גימבל, סטיבן. המדע היהודי של איינשטיין: פיזיקה בצומת הפוליטיקה והמדע (ירושלים: כתר ספרים 2014) [סיכום ספר]

גימבל, סטיבן. המדע היהודי של איינשטיין: פיזיקה בצומת הפוליטיקה והמדע (ירושלים: כתר ספרים 2014). מאנגלית: עמנואל לוטם. 253 עמ' כולל ביבליוגרפיה, מראי מקום ומפתח שמות.  Gimbel, Steven. Einstein's Jewish Science [סיכום ספר]

אלברט איינשטיין (1955-1879), גדול הפיזיקאים התיאורטיים, התפרסם בעיקר בזכות תורת היחסות. הוא ניסחה לראשונה ב-1905 בצורת משוואה, שלאחר עיבוד מסוים הפכה לסמל לעבודתו. זוהי הנוסחה E = mc² שפירושה אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע. הספר מנסה לענות על השאלה האם קיימת זיקה בין יהדותו של איינשטיין לבין תורת היחסות שהמציא. בחיפוש אחר התשובה משלב המחבר בין מדע לבין דיסציפלינות רבות ובהן פילוסופיה, תיאולוגיה ופוליטיקה. סטיבן גימבל הוא מחברם של ספרים רבים אודות הפילוסופיה של המדע. הסיכום משקף את דעותיו של המחבר. פרק קצר בסוף הסיכום מוקדש להערות ביקורתיות.

בשלב  הראשון של הדיון המחבר מנסה לענות על השאלה האם איינשטיין אכן היה יהודי ומה הייתה  מהות יהדותו. איינשטיין היה יהודי מצד שני הוריו, שהיו חילונים. בילדותו בגרמניה הוא התנסה באנטישמיות בבית הספר הקתולי בו למד – אחד הגורמים שדחף אותו להיות יהודי דתי בתקופה הזו: הוא סירב לאכול חזיר ושמר על מצוות הדת. ואולם, בשלב מסוים בנעוריו הוא הוקסם מגיאומטריה, מתמטיקה והמדע בכלל וחדל להיות דתי במובן המקובל. כלומר, הוא הפסיק להאמין באלוהים, בחיים לאחר המוות, בדת הממוסדת ובתיאולוגיה. אף על פי כן, ראה איינשטיין את עצמו דתי בשני מובנים.

 (1) הוא אימץ את מימד האתיקה –  קרי, הצורך ביחסים מוסריים בין בני אדם – בו ראה מרכזה של היהדות. בהתאם לכך הוא הרים את קולו לא רק נגד אפליית יהודים, אלא נגד אפליית עניים, שחורים ואינדיאנים בארה"ב, ונגד רודנותו של המשטר הסובייטי. עם זאת ראוי להוסיף, שבעוד איינשטיין דגל במוסר במישור הציבורי – לא כן בחייו הפרטיים. הוא היה בעל ואב "איום ונורא, מרוחק", ונהג לבגוד באשתו השנייה (עמ' 45).

(2) הוא האמין כי היקום מתנהל לפי חוקים לוגיים דטרמיניסטיים ובמובן הזה היה קרוב לפילוסוף שפינוזה, הפנתיאיסט. באמירתו המפורסמת של איינשטיין כי "אלוהים אינו משחק בקובייה עם היקום"  הוא התכוון לעליונות חוקי הלוגיקה לפיהם "היושב במרומים" – בתור דימוי דתי,  איינשטיין לא היה תיאיסט –  מנהל את העולם. עוד טען איינשטיין כי פליאתו של האדם על היופי שבעולם – המובעת בספר "תהילים" –  מעוררת סקרנות ויוצרת את הרצון לחקור אותו ולהבין את חוקיו.

איינשטיין ראה את עצמו יהודי גם במובן התרבותי. הוא התייחס בשלילה להתרפסותם של יהודי גרמניה בפני הגרמנים, בהציגם את לאומיותם כדת בלבד, כלומר, "גרמנים בני דת משה". נוסף לכך איינשטיין היה ציוני. עם זאת הוא העדיף הקמת מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, מאשר מדינה יהודית. זאת מתוך חשש כי הקמת מדינה יהודית  עם צבא, עלולה לגרום נזק למהות היהדות, כתוצאה מהתפתחות לאומנות והפניית עורף  לרוחניות (עמ' 178).

בדיקת הטענה כי תורת היחסות הושפעה מרעיונות יהודיים היא לגיטימית, כי הרי כל אדם מושפע מסביבתו. יתרה מזו. מדענים דגולים שקדמו לאיינשטיין הושפעו מהשקפתם הדתית. רנה דקרט, בתור קתולי אדוק, ניסה ליישב בין תורת קופרניקוס לבין הדוֹגמה הקתולית שהתנגדה לה. גם המתודולוגיה של דקרט הושפעה מקתוליות: התקדמות מאמת כללית מוחלטת שממנה נגזרים שאר האמיתות. שיטת מחקרו של דקרט היא דדוקטיבית.

אייזיק ניוטון, בתור פרוטסטנט דתי, לא היה מחויב לתיאוריה השגויה של דקרט על היקום. עם זאת, ניוטון שמח שהחוקים שהוא גילה על תנועתם של גרמי השמים, יחזקו את האמונה בדבר קיומו של אל כיצור מופשט ונבון האחראי לתנועה הזו. המתודה שלו הושפעה מהפרוטסטנטיות ומהיסוד הדמוקרטי שבה. לדידו, כל אחד יכול לגשת למחקר מנקודת ראות שלו ומן המִקרה הפרטי להגיע לאמת המוחלטת.

בניגוד לדקרט וניוטון, מאמרו של איינשטיין מ-1905, אשר שימש בסיס לתורת היחסות, אין בו דבר השאוב ממקורות יהודיים. לכן, טענת הנאצים כי תורת היחסות גדושה רעיונות יהודיים היא מופרכת (עמ' 74). עם זאת, המתודולוגיה של תורת היחסות דומה לזו שבתלמוד. התלמוד בנוי בצורת דיון בין דעות שונות או נקודות ראות שונות, מתוך שאיפה להגיע לאמת. בדומה לכך, לפי איינשטיין, אנו חווים את העולם מתוך הֶקשר מוגבל, כאשר כל נקודת ראות מספקת תמונה לא שלמה על האמת המוחלטת. ״אצל איינשטיין יש מוטיב חוזר. הוא לקח שתי תיאוריות מנוגדות לכאורה להבנת תופעה פיזית, ובסופו של דבר הצליח ליישב אותן לתוך מערכת חשיבה אחת. אנחנו רואים זאת בתורת היחסות הפרטית כשהוא מסביר איך צופים שונים יחוו זמן, מרחק ומסה בצורה שונה... וזו, אם תרצה, צורת חשיבה תלמודית. גם אם איינשטיין לא היה אדם דתי, הוא בוודאי קלט זאת מהאווירה האינטלקטואלית שבה גדל". (גימבל בראיון ל- ישראל היום 28.2.2014) בניגוד לדקרט וניוטון, אשר ברוח הנצרות חיפשו את האמת המוחלטת – איינשטיין ברוח התלמוד טען כי איננו רואים את האמת המוחלטת ורק יכולים להציץ בה מתוך ההקשר המסוים שלנו.  

לאחר שתורת היחסות זכתה לתימוכין בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לשמרנים בגרמניה היו סיבות אחדות, כבדות משקל מבחינתם, להתנגד לתורה הזו. איינשטיין, שהתנגד למיליטריזם הגרמני ולמדיניות ארצו במלחמה היה בעיניהם בוגד. (כבר בגיל 17 הוא ויתר על אזרחותו הגרמנית ועבר לשווייץ.) לאחר המלחמה הוא תמך ברפובליקת ויימאר שנואת נפשם של הלאומנים. זאת ועוד. בתור תיאוריה משוּנה ובלתי סבירה לכאורה וחדשנית, היא השתלבה עם זרמים מודרניים באמנות (כמו בציור ובספרות), אשר היהודים נחשבו למחולליהם המרכזיים בעיני השמרנים – ואשר נגדו את הערכים המסורתיים ו"הטובים". חלק ממתנגדיו של איינשטיין בגרמניה היו לאומנים אנטישמיים, כולל חתני פרס נובל לפיזיקה שברבות השנים הפכו לאנטישמים. איינשטיין מצדו טען בגלוי כי הם מוּנעים לא רק מחתירה לאמת – אלא מהיותו "יהודי בעל נטיות ליברליות אינטר נציונאליסטיות" – ולא "לאומני גרמני העונד את צלב הקרס" (עמ' 139).

המונח "פיזיקה ארית", שהתפתח עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, זכה לגושפנקא בתקופה הנאצית. זו התיימרה להיות פיזיקה אשר שמה את הדגש על תצפיות אטיות ודקדקניות בתופעות מורכבות ועל אינטואיציה. לאחר עליית הנאצים לשלטון חסידי התורה הזאת תקפו את איינשטיין בבוטות  וכינו את תורתו "פיזיקה יהודית". טענותיהם  של המדענים הנאצים בנוגע לתורת היחסות בשנות ה-30 של המאה ה-20 היו כדלקמן (1) זוהי חשיבה מתמטית מופשטת שאין לה תימוכין בנתונים אמפיריים. (2) היא אינה מקדמת את הבנת המציאות ועקרה. (3)  לפחות מדען נאצי אחד, שהאמין בנכונות התיאוריה הזו ואף חשב להיעזר בה בפיתוח פצצת האטום, ייחס את  הנוסחה E = mc² לפטריוט גרמני, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. (בדומה לכך, גם שמרנים אמריקאים אנטישמיים, בתחילת המאה ה-21, טוענים כי איינשטיין אינו זכאי להיחשב כמגלה התיאוריה הזו.)

הניסיונות לשלול מאיינשטיין את זכות התגלית על תורת היחסות  נעשו על סמך סילוף עובדות. בניגוד לטענת הנאצים, נוסחתו המתמטית של איינשטיין בהחלט הסתמכה על ניסויים של פיזיקאים אחרים, אך גם על אינטואיציה, שכביכול אפיינה את "הפיזיקה הארית". הודות לתורת היחסות הפיזיקה הפכה ליותר מתמטית, אך היא לא נעשתה עקרה. היא קידמה את חקר האטום.

לשאלה האם תורת היחסות היא מדע יהודי, תשובתו של המחבר היא: "ברוב המובנים שבדקנו, התשובה היא לא" (עמ' 212).  לדבריו, זוהי תורה קוסמופוליטית, שהממציא שלה יכול היה להיות גם בן עם אחר כמו הינדי או ערבי (עמ' 215). זאת מסקנתו הרציונאלית של המחבר –   למרות שבסוף הספר, במעין הלצה הוא טוען כי תורת היחסות יהודית (עמ' 220). אולי כוונת המחבר הייתה כי היא יהודית לא רק בזיקה המסוימת שבינה לבין חשיבה תלמודית, אלא גם בחדשנות שבה, שאפיינה הוגים יהודים בתור אאוטסיידרים. תורת היחסות  הייתה תיאוריה חדשנית בכך שערערה את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. בחדשנותה היא השתלבה בתקופה בה מִבנים פוליטיים, חברתיים, אומנותיים ואינטלקטואליים התמוטטו. החשיבה הנון-קונפורמיסטית של תורת היחסות תאמה גם את חיצוניותו של איינשטיין: בניגוד למקובל בתקופתו הוא הלך בלי גרביים ושערו היה ארוך.

הערות ביקורתיות

לדעתי, המחבר מצליח לשכנע כי התיאוריות של דקרט וניוטון על היקום הושפעו מהשקפותיהם הדתיות. מכאן, השאלה האם תורת היחסות של איינשטיין הושפעה מיהדותו היא בהחלט לגיטימית. ואולם דיונו בקשר בין חשיבתו המדעית של איינשטיין לבין יהדותו לוקה לעיתים בחוסר עקביות וסנטימנטאליות. טענתו של המחבר כי תורת היחסות הושפעה מחשיבה תלמודית אינה משכנעת. יתרה מזו.  קודם צריך לברר  את השאלה באיזו מידה הכיר איינשטיין את התלמוד – דבר שלא נעשה על ידי המחבר – כדי שיכול היה להיות מושפע ממנו, ולוּ בלי מֵשים.  זאת ועוד. לדברי ד"ר גלי ויינשטיין, "איינשטיין מעולם לא חשב שיש אורח חשיבה יהודי". ביקורתה של ויינשטיין על הספר ממש קטלנית, לטענתה הוא רצוף טעויות מדעיות ואינו ראוי לפרסום. (ראו אתר "הידען".) מאידך גיסא, המחקר זכה לביקורות חיוביות בארה"ב כמו ב"ניו יורק טיימס", וגם בארץ.  מכל מקום, הספר מעודד התעניינות במדע בקהל הרחב.