אדרת, עופר. 7 אגדות שלנו: פרקי היסטוריה
ישראלית במבט חדש (חבל מודיעין: כנרת, זמורה, דביר, 2023). 221 עמ' כולל מראי
מקומות.
עופר אדרת נולד בתל אביב ב-1981 והוא בעל תואר
שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, עיתונאי וכתב "הארץ" לענייני
היסטוריה. ספרו מתרכז בלוחמים ולוחמות עבריים בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות,
החל ביוסף טרומפלדור וכלה במירה בן ארי. הסיכום משקף את גרסתו של עופר אדרת.
הוספתי לסיכום הערות אחדות בסוגריים מרובעים ושתי הערות בסופו.
טרומפלדור, 1920: אמר או לא אמר?
ב-25 בפברואר 1920, ימים ספורים לפני נפילת תל
חי, פנה זאב ז'בוטינסקי "בבקשה תקיפה לקרוא תכף ומייד ליוסף טרומפלדור
ולחבריו לפנות את תל חי ולחזור לשטח הכיבוש האנגלי". זאת, כלשון הפרוטוקול של
הישיבה של הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל (עמ' 30). ז'בוטינסקי הוסיף כי טרגדיה
צפויה לצעירים המגנים, אם יישארו במקומם. לעומתו, דווקא מנהיגי השמאל הציוני, ברל
כנצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן גוריון התוו את הקו לפיו לא נוטשים שום יישוב.
ההיגיון שהנחה אותם היה שאם נברח מפני שודדים, נצטרך לעזוב לא רק את הגליל אלא את
כל ארץ ישראל.
ב-1 במארס 1920 באו לחצר תל חי ערבים חמושים
שביקשו לוודא כי היהודים אינם מסתירים לוחמים צרפתים. ייתכן כי ביקשו גם לקחת נשק
מהמגינים היהודים, אך אין עדות שתכננו להרוג אותם. כנראה מפאת אי הבנה ואף שחצנותם
של הערבים, התלקח קרב בו נפל היישוב תל חי
ושמונה מגיניו, בהם יוסף
טרומפלדור – במאורעות שכלל לא נגעו להם.
בעקבות הקרב בתל חי נצרב בזיכרון הקולקטיבי משפט אחד שאמר טרומפלדור הפצוע בסמוך
לפני מותו: "אין דבר – טוב למות בעד ארצנו" (עמ' 31). ישנן עדויות רבות
של אנשים שנוכחו בפינויו של טרומפלדור הפצוע,
בהן של הרופא שטיפל בו, כי הוא אכן אמר את המשפט הזה. העוּבדה כי אצל עדים שונים מופיע אותו המשפט, אבל
בווריאציות שונות – כמו "קל לי, טוב
למות בעד ארצנו" – אין בה כדי לבסס את הטענה כי המשפט לא נאמר, אלא
ההפך. טבעי הדבר שהעדים השונים לא ישימו לב לפרטים, אבל יזכרו את המהות. זאת ועוד.
מתוך עיון במכתביו של טרומפלדור ברור כי היה מוכן, ולכבוד היה לו, למות בעד ארצו.
טרומפלדור הגיבור היה מקובל הן על הימין והן על
השמאל. הוא היה שותפו של ז'בוטינסקי בהקמת הגדודים העבריים שסייעו לברטים במלחמת
העולם הראשונה, וז'בוטינסקי קרא לתנועה הפוליטית שהקים על שמו, היא בית"ר –
ברית יוסף תרומפלדור (אז כתבו את שמו של טרומפלדור בת' ). טרומפלדור היה גם מקובל
על השמאל כמי שדגל ברעיונות סוציאליסטיים והגשימם בחיים בקומונה ובקיבוץ. הראייה
בו כדמות מופת מצד מרב האומה, הביאה להאדרת דמותו, במיוחד בשנותיה הראשונות של
המדינה, כמופת הראוי לחיקוי – מוות הרואי למען המולדת, תוך הקרבה עצמית.
לגרסה לפיה טרומפלדור לא יכול היה לומר את המשפט
המיוחס לו, כיוון שהוא לא דיבר עברית אלא רוסית, וכי לפני מותו הסתפק באמירת קללה
עסיסית ברוסית – אין עדויות. טרומפלדור כן דיבר עברית ואף נשמרו מכתבים בעברית
בכתב ידו – על אף שהעברית שלו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. "מתברר כי מי
שהטילו ספק באותנטיות של המשפט האחרון של טרומפלדור...ביטאו מגמה רחבה יותר של
מעבר לניפוץ מיתוסים ופקפוק בנרטיב הציוני. הם ביקשו לתקוף את המסר של טרומפלדור,
ולתהות האם באמת טוב למות בעד הארץ הזו" (עמ' 42).
כ"ג או כ"ד יורדי הסירה, מאי 1941
ב-18 במאי 1941, יצאו בשליחות השלטון הבריטי, 23 חברי "ההגנה" לפעולה נועזת מעבר לקווי האויב. קצין בריטי "ליווה
אותם". הם הפליגו באונייה מחיפה צפונה במטרה לפוצץ את בתי הזיקוק בעיר
טריפולי שבלבנון. על הספינה היה להתקרב לבתי הזיקוק, על חוליה אחת מהכוח היה לרדת
מהספינה, ללכת 3-2 ק"מ, להתגנב לבתי הזיקוק ולפוצצם עם
חומרי נפץ. לבנון באותה התקופה נשלטה בידי
ממשלת וישי, אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. הקשר עם האונייה ולוחמיה אבד תוך
זמן קצר מיציאתה ומאז ועד היום לא נודע מה עלה בגורל הסירה ואנשיה. רוב 23 הלוחמים
נותרו אלמונים. שמות שניים נכנסו בכל זאת לספרי ההיסטוריה. צבי ספקטור, מפקד
הפעולה, וכתריאל יפה, מפקד הספינה. צבי ספקטור השתתף בהגנה על יישובים עבריים
בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936) וגם הוסמך כטייס. בנו יפתח עתיד להיות אחד
מטייסי הקרב הטובים של ישראל והשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. כתריאל
יפה פיקד בעברו על אוניות מעפילים.
מתעוררות שאלות רבות לגבי הפעולה בטריפולי, וקודם
כול האם המבצע הזה היה נחוץ. האם מוצדק היה לסכן את מיטב הבחורים ממעט הלוחמים של
המדינה שבדרך במאי 1941, כאשר באותו הזמן הבריטים תכננו לכבוש את לבנון וסוריה אשר
בשלטון ממשלת וישי, כפי שאכן עשו זאת ביולי 1941. נוסף לכך סיכויי הצלחתו של המבצע
הזה היו קלושים למדי, אפשר לומר אפסיים – זאת טען המפקד הראשון שמוּנה למבצע וסירב
לצאת. היה זה משה פסטרנק-בר-תקווה
("מונדק"), לימים קצין שריון ראשי בצה"ל. בעדות (בשנת 1987) הסביר כי לפעולה חסר
מודיעין, וללוחמים חסר ניסיון. כמו כן טען
כי הספינה לא יכלה לעמוד בעומס של המטען והאנשים. הספינה במקור נועדה לשאת שישה
אנשי צוות, וכעת הועמסו עליה 24 לוחמים ועוד ציוד כבד, שכלל 400 ק"ג חומרי
נפץ, נשק ותחמושת.
מדינת ישראל, באמצעות צה"ל ומשרד הביטחון,
ניסתה לברר מה קרה לספינה שיצאה מחיפה ב-1941. מחקר בנושא נערך ב-1982, כאשר
צה"ל שהה בלבנון, ושוב ב-2000 – בלי להניב תוצאות. במחקר האחרון ב-2000 לא
נמצא מידע כלשהו המעיד על תקרית אש עם הספינה בטריפולי או על קיום ניסיון לחבל
בבתי הזיקוק בטריפולי. המסקנה הייתה כי הלוחמים לא הגיעו כלל לאזור הפעולה
בטריפולי וספינתם טבעה בדרך ליעד. הטביעה נבעה מתנאי מזג אוויר ועומס יתר; או חומר
הנפץ שהיה בה התפוצץ עקב תקלה או פגיעה מקרית מכלי שיט אחר.
המבצע היה סודי ביותר בזמנו, ואולם לאחר דבר
פרסומו ב-1946 – משימת התאבדות זו בלתי נחוצה וכושלת – הלכה וטפחה למיתוס מעורר
השראה ומחנך עבור לוחמים. מטפחי המיתוס הדגישו את ההעזה של הלוחמים, הנכונות לסכן
את עצמם בדרך אל הלא נודע, כאשר היעדר מידע ברור מה עלה בגורלם הוסיף מֵמד של
מסתורין לסיפור. יורדי הסירה הונצחו בשמותיהם של רחובות, באנדרטאות, באוניות מעפילים
ובשמו של בית הספר לקציני ים בעכו. בשנת 2016, במלאות 75 שנה להיעלמות יורדי
הסירה, ביקשה עיריית חיפה להציב שלט זיכרון שבו תכונה הפרשה "כ"ד יורדי
הסירה", תוך הכללת "המְלווה הבריטי" שטבע יחד עם הכ"ג. משפחות
החללים זעמו וטענו כי העירייה מנסה לשכתב את ההיסטוריה ופוגעת בזכר בניהן. המשפחות
זכו בגיבוי היסטוריונים אשר יצאו להגן על
מיתוס "כ"ג יורדי הסירה" שנצרב בתודעה הישראלית, וכאמור, הונצח
במקומות רבים. להעלמת ה"מלווה" או "המשקיף" הבריטי הייתה סיבה
חשובה מנקודת ראות ציונית-ישראלית, והיא להציג את המבצע כציוני טהור שנעשה על ידי
אנשי הפלמ"ח.
ואולם האמת ההיסטורית שונה. הבריטי הנעלם היה
מייג'ור אנטוני פאלמר, שלפי הגרסה הבריטית הוא היה מפקד הספינה, ושמו הונצח במצבה
בבית קברות צבאי ליד לונדון, לזכר חללי חבר העמים הבריטי שמקום קבורתם לא נודע.
במצבתו לא היה זכר לחללי כ"ג יורדי הסירה שנספו יחד אתו. הסיבה – הבריטים לא
הכירו בכ"ג יורדי הסירה כחללים שלהם. רק ב-2017, בעקבות מאמציו של היסטוריון
ישראלי, נרי אראלי, אשר הוכיח כי הכ"ג היו חללים בריטים ולכן ראויים להנצחה
לצדו של פאלמר, תקנו הבריטים את העוול – אבל בדרכם. ב-2017 הוסר לוט לאנדרטה
לחללים הבריטים שמקום קבורתם לא נודע, שכלל 24 שמות. אבל השם ה-24 אינו של פאלמר אלא שמו של איטלקי שהוצנח על ידי
הבריטים באיטליה במלחמת העולם השנייה לביצוע פעולות חבלה, נתפס והוצא להורג.
הבריטים הבדילו במצבות שלהם בין אזרחים בריטים שמקום קבורתם לא נודע, לבין מתנדבים
זרים שפעלו בשורותיהם, כאשר כ"ג יורדי הסירה והאיטלקי השתייכו לאותה
הקטגוריה.
אגדת "יאיר"
שטרן: חיפש שותף נאצי ונורה בידי בריטי ב-1942
אברהם שטרן, ובכינויו המחתרתי "יאיר"
נולד ב-1907 בפולין, עלה לארץ ב-1925 והיה למשורר ואינטלקטואל. ב-1933 הוא יצא
לעשות דוקטורט בלימודים קלסיים באיטליה. במקביל פעל בארגוני המחתרת, בתחילה
ב"הגנה", ולאחר שדרך ההבלגה על הפרעות לא הייתה מקובלת עליו, ב-1931
הצטרף לארגון אשר בהמשך נקרא אצ"ל (ארגון צבאי לאומי). ב-1940 הוא פרש
מאצ"ל והקים מחתרת חדשה בשם לח"י – לוחמי חרות ישראל. בניגוד
ל"הגנה" ולאצ"ל – לח"י היה ארגון יהודי יחיד ביישוב שהמשיך
במלחמה נגד השלטון הבריטי בארץ, גם במהלך מלחמת העולם השנייה. הארגון דגל בבלעדיות
העם היהודי על ארץ ישראל "בתחומיה המפורשים בתורה", ממנה יסולקו כל
הזרים, ואשר בה ייבנה בית המקדש השלישי. במאבק למגר את השלטון הבריטי הזר בארץ,
פסק שטרן כי כל האמצעים כשרים. לדבריו, דרך פסולה אשר סופה ניצחון, כשרה למהדרין.
בסוף 1940 יצא לביירות שליח של לח"י, נפתלי
לובינצ'יק. העיר הייתה תחת שלטון וישי הפרו-גרמני. לובינצ'יק נפגש עם נציג משרד
החוץ הגרמני, ורנר אוטו פון הנטיג. בפיו של איש לח"י הייתה הצעה לשיתוף פעולה
עם הנאצים: פתרון בעיית היהודים באמצעות פינויים לארץ ישראל, והקמת כוח צבאי
יהודי, שיסייע לכבוש את הארץ מידי הבריטים ויסייע לגרמנים במלחמתם נגד הבריטים. לובינצ'יק
הצביע על שותפות אינטרסים בין הסדר העולמי
החדש שמקדם הרייך השלישי לבין השאיפות הלאומיות של העם היהודי. הוא הציע להקים
ברית בין שני הגורמים האלה, שתסייע ליהודים להקים את מדינתם ולגרמנים לנצח את
האנגלים. בסוף המסמך שמסר השליח נאמר כי ארגונו, על פי השקפת עולמו ומבנהו
"קרוב...ביותר לתנועות הטוטליטריות של אירופה". מכאן משתמע כי מניעיו של
שטרן לשיתוף פעולה עם הנאצים היו לא רק פרגמטיים, לא בחלקם אידיאולוגיים. בתשובה, פון הנטיג העיר כי רעיון הברית נוגד את
האינטרסים הגרמניים ביחס לערבים. עם זאת, הצעתו של השליח הועברה למשרד החוץ הגרמני
בברלין ושם נגנזה. לובינצ'יק לא קיבל תשובה להצעתו. הוא נעצר על ידי הבריטים,
הוגלה לאריתריאה, שם מת ב-1946. שטרן לא ויתר ושלח נציג נוסף לסוריה, נתן ילין
מור, כדי להיפגש עם נציגים גרמנים, אך הוא
נתפס בידי הבריטים ונאסר.
לשם מימון פעולותיו עסק לח"י בשוד בנקים,
ובפעולות הארגון נגד הבריטים בשנות מלחמת העולם השנייה נהרגו גם יהודים חפים מפשע.
כל זה עורר על לח"י את זעמו של היישוב, ועל כן נרדף לא רק על ידי הבריטים,
אלא גם על ידי ה"הגנה". הבולשת הבריטית הצליחה לגלות את מקום מחבואו של
שטרן באמצעות מעקב אחר מכתב שניסה להעביר איש לח"י פצוע, משה סבוראי, ממיטתו
בבית חולים. ב-12 בפברואר 1942 הגיעו הבריטים לבית בתל אביב בשכונת פלורנטין רח'
מזרחי ב', בו הסתתר שטרן. בהגיע הבריטים לדירתו, מפקד הלח"י הסתתר בארון,
וכאשר התגלה, לפי מספר עדויות היה חיוור ורעד מפחד. לפי הטענה הבריטית, שטרן נורה,
כיוון שניסה לברוח והיה חשש כי נשק מצוי ברשותו. לפי גרסת לח"י נורה שטרן בהיותו אזוק, ולכן
מדובר ברצח. בלש בריטי, שנוכח בזירה העיד לימים,
ששטרן נתפס כשהוא "כפוף ומכורבל בחוסר אונים, בלתי חמוש...מבוהל...הוא
לא היה מסוגל לעשות שום דבר". אשתו של שטרן, רוני, הייתה בזמן הירצחו בהריון.
היא קראה לבן הנולד יאיר, על שם אביו, ולימים הפך יאיר שטרן לעיתונאי ולמנהל
הטלוויזיה הישראלית.
בעת ש"יאיר" נורה בידי הבריטים ב-1942,
והוא בן 34, הוא היה דמות שולית ומנודה בקרב היישוב. "יאיר" כונה
"טרוריסט" על ידי הבריטים והיישוב, ואנשיו כונו "כנופיה" בפי
היישוב. אבל בהדרגה יחסו של הממסד הישראלי כלפי לח"י ומפקדו שטרן השתנה, והוא
הפך לגיבור לאומי. לובינצ'יק, שליחו של
אברהם שטרן לאיש משרד החוץ הגרמני בביירות ב-1940, הוכר על ידי משרד הביטחון כחלל
מערכות ישראל. נגד הטענה כי לח"י היה מוכן לשתף פעולה עם הנאצים לקידום
אינטרסים יהודיים, נטען כי גם הזרם העיקרי בציונות שיתף פעולה עם הנאצים, כמו
ב"הסכם ההעברה" ב-1933, שכלל סעיפים בדבר עליית יהודים מגרמניה ורכישת
סחורות גרמניות על ידי הסוכנות היהודית. כמו כן, ישראל קסטנר הציל יהודים מהונגריה, אבל בדרכים שגבלו בשיתוף
פעולה עם הנאצים. בהצדקת שינוי היחס כלפי שטרן הושם דגש על הפן המעורר קונצנזוס
במותו: לוחם אמיץ שנפל למען חירות ישראל. השינוי החל עוד בתקופת שלטונה של
מפא"י בשנות ה-60, והושלם בעקבות עלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977. האזכרה
לשטרן הפכה לטכס ממלכתי ורחובות ופארקים נקראו על שמו.
מרד גטו ורשה 1943: אנילביץ' מול פרנקל
גטו ורשה הוקם בנובמבר 1940 ובשיא תפוסתו נדחסו
בו כחצי מיליון יהודים, אבל באפריל 1943, ערב המרד, נותרו בו כ-45,000 מהם. המרד
פרץ בליל הסדר ב-19 באפריל 1943, כאשר הוקף הגטו על ידי כוחות גדולים של הגרמנים,
שתכננו לפנות ממנו את שארית יושביו ולשלחם להשמדה. המרד הסתיים כעבור כחודש, ב-16
במאי 1943, בפיצוץ בית הכנסת הגדול של ורשה. הכוח היהודי הלוחם ערב פרוץ המרד מנה
כ-800 לוחמים, רובם נעדרי רקע קרבי, מצוידים בעיקר באקדחים וברימונים. הכוח הגרמני
מנה כ-2,000 לוחמים, כולל טנקים ותותחים,
מצוידים בתחמושת ללא הגבלה. המרד התנהל על ידי "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל)
שהוקם בקיץ 1942 והורכב ממפלגות ציניות שמאליות כמו השומר הצעיר, גוֹרדוֹניה,
פועלי ציון ופועלי ציון שמאל, וגם מפלגות לא ציוניות כמו הבּוּנְְד והקומוניסטים.
בראש אי"ל עמד מרדכי אנינלביץ', והוא רק בן 23. סגנו של אנילביץ' היה איש
בונד, מארק אדלמן, שהיה אנטי ציוני [ונתר כזה עד למותו בגיל 90 ב-2009.] אנילביץ' לא פעל כמנהיג יחיד או מנהיג על. ב-8
במאי הוא נהרג עם חלק גדול מאנשי ארגונו, כתוצאה מגז רעיל שהוחדר על ידי הגרמנים
לבונקר. חלק מהמורדים הצליחו להימלט דרך תעלות הביוב.
חברי בית"ר, הרוויזיוניסטים, לא הצטרפו
לאי"ל והקימו ארגון לוחם נפרד, ארגון צבאי יהודי (אצ"י), בפיקודו
של פאוול פרנקל. פרנקל נולד ב-1920 והיה חבר בית"ר מגיל 18. אצ"י צירף
לשורותיו יהודים מכל הזרמים הפוליטיים. לוחמי אצ"י היו מאומנים ומצוידים טוב
יותר מאי"ל ולרשותם עמדה גם מכונת ירייה אחת. הארגון ניהל לחימה משמעותית
ותכנן להימלט מחוץ לגטו ולהמשיך בלחימה ביערות. נסיבות מותו של פרנקל אינן ברורות,
והוא כנראה מת בקרב.
שני ארגוני המחתרת לא הצליחו להתאחד. אי"ל
ראה באצ"י פשיסטים – מה עוד שאצ"י דרש להנהיג את המרד, בזכות עדיפותו
בארגון ובנשק. במשך שנים רבות יוחס מרד גטו ורשה, בזיכרון הלאומי בישראל, כמעט
באופן בלעדי לאי"ל בראשות מרדכי אנילביץ'
– בעוד הארגון הרביזיוניסטי של
המרד, הוזכר כאפיזודה זניחה, אם בכלל. להיסטוריוגרפיה כזו על מרד גטו ורשה היו
סיבות אחדות, ובראש וראשונה המשך האיבה של מפלגות השמאל, אשר נהנו ממונופול על
השלטון בארץ, למפלגת "חרות" המתחרה. סיבות נוספות להזנחת חלקו של
אצ"י במרד נבעו מכך שרוב הנהגת הארגון נהרגה, נותרו עדים מעטים מהארגון, ולא
נותר אף צילום ודאי של פרנקל. לעומת זאת, מאי"ל נותרו בחיים דמויות בכירות
שדאגו להנציח את חלקו במרד, בהם אנטיק צוקרמן וצביה לובטקין. חבר "חרות"
ותיק ובהמשך איש ליכוד בכיר, משה ארנס, לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים חיבר מחקר
מקיף על חלקו של אצ"י במרד גטו ורשה – "דגלים מעל הגטו" שפורסם
ב-2009. ואולם מחקרו לוקה בחוסר אובייקטיביות ביחס לאי"ל, הדומָה לזו בה לקה
הנרטיב הציוני-שמאלי ביחס לאצ"י. לטענת ארנס, פרנקל ניהל את "הקרב
המרכזי" במרד, בעוד אנשי אי"ל "התנהלו כמו תנועת נוער".
[לפי
דוח של ה-SS, בלחימה בדיכוי המרד נהרגו 15 גרמנים וכ-90
נפצעו. לפי אותו הדוח, מספר ההרוגים היהודים בלחימה נע בין 6000-5000. יוזף גבלס,
שר התעמולה הנאצי, בהתייחסויותיו למרד
הגטו ביומניו, הודה בלחימה "קשה מאוד" בין היהודים לוורמכט,
בהסבירו את הלחימה העקשנית של היהודים כנואשת, מתוך ידיעתם את הצפוי להם.[1] לדברי ההיסטוריון שאול פרידלמנדר, על אף חשיבותו
הסמלית של המרד, הוא לא תרם להצלת יהודים, כי אם הגביר את קצב השמדתם. בעקבות
דיכוי המרד, ב-21 ביוני הורה היינריך הימלר, המוציא לפועל של "הפתרון
הסופי", לחסל את כל הגטאות במזרח ((Ostland– אחד החשובים שבהם היה בווילנה.]
דמותה של חנה סנש,
1944-1921: אמת ומיתוס
חנה
סנש נולדה בבודפשט ב-1921 בבית קוסמופוליטי מתבולל. בעקבות עליית האנטישמיות
והפשיזם באירופה ובהונגריה, בגיל 18-17 היא הפכה לציונית נלהבת ונחושה ועלתה לארץ
באוגוסט 1939, לאחר שהתקבלה לבית הספר החקלאי לנערות בנהלל וקיבלה סרטיפיקט.
במחברת לאימה (אביה מת בילודתה) היא תיארה בהתלהבות את עיסוקה בבית הספר החקלאי,
כמו חליבת פרות. אבל במכלול החיוב והאושר של הגשמת החלום הציוני בכתביה, ניתן
למצוא גם ביטוי להתלבטויות וביקורת. היא תהתה אם תוכל להיות פועלת במלוא מובן
המילה ועל כן ראתה את עתידה לא בעבודה חקלאית, אלא בהוראה. לפעמים אף התעוררו בה
תהיות האם היה עליה לעזוב את החיים הנוחים בהונגריה ולעלות לארץ – אבל מייד בהמשך
פסקה בנחישות בצדקת החלטתה. היא גם תיארה את מנהלת בית הספר
כ"דיקטטורית" ולקראת סיום לימודיה בנהלל ב-1941, כתבה ביומנה שהיא
"שונאת ממש" את בית הספר ומחכה
"לברוח מכאן". לאחר סיום לימודיה, בסתיו 1941 עברה לקיבוץ שדות ים.
מיומניה ניכר כי חשה תסכול מעבודות השירות
המונוטוניות שהוטלו עליה, כמו כביסה וניקוי סירים. היא הרגישה שבעבודות
האלה היא אינה מגשימה את הפוטנציאל שלה. מחשבות אלה התעוררו בה על
רקע היותה בת למשפחה עירונית
ואינטלקטואלית, אשר היצירתיות והכתיבה
תפסו מקום חשוב באישיותה.
בקטע
ביומנה מינואר 1942 היא מתחה ביקורת על הפער הבלתי נסבל בין העקרונות לפיהם צריך
להתנהל הקיבוץ, לבין החיים בקיבוץ בפועל, תוך התייחסות ל"כסף פרטי ואי-שוויון
הנובע ממנו". לדבריה, הקיבוץ צריך להחליט על דרכו – בעוד המשך המצב הנוכחי
גובל בצביעות. לדבריה, על אף שיש לה
ידידים וחברים – היא התלונה על בדידותה, היעדר אנשים, או לפחות אדם אחד, אתו תוכל
לחלוק את מחשבותיה. כמו כן התלוננה על שחסרה לה שמחה אמיתית מכל הלב.
בינואר 1943 צץ בראשה "רעיון פתאומי לנסוע
להונגריה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא". היא צורפה לקבוצה של
37 צנחנים, צעירים יהודים מהארץ, שנשלחו מטעם היישוב להתגייס לצבא הבריטי ובחסותו
לצאת לארצות מולדתם באירופה, כדי לארגן יהודים לעלייה ולהציל את מי שאפשר. בינואר
1944 יצאה חנה סנש לשליחותה, עברה דרך קהיר ואיטליה, וצנחה ביוגוסלביה במארס.
ראובן דפני, אשר צנח עימה, סיפר כי צניחתה של בחורה יהודייה הותיר רושם עז על
הפרטיזנים ביוגוסלביה. (רק צנחנית אחת נוספת, חביבה רייק – שנרצחה בסלובקיה ב-1944 – נכללה וצנחה במסגרת אותה קבוצת 37 צנחנים ארץ
ישראלים. צנחנית נוספת פחדה בקורס לצנוח, ולכן לא יצאה לשליחות.) ראובן דפני סיפר
לימים כי ניסה להניא את חנה סנש מלחצות את
הגבול להונגריה מטעמי ביטחון, או לפחות לדחות את מועד יציאתה. אבל סנש "הייתה
עקשנית גדולה" ופתאום אמרה: "גם אם יתפסו אותי, זה ייוודע ליהודים. יִדעו
שלפחות מישהו ניסה להגיע אליהם". ביוני 1944 היא חצתה את הגבול להונגריה, בו
ביום נתפסה והואשמה בריגול ובבגידה. בבית הכלא בבודפשט הופגשה עם אימה קטרינה,
בניסיון לשבור את רוחה ולאלצה לחשוף סודות צבאיים על שליחותה. חמישה חודשים ישבה
בכלא. חנה סנש הוצאה להורג בירייה ב-7
בנובמבר 1944 והיא רק בת 23 במותה. במכתב אחרון לאימה, שנמצא על פתק בבגדיה, רשמה:
"מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר...באהבה אין קץ -בתך". בתקופה בה
הייתה חנה סנש אסירה בכלא בבודפשט, פעל ד"ר ישראל קסטנר במסגרת "ועד
ההצלה" של יהודי הונגריה. הוא ניסה להציל יהודים באמצעות שיתוף פעולה עם
הגרמנים והתרפסות בפניהם. קסטנר הצליח להציל 1,684 יהודים שיצאו מבודפשט לגרמניה
ומשם לשווייץ. חוקרים מעריכים כי קסטנר הוביל להצלתם של יהודים רבים נוספים עד תום
המלחמה. עיקר הטענה נגדו שהוא דאג להציל קומץ יהודים, בהם חבריו וקרוביו, במחיר
הסתרת האמת על הגורל הצפוי למאות אלפי יהודי הונגריה, ועל כן שמו מעורר פלצות בלא
מעט מיוצאי הונגריה.
האֵם קטרינה עלתה לארץ ישראל לאחר המלחמה. ב-1950
הועלו עצמותיה של חנה סנש למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
נערך לה מסע לוויה מפואר שהחל בתל אביב. בבית מוסדות היישוב קידמו את פני ארונה
ראש הממשלה בן-גוריון, שרי ממשלה וחברי כנסת. אחרי המלחמה נמצאו היומנים והשירים
שהשאירה. אימה הביאה גם את המכתבים שקיבלה. בעדותה ב"משפט קסטנר"
בירושלים ב-1954 האשימה קטרינה את קסטנר שהוא לא נענה לבקשתה לבקר את בתה בכלא
ולהעביר לה חבילה. קסטנר טען כי ועד ההצלה פנה בעניינה של סנש לצלב האדום.
חנה סנש הפכה לגיבורה לאומית, מהסוג שמדינת ישראל
הצעירה שיוועה לה. היו לה כל התכונות שהתאימו לתפקיד הזה. היא הייתה אישה צעירה
ויפה, נועזת וציונית נלהבת. היא הפכה לסמל ולמופת לאידיאל הציוני, לאומץ ולגבורה,
לנכונות להקריב את החיים למען מטרה קדושה. שיריה כמו "הליכה לקיסריה"
(אלי, אלי) ו"אשרי הגפרור" הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הישראלית.
חנה סנש בוודאי ראויה לדמות של גיבורה ציונית
נועזת, אבל כדי להאדיר ולהעצים את דמותה, הממסד הישראלי נטה להתעלם מאותם הלבטים
וההתלבטויות לגבי דרכה ומביקורתה כלפי אורח החיים בקיבוץ, ומתחושת הבדידות והיעדר
שמחת חיים אמיתית שחשה בארץ. כמו כן, ביצירת המיתוס התעלם הממסד הישראלי מכך
שביציאתה לשליחות היה כנראה גם מניע אישי – תחושת התסכול מהחיים המשמימים בקיבוץ
שהתאפיינו בעבודות מונוטוניות, כמו תשע שעות כביסה ביום. נוסף לכך, נוח היה להתעלם
לממסד שהצנחנים נשלחו למשימה שסיכויי הצלחתה היו אפסיים, גם אם יצליחו לא להיתפס. בתקופת
השואה לא היה בכוחם של צנחנים בודדים לארגן את יהודי הגולה להתקוממות או לעלייה.
ואכן, מבחינה מעשית, נכשלו הצנחנים במשימתם. מבין 37 הצנחנים שיצאו למשימה, 26
הוצנחו באירופה, 12 נפלו בשבי, שבעה מתוכם הוצאו להורג או נרצחו על ידי הנאצים –
והם לא ההצליחו להציל יהודים. עם זאת, ישנן עדויות – כפי שציפתה חנה סנש – כי עצם
הופעתם של הצנחנים שיפר תחושתם של
היהודים, שנוכחו לדעת כי לא נשכחו.
גוש עציון: הכישלון המפואר של שיירת ה-ל"ה,
ינואר 1948
רוב לוחמי שיירת ה-ל"ה היו סטודנטים
מבטיחים, אשר לולא נהרגו היו קרוב לוודאי מגיעים לתפקידים בכירים במדינת ישראל.
ביניהם היה יוסף קופלר, בן 26 בנפלו, שעלה לארץ מגרמניה ב-1938, למד בבית הספר
"מקווה ישראל" ושילב בין דת להתיישבות. הוא כתב לאשתו מרים: "את
יודעת, מרים, שאני אוהב את עמנו אהבת אין קץ. שאני מוכן להקריב עבור עמי זה את
הכול – וגם את חיי".
המוּכר ביותר בין ה-35 הוא דני מס, מפקד המחלקה.
על שמו נקרא "מבצע דני" לכיבוש לוד ורמלה. דני מס נולד בגרמניה ב-1923
ועלה לארץ ב-1933, בעקבות האנטישמיות הזוועתית לאחר עלייתו של היטלר לשלטון.
ב-1941 דני מס הצטרף לפלמ"ח, בו שירת עד יומו האחרון ברחבי הארץ. בפברואר
1946 הוא פיקד על מתקפה נגד משטרת שרונה, שהייתה חלק מפעולות הפלמ"ח
ב"ליל המשטרות" נגד השלטון הבריטי. בהתקפה נגד שרונה נהרגו 4 מלוחמיו
ועל שמם נקרא "רחוב הארבעה" בתל אביב. על אף שגורם ההפתעה בפעולה הזו
אבד, דני מס היה נחוש לדבוק במשימה. דרך גדרות המשטרה שנפרצו, הגיע דני יחד עם
החבלנים למשוריינים של התחנה ואנשיו פגעו באחדים מהם. בהמשך סיכן את חייו בחילוץ
פצועים. מס השתתף בפעולות נוספות כמו הורדת עולים מאוניות מעפילים, שחרור המעפילים
ממחנה עתלית, עליית 11 יישובים בנגב וכן ב"ליל הגשרים". ב-1947 הוא קיבל
את הפיקוד על גוש עציון, וב-11 בדצמבר 1947 השתתף בשיירה שהובילה אספקה מירושלים
לגוש עציון. השיירה הותקפה על ידי ערבים ועשרה מאנשיה נהרגו (בהמשך היא נקראה
"שיירת העשרה"). כמה מאנשי השיירה הצליחו לסגת מהמקום במכונית. לפי
מקורות אחדים המכונית נמלטה כדי להזעיק עזרה. לעומת זאת ההיסטוריון אורי מילשטיין,
שמחקריו מתאפיינים בניפוץ מיתוסים, טען כי דני מס פשוט ברח, וזו הייתה הסיבה שמס
הוחלף בהמשך כמפקד גוש עציון על ידי עוזי נרקיס (מפקד פיקוד המרכז במלחמת ששת
הימים).
ב-14 בינואר 1948 הצליחו מגני גוש עציון להדוף
מתקפה ערבית, אבל עוזי נרקיס חשש ממתקפה נוספת ודרש ממפקדת ירושלים ומהמטכ"ל
לשלוח תגבורת. דני מס נקרא לעמוד בראש המחלקה שתצא רגלית מירושלים לגוש עם תחמושת,
ציוד רפואי וציוד קשר. יציאת השיירה התעכבה בגלל האיחור בקבלת כלי הנשק. מפאת
מחסור בנשק, למשימה יצאו 38 בחורים במקום 40. במקום לצאת בערב, כדי לעשות את כל
המסע בחשיכה בלי להתגלות, יצאו הלוחמים בשעה 1 בלילה, בדרך תעו בניווט, התווכחו
באיזה נתיב להמשיך, הגיעו למסקנה כי לא יצליחו להגיע בשעות הלילה, ולבסוף החליטו
לחזור לירושלים כיד לצאת למחרת.
למחרת ב-15 בינואר – על אף שהיו עייפים מאוד
וייתכן בלתי כשרים דיים למסע – בכל זאת המפקד דני מס החליט לדבוק במשימה. הלוחמים
יצאו מהמושבה הר-טוב לכיוון גוש עציון, מרחק כ-28 ק"מ. גם הפעם יצאו רק 38
לוחמים במקום 40, בגלל מחסור בנשק. גם הפעם יצאו באיחור, בשעה 23:30 במקום 20:00.
במהלך הדרך אחד הלוחמים טען כי שבר את רגלו, והוא חזר יחד עם שני לוחמים שליוו
אותו. שלושתם ניצלו ממוות. עם שחר המחלקה התגלתה על ידי ערבים באזור הכפרים בית
נטיף, ג'בע וצוריף. למקום הוזעקו ערבים מסביבה שהקיפו את הלוחמים היהודים. הלוחמים
טיפסו על אחת הגבעות, שכונתה לאחר מכן "גבעת הקרב", ניהלו קרב שנמשך
כעשר שעות, אשר בסופו נפלו כולם על וסביב הגבעה, שהייתה מרוחקת כ-5 ק"מ מגוש
עציון. גופותיהם היו מוטלות בשדה במשך יומיים עד שפונו בידי הבריטים. תחילה נקברו
בקבר אחים בכפר עציון, ובנובמבר 1949 היו הראשונים שהובאו למנוחת עולמים בבית
הקברות בהר הרצל. אלפי קברים נוספו במקום בעשורים הבאים.
ימים ספורים לאחר נפילת ה-ל"ה נשא בן-גוריון
דברים בפורום של מפא"י בו סיפר כי לוחמי השיירה נתקלו בדרך ברועה ערבי, חסו
על חייו ונתנו לו ללכת – אבל הוא הזעיק את תושבי הכפרים, ואלה חיסלו את אנשי
השיירה. עזרא דנין, איש ש"י (שירות ידיעות של ההגנה) טען כי המקור הערבי,
עליו נסמך סיפור הרועה, הוא מפוקפק. לסיפור ישנה גרסה אחרת המסתמכת על קצין משטרה
בריטי ממשטרת חברון והיא גם הופיעה בעיתון "פלסטין". לפי הגרסה הזו שתי
נשים ערביות מקוששת עצים, ראו את המחלקה בשעות הבוקר ליד כבר צוריף, נמלטו בבהלה
ופתחו בצעקות וצרחות, וכך נתגלתה השיירה לכפריים.
שתי הגרסאות האלה שימשו ליצירת המרכיב החינוכי
בסיפור גבורתם של לוחמי שיירת ה-ל"ה, בדבר מוסריותם הגבוהה של לוחמים יהודים,
אשר חסו על חיי ערבים תמימים – בניגוד גמור לרצח ללא הבחנה של יהודים מצד הכנופיות
הערביות (תוך התעלמות מאירועים בהם נרצחו אזרחים ערבים בידי יהודים במהלך המלחמה).
סיפור נפילתם של לוחמי השיירה היה חומר טוב לחינוך דורות של לוחמים, בעיקר בזכות
גבורתם: עשרות לוחמים מול מאות ואף אלפי כפריים ערבים. הם נלחמו עד הכדור האחרון,
ונהרגו עד האחרון שבהם, בנוסח נפילת המצדה בשנת 73 לספירה. העובדה שלא שרד אף אחד
מהם, הוסיפה גורם של מסתורין, סביבו נרקמו אגדות על רגעיהם האחרונים. המשורר חיים גורי, שהיה אז בן 23 ושהה בשליחות
באירופה, קרא בעיתון על נפילת ה-ל"ה וכתב על מותם את השיר "הנה מוטלות
גופותינו", שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. חיים גורי חיבר את השיר
בבודפשט. לפי עדותו של המשורר, בהתחלה הוא לא היה מרוצה מהשיר וזרק אותו לקמין, אך
השיר לא נשרף, ורק למחרת שינה את דעתו ושלח אותו לאברהם שלונסקי, שפרסם אותו. השיר
נכתב בגוף ראשון. "הנה מוטלות גופותינו...לא בגדנו...נשקנו צמוד ומרוקן
כדורים...עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם". חיים גורי הסביר כי פשר
המילים "לא בגדנו" הוא התנצלות על שלא ביצעו את המשימה עד תומה, בהתאם
לאתוס של הדור לפיו חייבים לבצע את המישה בכל מחיר.
ההיסטוריון אורי מילשטיין, כדרכו בניפוץ המיתוסים
הישראליים, במחקר ב-1983 הדגיש את כישלון המשימה של ה-ל"ה. ראשית, שליחת
ה-ל"ה הייתה מיותרת, כיוון שעל אף שהשיירה לא הגיעה, הגוש לא נפל. זאת ועוד.
ארגון השיירה ומסעה התאפיינו במחדלים לוגיסטיים, תכנוניים וביצועיים. לעומתו,
ההיסטוריון ואיש הפלמ"ח מאיר פעיל מודה כי התגלות השיירה ונפילתה היו כישלון
מבצעי – אבל, לדבריו, אין בכך להמעיט מגבורת לוחמיה ולוותר על הערך החינוכי בטיפוח
סיפור גבורתם.
גבורת מירה בן ארי ונפילת קיבוץ ניצנים, יוני
1948
מירה בן
ארי נולדה בברלין ב-1926 למשפחה אמידה ומשכילה ועלתה לארץ ב-1933 עם
משפחתה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. היא הייתה ספורטיבית, עסקה בסיף
והצטרפה להגנה. ב-1943, בטרם מלאו לה 18, הייתה בין מקימי קיבוץ ניצנים. בקיבוץ
הכירה את אליקים ונישאה לו. בגיל 19 נולד בנם היחיד דני. קיבוץ ניצנים הוקם
בין הערים אשדוד ואשקלון של ימינו, באזור שרוב תושביו היו ערבים והיה נתון להתקפות
ספורדיות של ערביי הסביבה. חברי הקיבוץ חילקו את זמנם בין עבודה להגנה. מירה עברה
קורס אלחוט ונעשתה לקשרית של הקיבוץ. אליקים היה נהג משאית, שליווה שיירות אספקה
בכבישים.
בתוכנית החלוקה של האו"ם, שאושרה בכ"ט
בנובמבר 1947, נכלל קיבוץ ניצנים בתחומי המדינה הערבית. החלטת כ"ט בנובמבר,
שכללה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, סימלה למעשה את תחילתה של מלחמת העצמאות:
מתקפה של ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי על מנת להכשיל את הקמת המדינה.
המתקפות נגד ניצנים הלכו וגברו. באפריל 1948 כתבה מירה בן ארי: "ההתקפה נמשכת
כבר 13 שעות. קולות נפץ, רעם תותחים...אך תודה שלאיש לא קרה כלום הודות
לביצורים...הייתה להם [לערבים] תחמושת בשפע כי הם ירו אלפי כדורים, פצצות עשן
ופגזים...הילדים שהו לאורך כל היום וגם בלילה במקלט".
בעקבות הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 וסיום המנדט
הבריטי על ארץ ישראל, הוחלט מטעמי ביטחון לפנות את מי שאינם לוחמים מהיישובים
העבריים. ב-17 במאי פונו הילדים מניצנים, בהם דני. מירי הייתה אחת מתוך עשר מנשות
הקיבוץ שלא פונו ונותרו להגן עליו. בטרם עזב דני, טמנה האם מירה בן ארי מכתב בכיס
מעילו בו רשמה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה
לכתוב...כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר...אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול
ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג
את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה". בנימה אישית כתבה לבעלה: "אין
פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה
אדם חופשי בארצו". לאימה תחת אש כתבה: "כאשר פינו את הילדים...בכיתי בכי
קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בַּקשר עד שאחרון הילדים
הגיע למקום מבטחים".
בעקבות הכרזת העצמאות, במאי 1948 פלשו צבאות ערב
לישראל. צבא מצרים ריכז את מאמציו לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב. הוא התקדם עד
אשדוד, שם עצר בסוף חודש מאי 1948, ליד גשר שפוצץ על ידי צה"ל, שמאז נקרא
"עד הלום". בהמשך לא חידשו המצרים את התקדמותם צפונה, אלא פנו לכבוש את
היישובים היהודיים שנותרו מאחור. ב-7 ביוני החלה מתקפה מצרית על ניצנים.
המתקפה נמשכה כ-15 שעות. בצד היהודי ניצבו 140
מגינים, בהם חיילי גבעתי (חלקם הגדול טירונים) וחברי הקיבוץ, כולל 10 נשים. הם היו
מצוידים בעיקר בנשק קל ומנותקים מקשר אלחוט. מולם עמדו כוחות מצריים גדולים חמושים
בטנקים, במטוסים ובמרגמות. משה הנפליג, סגן מפקד הכוח שנפל בשבי, העיד לימים על
הקרבות. לדבריו, לאחר הפצצות כבדות, כולל
אוויריות, בהן נהרסו כמה בונקרים, ובאחד נקברו האנשים בבונקר, טנקים מצריים התחילו
להתקדם אל המשק. רוב הנשק היה מלא אבק מהפגזות, הרובים הצ'כים בקושי ירו והרַגָּם
נהרג. במצב הזה קיבל סגן המפקד, מהמפקד
אברהם שוורצשטיין, את הפקודה להיכנע. הכוח העברי הניף דגלים לבנים, אך המצרים
המשיכו לירות. בתגובה, המגנים חידשו את הירי, אבל כאשר המפקד ראה שהמצב נואש החליט
שוב להיכנע. הוא פקד להפסיק את האש ועלה בעצמו לעמדה עם דגל לבן. הוא קיבל כדור
בכתף ולמרות זאת הלך עם האלחוטאית, מירה בן ארי, מול המצרים, כדי להודיע על
כניעה.
יצחק פונדק, מפקד גדוד של גבעתי ציין לשבח את
פעילותה של מירה בן ארי בזמן ההתקפה המצרית. ביום הקרב, בו כבר היו הרבה הרוגים
ופצועים, האלחוטאית הייתה יושבת בבונקר
"ובשקט נפשי שולחת מברק, שאין בו שום שגיאה באות, כל נקודה במקום,
הכול כאילו היא יושבת בבית קפה" (עמ' 191). על רגעיה האחרונים סיפר פונדק:
לאחר שאברהם, אשר הגיע עם דגל לבן נורה בידי קצין מצרי, למירה, שליוותה אותו, היה
סיכוי להישאר בחיים. "אך היא לא היססה לרגע, ובאומץ רב שלפה את אקדחה, כיוונה
וירתה בקצין המצרי היורה, אשר התמוטט גם הוא ונפל לרגליה. על תגובתה זו היא שילמה
בחייה" (עמ' 192-191).
לאחר רצח המפקד, האש נפסקה ובוצעה הכניעה. 33
ממגיני הקיבוץ נהרגו, בהם שלוש נשים. 106 לוחמים נפלו בשבי וחזרו בשלום לאחר תשעה
חודשים. בניגוד להצלחה המצרית בכיבוש ניצנים, הם נכשלו בכיבוש נגבה ויישובים
אחרים. בנה של מירה, דני, שנותר יתום, גידל ילדים וזכה לנכדים, והיה גאה באימו
שהקריבה את חייה למען קיום המדינה. סיפורה של מירה הפך לסמל לגבורה לדורות,
וב-2022 הרמטכ"ל אביב כוכבי, שיבח את אומץ ליבה.
מלבד מירה בן ארי, בזמן אמת לא זכו לוחמי הקיבוץ
לכבוד, אלא לגינוי. ב-9 ביוני, מייד לאחר נפילת הקיבוץ בידי המצרים, חיבר אבא
קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי "דף קרבי". הדף נכתב ביוזמתו של
מח"ט גבעתי שמעון אבידן והופץ בידיו ללוחמים. במסמך נכתב כי נפילת הקיבוץ היא
"כישלון חמור" וכי מנפילתו עלול האויב להסיק "כי אפשר לו לשבור את
חומת ההגנה של יישוב עברי תוך שעות ספורות...טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש
רצחני...לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!"
קובנר היה ממנהיגי "השומר הצעיר" אשר
קנה לו שם כמנהיג הפרטיזנים שיצאו מגטו וילנה. ב-1942 בתקופת השואה פרסם קובנר
כרוז ובו משפט שנכנס להיסטוריה: "אל נלך כצאן לטבח". הביטוי "כצאן
לטבח" דבק בהמשך ככינוי גנאי לקורבנות השואה, שלא גילו לכאורה התנגדות
להשמדתם.
במארס 1949 חזרו שבויי ניצנים מהשבי ופתחו במאבק
לטיהור שמם. הם גינו את הדף הקרבי של קובנר ושלחו מכתב לבן גוריון בו טענו כי
מפקדי הדרום "ביחסם האדיש ובהזנחה
כלפינו גרמו למצב קשה וטרגי", ותבעו לברר את הפרשה. בתגובה, הורה בן גוריון
להקים ועדה לחקירת נפילת הקיבוץ. הדוח שלה שפורסם במאי 1949 פסק ל"מתן
ריהביליטציה ללוחמי ניצנים". בדוח צוין כי הלוחמים המשיכו להילחם "גם
לאחר שפרץ האויב את קו ההגנה...תוך בדידות מעיקה ומדכאה, לחמו במיטב יכולתם
ועקשנותם, ללא כל סיכוי לניצחון". הדוח קבע כי ניצנים הייתה ראויה לתגבורת,
אך שלל אפליה על רקע פוליטי. עוד קבע כי הפקודה להיכנע ניתנה לאחר "שכל דרך
אחרת להצלת האנשים מהשמדה ברורה לא נראתה", ולמעשה ציין בחיוב את אי בחירתם
של לוחמי ניצנים לסיים את חייהם בנוסח מצדה. ואולם בסתירה מסוימת לקביעה הזו, טען
התחקיר כי הדף הקרבי של קובנר היה מוצדק בזמנו, כיוון שנפילת היישוב ניצנים בזמנו
ערערה את ביטחונם וכושר עמידתם של הלוחמים במקומות אחרים, כולל נכונות במקומות
אחדים ללכת בעקבות ניצנים ולהיכנע.
בעקבות הדוח, ביום האזכרה לנופלי הקיבוץ [לא צוין
תאריך, יוני 1949?], קרא האלוף דוד שאלתיאל
את הודעת המטה הכללי של צה"ל בזו הלשון: "עתה ברור שההתגוננות
במקום זה, בניצנים, הייתה אחד הפרקים המזהירים במלחמתנו על מדינת ישראל...מעטים
מול רבים, מחוסרי נשק כבד ושריון ומוקפים כנופיות וגדודי צבא סדיר, עמדו במאבק מר,
עקשני וממושך, בנקודה מבודדת זו עד אפיסת התחמושת...הננו גאים בניצבים". חברי
הקיבוץ ניצנים הקימו את הקיבוץ מחדש במרחק
שני קילומטרים מהמקום המקורי בו עמד.
על אף הדוח שטיהר את שמם של הלוחמים, הכתם שדבק
בניצנים בשל דבריו של קובנר לא נמחק. ב-1983 שוב נפתח הפצע מחדש בעקבות ריאיון
עיתונאי עם מח"ט גבעתי שמעון אבידן. הוא סירב להתנצל על הדף הקרבי והסתפק
באמירה כי כיום הייתי מנסח זאת אחרת, ואף טען כי דברי הדף רלוונטיים גם כיום. הוא
הסביר: "כאשר הוא [הלוחם] עשה מעל ומעבר יכולתו, אינני יכול להגיד שלא ייפול
בשבי". מדבריו עשוי היה להשתמע כי מוטב למות בנוסח מצדה, מאשר להיכנע. (עם זאת, בנו של אבידן נפל בשבי המצרי במלחמת
ההתשה, ולא אביו ולא קובנר הוקיעו אותו על כך.) אבידן נענה להזמנת אנשי הקיבוץ
להסביר את דבריו ובשיחה איתם טען כי הוקעת הכניעה נועדה למנוע התפשטות רוח
תבוסתנות של כניעת יישובים נוספים. לדבריו: "אחרי ניצנים הייתה בריחה, הייתה
נסיגה, עצרנו את הבורחים בשערי באר טוביה, במכות, בכוח ובאיומים! זו הסיבה שכתבנו
את הדף". יש לציין כי ניצנים לא היה היישוב היהודי הראשון או היחיד שנכנע
במלחמת העצמאות. הרשימה כוללת את הרובע היהודי בירושלים, את גוש עציון, כפר דרום,
יד מרדכי ועוד – ורק ניצנים הוכתם.
בניגוד לאבידן, יצחק פונדק, מפקד גדוד בגבעתי,
התנצל בפה מלא על הדף הקרבי ואף אישר את הטענות של חברי הקיבוץ כי היישוב היה דל
באמצעים ובנשק, בהשוואה לשאר הקיבוצים בגזרה, וכי המח"ט והמטה שלו לא ביקרו
בו מיום שפרצה המלחמה, והמח"ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר.
שלא כמו אבידן ופונדק, קובנר סירב לבוא לקיבוץ
ולפגוש את אנשיו עד מותו ב-1987. בנו של קובנר, הצייר מיכאל קובנר – לאחר
התלבטויות קשות כדבריו – ב-2022 פרסם מכתב בו הצדיק למעשה את הדף הקרבי של אביו.
לדבריו, הדף ביטא את רוח הפיקוד, "הייתה הבנה מקיר לקיר שנלחמים עד הכדור
האחרון ולא הולכים לשבי". הבן רק מוכן היה לציין בסוגריים כי את התפיסה הזו
ביטא הדף "אולי בחריפות יתר".
שתי הערות
הדף הקרבי של אבא קובנר (יוני 1948), ובו התנגדות
עקרונית לכניעה ולהליכה לשבי, התחבר כנראה גם בהשפעת הפקודה שהייתה מוטלת על חיילי
הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, שאסרה עליהם ליפול בשבי בכל מצב, גם בהיותם
פצועים. (הדבר לא מנע מכ-5 מיליון חיילים סובייטים ליפול בשבי, כולל בנו של סטאלין
– אשר אביו היה אחראי לפקודה הקשוחה.) חיילים שחזרו מהשבי לאחר המלחמה נענשו.
המחבר, עופר אדרת, לא נגרר למגמה לנפץ את ההילה
האופפת את דמותם של גיבורי ספרו. רצונו
הוא להגיע לחקר האמת, לא להתעלם ממניעים אישיים של הגיבורים, אם ניתן לאתרם – וכל
זאת תוך מתן כבוד ואף יראת כבוד להם. לעומת זאת,
הכותרת "7 אגדות שלנו" עלולה ליצור רושם מוטעה כאילו מדובר בעוד
חיבור שמכוּון להרוס מיתוסים. על כן, לדעתי, מוטב היה לתת לספר כותרת אחרת.
[1]Friedlander,
Saul. The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939-1945 (New York: Harper
Perennial, 2008), p.125.
