יוסף, מסעב חסן. בן החמאס: סיפור בנו של מנהיג החמאס שהפך לסוכן שב"כ (מודן הוצאה לאור, 2010) [סיכום וביקורת]]

יוסף, מסעב חסן. בן החמאס: סיפור בנו של מנהיג החמאס שהפך לסוכן שב"כ (מודן הוצאה לאור, 2010). בשיתוף עם רון ברקין. מאנגלית: דפנה לוי. 264 עמ'. 

הנוסח האנגלי פורסם ב-2009. Mosab Hasan Yousef, Son of Hamas

סיפורו של מסעב חסן יוסף, יליד 1978 –  בנו הבכור של שייח' חסן יוסף, מנהיג חמאס בגדה המערבית (יהודה ושומרון) – אשר חצה את הקווים ובין השנים 2007-1999 היה לסוכן שב"כ מעולה. לאחר סיום עבודתו בשב"כ הוא היגר לארה"ב. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. ניסוחים כמו "לדבריו" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

האב

אביו של מסעב חסן יוסף, שייח' חסן יוסף, יליד 1955,  נמנה עם מייסדי תנועת חמאס  ועם מנהיגיה המתונים יחסית. המחבר מייחס לאביו תכונות טובות, כמו אורח חיים פשוט וצנוע, חמלה ועזרה לעניים, תכונות אשר בזכותן רכש את אמון המאמינים. הוא מתואר כאיש משפחה מסור, ושלא כמו אבות אחרים, עזר לאימא בעבודות הבית. לנוכח מעשי הטרור של חמאס נגד יהודים באמצע שנות ה-90, בהם רצח נשים וילדים שגופותיהם הפכו לחתיכות פזורות של בשר, אומר מסעב: "לא הייתי מסוגל...לחבר את טוב הלב...של אבי...עם הארגון שביצע דברים כאלה" (עמ' 70). המחבר שאל את אביו מה עמדתו ביחס לפעולות האלה. האב נתן תשובה מתחמקת ממנה השתמע כי אישית  הוא אינו מסוגל להשתתף בפיגועים (סיפר כי אינו יכול להרוג חרק) – והוא אכן לא מילא תפקיד כלשהו בביצועם – אך הוא הסכים לדרך הטרור. תשובה זו הפכה את דמותו של האב למורכבת בעיני בנו.

חייו של מסעב עד למעצרו, 1996-1978

מסעב נולד ב-1978 ברמאללה, הבן הבכור במשפחה שכללה שבעה ילדים.  באינתיפאדה הראשונה  – שהחלה בדצמבר 1987   ודעכה בסביבות 1992 – בהיותו ילד, השתתף המחבר ביידוי אבנים על כלי רכב ישראלים. פעם אחת נתפס בשעת מעשה על ידי מתנחלים, אלה העבירו אותו למחנה צבאי בו הוחזק עד שעות החשיכה. אז נצטווה לחזר לביתו, אך ללא נעליו, ותוך איום מחייל כי אם פעם נוספת יזרוק אבן, יהרגו אותו. את הדרך לביתו, כשני קילומטרים, עשה בגרביים, ללא נעליים, באדמת חצץ. ואולם העונש לא הרתיע אותו והוא התגאה בפני חבריו על מעשהו ומעצרו.

באינתיפאדה הראשונה יידו הפלסטינים אבנים ובקבוקי תבערה נגד הכיבוש, בעוד הצבא, לדבריו, ירה אש חיה, כולל בילדים. פלסטיני שהרג ישראלים בסכין היה הופך לגיבור בעיני בני עמו. משתמעת בבירור אהדה לאינתיפאדה הראשונה, גינוי לישראל על תגובתה הבלתי פרופורציונאלית והאכזרית, ואף הבנה למעשי הטרור של הפלסטינים, כתוצאה מאבידותיהם הרבות בנפש, ירי בילדים, ותפיסת אדמתם. "הם  [הפלסטינים המתקוממים] לא היו טרוריסטים מטבעם. הם היו בסך הכול בני-אדם שאפסה תקוותם ולא נותרה להם ברירה" (עמ' 45). צעירי חמאס קראו להילחם בנשק נגד הכיבוש בנוסח: "הישראלים הורגים את הילדים שלנו...הם יורים בנו במקלעים. אנחנו תחת כיבוש.  [ארגון] האומות המאוחדות...מכיר בזכות שלנו להילחם" (עמ' 59). ואכן, הקים חמאס זרוע צבאית: גדודי עִז א-דין אל-קסאם.

ב-1989 היה המחבר  עֵד למעצרו של אביו. המעצר בוצע בנימוס: איש שהציג את עצמו כ"קפטן" נכנס לביתו בליווי חיילים, שאל את אביו לשלומו וביקש ממנו לבוא איתו לחמש דקות. ואולם  במשך 40 יום לא ניתן היה להשיג מידע כלשהו על האב. לאחר 18 חודשים שוחרר האב מהכלא. הוא נהפך לגיבור בעיני הסביבה, משפחתו הפכה למעין משפחת המלוכה, והבן הבכור ליורש העצר. רק כעבור שנים רבות סיפר האב לבנו על מה שעבר עליו במעצרו. הוא עוּנה קשה: "במשך ימים הוא היה אזוק בידיו ותלוי מהתקרה. הם הפעילו עליו שוק חשמלי עד שהתעלף" (עמ' 44). נוסף לכך הוכה קשות. אף על פי כן, לא מסר מידע שעלול היה לפגוע בחמאס ובפלסטינים. כעבור חודשים אחדים משחרורו ממעצרו הראשון, נעצר האב שוב, שוחרר לאחר מספר חודשים – והדבר היה חוזר חלילה. בסוף דצמבר 1992 הרגה הזרוע הצבאית של חמאס את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו. בתגובה, גירשה ישראל ללבנון למעלה מ-400 מנהיגי חמאס בהם אביו. בלחץ האו"ם, המגורשים הוחזרו, אך האב לאחר שובו, הושם שוב במעצר.

כתוצאה ממאסריו של אביו, המפרנס של המשפחה, מצבה הכלכלי של המשפחה הורע, והאֵם יחד עם שבעת ילדיה סבלה ממחסור במזון. קרובי המשפחה לא עזרו כלכלית, כנראה כיוון שיצאו מתוך הנחה כי בתור משפחה של מנהיג חמאס יש לה כסף. אימו מכרה נדוניית זהב שקיבלה, וכך הצליחה המשפחה לבנות את ביתה בביתוניא, על יד רמאללה, בו היא מתגוררת עד עצם היום הזה.

בספטמבר 1993 נחתם הסכם בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בראשות יאסר ערפאת בו הכיר הארגון בזכותה של ישראל להתקיים והבטיח לנטוש את הטרור ומעשי האלימות. אביו התנגד להסכם, כיוון שדו-קיום בשלום בין מדינת ישראל לפלסטינים – אם יצליח –  פירושו היה שימת קץ להצדקת קיומו של חמאס, שדגל בהקמת מדינה פלסטינית בכל שטחה של פלסטין [ארץ ישראל המנדטורית].  לאהדה זו או אחרת מצד האוכלוסייה הפלסטינית לביצוע מעשי טרור נגד ישראל זכה חמאס, בעקבות הטבח נגד מתפללים מוסלמים באל-חראם אל-איבראהימי [מערת המכפלה] בחברון, שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. החמאס תיאר את סדרת הפיגועים באוטובוסים –  בהם החל באפריל 1994 ושהביאו למותם של עשרות אזרחים – כנקמה על הטבח בחברון. המחבר, בהיותו בן חמש עשרה, היה "גאה" בפיגועים שביצע חמאס (עמ' 66).

בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. מסעב שמח על הרצח, אך התאכזב שלא נעשה על ידי חמאס, אלא סטודנט ישראלי. הוא גם שמח על הנזק שיגרום הרצח לערפאת, שאיבד שותף לשלום. בעקבות הרצח, התקשר ערפאת בטלפון לאביו וביקשו כי ישפיע על אנשי חמאס לא לחגוג את האירוע. האב התייחס בהבנה לבקשה. כדי למנוע מאנשי חמאס לבצע פיגועי טרור, אסרה הרשות הפלסטינית מנהיגים ופעילים של הארגון בהם אביו. תנאי מעצרו היו נוחים וערפאת היה מבקרו מדי פעם ודן עימו בנושאים שונים. כעת, נוסף לישראל, שנא המחבר את ערפאת והרשות הפלסטינית, ופלסטינים חילונים.

מעצרו וגיוסו לשב"כ, 1999-1996

אביו, בשבתו בכלא הפלסטיני, עודד את בנו מסעב להתמקד בלימודים ולעבור את בחינות הגמר (הוא התקרב לגיל סיום הלימודים). הוא לא אמר לו להיות מוג'אהיד [לוחם מלחמת קודש]. אף על פי כן, שאף הנער בן ה-17 להצטרף לזרוע הצבאית של חמאס. הוא קנה נשק באמצעות בן דודו, יוסף דאוד, ממקור בשכם,  בכספו של חבר בן גילו, עבוּר אותו חבר, ועבוּר עצמו. היו אלה שני מקלעי קרל גוסטב ואקדח. לשאלתו של בן הדוד מדוע הוא זקוק לנשק, ענה כי הוא רוצה להגן על משפחתו – אך למעשה שאף לנקום ביהודים. לאחר שלחברו התברר כי שני המקלעים בלתי תקינים, החזיר אותם מסעב  לבן הדוד, כדי שזה יחזירם למוכר וינסה לקבל עבורם החזר כספי.  כנראה שיחותיו הגלויות של החבר בטלפון עם מסעב בנושא הנשק, הביאו למעצרם של שניהם על ידי הצבא ב-1996.

במהלך המעצר הוכה  מסעב קשות, עיניו נקשרו, הוא הוטל על רצפה של גי'פ. בעת הנסיעה, בהיותו כפות, המשיכו החיילים להכותו מתוך אכזריות לשמה. היה זה לפני בחינת הגמר, אותה חשש להפסיד, ובתקופה בה אביו כבר היה עצור וכבנו הבכור מילא הנער את תפקיד ראש המשפחה. מסעב הובל למעצר למתקן של השב"כ במגרש הרוסים בירושלים. במתקן המעצר עבר במשך ימים עינויי תופת: הוא היה כבול לכיסא בתנוחה לא נוחה, כשראשו מכוסה בברדס מסריח, וברקע קולות שבר של עצורים אחרים ומוזיקה מחרישת אוזניים. כשהיה נרדם, השומרים היו מעירים אותו. מהמזון הדל והמים נדף ריח דוחה, ורק פעמים מעטות אִפשרו לו לגשת לשירותים. אחר כך שגרת העינויים השתנתה במקצת. עם זאת, המשיכו להחזיק אותו אזוק לכיסא בתנוחה לא נוחה, הוא הוכה שוב ושוב ונלקח לחקירות. בלילה לא היו חקירות והאסירים בכו, נאנקו והתפללו.

כעבור שבועות אחדים הועבר מסעב לחוקר  שכינה את עצמו קפטן לואי (Loai) [שמו האמיתי גונן בן יצחק]. החוקר דיבר איתו בנימוס ודאג להכניס לו ארוחת צהריים. מתוך רצון להשתחרר מן העינויים, הסכים מסעב למסור גרסה חלקית על רכישת הנשק לחוקר. הוא טען כי רצה לקנות את הנשק להגנה עצמית, וגילה כי הנשק נמצא כעת אצל בן דודו יוסף דאוד (נשוי ואב לתינוק). בעקבות זאת דאוד נאסר והוכנס לתא סמוך לתאו של מסעב. מטרת השב"כ הייתה להביא את שני האסירים לשוחח ביניהם (דרך הקיר), כדי לאמת את גרסת מסעב. בדו השיח, בן הדוד קילל את מסעב, על שהלשין עליו – ואולם גרסת מסעב התבררה כנכונה.  לשב"כ גם התברר כי מסעב אינו מסוכן כל כך, כפי שחשבו מן הסתם בתחילה, בתור בנו של מנהיג חמאס ועל רקע סדרת הפיגועים של חמאס בפברואר-מארס 1996. בעקבות זאת, הציע לו החוקר לואי לשתף פעולה עם השב"כ. בתחילה מסעב סירב בנימוקים אידיאולוגיים (כיבוש) ודתיים, אך לבסוף הסכים, כדי  להשתחרר ממעצר. בינו לבין עצמו עדיין חשב, כי כאשר ישתחרר ואף יקבל נשק מהשב"כ, יוכל להרוג את מפעילו, כפי שעשו משתפי פעולה אחרים. מכל מקום, הוא לא שוחרר, אלא הועבר ממתקן המעצר במגרש הרוסים לכלא מגידו, בטענה כי העיתון "אל קודס" פרסם ידיעה לפיה מסעב נעצר באשמת הכנת מטעני חבלה; ועל כן, אם ישוחרר, יחשדו בו שהוא משתף פעולה.

בכלא מגידו "נדרשו שבועיים להיפטר מהסירחון של בית המעצר" בו הוחזק שלושה חודשים (עמ' 98). חברי חמאס, אשר הכירו את מסעב, התייחסו אליו בכבוד, לאור מעמדו של אביו בארגון. הכלא עצמו היה בנוי מאוהלים בהם מוקמו האסירים בהתאם להשתייכותם המפלגתית. באוהלי חמאס בו שכן מסעב, שלט אגף הביטחון של הארגון הקרוי "מג'ְד". הארגון חקר אסירים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. החקירות היו אכזריות ביותר וכללו הכנסת מחטים מתחת לציפורניים והתכת מגשי פלסטיק על עורם של הנחקרים. מסעב הועסק על ידי "מג'ד" כמעתיק תיקי הנחקרים. החקירות הברוטאליות, שחלקן נעשו ממניעים סדיסטיים  והביאו לווידויים חסרי שחר – וידויים שדמו לסיפורים פורנוגראפיים דמיוניים – ערערו את אמונו בחמאס. יתרה מזו, התעוררו אצל מסעב ספקות, האם זהו האסלאם. מסעב עשה טעות, לדבריו, כשסיפר לאחד מאנשי "מג'ד" על הסכמתו למראית עין לשתף פעולה עם השב"כ, אך למעשה התכוון להיות סוכן כפול ולהרוג ישראלים. בזכות אביו, אנשי חמאס לא עינו אותו, אך הוא הרגיש כי נעשה חשוד בעיניהם. עד עתה לא קיבל  מסעב שום הוראות מהשב"כ – איתו אמוּר היה לשתף פעולה – מה עליו לעשות ואיך לקיים את הקשר.

לאחר שישה חודשים בכלא מגידו, נשלח מסעב למשפט צבאי בו נידון ל-16 חודשי מאסר על קניית נשק. בהפחתה מהתקופה שכבר שריצה, נותרו לו 10 חודשי מאסר. הוא שוחרר ב-1 בספטמבר 1997 והתקבל בביתו כגיבור. לאחר שחרורו למד בלימודי ערב ועבר את בחינות הגמר.

כעבור חודשים אחדים משחרורו, צלצל לואי לטלפון הנייד של מסעב וביקש להיפגש איתו. מסעב הסכים, ובפגישה עם לואי סיפר כי בשבתו בכלא מסר לחמאס את גרסתו בדבר הסכמתו לכאורה לשתף פעולה עם השב"כ. למסעב נודע כי וידויו הזה לחמאס היה ידוע גם לאביו, והאב לא התרגז עליו. כנראה מפאת הקושי של השב"כ לגייס אנשי חמאס ומעמדו של מסעב כבנו של מנהיג בארגון, החליט השב"כ בכל זאת לעבוד איתו. במשך חודשים רבים לא הטיל עליו השב"כ משימות, אלא רק היה מוסר לו סכומי כסף נכבדים לצרכיו, ובהמשך קיבל מעטפה עם כסף למימון לימודים באוניברסיטה לתואר ראשון. כיוון שציוני מבחני הגמר שלו היו נמוכים, נרשם  מסעב לאוניברסיטה הפתוחה (המכוּנה בספר גם מכללה) אל-קודס.

אנשי השב"כ התנהגו כלפי המחבר בצורה אנושית נאותה והקפידו לגלות כבוד כלפי תרבותו ודתו. התברר לו כי הם ידעו על צורת העינויים האכזרית של חמאס בכלא מגידו, אך בחרו לא לעצור את התופעה, בהעריכם שתופעה זו הורסת את הארגון מבפנים. פעם, [בסביבות 1998?] בלכתו בירושלים, הוצע לו לשמוע הרצאה על נצרות. במהלך ההרצאה קיבל את "הברית החדשה" בנוסח דו לשוני, באנגלית ובערבית. הרשים אותו הפסוק  מִספר מתי בו נקראו המאמינים לאהוב את אויביהם ולהתפלל למענם. [משתמע כי] היחס האנושי של מפעילו בשב"כ, האכזריות של חמאס בכלא, הדיכוי שבתוך החברה הפלסטינית, והרוח הסלחנית כלפי האויב של הברית החדשה – כל אלה הכשירו את מסעב מנטאלית לעבוד למען השב"כ [החל מ-1999?].

האינתיפאדה השנייה ובעקבותיה, 2006-2000

המחבר מאשים את יאסר ערפאת בהחמצת הזדמנות היסטורית להגיע להסדר עם ישראל בשיחות קמפ דיוויד ביולי 2000. הוא אף מצדיק את עלייתו של מנהיג הליכוד דאז, אריאל שרון, להר הבית בספטמבר 2000. מסעב טוען כי הצעד הזה נועד לשים  קץ לניסיונות הווקף למחוק כל זכר לקיומם של שני בתי המקדש על הר הבית – ניסיונות שנעשו באמצעות חפירות בדחפורים במקום מטעם הווקף. (עם זאת, נותר אצל המחבר שריד לעמדה הפלסטינית המסורתית לפיה מקדש יהודי על הר הבית לא היה קיים. במקום אחר בספרו הוא מתייחס לעלייתו של שרון ב"מה שהישראלים מכנים מִתחם הר...הבית". עמ' 137).

המחבר מביא מידע לפיו מנהיג הפת"ח בגדה המערבית, מרואן ברגותי, תכנן לנצל את עלייתו של שרון להר הבית, כדי לפתוח באינתיפאדה. גם עבור ערפאת, לדברי המחבר, עליית שרון להר הבית הייתה רק תואנה לאינתיפאדה אותה תכנן "במשך חודשים" (עמ' 141). עם זאת, בהדרגה יצאה האינתיפאדה מכלל שליטתם של ערפאת והרשות הפלסטינית. הדבר קרה "כשאנשים ראו את חיילי צה"ל יורים באבותיהם ובאימותיהם ובילדיהם, הם נמלאו כעס...רב" (עמ' 143).

באוקטובר-נובמבר  2000 נהרגו אזרחים רבים בשני הצדדים. בעקבות זאת הגיע מסעב למסקנה כי "חייבים לעשות משהו כדי לעצור את ההרג המתעצם. ידעתי שהגיע הזמן שאתחיל לעבוד בשביל השב"כ" (עמ' 144). [משתמע כי בפעילות רצינית בשביל השב"כ החל המחבר רק בעקבות הפיגועים הרבים באינתיפאדה השנייה.] כינויו של מסעב בשב"כ היה "הנסיך הירוק". נסיך – כיוון שאביו נחשב למלך, וירוק – צבע חמאס.

במהלך 2001-2000, באמצעות מעקב, גילה מסעב קיומו של קשר בין בכיר בחמאס לבין "כוח 17", המורכב  משומרי ראש האישיים של ערפאת. עוד גילה כי  חברים ב"כוח 17",  המשתמשים בשם "גדודי חללי אל-אקצא", עומדים מאחורי הפיגועים הרצחניים נגד אזרחים ישראלים. אנשי הכוח הזה הסתתרו ב"מוקטעה" – המִתחם של הרשות הפלסטינית ברמאללה ומקום משכנו של ערפאת –  מקום אשר מסיבות פוליטיות צה"ל לא מוכן היה להיכנס אליו. מסעב נכח בחלק מהפגישות בין אביו לבין מרואן ברגותי וערפאת, ואת תוכנן של פגישות בהן לא השתתף ידע מרשימות שניהל אביו. בפגישות דוּבר במונחים כלליים על דרכי פעולה נגד ישראל – ולא בפעולות ספציפיות.

על סמך מידע מאביו, דיווח מסעב מראש לשב"כ  על הפגנות מתוכננות של חמאס. באחת ההפגנות האלה הוא השתתף יחד עם אביו. באותה ההפגנה, כ-200 מ' לפני מחסום צה"לי, העדיפו מנהיגי הארגון להתמקם בגבעה, בעוד הצעירים והילדים צעדו קדימה. הצבא, לדבריו, ביצע טבח במפגינים ואף ירה באמבולנסים. מספר ההרוגים הפלסטינים בהפגנות כאלה הלך וגדל. בעקבות העלייה התלולה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני, במיוחד של ילדים, הפלסטינים האשימו את ישראל ברצח ילדיהם. ואולם יש לציין, כי ההורים, כולל אביו, לא מנעו מילדיהם להתעמת עם החיילים הישראלים. במקביל,  כל הארגונים הפלסטינים התחרו ביניהם מי ירצח יותר ישראלים בפיגועי התאבדות. פיגועי ההתאבדות החלו במארס 2001, והבולט בהם בשנה הזו התרחש ביוני במועדון הדולפינריום בתל אביב, בו נהרגו 21 בני נוער ו-132 נפצעו.

תגובתה של ישראל, בצורת חיסול מנהיגים פוליטיים של חמאס –  שלהערכת המחבר לא היו מעורבים ישירות בפיגועים, אבל עודדו ותמכו בהם –  העמידה לכאורה בסכנה גם את אביו של מסעב. אמנם לשב"כ לא היה עניין לחסל את אביו, ולא רק בזכות בנו, אלא כיוון שהאב, באמצעות הבן, הפך למקור חשוב למידע על פעילות הארגון. אבל, מאידך גיסא, דווקא אי חיסולו של חסן יוסף, עלול היה לעורר חשד נגדו. המחבר פתר את הבעיה בדרך הבאה. ב-2001 הוא שכנע את אביו, לנוכח סכנת החיסול מצד ישראל, לסגור את משרדו, לסלק את שומרי ראשו בטענה שאין לבטוח בהם, ולרדת למחתרת במלון "סיטי אִין" ברמאללה.

במצב החדש, הפך מסעב למזכירו האישי של אביו, לאיש הקשר שלו עם העולם החיצון וגם לשומר ראשו המצויד ברובה אם-16. כלי הנשק הזה, שנחשב ליקר ערך בקרב חמאס באותה תקופה, הִקנה למסעב מעמד מכובד אצל אנשי הזרוע הצבאית של הארגון. אלה חשו בנוח בקרבתו, מסרו לו מידע, אשר העברתו לשב"כ חסכה חיי אזרחים רבים חפים מפשע בצד הישראלי. לדברי המחבר: "כיוון שנעשיתי אמצעי הגישה היחיד אל אבי, הייתי במגע ישיר עם כל בכירי החמאס בגדה, ברצועת עזה ובסוריה" (עמ' 168). מנהיג חמאס בדמשק, "ח'אלד משעל התקשר אלי לפחות פעם בשבוע" (עמ' 170). מסעב ממשיך:  "גיליתי שאני אוהב את עסקי הריגול האלה" (עמ' 171).  "תפקידי כמרגל...אִפשר לישראל לסלק מאות טרוריסטים מהרחובות" (עמ' 181). [כנראה בביטוי "לסלק" כוונתו לא בהכרח לחסל, אלא לעצור.]

מסעב גילה רגישות לחיי אדם, כולל ביחס למחבלים פלסטינים שהיו אחראים למעשי טרור רבים. לדוגמה, ב-2001 הוא מסר מידע בזמן אמיתי על מקום הימצאו של מחבל (מוּנהד אבו חלאווה), למרות שלדבריו, "משהו בתוכי התנגד לחלוטין להריגתו של האיש הזה" (עמ' 175). מסעב ניסה למצוא הצדקה להריגתו של הטרוריסט בברית החדשה, אך לא מצא. שיקולו לסייע בהריגתו היה למנוע מוות אנשים אחרים, ומסעב ביקש סליחה מאלוהים על מה שהוא עומד לעשות. מתוך רגישות זו לחיי אדם, במקרים אחדים ביקש מסעב מהקצין הממונה עליו לא לחסל את המחבלים שמקום מסתורם היה ידוע לו, אלא לעצרם. לדוגמה, במארס 2002 חמישה מחבלים מתאבדים, שהגיעו עם חומרי נפץ מירדן, ביקשו את עזרתו. הוא דיווח על מקום הימצאותם לשב"כ, אך הפציר לעצרם, ולא להרגם.

בטיפול כזה בפרשת חמשת המחבלים סיכן  מסעב את עצמו. מעצרם של המחבלים, ללא מעצרו של מסעב שנתן להם מקלט, עלול היה להחשידו כמשתף פעולה שהסגירם. כדי להסיר ממסעב את החשד הזה, הורה השב"כ לצה"ל לפתוח במבצע ללכידתו של מסעב, שהוגדר כמחבל מסוכן. ביתו – בו התגוררו אימו ואחיו –  הוקף בעשר מכוניות, וכוחות מיוחדים נכנסו לבית. לאחר שמסעב לא הסגיר את עצמו, רוסס חדרו בקומה השנייה בכדורים, ואחר כך נורה טיל לעבר חדרו. ואולם, החיילים  לא מצאו את גופתו. צה"ל לא ידע כי מדובר במבצע מבוים. כ-60 שניות לפני תחילת המבצע, קיבל מסעב התרעה על "התסריט" ועזב במהירות במכוניתו את ביתו. מעתה היה עליו להתרחק מהצבא, להמשיך לגונן על אביו ולאסוף מידע עבור השב"כ.

במהלך מבצע "חומת מגן" (אביב 2002), כאשר נכנסו כוחות צה"ל לרמאללה, המחבר רצה "להיות בעניינים", כדבריו. על כן, הוא הסתובב עם האם-16 שלו בעיר, ומשתמע כי סיכן את עצמו ללא צורך מתוך יצר הרפתקנות (עמ' 194-193). כמו כן דאג לסדר מקלט לאביו בבית מסוים. חיילים הגיעו לסביבות הבית, ערכו חיפושים בבתים, אך לא בבית המקלט של אביו. האב ראה בכך נס – ואולם הדילוג על ביתו נעשה לפי ההוראה שקיבל צה"ל מהשב"כ.  מסעב  עזר ללכוד את מרואן ברגותי. בתיאום עם השב"כ, הוא התקשר אל אחד משומריו של ברגותי, דבר שאִפשר לשירות הביטחון לאתר את מקום מקבל השיחה (עמ' 198).

בקיץ 2002, בחודשים שלאחר חומת מגן, נוצר למחבר  קושי לקיים פגישות עם קצין הקישור שלו, לואי. רמאללה הייתה מסוגרת במחסומים, ומסעב היה מבוקש על ידי צה"ל. הוא היה זקוק לפגישות גם בתור "תמיכה מוסרית", כדבריו. מסעב הרגיש זר בעירו ולא יכול היה לחלוק את חייו עם אף אחד (עמ' 201). השב"כ מצא פתרון להמשך קיום הפגישות: המחבר התבקש לקחת איתו מספריים לחיתוך גדרות ולהעמיד פנים כמנסה להסתנן למחנה עופר. השב"כ דאג בצורה מוסווית לאבטחת דרכו למחנה ולכניסתו אליו בפתח מסוים. בפגישותיו נהג להביא הקְלטות, ראיות ומידע שאסף כתוצאה מקשריו עם מבוקשים. פעם או פעמיים בחודש היה מסתנן כביכול למתקן הצבאי הזה למסירת מידע.

המחבר עָיַיף מהתפקידים הרבים והמסוכנים שהיה עליו לשחק. בחברת אביו ואנשי חמאס היה עליו לגלם את איש החמאס המסור, בחברת אנשי השב"כ – משתף פעולה, בבית – תפקיד האב. המצב הזה הִקשה עליו להתרכז לקראת הבחינות במכללה.  על מנת שיוכל לסיים את הלימודים ולחדול להיות מבוקש, הציע מסעב לשב"כ לביים את מעצרו, בהנחה כי לאחר ריצוי עונשו בכלא יוכל לחזור לחיים "נורמאליים". בדומה לכך, כדי למנוע חיסול אפשרי של אביו, גם כן הציע לעצרו (השב"כ ידע היכן מסתתר אביו – אך לא הצבא). המחבר ואביו נעצרו בנפרד. מסעב, בהתאם לתביעת השב"כ, נדון בבית משפט צבאי לשישה חודשי מעצר מנהלי (השופטים לא ידעו את זהותו האמיתית). את מעצרו עשה בכלא קציעות שבנגב מסוף ספטמבר 2002 עד תחילת אפריל 2003. מהכלא יצא כמנהיג חמאס מכובד שעבר את מבחן האש. בנובמבר 2004 שוחרר אביו.

למחבר היה חבר בשם סאלח תלאחמה, שעזר לו בלימודים באוניברסיטה. אבל האיש היה גם פעיל חמאס, טרוריסט שהתמחה בהתקנת פצצות. מסעב עזר לשב"כ לגלות את מקום מסתורו, אך ביקש לעצרו, ולא להרגו. ואולם, בדצמבר 2003, סאלח וחבריו, שהיו חמושים בבניין ברמאללה, סירבו להיכנע, הבית פוצץ והאיש וחבריו נהרגו. "עכשיו, כאשר כל מנהיגי החמאס בגדה המערבית היו מתים או ישבו בכלא, נעשיתי איש הקשר העיקרי אל כל רשת המפלגות...ובכללם תאים טרוריסטיים" (עמ' 220).

בספטמבר 2005 שיגר חמאס בעזה עשרות טילים  לעבר ישראל,  בטענה השקרית שכלי טיס ישראלי פגע בתהלוכה צבאית של הארגון בעזה – בעוד לאמִתו של דבר טיל קסאם שהוצג במצעד התפוצץ לתוך הקהל. ישראל החליטה להגיב, והמחבר קיבל הודעה מהשב"כ כי הוא ואביו יעצרו שוב, למרות שלא היה להם שום קשר לירי הטילים. בסוף ספטמבר  2005 מסעב ואביו אכן נעצרו.  המחבר שוחרר בחג המולד, בדצמבר 2005, בעוד אביו, בזמן כתיבת הספר [בסביבות 2009] עדיין  נותר בכלא.

על אף שבעזרתו של מסעב נעצרו פעילים ידועים בחמאס, והוא קיווה שהם האחראים לפיגועים – הפיגועים נמשכו. גם אביו לא ידע מי עומד מאחורי הפיגועים ואף לא הייתה לו גישה למי שאחראי על קופת הארגון, ולכן לא היה לו כסף לתת לנזקקים ולמשפחות השהידים. ואולם בהמשך, בזכות אינטואיציה ומעקב אחר חשודים שבמבט ראשון לא עוררו חשד כלל, גילה מסעב את ההנהגה הסודית של חמאס, שמשכה בחוטים בגדה, זו שהחזיקה בידה כסף, נשק וחומרי חבלה.  בעזרתו של מסעב, לבסוף מצאו כוחות הביטחון את מקום מסתורו של מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס בגדה, איבראהים חאמד. האיש ששלח שהידים – נכנע ללא קרב במאי 2006. לכידתו היה המבצע החשוב ביותר והאחרון של מסעב עבור השב"כ.

במקביל לשיתוף הפעולה עם השב"כ, החל ממארס (?) 2001  עבד מסעב ב"סוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי" (USAID) במשרדה הראשי באל-בירה, בתוכנית המים והסניטציה לכפרים. מפעילו בשב"כ חשב כי העבודה תשמש כיסוי למקור הכסף לבזבוזיו (עמ' 161). באוקטובר  2003 הפרויקט שלו בסיוע האמריקאי הסתיים. בהמשך [ב-2005?] יזם מסעב הקמת חברה מצליחה לתיקון מחשבים בבית הלקוח, השקיע בה כסף והיה שותף בה. אמונתו הנוצרית התחזקה. לדבריו, [ב-2005?] בחורה אמריקאית הטבילה אותו לנצרות בימה של תל אביב והבטיחה לשמור זאת בסוד.

פרישתו מהשב"כ, 2008-2007

בחלוף הזמן, חש המחבר תסכול מעבודתו בשב"כ, על אף שאהב אותה. מפאת עבודתו לא יכול היה להיפגש עם בחורות, הוא הרגיש כי הקריב שליש מחייו בלי שתרם משהו לעמו, להפסקת שפיכות הדמים ולמשפחתו. לבסוף, נעתר השב"כ לבקשתו לצאת לארה"ב, אך בתנאי שיחזור. האמתלה לנסיעתו הייתה קבלת טיפול רפואי, אמתלה שאִפשרה למסעב להסדיר צאתו לחו"ל, בלי לעורר חשד, בהליך חוקי, אך ממושך ויקר באמצעות עורך דין. בתחילת 2007 קיבל את אישור הנסיעה, נפרד בחופזה ממשפחתו והגיע לחברים בקליפורניה. ביולי 2008 גילה מסעב את דבר התנצרותו באמצעות ריאיון שנתן לעיתונאי של "הארץ". הדבר גרם מפח נפש לאביו ולמשפחתו. בהמשך, בשיחת טלפון לאביו בכלא, גילה גם שעבד עבור השב"כ. לדבריו,  הגיב האב בשתיקה. 

אחרית דבר למהדורה העברית מאת קפטן לואי [גונן בן-יצחק]

לדברי "קפטן לואי", שיתוף הפעולה עם מסעב הביא להצלחות רבות של השב"כ בגדה "בהן מעצר מרבית ראשי החמאס הצבאי ברמאללה (ביניהם אביו של מסעב...) סיכול עשרות אם לא מאות פיגועי התאבדות ועצירת מתאבדים פוטנציאליים" (עמ' 262). מסעב רצה למנוע שפיכות דמים משני הצדדים, ובהשפעתו הצליח השב"כ במקרים רבים לסכל פיגועים ללא "סיכול ממוקד". בשנת 2006 סיים לואי את תפקידו בשב"כ והקשר בינו למסעב נותק. לאחר פרסום הכתבה על מסעב ב"הארץ" ב-2008, בעזרת מחבר הכתבה, אבי יששכרוף, יצר מפעילו לשעבר קשר עם מסעב ונסע לקליפורניה לפגוש אותו: היה זה מפגש מרגש, כמו בין שני ידידים. "קפטן לואי" גילה לשב"כ כי ביצע עבירה על חוק שירותו בכך שחשף בפני מסעב את זהותו. הסוכן שהפעיל את מסעב לא היה שותף בכתיבת ספרו, אבל, לדבריו, גרסת המחבר היא אמיתית.  [גונן בן-יצחק נסע לארה"ב, כדי להעיד בפני שופט לטובת מסעב שהוא אינו מחבל של חמאס, אלא היה סוכן של שב"כ. בכך סייע למנוע גירושו מאמריקה וקבלת מקלט מדיני בה ב-2010.]

הערות ביקורתיות שלי

ראוי לשים לב כי שירותו של מסעב בשב"כ לא גרם לו לאמץ את העמדה הישראלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן, הוא מתאר באהדה את האינתיפאדה הראשונה, ואף אינו רואה את האינתיפאדה השנייה בצבעים של שחור-לבן – וכל זאת על פי ספרו שלו. מפִּסקה  בתחילת ספרו משתמעת העמדה הפלסטינית המקובלת לפיה בריטניה נושאת באחריות לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. באמצעות פרסום הצהרת בלפור ב-1917, נהרו אל "הטריטוריה הפלסטינית" מאות אלפי מהגרים יהודים (עמ' 15-14). לדבריו, "עם ישראל, שנגאל מהדיכוי של אירופה, נעשה המדכא" (עמ' 252) – בדומה לילדים מוכים שהופכים לעתים קרובות להורים מכים. עוד טוען המחבר – על סמך עבודתו בסוכנות הסיוע האמריקאית בתחום המים בין השנים 2003-2001 – כי  ישראל מפֵרה את החוק הבינלאומי: היא מספקת מים לעצמה ולמתנחלים מעל ומעבר לחלוקה הוגנת של מקורות המים בינה לגדה המערבית ורצועת עזה (עמ' 162-161).

כאמור, האינתיפאדה הראשונה מתוארת בספרו כהתקוממות עמו הפלסטיני נגד הכיבוש, התקוממות שנעשתה באמצעים פשוטים ומאולתרים – מול מכונת המלחמה חסרת הרחמים של ישראל. גם באינתיפאדה השנייה מייחס המחבר לישראל ירי על אזרחים, כולל ילדים, ואף ירי על אמבולנסים שהגיעו לפנות פצועים. עוד טוען מסעב כי חיסולו בידי ישראל באוגוסט 2001 של אבו עלי מוסטפא, המזכיר הכללי של החזית העממית לשחרור פלסטין, שלטענת המחבר לא היה מעורב בטרור, היווה מעשה רצח.

מסעב טוען כי לא פעל למען ישראל  ממניעים כספיים. עם זאת, הוא מודה כי בתקופת עבודתו עם השב"כ נעשה בחור עשיר. "עם השכר שקיבלתי מהממשלה, הרווחתי פי עשרה מההכנסה הממוצעת בארצי. היו לי...שני בתים ומכונית ספורט חדשה" (עמ' 250). המחבר גם דוחה את הטענה כי פעל מתוך אהבת הכוח והסמכות, אך מודה כי "אהבתי את הכוח וההשפעה שהיו לי בחיי הקודמים" (עמ' 250). כזכור, ההסבר שלו לשיתוף הפעולה עם השב"כ היה ברצונו לעצור את ההרג המתעצם בשני הצדדים,  בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה (עמ' 144).

מתוך קריאה ביקורתית בספרו של מסעב, יכול להשתמע כי מניע חומרי לפעילותו בשב"כ  בכל זאת היה קיים. הוא גם מודה פעמים אחדות כי ממש התאהב בעבודת הריגול והבילוש שלו. מניע חשוב, לדבריו, היה למנוע הרג חפים מפשע בשני הצדדים. הוא אכן תרם רבות למניעת מעשי טרור בידי הפלסטינים מחד גיסא, ומאידך גיסא ניסה להשפיע על הצד הישראלי לעצור את המבוקשים, במקום לחסלם, ובכך למנוע גם הרג בלתי מעורבים בטרור שנמצאו בסביבת המבוקשים. אף על פי כן, קשה לקבל את המניע החשוב הזה כגורם העיקרי לשיתוף הפעולה שלו עם השב"כ. זאת כיוון שלאורך ספרו – כולל בתקופת עבודתו בשב"כ – המשיך לראות מסעב בצד הישראלי כובש ומדכא, כך ששיתוף הפעולה עם הצד הזה נראה מוזר. בהתאם  לעמדתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני התאים לו לפעול במסגרת תנועה בלתי אלימה נגד הכיבוש.

מכאן, סביר להניח כי מסעב שיתף פעולה עם ישראל מסיבות אישיות-פסיכולוגיות (אותן אינני מתיימר לנחש), בעוד הגורם ההומאני היה כנראה משני. יש להניח כי תהליך גיוסו היה הדרגתי. בתחילה מפעילו ניסה ליצור איתו קשרי ידידות, להיות לו מעין אח בכור המושיט לו עזרה, כמו העברת תשלומי כסף קבועים, מימון לימודים במכללה – וכל זאת בלי לבקש תמורה. בעצם קבלת הכסף כבר הפך מסעב למשתף פעולה, כלומר, כבר עלה על הדרך שאין חזרה ממנה לחברה הפלסטינית. לא מן המנע שגם לפעילות בשב"כ הוכנס בהדרגה. מתוך הספר משתמע כי שיתוף הפעולה שלו עם ישראל החל כבר ב-1997, אבל שיתוף פעולה משמעותי התחיל מ-1999 ובעיקר מפרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000. כנראה בתחילה התבקש לבצע משימות קלות יחסית, כאשר עם הזמן נסחף יותר ויותר לפעילות החשאית שמצאה חן בעיניו. את התקרבותו ההולכת וגוברת לדת הנוצרית, בתקופת עבודתו בשב"כ,  אפשר להסביר גם בצורך שלו למצוא הצדקה למעשיו. מסעב יכול היה לראות את עצמו כממלא את צו הדת הנוצרית לאהוב את האויב, ואם בכל זאת הרגיש ייסורי מצפון, יכול היה להתנחם בכך שהדת הנוצרית מגלה סלחנות כלפי החוטאים.

מתיאור הסיבות שמביא מסעב לפרישתו מהעבודה בשב"כ, אפשר להסיק כי במניעים האלה חש בצורה זו או אחרת כבר בתקופת עבודתו. כאמור, בדיעבד הוא הרגיש שלא תרם לעמו ולהפסקת שפיכות הדמים. זאת ועוד. בשיחה עם מפעילו בשב"כ טען בין השאר: "אנחנו נלחמים במלחמה שאי אפשר לנצח בה עם מעצרים, חקירות והתנקשויות. האויבים שלנו הם רעיונות...אנחנו לא יכולים לפוצץ רעיונות באמצעות טנק מרכבה" (עמ' 239). אפשר להסיק כי מסעב התעייף מהנטל של עבודה בשב"כ, עבודה שלא יכלה להביא מזור לסכסוך הדמים,  פעילות אליה מן הסתם חש יחס אמביוולנטי, והחליט לצאת לחופש – להגר לאמריקה. גורם שהאיץ את פרישתו של מסעב מהשב"כ היה החלפת מפעילו ב-2006. בניגוד לגונן בן-יצחק שהתייחס למסעב בצורה אנושית, ובמתן אמון בו אף חרג מנוהלי הארגון - מחליפו נהג בו בצורה מקצועית וחשדנית. (על הגורם הזה על פי סרטו של נדב שירמן, "נהסיך הירוק".)

ייתכן כי בספרו מגזים מסעב לגבי מעמדו הרם בחמאס שהִקנה לו גישה למידע פנימי. למעשה לא היה לו תפקיד רשמי בארגון הפוליטי של חמאס, לא כל שכן תפקיד בכיר, והוא גם לא היה חבר בארגון הצבאי של חמאס, גדודי עִז א-דין אל-קסאם. לא מן הנמנע כי חלק חשוב מן המידע השיג בזכות עצם יכולתו לנוע בחופשיות בצדו השני של המתרס, קרי בשטח הפלסטיני, בזכות הכרת סביבתו בה היה בן בית,  וכושרו האנליטי –  ולא ממקורות פנימיים בארגון.

בארצות הברית חלה אצל מסעב תפנית לטובת עמדתה של ישראל בסכסוכה עם הפלסטינים. זאת אחרי שחשיפת פעילותו למען השב"כ, הביאה להתנערותו הפומבית של אביו ממנו ב-2010, ולמעשה גם של עמו הפלסטיני. כמו כן ניכרה אצלו הקצנה כלפי האסלאם. כבר בספרו טוען מסעב כי "מוסלמי מתון מסוכן יותר מפונדמנטליסט, מפני שהוא נראה לא מזיק, ולעולם אין לדעת מתי יעשה את הצעד הבא לקראת ראש הסולם" – שלב הג'יהאד (עמ' 28). בארה"ב החמיר מסעב את גישתו וטען כי "האל של האסלאם הוא הטרוריסט הגדול ביותר" והציע להוציא את הקוראן מחוץ לחוק באמריקה (לפי הערך מסעב חסן יוסף בוויקיפדיה באנגלית).

ספרו של מסעב עוסק בעיקר בפעילותו של בנו של מנהיג פלסטינאי שהפך לסוכן שב"כ איכותי. ואולם הספר גם שופך אור על אמונתו האיתנה של העם הפלסטיני בצדקת עמדתו בסכסוך עם ישראל. אפילו משתף פעולה עם השב"כ במשך כעשור, אשר ידע כי בעקבות פרסום ספרו ייחשב לבוגד בעיני עמו – בכל זאת באותו הספר נותר נאמן חלקית לגִרסה הפלסטינית על הסכסוך עם ישראל.