אילון, עמי. יחד עם אנתוני דיוויד. אש כוחותינו: איך נהפכה ישראל לאויבת של עצמה והתקווה לעתידה (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2022). תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'. 270 עמ'. המקור האנגלי פורסם ב-2020.
עמי אילון, יליד 1945, היה מפקד שייטת 13, מפקד
חיל הים, ראש שב"כ, וחבר כנסת ושר מטעם מפלגת העבודה. ספרו משלב בין
אוטוביוגרפיה לבין השקפת עולמו. מקום חשוב בספר מוקדש לפעילותו למען שלום באמצעות פתרון
שתי מדינות, יהודית ופלסטינית. הסיכום משקף את גרסתו של אילון. הוספתי לסיכום
הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסיומו.
שייטת 13 ומפקד חיל הים, 1996-1963
אביו של עמי אילון, יצחק, נולד ב-1918
בטרנסילבניה (רומניה, עד 1918 הונגריה). הוא היה אתלט זריז וחזק, כבר בנעוריו עזב
את הדת, היה לציוני והצטרף לארגון החלוץ. ביולי 1939 הוא עלה לארץ בספינת מעפילים
שהצליחה לחמוק מהברטים. בארץ הצטרף לקיבוץ "חצר כינרת" בו הגשים הלכה
למעשה את האידיאלים החלוציים בהם דגל: עבודה חקלאית, חיי פשטות ושוויון בין חברים,
מסירת הרכוש הפרטי לטובת הקיבוץ והיעדר רכוש פרטי. אימו של המחבר ורדה, עלתה לארץ
באופן חוקי ולמדה בסמינר לבנות ברמת רחל. אביו ואימו התחתנו מתוך אהבה והזוג גר
ב"חצר כינרת". המחבר נולד ב-1945 ונקרא עמיחי (שם נפוץ בעקבת השואה) על
שם נער מקיבוץ שכן שנורה בידי ערבים. מייד לאחר לידתו, יצא אביו לשליחות בת שלוש
שנים להונגריה, כדי לפעול להצלת יהודים אשר שרדו את השואה [ולהעלותם ארצה?]. לקראת
שליחותו, אביו אשר דיבר עברית, שינה את שם משפחתו לשם עברי, אילון. המחבר זכה
להכיר את אביו רק בהיותו בן שלוש, לאחר שובו של אביו משליחותו ב-1948. עם שובו
השתתף אביו בקרבות מלחמת העצמאות. עמיחי, בן השלוש, יחד עם ילדי הקיבוץ פונה
בתקופת המלחמה לחיפה, מחשש שהקיבוץ ייכבש בידי הסורים. לאחר תום מלחמת העצמאות,
פעל אביו להרחבת ההתיישבות החקלאית והיה בין מקימי הקיבוץ מעגן. הקיבוץ הוקם
במובלעת עין גב, מעבר לקווי שביתת הנשק עם סוריה. בשל סכנת חדירות מחבלים מירדן
ומסוריה, התקיימה שמירה בקיבוץ במשך 24 שעות ביממה. אנשי הקיבוץ עיבדו אדמות בשטחי
הפקר [אזור מפורז בין ישראל לסוריה], ובתגובה הפגיזו הסורים את הקיבוץ.
עמי אילון קיבל חינוך חלוצי שפיאר את הגבורה
וההקרבה. היה זה חינוך בו לא הִרבוּ להאריך בתיאור חולשת היהודים בתקופת השואה.
במקום זה תיארו את גבורתם של הצנחנים מארץ
ישראל שהוצנחו במהלך המלחמה באירופה, כדי למצוא דרך להצלת היהודים. בנעוריו נלווה
אילון לאביו באמריקה הדרומית, אשר שהה שם שנים אחדות בשליחות עלייה. לימים נודע
למחבר כי אביו היה מעורב בחטיפתו בארגנטינה של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. באותה
העת, [ב-1960] שהה האב בשליחות עלייה בארגנטינה, אבל לאחר האירוע מיהר לצאת משם.
האב המשיך בשליחות למען העלאת יהודים באורוגוואי, צ'ילה וברזיל. במקביל, לבנו
ניתנה הזדמנות לשהות שנים אחדות באמריקה הדרומית.
ב-1963, בהגיעו לגיל 18, בתור מי שהתחנך על אתוס
הגבורה וההקרבה, נחוש היה אילון להתנדב לשרת בשייטת 13 – הקומנדו הימי. אבל בהיותו
בן יחיד הוא נזקק להסכמה לכך בכתב מצד
הוריו. אביו, אשר בעצמו סיכן את חייו במלחמות והשתתף בהקמת קיבוץ מעגן בטווח הירי של הסורים, הסכים לחתום מייד. אימו סירבה שבנה היחיד יתנדב לשרת
בתפקיד מסוכן במיוחד, בו לא חייב היה להימצא. בתגובה, עמי הבן, איים לעזוב את
הבית, והאם חתמה בעיניים דומעות. אבל נותר מכשול נוסף. באספת חברים בקיבוץ היה רוב
נגד התגייסותו לשייטת, בטענה כי המניע שלו הוא "אינדיבידואליזם מגונה" –
הצורך לזכות בריגוש קרבי (ייתכן כי ההתנגדות לגיוסו לשייטת נבעה גם מפעילותה של אימו מאחורי הקלעים). אילון צלח גם
את המשוכה הזו. הוא הסביר לחברים כי הוא פועל לאור האידיאלים עליהם חונך, בתוספת
איום מרומז לעזוב את הקיבוץ, אם חבריו ימשיכו בהתנגדותם.
האימונים בסיירת 13 היו קשים ומפרכים במיוחד
וכללו תרגולים במים, מתחת למים וביבשה.
"למען האמת, נחישותנו לא נבעה מציונות סוציאליסטית או מהאתוס 'לעולם לא
עוד'...מבחינתנו הדברים הסתכמו בריגוש שבהרפתקה" (עמ' 55). בתום מלחמת ששת
הימים ביוני 1967, רצה אילון להצטרף
לחבריו בהקמת קיבוצים "בשטחים ששחררנו ברמת הגולן, ביהודה ובשומרון" –
אבל ידע שישראל זקוקה לחיל לוחם בחיל הים. נוסף לכך חלם לפקד על שייטת 13 ולכן
החליט להישאר בצבא.
בלילה שבין ה-19 ל-20 ביולי 1969, במהלך מלחמת
ההתשה, השתתף המחבר בפשיטה על האי גרין. האי שוכן בקצה הצפוני של מפרץ סואץ וכלל
מתחם מבוצר, שהוקם עוד על ידי הבריטים כדי להגן על תעלת סואץ ונחשב ליעד קשה ביותר
לתקיפה. מטרת הפשיטה הייתה להוות פעולת תגמול לפשיטה המוצלחת של הקומנדו המצרי על
מוצב המזח ב-10 ביולי 1969 (במהלכה שמונה חיילים ישראלים נשרפו בטנקים ואחד נפל
בשבי), וגם להוכיח למצרים כי אין יעד שחסין מפני תקיפה ישראלית. "הפשיטה
נועדה להיות הנועזת בתולדות הלוחמה הימית...לא אריות הים האמריקנים...לא עמיתיהם
הבריטים, הגרמנים או הסובייטים לא הגיחו ככה, ועברו בהרף עין מצלילה ללחימת קומנדו
יבשתית" (עמ' 57). לפני המבצע, הורה הרמטכ"ל חיים בר-לב ללוחמים שאם
ייתקלו בהתנגדות עזה וחיילים יתחילו להיפגע, עליהם לסגת. הוא סיכם: "זה לא
הזמן לנצח בכל מחיר" (עמ' 58). המחבר סבר כי
הוראתו של בר-לב אינה מציאותית, כיוון שהיה ברור לו שברגע שתיפתח אש לא
תהיה ללוחמים דרך חזרה: אם הלוחמים ייסוגו, המצרים בירי מהאי יפגעו בהם קשות.
סירות גומי ממונעות הביאו את הכוח למרחק כקילומטר
וחצי מהאי גרין. משם התקדמו הלוחמים במצב של צלילה, כאשר שילוב של זרמים חזקים
ומשקל התחמושת האט את התקדמותם, וחלק
מהלוחמים הגיעו לעומקים מסוכנים. בעקבות זאת הורה מפקד הכוח, דב בר, לעלות על פני
המים למצב של שחייה, ורק במרחק של כ-200 מטרים מהאי הכוח חזר למצב של צלילה.
בהגיעו ליבשה, תלה המחבר על גופו את הקלצ'ניקוב, הידק את אפוד הקרב שכלל מחסניות
ורימונים, מימייה וציוד חירום רפואי, וסכין הייתה מחוברת לרגלו. לאחר שהמחבר הבחין
שהוא איבד נעל אחת, הוא הוריד את הנעל שנותרה ועלה על כתפיו של לוחם אחר (חיים
שטורמן), בתור סולם, לגג המבצר. כבר בשלב הזה נפצע המחבר מרסיס בצוואר, אך הוא
בקושי נתן לכך את הדעת ודבק במשימה: להרוג את החיילים המצרים שבעמדות השמירה, תוך
קרב מטווחים קצרים. כפות רגליו היחפות נחרכו, אבל האדרנלין עמעם את הכאב. בהמשך,
כאשר המחבר חש כי אוזלת התחמושת, הכוח הלוחם תוגבר בחיילי סיירת מטכ"ל שהגיעו
בסירות. בשלב הזה הסתחרר המחבר מפגיעת הרסיס, איבד זמנית את ההכרה ולאחר שהתעורר
הרגיש בדם הניגר מצווארו ובחרחורו מפאת קשיי נשימה. הוא שאל את עצמו האם חייו
עומדים להסתיים בגיל 25, בלי פרידות. בדקות האחרונות שנותרו לו הוא רוקן את
המחסנית בכיוון האויב הבלתי נראה, בהמשך נשען על הקלצ'ניקוב כמו על קב וחבריו עזרו
לו לרדת מהגג ולטפס לסירה. הוא שלף מזרק מורפיום מתיקו והזריק לעצמו. רופא היחידה
ד"ר סלבין טיפל בו ולחש לעצמו: "בני זונות...איזה בזבוז נוראי"
(עמ' 62). [בדיעבד, הרמטכ"ל בר-לב
הודה כי הפעולה לא הביאה את המצרים להרגיש שהם קיבלו מכה ולא קירבה את סיום
המלחמה, ועל כן לא השיגה את מטרתה.]
בתחילת אוגוסט 1969 עמי אילון, אשר נפצע קשה
בפשיטה על האי גרין ביולי, היה בתהליך שיקום בבית קיי בנהריה. זאב אלמוג, מפקד
שייטת 13, הגיע לבקרו ולעדכנו על המתרחש בשייטת. המפקד סיפר כי ב-9 בספטמבר מתכנן
צה"ל לבצע פשיטה משוריינת בחוף המערבי של מפרץ סואץ, תוך נחיתה מהים סוּף
(מבצע רביב). אלמוג הסביר כי כדי להנחית טנקים דרך הים, על שייטת 13 הוטל להטביע
שתי ספינות טורפדו מצריות מתוצרת סין המסיירות בצפון מפרץ סואץ ומונעות את הנחתת
כוחות השריון. לפי התוכנית, כוח של שישה לוחמי השייטת ינוע בשני כלי שיט תת ימיים
לעבר הספינות המצריות, שנמצאות בכוננות גבוה, יגיע אליהן בצלילה ויצמיד אליהן מוקשים. המוקשים נועדו להתפוצץ ולהטביע את
הספינות, לאחר שאנשי השייטת יימצאו במרחק בטוח מהמקום. המחבר היה מודע כי לרשותו
של אלמוג עמדו רק 6 לוחמים, חלקם צעירים ובלתי מנוסים – בעוד רוב לוחמי השייטת שכבו פצועים בבתי חולים או
במרכז שיקום. לנוכח המחסור בכוח אדם מנוסה בשייטת, הודיע אילון לאלמוג שהוא מצטרף
למבצע. זאת על אף שהמחבר היה רחוק מאוד מדרגת הכושר הקרבי לביצוע פעולה כזו.
צווארו היה עדיין חבוש, וכאשר היה מסובב את ראשו הרגיש כאילו משספים את גרונו.
תגובת מפקודו הייתה: "יצאת מדעתך, עמי" (עמ' 72). אבל אילון לא ויתר
וטען כי לא יצליחו בלעדיו. למחרת הוא שוחרר ממרכז השיקום, התאמן לקראת המבצע
והשתתף בו. הספינות הוטבעו בהצלחה, אבל בדרך חזרה, כתוצאה מתקלה טכנית נהרגו שלושה
לוחמים.
כאמור, חלם אילון לפקד על שייטת 13. כדי להתקדם
בצבא ידע כי עליו לרכוש השכלה אקדמאית. הוא השתתף בקורס הכנה לאוניברסיטת חיפה,
במהלכו פגש את ביבה [בלהה], מקיבוץ מרחביה, התאהב בה והם נישאו. לאחר סיום קורס
ההכנה לאוניברסיטה, החליט להמשיך בשירות בחיל הים, עבר קורס חובלים במשך 14 חודשים
(במקום 18), ואחריו הוצב בשארם א-שייח' לפקד על פלגה של 4 ספינות. בהשוואה לשירות
בשייטת במלחמת ההתשה, השירות בשארם לאחר המלחמה היה סוג של פיקניק. ביום העצמאות
באביב 1972 [טעות, האירוע התרחש ב-26 באפריל 1973], בבית נשיא המדינה, ובמעמד הנשיא
זלמן שזר, ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר
(דדו) קיבל אילון את עיטור הגבורה על חלקו
בפשיטה על האי גרין. עיטור הגבורה הוא העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. אילון היה
החיל הראשון שזכה לקבל את האות הזה מאז מלחמת ששת הימים.
המחבר הופתע מאוד מפרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6
באוקטובר 1973, ועם זאת דווקא שמח. במלחמת ששת הימים כל פעולות השייטת במלחמה
הסתיימו בכישלון, הפשיטה על האי גרין הייתה מבצע ראוי לשמו, אך לא מלחמה כוללת,
וכעת תהיה לו הזדמנות להילחם מלחמה אמיתית – חשב. בנסיעתו באוטובוס מתל אביב לשארם
חשש שהאוטובוס יגיע באיחור והוא עלול לפספס את המלחמה. בהגיעו בבוקר [ב-7
באוקטובר] נגלה לעיניו גודל האסון. עשן היתמר מעל שדה התעופה בשארם. קו בר-לב
שאמור היה להיות חסין, נפרץ. ולא רק סכנת אובדן סיני הטרידה אותו. הסורים תקפו
מצפון "ועצם קיומה של מדינת ישראל היה מונח על הכף" (עמ' 78). במטה
הכללי שרר כאוס אשר חִלחל גם לבסיסים בדרום, דבר שהוביל את המחבר לבקש ממפקדו
בשטח, מפקדו לשעבר בשייטת זאב אלמוג, לשלוח אותו עם כמה ספינות למפרץ סואץ. עם זוג
ספינות הפליג אילון לצפונו של המפרץ. שם הוטלה עליו המשימה למנוע העברת כוחות
קומנדו מצריים לחוף המערבי של המפרץ ובכך להשתלט על כביש החוף המערבי. בתחילת
פעילותו הכוח של המחבר השמיד את ספינת המשמר המצרית "דה קסטרו", שהייתה
גדולה ומהירה מספינתו ובעלת כוח אש רב יותר. במהלך שלושת שבועות המלחמה, הכוח
בפיקודו שכלל 5 ספינות דבור, הטביע עשרות כלי שיט מצריים, שנערכו להעביר נשק
ולוחמי קומנדו לצד הישראלי של מפרץ סואץ. במלחמה נהרג אחד מאנשיו, אחרים נפצעו,
חלקם קשה, ורבים נאלצו להתמודד עם תסמונת דחק פוסט-טראומטית.
עם סיום המלחמה בסוף אוקטובר 1973, נפרד עמי
אילון מפיקוד על 5 הספינות וקיבל פיקוד על זירת הים של צפון מפרץ סואץ. תחת פיקודו
היו מאות לוחמים שאיישו ספינות נחיתה וספינות דבור, מערכי גילוי, שליטה וגיבוי
טכני. משימתו העיקרית הייתה לחסום את דרכי הגישה הימית לארמיה המצרית השלישית
הנצורה. יום אחד, בהפתעה גמורה, הגיעה
אליו אשתו, ביבה. כאשר שאל אותה מדוע באה, ענתה ישירות: אינני יכולה למנוע ממך
להיהרג במלחמה, "אבל יש דבר אחד שאני כן יכולה לעשות...ללדת לך ילד"
(עמ' 80). אילון הפר את הנוהל והרשה לה להישאר.
בתחילת 1974 חזר המחבר לשייטת 13. הלקח של המחבר
והקיבוצניקים הסוציאליסטים ממלחמת יום הכיפורים היה ההכרה שההיבריס עלול להביא
לאסון, וההכרה במגבלות הכוח של מדינת ישראל. נעלמה אצלו האמונה התמימה בהנהגה
הישראלית. המחבר מותח ביקורת על ממשלת גולדה-דיין אשר דחתה פתרון דיפלומטי שכלל
החזרת שטחים, כדבריו.
במסגרת שירותו המחודש בשייטת 13 השתתף עמי אילון
בפעילות נגד מחבלים פלסטינים בלבנון. המחבלים התמקמו במחנות הפליטים הפלסטיניים
בלבנון – אזור שכונה פתח"לנד – ונהגו לצאת משם דרך היבשה והים לפגיעה באזרחים
ישראלים, כולל ילדים. תפקידם של לוחמי שייטת 13 היה לסכל פעילות חבלנית דרך הים,
וכמו כן לצאת לפעולות התקפיות דרך הים נגד
ריכוזי מחבלים בלבנון. הימצאותם של המחבלים, ביום אף בבגדים אזרחיים, במחנות
צפופים, הקשתה לבצע את המשימות, בלי לפגוע
בבלתי מעורבים בלחימה. ב-1975 קיבל המחבר פקודה לחבל בבניין המפקדה של
הפת"ח במחנה הפליטים רשידייה, אשר שכן מדרום לצור. הכוח עשה חלק מהדרך
בסטי"לים, בהמשך התקדם בסירות גומי ולבסוף הגיע לחוף בשחייה. משם התגנבו
החיילים למבנה המפקדה והפעילו את המטענים. הפיצוץ הרעיד את כל המחנה ונפתחה אש
בלתי מכוונת מבניינים סמוכים. "ואז שמעתי ילד בוכה. ראיתי אותו שוכב על הארץ
לפנינו, פצוע ברגלו. ידעתי שאני מסכן את כולנו, אבל לא יכולתי להניח לילד לדמם
למוות...הוריתי לאחד הלוחמים שהוכשר כחובש לטפל בילד במהירות, והסתלקנו בהקדם
האפשרי לאחר מכן" (עמ' 85). כאשר עלה אילון עם חייליו לחוף, מצא את שאר הכוח
ממתין להם, על מנת לסגת דרך הים. בין הממתינים היה רופא הכוח, ד"ר יהודה
מלמד. המחבר סיפר לרופא על סיבת העיכוב ושאל האם פעל נכון – על אף שהעיכוב סיכן את
כל כוח הלוחמים. במקום תשובה, זכה לחיבוק מיהודה מלמד – אתו שומר אילון על קשר עד עצם היום הזה.
[ב-1979 מונה אילון למפקד שייטת 13.] באוגוסט
1980 הוטל על כוח בפיקודו להרוג את מפקד פת"ח באזור צור. לפי מידע מודיעיני
האיש אמור היה לשבת בבית קפה ברציף האזרחי המואר של נמל ביירות. התוכנית הייתה
להגיע בסירות גומי למרחק כקילומטר מהחוף, להמשיך בשחייה לשובר הגלים ומשם להרוג את
המבוקש ברובה צלפים. בתדריך לפני המבצע, הורה הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול),
שלאחר הפגיעה במטרה יש לפתוח באש מקלעים לעבר יושבי בית הקפה, ולפני הנסיגה להשאיר
מטענים ממולכדים בשובר הגלים. אילון העריך את רפול כאיש צבא – אך לא את זלזולו
בחיי אדם של ערבים. למשמע ההוראה הזו אמר: "המפקד...זה לא יקרה...נראה לי
מיותר לחלוטין ובלתי מוסרי" (עמ' 87-86). רפול התקומם, הדגיש כי זו פקודה
ותירץ אותה בצורך להבטיח את נסיגת הכוח. המחבר לא ויתר והמשיך להתווכח עם
הרמטכ"ל. בידיעה כי נימוקים מוסריים לא ישכנעו את רפול, טען כי אם המטרה
להרוג ערבים רבים, מוטב לשלוח את חיל האוויר שיטיל פצצה במשקל טון. עוד טען כי
הסתפקות בשתי יריות של צלף תזרע פחד באויב שיחשוב שצה"ל יודע הכול ובעל
יכולות בלתי מוגבלות. בסופו של דבר המשימה בוצעה, מבלי לפתוח באש ללא הבחנה על
יושבי בית הקפה. המחבל נפצע קשה, אבל לא נהרג. בדיעבד המחבר סבור שפעול נכון.
שמירה על טוהר הנשק "היא לא רק ערך מוסרי. היא התנאי הראשון על מנת לא להפוך
את המאבק בטרור הפלסטיני למאבק בעם הפלסטיני" (עמ' 87).
ב-1981, לאחר שפיקד על שייטת 13 במשך יותר
משנתיים, נשלח עמי אילון למכללה ללימודי מלחמה של הצי האמריקאי בניו פורט, רוד
איילנד. ביבה ושני בניהם, ניר וגיא, הצטרפו אליו בנסיעה. זו הייתה הפעם הראשונה
מזה שנים בה אשתו, עובדת סוציאלית במשרה מלאה, לא נאלצה לגדל את ילדיהם לבדה. יום
אחד ניגש אליו קצין פקיסטני, שלמד אתו במכללה, ובלי הקדמות אמר: ידידי, אל תיתן
לסכסוך הישראלי-פלסטיני להפוך למלחמה בין יהדות לאסלאם. "אנחנו יכולים לחיות
בשלום עם ישראל והמאבק שלכם עם הפלסטינים לא מעניין אותנו. רק אל תתעסקו עם האתרים
הקדושים לאסלאם, ואל תשתמשו בדת כדי להצדיק את המעשים שלכם. אחרת העולם ייקרע
לגזרים" (עמ' 89). אילון הרגיע את הפקיסטני. באותו הזמן מצב כזה טרם נוצר
והמחבר סבר שגם לא יקרה – אבל עתיד היה להתברר לו כי טעה בגדול.
ביוני 1982 במקום לצאת לחופשת קיץ באמריקה, קיבל
אילון הוראה לשוב לישראל. בתחילת יוני פתחה ישראל במלחמת לבנון [הראשונה]. באותו
הזמן אילון היה בטוח בצדקת המלחמה נגד ארגון הטרור של אש"ף. הוא לא ידע כי
ההתנקשות ב-3 ביוני 1982 בשגריר ישראל
בלונדון, שלמה ארגוב, התנקשות אשר שימשה תואנה למבצע הצבאי, נעשתה על ידי מחבל
מארגונו של אבו נידאל, יריבו של ערפאת שלא היה חבר באש"ף. הוא גם לא ידע כי
למלחמה בלבנון הייתה מטרה אמיתית סמויה: לשנות בה את השלטון. בשובו לארץ קיבל את
הפיקוד על בסיס חיל הים באשדוד. במסגרת התפקיד פיקד על מבצעי נחיתה בביירות,
בג'וניה ובמקומות נוספים. פלגת הסטי"לים בפיקודו השתתפה בהטלת סגר על הנמלים
צור וצידון. במבצעים עליהם פיקד הופגזו מטרות מחבלים בחוף. לדבריו, "הנזק
האגבי" כתוצאה מההפצצות לא הטריד אותו במיוחד: "באתי להילחם, לא לעסוק
בפילוסופיה", ובכל מקרה, בניגוד למחבלים, איננו פוגעים באזרחים בכוונה (עמ'
90).
בתור מפקד בסיס חיל הים באשדוד, פיקח בין היתר על
רצועת החוף בשטח הצבאי הסגור הסמוך לרצועת עזה. יום אחד בעת סיור נתקל הכוח
בפיקודו בדייג עזתי זקן בסירה רעועה, מחוץ לאזור הדיג המותר. האיש התעלם מיריות
אזהרה ואף מהתקרבות כלי השיט הצבאי לעברו –
ופרש בהתרסה את רשת הדייגים. מבחינת הוראות הפתיחה באש מותר היה לירות בו על מנת
להורגו. אבל המחבר שאל את עצמו מה יתרום לביטחון ישראל מותו של דייג זקן שבסך הכול
רוצה להאכיל את משפחתו. בעקבות זה פקד על צוותו: "בואו נעוף מפה"
(עמ'91).
בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה שהפתיעה לא
רק את המחבר אלא גם את כל הצמרת המדינית-ביטחונית: השב"כ, צה"ל והממשלה.
המחבר הופתע מדברי הרמטכ"ל דן שומרון לפיהם האינתיפאדה היא התקוממות עממית,
ובתור שכזו הצבא לא יוכל למגר אותה בכדורים: כל שהצבא יוכל לעשות הוא להנמיך את
גובה הלהבות. דבריו נראו למחבר בזמנם כתבוסתניים. הוא לא הופתע כאשר שר הביטחון
יצחק רבין הורה לחיילים לשבור את העצמות של הפלסטינים. בתקופה זו המחבר עדיין האמין בצדקתו המוחלטת של
הצד הישראלי. אנחנו לא קולוניאליסטים כמו הצרפתים באלג'יריה, אלא מיישבים את הארץ
השייכת לנו מקדמת דנא, ובמקביל נוהגים בפלסטינים ככובש נאור: הקמנו להם
אוניברסיטאות, סללנו כבישים וכיוצא באלה.
בתור נער המחבר למד את הנרטיב הציוני ולא ידע כי
בדרומה של הכינרת, סמוך לקיבוץ מעגן בו גדל בנעוריו, שכן היישוב הערבי סמח' (כיום
מרכז עירוני צמח), אשר תושביו גלו בעקבות מלחמת העצמאות, ועבורם המלחמה הזו, שהפכה
אותם לפליטים, הייתה נַכְּבָּה, אסון. השינוי בתפיסתו החל בעקבות האינתיפאדה
הראשונה (עמ' 43). ביתר פירוט, גישתו כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני השתנתה בתחילת
1988, כאשר היה סגן מפקד חיל הים, ובדרכו לדייגים בעזה נקלע בג'יפ לא ממוגן למטר
של אבנים במחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה. רוב מיידי האבנים היו נשים וילדים. נחרת
בזיכרונו מבטו של נער פלסטיני, כנראה בן פחות מ-15, רווי שנאה. האירוע הזה המחיש
למחבר כי בעיני הפלסטינים, הצד הישראלי הוא הכובש, ואמונתו בצדקתו התערערה. הוא
הבין כי הציונות הסוציאליסטית עליה הוא גדל – על אף שדגלה בערכים הומאניים – נטתה
להתעלם מקיומם של ערבים באותה הארץ השייכת לנו, ובכל מקרה לא ראתה בהם עם בעל
שאיפות לאומיות.
[בשנים 1992-1989 למד עמי אילון באוניברסיטת
הרווארד לתואר שני]. עם סיום לימודיו מונה ב-1992, בתקופת ממשלת יצחק שמיר, למפקד
חיל הים. ב-[מאי?] 1994 כינס ראש הממשלה יצחק רבין ישיבה של חברי המטה הכללי
והסביר להם על [הסכם עזה יריחו]. רבין אמר בין היתר כי בתוך חמש שנים תפנה ישראל
את השטחים הכבושים, למעט התנחלויות ומתקנים צבאיים, ולאחר מכן יתקיימו שיחות על
סוגיות ליבה, כמו ירושלים, גבולות, פליטים והתנחלויות (עמ' 111). חברי המטה, בהם אילון, היו המומים. "האם
ראש הממשלה מצפה מאיתנו שניישם הסכם שלום שהתגבש בערוצים חשאיים בלב יער נורווגי,
מבלי להתייעץ עם גורמי ביטחון?" (עמ' 112). שאלות קשות הטרידו את המחבר. איך
ניתן יהיה לבטוח בערפאת שהפך את ירדן ולבנון לחממת מחבלים וידוע בשקריו ובמשחקיו
הכפולים? כיצד ניתן יהיה להתמודד עם הארגונים הפלסטיניים הקיצוניים שמתנגדים להסכם
והם חמאס וג'יהאד אסלאמי? מה יהיה גורלם של המתנחלים אשר נשלחו ליהודה ושומרון על
ידי כל ממשלות ישראל מאז 1967?
החששות אכן התאמתו. פעולות הטרור של חמאס וג'יהאד
אסלאמי, גברו במיוחד אחרי הטבח במערת המכפלה נגד מתפללים מוסלמים שבוצע על ידי
ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. הצעדים המעטים שנקט ערפאת נגד הטרור התפוגגו כליל
אחרי פברואר 1994. במהלך 1994 נרצחו כ-40 ישראלים – המספר הגבוה ביותר של אזרחים
ישראלים שנרצחו במתקפות טרור מאז מלחמת העצמאות.
רבין לא האשים את ערפאת בפיגועים והיה נחוש בדעתו
"להמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור, ולהילחם בטרור כאילו אין תהליך
שלום". זו הייתה טעות כפולה. היה עליו להציב אולטימטום לערפאת, שלפיו אם לא
יאבק בטרור, לא יהיה תהליך שלום. מאידך גיסא, האסטרטגיה שלו עוררה התנגדות בקרב
המתנחלים שמנו כרבע מיליון איש (עמ' 114). בהפגנות נגד רבין הוא הוצג במדים נאציים
וכונה בוגד.
בשלהי 1994, בדיון אצל רבין עם מפקדי זרועות
היבשה והרמטכ"ל אהוד ברק, הכריע רבין לטובת עמדתו של אילון, מפקד חיל הים,
בדבר המשך בניית הצוללות. אחרי הדיון, בשיחה בארבע עיניים, הציע רבין לאילון
להתמנות לראש השב"כ. אילון היה המום מההצעה ודחה אותה בנימוס. רבין קרוב
לוודאי היה מאוכזב מאי הצלחתו של השב"כ לעצור את הטרור ולכן חיפש איש חדש
מחוץ למערכת. ואולם אילון סבר כי ניסיונו בלחימה נגד חיילים, אינו מתאים ללחימה
נגד טרור בדמותם של אזרחים לכאורה ואף ילדים. כמו כן לא ראה עצמו כמתאים לעקוב
בחשאי אחר מתנחלים.
ב-4 בנובמבר 1995 שהה עמי אילון בארה"ב ועמד
להשתתף למחרת בסימפוזיון בינלאומי על עתיד הלוחמה הימית. הוא נדהם כאשר הנספח הימי
של ישראל בישר לו על רצח רבין. למשמע הידיעה
היה בטוח כי הרוצח הוא מחבל פלסטיני, והתקשה לעכל את האמת שהרוצח הוא יהודי
ישראלי. בעקבות הידיעה המרה הוא מיהר לחזור בטיסה לארץ.
לאחר סיום שירותו הצבאי כמפקד חיל הים בינואר
1996, חזר עמי אילון למשפחתו, אשתו ושלושת בניו, במושב מהר"ל (שוכן כ-10
ק"מ צפונית לזכרון יעקב). הוא רצה להתרחק מהצבא לחלוטין. לא הייתה לו שום
כוונה להפוך לסוחר נשק או ליועץ ביטחוני לאחד הדיקטטורים באפריקה או באמריקה
הדרומית. ואולם לראש הממשלה החדש שמעון פרס הייתה עבורו תוכנית אחרת: מינוי לראש
שב"כ.
ראש שב"כ בתקופת שלושה ראשי ממשלה: פרס,
נתניהו וברק, 2000-1996
קודמו של עמי אילון בתפקיד ראש השב"כ [כרמי
גילון] נטל אחריות על כישלונו למנוע את רצח רבין והתפטר. בהצעתו לאילון לעמוד בראש
השב"כ חזר ראש הממשלה פרס מילה במילה
על הדברים שאמר לו רבין לפני כשנה. פרס הוסיף: השירות צריך לשנות את דפוסי החשיבה
שלו; הוא זקוק לאדם שיראה בפלסטינים לא רק מחבלים אלא גם שותפים לדרך מדינית, ולכן
הוא זקוק לאיש מחוץ למערכת (outsider) כמוהו. פרס גם הבין היטב את החשיבות למנוע
פיגועים, הפוגעים בקידום תהליך השלום. אילון הסכים ליטול את התפקיד בתחילת
1996מתוך תחושת חובה.
סמוך לפני כניסתו של עמי אילון לתפקיד ראש
השב"כ, ועדיין בתקופת קודמו, ב-5 בינואר 1996 חוסל יחיא עיאש, איש חמאס שכונה
"המהנדס" והיה אחראי לשורה של פיגועי התאבדות באמצע שנות ה-90. עם
כניסתו לתפקיד הטרידו את אילון מחשבות על נקמת חמאס. במקביל, הוא היה מודע היטב
למגבלותיו. אילון היה ראש השב"כ הראשון שלא צמח מתוך הארגון וטרם הכיר אותו.
בתחילת כהונתו של אילון, בחודשים פברואר-מארס 1996, בוצעו שלושה פיגועים בולטים על
ידי חמאס: שני פיגועים בקו אוטובוס 18 בירושלים בהפרש של שבוע, ופיגוע בדיזנגוף
סנטר בתל אביב. בשבועיים הראשונים לכניסתו לתפקיד נרצחו 59 אזרחים ישראלים ויותר
מ-200 נפצעו.
אילון נהג להגיע למקומות בהם אירעו הפיגועים. על
מנת לסכל הישנות הפיגועים מאותו המקור, הוא שאף להגיע לתשתית שעמדה מאחורי
הפיגועים שבוצעו, בדמותם של המחבלים והאמצעים לייצור חומרי החבלה. לפני הסכמי
אוסלו רוב פעילות השב"כ לסיכול טרור כוונה נגד פת"ח, בעוד כעת היה על
הארגון להתרכז בחמאס. הוא ידע כי יידרשו
חודשים אם לא שנים לבנות תשתיות מודיעיניות לסיכול פעולות הטרור של חמאס. כאשר
נודע למחבר כי לשב"כ היה ידע מוקדם לגבי הסטודנטים שעמדו לבצע את הפיגוע השני
בקו 18, אך אלה לא נעצרו מבעוד מועד, כיוון שלא עמד לרשות אנשי השב"כ די זמן
לתכנון פעולה כזו ולביצועה – הוא היכה על השולחן ואמר: "אני לא יודע לגייס
ולהפעיל סוכנים ואין לי מושג ירוק בחקירת פעילי טרור, אבל במבצעים אני מבין...מבצע
בסדר גודל שנדרש בשבוע האחרון...יבוצע בתוך פחות מ-24 שעות" (עמ' 126).
לאחר אירועי הטרור הקשים בראשית תקופתו,
שוחח אילון עם ראש הממשלה פרס. אילון נטל
על עצמו את האחריות לכישלון לסכל את הפיגועים והתווה לפני פרס את האסטרטגיה למלחמה
בטרור. כדי להילחם בטרור באופן יעיל "יהיה עלינו לבנות את השב"כ מחדש
מהמסד עד הטפחות" (עמ' 130). כבר בתחילת עבודתו, נודע לאילון כי כל מגע בין
סוכן שב"כ למודיע הודפס ותויק בקלסרים, והקלסרים האלה מוקמו בארונות, בתוך
חדר גדול שהיה מלא על גדותיו מהרצפה עד התקרה. מצב כזה של החומר המודיעיני, הִקשה
מאוד לעשות בו שימוש לסיכול פעולות טרור. בקיצור, השירות פעל בטכנולוגיה של העידן
הקודם. על סמך ניסיונו בחיל הים, הבין המחבר את הצורך הדחוף במִחשוב החומר
ובתרגומו לגרפים, אשר ינחו את המערכת בקבלת ההחלטות הדרושות.
שינוי נוסף היה הצורך למקד את פעולות המודיעין
נגד הקבוצות האסלאמיסטיות ובראשן חמאס. לא ניתן לנצחן באמצעות טנקים, אלא כדי
להתמודד איתן באפקטיביות יש צורך בהבנת המניעים מאחורי פעילות הטרוריסטים. למחבר
התברר כי רוב המחבלים המתאבדים הגיעו ממשפחות של פליטי 1948. כמו כן סבר אילון כי
מלחמה יעילה בטרור מצריכה שיתוף פעולה למען מטרה מזו מצד מנגנוני הביטחון של הרשות
הפלסטינית, ולשם כך יש לתת לפלסטינים אופק מדיני. אם הרשות הפלסטינית תשתף פעולה
אם ישראל במלחמה נגד הטרור, על ישראל לקיים את התחייבויותיה במלואן ולסגת מכ-90%
מהשטחים הכבושים (עמ' 131).
המחבר
הסביר לראש הממשלה כי האסטרטגיה של רבין להילחם נגד טרור כאילו אין תהליך שלום,
ולהמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור הייתה שגויה, כיוון שלא נתנה לערפאת מוטיבציה
להילחם בטרור. על ראש הממשלה להודיע לערפאת כי אם לא יילחם נגד טרור, ישלם על כך
מחיר פוליטי. ביתר פירוט, אילון הציע לפרס לומר לערפאת כי אם לא ישתף פעולה נגד
טרור, לא יקבל את שכונת אבו סנינה בחברון אותה עמדה ישראל למסור לרשות הפלסטינית
בהתאם להסכם. כדי לחדד את המסר הזכיר אילון לפרס את הטבעת אוניית האצ"ל
אלטלנה בהוראת בן-גוריון, כיוון שנתפסה על ידו כאיום על הממלכתיות. "ערפאת
יצטרך לעשות את האלטלנה שלו אם הוא אכן בשל להקים מדינה שלא תהיה מדינת
טרור", סיכם אילון (עמ' 131). פרס קיבל את עמדת השב"כ. הוא הציב
אולטימטום לערפאת להילחם בטרור ודחה את נסיגת צה"ל מגבעת אבו סנינה בחברון,
עד שערפאת יוכיח את רצינות מלחמתו בטרור.
בתחילת
תפקידו התקשר לאילון בשעת לילה מאוחרת יוסי גינוסר – בכיר לשעבר בשב"כ אשר קיים קשרים טובים עם
ערפאת. גינוסר סיפר לאילון כי ערפאת
מעוניין למסור לו מידע מודיעיני רגיש, שלא יכול לחכות עד הבוקר, ולכן עליו להתייצב
מייד במשרדו של ערפאת בעזה. המחבר הגיע למשרדו של ערפאת, זה פיטם אותו בסעודה
דשנה, אבל לא מסר לו מידע רגיש. נראה כי ערפאת רצה להכיר את אילון. מכל מקום,
הפגישה הלילית סימלה את מתן האישור מצד ערפאת לראשי מנגנוני הביטחון שלו – מוחמד
דחלאן בעזה וג'יבריל רג'וב בגדה המערבית –
לפעול נגד חמאס. המחבר קיים פגישות
אחדות עם ג'יבריל רג'וב והתרשם כי האיש אכן פועל נגד חמאס, מתוך האינטרסים של
הרשות הפלסטינית לא לאפשר לחתור תחתיה. רג'וב, יליד 1953, היה בן 14 כאשר כבשה
ישראל את הגדה המערבית ב-1967. בגיל 17 הוא יידה רימון על חיילים ישראלים. הרימון
לא התפוצץ, והוא נידון למאסר עולם. הוא
ישב בבית סוהר 17 שנה, למד עברית ברמה מספקת כדי לתרגם לערבית את ספרו של מנחם
בגין "המרד" והשתחרר ב-1985 בעסקת אסירים. אחיו של רג'וב, נאיף, היה
לדמות בולטת בתנועת חמאס. אילון המשיך לשמור על קשרים עם ג'יבריל רג'וב לאורך
שנים, ומצא לנכון לבקרו בהקשר לכתיבת ספרו הנוכחי. [בניגוד להתרשמותו החיובית של
אילון מרג'וב – שאול מופז, הרמטכ"ל בתקופת האינתיפאדה השנייה, מביא הוכחות
למעורבותו של רג'וב בטרור.[1]]
תפקיד
ראש השב"כ הִקנה לעמי אילון כוח רב. ברוב ההחלטות שקיבל – ציתות לטלפונים,
חתימה על צווי מעצר, העברת אסירים לחקירות "בלחץ פיזי מתון" – הוא לא
נדרש לקבל רשות אלא בדיעבד. הוא היה כפוף רק לראש ממשלה. אילון לא הרגיש נוח במצב
הזה. עמדו לנגד עיניו הדוגמאות של שימוש לרעה בכוח – מהן ניסה להתרחק – כפי שמתוארים בספרו של ג'ורג' אורוול
"1984", ודמותו של ראש ה-FBI בתקופת המלחמה הקרה, ג'יי אדגר הובר. אילון
קבע כי השב"כ במדינה דמוקרטית אינו משרת את השלטון, אלא את המדינה ואזרחיה,
וכפוף לחוקיה ולמוסדותיה (עמ' 155).
אילון
פעל לשנות את הקוד האתי בשב"כ, במיוחד בתחום ניהול חקירות. לנוכח התגברות
מעשי הטרור קבע אילון כי על שב"כ מותר "להסיר מדרכו כל מכשול המפריע לו
בהשגת מטרותיו", כמו הפרקליטות, בתי המשפט ושלטון החוק, במיוחד באווירה בה
הציבור מעדיף ביטחון על פני זכויות (עמ' 154). לחוֹקֵר שהתלונן על כך שכתוצאה
מעיסוקו בחקירות, האלימות הפכה לחלק ממנו, השיב כי על השב"כ לעשות את העבודה
המלוכלכת בביבים, כדי לסלול עבור המדינאים את הדרך להגיע להסכם. עם זאת, כדי לרסן
את התנהלות השב"כ, במיוחד בתחום החקירות, קבע אילון כחלק מהקוד האתי כי איש
השירות הוא קודם כול בן אדם, ו"שיותר מכל חוק או תקנה, את הגבול בין המותר
לאסור בחדר החקירות תקבע התזכורת היומיומית שגם הטרוריסט הנחקר הוא בן אדם"
(עמ' 145).
"לאורך
רוב השנה שלי כראש השב"כ (1996), מספר הישראלים שנרצחו בפעולות טרור היה גבוה
יותר מבכל תקופה אחרת מאז קום המדינה" (עמ' 137). על מנת להבין את המניעים של
הפלסטינים לנקוט בפעולות טרור החליט אילון להתעמק בחקר הלאומיות הפלסטינית. הוא נפגש עם ד"ר מתי שטיינברג, מזרחן אשר שימש
יועץ חיצוני לקודמיו בתפקיד. האיש הציע לו לקרוא סופרים ומשוררים פלסטינים, אמני
גרפיטי ועיתונאים מחתרתיים. כמו כן לקרוא את כתבותיה של העיתונאית עמירה הס
ב"הארץ", את סקרי דעת הקהל של ח'ליל שיקאקי וגם מאמריו של הפסיכיאטר העזתי ד"ר איאד א-סראג'. ח'ליל
שיקאקי הוא בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת קולומביה בארה"ב ושימש ראש המרכז
הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות הממוקם ברמאללה.[2] אילון, בתפקידו כראש
שב"כ, העריך מאוד את סקריו של ח'ליל שיקאקי, כמקור מידע להלכי הרוח בחברה
הפלסטינית, ובמיוחד להבנת הגורמים לשנאה תהומית כלפי ישראל מצד הפלסטינים, המביאה
למעשי טרור, בהנחה כי הבנת הגורמים תאפשר להתמודד עם התופעה.
אילון
אכן קרא ספרות פלסטינית והתרשם מהפטריוטיות העמוקה, השורשית של סופרים ומשוררים
פלסטינים לארצם. [אילון מתעלם כי מדובר לגעגועים וקשר עמוק לכל פלסטין, כלומר לארץ
ישראל המנדטורית כולה, ובראש וראשונה לשטחיה של מדינת ישראל בגבולות ה-4 ביוני
1967 – ובוודאי לא רק לשטחים שכבשה ישראל ב-1967.] הוא למד להכיר את שיריו של
מחמוד דרוויש. במיוחד הרשים אותו נוסח הכרזת העצמאות הפלסטינית, אותו כתב מחמוד
דרוויש, לבקשתו של יאסר ערפאת, ואשר אושר על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית בנובמבר
1988. אילון מציין כי בדמיון רב לנוסח מגילת העצמאות של ישראל, הכרזת העצמאות
הפלסטינית מדגישה את הקשר ההיסטורי של העם הפלסטיני לארצו. בדומה למגילת העצמאות,
גם הכרזת העצמאות הפלסטינית, מסתמכת בין
היתר על "החלטות האומות המאוחדות מאז 1947". המחבר ראה בניסוח הזה הוכחה
להכרתו של ערפאת בישראל בגבולות 1967.
בביקורת כלפי שר הביטחון רבין והשב"כ טוען המחבר כי היה עליהם לזהות את
השינוי הזה שחל בערפאת כבר ב-1988, ולא לטפח את חמאס, בו ראו בראשית דרכו ארגון
צדקה אסלאמי בלתי מזיק. ד"ר שטיינברג הסביר לאילון, כי בניגוד לפת"ח
בראשות ערפאת, חמאס מסיבות דתיות אינו מוכן לוותר על אף סנטימטר של פלסטין.
ד"ר שטיינברג הזהיר את המחבר כי אם ערפאת לא יצליח להקים מדינה פלסטינית,
"ההמון הפלסטיני יפנה לאסלאמיסטים, ושערי הגיהינום ייפתחו" (עמ' 143).
הפירות
של שיתוף הפעולה במלחמה נגד הטרור בין ישראל לרשות הפלסטינית הגיעו באיחור, ולא
היה בהם די כדי למנוע הפסדו של שמעון פרס לבנימין נתניהו בבחירות לראשות הממשלה
ב-29 במאי 1996. בשיחה עם ראש הממשלה החדש נתניהו, הבהיר לו אילון כי כדי למנוע
טרור יש להמשיך בשיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. אם הרשות
הפלסטינית אכן תמשיך בשיתוף פעולה נגד טרור, על ישראל בתמורה להחזיר שטחים ולא
להקים התנחלויות.
מנהרת
הכותל, שנמשכה לאורך הכותל המערבי, נחפרה
עוד בתקופת חזקיהו מלך יהודה ושימשה להובלת מים. למנהרה כבר הייתה כניסה אחת דרכה
נכנסו תיירים, אבל נתניהו רצה לפתוח אליה כניסה נוספת. בשל רגישות האתרים הקדושים,
הציע אילון לנתניהו לפעול בזהירות בנושא, תוך תיאום השינוי עם הווקף המוסלמי שמנהל
את החיים בהר הבית, עם ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן. באותו הזמן ניהל הווקף חפירות
בהר הבית, ללא תיאום עם ישראל, כדי להרחיב את אתרי התפילה באורוות שלמה. אילון
הופתע כאשר ב-24 בספטמבר 1996 אחד מאנשי השב"כ מסר לו כי העבודות לפתיחת מנהרת
הכותל יחלו בהמשך היום תחת אבטחה כבדה. נתניהו נתן את ההנחיה לפתוח את המנהרה
באישון לילה, לפני שיצא לביקור בגרמניה. בשיחה עם שר הביטחון, יצחק מרדכי, נאמר
למחבר כי ירושלים אינה נמצאת באחריות משרדו. בתגובה לתחילת העבודות לפתיחת המנהרה,
הורה ערפאת לפלסטינים להביע את זעמם כדי שהתוקפנות נגד אל-אקצא תיפסק, כדבריו – ולכוחות הביטחון שלו לארגן מחאות אלימות. התפתחו
מהומות אלימות, בעוד מאחורי הקלעים המשיכו אנשי השב"כ בגדה המערבית ובעזה
לפעול בתיאום עם ג'יבריל ודחלאן, בניסיון להגיע להפסקת אש. במהלך האירועים נהרגו
11 חיילים ושישה אזרחים ישראלים, ו-100 פלסטינים. "התוצאה הקשה ביותר של
הלחימה" – מלבד הקורבנות בנפש – "הייתה השינוי המהיר שחל בנרטיב של שני
העמים" (עמ' 150). בעיני הצד הישראלי, השימוש בנשק, שקיבלו מישראל שוטרים
פלסטינים, בו הרגו חיילים ישראלים, היה הוכחה לדו-פרצופיות של ערפאת ואי רצונו
בשלום. התקבע הנרטיב שאנו נתנו להם שטחים ונשק והם משיבים בחידוש הטרור. מאידך
גיסא, הנרטיב הפלסטיני התקרב לזה של חמאס: רק כוח ולא שיחות, ימנעו את השתלטות
היהודים על המקומות הקדושים.
בשיחה
עם ראש הממשלה הפנה ראש השב"כ את תשומת ליבו כי הוא לא שעה לעצתו לפתוח את
המנהרה בתיאום עם הצד הפלסטיני. עוד אמר אילון לנתניהו: "ההוראה של ערפאת
לפתוח באש לא הייתה מתוכננת. הוא חושש לאבד את התמיכה של בני עמו. חמאס מאיים
להציג אותו כבובה שלנו" (עמ' 150). לרגל נסיעתו הקרובה של נתניהו לוושינגטון
לשיחות עם הנשיא ביל קלינטון, נתן לו אילון את העצה הבאה. להגיד לקלינטון כי תהליך
בניית האמון בעקבות הסכמי אוסלו קרס כתוצאה מהרג 17 ישראלים בידי כוחות הביטחון
הפלסטיניים. על כן חייבים לשנות את הסדר: קודם להגיע להסכם בשאלות הליבה –
ירושלים, גבולות, התנחלויות וביטחון – ורק אחר כך לפעול בהדרגה ליישומו. עוד יעץ
לו להכריז על הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות – מהלך שיחזק את ערפאת מול חמאס.
ואולם נתניהו שוב לא הקשיב לעצותיו, לא בנושא משבר האמון עם הפלסטינים ולא בנושא
ההתנחלויות. בשובו מארה"ב, בלחצו של קלינטון ובניגוד להמלצת שב"כ, הכריז
נתניהו על נסיגה מאבו סנינה בחברון. הפלסטינים פירשו זאת כהוכחה שהאלימות משתלמת.
כעבר ארבעה חודשים החליטה הממשלה להקים התנחלות חדשה בהר חומה בירושלים.
במארס
1997 התרחש פיגוע בבית הקפה אפרופו בתל אביב, וביולי ובספטמבר – שני פיגועים
בירושלים, אחד בשוק מחנה יהודה והשני בקניון בן יהודה. בשלושת הפיגועים נרצחו 24
ישראלים ומאות נפצעו. הַפְּצצות למעשי הרצח סופקו והוכנו על ידי עאדל עוודאללה,
מפקד גדודי אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס בגדה המערבית. עאדל עוודאללה היה סטודנט
לשעבר למתמטיקה ולטכנולוגיה מאוניברסיטת אל-קודס. בתור יצרן הפצצות והאסטרטג של
פיגועי חמאס הפך האיש לגיבור עממי בקרב הפלסטינים. גם אחיו, עימאד עוודאלה היה
מעורב בטרור. בדיון ביטחוני שקיים ראש הממשלה נתניהו בעקבות הפיגועים, ניסה אילון
להרגיע את הקריאות לנקמה והזכיר פעם נוספת שכל עוד הפלסטינים אינם מאמינים בתהליך
השלום, אפשר לצפות להמשך הפיגועים. כאשר רוב הנוכחים תמכו בהקמת התנחלות בתור
תגובה ציוניות הולמת לפיגועים, קבע אילון
כי הקמת התנחלויות שאין צורך ביטחוני בהן היא החלטה פוליטית, ועל כן הוא
אינו מוכן להמשיך להישאר בדיון פוליטי שלהבנתו המקצועית רק יעודד אלימות. זאת
הייתה הפעם הראשונה שבה ראש שב"כ קם ויצא מחדר דיונים ממשלתי.
בספטמבר
1998 מסר לאילון איש השב"כ יובל דיסקין כי הארגון איתר את המקום המדויק בו
מסתתרים שני האחים עוודאלה: חווה באזור חברון. המחבר הורה על הכנת פעולה בה העדיף
ללכוד את שני האחים חיים, בִּמְקום לחסלם, בגלל הערך המודיעיני הרב באפשרות הזו.
הוא הציג לנתניהו את התוכנית, ולתדהמתו, תשובתו הנחרצת של נתניהו הייתה לא. נתניהו
ללא ספק חשש מההשלכות מחיסולם או לכידתם בחיים
של האחים עוודאלה: פיגועי התאבדות וחטיפת אזרחים ישראלים. לאחר ניסיונות
שכנוע נוספים הציע נתניהו "שערפאת יטפל בעוודאללה" (עמ' 158). מנקודת
ראותו של נתניהו מוטב היה שערפאת יסתכן ואף יסכן את שלטונו. אילון השיב כי ערפאת
לא יסכים לעשות זאת, מה עוד שמקום הימצאותם של האחים הוא בשטח C, כלומר בשטח בשליטת צה"ל בה לרשות
הפלסטינית אסור לפעול. "כך הסתובבנו במעגלים דקות ארוכות". אילון הסביר ביתר בירור את עמדתו לנתניהו: "אף אחד לא
מודע לאיום הנקמה יותר ממני, אבל ביום שבו נפסיק לסכל פיגועים בגלל החשש מהשלכות,
נצטרך להרים דגל לבן...אתה אומר שחמאס ניצח!...אם לא תאשר את המבצע עכשיו, לא
אוּכל להמשיך" (עמ' 158). איום ההתפטרות פעל ונתניהו הסכים למבצע.
במעקב
אחר האחים שקדם למבצע, התברר כי הם דנו בייצור רקטות באיכות של חיזבאללה, בהכנות
לפיצוץ מכוניות תופת בערי ישראל, בתוכניות להפעלת נשק כימי והרעלת מערכת המים של
תל אביב. במהלך המבצע שני האחים נהרגו. לאחר מכן הציע נתניהו שהתקשורת תפרסם הודעה
לפיה שני המחבלים התפוצצו במהלך הכנות לפיגועים. שוב נדרש אילון למאמץ כדי לשכנע
את נתניהו – שראה עצמו מומחה לתקשורת –
לפרסם גרסה אמיתית על האירוע, שלא תפגע באמינות השב"כ. למניעת פעולות
נקם התנדב אילון למהר לנסוע באותו הלילה לערפאת ברמאללה. אילון הגיע למתחם של ערפאת במכונית לא ממוגנת, סיפר על
האירוע, וניסה לשכנע את ערפאת כי החמאס הוא האויב המשותף, ואם החמאס יגיב, הדבר
יגרור תגובה ישראלית וכל ההבנות וההסכמות ייהרסו. ערפאת נתן לבסוף אישור לג'יבריל
רג'וב לפעול. ג'יבריל רג'וב נהג לשתף פעולה עם ישראל במלחמה נגד טרור, אך לא היה
מוכן למסור מחבלים לידי ישראל. פעם אמר לאילון: "עמי, אצלנו הפלסטינים אין
סֶזון" (עמ' 164). ["סזון" – הכוונה להסגרת אנשי אצ"ל
מצד "ההגנה" לידי הבריטים בשנים
1945-1944.]
בימים
הבאים אלפי תומכי חמאס קראו לנקמה ואף הופצו שמועות על כך שה"שאהידים"
נפלו בגלל שיתוף פעולה עם ישראל מצד ג'יבריל רג'וב. על אף שהאחים לא נתפסו בחיים,
על גבו של עאדל עוודאללה היה תרמיל שהכיל חומר מודיעיני רב ערך. החומר עזר למפות
את תשתית הטרור של חמאס בגדה המערבית ואִפשר פעילות יעילה לסיכול פיגועים.
בעקבות
ניצחונו של אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה ולכנסת שנערכו ב-17 במאי 1999, ביולי
הוקמה ממשלה חדשה בראשותו. עלייתו לשלטון עוררה אופטימיות אצל אילון. בניגוד
לנתניהו, אהוד ברק תמך בבירור בפתרון שתי מדינות לשני עמים. נוסף לכך, הודות
לשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית ולארכיון החמאס מתרמילו של עוודאללה שבידי
השב"כ, פיגועי הטרור פחתו. "שנה חלפה מאז נהרג ישראלי במתקפת טרור;
שנתיים מאז הפיגוע ההמוני האחרון" (עמ' 166). אפילו המנהיג הרוחני של חמאס,
שייח' אחמד יאסין, הביע נכונות ל"הודנה" ארוכת טווח.
בשיחה
הראשונה עם אהוד ברק, לאחר סקירת המצב במלחמה נגד הטרור, הזהיר אילון את ראש
הממשלה: אם לא נספק לפלסטינים אופק מדיני, הם יפנו לאלימות; רוב הפלסטינים סבורים
כי ישראל השתמשה באוסלו כהסחה להרחבת ההתנחלויות. אילון המשיך: עליך לרכוש מחדש את
אמונו של ערפאת – שאבד בתקופת נתניהו – ולהחזיר לו את השטח בו נתניהו התחייב לתת
לו במסגרת הסכם וואי מאוקטובר 1998. אבל
ברק לא מיהר לפגוש את ערפאת, וכאשר פגש, במקום להיענות לדרישתו של ערפאת להחזיר לו
את השטחים שעליהם הוסכם בוואי, טען כי לפני כן יש להגיע להסכם מסגרת בסוגיות
הליבה. בראש השיחות על הסכם הקבע מינה ברק את הדיפלומט עודד עירן, אשר במפגש עם
הפלסטינים טען – לאכזבתם – כי אין לו מנדט לדון בסוגיות הליבה. נוסף לכך, לתסכולם
של הפלסטינים, נתן ברק עדיפות להידברות בערוץ הסורי על פני הפלסטיני – וזאת עד
לכישלון המשא ומתן עם הסורים במארס 2000.
בשיחה
עם שליחיו של הנשיא ביל קלינטון לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים – דניס רוס
ומרטין אינדיק – השמיע אילון את הערכתו הפסימית. "העיתונים וסקרי דעת הקהל
ברחוב הפלסטיני מראים שערפאת כבר לא מייצג את השאיפות של העם הפלסטיני...הפיצוץ
יגיע מהרחוב, ואנחנו מאמינים שהוא יגיע עד סוף 2000. למה? כי הפלסטיני הממוצע איבד
את הביטחון בערפאת" (עמ' 171).
כהונתו
של אילון כראש שב"כ עמדה להסתיים בפברואר 2000. בתשובה לבקשתו של ראש הממשלה
ברק להישאר בתפקידו עד סוף השנה השיב כי הוא מוכן להישאר כחודשיים נוספים, כדי
לאפשר לראש הממשלה למצוא מחליף, "ומוטב שיזדרז מאחר שיורשי יצטרך להתכונן
לפרץ האלימות שמעבר לפינה" (עמ' 175). ברק לא הבין את דבריו. במאי 2000 סיים
אילון את תפקידו, וסגנו, אבי דיכטר החליפו.
האינתיפאדה
השנייה: השנים הראשונות, 2002-2000
בתור
קיבוצניק שורשי לא מצא המחבר לנכון לקבל הצעת מפתות בשוק הפרטי – וכמובן לא להפוך
לסוחר נשק או ליועץ ביטחוני לדיקטטורים. הוא התמנה ליושב ראש חברת נטפים, חברת
השקיה מיסודו של קיבוץ חצרים.
ביולי
2000, על רקע כישלון שיחות השלום בקמפ דיוויד, ראש הממשלה ברק הזמינוֹ להצטרף אליו
לקמפ דיוויד, כדי שיגיד אמן אחר טענותיו של ברק לפיהן הוא חשף את פרצופו האמיתי של
ערפאת וכעת ברור שאין לישראל פרטנר לשלום. דבריו של ברק זכו לגיבוי מפי הנשיא
האמריקאי ביל קלינטון. עמדתו של אילון הייתה כי האמת מורכבת יותר. לערפאת אלף
פרצופים, ואכן, המחבר אינו בטוח שהוא היה פרטנר לשלום. אבל מאידך גיסא, ברק
בהתנהלותו לא עשה דבר כדי להיות פרטנר,
ועכשיו מתפלא שאין לו פרטנר.
באמצע
ספטמבר 2000, בירחון המתנחלים
"נקודה" חזה אילון את פרוץ האינתיפאדה השנייה שהחלה לאחר שבועיים. הוא
הצהיר כי אנו עומדים בפני אינתיפאדה שנייה שבה נפסיד, כמו שהפסדנו באינתיפאדה
הראשונה (עמ' 177). עמדת השב"כ הייתה שאובדן התקווה היא שהובילה להתקוממות
עממית נגד הכיבוש הישראלי, כמו גם נגד שלטונו המושחת של ערפאת שלא הביא לסוף
הכיבוש. הערכת הצבא הייתה שונה ולפיה ערפאת הוא שהתסיס את השטח כדי להשיג באלימות
את מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן. ברק אימץ את הערכת הצבא אשר תאמה את עמדתו.
לטענת המחבר, בתחילת האינתיפאדה רצה ערפאת להרגיע את השטח, כיוון שהבין כי
ההתקוממת מכוונת גם נגדו, אבל בהמשך, מתוך יצר הישרדות, בחר לדבר על ג'יהאד.
ב-12
באוקטובר 2000 רצח המון פלסטיני באכזריות שני חיילי מילואים ברמאללה. המחבר אינו
מתעלם מהברבריות של מעשה הלינץ', אלא מפרטו. בעקבות הלינץ', נענה אילון לבקשה
להתראיין אצל שלי יחימוביץ' בערוץ השני של הטלוויזיה. העיתונאית חזרה על הדעה
המקובלת בישראל לפיה במעשה הלינץ' התגלו הפלסטינים כחיות פרא והביעה תמיהה אם ניתן
להגיע לשלום איתם. אילון, לעומתה, סבר שהגיע הזמן "לנתץ כמה מיתוסים
ישראלים" (עמ' 179). הוא סיפר כי במשך יותר מארבע שנים עבד באופן צמוד עם
פלסטינים, מערפאת ומטה, כדי למנוע התקפות טרור. כאשר הפלסטינים הרגישו כי מניעת
טרור תביא לקץ הכיבוש הם שיתפו פעולה. כעת, הם לא רוצים לשתות את דמנו, אלא
להשתחרר מהכיבוש. עוד אמר כי שימוש בכוח לא מידתי, כמו ירי במיידי אבנים והריגתם,
יוצר רגש של נקמה ומגביר את הטרור. הוא הוסיף כי הפלסטינים אינם פנאטים, אלא
מתנהגים בצורה כזו כיוון שאיבדו תקווה. אילון חשב לעצמו כי ייתכן שבין אלה שרוקדים
כיום על דמם של היהודים היו אותם האנשים שבעבר שיתפו פעולה עם ישראל במלחמה בטרור
במסגרת ארגונו של ג'יבריל.
הסיכולים
הממוקדים שביצע השב"כ ב-4 שנות כהונתו של אילון "היו פעולות ממוקדות,
כירורגיות לעילא, שהתבצעו בדיסקרטיות מרבית ובדרך כלל נראו כתאונות עבודה. הפגיעות
הממוקדות העבירו מסר: אנחנו שמים על הכוונת רק פצצות מתקתקות". את העיקרון
הזה במלחמה נגד טרור הפיק המחבר מהשתתפותו בעבר בפעולות קומנדו נגד מחבלים במחנות
פליטים בלבנון. "עדיף לירות כדור אחד בין העיניים של מי שעומד להניח פצצה,
מאשר לרסס מחנה שלם" (עמ' 181).
הגישה
הזו לא עמדה לנגד עיניה של הממשלה ב-2000. המנהיגים התרברבו בקצב החיסולים, גם
כאשר הייתה להם היכולת להכחישם. לאחר ניצחונו של אריאל שרון על אהוד ברק בבחירות
לראשות הממשלה, במארס 2001 הוקמה ממשלה בראשות אריאל שרון. כללית, מדיניות
ההתמודדות עם האינתיפאדה לא השתנתה. הטרור הפלסטיני גבר, ובין הפיגועים הבולטים
היה הפיגוע במועדון הדולפינריום בו נרצחו 21 ישראלים, רובם בני נוער.
"מהיכרותי עם ערפאת והרשות הפלסטיני, ידעתי שערפאת עודד את המתקפות כי ידע
שאם לא יעשה זאת, הפלסטינים יכלו בו את זעמם" (עמ' 183).
אחרי
פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, קיווה אילון "שממשלת ישראל וערפאת
יצליחו לרדת מהסולם עליו טיפסו". לקראת הגעתו של החוץ האמריקאי קולין פאוול,
הורה ערפאת למנהיג התנזים מרואן ברגותי, ולעושי דברו כמו ראאד אל-כרמי, לחדול
מפיגועים. "הנחייתו של ערפאת נאכפה בקפידה" (עמ' 184). הטרור אכן פסק
לכמה שבועות, אבל ב-14 בינואר 2002 חיסלה ישראל את ראאד אל-כרמי. בעקבות חיסולו,
המעט שנותר בפלג הפרגמטי בפת"ח התפוגג סופית, ולראשונה יזמו מנהיגי פת"ח
פיגועי התאבדות משלהם.
זמן
קצר אחרי חיסולו של אל-כרמי הזמין ראש השב"כ אבי דיכטר את אילון ושלושה ראשי
שב"כ קודמים לדון במצב. בפגישה, ראשי השב"כ הקודמים מתחו ביקורת קשה על
דיכטר. המחבר הזכיר לו כי ב-12 החודשים האחרונים שקדמו לאינתיפאדה השנייה רק
ישראלי אחד נרצח בפיגוע. זאת כיוון שרוב הפלסטינים התנגדו לטרור וכוחות הביטחון של
הרשות הפלסטינית יכלו להילחם בטרור בלי להיות מוכתמים כמשתפי פעולה ובוגדים.
ועכשיו מתגבר הטרור "כי צורת הלחימה שלנו גזלה מהפלסטינים כל תקווה שנשחרר
אותם מעולנו" (עמ' 185). דיכטר השיב כי הוא אינו עוסק בפוליטיקה ורק ניצל
הזדמנות להרוג מחבל. אילון: "אבל אבי, התפקיד שלך הוא לא לחסל מחבלים אלא
למנוע טרור – זה לא אותו דבר...עכשיו יהיה יותר טרור, לא פחות" (עמ' 185). [סביר
להניח כי את הסתירה בין התעקשותו של אילון בנוגע לצורך ללכוד או לחסל את האחים
עוודאללה ב-1997 – בלי להירתע מההשלכות – לבין התנגדותו לחיסולו של אל-כרמי, היה
קושר בשינוי בנסיבות. כלומר, בתחילת 2002 היה ברור כי החיסול ירחיב באופן משמעותי
את ממדי האינתיפאדה.] המחבר הבין כי את הלקח החשוב ביותר משירותו בשב"כ לא
נקלט בארגון ובצה"ל והוא לראות בפלסטינים בני אדם ולא מטרות.
בעקבות
התגברות פיגועי הטרור הגיע המחבר למסקנות הבאות. "עכשיו ידעתי בוודאות שידם
של המחבלים על העליונה. חמאס הביא את החברה הישראלית לנקוט פעולות שמעולם לא
העלינו על דעתנו. מה שהיה פעם מאבק לגיטימי בארגוני טרור, הידרדר למלחמה בעם
הפלסטיני. הדמוקרטיה הישראלית נעשית בהדרגה לרודנות". כיוון שעסקנו לא רק
במלחמה נגד טרור, אלא גם נגד פעילי שלום פלסטינים, החמצנו הזדמנויות לעצור את
תקתוק הפצצות בדרך אפקטיבית יותר (עמ' 190).
כעבור כשנה מפרוץ האינתיפאדה השנייה השתתף המחבר
בפאנל של ישראלים ופלסטינים בלונדון, במהלכו נפגש עם ד"ר איאד א-סראג'. האיש
הוא פסיכיאטר פלסטיני שנולד בבאר שבע ב-1944, וב-1948 נמלטה משפחתו לעזה. ב-2001
הוא כיהן כראש הנציבות הפלסטינית העצמאית לזכויות האדם בעזה. א-סראג' באנגלית
רהוטה התגאה באזני המחבר כי הפלסטינים הביסו את הישראלים באינתיפאדה. "השגנו
מאזן כוח צבאי. המתאבד שלנו מול מטוס F-16
שלכם. על ההישג הזה מגיע לנו לחגוג ניצחון" (עמ' 23). דברי השמחה של
הד"ר על מות יהודים וגם בני עמו הפלסטינים הרתיח את דמו של המחבר. אבל
א-סראג' המשיך: "העובדה שעכשיו לא רק אנחנו אלא גם אתם נהרגים במרכזי הערים,
היא הניצחון שלנו" (עמ' 23). "בטראומה הקולקטיבית שלנו...אנחנו סוף-סוף
שווים" (עמ' 24). החיוך שנמתח על שפתיו של א-סראג' הטריף את עמי אילון והוא
לא התאפק ופלט: "לך לעזאזל דוקטור!" (עמ' 24.)
אבל בהמשך ניסה אילון לרדת לעומק דבריו. הניצחון הפלסטיני התבטא בכך שהם גרמו לנו, הישראלים, לצאת למלחמת חורמה נגדם, תוך בגידה
בערכינו הדמוקרטיים ובהנחה כי אין פרטנר לשלום, ומכאן היעדר השארת תקווה
לפלסטינים. "הדבר החיוני לביטחון ישראל היא התקווה הפלסטינית. הפלסטינים
יפסיקו לתמוך בטרור רק כשהם יאמינו שתהליך מדיני יוביל לסיום הכיבוש והאפליה,
ולכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל" (עמ' 25). [מדובר בפירוש יצירתי,
בנוסח פירוש רש"י שאינו תואם את הפשט.]
בסוף מארס 2002 קיבלה הליגה הערבית את תוכנית
השלום הסעודית שהעניקה לישראל את הזכות
"לחיות בשלום במסגרת גבולות בטוחים ומוכרים" (עמ' 191). המחבר נלהב מהתוכנית, שפע אופטימיות ושאל: "לא תהיה לנו ברירה...איך נוכל לדחות הצעה
שהליגה הערבית חתומה עליה והסעודים מגבים אותה?" (עמ' 191). ואולם ב-27 במארס
2002 בוצע פיגוע התאבדת במלון פארק בנתניה כנקמה על חיסולו של ראאד אל-כרמי, בו
נרצחו 30 אנשים, בהם ניצולת אושוויץ בת 89. הפלסטינים היללו ופיארו אל המעשה.
באווירה כזו, אף שמעון פרס, שר החוץ בממשלת שרון, מיהר לדחות את יוזמת השלום
הערבית. בתגובה לפיגוע, גויסו אנשי מילואים ומבצע "חומת מגן" החל. "צעדנו במסלול שהתוו מיליטנטים משני הצדדים: חמאס
והמחבלים המתאבדים מצד אחד, ויגאל עמיר, ברוך גולדשטיין והימין הקיצוני מהצד
השני" (עמ' 192).
על אף שחמאס נטל אחריות לפיגוע, המטרה העיקרית של
ראש הממשלה שרון הייתה לפגוע ברשות הפלסטינית ובערפאת. אילון מצטט את העיתונאית
עמירה הס – "דוברת אמת כואבת
כתמיד": "המשימה לא הייתה לחפש ולהשמיד את תשתית הטרור...התקבלה החלטה
להחריב את התשתית האזרחית, המנהלית והתרבותית שהקימה החברה הפלסטינית". כפי
שמציין המחבר, במהלך השנה פשטו כוחות צה"ל על תחנת הטלוויזיה של אוניברסיטת
אל-קודס, אשר סרי נוסייבה – תומך בפתרון שתי המדינות ומתנגד לאלימות – היה נשיאה, והרסו את הציוד בה; ובפשיטה נוספת על
משרדו של נוסייבה בירושלים, שוטרים וסוכני
שב"כ העמיסו על רכבי משטרה תיקיות ומחשבים ממשרדו. אילון פנה לעוזי לנדאו,
השר לביטחון הפנים, ושאלוֹ מדוע כוחותיו תוקפים אדם
הקורא להפסיק להרוג אזרחים ישראלים ובגלל זה מותקף מצד בני עמו. תשובת לנדאו:
"הפרופסור שלך הוא האויב הכי מסוכן שלנו!" (עמ' 196.) פירוק מוסדות
השלטון הפלסטיני על ידי צה"ל חיזק את חמאס.
מסמך העקרונות אילון-נוסייבה, 2003-2002
לקראת יום הפאנל שהתקיים בלונדון כשנה לאחר פרוץ
האינתיפאדה השנייה ותואר לעיל, הציע המחבר
רשימה של עקרונות לתוכנית שלום. הפרופסור סרי
נוסייבה היה היחיד מקרב הפלסטינים שהיה מוכן לתמוך בעקרונות האלה. סרי נוסייבה היה אז נשיא אוניברסיטת אל-קודס. (ב-2014
התפטר נוסייבה מתפקידו כנשיא אוניברסיטת אל-קודס, אחרי שפעילי חמאס רעולי פנים
הסתערו על הקמפוס.) עץ היוחסין של סרי נוסייבה מתחיל במאה השביעית בירושלים בימיו
של עומר בן אל-ח'טאב, מייסד האימפריה המוסלמית. שושלת משפחתו כוללת למדנים, שופטים
ואימאמים, ומשפחתו המוסלמית מחזיקה עד היום צרור מפתחות של כנסיית הקבר, האתר
המקודש ביותר לנצרות (עמ' 29). [לשם השוואה, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, משה
דיין, מיהר למסור את מפתחות מסגד אל-אקצא לידי הווקף. משתמע, כי אליבא דנוסייבה,
כיבוש ערבי-מוסלמי אינו קיים.] אביו של נוסייבה היה בוגר אוקספורד, שופט ושר
ביטחון ירדני לשעבר. הוא היה אנטי ציוני
ורגליו נקטעו כתוצאה מפגיעה בעת שהגן על העיר העתיקה בירושלים ב-1948. אימו, נוזהה, הייתה בהריון כאשר גורשה מרמלה,
במסגרת גירוש הערבים מעיר זו ב-1948 שנעשה בהוראתו של בן-גוריון. היא גידלה את
בנה, סרי, על ברכי האמונה שהפלסטינים "נגזלו על ידי רשעים, שהגיעו משום מקום,
שנחתו ממאדים" (עמ' 188). באחת הפגישות הראשונות הזמין אילון את נוסייבה
לביתו, כדי לא להמתין ולחשוף בפניו שהוא מתגורר בבית ערבי לשעבר.
איילון קיים שורה של פגישות עם סרי נוסייבה, כדי
לנסות לנסח עמדה משותפת בנושאים רגישים: גבולות, ביטחון, ירושלים, האתרים הקדושים,
ההתנחלויות והפליטים. בעצם פגישותיו של נוסייבה עם המחבר במהלך האינתיפאדה סיכן
האיש את חייו, כיוון שעלול היה להיות מוכתם כבוגד. נוסייבה טען שהוא אלרגי לאלימות בכל צורותיה,
במיוחד מצד אנשי הצבא.
על מנת להגיע להסכמות לפתרון הסכסוך
הישראלי-פלסטיני החליטו אילון ונוסייבה לוותר על הסכמה על נרטיב היסטורי. כל צד
ויתר על ניסיון להגיע לצדק היסטורי מוחלט, ונוסייבה לא שלף את המפתח של בית אימו
שהוא היום נס ציונה. המטרה הייתה לתמצת את ההסכמות בניסוח ברור בדף אחד לתוכנית
שתאפשר לישראלים ולפלסטינים לחיות בשלום. התוכנית כללה את ההסכמות הבאות:
"שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי ה- 4 ביוני 1967, וחילופי שטחים ביחס
שווה. הפליטים הפלסטינים יחזרו למדינת פלסטין המפורזת" וההתנחלויות היהודיות
בשטחה של מדינת פלסטין יפונו. ישראל תכיר בחלקה בסבל הפלסטיני ותבטיח להצטרף לקרן
בינלאומית שתפצה פליטים פלסטינים על אובדנם ב-1948. ירושלים תהיה בירת שתי
המדינות: השכונות הערביות תחת שליטה פלסטינית, והיהודיות תחת שליטה ישראלית. המונח
ריבונות לא יחול על המקומות הקדושים. פלסטין תמונה ל"שומרת" על הר הבית
לטובת המוסלמים, וישראל תמונה ל"שומרת" הכותל המערבי לטובת העם היהודי.
כשההסכם ימומש, שני הצדדים יוותרו על תביעותיהם ההדדיות ויכריזו על סוף הסכסוך.
החידוש העיקרי במסמך היה בבהירות ובתמצות (עמ' 195). כאשר שני האישים הציגו את
המסמך לנשיא לשעבר ביל קלינטון, שאל האיש: "איך הצלחתם לסכם בעמוד אחד את
תמצית התוכנית שניסיתי לקדם בשמונה שנות נשיאות?" (עמ' 196). בין התומכים
הרבים במסמך במישור הבינלאומי היו בכירי הממשל האמריקאי לשעבר וגם בכירים בממשלו
של הנשיא בוש הבן: שר החוץ קולין פאוול, ואף הנץ של ממשל בוש, סגן שר ההגנה פול
וולפוביץ'.
בסוף יולי 2002 חתמו אילון ונוסייבה על המסמך
המשותף בטקס צנוע במלון בעיר העתיקה בירושלים. כחודש לפני כן, ב-24 ביוני הציג
הנשיא ג'ורג' בוש הבן את תוכניתו לשלום במזרח התיכון בשם "מפת הדרכים".
לדעתו של אילון, התוכנית הזו חזרה על הטעויות שנעשו באוסלו: אנשים
לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר הכבד שנדרש בדרך, אם הם לא יֵדעו מראש את העתיד הטוב
המצפה להם בסופה. בתוכניתו של בוש לא הייתה אפילו חזרה על שרטוט הקווים להסדר במִתווה קלינטון מדצמבר 2000. [המחבר אינו מדייק. ב-24 ביוני 2002 הציג הנשיא
בוש את חזונו לשלום, בעוד "מפת הדרכים" בתור תוכנית המבוססת על נאומו
מיוני 2002, הוצגה רשמית רק ב-30 באפריל 2003. לדעתי, אין זה סביר להניח כי
הישראלים והפלסטינים נכשלו להגיע להסכם רק, או בעיקר, כיוון שלא ידעו מראש את
צורתו הסופית. המחבר מזכיר בעצמו את מתווה קלינטון.]
אילון ונוסייבה החליטו להקים שני ארגונים לאיסוף
חתימות לתמיכה בתוכניתם. [מבצע ההחתמות החל ביוני 2003.] המסר של נוסייבה לגיוס
תומכים בקרב עמו היה שכדי לשחרר את
פלסטין, הפלסטינים צריכים לחדול מההתקוממות החמושה ומהטרור, ולהראות לישראלים
הספקנים שיש להם שותף. האיום המרומז שלו היה שאם ישראל תסרב לתוכנית, ההמון ישיק
קמפיין אזרחי, לא אלים, ברוח הקונגרס הלאומי של דרום אפריקה (עמ' 201). נוסייבה
הצליח לגייס תומכים אף במחנה הפליטים ערוב שליד חברון, 1,000 מתוך 9,000 תושביו.
אלפי חתימות הגיעו מעזה שבשליטת חמאס.
המסר של אילון לגיוס תמיכה בקרב הישראלים היה
שאנו זקוקים לשתי מדינות לא כיוון שאנו חושבים שלערפאת מגיעה מדינה, אלא מפני שאם
לא ניסוג מהשטח הפלסטיני ונכיר בזכות הפלסטינים למדינה, ישראל לא תשרוד כדמוקרטיה
יהודית. המשך הכיבוש יוביל למדינה אחת ולקץ הציונות.
בין החותמים היו שלושה ראשי שב"כ לשעבר:
אברהם שלום, יעקב פרי וכרמי גילון. לקידום הקמפיין, המוסף של "ידיעות אחרונות" פרסם ראיונות
בזכות המסמך עם שלושת ראשי השב"כ
האלה ועם אילון. אילון תמצת את עמדתו בזו הלשון: אם נמשיך במסלול הנוכחי,
הניצחון שלנו על הטרור "יצעיד אותנו
בבטחה לעבר מקום שבו מדינת ישראל לא תהיה בטוחה, לא תהיה דמוקרטית, ולא תהיה בית
לאומי לעם היהודי" (עמ' 204).
כנס הרצליה והתנתקות מעזה, 2005-2003
בכנס הרצליה שהתקיים בדצמבר 2003 יוסי ביילין
ויאסר עבד רבו הציגו את תוכניתם לשלום –
"יוזמת ז'נבה". התוכנית דמתה לזו של אילון-נוסבייבה, אבל ללא
המרכיב העממי. בהמשך אילון ונוסייבה הציגו את תוכניתם, אשר בהצבעה של משתתפי הכנס
זכתה ב-65% מהקולות לעומת 25% בתוכנית ביילין-עבד רבו. אילון ונוסייבה לא טפחנו זה
על זה על השכם, כיוון שתוכניתם זכתה לרוב מקרב
האליטה, ולא מהעם.
אף על פי כן, לתוכנית אילון-נוסייבה הייתה כנראה
השפעה על מִפנה במדיניות ביחס לשטחים, מִפנה שעתיד היה להתחולל אצל ראש הממשלה
שרון. הראיונות עם ראש השב"כ שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" תורגמו
לאנגלית בעיתון היהודי-אמריקאי פורוורד, הגיעו לידיעת מנהיגים יהודים בארה"ב,
אשר באו למשרדו של שרון שבוע לפני נאומו
בכנס הרצליה. בפגישתם עם שרון אמרו לו המנהיגים כי "אחרי הריאיון...יהיה לנו
קשה יותר להגן על מדיניותך בגבעת הקפיטול" (עמ' 205). בנאומו בכנס הרצליה
דיבר שרון על שאיפתה של ישראל לחיות בדו-קיום בשלום עם מדינה פלסטינית דמוקרטית,
בעלת רצף טריטוריאלי ביהודה ושומרון. הוא גם הציע לפנות התנחלויות שלא יכללו בשטחה
של מדינת ישראל במסגרת הסדר הקבע. עוד אמר שרון: אם ישראל תצא מעזה ותתחיל לפרק
התנחלויות בלתי חוקיות, "אני מאמין...שהפלסטינים יסכימו לחזור אל שולחן
הדיונים" (עמ' 204). אילון מודה: "האמנתי בכל ליבי שמחווה מדינית של
מסירת עזה לידי הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן תוכיח שאנחנו רציניים לגבי המשא
ומתן" ותחזיר את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית (עמ' 204). עם
זאת, בחזרה לתפיסתו הקודמת, אשר לפחות לכאורה יכלה לשים לאל את הקמת המדינה
הפלסטינית, קבע שרון כי הביטחון קודם לשלום והוא שיוביל לשלום – ולא ההפך. שבועות
ספורים לאחר הכנס פורטה תוכנית ההתנתקות של שרון מעזה: נסיגה חד צדדית מלאה מרצועת
עזה ומארבע התנחלויות בצפון שומרון.
נוסייבה ראה בתוכניתו של שרון תחבולה שנועדה לרסק
את הפלסטינים המתונים ולדרבן את הפנאטים לבצע פעולות טרור ולמנוע יוזמה להסדר
מדיני בהסכמה. "יהיו כוונותיו של שרון אשר יהיו, תוכניתו הפכה לאפשרות
היחידה... בעיני רוב האנשים, לרבות הממשל האמריקאי" (עמ' 208). "לעולם
לא נדע למה התכוון שרון כשיזם את תוכנית ההתנתקות. האם הוא באמת הקריב את עזה –
החייל הפשוט, כדי להגן על המלכה – יהודה ושומרון? (עמ' 212.) דב וייסגלס, מנהל
הלשכה של שרון, פירש את ההתנתקות כאמצעי להקפיא את התהליך המדיני עד למועד בלתי
ידוע, "עד שהפלסטינים יהפכו לפינים" (עמ' 212).
בעקבות תוכניתו של שרון, אילון ונוסייבה הגבירו
את מאמציהם להחתים ישראלים ופלסטינים על תוכניתם נגד מדיניות ההפחדה של שרון.
בשנים 2004-2003, יותר מ-450,000 ישראלים ופלסטינים – מהם 275,000 ישראלים
ו-200,000 פלסטינים – חתמו על עצומה לסיום
הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, לצד מדינת ישראל.
נוסייבה הצליח להחתים בכירים אחדים בארגון הפת"ח, אבל בפגישה עם הנהגת
הפת"ח חבריה האשימו אותו בבגידה, כיוון שהתוכנית התנערה ממימוש זכות השיבה.
ערפאת נמנע מלשסות את הבריונים שלו נגד נוסייבה והעדיף לא להביע עמדה ביחס
לתוכנית.
על אף שהמחבר תמך בנסיגה הוא סבר כי החד-צדדיות
בנסיגה היא טעות גסה. על שרון היה למסור את עזה למחמוד עבאס (אבו מאזן) ובכך לקדם
דיפלומטיה, בעוד פינוי חד-צדדי קידם את הנרטיב של חמאס כי שימוש בכוח, ולא
דיפלומטיה, הוא הדרך לשחרור פלסטין. המחבר פרסם טור דעה ב"ג'רוזלם פוסט"
תחת הכותרת "המוצא הלא נכון". הוא כתב: "בנכונותו למחוק קהילות
ישראליות שלמות בלי לקבל דבר בתמורה ובלי להגדיר יעד סופי, שרון הגשים את החלום
הערבי הרדיקלי לסלק אותנו – בכוח, צעד אחר צעד".
ב-15 במאי 2004 ארגנה מפלגת העבודה, בתמיכת
"שלום עכשיו", עצרת תמיכה בהתנתקות. מארגני העצרת חשבו שההתנתקות משולה
לביטחון, ותפתח את הדרך למשא ומתן. מארגני העצרת ביקשו מאילון שיפתח את העצרת
בנאום, לפני שמעון פרס. יותר מ-150,000 איש התגודדו בכיכר רבין במוצאי שבת. עיתוי
העצרת, מייד לאחר צאת השבת, מנע משומרי שבת להגיע אליה וסימל את רצון משתתפיה
להתנתק מהמתנחלים הדתיים "הפנאטים" לכאורה. לאחר הבעת תמיכה בהתנתקות,
הביע אילון התנגדות לעיתוי העצרת, שמנע מחובשי הכיפות להגיע אליה. הוא המשיך: לא
הצלחנו להתנחל בלבבות של המתנחלים, ואולי גם לא רצינו; הפכנו את המתיישבים ביהודה,
שומרון ועזה לסרטן בגוף האומה. אבל גם הם רוצים לעשות שלום, לאחר שיִמחו דמעה על
שבר החלום הציוני שלהם.
המחבר סבר כי היחס השלילי של הציבור החילוני
הליברלי כלפי המתנחלים אינו מוצדק ואף צבוע. המתנחלים ממשיכים בהתיישבות חלוצית,
ואף בניגוד לחלק מהיישובים שבתחומי הקו הירוק, אינם יושבים על אדמה בבעלות ערבית. המחבר
לא ראה במתנחלים עשבים שוטים, אלא "שחקנים מרכזיים בסיפור הציוני בכך שאילצו
את העולם הערבי להשלים עם קיומנו" (עמ' 215). זאת ועוד. אילון ניסה להשיג
תמיכה גם בקרב המתנחלים בתוכנית השלום שלו. הוא נפגש עם פנחס ולרשטיין, ממייסדי תנועת "גוש
אמונים" להתנחלות ביהודה ושומרון. האיש נפצע במלחמת ששת הימים והתגורר בעפרה.
המחבר שאל את ולרשטיין, אם במשאל עם יוחלט על הקמת שתי מדינות על בסיס גבולות
1967, והוא ייאלץ לנטוש את עפרה – האם יציית. תשובתו הייתה: "אם העם היהודי
יתמוך בהחלטה כזאת במשאל עם, אחשיב את ההחלטה לצו אלוהי ואציית לה. הריבונות
הלאומית שלנו חשובה משטחי ארץ ישראל". ולרשטיין הוסיף: מאז מלכות דוד מוכיחה
ההיסטוריה היהודית "שבכל פעם שאנחנו מתקוטטים בינינו לבין עצמנו, אנחנו
מאבדים את הריבונות...אקבל על עצמי את רצון הרוב" (עמ' 67). אילון מציין כי
ולרשטיין התכוון למשאל עם בקרב האוכלוסייה היהודית, ללא האזרחים הערבים.
אילון אינו מתעלם מכך כי תנועת גוש אמונים כוללת גם קבוצה קנאית
משיחית, שאינה חושבת כמו ולרשטיין, ועם זאת הוא מצא לנכון להיפגש אף עם אחד
המנהיגים הקיצונים ביותר בה: הרב יצחק
שפירא. אילון הציג לפני הרב את אמונתו בהומניזם, לפיו כל אדם נברא בצלם אלוהים,
וכי על מנת לשמר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חייב להיות בה רוב יהודי
– ומכאן הצורך להקים מדינה ערבית פלסטינית לצִדה. הרב הצנוע והסגפן לא התלהם על
דבריו, ובתגובה הציג את תורתו לפיה חיי יהודי ייחודיים וחשובים הרבה יותר מזה של
גוי; הדיבר "לא תרצח" מתייחס לבני ישראל, אבל לא לגויים; אם קמים גויים
עלינו להורגנו, חובתנו המוסרית להרוג לא רק את הלוחמים שבהם, אלא גם נשים, זקנים
וטף. אבן היסוד בתורתו של הרב שפירא הוא שאסור לבגוד בארץ ישראל ולמסור שטחיה
לפלסטינים.
בדצמבר 2004 הצטרף אילון למפלגת העבודה, כדי
להפיח תקווה ולהוביל להסדר מדיני. הוא לא הסתיר את כוונתו להיות ראש ממשלה, וכנותו
בתחום הזה הייתה בעוכריו. מכל מקום, הוא נאלץ לדחות את כניסתו לפוליטיקה, בתקופה
בה תוכנית ההתנתקות של שרון הייתה
בעיצומה. אילון תמך באשתו, ביבה, שהייתה ממקימות "שובי", ארגון חברתי
שסייע למתנחלים שאיבדו את בתיהם, את בתי הכנסת ואת בתי הקברות שלהם. המחבר היה
שואל את עצמו איך אביו היה מרגיש, לוּ צה"ל היה שולח בולדוזרים שיעקרו את מטע
הבננות שלו ויחריבו את מפעל חייו.
חבר כנסת מטעם "העבודה" ושר בממשלת
אולמרט, 2008-2006
בסמוך לפני הבחירות לרשות הפלסטינית, שהתקיימו
בינואר 2006, המחבר סבר שפת"ח ינצח. ח'ליל שיקאקי ושאר הסוקרים גם כן סברו שפת"ח ינצח,
כיוון שהפלסטינים מותשים מהאינתיפאדה, יותר מ-3,000 הרוגים וכלכלה מקרטעת. אבל החמאס
– על אף שקרא לשחרר את כל פלסטין, כולל תל אביב – שם דגש במצעו על מחיקת הנפוטיזם
והשחיתות של הרשות הפלסטינית ונחל ניצחון מוחץ. היציאה החד-צדדית מעזה, שהתפרשה על
ידי הפלסטינים ככניעה לדרכי הפעולה של חמאס, תרמה לניצחונו.
במארס 2006 התקיימו בחירות כלליות בישראל, בהן
לראשונה נבחר עמי אילון לכנסת כחבר מטעם מפלגת העבודה. במאי 2006 הוקמה ממשלה חדשה בראשות אהוד אולמרט,
מנהיג מפלגת "קדימה". מפלגת העבודה הצטרפה לממשלת אולמרט, ויושב ראש
המפלגה, עמיר פרץ, כיהן בה כשר הביטחון. כישלונו של פרץ בניהול "מלחמת לבנון
השנייה" (12 ביולי-14 באוגוסט 2006) – אשר לדברי המחבר התנהלה ללא אסטרטגיה
וחיזקה את חיזבאללה – פתח את המרוץ להחלפתו. אילון התמודד על ראשות מפלגת העבודה
מול אהוד ברק. המחבר דגל בצורך לגשר בין חילונים לבין דתיים; ובצורך להחזיר את
האמון של הפלסטינים ברצונה של ישראל לנקוט בצעדים לקראת הקמת מדינה פלסטינית. הקמת
מדינה פלסטינית, טען, היא המעשה הצודק ביותר והבטוח ביותר מבחינתה של ישראל. במרוץ
לראשות העבודה ביוני 2007, ניצח אהוד ברק
את אילון בקרב צמוד.
לאחר ניצחונו של ברק, פנה ראש הממשלה אהוד אולמרט
לאילון והציע לו להיות שר במשרד ראש הממשלה. אילון נדהם והתכוון למהר ולסרב, שהרי
אולמרט היה ידוע בעמדותיו הניציות. אולמרט התנגד להסכם השלום עם מצרים ב-1979 וגם
להסכמי אוסלו. אבל לפני שאילון הספיק לתת את תשובתו השלילית, הסביר אולמרט שהוא
מעוניין להגיע לשלום צודק עם הפלסטינים ברוח העקרונות אילון-נוסייבה. כעת אולמרט,
בדומה לאילון, סבר כי הקמת מדינה פלסטינית היא אינטרס חיוני של ישראל, כדי למנוע
הפיכתה לדרום אפריקה שתשים קץ לחזון הציוני. על כן, אילון מיהר להסכים ובספטמבר
2007 הצטרף לממשלה. אולמרט קיים את הבטחתו. "שום ראש ממשלה לא נלחם על הסכם
בנחישות כזאת" – מגמה שבאה לידי ביטוי בין היתר בוועידת אנאפוליס (נובמבר
2007) בחסות הנשיא בוש. אבל למרבה הצער, חודש לאחר הצטרפותו של אילון לממשלה,
היועץ המשפטי פתח בחקירה נגד אולמרט בחשד למרמה והפרת אמונים, וכעבור פחות משנה
הודיע אולמרט שיתפטר מראשות הממשלה. תהליך השלום הוקפא.
אילון שמח
לבחירתו של ברק חוסיין אובמה [תוך
ציון שמו המלא מצד המחבר] לנשיא ארה"ב בתחילת נובמבר 2008. בניגוד לרוב
עמיתיו בצבא ובממשלה אשר העריכו כי אובמה יצדד בפלסטינים, המחבר סבר כי אובמה
האידיאליסט יקדם שלום ויימנע ממלחמות מיותרות אשר מעודדות טרור. [המחבר מתעלם מהקשר
הממושך של הכומר ג'רמייה רייט עם אובמה[3].] בשונֶה למגמת השינוי שבישר ניצחונו של אובמה,
מפלגת העבודה החליטה לשריין מקום לכנסת לבנימין (פואד) בן אליעזר. אילון הגיע
למסקנה שאין לו השפעה לא על המפלגה ולא על הממשלה, והוא פרש מהמפלגה ב-15 בנובמבר
2008, ומהממשלה – ב-16 בדצמבר.
מבצע "עופרת יצוקה" (27 בדצמבר 2008-
18 בינואר 2009) נגד חמאס ברצועת עזה התנהל ללא אסטרטגיה. הוא לא העניק לפלסטינים
תקווה, או לחלופין, גם לא שם למטרה כיבוש הרצועה וסילוק חמאס. במקום לסיים את
המלחמה תוך ימים אחדים, ישראל נגררה למלחמה של שבועות, בה השתמש חמאס באזרחים כמגן
אנושי, נהרגו 1,400 פלסטינים, ודעת הקהל בעולם התייצבה נגד ישראל. חמאס, על אף
שספג מכות בשדה הקרב, נותר בשלטון וניצח הן ברחוב הפלסטיני והן בזירת ההסברה
העולמית.
"שומרי הסף" אילון הסכים להשתתף בסרט דוקומנטרי
"שומרי הסף" שהוקרן ב-2012. הסרט כלל ראיונות עם ראשי שב"כ לשעבר,
שדיברו בגלוי על ההשלכות השליליות של המשך הכיבוש על מדינת ישראל. המחבר קיווה כי
דווקא התבטאויות כאלה מצד ביטחוניסטים מובהקים, ולא שמאלנים, עשוי להשפיע על דעת
הקהל בישראל לפעול לסיום הכיבוש. בסרט הביא יוצרו, דרור מורה, התבטאותו של פרופ'
ישעיהו ליבוביץ' בעקבות מלחמת ששת הימים. ליבוביץ' טען כי שליטתה של ישראל על
אוכלוסייה עוינת, המונה 2-1.4 מיליון אנשים, תהפוך את ישראל למדינת שב"כ,
ותפגע קשות בחופש הדיבור ובמשטר הדמוקרטי, וישראל תצטרך לחפש קוויזלינגים ערבים.
יובל דיסקין, ראש שב"כ לשעבר, בתשובה
לשאלת יוצר הסרט, ענה כי הוא מסכים עם כל מילה של ליבוביץ'. ראש שב"כ
אחר, אברהם שלום, תיאר את צה"ל כ"כובש אכזר" והשווה את התנהלותו של
צה"ל כלפי הערבים לזו של הצבא הגרמני כלפי האוכלוסייה האזרחית הלא יהודית
במדינות מערב אירופה הכבושות. אילון הדגיש כי הטקטיקה של ישראל במלחמה נגד טרור –
הקמת חומות, כליאת פלסטינים בערים ובעיירות, פשיטות, ניתוק חשמל ומים, המצור על
עזה[4] – מייצרת עוד טרור ומגבירה את
הפחד בצד הישראלי. אף על פי כן, ניסה אילון לסיים את דבריו בסרט בנימה אופטימית.
הוא קרא לצעירים הישראלים המתנגדים לכיבוש, גם אם הם במיעוט, לנצל את זכותם
להשפיע, ועודדם באמירתו של הרצל: אם תרצו, אין זו אגדה. ואולם יוצר הסרט, דרור
מורה, השמיט את הקטע בעל הנימה האופטימית מסרטו. למחאתו של אילון על כך, השיב כי
הוא רואה את המצב ללא מוצא. הסרט לא העיר את הציבור מהפסיביות ביחס לכיבוש, והמחבר
נטה להתייאש מכוחו להשפיע על דעת הקהל בארץ.
שיחה עם פרופ' חיים גנז ביולי 2017 והצורך
"להמציא את העבר מחדש"
תיאוריית הנרטיבים של פרופ' חיים גנז פקחה את
עיניו של אילון. "מחיים למדתי שתפיסת העבר שלנו היא תערובת של עובדות ואגדות
שאנחנו מספרים לעצמנו – אנחנו בוררים עובדות שמחזקות את העבר כפי שאנחנו רוצים
להבין אותו" (עמ' 239-238). דור הוריו של אילון בנה נרטיב של שיבה
למולדת שנגזלה בידי אחרים, ומכאן הצורך
לממש את הבעלות הבלעדית על ארץ ישראל. נרטיב כזה, המתעלם מקיומה וזכויותיה של
האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, החיה בה מדורי דורות, עלול להצדיק כל מעשה ביחס
לאוכלוסייה הזו, כולל גירוש. "הבעיה האמיתית שלנו אינה עם הפלסטינים, אלא עם
עצמנו. אנחנו היהודים הישראלים, טרם החלטנו מה היא זהותה של ישראל בה אנחנו רוצים
להיות" (עמ' 238).
במשך למעלה משלושים שנה מאז קיומה של מדינת
ישראל, התנגדו מדינות ערב להכיר בזכות קיומה – מגמה שבאה לידי ביטוי ברור בהחלטות
ועידת הליגה הערבית, שהתקיימה בחרטום (בירת סודאן) באוגוסט 1967. אבל המצב השתנה לאחר חוזה השלום עם מצרים ב-1979; הכרזת העצמאות
הפלסטינית ב-1988; הסכם אוסלו ב-1993 שבו הכירו הפלסטינים במדינת ישראל בגבולות
1967; ולבסוף יוזמת השלום הערבית ב-2002 אשר
במסגרתה הכירו מדינות ערב בזכותה של ישראל להתקיים בגבולות 1967. בקיצור, ישראל
הפכה לעובדה מוגמרת בעיני הערבים. "הייתכן שהתאהבנו במלחמה עד כדי כך שהיא
מעוורת את עינינו לעובדה שניצחנו?" (עמ' 242). "במציאות של מלחמה
בלתי-נגמרת, הביטחון גובר על זכויות האזרח, על הגנת המיעוטים והפלורליזם...יום אחד
נתעורר וניזכר שפעם חיינו בדמוקרטיה" (עמ' 175).
כל עוד נלחמנו נגד ניסיונות הערבים להשמיד אותנו,
מלחמותינו היו צודקות. המשך המלחמה לאחר שניצחנו, וללא כוונה לנהל משא ומתן רציני
להסדר שיביא להקמת מדינה פלסטינית, יגרום לכך שהפלסטינים יוותרו על חלום המדינה
הנפרדת, ישראל תהפוך למדינת אפרטהייד, ובדומה לדרום אפריקה, בלחץ בינלאומי תהפוך
למדינה של כל אזרחיה ותחדל להיות מדינה יהודית-ציונית.
"לא נעשה שלום...עד שנשנה את נרטיב העבר
ונודה בפני עצמנו שלפלסטינים יש זכות למדינה משלהם לצד ישראל, על שטח שבעינינו
שייך לנו. זה שלנו, אבל לא רק שלנו" (עמ' 248). לאחר שהפלסטינים בפרט ומדינות ערב בכלל מוכנים להכיר בקיומה של מדינת
ישראל בגבולות 1967 – "לפי הגרסה החדשה על העבר, הניצחון הגדול ביותר מאז זכינו לעצמאות לא היה מלחמת ששת הימים. הניצחונות יהיו הכרזת
העצמאות הפלסטינית מ-1988, שהכירה במרומז בזכות הקיום של ישראל; לחיצת הידיים של
רבין וערפאת" ב-1993, ויוזמת השלום הערבית ב-2002 (עמ' 251).
הערות ביקורתיות
המחבר עמי אילון הוא לוחם אמיץ במלחמה ובמאבק למען השלום, ואדם שידע לשמור על
ערכים הומניים גם בקרבות לחיים ולמוות. אינני מגיע לקרסוליו, אבל אני חולק על
דעותיו. בתור מי שתמך בתהליך אוסלו, אני מסכים למסמך העקרונות אילון-נוסייבה, אך
המציאות הוכיחה שהוא אינו ניתן לביצוע, ובראש וראשונה באשמת הצד הפלסטיני.
אילון נוטה להתעלם מעומק שלילת זכות קיומה של
ישראל כמדינה יהודית על ידי הפלסטינים. המחבר מייחס לתנועה
הלאומית הפלסטינית, אותה מטרה שעמדה לפני התנועה הלאומית היהודית, הציונות, והיא
להקים מדינה לעמה במולדתו ההיסטורית, ולוּ בחלק
ממנה. בעוד לאמיתו של דבר, מטרתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, אשר רק החלה להתגבש
בתחילת שלטונה של בריטניה בארץ ישראל, התרכזה במטרה שלילית: סילוק אלים של היהודים
מהארץ ומניעת הקמת מדינתם – ובוודאי לא בהקמת מדינה בחלק מפלסטין. מטרה זו למעשה לא השתנתה, אלא שכתוצאה
מכישלונות חוזרים ונשנים לסלק את היהודים מהארץ בכוח, חלק מהפלסטינים החלו לפעול
להגשמת אותה המטרה בדרכים מדיניות, בדיפלומטיה, תוך הסתמכות על החלטות האו"ם.
בהקשר זה ראויה לתשומת לב השקפתו של נביל שעת', בעל
תואר דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת
פנסילבניה, אשר כיהן כשר לתכנון ושיתוף פעולה בינלאומי (שר החוץ למעשה) ברשות
הפלסטינית לאחר הקמתה, ובהמשך מילא תפקידים בכירים נוספים. ספרו של נביל
שעת'[5] משופע בטענות השוללות את
הלגיטימיות של מדינת ישראל. לדבריו: "בכתביהם הקדומים [של היהודים] מדובר על
ירושלים, חברון ושכם וכולן בגדה [המערבית], למרות שישנם היסטוריונים האומרים שכל
זה היה בתימן ולא בפלסטין" (עמ' 205). המחבר ממשיך: לא כאן המקום
לדון בטענות האלה וערכן ההיסטורי "כדי להצדיק את המתקפה הציונית לכיבוש ארצנו
וגירוש עמנו מאדמתו ואדמת אבותיו. אבל לוּ מדינות העולם היום היו מתנהלות לפי
ההיסטוריה והמיתוסים לבדם, איטליה הייתה מחזירה לעצמה את כל אירופה, בראותה בה חלק
מהאימפריה הרומית, ואנו היינו מבקשים להחזיר לנו את ספרד, אשר שלטה בה התרבות
האסלאמית מאות שנים" (עמ' 205). שעת' חוזר וטוען כי גם שטחי מדינת ישראל
בגבולות ה-4 ביוני 1967 הם שטחים "שגנבו מאיתנו ב-1948" (עמ' 58). (נביל שעת' מתעלם מכך
כי הקשר העמוק והגעגועים של העם היהודי לציון ולירושלים, במשך כאלפיים שנות גלות,
לא דמה כלל לקשר האיטלקים לארצות האימפריה הרומית.)
בעת
ביקור ביפו לאחר הסכם קהיר (מאי 1994), שעת'
מביע את צערו שלא חזר ליפו על גבי טנק, ועל שנבצר מהפלסטינים מכורח ריאל פוליטיק
להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל. שעת' אינו מגנה את פיגועי הטרור של חמאס, גם כאלה שבוצעו
לאחר הסכמי אוסלו, ונמנע לכנותם מעשי טרור. בעיניו הם "פעולות צבאיות נגד
אזרחים ישראלים", "פעולות הקרבה [למען אללה והמולדת]" או סתם
"פעולות"; יחיא עיאש הוא שהיד, ושעת' מקונן על מותו. האסירים הפלסטינים
שישבו בבתי הכלא בישראל על מעשי טרור נגד אזרחים יהודים, כולל נשים וילדים, הם
בעיניו "אסירינו הגיבורים". לנוכח עמדתו הזו של נביל שעת' – שנחשב
למנהיג מתון בעל השכלה ותרבות מערבית – כלפי חמאס והג'יהאד האסלאמי, ברורה הסיבה המהותית
להתנגדותה של הרשות הפלסטינית לעימות צבאי נגד שני הארגונים האלה.
בהסכמתו
לתהליך אוסלו, שעת' לא ויתר על חיסולה של מדינת ישראל, לכאורה בדרכי שלום. זאת
באמצעות מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים
לדורותיהם משנת 1948 לתחומי מדינת ישראל, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של
האו"ם 194 (מדצמבר 1948) – וזאת מדגיש שעת'. הפלג המתון ביותר בתנועה
הלאומית הפלסטינית, פת"ח, דבק בזכות השיבה. (יש לציין כי פליטים מארצות אחרות
לא זכו בזכות השיבה מהאו"ם.[6])
מנקודת
ראותו של נביל שעת', המודל האידיאלי לפתרון הסכסוך עם ישראל, הוא המודל של דרום
אפריקה, בה הקולוניאליסטים הפכו למיעוט במדינה בשליטת תושביה המקוריים. לדעתי, אין
להתעלם מכך, כי שלילת לגיטימיות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, והסכמה להשלים עם
קיומה רק בתור עובדה קיימת (עמדה לה שותפים רבים גם מאזרחיה הערבים של ישראל[7]), משמעותה מתן הצדקה וניצול כל
הזדמנות ריאלית לחיסולה.
מערכת
החינוך של הרשות הפלסטינית כבר מלכתחילה הייתה בנויה על שלילת הלגיטימיות של מדינת
ישראל, כשוכנת על אדמה פלסטינית, והילול השהידים. ועדיין לא עסקתי במצוות הג'יהאד
ובחוקים המשפילים החלים על יהודים כדי לזכות במעמד "בני חסות" במדינה
אסלאמית, בתור רקע המשפיע גם על הפלג המתון של התנועה הלאומית הפלסטינית. כמו כן
התעלמתי מהאמנה של חמאס משנת 1988 שקראה בגלוי לרצח יהודים[8] – קריאה שאינה מופיעה
ב"מיין קאמפף" של היטלר.
לדעתו
של אילון, הסיבה לכישלונה של ישראל במלחמה
נגד הטרור הפלסטיני היא היעדר אופק מדיני לפלסטינים.
במצב של "חוסר תקווה – הציבור הפלסטיני תומך באלימות כי אין לו מה
להפסיד" (עמ' 20). זאת ועוד. אף את מעשי הלינץ' נגד שני החיילים הישראלים
ברמאללה, בראשית האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, מסביר המחבר בהיעדר אופק מדיני
להקמת מדינה פלסטינית. לדעתי, אין זה סביר להניח כי מי שמבצעים מעשי לינץ'
ופיגועים המוניים ללא אבחנה נגד יהודים –
כל רצונם הוא להקים מדינה פלסטינית, ואף מדינה פלסטינית מצומקת בגבולות 1967 תניח
את דעתם.
אין גם בסיס עובדתי לתיאוריה של המחבר לפיה
בתקופה בה היה אופק מדיני היקף הפיגועים הצטמצם, וכאשר לא נותרה לפלסטינים תקווה,
הפיגועים גברו. בתקופת ממשלת יצחק שמיר הימנית (1992-1990), כאשר לפלסטינים לא היה
אופק מדיני – האינתיפאדה הראשונה הייתה בדעיכה, ומספר הפיגועים מזערי בהשוואה
לתקופה שאחרי הסכמי אוסלו. בתקופת ממשלותיהם של יצחק רבין ושמעון פרס (1996-1992), בעקבות
הסכמי אוסלו הייתה לפלסטינים תקווה – ודווקא אז שגשג הטרור. לעומת זאת בתקופת
ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו (1999-1996) תקוותם של הפלסטינים הצטמקה – אבל
היקף הפיגועים ירד. בשיא הוויתורים הישראלים לפלסטינים בתקופת ממשלת אהוד ברק
(בקמפ דיוויד ובמו"מ בעקבותיו, שנמשך בשיחות טאבה) (2001-1999) פרצה
האינתיפאדה השנייה והיקף הפיגועים נסק.
במקום אחד בספרו מודה המחבר כי בתקופת שלטונו של מחמוד עבאס (אבו מאזן)
פתרון שתי המדינות כבר אינו זוכה לתמיכה בקרב הפלסטינים (וגם והישראלים). במסגרת
תוכניתו לקדם את פתרון שתי המדינות [בתקופת שלטונו של מחמוד עבאס, ללא תאריך
במקור], נפגש עמי אילון עם עורך הסקרים ח'ליל
שיקאקי במשרדו ברמאללה. בשיחה עם המחבר טען שיקאקי, כי "רוב הפלסטינים לא
תומכים בפתרון שתי המדינות; הם רוצים מדינה אחת בין הים לירדן. הם רוצים לחזור
למציאות שלפני 48'" (עמ' 107). הסיבה לשינוי בדעת הקהל הפלסטינית, לדברי
שיקאקי, היא לא רק בגלל שנואשו מתהליך השלום. הפלסטינים נואשו גם משלטונו של מחמוד
עבאס, בו רואים שלטון מושחת המשתף פעולה עם ישראל. "הם מעדיפים מדינה אחת בין
הים לירדן, כי ישראל היא מדינת חוק, לפחות לגבי האזרחים שלה" (עמ' 108)[9]. משתמע כי בשלב ראשון רוצים
הפלסטינים לחזור למצב לפני האינתיפאדה של 1987, ובהמשך לזכות בסיום הכיבוש
ובשוויון זכויות בתוך המדינה בין הירדן לים[10].
רצונם של
הפלסטינים במדינה אחת בכל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית מסביר חלקית, מדוע
דווקא בתקופות בהן הסתמן סיכוי להסדר מדיני, היקף הפיגועים הפלסטיניים גבר. הסדר
מדיני שעמד על הפרק היה מדינה פלסטינית בגבולות 1967, תוך הגבלת זכות השיבה של
פליטי 1948 לדורותיהם למדינה הפלסטינית, ולא למדינת ישראל. בעוד תקוותם, משאת נפשם
של הפלסטינים מעולם לא הייתה להקים מדינה מצומקת בגבולות 1967 תוך ניפוץ חלום זכות
השיבה והשבת כל פלסטין לפלסטינים. על כן, דווקא היעדר הסדר מדיני כזה מותיר אצל
הפלסטינים את משאלת ליבם: למוטט את ישראל במעשי טרור, לקעקע אותה מבפנים, ובסיוע
בינלאומי, כולל באמצעות הגשמת זכות השיבה, לחזור ל"תקופת הזהב" של 1948.
מתוך ספרו של אילון משתמע בבירור כי הוא היה מודאג ומוטרד יותר מנוסייבה, מהיעדר
השגת הסדר לסכסוך. זאת כיוון שעבור אילון, אי הקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת
ישראל, תביא לקיצה של ישראל כמדינה יהודית. בעוד לגבי נוסייבה, היעדר הסכם סולל את
הדרך לפתרון טוב יותר עבור הפלסטינים, בנוסח דרום אפריקה: מדינה פלסטינית על כל
שטחה של ארץ ישראל המנדטורית.
בניגוד לדעתו של אילון ולעמדתם של חלק ניכר
ממדינות העולם – מנקודת ראות פלסטינית אין
הבדל מהותי בין "הכיבוש של 1967" ל"כיבוש של 1948". שניהם
בלתי לגיטימיים וחייבים לשים להם קץ. בהסתמך על כל הטיעונים שהבאתי לעיל, איני מקבל את עמדת המחבר לפיה "הפלסטינים
יפסיקו לתמוך בטרור רק כשהם יאמינו שתהליך מדיני יוביל לסיום הכיבוש והאפליה,
ולכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל" (עמ' 25).
אילון מרבה להאשים את שני הצדדים, הישראלי
והפלסטיני, במידה שווה, בהיעדר התקדמות לפתרון של הקמת שתי מדינות. לדבריו,
"על פי הסכמי אוסלו, עד סוף 1998 היו הפלסטינים אמורים לקבל את רוב השטחים
שנכבשו ב-1967, ושני הצדדים היו אמורים להתחיל במשא ומתן על 'סוגיות הליבה...אבל
הטרור היהודי והפלסטיני והרחבת הבנייה בהתנחלויות קטעו את התהליך" (עמ' 163).
אף בהיעדר התקדמות לשלום בתקופת ממשלת אהוד ברק,
נוטה המחבר להאשים את ברק ואת ערפאת במידה שווה. אילון טוען כי אהוד ברק פגע
באמונו של ערפאת בו, כיוון שבין היתר, ניסה בתחילה להתחמק מביצוע הסכם וואי, שנחתם
עוד בתקופת נתניהו באוקטובר 1998. מצד שני המחבר מתעלם לגמרי משפע מהלכיו של ערפאת
שהיו אמורים לפגוע בכוונתו להגיע להסכם שלום, ואזכיר רק אחדים מהם. כבר בטקס
החתימה על הסכם קהיר ב-4 במאי 1994, ניסה ערפאת להתחמק מלחתום על המפה שצורפה
להסכם; עוד בטרם יבש הדיו על ההסכם הזה,
ב-10 במאי בנאום ביוהנסבורג הוא דיבר על ג'יהאד לשחרור ירושלים, וגם רמז כי ההסכם
שחתם עם ישראל הוא זמני בלבד ולא ימנע ממנו להשיג את מטרתו, כפי שלא הפריע לנביא
מוחמד לכבוש את מכה. ערפאת המשיך בכל
הופעותיו הפומביות ללבוש מדים צבאיים, וכהמנון של פלסטין קבע ב-1996 את השיר "לוחם
המקריב את חייו [למען אללה או המולדת]" (فدائي). בתעתיק לעברית זהו "פִדַאיִי" וברבים
"פִדאיוּן" – כך כינו הפלסטינים
את "לוחמיהם" אשר ביצעו מעשי רצח נגד אזרחים ישראלים, בהם נשים
וילדים בשנות ה-50. ערפאת לא הסתפק בסמלים. מאז שובו לשטחי הרשות הפלסטינית, הוא
נמנע מלהילחם ברצינות נגד טרור, ב-1996 שוטרים פלסטינים הרגו חיילים ישראלים,
ובמאי 2000 יזמה הרשות הפלסטינית מהומות אלימות ביום "הנכבה". לוּ פניו
של ערפאת היה לשלום אמת, היה אמור להקדיש את מיטב מאמציו לפיתוח כלכלי – ולא
לטיפוח רוח הלחימה ולהברחת נשק.
מקוממות במיוחד האשמות של אילון כלפי שני צדדים בפרוץ האינתיפאדה
השנייה (2000), ואף ביציאתה של ישראל למבצע "חומת מגן" (2002). בהקשר
ל"חומת מגן" אומר אילון: "צעדנו במסלול שהתוו מיליטנטים משני
הצדדים" (עמ' 192).
אינני מסכים להטלת דרגת אשמה שווה על שני הצדדים
באי התקדמות בתהליך אוסלו וההידרדרות לאינתיפאדה. ליהודים היה רק מפגע בולט אחד,
ברוך גולדשטיין – לפלסטינאים היו מאות שהידים כאלה. יש לזכור כי לציבור הישראלי,
אשר בחלקו הגדול היה בעל השקפה ליברלית, קל היה יותר לוותר על חלקים ממולדתו
ההיסטורית, בהשוואה לציבור הפלסטיני, אשר ברובו בעל השקפה שמרנית, מסורתית-דתית,
בה מקום לא מבוטל תופסת מצוות הג'יהאד. בהשוואה למיליטנטיות של האסלאם, הדת
היהודית מדגישה את ערך השלום, יש בה את חזון אחרית הימים, ואחד מרבניה המשפיעים
ביותר (הרב עובדיה יוסף) קבע כי מותר לוותר על חלקי ארץ ישראל למען שלום. על כן,
כאשר נראה היה כי מסתמן סיכוי לשלום עם הפלסטינים בעקבות הסכם אוסלו (1993), ההסכם
זכה לרוב ברור בכנסת. אבל כאשר ידה של ישראל המושטת לשלום נתקלה במבול של פיגועים,
האמון ברצונם של הפלסטינים בשלום התערער ותהליך השלום הואט בתקופת שלטונו של
נתניהו (1999-1996). אבל די היה בירידה בכמות הפיגועים בתקופת נתניהו, כדי שוב
להחזיר לציבור הישראלי את האמונה בשלום, שהביאה לבחירתו של אהוד ברק.
בניגוד למתווך הראשי בוועידת קמפ דיוויד (2000),
הנשיא ביל קלינטון, אשר תלה את האשמה בכישלון הוועידה בערפאת – אילון מאשים את ברק
וערפאת במידה שווה. הוא מתעלם מכך כי במהלך הוועידה הגמישה ישראל את עמדותיה,
ובהמשך, בשיחות טאבה, הסכימה ישראל לוויתורים נוספים. לוּ כל מטרתו של הצד הפלסטיני
היה רק להקים מדינה בגבולות 1967, תוך ויתור על זכות השיבה למדינת ישראל, ולא
להפוך את ישראל למדינה פלסטינית נוספת באמצעות זכות השיבה, אזי הצד הפלסטיני אמור
היה להסכים להצעות הצד הישראלי.
כאשר נואשה ישראל מאפשרות להגיע לשלום מוסכם עם
הפלסטינים, ניסה ראש הממשלה אריאל שרון, ואחריו ביתר בירור אהוד אולמרט, לסיים את
כיבוש השטחים הפלסטיניים, ולוּ באופן חד צדדי. אבל
בניגוד לציפייתה של ישראל, כי הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה ומארבעה יישובים
בשומרון ב-2005 תקדם משא ומתן לשלום עם הפלסטינים – בבחירות כלליות ברשות
הפלסטינית ב-2006 ניצח חמאס ברוב של שני שלישים, המשיך בירי טילים, פרץ מרצועת עזה
לתחומי מדינת ישראל וחטף חייל. בעקבות האירועים האלה ומלחמת לבנון השנייה,
"תוכנית ההתכנסות" של אולמרט ירדה מהפרק. רצועת עזה ללא כיבוש ישראלי לא
הפכה לישות מדינית משגשגת בנוסח סינגפור[11] – מודל אותו ניתן היה להרחיב
לשטחי הגדה המערבית – אלא לבסיס טרור.
ראוי
לציין כי לאחר הנסיגה הישראלית
מרצועת עזה ב-2005, עומר סולימאן, ראש המודיעין הכללי המצרי, נהג לומר לאחמד אבו
אל-רייט, שר החוץ המצרי, כי הנסיגה
הישראלית מרצועת עזה מהווה עבור הפלסטינים הזדמנות שאסור להשמיטה: להוכיח לעולם כי
הרשות הפלסטינית מסוגלת לא רק למנוע פעולות איבה כלשהן נגד ישראל, אלא גם לשקם את
עזה כלכלית ולהפכה לדומָה לסינגפור ולהונג קונג. אבו אל-רייט ממשיך: הקהילה
הבינלאומית הייתה מוכנה להעניק לפלסטינים
את כל הסיוע הכספי להגשמת מטרה זו. ואולם כבר כעבור ימים אחדים לאחר הנסיגה
הישראלית התברר כי המגמה ברצועה הייתה שונה: החממות שבנו הישראלים ובהן גידלו
ירקות ופירות באיכות יצוא [והועברו
לפלסטינים] הופקרו [נהרסו]. עד כאן דברי אבו אל-רייט[12], שכמובן היה אנטי ישראלי ופרו
פלסטיני.
מהתבטאויות מעטות בספרו של אילון יכול להשתמע כי
הוא בעצמו מוּדע לכך כי האשמה בכישלון תהליך אוסלו, שאמור היה להביא להקמת מדינה
פלסטינית שוחרת שלום, מוטלת על הצד הפלסטיני. היה זה אילון שאמר לראש הממשלה שמעון
פרס ב-1996: ""ערפאת יצטרך לעשות את האלטלנה שלו אם הוא אכן בשל להקים
מדינה שלא תהיה מדינת טרור" (עמ' 131).
אוסיף, כי הכלל הזה בוודאי חל גם על מחמוד עבאס בתקופת
שלטונו. כל עוד ערפאת לא רצה להילחם נגד ארגוני הטרור, כפי שחייבו אותו כל ההסכמים
עם ישראל מאז הסכם אוסלו ב-1993, ומחמוד עבאס לא מסוגל היה לעשות זאת – תנאי בסיסי
להקמת מדינה פלסטינית לא התקיים.
משתמע כי אילון בעצמו מודע לכך שהקמת מדינה
פלסטינית בגבולות 1967 לא תביא לשלום אמת בינה לבין ישראל. אין הסבר אחר לדרישתו
שמדינת פלסטין צריכה להיות מפורזת – בעוד
מדינת ישראל תהיה מצוידת במיטב הנשק המודרני – מלבד הערכתו הברורה כי מדינה כזו,
בתור מדינה אירֶדֶנְטית, תהווה סכנה
ביטחונית לישראל.
בסיום ספרו המחבר טוען כי על מנת לקדם את השלום,
על ישראל לראות לא בהישגיה הצבאיים, אלא דווקא בהישגיה המדיניים את ניצחונותיה
הגדולים, ובהקשר זה הוא מזכיר את חוזה השלום עם מצרים ב-1979, הכרזת העצמאות
הפלסטינית ב-1988, הסכם אוסלו ב-1993 ויוזמת השלום הערבית ב-2002. הוא מתעלם מכך
כי בכל ההישגים האלה מתקיימת האִמרה "אלְיָה וקוץ בה" – אלא שהקוץ לא
קטן כלל ולפעמים אף גדול מהאליה.
בנוסח
המקורי של הצהרת העצמאות הפלסטינית ישנה התייחסות להחלטת העצרת הכללית של
האו"ם 181 (התקבלה ב-29 בנובמבר 1947) בדבר הקמת "שתי מדינות בפלסטין,
ערבית ויהודית" (כך בנוסח ההכרזה הפלסטינית!), כמתן לגיטימציה בינלאומית
להקמת מדינה פלסטינית. נאמר בה גם כי המדינה הפלסטינית תהיה שוחרת שלום
ותתנגד לטרור – הצהרות אשר מאז כינונה של הרשות הפלסטינית ב-1994 הפכו לחלומות
באספמיה. בהכרזה אין התייחסות כלשהי לגבולותיה של המדינה הפלסטינית שתקום, ומדובר
בה גם על מימוש זכות השיבה של הפלסטינים לארצם, בלי לתחום אותה רק לחלק מפלסטין.
ולבסוף, אותו מחמוד דרוויש, אשר חיבר את ההכרזה, התנגד להסכמי אוסלו ובאחד משיריו
ב-1998 – ולא באופן יוצא דופן – קרא ליהודים לצאת מפלסטין יחד עם קבריהם.
מצב השלום ששורר בין ישראל למצרים הוא
יוצא דופן מבחינות רבות בהשוואה למשמעות מושג שלום ביחסים בין שתי המדינות. קשה
למצוא תקדים בו במצב של שלום בין שתי מדינות, באחת מהן – ובמקרה הזה במצרים – אסור
לפרסם מפה בה מוזכרת בשמה מדינה איתה היא שרויה בשלום בשמה, קרי ישראל; כל
הארגונים המקצועיים (עיתונאים, עורכי דין, עובדים וכדומה) ממשיכים להחרים את המדינה
איתה מתקיימים יחסי שלום, וכלי התקשורת ודעת הקהל בה רוויי שנאה כלפי אותה המדינה,
קרי אנטי ישראליים ואנטישמיים. הברחות נשק
ממצרים לרצועת עזה התקיימו עוד בתקופת שלטונו של חוסני מובארק, בעוד הנשיא מוחמד
מורסי (2013-2012) התיר הברחות נשק לחמאס בעזה, ובאופן עקבי לא העלה את המילה
ישראל על דל שפתיו. בקיצור, השלום בין ישראל למצרים אינו נשען כלל על יסודות
יציבים. תמכתי בחוזה השלום עם מצרים בזמנו ואני ממשיך לתמוך בו, אבל בניגוד למחבר,
אינני מתעלם מהליקויים הרבים במימושו.
יוזמת השלום הערבית מ-2002 ראויה לשמש
בסיס למשא ומתן. עם זאת אין להתעלם – כפי שעשה אילון – שאחד התנאים לשלום בה:
"השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, עליו יוסכם בהתאם להחלטה 194 של
העצרת הכללית של האו"ם". "עליו יוסכם" שבתוך הסעיף הזה רומזת
על אפשרות להתגמשות. כמו כן אין להתעלם מכך כי בהתאם ליוזמה הזו צריכה ישראל לסגת
מכל השטחים שכבשה ב-1967, תוך פירוטם, כולל רמת הגולן.
צודק עמי אילון בטענתו כי היעדר הקמת
מדינה פלסטינית והמשך שליטתה של ישראל בעם אחר, עלולים להביא לקץ על המשטר
הדמוקרטי בישראל וגם לסופה של ישראל כמדינה יהודית. עם זאת, גם בתקופות בהן עמדה
בראש מדינת ישראל הנהגה שהסכימה להקמת מדינה פלסטינית, לא היה פרטנר אמיתי בצד
הפלסטיני לכך. כל שטח אותו פינתה ישראל היה הופך לכר פורה להקמת ישות טרוריסטית. אפילו
מדינאי כמו פרופ' שלמה בן-עמי, שר החוץ בממשלתו של אהוד ברק שהוביל את הקו היוני
ביותר בה, נואש בדיעבד מלהגיע לשלום עם הפלסטינים. לדעתי, המדיניות הנכונה גם
בימים קשים אלה בסתיו 2025, היא במישור ההצהרתי להשאיר מקום להקמת מדינה פלסטינית שוחרת
שלום על בסיס גבולות 1967, תוך שיתוף מדינות ערב מתונות בניהולה. מדיניות כזו תשאיר תקווה מסוימת לפלסטינים
ותועיל לישראל בזירה הבינלאומית. יש לנצל כל הזדמנות לקידום פתרון כזה, תוך מוּדעוּת
כי האפשרות להגשימו מוטלת בספק.
[1]
במהלך מבצע "חומת מגן"
(2002), במפקדתו של ראש המודיעין המסכל ג'יבריל רג'וב שבעיירה ביתוניא (ליד
רמאללה) נמצאו עשרות מבוקשים, ביניהם האחראים לפיגוע בדולפינריום. מופז מציין כי
לפני האינתיפאדה נוצרו לכאורה יחסים יותר מאשר קורקטיים בינו לרג'וב: מופז הזמין
את בנו יונתן, אז תלמיד תיכון, לפגוש את רג'וב, האיש מולו ניהל משא ומתן; ומופז
טרח להביא מתנה ליום הולדת בנו של רג'וב. על כן, מופז הופתע כאשר בלשכתו של האיש,
שתפקידו היה לסכל טרור והיה שותף במשא ומתן לשלום, נמצאו טליתות, פאות נוכריות
וכיפות – ציוד מסווה למחבלים שנשלחו לרצוח אזרחים יהודים.
מופז, שאול. המסע הישראלי שלי
(ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2022).
[2]
אחיו
פתחי שיקאקי, רופא במקצועו, הקים את הג'יהאד האסלאמי (ארגון טרור אשר בינואר 1995 ביצע פיגוע נגד
חיילי צה"ל בצומת בית ליד) וחוסל על
ידי ישראל בזמן שהותו באי מלטה באוקטובר 1995.
[3]
ג'רמייה
רייט היה הכומר של אובמה, ואובמה התנער ממנו רק במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות
ארה"ב ב-2008. הכומר החזיק בדעות אנטישמיות ותלה את כל תלאות האנושות בגזע
האירופי הלבן. בדמיון מסוים לכומר, עבור אובמה קיים רק קולוניאליזם ואימפריאליזם
של הגזע האירופי הלבן.
[4]
בניגוד
לדעתו של אילון, אפשר לטעון כי הסגר הממושך על רצועת עזה דווקא הפחית את התמיכה
בחמאס. בדצמבר 2019 פורסם סקר לפיו רק 41% מתושבי עזה תומכים בחמאס. באותה השנה
פרצו הפגנות מחאה בעזה, בעיקר על המצב הכלכלי הקשה, אבל גם בגין היעדר חופש.
חמו,
אוהד. פני השטח. הפלסטינים: מבט מבפנים (מושב בן שמן: כתר, 2020). בדומה
לכך, פופולריות משטרו של סדאם חוסיין בארצו
נפגעה כתוצאה מהסגר הממושך על עיראק בשנים 2003-1990.
[5]
نبيل شعث, عودة إلى الوطن: سيرة ذاتية ورؤية تاريخية (1994
- 2001) (ذاكرة فلسطين) (بيروت:
المركز العربي للأبحاث ودراسة السياسات,
2022)
שעת', נביל. השיבה למולדת: אוטוביוגרפיה
ומבט היסטורי (2001-1994) (ביירות, 2022).
[6]
ראוי
לקחת בחשבון כי הפלסטינים שהיגרו וגורשו ממדינת ישראל ב-1948 לא היוו אוכלוסייה
תמימה שוחרת שלום, אלא אוכלוסייה עוינת המתנגדת להקמת המדינה היהודית, כולל
באמצעות מעשי טרור. מאידך גיסא, הצד הערבי ב-1948, בכל מקום בו הצליח לכבוש ישוב
או שכונה יהודית, כמו זו בירושלים העתיקה, לא הותיר בה אפילו יהודי אחד. עוד ראוי
לציין כי גירוש אוכלוסייה עוינת וסיפוח שטחים בוצע בערך באותה התקופה, בעקבות
מלחמת העולם השנייה ב-1945, מצד בריה"מ, פולין וצ'כוסלובקיה כלפי האוכלוסייה
הגרמנית. כמו כן בעקבות עצמאותה של הודו ב-1947, התחוללה הגירה המונית של הינדים
להודו, ומוסלמים לפקיסטן. בדמיון מסוים לכך, בעקבות הקמת מדינת ישראל, יהודי ארצות ערב נאלצו בהדרגה לנטוש את
ארצותיהם ולהגר, רובם לישראל. קהילות יהודיות עתיקות שמנו מאות אלפי יהודים, כמו
במצרים ובעיראק, נעלמו לחלוטין. כל הפליטים האלה – מלבד הפלסטינים – לא זכו בזכות
השיבה מהאו"ם.
[7]
לדוגמה,
הסופר הערבי ישראלי איימן סיכסק, המפרסם יצירותיו בעברית תקינה ויפה, בספרו, אל
יפו, (תל אביב: משכל, 2010). תיאורו את הסכסוך היהודי-פלסטיני מבוסס על
ההנחה הסמויה כי מדינת ישראל, בתור מדינה יהודית, היא ישות קולוניאליסטית בלתי
לגיטימית, אבל הוא מקבל את מדינת ישראל
בתור עובדה קיימת ומשתדל להסתגל אליה.
[8]
נאמר באמנה, בהסתמך על חדית' (מסורת
דתית), כי "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו
אותם" (סעיף 7).
[9]
לאותה
המסקנה הגיע אוהד חמו, בספר שפרסם ב-2020, על סמך התרשמויות מהלכי הרוח בקרב
הפלסטינים, כנראה באותה תקופה עצמה בה ערך שיקאקי את סקריו האחרונים. חמו, אוהד. פני השטח. הפלסטינים: מבט מבפנים (מושב בן
שמן: כתר, 2020).
[10]
אוהד
חמו, שם.
[11]
את
הסיסמה להפוך את עזה לסינגפור העלה נביל שעת' לאחר כניסתו לעיר, בעקבות הסכם
"עזה יריחו" במאי 1994.
[12]
אחמד
אבו אל-רייט, עדותי: מדיניות החוץ המצרית, 2011-2004 (קהיר, 2013)
أحمد أبو الغيط، شهادتي (دار
نهضة مصر للنشر 2013)
