גרישין, ויקטור. אסון: מחרושצ'וב עד גורבצ'וב (מוסקבה, 2010). 270 עמ' ללא מפתח שמות [סיכום ספר]
Виктор. Гришин
2010) [רוסית Катастрофа: От Хрущева до Горбачева (Москва: Алгоритм, Эксмо
2010) [רוסית Катастрофа: От Хрущева до Горбачева (Москва: Алгоритм, Эксмо
זיכרונותיו של חבר הפוליטביורו של בריה"מ בין השנים 1986-1971, ויקטור גרישין Grishin) (Viktor Vasil'evich. על עטיפת הספר צוּין כי הוא חובר סמוך לפני מותו של המחבר ב-1992. (לפי ערך גרישין בוויקיפדיה ברוסית, זיכרונותיו פורסמו בצורת ספר כבר ב-1996, אך בהוצאה שונה מזו של 2010.) לא ברור אם כתב היד המקורי עבר עריכה רצינית. הספר מורכב משני חלקים: (1) אוטוביוגרפיה (2) והתרשמויותיו של המחבר מהשליטים הסובייטיים אותם הכיר, והם חרושצ'וב, בריז'נייב, אנדרופוב, צ'רננקו וגורבצ'וב. בסטייה מסוימת מן האידיאולוגיה הסובייטית, השליטים מתוארים כדמויות אנושיות, בעלי מגרעות באופיים. ואולם חידושיו של הספר מעטים. רובו, במיוחד הפרק האוטוביוגרפי, כתוב כמִנְשר תעמולה סובייטי קלאסי וערכו מועט. הסיכום משקף את דעותיו גרישין, מלבד תוספות בסוגרים מרובעים ודברי ביקורת קצרים שלי על גרסותיו של המחבר.
אוטוביוגרפיה
גרישין נולד ב-1914 בעיר סרפוחוב (Serpukhov), הנמצאת באזור (oblast') מוסקבה, כ-100 קילומטרים דרומית מעיר הבירה. בין השנים 1940-1937 שירת בצבא כקצין פוליטי. עוד לפני שירותו הצבאי סיים את לימודיו בטכניקום המוסקבאי לקַטָּרֵי רכבות, ולאחר שירותו חזר למשרתו הקודמת – סגן מנהל מוסך לרכבות בעירו, סרפוחוב. הוא המשיך בעבודתו הזו בתקופת הפלישה הנאצית לבריה"מ ב-1941, עת במוסך התנהלה פעילות אינטנסיבית. הרכבות שימשו לשינוע מתגייסים, נשק ותחמושת לחזית, ופינוי מפעלים ואזרחים לעורף. הפעילות הזו, במיוחד בסתיו 1941, התנהלה תחת הפצצות כבדות של הגרמנים.
המחבר מדגיש כי משחר נעוריו ולאורך כל חייו היה נאמן לאידיאולוגיה הקומוניסטית ולמולדת. אין בספרו התייחסות כלשהי לטיהורים במפלגה כמו בשנות ה-30, וגם אין בו ביקורת כלפי סטאלין. ההיפך. הוא משבח את נאומו של סטאלין ב-3 ביולי 1941 – נאום שנשא בעקבות הפלישה הגרמנית לבריה"מ – ללא ביקורת כלשהי לאחריותו של סטאלין למחדל ההפתעה, לכישלונותיה של בריה"מ בשלביה הראשונים של המלחמה וכדומה. גרישין היה חבר במפלגה הקומוניסטית מ-1939 ובשנות ה-40 התקדם במישור המפלגתי בסרפוחוב, בהגיעו בהדרגה למשרת המזכיר הראשון של הוועד העירוני בעירו.
החל מ-1950 מילא גרישין תפקידים במוסקבה, בתחילה מנהל מחלקת בניית מכונות והיה אחראי על מפעלי התעשייה החשובים של מוסקבה, וב-1952 מזכיר שני של הוועד האזורי של מוסקבה. המזכיר הראשון של הוועד האזורי באותה תקופה היה ניקיטה חרושצ'וב. על המחבר הוטל לשאת נאום מטעם הארגון המפלגתי של מוסקבה בקונגרס ה-19 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ שהתקיים באוקטובר 1952. הוא התרגש מאוד, כי זו הייתה השתתפותו הראשונה בקונגרס מפלגתי כלל ארצי. לשמחתו הרבה, לאחר נאומו, חרושצ'וב [שהיה חבר בכיר בפוליטביורו] מסר לו, כי הנאום התקבל בחיוב על ידי ההנהגה [קרי סטאלין] והוסיף: "אתה יכול להיות רגוע" (עמ' 131). זהו רמז דק ביותר לחששו של גרישין לחייו בהקשר לנאום, בתקופת הטרור של סטאלין. ואולם זהו רמז דקיק בלבד, ובעקביות להיעדר התייחסות לטיהוריו של סטאלין במפלגה בשנות ה-30, אין התייחסות לטיהוריו שבסוף תקופת שלטונו בין השנים 1953-1949. בדומה לכך, בהתייחסו לקונגרס המפלגתי ה-20 ב-1956, אין אזכור כלשהו לנאומו של חרושצ'וב בו גינה את פשעיו של סטאלין. בקונגרס הזה נבחר גרישין לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, וזמן קצר לאחר מכן ליושב ראש האיגודים המקצועיים של בריה"מ, תפקיד בו החזיק עד 1967.
בתחילת יוני 1967, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, ליאוניד בריז'נייב, בשיחה אישית עם גרישין החליט להעבירו מתפקיד יושב ראש האיגודים למזכיר ראשון של הוועד העירוני המוסקבאי של המפלגה הקומוניסטית (עמ' 217), תפקיד אותו מילא עד דצמבר 1985. המחבר מביא נתונים סטטיסטיים רבים על פיתוחה של מוסקבה בתחומי התעשייה ועל העלאת רמת החיים בה בתקופה של כעשור, בה כיהן למעשה כראש העיר של מוסקבה. גרישין מתייחס בקצרה בלבד לפרשיות השחיתות בעיר בתקופת כהונתו, הבולטת בהן, שוחד וגניבות בחנות המזון "גסטרוֹנוֹם מס' 1", שנחשפה ב-1983. המחבר אינו דן כלל בגורם חשוב ביותר לשחיתות וגניבות בתחום מוצרי הצריכה, במיוחד המזון, והוא המחסור בהם בעידן הסובייטי. גרישין מודה בבעיית הצפיפות בדירות המגורים במוסקבה, אך מוסיף כי לא נותר אף תושב בעירו ללא קורת גג וכי הוא עשה מאמץ לפתור את הנושא באמצעות הגברת הבנייה.
התרשמויותיו של גרישין מהשליטים הסובייטיים
ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב 1964-1953
גרישין היה כפוף לחרושצ'וב בשנים 1953-1950, עת גרישין, כזכור, מילא תפקידים שונים בארגון המפלגתי של מוסקבה, בהם המזכיר השני של אזור מוסקבה החל מ-1952, וחרושצ'וב היה המזכיר הראשון. זאת עד לקידומו של חרושצ'וב למזכיר הראשון של מפלגה הקומוניסטית של בריה"מ בספטמבר 1953 ועזיבתו את תפקידו העירוני-אזורי. לדברי גרישין, לא קל היה לעבוד עם חרושצ'וב. הייתה לו נטייה לערוך שינויים ולהחליף עובדים בכירים ללא הצדקה. לעתים היה גס והיה מסוגל להחליף עובד בכיר רק כיוון שלא טרח לצאת לרחוב כדי לקבל את פניו אלא המתין לו במשרדו, או כיוון שחיצוניותו לא מצאה חן בעיניו (עמ' 130). בכך גרישין אולי מנסה לרמוז, כי שאיפתו זו של חרושצ'וב להחליף ולשנות, לרוב ללא צורך, התגלתה אף ביתר שאת לאחר שנעשה שליט בריה"מ. ואכן, חרושצ'וב כמנהיג הסובייטי, מתואר אצל גרישין כדמות של רפורמאטור בתחומים רבים, אלא שתוצאות הרפורמות שלו, לדעת גרישין, היו לרוב שליליות, כמו ניסיונו להקים ערים חקלאיות (agrogorody).
גרישין מנסה למתן את השתלחותו של חרושצ'וב בציירים האבסטרקטיים הסובייטים בתחילת שנות ה-60, וטוען כי האיש "גילה סובלנות ויחס כבוד" כלפי סופרים "החושבים אחרת". בהקשר זה מביא המחבר את תמיכתו של חרושצ'וב בפרסום יצירתו של סולז'ניצין יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ'(עמ' 7). הערכת מדיניות החוץ של חרושצ'וב מצד המחבר חיובית בעיקרה. לדבריו, התנהלותו של חרושצ'וב בהקשר של משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962 הייתה מחושבת, שקולה ומוצדקת. ביתר פירוט. ההחלטה להציב טילים גרעיניים סובייטיים בקובה הוצגה על ידי חרושצ'וב בסוף הקיץ לפני מליאת הפרזידיום [prezidium, שמו של הפוליטביורו בתקופה זו]. הטילים נועדו להגן על קובה מפני מתקפה אמריקאית, וגם לשמש משקל נגד, ולוּ חלקי, להקפתה של בריה"מ ברשת של טילים, מטוסים וצוללות החמושים בנשק אטומי מצד ארה"ב (עמ' 10-8). אין אצל המחבר התייחסות לכך, כי בסיום המשבר בקובה, התחייב הנשיא ג'ון קנדי בחשאי, בתמורה לפינוי הטילים הסובייטיים מן האי, לפנות טילים אמריקאים מטורקיה. המחבר משבח את פיתוח נשק הטילים ביוזמת חרושצ'וב, אך מותח עליו ביקורת על אי מתן חשיבות ראויה לפיתוח נשק קונבנציונאלי מודרני [פיתוח נשק כזה נעשה בתקופת בריז'נייב, כאשר המחבר היה חבר בפוליטביורו].
גרסתו של המחבר על הדחת חרושצ'וב מן השלטון באוקטובר 1964. היוזם להדחה היה חבר בפרזידיום, ניקולאי פודגורני (Podgornyi) , בעוד ביצוע המהלך נעשה על ידי ליאוניד בריז'נייב (Brezhnev), שהיה למעשה המזכיר השני של המפלגה הקומוניסטית. הוא שניהל שיחות עם כל חבר מועמד וכל חבר מלא בפרזידיום – ובהם המחבר חבר מועמד לפרזידיום החל מ- 1961– בדבר הצורך להחליף את המנהיג הסובייטי. גרישין הסכים עם בריז'נייב, ועם זאת הציע לארגן לחרושצ'וב התפטרות מכובדת. הבכירים בהנהגה הסובייטית, שנטלו חלק בהכנות להדחתו של חרושצ'וב, מופיעים אצל גרישין לפי הסדר הבא: מזכירי הוועד המרכזי, דמיצ'ב (P.N. Demichev) ושלפין (A.N. Shelepin); שר ההגנה, מלינובסקי (R.Ia. Malinovskii); ראש ה-ק.ג.ב סמיצ'סטני ( V.E. Semichastnyi); וסגן ראשון של ראש הממשלה, אלכסי קוסיגין (A.N. Kosygin). בישיבת מליאת הפרזידיום, אליה הוזמן חרושצ'וב ממקום שהותו בנופש, כל חברי המליאה תמכו ביציאתו לגמלאות, מלבד מיקויאן (A.I. Mikoian), אשר הציע כי חרושצ'וב יהיה שר החקלאות. גם המחבר נשא נאום במליאה, בו טען, כי לחרושצ'וב, עקב גילו, קשה למלא את חובותיו ועליו לצאת לפנסיה. חרושצ'וב הסכים להתפטר, אך במהלך נאומו פרץ בבכי. הפרזידיום הטיל על המחבר ומזכיר הוועד המרכזי אילאיצו'ב Il'ichev) (L.F. להכין את הודעת ההתפטרות של חרושצ'וב עליה הוא חתם. לאחר צאתו של חרושצ'וב מישיבת המליאה, הציע בריז'נייב, כי פודגורני יחליף את חרושצ'וב בתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית. פודגורני לא הסכים ליטול את המשרה והציע כי היא תעבור לבריז'נייב, והצעתו התקבלה (עמ' 21-19).
ליאוניד בריז'נייב 1982-1964
המחבר הכיר היטב את בריז'נייב. גרישין דוחה את הטענה [שהועלתה בתקופת שלטונו של גורבצ'וב], לפיה עידן בריז'נייב התאפיין בקיפאון. ההיפך, בריז'נייב היה מנהיג אנרגטי, ביוזמתו בוצעו רפורמות בתחום הכלכלה והוקמו מפעלים חדשים ומודרניים, כמו בענף ייצור מכוניות. בריז'נייב גם דאג לפיתוח החקלאות ועודד את אנשי הקולחוזים והסובחוזים [משקים ממשלתיים] לטפח גינות אישיות [טרמינולוגיה סובייטית לגינות פרטיות] ולגדל בעלי חיים ועופות בחצרות אישיות [קרי פרטיות] (עמ' 26).[הסטייה האידיאולוגית הזו לטובת חקלאות פרטית נועדה להתגבר, ולוּ באופן חלקי, על המחסור הכרוני במוצרי מזון ממנו סבל האזרח הסובייטי.] יחסו החיובי של גרישין לבריז'נייב מתחילת שלטונו ועד אמצע שנות ה-70 נבע כנראה גם מסיבות אישיות. עיקר קידומו של גרישין בהיררכיה הסובייטית נעשה בתקופה זו. כאמור, ב-1967 הוא התמנה למנהיג המפלגה במוסקבה, והחל מ-1971 היה חבר מלא בפוליטביורו.
המחבר מצדיק את פלישתה של בריה"מ לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968 לפי מיטב התעמולה הסובייטית בזמנה, והחלטתו של בריז'נייב בנדון מתוארת כאמיצה. גרישין טוען, כי נשיא צ'כוסלובקיה, סבובודה (L. Svoboda) ושר ההגנה שלה, דזור (M. Dzur), איתם קיים ברז'נייב התייעצויות יומיומיות, הסכימו מבעוד מועד לכניסת כוחות "ברית ורשה" לארצם, אך ביקשו לא לכלול בהם יחידות ממזרח גרמניה. (עמ' 30). המחבר טוען כי בפוליטביורו לא היו חילוקי דעות בדבר ההחלטה להכניס כוחות לצ'כוסלובקיה [ערב ביצועה?], ורק מזכיר הוועד המרכזי, מיכאיל סוסלוב (M.A. Suslov) [שהיה דווקא ידוע בעמדותיו הקשוחות], הציע "להמתין קצת" (повременить) בנדון (עמ' 32).
בתחילת שלטונו של בריז'נייב היחסים בינו לפודגורני – נשיא בריה"מ מאז 1965 – היו טובים, אך הורעו בהדרגה בגלל, לדברי המחבר, הסיבות הבאות. (1) פודגורני מתח ביקורת גלויה – כולל בנוכחות בריז'נייב – ובלתי גלויה (בחוג צר) על היווצרות פולחן אישיות לבריז'נייב, כתופעה שאינה ראויה לקומוניסט. המחבר מבהיר, כי ביקורת זו לא נבעה מכוונתו של פודגורני להחליף את בריז'נייב, שאיפה שלא הייתה קיימת. (2) בריז'נייב רצה למלא את התפקיד הראשון במעלה לא רק במישור המפלגתי, אלא גם הממלכתי. בישיבת מליאת הוועד המרכזי של המפלגה, שהתקיימה במאי 1977, הציע סוסלוב באופן בלתי צפוי לשחרר את פודגורני מתפקיד הנשיא וחבר בפוליטביורו, ולא אִפְשר לפודגורני לומר את דברו. הנושא הועמד במהירות להצבעה, פודגורני פוטר, ובהמשך בריז'נייב נטל לעצמו את תפקיד הנשיא (עמ' 37-36). בדומה לקנאתו בפודגורני, גם לקוסיגין התייחס בקנאה (עמ' 35).
יחסיו של בריז'נייב עם קוסיגין, אשר החליף את חרושצ'וב כראש ממשלה לאחר הדחתו ב-1964, הלכו והידרדרו כבר מאמצע שנות ה-60. המחבר מתאר אירוע טקסי במאי 1965, אשר חשף את מאבקי הכוח בין בריז'נייב לבין קוסיגין. מהאירוע משתמע כי קוסיגין לא התכוון לוותר על מעמדו או סמכויותיו לטובת בריז'נייב – דבר שהרגיז את המנהיג הסובייטי (עמ' 33). כיוון שקשריו של גרישין עם קוסיגין ובני משפחתו היו טובים, באמצע שנות ה-70 יחסו של בריז'נייב כלפיו הורע ונעשה חשדני. פעם בריז'נייב אמר לו כי עליו לתמוך בקו שלו, קרי של בריז'נייב, ולא של קוסיגין. גרישין הופתע והשיב, כי כמו כולם, הוא תומך בקו המשותף של המפלגה (עמ' 34).
בספרו, גרישין מקדיש פרק מיוחד לקוסיגין תחת הכותרת: "קוסיגין. זָכוּר לטוב". הוא משבח את תרומתו של קוסיגין לכלכלה הסובייטית, במיוחד בתחום פיתוח שדות הנפט והגז בסיביר, והנחת צינורות גז מסיביר למרכז בריה"מ ולארצות אירופה. קוסיגין, בתור אדם מנוסה ומשכיל יותר מבריז'נייב, "לא רצה להשלים" עם "הראשוניות האבסולוטית [של בריז'נייב] בהנהגת המדינה" (עמ' 63). "חוסר אמון, חשדנות, היעדר ידידות, שררו בין שני המנהיגים עד סוף ימיהם" (עמ' 63). קוסיגין לא ביטא בגלוי את יחסו השלילי לברז'נייב, אך בישיבות הפוליטביורו שמר על עצמאותו, בכך שבשאלות אחדות היה מביע עמדה שונה מזו של המזכיר הכללי. בריז'נייב, מצדו, לא הסתיר את האנטיפתיה שלו כלפי קוסיגין, ומאחורי גבו (וקוסיגין ידע על כך) השמיץ אותו. לבריז'נייב היה קשה לעבוד עם קוסיגין "אשר תמיד הדגיש את אי תלותו, עצמאותו ואי הסכמתו לשאיפתו של בריז'נייב לשלטון יחיד" (עמ' 64). עם זאת בריז'נייב לא אזר אומץ להדיחו.
בסוף שנות ה-70, באחת מישיבות הפוליטביורו, בין אם באיתות מבריז'נייב או כדי לגרום לו נחת, יושב ראש הגוספלאן [gosplan – ועדה לתכנון כלכלי], ניקולאי בייבקוב (N.K. Baibakov), מתח ביקורת חריפה על קוסיגין. בין היתר טען, כי קוסיגין אינו קורא את המסמכים שנשלחים אליו ובהם פתקים שהוא, ראש הגוספלאן, שולח לו. קוסיגין מצדו השיב, כי הוא קורא בתשומת לב את המסמכים. זמן קצר לאחר האירוע הזה חלה קוסיגין, ובריז'נייב יזם את פיטוריו. הוא טלפן לגרישין – וכנראה לכל אחד מחברי הפוליטביורו – וניסה לשכנעו בצורך לפטר את קוסיגין מפאת מצב בריאותו ולמנות במקומו את ניקולאי טיחונוב (N.A. Tikhonov) [מקורבו של בריז'נייב]. כאשר גרישין בתשובתו טען בזהירות, כי אולי קוסיגין עדיין יוכל לעבוד לטובת המדינה, בריז'נייב בהסתמך על חוות הדעת של הרופא הבכיר של הקרמלין, צ'אזוב (E.I. Chazov), השיב, כי קוסיגין כבר לא יוכל לחזור לעבודה. המנהיג הוסיף, כי בכל מקרה, טיחונוב יעבוד טוב יותר מקוסיגין. לכך, לדברי גרישין לא היה יסוד (עמ' 34). לאחר מותו של קוסיגין ב-1980, בריז'נייב אמר כי לא ישתתף בלווייתו, אך חבריו בהנהגה שכנעו אותו לשנות את דעתו (עמ' 35).
להערכתי, ההידרדרות במצב בריאותו של בריז'נייב החל מ-1975, עוררה בו חשד כי קוסיגין ופודגורני, בתוקף תפקידיהם, הראשון כראש ממשלה והשני כנשיא, עלולים לנצל מצב זה– במיוחד במקרה של נבצרות זמנית למלא את תפקידו – כדי להחליפו. מכאן התחזק רצונו של בריז'נייב לפטרם. בפרספקטיבה היסטורית, בדומה לבריז'נייב, הרעה במצב בריאותו של סטאלין לקראת סוף תקופת שלטונו, עמדה (לפחות באופן חלקי) מאחורי מהלכיו לחסל את מולוטוב.
מכל מקום, כפי שמציין המחבר, חוליו הכרוני של בריז'נייב החל מ-1975, גרם לירידה בכושר עבודתו. כתוצאה מכך, ישיבות הפוליטביורו שהתקיימו פעם בשבוע, קוצרו לשעה או לכל היותר לשעה וחצי. בישיבות האלה בריז'נייב כמעט ולא ניהל דיון, אלא הקריא הצעות לסדר היום והחלטות שיש לקבל – חומר שהוכן עבורו על ידי לשכתו. בדומה לכך, גם עם מנהיגים זרים הוא לא ניהל למעשה שיחות, אלא הקריא חומר שהוכן על ידי עוזריו. כך נוצר מצב – פסול מנקודת ראותו של המחבר – בו צוות יועציו של בריז'נייב קבע במידה לא מבוטלת את מדיניותה של בריה"מ בתחומי הפנים והחוץ, במקומם של חברי הפוליטביורו. בצוות הזה נכללו בין היתר גיאורגי ארבטוב ((G. Arbatov, ניקולאי אינוזמצב (N. Inozemtsev), אלכסנדר בובין (A. Bovin), גיאורגי שחנזרוב (G. Shakhnazarov) ו- ואדים זגלאדין (V. Zagladin) (עמ' 38, 40). יצוין, כי האישים האלה היו מומחים ליחסים בינלאומיים, במיוחד לארה"ב ולמערב אירופה, ולכלכלה. חלקם עתידים היו לייעץ למיכאיל גורבצ'וב בתקופת ה"פרסטרויקה" – ומכאן בגלל עצם נטיותיהם הליברליות לא היו מקובלים על גרישין.
נוסף לצוות היועצים, כדי להתגבר על הפגיעה בכושר עבודתו של בריז'נייב החל מ-1975, הוא נעזר במספר מצומצם של חברי פוליטביורו, להם רכש אמון וסמך על רעיונותיהם. קבוצה זו של חברי הפוליטביורו הייתה מתכנסת שלא במסגרת ישיבותיו הפורמאליות כדי לגבש את הצעותיה, והצעות אלה היו זוכות לרוב בפוליטביורו, בזכות מעמדו של בריז'נייב ומעמדם של חברי הקבוצה. הקבוצה כללה את יוּרי אנדרופוב (U. Andropov), ראש ה-ק.ג.ב; קונסטנטין צ'רננקו (K. Chernenko), מזכיר הוועד המרכזי ומקורבו של בריז'נייב; אנדרי גורמיקו (A. Gromyko), שר החוץ; דמיטרי אוסטינוב (D. Ustinov), שר ההגנה; וניקולאי טיחונוב. המחבר ממשיך וטוען, כי הקבוצה הזו הפרה את נורמות העבודה של הפוליטביורו בכך שהחליפה אותו למעשה (עמ' 29).
להלן גרסתו של המחבר על המעורבות הסובייטית באפגניסטן החל מ-1979-1978. באביב 1978 התקיימה ישיבת מליאה של הפוליטביורו, בה אנדרופוב מסר הודעה, לפיה המשטר באפגניסטן הופל ולשלטון הגיעו "כוחות פרוגרסיביים בראשות...מנהיג קומוניסטי, החבר [נוּר מוחמד] טראקי (Taraki)" (עמ' 41). בישיבה הוסכם כי ה-ק.ג.ב, משרד החוץ ומשרד ההגנה, ימשיכו לעקוב אחר המאורעות באפגניסטן. ואכן, ברמת הפוליטביורו, הטיפול בנושא האפגאני נעשה על ידי אנדרופוב, גרומיקו ואוסטינוב, אך משתמע בעיקר על יד אנדרופוב. בהמשך [חבר בהנהגה באותו משטר "פרוגרסיבי"], חפיזולה אמין (Hafizulla Amin), תפס את השלטון, רצח את טראקי, ודיכא וחיסל את תומכיו. ניסיונות ה-ק.ג.ב. והשגרירות הסובייטית בקבול (בירת אפגניסטן) לשכנע את אמין לנהוג בהומאניות כלפי קרובי משפחתו של טראקי לא הניבו תוצאות. אנדרופוב טען בפוליטביורו כי אמין הוא סוכן אמריקאי (עמ' 42).
גרסתו של המחבר על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979 מעורפלת ומבולבלת. מכל מקום הוא אינו מודה, כי כוח סובייטי מיוחד השתלט על ארמון הנשיאות ורצח את אמין והושיב במקומו את בברק קרמל (Babrak Karmal). לפי גרסתו של גרישין עשוי להשתמע כי אמין הודח על ידי תומכיו של קרמל. כמו כן, לדבריו, ממשלת אפגניסטן ביקשה סיוע צבאי מבריה"מ, ובהיענות לבקשה תמכו – לפי הסדר הזה במקור – אנדרופוב, אוסטינוב וגרומיקו, ובריז'נייב היה שותף לדעתם (עמ' 43). לדברי המחבר, מקבלי ההחלטה הניחו כי הגעת הכוחות הסובייטיים תתרום ליציבות, תאפשר למשטר האפגאני להקים צבא חזק משלו, וכי תוך פרק זמן קצר כוחותיה של בריה"מ יחזרו לארצם. "כמובן, אף אחד לא יכול היה להניח, כי שהותם של כוחותינו תתמשך מספר שנים", וגם לא את הסיוע הרחב של ארה"ב ופקיסטן למורדים. מכל מקום, המחבר מצדיק את ההתערבות הצבאית של בריה"מ באפגניסטן לפי מיטב האידיאולוגיה הסובייטית בזמנה, וטוען כי זו הייתה "עזרה אינטר-נציונליסטית" (עמ' 44).
מהעובדה כי היה זה אנדרופוב שעדכן את הפוליטביורו לגבי חילופי המשטר באפגניסטן באביב 1978, עשוי להשתמע כי ה-ק.ג.ב היה אולי מעורב בהפיכה הזו. גם בהמשך הטיפול באפגניסטן ובהחלטה לשלוח אליה כוח צבאי, שמו של אנדרופוב מופיע אצל המחבר בראש מקבלי ההחלטות. מתוך גרסתו של המחבר ניתן להסיק כי אנדרופוב היה הדמות המובילה מאחורי מדיניותה של בריה"מ באפגניסטן בשלהי שלטונו של בריז'נייב, מתחילת ועד סופה. ואולם, לאמתו של דבר היה זה שר ההגנה אוסטינוב אשר במשך תקופה ארוכה דחף לפלוש לאפגניסטן, בעוד אנדרופוב התנגד לכך. אנדרופוב שינה את דעתו לאחר הדחתו של טראקי בספטמבר 1979: מחליפו חפיזולה אמין נחשד בחוסר נאמנות לבריה"מ וניהל מדיניות בלתי יעילה בתחום הפנים. [ראה גיאורגי ארבאטוב, איש השיטה (מוסקבה, 2015) [רוסית]
Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015]
ניתן להניח, לדעתי, כי במדיניותו בשאלה האפגאנית פעל אנדרופוב גם לאור שיקולים של המאבק על הירושה. ייתכן כי סבר, כי מדיניותו בנושא האפגאני תקדם את סיכוייו לרשת את ברז'נייב. כמו כן מסקירת המחבר עולה, כי ההנהגה הסובייטית העריכה כי צבאה יוכל לכונן משטר יציב באפגניסטן תוך פרק זמן קצר, כפי שהצליח בצ'כוסלובקיה ב-1968.
לפי גרסת גרישין, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה, ולדימיר שצ'רביצקי (V.V. Shcherbitskii), היה "כנראה האדם הקרוב ביותר לליאוניד בריז'נייב אשר, על פי השמועה, רצה בישיבת המליאה הקרובה ביותר של הועד המרכזי, להמליץ על שצ'רביצקי למזכיר הכללי [של המפלגה] ובעצמו לעבור לתפקיד יושב ראש [של המפלגה – תפקיד שעד אז לא היה קיים]. גרישין ממשיך: להגשים זאת בריז'נייב לא הספיק, כיוון ששבועיים לפני מועד כינוס המליאה נפטר (עמ' 47). לפי הציטטה לעיל, גרישין בעצמו מתייחס לגרסתו כ"שמועה". השמועה הזו נמצאת בסתירה לרשימתו השמית של גרישין הכוללת את האישים המקורבים למנהיג ובעלי ההשפעה בסוף תקופת בריז'נייב, ובה לא נכלל שצ'רביצקי – אך אנדרופוב מופיע בה ראשון. זאת ועוד. כפי שנראה בפרק על אנדרופוב, גרישין מדגיש את קרבתה המיוחדת של האישיות הזו לבריז'נייב. מכל מקום, הגרסה המקובלת היא כי בריז'נייב, שנפטר ב-10 בנובמבר 1982, התכוון להועיד את השלטון לאנדרופוב (ואולי לצ'רננקו) – אך לא לשצ'רביצקי.[על כך שכבר בתחילת נובמבר 1982 מינה בריז'נייב את אנדרופוב ליורשו, ראה עמ' 392 Bovin, Aleksandr. XX vek kak zhizn': vospominaniia (Moskva:Zakharov,2003) ] ייתכן כי גרסתו של גרישין בדבר הירושה, נובעת מיחסו השלילי בעיקרו לאנדרופוב, כפי שנראה להלן.
יורי אנדרופוב 1984-1982
לפי גרישין, לאנדרופוב היו תכונות שליליות כמו עודף ביטחון עצמי, הסתגרות וחוסר חברתיות. הוא התייחס לאנשים בחשדנות ובתפקידו כראש ה-ק.ג.ב [בשנים 1982-1967] החזיק בתיק [וּבוֹ חומר מחשיד] על כל החברים המלאים והמועמדים בפוליטביורו. בתקופת בריז'נייב, הוא גילה יחס שלילי כלפי האישים בהנהגה שסר חינם בעיני המנהיג הסובייטי, כמו קוסיגין. בעקבות התמנותו לראש ה-ק.ג.ב הוגברו אמצעי הבילוש וההלשנה על כל האזרחים, ושיטות אלה לא פסחו על חברי ההנהגה. הותקנו אמצעי האזנה (ולא רק בטלפון) בדירות ובמעונות הכפריים (דאצ'ות) של חברי ההנהגה הבכירים, כשהמעקב אחר שיחותיהם התבצע 24 שעות ביממה, כולל במצבים האינטימיים של הלילה (עמ' 49). בתקופת כהונתו של אנדרופוב כראש ה-ק.ג.ב הפך המוסד הזה לארגון העומד מעל הממשלה ואף במידה מסוימת מעל למפלגה – ארגון עצמאי ללא פיקוח, הנמצא בתחום סמכויותיו של המזכיר הכללי בלבד. כמו כן גברה השפעת ה-ק.ג.ב בעיצוב מדיניות הפנים והחוץ של בריה"מ (עמ' 50). אנדרופוב עצמו נעשה ל"מקורב מאוד" לבריז'נייב והיה נכנס ללשכתו בכל עת, בין אם בזמן עבודתו בקרמלין או במעון הקיץ שלו (עמ' 49).
אנדרופוב גילה חוסר סובלנות כלפי כל סטייה מן הקו המפלגתי, קל וחומר פעילות "אנטי סובייטית". המחבר מצדיק את הגלייתו של הסופר, אלכסנדר סולז'ניצין, לחוץ לארץ, ואת הגלייתו של המדען הסובייטי, אנדרי סחרוב, לעיר גורקי, שבוצעו בתקופת כהונתו של אנדרופוב כראש ה-ק.ג.ב.
גרישין עומד על ההיבטים החיוביים במדיניותו של אנדרופוב בתקופת שלטונו הקצרה, כמו הגברת המשמעת בעבודה ומלחמה באלכוהוליזם ובשחיתות. בתקופת שלטונו, שבחלק ניכר ממנה הוא שכב בבית חולים מפאת מחלת כליות, ההחלטות בשאלות החשובות התקבלו על ידי קבוצה צרה של חברי הפוליטביורו. המחבר מונה את החברים האלה לפי הסדר הבא: גרומיקו, אוסטינוב, טיחונוב וצ'רננקו. חברי הקבוצה הזו המשיכו להחזיק באותם התפקידים שמילאו בתקופת בריז'נייב. גרישין ממשיך: "ב-3 החודשים האחרונים של חייו, הכליל אנדרופוב בקבוצה זו, גם אותי" (עמ' 54) [אנדרופוב נפטר ב-9 בפברואר 1984.] לפי גרסת גרישין, בקבוצת המקורבים לאנדרופוב לא נכלל גורבצ'וב, והוא גם לא הזכיר אותו כיורש אפשרי (עמ' 54). גרסה זו אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומקורה בשנאתו של גרישין לגורבצ'וב, אשר עתיד היה להדיחו מחברות בפוליטביורו ב-1986. [לפי ההיסטוריון רוי מדבדב, במהלך 1983, בעקבות התגברות מחלתו של אנדרופוב, נראו סימנים לרצונו להטיל על גורבצ'וב את תפקיד ממלא מקומו. לדוגמה, גורבצ'וב נשא את הנאום השנתי לרגל יום הולדתו של לנין באפריל 1983, וגם את נאום הסיכום בישיבת מליאת הוועד המרכזי בדצמבר 1983, בה לא נוכח אנדרופוב מפאת מחלתו. ראה: Medvedev, Roi. Urii Andropov: neizvestnoe ob izvestnom (Moskva: Vremia, 2004).]
ליחסו השלילי בעיקרו של גרישין לאנדרופוב היו גם סיבות אישיות. על אף שהמחבר משבח את מאבקו של אנדרופוב בשחיתות, הרי חשיפת פרשיות השחיתות גם במוסקבה ביוזמתו, העיבה לכל הפחות בעקיפין על מעמדו של גרישין כבוס המפלגתי של הבירה הסובייטית. זאת ועוד. כאמור, בניגוד לטענתו של גרישין, אנדרופוב בהחלט חיזק את מעמדו של גורבצ'וב, אשר לאחר עלותו לשלטון יסלק את גרישין מן ההנהגה. כמו כן, בדצמבר 1983 מינה אנדרופוב את יאגור ליגצ'וב (Egor Ligachev) למנהל מחלקת הארגון במפלגה, קרי אחראי למינויים ולפיטורים של אישים בכירים במדינה. בתפקידו הזה עתיד ליגצ'וב לתרום לפיטוריו של גרישין מכל משרותיו ב-1987-1985.
קונסטנטין צ'רננקו 1985-1984
לדברי גרישין, לאחר מותו של אנדרובפוב, בהתאם להצעותיהם של טיחונוב וגרומיקו, נבחר צ'רננקו למזכיר הכללי של המפלגה. המחבר מתאר אותו כאדם הגון וטוב, אך חסר ניסיון ליטול תפקיד רחב מימדים כשליט בריה"מ. רוב תקופת שלטונו צ'רננקו היה חולה.
מיכאיל גורבצ'וב 1991-1985
בניגוד לפעילותו האינטנסיבית של גורבצ'וב לאחר שנבחר למזכיר הכללי במארס 1985, הרי התנהגות כזו קודם – מאז הצטרפותו להנהגה במוסקבה בתור מזכיר הוועד המרכזי לענייני חקלאות ב-1978 ועד להידרדרות במצב בריאותו של צ'רננקו ב-1984 – לא ניכרה אצלו. בתקופת בריז'נייב, בישיבות הפוליטביורו שתק לרוב, נהג לומר אמן אחר המזכיר הכללי ותמך בהצעותיו. הוא לא העלה הצעות חדשניות, נאומיו בפוליטביורו בנושא החקלאות היו אפורים ושטחיים, ובקיצור בחר ללכת בתלם, כדי לא לקלקל את יחסיו עם ההנהגה (עמ' 56). פעילותו של גורבצו'ב גברה בתקופת שלטונו של צ'רננקו בין השנים 1985-1984, כאשר לנוכח מצבו הבריאותי חסר התוחלת, התהוותה קבוצה שהחליטה ליטול את השלטון לידיה. הקבוצה כללה בין היתר את גורבצ'וב, יאגור ליגצ'וב (Egor Ligachev) וניקולאי ריז'קוב (Ryzhkov). ליגצ'וב, בתור מזכיר המפלגה לארגון (קרי לאיוש משרות בכירות במפלגה) החל מ-1984, הצליח לקדם את אנשיו לעמדות מפתח (עמ' 57-56).
במהלך שנות ה-70 לגרישין היה יחסים טובים עם גורבצ'וב, וב-1980 הוא אף המליץ לצ'רננקו, בתור מזכיר הוועד המרכזי האחראי למינויים בכירים, לקדם את גורבצ'וב מחבר מועמד לפוליטביורו לחבר מלא, דבר שנעשה בסוף 1980 (עמ' 256). גורבצ'וב מצדו, בתקופת אנדרופוב ואחר כך צ'רננקו, קינא בגרישין על כל סימן של קרבה למנהיגים האלה. לדוגמה, מפאת מחלתו, בתחילת 1985 הטיל צ'רננקו על גרישין להקריא בשמו את הנאום שתכנן לשאת לקראת הבחירות לסובייט העליון של הרפובליקה הרוסית. גורבצ'וב לא היה מרוצה מכך (עמ' 55-54). גרישין ממשיך ואומר, כי לגורבצ'וב לא הייתה סיבה להתרגז עליו. פשוט נאומו של צ'רננקו נועד לאסיפת בחירות במוסקבה, ולכן בתוקף תפקידו כמזכיר הראשון של הארגון המפלגתי של מוסקבה, הקראת הנאום הוטלה עליו (עמ' 256). גרישין גם מודה, כי בתקופת המחלה הזו של צ'רננקו, גורבצ'וב שימש מחליפו (עמ' 256). לאחר מותו של צ'רננקו, במארס 1985 הציע גורבצ'וב לגרישין לעמוד בראש הוועדה הממונה על טקס קבורתו של המנוח. גרישין היה מודע היטב, כי בהתאם לתקדימים הרבים בעבר, העומד בראש הוועדה הזו היה נבחר אחר כך להיות המזכיר הכללי. גרישין לא נענה להצעתו של גורבצ'וב, בטענה כי התפקיד מחייב להיות מזכיר הוועד המרכזי, תפקיד בו לא החזיק. עוד טען, כי על גורבצ'וב לעמוד בראש הוועדה לקבורת צ'רננקו. ואכן, גורבצ'וב עמד בראש הוועדה ונבחר למזכיר הכללי עוד לפני הלוויה (עמ' 257). בגרסתו הזו מנסה גרישין לרמוז, ולרמוז בלבד, כי היה לו סיכוי ואף היה ראוי לרשת את צ'רננקו. להערכתי, גרסה זו, אם נכונה, טוענת כי לאחר מות צ'רננקו הפך גרישין למעין האישיות השנייה בהיררכיה הסובייטית, ובהתאם לריטואל סובייטי, האישיות הראשונה, קרי גורבצ'וב, לכאורה בצניעותו הציע את התפקיד הטקסי הראשון במעלה בלבד, ולא תפקיד המזכ"ל, לגרישין. מכל מקום, ההערכה המקובלת היא, שכבר בתקופת שלטונו של צ'רננקו החולה, שימש גורבצ'וב מחליפו והיה מוסכם על ההנהגה כי יהיה יורשו. מכאן, לדעתי, לגרישין לא היה שום סיכוי בהתמודדות נגד גורבצ'וב על תפקיד המנהיג.
לאחר בחירתו של גורבצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה במארס 1985 – אירוע אותו המחבר נמנע מלפרט – פתחה קבוצתו במסע הכפשה נגד חברים ותיקים ומנוסים בפוליטביורו ובהם המחבר (עמ' 57). ב-19 בדצמבר 1985, כחצי שעה לפני ישיבה סדירה של הפוליטביורו, זימן גורבצ'וב את גרישין ללשכתו והודיע לו, כי לנוכח התלונות המגיעות על תפקודם הלקוי של מוסדות המפלגה במוסקבה, עליו להגיש בקשה ליציאה לגמלאות. וכבר באותו היום פרסם הפוליטביורו את החלטתו להיענות לבקשתו של גרישין לשחררו ממשרת המזכיר הראשון של הוועד העירוני המוסקבאי של המפלגה וגם מחברות בפוליטביורו (עמ' 247).[לפי ויקיפדיה ברוסית המשיך גרישין להיות חבר בפוליטביורו עד 18 בפברואר 1986.] ליגאצ'וב וגורבצ'וב הם שהיו אחראים לפיטוריו והם שקידמו את בוריס ילצין, להחליפו בראש הוועד המוסקבאי (עמ' 248). בהדרגה פוטר גרישין ממשרות נוספות, ולבסוף באוגוסט 1987 גם מחברות בסובייט העליון של בריה"מ.
במקום אחר בספרו טוען גרישין כי ליג'צוב, אף יותר מגורבצ'וב, היה אחראי לפיטוריו מכל תפקידיו (עמ' 258-257). להערכתי, גרסה זו נכתבה בתקופה בה גרישין עדיין קיווה להציל משהו ממעמדו ותדמיתו באמצעות הימנעות מביקורת בוטה נגד גורבצ'וב. קרוב לוודאי פיטוריו של גרישין נעשו דווקא ביוזמת גורבצ'וב משתי סיבות. (1) כדי לחזק את שלטונו האישי, נחוש היה גורבצ'וב לסלק מדרכו אישיות בכירה במפלגה, שצברה כוח כעומדת בראש עיר הבירה של בריה"מ במשך כעשור. (2) בתור חבר שמרני בפוליטביורו, הפריע ובודאי עלול היה להפריע גרישין לרפורמות שתכנן גורבצ'וב.
סביר להניח, כי לאחר שגרישין נואש מייחסו השלילי של גורבצ'וב כלפיו, החליט בהתאם להשקפתו הקומוניסטית השמרנית לשחרר את כל חרצובות לשונו. הפרק על גורבצ'וב מופיע אצל גרישין תחת הכותרת "שש שנות בגידה" (עמ' 55). בעיני המחבר, גורבצ'וב הוא "בוגד", כיוון שבגד במפלגה הקומוניסטית והביא להתמוטטותה של בריה"מ. בעיניו הוא גם "פחדן", כיוון שהסתתר מאחורי גבם של אחרים באירועי הדמים בווילנה, בבאקו ובטביליסי [הכוונה למעשי התקוממות נגד שלטונה של מוסקבה], ולא יצא להגנתם של חבריו, כמו אריך הונקר (Erich Honecker) [מנהיגה הקומוניסטי של מזרח גרמניה, שהודח ב-1989] (עמ' 57). הפרק מסתיים בהבעת אמון מצד המחבר "בכוחו היוצר הרב של העם הרוסי", אשר שאיפתו לצדק חברתי תאפשר להחזיר את כבודה של המפלגה הקומוניסטית ולהקים מחדש מדינה גדולה (עמ' 58).
בהערת שוליים אפשר להוסיף, כי בספר אין כמעט התייחסויות ליהודים ולמדינת ישראל, מלבד אזכור קצר ל"תוקפנותה" של ישראל נגד מדינות ערב (עמ' 163) ולמתן אזרחות ישראלית לבמאי תיאטרון סובייטי (O.U. Lubimov) , לאחר הגירתו מבריה"מ (עמ' 53).
הערות לסיום
זיכרונותיו של גרישין מוסיפים פרטים על אירועים מסוימים בתולדות בריה"מ ועל היחסים האישיים בין חברי הנהגתה. את גרסתו בדבר הדחתו של חרושצ'וב ראוי להשוות לגרסאות אחרות, בניסיון להגיע לגרסה מדויקת ונאמנה ככל האפשר. המחבר מוסיף נופך לקשרים המתוחים בין בריז'נייב לקוסיגין ושופך אור על תפקודה של ההנהגה הסובייטית בתקופת חוליו של בריז'נייב בין השנים 1982-1975. הספר תורם גם לחשיפת תפקידו הבכיר של אנדרופוב בעיצוב מדיניותה של בריה"מ כלפי אפגניסטן החל מ-1978, כולל פלישתה הצבאית לארץ זו בדצמבר 1979. עם זאת, עיקרי הדברים האלה ידועים ממקורות אחרים. באירועים בהם גרסתו של המחבר נמצאת בסתירה לגרסה המקובלת – כמו כוונתו של בריז'נייב להוריש את השלטון למנהיג המפלגה של אוקראינה – הרי היא לרוב מפוקפקת ונובעות מסיבות אישיות. בסיכומו של דבר, לפנינו ספר זיכרונות של קומוניסט שמרני בהנהגה הסובייטית, שעיקר קידומו היה בתקופת בריז'נייב. לאחר עלייתו של גורבצ'וב לשלטון ותחילת התמוטטותה של בריה"מ, חרב עולמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה