אדרת, עופר. 7 אגדות שלנו (חבל מודיעין: כנרת, זמורה, דביר, 2023) [סיכום]

 

אדרת, עופר. 7 אגדות שלנו: פרקי היסטוריה ישראלית במבט חדש (חבל מודיעין: כנרת, זמורה, דביר, 2023). 221 עמ' כולל מראי מקומות.

עופר אדרת נולד בתל אביב ב-1981 והוא בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, עיתונאי וכתב "הארץ" לענייני היסטוריה. ספרו מתרכז בלוחמים ולוחמות עבריים בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת העצמאות, החל ביוסף טרומפלדור וכלה במירה בן ארי. הסיכום משקף את גרסתו של עופר אדרת. הוספתי לסיכום הערות אחדות בסוגריים מרובעים ושתי הערות בסופו.

טרומפלדור, 1920: אמר או לא אמר?

ב-25 בפברואר 1920, ימים ספורים לפני נפילת תל חי, פנה זאב ז'בוטינסקי "בבקשה תקיפה לקרוא תכף ומייד ליוסף טרומפלדור ולחבריו לפנות את תל חי ולחזור לשטח הכיבוש האנגלי". זאת, כלשון הפרוטוקול של הישיבה של הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל (עמ' 30). ז'בוטינסקי הוסיף כי טרגדיה צפויה לצעירים המגנים, אם יישארו במקומם. לעומתו, דווקא מנהיגי השמאל הציוני, ברל כנצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן גוריון התוו את הקו לפיו לא נוטשים שום יישוב. ההיגיון שהנחה אותם היה שאם נברח מפני שודדים, נצטרך לעזוב לא רק את הגליל אלא את כל ארץ ישראל.

ב-1 במארס 1920 באו לחצר תל חי ערבים חמושים שביקשו לוודא כי היהודים אינם מסתירים לוחמים צרפתים. ייתכן כי ביקשו גם לקחת נשק מהמגינים היהודים, אך אין עדות שתכננו להרוג אותם. כנראה מפאת אי הבנה ואף שחצנותם של הערבים, התלקח קרב בו נפל היישוב תל חי  ושמונה מגיניו,  בהם יוסף טרומפלדור  – במאורעות שכלל לא נגעו להם. בעקבות הקרב בתל חי נצרב בזיכרון הקולקטיבי משפט אחד שאמר טרומפלדור הפצוע בסמוך לפני מותו: "אין דבר – טוב למות בעד ארצנו" (עמ' 31). ישנן עדויות רבות של אנשים שנוכחו בפינויו של טרומפלדור הפצוע,  בהן של הרופא שטיפל בו, כי הוא אכן אמר את המשפט הזה. העוּבדה  כי אצל עדים שונים מופיע אותו המשפט, אבל בווריאציות שונות – כמו "קל לי, טוב  למות בעד ארצנו" – אין בה כדי לבסס את הטענה כי המשפט לא נאמר, אלא ההפך. טבעי הדבר שהעדים השונים לא ישימו לב לפרטים, אבל יזכרו את המהות. זאת ועוד. מתוך עיון במכתביו של טרומפלדור ברור כי היה מוכן, ולכבוד היה לו, למות בעד ארצו.

טרומפלדור הגיבור היה מקובל הן על הימין והן על השמאל. הוא היה שותפו של ז'בוטינסקי בהקמת הגדודים העבריים שסייעו לברטים במלחמת העולם הראשונה, וז'בוטינסקי קרא לתנועה הפוליטית שהקים על שמו, היא בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור (אז כתבו את שמו של טרומפלדור בת' ). טרומפלדור היה גם מקובל על השמאל כמי שדגל ברעיונות סוציאליסטיים והגשימם בחיים בקומונה ובקיבוץ. הראייה בו כדמות מופת מצד מרב האומה, הביאה להאדרת דמותו, במיוחד בשנותיה הראשונות של המדינה, כמופת הראוי לחיקוי – מוות הרואי למען המולדת, תוך הקרבה עצמית.

לגרסה לפיה טרומפלדור לא יכול היה לומר את המשפט המיוחס לו, כיוון שהוא לא דיבר עברית אלא רוסית, וכי לפני מותו הסתפק באמירת קללה עסיסית ברוסית – אין עדויות. טרומפלדור כן דיבר עברית ואף נשמרו מכתבים בעברית בכתב ידו – על אף שהעברית שלו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. "מתברר כי מי שהטילו ספק באותנטיות של המשפט האחרון של טרומפלדור...ביטאו מגמה רחבה יותר של מעבר לניפוץ מיתוסים ופקפוק בנרטיב הציוני. הם ביקשו לתקוף את המסר של טרומפלדור, ולתהות האם באמת טוב למות בעד הארץ הזו" (עמ' 42). 

כ"ג או כ"ד יורדי הסירה, מאי 1941

ב-18 במאי 1941, יצאו בשליחות השלטון הבריטי,  23 חברי "ההגנה" לפעולה נועזת  מעבר לקווי האויב. קצין בריטי "ליווה אותם". הם הפליגו באונייה מחיפה צפונה במטרה לפוצץ את בתי הזיקוק בעיר טריפולי שבלבנון. על הספינה היה להתקרב לבתי הזיקוק, על חוליה אחת מהכוח היה לרדת מהספינה,    ללכת 3-2   ק"מ, להתגנב לבתי הזיקוק ולפוצצם עם חומרי נפץ.  לבנון באותה התקופה נשלטה בידי ממשלת וישי, אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. הקשר עם האונייה ולוחמיה אבד תוך זמן קצר מיציאתה ומאז ועד היום לא נודע מה עלה בגורל הסירה ואנשיה. רוב 23 הלוחמים נותרו אלמונים. שמות שניים נכנסו בכל זאת לספרי ההיסטוריה. צבי ספקטור, מפקד הפעולה, וכתריאל יפה, מפקד הספינה. צבי ספקטור השתתף בהגנה על יישובים עבריים בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936) וגם הוסמך כטייס. בנו יפתח עתיד להיות אחד מטייסי הקרב הטובים של ישראל והשתתף בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. כתריאל יפה פיקד בעברו על אוניות מעפילים.

מתעוררות שאלות רבות לגבי הפעולה בטריפולי, וקודם כול האם המבצע הזה היה נחוץ. האם מוצדק היה לסכן את מיטב הבחורים ממעט הלוחמים של המדינה שבדרך במאי 1941, כאשר באותו הזמן הבריטים תכננו לכבוש את לבנון וסוריה אשר בשלטון ממשלת וישי, כפי שאכן עשו זאת ביולי 1941. נוסף לכך סיכויי הצלחתו של המבצע הזה היו קלושים למדי, אפשר לומר אפסיים – זאת טען המפקד הראשון שמוּנה למבצע וסירב לצאת. היה זה משה פסטרנק-בר-תקווה  ("מונדק"), לימים קצין שריון ראשי בצה"ל.  בעדות (בשנת 1987) הסביר כי לפעולה חסר מודיעין, וללוחמים חסר ניסיון. כמו כן  טען כי הספינה לא יכלה לעמוד בעומס של המטען והאנשים. הספינה במקור נועדה לשאת שישה אנשי צוות, וכעת הועמסו עליה 24 לוחמים ועוד ציוד כבד, שכלל 400 ק"ג חומרי נפץ, נשק ותחמושת.

מדינת ישראל, באמצעות צה"ל ומשרד הביטחון, ניסתה לברר מה קרה לספינה שיצאה מחיפה ב-1941. מחקר בנושא נערך ב-1982, כאשר צה"ל שהה בלבנון, ושוב ב-2000 – בלי להניב תוצאות. במחקר האחרון ב-2000 לא נמצא מידע כלשהו המעיד על תקרית אש עם הספינה בטריפולי או על קיום ניסיון לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי. המסקנה הייתה כי הלוחמים לא הגיעו כלל לאזור הפעולה בטריפולי וספינתם טבעה בדרך ליעד. הטביעה נבעה מתנאי מזג אוויר ועומס יתר; או חומר הנפץ שהיה בה התפוצץ עקב תקלה או פגיעה מקרית מכלי שיט אחר.

המבצע היה סודי ביותר בזמנו, ואולם לאחר דבר פרסומו ב-1946 – משימת התאבדות זו בלתי נחוצה וכושלת – הלכה וטפחה למיתוס מעורר השראה ומחנך עבור לוחמים. מטפחי המיתוס הדגישו את ההעזה של הלוחמים, הנכונות לסכן את עצמם בדרך אל הלא נודע, כאשר היעדר מידע ברור מה עלה בגורלם הוסיף מֵמד של מסתורין לסיפור. יורדי הסירה הונצחו בשמותיהם של רחובות, באנדרטאות, באוניות מעפילים ובשמו של בית הספר לקציני ים בעכו. בשנת 2016, במלאות 75 שנה להיעלמות יורדי הסירה, ביקשה עיריית חיפה להציב שלט זיכרון שבו תכונה הפרשה "כ"ד יורדי הסירה", תוך הכללת "המְלווה הבריטי" שטבע יחד עם הכ"ג. משפחות החללים זעמו וטענו כי העירייה מנסה לשכתב את ההיסטוריה ופוגעת בזכר בניהן. המשפחות זכו בגיבוי היסטוריונים  אשר יצאו להגן על מיתוס "כ"ג יורדי הסירה" שנצרב בתודעה הישראלית, וכאמור, הונצח במקומות רבים. להעלמת ה"מלווה" או "המשקיף" הבריטי הייתה סיבה חשובה מנקודת ראות ציונית-ישראלית, והיא להציג את המבצע כציוני טהור שנעשה על ידי אנשי הפלמ"ח.

ואולם האמת ההיסטורית שונה. הבריטי הנעלם היה מייג'ור אנטוני פאלמר, שלפי הגרסה הבריטית הוא היה מפקד הספינה, ושמו הונצח במצבה בבית קברות צבאי ליד לונדון, לזכר חללי חבר העמים הבריטי שמקום קבורתם לא נודע. במצבתו לא היה זכר לחללי כ"ג יורדי הסירה שנספו יחד אתו. הסיבה – הבריטים לא הכירו בכ"ג יורדי הסירה כחללים שלהם. רק ב-2017, בעקבות מאמציו של היסטוריון ישראלי, נרי אראלי, אשר הוכיח כי הכ"ג היו חללים בריטים ולכן ראויים להנצחה לצדו של פאלמר, תקנו הבריטים את העוול – אבל בדרכם. ב-2017 הוסר לוט לאנדרטה לחללים הבריטים שמקום קבורתם לא נודע, שכלל 24 שמות. אבל השם ה-24  אינו של פאלמר אלא שמו של איטלקי שהוצנח על ידי הבריטים באיטליה במלחמת העולם השנייה לביצוע פעולות חבלה, נתפס והוצא להורג. הבריטים הבדילו במצבות שלהם בין אזרחים בריטים שמקום קבורתם לא נודע, לבין מתנדבים זרים שפעלו בשורותיהם, כאשר כ"ג יורדי הסירה והאיטלקי השתייכו לאותה הקטגוריה.

אגדת "יאיר" שטרן: חיפש שותף נאצי ונורה בידי בריטי ב-1942

אברהם שטרן, ובכינויו המחתרתי "יאיר" נולד ב-1907 בפולין, עלה לארץ ב-1925 והיה למשורר ואינטלקטואל. ב-1933 הוא יצא לעשות דוקטורט בלימודים קלסיים באיטליה. במקביל פעל בארגוני המחתרת, בתחילה ב"הגנה", ולאחר שדרך ההבלגה על הפרעות לא הייתה מקובלת עליו, ב-1931 הצטרף לארגון אשר בהמשך נקרא אצ"ל (ארגון צבאי לאומי). ב-1940 הוא פרש מאצ"ל והקים מחתרת חדשה בשם לח"י – לוחמי חרות ישראל. בניגוד ל"הגנה" ולאצ"ל – לח"י היה ארגון יהודי יחיד ביישוב שהמשיך במלחמה נגד השלטון הבריטי בארץ, גם במהלך מלחמת העולם השנייה. הארגון דגל בבלעדיות העם היהודי על ארץ ישראל "בתחומיה המפורשים בתורה", ממנה יסולקו כל הזרים, ואשר בה ייבנה בית המקדש השלישי. במאבק למגר את השלטון הבריטי הזר בארץ, פסק שטרן כי כל האמצעים כשרים. לדבריו, דרך פסולה אשר סופה ניצחון, כשרה למהדרין.

בסוף 1940 יצא לביירות שליח של לח"י, נפתלי לובינצ'יק. העיר הייתה תחת שלטון וישי הפרו-גרמני. לובינצ'יק נפגש עם נציג משרד החוץ הגרמני, ורנר אוטו פון הנטיג. בפיו של איש לח"י הייתה הצעה לשיתוף פעולה עם הנאצים: פתרון בעיית היהודים באמצעות פינויים לארץ ישראל, והקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע לכבוש את הארץ מידי הבריטים ויסייע לגרמנים במלחמתם נגד הבריטים. לובינצ'יק  הצביע על שותפות אינטרסים בין הסדר העולמי החדש שמקדם הרייך השלישי לבין השאיפות הלאומיות של העם היהודי. הוא הציע להקים ברית בין שני הגורמים האלה, שתסייע ליהודים להקים את מדינתם ולגרמנים לנצח את האנגלים. בסוף המסמך שמסר השליח נאמר כי ארגונו, על פי השקפת עולמו ומבנהו "קרוב...ביותר לתנועות הטוטליטריות של אירופה". מכאן משתמע כי מניעיו של שטרן לשיתוף פעולה עם הנאצים היו לא רק פרגמטיים, לא בחלקם אידיאולוגיים.  בתשובה, פון הנטיג העיר כי רעיון הברית נוגד את האינטרסים הגרמניים ביחס לערבים. עם זאת, הצעתו של השליח הועברה למשרד החוץ הגרמני בברלין ושם נגנזה. לובינצ'יק לא קיבל תשובה להצעתו. הוא נעצר על ידי הבריטים, הוגלה לאריתריאה, שם מת ב-1946. שטרן לא ויתר ושלח נציג נוסף לסוריה, נתן ילין מור,  כדי להיפגש עם נציגים גרמנים, אך הוא נתפס בידי הבריטים ונאסר.

לשם מימון פעולותיו עסק לח"י בשוד בנקים, ובפעולות הארגון נגד הבריטים בשנות מלחמת העולם השנייה נהרגו גם יהודים חפים מפשע. כל זה עורר על לח"י את זעמו של היישוב, ועל כן נרדף לא רק על ידי הבריטים, אלא גם על ידי ה"הגנה". הבולשת הבריטית הצליחה לגלות את מקום מחבואו של שטרן באמצעות מעקב אחר מכתב שניסה להעביר איש לח"י פצוע, משה סבוראי, ממיטתו בבית חולים. ב-12 בפברואר 1942 הגיעו הבריטים לבית בתל אביב בשכונת פלורנטין רח' מזרחי ב', בו הסתתר שטרן. בהגיע הבריטים לדירתו, מפקד הלח"י הסתתר בארון, וכאשר התגלה, לפי מספר עדויות היה חיוור ורעד מפחד. לפי הטענה הבריטית, שטרן נורה, כיוון שניסה לברוח והיה חשש כי נשק מצוי ברשותו. לפי  גרסת לח"י נורה שטרן בהיותו אזוק, ולכן מדובר ברצח. בלש בריטי, שנוכח בזירה העיד לימים,  ששטרן נתפס כשהוא "כפוף ומכורבל בחוסר אונים, בלתי חמוש...מבוהל...הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר". אשתו של שטרן, רוני, הייתה בזמן הירצחו בהריון. היא קראה לבן הנולד יאיר, על שם אביו, ולימים הפך יאיר שטרן לעיתונאי ולמנהל הטלוויזיה הישראלית.

בעת ש"יאיר" נורה בידי הבריטים ב-1942, והוא בן 34, הוא היה דמות שולית ומנודה בקרב היישוב. "יאיר" כונה "טרוריסט" על ידי הבריטים והיישוב, ואנשיו כונו "כנופיה" בפי היישוב. אבל בהדרגה יחסו של הממסד הישראלי כלפי לח"י ומפקדו שטרן השתנה, והוא הפך לגיבור לאומי.  לובינצ'יק, שליחו של אברהם שטרן לאיש משרד החוץ הגרמני בביירות ב-1940, הוכר על ידי משרד הביטחון כחלל מערכות ישראל. נגד הטענה כי לח"י היה מוכן לשתף פעולה עם הנאצים לקידום אינטרסים יהודיים, נטען כי גם הזרם העיקרי בציונות שיתף פעולה עם הנאצים, כמו ב"הסכם ההעברה" ב-1933, שכלל סעיפים בדבר עליית יהודים מגרמניה ורכישת סחורות גרמניות על ידי הסוכנות היהודית. כמו כן, ישראל קסטנר  הציל יהודים מהונגריה, אבל בדרכים שגבלו בשיתוף פעולה עם הנאצים. בהצדקת שינוי היחס כלפי שטרן הושם דגש על הפן המעורר קונצנזוס במותו: לוחם אמיץ שנפל למען חירות ישראל. השינוי החל עוד בתקופת שלטונה של מפא"י בשנות ה-60, והושלם בעקבות עלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977. האזכרה לשטרן הפכה לטכס ממלכתי ורחובות ופארקים נקראו על שמו.

מרד גטו ורשה 1943: אנילביץ' מול פרנקל

גטו ורשה הוקם בנובמבר 1940 ובשיא תפוסתו נדחסו בו כחצי מיליון יהודים, אבל באפריל 1943, ערב המרד, נותרו בו כ-45,000 מהם. המרד פרץ בליל הסדר ב-19 באפריל 1943, כאשר הוקף הגטו על ידי כוחות גדולים של הגרמנים, שתכננו לפנות ממנו את שארית יושביו ולשלחם להשמדה. המרד הסתיים כעבור כחודש, ב-16 במאי 1943, בפיצוץ בית הכנסת הגדול של ורשה. הכוח היהודי הלוחם ערב פרוץ המרד מנה כ-800 לוחמים, רובם נעדרי רקע קרבי, מצוידים בעיקר באקדחים וברימונים. הכוח הגרמני מנה כ-2,000 לוחמים,  כולל טנקים ותותחים, מצוידים בתחמושת ללא הגבלה. המרד התנהל על ידי "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) שהוקם בקיץ 1942 והורכב ממפלגות ציניות שמאליות כמו השומר הצעיר, גוֹרדוֹניה, פועלי ציון ופועלי ציון שמאל, וגם מפלגות לא ציוניות כמו הבּוּנְְד והקומוניסטים. בראש אי"ל עמד מרדכי אנינלביץ', והוא רק בן 23. סגנו של אנילביץ' היה איש בונד, מארק אדלמן, שהיה אנטי ציוני [ונתר כזה עד למותו בגיל 90 ב-2009.]  אנילביץ' לא פעל כמנהיג יחיד או מנהיג על. ב-8 במאי הוא נהרג עם חלק גדול מאנשי ארגונו, כתוצאה מגז רעיל שהוחדר על ידי הגרמנים לבונקר. חלק מהמורדים הצליחו להימלט דרך תעלות הביוב.  

חברי בית"ר, הרוויזיוניסטים, לא הצטרפו לאי"ל והקימו ארגון לוחם נפרד, ארגון צבאי יהודי (אצ"י), בפיקודו של פאוול פרנקל. פרנקל נולד ב-1920 והיה חבר בית"ר מגיל 18. אצ"י צירף לשורותיו יהודים מכל הזרמים הפוליטיים. לוחמי אצ"י היו מאומנים ומצוידים טוב יותר מאי"ל ולרשותם עמדה גם מכונת ירייה אחת. הארגון ניהל לחימה משמעותית ותכנן להימלט מחוץ לגטו ולהמשיך בלחימה ביערות. נסיבות מותו של פרנקל אינן ברורות, והוא כנראה מת בקרב.

שני ארגוני המחתרת לא הצליחו להתאחד. אי"ל ראה באצ"י פשיסטים – מה עוד שאצ"י דרש להנהיג את המרד, בזכות עדיפותו בארגון ובנשק. במשך שנים רבות יוחס מרד גטו ורשה, בזיכרון הלאומי בישראל, כמעט באופן בלעדי לאי"ל בראשות מרדכי אנילביץ'  –  בעוד הארגון הרביזיוניסטי של המרד, הוזכר כאפיזודה זניחה, אם בכלל. להיסטוריוגרפיה כזו על מרד גטו ורשה היו סיבות אחדות, ובראש וראשונה המשך האיבה של מפלגות השמאל, אשר נהנו ממונופול על השלטון בארץ, למפלגת "חרות" המתחרה. סיבות נוספות להזנחת חלקו של אצ"י במרד נבעו מכך שרוב הנהגת הארגון נהרגה, נותרו עדים מעטים מהארגון, ולא נותר אף צילום ודאי של פרנקל. לעומת זאת, מאי"ל נותרו בחיים דמויות בכירות שדאגו להנציח את חלקו במרד, בהם אנטיק צוקרמן וצביה לובטקין. חבר "חרות" ותיק ובהמשך איש ליכוד בכיר, משה ארנס, לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים חיבר מחקר מקיף על חלקו של אצ"י במרד גטו ורשה – "דגלים מעל הגטו" שפורסם ב-2009. ואולם מחקרו לוקה בחוסר אובייקטיביות ביחס לאי"ל, הדומָה לזו בה לקה הנרטיב הציוני-שמאלי ביחס לאצ"י. לטענת ארנס, פרנקל ניהל את "הקרב המרכזי" במרד, בעוד אנשי אי"ל "התנהלו כמו תנועת נוער".

[לפי דוח של ה-SS, בלחימה בדיכוי המרד נהרגו 15 גרמנים וכ-90 נפצעו. לפי אותו הדוח, מספר ההרוגים היהודים בלחימה נע בין 6000-5000. יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, בהתייחסויותיו למרד  הגטו ביומניו, הודה בלחימה "קשה מאוד" בין היהודים לוורמכט, בהסבירו את הלחימה העקשנית של היהודים כנואשת, מתוך ידיעתם את  הצפוי להם.[1]  לדברי ההיסטוריון שאול פרידלמנדר, על אף חשיבותו הסמלית של המרד, הוא לא תרם להצלת יהודים, כי אם הגביר את קצב השמדתם. בעקבות דיכוי המרד, ב-21 ביוני הורה היינריך הימלר, המוציא לפועל של "הפתרון הסופי", לחסל את  כל הגטאות במזרח ((Ostland– אחד החשובים שבהם היה בווילנה.]

דמותה של חנה סנש, 1944-1921: אמת ומיתוס

חנה סנש נולדה בבודפשט ב-1921 בבית קוסמופוליטי מתבולל. בעקבות עליית האנטישמיות והפשיזם באירופה ובהונגריה, בגיל 18-17 היא הפכה לציונית נלהבת ונחושה ועלתה לארץ באוגוסט 1939, לאחר שהתקבלה לבית הספר החקלאי לנערות בנהלל וקיבלה סרטיפיקט. במחברת לאימה (אביה מת בילודתה) היא תיארה בהתלהבות את עיסוקה בבית הספר החקלאי, כמו חליבת פרות. אבל במכלול החיוב והאושר של הגשמת החלום הציוני בכתביה, ניתן למצוא גם ביטוי להתלבטויות וביקורת. היא תהתה אם תוכל להיות פועלת במלוא מובן המילה ועל כן ראתה את עתידה לא בעבודה חקלאית, אלא בהוראה. לפעמים אף התעוררו בה תהיות האם היה עליה לעזוב את החיים הנוחים בהונגריה ולעלות לארץ – אבל מייד בהמשך פסקה בנחישות בצדקת החלטתה. היא גם תיארה את מנהלת בית הספר כ"דיקטטורית" ולקראת סיום לימודיה בנהלל ב-1941, כתבה ביומנה שהיא "שונאת ממש" את בית הספר  ומחכה "לברוח מכאן". לאחר סיום לימודיה, בסתיו 1941 עברה לקיבוץ שדות ים. מיומניה ניכר כי חשה תסכול מעבודות השירות  המונוטוניות שהוטלו עליה, כמו כביסה וניקוי סירים. היא הרגישה שבעבודות האלה היא אינה מגשימה את הפוטנציאל שלה. מחשבות אלה התעוררו  בה  על רקע  היותה בת למשפחה עירונית ואינטלקטואלית,  אשר היצירתיות והכתיבה תפסו מקום חשוב באישיותה.

בקטע ביומנה מינואר 1942 היא מתחה ביקורת על הפער הבלתי נסבל בין העקרונות לפיהם צריך להתנהל הקיבוץ, לבין החיים בקיבוץ בפועל, תוך התייחסות ל"כסף פרטי ואי-שוויון הנובע ממנו". לדבריה, הקיבוץ צריך להחליט על דרכו – בעוד המשך המצב הנוכחי גובל בצביעות. לדבריה,  על אף שיש לה ידידים וחברים – היא התלונה על בדידותה, היעדר אנשים, או לפחות אדם אחד, אתו תוכל לחלוק את מחשבותיה. כמו כן התלוננה על שחסרה לה שמחה אמיתית מכל הלב.

בינואר 1943 צץ בראשה "רעיון פתאומי לנסוע להונגריה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא". היא צורפה לקבוצה של 37 צנחנים, צעירים יהודים מהארץ, שנשלחו מטעם היישוב להתגייס לצבא הבריטי ובחסותו לצאת לארצות מולדתם באירופה, כדי לארגן יהודים לעלייה ולהציל את מי שאפשר. בינואר 1944 יצאה חנה סנש לשליחותה, עברה דרך קהיר ואיטליה, וצנחה ביוגוסלביה במארס. ראובן דפני, אשר צנח עימה, סיפר כי צניחתה של בחורה יהודייה הותיר רושם עז על הפרטיזנים ביוגוסלביה. (רק צנחנית אחת נוספת, חביבה רייק –  שנרצחה בסלובקיה ב-1944 –  נכללה וצנחה במסגרת אותה קבוצת 37 צנחנים ארץ ישראלים. צנחנית נוספת פחדה בקורס לצנוח, ולכן לא יצאה לשליחות.) ראובן דפני סיפר לימים כי ניסה  להניא את חנה סנש מלחצות את הגבול להונגריה מטעמי ביטחון, או לפחות לדחות את מועד יציאתה. אבל סנש "הייתה עקשנית גדולה" ופתאום אמרה: "גם אם יתפסו אותי, זה ייוודע ליהודים. יִדעו שלפחות מישהו ניסה להגיע אליהם". ביוני 1944 היא חצתה את הגבול להונגריה, בו ביום נתפסה והואשמה בריגול ובבגידה. בבית הכלא בבודפשט הופגשה עם אימה קטרינה, בניסיון לשבור את רוחה ולאלצה לחשוף סודות צבאיים על שליחותה. חמישה חודשים ישבה בכלא.  חנה סנש הוצאה להורג בירייה ב-7 בנובמבר 1944 והיא רק בת 23 במותה. במכתב אחרון לאימה, שנמצא על פתק בבגדיה, רשמה: "מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר...באהבה אין קץ -בתך". בתקופה בה הייתה חנה סנש אסירה בכלא בבודפשט, פעל ד"ר ישראל קסטנר במסגרת "ועד ההצלה" של יהודי הונגריה. הוא ניסה להציל יהודים באמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים והתרפסות בפניהם. קסטנר הצליח להציל 1,684 יהודים שיצאו מבודפשט לגרמניה ומשם לשווייץ. חוקרים מעריכים כי קסטנר הוביל להצלתם של יהודים רבים נוספים עד תום המלחמה. עיקר הטענה נגדו שהוא דאג להציל קומץ יהודים, בהם חבריו וקרוביו, במחיר הסתרת האמת על הגורל הצפוי למאות אלפי יהודי הונגריה, ועל כן שמו מעורר פלצות בלא מעט מיוצאי הונגריה.

האֵם קטרינה עלתה לארץ ישראל לאחר המלחמה. ב-1950 הועלו עצמותיה של חנה סנש למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. נערך לה מסע לוויה מפואר שהחל בתל אביב. בבית מוסדות היישוב קידמו את פני ארונה ראש הממשלה בן-גוריון, שרי ממשלה וחברי כנסת. אחרי המלחמה נמצאו היומנים והשירים שהשאירה. אימה הביאה גם את המכתבים שקיבלה. בעדותה ב"משפט קסטנר" בירושלים ב-1954 האשימה קטרינה את קסטנר שהוא לא נענה לבקשתה לבקר את בתה בכלא ולהעביר לה חבילה. קסטנר טען כי ועד ההצלה פנה בעניינה של סנש לצלב האדום.

חנה סנש הפכה לגיבורה לאומית, מהסוג שמדינת ישראל הצעירה שיוועה לה. היו לה כל התכונות שהתאימו לתפקיד הזה. היא הייתה אישה צעירה ויפה, נועזת וציונית נלהבת. היא הפכה לסמל ולמופת לאידיאל הציוני, לאומץ ולגבורה, לנכונות להקריב את החיים למען מטרה קדושה. שיריה כמו "הליכה לקיסריה" (אלי, אלי) ו"אשרי הגפרור" הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הישראלית.

חנה סנש בוודאי ראויה לדמות של גיבורה ציונית נועזת, אבל כדי להאדיר ולהעצים את דמותה, הממסד הישראלי נטה להתעלם מאותם הלבטים וההתלבטויות לגבי דרכה ומביקורתה כלפי אורח החיים בקיבוץ, ומתחושת הבדידות והיעדר שמחת חיים אמיתית שחשה בארץ. כמו כן, ביצירת המיתוס התעלם הממסד הישראלי מכך שביציאתה לשליחות היה כנראה גם מניע אישי – תחושת התסכול מהחיים המשמימים בקיבוץ שהתאפיינו בעבודות מונוטוניות, כמו תשע שעות כביסה ביום. נוסף לכך, נוח היה להתעלם לממסד שהצנחנים נשלחו למשימה שסיכויי הצלחתה היו אפסיים, גם אם יצליחו לא להיתפס. בתקופת השואה לא היה בכוחם של צנחנים בודדים לארגן את יהודי הגולה להתקוממות או לעלייה. ואכן, מבחינה מעשית, נכשלו הצנחנים במשימתם. מבין 37 הצנחנים שיצאו למשימה, 26 הוצנחו באירופה, 12 נפלו בשבי, שבעה מתוכם הוצאו להורג או נרצחו על ידי הנאצים – והם לא ההצליחו להציל יהודים. עם זאת, ישנן עדויות – כפי שציפתה חנה סנש – כי עצם הופעתם  של הצנחנים שיפר תחושתם של היהודים, שנוכחו לדעת כי לא נשכחו.

גוש עציון: הכישלון המפואר של שיירת ה-ל"ה, ינואר 1948

רוב לוחמי שיירת ה-ל"ה היו סטודנטים מבטיחים, אשר לולא נהרגו היו קרוב לוודאי מגיעים לתפקידים בכירים במדינת ישראל. ביניהם היה יוסף קופלר, בן 26 בנפלו, שעלה לארץ מגרמניה ב-1938, למד בבית הספר "מקווה ישראל" ושילב בין דת להתיישבות. הוא כתב לאשתו מרים: "את יודעת, מרים, שאני אוהב את עמנו אהבת אין קץ. שאני מוכן להקריב עבור עמי זה את הכול – וגם את חיי".

המוּכר ביותר בין ה-35 הוא דני מס, מפקד המחלקה. על שמו נקרא "מבצע דני" לכיבוש לוד ורמלה. דני מס נולד בגרמניה ב-1923 ועלה לארץ ב-1933, בעקבות האנטישמיות הזוועתית לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. ב-1941 דני מס הצטרף לפלמ"ח, בו שירת עד יומו האחרון ברחבי הארץ. בפברואר 1946 הוא פיקד על מתקפה נגד משטרת שרונה, שהייתה חלק מפעולות הפלמ"ח ב"ליל המשטרות" נגד השלטון הבריטי. בהתקפה נגד שרונה נהרגו 4 מלוחמיו ועל שמם נקרא "רחוב הארבעה" בתל אביב. על אף שגורם ההפתעה בפעולה הזו אבד, דני מס היה נחוש לדבוק במשימה. דרך גדרות המשטרה שנפרצו, הגיע דני יחד עם החבלנים למשוריינים של התחנה ואנשיו פגעו באחדים מהם. בהמשך סיכן את חייו בחילוץ פצועים. מס השתתף בפעולות נוספות כמו הורדת עולים מאוניות מעפילים, שחרור המעפילים ממחנה עתלית, עליית 11 יישובים בנגב וכן ב"ליל הגשרים". ב-1947 הוא קיבל את הפיקוד על גוש עציון, וב-11 בדצמבר 1947 השתתף בשיירה שהובילה אספקה מירושלים לגוש עציון. השיירה הותקפה על ידי ערבים ועשרה מאנשיה נהרגו (בהמשך היא נקראה "שיירת העשרה"). כמה מאנשי השיירה הצליחו לסגת מהמקום במכונית. לפי מקורות אחדים המכונית נמלטה כדי להזעיק עזרה. לעומת זאת ההיסטוריון אורי מילשטיין, שמחקריו מתאפיינים בניפוץ מיתוסים, טען כי דני מס פשוט ברח, וזו הייתה הסיבה שמס הוחלף בהמשך כמפקד גוש עציון על ידי עוזי נרקיס (מפקד פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים).

ב-14 בינואר 1948 הצליחו מגני גוש עציון להדוף מתקפה ערבית, אבל עוזי נרקיס חשש ממתקפה נוספת ודרש ממפקדת ירושלים ומהמטכ"ל לשלוח תגבורת. דני מס נקרא לעמוד בראש המחלקה שתצא רגלית מירושלים לגוש עם תחמושת, ציוד רפואי וציוד קשר. יציאת השיירה התעכבה בגלל האיחור בקבלת כלי הנשק. מפאת מחסור בנשק, למשימה יצאו 38 בחורים במקום 40. במקום לצאת בערב, כדי לעשות את כל המסע בחשיכה בלי להתגלות, יצאו הלוחמים בשעה 1 בלילה, בדרך תעו בניווט, התווכחו באיזה נתיב להמשיך, הגיעו למסקנה כי לא יצליחו להגיע בשעות הלילה, ולבסוף החליטו לחזור לירושלים כיד לצאת למחרת.

למחרת ב-15 בינואר – על אף שהיו עייפים מאוד וייתכן בלתי כשרים דיים למסע – בכל זאת המפקד דני מס החליט לדבוק במשימה. הלוחמים יצאו מהמושבה הר-טוב לכיוון גוש עציון, מרחק כ-28 ק"מ. גם הפעם יצאו רק 38 לוחמים במקום 40, בגלל מחסור בנשק. גם הפעם יצאו באיחור, בשעה 23:30 במקום 20:00. במהלך הדרך אחד הלוחמים טען כי שבר את רגלו, והוא חזר יחד עם שני לוחמים שליוו אותו. שלושתם ניצלו ממוות. עם שחר המחלקה התגלתה על ידי ערבים באזור הכפרים בית נטיף, ג'בע וצוריף. למקום הוזעקו ערבים מסביבה שהקיפו את הלוחמים היהודים. הלוחמים טיפסו על אחת הגבעות, שכונתה לאחר מכן "גבעת הקרב", ניהלו קרב שנמשך כעשר שעות, אשר בסופו נפלו כולם על וסביב הגבעה, שהייתה מרוחקת כ-5 ק"מ מגוש עציון. גופותיהם היו מוטלות בשדה במשך יומיים עד שפונו בידי הבריטים. תחילה נקברו בקבר אחים בכפר עציון, ובנובמבר 1949 היו הראשונים שהובאו למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הרצל. אלפי קברים נוספו במקום בעשורים הבאים.

ימים ספורים לאחר נפילת ה-ל"ה נשא בן-גוריון דברים בפורום של מפא"י בו סיפר כי לוחמי השיירה נתקלו בדרך ברועה ערבי, חסו על חייו ונתנו לו ללכת – אבל הוא הזעיק את תושבי הכפרים, ואלה חיסלו את אנשי השיירה. עזרא דנין, איש ש"י (שירות ידיעות של ההגנה) טען כי המקור הערבי, עליו נסמך סיפור הרועה, הוא מפוקפק. לסיפור ישנה גרסה אחרת המסתמכת על קצין משטרה בריטי ממשטרת חברון והיא גם הופיעה בעיתון "פלסטין". לפי הגרסה הזו שתי נשים ערביות מקוששת עצים, ראו את המחלקה בשעות הבוקר ליד כבר צוריף, נמלטו בבהלה ופתחו בצעקות וצרחות, וכך נתגלתה השיירה לכפריים.

שתי הגרסאות האלה שימשו ליצירת המרכיב החינוכי בסיפור גבורתם של לוחמי שיירת ה-ל"ה, בדבר מוסריותם הגבוהה של לוחמים יהודים, אשר חסו על חיי ערבים תמימים – בניגוד גמור לרצח ללא הבחנה של יהודים מצד הכנופיות הערביות (תוך התעלמות מאירועים בהם נרצחו אזרחים ערבים בידי יהודים במהלך המלחמה). סיפור נפילתם של לוחמי השיירה היה חומר טוב לחינוך דורות של לוחמים, בעיקר בזכות גבורתם: עשרות לוחמים מול מאות ואף אלפי כפריים ערבים. הם נלחמו עד הכדור האחרון, ונהרגו עד האחרון שבהם, בנוסח נפילת המצדה בשנת 73 לספירה. העובדה שלא שרד אף אחד מהם, הוסיפה גורם של מסתורין, סביבו נרקמו אגדות על רגעיהם האחרונים.  המשורר חיים גורי, שהיה אז בן 23 ושהה בשליחות באירופה, קרא בעיתון על נפילת ה-ל"ה וכתב על מותם את השיר "הנה מוטלות גופותינו", שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. חיים גורי חיבר את השיר בבודפשט. לפי עדותו של המשורר, בהתחלה הוא לא היה מרוצה מהשיר וזרק אותו לקמין, אך השיר לא נשרף, ורק למחרת שינה את דעתו ושלח אותו לאברהם שלונסקי, שפרסם אותו. השיר נכתב בגוף ראשון. "הנה מוטלות גופותינו...לא בגדנו...נשקנו צמוד ומרוקן כדורים...עשינו ככל שנוכל, עד נפל האחרון ולא קם". חיים גורי הסביר כי פשר המילים "לא בגדנו" הוא התנצלות על שלא ביצעו את המשימה עד תומה, בהתאם לאתוס של הדור לפיו חייבים לבצע את המישה בכל מחיר.

ההיסטוריון אורי מילשטיין, כדרכו בניפוץ המיתוסים הישראליים, במחקר ב-1983 הדגיש את כישלון המשימה של ה-ל"ה. ראשית, שליחת ה-ל"ה הייתה מיותרת, כיוון שעל אף שהשיירה לא הגיעה, הגוש לא נפל. זאת ועוד. ארגון השיירה ומסעה התאפיינו במחדלים לוגיסטיים, תכנוניים וביצועיים. לעומתו, ההיסטוריון ואיש הפלמ"ח מאיר פעיל מודה כי התגלות השיירה ונפילתה היו כישלון מבצעי – אבל, לדבריו, אין בכך להמעיט מגבורת לוחמיה ולוותר על הערך החינוכי בטיפוח סיפור גבורתם.  

גבורת מירה בן ארי ונפילת קיבוץ ניצנים, יוני 1948

מירה בן  ארי נולדה בברלין ב-1926 למשפחה אמידה ומשכילה ועלתה לארץ ב-1933 עם משפחתה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. היא הייתה ספורטיבית, עסקה בסיף והצטרפה להגנה. ב-1943, בטרם מלאו לה 18, הייתה בין מקימי קיבוץ ניצנים. בקיבוץ הכירה את אליקים ונישאה לו. בגיל 19 נולד בנם היחיד דני. קיבוץ ניצנים הוקם בין הערים אשדוד ואשקלון של ימינו, באזור שרוב תושביו היו ערבים והיה נתון להתקפות ספורדיות של ערביי הסביבה. חברי הקיבוץ חילקו את זמנם בין עבודה להגנה. מירה עברה קורס אלחוט ונעשתה לקשרית של הקיבוץ. אליקים היה נהג משאית, שליווה שיירות אספקה בכבישים.

בתוכנית החלוקה של האו"ם, שאושרה בכ"ט בנובמבר 1947, נכלל קיבוץ ניצנים בתחומי המדינה הערבית. החלטת כ"ט בנובמבר, שכללה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, סימלה למעשה את תחילתה של מלחמת העצמאות: מתקפה של ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי על מנת להכשיל את הקמת המדינה. המתקפות נגד ניצנים הלכו וגברו. באפריל 1948 כתבה מירה בן ארי: "ההתקפה נמשכת כבר 13 שעות. קולות נפץ, רעם תותחים...אך תודה שלאיש לא קרה כלום הודות לביצורים...הייתה להם [לערבים] תחמושת בשפע כי הם ירו אלפי כדורים, פצצות עשן ופגזים...הילדים שהו לאורך כל היום וגם בלילה במקלט".

בעקבות הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 וסיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הוחלט מטעמי ביטחון לפנות את מי שאינם לוחמים מהיישובים העבריים. ב-17 במאי פונו הילדים מניצנים, בהם דני. מירי הייתה אחת מתוך עשר מנשות הקיבוץ שלא פונו ונותרו להגן עליו. בטרם עזב דני, טמנה האם מירה בן ארי מכתב בכיס מעילו בו רשמה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב...כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר...אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה". בנימה אישית כתבה לבעלה: "אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו". לאימה תחת אש כתבה: "כאשר פינו את הילדים...בכיתי בכי קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בַּקשר עד שאחרון הילדים הגיע למקום מבטחים".

בעקבות הכרזת העצמאות, במאי 1948 פלשו צבאות ערב לישראל. צבא מצרים ריכז את מאמציו לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב. הוא התקדם עד אשדוד, שם עצר בסוף חודש מאי 1948, ליד גשר שפוצץ על ידי צה"ל, שמאז נקרא "עד הלום". בהמשך לא חידשו המצרים את התקדמותם צפונה, אלא פנו לכבוש את היישובים היהודיים שנותרו מאחור. ב-7 ביוני החלה מתקפה מצרית על ניצנים.

המתקפה נמשכה כ-15 שעות. בצד היהודי ניצבו 140 מגינים, בהם חיילי גבעתי (חלקם הגדול טירונים) וחברי הקיבוץ, כולל 10 נשים. הם היו מצוידים בעיקר בנשק קל ומנותקים מקשר אלחוט. מולם עמדו כוחות מצריים גדולים חמושים בטנקים, במטוסים ובמרגמות. משה הנפליג, סגן מפקד הכוח שנפל בשבי, העיד לימים על הקרבות. לדבריו,  לאחר הפצצות כבדות, כולל אוויריות, בהן נהרסו כמה בונקרים, ובאחד נקברו האנשים בבונקר, טנקים מצריים התחילו להתקדם אל המשק. רוב הנשק היה מלא אבק מהפגזות, הרובים הצ'כים בקושי ירו והרַגָּם נהרג.  במצב הזה קיבל סגן המפקד, מהמפקד אברהם שוורצשטיין, את הפקודה להיכנע. הכוח העברי הניף דגלים לבנים, אך המצרים המשיכו לירות. בתגובה, המגנים חידשו את הירי, אבל כאשר המפקד ראה שהמצב נואש החליט שוב להיכנע. הוא פקד להפסיק את האש ועלה בעצמו לעמדה עם דגל לבן. הוא קיבל כדור בכתף ולמרות זאת הלך עם האלחוטאית, מירה בן ארי, מול המצרים, כדי להודיע על כניעה. 

יצחק פונדק, מפקד גדוד של גבעתי ציין לשבח את פעילותה של מירה בן ארי בזמן ההתקפה המצרית. ביום הקרב, בו כבר היו הרבה הרוגים ופצועים, האלחוטאית הייתה יושבת בבונקר  "ובשקט נפשי שולחת מברק, שאין בו שום שגיאה באות, כל נקודה במקום, הכול כאילו היא יושבת בבית קפה" (עמ' 191). על רגעיה האחרונים סיפר פונדק: לאחר שאברהם, אשר הגיע עם דגל לבן נורה בידי קצין מצרי, למירה, שליוותה אותו, היה סיכוי להישאר בחיים. "אך היא לא היססה לרגע, ובאומץ רב שלפה את אקדחה, כיוונה וירתה בקצין המצרי היורה, אשר התמוטט גם הוא ונפל לרגליה. על תגובתה זו היא שילמה בחייה" (עמ' 192-191).

לאחר רצח המפקד, האש נפסקה ובוצעה הכניעה. 33 ממגיני הקיבוץ נהרגו, בהם שלוש נשים. 106 לוחמים נפלו בשבי וחזרו בשלום לאחר תשעה חודשים. בניגוד להצלחה המצרית בכיבוש ניצנים, הם נכשלו בכיבוש נגבה ויישובים אחרים. בנה של מירה, דני, שנותר יתום, גידל ילדים וזכה לנכדים, והיה גאה באימו שהקריבה את חייה למען קיום המדינה. סיפורה של מירה הפך לסמל לגבורה לדורות, וב-2022 הרמטכ"ל אביב כוכבי, שיבח את אומץ ליבה.

מלבד מירה בן ארי, בזמן אמת לא זכו לוחמי הקיבוץ לכבוד, אלא לגינוי. ב-9 ביוני, מייד לאחר נפילת הקיבוץ בידי המצרים, חיבר אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי "דף קרבי". הדף נכתב ביוזמתו של מח"ט גבעתי שמעון אבידן והופץ בידיו ללוחמים. במסמך נכתב כי נפילת הקיבוץ היא "כישלון חמור" וכי מנפילתו עלול האויב להסיק "כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי תוך שעות ספורות...טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני...לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!"

קובנר היה ממנהיגי "השומר הצעיר" אשר קנה לו שם כמנהיג הפרטיזנים שיצאו מגטו וילנה. ב-1942 בתקופת השואה פרסם קובנר כרוז ובו משפט שנכנס להיסטוריה: "אל נלך כצאן לטבח". הביטוי "כצאן לטבח" דבק בהמשך ככינוי גנאי לקורבנות השואה, שלא גילו לכאורה התנגדות להשמדתם.

במארס 1949 חזרו שבויי ניצנים מהשבי ופתחו במאבק לטיהור שמם. הם גינו את הדף הקרבי של קובנר ושלחו מכתב לבן גוריון בו טענו כי מפקדי הדרום "ביחסם האדיש  ובהזנחה כלפינו גרמו למצב קשה וטרגי", ותבעו לברר את הפרשה. בתגובה, הורה בן גוריון להקים ועדה לחקירת נפילת הקיבוץ. הדוח שלה שפורסם במאי 1949 פסק ל"מתן ריהביליטציה ללוחמי ניצנים". בדוח צוין כי הלוחמים המשיכו להילחם "גם לאחר שפרץ האויב את קו ההגנה...תוך בדידות מעיקה ומדכאה, לחמו במיטב יכולתם ועקשנותם, ללא כל סיכוי לניצחון". הדוח קבע כי ניצנים הייתה ראויה לתגבורת, אך שלל אפליה על רקע פוליטי. עוד קבע כי הפקודה להיכנע ניתנה לאחר "שכל דרך אחרת להצלת האנשים מהשמדה ברורה לא נראתה", ולמעשה ציין בחיוב את אי בחירתם של לוחמי ניצנים לסיים את חייהם בנוסח מצדה. ואולם בסתירה מסוימת לקביעה הזו, טען התחקיר כי הדף הקרבי של קובנר היה מוצדק בזמנו, כיוון שנפילת היישוב ניצנים בזמנו ערערה את ביטחונם וכושר עמידתם של הלוחמים במקומות אחרים, כולל נכונות במקומות אחדים ללכת בעקבות ניצנים ולהיכנע.

בעקבות הדוח, ביום האזכרה לנופלי הקיבוץ [לא צוין תאריך, יוני 1949?], קרא האלוף דוד שאלתיאל  את הודעת המטה הכללי של צה"ל בזו הלשון: "עתה ברור שההתגוננות במקום זה, בניצנים, הייתה אחד הפרקים המזהירים במלחמתנו על מדינת ישראל...מעטים מול רבים, מחוסרי נשק כבד ושריון ומוקפים כנופיות וגדודי צבא סדיר, עמדו במאבק מר, עקשני וממושך, בנקודה מבודדת זו עד אפיסת התחמושת...הננו גאים בניצבים". חברי הקיבוץ ניצנים הקימו את הקיבוץ מחדש  במרחק שני קילומטרים מהמקום המקורי בו עמד.

על אף הדוח שטיהר את שמם של הלוחמים, הכתם שדבק בניצנים בשל דבריו של קובנר לא נמחק. ב-1983 שוב נפתח הפצע מחדש בעקבות ריאיון עיתונאי עם מח"ט גבעתי שמעון אבידן. הוא סירב להתנצל על הדף הקרבי והסתפק באמירה כי כיום הייתי מנסח זאת אחרת, ואף טען כי דברי הדף רלוונטיים גם כיום. הוא הסביר: "כאשר הוא [הלוחם] עשה מעל ומעבר יכולתו, אינני יכול להגיד שלא ייפול בשבי". מדבריו עשוי היה להשתמע כי מוטב למות בנוסח מצדה, מאשר להיכנע.  (עם זאת, בנו של אבידן נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה, ולא אביו ולא קובנר הוקיעו אותו על כך.) אבידן נענה להזמנת אנשי הקיבוץ להסביר את דבריו ובשיחה איתם טען כי הוקעת הכניעה נועדה למנוע התפשטות רוח תבוסתנות של כניעת יישובים נוספים. לדבריו: "אחרי ניצנים הייתה בריחה, הייתה נסיגה, עצרנו את הבורחים בשערי באר טוביה, במכות, בכוח ובאיומים! זו הסיבה שכתבנו את הדף". יש לציין כי ניצנים לא היה היישוב היהודי הראשון או היחיד שנכנע במלחמת העצמאות. הרשימה כוללת את הרובע היהודי בירושלים, את גוש עציון, כפר דרום, יד מרדכי ועוד – ורק ניצנים הוכתם.

בניגוד לאבידן, יצחק פונדק, מפקד גדוד בגבעתי, התנצל בפה מלא על הדף הקרבי ואף אישר את הטענות של חברי הקיבוץ כי היישוב היה דל באמצעים ובנשק, בהשוואה לשאר הקיבוצים בגזרה, וכי המח"ט והמטה שלו לא ביקרו בו מיום שפרצה המלחמה, והמח"ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר.

שלא כמו אבידן ופונדק, קובנר סירב לבוא לקיבוץ ולפגוש את אנשיו עד מותו ב-1987. בנו של קובנר, הצייר מיכאל קובנר – לאחר התלבטויות קשות כדבריו – ב-2022 פרסם מכתב בו הצדיק למעשה את הדף הקרבי של אביו. לדבריו, הדף ביטא את רוח הפיקוד, "הייתה הבנה מקיר לקיר שנלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי". הבן רק מוכן היה לציין בסוגריים כי את התפיסה הזו ביטא הדף "אולי בחריפות יתר".

שתי הערות

הדף הקרבי של אבא קובנר (יוני 1948), ובו התנגדות עקרונית לכניעה ולהליכה לשבי, התחבר כנראה גם בהשפעת הפקודה שהייתה מוטלת על חיילי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, שאסרה עליהם ליפול בשבי בכל מצב, גם בהיותם פצועים. (הדבר לא מנע מכ-5 מיליון חיילים סובייטים ליפול בשבי, כולל בנו של סטאלין – אשר אביו היה אחראי לפקודה הקשוחה.) חיילים שחזרו מהשבי לאחר המלחמה נענשו.

המחבר, עופר אדרת, לא נגרר למגמה לנפץ את ההילה האופפת את דמותם של  גיבורי ספרו. רצונו הוא להגיע לחקר האמת, לא להתעלם ממניעים אישיים של הגיבורים, אם ניתן לאתרם – וכל זאת תוך מתן כבוד ואף יראת כבוד להם. לעומת זאת,  הכותרת "7 אגדות שלנו" עלולה ליצור רושם מוטעה כאילו מדובר בעוד חיבור שמכוּון להרוס מיתוסים. על כן, לדעתי, מוטב היה לתת לספר כותרת אחרת.

 

 

 

 

 

---

[1]Friedlander, Saul. The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews   1939-1945 (New York: Harper Perennial, 2008), p.125.

 

מת'יוס, אוון. התפשטות יֵתֶר מלחמתו של פוטין נגד אוקראינה (לונדון, 2023) [סיכום וביקורת]

מת'יוס, אוון. התפשטות יֵתֶר: הסיפור מאחורי הקלעים על מלחמתו של פוטין נגד אוקראינה (לונדון, 2023). 432 עמ'.

Matthews, Owen. Overreach: The Inside Story of Putin's War Against Ukraine

(London: Mudlark, Ebook Edition 2023)

אוון מת'יוס נולד ב-1971 בלונדון והוא עיתונאי והיסטוריון בריטי. אביו בריטי ואימו רוסייה והוא מדבר רוסית כשפת אם. בין השנים 1997-1995 היה כתב The Moscow Times במוסקבה ובין השנים 2012-2006 היה ראש המשרד המוסקבאי של Newsweek. במשך כרבע מאה בה עבד ברוסיה, רק שישה אנשים סירבו לדבר אתו מחשש להשלכות כלפיהם. המצב השתנה דרמטית לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 והחוקים החמורים של הפרלמנט הרוסי בעקבותיה, בנוגע להפצת שקרים על הצבא והגדרת סוכן זר. לכן מקורות רבים המצוטטים בספרו הם אנונימיים. הספר נכתב במוסקבה ובקייב בין מארס 2022 למארס  2023 ועוסק במלחמה בין רוסיה לאוקראינה בשנתה הראשונה ב-2023-2022. עם זאת, חלק ניכר מספרו דן בשורשי הקשר בין רוסיה לאוקראינה בימי הביניים, באוקראינה בתקופת הצארית, בהיסטוריה של אוקראינה בתקופה הסובייטית והפוסט סובייטית, כולל הסכסוך הרוסי-אוקראיני בשנים 2022-2014. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר מת'יוס. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

תולדות יחסי רוסיה-אוקראינה

הישות המדינית "רוּס של קייב",  בה רואים היסטוריונים רוסים ופוטין כמקור של המדינה הסלאבית הגדולה, הייתה בעצם נסיכות שתושביה סלבים, אבל נשלטה בידי ויקינגים. הוויקינגים פלשו אליה  כדי להגן על תחנות מסחר מהים הבלטי לים השחור. מייסדה של רוס הקייבית הנסיך ולדימיר (1015-958), לא היה מכיר את שמו שנתנו לו הרוסים. הוא דיבר נורבגית עתיקה וקרא לעצמו Waldemar. ב-2016 פוטין הציב לוולדימיר הגדול מקייב פסל בגובה 17 מ' מחוץ לקרמלין. אבל לאמיתו של דבר Waldemar היה לא רק סקנדינבי בדמו, אלא גם בתרבותו ובשפתו והיה פגני ברוב תקופת שלטונו. ב-988 הוא ציווה על נתיניו הסלאבים לקבל את הנצרות, כמחיר לנישואי אחותו עם קיסר ביזנץ. בדומה למדינות אחרות באירופה – כמו אנגליה, צרפת, איטליה ועוד –  ההיסטוריה והזהות של רוסיה לא עוצבה על ידי עם אחד, אלא באמצעות גלים של כיבושים ושלטון בידי זרים. לדוגמה, מוצא משפחתו של אימו של המחבר מת'יוס, מנסיך מלחמה טטרי בשם Bibik Beg, אשר הצטרף לצד המנצח של הרוסים בסוף המאה ה-15, ושמו עבר רוסיפיקציה –   Bibikov. לאחר שרוסיה המוסקבאית השתחררה מעול המונגולים, במאה ה-16 היא שאפה להשתלט על שטחי אוקראינה מול פולין וליטא במערב, והאימפריה העותומנית ובעלי בריתה הטטרים בדרום. באותם שטחי אוקראינה שנותרו באותה התקופה ללא שליטה של אף מדינה זרה, טטרים צדו עבדים. המונח קוזק מקורו תורכי במשמעות של אדם חופשי או שודד. מדובר היה בעיקר בדוברי אוקראינית, עבדים שנמלטו משוביהם הטטרים.   

אוקראינה הייתה תמיד מדינת גבול בין המזרח הסלאבי האורתודוכסי לבין המערב הקתולי, וגם בין האימפריה הרוסית לבין העולם המוסלמי בדמות האימפריה העותומנית והטטרים של קרים. רוב שטחה של אוקראינה המודרנית היה חלק ממדינה פולנית-ליטאית במשך תקופה ארוכה יותר מאשר היכללותה באימפריה הרוסית. לקראת המאה ה-17 הקוזקים של מרכז אוקראינה הפכו לישות פוליטית ולכוח צבאי. בניסיונותיהם להקים מדינה עצמאית הם לפעמים כרתו בריתות עם המדינות השכנות: פולין, רוסיה המוסקבאית והאימפריה העותומנית. ב-1610 ושוב ב-1618 הקוזקים כבשו את העיר מוסקבה כחלק מהצבא הפולני. אבל ב-1654 בוהדן (בוגדן) חמלניצקי , מנהיג הקוזקים של זפורוז'יה מרד בפולנים ונשבע אמונים לצאר אלכסיי רומנוב מרוסיה המוסקבאית. דוּבר בברית – וזאת בניגוד לתיאור האירוע בהיסטוריוגרפיה  הסובייטית כאיחוד בין אוקראינה לרוסיה. ספר הלימוד המודפס  הראשון של ההיסטוריה הרוסית, שפורסם ב"מנזר המערות" בקייב ב-1674 –והכריז על קייב כ"עיר הבירה הראשונה" של צארי מוסקבה וכמקום הולדתה של הנצרות האורתודוכסית של מוסקבה –  יצא לאור בנסיבות הבאות: קייב התכוננה למתקפה עותומנית, והפולנים דרשו מרוסיה המוסקבאית להחזיר את אוקראינה. הספר הזה יצר את הנרטיב, שעדיין מקובל היום על ידי רוב הרוסים כהוכחה בדבר מוצאם הקייבי של אומתם. ואולם היה זה ניסיון מוקדם מצד "מַאלוֹ-רוסיה" (=רוסיה הקטנה) – כפי שמחברי הספר מתארים את אוקראינה – להטות את ההיסטוריה לצרכים הפוליטיים באותה התקופה.

ב-1708 בעת מרד הקוזקים בהנהגת איוון מזפה (Mazepa)  נגד הצאר פטר הגדול, מזפה רשם: "מוסקבה, כלומר האומה הרוסית הגדולה, תמיד שנאה את אומתנו הרוסית הקטנה. בכוונותיה המרושעות היא מזמן הייתה נחושה להביא את אומתנו לכיליון". המרד של מזפה היה הניסיון האחרון של האוקראינים להקים מדינה עצמאית, עד להתמוטטותה של האימפריה הרוסית עצמה ב-1917. הקיסרית יקטרינה הגדולה, אשר שלטה במחצית השנייה של המאה ה-18 (לאחר שהדיחה את בעלה הצאר פטר ה-3 ב-1762), השתלטה על רוב שטחה של אוקראינה המודרנית וציוותה לבצע רוסיפיקציה באזורים החדשים. השלטון הרוסי עודד מתיישבים רוסים להתיישב באזור פורה המכונה  כיום דונבאס.

בעקבות המהפכה הבולשביקית והתמוטטות האימפריה הרוסית בשלהי 1917, בינואר 1918 "הראדה המרכזית", הפרלמנט המהפכני של אוקראינה, אשר נשלט על ידי סוציאליסטים ומפלגות שמאליות, הכריז על הקמתה של "הרפובליקה העממית של אוקראינה". הישות הפוליטית הזו לא שלטה על רוב שטחה של אוקראינה של היום. החלק המערבי של אוקראינה היה נתון עדיין תחת שלטון אוסטרו-הונגרי, והבולשביקים הקימו את "הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה" שבירתה חרקיב (חרקוב ברוסית). "הרפובליקה העממית של אוקראינה" הייתה מדינת הלאום האוקראינית הראשונה מאז קיומה של ההטמאנות  (Hetmanate) הקוזאקית האוקראינית בערך בין אמצע המאה ה-17 לאמצע המאה ה-18. בדומה להטמאנות בזמנה, המדינה האוקראינית הפכה לאזור מריבה בין המדינות השכנות: גרמניה, פולין ורוסיה הבולשביקית. קייב נפלה מיד ליד במשך 16 פעמים עד שעברה לבסוף לשלטון בולשביקי  באוגוסט 1920. 

פוטין בנאומו ב-21 בפברואר 2022 טען כי אוקראינה המודרנית נוצרה על ידי לנין וכי זו לגמרי יצירה בולשביקית שהוקמה באמצעות קטיעת שטחים רוסיים היסטוריים משטחה של רוסיה. מבחינה טכנית פוטין צודק. לנין אכן התווה לראשונה את הגבולות של הרפובליקות הסובייטיות של אוקראינה, בלארוס ורוסיה – אשר עתידות להכריז על עצמאותן בדצמבר 1991. אבל פוטין התעלם מהגורם הבסיסי ביותר להחלטתו של לנין להקים רפובליקה אוקראינית. שאיפותיה של אוקראינה לעצמאות היו כה חזקות עד שלנין החליט להעניק לה אוטונומיה במסגרת ברית המועצות כדי להמשיך לשלוט בשטחה. השפה האוקראינית הפכה לשפה הרשמית של הממשל וההשכלה ברפובליקה הסובייטית האוקראינית.  סבו של המחבר מצד אימו, בוריס ביביקוב – על אף מוצאו מאצולה רוסית – הפך לקומוניסט נלהב. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1924, שירת כקומיסר בצבא האדום בשנים 1928-1926  ובהמשך היה למנהל בית חרושת לטרקטורים בחרקיב.

בניגוד ללנין, הזהות העצמאית האוקראינית היוותה בעיני סטאלין איום קיומי על בריה"מ. סטאלין רצה להפוך את אוקראינה לבית חרושת לתבואה עבור הערים הגדולות ולמקור למטבע זר עבור רכישת מכונות מתוצרת מערבית לביצוע תהליך תיעוש. על האיכרים האוקראינים הוא כפה קולקטיביזציה. בכך שאף לרפא אותם מדבקות ברכוש פרטי, כאשר מכניזציה בחקלאות נועדה לאפשר להם להיות פרולטרים בתהליך התיעוש. אבל האיכרים סירבו לעבור קולקטיביזציה – דבר שיצר ירידה חדה בתפוקה החקלאית. המחסור בתבואה לתזונה בתוך אוקראינה לא   מנע     מסטאלין  בשנים 1932-1931, לא רק להמשיך, אלא גם להעלות את ייצוא התבואה, כדי לקנות מכונות לביצוע תוכנית התיעוש האינטנסיבית. התוצאה הייתה Holodomor – שפירושו באוקראינית רעב-מוות, המתואר באוקראינה המודרנית כרצח עם הדומה לשואה. עד לחורף 1933 בין 4 ל-7 מיליון איכרים אוקראינים מתו מרעב. בעקבות ה- Holodomor בוריס ביביקוב, סבו של המחבר מצד האם,  ורבים מחברים בכירים במפלגה הקומוניסטית של אוקראינה בקונגרס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, מתוך התנגדות לסטאלין, הצביעו בעד סרגיי קירוֹב לראשות המפלגה. בתגובה, בשנים 1938-1937 כשליש מחברי המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה נאסרו, ובמקביל, רוב נציגי הקונגרס ה-17, רבים מהם אוקראינים, הוצאו להורג. בוריס ביביקוב, היה אחד מהם. אשתו של ביביקוב, Marfa, נאסרה ונשלחה לגולאג בקזחסטן, בתור אשתו של אויב העם למשך 15 שנה. ילדיה, כלומר אימו של המחבר לודמילה ואחותה הבכורה לנינה, נשלחו לבית סוהר לילדים ואחר כך לבית יתומים. מנקודת ראותה של המדינה הסובייטית ה-Holodomor והטרור היו חלק מאותו פרויקט: חיסולם של האויבים המעמדיים, וגם של  חברי מפלגה החולקים על הקו המפלגתי ולאומנים אוקראינים. באותה התקופה בה איכרים אוקראינים מתו מרעב, המשטרה החשאית אסרה את האליטות האינטלקטואליות והפוליטיות של אוקראינה. בקיצור, הייתה זו  השמדת עם, הרס אומה ותרבותה.

סטפן בנדרה (Stepan Bandera) היה מנהיג של פלג רדיקלי של הקבוצה הצבאית למחצה בשם "ארגון הלאומנים האוקראינים" (OUN). בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, הוא היה אסיר בבית סוהר פולני בעוון פעילות טרור נגד פולנים במערב אוקראינה שנשלטה מוורשה. בעקבות המלחמה  הוא ברח מהכלא. בשיתוף פעולה עם המודיעין הנאצי הוא הקים כוחות לוחמים מקרב "ארגון הלאומנים האוקראינים", אשר במהלך הפלישה הנאצית לבריה"מ  ב-1941 השתתפו בכניסה לעיר לביב (לבוב ברוסית) [העיר עברה לשלטון סובייטי בעקבות חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, מאוגוסט 1939]. ואולם תמיכתו של בנדרה בעצמאותה של אוקראינה לא תאמה כלל את התוכנית הנאצית לגבי ארץ זו: לשעבדה, להמית בהרעבה חלק מתושביה ולהפוך אותה לאסם התבואה של גרמניה. לכן בנדרה נאסר בקיץ 1941, ורוב תקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז  ליד ברלין. תומכיו גם כן שאפו לעצמאותה של אוקראינה, אבל בתקופת המלחמה נגד בריה"מ פעלו בעורף הצבא הסובייטי במסגרת "צבא ההתקוממות האוקראיני", אשר בשיאו מנה כ-100,000 חיילים. נוסף לצבא הסובייטי, הם "תקפו" (כך במקור) פרטיזנים פולנים ואזרחים פולנים ויהודים. אוקראינים פעלו לטובת גרמניה גם במסגרת דיביזיית SS   אוקראינית שמנתה כ-20,000 איש; ובמסגרת יחידות עזר, אשר אנשיהם שימשו שומרים במחנות ההשמדה בפולין.

עם זאת, הרוב המכריע של האוקראינים תמך בצד הסובייטי במהלך מלחמתה של גרמניה נגד בריה"מ. במלחמה בשנים 1945-1941 יותר מ-7 מיליון אזרחים אוקראינים מאוקראינה הסובייטית – מתוך אוכלוסייה של 34 מיליון שלפני המלחמה – שירתו בשורות הצבא הסובייטי. אחד מהם היה סבו של ווֹלוֹדימיר זלנסקי. רוב האוקראינים, בדומה לרוסים, איבדו קרובי משפחה בתקופת המלחמה נגד היטלר. על כן ניסיונו של פוטין לתאר את הלאומנות האוקראינית, כשוות ערך לפשיזם, פוגענית ביותר בעיני רוב האוקראינים  המודרניים.

לאחר סיום המלחמה, סטאלין סיפח לאוקראינה שלוש פרובינציות בהן היה רוב לדוברי אוקראינית: גליציה, ווהלין ופודוליה. האזורים האלה שכנו במערבה של אוקראינה  והיו בעבר תחת שלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית  ואחר כך פולין העצמאית. תושביהם דיברו גרסה פולנית של אוקראינית והיו קתולים-רומאים או קתולים-יוונים בדתם. קתולים יוונים נוהגים לפי טקסים של הכנסייה האורתודוכסית אבל מכבדים את סמכותו של האפיפיור. לאחר העצמאות ב-1991 אוקראינה המערבית תהפוך לאנטי רוסית ביותר בהכרתה הפוליטית.

ב-1954 המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב העביר את חצי האי קרים לאוקראינה. באותה העת, לאחר שסטאלין גירש את הטטרים ב-1944, 71% מתושבי קרים היו רוסים. חרושצ'וב העריך כי צירופה של קרים לאוקראינה תסייע לשיקומה הכלכלי לאחר המלחמה. בתקופת חרושצ'וב ויורשו ליאוניד  ברז'נייב – שניהם ילידי אוקראינה – אוקראינה תהפוך למרכז תעשיות האוויר, ההגנה והגרעין. במקביל, באותה התקופה באוקראינה החלה להתגבש תנועת התנגדות לשלטון הרוסי תחת הדגל של לאומיות דמוקרטית. היא שאבה השראה מתנועות אנטי קומוניסטיות  ברפובליקות הבלטיות ובפולין שראו בבריה"מ מדכאת קולוניאלית. תנועה זו הייתה יורשת של האינטלקטואלים האוקראינים במאה ה-19.

שליטתה של רוסיה על אוקראינה לא הייתה כיבוש קולוניאלי במלוא מובן המילה, כפי שהיסטוריונים אוקראינים לאומנים טוענים. רבים מהאליטה האוקראינית שולבו באימפריה הצארית במישור הפוליטי והאקדמאי, והמגמה הזו נמשכה בתקופה הסובייטית. שליטי בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב (1964-1953) וליאוניד ברז'נייב (1982-1964) נולדו באוקראינה במשפחות של איכרים רוסים, ומיכאיל גורבצ'וב (1991-1985) היה אוקראיני למחצה. רוסית הפכה לשפת השלטון, ההשכלה והשפה המשותפת של האוכלוסייה העירונית הרב-אתנית. אנשי צבא בכירים ממשפחת ביביקוב נלחמו בשירות האימפריה הרוסית, כולל במלחמת קרים ב-1856-1853, ובהמשך גם בשירות בריה"מ.

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 פוטין החל לראות עצמו כמעין היסטוריון. בהיותו בבידוד בעקבות מגפת הקורונה החל מאביב 2020, פוטין במשך חודשים עבד על מאמר היסטורי שהכיל 7,000 מילים. המאמר פורסם ביולי 2021  ובו קבע כי רוסיה, בלארוס ואוקראינה הן "אומה גדולה אחת, אומה משולשת". השקפתו של פוטין, שנועדה להצדיק את הפלישה לאוקראינה התבססה על לאומיות-אתנית. בהתאם לנקודת ראות זו מלחמתו נגד אוקראינה התנהלה לא כדי לשעבד עם זר, אלא כדי להגן על זכויות של אנשים שבעיניו נחשבו כרוסים בעיקרם. התיאוריה של פוטין תואמת את זו של הוגי דעות רוסים מהתקופה הצארית. מנגד, אוקראינים מודרניים ופרשנים מערבים טוענים כי האוקראינים אינם רוסים וכי האוקראינים הם אומה עצמאית עתיקה.

שתי הדעות פגומות. אוקראינים הם אכן אומה עתיקה, אבל במשך רוב ההיסטוריה שלה לא הייתה עצמאית, וגבולותיה מעולם לא היו כאלה בהם הוקמה לאחר פרישתה מבריה"מ ב-1991. פוטין צודק בקביעתו כי מוצאם של הרוסים, הבלארוסים והאוקראינים מרוּס של קייב וכי קיימת קרבה לשונית ביניהם. עם זאת, השפה האוקראינית שונה מרוסית כפי שאנגלית שונה מהולנדית: בשתי השפות ישנן 35% הבדלים לשוניים ו-65%  דמיון. שתי השפות דומות, אך אינן ניתנות להבנה הדדית. [כמו כן, בכל פעם שהשלטון המרכזי ברוסיה נחלש או התערער שאיפות ההיפרדות מרוסיה של אוקראינים גברו ואף זכו למימוש חלקי וזמני. מגמות אלה באו לידי ביטוי במרד של איוון מזפה, בעת פלישתו של קרל ה-12 מלך שבדיה לרוסיה בתחילת המאה ה-18; בעצמאותה הזמנית של אוקראינה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917 והתפרקות האימפריה הרוסית; בהתנגדות מזוינת לשלטון הסובייטי באוקראינה מצד קבוצות חמושות קטנות במחצית השנייה של שנות ה-40, כאשר השלטון של מוסקבה  עדיין לא הספיק להתבסס דיו לאחר השתלטותו המחודשת על אוקראינה בתום מלחמת העולם השנייה; ולבסוף בעצמאותה המלאה של אוקראינה לאחר התפרקותה של בריה"מ ב-1991.]

צודק פוטין בדבר קיומם של קשרים משפחתיים, קשרי דם, בין רוסים לאוקראינים. לדוגמה, אימו של המחבר לודמילה ביביקובה  (Ludmila Bibikova) נולדה בחרקוב, הוריה נולדו בקרים ובפולטבה (כיום, כל המקומות בשטחה של אוקראינה) – אבל משפחת ביביקוב ראתה עצמה כרוסית, שירתה את האימפריה הרוסית ואחר כך את הסובייטית. ואולם טעותו הבסיסית של פוטין הייתה טענתו כי האוקראינים דוברי הרוסית באופן טבעי רואים את עצמם מבחינה אתנית ופוליטית כרוסים. בפלישתה של רוסיה לאוקראינה שהחלה ב-2022 "מיליוני" אוקראינים דוברי רוסית ברחו מהכוחות הפולשים ו"עשרות אלפים" התנדבו להילחם נגד ה"משחררים" הרוסים.

אוקראינה העצמאית: שני העשורים הראשונים, 2013-1991

בהשפעת התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה והחלטתה של ליטא להכריז על עצמאות מבריה"מ במארס 1990, באוקראינה עלתה על פני השטח תנועה בעלת מגמות בדלניות. כאשר באוקטובר 1990 השלטון  ניסה לפזר ב"כיכר העצמאות" (Maidan  Nezalezhnosti) במרכז קייב מחאה של סטודנטים, עשרות אלפי תושבי קייב  הגיעו לכיכר להגן עליהם. הם זכו בתמיכתו של  ליאוניד קרבצ'וק (Kravchuk), היושב ראש החדש של הסובייט העליון (הפרלמנט)  של אוקראינה.  המשטר נאלץ לוותר.

בניגוד לטענתו של פוטין במאמרו משנת 2021 לפיה מעורבות זרה גרמה לפירוקה של בריה"מ – נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב, בעת נאומו בפרלמנט האוקראיני בקייב ב-1 באוגוסט 1991 הביע למעשה תמיכה בעמדת גורבצ'וב בהתנגדותו לפרישתה של אוקראינה. הוא הזהיר את אוקראינה מפני "לאומיות אובדנית" ו"ערבוב בין חופש לעצמאות". (בוש תמך רק בפרישתן של המדינות הבלטיות.) דבריו נגדו את שאיפת נציגי הפרלמנט לעצמאות. לאחר כישלון הקשר נגד גורבצ'וב ב-21 באוגוסט 1991, ב-24 באוגוסט הפרלמנט של אוקראינה הכריז ברוב עצום על עצמאות ארצו: 346 הצביעו בעד, 5 נמנעו, ו-2 התנגדו. בעקבות הכרזת העצמאות של אוקראינה, נשיא הרפובליקה הרוסית בוריס ילצין הכריז כי לרוסיה תהיה "הזכות לפתוח את שאלת גבולותיה עם אותן הרפובליקות", אשר באופן חד צדדי פרשו מבריה"מ. דוברו של ילצין הבהיר כי חצי האי קרים והחלקים המזרחיים של אוקראינה, בהם דונבאס, יכולים להוות שטחים נתונים במחלוקת. את האיום הזה בדבר סיפוח שטחים מאוקראינה לרוסיה, אם זו תתעקש על עצמאותה, עתיד היה לאמץ פוטין. ב-1 בדצמבר 1991 התקיים באוקראינה משאל עם על השאלה האם להישאר בבריה"מ או לפרוש. במשאל בו השתתפו 84% מהאוכלוסייה, 90% הצביעו בעד עצמאות, ואף בחצי האי קרים בו 66% מהאוכלוסייה היו רוסים, 54% הצביעו בעד עצמאות. ליאוניד קרבצ'וק, הנשיא הראשון של אוקראינה העצמאית, סירב לקבל את הצעתו של ילציו לחתום על ברית איחוד חדשה בין שתי המדינות. במקום זה שני האישים האלה, יחד עם מנהיג בלארוס, הקימו את חבר המדינות העצמאיות. עצמאותה של אוקראינה, שאושרה במשאל עם בדצמבר,  היא שהביאה לפירוקה הסופי והפורמאלי של בריה"מ ב-25 בדצמבר 1991.

לאחר התפרקותה של בריה"מ, באוקראינה נותרו כ-1,700 ראשי חץ גרעיניים והיא הפכה לכאורה למעצמה הגרעינית השלישית בגודלה בעולם. בתמורה על ויתור על נשקה הגרעיני, ב-4 בדצמבר 1994 נחתם מזכר בודפשט (Budapest Memorandum) לפיו ארה"ב, רוסיה ובריטניה הציעו ערבויות ביטחון לקייב והבטיחו "לכבד את העצמאות, הריבונות והגבולות הקיימים של אוקראינה" [ציטטה של המזכר]. כעבור כ-20 שנה, לאחר שרוסיה סיפחה את חצי האי קרים, המדינות הערבות לביטחונה של אוקראינה התעלמו לגמרי מהתחייבויותיהן במזכר בודפשט. באותה השנה אוקראינה חתמה על הסכם "שותפות למען שלום" (Partnership for Peace) של נאט"ו, שהיווה צעד בדרך ארוכה לחברות מלאה בנאט"ו. ההסכם הזה עורר את מורת רוחו של ילצין.

ב-2003 החלה התמודדות על נשיאות אוקראינה בין מועמד פרו מערבי, ויקטור יוּשצ'נקו, לבין מועמד פרו רוסי, ויקטור יַנוּקוֹביץ'. בשנה הזו מומחי התעמולה הפוליטיים של פוטין החליטו להדביק ליושצ'נקו ולתומכיו את הכינוי פשיסטים. יש לציין כי אביו של יושצ'נקן שירת בצבא הסובייטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית ואימו סיכנה את חייה כשהסתירה יהודים. בספטמבר 2004 יושצ'נקו הורעל על ידי סוכניו של פוטין. בעקבות טיפול רפואי חייו ניצלו, אך פניו עוּותו. בבחירות שהתקיימו  בנובמבר 2004, בבחירות חוזרות, ניצח יושצ'נקו את ינוקוביץ בתוצאה 52% מול 45%. פוטין היה משוכנע כי ניצחונו של יושצ'נקו הושג כתוצאה ממעורבותו של המערב וחשש מהצטרפותה של אוקראינה כעת לנאט"ו. יש לציין כי מהלך כזה מצד אוקראינה נתפס כמאתגר לאינטרסים של רוסיה לא רק מצד תומכיו של פוטין אלא גם מצד מבקריו הליברליים החריפים ביותר.

תלותה הרבה של אוקראינה באספקת גז זול מרוסיה ובהכנסות על מעבר צינורות הגז מרוסיה דרכה לאירופה (צינורות שהוקמו עוד בתקופת קיומה של בריה"מ) חייבו את יושצ'נקו להתנהל בזהירות מול פוטין. כמו כן רצה למנוע איום של פלישה רוסית. בעקבות לחץ כבד מתומכיו במערב אוקראינה, יושצ'נקו הכריז על סטפאן בנדרה "גיבור אוקראינה" – צעד שעורר זעמו של הקרמלין. כבר הנשיא השני של אוקראינה, ליאוניד קוּצ'מה, מיסד את יום השנה לרצח בהרעבה (Holodomor) ב-1998. יושצ'נקו שדרג את זכר האירוע הזה כיום של אֵבֶל לאומי בו נאסרו כל תוכניות בידור מעל גלי האתר. עם זאת יושצ'נקו נמנע להאשים את העם הרוסי ברצח בהרעבה וטען כי האשם בכך הוא המשטר הסובייטי האימפריאלי והקומוניסטי.

אירועי "מאידאן", רוסיה משתלטת על קרים והקמת שתי רפובליקות בדלניות בדונבאס

ב-2010 ניצח ויקטור ינוקוביץ' בבחירות לנשיאות ברוב של כ-3%. ב-2011 פוטין העלה את רעיון הקמת האיחוד האירו-אסיאתי, בתור גוש כלכלי, פוליטי וצבאי בהנהגת רוסיה, וכארגון אנטי מערבי ומתחרה לאיחוד האירופי. אבל ללא חברותה של אוקראינה בו, הגוש הזה היה מאבד במידה רבה מערכו עבור רוסיה של פוטין, וזאת בדומה לפגיעה הקשה במעמדן  של האימפריות הצארית והסובייטית, ללא הכללתה של אוקראינה בהן.  ינוקוביץ', על אף שבמסע הבחירות שלו תמך בחיזוק הקשרים עם רוסיה, במשא ומתן שניהל עם הקרמלין ב-2013-2012 בדבר הצטרפותו לארגון המוצע, לא נענה להצעה הרוסית. זאת, כיוון שבמקביל הוצע לאוקראינה "הסכם שותפות" עם האיחוד האירופי – הסכם שפתח את הדלת לאפשרות להצטרף לאיחוד האירופי בעתיד. מנקודת ראותו של פוטין, עצם ניהול משא ומתן מצד ינוקוביץ' עם האיחוד האירופי בדבר ההצעה, הפך אותו לבוגד. ב-27 ביוני 2013 ביקר פוטין בקייב לרגל ציון מלאות 1,025 שנים לטבילתה של רוּס – ביקורו האחרון באוקראינה. בנאומו בקייב טען כי הרוסים והאוקראינים הם עם אחד – ובכך שלל למעשה את ההיסטוריה, התרבות והשפה של אוקראינה. כביטוי לזלזול שלו כלפי ינוקוביץ', הוא נפגש אתו ל-15 דקות. בתור "הגזר" הציעה רוסיה לאוקראינה הלוואה בסכום של 15 מיליארד דולר כדי למנוע מצב של חַדלוּת פירעון– בעוד "המקל" היה איסור ייצוא לרוסיה. באוקראינה, התמיכה בחתימה על "הסכם השותפות" עם האיחוד האירופי צברה תאוצה ונסקה – בעוד יונוקוביץ' שבוע לפני טקס החתימה  על ההסכם הזה עם האיחוד, שנועד להתקיים ב-28 בנובמבר 2013, הודיע כי הוא ביקש מהאיחוד האירופי לדחות את מועד החתימה, וערב החתימה הודיע כי הוא מבטל את פרויקט האינטגרציה עם אירופה.

בעקבות הודעתו של ינוקוביץ' על רצונו לדחות את מועד החתימה על ההסכם,  ב-21 בנובמבר  2013 החלו הפגנות  ב"מאידאן" [כיכר העצמאות במרכז קייב] בעד החתימה על ההסכם עם האיחוד האירופי. בהדרגה   הפכו ההפגנות אלימות והגיעו לשיאן ב-18 בפברואר 2014 כאשר המון של 20,000 איש ניסה להתפרץ לפרלמנט  והסתער על מטה מפלגתו של ינוקוביץ', מפלגת האזורים. ינוקוביץ' ויועציו הרוסים הגיעו למסקנה כי חייבים לדכא את המרד בכל מחיר. בדיכוי המהומות השתתף Berkut, כוח משטרתי צבאי למחצה, תוך שימוש בכדורי גומי וברובי ציד. בהמשך נעשה שימוש ברובים צבאיים בידי צלפים. במהלך שלושה ימים נהרגו לפחות 77 אנשים – 9 קציני משטרה ו-68 אנשי מחאה.

האיחוד האירופי, שהיה מודאג מהמצב, שלח  ב-20 בפברואר את שרי החוץ של גרמניה, צרפת ופולין, כדי לפתור את המשבר. פוטין שלח את ולדימיר לוקין (Lukin), שהחזיק בעברו בתפקיד מבקר המדינה בנושא זכויות האדם, ואת ולדיסלב סורקוב (Surkov), בתור נציגו הבלתי רשמי. לאחר שני ימי משא ומתן בין ינוקוביץ' לבין נציגי האיחוד האירופי ונציגי האופוזיציה הפרלמנטרית, ב-21 בפברואר הושג הסדר לפיו ינוקוביץ' יישאר בשלטון עד לבחירות חדשות בדצמבר 2014. ויטַלי קְליצְ'קוֹ, אלוף העולם לשעבר באגרוף במשקל כבד וחבר בולט באופוזיציה, ניסה למכור את רעיון הבחירות הדחויות לעשרות אלפי מפגינים שנותרו בכיכר – אבל ללא הועיל. באותו הערב כל הכוחות של Berkut נסוגו ממרכז קייב ובכך הותירו את ינוקוביץ' ללא הגנה. ב-22 בפברואר ברח ינוקוביץ' לחרקיב – עיר בה רוב לדוברי רוסית – אבל  ולאחר שגם שם נתקל בתומכי מחאת "מאידאן" פנה במכוניתו לחוף חצי האי קרים, שם נאסף על ידי הליקופטר רוסי.

בעקבות בריחתו של ינוקוביץ', ב-23 בפברואר כינס פוטין ישיבה בקרמלין עם בכירי משטרו: שר ההגנה סרגיי שויגו (Shoigu); מזכיר מועצת הביטחון  ניקולאי פטרושב (Patrushev); ראש שירות הביטחון הפדרלי (FSB) אלכסנדר בורטניקוב (Bortnikov); וראש המִנהל הנשיאותי סרגיי איוונוב (שלושת האחרונים היו קציני ק.ג.ב לשעבר). בישיבה נדונו שני נושאים: הצלת חייו של ינוקוביץ' והשתלטות צבאית על חצי האי קרים, לכאורה כדי להגן על תושביו הרוסים מפני אלימות של תומכי מאידאן. פטרושב, איוונוב ובורטניקוב טענו באוזני פוטין כי על פי המידע שברשותם רובם המכריע של תושבי קרים תומכים בהצטרפות לרוסיה. עוד טענו כי הצבא ושירותי הביטחון של אוקראינה מפולגים בין תומכי רוסיה למתנגדיה, ולכן השתלטות על קרים לא תעורר התנגדות. לעומתם, שויגו נקט בעמדה זהירה יותר בציינו אפשרות להתערבות מצד נאט"ו ולהטלת סנקציות כלכליות על רוסיה. לבסוף, עמדת הניצים בראשות פטרושב ופוטין גברה. בניגוד לטענתו של פוטין ב-2015, בישיבה הזו עדיין לא התקבלה החלטה האם קרים תהפוך לחלק מרוסיה או לרפובליקת עצמאית לכאורה בנוסח דרום אוסטיה ואבחזיה. [שני האזורים האלה הופרדו מגיאורגיה בסיוע הצבא הרוסי ב-2008]. החלטה כזו תתקבל רק אחרי שבועות אחדים. למרות עמדתו המסויגת של שויגו, עליו, בתור שר ההגנה, הוטלה האחריות למבצע השתלטות על קרים.

כאמור, בוריס ילצין איים לראשונה להחזיר את חצי האי קרים לרוסיה, בעקבות הצהרת העצמאות מבריה"מ של הפרלמנט האוקראיני באוגוסט 1991. אבל השבת קרים מעולם לא הייתה חלק מהרטוריקה של פוטין. עִסקה  לבנייתו של גשר על מצר קֶרְץ' כדי לחבר את דרום רוסיה לקרים נחתם על ידי הנשיאים ינוקוביץ' ודמיטרי מדבדב ב-2010 [החליף את פוטין בשנים 2012-2008], אבל במהלך ארבע השנים הבאות מוסקבה גילתה עניין מועט בפרויקט הזה ולא הכינה תוכנית בת ביצוע. ממדיניותה של מוסקבה כלפי קרים ניתן להסיק כי לפני המשבר של סוף פברואר 2014, הקרמלין נתן עדיפות לשמירה על השפעתה של רוסיה בכל אוקראינה, ולא להוצאת חלקים ממנה. רק בחורף 2014-2013, כאשר ינוקוביץ' החל לאבד את שלטונו, הרעיון של החזרת קרים הועלה במוסקבה. בדצמבר 2013 ולדימיר קוֹנסְטַנְטינוֹב, יושב ראש הפרלמנט האזורי של קרים, השתתף בפגישה במועצת הביטחון של רוסיה בראשות בעל בריתו הקרוב ביותר של פוטין, ניקולאי פטרושב. קונסטנטינוב מסר לפטרושב, שקרים תהיה מוכנה לעבור לרוסיה, אם ינוקוביץ' יודח.

החלטתו של פוטין להשתלט על קרים הייתה אופורטוניסטית, לא מתוכננת והתבססה על  הערכת בזק של האירועים המהירים. (פוטין הודה בכך בעצמו בראיון באוקטובר 2015.) צמרת הקרמלין, שהתכנסה ב-23 בפברואר 2014, ראתה בכאוס שנוצר בקייב הזדמנות בלתי חוזרת להשתלט מיידית על קרים. ההחלטה הזו התקבלה גם על רקע החשש בעיני אותם מקבלי ההחלטה, שאוקראינה עלולה לבטל את חכירת הנמל סבסטופול עבור הצי הרוסי. כמו כן השתלטותו של פוטין על קרים נבעה מתחושה של בגידה בו  מצד שרי החוץ של נאט"ו, אשר חתמו על הסכם עם ינוקוביץ', הסכם שהבטיח את המשך הישארותו בשלטון עד סוף 2014, אך לא קוים.

ב-26 בפברואר  2014 כונסה בחופזה ישיבה של הפרלמנט של קרים, וכאשר התברר כי הפרלמנט יבקש מפוטין לצרף את קרים לרוסיה, פרצו בו מהומות. כעת לשויגו נוצרה התואנה להתערב, כדי למנוע לכאורה מהומות נוספות. על אף ההכחשות מצד פוטין ושויגו, בימים הבאים רוסיה הטיסה לקרים צנחנים, וכמו כן  ותיקי מלחמה באפגניסטן ובצ'צ'ניה. בדומה לצוותים של FSB ו- GRU [המודיעין הצבאי] שנשלחו ימים אחדים לפני כן, תפקידם לא היה להילחם, אלא למלא חלקם של תושבי קרים מהשורה, אשר מוחים ודורשים מרוסיה ליטול את קרים לידיה. [ב-27 בפברואר כוחות מיוחדים רוסים ללא סימני זיהוי, השתלטו על אתרים אסטרטגיים בקרים. אנשים חמושים השתלטו על הפרלמנט, הדיחו את הממשלה הקיימת  וכוננו ממשלה פרו-רוסית.] ההשתלטות נמשכה רק ארבעה ימים והייתה מהירה, וכללית, ללא שפיכות דמים – מלבד קומץ של פעילי אופוזיציה שנחטפו, הוכו ונרצחו. רוב תושבי קרים תמכו בהשתלטות הזו. גם בשלב הזה פוטין עדיין היסס לגבי סיפוח קרים. ההוכחה לכך הייתה החלטת הפרלמנט של קרים ב-27 בפברואר לקיים משאל עם ב-25 במאי בו ניתן יהיה לבחור בין הישארות הסטטוס קוו לבין הפיכתה של קרים ל"מדינה עצמאית...שהיא חלק מאוקראינה על בסיס חוזים והסכמים".

ואולם במהרה פוטין נשבה בתעמולה פטריוטית. ההשתלטות על קרים עוררה אופוריה ברוסיה. אף מבקריו הוותיקים של פוטין הסכימו כי קרים שייכת לרוסיה. הפופולריות של פוטין נסקה. במסיבת עיתונים ב-4 במארס 2014 פוטין הכחיש שארצו מתכננת לספח את קרים, אבל במקביל אמר כי אין להכחיש את זכות האומות להגדרה עצמית. ב-16 במארס 2014, במשאל עם שאורגן בחופזה, כ-97% מאוכלוסייתה של קרים תמכו בהצטרפות לרוסיה. [כמובן, שיעור התמיכה היה מוגזם.] ב-18 במארס 2014 חתם פוטין על חוזה רשמי בדבר התקבלותו של חצי האי קרים לפדרציה הרוסית. למחרת פוטין נשא נאום בו האשים את נאט"ו בכך שאילץ את רוסיה להביא לסיפוח קרים. הוא טען כי רוסיה מתנגדת לכך שהברית הצבאית נאט"ו "תרגיש עצמה כמו בבית בחצר האחורית שלנו, בשטח ההיסטורי שלנו". עם זאת פוטין הוציא מכלל אפשרות תפיסת שטחים נוספים בידי רוסיה באומרו: "אל תאמינו לאלה המנסים להפחיד אתכם מרוסיה ואשר זועקים שאזורים אחרים  [באוקראינה] יבואו לאחר קרים...איננו זקוקים לזאת". (ב-30 בספטמבר 2022 התברר כי הוא שיקר, כאשר סיפח ארבעה מחוזות של אוקראינה.) כשבוע לאחר סיפוח קרים, העצרת הכללית של האו"ם ברוב של 100 מול 11 הכריזה כי משאל העם והסיפוח של קרים חסרי תוקף. ואולם הצעד הממשי נגד סיפוח קרים  שנקטו ארה"ב והאיחוד האירופי היה  רק הטלת סנקציות אישיות על מספר קטן של אישים המקורבים ביותר לפוטין.

בעקבות בריחתו של ינוקוביץ' מחאות רחבות פרצו בערים לוגנסק, חרקוב, אודסה, דניפרופטרובסק ודונייצק (לפי שמותיהן ברוסית). המפגינים נשאו שלטים נגד פשיזם. "בתחילת אפריל 2014 היה ברור כי שלטון עצמי מקומי – אם לא היפרדות גמורה ומלחמה – זוכה לתמיכה חזקה ברחבי המזרח והדרום של אוקראינה" (עמ' 106). בהמשך הופיעו קבוצות קטנות אלימות שדגלו בעצמאות, נושאות נשק מסוגים שונים. מנהיגיהן הבולטים היו אזרחים רוסים בעלי קשרים חזקים לשירותי הביטחון של רוסיה. רבים מהם הגיעו לאוקראינה כ"מתנדבים" והוטסו על ידי אדמירל רוסי  Belaventsev) (Oleg בסוף פברואר. אחד ממנהיגי המורדים הבולטים, איגור גירקין (Girkin)   (המכונה סְטְרֶלְקוֹב=היורה),  היה קצין לשעבר ב-FSB. בניגוד לטענתו של גירקין כי ההחלטה לפתוח במרד בדונבאס הייתה שלו, ולא של הקרמלין – "ההוראה הגיעה ממוסקבה, למרות שלא בהכרח ישירות מפוטין" (עמ' 107), אלא מיועצו, סרגיי גלזיאב (Glazyev). גלזיאב נתן הוראות למארגנים בשטח כיצד לחולל הפיכות צבאיות נגד השלטונות המקומיים. הוא גם הבטיח לפעילים מקומיים תמיכה בצורת "משלוח בחורינו".

הנשיא החדש של אוקראינה, פֶּטְרוֹ פּוֹרוֹשֶנְקוֹ, אשר נבחר במאי 2014, מיהר להכריז על "מבציע נגד טרור" באזור דונבאס. בשלב הראשון של הלחימה נגד המורדים הפרו-רוסים תפקיד חשוב מילאו מיליציות לאומניות. אחדות מהן מומנו על ידי אנשי עסקים אוקראינים, בהם האוליגרך (וגם פעיל יהודי) איהור קולומויסקי (Ihor Kokomoisky). האיש תמך ב"דניפרו 1" וב"בטליון אזוב" (לאחר מכן "גדוד אזוב"). לחלק מהמיליציות האלה, כולל שמומנו על ידי קולומויסקי, היו קשרים לימין הקיצוני. ביוני 2014 הצבא האוקראיני החל להשתלט מחדש על ערים ברחבי דונבאס. מנהיגי המורדים – כולל גירקין –  התחילו למתוח ביקורת חריפה על פוטין בעוון נטישת מאבקם למען עצמאות. בתגובה, הקרמלין שלח נשק כבד שהופעל על ידי חיילים רוסים אשר זמנית "שוחררו" מהצבא והפכו ל"מתנדבים". הנשק כלל לפחות מערכת אחת של טילי קרקע-אוויר מסוג Buk. ב-17 ביולי 2014, יום אחד לאחר שהמערכת הזו הפילה בהצלחה מטוס תובלה אוקראיני, אותה המערכת הפילה בטעות מטוס מלזי מסוג בואינג 777 ו-298 מנוסעיו נהרגו. הקרמלין שיקר בגסות וטען כי המטוס המלזי הופל על ידי האוקראינים. ביולי, חיילים ואנשי מיליציה אוקראינים נכנסו לתוך פרבריה של דונייצק – אשר כעת הייתה בשלטון המורדים הפרו-רוסים – והרסו את נמל התעופה החדש ואצטדיון הכדורגל בה.

נעשה ברור כי הכוחות הבלתי סדירים של "הרפובליקה העממית של דונייצק"  (DNR) והמתנדבים מרוסיה לא יוכלו להחזיק מעמד מול הצבא האוקראיני. הניצחון המכריע נגד הצבא האוקראיני  הושג בידי כוחות סמויים של הצבא הרוסי באילובַיְסק  (Ilovaisk) (במחוז דונייצק) באוגוסט 2014. בדונבאס החלו להתגבש מעין שתי רפובליקות עצמאיות, דונייצק ולוגנסק (לוהנסק באוקראינית). כשני שלישים מתושבי שני הרפובליקות האלה שלפני פרוץ המלחמה ברחו, רובם לאוקראינה. הממשל החדש של הרפובליקות כלל אנשי מאפיה מקומיים, פקידים קומוניסטים לשעבר ורוסים קיצונים בדתם ובלאומיותם.

הקדמה לפלישה: המלחמה הבלתי מוצהרת בין רוסיה לאוקראינה, 2022-2014

בהסכמת נציגי רוסיה, אוקראינה והבדלנים של הרפובליקות דונייצק ולוהנסק, בספטמבר 2014 נחתם הסכם "מינסק 1", ובפברואר 2015 נחתם הסכם "מינסק 2". ההסכמים נועדו להביא להפסקת הלחימה בין הבדלנים לצבא האוקראיני והבטיחו אוטונומיה רחבה לשתי הרפובליקות הבדלניות. הרציונל של פוטין מאחורי הסכמי "מינסק 1" ו"מינסק 2" –  עליהם חתם הצד האוקראיני תחת לחץ כבד מצד פוטין –  היה לשמור על אזור דונבאס בתוך אוקראינה, כמשקל נגד וכעוגן נגד כל ניסיון לצרף את אוקראינה לנאט"ו או לאיחוד האירופי. מהסיבות האלה סירב פוטין להכיר בעצמאותן של שתי הרפובליקות הבדלניות בדונבאס, וגם סירב  לספח אותן לרוסיה, כפי שנהג לגבי קרים.

הסנקציות שהטיל המערב על רוסיה בעקבות סיפוח קרים לא כללו את תחומי הנפט והגז. ב-2015 הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, לא נענתה ללחצים מצד ארה"ב, וחתמה על הסכם לבניית צינור שני להעברת גז שנועד לחבר ישירות את רוסיה לגרמניה תחת הים בשם "זרם צפוני 2" (Nord Stream). לפרויקט הצטרפו חברה הולנדית, גרמנית וצרפתית. במקביל, מרקל לחצה על פורושנקו לחתום על שני הסכמי מינסק אשר הקנו לגיטימציה לשתי הרפובליקות של המורדים בדונבאס כישויות בעלות שלטון עצמי – על אף שפורמלית נותרו באוקראינה. (בספטמבר 2022 3 מתוך 4 הצינורות  של "הזרם הצפוני" נהרסו בפעולת חבלה [מגורם אוקראיני].)

 ווֹלוֹדימיר זֶלֶנְסְקי נולד ב-1978 בעיר קְריווי רִיהּ  (Kryvyi Rih)(ברוסית: קְריבוֹי רוֹג)   במרכז אוקראינה,  להורים יהודים אקדמאים ושפת אימו הייתה רוסית. סבו נלחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה ועלה לדרגת קולונל. הוא סיים לימודי משפטים באוניברסיטה שבעירו, פנה לעסקי בידור והיה מפיק ושחקן במופעי בידור מוצלחים. ב-2010 זלנסקי ולהקתו "רובע 95" (Kvartal 95) נשכרו כדי לבדר את הנשיא ויקטור ינוקוביץ' ביום הולדתו ה-60. ההומור של זלנסקי היה גס ולא תקין לפי קריטריונים מערביים. המופעים שלו היו מאוד פוליטיים ולעיתים קרובות כוונו נגד רוסיה ופוטין אישית. בסדרה השבועית שלו "מְשרֵת העם" השתמש זלנסקי לקידום רעיונותיו הפוליטיים: לעג  על שחיתותם של הפוליטיקאים ועל השליטה של האוליגרכים בפוליטיקה ובתקשורת. ערב השנה האזרחית החדשה של 2018 הכריז זלנסקי על התמודדותו לתפקיד הנשיא. בתור דמות קומית של אידיאליסט נאיבי, הוא עורר זלזול מצד הרוסים ויריביו הפוליטיים  באוקראינה.

האוליגרך איהור קולומויסקי (Kolomoisky) היה אחד האנשים העשירים ביותר של אוקראינה ואימפריית העסקים שלו השתרעה באוקראינה, ברוסיה, ברומניה ובארצות סקנדינביה. בתחילה הוא תמך במפלגת האזורים של ינוקוביץ', אבל ב-2014 הוא הפך לתומך בתנועת המחאה במאידאן. כיוון שהנשיא פורושנקו האשים את קולומויסקי בשחיתות ופגע בעסקיו, האוליגרך ברח מאוקראינה ולא חזר לשם עד 2019. על רקע זה, קולומויסקי חיפש פוליטיקאי שיוכל להביס את פורושנקו בבחירות וחשב שמצא אותו בדמותו של זלנסקי. 

פורושנקו, אשר כיהן כנשיא מאז יוני 2014,  נבחר על מצע של לאומיות אוקראינית חזקה והבטחות לפעול לקבלתה של ארצו לנאט"ו ולאיחוד האירופי, ולהילחם נגד השחיתות. למעשה, הוא נכשל להגשים את כל מטרותיו.  ב-21 באפריל 2019 נבחר זלנסקי לנשיא ברוב של 73% מול 25% שקיבל פורושנקו. ניצחונו הסוחף התאפשר לא רק בזכות היותו דמות מחוץ לממסד שהתחייבה להילחם נגד השחיתות בו. הוא כבש את הבוחרים בהבטחתו להביא שלום לדונבאס ולבטל את האפליה נגד דוברי הרוסית באוקראינה. באפריל 2019, ה"ראדה" (הפרלמנט) של אוקראינה, מתוך ידיעה כי ימיה ספורים, אישרה חוק לפיו על כל עובדי ציבור, חיילים, רופאים ומורים, להשתמש רק בשפה האוקראינית בעבודתם. היה זה האחרון בסדרת החוקים שנועדו לכפות אוקראינית על 40% מתושבי המדינה אשר דיברו רוסית בתור שפת אם. בבחירות לראדה שנערכו ביולי 2019 מפלגתו של זלנסקי "מְשרֵת העם" זכתה ב-254 מושבים מתוך 450.

זלנסקי ניהל את מסע הבחירות שלו בסיסמה: "לא לנפוטיזם ולחברים בשלטון". אבל בפועל הוא מינה חברים מילדותו ומהאוניברסיטה בה למד, חבורה של עובדים וצלמים מלהקתו "רובע 95", מתכנני מסיבות, בעלי מסעדות מפורסמים ומנהלי טלוויזיה, לעמדות בפרלמנט ובממשל. נראה היה ש"משפחת פורושנקו" הוחלפה בחבריו של זלנסקי, במיוחד מ"רובע 95". זאת ועוד. התובע הכללי ונגיד הבנק הלאומי של אוקראינה, אשר בזמנם פעלו משפטית נגד קולומויסקי ופגעו באינטרסים הכלכליים שלו, פוטרו. בקיצור בסוף שנת כהונתו הראשונה של זלנסקי, הממשל שלו – על אף האידיאליזם המוצהר –  נמצא מדרדר לביצת השחיתות.

ההערכה הדומיננטית בקרמלין הייתה כי זלנסקי  הוא דמות לא רצינית, מעין ליצן, ורצונו להגיע לשלום עם רוסיה אמורה הייתה להקל במשא ומתן על הקרמלין –  בהשוואה לעמדותיו האנטי-רוסיות של קודמו פורושנקו. זלנסקי בתחילת שלטונו אכן ניסה למלא את הבטחת הבחירות שלו לשים קץ למלחמה עם רוסיה ולפתור את בעיית התנועה הבדלנית בדונבאס. באוקטובר 2019 זלנסקי הודיע כי הוא הגיע להסכם  ראשוני עם הבדלנים לפיו הממשלה האוקראינית תכבד בחירות שייערכו בדונבאס, בתמורה להסגת הכוחות ללא מדים מזהים של רוסיה. הפיקוח על הבחירות ייעשה על ידי נציגים עצמאיים של "הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה". אם הארגון הזה יקבע כי הבחירות היו חופשיות והוגנות והתוצאה תהיה לטובת הישארות באוקראינה, אזי לאוקראינה יוחזר השלטון באזור, תוך מתן מעמד של שלטון עצמי לו. הנוסחה הזו לבחירות אושרה על ידי זלנסקי, שתי הרפובליקות הבדלניות בדונבאס ורוסיה.

הסידור הזה נתקל בהתנגדות חריפה מצד הלאומנים האוקראינים. אלפי מוחים  התאספו ב"מאידאן" (כיכר העצמאות) בסיסמה "לא לכניעה". "מיליציית אזוב" שנלחמה נגד הבדלנים בלוהנסק (לוגנסק ברוסית), סירבה לתמוך בהסכם וגם למסור את כלי הנשק הבלתי רשומים שלה. תוכנית משאל העם קרסה תחת האיום של הלאומנים אשר סירבו להסכים לכל פשרה עם הקרמלין.

בהתאם לבקשתו של זלנסקי, צרפת וגרמניה ארגנו לו פגישה עם פוטין בפאריס בדצמבר 2019. זו הייתה הפגישה הראשונה והאחרונה בין השניים. במפגש, כפי שניתן היה לצפות, לא הושגה התקדמות, כי הרי המחאות באוקטובר כבר הוכיחו את מרחב התמרון הקטן שהיה בידי זלנסקי. עם זאת, הפגישה ייצבה את הפסקת האש. בעוד בשנים 2019-2017 מספר ההרוגים משני הצדדים בכל שנה נע בעשרות, ומספר הפצועים במאות – אחרי פאריס הנתונים הצטמצמו למספר חד ספרתי, והפסקת האש נשמרה עד פברואר 2022.

הגורמים לפלישה בפברואר 2022      שש השנים בין ההשתלטות הרוסית על קרים ב-2014 לבין התפרצות מגפת הקורונה ב-2020 סימלו את פסגת הפופולריות של פוטין. החזרת קרים לרוסיה ב-2014  יצרה אופוריה ונהנתה מתמיכתם לא רק של לאומנים ושמרנים, אלא גם של מספר גדול של אישים באינטליגנציה הליברלית. אף המתנגד הוותיק לפוטין, אלכסיי נבלני, הסכים כי זכותו של העם בקרים להצטרף לרוסיה. שש השנים האלה גם הניחו את הבסיס לביטחון העצמי המופרז האישי והלאומי שסלל את הדרך להתפשטות נוספת.

(1)  שינויים באידיאולוגיה ובצמרת הממשל של פוטין   בין השנים 2020-2014 האידיאולוגיה להקמת רוסיה גדולה, באמצעות כוח, עברה משולי החברה הרוסית לזרם הפוליטי העיקרי ולבסוף ללב המדיניות הרשמית. הטרנספורמציה הזו הייתה בעיקר פרי עבודתו של אלכסנדר דוגין  (Dugin). האיש, פילוסוף, האמין כי ייעודה של רוסיה ואמונתה, כנצרות אורתודוכסית ומעצמה אימפריאלית, נוגדים את הליברליזם המערבי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא היה דיסידנט אנטי קומוניסטי, וב-1988 הקים את הארגון הלאומי הקיצוני והאנטישמי פמְיַאט (Pamyat), "זיכרון". ב-1997 הוא פרסם חוברת בשם "פשיזם – ללא גבולות ואדום", רעיונות אשר באופן בלתי רשמי עתידים היו להפוך למתווה האידיאולוגי של פוטין. ביולי 2014 דוּגין  עדיין ביקר בחריפות את פוטין על שלא תמך בבדלנים בדונבאס, כאשר אלה לא הצליחו להדוף את מתקפת הצבא האוקראיני. אבל ב-2021 רעיונותיו של דוגין, לפעמים ממש באופן מילולי, אומצו על ידי פוטין.

ב-2020 הסתמן שינוי במדיניותו של פוטין כלפי אוקראינה. כאמור, השיחות בפאריס בין פוטין לזלנסקי בדצמבר 2019 לא הצליחו לקדם פתרון לשאלת דונבאס. נוסף לכך ההנהגה הפוליטית בדונבאס התגלתה כמושחתת ולא ניתנת לשליטה מצד רוסיה. במישור הצבאי, שנות המלחמה בעוצמה נמוכה בין רוסיה לאוקראינה חיזקו למעשה את ההכרה הלאומית של אוקראינה כמדינה, במקום לפורר אותה ולהתיש אותה. הכישלון יוחס לוולדיסלב סוּרקוֹב (Vladislav Surkov), האיש של הקרמלין בשטחה של אוקראינה מאז 2013. מינויו של דמיטרי קוזק (Kozak) במקומו של ולדיסלב סורקוב בינואר 2020 סימל מפנה מכריע במדיניותה של מוסקבה כלפי דונבאס. מדיניותו של סורקוב להשתמש ברפובליקות הבדלניות של דונבאס כדי לבלום את התנופה של אוקראינה כלפי מערב נכשלה. הנתיב היחיד שנותר לקרמלין היה או להכשיר את הקרקע לעצמאותן של שתי הרפובליקות או לסיפוחן לרוסיה. מסוף 2019 עד פברואר 2022 רוסיה הוציאה למעלה מ-650,000 דרכונים פנימיים עבור תושבי שתי הרפובליקות. זלנסקי גינה את המהלך הזה כצעד לקראת סיפוח. בתגובה זלנסקי החל לפעול לזירוז השגת חברותה של אוקראינה בנאט"ו.

החלפתו של סורקוב הייתה חלק מתהליך של הרחקת אישים נוספים ממעגל של שותפים בקבלת החלטות, בהם ראש הממשלה דמיטרי מדבדב (Medvedev), שפוטר מתפקידו ב-16 בינואר 2020 ונתמנה לסגן מזכיר מועצת הביטחון של רוסיה. הטכנוקרטים שהורחקו לא היו בהכרח ליברלים, אבל היו אישים "פוסט-סובייטים", אשר יצאו מתוך הנחה לפיה שגשוגה של רוסיה מתבסס על השתתפותה במערכות מערביות בתחומי הבנקאות, ההשקעות והמסחר, וכמו כן על טכנולוגיה וידע מערביים. כעבור שלושה עשורים מנפילתה של בריה"מ, רוסיה עדיין לא הצליחה לייצר מוצרים אטרקטיביים לייצוא מלבד נשק, אבל גם מוצר זה כלל שבבי מחשב מיובאים.  בתחילת 2020 האישים היחידים שנותרו במעגל הפנימי לא היו טכנוקרטים, אלא פרנואידים ופנטזיונרים מהתקופה הסובייטית – אנשים בהם בטח פוטין כיוון שהוכיחו את נאמנותם כלפיו במשך למעלה מ-45 שנים. כביטוי להתחזקות המגמות הדיקטטוריות של פוטין בנוסח סובייטי, ב-1 ביולי  2020 התקיים משאל עם לאישור רפורמות חוקתיות שאִפשרו לפוטין להיבחר מחדש לשתי כהונות נשיאות בנות 6 שנים כל אחת.

במלחמה נגד אוקראינה ב-2022 אפשר לראות גם מאבק מצד מקורביו של פוטין על עתידה של ארצם, מתוך רצון לעצב את מדינתם בהתאם להשקפתם ותוך הבטחת נכסיהם. פוטין כונן אוליגרכיה של אישים משירותי הביטחון שהיו נאמנים לו. היועץ הבכיר של פוטין, מזכיר  [ראש] מועצת הביטחון של רוסיה, ניקולאי פטרושב (Patrushev), ראה במקורביו של פוטין מעין אצולה שנועדה להוריש את מעמדה ונכסיה לבניה. לדוגמה, בנו של פטרושב מונה ב-2018 לשר הכלכלה. בנו של אלכסנדר בורטניקוב  (Bortnikov), ראש "שירות הביטחון הפדרלי" (FSB) (יורש ה-ק.ג.ב) היה סגן מנהל VTB Bank, המוסד הפיננסי השני בגודלו ברוסיה. בכירי הקרמלין כוננו בין ילדיהם קשרי נישואים ובכך הקימו דור שלישי של אצולה.

פטרושב ובורטניקוב, בדומה לפוטין, שירתו בעבר ב-ק.ג.ב, פוטין הכירם מזה עשרות שנים, הם תפסו משרות בכירות בתקופת נשיאותו של פוטין והיו שותפים ללהיטותו "לטהר" את רוסיה מיסודות ליברליים פרו-מערביים המאתגרים את המשטר. ביתר פירוט, ב-2006 פטרושב, בזמן כהונתו כראש ה-FSB, מילא תפקיד מפתח בהרעלתו של העריק מ-FSB אלכסנדר ליטְוִוינֶנְקוֹ  בלונדון. ב-2008 מינה פוטין את פטרושב למזכיר מועצת הביטחון של רוסיה. בראיונותיו הרבים נחשפה אמונתו בתיאוריות קונספירציה. לדוגמה, ביוני 2020 הוא טען כי המערב מתערב בבחירות ברוסיה ברמה האזורית והפדרלית; יסודות חתרניים הנתמכים בידי ארה"ב צפויים לעורר רגשות לאומניים ובדלניים בתוך רוסיה, וכמו כן לשחוק את הערכים הרוחניים, המוסריים, התרבותיים וההיסטוריים של רוסיה המהווים את היסוד לממלכתיות שלה. לא עבר זמן רב לאחר דבריו של פטרושב ביוני –  ובאוגוסט, בפקודת ראש ה-FSB אלכסנדר בורטניקוב (החל בתפקידו ב-2008), אנשי ארגונו ניסו לרצוח את מנהיג האופוזיציה אלכסיי נַבַלְני באמצעות רעל עצבים Novichok. נבלני שרד את ניסיון ההרעלה, אושפז בחוץ לארץ, אבל אחר כך חזר מרצונו לרוסיה ונעצר מייד בדצמבר 2020. [הוא מת בכלא הרוסי בפברואר 2024, ייתכן כתוצאה מהרעלה.]

הניסיון לחסל את מתנגד המשטר אלכסיי נבלני  באוגוסט 2020 והפלישה לאוקראינה ב-2022 היו שני חלקים מתוכנית בעלת מטרה להגן על רוסיה מפני התערבות זרה בתוכה ובגבולותיה. המלחמה נגד אוקראינה, בדומה למלחמה נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה, שיצרה מיתוס של גבורה ואחדות עבור בריה"מ, נועדה ליצור מיתוס מעורר השראה עבור משטרו של פוטין. ואולם בפועל, המלחמה נגד אוקראינה ייצגה את ניצחונה של רוסיה המבוגרת על הצעירה, ניצחון הלך רוח של תיאוריות קונספירציה סובייטיות על דור פוסט-סובייטי של קפיטליסטים מודרניים.

(2) השלכות אפשרות התרחבותו של נאט"ו לאוקראינה על החלטתו של פוטין לפלוש לארץ זו  בוועידת נאט"ו בבוקרשט ב-2008 התקבלה החלטה בדבר חברותה של אוקראינה בנאט"ו בעתיד, ללא קביעת תאריך [וללא צעדים ממשיים בדרך לכך]. אבל ביוני 2010 בתקופת נשיאותו של ינוקוביץ', הפרלמנט האוקראיני קיבל חוק שלמעשה ביטל את אפשרות חברותה של אוקראינה בנאט"ו והכריז שאוקראינה היא מדינה בלתי מזדהה. אך שוב, באוגוסט 2014 כאשר חיילים סדירים של הצבא הרוסי פעלו בדונבאס, הנשיא החדש פטרו פורושנקו ביצע מפנה ואישר שאוקראינה מחויבת לחברות בנאט"ו. ב-23 בדצמבר 2014  ה"ראדה" (הפרלמנט) ביטלה את מעמד האי-הזדהות של אוקראינה. בפברואר 2019 ה"ראדה" דאגה לעגן פורמאלית בחוקתה של אוקראינה את מחויבותה להצטרף הן לנאט"ו והן לאיחוד האירופי ברוב של 385 קולות מתוך 334. זלנסקי, לאחר כישלון ההידברות בפאריס בסוף 2019, במהלך 2020 רצה לנקוט במהלכים פורמאליים לצירוף ארצו לנאט"ו, והנושא הזה נכלל בסדר היום של פסגת נאט"ו שנועדה להתכנס בבריסל ב-14 ביוני 2021. בפסגה הזו בבריסל ביוני 2021 לא הוחלט על "תכנית פעולה לחברוּת" (MAP) עבור אוקראינה, שהוא שלב הכנה לחברות בנאט"ו ואשר עדיין אינו מבטיח חברוּת בה. עם זאת התקדמות לשלב הזה צברה תאוצה. באמצע יוני המזכיר הכללי של נאט"ו, ינס סטולטנברג הכריז כי ההחלטה על הצטרפות לנאט"ו נתונה בידי אוקראינה ו-30 חברות הארגון, ולא בידי רוסיה, שאינה יכולה להטיל וטו על החלטה כזו. שבוע לאחר מכן פתח נאט"ו בתמרון בים השחור.

זלנסקי הפך לבעיה עבור רוסיה. האמצעים המסורתיים בהם השתמש הקרמלין להשיג שליטה בקייב – נשק הגז, השחתת השרים ושימוש בהשפעת אוליגרכים על כלי  התקשורת – לא פעלו. בשינוי ממדיניותו בתחילת שלטונו, זלנסקי ריסן את כוחם של האוליגרכים, כולל הפטרון שלו בעבר, קולומויסקי. זלנסקי החל לחזק את קשריו עם נאט"ו ולזרז את קבלתה של אוקראינה לברית, ובעיני מוסקבה הפך לשליט בובה של וושינגטון. מנקודת ראותה של רוסיה היה זה קו אדום: הצבת כוחות וטילים של נאט"ו על אדמת אוקראינה נתפסה כאיום על רוסיה. האם פירוש הדבר שהמהלך הזה של נאט"ו  הוא שעורר את רוסיה לפלוש לאוקראינה?

מאידך גיסא ניתן לטעון כי מהלכיו התוקפניים של פוטין כמו הפלישה לגאורגיה ב-2008, סיפוח קרים והתערבות בדונבאס ב-2014 הם שעוררו את נחישותה של נאט"ו להתרחב ואת רצונה של אוקראינה להצטרף לברית. יש לציין כי מבחינה חוקית אוקראינה לא יכלה להצטרף לנאט"ו מפאת קיומו של סכסוך גבול בלתי פטור בטרנסניסטריה  (Transnistria)  [ובעצם גם עם רוסיה עצמה]. ואם כך הדבר, מדוע נאט"ו המשיך להרחיב את קשריו עם אוקראינה כמו בתחום עריכת תמרונים משותפים? כנראה נאט"ו האמין כי ביטויים לסולידריות צבאית ירתיעו תוקפנות רוסית – בעוד רוסיה ראתה בהם התנהלות פרובוקטיבית. בקיצור, שני הצדדים ננעלו בדיאלוג מחריף של חירשים (עמ' 190). אף על פי כן, ימים אחדים לאחר פסגת נאט"ו, ב-16 ביוני 2021 התקיימה פגישת פסגה בין ביידן לפוטין בז'נבה, אותה תיארו שני הצדדים כקונסטרוקטיבית, ללא תחושה כי רוסיה תתחיל במלחמה רבתי שבעה חודשים לאחר מכן. [האם הפגישה עם ביידן  הייתה פעולת הסחה מצד רוסיה וגם הזדמנות עבור פוטין להכיר את ביידן מקרוב כדי לנסות להתרשם מתגובתו האפשרית לפלישה רוסית לאוקראינה?]

אחד הגורמים אשר שכנעו את "הניצים בסביבת פוטין" שאין להם ברירה אלא להתקדם לקראת פתרון צבאי לבעיית הסגת הגבול מצד נאט"ו, היה כישלון ריכוז הכוחות הצבאיים של רוסיה באביב 2021 – הגדול ביותר באירופה מאז סיום מלחמת העולם השנייה – לעורר פחד או זהירות מצד מנהיגי נאט"ו. הגורם העיקרי למלחמה נגד אוקראינה ב-2022, מנוקדת ראותם של יוזמיה, היה סכנת התרחבותה של נאט"ו לאוקראינה, ועל כן המלחמה נתפסה כמלחמת מנע להציל את רוסיה  מאיום מערבי מתקרב.

רמז ברור לפתרון הצבאי היה פרסום מאמרו ההיסטורי של פוטין ב-12 ביולי 2021, בו בטענתו כי הרוסים והאוקראינים הם עם אחד, סיפק את ההצדקה להחזרת שלטונה של רוסיה על אוקראינה. המאמר גם נועד לגייס תמיכה ציבורית ברוסיה למדיניות הצלת הרוסים מדיכוים באוקראינה. לפי מקור יודע דבר, החלטה עקרונית בזכות הפלישה לאוקראינה התקבלה על ידי פטרושב ובורטניקוב כבר בקיץ 2021. אבל עדיין לא התקבלה החלטה האם רוסיה תסתפק בהקמת רפובליקות זעירות בדונבאס או תרצה להשתלט על אוקראינה ולכונן בה ממשלת בובות. 

(3) ביטחון עצמי משדרוג הצבא והישגים צבאיים – מול הנסיגה המשפילה של ארה"ב מאפגניסטן    החל מהמלחמה בצ'צ'ניה (2000-1999) פוטין הלך וצבר לזכותו הישגים צבאיים: במלחמה בגיאורגיה ב-2008, ובהשתלטות כמעט ללא שפיכות דמים על קרים ב-2014. בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב-2014, התגאה פוטין באוזני חוזה מנואל ברוסו, נשיא הנציבות האירופית: "אם ארצה, אכבוש את קייב במהלך שני שבועות". שני המקרים בהם כוחותיה הסדירים של רוסיה התערבו ישירות לטובת הרפובליקות הבדלניות ונלחמו נגד הצבא האוקראיני – בקרב אילובַיְסק (Ilovaisk) באוגוסט 2014  ובקרב דבלצבה (Debaltseve) בינואר-פברואר 2015 – אישרו את עליונותה המכרעת של רוסיה. הישג רוסי נוסף היה הטיית  מלחמת האזרחים בסוריה לטובת משטרו של בשאר אסד  ב-2018-2015.  את ההישג בסוריה רשם פוטין לזכותו כהוכחה לכך שרוסיה לא רק מעצמה אזורית, אלא מעצמה גלובאלית, ויתרה מזו, הצליחה בזירה המזרח תיכונית – בעוד ארה"ב נכשלה במזרח התיכון ובמזרח הקרוב, בעיראק ובאפגניסטן.

הגורם שהאיץ את החלטתה של רוסיה לפלוש לאוקראינה היה הנסיגה הכושלת של ארה"ב מאפגניסטן, שאחד מסמליה היה נפילת קבול בידי הטליבן ב-15 באוגוסט 2021.  נפילת אפגניסטן בידי הטליבן חשפה בעיני הקרמלין את חולשתה הצבאית של ארה"ב, פגעה באמינותו של ביידן כמנהיג צבאי, והיוותה  הזדמנות שאסור להחמיצה לפעולה צבאית רחבה.

כל ההצלחות הצבאיות של רוסיה, ללא ספק, עודדו את פוטין בהחלטתו ב-2022 לפלוש לאוקראינה. זאת על אף שבחינה ביקורתית ומפוקחת של שרשרת הישגיו של פוטין חושפת את מוגבלותם. לדוגמה, ההכרעה בסוריה הושגה באמצעות שימוש במספר קטן של מטוסים מודרניים, בלי התחשבות באוכלוסייה אזרחית, מול כוחות בלתי סדירים ללא אמצעי הגנה נגד מטוסים וללא חיל אוויר. לא היה בכך להבטיח ניצחון קל מול מדינה בעלת צבא סדיר, מערכות הגנה אנטי- אווירית וחיל אוויר. יתרה מזו. במהלך 8 שנות מלחמה באזור דונבאס (2022-2014), כ-900,000 גברים ונשים אוקראינים נלחמו בקווי החזית, מלחמה אשר הפכה אותם לכוח עתודה בעל ניסיון קרבי.  אף על פי כן, ממשלו של פוטין סבר מן הסתם כי שרשרת הישגיו, ובמיוחד ההשתלטות הקלה על קרים, פותחת את הדרך לתנופה נוספת. זאת ועוד. הזרמת כסף מסיבית מצד פוטין לסקטור הצבאי ופיתוח כלי נשק חדשים, בהם טילים היפרסוניים, חיזקו את ביטחונו של פוטין כי ניצחון על הצבא האוקראיני לא יהיה קשה. 

(4) גורם הסנקציות      תלותה של אירופה בגז הרוסי בשיעור 40% מייבואה, ורזרבות של רוסיה בסכום של 650 מיליארד דולר הקנו לקרמלין את הביטחון כי ארצם תוכל לעמוד בסנקציות. הנכונות של מדינות מערב אירופה להמשיך ואף להרחיב את עסקי הגז עם רוסיה – למרות סיפוח קרים ב-2014– עמדה לנגד עיני ממשלו של פוטין כסימן מעודד, בעת ניסיון לחזות את ההשלכות כתוצאה מפלישה רוסית לאוקראינה.

האישים מאחורי הפלישה לאוקראינה     ארבעה אישים – שלושה מהם, אנשי ק.ג.ב לשעבר ומנהלים של שירות הביטחון הפדראלי (FSB) בתקופות שונות, מילאו תפקיד מכריע בהחלטה לפלוש לאוקראינה: פוטין עצמו, ניקולאי פטרושב (Patrushev), מזכיר מועצת הביטחון; אלכסנדר בורטניקוב (Bortnikov), ראש שירות הביטחון הפדראלי; וסרגיי שויגו (Shoigu), שר ההגנה. פטרושב ובורטניקוב היו היוזמים, בעוד שויגו היה לפעמים המְבצע ההססן. אישים נוספים מילאו תפקידים בביצוע, אבל לא בקבלת ההחלטות ולא השתייכו לחוג הפנימי של פוטין – הבולט בהם היה שר החוץ סרגיי לברוב (Lavrov).

שויגו, הן ברקע שלו והן בהלכי רוחו היה שונה מחוגו הפנימי של פוטין. הוא נולד באזור טובה (Tuva) שעל גבול מונגוליה. אביו השתייך ללאום הטובאני  (בן הלאום של טוּבָה) ואימו הייתה רוסייה. במקצועו שויגו הוא מהנדס אזרחי.  ב-1994 הנשיא ילצין מינה אותו לעמוד בראש שירותי הצלה, שאחר כך הפכו למיניסטריון למצבי חירום והגנה אזרחית, והוא המשיך לכהן בתפקיד הזה בתקופת נשיאותו של פוטין. בנובמבר 2012 מינה פוטין את שויגו לשר ההגנה, לאור נאמנותו וכישוריו. שויגו ערך רפורמות בצבא. הוא הגדיל את מספרם של החיילים המקצועיים המשרתים על פי חוזה, בצבא שהתבסס עד עתה על מגויסים. כמו כן יצר מפקדה לכוחות של מבצעיים מיוחדים, כוחות שנועדו לאפשר התערבות רוסית מהירה בסכסוכים במדינות בריה"מ לשעבר.

תוכנית הפלישה       במהלך ספטמבר-אוקטובר 2021 כאשר החל ריכוז מסיבי של כוחות רוסיים לאורך הגבול עם אוקראינה, ושירות הביטחון הפדראלי (FSB) התווה תוכניות להקמת ממשלת בובות בקייב, אישים, כנראה רמים, בצבא ובשירותי הביטחון של רוסיה העבירו מידע לסי-איי-אי. מידע זה תאם לחומר שהושג ממודיעין אותות ולוויינים. התמונה הכוללת הצביעה על תוכניות רציניות למתקפה רבתי רוסית על אוקראינה.  

לאור המידע הזה, בתחילת אוקטובר 2021 היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ו ביידן, ג'ייק סאליבן (Jake Sullivan), ביקש מהנשיא לזמן ישיבת בכירים בממשל. בישיבה הזו בחדר הסגלגל השתתפו ביידן, סגנית הנשיא קמלה האריס, שר החוץ אנטוני בלינקן, שר ההגנה לויד אוסטין, יושב ראש המטות המשולבים מארק מילי (Milley), ראש הסי-איי-אי ויליאם ברנס (Burns) ומנהלת המודיעין הלאומי אווריל היינס (Avril Haines). לפי עדותה של היינס, אותה עתידה הייתה למסור ל"וושינגטון פוסט", מילי הציג לפרטי פרטים את תוכנית הפלישה הרוסית, שכללה מתקפה על קייב משני צירים, אחד מהם מבלארוס, והשתלטות עליה תוך 4-3 ימים באמצעות כוחות מיוחדים. על הכוחות המיוחדים הוטל גם לאתר את מקומו של זלנסקי, ואם יהיה צורך בכך, להורגו, ועל FSB הוטל להקים ממשלת בובות ידידותית לרוסיה. המתקפה תוכננה לחורף, לפני שהפשרת השלג תהפוך את הקרקע לבלתי עבירה לטנקים. התוכנית דמתה יותר להפיכה בתמיכה צבאית מאשר למלחמה ממושכת.

בעקבות ישיבת התדרוך באוקטובר קיבל ביידן שלוש החלטות: לנסות לשכנע את פוטין מלפלוש לאוקראינה באמצעות הבאת לידיעתו את תגובתו החריפה של המערב; לשכנע את מדינות נאט"ו להתייחס ברצינות לאזהרה; ולהזהיר ולהכין את אוקראינה לפלישה רחבת היקף. במקביל, לנוכח יכולותיה הגרעיניות של רוסיה, ביידן לא היה מעוניין להגיע לידי מלחמה ישירה בין ארצו ונאט"ו לבין רוסיה, שפירושה מלחמת עולם שלישית.

בתחילת נובמבר 2021 שלח ביידן את ראש הסי-איי-אי ויליאם ברנס למוסקבה להעביר מסר בוטה לפוטין. יש לציין כי ברנס שירת בעברו כשגריר ארצו ברוסיה וצבר יותר אינטראקציות עם פוטין מאשר כל אדם אחר בממשלו של ביידן. ברנס נפגש עם יועצו של פוטין למדיניות חוץ (בעברו שגריר ארצו בארה"ב), יוּרי אוּשַקוֹב. פוטין עצמו הצטרף לפגישה באמצעות הטלפון ממקום מושבו מחוץ לסוצ'י (שם נותר בבידוד מקורונה). פוטין חזר על הטרוניות שלו ביחס להתפשטותו של נאט"ו המהווה איום כלפי רוסיה, ועל היעדר לגיטימיות של הממשלה בקייב. הוא גם התייחס בזלזול לזלנסקי. כאשר ברנס הגיב בתיאור מפורט של הפלישה הרוסית העומדת להתרחש, פוטין לא טרח להכחיש את אמיתות המידע המודיעיני הזה. ברנס השאיר מכתב מביידן שֶמָנָה בפירוט את המחיר העצום אותו תשלם רוסיה, אם תתקוף את אוקראינה. ברנס נפגש גם עם פטרושב, שחזר על עמדתו של פוטין. בסיום מסעו למוסקבה, ברנס התרשם כי ההחלטה הסופית בדבר הפלישה עדיין לא התקבלה, ועם זאת דאגתו גברה, ולא פחתה.

באוקטובר-נובמבר 2021 בכירים בממשל האמריקאי ניסו לשכנע את חברות נאט"ו להתייחס ברצינות לאזהרה האמריקאית בדבר הפלישה המתוכננת. בריטניה, פולין והמדינות הבלטיות שוכנעו, אבל רוב חברות הברית התייחסו לתרחיש הפלישה בספקנות. הספקנים טעני כי  המדינות שהיו בעברן תחת שליטה סובייטית נוטות בהערכתן להגזמה מופרזת, בעוד למודיעין האמריקאי ישנה היסטוריה של חוסר אמינות. חוסר האמינות הזו התגלה בטענתו המופרכת כי לעיראק ב-2003 היה נשק להשמדה המונית, ובאי יכולתו לחזות את קריסתם המהירה של כוחות הביטחון האפגניים בקיץ 2021. לבכירי הממשל היה  הכי קשה לשכנע את זלנסקי בריאליות הפלישה הרוסית. זלנסקי נותר ספקן ביחס לפלישה ממש שעות לפני התרחשותה. הוא חשש כי  שמועות בדבר מלחמה יגרמו להיווצרות בהלה שתפגע בכלכלה ולהגירתם של צעירים, להם היה זקוק למלחמה. עוד טען זלנסקי בדיעבד, כי האמריקאים לא הבטיחו לספק מטוסים או הגנה אווירית במקרה של פלישה רוסית, ובכך ערערו בעצמם את אמינות המידע ואת ערכו המעשי.

ב-3 בדצמבר 2021 שר ההגנה של אוקראינה, אולכסיי רזניקוב  (Oleksii Reznikov) בנאום בראדה דיבר על אפשרות "הסלמה רחבת היקף" מצד רוסיה בסוף ינואר 2022. אבל הדעה הרווחת בקייב בשלושת החודשים לפני המלחמה הייתה כי המלחמה תצטמצם למבצע בדונבאס, או לכל היותר בהשתלטות על שטח שיאפשר ליצור קשר יבשתי בין דונבאס לחצי האי קרים. הממשל האוקראיני לא האמין כי הפלישה תהיה מכוונת ישירות לכיבוש קייב. גם נשיא צרפת עמנואל מקרון, והקנצלר הגרמני החדש אולף שוֹלץ התקשו להאמין כי פוטין ינקוט בצעד כל כך אי-רציונאלי שיהרוס את האינטרסים הכלכליים שלו.

בפגישת המטכ"ל הרוסי במוסקבה ב-1 בדצמבר 2021 הוחל בהכנות הכרחיות לביצוע הפלישה. המטה הצבאי המזרחי של רוסיה הועבר זמנית מהעיר חברובסק  (Khabarovsk) שליד מנצו'ריה הסינית, לבלארוס, לכאורה עבור תמרונים שתוכננו בפברואר. כמו כן יחידות מפתח של צבא היבשה של רוסיה הועברו מהמזרח הרחוק, בסך הכול כ-15,000 איש, לבלארוס ולמחוז בלגורוד (Belgorod),  כשיעדם הם קייב וחרקיב. במקביל הוצאו פקודות לאוניות מלחמה מהצי באוקיינוס השקט לשוט במהירות לים התיכון. נוסף לכך שכירי חרב מ"קבוצת וגנר" קיבלו פקודות להיכנס לאוקראינה במסווה אזרחי. חלקם החזיקו באזרחות של אוקראינה ובלארוס, ולאחרים הונפקו דרכונים אוקראיניים מזויפים. היה עליהם להתארגן בחוליות חיסול כדי להתנקש באנשי ממשל וביטחון בכירים בהם זלנסקי. במטה FSB , סרגיי בסאדה (Sergei Beseda), הורה לקציניו להכין רשימה של משתפי פעולה, וכמו כן של מתנגדים אותם יש לנטרל. אנשי ממשל בכירים באוקראינה קיבלו שיחות טלפון מאנשי מודיעין רוסים שהציעו להם כסף ומשרות רמות בממשל הפרו-רוסי בעתיד, אם הם יסכימו להחליף צד. בין מקבלי ההצעות היה ראש העיר של חרקיב, שנודע כמדינאי פרו-רוסי – אך הוא סירב. ואולם היו רבים שנענו להצעות הרוסיות, בהם סגן לשעבר של מועצת הביטחון של אוקראינה. 

לברוב לא ידע עד ערב המלחמה כי היא תכלול תוכנית להתקפה על קייב. ב-17 בדצמבר 2021 משרד החוץ הרוסי הציג למערב שורה של דרישות בנוסח אולטימטום. רוסיה דרשה בין היתר שנאט"ו ייסוג למעשה לגבולות שלפני 2007, ושיבטיח לא להציב טילים, נשק כבד או ריכוזי צבא גדולים באף אחת מחברות הגוש הסובייטי לשעבר. הדרישות האלה היו בלתי קבילות על נאט"ו, ועם זאת הבריטים העריכו כי מדובר בעמדת פתיחה רוסית שתהיה נתונה למיקוח. במאמץ אחרון להפיג את המתיחות, ב-21 בינואר 2022 התקיימה בז'נבה פגישה בדרג שרי חוץ בין בלינקן ללברוב, אשר הסתיימה ללא תוצאות. לאחר החלק הרשמי של הפגישה בלינקן שאל את לברוב, האם רוסיה אכן מודאגת מבעיות ביטחון או מדובר באמונתו של פוטין כי אוקראינה תמיד הייתה חלק מרוסיה. לברוב לא השיב.

לנוכח הערכה גוברת בוושינגטון כי המלחמה בלתי נמנעת, באמצע פברואר 2022 ארה"ב הגדילה את נוכחותה הצבאית באירופה מ-74,000 חיילים ל-100,000. כמו כן ארה"ב הגדילה את משלוחי הנשק לאוקראינה, שכללו בעיקר נשק אנטי טנקי נייד, שנועד להאט את התקדמות ההתקפה הרוסית. לפי גורם בריטי רם דרג, "אף אחד לא חשב ש[האוקראינים] יוכלו להדוף בהצלחה התקפה רוסית בהיקף כזה, אם תתרחש" (עמ' 210).

התקרבות הפלישה        ב-18 בפברואר 2022 ה"דוּמָה" (הפרלמנט הרוסי) ביקשה מפוטין להכיר בשתי הרפובליקות, דונייצק ולוגנסק (השוכנות באזור דונבאס), כדי להגן עליהן מפני פלישה מצד קייב. בתקופת מגפת הקורונה פוטין בקושי ביקר במוסקבה, ופחות מזה נראה בציבור. אבל בתאריכים 21, 22 ו-23 בפברואר 2022 הוא הגיע למוסקבה, כלומר בשלושה ימים ברציפות. ב-21 בפברואר התקיימה ישיבה שלא מן המניין של מועצת הביטחון של רוסיה בקרמלין. המוסד הזה כלל 12 חברים ורק 4 מתוכם ידעו על מלוא ממדי תוכניתו הצבאית של פוטין לפלוש בהיקף מלא לאוקראינה בתוך כ-72 שעות. החברים המעודכנים היו שר ההגנה סרגיי שויגו; יושב ראש מועצת הביטחון ניקולאי פטרושב; ראש שירות הביטחון הפדרלי (FSB) אלכסנדר בורטניקוב; וראש ביון החוץ סרגיי נרישקין (Naryshkin), לשעבר עמיתו של פוטין בק.ג.ב. לכל חברי המועצה נאמר כי הפגישה תועבר בשידור ישיר – אבל היה זה שקר. על פי שעוני המשתתפים בישיבה אפשר להסיק כי האירוע שודר כחמש שעות לאחר התרחשותו.

 הישיבה נועדה לאשר או לדחות את ההכרה ברפובליקות בדונבאס. הניצים פטרושב ובורטניקוב הפגינו ביטחון בהצגת גרסתם ושקריהם. לדוגמה, בורטניקוב האשים את האוקראינים ב"רצח עם" של אזרחים בדונבאס. סגן מועצת הביטחון, דמיטרי מדבדב, ליברל לשעבר –  אשר שימש נשיא בין השנים  2012-2008 וראש ממשלה אחר כך עד 2020 – בהתבטאותו בישיבה המציא את עצמו מחדש  כנֵץ, כדי להישאר בחוג הפנימי של פוטין. מעניינים במיוחד היו התבטאויותיהם של אישים אשר הרגישו אי נוחות מהתפתחות האירועים והיו מוּדעים יותר טוב מחבריהם למעמדה של רוסיה בעולם, מצב הכלכלה בה וגם למצב בשטח באוקראינה. לברוב נמנע לתת תשובה ישירה לשאלה, האם להכיר ברפובליקות בדונבאס. ראש הממשלה מיכאיל מישוסטין  (Mishustin) נראה בלתי מרוצה, בזמן שפוטין הפסיקוֹ, כאשר ניסה להזהיר את המועצה מפני ההשלכות הכלכליות של הפלישה. מתוך פחד הוא מיהר להתאים עצמו לרצוי לבוס. דמיטרי קוזק, האיש של הקרמלין באוקראינה, שהכיר את המצב בשטח, ניסה לפתוח את הדיון לגבי עתידן של רפובליקות דונבאס, אך פוטין ללא גינוני טקס הפסיקוֹ פעמיים.  המופע חִייב קורבן מקרב אנשי החצר של פוטין והוא בחר בסרגי נרישקין (Naryshkin) ראש מודיעין החוץ. בניגוד לקוזק ומישוסטין, נרישקין לא ניסה לעורר דיון, וכמובן גם לא להתווכח, אבל הוא התבלבל. הוא הביע תמיכה בהכרה בשתי הרפובליקות תוך שימוש בפועל בעתיד ובכך השתמע ערפול בעמדתו. בתגובה, פוטין גער בו: "האם אתה תתמוך, או אתה תומך...אמור לי בפשטות". נרישקין ברעדה, כמו תלמיד מבולבל, השיב כי הוא תומך בצירוף הרפובליקות לרוסיה. פוטין, שוב גער בו: "לא על כך אנו דנים! האם אתה תומך בהכרה בעצמאותן או לא". סיקור האירוע הראה כי פוטין מעוניין בפגישות של מועצת הביטחון לא לשם דיון אלא בתור טקס פומבי של מופעי הסכמה.

[ב-21 בפברואר  2022 בערב נשא פוטין נאום לאומה בו שלל  למעשה את זכות קיומה של אוקראינה כמדינה נפרדת מרוסיה מסיבות היסטוריות, ובכך הכשיר מבחינה תעמולתית פלישה לכל שטחה של האוקרינה. הוא טען כי המדינה האוקראינית היא תוצר מלאכותי של השלטון הבולשביקי-קומוניסטי בבריה"מ. לנין יצר את אוקראינה לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917; סטאלין לאחר מלחמת העולם השנייה צירף אליה שטחים אשר השתייכו לפולין, רומניה והונגריה; וחרושצ'וב "משום מה" לקח מרוסיה את חצי האי קרים ומסר אותו במתנה לאוקראינה ב-1954. פוטין טען כי בדונבאס מתרחשת השמדת עם  וכי יש להכיר בעצמאותן של שתי הרפובליקות, דונייצק ולוגנסק. כמו כן ביקש את  הפרלמנט של רוסיה על שני בתיו (מועצת הפדרציה והדוּמה)  לאשרר את "החוזה לידידות ולעזרה הדדית" עם שתי הרפובליקות.] בעקבות ההכרה הרשמית על ידי הדוּמָה ופוטין בשתי הרפובליקות הבדלניות ב-21 בפברואר, למחרת כוחות רוסיים נכנסו לדונבאס והוצבו לאורך הקווים בהם החזיקו המורדים הפרו-רוסים  מול הכוחות של קייב מאז 2015.

ב-23 בפברואר 2022 ב"יום מגיני המולדת" פוטין הניח זר פרחים באתר להנצחה, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז אותו היום ב-2021 בה הוא נראה צועד במוסקבה. באותו היום בשעה 5 בערב פוטין קיים שיחת טלפון מתוכננת עם נשיא תורכיה ארדואן במהלכה לא רמז על תוכניתו לפלוש לאוקראינה. בהמשך אותו היום, במקום מעונו הרשמי  בנובו-אוגריוֹבו (Novo-Ogarevo) הוא הקליט הודעה עבור עמו שתשודר למחברת  בשעה 6 בבוקר. בהודעה נאמר כי הוא הוציא פקודות לפתוח ב"מבצע צבאי מיוחד" ומוגבל נגד אוקראינה.

חיילים רבים שהוצבו בחזית מול אוקראינה היו מהאזורים הרחוקים והעניים של רוסיה, ללא תעודת בגרות. אנשים מהקטגוריה הזו גויסו לשירות חובה ואחר כך המשיכו לשירות קבע על פי חוזה (kontratnik). במסגרת זו קיבלו משכורת גבוהה יחסית לאנשים במעמדם.  בערב ה-23 בפברואר, מפקד פלוגת טנקים באזור בֶּלְגוֹרוֹד, אסף את כל הטלפונים ביחידותו מאלה שאינם קצינים, כאמצעי זהירות. הוא צייד את חייליו ב"מנות  יבשות" [מנות קרב] לשלושה ימים – אשר לפי סברת המפקדים יספיקו למשימה הקצרה. פוטין אכן ציפה כי המלחמה תהיה קצרה  ומנצחת.

עד סמוך לפלישה הרוסית לאוקראינה, כלי התקשורת הרוסיים הונחו לא להתייחס לכוונתה של רוסיה לפלוש לאוקראינה, אלא לציין כי מאמציו הדיפלומטיים של פוטין מתקדמים היטב. ואולם ב-21 בפברואר קו התעמולה הרשמי השתנה. התקשורת טענה כי הרפובליקות בדונבאס נתונות בהתקפה מהפשיסטים של אוקראינה, והוצגו סרטי וידאו שהראו  גופות של מְבַצעי התקיפה האוקראינים בתלבושת צבאית. כמו כן הוצגו סרטי וידאו בדבר פינוי תושבים מהרפובליקות הבדלניות ופיגועים באמצעות מכוניות ממולכדות במעברי הגבול. התעמולה נועדה ליצור רושם כי מדובר במתקפה אוקראינית להשמדת העם בדונבאס, ובכך להכין את דעת הקהל לנרטיב שרוסיה לא החלה במלחמה אימפריאלית תוקפנית, אלא יצאה לשליחות הומניטרית למנוע השמדת עמה.

אוקראינה ערב הפלישה        מאז נובמבר 2021 המודיעין של ארה"ב היה מזהיר את נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, בדחיפות עולה ובפירוט רב, מפני תוכניתו של פוטין לבצע פלישה רב חזיתית ובהיקף מלא לאוקראינה, וכי הפלישה תכלול מתקפה ישירה על קייב. זלנסקי עצמו וצוותו הביטחוני התייחסו בספקנות לאזהרות האלה. כאשר ב-12 בפברואר 2022 השגרירויות של ארה"ב ובריטניה פונו מקייב, זלנסקי הודיע כי "ממש כעת, האויב הגדול ביותר של העם הוא פאניקה". הוא המשיך ושלל למעשה כי בידי ארצות המערב קיימות הוכחות מוצקות בדבר הפלישה הממשמשת ובאה. ואולם ב-23 בפברואר היה ברור כי הפעם המצב שונה. בלילה הקודם הכוחות הרוסיים נכנסו לשתי הרפובליקות הבדלניות. אבל עדיין נותרה השאלה האם פוטין יעצור בשטחים בהם כבר החזיקו הבדלנים ברפובליקות דונייצק ולוגנסק, או יתקדם הלאה. בצוהריים זלנסקי כינס את "מועצת הביטחון הלאומי וההגנה", שכללה את ראשי הצבא והמודיעין וכמו כן שרים. המשתתפים כללו בין היתר את איוון באקאנוב (Ivan Bakanov)   ,  ראש שירות הביטחון של אוקראינה (SBU), ידידו הוותיק של זלנסקי ומנהל מסע הבחירות שלו. האיש היה עורך דין במקצועו ללא רקע בתחום המודיעין. מטרת מינויו מצד זלנסקי היה לבצע רפורמות בשירות הביטחון ולטהר אותו מיסודות פרו-רוסיים. משתתף חשוב בישיבה היה הרמטכ"ל מאז 2021 ולרי זלוז'ני (Valeriy Zaluzhny). בגלל גילו הצעיר (בן 49) הוא לא שירת בצבא הרוסי, רכש השכלתו הצבאית באימונים עם נאט"ו, כולל תקופה מסוימת באנגליה. האישיות השלישית החשובה הייתה ראש מודיעין החוץ אולכסנדר ליטוויננקו  (Oleksandr Lytvynenko). הוא רכש את השכלתו בתחום המודיעין במוסקבה ובלונדון. בישיבת מועצת הביטחון של אוקראינה הועלו שלוש אפשרויות: פוטין לא יתקדם מעבר לגבולות בהם החזיקו המורדים בדונבאס; פוטין ינסה ליצור מסדרון שיחבר את חצי האי קרים לדונבאס; פוטין יפלוש לאוקראינה בהיקף מלא, כולל מתקפה נגד קייב מבלארוס. בערב ה-23 בפברואר זלנסקי עדיין היה משוכנע כי פוטין טרם החליט אם להתקדם מעבר לשטחים שהוחזקו בידי הרפובליקות הבדלניות. ההוכחה לכך היא  סיום ישיבת המועצה ללא מסקנה ברורה. זלנסקי באותו הערב פנה לעם הרוסי בשפה הרוסית, שפת האֵם שלו עצמו. בנאומו שאל את הרוסים בתמיהה כיצד העם האוקראיני, אשר הקריב יותר מ-8 מיליון מאנשיו במלחמה נגד הנאצים, יכול להיות נאצי – וזאת כנגד התעמולה הרוסית על גורמים נאציים בשלטון האוקראיני.  הוא גם הזכיר את סבו אשר נלחם נגד  הנאצים במסגרת הצבא הסובייטי – אבל לא הזכיר את שורשיו היהודיים. בנאומו, אותו כתב בעצמו, הוא הדגיש את הצורך למנוע מלחמה. באותו הערב הוא הצטרף לאשתו אולנה (Olena) ולשני ילדיו, בת בגיל 17 ובן בגיל 9,  במעון הנשיאותי ב-Koncha-Zaspa שממוקם 15 ק"מ דרומית ממרכז קייב. הוא הלך לישון בתקווה כי השכל הישר  שהובע בנאומו יגבר.  

מלחמת רוסיה-אוקראינה: השנה הראשונה, 2023-2022

מהלך הלחימה      ב-24 בפברואר 2022, בסמוך לפני השעה 6 בבוקר זמן מוסקבה, 5 בבוקר זמן קייב, שודרה הודעה מוקלטת של פוטין בכל רשתות הטלוויזיה של רוסיה. הוא הודיע על תחילתו של "מבצע צבאי מיוחד" במזרח אוקראינה במטרה להשיג "דה-מיליטריזציה" (פירוז) ו"דה-נאציפיקציה" (טיהור מנאציזם) של ארץ זו. עוד אמר כי "כיבוש שטחים אוקראיניים אינו נכלל בתוכניות שלנו". להצדקת המהלך הצבאי חזר פוטין על הטענה כי בדונבאס מתבצע רצח עם. [הוא הוסיף כי "הניסיון לפייס את התוקפן ערב המלחמה הפטריוטית הגדולה התברר כטעות אשר עלתה ביוקר לעמינו...לא נרשה טעות כזו שנית". בהעלאת זיכרון מלחמת המגן של בריה"מ נגד גרמניה הנאצית ניסה פוטין לגייס תמיכת הציבור בארצו בפלישה לאוקראינה, כמלחמה שאין צודקת ממנה.] דקות ספורות לאחר נאומו החלה המתקפה הרוסית, שנפתחה בירי טילים. מלחמת הבזק של רוסיה תאמה לזו שציפה ראש המטות המשולבים של ארה"ב מִילִי באוקטובר 2021.

בתחילת ההתקפה זלנסקי ומשפחתו המשיכו לשהות במעון הנשיאותי  השוכן כ-15 ק"מ דרומית מקייב. למשמע קול ההפגזות, זלנסקי ואשתו אולנה (Olena) העירו את בתם ואת  בנם, ולאחר מכן האישה והילדים פונו למקום בטוח יותר במערב אוקראינה. זלנסקי הוסע לבניין הממשלה השוכן במרכז קייב. הנשיא האוקראיני יחד עם צוותו הבכיר הצבאי והאזרחי התכנסו בבונקר עמוק מהתקופה הסובייטית.  הנשיא ביידן היה בין האישים הזרים הראשונים שהתקשרו לזלנסקי. ביידן הציע תמיכה, בעוד אישים אמריקאים אחרים הציעו לְפַנות את זלנסקי ואת משפחתו מקייב. למחרת, פקיד מודיעין אמריקאי רם דרג מסר כי בתשובה להצעת הפינוי השיב זלנסקי: "הלחימה היא כאן; אני זקוק לתחמושת, לא לנסיעה". קרוב לוודאי הציטטה אינה מדויקת, אבל הדיאלוג שקיף את שני הלכי הרוח בשעות הראשונות של המלחמה: רוח ההתרסה וההתנגדות של זלנסקי מצד אחד, מול ההערכה המוצקה מצד מדינות נאט"ו שקייב תיפול בקרוב.

לאחר שיחת הטלפון עם ביידן, זלנסקי מיהר להקליט בטלפון החכם פנייה לעמו בווידאו. בפנייתו ביקש מעמו לא להיכנס לבהלה והוסיף: "אנו חזקים...אנו נביס כל אחד. כיוון שאנו אוקראינה". אחר כך הוא פנה ברוסית לעם הרוסי ואמר כי אוקראינה רוצה בשלום, אבל אם תותקף "אתם תראו את פנינו ולא את גבינו". מאוחר יותר בבוקר, זלנסקי, בפנייה רשמית יותר מארמון הנשיאות, שכוּוְנה לדעת הקהל הבינלאומית, השווה את הפלישה הרוסית לפלישה הנאצית, בהדגישו כי מה שעומד להיקבע כעת הוא לא רק עתידה של אוקראינה, אלא של אירופה. זלנסקי הורה לרשום לגיוס את כל האוקראינים הזכרים בגילאים בין 18 ל-60. עם זאת, לא בוצע גיוס חובה, ועדיין בספטמבר 2022 קייב מסרה על קיום מספר מספיק של מתנדבים. יחידות ההגנה האזרחית החלו לחלק נשק ובקבוקי תבערה לגברים בקייב. כבר ביום הראשון של המלחמה, צוות הביטחון של הנשיא תוגבר ביועצים זרים, בהם לכל הפחות שלושה קציני מודיעין אמריקאים. החל מהיום השני למלחמה הקפיד זלנסקי להופיע בבגדים דמויי מדי צבא.

רוח ההתרסה וההעזה שהפגין זלנסקי בימים הראשונים של המלחמה לא שיקפה את המצב בשטח. הכוחות הרוסיים התקדמו במהירות לעבר קייב. כוח מונחת תפס את נמל התעופה הוסטומל (Hostomel) בפרברי קייב. כוחות מיוחדים של רוסיה נעו בנגמ"שים שהונחתו מהאוויר בפרברים המערביים של קייב. נוסף לכך, כוחות רוסיים הגיעו לפרברי הערים הגובלות בצפון מזרח, חרקיב (Kharkiv) וסומי (Sumy).אבל היו גם סימנים מעוררי תקווה. החיילים הרוסים אשר האמינו כי יתקבלו בפרחים על ידי "האוכלוסייה המשוחררת", נתקלו בקללות ובקריאות להסתלק, מאוכלוסייה כמעט רוּבה דוברת רוסית. כוח המשמר ב"אי הנחשים" בים השחור ליד אודסה, בפנייה מאוניית הדגל של הצי הרוסי בים השחור "מוסקבה" להיכנע, השיבו בקללה ("לך להזדיין"). אבל בהמשך, חיילי האי הופגזו ונפלו בשבי. בידי אוקראינה היו גם כלי נשק שעתידים להתגלות כבעלי חשיבות מכרעת, בהם מל"טים טורקיים מצוידים בטילים מדגם Bayraktar TB-2, וטילי כתף אמריקאיים מסוג Javelin. המודיעין האוקראיני טען כי צוותים של כוח Wagner [צבא רוסי פרטי בחסות הקרמלין] ניסו לפחות פעמיים להתנקש בחייו של זלנסקי, אבל חוסלו. לפי עדותו של בכיר ביטחוני אוקראיני, הצד האוקראיני קיבל מידע מוקדם מאישים בשירות הביטחון הפדראלי של רוסיה  (FSB) – שהתנגדו למלחמה –  על קבוצת מתנקשים צ'צ'נים, שתרו אחר זלנסקי, וחוסלו מבעוד מועד על ידי האוקראינים.

ב-24 בפברואר, תקפה רוסיה מהאוויר 11 נמלי תעופה אוקראיניים והשמידה "מספר" מטוסים והליקופטרים על הקרקע, וכמו כן מאגרי תחמושת. אוקראינה, למזלה, בימים שלפני הפלישה פיזרה את מאגרי הנשק וכלי הטיס במרחב רחב ככל שניתן. היעד האסטרטגי החשוב ביותר עבור רוסיה היה נמל התעופה של קייב "הוסטומל" (Hostomel) [המכונה גם אנטונוב]. לאחר הפצצת נמל התעופה, בצוהריים הליקופטרים נושאי חיילים ניסו לנחות בנמל התעופה. לצנחנים הרוסים שהיו ממוקמים בגבול  רוסיה-בלארוס נודע רק בעת טיסתם כי הם לא הוצבו לעריכת תמרונים בבלארוס, כפי שנאמר להם בתחילה, אלא בדרך למלחמה נגד אוקראינה. האוקראינים בעזרת טילי כתף הצליחו להפיל 7 הליקופטרים. כוח האש האנטי אווירי היה כה חזק, עד ש-18 מטוסי תובלה מסוג Il-76, אשר נשאו את עיקר כוח התקיפה הרוסי, נאלץ לחזור כלעומת שבא. ניסיון נוסף של הרוסים להנחית חיילים, שנעשה בשעות אחר הצוהריים הביא להפלת שני מטוסים מסוג Il-76 ולמותם של 300 חיילים שנשאו. למרות העליונות האווירית המסיבית של רוסיה – 1,511 מטוסי קרב ו-1543 הליקופטרים קרביים מול 98 מטוסי קרב ו-112 הליקופטרים בצד האוקראיני – הרוסים נכשלו להוציא מכלל פעולה את חיל האוויר של אוקראינה ולהשיג שליטה אווירית החיונית להתקפתם על הוסטומל. לאחר שבמשך שלושה ימים לא הצליחו הרוסים להביא ציוד ותגבורת לכוח בהוסטומל, ב-27 בפברואר הכוח הרוסי קיבל פקודה לנסות לסגת.

שני טורים של הצבא הרוסי שנעו מבלארוס לעבר קייב – טור אחד דרך האזור האסור לכניסה של צ'רנוביל וטור שני דרך מחוז צ'רניהיב (Chernihiv) – נתקלו בקשיים. מדובר היה בטור שהשתרע כמעט על 60 ק"מ  מהגבול של בלארוס עד לקייב. ביום השלישי הכוח הזה כמעט נותר עומד במקומו כתוצאה מתקלות מכניות, מחסור בדלק והתנגדות עזה ובלתי צפויה בפרוורים הצפוניים של קייב: Bucha, Irpin, Motyzhin. כלי הרכב הרוסים הפכו כמעט למטרות נייחות עבור קבוצות קטנות של חיילים אוקראינים שהיו מצוידים בטלי NLAW ו-Javelin, ובמל"טים מסוג Bayraktar הטסים באיטיות בגובה נמוך. במקביל, בתחילת הפלישה ב-24 בפברואר ניסו הרוסים לכבוש את העיר סומי (Sumy), הממוקמת בסמוך לגבולה המזרחי של אוקראינה עם רוסיה (מול המחוז הרוסי בלגורוד). גם הכוח הרוסי הזה נתקל בקשיים כתוצאה מפגיעות בטילי כתף נגד טנקים.

התקדמות הצבא הרוסי מחצי האי קרים דרומה, במחוז חֶרסוֹן, התנהלה בהצלחה, בהשוואה לאזורים אחרים. הקרקע המישורית עם מעט יערות, אִפשרה תנועה קלה לשריון והותירה מעט מקומות מסתור למגנים. כבר ביום הראשון של המלחמה, כבשו הרוסים את העיר הקטנה נובה קחובקה (Nova Kakhovka), בלי שנורה כדור. הרוסים אסרו את השוטרים המקומיים ואת ותיקי המלחמה שהשתתפו ב"מבצע נגד טרור" נגד הבדלנים בדונבאס. ב-28 בפברואר הרוסים כיתרו את בירת המחוז, העיר חרסון. אחרי שלושה ימים של משא ומתן, חיל המצב בעיר שהיה חמוש בנשק קל נסוג, והרוסים נכנסו לעיר ב-1 במארס. חרסון ומליטופול (Melitopol)   היו הערים האוקראיניות העיקריות היחידות  שנפלו לידי הרוסים ללא קרב עז, אבל גם בהן  נתקלו הכובשים הרוסים בעוינות. בניגוד לחרסון ומליטופול, כיבוש סופי של העיר מריופול הושלם על ידי הצבא הרוסי רק  לאחר מצור, ב-20 במאי ובעקבות קרבות קשים שהחלו בפברואר.  

בסוף השבוע הראשון למלחמה, נחשפו ארבע מהנחות היסוד השקריות של פוטין. האוקראינים לא קיבלו בברכה את הפולשים הרוסים; הצבא האוקראיני לחם בהצלחה; הנשיא זלנסקי התגלה לא כליצן מכור לסמים, אלא מנהיג מעורר השראה; והצבא הרוסי, מקור גאוותו של פוטין, התגלה כבלתי מתאים לביצוע המטרה. נראה כי הצבא הרוסי ניסה להילחם במאה ה-21  בשיטות ממלחמת העולם השנייה.

בתחילת המלחמה, כפי שהקרמלין ציפה, המערב נמנע מלהושיט עזרה ממשית לאוקראינה, במיוחד בכל הקשור לאספקת נשק כבד, כיוון שהיה משוכנע כי אוקראינה לא תחזיק מעמד זמן רב. היתרון הברור של רוסיה בכוח השריון, לכאורה לא הותיר ספק כי צבאה יכבוש בקרוב את קייב. המערב אף חשש כי הנשק שיסופק לאוקראינים עלול ליפול בקרוב בידי הרוסים. זאת ועוד. ביום השלישי למלחמה ב-27 בפברואר,  פוטין הכריז על העברת כוחותיה הגרעיניים של ארצו ל"מצב מונע מיוחד". במערב היה חשש כי פוטין עלול להשתמש בנשק גרעיני טקטי. בתיווך סיני הושגה הסכמה שאם ארה"ב תסכים לכפות על פולין לוותר על משלוח מטוסי מיג-29 לאוקראינה,  סין תפעל להפגת האיום הגרעיני של רוסיה.

ב-27 בפברואר 2022 התקיים מפגש בין נציגי רוסיה ואוקראינה בעיר גומל  (Gomel) בבלארוס. בראש המשלחת הרוסית עמד ולדימיר מדינסקי (Medinsky), שר תרבות לשעבר, לאומן קשוח, אשר מעמדו הנמוך נועד לעלוב באוקראינים. פגישה נוספת בתיווך תורכי התקיימה באנטליה בדרג שרי החוץ: סרגיי לברוב מול דמיטרו קולאבה (Dmytro Kuleba). שתי הפגישות לא הניבו תוצאות, ואולם כבר בפברואר-מארס נתן זלנסקי להבין כי אוקראינה עשויה לוותר, ולו זמנית, על הצטרפות לנאט"ו. דוברו של פוטין, דמיטרי פסקוב (Peskov), דרש פירוזה (דה-מיליטריזציה) של אוקראינה לפי המודל של אוסטריה ושבדיה, בתור מדינות בלתי מזדהות. לדברי יועץ בכיר של זלנסקי, באמצע מארס 2022, בשיחות באנטליה, כאשר הכוחות הממונעים של רוסיה היו במרחק של חצי שעה ממרכז קייב, זלנסקי היה מוכן לוותר על שטחי שתי הרפובליקות הבדלניות וחצי האי קרים, כדי לחסוך בחיי אדם. בכל מקרה, פוטין לא הסתפק בכך, ואוקראינה מיהרה לחזור בה מאותם הוויתורים להם הסכימה באנטליה.

ב-29 במארס, כאשר התקיים סבב שיחות נוסף בין אוקראינה לרוסיה באיסטנבול, משרד ההגנה הרוסי הודיע על "הפחתה דרמטית בפעילות הצבאית" בחזיתות קייב ו-צ'רניהיב  (Chernihiv) [העיר שוכנת בצפונה של אוקראינה, סמוך לגבול עם בלארוס]. בהתאם לכך, הכוחות הרוסיים נסוגו  מהמחוזות של קייב וצ'רניהיב, וב-1 באפריל הכוח הרוסי שנשלח לכבוש את קייב ומנה כ-30,000 איש נסוג לגמרי לגבול הרוסי, בהותירו מאות הרוגים ומאות טנקים וכלים משוריינים, וגם מאות אזרחים אוקראינים שנרצחו על ידי החיילים הרוסים. בבוצ'ה לבדה נמצאו 458 גופות, אשר רובם נרצחו כתוצאה מהוצאות להורג, עינויים והכאות. זלנסקי, בליווי עיתונאים ביקר באתר הטבח. הפלישה הרוסית התגלתה כמעשה ברברי נגד אזרחים, חסר תקדים באירופה מאז הטבח בבוסניה.

הכישלון הרוסי בנמל התעופה הוסטומל (Hostomel) והשימוש המוצלח מצד האוקראינים בטילים נגד טנקים בלמו את התקדמותו של הצבא הרוסי בקרבות על קייב וחרקיב. במקביל, עמדת המערב בנושא אספקת הנשק החלה להשתנות. באפריל 2022 ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, ביקר בקייב והבטיח תמיכה צבאית. הבטחות דומות קיבל זלנסקי מראשי מדינה אחרות באירופה – והחשוב מכול, ארה"ב החלה לשלוח נשק כבד לאוקראינה. ב-13 באפריל  סיירת טילים מונחים "מוסקבה" – אוניית הדגל של הצי הרוסי בים השחור – נפגעה על ידי שני טילי Neptune  מתוצרת אוקראינה, ניסיונות הרוסים לחלצה כשלו והיא שקעה. הייתה זו אותה האנייה אשר אליה החיילים האוקראינים ב"אי הנחשים" שלחו את המסר המתריס "אונייה רוסית, לכי להזדיין".

ב-9 במאי 2022 הנשיא ביידן חתם על חוק "להחכרת ולהשאלת פריטי הגנה לממשלה [האוקראינית], כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית באוקראינה מפני הפלישה הצבאית הרוסית ולמטרות אחרות", כלשון החוק. החוק התקבל ברוב של 417 מול 10 בקונגרס. התאריך היה סמלי. היה זה יום בו חגגה רוסיה את יום השנה לניצחונה על גרמניה הנאצית, אלא שכעת – בניגוד למלחמת העולם –  מִבצע הסיוע האמריקאי הופנה לקורבן התוקפנות הרוסית,  בעוד רוסיה מילאה תפקיד דומה לרייך השלישי. חבילת הסיוע כללה 55 מיליארד דולר, כמעט שווה בערכה לתקציב ההגנה הרוסי השנתי. ארה"ב נהגה בריסון עצמי בכך שהחליטה לא לספק לאוקראינה נשק שיכול לפגוע בתוך רוסיה. עם זאת ארה"ב שלחה סוגי נשק אשר הביאו לשינוי מהותי ביכולותיה של אוקראינה. הנשק כלל למעלה מ-100 תותחי הוביצר M777 עם פגזים בעלי דיוק ל-2.86 מטרים למרחק 40 ק"מ. כמו כן טילי HIMARS בעלי דיוק דומה לטווח 80 ק"מ ובעלי ראש נפץ גדול יותר. הפגזת "אי הנחשים" בטילי HIMARS אילצה את הכוחות הרוסיים לסגת מהאי ב-30 ביוני ובכך הקנתה לאוקראינה ניצחון סמלי חשוב.

באוגוסט 2022, מעודד מהצלחות בשדה הקרב ומהסיוע הרחב במיוחד מצד ארה"ב וכמו כן של נאט"ו, זלנסקי חזר בו מהוויתור של קרים ודרש את השבתו. בספטמבר 2022 אוקראינה ביצעה פריצה גדולה בחזית של חרקיב, ובסוף החודש הגיש זלנסקי בקשה להתקבל לנאט"ו במסלול מהיר. באמצע נובמבר החזירה לעצמה אוקראינה את השליטה על העיר חרסון. יחד עם השטחים מהם נסוגו הרוסים במארס בחזית של קייב, רוסיה הפסידה כי54% מהשטחים שכבשה בחודשים הראשונים של המלחמה.

פוטין מצידו ב-30   בספטמבר  2022 סיפח רשמית ארבעה מחוזות של אוקראינה, אותם כבש באופן חלקי בלבד, והם:  דונייצק, לוגנסק (לוהנסק באוקראינית), חֶרְסוֹן  וזפורוז'יה (Zaporozhzhia). הצבא הרוסי המשיך להתקדם באיטיות. בסוף 2022 הרוסים היו קרובים להשלמת כיבוש העיירות סוֹלידאר ובַאחְמוּט. כמו כן החל מנובמבר 2022 רוסיה תקפה בשיטתיות תשתיות אוקראיניות חיוניות באמצעות מל"טים איראניים מסוג "שהיד" וטילי שיוט מדויקים ולא מדויקים. הותקפו תחנות להפקת חשמל ומתקני חשמל לכל רוחבה של אוקראינה. 

בינואר 2023 קנצלר גרמניה שולץ הסכים שפולין תמסור טנקים מתוצרת גרמניה מסוג 2 Leopard  לאוקראינה ואף סיפק 24 טנקים כאלה לאוקראינה בעצמו. בריטניה החליטה לספק 14 טנקים מסוג Challenger 2s, וארה"ב 50 טנקים מסוג Abrams. גם לאחר תוספת זו, כמות הטנקים שבידי אוקראינה בוודאי לא יכלה להשתוות לזו של רוסיה, אבל ההחלטה לספק אותם סימלה חציית רוביקון מצד המערב.

על אף ההגברה ההדרגתית בסיוע המערבי לאוקראינה, במהלך השנה הראשונה למלחמה הצבא הרוסי כבש כמעט את כל המחוז של לוהנסק וחצי מדונייצק, ובתחילת 2023 המשיך להתקדם באזור דונבאס.  במהלך השנים 2022-2014 רוסיה כבשה כ-21% משטחה של אוקראינה. כ-5 מיליון פליטים ברחו משטחי הלחימה לשטחים בטוחים יותר באוקראינה  ולאירופה, כנגד בין 900,000 ל-1.6 מיליון שעזבו או הוגלו לרוסיה. הנתונים האלה מצביעים על רצון עז של האוקראינים  לא להיות "משוחררים" על ידי רוסיה, אלא להישאר באוקראינה. פליטים רבים מאזור דונבאס, איתם דיבר המחבר, סיפרו כי בעבר התייחסו באהדה לרוסיה ותמכו במפלגתו של ינוקוביץ', אבל שינו את דעתם בעקבות התוקפנות והכיבוש הרוסי.

הגורמים לאי יכולתה של רוסיה להכריע את המלחמה       בזמן הפלישה עמד לרשותה של אוקראינה כוח צבאי מוכן לקרב של 90,000 איש, מוצב ברובו באזור דונבאס – כאשר בסך הכול מנה הצבא האוקראיני כ-200,000 איש. כאמור, במהלך 8 שנות מלחמה באזור דונבאס (2022-2014) כ-900,000 גברים ונשים אוקראינים נלחמו בקווי החזית, והם הפכו לכוח עתודה בעל ניסיון קרבי. לשם התקפה מוצלחת, רוסיה נזקקה לעדיפות מספרית ביחס של 3 מול 1, בעוד רוסיה פלשה לאוקראינה בכוח של כ-200,000 איש. המוטיבציה להילחם בצד האוקראיני הייתה גבוהה, לעומת זאת ניתן למצוא עדויות רבות על היעדר מוטיבציה בצד הרוסי. בתגובה לחוק שעבר בזריזות בדוּמה  בשבועות הראשונים של הלחימה אשר חייב כל גבר בגילאים 26-18 להירשם במשרדי גיוס מקומיים, בלי לחכות לצו, או להסתכן במאסר, לפחות 16 משרדי גיוס ברחבי רוסיה הוצתו.

המקור העיקרי לצבא הפלישה לא היה מרוסיה עצמה, אלא מגיוס המוני של אנשים צעירים מאזור דונבאס. באמצע פברואר 2022, בתואנה של הסלמה בהתקפות אוקראיניות, נשיא רפובליקת דונייצק הכריז על גיוס כללי של גברים בגילאים 65-18, ובכך עלה מספר החיילים של הרפובליקות הבדלניות לכ-100,000 מגויסים. רובם, מתוך 60,000 המגויסים חדשים בדונייצק, היו אזרחים חסרי הכשרה צבאית  והם צוידו ברובים ישנים.  היו בהם שפרסמו סרטים ברשתות החבריות בהם מחו נמרצות בשפה גסה על גיוסם השרירותי ולקיחתם באופן לא חוקי לרוסיה, והפיכתם לבשר תותחים עבור הצבא הרוסי.

כיוון שהצבא האוקראיני התרכז בקווי דונבאס של שנת 2015, החלטתה של רוסיה לפלוש לאזורים שלא היו ממוגנים יחסית, לכיוון קייב, סוּמי וחרקיב, נראתה הגיונית. ואולם כאשר המתקפות האלה נכשלו, הרוסים מצאו עצמם בנחיתות מספרית. סירובו של פוטין להכריז על "מבצע צבאי מיוחד" כמלחמה ולהורות על גיוס כללי תרמה למחסור בכוח אדם. כוח האדם ביחידות הצבאיות שנשלחו לאוקראינה לא היה בתקן מלא, אלא בהרכב חסר המתאים למצב של שלום. לדוגמה, בנגמ"שים היו צוותים להפעלת הכלים, אך חסרו חיילים כדי לצאת מהרכב ולהילחם רגלית. לחלק מהחיילים היה חסר ציוד בסיס כמו שחפץ.  כדי להתגבר על מחסור בכוח אדם, רוסיה גייסה, בתמורה למענקים כספיים, חיילים מאזורי פריפריה לא רוסיים, כמו דגסטן (אזור מוסלמי), ואזורים בסיביר, בוריאטיה (Buryatia)    וטוּבָה (Tuva). מקום מרכזי בהשתתפות בלחימה, מקרב התושבים שלא השתייכו ללאום הרוסי, מילאו הצ'צ'נים. צ'צ'ניה נשלטה באכזריות על ידי רמזאן קדירוב (Ramzan Kadyrov), שלרשותו עמד כוח אליטה של 12,000 חיילים, אשר חלקם השתתפו במתקפה הראשונה על קייב ועל מריופול. הם כונו אנשי קדירוב (קדירוֹבְצי), היו מצוידים היטב וביצעו את הפשעים החמורים ביותר במלחמה. קדירוב פעל לגיוס אנשים נוספים בתמורה למענקים נדיבים.

ב-21 בספטמבר 2022 הודיע פוטין על גיוס חלקי של 300,000 אנשי מילואים בעלי ניסיון צבאי (לפי מידע שדלף התכוונה הממשלה לגייס 1.2 מיליון אנשים). בעקבות זאת חזרו על עצמם מראות היציאה ההמונית מרוסיה של מארס 2022. כעת כרבע מיליון אנשים ברחו מרוסיה, ושוב מחירי כרטיסי הטיסה האמירו. אזרח רוסי שהיה בטיסה עם המחבר בדרך החוצה אמר לו כי הוא מוכן להילחם למען ארצו, אבל לא כדי לכבוש ארץ אחרת. אנשים שהתחזו לקציני גיוס התקשרו לניקולאי פסקוב בן ה-32, בנו של דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב, וציוו עליו להתייצב לבדיקה רפואית לפני גיוס. תשובתו – אשר הופצה באופן מקוון – הייתה: "כמובן לא!" וכי יש לפתור את הסוגייה הזו בדרג אחר. לעומת זאת, אנשים מפורסמים באוקראינה, כמו שחקני כדורגל, כוכבי טלוויזיה ופוליטיקאים, התגאו בהתגייסותם.

מקור נוסף לתגבור הצבא הרוסי היה "קבוצת וגנר", צבא פרטי שנוסד ב-2014 על ידי דמיטרי אוטקין (Utkin), סגן אלוף לשעבר (lieutenant colonel) בכוחות המיוחדים של המודיעין הצבאי (GRU). בתקופת שירותו בכוחות המיוחדים הוא כונה ברשת הקשר "וגנר", בגלל הערצתו לרייך השלישי. בתצלום משנת 2021 נראו קעקועים נאציים על צווארו וחזהו. משימתו המקורית הייתה לגייס בוגרי צבא לשעבר להשתתפות בלחימה לטובת רפובליקות דונבאס, ובהמשך הכוח שלו השתתף גם במלחמות בסוריה, לוב, רפובליקת מרכז אפריקה ומאלי. הקשר של קבוצתו לצבא הרוסי היה ישיר וברור, כמו בסיס אימונים ושימוש במטוסי תובלה צבאיים לשינועו. המימון הראשוני של קבוצת וגנר נעשה על ידי יבגני פריגוז'ין (Prigozhin), מיליונר מפטרבורג בעל קשרים קרובים לפוטין. ביולי 2022 קבוצת וגנר קיבלה אישור לגייס אסירים, כולל רוצחים, אשר אמורים היו לזכות בחופש תמורת שישה חודשי שירות. גיוס חיילים מאוכלוסייה של קרימינלים ומיעוטים אתניים נועד לא רק למלא את שורות הצבא, אלא גם להקטין את הסיכוי להתעוררות מורת הרוח במרב הציבור הרוסי מהמלחמה והאבדות בה. עם זאת, קבוצת וגנר יצרה בעיה. בעקבות התעצמות הכוח הזה והישגיו הצבאיים, בהם כיבוש הערים סולידאר (Soledar) [ינואר 2023] ובאחמוט (Bakhmut) [מאי 2023], האמביציות הפוליטיות של פריגוז'ין גברו. במקביל לפעולות הצבאיות של קבוצתו, הוא מתח ברשתות חברתיות ביקורת על המטה הכללי של הצבא, אך נמנע למתוח ביקורת על המפקד העליון פוטין. במערב התעוררו תהיות האם  יוכל  פריגוז'ין בעתיד לאתגר את פוטין עצמו. [ביוני 2023 פריגוז'ין אכן מרד בשלטון המרכזי וכחות וגנר התקדמו לעבר מוסקבה – אך לבסוף הוא ויתר על תוכניתו, ובתמורה זכה למקלט בבלארוס. לאחר שובו לרוסיה, הוא נהרג בפיצוץ "מסתורי" במטוסו באוגוסט 2023.]

יחס הציבור ברוסיה לפלישה  משטרו של פוטין נקט בצעדים אחדים לגיוס תמיכה ציבורית במלחמה ולהקטנת השלכותיה השליליות על אורח החיים, במיוחד במישור הכלכלי. כאמור, התעמולה הרוסית טענה ללא הפסק כי רוסיה שרויה במלחמת מגן למניעת רצח עם המבוצע מצד אוקראינה כלפי דוברי רוסית במזרח אוקראינה. כמו כן, התעמולה טענה כי רוסיה מנהלת מלחמת מגן בנוסח "המלחמה הפטריוטית הגדולה" במלחמת העולם השנייה, ואף טענה כי המערב שואף להפוך את רוסיה לקולוניה. כדי להקנות יתר אמינות לשידורי המלחמה, הטלוויזיה הרוסית הכניסה לשידור בלוגרים בריטים ואמריקאים אחדים, שהתגוררו באזור הבדלני של דונבאס.  פוטין טיפח מיליטריזם ומיתוס המוות ההרואי בקרב בני עמו,  ויצר פולחן של מנהיג שמזוהה עם המדינה. את המתנגדים הפוליטיים הוא תייג כבוגדים  וגם לא היסס להפעיל חוליות מחסלים נגדם.

בעוד בתחילת המלחמה רחובותיה של מוסקבה היו מלאים סימני Z – סימן זיהוי של הכלים הממונעים  "השועטים" של רוסיה במלחמה  –   הם נעלמו לגמרי במאי 2022. שלטונות מוסקבה העדיפו להעמיד פנים – כמו רוב תושבי הבירה – כי המלחמה אינה מתרחשת. בתי הקפה, הברים, המועדונים, המסעדות והתיאטראות היו מלאים. לכאורה החיים הרגילים נמשכו. בסביבות יוני 2022 הממשלה הרוסית הפעילה שיטה לעקיפת סנקציות באמצעות  לגליזציה של "ייבוא מקביל", ובסביבות ספטמבר מצאה רוסיה תחליף משלה לחברות כמו מקדונלד וזארה.

בימים הראשונים של המלחמה התקיימו מחאות נגדה בפטרבורג, בהשתתפות אלפים אחדים, ובמוסקבה בהיקף נמוך יותר. גל נוסף של מחאות שכלל לפחות 32 ערים פרץ לאחר הודעתו של פוטין על גיוס חלקי ב-21 בספטמבר 2022. השלטון נאבק נגד המחאות, באמצעות הקמת מחסומים ונוכחות משטרתית גדולה, כפעולות מנע; הטלת קנס בפעם הראשונה  ומאסר ל-15 ימים עבור הישנות העבירה, ולפעמים עונשים שרירותיים חמורים הרבה יותר. בסוף השבוע הראשון של המלחמה, הדוּמָה חוקקה חוק חדש שהטיל עונש מאסר ל-15 שנים בעבור הפצת "מידע כוזב" על המלחמה, שכלל גם כינוי הפלישה "מלחמה", ולא בהתאם למונח הרשמי "מבצע צבאי מיוחד".  רדיו   Ekho Moskvy [ההֵד של מוסקבה], מִבצר חופש הדיבור שזכה ליחס סובלני מצד הקרמלין, נסגר. כמו כן נסגר העיתון Novaya Gazeta, אשר העורך הראשי שלה דמיטרי מורטוב (Muratov) קיבל פרס נובל לשלום בשנת 2020. רשתות חברתיות – פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם – נחסמו בעוון הפצת "קיצוניוּת".

מלבד מחאות קטנות מפוזרות בימים הראשונים של המלחמה, והתפרצות נוספת רצינית יותר בעקבות הגיוס החלקי בספטמבר 2022, במהלך רוב תקופת המלחמה לא  ניתן היה להבחין בקיומה של תנועה אנטי מלחמתית כמו בצורת שביתות, מרי אזרחי, מחאות המוניות באינטרנט ותקיפות סייבר בתוך רוסיה. ב-14 במארס 2022 מפיקה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית, מרינה אובסיאניקובה (Ovsyannikova), התפרצה לתוך שידור חי של מהדורת חדשות, בהציגה שלט "לא למלחמה!" היא הספיקה להיות בשידור 15 שניות, ורק 9% מהצופים הבחינו בה. המוֹחָה נידונה לתשלום קנס. ביולי היא מחתה שוב ברחוב במוסקבה באמצעות שלט בו כתבה: "פוטין הוא רוצח. חייליו הם פשיסטים...כמה ילדים עוד צריכים למות למענך כדי להפסיק את המלחמה?" בינואר 2023, לפני מתן פסק הדין, היא הצליחה להימלט מרוסיה לצרפת. במהלך שבעת החודשים הראשונים של המלחמה, 18,000 אנשים נעצרו במחאות, לפי נתוני ארגונים לא ממשלתיים וארגון לזכויות אדם רוסיים. חלק מהפרות החוק בגינן נעצרו האנשים היו ממש מזעריות, בהן נערה שנשאה שלט ריק.

מאות פוליטיקאים, עיתונאים ואישי ציבור הוגדרו על ידי השלטונות כסוכנים זרים. בלוגרים בולטים של האופוזיציה, בהם אילִיָה יאשין, ולדימיר קארה מורזה (Kara Murza), ו-יגבגני רוֹיזמן נאסרו. מדיניות הדיכוי של פוטין הייתה יעילה למדי. עבור רוסים מהשורה, מחאה ציבורית הפכה לא רק למסוכנת למדי, אלא גם חסרת תועלת. האליטה הרוסית לא התקוממה כתוצאה מפחד וקונפורמיזם. בעקבות המלחמה, רק דיפלומט רוסי אחד – בוריס בונדרב (Bondarev), חבר במשלחת הרוסית לבקרה על נשק  בז'נבה – התפטר. הדיפלומט הסביר את מיעוט המחאה באופיו המשתעבד של עמו, פחד ליטול אחריות, ובתרבות לפיה המנהיג תמיד יודע מה יותר טוב. בונדרב הודה, שאם הוא היה במוסקבה, ולא בשווייץ בפרוץ המלחמה, ספק אם היה יוצא בהצהרה פומבית נגדה. זאת כיוון שעבור הודעה שתזכה לתשומת לב מעטה, הוא עלול להיאסר לתקופה ארוכה. בקיצור, הסיכון היה הרבה יותר גדול מהתועלת.

פוטין הצליח לשמור על שטונו במשך למעלה מ-20 שנה לא רק באמצעות השליטה בכלי התקשורת ואמצעי הדיכוי. דעותיו ומדיניותו תאמו בעיקרן את אלה של רוב עמו. האידיאולוגיה שלו מהווה ערבוב של מורשת וערכים מהדת הפרבוסלבית, מרוסיה הצארית ומבריה"מ. לפי משאל אינטרנטי שהוזמן על ידי CNN ברוסיה בפברואר 2022, 64% מהנשאלים האמינו כי הרוסים והאוקראינים הם עם אחד ול-71% הייתה דעה חיובית על בריה"מ. רק 25% התנגדו לשימוש בכוח כדי לאחד מחדש את רוסיה עם אוקראינה. מכון לחקר דעת הקהל ברוסיה מטעם המדינה טען כי ב-28 בפברואר 2022 68% מהרוסים תמכו במלחמה ו-26% התנגדו. שישה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 2022, לפי אותו המכון, אמון הציבור  בפוטין עלה ל-81%. התמיכה בפוטין ירדה בעקבות הכרזת הגיוס בספטמבר. סקר שנערך בעקבות הכרזת הגיוס מטעם מכון עצמאי (Levada-Center) הראה כי רוב הרוסים הרגישו פחד ורוגז ביחס להכרזה הזו. ירידה קטנה נרשמה גם בשיעור התמיכה במלחמה בעקבות הגיוס בספטמבר, אבל שיעור התמיכה חזר ל-75% בינואר 2023. בסוף השנה הראשונה למלחמה מאגר התמיכה בפוטין נותר חזק, ולוּ כיוון שכל רוסי מעל גיל 40 ידע היטב מניסיון אישי כי שינוי במשטר מביא לכאוס ולמשבר כלכלי ממושך. בקיצור, פוטין מבטא את דעת רוב הציבור ברוסיה – על אף שהנתון הזה מתסכל, לדברי המחבר מת'יס, אותו עצמו, את אשתו הרוסייה ואת רוב ידידיו הרוסים.

יש לציין כי  הסקרים ברוסיה הם בעייתיים בעיקר לא כיוון שהרוסים פחדו מהשלכות הבעת דעתם, אלא כיוון שדעתם המוצהרת הייתה לעיתים קרובות זו מה שהם האמינו כי השלטון מצפה מהם, או מה  שנראתה בעיניהם כ"נכונה" ו"ראויה". דוגמאות טובות להסבר הזה הן סקרי דעת קהל שנערכו במארס 2022 לפיהם למעלה מ-70% מהרוסים האשימו את נאט"ו בגרירתה של ארצם למלחמה, ואחוז דומה האמין כי הממשלה בקייב ומנהיגה היהודי זלנסקי הם נאצים. עבור האזרח הרוסי הטיפוסי, תחושת החיים הייתה נוחה וקלה יותר בידיעה שהוא משתייך לרוב ואינו בודד, מאשר להאמין לאמת המתסכלת. האוכלוסייה הרוסית תמכה במלחמה – אבל לא רק כיוון שהוטעתה על ידי התעמולה. נכון כי ערוצי טלוויזיה זרים נחסמו, אבל עקיפת המחסומים לא היוותה בעיה טכנית מסובכת. היו רוסים, שלמרות שחיו עשרות שנים במערב, העדיפו מטעמי נוחות להקשיב לגרסה הפורמלית של השלטון. בתמיכתם בגרסת השלטון, רבים מהאזרחים הונחו בפחד מפני תוקפנות זרה, איבה כלפי המערב וערכיו, והרצון להשתחרר מהערצת המערב ולהוכיח כי רוסיה חזקה וצודקת יותר ממנו.

למיעוט האופוזיציה היו סיבות נוספות. בחודשים ראשונים של המלחמה, לפחות חצי מיליון אנשים – בהם רבים מהאינטליגנציה של מוסקבה ופטרבורג, כולל עיתונאים ופעילים – עזבו את רוסיה. מדינות שלכניסה אליהן לא נזקקו רוסים לוויזות, היוו יעדי הגירה מועדפים, בהן תורכיה, ארמניה, גיאורגיה וקזחסטן. השגת דרכון ישראלי בזכות מוצא או נישואים הבטיחה נתיב הגירה חשוב. ארצות הגלות הראשיות היו –  לפי גודל היוצאים בסדר הבא –  גאוגרגיה, קזחסטן, סרביה, תורכיה, ארמניה, ישראל, קירגיסטן וארה"ב.

המלחמה פילגה את הרוסים לשתי קבוצות מנוגדות. אחת מהן כללה עירונים, משכילים, מיומנים באינטרנט ועשירים יחסית – אנשים שצפויים היו להיפגע מהמלחמה כתוצאה  מהידרדרות כלכלית, להתגעגע לסחורות מיובאות, לחופשות בחו"ל ולאורח חיים של מעמד בינוני אירופי. לא במקרה, ילדי אנשים עשירים ובעלי עוצמה פוליטית, אשר הרגישו עצמם מוגנים, העזו להביע התנגדות לפוטין ולמלחמה ברשתות החברתיות, בהן בתו של האוליגרך  רומן אברמוביץ', סופיה; בתו של דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב, אליזווטה ועוד.

הקבוצה השנייה, הרבה יותר גדולה, העריכה את הפטריוטיות יותר ממוצרים חומריים, העדיפה להאמין בגרסה רווּיית הנחת על תהילה וניצחון, המבוססת על החדשות הרשמיות בטלוויזיה, ולא לגלות עניין בחיפוש אמיתות שונות שעלולות להפריע. רוב הרוסים נתנו אמון באיש הנבון בקרמלין אשר יוביל אותם ויגן עליהם מפני האויבים בעולם.

השלכות כלכליות     רוסיה התכוננה לסנקציות ועל כן משרד האוצר והבנק המרכזי הכינו עתודה של 650 מיליארד דולר. עם זאת, עוצמת הסנקציות המערביות הייתה שונה מזו שאחרי סיפוח חצי האי קרים. רוב הבנקים הרוסים נותקו ממערכת הסליקה העולמית (SWIFT); הנכסים [במערב] של יותר ממחצית חברות מדינה רוסיות וחברות בת מערביות של חברות רוסיות הוקפאו; וכמו כן נתפסו או הוקפאו נכסים, יאכטות ומזומנים של עשרות אלפי עשירים רוסים באירופה. יותר מ-1,300 חברות מערביות הוציאו את עסקיהן מרוסיה, בהן חברות לייצור מכוניות ומטוסים כמו בואינג, פורד ופולקסווגן; חבורת  למוצרי צריכה כמו איקאה, זארה ומקדונלד, וחברות מחשבים כמו IBM וסמסונג. סנקציות על ייבוא טכנולוגיה וחלקים – במיוחד שבבי עיבוד מחשבים – שיבשו ואף השביתו את תעשיות האוטומציה, התעופה וההיי-טק ברוסיה. הסנקציות פגעו במכונת המלחמה של רוסיה. מסוף אוגוסט 2022 רוסיה קנתה פגזי תותחים מצפון קוריאה ומל"טים מאיראן. כמו כן פינתה מטוסים, טילים ואנשי צוות מסוריה לתחומה ברוסיה.

ב-2021 ייבוא הגז הרוסי לאיחוד האירופי הגיע  לכ-45% מהצריכה. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביותר באיחוד האירופי, הייתה הכי תלויה בגז הרוסי. מדינות האיחוד האירופי, ובמיוחד גרמניה, מיהרו למצוא תחליף לתלות בגז הרוסי. כעבור כשנה ייבוא של גז טבעי נוזלי מארה"ב ומקנדה לאירופה כמעט בשלמות החליף את הגז הרוסי. בגרמניה, מפלגת הירוקים הסכימה לפתיחתן מחדש של תחנות כוח להפקדת אנרגיה מפחם והִשעתה סגירתן של שלוש תחנות כוח גרעיניות. בפרספקטיבה היסטורית, שבירת תלותה של אירופה בגז הרוסי היוותה אסון אסטרטגי עבור רוסיה. זאת ועוד. ב-26 בספטמבר 2022 פיצוצים מתחת לפני המים הרסו שני קווי צינור של Nord Stream 1, וצינור אחד של Nord Stream 2. רוסיה האשימה את המערב במעשי החבלה האלה. לפי מקורות מערביים, מעשי החבלה נעשו בידי גורמים שנתמכו על ידי אנשי עסקים אוקראינים שלא היו קשורים לממשלת קייב. מכל מקום, נראה כי גם לאחר סיום המלחמה, אירופה לא תחזור להיות תלויה בגז הרוסי. 

רוסיה הצהירה על כוונתה להסיט את ייצוא הגז מאירופה לסין, אבל התוכנית הזו לא הייתה מעשית מבחינה כלכלית. בפברואר 2022 רוסיה ייצאה 83% מהגז שלה לאירופה, 12% למדינות סובייטיות לשעבר ורק  2% לסין. הגברה משמעותית של ייצוא הגז לסין חִייבה בניית צינור גז באורך 2,800 ק"מ דרך סיביר ומונגוליה – אבל לא היה גורם שיוכל לממן את הפרויקט. בניגוד לגז, רוסיה לא נזקקה לצינורות כדי להסיט את ייצוא הנפט שלה לסין. אבל סין והודו ניצלו את מצבה של רוסיה, כדי לאלצה למכור להן נפט במחיר נמוך משמעותית מזה של השוק (בינואר 2023 היה זה 49.50 דולר לחבית במקום 86 דולר).

מלחמת רוסיה-אוקראינה: תחזית לעתיד

הצלחת הפלישה נועדה לאפשר לפוטין לסיים את תקופת נשיאותו בפסגת התהילה, כמי שהצליח לאחד מחדש את שלושת העמים הסלביים בארצות  רוסיה, אוקראינה ובלארוס. אבל  הוא כבש חמישית מאוקראינה והגדיל את שטחה של רוסיה בחצי אחוז. תקוותו של פוטין ערב המלחמה לניצחון מהיר, ייתכן באמצעות הפיכה בקייב, לא התגשם כלל. רוסיה לא רק נכשלה [עד עתה] במטרתה המוצהרת של המלחמה להביא לפירוז (דה-מיליטריזציה) של אוקראינה, אלא יכולותיה הצבאיות של ארץ זו  גדלו משמעותית – לפי הערכת מומחה בריטי בכיר פי עשרה. עוד מטרה רוסית  של הלחימה, שחרור אוקראינה מהאידיאולוגיה הנאצית ("דה-נאציפיקציה") אינה ניתנת ליישום, כיוון ששיעור הלאומנים הקיצונים באוקראינה הוא קטן והם אינם שולטים במדיניות ארצם. במקום המטרה  לעצור את התרחבותו של נאט"ו – בעקבות המלחמה שתי מדינות נוספות הצטרפו לברית: פינלנד ושבדיה. לפינלנד גבול משותף עם רוסיה, ועל כן כעת העיר פטרבורג נמצאת במרחק 60 ק"מ ממדינה החברה בנאט"ו. אשר למטרה למנוע צירופה של אוקראינה לנאט"ו, יש לציין כי בסוף ספטמבר 2022, בעקבות סיפוח פורמאלי של ארבעה מחוזות אוקראיניים על ידי רוסיה, זלנסקי הגיש בקשה להתקבל במסלול מהיר לנאט"ו ולאיחוד האירופי. סביר להניח כי בקשתו ביחס לנאט"ו לא תיענה בחיוב, אבל הוא עשוי להשיג ערבויות ביטחון בנוסח נאט"ו [סעיף 5 בברית נאט"ו] עבור ארצו מהמדינות החזקות ביותר בעולם ואוקראינה תוכל ליהנות מקיום קשרים עם נאט"ו כמו חברה מלאה.

כנראה האסטרטגיה של פוטין לטווח הארוך הייתה להמתין עד שההיסטוריה תחזור על עצמה, כפי שקרה בעבר הלא רחוק. לאחר פעולותיה הצבאיות של רוסיה בצ'צ'ניה, בגיאורגיה, בקרים ובסוריה, מורת הרוח והנחישות של המערב לנקוט בצעדים נגד רוסיה התפוגגו, חלקית בהשפעת הרצון להמשיך לרכוש בזול גז רוסי. כבר בסתיו 2022 ובחורף 2023 הלך והתברר כי הזמן פועל לטובת רוסיה, ולא לטובת אוקראינה. לאחר הנסיגה מחרסון בנובמבר 2022, הרוסים לא רק ייצבו את קו החזית, אלא גם התקדמו בדונבאס. על אף שלפי הערכות נאט"ו אבדות הצבא הרוסי בשדה הקרב הגיעו ל-200,000 חיילים הרוגים, פצועים קשה או שבויים – יותר מהכוח המקורי שפלש לאוקראינה – מאגר כוח האדם לגיוס של רוסיה נותר גדול והתמיכה במלחמה בה לא פחתה. לעומת זאת בארצות נאט"ו, היה רוב לאלה שתמכו בהשגת שלום במשא ומתן, במקום לתמוך באוקראינה במלחמה שתימשך ללא הגבלת זמן עד להשגת פתרון צודק לאוקראינה. היעדר הסכם לסיום המלחמה, יביא למלחמה לאין קץ, להרס נוסף של אוקראינה ועמה – וכמו כן לפגיעה בכלכלה העולמית בתחומי האנרגיה והמזון. הציבור בגרמניה, באיטליה ובצרפת היה מוטרד מעלייה ביוקר המחיה ובמחירי האנרגיה. בפברואר 2023 עשרות אלפי מפגינים ברחובות ברלין ופראג  קראו לשלום ולהפסקת חימושה של אוקראינה. בהונגריה, אוסטריה, קרואטיה, איטליה ובחלק מהמפלגה הרפובליקאית בארה"ב, עלתה דרגת ההתנגדות למתן סיוע לאוקראינה. לאוקראינה נגרמו נזקים עצומים בתשתיות (600 מיליארד דולר), ירידה ב-45% בתוצר המקומי הגולמי, ורבע מתושביה הפכו לפליטים בארצה או מחוצה לה. אוקראינה הצליחה להמשיך במלחמה רק הודות לכסף ולנשק מהמערב, במיוחד מארה"ב. מכאן, המשא ומתן של רוסיה לסיום המלחמה צריך להיות מול וושינגטון, ולא מול זלנסקי.

מנהיגי אירופה, בהם עמנואל מקרון ובוריס ג'ונסון, הגיעו למסקנה כי ניצחון אמיתי עבור אוקראינה אינו מתבטא בהחזרת שטחיה שנכבשו על ידי רוסיה, אלא בהפיכתה למדינה משגשגת וחופשית שתעורר את קנאתם של הרוסים. גם שר החוץ האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר – למורת רוחו  של זלנסקי – אמר במאי 2022, כי על אוקראינה להשלים עם חזרה לגבולות שלפני הפלישה הרוסית בפברואר 2022. כמו כן, השגריר לשעבר של ארה"ב ברוסיה, מייקל מקפול   (McFaul) טען כי אין זה סביר שאוקראינה תוכל להחזיר לעצמה את חצי האי קרים ואת שטחי שתי הרפובליקות הבדלניות בדונבאס – על אף שאוקראינה לא תוכל להצהיר על כך לפני תחילת המשא ומתן.

פוטין היה לכוד בתוך אשליה: הוא המשיך להילחם בתקווה כי ניצחון בנוסח השתלטותו על חצי האי קרים "יציל את רוסיה מאסון כלכלי" אשר גרמה מלחמתו. אבל גם זלנסקי מצא עצמו לכוד באשליה: הרעיון כי בעזרת אספקה מספקת של נשק מצד המערב, חייליו יוכלו להחזיר לאוקראינה את כל השטחים שאיבדה מאז 2014. לאמונה העמוקה הזו היו שותפים לא רק זלנסקי וחלק ניכר מהמעמד הפוליטי של אוקראינה, אלא גם העם – ואף רבים מקרב מתווי המדיניות והפרשנים בוושינגטון. האמונה הזו נוצרה בעקבות נסיגת הכוחות הרוסיים מאזור קייב במארס 2022 והצלחות התקפות הנגד של אוקראינה בחרקיב ובחרסון. אבל המצב במחוזות המזרחיים של אוקראינה שנכבשו על ידי הרוסים היה שונה. חלק מהחיילים הרוסים שנלחמו יחד עם הצבא הרוסי  בדונבאס, מקורם היה מהאזורים האלה ועבורם זו הייתה מלחמה על הבית. קווי האספקה של הצבא הרוסי לדונבאס היו קצרים וישרים. לרוסים היה ניסיון של שמונה שנים ברוּסיפיקציה של האזורים הכבושים בדונבאס באמצעות טרור, תעמולה וכסף. עד הפלישה הרוסית בין   השנים 2022-2014, רוב התושבים בעלי סימפטיה לקייב, עזבו את דונבאס ועברו לאזורים אחרים באוקראינה. לאחר הפלישה הרוסית, תושבים נוספים עזבו את המחוזות המזרחיים מערבה לאוקראינה, ואלה שנותרו רגזו על הצבא האוקראיני שלא מיהר לסגת ובכך לחסוך בחייהם של אלפי אזרחים. בדיעבד, גם התושבים הפרו אוקראיניים שנותרו, נטו להשלים עם המצב. אפשר להניח בוודאות כי רוב תושבי דונבאס שנותרו, ובוודאי רוב תושבי קרים, יראו בניסיון התקדמות של הצבא האוקראיני לשטחם לא כשחרור, אלא כיבוש.

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה לא תסתיים בניצחון מלא עבור אף אחד משני הצדדים, וכל המלחמות שאינן נגמרות בניצחון טוטאלי מסתיימות בשלום שמושג במשא ומתן. אין זה מְשנה  כמה שטח אוקראיני לשעבר יצליח לספח פוטין בסיום המלחמה –  ניסיונותיו למנוע את היסחפותה של אוקראינה  מערבה ולהאדיר את גדולתה של רוסיה נידונו לכישלון מחפיר. כתוצאה מהמלחמה, האנשים המוכשרים ביותר ברוסיה בחרו לגלות מארצם, והעצמאות האסטרטגית שלה נפגעה מתלות מאולצת כלכלית ופוליטית בסין. הניצחון עליו יכריז בסיום המלחמה יהיה ניצחונם של הבלתי משכילים על המשכילים, של הפרובינציות על המטרופוליס, של הזקנים על הצעירים, של העבר על העתיד. המלחמה איחדה את אוקראינה והעניקה לה תחושה אמיתית של אומה. המלחמה המריצה מחדש את נאט"ו בהעניקה לו מטרה חדשה ומדינות חברות נוספות.

מפלה גדולה בחזית וגיוס רחב עשויים  לפגוע משמעותית בתמיכה במלחמה בקרב הרוסים. כמו כן, המצב ברוסיה צריך להידרדר מעבר למצב בתחילת שנות ה-90, כדי שהמעמד הבינוני יהיה מיואש דיו לחשוב בכיוון שינוי המשטר. הסנקציות שפגעו בכלכלה הרוסית נתפסות ברוסיה כביטוי לעוינות המערב, והן לא יביאו להרס ולהתקוממות מתוך רעב. הסבירות להתקוממות רחבה נגד משטרו של פוטין שתכלול את המעמד הבינוני נמוכה מאוד. סביר יותר להניח כי נפילתו של פוטין לא תביא לכינונה של רוסיה ליברלית. אפילו ב-1999 רוב הרוסים רצו בהחזרת מעמדה של רוסיה כמעצמת על. הזרם הלאומי ברוסיה הוא הרבה יותר חזק מאשר הזרם המערבי הליברלי. בעוד במערב מקובל לתאר את הליברלים, כמו אלכסי נבלני, כאופוזיציה העיקרית לשלטונו של פוטין, לאמיתו של דבר דווקא הימין הלאומני הקיצוני היווה פוטנציאל אופוזיציוני הרבה יותר מסוכן לפוטין. בכיר רוסי לשעבר, שעבד בצורה הדוקה עם פוטין במשך 15 שנה, טען באוזני המחבר במאי 2022 כי כל מי שיחליף את פוטין יהיה גרוע ממנו וינקוט בקו תוקפני יותר, ובהקשר זה הזכיר את פטרושב.

הערות ביקורתיות

ספרו של אוון מת'יוס מתאפיין בדיון אובייקטיבי הן במישור ההיסטורי של  הסכסוך הרוסי-אוקראיני והן בממדו האקטואלי. עוד ראוי לציין לזכותו של המחבר כי על אף שבספרו הספיק לעקוב רק אחר השנה הראשונה במלחמתה הרבתי של רוסיה נגד אוקראינה שהחלה בפברואר 2022, עיקרי הערכותיו לגבי מגמותיה ותוצאותיה נראות סבירות גם בעת כתיבת שורות אלה בנובמבר 2025. עיקרן: (1) הימשכות המלחמה פועלת לטובת רוסיה, ולא אוקראינה. (2) לא רק רוב תושבי חצי האי קרים, אלא כנראה רוב תושבי דונבאס [ואולי גם רוב התושבים שנותרו תחת הכיבוש הרוסי במחוזות  חרסון וזפוריז'יה] מעדיפים בדיעבד להישאר תחת שלטונה של רוסיה. (3) כמו כן, לאוקראינה אין את היכולת להחזיר לעצמה את השטחים שהפסידה במלחמה, ומכאן סביר להניח כי אוקראינה תיאלץ לקבל את "המציאות החדשה" (כדברי מוסקבה) שתכפה עליה רוסיה. (4) התנאים לסיום המלחמה ייקבעו בעיקר במשא ומתן בין רוסיה לארה"ב, ולא בין רוסיה לאוקראינה, וכנראה גם לא בין רוסיה לתומכיה העיקריות של אוקראינה באיחוד האירופי. זאת אפילו בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, אשר צמצם באופן משמעותי את תמיכתה של ארצו באוקראינה. מחבר הספר לא נפל במלכודת של החלפת הפתרון הרצוי – קרי חזרתה של רוסיה לגבולות שלפני ה-24 בפברואר 2022 ואי מתן פרס לתוקפן – בפתרון המסתמן המצוי. טעה כנראה המחבר בהערכתו המחמירה בנזקים שעתידים להיגרם לכלכלה הרוסית כתוצאה מהמשך המלחמה. בניגוד לתחזיות שנפוצו במערב במיוחד בתחילת המלחמה – רוסיה מצאה דרכים להתגבר על הסנקציות של המערב בין אם בעזרתה של סין ובין אם בדרכים עוקפות ועקלקלות, וגם באמצעות ייצור מקומי.

ההסבר שלי לפלישתה של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022 שונה במידה מסוימת מזה של מת'יוס. מסִפרו של מת'יוס משתמע בבירור כי החשש מהתפשטותו של נאט"ו לאוקראינה היווה את הגורם העיקרי לפלישתו של פוטין לארץ זו. זאת לאחר שהחל מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 חל תהליך מתמיד של התפשטות נאט"ו מזרחה, ופוטין החליט כי הקו האדום לעצירת התהליך הזה חייב לעבור מחוץ לאוקראינה, בה ראה למעשה חלק היסטורי מרוסיה. לחיזוק הטיעון הזה יש לציין כי גם מדינאים אמריקאים בולטים, כמו היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, הנרי קיסינג'ר, והיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי, אשר הכירו את ההיסטוריה הרוסית, התנגדו להרחבתו של נאט"ו לאוקראינה. יתרה מזו. כפי שמציין מת'יוס, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר, בבקשו מבריה"מ –  לאחר איחוד גרמניה  – להרחיב את נאט"ו למזרח גרמניה לשעבר, הבטיח ב-1990 כי לאחר מילוי בקשה זו  נאט"ו לא "יזוּז אינץ' אחד יותר מזרחה". (פוטין הִרבה להתלונן כי ארה"ב הפרה את ההבטחה הזו [שניתנה בעל פה, ולא עוגנה במסמך חוזי]. כמו כן,  הדיפלומט האמריקאי הוותיק ומומחה לרוסיה, ג'ורג' קנאן (Kennan), ב-1997 גינה את התפשטותה של נאט"ו מזרחה כ"טעות הגורלית ביותר של המדיניות האמריקאית בכל התקופה שלאחר המלחמה הקרה". בקיצור, קיים בסיס לטענה כי סכנת התפשטותו של נאט"ו לאוקראינה היוותה  את הגורם העיקרי ליציאתה של רוסיה למלחמה נגד ארץ זו ב-2022. 

על אף הנאמר לעיל, לדעתי, סכנת הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו היוותה בעיקר תואנה לגורם האמיתי למלחמתה של רוסיה נגד אוקראינה, והוא השאיפה להשתלט עליה ולהפכה למדינה ואסלית. ראשי מדינות מפתח בנאט"ו, נשיא צרפת עמנואל מקרון, אשר נפגש עם פוטין במוסקבה ב-7 בפברואר 2022, וקנצלר גרמניה אולף שולץ, אשר נפגש עם פוטין במוסקבה ב-15 בפברואר 2022 – שניהם בסמוך לפני הפלישה הרוסית ב-24 באותו החודש – הבטיחו לפוטין כי אוקראינה לא תצטרף לנאט"ו בעתיד הנראה לעין. מת'יוס מציין כי בפגישה בין שר החוץ בלינקן ללברוב בז'נבה ב-21 בינואר 2022 בלינקן שאל את לברוב, האם רוסיה אכן מודאגת מבעיות ביטחון או מדוּבר באמונתו של פוטין כי אוקראינה תמיד הייתה חלק מרוסיה, ולברוב לא השיב. מכאן אפשר להניח כי פוטין היה מודע היטב כי אפשרות הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו אינה ממשית. ואם בכל זאת חשש פוטין  מהיווצרות איום בגבול המערבי, היה עליו להתמקד באיסור הצבת סוגי נשק  מסוימים באוקראינה, בתמורה להסכמתו לערבויות מוצקות וממשיות מצד המערב לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, בגבולות שנוצרו עד ה-24 בפברואר 2022.

בקיצור,  בניגוד להצהרותיו של פוטין, בהתפשטותו של נאט"ו מזרחה בכלל ולאוקראינה במיוחד, ראה פוטין לא איום ביטחוני וקיומי על רוסיה – אלא זלזול במעמדה של ארצו כמעצמת על ואי הכרה בה בתור כזו מצד המערב. הגורם הדומיננטי והאמיתי לפלישה היה רצונו של פוטין  להגשים את חלומו האימפריאלי, ואף המגלומני –  במסגרתו השתלטות על אוקראינה הייתה מרכיב חיוני –  תוך הפגנת עוצמתה ויכולותיה הצבאיות של רוסיה. בהקשר זה ראוי לציין, כי  את פלישתה של רוסיה לאוקראינה ליוותה התעמולה של הקרמלין לפיה האירוע פותח עידן חדש בתולדות האנושות, בו יושם בבירור קץ להגמוניה הגלובאלית של ארה"ב.

ההסבר שלי מדגיש את הגורם האימפריאלי התוקפני כגורם מרכזי בהחלטתו של פוטין לפלוש לאוקראינה. זאת בלי לבטל  לגמרי את מה שנראה היה מבחינתו כחציית קו אדום – ולוּ   בעתיד הרחוק – בדמות הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו. בהקשר זה יצוין  שרוסיה של פוטין לא פעלה להשתלט בכוח על רפובליקה סלאבית בדמותה של בלארוס – שלא גילתה רצון להצטרף לנאט"ו (על אף שניסתה לשמור על מידה של עצמאות); ומסיבה דומה, רוסיה לא ניסתה להשתלט על חלקים מקזחסטן המאוכלסים ברוסים.