רכלבסקי, ספי. אין גבול
(אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008) [סיכום ספר] 279 עמ'. Sefi Rachlevsky
ספי רכלבסקי הוא סופר ועיתונאי,
יליד כפר יהושע 1966. ב-1998 פרסם את ספרו הראשון "חמורו של משיח" בו
תיאר את הזרמים החרדי והדתי-לאומי ביהדות כגזעניים ומשיחיים. "אין גבול"
הוא ספרו השני בו טוען כי הגורם לבעיותיה של מדינת ישראל הוא היעדר גבול בינלאומי
מוכר. היעדרם של גבולות מעניק הכשר לביצוע
מדיניות קולוניאליסטית, כדבריו, מחוץ לשטחה
הריבוני של המדינה – קרי, בשטחי יהודה
ושומרון – ומשפיע לרעה
על כל תחומי החיים, כולל היעדר גבולות מוסריים, דהינו, השתוללות השחיתות. הסיכום – מלבד הערות קצרות
שלי בסוגריים מרובעים – משקף את עמדותיו של המחבר ומתרכז בסכסוך
הישראלי-ערבי. משפטים אחדים בסיכום מתחילים בנוסח "המחבר טוען" או
בניסוח דומה, וזאת רק כדי להדגיש כי אלה דעותיו של רכלבסקי – ולא שלי. את דעותיי
הביקורתיות הוספתי בפרק נפרד בסוף.
בן גוריון מקים מדינה ללא
גבולות מוּכּרים
השורשים באי קיום גבולות מקורם במפעל הציוני במאות ה-19
וה-20. מפעל זה נוצר מתוך שבירת קשת רחבה של גבולות: גבולות תחום המושב (כלומר
הגבלת תחום ההתיישבות היהודית בגולה), גבולות הדת שחייבו שמירת המצוות, גבולות
חברתיים ומשפחתיים, וגבולות הרחבת ההתיישבות בארץ. תופעה זו של פריצת גבולות
השתלבה בתהליך דומה שעבר על אירופה באותה התקופה: שבירת גבולות בתחומיים כמו
ספרות, מוסיקה, אידיאולוגיה ומדע, וגם
הגבולות הפיזיים בצורת התפשטות למושבות מעבר לים.
שובו של העם היהודי לארץ ישראל
לווה בכמיהה לחיים נורמאליים של יציבות. ואולם לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 החליט
ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לא לקבוע את גבולות המדינה ולא לנסח חוקה. לבן גוריון
היה הכוח הפוליטי בכנסת לנסח חוקה ליברלית או חוקה אחרת – אך הוא בחר לא לעשות זאת, כיוון שכל חוקה
עלולה הייתה להגביל את כוחו הפוליטי. בן
גוריון ראה את האיום הפוטנציאלי לשלטונו מצד מפלגות הפועלים המתחרות ובמיוחד
"אחדות העבודה", ועל כן בחר לשתף פעולה עם מפלגות בורגניות ודתיות.
בהתאם לכך, הוא הפקיד את נושא הנישואים בידי הרבנות, שאסרה נישואים בין יהודים
לאלה שאינם יהודים "בדומה מדי לחוקים שהתקיימו רק שנים ספורות קודם לכן בארץ
ההיא" [גרמניה הנאצית] (עמ' 73). עם זאת, המחבר מודה כי בני זוג מעורבים
(יהודי ולא יהודייה – וההיפך) יכולים להינשא בחוץ לארץ ובשובם לארץ יכיר בית המשפט
בנישואיהם (עמ' 115). כדוגל בהשקפה חילונית ליברלית, מוחה המחבר על מדיניות הענקת
פטור לחרדים משירות צבאי, מימון חינוך חרדי וההגבלות על נסיעה בשבת.
עוד לפני הקמת המדינה, החל
משנות ה-30 של המאה ה-20, היה בן גוריון האייקון המרכזי של היישוב ולאחר מכן של המדינה. החל ממבצע סיני
ב-1956, ובמיוחד בעקבות "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 – הפך משה דיין, הרמטכ"ל
ב-1956 ושר הביטחון ב-1967 לאייקון המרכזי של המדינה. את ניצחונה של ישראל ב-1967 מכנה המחבר "הניצחון
הקולוניאלי" (עמ' 78) ומרבה להשתמש במונח אימפריה בתיאורה של ישראל בגבולותיה
החדשים. כמו שהעידן הקולוניאליסטי באירופה לווה בפריצת גבולות גם בתחום התרבותי – בעקבות יוני 1967 עברה התרבות הישראלית מהפכה
משחררת, שבאה לידי ביטוי בין השאר בחופש מיני, שימוש בסמים ופריחת מוזיקת הרוק.
ההתנחלויות: עולם חסר גבולות
בראשות שרון
באמצע שנות ה-70, בעקבות מלחמת
יום הכיפורים באוקטובר 1973, "התרסקה...ממלכת הצַבּר חסר הגבולות" (עמ'
89) ונסגר הגבול עם מצרים [הודאה נדירה מצד המחבר בקיומו של אחד מגבולותיה של
ישראל.] ואולם במקום הגבול שנסגר עם
מצרים, נפתח במזרח גבול ההתנחלויות.
תקופה זו הייתה תקופה של מעבר
בה שקע האייקון של שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, משה דיין, בתור אחראי
לכישלונותיה, ועלה האייקון של אריאל שרון, כמקדֵם ההתנחלויות. אירוע מכונן של עידן
ההתנחלויות התחולל ב-1974 כאשר על גבעות סבסטיה
בשומרון עמדו אריאל שרון והרב צבי יהודה הכהן קוק, במהלך ניסיון להקים יישוב בלתי
חוקי. הייתה זו פריצת גבול "הקו הירוק", קרי הגבול שלפני מלחמת יוני
1967. הרב צבי יהודה הכהן קוק היה בנו של
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר ראה בחיוב את הגשמת הרעיון הציוני בידי יהודים
חילונים. עם זאת, קוק האב, ראה ביהודים האלה "חומר", או בחילופי אותיות,
"חמור" של המשיח, עליו בבוא היום ירכב עולם האמונה, שיתקן את העולם
החילוני.
המחבר טוען כי הקמת התנחלויות
מעבר לקו הירוק ותביעותיה של ישראל על שטחים שמעבר לו היא אבסורדית, וזאת כיוון ששטחים אלה
כלל אינם שייכים לה אפילו לפי החוק הישראלי (מלבד ירושלים שסופחה) (עמ' 110). מצבם
של הערבים שמעבר לקו הירוק גרוע ממצבם של השחורים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד,
שהיו אזרחים מסוג ב' – בעוד הערבים בשטחים אינם נחשבים לאזרחים ישראלים כלל, זכות
השמורה רק ליהודים המתגוררים בהם (עמ' 111). [התושבים הערבים ביהודה ושומרון
החזיקו בעבר באזרחות ירדנית. כיום ב-2015, הם אזרחי פלסטין.] המחבר יוצא נמרצות
נגד הדעה לפיה בית המשפט העליון בישראל, במיוחד בתקופה בה עמד בראשו השופט אהרן
ברק, הוא ליברלי. זאת כיוון שבית המשפט הזה אישר את המצב בו אזרחים ישראלים
מתיישבים מעבר לגבולות המדינה, ללא הסכמת הילידים, וללא כוונה להעניק אזרחות
לילידים (עמ' 119-118).
בעוד עד אמצע שנות ה-70 נחשב הציבור
הדתי לאומי למעין סרח בזנבו של החלוץ החילוני, הרי מאמצע שנות ה-70 פרץ הציבור
הדתי-משיחי את גבולות הנחיתות. נכונותם של הציונים הדתיים בסבסטיה להתעמת עם חיילי
צה"ל נָגדה לא רק את המסורת הדתית ארוכת השנים לפיה "דינא דמלכותא
דינא", אלא גם את משנתו של הרב קוק האב, שראה את הממלכה הציונית כמקודשת
וכתחילתה של הגאולה. חסידי הרב קוק הבן הצדיקו את מעשיהם באמונתם המשיחית. המחבר רואה את "ניצחונה המוחלט
והסופי" של אותה רמיסת החוק ופריצת הגבול – שהחלה עם שרון והרב קוק ב-1974 –
ברצח ראש הממשלה, יצחק רבין ב-1995 (עמ' 104). הרצח של רבין – שהחזיק גם בתפקיד שר הביטחון והיה רמטכ"ל
מלחמת ששת הימים במהלכה שוחררו יהודה ושומרון וירושלים המזרחית – סימל את השקפת העולם המשיחית לפיה בשם ארץ ישראל
הכול מותר.
נוסף לציבור הדתי לאומי, מאמצע
שנות ה-70, קבוצות "שכמו הושמו בשוליים" – ברמזו לעדות המזרח – כעת הפכו
לכוח פורץ גבולות בהתנחלויות. (1) בניהם של העלייה מארצות האסלאם, (2) הציונות
הדתית המשיחית, (3) ויוצאי האצ"ל והלח"י בצירוף הבורגנות הוותיקה,
שהרגישה עצמה מוגבלת על ידי המשטר הכלכלי של מפא"י – אלה היו שלוש הכוחות
שהעלו את מנחם בגין לשלטון ב-1977. פורמאלית המהפך, בדמות עלייתו של הליכוד לשלטון
התחולל ב-1977, אך למעשה הוא התחולל רק כשלוש שנים אחר כך. זאת כיוון שבממשלתו
הראשונה ב-1977 הקיף עצמו בגין באישים מתונים והם יגאל ידין, עזר ויצמן ומשה דיין,
ועשה שלום עם מצרים שצמצם את גבולות המדינה. נוסף לכך, בשלב זה בגין עדיין לא
החליף את הפקידות הגבוהה.
המהפך התחולל ב-1981-1980 בעקבות
יציאתם של האישים המתונים מממשלתו של
בגין. עם כניסתו של שרון למשרד הביטחון ב-1981, בממשלתו השנייה של בגין, "נמוגו קרומי
הגבול האחרונים" (עמ' 147). מ-1981 ועד 2006, הפך אריאל שרון לאייקון של
המדינה. בהשוואה לאייקונים שקדמו לו – בן גוריון ודיין – שרון היה הקיצוני ביותר בנושא
הגבולות. לגביו גבולות לא היו קיימים כלל. המחבר מאשים את שרון בביצוע פשעי מלחמה
במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ובשחיתות.
המהפך התבטא גם בכך שיוצאי
מדינות האסלאם – שעם עלייתם לארץ לא
הצליחו להשתלב בתרבות הלאומית-חילונית בה ומצאו את עצמם בעמדה נחותה – הפכו משנות
ה-80 לכוח מרכזי ב"מרכז הליכוד", ותפסו בהדרגה את מקומם של המקורבים
הקודמים לשלטון מפא"י בזמנה בדמותם של הקיבוצים. המחבר מתייחס בשלילה למהפך
הכלכלי-חברתי שהתחולל בישראל החל משנות ה-80, בו את מקום הסקטור היצרני של
הקיבוצים תפסו נובורישים; במקום השוויוניות הפכה ישראל לאחת ממדינות המערב הבלתי
שוויוניות; ובמקום הכלכלה הריכוזית – שוחרר הרסן של הקפיטליזם.
בעקבות מלחמת יום הכיפורים
ותוצאותיה, החל מסביבות 1974 ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, יותר
ויותר אנשים בשני צדי הסכסוך הישראלי-ערבי האמינו באפשרות לפתור אותו באמצעות משא
ומתן. ואולם עולם ההתנחלויות של שרון שמשל בכיפה מ-1981 ושאף להכניע את הערבים
במציאות קולוניאלית פגע באפשרות להשיג שלום. כבר ב-1988 עם תחילת האינתיפאדה
הראשונה והכרתו של אש"ף בישראל – 17 שנה לפני הנסיגה מעזה ב-2005 – הייתה
לישראל אפשרות להיפרד מעזה ומיהודה ושומרון. [טענה מפוקפקת ביותר.] פרס שקל זאת,
אך שקל בלבד (עמ' 171). המחבר מאשים בעיקר
את ישראל בפרוץ האינתיפאדה השנייה. נוסף למדיניות ההתנחלויות, לטענת המחבר, בהסכם
אוסלו ב' בספטמבר 1995 "הובטח במפורש שבתוך תשעה חודשים יועבר כל השטח שאיננו
התנחלויות או בסיסי צבא לפלסטינים, בשלוש פעימות" (עמ' 239) – וישראל
לא מימשה את ההסכם הזה גם אחרי חמש שנים. עוד, לטענתו, אש"ף "השתלט בכוח
על החמאס" (עמ' 239-238). [שתי הטענות האלה אינן נכונות. במיוחד ראויה לציון
התעלמותו של המחבר מהטרור של חמאס במהלך ביצוע הסכמי אוסלו בשנים 2000-1993, כאשר התחייבויותיה של ישראל לפנות שטחים ופינוים היו מלווים
בפיגועי טרור רצחניים. פעילות הרשות הפלסטינית נגד הטרור של חמאס הייתה מוגבלת ביותר,
ובסוף שנות ה-90 התאפיינה ב"דלת המסתובבת", קרי שחרור אנשי חמאס שישבו בכלא על ידי הרשות הפלסטינית.]
עקרונות לפתרון הסכסוך
הישראלי-פלסטיני
בהקשר לסכסוך עם הערבים, מאשים רכלבסקי השכם והערב את הצד
הישראלי, בהיעדר חשיבה מופשטת, בהיעדר חשיבה קונספטואלית במושגים, שנחשבת בעיניו
לנעלה – ובמקום זאת התרכזות במציאת פתרונות פרקטיים, בנוסח התכל'ס, שנחשבים בעיניו
לבזויים. בספר המכיל 279 עמודים המילה
"תכל'ס", כמאפיינת את החשיבה הישראלית הרדודה, חוזרת אצל המחבר מאות
פעמים ואולי למעלה מאלף. לדבריו: "בכל מגע מדיני עם העולם הפלסטיני והערבי
חזרה אותה תמונה. הפלסטינים והערבים הגיעו עם ניסיון להעמיד תביעות מופשטות
ועקרוניות; ואילו הישראלים ניסו לעקוף אותם עם מיני פתרונות יצירתיים ודיון על
פרטי-פרטים של הסדרים תכל'סיים מעשיים" (עמ' 141).
המחבר רואה בתביעותיה של ישראל
לסיפוח אחוזים אחדים משטחה של המדינה הפלסטינית, כדי לצרף לתחומה את ההתנחלויות –
תביעה בלתי חוקית (עמ' 176). לדידו הגבול החוקי היחיד – שאינו נתון למשא ומתן –
בין ישראל למדינה הפלסטינית הוא הגבול של ה-4 ביוני 1967 (עמ' 177). ואולם המחבר סבור כי יש לקרוא
לגבול הזה "גבולות 1949", כיוון שאלה "גבולות העצמאות...גבולות
השחרור מהשלטון הקולוניאלי" (עמ'
178). [רכלבסקי מתעלם מכך כי גבולות 1949 נוצרו לא במלחמת שחרור מהשלטון
הקולוניאלי, כי אם במלחמת קיום נגד מדינות ערב.] מתוך עקביות למעמד של מעין קדושה
שמקנה המחבר לגבולות ה-4 ביוני, הוא מתנגד לפתרון מדיני המבוסס בחלקו על חילופי
שטחים.
רכלבסקי גם מתנגד לנוסחה
"שטחים תמורת שלום", כיוון שמשמעותה כי בהיעדר שלום יימשך הכיבוש
הישראלי לעד עם "ההתנחלויות של
האפרטהייד" (עמ' 178). עם זאת, באופן נדיר מודה המחבר כי בעיני מוסלמים, ערבים
ופלסטינים לא רק שטחי הכיבוש של 1967 הם קולוניה, כי אם כל שטחה של ישראל היא
קולוניה (עמ' 180); וכי ההתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל במישורים האסלאמי
והערבי-פלסטיני היא עמוקה ותימשך זמן "ארוך מאוד", מלוּוה בניסיונות
להביא לחיסולה (עמ' 182). כפתרון לדילמה בין הצרכים הביטחוניים של ישראל לבין סלידתו
מהמשך קיום ההתנחלויות, מציע המחבר את הנוסחה הבאה. עוד לפני הסדר מדיני, על מאות
אלפי המתנחלים ביהודה ושומרון לחזור לגבולות 1949 – מלבד תושביה היהודים של מזרח
ירושלים, אשר שטחה סופח למדינת ישראל (בניגוד לשטחי יהודה ושומרון). לעומת זאת על הצבא, מסיבות
ביטחוניות, להמשיך להישאר ביהודה ושומרון (עמ' 182). [הפתרון הזה נמצא בסתירה מסוימת להתנגדותו
הנחרצת לנוסחה "שטחים תמורת שלום".]
במישור העקרוני, המחבר מגלה
הבנה מלאה לדבקותם של הפלסטינים ב"זכות השיבה" [ביחס לפליטי מלחמת 1948
וצאצאיהם] לתחומי מדינת ישראל. זאת כיוון שמנקודת ראות פלסטינית הבסיס לכל
מלחמותיהם היה הגנה על ארצם מפני זרים, כאשר השמטת הזכות הזו מסירה את הבסיס
המוסרי למלחמותיהם והופכת אותם לפושעים (עמ' 187). [לא ברור אם רכלבסקי גם דוגל
במימוש חלקי של "זכות השיבה". הוא נמנע מלהציע פתרון לסוגיה זו.]
המחבר מקבל את גישתו של זאב
ז'בוטינסקי "שֶרק קיר ברזל של מציאות [דהינו כי אין אפשרות לעקור את היהודים
בכוח מארץ ישראל] יכול להוביל להשלמה ערבית...עם הקיום הישראלי העצמאי" (עמ'
183). העיקרון המופשט בדמות "קיר הברזל" – אוּמץ למעשה על ידי בן גוריון
ועמד מאחורי החלטתו להקים את הכור הגרעיני בדימונה. משתמע כי המחבר מצדיק את
בניית הכור, כאמצעי להוכיח לערבים כי לא ניתן לסלק אותנו מכאן בכוח (עמ' 236).
כיום, "קיר הברזל" צריך לשמש
דבקותנו בגבולות 1949. לעומת זאת, על ידי הקמת יישובים אזרחיים מעבר לגבולות האלה
יצרה המדינה עוול משולש: לאוכלוסייה הפלסטינית; למתיישבים היהודים שפונו מרצועת
עזה ובתיהם נהרסו ב-2005; ועוול קיומי למדינת ישראל עצמה. כלומר, אם המדינה יכולה
לפנות יישובים כלאחר יד וללא הסכם כתוצאה מהטרור של חמאס – הרי נמצאה הדרך לחיסולה
וקיר הברזל נותץ (עמ' 184). בכך תרם שרון לחיזוק המחנה הרדיקלי של חמאס בקרב
הפלסטינים – מול המחנה המתון של אש"ף
– שבעקבות הפינוי טען כך: בעוד דרך המשא ומתן במשך שבע השנים מאז הסכם
אוסלו (2000-1993) לא הניבה תוצאות, הרי חמש שנים של טרור הביאו לנסיגה ישראלית. למעשה
מודה המחבר כי דווקא בתקופת כהונתו של שרון כראש ממשלה – לו הוא מייחס עולם חסר
גבולות – "נוצרו כמו-גבול מול עזה וגדר כאילו גבול עם יהודה ושומרון"
[בשנים 2005-2002] (עמ' 173).
השלכות אי קיומם של גבולות
בין הסיבות להידרדרות המוסרית של
מדינת ישראל מונה המחבר את היעדרם של גבולות בין ישראל לשטחים הפלסטיניים והיעדרה
של חוקה. בהיעדר גבולות "מה שאפשר חוטפים. בשטחים. בכביש. בכסף הציבורי.
בתכנוני קרקע" (עמ' 277). בתופעות השליליות שמביא המצב של אין גבול מכליל
המחבר את עבירות מין של הנשיא [משה קצב], ועבירות שחיתות של ראשי ממשלה (שרון [ואהוד
אולמרט]). [המחבר נמנע מלהזכיר את משה קצב ואולמרט בשמותיהם.] רכלבסקי מותח ביקורת נוקבת על היועץ המשפטי לממשלה, מני
מזוז (2010-2004), וסבור כי היה עליו להמליץ להעמיד את ראש הממשלה שרון לדין בגין
פרשיות שחיתות בתחום הכספים – ואת הנשיא [משה קצב], בגין מעשי אונס. כמו כן תוקף
רכלבסקי את ראש הממשלה שהחליף את שרון [אהוד אולמרט] מפאת אחריותו למחדליה של "מלחמת
לבנון השנייה" ב-2006 ובגלל פרשות השחיתות שלו – נושאים בגינם היה עליו
להתפטר.
רכלבסקי טוען כי לא רק מערכת
החינוך החרדית והדתית לאומית נגועות בגזענות, כי אם אותה תופעה – אך בדרגה נמוכה
יותר – קיימת גם בחינוך הלא דתי בגילאי
12-3. החינוך לילדים האלה מתמקד בחגי ישראל, שחלקם לאמִתו של דבר הם מעשי טבח
בגויים (כמו פורים ופסח). המעשים האכזריים האלה, וכמו כן סיפורי הזוועה על השואה
שעברו היהודים הם חומר שאינו ראוי לילדים ומהווה יסוד לעיוות נפשם משחר נעוריהם.
הוא גם יסוד ליצירת "ארץ אין גבול" על כל ביטוייה השליליים. לדעת המחבר, יש ללמד את חגי ישראל בצורה הומאניסטית-ביקורתית.
הדרך לתיקון: לבנות הכול מהתחלה
רכלבסקי מדגיש שוב ושוב את
חשיבותה של "יכולת ההפשטה
המושגית" (עמ' 270) ושל והגישה ההומאניסטית
הביקורתית. "חברה שאיבדה לחלוטין את עולמה המושגי, את גבולותיה" – אינה
יכולה להסתפק בשינוי עצום, אלא עליה "לבנות הכול...מהתחלה" (עמ' 278). הבנייה
מחדש תתבטא "בגבולות מדיניים. בעקרונות החברה. בסמלי המדינה למען כל
תושביה" (עמ' 278). גם את ההמנון הלאומי
– שמכונה על ידי המחבר כ"גזעני"
– יש להחליפו בהמנון חדש, אותו יוכלו לשיר
כל אזרחיה של המדינה, ללא הבדל בלאום (עמ' 122).
הערות ביקורתיות
המחבר נוטה להתעלם מן העובדה
כי עד ל"מלחמת ששת הימים",
שהחלה ב-5 ביוני 1967 והביאה לכיבוש חצי האי סיני, הגולן, ויהודה ושומרון – גבולות "שביתת הנשק" של 1949, שהם
גבולות ה-4 ביוני 1967 (הקו הירוק), לא
זכו להכרה בינלאומית כגבולותיה של מדינת ישראל. הגבולות המוכרים היחידים של מדינת
ישראל היו גבולות תוכנית החלוקה שאושרו על ידי החלטת העצרת הכללית של האו"ם
בכ"ט בנובמבר 1947. בהתאם לכך, ניסיונות התיווך בין ישראל למדינות ערב מטעם
האמריקאים עד ליוני 1967 התבססו על הצעות להביא
לנסיגה חלקית של ישראל משטחים שכבשה במלחמת העצמאות מעבר לתוכנית החלוקה של
1947. רק בעקבות מלחמת יוני 1967 והחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר באותה השנה
נוצרה בהדרגה הכרה בינלאומית דה פקטו בגבולות ה-4 ביוני כגבולותיה של מדינת ישראל.
בעקבות מלחמת יוני 1967 פעלו ממשלותיה
של ישראל מתוך הנחה כי כמו שניתן היה לספח את השטחים שכבשה ישראל במלחמת העצמאות
מעבר לתוכנית החלוקה, כך באמצעות יצירת עובדות בשטח בדמותן של ההתנחלויות, ניתן
יהיה לספח חלק ניכר מן השטחים שנכבשו ב-1967. לדעתי, הנחה זו הייתה אנכרוניסטית
ובלתי מציאותית. הגרעין התקף בתזה של המחבר הוא כי ההתיישבות המסיווית ביהודה
ושומרון לא תרמה לביטחונה של מדינת ישראל, כי אם פגעה בה. התיישבות זו, להערכתי,
לא רק הגבירה את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ואת שנאתה לישראל, וסיבכה מאוד את
השגתו של הסדר פוליטי המבוסס על קיומן של
שתי מדינות – אלא פגעה באחיזתה של מדינת ישראל באזורים שבתחומה הריבוני והם הגליל
והנגב. בדיעבד ברור, כי הפניית ההתיישבות היהודית הרחבה ליהודה ושומרון – "שטחים כבושים" בעיני כל המדינות –
במקום להפנות את זרם המתיישבים לאזורים שמוּכרים למעשה בינלאומית כשייכים למדינת
ישראל , הייתה טעות רבתי.
עם זאת הייתה וישנה הצדקה,
מוסרית וביטחונית, לתיקוני גבול שיכללו צירופם למדינת ישראל של שטחים דלילים
באוכלוסייה ערבית וחשובים מבחינה ביטחונית, וגם שטחים בהם הוקמו יישובים יהודיים
גדולים ("גושי ההתנחלויות"). האפשרות
לצרף שטחים אלה – ואפשרות סיפוחם של שטחים
בעולם בכלל – נקבעת בהתאם ליחסי הכוחות בין הצדדים לסכסוך. לדוגמה, לאחר תבוסתה של
גרמניה הנאצית, סיפחו בריה"מ, פולין וצ'כוסלובקיה לתחומן שטחים גרמניים
מובהקים, תוך גירוש אוכלוסייתם הגרמנית. לנוכח ניסיונותיו החוזרים ונשנים של הצד
הערבי להשמיד את מדינת ישראל, לישראל
הייתה וקיימת זכות מוסרית לצרף לתחומה שטחים ממולדתה ההיסטורית, שנכבשו על
ידה במלחמת מגן. עם זאת, לנוכח היווצרותה של בעיה דמוגרפית וביטחונית (אוכלוסייה
ערבית עוינת) במקרה של סיפוח יהודה ושומרון, ומפאת יחסי הכוחות בינינו לבין העולם הערבי-מוסלמי,
ועוינותן של מרבית מדינות העולם למדינה היהודית ולעמה – סיפוחם של השטחים האלה
אינו ריאלי. מכל מקום – בניגוד לתמונה שמנסה לצייר המחבר – לא היה ואין לגבולות
ה-4 ביוני מעמד של קדושה.
רכלבסקי נוטה להתעלם – אך אינו
מתעלם כלל – כי לישראל כבר ישנם גבולות
בינלאומיים מוּכרים, שחופפים בעיקרם את גבולות ה-4 ביוני, עם מרבית שכנותיה (מצרים, ירדן, לבנון [עדיין
לא סופי] ועם הפלסטינים ברצועת עזה.)
הגבולות עם מצרים וירדן לא פתרו את בעיותיה הביטחוניות קיומיות של ישראל,
ורק הבטיחו, ככלל, גבול שקט. השנאה התהומית והאנטישמית בכלי התקשורת, ומן הסתם
בדעת הקהל, כלפי ישראל לא פסקה במצרים ובירדן – שתי המדינות החתומות על חוזי שלום עם ישראל – דבר שאינו
מאפשר לראות בחוזי השלום האלה הסדרים ברי קיימא. המצב חמור יותר בגבולותיה של ישראל עם לבנון
ורצועת עזה, שם קיומו של גבול מוכר לא מנע ירי טילים ורקטות לשטחה של ישראל.
המחבר טוען כי היעדר גבול מוּכר
הוא המקור להידרדרותה של המדינה ולכל תחלואיה.
הטענה פשטנית ומוגזמת ביותר מסיבות אחדות. (1) מבחינה לוגית לא מתקבל על הדעת כי
שורה ארוכה של ליקויים חמורים במגוון רחב של תחומים – בהם עבירות המין של הנשיא,
שחיתותו של ראש הממשלה, נהיגה פרועה בכבישים ועוד – הכול נובע מהיעדר גבול, ורק אם
היה גבול, אזי במקום שנדרדר לאפוקליפסה היינו מגיעים לאחרית הימים. כל בר דעת מבין
כי אין להסביר תופעות שונות ומשונות במכלול רחב של תחומים בגורם אחד. (2) זאת
ועוד. אפשר לטעון כי ישראל היא דווקא אחת המדינות המסוגרות ביותר בעולם בגבולותיה
היבשתיים, כיוון שגם עם מדינות ערב איתן ישנם הסכמי שלום פורמאליים, אזרחי ישראל
נמנעים מלהיכנס לתחומן מסיבות ביטחוניות. מכאן ניתן לומר לכאורה, ורק לכאורה, כי ההשתוללות בתוך
המדינה, נובעת דווקא מההסגר בו היא נתונה.
לאורך הספר דן רכלבסקי מעט
בגורם הערבי בכלל והפלסטיני במיוחד, וכמעט מתעלם לגמרי מאחריות הצד הערבי בעיצוב
מדיניות האין גבול של ישראל ביהודה ושומרון. כל פתרון אותו ניסתה ישראל לא הביא
לשלום אמיתי: לא החזרת שטחים למצרים, לא חתימה על חוזי שלום עם מצרים וירדן, לא
נסיגה חד צדדית משטחים בלבנון ומרצועת עזה, ולא המשך החזקת שטחי יהודה ושומרון. אף
המתונים שבמנהיגי הערבים בישראל, אינם מוכנים להכיר בה כמדינה יהודית ולא ויתרו על
הכחדתה, בשלב הראשון בדרכי שלום (באמצעות מימוש חלקי של "זכות השיבה",
איחוד בין משפחות ערביות בישראל לקרוביהם במדינות ערב, ביטולה של ישראל כמדינה
יהודית, כמו באמצעות החלפת ההמנון הלאומי ועוד). קשה לחנך לחינוך פציפיסטי במדינה
הנתונה בסכנת קיום מתמדת.
בניגוד לטענת המחבר, אין לראות
כגזעני בהמנון "התקווה" המביע את כמיהתו בת אלפיים השנה של העם היהודי
למולדתו ההיסטורית – "ארץ ציון וירושלים". גזענים הם אלה שאינם מוכנים
להכיר בעצם קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה יהודית משלו, שהוקמה בהתאם להחלטת העצרת
הכללית של האו"ם – החלטת כ"ט
בנובמבר 1947. העולם המוסלמי והערבי התנגד להחלטה הזו בזמנה ונותר דבק בהתנגדותו
עד עצם היום הזה.
בשאלת הנישואים המעורבים.
בניגוד לתורת הגזע הנאצית, יהדותו של אדם נקבעת לא על סמך גזע, שלא ניתן לשינוי –
אלא על סמך קבלת האמונה הדתית. לכן, ושוב
בניגוד לחוקים הנאציים, ההלכה היהודית מאפשרת נישואים מעורבים למי שעבר גיור. עוד
ראוי לציין כי הדת הדרוזית מאפשרת נישואים רק במסגרת הקבוצה האתנית, ואין כל
אפשרות לזר להצטרף לדת הדרוזית, שהיא
סודית, על ידי קבלת אמונתה (בניגוד לשלוש הדתות המונותיאיסטיות). מעניין, איך היה מתייג המחבר את חוקי הנישואים
האלה. בקיצור, קיומו של מרכיב משותף אחד או אף יותר, בין שתי מערכות חוקים, אין בו
כדי לקטלג אותן באותה קטגוריה. לדוגמה, הרי מחבר הספר בוודאי לא יטען כי מפלגות
הפועלים בארץ ישראל, שחגגו בזמנן את אחד במאי, חגגו בעצם את אותו החג שנחוג באותו הזמן
"בארץ ההיא" [גרמניה הנאצית].
בדומה לסגנונו של רכלבסקי, שיש
בו שילוב בין לשון עממית ולפעמים ממש גסה (נמנעתי מלצטטה) לבין לשון מדעית ואף פילוסופית –
גם בתוכן דבריו יש ערבוב בין המימד הרציני הפילוסופי, הפוליטי והסוציולוגי מצד אחד
לבין פרודיה ספרותית, וקביעות ותובנות חסרות בסיס מצד שני. לדוגמה, רכלבסקי טוען
כי מאז 1948 ועד לרצח רבין ב-1995 ניצחה ישראל בכל המלחמות – אך מאז רצח רבין
"נוצחה מדינת ישראל ברוב מלחמותיה" (עמ' 240). תיאורה של מדינה קטנה
מאוד כישראל בתור אימפריה הוא בוודאי מגוחך (במיוחד לנוכח גודלן של מדינות ערב)
ומשקף את עמדתו הלא מאוזנת בעיקרה של המחבר בסכסוך הישראלי-ערבי. עוד עשוי להשתמע מספרו כי ישועתה של מדינת ישראל
(ובעצם של העולם כולו) תלויה "ביכולת ההפשטה המושגית וביכולת הדיפרנציאציה"
(עמ' 270). במקום העיקרון המופשט הזה, הייתי מציע – בהסתמך על אפלטון – לקבל את
הרעיון כי מקור הצרות בעולם באלה הבטוחים בידיעתם בדיוק באותם הנושאים עליהם אינם
יודעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה