יחזקאלי, צבי. אמרתי לכם זה ג'יהאד (ישראל, 2025). [סיכום וביקורת]

 יחזקאלי, צבי. אמרתי לכם זה ג'יהאד: שלושים שנות סיקור מאוסלו ועד השבעה באוקטובר (ישראל, 2025). 

צבי יחזקאלי, יליד ירושלים 1970, הוא מזרחן ועיתונאי ישראלי. בין השנים 2024-2002 היה ראש הדסק לענייני ערבים בערוץ 10, אשר בינואר 2019 התמזג עם ערוץ 13. באוגוסט 2025 הוא זכה בתואר פרשן העולם הערבי הכי אהוב לפי סקר "מעריב". ספרו כולל, בין היתר, תיאור פגישותיו עם בכירים בהנהגה הפלסטינית,  בהם יאסר ערפאת, מרואן ברגתי וזכריא זביידי. המחבר מתאר את האבולוציה שחלה בהשקפתו לגבי הדרך בה יש להתמודד עם הבעיה הפלסטינית, במיוחד לאור הטבח ב-7 באוקטובר 2023. הסיכום משקף את גרסתו של יחזקאלי. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

הרקע התרבותי של המחבר ואמונתו בשלום עם הפלסטינים בצעירותו

יחזקאלי נולד בירושלים ב-1970 להורים יוצאי עיראק וכורדיסטן. בביתו בשכונת ארנונה (ליד תלפיות) בירושלים דיברו ערבית-עיראקית (שפתו של האב) וכורדית-ארמית (שפת אם). אבל הוריו ראו בה שפת העבר, ואמרו כי עליו ללמוד שפות אירופיות, כמו אנגלית. גם בבית הספר לא השקיע הנער בלימוד ערבית, אלא אנגלית.

אף על פי כן הערבית הייתה נוכחת אצלו. ביום שישי משפחתו צפתה בסרט ערבי, שהיה מוקרן בטלוויזיה הישראלית. משפחתו נהגה לבקר בשטחים (יהודה ושומרון) לעריכת טיולים, קניות ותיקון מכונית. בשנות ה-70 ותחילת ה-80 עדיין ניתן היה לטייל בשטחים ללא פחד. המחבר התיידד עם נער ערבי בשם נאסר, בן גילו, ושיחק אתו כדורגל. הנער גר במחנה הפליטים עאידה שליד בית לחם. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987 רצה אביו של המחבר להעביר לאביו של נאסר תרופה נגד אולקוס,  וכאשר מחסום צה"לי מנע ממנו מעבר, הוא הגיע ליעד בדרך עקיפה.

לימים  הפך נאסר לאחד משומרי ראשו של יאסר ערפאת, ובאותו הזמן המחבר שירת בצנחנים ואמר לנאסר: "אני מאמין שאנחנו כבר לא נהיה בצבא...ואתה תעשה את עבודתך כשוטר" (עמ' 15). [יאסר ערפאת עמד בראש אש"ף מאז פברואר 1969. אש"ף הוא "ארגון לשחרור פלסטין", המאגד מספר ארגונים פלסטיניים, החשוב בהם הוא פתח.] בעת החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 עבד המחבר כמאבטח מטעם השב"כ והאמין בכנות כי זה שלב ראשון בשלום ובקרוב לא תהיה לו עבודה בתור מאבטח.

יחזקאלי  נטה להתעלם בזמנו מכך, שכבר בנאום לפני סטודנטים מוסלמים ביוהנסבורג ב-10 במאי 1994, הסביר מנהיג אש"ף יאסר ערפאת על אי מחויבותו לסכם אוסלו. [דבריו של ערפאת נאמרו כאשר בקושי יבש הדיו על הסכם "עזה ויריחו תחילה" עליו חתם בקהיר ב-4 במאי 1994]. בנאומו דיבר ערפאת על ג'יהאד לשחרור ירושלים, ובתשובה על הביקורת מצד הסטודנטים כלפי הסכם אוסלו, השווה ערפאת בין ההסכם עליו חתם לבין הסכם עליו חתם מוחמד עם השבט קורייש של מֶכָּה בשנת 628 ל"הודנה" (הפסקת לחימה זמנית) ל-10 שנים. ערפאת הסביר כי  מוחמד נאלץ לחתום על "הודנה" כיוון שהיה זמנית במעמד של חולשה, אבל להסכם הייתה מחויבות נמוכה, דבר שאִפשר למוחמד כעבור שנתיים (בשנת 630) להגשים את יעדו ולהשתלט על מכה.

גם כאשר ב-1995-1994 התגברו הפיגועים, עדיין האמין המחבר, כמו רבים בשב"כ כי מדובר בהתנגדות זמנית של אויבי השלום, שאין בכוחם לעצור את תהליך השלום. קורבנות הטרור הפלסטיני נחשבו בעיני רבים בארץ כ"קורבנות השלום" [במשתמע קורבנות למען מטרה נעלָה]. רבים מהחוקרים של השב"כ – אותם הכיר המחבר במסגרת עבודתו בארגון כמאבטח – לא הרגישו טוב עם עבודתם, כיוון  שחייבה אותם לנהוג באכזריות. הם גם חשו אי נוחות על כך שבגיוס משתפי פעולה הם מאלצים פלסטינים לבגוד בעמם. היו שחשבו כי הפתרון הוא לאפשר לפלסטינים לבנות מדינה שלהם בגבולות ה-4 ביוני 1967.

ב-1995 התחיל המחבר ללמוד מזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל, במסגרת עבודתו בשב"כ,  עבד כאחד המאבטחים על ביתו של שמעון פרס, ראש ממשלה דאז. פרס נהג להזמין אותו לשיחות, בהן דיבר על "מזרח תיכון חדש" של שלום ושגשוג, תוך אמונה כי בדומה לנשיא מצרים אנואר סאדאת ולמלך ירדן חוסיין, גם ערפאת יהיה איש שלום. ב-1998, כאשר הבטיחו ליחזקאלי מפקדיו בשב"כ כי "בעוד שנתיים לא תהיה לך עבודה" כי יהיה שלום, הוא האמין להם (עמ' 7). לקח זמן למחבר עד שהוא התעורר מחלום אוסלו.

הכרתו את הזירה הפלסטינית במסגרת עבודתו בשב"כ ואת התהליך המדיני, עוררו ביחזקאלי את  הרצון להיות עיתונאי כדי לסקור את התחומים האלה בתקשורת. במקביל ללימודי המזרח התיכון למד יחזקאלי תקשורת. מפקד גלי צה"ל, משה שלונסקי, התרשם מכישוריו ונחישותו של יחזקאלי וקיבל אותו לעבודה ככתב לעניינים פלסטינים בשטחים [תפקיד בו עבד בין השנים [2002-1997]. העבודה בגלי צה"ל חייבה את המחבר להפסיק את עבודתו בשב"כ.

בתור כתב לענייני פלסטינים שמסתובב בשטחים, הוא חייב היה להסכים ללגיטימציה של הרשות הפלסטינית: אסור היה עליו לדבר נגד הרשות ונגד ערפאת וגם לטעון לקיומה של שחיתות ברשות. בכך נהפך המחבר כמביא את העמדה של הרשות הפלסטינית על הסכסוך, ולא בהכרח את העמדה האמיתית שלה, אלא זו שנועדה לתקשורת הישראלית. יגאל כרמון, ראש המכון לחקר התקשורת המזרח תיכוני (ממרי), הִפנה את תשומת לבו לתחנות רדיו פלסטיניות מקומיות אשר שידרו דברי הסתה נגד ישראל. למחבר לא היו קשבים ולא היה ביכולתו להאזין לכל התוכניות ולכל ערוצי התקשורת הפלסטיניים. מכל מקום, הוא המשיך להאמין בתהליך השלום ובהקמת מדינה פלסטינית במסגרתו. אחד המקורות החביבים עליו היה מרואן ברגותי, מפקד התנזים. ברגותי נהג לומר שיש לו ביקורת רבה על ערפאת: הוא לא דמוקרטי ומושחת. אבל, המשיך ברגותי, דבר אחד משותף להם והוא "אינסטינקט של המאבק המזוין" עליו לא ויתרו שניהם, ואם הפלסטינים לא יקבלו את מבוקשם הם יחזרו למאבק המזוין (עמ' 63).

בדילוג כמה שנים קדימה, ב-2002 בזמן מבצע "חומת מגן", זכה יחזקאלי להערכה רבה מצד עמיתיו בגל"צ על כך שהצליח למצוא ולראיין את מרואן ברגותי בעודו מבוקש. לעומתם, העיתונאי אורי דן, המקורב לראש הממשלה דאז אריאל שרון, גער ביחזקאלי באומרו: "תקעת את דגל אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) מעל התחנה שאתה משדר בה, תתבייש!" (עמ' 63). אורי דן הסביר את דבריו: כמות המבוקשים, האסירים המשוחררים ואנשי הרשות הפלסטינית המתראיינים בגלי צה"ל עולה לפעמים על זו של הבכירים הישראלים. ואכן, יחזקאלי, בתור כתב חרוץ, היה מצליח להשיג כמות גדולה של חומר מעניין בתחומו. בדומה להערה של אורי דן, קצין במשטרה מצא לנכון להזהיר את המחבר: בתור מי שעובד שנים רבות כעיתונאי במגזר הערבי, "אל תקנה מהם את הסיפור שלהם" (עמ' 64). יחזקאלי השיב כי הוא ייקח לתשומת ליבו את אזהרתו, אבל לאמיתו של דבר לא הסכים לה. הוא חשב שהאיש אינו מבין כלום, את הרוח של שינוי שהמחבר מביא מהאוניברסיטה, רוח של פריצת מוסכמות ומסורת. בדיעבד ברור לו כי טעה וכי לא היו לו החושים הנכונים. 

ככתב בגל"צ סקר המחבר טיולים מאורגנים של פליטי 1948 לכפרים שנטשו אז, וכעת שכנו בהם יישובים יהודיים. הפליטים, בהתרסה לתושבים היהודים, טענו כי הסכמי אוסלו מבטיחים את זכותם לחזור לאותם הכפרים, וזכות זו תתממש בקרוב. גם ערפאת, לפני צאתו לשיחות קמפ דיוויד ביולי 2000 הבטיח בנאום בשפה הערבית כי מטרתו לא רק להשיג הקמת מדינה פלסטינית בגובלות 1967, אלא גם מימוש זכות השיבה של פליטי 1948 [לדורותיהם]. יחזקאלי מצא לנכון להתקשר לדוברת של ראש הממשלה אהוד ברק והפנה את תשומת ליבה להצהרה הזו של ערפאת. הדוברת השיבה כי מבחינתם של הפלסטינים זכות השיבה היא סמלית של כ-250,000 איש. המחבר השיב כנגדה כי מה שערפאת אומר בערבית הוא אינו אומר באנגלית – וההפך. באחד משידוריו, שעסקו בשיחות בקמפ דיוויד, אמר יחזקאלי כי הפליטים הפלסטינים לא יקבלו הסכם שלא יבטיח את מימוש זכות השיבה, וכי בהיעדר הסכם כזה, "הם יתחילו באינתיפאדה". ואכן, האינתיפאדה פרצה חודשים אחדים לאחר כישלון השיחות בקמפ דיוויד.

בדיעבד ברור למחבר שנסיגתו הבהולה של צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000 שימשה השראה ומודל חיקוי לערפאת: ניתן באמצעות מלחמת גרילה להביס את הצבא הישראלי החזק ולהשיג את המטרה. הנסיגה הזו עודדה את ערפאת לפתוח באינתיפאדה השנייה. כבר ביום ה"נכבה" ב-15 במאי 2000, בו שוטרים פלסטינים ירו באש חיה על ישראלים, ניתן לראות מעין הקדמה לאינתיפאדה השנייה.

ב-27 בספטמבר 2000, יום לפני עלייתו של מנהיג הליכוד והאופוזיציה דאז אריאל שרון להר הבית, אירוע שעתיד לסמל את תחילת האינתיפאדה השנייה, הזמין ג'יבריל רג'וב, ראש הביטחון המסכל בגדה המערבית, את העיתונאים והזהיר שהמעשה הזה של שרון יביא להתפוצצות. המחבר שידר את האזהרה הזו כאילו יצאה מפי ראש אמ"ן – בלי להבחין כי בעצם מקורה במפקד על אותה ההתפרצות. במשך שנים ראשי הביטחון המסכל הפלסטיני בגדה וברצועת עזה, ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן, יצרו רושם מטעה אצל המחבר כי הם והרשות הפלסטינית בכלל, גורמים חיוניים לקידום תהליך השלום, בכך שהם מסוגלים  לרסן ולשלוט באספסוף הפלסטיני המוכן ומזומן להתפרצות אלימה נגד ישראל. מחשבה כזו הייתה חלק מהתאוריה שעמדה מאחורי הסכמי אוסלו לפיה יש לחזק את הרשות הפלסטינית המשמשת כמִכסה של סיר לחץ מפני התפרצות אלימה, וכדי למנוע זאת על ישראל למהר ולסגת מהשטחים. הבכירים הפלסטינים טענו: אם לא תהיה נסיגה, יהיה פיצוץ. מה שלא הבנו כי ההנהגה היא שמתדלקת ומסיטה את ההמון (עמ' 65).

יאסר ערפאת  מתעתע בשוחרי שלום ישראלים

ב-28 בינואר 2002 נפתח ערוץ שלישי, בנוסף לשני הערוצים הקיימים בטלוויזיה הישראלית, והוא ערוץ 10. יחזקאלי ניצל את הזדמנות פתיחת הערוץ החדש כדי להגשים את שאיפתו לעבור משידור ברדיו (בגלי צה"ל) לשידור בטלוויזיה. בעבודתו החדשה הוא המשיך לסקור את האירועים בשטחים. בדומה לעבודתו ברדיו, כדי להשיג גישה למקורות פלסטיניים, בהם אפשרות לראיין את ערפאת – שלא היה מוכן להתראיין לכלי תקשורת צבאי – היה על המחבר לגלות הבנה, לכל הפחות, לעמדתם של הפלסטינים. ביום פתיחת ערוץ 10, זכה המחבר לראיין  את ערפאת.

בריאיון הזה, כדרכו, נהג ערפאת להשתמש בכפל לשון ובשקרים. עוד בתקופת תהליך אוסלו,  אחת ההצגות המבוימות ביותר של ערפאת הייתה ההצבעה על ביטול הסעיפים באמנה הלאומית הפלסטינית הקוראים לחיסולה של ישראל.  האירוע התקיים בעזה בראשות ערפאת, ובנוכחות הנשיא האמריקאי ביל קלינטון, אשר לשם כך טרח לבקר בעזה בדצמבר 1998. לטענת המחבר, ערפאת רק העמיד פנים כי הוא מביא להצבעה את הסעיפים הרלוונטיים, אבל לא עשה זאת. לעומת זאת הוא ניצל את הצורך לכנס את האספה הלאומית הפלסטינית בקוורום מלא, כדי לכפות על ישראל לאפשר כניסתם של גורמים עוינים לשטחי הרשות.

השקרים הגסים והדו פרצופיות חזרו גם בריאיון בינואר 2002, שהיה מיועד לקהל ישראלי, ובו אמר ערפאת: "אנחנו באינתיפאדה בתקופה  קשה, אבל השלום ישרוד את זה, ואם רק נחזור לעקרונות השלום נוכל לעבור את זה" (עמ' 76). הוא האשים את אהוד ברק בכישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד. כאשר יחזקאלי העלה את נושא הפיגועים, בציינו כי הם מבוצעים לא רק על ידי חמאס, אלא גם תנועת פתח, רמז ערפאת למראיין לסגור את המיקרופון וטען כי השב"כ הוא שעושה את הפיגועים כדי להשחיר את פניו. לבקשתו של יחזקאלי לומר דברי ברכה לרגל פתיחתו של ערוץ 10 אמר ערפאת: "שמעתי שיש ערוץ 10. כמו שאתם רואים, על דש בגדי יש דגל פלסטין ודגל ישראל. אנחנו רוצים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ואני מקווה שגם בתקשורת נעבוד כבני דודים" (עמ' 77). הברכה הזו לא שודרה. זה היה שקר גס שנועד להטעות את דעת הקהל הישראלית לטובת הפלסטינים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה.

המחבר קיים בסך הכול שמונה ראיונות עם ערפאת. אחד מהם נערך במהלך מבצע "חומת מגן". היה זה באפריל 2002 כאשר ערפאת יחד עם עשרות אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים היו נצורים במוקטעה ברמאללה. ערפאת הנצור הפך למוקד עלייה לעיתונאים מרחבי העולם. יחזקאלי ניצל את המצב בו חיילים ישראלים וגם אנשיו של ערפאת  לא ירו על עיתונאים, וחצה בריצה את השטח המפריד של קו העימות, כשהוא מנופף במיקרופון. על אף שערפאת ואנשיו היו נתונים במצור, הצבא סיפק להם אוכל צה"לי שלא ערב לחיכם. חוסר ההחלטיות מצד ישראל במצור – במהלכו אִפשרה ישראל אף להכניס דיפלומטים למוקטעה – התפרש בעיני ערפאת כחולשה וחוסר אמונתה בצדקת דרכה, או לפחות בצדקתה המוחלטת. בראיונותיו נהג ערפאת לומר שהוא מוכן להיות שהיד וקרא לעולם להתערב למענו.

בשיח פתוח עם ערפאת הנצור, אמר ערפאת ליחזקאלי כי הבעיה של הישראלים, כמערביים, שהם רואים את הסכסוך כמשחק במספרים ופירש: "זה לא עניין של מספרים. זה עניין של צדק". אני לא מכיר בצדק שלך, ואת ההסכמים עשיתי כשלב בדרך להשגת מטרותיי ופירט: "אתה עשית הסכמים כדי לחלוק [את פלסטין], אני עשיתי הסכמים כדי להילחם בך" (עמ' 91). לדברי יחזקאלי, בעוד הישראלים רואים את הסכסוך כפתיר באמצעות ויתור על חלקים מארץ ישראל – הפלסטינים רואים בקבלת שטחים ממולדתם, כאחד השלבים במלחמה נגד ישראל, עד להשלמת היעד הסופי, שחרור כל פלסטין. השיחה הזו עם ערפאת לא הוקלטה על פי בקשתו. דברים דומים אמר ערפאת בריאיון לעיתון "אל-קודס" [אין תאריך] כנגד הביקורת על חתימתו הסכם עם יהודים: "הסכם הוא רק דרך להגשמת המטרות שלי" (עמ' 91). בחתימתה על הסכם עם הפלסטינים, שנעשה מתוך כוונה לחלק שטח, אִפשרה ישראל לשמֵר את היריב שהלך וגדל לממדים מפלצתיים.

הדו פרצופיות של ערפאת באה לידי ביטוי בולט ביחסו לפיגועי טרור. בשיחות עם ישראלים הוא גינה את הפיגועים, אך למעשה תמך בהם. אמנם לא התגלו מסמכים הקושרים את ערפאת בבירור לפיגועים, בין כיוזם או רק כמאשר. אבל אחריותו לפיגועים ברורה מבחינה אידיאולוגית, כיוצר האווירה המתאימה ובמתן אותות בלתי כתובים למפגעים. שומר ראשו של ערפאת, מוחמד א-דייה אמר: "כששמענו את ערפאת מגנה פיגועים, ידענו שהוא משקר...הקריצה בתוך החדר הייתה – תעשה את ההפך. כשראינו אותו כועס...על הרג פלסטינים בידי ישראל, ידענו שזה מצריך נקמה, גם בלי שהוא יאמר את זה" (עמ' 302 

בשיחות עם ישראלים, העמדת פנים מצד ערפאת על רצונו הכן בשלום הייתה כל כך משכנעת עד שלא רק יחזקאלי בזמנו, אלא גם שלמה בן-עמי, שר החוץ בממשלת אהוד ברק, הוטעו על ידו, ורק בדיעבד הבינו זאת. ערפאת השתמש גם באיומים, בפרוץ אלימות שלא בשליטתו, אם לא יקבל את מבוקשו. הצד הישראלי, אשר האמין וחפץ בשלום, היה מוצא לנכון להבליג לטרור, כדי לא לערער את תהליך השלום. "הסתירה בין האמירות שלו  [נגד הטרור ובזכות השלום] ובין העשייה שלו הייתה כל כך גדולה, שלא ניתן היה להאמין שהוא עד כדי כך שקרן...זה היה תעתוע עצום" (עמ' 96).

התנהלותו של ערפאת דמתה למנהיג שבט, אשר שואף להטיל את שליטתו על כל מה שנעשה בנחלתו, כולל על האישים הבכירים בה. האישים הבכירים בממשלו, לשביעות רצונו (אם לא ב"עזרתו") היו מסוכסכים ביניהם (כמו ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן) – מצב אידיאלי עבור דיקטטור, בו מתחריו הפוטנציאליים עוסקים במריבות ביניהם במקום לנסות לחתור תחתיו. הוא יצר מצב בו ביישוב סוגיות חשובות ואף משניות פלסטינים וישראלים נאלצו לפנות אליו: הפלסטינים בנושאים כמו מימון פרויקטים ויישוב סכסוכים בין בכירים  – הישראלים בנושאים כמו ניסיונות לרתום אותו למאבק נגד הטרור, אבל גם במקרים מסוימים של גניבת מכוניות שהועברו לשטחים בשליטתו. כלפי  בקשות להילחם בטרור, נהג ערפאת בהתחמקות הגובלת בשקרים גסים. לדוגמה, הוא העמיד פנים כי אינו יודע מיהו מוחמד דף, שהיה בכיר בחמאס. 

ערפאת התאפיין ביחסי אנוש מעולים כלפי חוץ, ואכזריות קשה במחשכים. בשבתו במוקטעה שמע המחבר יריות. אנשיו של ערפאת הסבירו לו כי היה זה חיסול משתף פעולה במרתפי המוקטעה. זו הייתה דרכו של ערפאת, חיסול ללא משפט של אלה שנחשדו בבגידה נגדו.

פרופסור יהושע (שוקה) פורת, איש שמאל מובהק, אשר לימד את יחזקאלי בקורס "לידתה של התנועה הלאומית הפלסטינית", אמר כי הוא לא היה עושה הסכם עם ערפאת, כי הסכם כזה יהיה תמיד הונאה. לדברי פרופ' פורת, הלאומיות הפלסטינית – אשר ערפאת הוא נציגה המובהק –   כרוכה בשיבה לכל שטחי ישראל של שנת 1948 (עמ' 96).

ביקור אצל רוצחי השר רחבעם בן זאב "גנדי" בכלא יריחו

בהתאם להסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית, נמנעה ישראל להיכנס לשטחי A (שבשליטה מלאה של הרשות), כדי לעצור מחבלים שרצחו ישראלים, ואחר כך נכלאו בכלא של השלטון הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, בהתאם להסכם עם ישראל, לא הייתה אמורה להסגיר את הרוצחים האלה לישראל, אלא להענישם בתחומה. לאמיתו של דבר, רוצחי יהודים זכו לתנאים מועדפים  – בניגוד גמור לאסירים אחרים בכלא של הרשות הפלסטינית, כמו מתנגדים פוליטיים, מוכרי קרקעות ליהודים וכיוצא באלה, אשר עברו עינויים ותנאי מאסרם היו קשים. היה זה מעצר מגן, שנועד למנוע לכידתם או חיסולם בידי ישראל, והאסירים האלה נהגו לצאת לחופשות ולפעמים שוחררו בסתר. באוקטובר 2001 נרצח השר רחבעם בן זאב (גנדי) על ידי שלושה מחברי הארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין". הרוצחים ברחו לשטחי הרשות הפלסטינית ונכלאו בבית הסוהר של הרשות ביריחו. ישראל סיכמה עם הרשות הפלסטינית ששומרים בריטים יגיעו לכלא יריחו לשמור על שלושת האסירים, כדי שהרשות לא תשחרר אותם. כעבור כשנה מרצח גנדי, לאחר שנודע למחבר כי רוצחי השר זכאים לקבל מבקרים, הוא החליט להתחזות למבקר. יחד עם התחקירן שלו, ערבי מאום-אל-פחם, נרשם יחזקאלי תחת השם מוחמד סלאם, כערבי ישראלי, והתחקירן נרשם בשמו האמיתי רסלאן. הם הציגו עצמם כערביי 48', חברים של האסירים (לרסלאן היו אכן קשרים טובים עם אנשי החזית), הבריטים ערכו עליהם חיפוש, אבל לא גילו את המצלמה הנסתרת של המחבר.

בביקור אצל שלושת  רוצחיו של גנדי ומנהיג החזית העממית אחמד סעדאת, שהיה כלוא איתם, העמידו המבקרים פנים כחברים של הכלואים, שתו, אכלו, עישנו וצחקו ביחד איתם, כדי לגרום לאסירים להיפתח. המחבלים טענו כי לשר הישראלי היה מגיע למות, שהכיבוש אשם בכול, וכאשר ישראל תצא מהשטחים הכול יהיה בסדר. אחד מהרוצחים, אשר לפני האינתיפאדה עבד במועדון בתל אביב, נשאל על ידי יחזקאלי האם הוא ידע כבר אז שירצח שר. המחבל השיב: "ידעתי שכל הסיפור שלי איתכם הוא רק הכשרה לרגע שבו אשתמש ביכולות שלי כדי להילחם בכם" (עמ' 94). ואכן, הרוצחים סיפרו כי הודות להכרתם את החברה הישראלית כתוצאה מעבודתם בישראל, הם הצליחו להיכנס לבית המלון בו התאכסן גנדי, בלי לעורר חשד.

אסיר אחר (פואד שובכי, איש סודו והכספים של ערפאת, שהיה אחראי על רכישת אוניית הנשק קארין איי) שישב בחדר הסמוך והאזין לשיחה, הבין שמדובר בעיתונאים עם מצלמות, וקרא לסוהרים. פלסטיני, מנהל הכלא, החרים את מצלמתו של יחזקאלי ועצר אותו. יחזקאלי בילה את הלילה בתא ליד רוצחי השר גנדי, ובבוקר שוחרר בעקבות הודעה שהספיק להעביר למערכת חדשות ערוץ 10. יחזקאלי היה מאוכזב שלא הצליח להעביר את הסקופ. [במארס 2006, לאחר מצור של צה"ל על כלא יריחו, הועברו רוצחיו של  גנדי ואחמד סעדאת לכלא בישראל.]

מרואן ברגותי – אשליית המנהיג שיביא שלום

[ה"תנזים" (מילולית ארגון) הוקם ב-1983 כזרוע של תנועת פתח בגדה המערבית. הארגון הוביל את פעילותו של פתח באינתיפאדה הראשונה, שהחלה בשלהי 1987.  כבר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, נוצר מתח בין התנזים, בתור הנהגה אותנטית שצמחה מלמטה, לבין פתח חוץ בראשות ערפאת, שמקום מושבו היה בתוניס.] מרואן ברגותי התבלט כמפקד התנזים, מילא תפקיד מנהיג באינתיפאדה הראשונה, במהלכה גורש לירדן [ב-1988?]. ערפאת ארגן את שובו לשטחים ב-1995, בתור תומך בהסכם אוסלו. במהרה הפך ברגותי לחביב התקשורת הישראלית, כדוגל בשלום עם ישראל, בתמורה לנסיגה מלאה לקווי הגבול של 1967, כולל מירושלים המזרחית. יתרונו על בכירים פלסטינים אחרים היה יכולתו להתבטא היטב בעברית, דבר שאִפשר לו לפנות לקהל הישראלי ישירות, ללא צורך במתרגם ובכתוביות במסך. כמו כן הוא גילה נכונות רבה להיענות לפניות להתראיין שהיה מקבל מהתקשורת הישראלית. 

כבר לפני חודשים אחדים מפרוץ האינתיפאדה השנייה הזהיר ברגותי את יחזקאלי מחידוש המאבק המזוין כדלהלן: "צבי...השיחות לא יעלו כלום. אתם באמת לא רוצים לסגת מכל השטחים...ולכן אנו עומדים לקרוא לחזרה למאבק המזוין. לא רציתי שזה  מה שיקרה, אבל אין ברירה. מה שלא יושג במשא ומתן יושג בכוח" (עמ' 100). גם ערפאת הכין את אנשיו לאינתיפאדה, אך הקפיד שלא יהיו טביעות אצבעותיו באירוע.

בעקבות האינתיפאדה השנייה שהחלה בשלהי ספטמבר 2000, הפך ברגותי מתומך בשלום למנהיג טרור, באמצעות ארגונו תנזים. אף על פי כן, הוא המשיך להתראיין בתקשורת הישראלית. קשרי הידידות שהתפתחו בין ברגותי ליחזקאלי נשמרו, לכאורה, גם בתקופת האינתיפאדה. אחרי כל פיגוע – אשר ייתכן שברגותי עצמו היה אחראי לו – הוא נהג להתקשר ליחזקאלי ולשאול לשלומו. בקרב רבים מהישראלים ברגותי עדיין נחשב למנהיג פלסטיני מתון שאינו קשור לטרור. בכלי התקשורת הישראליים נהג ברגותי לומר כי הפיגועים ייפסקו, אם תסכים ישראל לסגת לקווי 1967.

עוד לפני האינתיפאדה השנייה החל ברגותי להוות בעיה עבור ערפאת בכך שמתח ביקורת על שחיתות ברשות הפלסטינית ועל הפרת זכויות אדם בה על ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. בתקופת האינתיפאדה, הפופולריות שלו בקרב הפלסטינים גברה, כמנהיג התנזים ו"גדודי חללי אל-אקצא" – הזרועות הצבאיות של תנועת הפתח – שביצעו פיגועי טרור. בתור מנהיג פלסטיני אותנטי מהשטח – בניגוד למקורביו של ערפאת שהגיעו מתוניס –  וממנהיגיה של האינתיפאדה, נוצרה לו תדמית שעלולה הייתה להתחרות בדמותו של ערפאת. הזרוע הצבאית של ארגון פתח תחתיו של ברגותי עברה סוג של אסלאמיזציה. בקלטות של מתאבדי פתח, אשר הוקלטו לפני הפיגועים, לא נכללו סיסמאות  של פתח, אלא טקסים דתיים ושימוש במונח שהיד. השימוש במונחים דתיים, והעברת הפיגועים גם לשטחה הריבוני של ישראל בתחומי הקו הירוק, נועדו לאפשר לפתח להתחרות על הפופולריות מול חמאס בקרב הפלסטינים.

 אחד ממקומות המסתור של ברגותי, כדי למנוע לכידתו בידי צה"ל, היה ביתו של פעיל בכיר בפתח, זיאד אבו עין. מנהרה סודית מהבית, שהיה ממוקם בסמוך למוקטעה, אִפשרה לברגותי, במקרה חירום, להימלט ולזכות למקלט בחסותו של ערפאת. יחזקאלי ידע על קיומה של המנהרה, ולכן כאשר באפריל 2002 פורסם כי כוחות צה"ל צרים על ביתו של מבוקש ברמאללה, הסיק כי מדובר במקום מסתורו של ברגותי. הטלפון של זיאד היה תפוס, וגם הטלפון של ברגותי לא היה זמין באופן חריג, דבר שחיזק את השערתו. על כן, בעת המצור על הבית, התקשר יחזקאלי למוקטעה. יועצו של ערפאת, נביל אבו רודיינה, ענה באופן חריג. המחבר סיפר כי ברגותי עומד להיעצר, ויכול להיות שיצטרך למצוא מחסה במוקטעה. יש לציין כי הדלת שאִפשרה להיכנס  מהבית למוקטעה יכלה להיפתח רק מהצד של המוקטעה. תשובת אבו רודיינה הייתה: "ברגותי יצטרף לאלפי האסירים שבבתי  הכלא, ויקריב את חייו למען האומה הפלסטינית, ובכך אנחנו מאחלים לו הצלחה" (עמ' 109). התשובה שיקפה את עמדתו של ערפאת כלפי ברגותי, אשר סירב לתת לו מקלט וראה במעצרו שימת קץ למונופול שלו על גדודי אל-אקצא והתנזים.

ברגותי נעצר ב-15 באפריל 2002, במהלך חקירתו הפליל עצמו בחלק מהפיגועים, וביוני 2004 נידון לחמישה מאסרי עולם בעוון חמישה מעשי רצח של ישראלים בהם הורשע. הוא נכשל להפוך למנהיג בין האסירים. יתרה מזו, מעמדו בכלא  היה ירוּד, במיוחד לאחר שנלכד בפיתיון שטמן לו השב"כ וצולם אוכל בסתר וופלים בזמן שביתת רעב של האסירים. לעומת זאת מחוץ לכלא, בקרב פלסטינים בשטחים, בקרב כוחות השמאל  ואף בחלק מהמרכז בישראל, ובקרב כוחות בעולם שראו עצמם כ"פרוגרסיביים", הוא זכה לפופולריות ונחשב למנהיג פוליטי דגול בנוסח נלסון מנדלה. חבר הכנסת חיים אורון ממר"צ, הסופר עמוס עוז, ואף בנימין (פואד) בן אליעזר מבכירי מפלגת העבודה, ביקרו את ברגותי בכלא. ב-2012 נפגש אתו יחזקאלי בכלא, על תקן של עיתונאי. "הפגישה הייתה בדיוק כמו פגישה של שני חברים מהעבר. חיבוקים, שיחות חולין, התעניינות בשלומו" (עמי 114). ברגותי סיפר כי הביקורים של אישים ישראלים, יהודים וערבים, מחזקים אותו בדעתו שהוא לוחם חופש. ברגותי העריך כי הוא ישוחרר בעסקת אסירים, ואם לא ישוחרר בצורה כזו, ישראל בסופו של דבר תיאלץ לשחרר אותו, בתור המנהיג הפלסטיני היחיד, שיכול לרסן את חמאס – וזאת בתנאי שישראל תסכים לסגת לגבולות 1967.

היו אלה הבטחות שווא. יחזקאלי מעריך שלא היה בכוחו של ברגותי למנוע פיגועים של חמאס לאחר הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת ועוד. ברגותי נהג להתחמק מלהשיב על השאלה בנוגע לפתרון עבור פליטי 1948 לדורותיהם. נראה היה כי גם לא יהיה ביכולתו למנוע את פעילותם העוינת נגד ישראל, כי הרי נסיגה ישראלית לגבולות 1967 לא תפתור כלל את סוגיית שיבתם למדינת ישראל. סביר להניח כי ברגותי עצמו היה מודע שהבטחותיו, בנוגע לריסון הפליטים והחמאס, הבטחות שווא הן. מכאן, בדומה לערפאת ואף לחמאס, ראה ברגותי בנסיגה ישראלית לגבולות 1967 רק שלב במימוש המטרה הסופית והיא חיסולה של המדינה היהודית. מכל מקום, ברגותי היה מעוניין לשמור על תדמיתו כמנהיג מתון המסוגל להביא הסדר, כדי להיראות כמנהיג רלוונטי בעיני לפחות חלק מהפלסטינים, מהישראלים ובעולם בכלל.

זכריא זביידי, מפקד "גדודי חללי אל -אקצא" בג'נין

באינתיפאדה השנייה, רוב המחבלים המתאבדים הגיעו ממחנה הפליטים של ג'נין. המחנה נוסד בשנת 1948 על ידי פליטים שבאו מאזורי הכרמל, חיפה וזיכרון יעקב. בנעוריו עבד זכריא  זביידי בחיפה ועל כן ידע עברית, אחר כך בשנות ה-90 התמחה בגניבות רכב, ובתקופת האינתיפאדה השנייה  נסק מעמדו למפקד גדודי חללי אל-אקצא של ג'נין. הרשות הפלסטינית לא יכלה להכריז מלחמה על ישראל, ולכן היה עליה להקים ארגון עצמאי כביכול למען המטרה הזו, בדמות גדודי חללי אל-אקצא. בעקבות האינתיפאדה השנייה, במהלכה נחלשה הרשות הפלסטינית, הצליחו החמושים של זביידי, הודות לכוחם הצבאי, להשתלט לא רק על מחנה הפליטים של ג'נין אלא על העיר. פורמלית היה ערפאת המפקד של זביידי. אבל נראה שערפאת העדיף לעצום עיניים לאנרכיה שחולל זביידי, ודווקא לנצלה למלחמה נגד ישראל. זביידי, בדומה לאנשי ארגונו, ראה עצמו מוסלמי אדוק, אשר אינו שונה מעמיתיו בחמאס.

בתור עיתונאי בערוץ 10 המחבר היה מעוניין ליצור קשר עם זביידי ולצלם אותו בסרט וידיאו בתור מבוקש. לשם כך נעזר בקרוב משפחתו של זביידי. תנאי הכרחי להסכמו של זביידי להתראיין היה כי העיתונאי הישראלי יזדהה עם העניין הפלסטיני. "אם רציתי לסקר אותם, הייתי חייב להזדהות איתם...אחרת הם לא היו נותנים לי גישה. לאמיתו של דבר, אידיאולוגית אכן הייתי בצד שלהם" (עמ' 126). באותה התקופה יחזקאלי היה מיודד עם גדעון לוי מעיתון "הארץ" וחלק אתו "התבוננות אידיאולוגית: הפלסטינים מסכנים, הפליטים מסכנים, הכיבוש מציק להם והוא כל הסיפור, ואנחנו רק מרֵעים את מצבם. אם הכיבוש יסתיים, הכול יהיה בסדר" (עמ' 121-120). המפגש הראשון של יחזקאלי עם זביידי היה  ב-2003, בהפגנה במחנה הפליטים בג'נין  נגד הפלישה האמריקאית לעיראק.

במפגשיו עם זביידי, התרשם יחזקאלי כי האיש אוהב את עדשת המצלמה, לתפוס פוזות וכותרות. בריאיון עם המחבר אמר: "כל עוד הכיבוש לא עוזב, אנחנו השליטים של העיר. אנחנו החמושים השתלטנו על העיר, גירשנו את הרשות הפלסטינית, ועכשיו אנחנו הקובעים כאן" (עמ' 121). בראיון לקהל הישראלי נהג זביידי לומר כי לא יהיה שלום עד שישראל לא תצא מהשטחים, ועד אז יהיו פיגועים.

לחמושים המבוקשים הייתה אופנה משלהם. על אף שמוצאם היה ממשפחות עניות, הם הקפידו להסתפר לעיתים קרובות כדי לשמור על תסרוקת מסוימת, בהפגנות לבשו מדים צבאיים מרשימים, ובבגדיהם האזרחיים  בלטו מותגים כמו אדידס ונייק. המחבר רצה להכיר את עולמם של המחבלים והפלסטינים לעומק, לא רק כדי לדווח בנאמנות בטלוויזיה על השקפתם, הווי חייהם, כולל מאכלים, אלא גם מתוך התעניינות לשמה. הנשק שבידיהם שימש לא רק למטרות לאומיות, אלא גם לחיסול חשבונות, שוד ומעשים פליליים. זביידי היה הבורר של העיר והשליט. "אם הוא רואה רכוש, הוא לוקח...סיפרו [שהחמושים] לקחו גם נשים" (עמ' 123). במהלך האינתיפאדה יבקש זביידי מהמחבר להכיר לו את פעילת השמאל טלי פחימה. היו דברים שהמבוקשים הקפידו לא להראות למחבר, כמו רצח בוגדים, על אף שפגש מחבלים שהתגאו בכך.

כללית, האמינו זביידי ואנשיו כי יחזקאלי אינו קשור לשב"כ, למרות שמדי פעם, לאחר חיסולים על ידי  צה"ל, היו מתעוררים אצלם חשדות שאחר כך הופרכו. המסר שניסה לשדר יחזקאלי לחמושים, שהוא נמצא בצד שלהם ומתעניין בהם. בלכתו עם החמושים הרגיש המחבר מוגן, ותושבי המקום ידעו שהוא עיתונאי. לא כולם במחנה ידעו שהוא יהודי, בגלל חזותו המזרחית. אם היה מתהלך לבד וללא ליווי החמושים, והיה מתגלה שהוא יהודי, עלולים היו לשחוט אותו.

לאחר פיגוע, יחזקאלי היה יוצא למקום האירוע ומקבל טלפונים ממחבלים, כמו זביידי. זביידי התעניין בשלומו, אבל בעצם רצה לדעת האם הפיגוע, שארגונו עמד מאחוריו, הצליח. כאמור, בשיטה דומה נקט גם מרואן ברגותי. המחבר היה זוכה בסקופ בכך שהיה הראשון לפרסם איזה ארגון עמד מאחורי הפיגוע, ובמקביל לשדר על הפיגוע גם מהצד הישראלי. ליחזקאלי היו קשרים קרובים עם זביידי, מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין; עם ברגותי, מפקד גדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון; ועם תאופיק טיראווי, ראש המודיעין הכללי הפלסטיני. שיחותיו עם המחבלים האלה היו אינטימיות ונמשכו לתוך הלילה. לאור כל זאת, הוא נקרא לשיחה לשב"כ בה נאמר לו: "אתה אולי רוצה לשפר את העבודה העיתונאית שלך, אבל אתה מתבלבל בזהות שלך, אתה שוכח מי אתה" (עמ' 131). השב"כ חשש שהמחבר מוסר מידע לפלסטינים.

בפועל זביידי לא היו מוציא פיגועים אלא שיחק בתקשורת את דמות המבוקש. את הפיגועים הוציא לפועל הסגן המבצעי של זביידי, שייח' מחמוד, אותו לא הכיר המחבר. אחרי ששייח' מחמוד חוסל באמצעות פגיעת טיל במכוניתו ב-2005, זביידי רתח מזעם ונדר שהוא יהרוג את היהודי הראשון שייתקל בו. ואכן, כאשר יחזקאלי ניסה לפגוש את זביידי בהלווייתו של שייח' מחמוד, הוא הרגיש צרור מעל ראשו. זביידי פנה למחבר ולא הסתיר כי רצה להרוג אותו כנקמה על מות השייח', בהוסיפו: לא יהיה שלום, אנחנו הולכים להוציא פיגוע בתל אביב, ו"זו הפעם האחרונה שאתה בא לפה" (עמ' 129).

לאחר השתלטותו של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 – השתלטות שלוּותה במרחץ דמים של חמאס נגד אנשי פתח בעזה – הבינה הרשות הפלסטינית בבירור כי חמאס הוא גם האויב שלה והחלה בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.  בעקבות זאת, ביולי 2007 נחתם "הסכם המבוקשים" בין ישראל לרשות הפלסטינית, לפיו התחייבה ישראל להפסיק לרדוף  מבוקשים של פתח בגדה המערבית בתמורה להתחייבותם לחדול מטרור, להסגיר את נשקם לרשות ולעמוד במגבלות מסוימות.

כאשר נודע ליחזקאלי כי זביידי חתם על "הסכם המבוקשים", ב-2007 הוא מיהר  להגיע לג'נין כדי לעשות כתבה שהיא גם סולחה. בפגישה, זביידי כדרכו נהג לביים את המפגש: "קודם כול נתחיל בהליכה עם המבוקשים...אחר כך נפתח בחיבוק, מאוד חשוב לי שיראו אותך מחבק אותי" (עמ' 136). כנגד הטענה כלפי יחזקאלי על כך שהתחבק עם זביידי, הוא משיב כי גם לאחר שחזר בתשובה והלך עם כיפה וציציות, ב-2019 הוא התחבק עם האיש. ההסבר שלו: לפי התרבות המקומית, אי אפשר להיכנס לבית בלי לחבק; זו הדרך לסמן למארח שאתה תחת חסותו והוא נענה להזמנה שלך (עמ' 136). לגבי הירי על יחזקאלי ב-2005, השיב זביידי כי ברגע האחרון הוא החליט להסיט את רובהו ולהימנע מהריגתו, כיוון שרצח עיתונאי היה פוגע במאבק הפלסטיני, "אבל מגיע לך למות כי אתה יהודי" (עמ' 137). יחזקאלי השיב שהוא ישראלי, אבל זביידי התעקש: "הזהות היחידה שאני רואה היא הזהות הדתית...אנחנו רבים על אדמה, ואני אף פעם לא אתפשר עליה. כולנו פה פליטים...והמלחמה ביני לבינך היא מלחמה דתית" (עמ' 137). באותה התקופה יחזקאלי לא היה דתי, אבל הבין שאין זה משנה עבור הצד הלוחם נגדו שרואה עצמו כדתי.

לשאלתו של יחזקאלי, מדוע הסכים זביידי לחתום על הסכם המבוקשים ולוותר על הנשק, השיב שזה בגלל הפיצול הפנימי. "חמאס הוציא לי את החשק להילחם"; הם הורגים משפחות וילידים מקרב אנשי פתח; הם גרמו לפיצול, "פִתְנָה", מונח לקוח מהקוראן לפיו מלחמת אחים היא שטן בהתגלמותו. "לא נותרה לי היכולת להפנות את הנשק אליכם, אני חייב לטפל בזה מבית" (עמ' 137). [חמאס מסוכן יותר מהאויב הישראלי, לכן קודם יש לטפל בו.]

בעקבות הסכם המבוקשים, זביידי נכנס לתקופה של מעצר בית ברשות הפלסטינית, אחר כך שוב בהתאם להסכם, קיבל משרת קצין ברשות הפלסטינית, כולל רכב ומשכורת נאה, וכמו כן למד באוניברסיטה הפתוחה "אל-קודס" שבאבו דיס והתקדם לתואר שני. כאשר היה עובר בין מחסומים, היו חיילים שזיהו אותו וידעו שכעת אסור לפגוע בו – ועם זאת גם ידעו שהוא טרוריסט שכרגע עשה איזשהו תרגיל. המחבר מציין בצער כי מה שהחיילים הפשוטים ידעו, הוא לא ידע.

הפגישה עם זביידי ב-2019 והתפכחותו של המחבר בנושא השלום עם הפלסטינים

ב-2019 נענה יחזקאלי לבקשת ערוץ  13 (ערוץ 10 לשעבר) לעשות כתבה משותפת עם זביידי על השינויים שחלו בחייהם: המחבר חזר בתשובה, וזביידי לכאורה חדל להיות מחבל. זו הייתה הפגישה הראשונה ביניהם מזה 12 שנים.  זביידי הגיע לפגישה במכונית "אופל קורסה", מכונית קטנה בהשוואה לרכב הראוותני שהיה לו בתור מבוקש. כעת הוא  היה ללא נשק ולבוש כאחד האדם. המחבר נתן לו חיבוק, סיפר כי כעת הוא שומר מצוות, ושניהם העלו זיכרונות באווירה ידידותית. זביידי סיפר כי הוא עושה דוקטורט וכבר לא גר במחנה הפליטים.

לדברי יחזקאלי, כבר "באיזשהו שלב ב-2006 התחלתי להבין שהם  [הפלסטינים] לא יניחו את הנשק לעולם, ושהסיפור על גבולות 67'  הוא רק תירוץ" (עמ' 126). כעת, ב-2019,  זביידי מצא לנכון לגלות לו את עמדתו האמיתית בנושא הפלסטיני. "אני אתן לך את האמת. אני רוצה את קיסריה, כי משם הגיעו הוריי. זו מדינתנו, זו אדמה ערבית – מהים עד הנהר...אנחנו מעולם לא נשלים עם הקיום שלכם" (עמ' 142). יחזקאלי תהה ושואל, הרי בעבר דיברת על שלום, הייתה לך חברה יהודייה טלי פחימה ודיברת גם על דו-קיום. זביידי השיב: "פעם אולי האמנתי בדו-קיום...חשבתי שיהיה שלום. אבל אף פעם לא השלמתי עם זה שאתם תישארו במקומות שההורים שלי הגיעו מהם – הכרמל, קיסריה והחוף. גם כשאמרתי שיהיה שלום, התכוונתי רק למצב ביניים לקראת המצב האידיאלי שאתם תצאו מפה. אתה תחזור לעיראק, אשתך תחזור לפולין, וכולכם תחזרו למקומות שמהם באתם" (עמ' 143). אמירותיו הקודמות לא היו אמת, הסביר.

יחזקאלי שאל את זביידי לשלום בנו חמודי, אשר ב-2007 היה בן ארבע. אז זביידי אמר לו כי "זה דוד צביקה היהודי" ושאל את הילד האם לשחוט אותו, והילד השיב בחיוב. מתברר כי כעת חמודי בכלא. אשר לתוכניותיו של זביידי בעתיד, האיש נתן להבין כי על אף שעכשיו אינו עוסק בטרור, הוא לא זנח את השימוש בנשק.

יחזקאלי שאל את זביידי האם הוא ראה בטלוויזיה את הסדרה מ-2012 בה המחבר, בזהות של מוסלמי ערבי, חשף את תוכניותיהם האמיתיות  של המהגרים המוסלמים באירופה. זביידי השיב כי הוא ראה את הסדרה, וכי המחבר הפך את המידע שאסף באירופה נגד הפלסטינים והוסיף בקור רוח: "אני חושב שהייתי צריך לתת לך את הכדור בראש אז, אולי זה היה מונע הרבה נזק" (עמ' 144). הוא חזר על ההסבר שנמנע להרוג את המחבר ב-2005, כיוון שהדבר היה מזיק לתדמיתו של המאבק הפלסטיני. כעת ליחזקאלי היה ברור כי זביידי ניצל אותו ואת התקשורת ליישום מטרותיו של המאבק המזוין. יחזקאלי נפרד מזביידי תוך הסכמה להיות בקשר.

בפברואר 2019 זביידי נעצר באשמת ביצוע שורת מעשי טרור, בהם ירי על אוטובוס, הורשע ונכלא. בספטמבר 2021 ברח זביידי מבית הסוהר "גלבוע" יחד עם חמישה אסירים אחרים. הייתה לו תוכנית חכמה כיצד לצאת מהכלא, אבל לא תוכנית ברורה לגבי ההמשך, והוא נתפס כעבור חמישה ימים.  זאת בדומה להיעדר תוכנית מסודרת  וניתנת ליישום לפתרון הסוגייה הפלסטינית. זביידי, יחד עם אנשים בני גילו, ריסקו את הרשות הפלסטינית וכל דרך לשלום, הנחילו את הטרור כתרבות, וזרעו כאוס והרס.

בתחילת שנות ה-20 במאה ה-21, המשיך מחנה הפליטים בג'נין לשמש מרכז טרור. מבצע "משמעותי" אותו ניהל צה"ל נגד המחנה בתחילת יולי 2023 לא פתר את הבעיה. רק לאחר שנה של מלחמה ברצועת עזה, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, הגיעה ישראל למסקנה שתפיסת שטח תבריח את המחבלים. מחנה הפליטים פונה בחלקו, החמושים ברחו עם התושבים, אבל הם יחזרו כאשר צה"ל ייצא. "שטח שמחזירים לאוכלוסייה פלסטינית יהפוך למחסה למחבלים ולמגינם האנושי" (עמ' 147).

בינואר 2025 שוחרר זביידי, בתמורה לשחרור ישראלים שנחטפו לעזה ב-7 באוקטובר 2023. לארגוני הטרור הפלסטינים היה חשוב לשחרר אסירים עם ערך תודעתי, כמו זביידי, ובעיני הפלסטינים הוא גיבור. יחזקאלי תואר לפעמים בתקשורת הישראלית כחברו של זביידי, ולאור זאת ניסו מפיקי טלוויזיה לערוך מפגש נוסף בין השניים. אבל המחבר ויתר על כך, מה עוד שהתברר לו כי לאחר ששינה את עמדתו כלפי הפלסטינים הוא לא היה רצוי בשטחם.

מורשת אבו מאזן, אינתיפאדה בחליפה

באחת הפעמים בהם סקר יחזקאלי את המצור על ערפאת במוקטעה, הוא קיבל שיחת טלפון מאחד מאנשיו של ערפאת: "האם אתה הולך לפגוש את הבוגד?" (עמ' 173). כוונתו הייתה לאבו מאזן (מחמוד עבאס), אשר שכן בווילה מול המוקטעה, באחת השכונות היוקרתיות של רמאללה. בכיר ישראלי האמין שאבו מאזן יהיה שונה מערפאת. הוא לא ידבר על מיליוני שהידים הצועדים לירושלים, יפסיק את האינתיפאדה החמושה ויתחיל בתהליך מדיני אמיתי. ערפאת היה מודע היטב שארה"ב וישראל רוצות להפוך אותו לדמות בלתי רלוונטית, ולהעביר למעשה את השלטון לאבו מאזן, אשר אמור היה לזנוח את הטרור ולקדם הסדר שלום.

לכאורה היו שורה של סימנים כי אבו מאזן  (מחמוד עבאס) דוגל בדרך המדינית ולא באלימות. הוא היה תמיד בזרוע המדינית של אש"ף ובניגוד לערפאת לא לבש מדי צבא וחגר אקדח, אלא לבש חליפה והיה מגולח. הוא גם חתום היה על המסמך יוסי ביילין-אבו מאזן (אוקטובר 1995), בו קווים להסדר שלום בין ישראל לפלסטינים. עם זאת בעבודת הדוקטורט שלו שעשה באוניברסיטת מוסקבה משנת 1968 הוא הכחיש את השואה, וכאשר היה נשאל למסמך שלו עם ביילין טען "לעולם לא הסכמתי". במשא מתן בפסגת קמפ דיוויד (יולי 2000) הוא התגלה כקשוח יותר מערפאת. הוא נמנע לגנות פיגועים, וכאשר התבקש על ידי המחבר לעשות זאת, היה מבקש מיועציו להגיד לתקשורת שאין לו מה לומר כרגע.

בעקבות מותו של ערפאת בנובמבר 2004,  ירש אבו מאזן את תפקידו כמנהיג אש"ף. בערב זכייתו בנשיאות ברשות הפלסטינית בינואר 2005, בנאום במוקטעה אמר אבו מאזן: "הסתיים הג'יהאד הקטן, מתחיל הג'יהאד הגדול" (עמ' 181). יחזקאלי נדהם, אבל אחד העיתונאים הפלסטינים הסביר לו כי בג'יהאד הקטן כוונתו הייתה לג'יהאד אלים, בעוד הג'יהאד הגדול הוא ג'יהאד לבנייה, לשגשוג הכלכלי ולפיתוח. [לאור הפופולריות של המילה ג'יהאד בקרב הפלסטינים, בחר אבו מאזן להשתמש במונח הזה לקידום מדיניותו החדשה.] המחבר השתכנע. בפברואר 2005 התכנסה ועידת פסגה בשארם-א -שייח' בהשתתפות אבו מאזן, ראש הממשלה אריאל שרון, נשיא מצרים חוסני מובארק ומלך ירדן עבדאללה. בפסגה הזו צפוי היה אבו מאזן  להכריז על נטישת האלימות, ולכאורה זה מה שהוא עשה. אבל, בנאומו לא הייתה באמת התנערות מדרך האלימות, אלא מסקנה שהאלימות מסכנת את שלטון הרשות הפלסטינית. כלומר, האינתיפאדה החמושה בהשתתפות מנגנוני הביטחון מביאה להחלשתם, מהמכות שסופגות מישראל, ויוצרת תנאים נוחים להפיכה על ידי חמאס.

אבו מאזן השיג סיוע נדיב מאירופה שהופנה לבניית כלכלה פלסטינית ולשיקום מוסדות השלטון. בשונה מערפאת, אבו מאזן נהג פחות להתראיין בתקשורת הישראלית, ובראיונות נשמע כידידותי וכריאליסט. אבו מאזן לא פעל באלימות והחל משנת 2006 חלה ירידה משמעותיות בפעילות הטרור הפלסטיני.

בינואר 2006 התקיימו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.  בניגוד לתחזיתו של יחזקאלי, אשר בתחילה ציפה לניצחונו של פתח ולבסוף לתוצאת תיקו –  זכה חמאס בכ-60% מהמושבים בפרלמנט הפלסטיני. בעקבות השתלטותו הצבאית של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, הבין אבו מאזן ביתר שאת כי חמאס הוא אויבו ועליו להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, כדי למנוע מחמאס להשתלט גם על יהודה ושומרון. בפגישות שהיו לאבו מאזן עם כתבים ישראלים לענייני ערבים הוא היה "חוזר ואומר": "התיאום הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם צה"ל ועם ישראל הוא קדוש". לשאלה מדוע, היה משיב כי "חייה של הרשות הפלסטינית תלויים בכך שישראל תשמור עליה מפני חמאס" (עמ' 242).

נוסף לשיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לשב"כ, קיים ראש הממשלה אהוד אולמרט (2009-2006) קשרים קרובים עם אבו מאזן. במסגרת שיחות עם אבו מאזן, הציג אולמרט לאבו מאזן מפה להסכם לפיו ישראל תחזור כמעט במאה אחוז לגבולות 1967 וביקש מאבו מאזן לחתום על המפה, אך אבו מאזן התחמק מלעשות זאת. אבן הנגף הייתה סירובו של אבו מאזן לוותר על זכות השיבה של פליטי 1948, על אף שנהג לומר כי הוא אישית, אינו תובע לחזור אל ביתו בצפת אותו עזב יחד עם הוריו באותה השנה.

במקביל למגמות לשינוי, ניכרו גם מגמות להמשכיות מתקופת שלטונו של ערפאת בעידן שלטונו של אבו מאזן, במיוחד בתחום השחיתות בצמרת המשטר. ב-2009 טלפן ליחזקאלי פהמי שבאני, הידוע בכינויו אבו יוסף. האיש היה מפקד הביטחון במודיעין המסכל באזור חברון. היה לו בית בבית חנינא, והודות לכך החזיק בתעודת זהות כחולה, איתה יכול היה לטייל בתחומי מדינת ישראל. במקביל, בביצוע תפקידו באזור חברון, היה לובש את מדי השלטון הפלסטיני. אבו יוסף היה בן לחמולת תמימי, אחת החמולות הגדולות בירושלים.

לפגישה עם יחזקאלי הביא אבו יוסף שני ארגזים: בארגז אחד היו מסמכים ובשני קלטות וידיאו. המסמכים הכילו מכתבים, חשבוניות וקבלות שהעידו על מעבר של כספי תרומות האיחוד האירופי בהיקף של מאות מיליוני דולרים לכיסיהם הפרטיים של בכירים ברשות הפלסטינית, כולל שני בניו של אבו מאזן. המסמכים הראו מי קנה לעצמו בית בחוץ לארץ בכספי התרומות, מי הוציא את הכלב שלו לטיפולים בחו"ל בזמן המצור על המוקטעה  (כמו שעשה נביל שעת', שר החוץ הפלסטיני), מי דאג לילדיו ללימודים בחוץ לארץ ולאזרחויות זרות על חשבון חבילות הסיוע למחנות הפליטים. קלטות הווידיאו חשפו את התנהגותו המינית הפוגענית של רפיק אל-חוסייני, ראש לשכתו של אבו מאזן. הוא היה מזמין ללשכתו בנות תמימות ומבטיח להן עבודה בלשכתו של אבו מאזן ואחר כך מבצע בהן את זממו.

אבו יוסף העביר את החומר המרשיע לכלי תקשורת ישראליים אחדים, אך אלה נמנעו לפרסמו, מחשש שהדבר יביא להחרמתם על ידי אבו מאזן. בהסכמתו של ערוץ 10 בו עבד יחזקאלי, הוא פרסם את החומר, והמידע הזה זכה לסיקור באל-ג'זירה ובתחנות ערביות נוספות. כבר זמן קצר לפני שידור הכתבה בערוץ 10, מתוך חש לחייו קנה פהמי חלקת קבר לעצמו, ועם פרסום הכתבה נתנו פהמי וחמולת תמימי גט כריתות לאבו מאזן. החמולה החליטה לדבוק באזרחות הישראלית ובאוריינטציה הירדנית. אבו מאזן פיטר אנשים אשר שחיתותם נחשפה. רפיק אל-חוסייני, שהחזיק באזרחות אנגלית, נמלט לאנגליה. עם זאת השיטה המושחתת בלשכתו של אבו מאזן נותרה על כנה. בעקבות הכתבה, החל מ-2010 הפך יחזקאלי למוקצה בעיני אבו מאזן והאיש לא העניק לו ריאיון. כעבור שנים אחדות מוכן היה אבו מאזן לעשות סולחה עם יחזקאלי, אבל בתנאי שיתנצל על הכתבה. יחזקאלי הסכים לשכוח את העבר ולפתוח פרק חדש עם אבו מאזן, אבל סירב להתנצל, ולכן המשיך להיות מוחרם.

על אף התנגדותו המוצהרת של אבו מאזן לאלימות ובחירתו להשגת המטרות הפלסטיניות בדרך הדיפלומטיה, היסודות האידיאולוגיים של הרשות הפלסטינית כמעט ולא השתנו. אבו מאזן לא שינה בתפיסתו את ישראל כאויבת. ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית אף הוקצנו ומסגד אל-אקצא הפך לנושא המרכזי בהם.

בעקבות התחזקות במעמדו, החל משנים 2013-2012 מתקפותיו של אבו מאזן נגד ישראל גברו ובאו לידי ביטוי בולט בנאומיו בעצרת הכללית של האו"ם בעת כינוסיה השנתיים, וכמו כן בתעמולה נגדה חסרת כל רסן. הוא האשים את ישראל במרב הפשעים נגד העם הפלסטיני, כיד הדמיון. לדבריו, ישראל מבצעת חמישים שואות נגד פלסטינים, מרעילה בארות, גורמת לילדים פלסטינים למות בשיטות מתוחכמות של הרעלה וקרינה, ופוגעת ביכולת הילודה של הנשים. אבו מאזן מדי פעם היה חוזר להכחיש את השואה ומשמיע הערות אנטישמיות. יחזקאלי רואה בכך אינתיפאדה מדינית. בהשפעת הטענה הפלסטינית על קיום משטר אפרטהייד בגדה המערבית, הוקמה תנועה בינלאומית להחרמתה של ישראל בדמות הארגון BDS. מסע התעמולה נגד ישראל שיזם אבו מאזן חיבר בין השמאל האירופי לאסלאם פלסטיני, תחת הסיסמה "שַחררוּ את פלסטין".  בסיכומו של דבר, ניהל אבו מאזן אינתיפאדה מדינית נגד ישראל בקנה מידה בינלאומי.

בנאומו באו"ם ב-2014 טען אבו מאזן שישראל מזהמת ומטמאת את מסגד אל-אקצא. באותה השנה שלח אבו מאזן מכתב למשפחתו של מי שירה  [באוקטובר 2014] ביהודה גליק  [שדגל בזכותם של היהודים להתפלל בהר הבית] ובו דברי הערכה והערצה למחבל  אשר ירה והבטחת קצבה למשפחתו. בין השנים 2016-2015 ההסתה נגד ישראל בכלי התקשורת של הרשות הפלסטינית בנושא אל-אקצא גברו. בכירים פלסטינים טענו כי ישראל מחזיקה את הפלסטינים בגרונם והגרון הוא מסגד אל-אקצא. "אי אפשר לקבל את זה...חייבים להתנגד לזה, זהו צו דתי" (עמ' 205). בשנים האלה החליט אבו מאזן למקד את הסכסוך עם ישראל במזרח ירושלים, תוך ניצול מעמדו של מסגד אל-אקצא בעיני הפלסטינים. ההסתה בנושא אל-אקצא אִפשרה לרשות הפלסטינית לעודד טרור, בלי להיראות כאחראית לו. זאת כיוון שהמסגד ומזרח ירושלים היו מחוץ לשליטה הביטחונית של הרשות, אלא זו של ישראל. העלאת סוגיית אל-אקצא נועדה גם להתחרות מול חמאס בבכורה בהגנה על המקומות הקדושים לאסלאם.

לא במקרה בשנים 2016-2015 גברו הפיגועים נגד יהודים במזרח ירושלים, אשר התבטאו בדקירות ופיגועי דריסה. כלי התקשורת הפלסטינים תיארו את המְפגעים כאזרחים תמימים וכקורבנות. אבו מאזן לא גינה אפילו פעם אחת פיגוע במזרח ירושלים. הוא לא גינה שחיטתם של שישה מתפללים בהר נוף וגם לא פיגוע דקירה בשוטר מג"ב. בניגוד לתיאור התופעה הזו בתקשורת הישראלית כ"אינתיפאדה של בודדים", זו הייתה אינתיפאדה מטעם הרשות הפלסטינית. ייחודה של האינתיפאדה הזו התבטאה בהיותה מנותקת מיהודה ושומרון. במקביל לליבוי אינתיפאדה במזרח ירושלים, המשיך אבו מאזן בשיתוף פעולה ביטחוני מוגבל  עם ישראל נגד מוקדי ההתנגדות לשלטונו, כמו מחנה הפליטים בג'נין והארגון חמאס.

ממשלו של דונלד טראמפ הסב מכה קשה לאבו מאזן ולרשות הפלסטינית. כבר בשנה הראשונה לשלטונו בדצמבר 2017, הכריז טראמפ על הכרת ארה"ב  בירושלים כבירת ישראל; ובינואר 2020 פרסם הממשל האמריקאי תוכנית לשלום בין ישראל לפלסטינים, שלא תאמה כלל את עיקרי תוכניתו של אבו מאזן והיא חזרת ישראל לגבולות 1967 ומימוש זכות השיבה. פרסום התוכנית הביא לקרע בין אבו מאזן –  אשר קילל את טראמפ  – לממשלו של טראמפ.

ואולם הנזק לעניין הפלסטיני היה זמני. ב-2021 נכנס לשלטון בארה"ב ממשל חדש בראשות ג'ו ביידן, אשר כמו כל הממשלים האמריקאים, מלבד זה של טראמפ, תמך בחזרתה של ישראל לגבולות המבוססים על קווי 1967. בתהליך התרחבות הכרה במדינת פלסטין מצד מדינות אירופה, דווקא אחרי טבח ה-7 באוקטובר 2023, אפשר לראות הישג למדיניותו של אבו מאזן. הוא המשיך להצטייר כמנהיג פלסטיני מתון, אשר עמו זכאי למדינה.

הן בתקופת ממשלו של טראמפ והן בתקופת שלטונו של ביידן, המשיך אבו מאזן באותה מדיניות שניכרה בבירור במחצית השנייה של העשור השני של המאה ה-21. הוא דאג להצטייר בעיני השלטון בישראל כמתנגד לאלימות. אבל במקביל לתדמיתו שוחרת השלום שתסתפק בחזרתה של ישראל לגבולות 1967, כונן אבו מאזן בשקידה תשתית מוצקה שנועדה בסופו של דבר להביא קץ לקיומה של מדינה יהודית.  הוא לא רק עסק בחתירה נגד שלטונה של ישראל בירושלים המזרחית תוך התמקדות במסגד אל-אקצא, אלא באמצעות מערכת החינוך דאג לגדל דורות על גבי דורות של פלסטינים על מסורת ה"נַכְּבָּה" והפליטוּת, וסירוב להכיר ביהודים כלאום. מורשתו של אבו מאזן היא חתירה מתמדת לחיסולה של מדינת ישראל, תוך שימת דגש על דיפלומטיה וחינוך –  אבל גם ראייה באלימות כחלק מהאמצעים להגשמת המטרה. 

חמאס – המפלצת שגידלנו

התא הראשון של התנועה האסלאמית בראשות אחמד יאסין נוסד ברצועת עזה ב-1980. התא האסלאמי של יאסין היה חלק בלתי נפרד מתנועת "האחים המוסלמים" – ארגון שנוסד במצרים בראשית המאה ה-20. סיסמת התנועה הזו היא "האסלאם הוא הפתרון". בשלב הראשון על הפרט ועל  כל מדינה ערבית ומוסלמית להתנהל לפי חוקי האסלאם, ובעתיד יש לבנות סדר עולמי אסלאמי בצורת חליפוּת. בשנות ה-80 ראתה ישראל בתנועה האסלאמית של יאסין ארגון דתי-חברתי בעיקרו אשר דוגל באורח חיים דתי ועוזר לנזקקים, ובתור שכזה עדיף על פני אש"ף, אשר מטרתו העיקרית פוליטית והיא חיסולה של מדינת ישראל. כמו כן סברה ישראל כי התחרות והמאבק הסמוי בין אש"ף לבין התנועה האסלאמית, יוצרים פילוג בחברה הפלסטינית ומשרתים את ענייניה. ישראל לא לקחה בחשבון כי שתי התנועות הערביות ישתפו פעולה במלחמה נגד האויב הזר בדמותה של ישראל –כפי שאכן קרה באינתיפאדה הראשונה בשלהי 1987.

במהלך שנות ה-80, באמצעות הטפה דתית והושטת עזרה סוציאלית לנזקקים, וללא הפרעה מישראל, התחזקה התנועה האסלאמית ברצועת עזה – ובחשאי צברה נשק. ישראל נטתה להתעלם מהעובדה כי בדומה לפתח, האסלאם שולל את קיומו של עם יהודי ורואה ביהדות דת בלבד. והחשוב מכול: בתור ארגון מוסלמי דתי, מנקודת ראותו כל אדמת פלסטין, מהנהר עד לים, היא אדמת וקף, אדמה קדושה הראויה למלחמת קודש, ג'יהאד, וחייבת לחזור לשלטון מוסלמי. בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ב-1988 מקימים הארגונים המוסלמיים ברצועת עזה את "תנועת ההתנגדות האסלאמית" (בערבית: חַרַכָּה מוּקַאוַמָה אִסלַאמִיָה), ובראש תיבות, חמאס.

חמאס התנגד לתהליך אוסלו ובמהלך שנות  ה-90, במיוחד במחצית הראשונה, ביצע שורה של מעשי טרור נגד ישראל, כמו פיגועים באוטובוסים ובמקומות הומי אדם. על אף הפיגועים, נסוגה ישראל מחלק משטחי יהודה ושומרון ב-1996-1995 (בהתאם להסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995).  ב-2005 נסוגה ישראל באופן חד צדדי מרצועת עזה. זאת לנוכח הקושי להגן על יישובים ישראליים בודדים בקרב אוכלוסייה פלסטינית צפופה [– מה עוד שבכל הסדר עתידי התכוונה ישראל למסור את רצועת עזה למדינה פלסטינית].  חמאס ראה בנסיגות הישראלית, במיוחד בזו מרצועת עזה, הוכחה ניצחת לצדקת דרכו שלו, דרך המאבק המזוין, הג'יהאד, לכיבוש כל  פלסטין. בינואר 2006 זכה חמאס לניצחון גורף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, וביוני 2007 הוא מיגר בכוחו הצבאי את שלטונה של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה והפך לריבון בה.

במהלך השתלטותו על הרצועה רצח חמאס והתעלל באכזריות באנשי פתח. המחבר ראה את משפחתו של סמיח אל-מדהון, מפקד משטרת עזה, מתרוצצת בין בתי חולים ברמאללה ומחפשת את גופתו, ואז הגיע סרטון בו ראתה את גופתו נגררת על ידי אופנוע ברצועת עזה, וזאת אחרי שזרקו אותו מאחד הגגות. כך נהגו העזתים בבן עמם ובבן דתם.

לאחר השתלטותו של חמאס על רצועת עזה, לכאורה הוטל מצור על שטחה, מלבד אספקה לצרכים הומניטריים. אבל בפועל הרצועה נהנתה לא רק מההברחות דרך מנהרות. ממשל חמאס נהנה גם מקבלת תרומות במסווה של ארגוני צדקה, מארגונים בינלאומיים ומהאו"ם (אונר"א) ומממשלת קטאר. כמו כן הרשות הפלסטינית המשיכה לשלם משכורות לפקידי הממשל ברצועה.

עוד בתקופת שלטונה של ישראל ברצועת עזה, התקיימו נתיבי הברחות ממצרים לרצועת עזה דרך מנהרות. ליחזקאלי זכורה פגישה בין שר הביטחון בנימין בן אליעזר לנשיא מצרים חוסני מובארק, בה לבקשתו של השר הישראלי שימש המחבר כמתורגמן. [בן אליעזר היה שר הביטחון בשנים 2002-2001. ייתכן שהמחבר טועה לגבי תאריך הפגישה, שאולי התקיימה בתאריך מאוחר יותר, בה מילא בן אליעזר תפקיד ממשלתי אחר.] השר העלה את נושא ההברחות. בתחילה הנשיא ניסה להמעיט מערכן, בטענה כי מדובר בהברחת סחורות. בן אליעזר השיב: אני נמצא עם המזכיר הצבאי "והוא מדווח על הברחות טילים והמון אמצעי לחימה". תגובת מובארק: "אתם אריה חזק שיכול לעמוד בעקיצה של יתוש...לפעמים זה טוב לדמם קצת...זה מחליף את הדם ונותן הרבה מרץ" (עמ' 232).  בתקופת שלטונו של חמאס המנהרות דרך ציר פילדלפי התרחבו לאין שיעור. שיירות נשק שמקורן באיראן עשו דרכן מהים האדום למדבריות סודאן ולמצרים, וחדרו מחצי האי סיני לרצועת עזה. לרצועת עזה נכנסו טילים, כלי נשק, חומרים לייצור אמצעי לחימה וטכנולוגיה לייצור טילים. במנהרות מתחת לציר פילדלפי עברו גם כלי רכב.

במבצע "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009) "ישראל הייתה כפסע מהפלת שלטון חמאס בעזה" (עמ' 236) – אבל הסכימה להפסקת אש [קביעה שנויה במחלוקת].  מאז נתקבעה הנוסחה של שקט תמורת שקט, שנותרה בתוקף גם בסבבי הלחימה הבאים עם חמאס.  כלומר, אם חמאס אינו יורה, גם ישראל אינה יורה. הנוסחה הזו הותירה את היוזמה בידי חמאס לירות מתי שימצא לנכון. חמאס העריך בוודאות שישראל נרתעת מכניסה קרקעית רחבה לרצועת עזה, לא כל שכן כיבוש כל הרצועה שתביא למיטוט שלטונו של חמאס. חמאס סבר שישראל הפיקה את הלקחים משקיעתה בבוץ הלבנוני, שגרמו לנסיגתה מלבנון ב-2000, ומאבדות שנראו מיותרות בהימצאותה ברצועת עזה, שגרמו לנסיגתה ממנה ב-2005, ולכן לא תרצה לחזור לאותו מלכוד. חמאס גם העריך כי השימוש שעושה הארגון במגן האנושי, בדמות האוכלוסייה הצפופה של רצועת עזה, תגביל את אפשרויות הפעולה של ישראל נגד גורמי הטרור, פן תואשם בפשעי מלחמה. נוסף לכך הניח חמאס כי ישראל רואה בחמאס שלטון מרכזי מסודר, שניתן לנהל שיח מולו, בעוד מיגורו עלול להביא לפיצול השלטון בידי ארגונים ג'יהאדיסטיים רבים ולכאוס. בקיצור, ידיעתו של חמאס כי ישראל לא תנקוט במהלך שימוטט את שלטונו, אִפשר לחמאס ליזום ולקבוע את גודל ומשך העימותים הצבאיים עם ישראל.

באוקטובר 2011 בתמורה לשחורו של החייל גלעד שליט משבי חמאס, שחררה ישראל למעלה מ-1000 אסירים ואסירות פלסטינים. עסקת שליט חיזקה את מעמדו של חמאס בקרב פלסטינים, שהרי גם מתנגדי חמאס שמחו על שחרור אסירים מקרב בני עמם, בהם קרוביהם. חמאס הוכיח כי דרכו, דרך השימוש בכוח,  ולא משא ומתן, מביאה להישגים, כמו גירוש ישראל מרצועת עזה ב-2005 וכעת שחרור אסירים.

בין האסירים המשוחררים היה יחיא סינוואר. הוא השתייך לארגון פנימי של חמאס בשם "מַגְ'ד" (תהילה) שעסק בחיסול משתפי פעולה עם ישראל. סינוואר ישב בכלא הישראלי בעוון רצח משתפי פעולה פלסטינים. את מעשי הרצח ביצע באכזריות רבה. בשבתו בכלא, בשיחה עם עיתונאים ישראלים, נהג סינוואר לפרוס את חזונו בעברית. "אנחנו רוצים להשמיד אתכם, אך לא יכולים כרגע. נשמח לעשות איתכם הסכמי ביניים קצרי טווח כדי לשרוד, אך ברגע שנרגיש שאנחנו מספיק חזקים, נצא ונתקוף אתכם כי מטרתנו צודקת משלכם" (עמ' 241).

בתחילת יוני 2014, שבוע לפני חטיפת שלושה נערים מגוש עציון בידי חמאס, קיים ראש השב"כ יורם כהן שיחה עם עיתונאים מערוץ 10, בהם המחבר. ראש השב"כ טען כי חמאס "מורתע" ומבין שאם הוא יירה יותר מדי, ישראל תרסק אותו. עם זאת הודה: "אנחנו יודעים שנחפרות מנהרות ושמייצרים שם [ברצועה] טילים" (עמ' 246). חטיפת שלושת הנערים נעשתה ביוזמת סינוואר ונועדה לשחרר תמורתם אסירים פלסטינים, ובכך לחזור ולהעצים את ההצלחה של חמאס בעסקת שליט. החטיפה בוצעה לא משטח הרצועה, אלא מיהודה ושומרון, כדי להרחיב את המערכה נגד ישראל לאזור נוסף, וגם לתרום להכשרת הקרקע להשתלטותו של חמאס על יהודה ושומרון. כמו כן ייתכן כי ביצוע הפעולה לא מרצועת עזה, נועד למנוע פעולה צבאית ישראלית נגד עזה. מכל מקום,  שלושת הנערים נרצחו, ולכן לא היה מקום לעסקת אסירים נוספת.

ישות הג'יהאד של סינוואר

בעקבות שחרורו בעסקת שליט  באוקטובר 2011, הפך סינוואר למנהיג הבלתי מעורער של רצועת עזה, וזאת עוד לפני היבחרותו לתפקיד הזה רשמית בפברואר 2017, במקומו של אסמאעיל הנייה. הנייה קוּדם לראש הלשכה המדינית של חאמס – ולהלכה למנהיג חמאס. כלומר, סינוואר עמד בראש רק אחת הזירות של חמאס, רצועת עזה – בעוד הנייה היה מנהיג כל הזירות של חמאס בהן הגדה המערבית, מחנות הפליטים מחוץ לפלסטין ועוד. לפי ההיררכיה סינוואר אמור היה להיות כפוף להנייה, ולא לנהל מדיניות עצמאית. בפועל, כבר בתחילת דרכו כמנהיג הרצועה, שינה סינוואר את סדר העדיפויות באזורו שהתקיים בתקופת הנייה. בשנים 2017-2014 ניסתה הנהגת חמאס ברצועה להתמודד עם בעיית העוני ולבנות כלכלה פלסטינית. לעומת זאת  שלטונו של סינוואר התאפיין במתן עדיפות עליונה לרתימת המשאבים לג'יהאד נגד ישראל – תוך נכונות להפקיר את תושבי הרצועה לרעב ולהפצצות ישראליות. הוא דיכא ביד ברזל הפגנות נגד השלטון שפרצו מדי פעם מפאת המצב הכלכלי, וגם מפאת הכעס על כך שמי שאינו מקורב לחמאס מופלה לרעה, אינו זוכה למשרה  וללימודים באוניברסיטה – בעוד אנשי חמאס נהנים מעטיני השלטון. מאז 2014 טען סינוואר שהנהגת חמאס בעזה אינה יכולה להיות מפוצלת בין זרוע צבאית למדינית, אלא חייבת להיות הנהגה צבאית. זאת כיוון שבשונה מהנהגת חמאס בחו"ל, היעד האמיתי של רצועת עזה הוא ג'יהאד צבאי.

לאחר מבצע "צוק איתן" ב-2014, בחרו הקטארים לשקם את עזה, ובהסכמתה של ישראל החלה הזרמת הכספים הגדולה לשלטון חמאס. רוב רובם של הכספים האלה, כנראה 80%, הופנה להתעצמותו הצבאית של חמאס. ההתעצמות הצבאית של חמאס התבטאה בחפירת מנהרות ובבניית עיר תחתית, בהגדלת כוחם של גדודי עז א-דין אל-קסאם, בייצור אמצעי לחימה וכלי נשק ובפיתוח כלי נשק חדשים, כמו רחפנים, תוך שיתוף פעולה עם מהנדסים ממלזיה ומתוניסיה, ובאמצעות הידוק הקשרים עם איראן.

על מנת להביא להשמדתה של ישראל דגל סינוואר באחדות הזירות נגדה. כלומר, רצועת עזה היא חלק "ממרובע שלם", כלשונו, הכולל את איראן, חיזבאללה, המיליציות השיעיות בסוריה ובעיראק, והחות'ים בתימן. סינוואר דיבר על כך בגלוי: "יבוא יום...שבמכה אחת נפיל   1,111 טילים על תל-אביב ולא נהיה לבד. גם חיזבאללה יצטרף, גם המיליציות העיראקיות יצטרפו, גם סוריה וזירות אחרות שסרות למרותה של איראן, כולל החות'ים" (עמ' 274). בשונֶה ממנהיגים פלסטינים אשר התרכזו במלחמה על שחרור כברת ארץ בדמותה של פלסטין, סינוואר דיבר על מאבק להשמדת הכופרים. "בכל יהודי ראה סינוואר כופר שיש להשמידו" (עמ' 251).

בעוד ב-2008 בריאיון בכלא לעיתונאי ישראלי (יורם בינור) טען סינוואר כי בשלב הזה חמאס אינו יכול לנצח את ישראל אשר ברשותה נשק גרעיני  –   בעקבות שחרור למעלה מאלף מחבלים בעסקת שליט, השמדת מדינת ישראל נראתה בעיניו כיעד ריאלי, ולא בהכרח לעתיד הרחוק. בכנס שערך סינוואר ברצועת עזה, נידונה השאלה מה לעשות ביום בו תיפול ישראל:  האם להרוג את כל הרופאים ואת אלה המחזיקים בידע, או להשאיר בחיים את היהודים שיש להם ידע, ואת השאר להרוג או לאַסלם. סינוואר לא לבש בגדים של איש דת (בניגוד לאסמאעיל הנייה שלפעמים היה מופיע בלבוש כזה), אבל בעיני רבים מהעזתים הוא נראה יותר דתי מהנייה, כמנהיג פוליטי, דתי וצבאי בעל מחויבות עמוקה להגשים את חזון יום הדין של האסלאם, והוא השמדת מדינת ישראל.

בעקבות עלייתו לשלטון במצרים של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי ב-2014, במחצית השנייה של העשור, החליטה מצרים לפעול בנחישות נגד הארגון דאע"ש  (המדינה האסלאמית) בחצי האי סיני. המצרים ידעו על קיומו של שיתוף פעולה בין חמאס לדאע"ש וכי בכירי חמאס ובני משפחתו של סינוואר משתפים פעולה עם דאע"ש. בן אחיו של סינוואר היה ממפקדי דאע"ש הבכרים בסיני. ישראל הציגה לנשיא המצרי חומר מודיעיני שהוכיח שאם הוא רוצה לייבש את דאע"ש, עליו לחסום את קו המנהרות בין סיני לרצועת עזה, שהן קו צינור החמצן שמתדלק את דאע"ש. בעקבות זאת הזרים המשטר המצרי מי ים ומים מתעלות ביוב אל המנהרות בציר פילדלפי.

אבל בהדרגה החל סינוואר לשקם את ציר ההברחות דרך מנהרות. הוא הגיע להסכמה עם המצרים כי הנשק שייכנס לרצועת עזה לא יעבור לדאע"ש. הודות לפעילותו הנמרצת של א-סיסי נגד דאע"ש – פעילות לה זכה בסיוע מישראל בתחום מודיעיני ואף בסיכול של גורמי טרור באמצעות מזל"טים – מעשי הטרור של דאע"ש הלכו ופחתו. לאחר שהאיום מדאע"ש חלף, בחר המשטר המצרי לעצום עין מחידוש ההברחות בציר פילדלפי. מדיניות זו, שחיזקה את חמאס ואפשרה לו  ליזום פעולות טרור נגד ישראל, נועדה לאפשר למצרים לשמש מתווכת בעימותים הצבאיים בין חמאס לישראל, ובכך לקיים השפעה מסוימת על חמאס והרצועה. כמו כן, אי סגירת ציר ההברחות נועדה, מנקודת ראותה של מצרים, להקיז את דמה של ישראל – תוך כפיות טובה לעזרה שקיבלה מישראל במלחמה נגד דאע"ש.

בין השנים 2021-2018 התקיימו הפגנות אלימות של פלסטינים ליד הגדרות של רצועת עזה. אלה היו בפי הפלסטינים "הפגנות השיבה", שעמדו על זכותם של פליטי 1948 וצאצאיהם לחזור לתחומי מדינת ישראל. ההפגנות נועדו להפנות את דעת הקהל בעולם נגד המשך "המצור" שהטילה ישראל על עזה. שימוש המפגינים בצמיגים בוערים, בבלוני נפץ ובעפיפוני נפץ, נתפס בעולם כלגיטימי מצד ישות הנתונה במצור. ואולם אנשי מודיעין חדי עין העריכו כי מטרתן האמיתית של ההפגנות היא להסיח את דעתה של ישראל ולגרום לה לחשוב שסינוואר עוסק רק בהפגנות [ואף בחר להיאבק נגד הכיבוש בדרך "שוחרת שלום" בעיקרה] – בעוד באותו הזמן התכונן סינוואר במלוא המרץ לאופציה הצבאית, בחפירת מנהרות ובייצור טילים. את כוונותיו האמיתיות גילה סינוואר בעצמו כאשר בעת השתתפותו בהפגנה ליד הגדר אמר: "חיילים ישראלים, אנחנו בדרך אליכם, נאכל לכם את הכבדים" (עמ' 253).

תעמולת ההסתה של חמאס שקראה לביצוע פיגועים נגד יהודים הופנתה ליהודה ושומרון, ובמיוחד לתושבי מזרח ירושלים, תוך התרכזות בצורך להגן על מסגד אל-אקצא. חלק מערביי מזרח ירושלים מקורם היה בחמולות הדתיות של חברון והם היוו כר נוח לתעמולה זו. חמאס הפיץ סרטונים שכללו הוראות מדויקות כיצד לבצע פיגועי דקירה, פיגועי ירי ודריסה וכיוצא באלה. בהשפעת התעמולה הזו, פלסטינים מתחומי עיסוק שונים, שלא בהכרח השתייכו לארגון מסוים, לפעמים בהחלטה שקיבלו בסמוך לפני הפיגוע, הפכו למחבלים. תופעת המחבלים הבודדים התרחבה לערבים אזרחי ישראל. השימוש בלוחיות זיהוי צהובות ברכבים מצד ערביי מזרח ירושלים וערביי ישראל ואקראיות מעשי הטרור הִקשו על ישראל להתמודד איתם. ישראל ידעה כי מקור התעמולה לפיגועים הוא בחמאס של עזה, אבל נרתעה מלצאת לפעולה צבאית נגדו כדי לא להסתכן בירי טילים מסיבי.

אירועי הטרור בהשראת חמאס בירושלם, הגיעו לשיא בירי טילים מרצועת עזה על ירושלים ב-10 במאי 2021 – אירוע עליו הגיבה ישראל במבצע "שומר חומת" שנמשך 11 ימים. במהלך המבצע הזה, הצליח חמאס לאחד נגד ישראל גם את אזרחיה הערביים. אלה התקוממו, עשו מעשי לינץ' ביהודים, פגעו ברכוש יהודי, כולל שריפת מלון בעיר העתיקה בעכו, וחסמו כבישים. אחד ממנהיגי הציבור הערבי בישראל, מוחמד בָּרָכֶּה, בנאום באוניברסיטת א-נג'אח, התפאר על חלקם של ערביי ישראל בהתקוממות. אף על פי כן, הפעולות האלימות האלה של ערביי ישראל לא הוגדרו על ידי השלטון בישראל כטרור, אלא כאירועים פליליים. כאשר ניסה יחזקאלי לברר אצל השב"כ מדוע התעלם הארגון מכך שערביי ישראל הצטרפו לסינוואר, נאמר לו כי מדובר בגורמים פליליים שהחליפו את יעדם לזמן קצר ואחר כך חזרו ליעדם המקורי.

גישה זו מבטאת "טמינת ראש עצומה בחול" (עמ' 314). מדובר בסכסוך לאומי-אסלאמי, הפועל בשם האסלאם של ערביי ישראל.  זהו סכסוך שורשי מתמשך, כאשר  היעדר התפרצותו בפרק זמן מסוים נובע מכך שבאותו הזמן הצד המתכונן לתקוף אינו סבור כי הנסיבות מתאימות לכך.  את בעיית קיום הנשק הבלתי חוקי אצל ערביי ישראל יש לראות בהקשר של החברה הערבית הזו שלא השלימה עם קיומה של כמדינה יהודית. לכן אין לראות בהימצאות הנשק הבלתי חוקי – כל עוד הוא מופנה בסכסוכים בתוך החברה ערבית ולא נגד מדינת ישראל – כסוג של פעילות פלילית, שאינה מסכנת את המדינה. הנשק הזה עלול להיות מופנה כהרף עין נגד המדינה – כפי שהוכח במהלך "שומר חומות" .

בניגוד לתחושת ההקלה ואף הניצחון בישראל  לאחר מבצע "שומר חומות" ב-2021, סינוואר ראה בלחימה הזו הקדמה לקראת מבצע גדול יותר, אשר בהכנותיו החל לאחר "שומר חומות" ואותו עתיד היה להגשים ב-7 באוקטובר 2023. במקביל לאימון כוח ה"נוח'בה" לקראת המלחמה, דאג סינוואר להטעות את המודיעין הישראלי. סינוואר שכנע את הג'יהאד האסלאמי בעזה לפעול נגד ישראל, ישראל הגיבה בפעולות מוצלחות, וחמאס לא התערב בלחימה. הדבר יצר רושם מוטעה אצל גורמי המודיעין בישראל כי חמאס בתור ישות מדינית למחצה, מרגיש באחריות כלפי רווחת התושבים בעזה ולכן מעוניין ברגיעה, ובוודאי לא במלחמה רבתי. חמאס ניצל את האפשרות שניתנה לעזתים לעבוד בישראל, כדי לשלוח אליה עובדים למטרות ריגול, וגם למתן מידע כוזב לשב"כ, לפיו פניו של חמאס לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, ולא למלחמה. חמאס ידע כי הנוהל בישראל, בעקבות ירי טילים, הוא להיכנס לממ"ד, ועל כן תושבי עוטף עזה ייכנסו לממ"דים ולא יבחינו בפלישת אנשי חמאס ליישוביהם. העובדה שישראל נמנעה לירות בטרקטורים חקלאיים לכאורה של עזתים שנהגו להתקרב לגדר, אִפשרה ב-7 באוקטובר לאותם טרקטורים "תמימים" לפרוץ בקלות את הגדר.

שורשי הכשל בשבעה באוקטובר 2023

"המערב אינו מבין את המזרח. שורש הקונספציה נעוץ בכך שהמערב מתמודד עם המזרח התיכון בכלים של המערב. בכך הוא משתמש בחוקי המערב נגד חברות שבטיות...אסלאמיות, ארגוני טרור, שהנורמות המוסריות שלהם והרציונל של תועלת והפסד שונים לחלוטין מאלה של המערב" (עמ' 286). אדם בעל חשיבה מערבית, גם אם יודע ערבית, לא יבין נכון ולעומק את החברה הערבית.

המערב נוהג בהתנשאות כלפי המזרח, וישראל, בתור חברה מערבית מתייחסת בהתנשאות כלפי הפלסטינים. ישראל יוצאת מתוך הנחה, שהיא עולה מכל הבחינות על הפלסטינים – צבאית, כלכלית, מדעית וכדומה – ולכן לא נשקפת לה סכנה לקיומה מידי הפלסטינים. היא ניצחה ב-1967 ומאז שולטת ביהודה ושומרון. מנקודת ראות פלסטינית ישראל ניצחה בקרב אך לא במלחמה, כיוון שתושבי השטחים שכבשה נשארו על אדמתם ובתיהם לא נהרסו. מצב זה מאפשר לתושבים הכבושים לאגור כוח, תוך ניצול החוקים הליברליים של הכיבוש, כדי להתכונן לקרב הבא.

הקונספציה של ישראל ביחס לרצועת עזה הייתה שאם תושביה יזכו לרווחה כלכלית – כמו באמצעות הכנסת סחורות, מתן אפשרות לפועלים לעבוד בישראל – חמאס, בתור ישות חצי מדינית, המרגיש אחריות למצב הכלכלי של הרצועה, לא יֵצא למלחמה שתסכן את ההישגים האלה. לעומת זאת, מנקודת ראותו של חמאס, השיפור במצב הכלכלי והשקט, נתפסו בתור הפוגה שיש לנצלה להכנות למלחמה,  שתבוא כאשר יחסי הכוחות ישתנו לטובתו, בנוסח ה"הוּדנה" של חודייביה.

קיימים הבדלים תהומיים ביחס ליכולת הספיגה של חברה מערבית בהשוואה לחברה מזרחית, במיוחד של חברה הנשלטת על ידי ארגון טרור. המערב מייחס ערך עליון לחיי אדם וכמו כן חשיבות למצב הכלכלי. עבור ארגון טרור דתי וקנאי הערך העליון הוא "הניצחון האלוהי", למענו מִצווה להקריב חיי אדם וגם רווחה כלכלית. חברה מערבית שהיא חילונית בעיקרה, אינה מבינה את חשיבות הדת כערך עליון, למענה מותר לעשות הכול. משלל חקירות מחבלי  הנוח'בה עולה התמונה הבאה. הם פעלו מתוך הכרה שהם הולכים לרצוח יהודים לא משום שהיהודים כבשו להם שטח, אלא לרצוח יהודים זה ציווי של אללה.

ישראל ידעה על יכולתו של החמאס לפלוש לשטחה באמצעות סירות גומי מהים ובעזרת מצנחים – אך לא העריכה את העוצמה בה תעשה פלישה זו, דהיינו בכוח של כ-3,200 מחבלים. המודיעין הישראלי העריך בטעות את פעולותיו העתידיות של חמאס על פי יכולותיו – ולא לפי כוונותיו. לפי הקריטריון הזה, גם כאשר תרגוליו של חמאס לפלוש לישראל היו שקופים, ישראל יצאה מתוך הנחה כי הוא לא יעשה זאת מפאת המחיר הכבד שישלם על כך באבדות בנפש ובכלכלה. היה עליה להעריך את חמאס על פי כוונותיו, תוך לקיחה בחשבון כי הקנאות הדתית מעצימה את היכולות ומאפשרת לצאת גם למבצעי התאבדות.

בעיני מערב כל הסכסוכים ניתנים לפתרון, ואפשר להתפשר על מנת להגיע לפתרון, כי הרי אין אמת מוחלטת. בתפיסה הדתית באסלאם קיימת אמת מוחלטת עליה לא ניתן להתפשר, וכיוון שלפי דת האסלאם כל אדמת פלסטין היא קדושה, הרי לעולם לא ניתן לוותר עליה. בחברה מערבית מחנכים לשלום, בעוד המלחמה היא רק במצב של אין ברירה והוא מצב ארעי. באסלאם, הג'יהאד, מלחמת הקודש נגד הלא מאמינים, הוא מצב קבוע.

המערב דוגל במתן עזרה לחלש, כולל עזרה ללא תמורה – בעוד במזרח לועגים לחלש והורגים אותו. בעיני המזרח, נתינה ללא תמורה נחשבת לחולשה. בהקשר זה תשלום מביטוח לאומי לכל מי שמוגדר כתושב קבע בישראל, כולל למשפחות של מחבלים ממזרח ירושלים נתפסת כחולשה. אותו הכלל חל על הסיוע הביטחוני שישראל מעניקה למצרים ועל אספקת מיליוני קוּבים של מים לירדן.

בתרבות השבט של המזרח, יש להעניש בחומרה רבה את כל השבט האחר ממנו יצא הפושע. לעומת זאת, המערב פוסל ענישה קולקטיבית וגם ענישה בלתי פרופורציונלית. הוא רואה בחברה אוסף של אינדיבידואלים. בהתאם לתפיסה הזו ישראל נלחמת בטרור באמצעות סיכול ממוקד, ובמלחמה נלחמת רק נגד האוחזים בנשק, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים תמיתים. ישראל העדיפה להתעלם מכך שרוב האוכלוסייה בעזה הייתה חדורה אידיאולוגיה  אסלאמית קנאית, כי ילדים חונכו כבר מילדותם לרצוח יהודים, וכשיגדלו יהיו מחבלים. בתים ורחובות בעזה נראו רגילים רק לכאורה, אבל למעשה הוכנו למלחמה, כמאגרי נשק, כתעלות קשר ועוד. תנאי הענישה בבתי הכלא הישראלים מעודדים טרור. מחבלים יוצאים מתוך הנחה, שאם הם ייכנעו, הם יזכו לחיים נוחים יחסית בכלא, משפחותיהם יקבלו תגמולים מהרשות הפלסטינית –  ולבסוף יזכו להשתחרר בעסקה בנוסח "עסקת גלעד שליט".

כדי להבין את שורשי האלימות בחברה הפלסטינית המכוונת נגד ישראל, אין להסתפק בגורם האידיאולוגי הדתי, אלא יש לחקור את החברה הזו לעומק כאנתרופולוג  ולחיות בתוכה. אזי מגיעים להכרה כי האלימות מושרשת בחברה הזו. היא מתבטאת בין השאר באלימות הבעל כלפי אשתו  ובסכסוכים חמושים בין חמולות. המסקנה העולה מכך היא כי האלימות של הגבר כלפי אשתו והנשק המשמש לסכסוכים בין משפחות, עלולים בקלות להיות מופנים כלפי יהודים.

אחת הסיבות החשובות לכשל המודיעיני ב-7 באוקטובר 2023 היא מיעוט מודיעין אנושי ברצועת עזה, כאשר  הסתמכות רבה על מודיעין טכנולוגי לא יכלה לפצות על כך. לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה ובידודה מישראל, ומיעוט הפועלים מהרצועה העובדים בישראל, נוצר קושי לגייס מקורות אנושיים בשטחה. במשך כמעט כעשור      ראשי       השב"כ          נדב ארגמן (2021-2016) ורונן בר (2025-2021) שכללו את האמצעים הטכנולוגיים באיסוף מודיעין, תוך הזנחת המודיעין האנושי. רונן בר לקה בתפיסה מערבית של חמאס, לא היה מודע למחויבותו הדתית להשמיד את ישראל, אלא ראה בו פרטנר פוטנציאלי לשיתוף פעולה. על כן, גם כאשר נודע לו על פעילות חריגה של חמאס העלולה לבשר על פעולת התקפית, הוא לא העלה על הדעת את עוצמתה והיקפה, ולכן הסתפק בתגבור קטן של כוחות בלבד.

מודיעין טכנולוגי אִפשר להשיג הישגים מדהימים בחיסולם של ראשי ג'יהאד אסלאמי ברצועת עזה, וכמו כן את סאלח עארורי (בינואר 2024). עארורי היה אחראי מטעם חמאס על ביצוע פיגועים ביהודה ושומרון והוא חוסל בטיל שכוון לדירת מגורים בביירות. ואולם יכולות המודיעין הטכנולוגי של השב"כ לא יכלו לפצות על מיעוט מודיעין אנושי ברצועת עזה. חמאס, שהיה מודע ליכולות הטכנולוגיות של ישראל, בחר להעביר את המידע החשוב – כולל הקשור למתקפה ב-7 באוקטובר 2023 –  באמצעות פתקים. מאידך גיסא, את יכולות ההאזנה של השב"כ ניצל חמאס להאזנתו במידע מטעה וכוזב. לאחר ה-7 באוקטובר הודה השב"כ בטעותו שבהזנחת המודיעין האנושי  והפעיל מודיעין אנושי ברצועה, אשר אִפשר איתור מקומם של חטופים, גילוי פירים ותנועות בתת קרקע. 

"מנגנוני המודיעין שלנו" לא הבינו כי הפיצול בחברה הישראלית על רקע "הרפורמה המשפטית" מתפרש אצל חמאס כחולשה וכהזדמנות לפתוח בפעולה צבאית נגדנו (עמ' 317).

לאחר דיון בכשל  הקונספטואלי, הצבאי והמודיעיני, עובר המחבר לדיון בכשל התקשורתי. בתחום הזה מותח המחבר ביקורת גם על עצמו, אשר החל דרכו בתקשורת ב-1997, בסיקור הזירה הפלסטינית בגלי צה"ל, וכיום עובד בערוץ 24i. כלי התקשורת הישראליים, בתור ערוצי שידור במדינה דמוקרטית וליברלית, נהגו בסכסוך הישראלי-פלסטיני להביא את גרסת שני הצדדים. יחזקאלי מציין כי לוּ  חייזר היה שומע את סיקוריו על פיגועי האוטובוסים בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה, הוא לא היה יודע איזה צד מייצג המחבר. באמצעות מתן מקום גם לגרסה הפלסטינית, הכתבים הישראלים תרמו להפצת הנרטיב הפלסטיני על הסכסוך לפיו הצד הפלסטיני הוא החלש, המסכן והצודק – בעוד ישראל היא החזקה והיא מקור הרשע.

כלי התקשורת הישראליים דיברו בחיוב על הרשות הפלסטינית, על ערפאת ועל אבו מאזן, אבל התעלמו מכך שכל כלי התקשורת הפלסטיניים משדרים מסרים דומים לאלה של חמאס. לא רק חמאס, אלא כל הפלגים הפלסטיניים פועלים להנצחת עליבותם של החיים במחנות הפליטים, כדי למנוע מסוגיית הפליטים להישכח וכדי להשתמש בה לתדלוק התקוממות חמושה. בהקשר זה ראוי לציין כי במחנה הפליטים דהיישה, ליד בית לחם, נאסר לבנות לגובה, כדי להותיר את הצפיפות ולמנוע מהתושבים חיי רווחה.

ככלל, הדיווח התקשורתי המאוזן נמשך מהאינתיפאדה הראשונה עד היום. ב-2022 החליטה הממשלה להקצות אישורי עבודה לעזתים, ובהקשר הזה הוזמן יחזקאלי ל"רדיו 103" להתעמת עם יריב אופנהיימר. אופנהיימר טען כי יציאת פועלים לעבודה יוצרת פריחה כלכלית ושקט. יחזקאלי השיב כי השקט הזה אינו מסיט את חמאס ממטרתו והיא להשמיד אותנו. לכאורה הוצגו עמדות משני צידי המתרס: אופנהיימר הוא מ"שלום  עכשיו" ויחזקאלי מתנחל דתי, ולצופה נותר הרושם כי האמת היא איפשהו באמצע. יתרה מזו. בעטיו של הפילוג הקשה בחברה הישראלית בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים, כונה יחזקאלי, בתור מתנחל דתי, בעיתון "הארץ" "האויב" ו"יותר מסוכן מדאע"ש" – בלי לנסות להתמודד עם תובנותיו על החברה הערבית ויחסה לישראל.

כאשר בשידורים לאחר ה-7 באוקטובר 2023 הִרבה יחזקאלי להשתמש בצמד המילים "אמרתי לכם", משמעותן לא הייתה "תראו, הערבים הולכים לפלוש" – אלא במשמעות הצורך להקשיב לשיח הפנימי בחברה הערבית ולמחויבותה הדתית להשמיד את ישראל. המשפט השלם שלו היה: "אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק, ועכשיו גילינו עם מי יש לנו עסק. אמרתי לכם" (עמ' 336).

באוקטובר 2022 שידר ערוץ 13 את הסדרה "השתולה". מדובר בסטודנטית שוודית, אוהדת ישראל, אשר הסתננה במסווה של תומכת בפלסטינים לארגונים אירופים למען זכויות אדם הפועלים בשטחים. היא גילתה כי לפחות חלק מהארגונים האלה מנוהלים על ידי אנשי חמאס, רבים מחבריהם מתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל ומייחלים להשמדתה, וכמובן אינם מגנים פיגועים נגד אזרחים יהודים. ארגון חשוב כזה המנוהל מלונדון בראשות איש חמאס זאהר ביראווי, מקורב לאגף האנטישמי של הלייבור והוא מהאחראים ללגיטימציה שזוכה לו חמאס במסדרונות הפרלמנט בלונדון. במהלך מלחמת השבעה באוקטובר הארגון בראשותו הניע הפגנות ענק בלונדון, ובהן מעל 400,000 משתתפים עם דגלי חמאס ועם תמונות סינוואר.  ב-2017 חשף ביראווי בפני "השתולה" את תוכנית ההפגנות על הגדר של חמאס. הפעולות האלה יוצגו כהפגנות שלוות של אזרחים הרוצים לחזור לאדמותיהם שנגזלו מהם בתחומי מדינת ישראל. בדרך זו יזכו  ההפגנות לתמיכה בינלאומית, יביכו את ישראל בדעת הקהל העולמית ויקשו עליה להתמודד איתן. מטרתן של ההפגנות, הסביר, היא בסופו של דבר לפרוץ את הגדר ולהגיע לתחומי מדינת ישראל – כפי שאכן קרה ב-7 באוקטובר 2023. התוכנית חשפה לא רק את היעד הסופי של ההפגנות על הגדר, אלא גם שהיוזמה לקיומן לא באה מצד העזתים, אלא מאנשי מנגנוני חמאס בחוץ לארץ, הפועלים במסווה של ארגונים לזכויות אדם. יחזקאלי העביר את המידע שהיה ברשותו על ההפגנות לגורמים הרלבנטיים, אבל אלה השיבו שהם יודעים שעומדים להיות הפגנות על הגדר. גורמי המודיעין בישראל לא היו מודעים למטרתן הסופית של ההפגנות, טיפלו בהן באמצעים לפיזור הפגנות ובאופן מידתי. לדברי יחזקאל, ייתכן אם היה צועק יותר, אז היו מתייחסים לדבריו ברצינות רבה יותר.

ב-23 בספטמבר 2023 ערך חמאס תרגיל גדול, שכלל ירי טילים לים ותרגול פלישה לישראל. המחבר תיאר את האירוע בערוץ 13 כ"הכנות לתרגול בעזה" (עמ' 333). התקשורת הישראלית תיארה זאת כהפגנת כוח לשמה, תוך הדגשה כי חמאס מורתע. המחבר נהג לומר כי כל סבב לחימה חדש בעזה יהיה קשה יותר, דבר שהתגשם ב-7 באוקטובר 2023.

המלחמה,  אוקטובר 2023-קיץ 2024 (הפרק נכתב לאחר 9 חודשי לחימה)

כאשר שמע יחזקאלי בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 אזעקות וירי טילים,  ביישובו בת עין שבגוש עציון, חשב בתחילה כי מדובר בהשלכות של חטיפת חייל, בנוסח חטיפתו של  גלעד שליט ב-2006. אז הצבא החל לירות לכל הכיוונים כדי לצמצם את זמן הבריחה של המחבלים והחוטפים. במהרה התברר לו כי מדובר באירוע שונה לחלוטין. בפעם הראשונה מאז סיום מלחמת העצמאות, התרחשה פלישה ערבית מאורגנת ומתוכננת היטב לתוך שטחה של ישראל. "לא הופתעתי בכלל מההתנהגות של חמאס, לא מהטבח ולא מפריצת הגדר. הדבר היה צפוי, 'מַכּתוּב על הגדר', בשפתו של חמאס" (עמ' 336). הדבר היחיד שהפתיע אותו שישראל לא הבינה זאת ולא התכוננה לאירוע.

הצבא וההנהגה הופתעו. "בשיחות עם המנהיגים, עם ראש הממשלה [בנימין נתניהו] ועם שר הביטחון [יואב גלנט], בדקות שבהן ראינו אותם מתכוננים לתגובה על המסכים, דקות שלא משודרות...שם הבחנו בתופעה משותפת הן לפוליטיקאים והן לאנשי הצבא – הלם קרב" (עמ' 337).

ערוצי הטלגרם העזתיים היו מלאים גילויי שמחה. היה זה הגשמת חלום השיבה. מפקד שבוי אחד מהכוח הפולש הסביר בתחקיר את עיתוי הפעולה: "ראינו את ההפגנות אצלכם...את הטייסים שלכם אומרים שלא יטוסו...הבנו שזו נקודת השבר בחברה שלכם" (עמ' 338).

יחזקאלי מעריך כי סינוואר ציפה לתגובה הקשה של ישראל לפלישה, כולל כניסה קרקעית מסיבית לרצועת עזה וגירוש אוכלוסייתה דרומה – אבל עדיין חשב כי יצליח לתמרן ולשרוד, והאפקט התודעתי של ההצלחה הראשונית יהיה עצום. כפי שאמר ח'אלד משעל, מבכירי חמאס: "עוד ילמדו את השבעה באוקטובר באקדמיות צבאיות. בעוד כמה שנים, כשילמדו את ההיסטוריה,  המוסלמים עוד יבינו עד כמה המהלך הזה לא היה רק מהלך אלוהי, אלא גם מהלך צבאי מחוכם" (עמ' 340). לדברי המחבר: "הניצחון ההיסטורי הזה הוא בעיניו של חמאס, ואולי של הפלסטינים כולם, השלב הראשון למימוש השאיפה ליום הדין...לגאולת המקומות הקדומים...ומבחינתם, גם אם רצועת עזה תיהרס כליל, אין הדבר פוגע כהוא זה בניצחון הגדול של השבעה באוקטובר" (עמ' 341-340). כלי התקשורת הגדול ביותר בעולם הערבי, ערוץ אל-ג'זירה, שירת את עניינו של חמאס והעצים את האפקט התודעתי של ניצחונו.

נוסף לניצחון התודעתי העצום, במתקפה ב-7 באוקטובר זכה חמאס בהישג בזירה הערבית והבינלאומית. המתקפה הכשילה קידומו של שלום בין ערב הסעודית לישראל, וגם הכשילה דחיקתו של הנושא הפלסטיני לשוליים בזירה הערבית והבינלאומית.  [זאת ועוד.    בשנים 2025-2024 שורה של מדינות חשובות במערב אירופה הכירו במדינת פלסטין, בהן ספרד, נורבגיה, אירלנד וצרפת.]  העובדה שגם ממשלו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן המשיך לדבוק בהקמת מדינה פלסטינית, אשר רצועת עזה תהיה חלק ממנה, היא תפיסה שגויה ומהווה הישג וניצחון עבור חמאס. המחבר מותח ביקורת על עמדת ממשלו של ביידן, בגלל שלחץ על ישראל להגמיש את עמדותיה ותמך בהחזרת העזתים, שנעקרו בעקבות המלחמה, למקומות מגוריהם.

חמאס, בתכנון המלחמה נגד ישראל, לקח בחשבון את נקודות התורפה שלה, כמו רגישות לחיי אזרחיה וחייליה. ב-7 באוקטובר חטף חמאס 251 אזרחים וחיילים. החטופים הוחזקו בתנאים קשים, עברו התעללויות ופגיעות מיניות. נושא החטופים  יצר חוסר בהירות בסדר העדיפויות על מטרות המלחמה שקבעה ישראל. האם המטרות הן מיטוט של שלטונו הפוליטי ויכולותיו הצבאיות של חמאס – כפי שנקבעו בתחילת המלחמה – או החזרת החטופים קודמת למטרות האלה. האם ניתן לבצע את מיטוט חמאס והחזרת החטופים במקביל או קיימת סתירה בין השניים?

להתמודדות עם הנושא הכאוב של החטופים, הציע יחזקאלי רעיון הזוי, כדבריו, כבר בתחילת המלחמה. יש לקבל את הצעתו של חמאס, הכול תמורת הכול, כלומר לשחרר את כל המחבלים מכל הארגונים הפלסטיניים בתמורה לכל החטופים – ורק אחר כך לפלוש לרצועה, "כשאנו מתנהלים צבאית ללא הקולר הזה שתופס אותנו בגרון ומשעבד את ליבנו לסיפורם של החטופים" (עמ' 355).

כאשר נכנס המחבר לרצועת עזה בעיצומה של המלחמה, התברר לו שאין בה מקום שלא היה חלק ממערך הלחימה. מאגרי נשק בתוך בתים, מכ"ם על הגגות, פירים נסתרים וגלויים, תקשורת בין חלונות ומעברים סודיים בין בתים, ומנהרות באורך אלפי קילומטרים. כל זה אינו מותיר ספק כי האוכלוסייה בעזה הייתה שותפה לתוכנית של חמאס והזדהתה איתה. היא ציפתה שהנשק הזה יופעל נגד ישראל, על אף שלא ידעה מתי. לאחר סילוקו של חמאס מאזורים מסוימים, כתבים ישראלים עשויים היו  לשמוע התבטאויות מפי התושבים נגד חמאס, בנוסח חמאס הוא אסון, אבל  ההתבטאויות האלה  נבעו בחלקן מכך שבעל הבית התחלף.

החוק הבינלאומי והגדרות הפרקליטות הצבאית הראשית הגבילו את ישראל בשיטות הלחימה נגד חמאס, תוך אבחנה בין מחבלים נושאי נשק לבין אזרחים תמימים לכאורה. בהמשך נוספו מגבלות על ישראל מצד ממשלו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, כמו הקפדה להימנע מהרג אזרחים והצורך להכניס סיוע הומניטרי רחב. ממשל ביידן לא לקח בחשבון כי רוב רובו של הסיוע הזה היה מגיע לידי חמאס שמחזק אותו.

כנגד המגבלות האלה, באחד השידורים אמר יחזקאלי "שטוב היה לוּ ישראל הייתה מחסלת בשלב הראשון כמאה אלף אנשי חמאס, תומכי חמאס או כאלה הקשורים בדרך זו או אחרת לחמאס, כלומר רוב תושבי רצועת עזה" (עמ' 349). המגבלות שלוקחת ישראל על עצמה במלחמה נגד חמאס נובעות מההנחה השגויה המבדילה בין חמאס כארגון טרור לבין רוב תושבי עזה, אשר שלטונו של חמאס נכפה עליהם. המציאות שונה לחלוטין. רוב תושבי עזה, כולל אנשי פתח ואף חזיתות סוציאליסטיות למיניהן, פועלים תחת מטריית חמאס, מיישרים קו עם האידיאולוגיה שלו, והיו שותפים בהפיכתה של רצועת עזה למבצר של טרור הערוך למלחמה.

לישראל לא הייתה תוכנית ליום שאחרי המלחמה. במהלך עשר שנות שלטונו של חמאס ברצועת עזה, כ-400,000 עזתים היגרו ממנה. מסלול ההגירה היה כדלהלן: בקונסוליה התורכית בעזה ניתן היה להשיג אשרות יציאה; בתמורה לשוחד אפשר היה לעבור דרך מעבר רפיח למצרים, בטיסה מקהיר לצאת ממצרים לתורכיה, ומתורכיה דרך הים להגיע לאחת ממדינות אירופה. במהלך המלחמה  יצאו מעזה כ-250,000 עזתים. התושבים שעדיין רוצים להישאר בעזה הם או מועסקים על ידי חמאס או רוצים להילחם נגד ישראל – בעוד רוב תושבי עזה רוצים להגר, בהבינם שאין להם עתיד בה. על ישראל היה לנצל את המגמה הזו, להשתלט על מעבר רפיח ולפתוח אותו לתנועה חופשית לסיני, כולל של אנשי חמאס. המצרים היו מרכזים את התושבים במחנות זמניים, מהם ניתן היה לארגן הגירה בחסות האו"ם.

התנגדותה הנחושה של מצרים לכך ואיומה לבטל את חוזה השלום עם ישראל אם זו תפתח את מעבר רפיח לתנועה חופשית של עזתים לסיני, אינם צריכים להרתיע את ישראל. אינטרסים ממשיים של מצרים בקיום חוזה השלום עם ישראל הוכחו בכך שהיא לא מימשה את איומה לבטלו, אם צה"ל ישתלט על מעבר רפיח, גם אחרי שהעזה ישראל לעשות זאת. מכל מקום, על אף שמצרים חתומה על חוזה שלום עם ישראל, היא רק לכאורה מחויבת לו. כאמור, ב-2017 הגיע המודיעין המצרי להסכם עם סינוואר לפיו חמאס יפסיק לתמוך בחוליות הטרור של דאע"ש בסיני ובתמורה מצרים תאפשר לחמאס להתחמש, באמצעות הברחת אמצעי לחימה דרך סיני, למלחמה נגד ישראל. על אף ההבדלים האידיאולוגיים בין המשטר במצרים לחמאס, למצרים יש אינטרס בקיומו בתור גורם המקיז את דמה של  ישראל. הצבא המצרי עדיין מגדיר את ישראל כמדינת אויב. הדיביזיות המצריות שנכנסו לסיני, בהסכמתה הזמנית של ישראל כדי להילחם בדאע"ש, עדיין נותרו שם. הצבא המצרי מתאמן על תרגילי פלישה לישראל. כל זה מעלה תהיות לגבי ערכם של הסכמים במזרח התיכון.

המסקנות והלקחים לעתיד

תפיסת שטח ונסיגה ממנו, כפי שנוהגת ישראל בלחימה ברצועת עזה, בוודאי אינה יכולה להיחשב לניצחון. השבת שלטון פלסטיני לעזה, שלטון אשר מחנך על האתוס של שיבה לתחומי מדינת ישראל וחיסולה, בלתי קביל. "האיום הקיומי המשמעותי העמוק...הוא האיום הפלסטיני" (עמ' 368). התושבים הערבים ביהודה ובשומרון, וגם הערבים בתחומי מדינת ישראל, רואים את עצמם כאחיהם של הפלסטינים בעזה, בני אותו גורל ואותו לאום. הזדהות ערביי ישראל עם ערביי עזה, בתוספת מאגרי הנשק שברשותם  –  על אף שבינתיים הוא משמש בעיקר למעשים פליליים בתוך החברה הערבית – טומנת סכנה קיומית לישראל. זאת במיוחד כל עוד הנרטיב הפלסטיני נלמד לא רק בעזה וברמאללה, אלא גם באום אל-פחם. 

הלקח שעל ישראל להסיק מ-7 באוקטובר 2023 הוא שאירוע דומה יכול להתרחש גם ביהודה ושומרון. רוב הציבור הפלסטיני רואה עצמו נגזל משנת 1948 ומאמין באופציה להשמיד את מדינת ישראל. הטיפול הכירורגי של ישראל בטרור ביהודה ושומרון לקוי בחסר: הוא מצליח לגדוע את הטרור באופן חלקי וזמני – עד שהוא צומח שוב. באזור הזה, גם מי שלא חמאס, בהזדמנות המתאימה יצטרף אליו. השב"כ במשך שנים ארוכות חותר להשגת שקט, ולוּ זמני,  אבל לא בשורשי הבעיה. אין אצלו חתירה להכרעה ולניצחון.

שחרור מחבלים כבדים לשטחי יהודה ושומרון תמורת חטופים ברצועת עזה, עלול לתרום לארגון פעילות אלימה. סימנים מוקדמים לכך הם התקרבות פלסטינים לגדרות של התנחלויות לאיסוף מידע ולבדיקת ערנות. רכבי הברינקס המשמשים באופן חוקי להעברת כספים, עלולים לשמש כטנקים.

מנקודת ראותו של חמאס, גם אם ישראל תצליח להרוס כמעט מאה אחוז מיכולותיו של חמאס, עצם הישרדותו, ובמיוחד עצם הישארותה של אוכלוסיית רצועת עזה בשטח הרצועה היא ניצחון. "בשפת המזרח התיכון, תפיסה של שטח והגירה משטח, בין מרצון ובין שלא, הם מושגי הניצחון היחידים" (עמ' 354). הגירת הפלסטינים משטחי יהודה ושומרון, בדומה להגירתם מעזה, "תהיה בהכרח חלק ממלחמה עתידית" – בעוד הסכמי קבע סופם להתפרק. ייתכן כי הדרך לפתרון היא בשורה של הסכמי ביניים, בהם היוזמה והפיקוח הביטחוני יישארו בידי ישראל ויחול שינוי יסודי בחינוך הפלסטיני (עמ' 301). מצרים וירדן דבקות בתוכניות שמתנגדות בתוקף להגירת תושבי רצועת עזה מתחומה. הן מעוניינות  "לשַמר את רצועת עזה כישות שלעולם לא תכיר בישראל, ושבעתיד תתארגן מחדש ותצא לג'יהאד נוסף".

אצל כל הלוחמים המעולים של ישראל ואצל ראשי מערכת הביטחון חסר ערך הניצחון. אחרי כל סבב לחימה טוענים מיטב האלופים, הפרשנים [והמדינאים] כי יש לנצל  את ההישג הצבאי להישג מדיני, וכי החזרת השטחים שכבשנו תבטיח ביטחון באמצעות הסדר מדיני, בו נשתה קפה עם אויבינו. ואולם בפועל, לאחר ההסדר המדיני חוזרים אנו למצב בו לאויב ישנה נקודת זינוק טובה יותר לסבב הבא. על כן, טוב עשתה ישראל שלא החזירה את רמת הגולן לסוריה ולא המשיכה להסכם קבע עם הפלסטינים אשר היה מחייב את ישראל לוותר על ירושלים המזרחית ויהודה ושומרון. הניצחון היחיד של ישראל נגד ערבים היה ב-1948 ובזכותו קיימת המדינה [כיוון שאחרי המלחמה הזו, ככלל, לא החזרנו שטחים וחלק מהערבים ברחו או גורשו, בלי שהותר להם לחזור]. המחבר סבור כי על מדינת ישראל לנקוט באסטרטגיה המבוססת על כוח, רוח וערך הניצחון. זו תביא "מציאות עתירת מלחמות אך בד בבד יתחיל להתבהר לנו שאנו מסוגלים לנצח במלחמות אלה בזמן קצר הרבה יותר משחשבנו" (עמ' 371).

הערות ביקורתיות

תובנותיו של צבי יחזקאלי בנושא הפלסטיני מבוססות לא רק על ידיעת את השפה הערבית והשכלתו האקדמאית, אלא גם על שנות חייו בתוך החברה הפלסטינית עד כדי התערות בה.

בספרו טעויות עובדתיות אחדות[1], אבל אין בהן להעיב על מהותו. עם זאת  אי דיוק חשוב ראוי לתשומת לב. לדברי המחבר, "מנגנוני המודיעין שלנו" לא הבינו כי הפיצול בחברה הישראלית על רקע "הרפורמה המשפטית" מתפרש אצל חמאס כחולשה וכהזדמנות לפתוח בפעולה צבאית נגדנו (עמ' 317). יש לציין כי לקראת ההצבעה על ביטול עילת הסבירות (יולי 2023), צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל הרצי הלוי, התריעה בפני הדרג המדיני על פגיעה ממשית בכשירות הצבא ובלכידותו. האזהרות התמקדו בעלייה החדה במספר המתנדבים (במיוחד בחיל האוויר ובמערכים מיוחדים) המאיימים להפסיק את שירותם, מה שנתפס כסיכון ביטחוני מיידי. לכך יש להוסיף כי אף אישים במחנה הימין, אשר היו שותפים להשקפתו המדינית של  ראש הממשלה בנימין נתניהו ולא בהכרח התנגדו ל"רפורמה המשפטית" – כמו ראש המוסד לשעבר יוסי כהן ושגריר לשעבר של ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן – ביקשו מנתניהו לחדול מביצוע החקיקה לקידום הרפורמה. וזאת מאותן הסיבות שהעלו הצבא. האם לממשלה לא ברור היה כי גורלה של המדינה, עצם קיומה של המדינה חשובים יותר מביצוע "רפורמה משפטית"  – גם אם נניח שזו הייתה רק  רפורמה,  ולא הפיכה משטרית. כמו להוסיף חטא על פשע, הממשלה בראשות בנימין נתניהו המשיכה במרץ ובחיפזון בביצוע "רפורמה משפטית" – השנויה במחלוקת והמפלגת את העם –  בעיצומה של מלחמה רבת חזיתות הנמשכת כבר למעלה משנתיים וחצי, כאילו אין נושאים דחופים וחשובים יותר בעת הזו. זאת ועוד. במהלך מלחמה שסופה לא נראה באופק, מתן מענקים כספיים לציבור הנושא בגאווה כערך קדוש את התנגדותו להתגייסות לצה"ל –   התנהלות כזו אינה יכולה להיחשב כראויה, בלשון המעטה. 

אני מסכים עם דעתו של יחזקאלי לפיה התנגדות הפלסטינים ברצועת עזה, ביהודה ובשומרון, לקיומה של מדינת ישראל היא שורשית ועמוקה. החינוך בשטחים האלה – החל בבית ובמערכת החינוך בגיל הרך וכלה במוסדות להשכלה גבוהה – מטפח ומכשיר דורות על גבי דורות לוחמים המוכנים להקריב את חייהם למען השמדת המדינה היהודית. לדעתי, המצב לגבי ערביי ישראל שונה במידה מסוימת. חלק ניכר מהם רואה בישראל מדינה בלתי לגיטימית ביסודה. לאור זאת, במקרה שהמדינה סופגת מכה, ניכרת אצל חלקם שמחה לאיד והם מצטרפים לאינתיפאדה של אחיהם הפלסטינים.  עם זאת, הדגש בהתנהלותם של מרבית ערביי ישראל מושם על הכרה בישראל כעובדה קיימת – גם אם לא לגיטימית –  אשר צריך להסתגל לקיומה ולהשתלב בה.

בדומה להתבטאויותיו בנושא הפלסטיני, יחזקאלי אומר מילים כדורבנות ביחס להסכם השלום שלנו עם מצרים, שלא מנע ממצרים לאשר למעשה הברחות הנשק משטחה לחמאס בעזה. לכך אפשר להוסיף הברחות רחבות היקף של נשק לתוך שטחה של ישראל בנגב באמצעות רחפנים. לוּ מצרים הייתה רוצה במיגורו של חמאס, הייתה יכולה, לכל הפחות, לאפשר כניסה זמנית של עזתים לתחומה על בסיס הומניטרי – כמו  ילדים, נשים  וזקנים – כדי למנוע מחמאס להשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי. מצרים יכלה להצדיק זאת במישור הפנים והערבי – ובצדק –  כצעד הומניטרי מובהק. במקום זה בחרה מצרים לסגור את הגבול עם רצועת עזה על מנעול ובריח, כדי להקשות על לחימתו של צה"ל באזור בו אוכלוסייה צפופה ביותר – ומאידך גיסא לזכות בשבחים מחמאס על סגירת הגבול מפני נהירת העזתים לתחומה ולהאשים את ישראל בטבח נגד אזרחים.

אני חולק על המחבר לגבי הדרך בה על ישראל להתמודד עם האיום הקיומי המתמיד שנשקף לנו בראש וראשונה מהפלסטינים (אבל למעשה מהציר בראשותה של איראן הכולל נוסף לחמאס ולג'יהאד, גם את חיזבאללה והחות'ים בתימן). כפי שלא ניתן לנהל מלחמה במאה ה-21 באותם כלי הנשק ואותן שיטות הלחימה בה ניהלנו את מלחמת העצמאות ב-1948, כך נראה לי שלא ניתן לחזור ולהרחיק חלק מהאוכלוסייה הערבית משטחים שכבשנו, כפי שעשינו ב-1948. הנסיבות שונות. ב-1948 הגבולות בין ישראל למדינות ערב היו פתוחים, דבר שאִפשר לאוכלוסייה הערבית, זו שנמלטה מאזורי לחימה וזו שגורשה, לעבור למדינות השכנות – בעוד כיום סגרה מצרים את גבולה עם רצועת עזה בחומה ונעלה את מעבר רפיח. האם פתיחתו בכוח על ידי ישראל לא תהווה הפרה בוטה של חוזה השלום עם מצרים? בקביעת המדיניות הישראלית כלפי האוכלוסייה הערבית העוינת, יש לקחת בחשבון את תלותה הביטחונית והכלכלית הרבה של ישראל במדינות זרות ובראשן ארה"ב, אשר מדיניותן מושפעת מדעת הקהל העוינת לישראל בתחומן. המדינות האלה עלולות להטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל וגם סנקציות כלכליות ופוליטיות.

בהתחשב במצב בו רוב העולם ניצב  נגד העם היהודי בכלל ונגד מדינת היהודים במיוחד, ואנו עם קטן ומדינה קטנה, עלינו לפעול בזהירות ובתבונה – ולא  ביוהרה. במדינה פלסטינית מכירות יותר מדינות מאשר במדינת ישראל, ומאחורי הפלסטינים ניצבים העולם הערבי והמוסלמי  (ובמיוחד חיזבאללה, החות'ים ואיראן) ודעת הקהל העולמית. המלחמה שישראל מנהלת כבר למעלה משנתיים וחצי נגד חמאס, חיזבאללה, חות'ים ואיראן – ועדיין רחוקה מלהשיג בה ניצחון מוחלט, אפילו על אחד מהגורמים האלה –  מוכיחה כי אין אפשרות ריאלית להשיג ניצחון כזה  (כמו מיטוט שלטון חמאס). כלומר, ניצחון שיפתור פעם ולעולם את סכנת ההשמדה העומדת לפתחנו. ההיפך. מדיניות יומרנית עלולה להביא לתוצאות הפוכות. מדינות גדולות יכולות להסתכן במלחמה נגד כוחות עדיפים, להפסיד, ואחר כך להתאושש. גרמניה הפסידה בשתי מלחמות עולם – ואף על פי כן, כיום היא המעצמה הכלכלית החזקה ביותר באירופה. לעומת זאת מלחמות היהודים נגד אימפריות הביאו לחורבן הבית הראשון והשני, להתפזרות מיעוטים יהודיים חסרי מגן ברחבי מדינות העולם שסבלו מאנטישמיות, פוגרומים ובשיאם השואה, ולגלוּת במשך כאלפיים שנה.

האופציות הריאליות העומדות בפני המדינה היהודית הן רעות, ולכן לא נותר אלה לבחור באופציות הרעות במיעוטן. לדוגמה, שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית נגד חמאס. כלקח מהעבר, על ישראל להציב כוחות גדולים יותר בהגנה על  גבולות המדינה  ולשים דגש על מלחמה ניידת, פשיטות פתע על האויב, ללא שקיעה בבוץ בחבל ארץ עוין. בחיפוש אחר פתרון לבעיות ביטחוניות – מתוך מוּדעוּת  למגבלות כוחה הצבאי  של ישראל –  יש לשלב בין כוח צבאי לדיפלומטיה. יש לנצל כל אפיק מדיני שנפתח לפני מדינת ישראל, כמו עמדתה הפומבית הנחרצת של ממשלת לבנון הנוכחית (אביב 2026) נגד חיזבאללה, וגם נכונותה של ערב הסעודית לנרמל קשרים עם ישראל בתמורה להסכמה עקרונית מצִדה להקמת מדינה פלסטינית. אין לפסול על הסף הסכמה  עקרונית להקמת מדינה פלסטינית בתנאים מסוימים (בנוסח נאום בר-אילן של נתניהו ביוני 2009). התנאים יכללו הכרתה של המדינה הפלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית, פירוזה  של המדינה הפלסטינית מנשק, ויתור על "זכות השיבה" של פליטי 1948 לדורותיהם למדינת ישראל, ושינוי יסודי בתוכנית הלימוד האנטי ישראלית והאנטישמית. נכונות עקרונית להכיר במדינה פלסטינית  עשויה לשפר את תדמיתה של ישראל בחלקים מסוימים בדעת הקהל העולמית, במקום להציג את הצד הישראלי כסרבן שלום ואת הרשות הפלסטינית כשוחרת שלום. 

אני מציע להציב למלחמות מטרות הניתנות להשגה, במקום לנהל מלחמות בו זמנית במספר חזיתות עם יעדים בלתי ריאליים של ניצחון מוחלט. הצעתי עשויה לקצר את תקופת המלחמות, בדרך הסיזיפית והארוכה לאין קץ למנוחה ולנחלה. אף יחזקאלי מציין כי גם אם נבחר  במלחמה מתמדת או בכניסה לתקופה עתירת מלחמות, ייתכן ונזדקק  לשורה של הסכמי ביניים עד להשגת פתרון קבע. ולבסוף, אשמח עִם כל עם ישראל, אם יתברר שטעיתי, והדרך בה מציע יחזקאלי להתמודד עם הבעיה הפלסטינית תוכח הלכה למעשה כנכונה.  

---

[1] עמ' 32. ההסכם עליו חתם מוחמד עם השבט קורייש של מֶכָּה בשנת 628 היה לתקופה של 10 שנים, ולא "לחמש שנים". 

עמ' 152. בעקבות הפיכה צבאית בסוריה, הפך חאפז אסד לשר ההגנה ולשר החוץ. טעות! אסד מעולם לא היה שר חוץ. במשטר הבעת' ועד לעלייתו לשלטון ב-1970 הוא היה שר ההגנה ומפקד חיל האוויר.

עמ' 174. הפסגה  לאחר מותו של ערפאת בנובמבר 2004,  התקיימה בפברואר 2005 בשארם א-שייח' – ולא בעקבה שבירדן.

עמ' 200. משתמע כי תוכנית השלום של אולמרט הוצעה לאבו מאזן בתקופת נשיאותו של ברק אובמה. לאמיתו של דבר התוכנית הוצעה ב-2008, בעוד נשיאותו של אובמה החלה בינואר 2009.

עמ' 262."ישראל נסוגה מלבנון לגבול הבינלאומי באמצע 1999". הנסיגה לגבול הבינלאומי בוצעה ב-24 במאי 2000.

עמ' 335. ב-7 באוקטובר 2023 בפעם הראשונה "מאז קום המדינה" התרחשה פלישה ערבית מאורגנת ומתוכננת היטב לתוך שטחה של ישראל. הניסוח שגוי. המדינה הוקמה ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח), ופלישת מדינות ערב לתחומה החלה כבר  למחרת ב-15 במאי. על כן נכון לומר כי  פלישת חמאס לתחומה של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023 הייתה הפלישה הערבית המאורגנת הראשונה לשטחה של ישראל מאז סיום מלחמת העצמאות, ולא מאז קום המדינה.