מת'יוס, אוון. התפשטות יֵתֶר מלחמתו של פוטין נגד אוקראינה (לונדון, 2023) [סיכום וביקורת]

מת'יוס, אוון. התפשטות יֵתֶר: הסיפור מאחורי הקלעים על מלחמתו של פוטין נגד אוקראינה (לונדון, 2023). 432 עמ'.

Matthews, Owen. Overreach: The Inside Story of Putin's War Against Ukraine

(London: Mudlark, Ebook Edition 2023)

אוון מת'יוס נולד ב-1971 בלונדון והוא עיתונאי והיסטוריון בריטי. אביו בריטי ואימו רוסייה והוא מדבר רוסית כשפת אם. בין השנים 1997-1995 היה כתב The Moscow Times במוסקבה ובין השנים 2012-2006 היה ראש המשרד המוסקבאי של Newsweek. במשך כרבע מאה בה עבד ברוסיה, רק שישה אנשים סירבו לדבר אתו מחשש להשלכות כלפיהם. המצב השתנה דרמטית לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 והחוקים החמורים של הפרלמנט הרוסי בעקבותיה, בנוגע להפצת שקרים על הצבא והגדרת סוכן זר. לכן מקורות רבים המצוטטים בספרו הם אנונימיים. הספר נכתב במוסקבה ובקייב בין מארס 2022 למארס  2023 ועוסק במלחמה בין רוסיה לאוקראינה בשנתה הראשונה ב-2023-2022. עם זאת, חלק ניכר מספרו דן בשורשי הקשר בין רוסיה לאוקראינה בימי הביניים, באוקראינה בתקופת הצארית, בהיסטוריה של אוקראינה בתקופה הסובייטית והפוסט סובייטית, כולל הסכסוך הרוסי-אוקראיני בשנים 2022-2014. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר מת'יוס. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

תולדות יחסי רוסיה-אוקראינה

הישות המדינית "רוּס של קייב",  בה רואים היסטוריונים רוסים ופוטין כמקור של המדינה הסלאבית הגדולה, הייתה בעצם נסיכות שתושביה סלבים, אבל נשלטה בידי ויקינגים. הוויקינגים פלשו אליה  כדי להגן על תחנות מסחר מהים הבלטי לים השחור. מייסדה של רוס הקייבית הנסיך ולדימיר (1015-958), לא היה מכיר את שמו שנתנו לו הרוסים. הוא דיבר נורבגית עתיקה וקרא לעצמו Waldemar. ב-2016 פוטין הציב לוולדימיר הגדול מקייב פסל בגובה 17 מ' מחוץ לקרמלין. אבל לאמיתו של דבר Waldemar היה לא רק סקנדינבי בדמו, אלא גם בתרבותו ובשפתו והיה פגני ברוב תקופת שלטונו. ב-988 הוא ציווה על נתיניו הסלאבים לקבל את הנצרות, כמחיר לנישואי אחותו עם קיסר ביזנץ. בדומה למדינות אחרות באירופה – כמו אנגליה, צרפת, איטליה ועוד –  ההיסטוריה והזהות של רוסיה לא עוצבה על ידי עם אחד, אלא באמצעות גלים של כיבושים ושלטון בידי זרים. לדוגמה, מוצא משפחתו של אימו של המחבר מת'יוס, מנסיך מלחמה טטרי בשם Bibik Beg, אשר הצטרף לצד המנצח של הרוסים בסוף המאה ה-15, ושמו עבר רוסיפיקציה –   Bibikov. לאחר שרוסיה המוסקבאית השתחררה מעול המונגולים, במאה ה-16 היא שאפה להשתלט על שטחי אוקראינה מול פולין וליטא במערב, והאימפריה העותומנית ובעלי בריתה הטטרים בדרום. באותם שטחי אוקראינה שנותרו באותה התקופה ללא שליטה של אף מדינה זרה, טטרים צדו עבדים. המונח קוזק מקורו תורכי במשמעות של אדם חופשי או שודד. מדובר היה בעיקר בדוברי אוקראינית, עבדים שנמלטו משוביהם הטטרים.   

אוקראינה הייתה תמיד מדינת גבול בין המזרח הסלאבי האורתודוכסי לבין המערב הקתולי, וגם בין האימפריה הרוסית לבין העולם המוסלמי בדמות האימפריה העותומנית והטטרים של קרים. רוב שטחה של אוקראינה המודרנית היה חלק ממדינה פולנית-ליטאית במשך תקופה ארוכה יותר מאשר היכללותה באימפריה הרוסית. לקראת המאה ה-17 הקוזקים של מרכז אוקראינה הפכו לישות פוליטית ולכוח צבאי. בניסיונותיהם להקים מדינה עצמאית הם לפעמים כרתו בריתות עם המדינות השכנות: פולין, רוסיה המוסקבאית והאימפריה העותומנית. ב-1610 ושוב ב-1618 הקוזקים כבשו את העיר מוסקבה כחלק מהצבא הפולני. אבל ב-1654 בוהדן (בוגדן) חמלניצקי , מנהיג הקוזקים של זפורוז'יה מרד בפולנים ונשבע אמונים לצאר אלכסיי רומנוב מרוסיה המוסקבאית. דוּבר בברית – וזאת בניגוד לתיאור האירוע בהיסטוריוגרפיה  הסובייטית כאיחוד בין אוקראינה לרוסיה. ספר הלימוד המודפס  הראשון של ההיסטוריה הרוסית, שפורסם ב"מנזר המערות" בקייב ב-1674 –והכריז על קייב כ"עיר הבירה הראשונה" של צארי מוסקבה וכמקום הולדתה של הנצרות האורתודוכסית של מוסקבה –  יצא לאור בנסיבות הבאות: קייב התכוננה למתקפה עותומנית, והפולנים דרשו מרוסיה המוסקבאית להחזיר את אוקראינה. הספר הזה יצר את הנרטיב, שעדיין מקובל היום על ידי רוב הרוסים כהוכחה בדבר מוצאם הקייבי של אומתם. ואולם היה זה ניסיון מוקדם מצד "מַאלוֹ-רוסיה" (=רוסיה הקטנה) – כפי שמחברי הספר מתארים את אוקראינה – להטות את ההיסטוריה לצרכים הפוליטיים באותה התקופה.

ב-1708 בעת מרד הקוזקים בהנהגת איוון מזפה (Mazepa)  נגד הצאר פטר הגדול, מזפה רשם: "מוסקבה, כלומר האומה הרוסית הגדולה, תמיד שנאה את אומתנו הרוסית הקטנה. בכוונותיה המרושעות היא מזמן הייתה נחושה להביא את אומתנו לכיליון". המרד של מזפה היה הניסיון האחרון של האוקראינים להקים מדינה עצמאית, עד להתמוטטותה של האימפריה הרוסית עצמה ב-1917. הקיסרית יקטרינה הגדולה, אשר שלטה במחצית השנייה של המאה ה-18 (לאחר שהדיחה את בעלה הצאר פטר ה-3 ב-1762), השתלטה על רוב שטחה של אוקראינה המודרנית וציוותה לבצע רוסיפיקציה באזורים החדשים. השלטון הרוסי עודד מתיישבים רוסים להתיישב באזור פורה המכונה  כיום דונבאס.

בעקבות המהפכה הבולשביקית והתמוטטות האימפריה הרוסית בשלהי 1917, בינואר 1918 "הראדה המרכזית", הפרלמנט המהפכני של אוקראינה, אשר נשלט על ידי סוציאליסטים ומפלגות שמאליות, הכריז על הקמתה של "הרפובליקה העממית של אוקראינה". הישות הפוליטית הזו לא שלטה על רוב שטחה של אוקראינה של היום. החלק המערבי של אוקראינה היה נתון עדיין תחת שלטון אוסטרו-הונגרי, והבולשביקים הקימו את "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה" שבירתה חרקיב (חרקוב ברוסית). "הרפובליקה העממית של אוקראינה" הייתה מדינת הלאום האוקראינית הראשונה מאז קיומה של ההטמאנות  (Hetmanate) הקוזאקית האוקראינית בערך בין אמצע המאה ה-17 לאמצע המאה ה-18. בדומה להטמאנות בזמנה, המדינה האוקראינית הפכה לאזור מריבה בין המדינות השכנות: גרמניה, פולין ורוסיה הבולשביקית. קייב נפלה מיד ליד במשך 16 פעמים עד שעברה לבסוף לשלטון בולשביקי  באוגוסט 1920. 

פוטין בנאומו ב-21 בפברואר 2022 טען כי אוקראינה המודרנית נוצרה על ידי לנין וכי זו לגמרי יצירה בולשביקית שהוקמה באמצעות קטיעת שטחים רוסיים היסטוריים משטחה של רוסיה. מבחינה טכנית פוטין צודק. לנין אכן התווה לראשונה את הגבולות של הרפובליקות הסובייטיות של אוקראינה, בלארוס ורוסיה – אשר עתידות להכריז על עצמאותן בדצמבר 1991. אבל פוטין התעלם מהגורם הבסיסי ביותר להחלטתו של לנין להקים רפובליקה אוקראינית. שאיפותיה של אוקראינה לעצמאות היו כה חזקות עד שלנין החליט להעניק לה אוטונומיה במסגרת ברית המועצות כדי להמשיך לשלוט בשטחה. השפה האוקראינית הפכה לשפה הרשמית של הממשל וההשכלה ברפובליקה הסובייטית האוקראינית.  סבו של המחבר מצד אימו, בוריס ביביקוב – על אף מוצאו מאצולה רוסית – הפך לקומוניסט נלהב. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1924, שירת כקומיסר בצבא האדום בשנים 1928-1926  ובהמשך היה למנהל בית חרושת לטרקטורים בחרקיב.

בניגוד ללנין, הזהות העצמאית האוקראינית היוותה בעיני סטאלין איום קיומי על בריה"מ. סטאלין רצה להפוך את אוקראינה לבית חרושת לתבואה עבור הערים הגדולות ולמקור למטבע זר עבור רכישת מכונות מתוצרת מערבית לביצוע תהליך תיעוש. על האיכרים האוקראינים הוא כפה קולקטיביזציה. בכך שאף לרפא אותם מדבקות ברכוש פרטי, כאשר מכניזציה בחקלאות נועדה לאפשר להם להיות פרולטרים בתהליך התיעוש. אבל האיכרים סירבו לעבור קולקטיביזציה – דבר שיצר ירידה חדה בתפוקה החקלאית. המחסור בתבואה לתזונה בתוך אוקראינה לא   מנע     מסטאלין  בשנים 1932-1931, לא רק להמשיך, אלא גם להעלות את ייצוא התבואה, כדי לקנות מכונות לביצוע תוכנית התיעוש האינטנסיבית. התוצאה הייתה Holodomor – שפירושו באוקראינית רעב-מוות, המתואר באוקראינה המודרנית כרצח עם הדומה לשואה. עד לחורף 1933 בין 4 ל-7 מיליון איכרים אוקראינים מתו מרעב. בעקבות ה- Holodomor בוריס ביביקוב, סבו של המחבר מצד האם,  ורבים מחברים בכירים במפלגה הקומוניסטית של אוקראינה בקונגרס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, מתוך התנגדות לסטאלין, הצביעו בעד סרגיי קירוֹב לראשות המפלגה. בתגובה, בשנים 1938-1937 כשליש מחברי המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה נאסרו, ובמקביל, רוב נציגי הקונגרס ה-17, רבים מהם אוקראינים, הוצאו להורג. בוריס ביביקוב, היה אחד מהם. אשתו של ביביקוב, Marfa, נאסרה ונשלחה לגולאג בקזחסטן, בתור אשתו של אויב העם למשך 15 שנה. ילדיה, כלומר אימו של המחבר לודמילה ואחותה הבכורה לנינה, נשלחו לבית סוהר לילדים ואחר כך לבית יתומים. מנקודת ראותה של המדינה הסובייטית ה-Holodomor והטרור היו חלק מאותו פרויקט: חיסולם של האויבים המעמדיים, וגם של  חברי מפלגה החולקים על הקו המפלגתי ולאומנים אוקראינים. באותה התקופה בה איכרים אוקראינים מתו מרעב, המשטרה החשאית אסרה את האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות של אוקראינה. בקיצור, הייתה זו  השמדת עם, הרס אומה ותרבותה.

סטפן בנדרה (Stepan Bandera) היה מנהיג של פלג רדיקלי של הקבוצה הצבאית למחצה בשם "ארגון הלאומנים האוקראינים" (OUN). בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, הוא היה אסיר בבית סוהר פולני בעוון פעילות טרור נגד פולנים במערב אוקראינה שנשלטה מוורשה. בעקבות המלחמה  הוא ברח מהכלא. בשיתוף פעולה עם המודיעין הנאצי הוא הקים כוחות לוחמים מקרב "ארגון הלאומנים האוקראינים", אשר במהלך הפלישה הנאצית לבריה"מ  ב-1941 השתתפו בכניסה לעיר לביב (לבוב ברוסית) [העיר עברה לשלטון סובייטי בעקבות חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, מאוגוסט 1939]. ואולם תמיכתו של בנדרה בעצמאותה של אוקראינה לא תאמה כלל את התוכנית הנאצית לגבי ארץ זו: לשעבדה, להמית בהרעבה חלק מתושביה ולהפוך אותה לאסם התבואה של גרמניה. לכן בנדרה נאסר בקיץ 1941, ורוב תקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז  ליד ברלין. תומכיו גם כן שאפו לעצמאותה של אוקראינה, אבל בתקופת המלחמה נגד בריה"מ פעלו בעורף הצבא הסובייטי במסגרת "צבא ההתקוממות האוקראיני", אשר בשיאו מנה כ-100,000 חיילים. נוסף לצבא הסובייטי, הם "תקפו" (כך במקור) פרטיזנים פולנים ואזרחים פולנים ויהודים. אוקראינים פעלו לטובת גרמניה גם במסגרת דיביזיית SS   אוקראינית שמנתה כ-20,000 איש; ובמסגרת יחידות עזר, אשר אנשיהם שימשו שומרים במחנות ההשמדה בפולין.

עם זאת, הרוב המכריע של האוקראינים תמך בצד הסובייטי במהלך מלחמתה של גרמניה נגד בריה"מ. במלחמה בשנים 1945-1941 יותר מ-7 מיליון אזרחים אוקראינים מאוקראינה הסובייטית – מתוך אוכלוסייה של 34 מיליון שלפני המלחמה – שירתו בשורות הצבא הסובייטי. אחד מהם היה סבו של ווֹלוֹדימיר זלנסקי. רוב האוקראינים, בדומה לרוסים, איבדו קרובי משפחה בתקופת המלחמה נגד היטלר. על כן ניסיונו של פוטין לתאר את הלאומנות האוקראינית, כשוות ערך לפשיזם, פוגענית ביותר בעיני רוב האוקראינים  המודרניים.

לאחר סיום המלחמה, סטאלין סיפח לאוקראינה שלוש פרובינציות בהן היה רוב לדוברי אוקראינית: גליציה, ווהלין ופודוליה. האזורים האלה שכנו במערבה של אוקראינה  והיו בעבר תחת שלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית  ואחר כך פולין העצמאית. תושביהם דיברו גרסה פולנית של אוקראינית והיו קתולים-רומאים או קתולים-יוונים בדתם. קתולים יוונים נוהגים לפי טקסים של הכנסייה האורתודוכסית אבל מכבדים את סמכותו של האפיפיור. לאחר העצמאות ב-1991 אוקראינה המערבית תהפוך לאנטי רוסית ביותר בהכרתה הפוליטית.

ב-1954 המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב העביר את חצי האי קרים לאוקראינה. באותה העת, לאחר שסטאלין גירש את הטטרים ב-1944, 71% מתושבי קרים היו רוסים. חרושצ'וב העריך כי צירופה של קרים לאוקראינה תסייע לשיקומה הכלכלי לאחר המלחמה. בתקופת חרושצ'וב ויורשו ליאוניד  ברז'נייב – שניהם ילידי אוקראינה – אוקראינה תהפוך למרכז תעשיות האוויר, ההגנה והגרעין. במקביל, באותה התקופה באוקראינה החלה להתגבש תנועת התנגדות לשלטון הרוסי תחת הדגל של לאומיות דמוקרטית. היא שאבה השראה מתנועות אנטי קומוניסטיות  ברפובליקות הבלטיות ובפולין שראו בבריה"מ מדכאת קולוניאלית. תנועה זו הייתה יורשת של האינטלקטואלים האוקראינים במאה ה-19.

שליטתה של רוסיה על אוקראינה לא הייתה כיבוש קולוניאלי במלוא מובן המילה, כפי שהיסטוריונים אוקראינים לאומנים טוענים. רבים מהאליטה האוקראינית שולבו באימפריה הצארית במישור הפוליטי והאקדמאי, והמגמה הזו נמשכה בתקופה הסובייטית. שליטי בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב (1964-1953) וליאוניד ברז'נייב (1982-1964) נולדו באוקראינה במשפחות של איכרים רוסים, ומיכאיל גורבצ'וב (1991-1985) היה אוקראיני למחצה. רוסית הפכה לשפת השלטון, ההשכלה והשפה המשותפת של האוכלוסייה העירונית הרב-אתנית. אנשי צבא בכירים ממשפחת ביביקוב נלחמו בשירות האימפריה הרוסית, כולל במלחמת קרים ב-1856-1853, ובהמשך גם בשירות בריה"מ.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 פוטין החל לראות עצמו כמעין היסטוריון. בהיותו בבידוד בעקבות מגפת הקורונה החל מאביב 2020, פוטין במשך חודשים עבד על מאמר היסטורי שהכיל 7,000 מילים. המאמר פורסם ביולי 2021  ובו קבע כי רוסיה, בלארוס ואוקראינה הן "אומה גדולה אחת, אומה משולשת". השקפתו של פוטין, שנועדה להצדיק את הפלישה לאוקראינה התבססה על לאומיות-אתנית. בהתאם לנקודת ראות זו מלחמתו נגד אוקראינה התנהלה לא כדי לשעבד עם זר, אלא כדי להגן על זכויות של אנשים שבעיניו נחשבו כרוסים בעיקרם. התיאוריה של פוטין תואמת את זו של הוגי דעות רוסים מהתקופה הצארית. מנגד, אוקראינים מודרניים ופרשנים מערבים טוענים כי האוקראינים אינם רוסים וכי האוקראינים הם אומה עצמאית עתיקה.

שתי הדעות פגומות. אוקראינים הם אכן אומה עתיקה, אבל במשך רוב ההיסטוריה שלה לא הייתה עצמאית, וגבולותיה מעולם לא היו כאלה בהם הוקמה לאחר פרישתה מבריה"מ ב-1991. פוטין צודק בקביעתו כי מוצאם של הרוסים, הבלארוסים והאוקראינים מרוּס של קייב וכי קיימת קרבה לשונית ביניהם. עם זאת, השפה האוקראינית שונה מרוסית כפי שאנגלית שונה מהולנדית: בשתי השפות ישנן 35% הבדלים לשוניים ו-65%  דמיון. שתי השפות דומות, אך אינן ניתנות להבנה הדדית. [כמו כן, בכל פעם שהשלטון המרכזי ברוסיה נחלש או התערער שאיפות ההיפרדות מרוסיה של אוקראינים גברו ואף זכו למימוש חלקי וזמני. מגמות אלה באו לידי ביטוי במרד של איוון מזפה, בעת פלישתו של קרל ה-12 מלך שבדיה לרוסיה בתחילת המאה ה-18; בעצמאותה הזמנית של אוקראינה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917 והתפרקות האימפריה הרוסית; בהתנגדות מזוינת לשלטון הסובייטי באוקראינה מצד קבוצות חמושות קטנות במחצית השנייה של שנות ה-40, כאשר השלטון של מוסקבה  עדיין לא הספיק להתבסס דיו לאחר השתלטותו המחודשת על אוקראינה בתום מלחמת העולם השנייה; ולבסוף בעצמאותה המלאה של אוקראינה לאחר התפרקותה של בריה"מ ב-1991.]

צודק פוטין בדבר קיומם של קשרים משפחתיים, קשרי דם, בין רוסים לאוקראינים. לדוגמה, אימו של המחבר לודמילה ביביקובה  (Ludmila Bibikova) נולדה בחרקוב, הוריה נולדו בקרים ובפולטבה (כיום, כל המקומות בשטחה של אוקראינה) – אבל משפחת ביביקוב ראתה עצמה כרוסית, שירתה את האימפריה הרוסית ואחר כך את הסובייטית. ואולם טעותו הבסיסית של פוטין הייתה טענתו כי האוקראינים דוברי הרוסית באופן טבעי רואים את עצמם מבחינה אתנית ופוליטית כרוסים. בפלישתה של רוסיה לאוקראינה שהחלה ב-2022 "מיליוני" אוקראינים דוברי רוסית ברחו מהכוחות הפולשים ו"עשרות אלפים" התנדבו להילחם נגד ה"משחררים" הרוסים.

אוקראינה העצמאית: שני העשורים הראשונים, 2013-1991

בהשפעת התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה והחלטתה של ליטא להכריז על עצמאות מבריה"מ במארס 1990, באוקראינה עלתה על פני השטח תנועה בעלת מגמות בדלניות. כאשר באוקטובר 1990 השלטון  ניסה לפזר ב"כיכר העצמאות" (Maidan  Nezalezhnosti) במרכז קייב מחאה של סטודנטים, עשרות אלפי תושבי קייב  הגיעו לכיכר להגן עליהם. הם זכו בתמיכתו של  ליאוניד קרבצ'וק (Kravchuk), היושב ראש החדש של הסובייט העליון (הפרלמנט)  של אוקראינה.  המשטר נאלץ לוותר.

בניגוד לטענתו של פוטין במאמרו משנת 2021 לפיה מעורבות זרה גרמה לפירוקה של בריה"מ – נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב, בעת נאומו בפרלמנט האוקראיני בקייב ב-1 באוגוסט 1991 הביע למעשה תמיכה בעמדת גורבצ'וב בהתנגדותו לפרישתה של אוקראינה. הוא הזהיר את אוקראינה מפני "לאומיות אובדנית" ו"ערבוב בין חופש לעצמאות". (בוש תמך רק בפרישתן של המדינות הבלטיות.) דבריו נגדו את שאיפת נציגי הפרלמנט לעצמאות. לאחר כישלון הקשר נגד גורבצ'וב ב-21 באוגוסט 1991, ב-24 באוגוסט הפרלמנט של אוקראינה הכריז ברוב עצום על עצמאות ארצו: 346 הצביעו בעד, 5 נמנעו, ו-2 התנגדו. בעקבות הכרזת העצמאות של אוקראינה, נשיא הרפובליקה הרוסית בוריס ילצין הכריז כי לרוסיה תהיה "הזכות לפתוח את שאלת גבולותיה עם אותן הרפובליקות", אשר באופן חד צדדי פרשו מבריה"מ. דוברו של ילצין הבהיר כי חצי האי קרים והחלקים המזרחיים של אוקראינה, בהם דונבאס, יכולים להוות שטחים נתונים במחלוקת. את האיום הזה בדבר סיפוח שטחים מאוקראינה לרוסיה, אם זו תתעקש על עצמאותה, עתיד היה לאמץ פוטין. ב-1 בדצמבר 1991 התקיים באוקראינה משאל עם על השאלה האם להישאר בבריה"מ או לפרוש. במשאל בו השתתפו 84% מהאוכלוסייה, 90% הצביעו בעד עצמאות, ואף בחצי האי קרים בו 66% מהאוכלוסייה היו רוסים, 54% הצביעו בעד עצמאות. ליאוניד קרבצ'וק, הנשיא הראשון של אוקראינה העצמאית, סירב לקבל את הצעתו של ילציו לחתום על ברית איחוד חדשה בין שתי המדינות. במקום זה שני האישים האלה, יחד עם מנהיג בלארוס, הקימו את חבר המדינות העצמאיות. עצמאותה של אוקראינה, שאושרה במשאל עם בדצמבר,  היא שהביאה לפירוקה הסופי והפורמאלי של בריה"מ ב-25 בדצמבר 1991.

לאחר התפרקותה של בריה"מ, באוקראינה נותרו כ-1,700 ראשי חץ גרעיניים והיא הפכה לכאורה למעצמה הגרעינית השלישית בגודלה בעולם. בתמורה על ויתור על נשקה הגרעיני, ב-4 בדצמבר 1994 נחתם מזכר בודפשט (Budapest Memorandum) לפיו ארה"ב, רוסיה ובריטניה הציעו ערבויות ביטחון לקייב והבטיחו "לכבד את העצמאות, הריבונות והגבולות הקיימים של אוקראינה" [ציטטה של המזכר]. כעבור כ-20 שנה, לאחר שרוסיה סיפחה את חצי האי קרים, המדינות הערבות לביטחונה של אוקראינה התעלמו לגמרי מהתחייבויותיהן במזכר בודפשט. באותה השנה אוקראינה חתמה על הסכם "שותפות למען שלום" (Partnership for Peace) של נאט"ו, שהיווה צעד בדרך ארוכה לחברות מלאה בנאט"ו. ההסכם הזה עורר את מורת רוחו של ילצין.

ב-2003 החלה התמודדות על נשיאות אוקראינה בין מועמד פרו מערבי, ויקטור יוּשצ'נקו, לבין מועמד פרו רוסי, ויקטור יַנוּקוֹביץ'. בשנה הזו מומחי התעמולה הפוליטיים של פוטין החליטו להדביק ליושצ'נקו ולתומכיו את הכינוי פשיסטים. יש לציין כי אביו של יושצ'נקן שירת בצבא הסובייטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית ואימו סיכנה את חייה כשהסתירה יהודים. בספטמבר 2004 יושצ'נקו הורעל על ידי סוכניו של פוטין. בעקבות טיפול רפואי חייו ניצלו, אך פניו עוּותו. בבחירות שהתקיימו  בנובמבר 2004, בבחירות חוזרות, ניצח יושצ'נקו את ינוקוביץ בתוצאה 52% מול 45%. פוטין היה משוכנע כי ניצחונו של יושצ'נקו הושג כתוצאה ממעורבותו של המערב וחשש מהצטרפותה של אוקראינה כעת לנאט"ו. יש לציין כי מהלך כזה מצד אוקראינה נתפס כמאתגר לאינטרסים של רוסיה לא רק מצד תומכיו של פוטין אלא גם מצד מבקריו הליברליים החריפים ביותר.

תלותה הרבה של אוקראינה באספקת גז זול מרוסיה ובהכנסות על מעבר צינורות הגז מרוסיה דרכה לאירופה (צינורות שהוקמו עוד בתקופת קיומה של בריה"מ) חייבו את יושצ'נקו להתנהל בזהירות מול פוטין. כמו כן רצה למנוע איום של פלישה רוסית. בעקבות לחץ כבד מתומכיו במערב אוקראינה, יושצ'נקו הכריז על סטפאן בנדרה "גיבור אוקראינה" – צעד שעורר זעמו של הקרמלין. כבר הנשיא השני של אוקראינה, ליאוניד קוּצ'מה, מיסד את יום השנה לרצח בהרעבה (Holodomor) ב-1998. יושצ'נקו שדרג את זכר האירוע הזה כיום של אֵבֶל לאומי בו נאסרו כל תוכניות בידור מעל גלי האתר. עם זאת יושצ'נקו נמנע להאשים את העם הרוסי ברצח בהרעבה וטען כי האשם בכך הוא המשטר הסובייטי האימפריאלי והקומוניסטי.

אירועי "מאידאן", רוסיה משתלטת על קרים והקמת שתי רפובליקות בדלניות בדונבאס

ב-2010 ניצח ויקטור ינוקוביץ' בבחירות לנשיאות ברוב של כ-3%. ב-2011 פוטין העלה את רעיון הקמת האיחוד האירו-אסיאתי, בתור גוש כלכלי, פוליטי וצבאי בהנהגת רוסיה, וכארגון אנטי מערבי ומתחרה לאיחוד האירופי. אבל ללא חברותה של אוקראינה בו, הגוש הזה היה מאבד במידה רבה מערכו עבור רוסיה של פוטין, וזאת בדומה לפגיעה הקשה במעמדן  של האימפריות הצארית והסובייטית, ללא הכללתה של אוקראינה בהן.  ינוקוביץ', על אף שבמסע הבחירות שלו תמך בחיזוק הקשרים עם רוסיה, במשא ומתן שניהל עם הקרמלין ב-2013-2012 בדבר הצטרפותו לארגון המוצע, לא נענה להצעה הרוסית. זאת, כיוון שבמקביל הוצע לאוקראינה "הסכם שותפות" עם האיחוד האירופי – הסכם שפתח את הדלת לאפשרות להצטרף לאיחוד האירופי בעתיד. מנקודת ראותו של פוטין, עצם ניהול משא ומתן מצד ינוקוביץ' עם האיחוד האירופי בדבר ההצעה, הפך אותו לבוגד. ב-27 ביוני 2013 ביקר פוטין בקייב לרגל ציון מלאות 1,025 שנים לטבילתה של רוּס – ביקורו האחרון באוקראינה. בנאומו בקייב טען כי הרוסים והאוקראינים הם עם אחד – ובכך שלל למעשה את ההיסטוריה, התרבות והשפה של אוקראינה. כביטוי לזלזול שלו כלפי ינוקוביץ', הוא נפגש אתו ל-15 דקות. בתור "הגזר" הציעה רוסיה לאוקראינה הלוואה בסכום של 15 מיליארד דולר כדי למנוע מצב של חַדלוּת פירעון– בעוד "המקל" היה איסור ייצוא לרוסיה. באוקראינה, התמיכה בחתימה על "הסכם השותפות" עם האיחוד האירופי צברה תאוצה ונסקה – בעוד יונוקוביץ' שבוע לפני טקס החתימה  על ההסכם הזה עם האיחוד, שנועד להתקיים ב-28 בנובמבר 2013, הודיע כי הוא ביקש מהאיחוד האירופי לדחות את מועד החתימה, וערב החתימה הודיע כי הוא מבטל את פרויקט האינטגרציה עם אירופה.

בעקבות הודעתו של ינוקוביץ' על רצונו לדחות את מועד החתימה על ההסכם,  ב-21 בנובמבר  2013 החלו הפגנות  ב"מאידאן" [כיכר העצמאות במרכז קייב] בעד החתימה על ההסכם עם האיחוד האירופי. בהדרגה   הפכו ההפגנות אלימות והגיעו לשיאן ב-18 בפברואר 2014 כאשר המון של 20,000 איש ניסה להתפרץ לפרלמנט  והסתער על מטה מפלגתו של ינוקוביץ', מפלגת האזורים. ינוקוביץ' ויועציו הרוסים הגיעו למסקנה כי חייבים לדכא את המרד בכל מחיר. בדיכוי המהומות השתתף Berkut, כוח משטרתי צבאי למחצה, תוך שימוש בכדורי גומי וברובי ציד. בהמשך נעשה שימוש ברובים צבאיים בידי צלפים. במהלך שלושה ימים נהרגו לפחות 77 אנשים – 9 קציני משטרה ו-68 אנשי מחאה.

האיחוד האירופי, שהיה מודאג מהמצב, שלח  ב-20 בפברואר את שרי החוץ של גרמניה, צרפת ופולין, כדי לפתור את המשבר. פוטין שלח את ולדימיר לוקין (Lukin), שהחזיק בעברו בתפקיד מבקר המדינה בנושא זכויות האדם, ואת ולדיסלב סורקוב (Surkov), בתור נציגו הבלתי רשמי. לאחר שני ימי משא ומתן בין ינוקוביץ' לבין נציגי האיחוד האירופי ונציגי האופוזיציה הפרלמנטרית, ב-21 בפברואר הושג הסדר לפיו ינוקוביץ' יישאר בשלטון עד לבחירות חדשות בדצמבר 2014. ויטַלי קְליצְ'קוֹ, אלוף העולם לשעבר באגרוף במשקל כבד וחבר בולט באופוזיציה, ניסה למכור את רעיון הבחירות הדחויות לעשרות אלפי מפגינים שנותרו בכיכר – אבל ללא הועיל. באותו הערב כל הכוחות של Berkut נסוגו ממרכז קייב ובכך הותירו את ינוקוביץ' ללא הגנה. ב-22 בפברואר ברח ינוקוביץ' לחרקיב – עיר בה רוב לדוברי רוסית – אבל  ולאחר שגם שם נתקל בתומכי מחאת "מאידאן" פנה במכוניתו לחוף חצי האי קרים, שם נאסף על ידי הליקופטר רוסי.

בעקבות בריחתו של ינוקוביץ', ב-23 בפברואר כינס פוטין ישיבה בקרמלין עם בכירי משטרו: שר ההגנה סרגיי שויגו (Shoigu); מזכיר מועצת הביטחון  ניקולאי פטרושב (Patrushev); ראש שירות הביטחון הפדרלי (FSB) אלכסנדר בורטניקוב (Bortnikov); וראש המִנהל הנשיאותי סרגיי איוונוב (שלושת האחרונים היו קציני ק.ג.ב לשעבר). בישיבה נדונו שני נושאים: הצלת חייו של ינוקוביץ' והשתלטות צבאית על חצי האי קרים, לכאורה כדי להגן על תושביו הרוסים מפני אלימות של תומכי מאידאן. פטרושב, איוונוב ובורטניקוב טענו באוזני פוטין כי על פי המידע שברשותם רובם המכריע של תושבי קרים תומכים בהצטרפות לרוסיה. עוד טענו כי הצבא ושירותי הביטחון של אוקראינה מפולגים בין תומכי רוסיה למתנגדיה, ולכן השתלטות על קרים לא תעורר התנגדות. לעומתם, שויגו נקט בעמדה זהירה יותר בציינו אפשרות להתערבות מצד נאט"ו ולהטלת סנקציות כלכליות על רוסיה. לבסוף, עמדת הניצים בראשות פטרושב ופוטין גברה. בניגוד לטענתו של פוטין ב-2015, בישיבה הזו עדיין לא התקבלה החלטה האם קרים תהפוך לחלק מרוסיה או לרפובליקת עצמאית לכאורה בנוסח דרום אוסטיה ואבחזיה. [שני האזורים האלה הופרדו מגיאורגיה בסיוע הצבא הרוסי ב-2008]. החלטה כזו תתקבל רק אחרי שבועות אחדים. למרות עמדתו המסויגת של שויגו, עליו, בתור שר ההגנה, הוטלה האחריות למבצע השתלטות על קרים.

כאמור, בוריס ילצין איים לראשונה להחזיר את חצי האי קרים לרוסיה, בעקבות הצהרת העצמאות מבריה"מ של הפרלמנט האוקראיני באוגוסט 1991. אבל השבת קרים מעולם לא הייתה חלק מהרטוריקה של פוטין. עִסקה  לבנייתו של גשר על מצר קֶרְץ' כדי לחבר את דרום רוסיה לקרים נחתם על ידי הנשיאים ינוקוביץ' ודמיטרי מדבדב ב-2010 [החליף את פוטין בשנים 2012-2008], אבל במהלך ארבע השנים הבאות מוסקבה גילתה עניין מועט בפרויקט הזה ולא הכינה תוכנית בת ביצוע. ממדיניותה של מוסקבה כלפי קרים ניתן להסיק כי לפני המשבר של סוף פברואר 2014, הקרמלין נתן עדיפות לשמירה על השפעתה של רוסיה בכל אוקראינה, ולא להוצאת חלקים ממנה. רק בחורף 2014-2013, כאשר ינוקוביץ' החל לאבד את שלטונו, הרעיון של החזרת קרים הועלה במוסקבה. בדצמבר 2013 ולדימיר קוֹנסְטַנְטינוֹב, יושב ראש הפרלמנט האזורי של קרים, השתתף בפגישה במועצת הביטחון של רוסיה בראשות בעל בריתו הקרוב ביותר של פוטין, ניקולאי פטרושב. קונסטנטינוב מסר לפטרושב, שקרים תהיה מוכנה לעבור לרוסיה, אם ינוקוביץ' יודח.

החלטתו של פוטין להשתלט על קרים הייתה אופורטוניסטית, לא מתוכננת והתבססה על  הערכת בזק של האירועים המהירים. (פוטין הודה בכך בעצמו בראיון באוקטובר 2015.) צמרת הקרמלין, שהתכנסה ב-23 בפברואר 2014, ראתה בכאוס שנוצר בקייב הזדמנות בלתי חוזרת להשתלט מיידית על קרים. ההחלטה הזו התקבלה גם על רקע החשש בעיני אותם מקבלי ההחלטה, שאוקראינה עלולה לבטל את חכירת הנמל סבסטופול עבור הצי הרוסי. כמו כן השתלטותו של פוטין על קרים נבעה מתחושה של בגידה בו  מצד שרי החוץ של נאט"ו, אשר חתמו על הסכם עם ינוקוביץ', הסכם שהבטיח את המשך הישארותו בשלטון עד סוף 2014, אך לא קוים.

ב-26 בפברואר  2014 כונסה בחופזה ישיבה של הפרלמנט של קרים, וכאשר התברר כי הפרלמנט יבקש מפוטין לצרף את קרים לרוסיה, פרצו בו מהומות. כעת לשויגו נוצרה התואנה להתערב, כדי למנוע לכאורה מהומות נוספות. על אף ההכחשות מצד פוטין ושויגו, בימים הבאים רוסיה הטיסה לקרים צנחנים, וכמו כן  ותיקי מלחמה באפגניסטן ובצ'צ'ניה. בדומה לצוותים של FSB ו- GRU [המודיעין הצבאי] שנשלחו ימים אחדים לפני כן, תפקידם לא היה להילחם, אלא למלא חלקם של תושבי קרים מהשורה, אשר מוחים ודורשים מרוסיה ליטול את קרים לידיה. [ב-27 בפברואר כוחות מיוחדים רוסים ללא סימני זיהוי, השתלטו על אתרים אסטרטגיים בקרים. אנשים חמושים השתלטו על הפרלמנט, הדיחו את הממשלה הקיימת  וכוננו ממשלה פרו-רוסית.] ההשתלטות נמשכה רק ארבעה ימים והייתה מהירה, וכללית, ללא שפיכות דמים – מלבד קומץ של פעילי אופוזיציה שנחטפו, הוכו ונרצחו. רוב תושבי קרים תמכו בהשתלטות הזו. גם בשלב הזה פוטין עדיין היסס לגבי סיפוח קרים. ההוכחה לכך הייתה החלטת הפרלמנט של קרים ב-27 בפברואר לקיים משאל עם ב-25 במאי בו ניתן יהיה לבחור בין הישארות הסטטוס קוו לבין הפיכתה של קרים ל"מדינה עצמאית...שהיא חלק מאוקראינה על בסיס חוזים והסכמים".

ואולם במהרה פוטין נשבה בתעמולה פטריוטית. ההשתלטות על קרים עוררה אופוריה ברוסיה. אף מבקריו הוותיקים של פוטין הסכימו כי קרים שייכת לרוסיה. הפופולריות של פוטין נסקה. במסיבת עיתונים ב-4 במארס 2014 פוטין הכחיש שארצו מתכננת לספח את קרים, אבל במקביל אמר כי אין להכחיש את זכות האומות להגדרה עצמית. ב-16 במארס 2014, במשאל עם שאורגן בחופזה, כ-97% מאוכלוסייתה של קרים תמכו בהצטרפות לרוסיה. [כמובן, שיעור התמיכה היה מוגזם.] ב-18 במארס 2014 חתם פוטין על חוזה רשמי בדבר התקבלותו של חצי האי קרים לפדרציה הרוסית. למחרת פוטין נשא נאום בו האשים את נאט"ו בכך שאילץ את רוסיה להביא לסיפוח קרים. הוא טען כי רוסיה מתנגדת לכך שהברית הצבאית נאט"ו "תרגיש עצמה כמו בבית בחצר האחורית שלנו, בשטח ההיסטורי שלנו". עם זאת פוטין הוציא מכלל אפשרות תפיסת שטחים נוספים בידי רוסיה באומרו: "אל תאמינו לאלה המנסים להפחיד אתכם מרוסיה ואשר זועקים שאזורים אחרים  [באוקראינה] יבואו לאחר קרים...איננו זקוקים לזאת". (ב-30 בספטמבר 2022 התברר כי הוא שיקר, כאשר סיפח ארבעה מחוזות של אוקראינה.) כשבוע לאחר סיפוח קרים, העצרת הכללית של האו"ם ברוב של 100 מול 11 הכריזה כי משאל העם והסיפוח של קרים חסרי תוקף. ואולם הצעד הממשי נגד סיפוח קרים  שנקטו ארה"ב והאיחוד האירופי היה  רק הטלת סנקציות אישיות על מספר קטן של אישים המקורבים ביותר לפוטין.

בעקבות בריחתו של ינוקוביץ' מחאות רחבות פרצו בערים לוגנסק, חרקוב, אודסה, דניפרופטרובסק ודונייצק (לפי שמותיהן ברוסית). המפגינים נשאו שלטים נגד פשיזם. "בתחילת אפריל 2014 היה ברור כי שלטון עצמי מקומי – אם לא היפרדות גמורה ומלחמה – זוכה לתמיכה חזקה ברחבי המזרח והדרום של אוקראינה" (עמ' 106). בהמשך הופיעו קבוצות קטנות אלימות שדגלו בעצמאות, נושאות נשק מסוגים שונים. מנהיגיהן הבולטים היו אזרחים רוסים בעלי קשרים חזקים לשירותי הביטחון של רוסיה. רבים מהם הגיעו לאוקראינה כ"מתנדבים" והוטסו על ידי אדמירל רוסי  Belaventsev) (Oleg בסוף פברואר. אחד ממנהיגי המורדים הבולטים, איגור גירקין (Girkin)   (המכונה סְטְרֶלְקוֹב=היורה),  היה קצין לשעבר ב-FSB. בניגוד לטענתו של גירקין כי ההחלטה לפתוח במרד בדונבאס הייתה שלו, ולא של הקרמלין – "ההוראה הגיעה ממוסקבה, למרות שלא בהכרח ישירות מפוטין" (עמ' 107), אלא מיועצו, סרגיי גלזיאב (Glazyev). גלזיאב נתן הוראות למארגנים בשטח כיצד לחולל הפיכות צבאיות נגד השלטונות המקומיים. הוא גם הבטיח לפעילים מקומיים תמיכה בצורת "משלוח בחורינו".

הנשיא החדש של אוקראינה, פֶּטְרוֹ פּוֹרוֹשֶנְקוֹ, אשר נבחר במאי 2014, מיהר להכריז על "מבציע נגד טרור" באזור דונבאס. בשלב הראשון של הלחימה נגד המורדים הפרו-רוסים תפקיד חשוב מילאו מיליציות לאומניות. אחדות מהן מומנו על ידי אנשי עסקים אוקראינים, בהם האוליגרך (וגם פעיל יהודי) איהור קולומויסקי (Ihor Kokomoisky). האיש תמך ב"דניפרו 1" וב"בטליון אזוב" (לאחר מכן "גדוד אזוב"). לחלק מהמיליציות האלה, כולל שמומנו על ידי קולומויסקי, היו קשרים לימין הקיצוני. ביוני 2014 הצבא האוקראיני החל להשתלט מחדש על ערים ברחבי דונבאס. מנהיגי המורדים – כולל גירקין –  התחילו למתוח ביקורת חריפה על פוטין בעוון נטישת מאבקם למען עצמאות. בתגובה, הקרמלין שלח נשק כבד שהופעל על ידי חיילים רוסים אשר זמנית "שוחררו" מהצבא והפכו ל"מתנדבים". הנשק כלל לפחות מערכת אחת של טילי קרקע-אוויר מסוג Buk. ב-17 ביולי 2014, יום אחד לאחר שהמערכת הזו הפילה בהצלחה מטוס תובלה אוקראיני, אותה המערכת הפילה בטעות מטוס מלזי מסוג בואינג 777 ו-298 מנוסעיו נהרגו. הקרמלין שיקר בגסות וטען כי המטוס המלזי הופל על ידי האוקראינים. ביולי, חיילים ואנשי מיליציה אוקראינים נכנסו לתוך פרבריה של דונייצק – אשר כעת הייתה בשלטון המורדים הפרו-רוסים – והרסו את נמל התעופה החדש ואצטדיון הכדורגל בה.

נעשה ברור כי הכוחות הבלתי סדירים של "הרפובליקה העממית של דונייצק"  (DNR) והמתנדבים מרוסיה לא יוכלו להחזיק מעמד מול הצבא האוקראיני. הניצחון המכריע נגד הצבא האוקראיני  הושג בידי כוחות סמויים של הצבא הרוסי באילובַיְסק  (Ilovaisk) (במחוז דונייצק) באוגוסט 2014. בדונבאס החלו להתגבש מעין שתי רפובליקות עצמאיות, דונייצק ולוגנסק (לוהנסק באוקראינית). כשני שלישים מתושבי שני הרפובליקות האלה שלפני פרוץ המלחמה ברחו, רובם לאוקראינה. הממשל החדש של הרפובליקות כלל אנשי מאפיה מקומיים, פקידים קומוניסטים לשעבר ורוסים קיצונים בדתם ובלאומיותם.

הקדמה לפלישה: המלחמה הבלתי מוצהרת בין רוסיה לאוקראינה, 2022-2014

בהסכמת נציגי רוסיה, אוקראינה והבדלנים של הרפובליקות דונייצק ולוהנסק, בספטמבר 2014 נחתם הסכם "מינסק 1", ובפברואר 2015 נחתם הסכם "מינסק 2". ההסכמים נועדו להביא להפסקת הלחימה בין הבדלנים לצבא האוקראיני והבטיחו אוטונומיה רחבה לשתי הרפובליקות הבדלניות. הרציונל של פוטין מאחורי הסכמי "מינסק 1" ו"מינסק 2" –  עליהם חתם הצד האוקראיני תחת לחץ כבד מצד פוטין –  היה לשמור על אזור דונבאס בתוך אוקראינה, כמשקל נגד וכעוגן נגד כל ניסיון לצרף את אוקראינה לנאט"ו או לאיחוד האירופי. מהסיבות האלה סירב פוטין להכיר בעצמאותן של שתי הרפובליקות הבדלניות בדונבאס, וגם סירב  לספח אותן לרוסיה, כפי שנהג לגבי קרים.

הסנקציות שהטיל המערב על רוסיה בעקבות סיפוח קרים לא כללו את תחומי הנפט והגז. ב-2015 הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, לא נענתה ללחצים מצד ארה"ב, וחתמה על הסכם לבניית צינור שני להעברת גז שנועד לחבר ישירות את רוסיה לגרמניה תחת הים בשם "זרם צפוני 2" (Nord Stream). לפרויקט הצטרפו חברה הולנדית, גרמנית וצרפתית. במקביל, מרקל לחצה על פורושנקו לחתום על שני הסכמי מינסק אשר הקנו לגיטימציה לשתי הרפובליקות של המורדים בדונבאס כישויות בעלות שלטון עצמי – על אף שפורמלית נותרו באוקראינה. (בספטמבר 2022 3 מתוך 4 הצינורות  של "הזרם הצפוני" נהרסו בפעולת חבלה [מגורם אוקראיני].)

 ווֹלוֹדימיר זֶלֶנְסְקי נולד ב-1978 בעיר קְריווי רִיהּ  (Kryvyi Rih)(ברוסית: קְריבוֹי רוֹג)   במרכז אוקראינה,  להורים יהודים אקדמאים ושפת אימו הייתה רוסית. סבו נלחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה ועלה לדרגת קולונל. הוא סיים לימודי משפטים באוניברסיטה שבעירו, פנה לעסקי בידור והיה מפיק ושחקן במופעי בידור מוצלחים. ב-2010 זלנסקי ולהקתו "רובע 95" (Kvartal 95) נשכרו כדי לבדר את הנשיא ויקטור ינוקוביץ' ביום הולדתו ה-60. ההומור של זלנסקי היה גס ולא תקין לפי קריטריונים מערביים. המופעים שלו היו מאוד פוליטיים ולעיתים קרובות כוונו נגד רוסיה ופוטין אישית. בסדרה השבועית שלו "מְשרֵת העם" השתמש זלנסקי לקידום רעיונותיו הפוליטיים: לעג  על שחיתותם של הפוליטיקאים ועל השליטה של האוליגרכים בפוליטיקה ובתקשורת. ערב השנה האזרחית החדשה של 2018 הכריז זלנסקי על התמודדותו לתפקיד הנשיא. בתור דמות קומית של אידיאליסט נאיבי, הוא עורר זלזול מצד הרוסים ויריביו הפוליטיים  באוקראינה.

האוליגרך איהור קולומויסקי (Kolomoisky) היה אחד האנשים העשירים ביותר של אוקראינה ואימפריית העסקים שלו השתרעה באוקראינה, ברוסיה, ברומניה ובארצות סקנדינביה. בתחילה הוא תמך במפלגת האזורים של ינוקוביץ', אבל ב-2014 הוא הפך לתומך בתנועת המחאה במאידאן. כיוון שהנשיא פורושנקו האשים את קולומויסקי בשחיתות ופגע בעסקיו, האוליגרך ברח מאוקראינה ולא חזר לשם עד 2019. על רקע זה, קולומויסקי חיפש פוליטיקאי שיוכל להביס את פורושנקו בבחירות וחשב שמצא אותו בדמותו של זלנסקי. 

פורושנקו, אשר כיהן כנשיא מאז יוני 2014,  נבחר על מצע של לאומיות אוקראינית חזקה והבטחות לפעול לקבלתה של ארצו לנאט"ו ולאיחוד האירופי, ולהילחם נגד השחיתות. למעשה, הוא נכשל להגשים את כל מטרותיו.  ב-21 באפריל 2019 נבחר זלנסקי לנשיא ברוב של 73% מול 25% שקיבל פורושנקו. ניצחונו הסוחף התאפשר לא רק בזכות היותו דמות מחוץ לממסד שהתחייבה להילחם נגד השחיתות בו. הוא כבש את הבוחרים בהבטחתו להביא שלום לדונבאס ולבטל את האפליה נגד דוברי הרוסית באוקראינה. באפריל 2019, ה"ראדה" (הפרלמנט) של אוקראינה, מתוך ידיעה כי ימיה ספורים, אישרה חוק לפיו על כל עובדי ציבור, חיילים, רופאים ומורים, להשתמש רק בשפה האוקראינית בעבודתם. היה זה האחרון בסדרת החוקים שנועדו לכפות אוקראינית על 40% מתושבי המדינה אשר דיברו רוסית בתור שפת אם. בבחירות לראדה שנערכו ביולי 2019 מפלגתו של זלנסקי "מְשרֵת העם" זכתה ב-254 מושבים מתוך 450.

זלנסקי ניהל את מסע הבחירות שלו בסיסמה: "לא לנפוטיזם ולחברים בשלטון". אבל בפועל הוא מינה חברים מילדותו ומהאוניברסיטה בה למד, חבורה של עובדים וצלמים מלהקתו "רובע 95", מתכנני מסיבות, בעלי מסעדות מפורסמים ומנהלי טלוויזיה, לעמדות בפרלמנט ובממשל. נראה היה ש"משפחת פורושנקו" הוחלפה בחבריו של זלנסקי, במיוחד מ"רובע 95". זאת ועוד. התובע הכללי ונגיד הבנק הלאומי של אוקראינה, אשר בזמנם פעלו משפטית נגד קולומויסקי ופגעו באינטרסים הכלכליים שלו, פוטרו. בקיצור בסוף שנת כהונתו הראשונה של זלנסקי, הממשל שלו – על אף האידיאליזם המוצהר –  נמצא מדרדר לביצת השחיתות.

ההערכה הדומיננטית בקרמלין הייתה כי זלנסקי  הוא דמות לא רצינית, מעין ליצן, ורצונו להגיע לשלום עם רוסיה אמורה הייתה להקל במשא ומתן על הקרמלין –  בהשוואה לעמדותיו האנטי-רוסיות של קודמו פורושנקו. זלנסקי בתחילת שלטונו אכן ניסה למלא את הבטחת הבחירות שלו לשים קץ למלחמה עם רוסיה ולפתור את בעיית התנועה הבדלנית בדונבאס. באוקטובר 2019 זלנסקי הודיע כי הוא הגיע להסכם  ראשוני עם הבדלנים לפיו הממשלה האוקראינית תכבד בחירות שייערכו בדונבאס, בתמורה להסגת הכוחות ללא מדים מזהים של רוסיה. הפיקוח על הבחירות ייעשה על ידי נציגים עצמאיים של "הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה". אם הארגון הזה יקבע כי הבחירות היו חופשיות והוגנות והתוצאה תהיה לטובת הישארות באוקראינה, אזי לאוקראינה יוחזר השלטון באזור, תוך מתן מעמד של שלטון עצמי לו. הנוסחה הזו לבחירות אושרה על ידי זלנסקי, שתי הרפובליקות הבדלניות בדונבאס ורוסיה.

הסידור הזה נתקל בהתנגדות חריפה מצד הלאומנים האוקראינים. אלפי מוחים  התאספו ב"מאידאן" (כיכר העצמאות) בסיסמה "לא לכניעה". "מיליציית אזוב" שנלחמה נגד הבדלנים בלוהנסק (לוגנסק ברוסית), סירבה לתמוך בהסכם וגם למסור את כלי הנשק הבלתי רשומים שלה. תוכנית משאל העם קרסה תחת האיום של הלאומנים אשר סירבו להסכים לכל פשרה עם הקרמלין.

בהתאם לבקשתו של זלנסקי, צרפת וגרמניה ארגנו לו פגישה עם פוטין בפאריס בדצמבר 2019. זו הייתה הפגישה הראשונה והאחרונה בין השניים. במפגש, כפי שניתן היה לצפות, לא הושגה התקדמות, כי הרי המחאות באוקטובר כבר הוכיחו את מרחב התמרון הקטן שהיה בידי זלנסקי. עם זאת, הפגישה ייצבה את הפסקת האש. בעוד בשנים 2019-2017 מספר ההרוגים משני הצדדים בכל שנה נע בעשרות, ומספר הפצועים במאות – אחרי פאריס הנתונים הצטמצמו למספר חד ספרתי, והפסקת האש נשמרה עד פברואר 2022.

הגורמים לפלישה בפברואר 2022      שש השנים בין ההשתלטות הרוסית על קרים ב-2014 לבין התפרצות מגפת הקורונה ב-2020 סימלו את פסגת הפופולריות של פוטין. החזרת קרים לרוסיה ב-2014  יצרה אופוריה ונהנתה מתמיכתם לא רק של לאומנים ושמרנים, אלא גם של מספר גדול של אישים באינטליגנציה הליברלית. אף המתנגד הוותיק לפוטין, אלכסיי נבלני, הסכים כי זכותו של העם בקרים להצטרף לרוסיה. שש השנים האלה גם הניחו את הבסיס לביטחון העצמי המופרז האישי והלאומי שסלל את הדרך להתפשטות נוספת.

(1)  שינויים באידיאולוגיה ובצמרת הממשל של פוטין   בין השנים 2020-2014 האידיאולוגיה להקמת רוסיה גדולה, באמצעות כוח, עברה משולי החברה הרוסית לזרם הפוליטי העיקרי ולבסוף ללב המדיניות הרשמית. הטרנספורמציה הזו הייתה בעיקר פרי עבודתו של אלכסנדר דוגין  (Dugin). האיש, פילוסוף, האמין כי ייעודה של רוסיה ואמונתה, כנצרות אורתודוכסית ומעצמה אימפריאלית, נוגדים את הליברליזם המערבי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא היה דיסידנט אנטי קומוניסטי, וב-1988 הקים את הארגון הלאומי הקיצוני והאנטישמי פמְיַאט (Pamyat), "זיכרון". ב-1997 הוא פרסם חוברת בשם "פשיזם – ללא גבולות ואדום", רעיונות אשר באופן בלתי רשמי עתידים היו להפוך למתווה האידיאולוגי של פוטין. ביולי 2014 דוּגין  עדיין ביקר בחריפות את פוטין על שלא תמך בבדלנים בדונבאס, כאשר אלה לא הצליחו להדוף את מתקפת הצבא האוקראיני. אבל ב-2021 רעיונותיו של דוגין, לפעמים ממש באופן מילולי, אומצו על ידי פוטין.

ב-2020 הסתמן שינוי במדיניותו של פוטין כלפי אוקראינה. כאמור, השיחות בפאריס בין פוטין לזלנסקי בדצמבר 2019 לא הצליחו לקדם פתרון לשאלת דונבאס. נוסף לכך ההנהגה הפוליטית בדונבאס התגלתה כמושחתת ולא ניתנת לשליטה מצד רוסיה. במישור הצבאי, שנות המלחמה בעוצמה נמוכה בין רוסיה לאוקראינה חיזקו למעשה את ההכרה הלאומית של אוקראינה כמדינה, במקום לפורר אותה ולהתיש אותה. הכישלון יוחס לוולדיסלב סוּרקוֹב (Vladislav Surkov), האיש של הקרמלין בשטחה של אוקראינה מאז 2013. מינויו של דמיטרי קוזק (Kozak) במקומו של ולדיסלב סורקוב בינואר 2020 סימל מפנה מכריע במדיניותה של מוסקבה כלפי דונבאס. מדיניותו של סורקוב להשתמש ברפובליקות הבדלניות של דונבאס כדי לבלום את התנופה של אוקראינה כלפי מערב נכשלה. הנתיב היחיד שנותר לקרמלין היה או להכשיר את הקרקע לעצמאותן של שתי הרפובליקות או לסיפוחן לרוסיה. מסוף 2019 עד פברואר 2022 רוסיה הוציאה למעלה מ-650,000 דרכונים פנימיים עבור תושבי שתי הרפובליקות. זלנסקי גינה את המהלך הזה כצעד לקראת סיפוח. בתגובה זלנסקי החל לפעול לזירוז השגת חברותה של אוקראינה בנאט"ו.

החלפתו של סורקוב הייתה חלק מתהליך של הרחקת אישים נוספים ממעגל של שותפים בקבלת החלטות, בהם ראש הממשלה דמיטרי מדבדב (Medvedev), שפוטר מתפקידו ב-16 בינואר 2020 ונתמנה לסגן מזכיר מועצת הביטחון של רוסיה. הטכנוקרטים שהורחקו לא היו בהכרח ליברלים, אבל היו אישים "פוסט-סובייטים", אשר יצאו מתוך הנחה לפיה שגשוגה של רוסיה מתבסס על השתתפותה במערכות מערביות בתחומי הבנקאות, ההשקעות והמסחר, וכמו כן על טכנולוגיה וידע מערביים. כעבור שלושה עשורים מנפילתה של בריה"מ, רוסיה עדיין לא הצליחה לייצר מוצרים אטרקטיביים לייצוא מלבד נשק, אבל גם מוצר זה כלל שבבי מחשב מיובאים.  בתחילת 2020 האישים היחידים שנותרו במעגל הפנימי לא היו טכנוקרטים, אלא פרנואידים ופנטזיונרים מהתקופה הסובייטית – אנשים בהם בטח פוטין כיוון שהוכיחו את נאמנותם כלפיו במשך למעלה מ-45 שנים. כביטוי להתחזקות המגמות הדיקטטוריות של פוטין בנוסח סובייטי, ב-1 ביולי  2020 התקיים משאל עם לאישור רפורמות חוקתיות שאִפשרו לפוטין להיבחר מחדש לשתי כהונות נשיאות בנות 6 שנים כל אחת.

במלחמה נגד אוקראינה ב-2022 אפשר לראות גם מאבק מצד מקורביו של פוטין על עתידה של ארצם, מתוך רצון לעצב את מדינתם בהתאם להשקפתם ותוך הבטחת נכסיהם. פוטין כונן אוליגרכיה של אישים משירותי הביטחון שהיו נאמנים לו. היועץ הבכיר של פוטין, מזכיר  [ראש] מועצת הביטחון של רוסיה, ניקולאי פטרושב (Patrushev), ראה במקורביו של פוטין מעין אצולה שנועדה להוריש את מעמדה ונכסיה לבניה. לדוגמה, בנו של פטרושב מונה ב-2018 לשר הכלכלה. בנו של אלכסנדר בורטניקוב  (Bortnikov), ראש "שירות הביטחון הפדרלי" (FSB) (יורש ה-ק.ג.ב) היה סגן מנהל VTB Bank, המוסד הפיננסי השני בגודלו ברוסיה. בכירי הקרמלין כוננו בין ילדיהם קשרי נישואים ובכך הקימו דור שלישי של אצולה.

פטרושב ובורטניקוב, בדומה לפוטין, שירתו בעבר ב-ק.ג.ב, פוטין הכירם מזה עשרות שנים, הם תפסו משרות בכירות בתקופת נשיאותו של פוטין והיו שותפים ללהיטותו "לטהר" את רוסיה מיסודות ליברליים פרו-מערביים המאתגרים את המשטר. ביתר פירוט, ב-2006 פטרושב, בזמן כהונתו כראש ה-FSB, מילא תפקיד מפתח בהרעלתו של העריק מ-FSB אלכסנדר ליטְוִוינֶנְקוֹ  בלונדון. ב-2008 מינה פוטין את פטרושב למזכיר מועצת הביטחון של רוסיה. בראיונותיו הרבים נחשפה אמונתו בתיאוריות קונספירציה. לדוגמה, ביוני 2020 הוא טען כי המערב מתערב בבחירות ברוסיה ברמה האזורית והפדרלית; יסודות חתרניים הנתמכים בידי ארה"ב צפויים לעורר רגשות לאומניים ובדלניים בתוך רוסיה, וכמו כן לשחוק את הערכים הרוחניים, המוסריים, התרבותיים וההיסטוריים של רוסיה המהווים את היסוד לממלכתיות שלה. לא עבר זמן רב לאחר דבריו של פטרושב ביוני –  ובאוגוסט, בפקודת ראש ה-FSB אלכסנדר בורטניקוב (החל בתפקידו ב-2008), אנשי ארגונו ניסו לרצוח את מנהיג האופוזיציה אלכסיי נַבַלְני באמצעות רעל עצבים Novichok. נבלני שרד את ניסיון ההרעלה, אושפז בחוץ לארץ, אבל אחר כך חזר מרצונו לרוסיה ונעצר מייד בדצמבר 2020. [הוא מת בכלא הרוסי בפברואר 2024, ייתכן כתוצאה מהרעלה.]

הניסיון לחסל את מתנגד המשטר אלכסיי נבלני  באוגוסט 2020 והפלישה לאוקראינה ב-2022 היו שני חלקים מתוכנית בעלת מטרה להגן על רוסיה מפני התערבות זרה בתוכה ובגבולותיה. המלחמה נגד אוקראינה, בדומה למלחמה נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה, שיצרה מיתוס של גבורה ואחדות עבור בריה"מ, נועדה ליצור מיתוס מעורר השראה עבור משטרו של פוטין. ואולם בפועל, המלחמה נגד אוקראינה ייצגה את ניצחונה של רוסיה המבוגרת על הצעירה, ניצחון הלך רוח של תיאוריות קונספירציה סובייטיות על דור פוסט-סובייטי של קפיטליסטים מודרניים.

(2) השלכות אפשרות התרחבותו של נאט"ו לאוקראינה על החלטתו של פוטין לפלוש לארץ זו  בוועידת נאט"ו בבוקרשט ב-2008 התקבלה החלטה בדבר חברותה של אוקראינה בנאט"ו בעתיד, ללא קביעת תאריך [וללא צעדים ממשיים בדרך לכך]. אבל ביוני 2010 בתקופת נשיאותו של ינוקוביץ', הפרלמנט האוקראיני קיבל חוק שלמעשה ביטל את אפשרות חברותה של אוקראינה בנאט"ו והכריז שאוקראינה היא מדינה בלתי מזדהה. אך שוב, באוגוסט 2014 כאשר חיילים סדירים של הצבא הרוסי פעלו בדונבאס, הנשיא החדש פטרו פורושנקו ביצע מפנה ואישר שאוקראינה מחויבת לחברות בנאט"ו. ב-23 בדצמבר 2014  ה"ראדה" (הפרלמנט) ביטלה את מעמד האי-הזדהות של אוקראינה. בפברואר 2019 ה"ראדה" דאגה לעגן פורמאלית בחוקתה של אוקראינה את מחויבותה להצטרף הן לנאט"ו והן לאיחוד האירופי ברוב של 385 קולות מתוך 334. זלנסקי, לאחר כישלון ההידברות בפאריס בסוף 2019, במהלך 2020 רצה לנקוט במהלכים פורמאליים לצירוף ארצו לנאט"ו, והנושא הזה נכלל בסדר היום של פסגת נאט"ו שנועדה להתכנס בבריסל ב-14 ביוני 2021. בפסגה הזו בבריסל ביוני 2021 לא הוחלט על "תכנית פעולה לחברוּת" (MAP) עבור אוקראינה, שהוא שלב הכנה לחברות בנאט"ו ואשר עדיין אינו מבטיח חברוּת בה. עם זאת התקדמות לשלב הזה צברה תאוצה. באמצע יוני המזכיר הכללי של נאט"ו, ינס סטולטנברג הכריז כי ההחלטה על הצטרפות לנאט"ו נתונה בידי אוקראינה ו-30 חברות הארגון, ולא בידי רוסיה, שאינה יכולה להטיל וטו על החלטה כזו. שבוע לאחר מכן פתח נאט"ו בתמרון בים השחור.

זלנסקי הפך לבעיה עבור רוסיה. האמצעים המסורתיים בהם השתמש הקרמלין להשיג שליטה בקייב – נשק הגז, השחתת השרים ושימוש בהשפעת אוליגרכים על כלי  התקשורת – לא פעלו. בשינוי ממדיניותו בתחילת שלטונו, זלנסקי ריסן את כוחם של האוליגרכים, כולל הפטרון שלו בעבר, קולומויסקי. זלנסקי החל לחזק את קשריו עם נאט"ו ולזרז את קבלתה של אוקראינה לברית, ובעיני מוסקבה הפך לשליט בובה של וושינגטון. מנקודת ראותה של רוסיה היה זה קו אדום: הצבת כוחות וטילים של נאט"ו על אדמת אוקראינה נתפסה כאיום על רוסיה. האם פירוש הדבר שהמהלך הזה של נאט"ו  הוא שעורר את רוסיה לפלוש לאוקראינה?

מאידך גיסא ניתן לטעון כי מהלכיו התוקפניים של פוטין כמו הפלישה לגאורגיה ב-2008, סיפוח קרים והתערבות בדונבאס ב-2014 הם שעוררו את נחישותה של נאט"ו להתרחב ואת רצונה של אוקראינה להצטרף לברית. יש לציין כי מבחינה חוקית אוקראינה לא יכלה להצטרף לנאט"ו מפאת קיומו של סכסוך גבול בלתי פטור בטרנסניסטריה  (Transnistria)  [ובעצם גם עם רוסיה עצמה]. ואם כך הדבר, מדוע נאט"ו המשיך להרחיב את קשריו עם אוקראינה כמו בתחום עריכת תמרונים משותפים? כנראה נאט"ו האמין כי ביטויים לסולידריות צבאית ירתיעו תוקפנות רוסית – בעוד רוסיה ראתה בהם התנהלות פרובוקטיבית. בקיצור, שני הצדדים ננעלו בדיאלוג מחריף של חירשים (עמ' 190). אף על פי כן, ימים אחדים לאחר פסגת נאט"ו, ב-16 ביוני 2021 התקיימה פגישת פסגה בין ביידן לפוטין בז'נבה, אותה תיארו שני הצדדים כקונסטרוקטיבית, ללא תחושה כי רוסיה תתחיל במלחמה רבתי שבעה חודשים לאחר מכן. [האם הפגישה עם ביידן  הייתה פעולת הסחה מצד רוסיה וגם הזדמנות עבור פוטין להכיר את ביידן מקרוב כדי לנסות להתרשם מתגובתו האפשרית לפלישה רוסית לאוקראינה?]

אחד הגורמים אשר שכנעו את "הניצים בסביבת פוטין" שאין להם ברירה אלא להתקדם לקראת פתרון צבאי לבעיית הסגת הגבול מצד נאט"ו, היה כישלון ריכוז הכוחות הצבאיים של רוסיה באביב 2021 – הגדול ביותר באירופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה – לעורר פחד או זהירות מצד מנהיגי נאט"ו. הגורם העיקרי למלחמה נגד אוקראינה ב-2022, מנוקדת ראותם של יוזמיה, היה סכנת התרחבותה של נאט"ו לאוקראינה, ועל כן המלחמה נתפסה כמלחמת מנע להציל את רוסיה  מאיום מערבי מתקרב.

רמז ברור לפתרון הצבאי היה פרסום מאמרו ההיסטורי של פוטין ב-12 ביולי 2021, בו בטענתו כי הרוסים והאוקראינים הם עם אחד, סיפק את ההצדקה להחזרת שלטונה של רוסיה על אוקראינה. המאמר גם נועד לגייס תמיכה ציבורית ברוסיה למדיניות הצלת הרוסים מדיכוים באוקראינה. לפי מקור יודע דבר, החלטה עקרונית בזכות הפלישה לאוקראינה התקבלה על ידי פטרושב ובורטניקוב כבר בקיץ 2021. אבל עדיין לא התקבלה החלטה האם רוסיה תסתפק בהקמת רפובליקות זעירות בדונבאס או תרצה להשתלט על אוקראינה ולכונן בה ממשלת בובות. 

(3) ביטחון עצמי משדרוג הצבא והישגים צבאיים – מול הנסיגה המשפילה של ארה"ב מאפגניסטן    החל מהמלחמה בצ'צ'ניה (2000-1999) פוטין הלך וצבר לזכותו הישגים צבאיים: במלחמה בגיאורגיה ב-2008, ובהשתלטות כמעט ללא שפיכות דמים על קרים ב-2014. בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב-2014, התגאה פוטין באוזני חוזה מנואל ברוסו, נשיא הנציבות האירופית: "אם ארצה, אכבוש את קייב במהלך שני שבועות". שני המקרים בהם כוחותיה הסדירים של רוסיה התערבו ישירות לטובת הרפובליקות הבדלניות ונלחמו נגד הצבא האוקראיני – בקרב אילובַיְסק (Ilovaisk) באוגוסט 2014  ובקרב דבלצבה (Debaltseve) בינואר-פברואר 2015 – אישרו את עליונותה המכרעת של רוסיה. הישג רוסי נוסף היה הטיית  מלחמת האזרחים בסוריה לטובת משטרו של בשאר אסד  ב-2018-2015.  את ההישג בסוריה רשם פוטין לזכותו כהוכחה לכך שרוסיה לא רק מעצמה אזורית, אלא מעצמה גלובאלית, ויתרה מזו, הצליחה בזירה המזרח תיכונית – בעוד ארה"ב נכשלה במזרח התיכון ובמזרח הקרוב, בעיראק ובאפגניסטן.

הגורם שהאיץ את החלטתה של רוסיה לפלוש לאוקראינה היה הנסיגה הכושלת של ארה"ב מאפגניסטן, שאחד מסמליה היה נפילת קבול בידי הטליבן ב-15 באוגוסט 2021.  נפילת אפגניסטן בידי הטליבן חשפה בעיני הקרמלין את חולשתה הצבאית של ארה"ב, פגעה באמינותו של ביידן כמנהיג צבאי, והיוותה  הזדמנות שאסור להחמיצה לפעולה צבאית רחבה.

כל ההצלחות הצבאיות של רוסיה, ללא ספק, עודדו את פוטין בהחלטתו ב-2022 לפלוש לאוקראינה. זאת על אף שבחינה ביקורתית ומפוקחת של שרשרת הישגיו של פוטין חושפת את מוגבלותם. לדוגמה, ההכרעה בסוריה הושגה באמצעות שימוש במספר קטן של מטוסים מודרניים, בלי התחשבות באוכלוסייה אזרחית, מול כוחות בלתי סדירים ללא אמצעי הגנה נגד מטוסים וללא חיל אוויר. לא היה בכך להבטיח ניצחון קל מול מדינה בעלת צבא סדיר, מערכות הגנה אנטי- אווירית וחיל אוויר. יתרה מזו. במהלך 8 שנות מלחמה באזור דונבאס (2022-2014), כ-900,000 גברים ונשים אוקראינים נלחמו בקווי החזית, מלחמה אשר הפכה אותם לכוח עתודה בעל ניסיון קרבי.  אף על פי כן, ממשלו של פוטין סבר מן הסתם כי שרשרת הישגיו, ובמיוחד ההשתלטות הקלה על קרים, פותחת את הדרך לתנופה נוספת. זאת ועוד. הזרמת כסף מסיבית מצד פוטין לסקטור הצבאי ופיתוח כלי נשק חדשים, בהם טילים היפרסוניים, חיזקו את ביטחונו של פוטין כי ניצחון על הצבא האוקראיני לא יהיה קשה. 

(4) גורם הסנקציות      תלותה של אירופה בגז הרוסי בשיעור 40% מייבואה, ורזרבות של רוסיה בסכום של 650 מיליארד דולר הקנו לקרמלין את הביטחון כי ארצם תוכל לעמוד בסנקציות. הנכונות של מדינות מערב אירופה להמשיך ואף להרחיב את עסקי הגז עם רוסיה – למרות סיפוח קרים ב-2014– עמדה לנגד עיני ממשלו של פוטין כסימן מעודד, בעת ניסיון לחזות את ההשלכות כתוצאה מפלישה רוסית לאוקראינה.

האישים מאחורי הפלישה לאוקראינה     ארבעה אישים – שלושה מהם, אנשי ק.ג.ב לשעבר ומנהלים של שירות הביטחון הפדראלי (FSB) בתקופות שונות, מילאו תפקיד מכריע בהחלטה לפלוש לאוקראינה: פוטין עצמו, ניקולאי פטרושב (Patrushev), מזכיר מועצת הביטחון; אלכסנדר בורטניקוב (Bortnikov), ראש שירות הביטחון הפדראלי; וסרגיי שויגו (Shoigu), שר ההגנה. פטרושב ובורטניקוב היו היוזמים, בעוד שויגו היה לפעמים המְבצע ההססן. אישים נוספים מילאו תפקידים בביצוע, אבל לא בקבלת ההחלטות ולא השתייכו לחוג הפנימי של פוטין – הבולט בהם היה שר החוץ סרגיי לברוב (Lavrov).

שויגו, הן ברקע שלו והן בהלכי רוחו היה שונה מחוגו הפנימי של פוטין. הוא נולד באזור טובה (Tuva) שעל גבול מונגוליה. אביו השתייך ללאום הטובאני  (בן הלאום של טוּבָה) ואימו הייתה רוסייה. במקצועו שויגו הוא מהנדס אזרחי.  ב-1994 הנשיא ילצין מינה אותו לעמוד בראש שירותי הצלה, שאחר כך הפכו למיניסטריון למצבי חירום והגנה אזרחית, והוא המשיך לכהן בתפקיד הזה בתקופת נשיאותו של פוטין. בנובמבר 2012 מינה פוטין את שויגו לשר ההגנה, לאור נאמנותו וכישוריו. שויגו ערך רפורמות בצבא. הוא הגדיל את מספרם של החיילים המקצועיים המשרתים על פי חוזה, בצבא שהתבסס עד עתה על מגויסים. כמו כן יצר מפקדה לכוחות של מבצעיים מיוחדים, כוחות שנועדו לאפשר התערבות רוסית מהירה בסכסוכים במדינות בריה"מ לשעבר.

תוכנית הפלישה       במהלך ספטמבר-אוקטובר 2021 כאשר החל ריכוז מסיבי של כוחות רוסיים לאורך הגבול עם אוקראינה, ושירות הביטחון הפדראלי (FSB) התווה תוכניות להקמת ממשלת בובות בקייב, אישים, כנראה רמים, בצבא ובשירותי הביטחון של רוסיה העבירו מידע לסי-איי-אי. מידע זה תאם לחומר שהושג ממודיעין אותות ולוויינים. התמונה הכוללת הצביעה על תוכניות רציניות למתקפה רבתי רוסית על אוקראינה.  

לאור המידע הזה, בתחילת אוקטובר 2021 היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ו ביידן, ג'ייק סאליבן (Jake Sullivan), ביקש מהנשיא לזמן ישיבת בכירים בממשל. בישיבה הזו בחדר הסגלגל השתתפו ביידן, סגנית הנשיא קמלה האריס, שר החוץ אנטוני בלינקן, שר ההגנה לויד אוסטין, יושב ראש המטות המשולבים מארק מילי (Milley), ראש הסי-איי-אי ויליאם ברנס (Burns) ומנהלת המודיעין הלאומי אווריל היינס (Avril Haines). לפי עדותה של היינס, אותה עתידה הייתה למסור ל"וושינגטון פוסט", מילי הציג לפרטי פרטים את תוכנית הפלישה הרוסית, שכללה מתקפה על קייב משני צירים, אחד מהם מבלארוס, והשתלטות עליה תוך 4-3 ימים באמצעות כוחות מיוחדים. על הכוחות המיוחדים הוטל גם לאתר את מקומו של זלנסקי, ואם יהיה צורך בכך, להורגו, ועל FSB הוטל להקים ממשלת בובות ידידותית לרוסיה. המתקפה תוכננה לחורף, לפני שהפשרת השלג תהפוך את הקרקע לבלתי עבירה לטנקים. התוכנית דמתה יותר להפיכה בתמיכה צבאית מאשר למלחמה ממושכת.

בעקבות ישיבת התדרוך באוקטובר קיבל ביידן שלוש החלטות: לנסות לשכנע את פוטין מלפלוש לאוקראינה באמצעות הבאת לידיעתו את תגובתו החריפה של המערב; לשכנע את מדינות נאט"ו להתייחס ברצינות לאזהרה; ולהזהיר ולהכין את אוקראינה לפלישה רחבת היקף. במקביל, לנוכח יכולותיה הגרעיניות של רוסיה, ביידן לא היה מעוניין להגיע לידי מלחמה ישירה בין ארצו ונאט"ו לבין רוסיה, שפירושה מלחמת עולם שלישית.

בתחילת נובמבר 2021 שלח ביידן את ראש הסי-איי-אי ויליאם ברנס למוסקבה להעביר מסר בוטה לפוטין. יש לציין כי ברנס שירת בעברו כשגריר ארצו ברוסיה וצבר יותר אינטראקציות עם פוטין מאשר כל אדם אחר בממשלו של ביידן. ברנס נפגש עם יועצו של פוטין למדיניות חוץ (בעברו שגריר ארצו בארה"ב), יוּרי אוּשַקוֹב. פוטין עצמו הצטרף לפגישה באמצעות הטלפון ממקום מושבו מחוץ לסוצ'י (שם נותר בבידוד מקורונה). פוטין חזר על הטרוניות שלו ביחס להתפשטותו של נאט"ו המהווה איום כלפי רוסיה, ועל היעדר לגיטימיות של הממשלה בקייב. הוא גם התייחס בזלזול לזלנסקי. כאשר ברנס הגיב בתיאור מפורט של הפלישה הרוסית העומדת להתרחש, פוטין לא טרח להכחיש את אמיתות המידע המודיעיני הזה. ברנס השאיר מכתב מביידן שֶמָנָה בפירוט את המחיר העצום אותו תשלם רוסיה, אם תתקוף את אוקראינה. ברנס נפגש גם עם פטרושב, שחזר על עמדתו של פוטין. בסיום מסעו למוסקבה, ברנס התרשם כי ההחלטה הסופית בדבר הפלישה עדיין לא התקבלה, ועם זאת דאגתו גברה, ולא פחתה.

באוקטובר-נובמבר 2021 בכירים בממשל האמריקאי ניסו לשכנע את חברות נאט"ו להתייחס ברצינות לאזהרה האמריקאית בדבר הפלישה המתוכננת. בריטניה, פולין והמדינות הבלטיות שוכנעו, אבל רוב חברות הברית התייחסו לתרחיש הפלישה בספקנות. הספקנים טעני כי  המדינות שהיו בעברן תחת שליטה סובייטית נוטות בהערכתן להגזמה מופרזת, בעוד למודיעין האמריקאי ישנה היסטוריה של חוסר אמינות. חוסר האמינות הזו התגלה בטענתו המופרכת כי לעיראק ב-2003 היה נשק להשמדה המונית, ובאי יכולתו לחזות את קריסתם המהירה של כוחות הביטחון האפגניים בקיץ 2021. לבכירי הממשל היה  הכי קשה לשכנע את זלנסקי בריאליות הפלישה הרוסית. זלנסקי נותר ספקן ביחס לפלישה ממש שעות לפני התרחשותה. הוא חשש כי  שמועות בדבר מלחמה יגרמו להיווצרות בהלה שתפגע בכלכלה ולהגירתם של צעירים, להם היה זקוק למלחמה. עוד טען זלנסקי בדיעבד, כי האמריקאים לא הבטיחו לספק מטוסים או הגנה אווירית במקרה של פלישה רוסית, ובכך ערערו בעצמם את אמינות המידע ואת ערכו המעשי.

ב-3 בדצמבר 2021 שר ההגנה של אוקראינה, אולכסיי רזניקוב  (Oleksii Reznikov) בנאום בראדה דיבר על אפשרות "הסלמה רחבת היקף" מצד רוסיה בסוף ינואר 2022. אבל הדעה הרווחת בקייב בשלושת החודשים לפני המלחמה הייתה כי המלחמה תצטמצם למבצע בדונבאס, או לכל היותר בהשתלטות על שטח שיאפשר ליצור קשר יבשתי בין דונבאס לחצי האי קרים. הממשל האוקראיני לא האמין כי הפלישה תהיה מכוונת ישירות לכיבוש קייב. גם נשיא צרפת עמנואל מקרון, והקנצלר הגרמני החדש אולף שוֹלץ התקשו להאמין כי פוטין ינקוט בצעד כל כך אי-רציונאלי שיהרוס את האינטרסים הכלכליים שלו.

בפגישת המטכ"ל הרוסי במוסקבה ב-1 בדצמבר 2021 הוחל בהכנות הכרחיות לביצוע הפלישה. המטה הצבאי המזרחי של רוסיה הועבר זמנית מהעיר חברובסק  (Khabarovsk) שליד מנצו'ריה הסינית, לבלארוס, לכאורה עבור תמרונים שתוכננו בפברואר. כמו כן יחידות מפתח של צבא היבשה של רוסיה הועברו מהמזרח הרחוק, בסך הכול כ-15,000 איש, לבלארוס ולמחוז בלגורוד (Belgorod),  כשיעדם הם קייב וחרקיב. במקביל הוצאו פקודות לאוניות מלחמה מהצי באוקיינוס השקט לשוט במהירות לים התיכון. נוסף לכך שכירי חרב מ"קבוצת וגנר" קיבלו פקודות להיכנס לאוקראינה במסווה אזרחי. חלקם החזיקו באזרחות של אוקראינה ובלארוס, ולאחרים הונפקו דרכונים אוקראיניים מזויפים. היה עליהם להתארגן בחוליות חיסול כדי להתנקש באנשי ממשל וביטחון בכירים בהם זלנסקי. במטה FSB , סרגיי בסאדה (Sergei Beseda), הורה לקציניו להכין רשימה של משתפי פעולה, וכמו כן של מתנגדים אותם יש לנטרל. אנשי ממשל בכירים באוקראינה קיבלו שיחות טלפון מאנשי מודיעין רוסים שהציעו להם כסף ומשרות רמות בממשל הפרו-רוסי בעתיד, אם הם יסכימו להחליף צד. בין מקבלי ההצעות היה ראש העיר של חרקיב, שנודע כמדינאי פרו-רוסי – אך הוא סירב. ואולם היו רבים שנענו להצעות הרוסיות, בהם סגן לשעבר של מועצת הביטחון של אוקראינה. 

לברוב לא ידע עד ערב המלחמה כי היא תכלול תוכנית להתקפה על קייב. ב-17 בדצמבר 2021 משרד החוץ הרוסי הציג למערב שורה של דרישות בנוסח אולטימטום. רוסיה דרשה בין היתר שנאט"ו ייסוג למעשה לגבולות שלפני 2007, ושיבטיח לא להציב טילים, נשק כבד או ריכוזי צבא גדולים באף אחת מחברות הגוש הסובייטי לשעבר. הדרישות האלה היו בלתי קבילות על נאט"ו, ועם זאת הבריטים העריכו כי מדובר בעמדת פתיחה רוסית שתהיה נתונה למיקוח. במאמץ אחרון להפיג את המתיחות, ב-21 בינואר 2022 התקיימה בז'נבה פגישה בדרג שרי חוץ בין בלינקן ללברוב, אשר הסתיימה ללא תוצאות. לאחר החלק הרשמי של הפגישה בלינקן שאל את לברוב, האם רוסיה אכן מודאגת מבעיות ביטחון או מדובר באמונתו של פוטין כי אוקראינה תמיד הייתה חלק מרוסיה. לברוב לא השיב.

לנוכח הערכה גוברת בוושינגטון כי המלחמה בלתי נמנעת, באמצע פברואר 2022 ארה"ב הגדילה את נוכחותה הצבאית באירופה מ-74,000 חיילים ל-100,000. כמו כן ארה"ב הגדילה את משלוחי הנשק לאוקראינה, שכללו בעיקר נשק אנטי טנקי נייד, שנועד להאט את התקדמות ההתקפה הרוסית. לפי גורם בריטי רם דרג, "אף אחד לא חשב ש[האוקראינים] יוכלו להדוף בהצלחה התקפה רוסית בהיקף כזה, אם תתרחש" (עמ' 210).

התקרבות הפלישה        ב-18 בפברואר 2022 ה"דוּמָה" (הפרלמנט הרוסי) ביקשה מפוטין להכיר בשתי הרפובליקות, דונייצק ולוגנסק (השוכנות באזור דונבאס), כדי להגן עליהן מפני פלישה מצד קייב. בתקופת מגפת הקורונה פוטין בקושי ביקר במוסקבה, ופחות מזה נראה בציבור. אבל בתאריכים 21, 22 ו-23 בפברואר 2022 הוא הגיע למוסקבה, כלומר בשלושה ימים ברציפות. ב-21 בפברואר התקיימה ישיבה שלא מן המניין של מועצת הביטחון של רוסיה בקרמלין. המוסד הזה כלל 12 חברים ורק 4 מתוכם ידעו על מלוא ממדי תוכניתו הצבאית של פוטין לפלוש בהיקף מלא לאוקראינה בתוך כ-72 שעות. החברים המעודכנים היו שר ההגנה סרגיי שויגו; יושב ראש מועצת הביטחון ניקולאי פטרושב; ראש שירות הביטחון הפדרלי (FSB) אלכסנדר בורטניקוב; וראש ביון החוץ סרגיי נרישקין (Naryshkin), לשעבר עמיתו של פוטין בק.ג.ב. לכל חברי המועצה נאמר כי הפגישה תועבר בשידור ישיר – אבל היה זה שקר. על פי שעוני המשתתפים בישיבה אפשר להסיק כי האירוע שודר כחמש שעות לאחר התרחשותו.

 הישיבה נועדה לאשר או לדחות את ההכרה ברפובליקות בדונבאס. הניצים פטרושב ובורטניקוב הפגינו ביטחון בהצגת גרסתם ושקריהם. לדוגמה, בורטניקוב האשים את האוקראינים ב"רצח עם" של אזרחים בדונבאס. סגן מועצת הביטחון, דמיטרי מדבדב, ליברל לשעבר –  אשר שימש נשיא בין השנים  2012-2008 וראש ממשלה אחר כך עד 2020 – בהתבטאותו בישיבה המציא את עצמו מחדש  כנֵץ, כדי להישאר בחוג הפנימי של פוטין. מעניינים במיוחד היו התבטאויותיהם של אישים אשר הרגישו אי נוחות מהתפתחות האירועים והיו מוּדעים יותר טוב מחבריהם למעמדה של רוסיה בעולם, מצב הכלכלה בה וגם למצב בשטח באוקראינה. לברוב נמנע לתת תשובה ישירה לשאלה, האם להכיר ברפובליקות בדונבאס. ראש הממשלה מיכאיל מישוסטין  (Mishustin) נראה בלתי מרוצה, בזמן שפוטין הפסיקוֹ, כאשר ניסה להזהיר את המועצה מפני ההשלכות הכלכליות של הפלישה. מתוך פחד הוא מיהר להתאים עצמו לרצוי לבוס. דמיטרי קוזק, האיש של הקרמלין באוקראינה, שהכיר את המצב בשטח, ניסה לפתוח את הדיון לגבי עתידן של רפובליקות דונבאס, אך פוטין ללא גינוני טקס הפסיקוֹ פעמיים.  המופע חִייב קורבן מקרב אנשי החצר של פוטין והוא בחר בסרגי נרישקין (Naryshkin) ראש מודיעין החוץ. בניגוד לקוזק ומישוסטין, נרישקין לא ניסה לעורר דיון, וכמובן גם לא להתווכח, אבל הוא התבלבל. הוא הביע תמיכה בהכרה בשתי הרפובליקות תוך שימוש בפועל בעתיד ובכך השתמע ערפול בעמדתו. בתגובה, פוטין גער בו: "האם אתה תתמוך, או אתה תומך...אמור לי בפשטות". נרישקין ברעדה, כמו תלמיד מבולבל, השיב כי הוא תומך בצירוף הרפובליקות לרוסיה. פוטין, שוב גער בו: "לא על כך אנו דנים! האם אתה תומך בהכרה בעצמאותן או לא". סיקור האירוע הראה כי פוטין מעוניין בפגישות של מועצת הביטחון לא לשם דיון אלא בתור טקס פומבי של מופעי הסכמה.

[ב-21 בפברואר  2022 בערב נשא פוטין נאום לאומה בו שלל  למעשה את זכות קיומה של אוקראינה כמדינה נפרדת מרוסיה מסיבות היסטוריות, ובכך הכשיר מבחינה תעמולתית פלישה לכל שטחה של האוקרינה. הוא טען כי המדינה האוקראינית היא תוצר מלאכותי של השלטון הבולשביקי-קומוניסטי בבריה"מ. לנין יצר את אוקראינה לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917; סטאלין לאחר מלחמת העולם השנייה צירף אליה שטחים אשר השתייכו לפולין, רומניה והונגריה; וחרושצ'וב "משום מה" לקח מרוסיה את חצי האי קרים ומסר אותו במתנה לאוקראינה ב-1954. פוטין טען כי בדונבאס מתרחשת השמדת עם  וכי יש להכיר בעצמאותן של שתי הרפובליקות, דונייצק ולוגנסק. כמו כן ביקש את  הפרלמנט של רוסיה על שני בתיו (מועצת הפדרציה והדוּמה)  לאשרר את "החוזה לידידות ולעזרה הדדית" עם שתי הרפובליקות.] בעקבות ההכרה הרשמית על ידי הדוּמָה ופוטין בשתי הרפובליקות הבדלניות ב-21 בפברואר, למחרת כוחות רוסיים נכנסו לדונבאס והוצבו לאורך הקווים בהם החזיקו המורדים הפרו-רוסים  מול הכוחות של קייב מאז 2015.

ב-23 בפברואר 2022 ב"יום מגיני המולדת" פוטין הניח זר פרחים באתר להנצחה, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז אותו היום ב-2021 בה הוא נראה צועד במוסקבה. באותו היום בשעה 5 בערב פוטין קיים שיחת טלפון מתוכננת עם נשיא תורכיה ארדואן במהלכה לא רמז על תוכניתו לפלוש לאוקראינה. בהמשך אותו היום, במקום מעונו הרשמי  בנובו-אוגריוֹבו (Novo-Ogarevo) הוא הקליט הודעה עבור עמו שתשודר למחברת  בשעה 6 בבוקר. בהודעה נאמר כי הוא הוציא פקודות לפתוח ב"מבצע צבאי מיוחד" ומוגבל נגד אוקראינה.

חיילים רבים שהוצבו בחזית מול אוקראינה היו מהאזורים הרחוקים והעניים של רוסיה, ללא תעודת בגרות. אנשים מהקטגוריה הזו גויסו לשירות חובה ואחר כך המשיכו לשירות קבע על פי חוזה (kontratnik). במסגרת זו קיבלו משכורת גבוהה יחסית לאנשים במעמדם.  בערב ה-23 בפברואר, מפקד פלוגת טנקים באזור בֶּלְגוֹרוֹד, אסף את כל הטלפונים ביחידותו מאלה שאינם קצינים, כאמצעי זהירות. הוא צייד את חייליו ב"מנות  יבשות" [מנות קרב] לשלושה ימים – אשר לפי סברת המפקדים יספיקו למשימה הקצרה. פוטין אכן ציפה כי המלחמה תהיה קצרה  ומנצחת.

עד סמוך לפלישה הרוסית לאוקראינה, כלי התקשורת הרוסיים הונחו לא להתייחס לכוונתה של רוסיה לפלוש לאוקראינה, אלא לציין כי מאמציו הדיפלומטיים של פוטין מתקדמים היטב. ואולם ב-21 בפברואר קו התעמולה הרשמי השתנה. התקשורת טענה כי הרפובליקות בדונבאס נתונות בהתקפה מהפשיסטים של אוקראינה, והוצגו סרטי וידאו שהראו  גופות של מְבַצעי התקיפה האוקראינים בתלבושת צבאית. כמו כן הוצגו סרטי וידאו בדבר פינוי תושבים מהרפובליקות הבדלניות ופיגועים באמצעות מכוניות ממולכדות במעברי הגבול. התעמולה נועדה ליצור רושם כי מדובר במתקפה אוקראינית להשמדת העם בדונבאס, ובכך להכין את דעת הקהל לנרטיב שרוסיה לא החלה במלחמה אימפריאלית תוקפנית, אלא יצאה לשליחות הומניטרית למנוע השמדת עמה.

אוקראינה ערב הפלישה        מאז נובמבר 2021 המודיעין של ארה"ב היה מזהיר את נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, בדחיפות עולה ובפירוט רב, מפני תוכניתו של פוטין לבצע פלישה רב חזיתית ובהיקף מלא לאוקראינה, וכי הפלישה תכלול מתקפה ישירה על קייב. זלנסקי עצמו וצוותו הביטחוני התייחסו בספקנות לאזהרות האלה. כאשר ב-12 בפברואר 2022 השגרירויות של ארה"ב ובריטניה פונו מקייב, זלנסקי הודיע כי "ממש כעת, האויב הגדול ביותר של העם הוא פאניקה". הוא המשיך ושלל למעשה כי בידי ארצות המערב קיימות הוכחות מוצקות בדבר הפלישה הממשמשת ובאה. ואולם ב-23 בפברואר היה ברור כי הפעם המצב שונה. בלילה הקודם הכוחות הרוסיים נכנסו לשתי הרפובליקות הבדלניות. אבל עדיין נותרה השאלה האם פוטין יעצור בשטחים בהם כבר החזיקו הבדלנים ברפובליקות דונייצק ולוגנסק, או יתקדם הלאה. בצוהריים זלנסקי כינס את "מועצת הביטחון הלאומי וההגנה", שכללה את ראשי הצבא והמודיעין וכמו כן שרים. המשתתפים כללו בין היתר את איוון באקאנוב (Ivan Bakanov)   ,  ראש שירות הביטחון של אוקראינה (SBU), ידידו הוותיק של זלנסקי ומנהל מסע הבחירות שלו. האיש היה עורך דין במקצועו ללא רקע בתחום המודיעין. מטרת מינויו מצד זלנסקי היה לבצע רפורמות בשירות הביטחון ולטהר אותו מיסודות פרו-רוסיים. משתתף חשוב בישיבה היה הרמטכ"ל מאז 2021 ולרי זלוז'ני (Valeriy Zaluzhny). בגלל גילו הצעיר (בן 49) הוא לא שירת בצבא הרוסי, רכש השכלתו הצבאית באימונים עם נאט"ו, כולל תקופה מסוימת באנגליה. האישיות השלישית החשובה הייתה ראש מודיעין החוץ אולכסנדר ליטוויננקו  (Oleksandr Lytvynenko). הוא רכש את השכלתו בתחום המודיעין במוסקבה ובלונדון. בישיבת מועצת הביטחון של אוקראינה הועלו שלוש אפשרויות: פוטין לא יתקדם מעבר לגבולות בהם החזיקו המורדים בדונבאס; פוטין ינסה ליצור מסדרון שיחבר את חצי האי קרים לדונבאס; פוטין יפלוש לאוקראינה בהיקף מלא, כולל מתקפה נגד קייב מבלארוס. בערב ה-23 בפברואר זלנסקי עדיין היה משוכנע כי פוטין טרם החליט אם להתקדם מעבר לשטחים שהוחזקו בידי הרפובליקות הבדלניות. ההוכחה לכך היא  סיום ישיבת המועצה ללא מסקנה ברורה. זלנסקי באותו הערב פנה לעם הרוסי בשפה הרוסית, שפת האֵם שלו עצמו. בנאומו שאל את הרוסים בתמיהה כיצד העם האוקראיני, אשר הקריב יותר מ-8 מיליון מאנשיו במלחמה נגד הנאצים, יכול להיות נאצי – וזאת כנגד התעמולה הרוסית על גורמים נאציים בשלטון האוקראיני.  הוא גם הזכיר את סבו אשר נלחם נגד  הנאצים במסגרת הצבא הסובייטי – אבל לא הזכיר את שורשיו היהודיים. בנאומו, אותו כתב בעצמו, הוא הדגיש את הצורך למנוע מלחמה. באותו הערב הוא הצטרף לאשתו אולנה (Olena) ולשני ילדיו, בת בגיל 17 ובן בגיל 9,  במעון הנשיאותי ב-Koncha-Zaspa שממוקם 15 ק"מ דרומית ממרכז קייב. הוא הלך לישון בתקווה כי השכל הישר  שהובע בנאומו יגבר.  

מלחמת רוסיה-אוקראינה: השנה הראשונה, 2023-2022

מהלך הלחימה      ב-24 בפברואר 2022, בסמוך לפני השעה 6 בבוקר זמן מוסקבה, 5 בבוקר זמן קייב, שודרה הודעה מוקלטת של פוטין בכל רשתות הטלוויזיה של רוסיה. הוא הודיע על תחילתו של "מבצע צבאי מיוחד" במזרח אוקראינה במטרה להשיג "דה-מיליטריזציה" (פירוז) ו"דה-נאציפיקציה" (טיהור מנאציזם) של ארץ זו. עוד אמר כי "כיבוש שטחים אוקראיניים אינו נכלל בתוכניות שלנו". להצדקת המהלך הצבאי חזר פוטין על הטענה כי בדונבאס מתבצע רצח עם. [הוא הוסיף כי "הניסיון לפייס את התוקפן ערב המלחמה הפטריוטית הגדולה התברר כטעות אשר עלתה ביוקר לעמינו...לא נרשה טעות כזו שנית". בהעלאת זיכרון מלחמת המגן של בריה"מ נגד גרמניה הנאצית ניסה פוטין לגייס תמיכת הציבור בארצו בפלישה לאוקראינה, כמלחמה שאין צודקת ממנה.] דקות ספורות לאחר נאומו החלה המתקפה הרוסית, שנפתחה בירי טילים. מלחמת הבזק של רוסיה תאמה לזו שציפה ראש המטות המשולבים של ארה"ב מִילִי באוקטובר 2021.

בתחילת ההתקפה זלנסקי ומשפחתו המשיכו לשהות במעון הנשיאותי  השוכן כ-15 ק"מ דרומית מקייב. למשמע קול ההפגזות, זלנסקי ואשתו אולנה (Olena) העירו את בתם ואת  בנם, ולאחר מכן האישה והילדים פונו למקום בטוח יותר במערב אוקראינה. זלנסקי הוסע לבניין הממשלה השוכן במרכז קייב. הנשיא האוקראיני יחד עם צוותו הבכיר הצבאי והאזרחי התכנסו בבונקר עמוק מהתקופה הסובייטית.  הנשיא ביידן היה בין האישים הזרים הראשונים שהתקשרו לזלנסקי. ביידן הציע תמיכה, בעוד אישים אמריקאים אחרים הציעו לְפַנות את זלנסקי ואת משפחתו מקייב. למחרת, פקיד מודיעין אמריקאי רם דרג מסר כי בתשובה להצעת הפינוי השיב זלנסקי: "הלחימה היא כאן; אני זקוק לתחמושת, לא לנסיעה". קרוב לוודאי הציטטה אינה מדויקת, אבל הדיאלוג שקיף את שני הלכי הרוח בשעות הראשונות של המלחמה: רוח ההתרסה וההתנגדות של זלנסקי מצד אחד, מול ההערכה המוצקה מצד מדינות נאט"ו שקייב תיפול בקרוב.

לאחר שיחת הטלפון עם ביידן, זלנסקי מיהר להקליט בטלפון החכם פנייה לעמו בווידאו. בפנייתו ביקש מעמו לא להיכנס לבהלה והוסיף: "אנו חזקים...אנו נביס כל אחד. כיוון שאנו אוקראינה". אחר כך הוא פנה ברוסית לעם הרוסי ואמר כי אוקראינה רוצה בשלום, אבל אם תותקף "אתם תראו את פנינו ולא את גבינו". מאוחר יותר בבוקר, זלנסקי, בפנייה רשמית יותר מארמון הנשיאות, שכוּוְנה לדעת הקהל הבינלאומית, השווה את הפלישה הרוסית לפלישה הנאצית, בהדגישו כי מה שעומד להיקבע כעת הוא לא רק עתידה של אוקראינה, אלא של אירופה. זלנסקי הורה לרשום לגיוס את כל האוקראינים הזכרים בגילאים בין 18 ל-60. עם זאת, לא בוצע גיוס חובה, ועדיין בספטמבר 2022 קייב מסרה על קיום מספר מספיק של מתנדבים. יחידות ההגנה האזרחית החלו לחלק נשק ובקבוקי תבערה לגברים בקייב. כבר ביום הראשון של המלחמה, צוות הביטחון של הנשיא תוגבר ביועצים זרים, בהם לכל הפחות שלושה קציני מודיעין אמריקאים. החל מהיום השני למלחמה הקפיד זלנסקי להופיע בבגדים דמויי מדי צבא.

רוח ההתרסה וההעזה שהפגין זלנסקי בימים הראשונים של המלחמה לא שיקפה את המצב בשטח. הכוחות הרוסיים התקדמו במהירות לעבר קייב. כוח מונחת תפס את נמל התעופה הוסטומל (Hostomel) בפרברי קייב. כוחות מיוחדים של רוסיה נעו בנגמ"שים שהונחתו מהאוויר בפרברים המערביים של קייב. נוסף לכך, כוחות רוסיים הגיעו לפרברי הערים הגובלות בצפון מזרח, חרקיב (Kharkiv) וסומי (Sumy).אבל היו גם סימנים מעוררי תקווה. החיילים הרוסים אשר האמינו כי יתקבלו בפרחים על ידי "האוכלוסייה המשוחררת", נתקלו בקללות ובקריאות להסתלק, מאוכלוסייה כמעט רוּבה דוברת רוסית. כוח המשמר ב"אי הנחשים" בים השחור ליד אודסה, בפנייה מאוניית הדגל של הצי הרוסי בים השחור "מוסקבה" להיכנע, השיבו בקללה ("לך להזדיין"). אבל בהמשך, חיילי האי הופגזו ונפלו בשבי. בידי אוקראינה היו גם כלי נשק שעתידים להתגלות כבעלי חשיבות מכרעת, בהם מל"טים טורקיים מצוידים בטילים מדגם Bayraktar TB-2, וטילי כתף אמריקאיים מסוג Javelin. המודיעין האוקראיני טען כי צוותים של כוח Wagner [צבא רוסי פרטי בחסות הקרמלין] ניסו לפחות פעמיים להתנקש בחייו של זלנסקי, אבל חוסלו. לפי עדותו של בכיר ביטחוני אוקראיני, הצד האוקראיני קיבל מידע מוקדם מאישים בשירות הביטחון הפדראלי של רוסיה  (FSB) – שהתנגדו למלחמה –  על קבוצת מתנקשים צ'צ'נים, שתרו אחר זלנסקי, וחוסלו מבעוד מועד על ידי האוקראינים.

ב-24 בפברואר, תקפה רוסיה מהאוויר 11 נמלי תעופה אוקראיניים והשמידה "מספר" מטוסים והליקופטרים על הקרקע, וכמו כן מאגרי תחמושת. אוקראינה, למזלה, בימים שלפני הפלישה פיזרה את מאגרי הנשק וכלי הטיס במרחב רחב ככל שניתן. היעד האסטרטגי החשוב ביותר עבור רוסיה היה נמל התעופה של קייב "הוסטומל" (Hostomel) [המכונה גם אנטונוב]. לאחר הפצצת נמל התעופה, בצוהריים הליקופטרים נושאי חיילים ניסו לנחות בנמל התעופה. לצנחנים הרוסים שהיו ממוקמים בגבול  רוסיה-בלארוס נודע רק בעת טיסתם כי הם לא הוצבו לעריכת תמרונים בבלארוס, כפי שנאמר להם בתחילה, אלא בדרך למלחמה נגד אוקראינה. האוקראינים בעזרת טילי כתף הצליחו להפיל 7 הליקופטרים. כוח האש האנטי אווירי היה כה חזק, עד ש-18 מטוסי תובלה מסוג Il-76, אשר נשאו את עיקר כוח התקיפה הרוסי, נאלץ לחזור כלעומת שבא. ניסיון נוסף של הרוסים להנחית חיילים, שנעשה בשעות אחר הצוהריים הביא להפלת שני מטוסים מסוג Il-76 ולמותם של 300 חיילים שנשאו. למרות העליונות האווירית המסיבית של רוסיה – 1,511 מטוסי קרב ו-1543 הליקופטרים קרביים מול 98 מטוסי קרב ו-112 הליקופטרים בצד האוקראיני – הרוסים נכשלו להוציא מכלל פעולה את חיל האוויר של אוקראינה ולהשיג שליטה אווירית החיונית להתקפתם על הוסטומל. לאחר שבמשך שלושה ימים לא הצליחו הרוסים להביא ציוד ותגבורת לכוח בהוסטומל, ב-27 בפברואר הכוח הרוסי קיבל פקודה לנסות לסגת.

שני טורים של הצבא הרוסי שנעו מבלארוס לעבר קייב – טור אחד דרך האזור האסור לכניסה של צ'רנוביל וטור שני דרך מחוז צ'רניהיב (Chernihiv) – נתקלו בקשיים. מדובר היה בטור שהשתרע כמעט על 60 ק"מ  מהגבול של בלארוס עד לקייב. ביום השלישי הכוח הזה כמעט נותר עומד במקומו כתוצאה מתקלות מכניות, מחסור בדלק והתנגדות עזה ובלתי צפויה בפרוורים הצפוניים של קייב: Bucha, Irpin, Motyzhin. כלי הרכב הרוסים הפכו כמעט למטרות נייחות עבור קבוצות קטנות של חיילים אוקראינים שהיו מצוידים בטלי NLAW ו-Javelin, ובמל"טים מסוג Bayraktar הטסים באיטיות בגובה נמוך. במקביל, בתחילת הפלישה ב-24 בפברואר ניסו הרוסים לכבוש את העיר סומי (Sumy), הממוקמת בסמוך לגבולה המזרחי של אוקראינה עם רוסיה (מול המחוז הרוסי בלגורוד). גם הכוח הרוסי הזה נתקל בקשיים כתוצאה מפגיעות בטילי כתף נגד טנקים.

התקדמות הצבא הרוסי מחצי האי קרים דרומה, במחוז חֶרסוֹן, התנהלה בהצלחה, בהשוואה לאזורים אחרים. הקרקע המישורית עם מעט יערות, אִפשרה תנועה קלה לשריון והותירה מעט מקומות מסתור למגנים. כבר ביום הראשון של המלחמה, כבשו הרוסים את העיר הקטנה נובה קחובקה (Nova Kakhovka), בלי שנורה כדור. הרוסים אסרו את השוטרים המקומיים ואת ותיקי המלחמה שהשתתפו ב"מבצע נגד טרור" נגד הבדלנים בדונבאס. ב-28 בפברואר הרוסים כיתרו את בירת המחוז, העיר חרסון. אחרי שלושה ימים של משא ומתן, חיל המצב בעיר שהיה חמוש בנשק קל נסוג, והרוסים נכנסו לעיר ב-1 במארס. חרסון ומליטופול (Melitopol)   היו הערים האוקראיניות העיקריות היחידות  שנפלו לידי הרוסים ללא קרב עז, אבל גם בהן  נתקלו הכובשים הרוסים בעוינות. בניגוד לחרסון ומליטופול, כיבוש סופי של העיר מריופול הושלם על ידי הצבא הרוסי רק  לאחר מצור, ב-20 במאי ובעקבות קרבות קשים שהחלו בפברואר.  

בסוף השבוע הראשון למלחמה, נחשפו ארבע מהנחות היסוד השקריות של פוטין. האוקראינים לא קיבלו בברכה את הפולשים הרוסים; הצבא האוקראיני לחם בהצלחה; הנשיא זלנסקי התגלה לא כליצן מכור לסמים, אלא מנהיג מעורר השראה; והצבא הרוסי, מקור גאוותו של פוטין, התגלה כבלתי מתאים לביצוע המטרה. נראה כי הצבא הרוסי ניסה להילחם במאה ה-21  בשיטות ממלחמת העולם השנייה.

בתחילת המלחמה, כפי שהקרמלין ציפה, המערב נמנע מלהושיט עזרה ממשית לאוקראינה, במיוחד בכל הקשור לאספקת נשק כבד, כיוון שהיה משוכנע כי אוקראינה לא תחזיק מעמד זמן רב. היתרון הברור של רוסיה בכוח השריון, לכאורה לא הותיר ספק כי צבאה יכבוש בקרוב את קייב. המערב אף חשש כי הנשק שיסופק לאוקראינים עלול ליפול בקרוב בידי הרוסים. זאת ועוד. ביום השלישי למלחמה ב-27 בפברואר,  פוטין הכריז על העברת כוחותיה הגרעיניים של ארצו ל"מצב מונע מיוחד". במערב היה חשש כי פוטין עלול להשתמש בנשק גרעיני טקטי. בתיווך סיני הושגה הסכמה שאם ארה"ב תסכים לכפות על פולין לוותר על משלוח מטוסי מיג-29 לאוקראינה,  סין תפעל להפגת האיום הגרעיני של רוסיה.

ב-27 בפברואר 2022 התקיים מפגש בין נציגי רוסיה ואוקראינה בעיר גומל  (Gomel) בבלארוס. בראש המשלחת הרוסית עמד ולדימיר מדינסקי (Medinsky), שר תרבות לשעבר, לאומן קשוח, אשר מעמדו הנמוך נועד לעלוב באוקראינים. פגישה נוספת בתיווך תורכי התקיימה באנטליה בדרג שרי החוץ: סרגיי לברוב מול דמיטרו קולאבה (Dmytro Kuleba). שתי הפגישות לא הניבו תוצאות, ואולם כבר בפברואר-מארס נתן זלנסקי להבין כי אוקראינה עשויה לוותר, ולו זמנית, על הצטרפות לנאט"ו. דוברו של פוטין, דמיטרי פסקוב (Peskov), דרש פירוזה (דה-מיליטריזציה) של אוקראינה לפי המודל של אוסטריה ושבדיה, בתור מדינות בלתי מזדהות. לדברי יועץ בכיר של זלנסקי, באמצע מארס 2022, בשיחות באנטליה, כאשר הכוחות הממונעים של רוסיה היו במרחק של חצי שעה ממרכז קייב, זלנסקי היה מוכן לוותר על שטחי שתי הרפובליקות הבדלניות וחצי האי קרים, כדי לחסוך בחיי אדם. בכל מקרה, פוטין לא הסתפק בכך, ואוקראינה מיהרה לחזור בה מאותם הוויתורים להם הסכימה באנטליה.

ב-29 במארס, כאשר התקיים סבב שיחות נוסף בין אוקראינה לרוסיה באיסטנבול, משרד ההגנה הרוסי הודיע על "הפחתה דרמטית בפעילות הצבאית" בחזיתות קייב ו-צ'רניהיב  (Chernihiv) [העיר שוכנת בצפונה של אוקראינה, סמוך לגבול עם בלארוס]. בהתאם לכך, הכוחות הרוסיים נסוגו  מהמחוזות של קייב וצ'רניהיב, וב-1 באפריל הכוח הרוסי שנשלח לכבוש את קייב ומנה כ-30,000 איש נסוג לגמרי לגבול הרוסי, בהותירו מאות הרוגים ומאות טנקים וכלים משוריינים, וגם מאות אזרחים אוקראינים שנרצחו על ידי החיילים הרוסים. בבוצ'ה לבדה נמצאו 458 גופות, אשר רובם נרצחו כתוצאה מהוצאות להורג, עינויים והכאות. זלנסקי, בליווי עיתונאים ביקר באתר הטבח. הפלישה הרוסית התגלתה כמעשה ברברי נגד אזרחים, חסר תקדים באירופה מאז הטבח בבוסניה.

הכישלון הרוסי בנמל התעופה הוסטומל (Hostomel) והשימוש המוצלח מצד האוקראינים בטילים נגד טנקים בלמו את התקדמותו של הצבא הרוסי בקרבות על קייב וחרקיב. במקביל, עמדת המערב בנושא אספקת הנשק החלה להשתנות. באפריל 2022 ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, ביקר בקייב והבטיח תמיכה צבאית. הבטחות דומות קיבל זלנסקי מראשי מדינה אחרות באירופה – והחשוב מכול, ארה"ב החלה לשלוח נשק כבד לאוקראינה. ב-13 באפריל  סיירת טילים מונחים "מוסקבה" – אוניית הדגל של הצי הרוסי בים השחור – נפגעה על ידי שני טילי Neptune  מתוצרת אוקראינה, ניסיונות הרוסים לחלצה כשלו והיא שקעה. הייתה זו אותה האנייה אשר אליה החיילים האוקראינים ב"אי הנחשים" שלחו את המסר המתריס "אונייה רוסית, לכי להזדיין".

ב-9 במאי 2022 הנשיא ביידן חתם על חוק "להחכרת ולהשאלת פריטי הגנה לממשלה [האוקראינית], כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית באוקראינה מפני הפלישה הצבאית הרוסית ולמטרות אחרות", כלשון החוק. החוק התקבל ברוב של 417 מול 10 בקונגרס. התאריך היה סמלי. היה זה יום בו חגגה רוסיה את יום השנה לניצחונה על גרמניה הנאצית, אלא שכעת – בניגוד למלחמת העולם –  מִבצע הסיוע האמריקאי הופנה לקורבן התוקפנות הרוסית,  בעוד רוסיה מילאה תפקיד דומה לרייך השלישי. חבילת הסיוע כללה 55 מיליארד דולר, כמעט שווה בערכה לתקציב ההגנה הרוסי השנתי. ארה"ב נהגה בריסון עצמי בכך שהחליטה לא לספק לאוקראינה נשק שיכול לפגוע בתוך רוסיה. עם זאת ארה"ב שלחה סוגי נשק אשר הביאו לשינוי מהותי ביכולותיה של אוקראינה. הנשק כלל למעלה מ-100 תותחי הוביצר M777 עם פגזים בעלי דיוק ל-2.86 מטרים למרחק 40 ק"מ. כמו כן טילי HIMARS בעלי דיוק דומה לטווח 80 ק"מ ובעלי ראש נפץ גדול יותר. הפגזת "אי הנחשים" בטילי HIMARS אילצה את הכוחות הרוסיים לסגת מהאי ב-30 ביוני ובכך הקנתה לאוקראינה ניצחון סמלי חשוב.

באוגוסט 2022, מעודד מהצלחות בשדה הקרב ומהסיוע הרחב במיוחד מצד ארה"ב וכמו כן של נאט"ו, זלנסקי חזר בו מהוויתור של קרים ודרש את השבתו. בספטמבר 2022 אוקראינה ביצעה פריצה גדולה בחזית של חרקיב, ובסוף החודש הגיש זלנסקי בקשה להתקבל לנאט"ו במסלול מהיר. באמצע נובמבר החזירה לעצמה אוקראינה את השליטה על העיר חרסון. יחד עם השטחים מהם נסוגו הרוסים במארס בחזית של קייב, רוסיה הפסידה כי54% מהשטחים שכבשה בחודשים הראשונים של המלחמה.

פוטין מצידו ב-30   בספטמבר  2022 סיפח רשמית ארבעה מחוזות של אוקראינה, אותם כבש באופן חלקי בלבד, והם:  דונייצק, לוגנסק (לוהנסק באוקראינית), חֶרְסוֹן  וזפורוז'יה (Zaporozhzhia). הצבא הרוסי המשיך להתקדם באיטיות. בסוף 2022 הרוסים היו קרובים להשלמת כיבוש העיירות סוֹלידאר ובַאחְמוּט. כמו כן החל מנובמבר 2022 רוסיה תקפה בשיטתיות תשתיות אוקראיניות חיוניות באמצעות מל"טים איראניים מסוג "שהיד" וטילי שיוט מדויקים ולא מדויקים. הותקפו תחנות להפקת חשמל ומתקני חשמל לכל רוחבה של אוקראינה. 

בינואר 2023 קנצלר גרמניה שולץ הסכים שפולין תמסור טנקים מתוצרת גרמניה מסוג 2 Leopard  לאוקראינה ואף סיפק 24 טנקים כאלה לאוקראינה בעצמו. בריטניה החליטה לספק 14 טנקים מסוג Challenger 2s, וארה"ב 50 טנקים מסוג Abrams. גם לאחר תוספת זו, כמות הטנקים שבידי אוקראינה בוודאי לא יכלה להשתוות לזו של רוסיה, אבל ההחלטה לספק אותם סימלה חציית רוביקון מצד המערב.

על אף ההגברה ההדרגתית בסיוע המערבי לאוקראינה, במהלך השנה הראשונה למלחמה הצבא הרוסי כבש כמעט את כל המחוז של לוהנסק וחצי מדונייצק, ובתחילת 2023 המשיך להתקדם באזור דונבאס.  במהלך השנים 2022-2014 רוסיה כבשה כ-21% משטחה של אוקראינה. כ-5 מיליון פליטים ברחו משטחי הלחימה לשטחים בטוחים יותר באוקראינה  ולאירופה, כנגד בין 900,000 ל-1.6 מיליון שעזבו או הוגלו לרוסיה. הנתונים האלה מצביעים על רצון עז של האוקראינים  לא להיות "משוחררים" על ידי רוסיה, אלא להישאר באוקראינה. פליטים רבים מאזור דונבאס, איתם דיבר המחבר, סיפרו כי בעבר התייחסו באהדה לרוסיה ותמכו במפלגתו של ינוקוביץ', אבל שינו את דעתם בעקבות התוקפנות והכיבוש הרוסי.

הגורמים לאי יכולתה של רוסיה להכריע את המלחמה       בזמן הפלישה עמד לרשותה של אוקראינה כוח צבאי מוכן לקרב של 90,000 איש, מוצב ברובו באזור דונבאס – כאשר בסך הכול מנה הצבא האוקראיני כ-200,000 איש. כאמור, במהלך 8 שנות מלחמה באזור דונבאס (2022-2014) כ-900,000 גברים ונשים אוקראינים נלחמו בקווי החזית, והם הפכו לכוח עתודה בעל ניסיון קרבי. לשם התקפה מוצלחת, רוסיה נזקקה לעדיפות מספרית ביחס של 3 מול 1, בעוד רוסיה פלשה לאוקראינה בכוח של כ-200,000 איש. המוטיבציה להילחם בצד האוקראיני הייתה גבוהה, לעומת זאת ניתן למצוא עדויות רבות על היעדר מוטיבציה בצד הרוסי. בתגובה לחוק שעבר בזריזות בדוּמה  בשבועות הראשונים של הלחימה אשר חייב כל גבר בגילאים 26-18 להירשם במשרדי גיוס מקומיים, בלי לחכות לצו, או להסתכן במאסר, לפחות 16 משרדי גיוס ברחבי רוסיה הוצתו.

המקור העיקרי לצבא הפלישה לא היה מרוסיה עצמה, אלא מגיוס המוני של אנשים צעירים מאזור דונבאס. באמצע פברואר 2022, בתואנה של הסלמה בהתקפות אוקראיניות, נשיא רפובליקת דונייצק הכריז על גיוס כללי של גברים בגילאים 65-18, ובכך עלה מספר החיילים של הרפובליקות הבדלניות לכ-100,000 מגויסים. רובם, מתוך 60,000 המגויסים חדשים בדונייצק, היו אזרחים חסרי הכשרה צבאית  והם צוידו ברובים ישנים.  היו בהם שפרסמו סרטים ברשתות החבריות בהם מחו נמרצות בשפה גסה על גיוסם השרירותי ולקיחתם באופן לא חוקי לרוסיה, והפיכתם לבשר תותחים עבור הצבא הרוסי.

כיוון שהצבא האוקראיני התרכז בקווי דונבאס של שנת 2015, החלטתה של רוסיה לפלוש לאזורים שלא היו ממוגנים יחסית, לכיוון קייב, סוּמי וחרקיב, נראתה הגיונית. ואולם כאשר המתקפות האלה נכשלו, הרוסים מצאו עצמם בנחיתות מספרית. סירובו של פוטין להכריז על "מבצע צבאי מיוחד" כמלחמה ולהורות על גיוס כללי תרמה למחסור בכוח אדם. כוח האדם ביחידות הצבאיות שנשלחו לאוקראינה לא היה בתקן מלא, אלא בהרכב חסר המתאים למצב של שלום. לדוגמה, בנגמ"שים היו צוותים להפעלת הכלים, אך חסרו חיילים כדי לצאת מהרכב ולהילחם רגלית. לחלק מהחיילים היה חסר ציוד בסיס כמו שחפץ.  כדי להתגבר על מחסור בכוח אדם, רוסיה גייסה, בתמורה למענקים כספיים, חיילים מאזורי פריפריה לא רוסיים, כמו דגסטן (אזור מוסלמי), ואזורים בסיביר, בוריאטיה (Buryatia)    וטוּבָה (Tuva). מקום מרכזי בהשתתפות בלחימה, מקרב התושבים שלא השתייכו ללאום הרוסי, מילאו הצ'צ'נים. צ'צ'ניה נשלטה באכזריות על ידי רמזאן קדירוב (Ramzan Kadyrov), שלרשותו עמד כוח אליטה של 12,000 חיילים, אשר חלקם השתתפו במתקפה הראשונה על קייב ועל מריופול. הם כונו אנשי קדירוב (קדירוֹבְצי), היו מצוידים היטב וביצעו את הפשעים החמורים ביותר במלחמה. קדירוב פעל לגיוס אנשים נוספים בתמורה למענקים נדיבים.

ב-21 בספטמבר 2022 הודיע פוטין על גיוס חלקי של 300,000 אנשי מילואים בעלי ניסיון צבאי (לפי מידע שדלף התכוונה הממשלה לגייס 1.2 מיליון אנשים). בעקבות זאת חזרו על עצמם מראות היציאה ההמונית מרוסיה של מארס 2022. כעת כרבע מיליון אנשים ברחו מרוסיה, ושוב מחירי כרטיסי הטיסה האמירו. אזרח רוסי שהיה בטיסה עם המחבר בדרך החוצה אמר לו כי הוא מוכן להילחם למען ארצו, אבל לא כדי לכבוש ארץ אחרת. אנשים שהתחזו לקציני גיוס התקשרו לניקולאי פסקוב בן ה-32, בנו של דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב, וציוו עליו להתייצב לבדיקה רפואית לפני גיוס. תשובתו – אשר הופצה באופן מקוון – הייתה: "כמובן לא!" וכי יש לפתור את הסוגייה הזו בדרג אחר. לעומת זאת, אנשים מפורסמים באוקראינה, כמו שחקני כדורגל, כוכבי טלוויזיה ופוליטיקאים, התגאו בהתגייסותם.

מקור נוסף לתגבור הצבא הרוסי היה "קבוצת וגנר", צבא פרטי שנוסד ב-2014 על ידי דמיטרי אוטקין (Utkin), סגן אלוף לשעבר (lieutenant colonel) בכוחות המיוחדים של המודיעין הצבאי (GRU). בתקופת שירותו בכוחות המיוחדים הוא כונה ברשת הקשר "וגנר", בגלל הערצתו לרייך השלישי. בתצלום משנת 2021 נראו קעקועים נאציים על צווארו וחזהו. משימתו המקורית הייתה לגייס בוגרי צבא לשעבר להשתתפות בלחימה לטובת רפובליקות דונבאס, ובהמשך הכוח שלו השתתף גם במלחמות בסוריה, לוב, רפובליקת מרכז אפריקה ומאלי. הקשר של קבוצתו לצבא הרוסי היה ישיר וברור, כמו בסיס אימונים ושימוש במטוסי תובלה צבאיים לשינועו. המימון הראשוני של קבוצת וגנר נעשה על ידי יבגני פריגוז'ין (Prigozhin), מיליונר מפטרבורג בעל קשרים קרובים לפוטין. ביולי 2022 קבוצת וגנר קיבלה אישור לגייס אסירים, כולל רוצחים, אשר אמורים היו לזכות בחופש תמורת שישה חודשי שירות. גיוס חיילים מאוכלוסייה של קרימינלים ומיעוטים אתניים נועד לא רק למלא את שורות הצבא, אלא גם להקטין את הסיכוי להתעוררות מורת הרוח במרב הציבור הרוסי מהמלחמה והאבדות בה. עם זאת, קבוצת וגנר יצרה בעיה. בעקבות התעצמות הכוח הזה והישגיו הצבאיים, בהם כיבוש הערים סולידאר (Soledar) [ינואר 2023] ובאחמוט (Bakhmut) [מאי 2023], האמביציות הפוליטיות של פריגוז'ין גברו. במקביל לפעולות הצבאיות של קבוצתו, הוא מתח ברשתות חברתיות ביקורת על המטה הכללי של הצבא, אך נמנע למתוח ביקורת על המפקד העליון פוטין. במערב התעוררו תהיות האם  יוכל  פריגוז'ין בעתיד לאתגר את פוטין עצמו. [ביוני 2023 פריגוז'ין אכן מרד בשלטון המרכזי וכחות וגנר התקדמו לעבר מוסקבה – אך לבסוף הוא ויתר על תוכניתו, ובתמורה זכה למקלט בבלארוס. לאחר שובו לרוסיה, הוא נהרג בפיצוץ "מסתורי" במטוסו באוגוסט 2023.]

יחס הציבור ברוסיה לפלישה  משטרו של פוטין נקט בצעדים אחדים לגיוס תמיכה ציבורית במלחמה ולהקטנת השלכותיה השליליות על אורח החיים, במיוחד במישור הכלכלי. כאמור, התעמולה הרוסית טענה ללא הפסק כי רוסיה שרויה במלחמת מגן למניעת רצח עם המבוצע מצד אוקראינה כלפי דוברי רוסית במזרח אוקראינה. כמו כן, התעמולה טענה כי רוסיה מנהלת מלחמת מגן בנוסח "המלחמה הפטריוטית הגדולה" במלחמת העולם השנייה, ואף טענה כי המערב שואף להפוך את רוסיה לקולוניה. כדי להקנות יתר אמינות לשידורי המלחמה, הטלוויזיה הרוסית הכניסה לשידור בלוגרים בריטים ואמריקאים אחדים, שהתגוררו באזור הבדלני של דונבאס.  פוטין טיפח מיליטריזם ומיתוס המוות ההרואי בקרב בני עמו,  ויצר פולחן של מנהיג שמזוהה עם המדינה. את המתנגדים הפוליטיים הוא תייג כבוגדים  וגם לא היסס להפעיל חוליות מחסלים נגדם.

בעוד בתחילת המלחמה רחובותיה של מוסקבה היו מלאים סימני Z – סימן זיהוי של הכלים הממונעים  "השועטים" של רוסיה במלחמה  –   הם נעלמו לגמרי במאי 2022. שלטונות מוסקבה העדיפו להעמיד פנים – כמו רוב תושבי הבירה – כי המלחמה אינה מתרחשת. בתי הקפה, הברים, המועדונים, המסעדות והתיאטראות היו מלאים. לכאורה החיים הרגילים נמשכו. בסביבות יוני 2022 הממשלה הרוסית הפעילה שיטה לעקיפת סנקציות באמצעות  לגליזציה של "ייבוא מקביל", ובסביבות ספטמבר מצאה רוסיה תחליף משלה לחברות כמו מקדונלד וזארה.

בימים הראשונים של המלחמה התקיימו מחאות נגדה בפטרבורג, בהשתתפות אלפים אחדים, ובמוסקבה בהיקף נמוך יותר. גל נוסף של מחאות שכלל לפחות 32 ערים פרץ לאחר הודעתו של פוטין על גיוס חלקי ב-21 בספטמבר 2022. השלטון נאבק נגד המחאות, באמצעות הקמת מחסומים ונוכחות משטרתית גדולה, כפעולות מנע; הטלת קנס בפעם הראשונה  ומאסר ל-15 ימים עבור הישנות העבירה, ולפעמים עונשים שרירותיים חמורים הרבה יותר. בסוף השבוע הראשון של המלחמה, הדוּמָה חוקקה חוק חדש שהטיל עונש מאסר ל-15 שנים בעבור הפצת "מידע כוזב" על המלחמה, שכלל גם כינוי הפלישה "מלחמה", ולא בהתאם למונח הרשמי "מבצע צבאי מיוחד".  רדיו   Ekho Moskvy [ההֵד של מוסקבה], מִבצר חופש הדיבור שזכה ליחס סובלני מצד הקרמלין, נסגר. כמו כן נסגר העיתון Novaya Gazeta, אשר העורך הראשי שלה דמיטרי מורטוב (Muratov) קיבל פרס נובל לשלום בשנת 2020. רשתות חברתיות – פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם – נחסמו בעוון הפצת "קיצוניוּת".

מלבד מחאות קטנות מפוזרות בימים הראשונים של המלחמה, והתפרצות נוספת רצינית יותר בעקבות הגיוס החלקי בספטמבר 2022, במהלך רוב תקופת המלחמה לא  ניתן היה להבחין בקיומה של תנועה אנטי מלחמתית כמו בצורת שביתות, מרי אזרחי, מחאות המוניות באינטרנט ותקיפות סייבר בתוך רוסיה. ב-14 במארס 2022 מפיקה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית, מרינה אובסיאניקובה (Ovsyannikova), התפרצה לתוך שידור חי של מהדורת חדשות, בהציגה שלט "לא למלחמה!" היא הספיקה להיות בשידור 15 שניות, ורק 9% מהצופים הבחינו בה. המוֹחָה נידונה לתשלום קנס. ביולי היא מחתה שוב ברחוב במוסקבה באמצעות שלט בו כתבה: "פוטין הוא רוצח. חייליו הם פשיסטים...כמה ילדים עוד צריכים למות למענך כדי להפסיק את המלחמה?" בינואר 2023, לפני מתן פסק הדין, היא הצליחה להימלט מרוסיה לצרפת. במהלך שבעת החודשים הראשונים של המלחמה, 18,000 אנשים נעצרו במחאות, לפי נתוני ארגונים לא ממשלתיים וארגון לזכויות אדם רוסיים. חלק מהפרות החוק בגינן נעצרו האנשים היו ממש מזעריות, בהן נערה שנשאה שלט ריק.

מאות פוליטיקאים, עיתונאים ואישי ציבור הוגדרו על ידי השלטונות כסוכנים זרים. בלוגרים בולטים של האופוזיציה, בהם אילִיָה יאשין, ולדימיר קארה מורזה (Kara Murza), ו-יגבגני רוֹיזמן נאסרו. מדיניות הדיכוי של פוטין הייתה יעילה למדי. עבור רוסים מהשורה, מחאה ציבורית הפכה לא רק למסוכנת למדי, אלא גם חסרת תועלת. האליטה הרוסית לא התקוממה כתוצאה מפחד וקונפורמיזם. בעקבות המלחמה, רק דיפלומט רוסי אחד – בוריס בונדרב (Bondarev), חבר במשלחת הרוסית לבקרה על נשק  בז'נבה – התפטר. הדיפלומט הסביר את מיעוט המחאה באופיו המשתעבד של עמו, פחד ליטול אחריות, ובתרבות לפיה המנהיג תמיד יודע מה יותר טוב. בונדרב הודה, שאם הוא היה במוסקבה, ולא בשווייץ בפרוץ המלחמה, ספק אם היה יוצא בהצהרה פומבית נגדה. זאת כיוון שעבור הודעה שתזכה לתשומת לב מעטה, הוא עלול להיאסר לתקופה ארוכה. בקיצור, הסיכון היה הרבה יותר גדול מהתועלת.

פוטין הצליח לשמור על שטונו במשך למעלה מ-20 שנה לא רק באמצעות השליטה בכלי התקשורת ואמצעי הדיכוי. דעותיו ומדיניותו תאמו בעיקרן את אלה של רוב עמו. האידיאולוגיה שלו מהווה ערבוב של מורשת וערכים מהדת הפרבוסלבית, מרוסיה הצארית ומבריה"מ. לפי משאל אינטרנטי שהוזמן על ידי CNN ברוסיה בפברואר 2022, 64% מהנשאלים האמינו כי הרוסים והאוקראינים הם עם אחד ול-71% הייתה דעה חיובית על בריה"מ. רק 25% התנגדו לשימוש בכוח כדי לאחד מחדש את רוסיה עם אוקראינה. מכון לחקר דעת הקהל ברוסיה מטעם המדינה טען כי ב-28 בפברואר 2022 68% מהרוסים תמכו במלחמה ו-26% התנגדו. שישה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 2022, לפי אותו המכון, אמון הציבור  בפוטין עלה ל-81%. התמיכה בפוטין ירדה בעקבות הכרזת הגיוס בספטמבר. סקר שנערך בעקבות הכרזת הגיוס מטעם מכון עצמאי (Levada-Center) הראה כי רוב הרוסים הרגישו פחד ורוגז ביחס להכרזה הזו. ירידה קטנה נרשמה גם בשיעור התמיכה במלחמה בעקבות הגיוס בספטמבר, אבל שיעור התמיכה חזר ל-75% בינואר 2023. בסוף השנה הראשונה למלחמה מאגר התמיכה בפוטין נותר חזק, ולוּ כיוון שכל רוסי מעל גיל 40 ידע היטב מניסיון אישי כי שינוי במשטר מביא לכאוס ולמשבר כלכלי ממושך. בקיצור, פוטין מבטא את דעת רוב הציבור ברוסיה – על אף שהנתון הזה מתסכל, לדברי המחבר מת'יס, אותו עצמו, את אשתו הרוסייה ואת רוב ידידיו הרוסים.

יש לציין כי  הסקרים ברוסיה הם בעייתיים בעיקר לא כיוון שהרוסים פחדו מהשלכות הבעת דעתם, אלא כיוון שדעתם המוצהרת הייתה לעיתים קרובות זו מה שהם האמינו כי השלטון מצפה מהם, או מה  שנראתה בעיניהם כ"נכונה" ו"ראויה". דוגמאות טובות להסבר הזה הן סקרי דעת קהל שנערכו במארס 2022 לפיהם למעלה מ-70% מהרוסים האשימו את נאט"ו בגרירתה של ארצם למלחמה, ואחוז דומה האמין כי הממשלה בקייב ומנהיגה היהודי זלנסקי הם נאצים. עבור האזרח הרוסי הטיפוסי, תחושת החיים הייתה נוחה וקלה יותר בידיעה שהוא משתייך לרוב ואינו בודד, מאשר להאמין לאמת המתסכלת. האוכלוסייה הרוסית תמכה במלחמה – אבל לא רק כיוון שהוטעתה על ידי התעמולה. נכון כי ערוצי טלוויזיה זרים נחסמו, אבל עקיפת המחסומים לא היוותה בעיה טכנית מסובכת. היו רוסים, שלמרות שחיו עשרות שנים במערב, העדיפו מטעמי נוחות להקשיב לגרסה הפורמלית של השלטון. בתמיכתם בגרסת השלטון, רבים מהאזרחים הונחו בפחד מפני תוקפנות זרה, איבה כלפי המערב וערכיו, והרצון להשתחרר מהערצת המערב ולהוכיח כי רוסיה חזקה וצודקת יותר ממנו.

למיעוט האופוזיציה היו סיבות נוספות. בחודשים ראשונים של המלחמה, לפחות חצי מיליון אנשים – בהם רבים מהאינטליגנציה של מוסקבה ופטרבורג, כולל עיתונאים ופעילים – עזבו את רוסיה. מדינות שלכניסה אליהן לא נזקקו רוסים לוויזות, היוו יעדי הגירה מועדפים, בהן תורכיה, ארמניה, גיאורגיה וקזחסטן. השגת דרכון ישראלי בזכות מוצא או נישואים הבטיחה נתיב הגירה חשוב. ארצות הגלות הראשיות היו –  לפי גודל היוצאים בסדר הבא –  גאוגרגיה, קזחסטן, סרביה, תורכיה, ארמניה, ישראל, קירגיסטן וארה"ב.

המלחמה פילגה את הרוסים לשתי קבוצות מנוגדות. אחת מהן כללה עירונים, משכילים, מיומנים באינטרנט ועשירים יחסית – אנשים שצפויים היו להיפגע מהמלחמה כתוצאה  מהידרדרות כלכלית, להתגעגע לסחורות מיובאות, לחופשות בחו"ל ולאורח חיים של מעמד בינוני אירופי. לא במקרה, ילדי אנשים עשירים ובעלי עוצמה פוליטית, אשר הרגישו עצמם מוגנים, העזו להביע התנגדות לפוטין ולמלחמה ברשתות החברתיות, בהן בתו של האוליגרך  רומן אברמוביץ', סופיה; בתו של דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב, אליזווטה ועוד.

הקבוצה השנייה, הרבה יותר גדולה, העריכה את הפטריוטיות יותר ממוצרים חומריים, העדיפה להאמין בגרסה רווּיית הנחת על תהילה וניצחון, המבוססת על החדשות הרשמיות בטלוויזיה, ולא לגלות עניין בחיפוש אמיתות שונות שעלולות להפריע. רוב הרוסים נתנו אמון באיש הנבון בקרמלין אשר יוביל אותם ויגן עליהם מפני האויבים בעולם.

השלכות כלכליות     רוסיה התכוננה לסנקציות ועל כן משרד האוצר והבנק המרכזי הכינו עתודה של 650 מיליארד דולר. עם זאת, עוצמת הסנקציות המערביות הייתה שונה מזו שאחרי סיפוח חצי האי קרים. רוב הבנקים הרוסים נותקו ממערכת הסליקה העולמית (SWIFT); הנכסים [במערב] של יותר ממחצית חברות מדינה רוסיות וחברות בת מערביות של חברות רוסיות הוקפאו; וכמו כן נתפסו או הוקפאו נכסים, יאכטות ומזומנים של עשרות אלפי עשירים רוסים באירופה. יותר מ-1,300 חברות מערביות הוציאו את עסקיהן מרוסיה, בהן חברות לייצור מכוניות ומטוסים כמו בואינג, פורד ופולקסווגן; חבורת  למוצרי צריכה כמו איקאה, זארה ומקדונלד, וחברות מחשבים כמו IBM וסמסונג. סנקציות על ייבוא טכנולוגיה וחלקים – במיוחד שבבי עיבוד מחשבים – שיבשו ואף השביתו את תעשיות האוטומציה, התעופה וההיי-טק ברוסיה. הסנקציות פגעו במכונת המלחמה של רוסיה. מסוף אוגוסט 2022 רוסיה קנתה פגזי תותחים מצפון קוריאה ומל"טים מאיראן. כמו כן פינתה מטוסים, טילים ואנשי צוות מסוריה לתחומה ברוסיה.

ב-2021 ייבוא הגז הרוסי לאיחוד האירופי הגיע  לכ-45% מהצריכה. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד האירופי, הייתה הכי תלויה בגז הרוסי. מדינות האיחוד האירופי, ובמיוחד גרמניה, מיהרו למצוא תחליף לתלות בגז הרוסי. כעבור כשנה ייבוא של גז טבעי נוזלי מארה"ב ומקנדה לאירופה כמעט בשלמות החליף את הגז הרוסי. בגרמניה, מפלגת הירוקים הסכימה לפתיחתן מחדש של תחנות כוח להפקדת אנרגיה מפחם והִשעתה סגירתן של שלוש תחנות כוח גרעיניות. בפרספקטיבה היסטורית, שבירת תלותה של אירופה בגז הרוסי היוותה אסון אסטרטגי עבור רוסיה. זאת ועוד. ב-26 בספטמבר 2022 פיצוצים מתחת לפני המים הרסו שני קווי צינור של Nord Stream 1, וצינור אחד של Nord Stream 2. רוסיה האשימה את המערב במעשי החבלה האלה. לפי מקורות מערביים, מעשי החבלה נעשו בידי גורמים שנתמכו על ידי אנשי עסקים אוקראינים שלא היו קשורים לממשלת קייב. מכל מקום, נראה כי גם לאחר סיום המלחמה, אירופה לא תחזור להיות תלויה בגז הרוסי. 

רוסיה הצהירה על כוונתה להסיט את ייצוא הגז מאירופה לסין, אבל התוכנית הזו לא הייתה מעשית מבחינה כלכלית. בפברואר 2022 רוסיה ייצאה 83% מהגז שלה לאירופה, 12% למדינות סובייטיות לשעבר ורק  2% לסין. הגברה משמעותית של ייצוא הגז לסין חִייבה בניית צינור גז באורך 2,800 ק"מ דרך סיביר ומונגוליה – אבל לא היה גורם שיוכל לממן את הפרויקט. בניגוד לגז, רוסיה לא נזקקה לצינורות כדי להסיט את ייצוא הנפט שלה לסין. אבל סין והודו ניצלו את מצבה של רוסיה, כדי לאלצה למכור להן נפט במחיר נמוך משמעותית מזה של השוק (בינואר 2023 היה זה 49.50 דולר לחבית במקום 86 דולר).

מלחמת רוסיה-אוקראינה: תחזית לעתיד

הצלחת הפלישה נועדה לאפשר לפוטין לסיים את תקופת נשיאותו בפסגת התהילה, כמי שהצליח לאחד מחדש את שלושת העמים הסלביים בארצות  רוסיה, אוקראינה ובלארוס. אבל  הוא כבש חמישית מאוקראינה והגדיל את שטחה של רוסיה בחצי אחוז. תקוותו של פוטין ערב המלחמה לניצחון מהיר, ייתכן באמצעות הפיכה בקייב, לא התגשם כלל. רוסיה לא רק נכשלה [עד עתה] במטרתה המוצהרת של המלחמה להביא לפירוז (דה-מיליטריזציה) של אוקראינה, אלא יכולותיה הצבאיות של ארץ זו  גדלו משמעותית – לפי הערכת מומחה בריטי בכיר פי עשרה. עוד מטרה רוסית  של הלחימה, שחרור אוקראינה מהאידיאולוגיה הנאצית ("דה-נאציפיקציה") אינה ניתנת ליישום, כיוון ששיעור הלאומנים הקיצונים באוקראינה הוא קטן והם אינם שולטים במדיניות ארצם. במקום המטרה  לעצור את התרחבותו של נאט"ו – בעקבות המלחמה שתי מדינות נוספות הצטרפו לברית: פינלנד ושבדיה. לפינלנד גבול משותף עם רוסיה, ועל כן כעת העיר פטרבורג נמצאת במרחק 60 ק"מ ממדינה החברה בנאט"ו. אשר למטרה למנוע צירופה של אוקראינה לנאט"ו, יש לציין כי בסוף ספטמבר 2022, בעקבות סיפוח פורמאלי של ארבעה מחוזות אוקראיניים על ידי רוסיה, זלנסקי הגיש בקשה להתקבל במסלול מהיר לנאט"ו ולאיחוד האירופי. סביר להניח כי בקשתו ביחס לנאט"ו לא תיענה בחיוב, אבל הוא עשוי להשיג ערבויות ביטחון בנוסח נאט"ו [סעיף 5 בברית נאט"ו] עבור ארצו מהמדינות החזקות ביותר בעולם ואוקראינה תוכל ליהנות מקיום קשרים עם נאט"ו כמו חברה מלאה.

כנראה האסטרטגיה של פוטין לטווח הארוך הייתה להמתין עד שההיסטוריה תחזור על עצמה, כפי שקרה בעבר הלא רחוק. לאחר פעולותיה הצבאיות של רוסיה בצ'צ'ניה, בגיאורגיה, בקרים ובסוריה, מורת הרוח והנחישות של המערב לנקוט בצעדים נגד רוסיה התפוגגו, חלקית בהשפעת הרצון להמשיך לרכוש בזול גז רוסי. כבר בסתיו 2022 ובחורף 2023 הלך והתברר כי הזמן פועל לטובת רוסיה, ולא לטובת אוקראינה. לאחר הנסיגה מחרסון בנובמבר 2022, הרוסים לא רק ייצבו את קו החזית, אלא גם התקדמו בדונבאס. על אף שלפי הערכות נאט"ו אבדות הצבא הרוסי בשדה הקרב הגיעו ל-200,000 חיילים הרוגים, פצועים קשה או שבויים – יותר מהכוח המקורי שפלש לאוקראינה – מאגר כוח האדם לגיוס של רוסיה נותר גדול והתמיכה במלחמה בה לא פחתה. לעומת זאת בארצות נאט"ו, היה רוב לאלה שתמכו בהשגת שלום במשא ומתן, במקום לתמוך באוקראינה במלחמה שתימשך ללא הגבלת זמן עד להשגת פתרון צודק לאוקראינה. היעדר הסכם לסיום המלחמה, יביא למלחמה לאין קץ, להרס נוסף של אוקראינה ועמה – וכמו כן לפגיעה בכלכלה העולמית בתחומי האנרגיה והמזון. הציבור בגרמניה, באיטליה ובצרפת היה מוטרד מעלייה ביוקר המחיה ובמחירי האנרגיה. בפברואר 2023 עשרות אלפי מפגינים ברחובות ברלין ופראג  קראו לשלום ולהפסקת חימושה של אוקראינה. בהונגריה, אוסטריה, קרואטיה, איטליה ובחלק מהמפלגה הרפובליקאית בארה"ב, עלתה דרגת ההתנגדות למתן סיוע לאוקראינה. לאוקראינה נגרמו נזקים עצומים בתשתיות (600 מיליארד דולר), ירידה ב-45% בתוצר המקומי הגולמי, ורבע מתושביה הפכו לפליטים בארצה או מחוצה לה. אוקראינה הצליחה להמשיך במלחמה רק הודות לכסף ולנשק מהמערב, במיוחד מארה"ב. מכאן, המשא ומתן של רוסיה לסיום המלחמה צריך להיות מול וושינגטון, ולא מול זלנסקי.

מנהיגי אירופה, בהם עמנואל מקרון ובוריס ג'ונסון, הגיעו למסקנה כי ניצחון אמיתי עבור אוקראינה אינו מתבטא בהחזרת שטחיה שנכבשו על ידי רוסיה, אלא בהפיכתה למדינה משגשגת וחופשית שתעורר את קנאתם של הרוסים. גם שר החוץ האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר – למורת רוחו  של זלנסקי – אמר במאי 2022, כי על אוקראינה להשלים עם חזרה לגבולות שלפני הפלישה הרוסית בפברואר 2022. כמו כן, השגריר לשעבר של ארה"ב ברוסיה, מייקל מקפול   (McFaul) טען כי אין זה סביר שאוקראינה תוכל להחזיר לעצמה את חצי האי קרים ואת שטחי שתי הרפובליקות הבדלניות בדונבאס – על אף שאוקראינה לא תוכל להצהיר על כך לפני תחילת המשא ומתן.

פוטין היה לכוד בתוך אשליה: הוא המשיך להילחם בתקווה כי ניצחון בנוסח השתלטותו על חצי האי קרים "יציל את רוסיה מאסון כלכלי" אשר גרמה מלחמתו. אבל גם זלנסקי מצא עצמו לכוד באשליה: הרעיון כי בעזרת אספקה מספקת של נשק מצד המערב, חייליו יוכלו להחזיר לאוקראינה את כל השטחים שאיבדה מאז 2014. לאמונה העמוקה הזו היו שותפים לא רק זלנסקי וחלק ניכר מהמעמד הפוליטי של אוקראינה, אלא גם העם – ואף רבים מקרב מתווי המדיניות והפרשנים בוושינגטון. האמונה הזו נוצרה בעקבות נסיגת הכוחות הרוסיים מאזור קייב במארס 2022 והצלחות התקפות הנגד של אוקראינה בחרקיב ובחרסון. אבל המצב במחוזות המזרחיים של אוקראינה שנכבשו על ידי הרוסים היה שונה. חלק מהחיילים הרוסים שנלחמו יחד עם הצבא הרוסי  בדונבאס, מקורם היה מהאזורים האלה ועבורם זו הייתה מלחמה על הבית. קווי האספקה של הצבא הרוסי לדונבאס היו קצרים וישרים. לרוסים היה ניסיון של שמונה שנים ברוּסיפיקציה של האזורים הכבושים בדונבאס באמצעות טרור, תעמולה וכסף. עד הפלישה הרוסית בין   השנים 2022-2014, רוב התושבים בעלי סימפטיה לקייב, עזבו את דונבאס ועברו לאזורים אחרים באוקראינה. לאחר הפלישה הרוסית, תושבים נוספים עזבו את המחוזות המזרחיים מערבה לאוקראינה, ואלה שנותרו רגזו על הצבא האוקראיני שלא מיהר לסגת ובכך לחסוך בחייהם של אלפי אזרחים. בדיעבד, גם התושבים הפרו אוקראיניים שנותרו, נטו להשלים עם המצב. אפשר להניח בוודאות כי רוב תושבי דונבאס שנותרו, ובוודאי רוב תושבי קרים, יראו בניסיון התקדמות של הצבא האוקראיני לשטחם לא כשחרור, אלא כיבוש.

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה לא תסתיים בניצחון מלא עבור אף אחד משני הצדדים, וכל המלחמות שאינן נגמרות בניצחון טוטאלי מסתיימות בשלום שמושג במשא ומתן. אין זה מְשנה  כמה שטח אוקראיני לשעבר יצליח לספח פוטין בסיום המלחמה –  ניסיונותיו למנוע את היסחפותה של אוקראינה  מערבה ולהאדיר את גדולתה של רוסיה נידונו לכישלון מחפיר. כתוצאה מהמלחמה, האנשים המוכשרים ביותר ברוסיה בחרו לגלות מארצם, והעצמאות האסטרטגית שלה נפגעה מתלות מאולצת כלכלית ופוליטית בסין. הניצחון עליו יכריז בסיום המלחמה יהיה ניצחונם של הבלתי משכילים על המשכילים, של הפרובינציות על המטרופוליס, של הזקנים על הצעירים, של העבר על העתיד. המלחמה איחדה את אוקראינה והעניקה לה תחושה אמיתית של אומה. המלחמה המריצה מחדש את נאט"ו בהעניקה לו מטרה חדשה ומדינות חברות נוספות.

מפלה גדולה בחזית וגיוס רחב עשויים  לפגוע משמעותית בתמיכה במלחמה בקרב הרוסים. כמו כן, המצב ברוסיה צריך להידרדר מעבר למצב בתחילת שנות ה-90, כדי שהמעמד הבינוני יהיה מיואש דיו לחשוב בכיוון שינוי המשטר. הסנקציות שפגעו בכלכלה הרוסית נתפסות ברוסיה כביטוי לעוינות המערב, והן לא יביאו להרס ולהתקוממות מתוך רעב. הסבירות להתקוממות רחבה נגד משטרו של פוטין שתכלול את המעמד הבינוני נמוכה מאוד. סביר יותר להניח כי נפילתו של פוטין לא תביא לכינונה של רוסיה ליברלית. אפילו ב-1999 רוב הרוסים רצו בהחזרת מעמדה של רוסיה כמעצמת על. הזרם הלאומי ברוסיה הוא הרבה יותר חזק מאשר הזרם המערבי הליברלי. בעוד במערב מקובל לתאר את הליברלים, כמו אלכסי נבלני, כאופוזיציה העיקרית לשלטונו של פוטין, לאמיתו של דבר דווקא הימין הלאומני הקיצוני היווה פוטנציאל אופוזיציוני הרבה יותר מסוכן לפוטין. בכיר רוסי לשעבר, שעבד בצורה הדוקה עם פוטין במשך 15 שנה, טען באוזני המחבר במאי 2022 כי כל מי שיחליף את פוטין יהיה גרוע ממנו וינקוט בקו תוקפני יותר, ובהקשר זה הזכיר את פטרושב.

הערות ביקורתיות

ספרו של אוון מת'יוס מתאפיין בדיון אובייקטיבי הן במישור ההיסטורי של  הסכסוך הרוסי-אוקראיני והן בממדו האקטואלי. עוד ראוי לציין לזכותו של המחבר כי על אף שבספרו הספיק לעקוב רק אחר השנה הראשונה במלחמתה הרבתי של רוסיה נגד אוקראינה שהחלה בפברואר 2022, עיקרי הערכותיו לגבי מגמותיה ותוצאותיה נראות סבירות גם בעת כתיבת שורות אלה בנובמבר 2025. עיקרן: (1) הימשכות המלחמה פועלת לטובת רוסיה, ולא אוקראינה. (2) לא רק רוב תושבי חצי האי קרים, אלא כנראה רוב תושבי דונבאס [ואולי גם רוב התושבים שנותרו תחת הכיבוש הרוסי במחוזות  חרסון וזפוריז'יה] מעדיפים בדיעבד להישאר תחת שלטונה של רוסיה. (3) כמו כן, לאוקראינה אין את היכולת להחזיר לעצמה את השטחים שהפסידה במלחמה, ומכאן סביר להניח כי אוקראינה תיאלץ לקבל את "המציאות החדשה" (כדברי מוסקבה) שתכפה עליה רוסיה. (4) התנאים לסיום המלחמה ייקבעו בעיקר במשא ומתן בין רוסיה לארה"ב, ולא בין רוסיה לאוקראינה, וכנראה גם לא בין רוסיה לתומכיה העיקריות של אוקראינה באיחוד האירופי. זאת אפילו בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, אשר צמצם באופן משמעותי את תמיכתה של ארצו באוקראינה. מחבר הספר לא נפל במלכודת של החלפת הפתרון הרצוי – קרי חזרתה של רוסיה לגבולות שלפני ה-24 בפברואר 2022 ואי מתן פרס לתוקפן – בפתרון המסתמן המצוי. טעה כנראה המחבר בהערכתו המחמירה בנזקים שעתידים להיגרם לכלכלה הרוסית כתוצאה מהמשך המלחמה. בניגוד לתחזיות שנפוצו במערב במיוחד בתחילת המלחמה – רוסיה מצאה דרכים להתגבר על הסנקציות של המערב בין אם בעזרתה של סין ובין אם בדרכים עוקפות ועקלקלות, וגם באמצעות ייצור מקומי.

ההסבר שלי לפלישתה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 שונה במידה מסוימת מזה של מת'יוס. מסִפרו של מת'יוס משתמע בבירור כי החשש מהתפשטותו של נאט"ו לאוקראינה היווה את הגורם העיקרי לפלישתו של פוטין לארץ זו. זאת לאחר שהחל מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 חל תהליך מתמיד של התפשטות נאט"ו מזרחה, ופוטין החליט כי הקו האדום לעצירת התהליך הזה חייב לעבור מחוץ לאוקראינה, בה ראה למעשה חלק היסטורי מרוסיה. לחיזוק הטיעון הזה יש לציין כי גם מדינאים אמריקאים בולטים, כמו היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, הנרי קיסינג'ר, והיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי, אשר הכירו את ההיסטוריה הרוסית, התנגדו להרחבתו של נאט"ו לאוקראינה. יתרה מזו. כפי שמציין מת'יוס, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר, בבקשו מבריה"מ –  לאחר איחוד גרמניה  – להרחיב את נאט"ו למזרח גרמניה לשעבר, הבטיח ב-1990 כי לאחר מילוי בקשה זו  נאט"ו לא "יזוּז אינץ' אחד יותר מזרחה". (פוטין הִרבה להתלונן כי ארה"ב הפרה את ההבטחה הזו [שניתנה בעל פה, ולא עוגנה במסמך חוזי]. כמו כן,  הדיפלומט האמריקאי הוותיק ומומחה לרוסיה, ג'ורג' קנאן (Kennan), ב-1997 גינה את התפשטותה של נאט"ו מזרחה כ"טעות הגורלית ביותר של המדיניות האמריקאית בכל התקופה שלאחר המלחמה הקרה". בקיצור, קיים בסיס לטענה כי סכנת התפשטותו של נאט"ו לאוקראינה היוותה  את הגורם העיקרי ליציאתה של רוסיה למלחמה נגד ארץ זו ב-2022. 

על אף הנאמר לעיל, לדעתי, סכנת הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו היוותה בעיקר תואנה לגורם האמיתי למלחמתה של רוסיה נגד אוקראינה, והוא השאיפה להשתלט עליה ולהפכה למדינה ואסלית. ראשי מדינות מפתח בנאט"ו, נשיא צרפת עמנואל מקרון, אשר נפגש עם פוטין במוסקבה ב-7 בפברואר 2022, וקנצלר גרמניה אולף שולץ, אשר נפגש עם פוטין במוסקבה ב-15 בפברואר 2022 – שניהם בסמוך לפני הפלישה הרוסית ב-24 באותו החודש – הבטיחו לפוטין כי אוקראינה לא תצטרף לנאט"ו בעתיד הנראה לעין. מת'יוס מציין כי בפגישה בין שר החוץ בלינקן ללברוב בז'נבה ב-21 בינואר 2022 בלינקן שאל את לברוב, האם רוסיה אכן מודאגת מבעיות ביטחון או מדוּבר באמונתו של פוטין כי אוקראינה תמיד הייתה חלק מרוסיה, ולברוב לא השיב. מכאן אפשר להניח כי פוטין היה מודע היטב כי אפשרות הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו אינה ממשית. ואם בכל זאת חשש פוטין  מהיווצרות איום בגבול המערבי, היה עליו להתמקד באיסור הצבת סוגי נשק  מסוימים באוקראינה, בתמורה להסכמתו לערבויות מוצקות וממשיות מצד המערב לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, בגבולות שנוצרו עד ה-24 בפברואר 2022.

בקיצור,  בניגוד להצהרותיו של פוטין, בהתפשטותו של נאט"ו מזרחה בכלל ולאוקראינה במיוחד, ראה פוטין לא איום ביטחוני וקיומי על רוסיה – אלא זלזול במעמדה של ארצו כמעצמת על ואי הכרה בה בתור כזו מצד המערב. הגורם הדומיננטי והאמיתי לפלישה היה רצונו של פוטין  להגשים את חלומו האימפריאלי, ואף המגלומני –  במסגרתו השתלטות על אוקראינה הייתה מרכיב חיוני –  תוך הפגנת עוצמתה ויכולותיה הצבאיות של רוסיה. בהקשר זה ראוי לציין, כי  את פלישתה של רוסיה לאוקראינה ליוותה התעמולה של הקרמלין לפיה האירוע פותח עידן חדש בתולדות האנושות, בו יושם בבירור קץ להגמוניה הגלובאלית של ארה"ב.

ההסבר שלי מדגיש את הגורם האימפריאלי התוקפני כגורם מרכזי בהחלטתו של פוטין לפלוש לאוקראינה. זאת בלי לבטל  לגמרי את מה שנראה היה מבחינתו כחציית קו אדום – ולוּ   בעתיד הרחוק – בדמות הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו. בהקשר זה יצוין  שרוסיה של פוטין לא פעלה להשתלט בכוח על רפובליקה סלאבית בדמותה של בלארוס – שלא גילתה רצון להצטרף לנאט"ו (על אף שניסתה לשמור על מידה של עצמאות); ומסיבה דומה, רוסיה לא ניסתה להשתלט על חלקים מקזחסטן המאוכלסים ברוסים.