מיכאל, סמי. ויקטוריה (תל אביב:
עם עובד, 1993). הדפסה
תשע עשרה, 2001. 304 עמ'.
סמי מיכאל (שמו המקורי כאמל סלאח) נולד ב-1926 בבגדאד, וכבר מנעוריו כתב בעיתונות
העיראקית. בעקבות פעילותו במפלגה הקומוניסטית המחתרתית בארצו, ב-1948 נמלט לאיראן
ומשם עלה לישראל ב-1949. בשנותיו הראשונות בארץ עדיין המשיך לכתוב בערבית ופרסם
מאמרים וסיפורים בכתבי העת הערביים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. באמצע שנות
ה-50 הוא פרש מן המפלגה הקומוניסטית על רקע הגילויים על פשעיו של סטאלין בקונגרס
ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ. ב-1974 פרסם סמי מיכאל את הרומן
הראשון שלו. מאז חיבר עשרות ספרים, בעיקר רומנים, אך גם ספרי ילדים, ספרי עיון
ומחזות. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לפרסים יוקרתיים. הרומן "ויקטוריה"
זכה לארבעה פרסים, בהם פרס ויצו פריז (צרפת). מ-2001 המחבר מכהן כנשיא האגודה
לזכויות האזרח בישראל.
הרומן ויקטוריה
תמצית הסיפור
מבחינה כרונולוגית היצירה מתחילה בתקופת
השלטון התורכי בעיראק בראשית המאה ה-20. רוב ההתרחשויות בספר הן בעידן העותומאני ובשנות
ה-20 של המנדט הבריטי על עיראק. רק הבזקים אחדים מובאים ברומן על חיי גיבורי
העלילה מאז עלייתם לישראל בראשית שנות ה-50. הרומן מתאר משפחה יהודית מורחבת
המתגוררת ביחד בבגדאד במעין מִתחם המכונה
"החצר". המשפחה שב"חצר" כוללת את סבתא רבא מיכל
ושלושת בניה – יהודה, עִזוּרי ואליהו – על נשותיהם, ילדיהם הרבים ונכדיהם. האח הבכור יהודה, אדוק בדתו,
חולה, ועל כן אינו יכול לתרום משמעותית לפרנסת המשפחה המורחבת. לעומתו, האח עזורי,
ברשתו בית מסחר לבדים, הוא המפרנס העיקרי של כל המשפחה, והודות לכך נהנה ממעמד של
כבוד וסמכות עליונה. הרומן מתרכז סביב בתו של עזורי, ויקטוריה.
עזורי נוהג לכפות על אשתו נג'יה,
יחסי מין, ולזוג ילדים רבים – ויקטוריה היא הבת הבכורה. ויקטוריה, בדומה לאביה,
היא תמירה וחזקה גופנית. מאז נעוריה היא מאוהבת ברפאל, בנו של אליהו. רפאל
התבגר במהירות, מוכשר, ובעל תשוקה מינית עזה. כבר בגיל 15 הוא עזב את ביתו,
התאהב בזמרת, וחי אתה בדמשק. בשובו לבגדאד, כדי לספק את יצריו נהג לקיים קשר עם זונה יהודייה (רַחְמָה עַצְפָה)
וכמו כן ללכת לתְיַאטרוּ – מקום בו נשים היו
רוקדות בבגדים חשופים וניתן היה לקיים איתן יחסי מין. על אף חיי המין הפרועים שלו,
מגיל צעיר, מתוך תחושת חובה, החל רפאל לפרנס
את משפחתו במקומו של אביו, שחי חיי הוללות. רפאל גם דאג לחתן את אחיותיו, בהעניקו
להן נדוניה.
עזורי אינו מגלה חיבה כלפי ילדיו הרבים,
ומעמדה של ויקטוריה, בתור בת, נחות
בעיניו. נג'יה מקנאה בוויקטוריה ומתנכלת לה, וגם שונאת את רפאל, ורואה בו מעין
נווד בדואי שאינו מסוגל להתמיד בחיי נישואים. גם עזורי אינו אוהב את רפאל, בחששו
שבתור בחור מוצלח עלול הוא להעיב על מעמדו במשפחה המורחבת.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914),
השלטון העותומאני מגייס בכוח כל גבר כשיר
לשירות, ואלה נשלחים ללא אספקה ובציוד צבאי דל לחזית נגד הרוסים, כבשר תותחים. כדי
להתחמק מהגיוס, הגברים ב"חצר" מסתתרים בבור עמוק שחפרו, אותו כיסו
מלמעלה. בבור הזה שוהים הגברים רוב הזמן ועושים את צרכיהם בדליים. את הדליים מרוקנות הנשים, שגם דואגות להוריד
אוכל לשוכני הבור. רפאל, שאינו יכול לשאת את החיים העלובים בבור, מצליח להבריח את משפחתו – הכוללת את אחיותיו וחתניהן – לעיר
בצרה, שכבר נכבשה בידי האנגלים.
לא רק ויקטוריה מאוהבת ברפאל. גם מרים,
בתה של עזיזה – אשתו של האח יהודה – מאוהבת בו. מרים מגלה לוויקטוריה,
חברתה הטובה, שרפאל כבר בחר בה לפני צאתו לבצרה, מִשם הבטיח לשלוח לה טבעת
אירוסין. העוּבדה שחלפו כבר חודשיים
והטבעת לא הגיעה – ממשיכה מרים – מוכיחה כי רפאל מת, ולכן עזיזה החלה לחפש
לה חתן. באמצעות שידוך נישאת מרים לבחור צעיר בשם גוּרג'י, מסגר במקצועו.
בגדאד, לשמחתם של היהודים, נכבשת בידי
האנגלים, וכעת גזירת הגיוס הכפוי לצבא התורכי חלפה. בניגוד להערכה הרווחת
ב"חצר", רפאל לא מת, ובסיום המלחמה חזר מבצרה לבגדאד. רפאל לא נענה
להצעתו של עזורי לעבוד בבית מסחר שלו, אלא פתח חנות אריגים משלו. מאחר ומרים כבר
נשואה, רפאל, באמצעות אימו, מציע נישואים לוויקטוריה, שכמובן, מסכימה. הוריה של
ויקטוריה, שכאמור אינם מחבבים את רפאל, עורכים לבתם חתונה צנועה ומסתפקים בנדוניה
קטנה. ויקטוריה שמזה זמן רב חשקה ברפאל, בליל הכלולות חשה פחד – מה עוד שאימה נג'יה
לא הדריכה אותה לפני הנישואים. רפאל הבין את חששותיה של ויקטוריה, והודות לניסיונו
הרב עם נשים, הוא השתדל לנהוג בה בעדינות ולענג אותה. הדבר עלה בידו, ובעקבות ליל הכלולות
שקע הזוג באהבה גופנית.
עם זאת, מדי פעם היה רפאל מרביץ
לוויקטוריה, וּויקטוריה – על אף היותה גופנית חזקה מרפאל – גילתה צייתנות והכנעה.
היה זה כמקובל ביחסים בין בעל לאישה ב"חצר". רפאל הִכה את ויקטוריה, בין השאר,
מפאת הקושי שחש להיות מרותק לבית אחד, ולהתמסד ולחיות עם אישה אחת. ויקטוריה הייתה
האישה העיקרית שלו, אך במקביל המשיך רפאל ללכת לתיאטרו.
בהמשך נודע למרים ולוויקטוריה כי רפאל,
בהיותו בבצרה – כאשר נמלט לשם בתקופת השלטון התורכי בבגדאד – קיים את הבטחתו למרים
ושלח לה טבעת אירוסין יקרת ערך, אך הטבעת לא הגיעה ליעדה. מרים הנשואה המשיכה
לאהוב את רפאל עד יום מותה, ואולם זו הייתה "אהבה אפלטונית". לעומתה, פלוֹרָה,
אשר הייתה נשואה לאחיו של רפאל, חשקה ברפאל שנחשב לגבר מבוקש, ופיתתה אותו לקיים
יחסי מין איתה.
לזוג ויקטוריה ורפאל נולדו שתי בנות: כִּלְמַנְטִין
וסוזאן. בזכות הצלחתו הכלכלית של
רפאל, עזב הזוג את "החצר" ועבר לדירה מרווחת. ואולם אושרה של ויקטוריה
לא האריך ימים. רפאל חלה בשחפת – מחלה שבאותה התקופה נחשבה כמעט בלתי ניתנת
לריפוי. בניסיון נואש להציל את חייו, מכר רפאל את רכושו ונסע לבית חולים המטפל
בחולי שחפת, אשר שכן בהרי הלבנון. ויקטוריה נותרה חסרת כל והָרָה, ונאלצה לחזור
לבית הוריה. אימהּ, נג'יה, שָמחה לאידה, הפכה אותה לשפחה ביתית והתעללה בה. בייאושה,
הותירה ויקטוריה את שתי בנותיה אצל אימה, ובהיותה בהריון יצאה להתאבד בקפיצה מגשר
לנהר החידקל. היא הגיעה לגשר, אך התחרטה וחזרה לבית הוריה. בשובה נודע לה כי בתה
סוזן – שכבר הייתה חולה – מתה, דבר שעורר
בה רגשי אשמה.
שכן של "החצר" (שמו מעתוּק) הציע
לוויקטוריה לבצע עבודה ביתית בייצור סיגריות עבור בית המלאכה שלו. העבודה הזו
אִפשרה לוויקטוריה לעזוב את "החצר" ולחיות בדוחק עם בתה כלמנטין. לא חלף
זמן רב, ומצבה של נג'יה הדרדר מבחינה
נפשית וגופנית (על אף שהיא המשיכה להרות),
והיא ביקשה מוויקטוריה לחזור ל"חצר". זאת כדי שלמעשה תחליף אותה חלקית בניהול
משק הבית: כמו לדאוג לבשל עבור עזורי והילדים הרבים, ולכבס. לאחר שובה של ויקטוריה
ל"חצר" – נג'יה, מרוב תשישות, חדלה להציק לה, ואביה, עזורי, שילם לה
עבור הטיפול במשק הבית.
בינתיים הגיע שליח מרפאל. בניגוד לחרדתה
של ויקטוריה, בישר השליח כי רפאל חי,
ממשיך להתרפא בסנטוריום בלבנון, מסתיר את עוּבדת היותו נשוי ומבלה בנעימים עם
נשים. עוד מסר השליח כי להמשך הטיפול הרפואי זקוק
רפאל לכסף, דבר שלא עלה בידי ויקטוריה להשיג מאחיו של רפאל, להם עזר ביד
רחבה בזמנו.
הריונה של ויקטוריה מסתיים בלידה, בעזרת
מיילדת זקנה ומבולבלת, בחדר חשוך בבית הוריה. מרים, אשר נמצאת לצִדה של ויקטוריה
בעת הלידה, מתכוונת להפקיר את הרך הנולד, בהנחה שמדובר בבת נוספת – אך מה רבה
הייתה שמחתם של כל דיירי "החצר" לכשנודע כי נולד בן. ויקטוריה, שאינה
יודעת קרוא וכתוב, בעזרתו של עזרא,
אחיה של מרים, שולחת מכתב לרפאל בו מודיעה לו על לידת הבן ומבקשת ממנו לחזור לכבוד
האירוע הזה – אבל המכתב אינו זוכה למענה. שם בנה של ויקטוריה הוא אַלְבֵּר. חודשים
אחדים לאחר לידתו, גם לאימה נג'יה נולד בן שזוכה לשם אלבר. אמונתה של ויקטוריה כי
בזכות לידתו של הבן יחזור רפאל מלבנון מתגשמת. רפאל – שכמעט נרפא מן השחפת – מגיע, ובידיו חליפה עבור בנו הפעוט אלבר ושמלת
משי עבור בתו, כלמנטין. על רקע השיפור במצבם הכלכלי של יהודי עיראק בתקופת השלטון
הבריטי, עזורי נעשה בעל בית חרושת משפחתי
לייצור מחברות, וכל דיירי "החצר" עוברים לבית חדש.
ואולם – כפי שמודה עזורי – מסתבר כי יש
מן האמת בטענתה של אשתו נג'יה, שכזכור הגדירה את רפאל כנווד באופיו. רפאל – למורת
רוחה של ויקטוריה – נענה להצעתו של מנהיג שיעי, אשר בנו חולה בשחפת, להתלוות לבנו לאשפוז בסנטוריום בלבנון בתמורה לשכר
גבוה. מטרת השירות הזה, לשמש לבן ידיד במקום זר, להביא לו מזל בתור מי שחלה בשחפת
וכמעט נרפא מהמחלה, וגם לאפשר לרפאל להתרפא בשלמות מהשחפת. רפאל משלים את הבראתו
ושב לוויקטוריה, אך בזאת לא תמו הרפתקאותיו.
אלמנה עשירה לה בן מבוגר וחולה, ולכן אינו
נשוי, מצליחה לבסוף לשדך לו בחורה צעירה ויפה בת 16בשם נַעימה, ומבקשת
מרפאל שידריך את בנה לפני הנישואים. אֵם הנערה אלמנה, ומפאת מצבה הכלכלי מסכימה
לשידוך. נעימה, שכנראה נשבתה בקסמיו של רפאל עוד לפני נישואיה, מסכימה לנישואים
המוצעים לה בתנאי סודי אחד – רפאל יוכל להיות מאהבה. לאחר הנישואים של נעימה, בעלה
החלש והחולה נזקק לעזרתו של רפאל, ורפאל מרבה לבקר בביתו ולקיים יחסי מין עם
נעימה. בהמשך, הבעל החולה נפטר, רפאל מתאהב בנעימה והיא מתעברת ממנו. מאידך גיסא, מרגיש
רפאל חובה כלפי משפחתו. הוא נהג לשוב
בלילות או לפנות בוקר לוויקטוריה, המשיך לפרנסה, ולזוג נולדה בת, לינדה שמה.
כלמנטין בגיל שמונה נאנסת על ידי אחד מילדיה
של נג'יה, ניסן, כלומר אחיה של ויקטוריה.
ויקטוריה מרוב זעם רצתה לרצוח את האנס, אך לבסוף לא עשתה דבר. היא חששה שאם תספר
על האונס לרפאל, הוא יאשים אותה שלא שמרה על בתה. רפאל, שלא ידע על פשעו של ניסן, החליט לקדמו ולצרפו לעבודה
בחנותו, וזאת לתדהמתה של כלמנטין, שמגיעה למסקנה כי היא שחטאה. זמן לא רב לאחר
מכן, כלמנטין מתה באִבּה, וּויקטוריה מתאבלת
קשות על מותה. גם רפאל מתאבל, אך פחות, לנוכח שיעור התמותה הגבוה של תינוקות
וילדים בעיראק באותה התקופה.
נעימה הִרבתה להפעיל לחץ על רפאל להתגרש
מוויקטוריה ולהתחתן איתה – אחרת תמצא גבר אחר. לבסוף, במאבק על רפאל מנצחת
ויקטוריה את המאהבת שלו. נעימה עולה לארץ ישראל המנדטורית יחד עם בנה מרפאל, ועם...הארוס של
אחותה, אותו פיתתה. שם בארץ, האישה המתוחכמת והערמומית מתחתנת איתו. לרפאל היה קשה
לשאת את הפרידה מנעימה, ובעקבות עזיבתה הוא שכב במיטה ושקע בהזיות. בנקודה הזו
מסיים המחבר את העידן העיראקי של סיפורו.
לאחר העלייה לישראל [בסביבות תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20?],
בתקופת החיים במעברה, כאשר לנוכח קשיי הקליטה והפרנסה בארץ איבד רפאל ממעמדו
וסמכותו, כעת – בניגוד לעיראק – כאשר העז רפאל להרים את ידו על ויקטוריה, היא
הייתה מחזירה לו אפיים. ועם זאת, הייתה מצטערת על כך, בראותה שגם תנאי הקליטה
השפילו את בעלה.
בחלוף השנים, בישראל בשנות ה-80 לחייהם
[בשנות ה-80 של המאה ה-20?], זכה הזוג
ויקטוריה ורפאל, להגיע לזִקנה מכובדת. ברשות הזוג הייתה דירה מרווחת ברמת
גן – דירה מעל ומעבר לחלומותיה של ויקטוריה בבגדאד – שכללה שלושה חדרי שינה ושירותים
כפולים. המשפחה המורחבת של הזוג, שהתארחה אצלם בפסח, כללה גם נינים. אלה היו
תערובת של עדות שונות: עיראקים, מצרים, פולנים, סורים, הולנדים ובולגרים. בעת
האירוח, ילדיה של ויקטוריה מבוססים מבחינה כלכלית. אף על פי כן, הם באים בטענות
לאימם, על שבתקופת המעברה היא שלחה אותם מגיל צעיר לעבוד כדי שיוכלו להתקיים – ולא
ללמוד. על כן, לטענתם, אין במשפחתה פרופסורים ואלופים בצה"ל.
רפאל, לצערו הרב, חדל להיות פעיל מינית בגיל 86. בגיל
92, לאחר ששבר ירך, הוא הוכנס לבית אבות לתשושי גוף ונפש והיה מרותק לכיסא
גלגלים. גם בגיל הזה ובמצבו הירוד נותרה ויקטוריה קנאית באהבתה לבעלה. היא
התעניינה מי מהאחיות הצעירות רוחצת אותו ואף שאלה את רפאל האם האחיות רוחצות אותו גם
בחלק גופו התחתון. רפאל, כדי לנחמה, השיב כי את החלק הזה הוא רוחץ בעצמו. אילו
הניחו לוויקטוריה במוסד, הייתה רוחצת את רפאל בעצמה.
במות רפאל, ויקטוריה הייתה כבר 40 שנה
בארץ [בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20?] ועדיין לא הבינה היטב עברית. הבן אלבר היה
היחיד ממשפחתה הרחבה של ויקטוריה שנשאר ללון בדירתה ברמת גן ב"שִבעה". אלבר דמה לאביו בחיצוניותו,
וגם כאביו בזמנו הִרבה לקרוא ספרים. ב"שבעה" גילתה ויקטוריה לאלבר כי
אביו הוליד ילדים לנשים אחרות בהן זונה יהודייה, פלורה ונעימה.
הערות וביקורת
קרוב לוודאי לא במקרה בחר המחבר לקרוא
לגיבורת הרומן ויקטוריה, במשמעות של מנצחת. על אף היותה בת דחויה מצד הוריה, היא
הצליחה לפלס את דרכה במשפחתה המורחבת, לזכות בנישואים עם גבר שהיה משאת נפשן של
נשים רבות, ולגונן בסופו של דבר בהצלחה על
נישואיה מפני נשים אחרות שחשקו בבעלה. היא גם זכתה לאריכות ימים, לילדים,
נכדים ונינים, שאת כולם יכלה לארח בדירתה המרווחת.
הרומן רווי בארוטיקה. תיאורי איברי המין
של נשים צצים בחלק ניכר מעמודי הספר. לאורך היצירה, הבנויה בצורה כרונולוגית
בעיקרה, מתאר המחבר את האיברים האינטימיים אצל נערות המשתוקקות למין ("ערוות
בתו המשוועת לגבר", עמ' 121), ובהמשך מתאר את אותם האיברים אצל נשים מבוגרות,
ולבסוף אצל זקנות החוסות בבית אבות סיעודי. האיבר הגברי מתואר בפחות תדירות.
חלק נכבד מהספר עוסק ביחסי אישות של
הדמויות ברומן. מחשבות ודיבורים על מין תופסים חלק חשוב מהסיפור. גיבורי
הרומן מתייחסים לנושא המיני לרוב בשפה ישירה, בוטה וגסה. לעומתם, המחבר בתיאוריו
הארוטיים מתעלה לסגנון ספרותי עשיר ומרשים. להלן קטע המתאר מִשגל בין רפאל
לוויקטוריה.
"[רפאל] הפשיל את כותנתה לאט-לאט
כדי להדליק מדורות בחמוקיה. גופה לא הגיב. ואז שלח לבין ירכיה "שגריר
הפיוס". בעת ההיא שקד על עיתונים ערביים ומהם דלה את הכינוי הזה...בליל השבת
הרחוקה ההיא הייתה ויקטוריה מבוצרת כנגד הפצרותיו השוקקות של השגריר, עד שהודה זה
בכישלונו, והיה מוטל נכלם ביניהם כשליחה של מעצמה רמוסה...שגריר הפיוס המגומד הוא
שהעיר ועורר את יצרה... בקצה ציפורנה דובבה את השגריר הנכלם. רפאל המנוסה בתענוגות
בשרים השתומם לנוכח הפריצות הטמונה בנשמות צנועות. ועד שהוא צונח לתהומות ונוסק
לגבהים אמר בלבו שמצא את חפצו...אשת חיל, אם למופת, רעיה נאמנה, מאהבת
עסיסית." (עמ' 155-154)
נוסף ליחסי מין מקובלים, מתוארים ברומן
סטיות מיניות. אחיה של נגי'יה (אימהּ של ויקטוריה), דָהוּד, הוא פדופיל. לאחר
שאשתו מתה, הוא העביר את ילדיו לטיפולה של אימו והתחתן עם נערה נמוכה בשם תוֹיָה.
לתויה אין אב, אימהּ ענייה, ועל כן הסכימה לחתן את הבת עוד לפני גיל הווסת. דהוד
נוהג להוסיף בסתר אבקה מיוחדת למזונה של תויה – אבקה שאמורה להבטיח כי היא תישאר
קטנה ועקרה. בניגוד להבטחתו לאימה, הוא אינו מחכה לתחילת הווסת כדי לקיים איתה
יחסי מין.
לשכן של המשפחה המורחבת, עבדאללה
נוּנוּ, נולד בן נכה, גיבן, בשם מעתוּק. בתגובה, גירש האב את אשתו ואת בנו לחדר
שכור, ובביתו היה מקיים יחסי מין עם בתו היפה, נוּנָה, עוד בהיותה נערה. כיוון שהיה
איש עשיר, השכנים לא העזו לגנותו. הוא חיתן את בתו עם חתן חלש והמשיך לקיים איתה
יחסי מין גם לאחר נישואיה. ברומן אין אזכור לנושא המודרני של הומואים ולסביות.
הרומן מאפשר לשחזר את מנהגי הנישואים
אצל חלק מסוים מיהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20. כשֶבת הייתה מגיעה לפרקה,
מתחילים היו לחפש לה שידוך ראוי. בבחירת החתן חשוב היה מצבו החומרי, מצב בריאותו
וכוח הגברא שלו – בעוד גילו נחשב פחוֹת. לא היה פסול, כי אם אף יתרון בחתן שהתנסה
בקיום יחסי מין לפני הנישואים – אך הכלה, כמובן, חייבת הייתה להיות בתולה. הבתולים
של הכלה חשובים היו אף יותר מן הייחוס, היופי והממון. בחורה נאה ומלאה נחשבה ליקרת
ערך. לעומתה, אישה רזה – ערכה היה פחוּת. בליל הכלולות, החתן והכלה היו מסתגרים
בחדר, כאשר קהל החוגגים היה מתכנס מסביב ומצפה ליציאת החתן, כסימן שגמר את מלאכתו.
לפעמים, אם החתן התמהמה לצאת, אחדים השמיעו
קריאות עידוד. לאחר יציאת החתן, אימהות נכנסו לחדר לבדוק את דם הבתולים. נישואים
בין בני דודים היו מקובלים. [הדבר היה נכון לא רק לגבי הרובד החברתי המתואר ברומן,
אלא יהודי עיראק בכלל, וגם לגבי המוסלמים.] המועמדות לנישואיו של רפאל היו בנות
האחים של אביו, אליהו: מרים וּויקטוריה.
במקביל למנהגי הנישואים ברובד חברתי
מסוים של יהודי עיראק, מהרומן ניתן ללמוד גם על מעמד הנשים באותו הרובד. ברור כי מעמדן
היה נחות בהשוואה לגברים. לא מקובל היה להקנות להן השכלה בסיסית, כמו ידיעת קרוא
וכתוב, וגם לא מקובל היה שתעבודנה מחוץ למשק ביתן. על כן, לעצם מחייתן שלהן
ושל ילדיהן הן היו תלויות בבעל. במסגרת
המשפחה, הנשים שימשו בעיקר משרתות ביתיות, ושפחות מין עבור הבעל ומטפלות עבור הילדים הרבים. אישה ללא
בעל נחשבה לנחותה שבעתיים, ובהיעדר ירושה הפכה
לאביונה. בנות היו נתפסות כמעמסה על האב המפרנס, לא רק כיוון שלא יכלו לתרום
להכנסות המשפחה, אלא שגם סידור נישואים
ראויים להן היה מחייב את האב להוצאות
כספיות, בצורת מתן נדוניה נאה.
על אף שהמצב שתואר לעיל ביחס לנשים היה
הנורמה ב"חצר" – ברומן מתוארים מקרים היוצאים מהכלל של נשים חזקות באופיין.
סבתא רבא מיכל – אם שלושת בני "החצר" – הייתה דמות סמכותית, וכאשר הייתה מוצאת לנכון
להתערב בקבלת החלטות, בניה היו עושים כדבריה. ככלל, האישה נהגה לספוג מכות מבעלה
וגם להבליג כלפי בעל נואף – אבל היו גם מצבים שונים. נשים בעלות ביטחון עצמי
שלא היו מרוצות מתשמיש המיטה של בעליהן היו מוצאות דרך להשיג את מבוקשן. עזיזה,
אשתו של יהודה, השתוקקה למין, וכנראה בעלה
החולה לא יכול היה לספק אותה. המחבר נותן להבין כי היא נהגה לקיים יחסי מין עם
עזורי (אחיו של יהודה) וייתכן כי בתה, מרים, היא פרי היחסים האלה. (הדמיון בשמות
בין עזיזה ועזורי כנראה בא לרמוז כי נועדו זה לזו.) בדומה לכך, פלורה, בהיותה נשואה, יזמה יחסי מין
עם רפאל. מרים, שבמהלך נישואיה הלכה והשמינה, הצליחה לשים קץ למכות שספגה מבעלה.
היא כמעט חנקה אותו בשִבתה על ראשו עם עכוזה הכבד, תוך אזהרה לחדול מלהכותה – והאיום
פעל. נעימה עלתה על כל הנשים שברומן ביכולתה לתמרן גברים.
האירועים המרכזיים בחיי
"החצר" היו חתונות, הולדת בנים זכרים וטקסי אבל. לטקסי האבל היו שוכרים
מקוננות מקצועיות, ונשים היו מכות על החזה כביטוי לקינה – אך בסיום האבל הייתה
נערכת סעודה דשנה.
בקרב "החצר" היו רווחות
אמונות טפלות כמו בשדים וברוחות, וביכולת להטיל מומים בבני אדם באמצעות כישוף. כאשר
מישהו חלה, נהגו להזמין "חכם" –
מְרפא עממי שנהג לרפא באמצעות קמעות ופתקים. היה זה רפאל, שבתור אדם משכיל,
חרג מן הנוהג והזמין רופא. כך, בתקופת שלטון האנגלים, ראו דיירי "החצר"
לראשונה רופא, אשר טיפולו בחולה, השונה כל כך מטיפולו של ה"חכם", עורר
את תימהונם.
ברומן ישנם תיאורים של בישול ואוכל.
כללית, נהנו דיירי "החצר" מארוחות משביעות שכללו בשר, דגים ואורז. ואולם
היו תקופות בהן חלק מגיבורי הסיפור סבלו חרפת רעב, כמו משפחת האח אליהו, שלא דאג
לפרנס את בני ביתו. לעומת השפע היחסי במזון, השכלת דיירי "החצר" הייתה דלה
בעיקרה. הילדות והנשים היו אנאלפביתיות. השכלתם של רוב הגברים הוגבלה לעברית
החיונית למילוי צרכי הדת הבסיסיים, כמו תפילה. "בסמטה כולה [בה הייתה "החצר"]
אין איש שיודע לקרוא ערבית" (עמ' 201), וגם "לא היה בסמטה אפילו לוח שנה
אחד" (עמ' 205). שני האישים המשכילים במשפחה המורחבת היו רפאל ועזרא (בנו של
יהודה). רפאל קרא ספרים בערבית, בהם ספרות אירופית מתורגמת. עזרא למד בבית הספר
"אליאנס", המשיך בלימודי רוקחות בביירות, ובשובו משם פתח בית מרקחת.
בניגוד להשקפת עולמו השמאלית של המחבר,
אשר לחלק מיסודות אמונתה נותר נאמן גם לאחר עוזבו את המפלגה הקומוניסטית, כמו יחס
שלילי לקולוניאליזם ולאימפריאליזם המערבי –ביצירה מתואר השלטון הבריטי בעיראק כמי
שהיטיב עם היהודים ואף עם הערבים. לפי הרומן, קיבלו היהודים את הכובשים
הבריטים ב-1917 בשמחה רבה. "בחוש
משיחי תפסו היהודים כי בא קץ על אפלה של מאות שנים...גברים ונשים נהרו אל הרחוב
לחזות במושיעים" (עמ' 129). עוד אומר המחבר כי הכיבוש הבריטי הביא לקִדמה
ושגשוג כלכלי ליהודים. כמו כן הקימו האנגלים מערכת לאספקת מים לבגדאד, וכך לראשונה היה ב"חצר" ברז, ולוּ בוֹדד,
של מים זורמים.
ברומן ישנה התייחסות קצרה להשפלות מהן
סבל עזורי בעיראק, בגלל היותו יהודי (עמ' 248). זאת בניגוד לטענה המקובלת על בעלי
השקפה שמאלית מקרב יוצאי בבל, לפיה במשך מאות שנים חיו יהודי עיראק בהרמוניה עם
המוסלמים, וכי רק הציונות ובמיוחד הקמתה
של מדינת ישראל היא שפגעה במרקם היחסים האלה.
המחבר מתאר את בואו של שליח עלייה מארץ
ישראל המנדטורית ל"חצר". בתור יהודים שומרי מצוות (אך לא אדוקים בדתם) מרגישים דיירי "החצר" קשר רגשי לארץ – אך אינם נלהבים לעלות אליה, שמצטיירת בעיניהם
כארץ קשה. גם שפת העברית שבפיהם שונה מזו של השליח. ואולם מתוך קורות חייה של
ויקטוריה משתמע בבירור כי הציונות היטיבה בסופו של דבר עם יהודי עיראק. אם יש בספר
הטחת אשמה כלפי הציונות ו"הממסד האשכנזי" בנושא עלייתם וקליטתם של יוצאי
עיראק, הרי היא מרומזת ודקה. זאת בניגוד מוחלט לרומן הראשון של המחבר "שווים
ושווים יותר" (1974), וגם בשונה מהביקורת שהמשיך להשמיע סמי מיכאל בעשור השני
של המאה ה-21 כלפי "השמאל האשכנזי" (כדבריו) על גזענות וקיפוחם של יוצאי
עדות המזרח במוסדות השלטון, האקדמיה והתרבות. מהיצירה הזו ניתן להסיק כי אין
להאשים באופן גורף את מוסדות השלטון של
מדינה ענייה בראשית דרכה, על כך שעולים שבאו מרקע השכלתי נמוך ואף אנאלפביתיות,
ומאורח חיים בו הושם דגש על מילוי צרכי הקיום הבסיסיים, לא הפכו בארץ לאקדמאים.
עוד אפשר להגיע למסקנה כי כמו שסמי מיכאל בהחלט היה מודע לפן החיובי של האימפריאליזם
הבריטי, כך להבדיל, היה גם מודע לצד
החיובי של הציונות וקליטת העלייה – על אף שאת כל אלה הִרבה לחרף ולגדף.
דמויות ה"חצר", בעולמם הרוחני
ובאורח חייהם, יִצגו כנראה רובד חברתי לא מבוטל בקרב המעמד הבינוני של יהודי
עיראק. הרובד הזה דומה (כמו מבחינת האמונה באמונות טפלות, אנאלפביתיות בקרב נשים,
ריבוי ילדים ומצב בו האם ממשיכה ללדת במקביל ללידות של בנותיה הנשואות) לזה שמתואר
בספרו האוטוביוגרפי של יוסי אלפי, "בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך" (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014). הרובד
החברתי הזה מצטייר כשונה בתכלית מזה של המעמד הבינוני הגבוה, והמשכיל ברוח התרבות
המערבית בעיקרה – אשר התקיים ביהדות בבל, והמתואר באוטוביוגרפיה של ששון סומך,
"בגדאד, אתמול" (תל אביב: הוצאת
הקיבוץ המאוחד, 2004).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה