עגנון, שמואל יוסף. בדמי ימיה ועוד סיפורים (תל אביב: שוקן, 1991) [סיכום וביקורת]

 

עגנון, שמואל יוסף. בדמי ימיה ועוד סיפורים (תל אביב: שוקן, 1991). אחרית דבר מאת פרופ' הלל וייס.

 שמואל יוסף עגנון (1970-1887) הוא מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה והסופר הישראלי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות (בשנת 1966). הסיכום כולל את הסיפורים שבקובץ וגם חלק מדברי הפרשנות לסיפורים מאת פרופ' הלל וייס, וכמו כן  הערות אחדות שלי.

 בדמי ימיה

הסיפור מתרחש באוסטרו-הונגריה ופורסם לראשונה ב-1923. היצירה מסופרת בגוף ראשון מפיה של תרצה, הבת של לאה. האֵם לאה נפטרה בגיל 31, כשרוב הזמן הייתה מרותקת לחדרה ולמיטתה מפאת מחלתה. בחלוף הזמן נודע לתרצה, אשר במות אימהּ הייתה בת 14,  כי בחור בשם עקביה מזל היה אהבתה הראשונה של האם. האיש למד פילוסופיה באוניברסיטת וינה, ובהגיעו לעיר בו התגוררה לאה [אין שם העיר] הוזמן להתארח בבית אביה ללא תשלום. הוא לימד את לאה עברית, כתב לה שירים והתאהב בה. אף על פי כן, החליט אביה של לאה להועיד את בתו למר מינץ, סוחר עשיר, ולא לסטודנט העני עקביה מזל. האב הסביר לעקביה מזל המאוכזב את החלטתו כדלהלן. הבת לאה סובלת ממחלה קשה מאוד, ולכן מינץ בזכות אמצעיו החומריים יוכל להעניק לבתו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, כולל מעיינות מרפא. עקביה מזל השיב: "מחלה אחרת בלב בתך, שכל מעיינות הרפואה לא ירפאוה. ואני אמרתי רפא ארפאנה, ואתה הרחקתני" (עמ' 24). תרצה התרשמה שאביה מינץ, עשה עוול כלפי עקביה.

לאחר מות לאה, בעלה מינץ הרגיש גם כן שעשה עוול כלפי עקביה מזל,  וביום הכיפורים בבית הכנסת ביקש סליחה מעקביה, אשר מאז אהבתו ללאה נותר רווק. בגיל 16 שלח מינץ את בתו תרצה ללמוד בסמינר למורות, על אף שלבתו לא היה כישרון להוראה, מה גם שלבנות עבריות לא היה סיכוי רב להתקבל לעבודה בבתי הספר של גויים. עקביה מזל היה אחד המורים בסמינר והוא לא גילה עניין בתרצה. כאשר תרצה במקרה פגשה את עקביה, בזמן שהיה מטייל עם כלבו, היא אמרה כי כלבו נשך אותה וביקשה ממנו לחבוש את פצעה במטפחתה. לאחר שעקביה עשה זאת, תרצה גילתה לו כי שיטתה בו. עקביה קיבל זאת ברוח טובה. לאחר מכן, תרצה לדבריה: "כל הלילה התהפכתי על משכבי. שמתי ידי למו פי ואת סימני המטפחת בחנתי" (עמ' 29). לאחר הפגישה הזו עם עקביה, תרצה במשך ימים אחדים התביישה לחזור לסמינר, פן תפגוש את עקביה, ובשובה לסמינר התברר לה כי האיש חדל ללמד בו, ומאז הסמינר הפך לה לזרא. תרצה רצתה לבקר את עקביה בביתו, אך רק לאחר שנודע לה כי הוא חלה, אזרה אומץ לנצל את מחלתו כתואנה כדי לעשות את הצעד הזה.

ניסיונותיו של עלם משכיל, עשיר וממשפחה טובה, למצוא מסילות ללִבּה של תרצה נענו בשלילה מצִדה.  בהמשך, תרצה פגשה את עקביה מזל ביער וגילתה לו את דבר אהבתו כלפיו. עקביה השיב כי מוטב להסתפק בידידות, אך לבסוף נענה להפצרותיה להיפגש שוב ביער. בלילה לפני הפגישה תרצה התקשתה להירדם ולמחרת חלתה. בבוקר היא טענה באזני אביה כי התארסה לעקביה, האב התקשה להאמין, סבר כי בתו הוזה מפאת חוליה והציע לה לנוח. תרצה ביקשה מהעוזרת להביא מכתב לעקביה, בו היא מסבירה כי לא תוכל לבוא לפגישה בגלל מחלתה, אבל תיפגש אתו בעוד ימים אחדים. ידידת משפחה טרחה לבוא לתרצה כדי לשכנע אותה לא להתחתן עם עקביה ונימוקיה עימה: האיש כבן 40, ואת צעירה, "ובעוד שנים אחדות הוא כעץ יבש" (עמ' 46).  תרצה השיבה כי היא מבינה את כוונתה, אך היא תעשה את חובתה, "חובת אשת נאמנה האוהבת את בעלה" (עמ' 46).

המחבר אינו מפרט את המשך השתלשלות היחסים בין תרצה לעקביה ועובר לסוף הסיפור. תרצה ועקביה מזל נישאו. הם גרו בביתו של מזל, ומינץ עזר לזוג החדש. תרצה נכנסה להריון. לדבריה: "אבי ואישי האירו לי פניהם, באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה" (עמ' 50).

הערות

אפשר לפרש את מחלתה של לאה שקירבה את מותה כמחלה נפשית. היא הייתה חולת אהבה שנשללה ממנה. רמז לכך אפשר למצוא בדברי התוכחה של עקביה מזל  לאביה של לאה שהובאו לעיל: "מחלה אחרת בלב בתך, שכל מעיינות הרפואה לא ירפאוה". תרצה רצתה לתקן את העוול שנגרם לאימהּ ולעקביה. בנאמנותה לדחפים הרומנטיים האמיתיים היא מתגלית כדמות החזקה ביצירה בהשוואה לאביה ולעקביה.

כיאה לסופר דתי, ביטויי המיניות של הדמויות ביצירה הזו – כמו במרבית יצירותיו –  מופיעים ברמזים ובשפה אלגורית. תרצה, לאחר פגישתה עם עקביה בה חבש אותה במטפחתה, בלילה לא יכלה להירדם ולדבריה: "שמתי ידי למו פי". ניתן לפרש זאת כדיברתי בלילה, כמו בספר איוב (פרק מ' פסוק ד': "יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ-פִי) – אבל גם באופן מילולי. האישה שמנסה להניא את תרצה מלהתחתן עם עקביה מזהירה אותה כי היא בחורה צעירה, בניגוד לחתנה אשר "בעוד שנים אחדות הוא כעץ יבש".

אפשר לומר כי מינץ, אשר מרגיש צורך לכפר על כך שמנע מעקביה להתחתן עם לאה, במודע או באופן בלתי מודע, מעלה את בתו על מסלול שבסופו של דבר יביא אותה לזרועותיו של עקביה, ואולי אף מקריב אותה, כדי לכפר על עוונו. בסיפור צוין כי מינץ שלח את בתו ללמוד בסמינר למורות בו מלמד עקביה, על אף שלבתו לא היה כישרון להוראה וסיכוייה למצוא עבודה לאחר סיום הלימודים לא היו רבים. 

ביצירה יש נופך של גילוי עריות. באהבתה של תרצה לעקביה המבוגר ממנה, שאמור היה להתחתן עם אימהּ, יש ממד של אהבת הבת לאביה הביולוגי (תסביך אלקטרה).  כאמור, תרצה בעצמה מציינת כי בעלה ואביה "באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה". חלומה של תרצה בו אישה זקנה אומרת לה "הטלאים אינם יודעים את מקום המרעה אשר רעו אימותיהם" (עמ' 44), ייתכן ורומז על כך שתרצה חוששת שאולי היא בתו של עקביה מתקופה שקדמה לנישואי אימהּ לאביה.  השם עקביה מזל רומז כי האיש היה מעוכב מזל.

הרופא וגרושתו

היצירה פורסמה בתחילה כסיפור לוואי ב"אורח נטה ללון" בשלהי שנות ה-30 וכסיפור עצמאי ב-1941. העלילה מתרחשת בווינה ומובאת בגוף ראשון מפי הרופא.

הרופא והאחות דינה עבדו באותו בית החולים.  דינה נראתה אישה ללא דופי ועוררה סימפטיה של כל החולים והצוות הרפואי.  הרופא, לאחר חיזור עדין אחר האחות דינה – שלא ניתן היה שלא להתאהב בה – הציע לה נישואים, והיא נענתה. בתקופה שלפני הנישואים הרגיש הרופא כי שמחתה של דינה מהולה בעצבות וביקש לברר את הסיבה. בתחילה היא התחמקה ממתן תשובה, אבל לבסוף גילתה כי היה לה דבר עם אדם אחר. השתומם הרופא ושאל: "איזה הוא אותו אדם שהניחך ולא נשא אותך לאישה" (עמ' 55) [רמז עדין למשגל עם אותו האיש]. בעקבות הפצרותיו גילתה כי היה זה פקיד בבית המחוקקים. עד החופה קיומו של המאהב הקודם לכלתו כמעט ולא הפריע לרופא, אבל כבר  בחתונה דמותו של האיש לא נתנה לו מנוח. הוא ראה אותו בתוך המניין שהזדמן לחופה ו"הביט בכלה בעיניים שאינן מהוגנות" (עמ' 57). לאחר החופה, בזמן שרצה להתייחד עם אשתו בחדר במלון, שמע צעדים של אדם בחדר הסמוך, וחשד שמדובר באותו האדם בו הבחין בחופה.  בשנות נישואיהם הראשונות, הרופא, באובססיה הולכת וגוברת, נהג להזכיר לאשתו  את מאהבה הקודם, ואף חשד שבלִבָּה עדיין שמור מקום לאותו "מנוול" שידע אותה לפניו. לדבריו, בנים לא היו לנו, כיוון "שחששתי להוליד בנים שמא יהיו דומים לו" (עמ 69). כעבור שלוש שנים הבינה דינה כי הוא רוצה גט ואמרה כי היא מוכנה לכך "ובלבד להקל עליך את ייסורייך" (עמ' 162). כמו בפעמים הקודמות, הרגיש הרופא ייסורי מצפון על שבאִזכור אהובה הקודם גרם צער לאשתו, והיה מנסה לפייסה. הוא גם עשה מאמץ לבחון את הנושא במישור הרציונאלי, שהרי לא היו לו טענות כלפי אשתו לוּ הייתה אלמנה או גרושה.

אירוע מסוים הביא לבסוף לגירושים. לבית החולים הגיע חולה, אשר  לפי שמו ידע הרופא כי הוא מאהבה של דינה בעבר. בתור רופא החליט לטפל בו כראוי ואף מעבר לכך, אבל עשה זאת לא רק מרוחב לב אצילי, אלא רצה ללמוד "מה קלט הוא מדינה ומה קלטה דינה ממנו, ומתוך שנתעסקתי בו סיגלתי לי מקצת מתנועותיו" (עמ' 63). גם לאחר שחרורו של האיש מבית החולים הוא המשיך לרדוף את הרופא בחלום. סיפר את החלום לדינה, העציב אותה, ואחר כך, כדרכו, הצטער והחל להיטיב עימה. אבל היא שוב העלתה את נושא הגט, ואף הייתה עוזבת את מגוריה כדי  לטפל ללא שכר בנערה משותקת ענייה בביתה. הפעם הסכים הרופא לתת לה גט. גם לאחר הגירושים נשמרו בלִִבּו של הרופא חיוכה ועיניה של דינה.

הערות

ביצירת מתוארת התנגשות בין הערכים של העולם המודרני לעולם המסורתי-דתי. הרופא, בתור אדם משכיל ומודרני, אינו מצליח להשתחרר מהאובססיה שאשתו לא נישאה לו בבתוליה. יש לו אובססיה לבעלות יחידה על אשתו, ואף כל פעולה יזומה של אשתו נתקלת בהתנגדותו, עד שייתכן כי זו אחת הסיבות שמנעו ממנו להיענות כבר בשלב מוקדם להצעת הגט של דינה. לדינה יש אינטואיציה מפותחת יותר מאשר לבעלה והיא מקדימה אותו במסקנה להתגרש.

פרנהיים

גיבור הסיפור הוא וורנר פרנהיים, השב משבי ממושך במלחמת העולם הראשונה, ומוצא את ביתו נעול. השוערת הסבירה לו כי מאז מות תינוקם, אשתו אינגה עברה לגור לליקנבך, עם אחותה ובעלה, הזוג גרטרוד והיינץ שטיינר. בהגיעו לדירה בה אמורה להתגורר אינגה,  הזוג שטיינר קיבל את פניו בעוינות. פרנהיים סיפר להיינץ כי על אף שכתב כי יבוא ביום מסוים, אינגה לא באה לקבל את פניו. הוא שאל היכן אשתו. היינץ בתחילה התחמק ממתן תשובה באומרו כי אינגה ברשות עצמה, איננו עוקבים אחריה, ואתה אל תעקוב אחריה. בהדרגה, לאחר הפצרות רבות, הבהיר היינץ לפרנהיים את תשובתו המתחמקת לגבי מקום הימצאה של אינגה ואת הסיבה לעוינותו כלפיו. אינגה הייתה מיועדת להינשא לקרל נייס אותו הכירה מכבר, בעוד את פרנהיים  הכירה במקרה, כאשר נלווה לנייס. לאחר שנייס נעלם ונחשב למת, אינגה נענתה לחיזוריו העקשניים של פרנהיים והסכימה להינשא לו – על אף שלדעת היינץ הזיווג לא היה מתאים. לאחר מכן, בזמן המלחמה, התברר כי נייס חי, וכעת היא בקשר אתו. אינגה, אשר הייתה בחדר הסמוך בדירת הזוג שטיינר, הסכימה לפגוש את בעלה וקיבלה אותו בסבר פנים יפות. פרנהיים הזכיר את ילדם שנפטר, ניסה לעורר את אהבתה, אך לשווא. פרנהיים היה משוכנע בזמנו כי נייס מת וכי ראה במו עיניו שֶהר נפל עליו, אך התברר כי לא כך היה הדבר.

הערות

זהו סיפור קודר על האדם השב לביתו "ולא יכירנו עוד מקומו" כדברי הפסוק בספר איוב. "הסיפור מחריד בהצגתו את האדם בעירומו וביתמותו, ללא כל משענת ותקווה" (עמ' 139). על אף שבסיפור מדובר בשבוי החוזר לביתו ממלחמת העולם הראשונה, הוא פורסם בשנת 1949, כלומר אחרי מלחמת העולם השנייה, ונועד להבליט את חוסר האנושיות של החברה הגרמנית דווקא על רקע מלחמת העולם השנייה. למרות שהדמויות בסיפור הם יהודים מתבוללים, נראה כי ליהדותם אין רלוונטיות למסר של המחבר. ישנה הקבלה בין קרל נייס לפרנהיים ויש בה משום מידה כנגד מידה: "כשם שקרל נייס הביא על עצמו בעבר את קץ אהבתו... שהרי הביא את פרנהיים לליקנבך [שם הכיר את אינגה] – כך פרנהיים לא ידע כי הניצחון בסיבוב הראשון יהיה זמני" (עמ' 142). בסיבוב הראשון נטל פרנהיים את אינגה מנייס לאחר שראה הר מתמוטט על מתחרהו והוא נקבר תחתיו, ובעקבות זה אינגה הסכימה להינשא לו. בסיבוב השני נוטל נייס את אינגה מפרנהיים, הנחשב כחוזר מארץ המתים. שני האישים נחשבו למתים, אך בניגוד לכל הסיכויים חזרו לחיים.

פנים אחרות

הסיפור התפרסם ב-1932. בתחילת הסיפור מיכאל הרטמן נותן גט לאשתו טוני. לזוג שתי בנות בגילאים  תשע ושמונה. לאחר שהרטמן התגרש מאשתו, הוא מצא אותה בחברת שני בחורים  שהתקרבו אליה עוד בתקופת נישואיה, שמחו על גירושיה וכעת התחרו ביניהם על תפיסת מקומו של הבעל. הרטמן, בעמידתו הנחושה, מצליח להרחיק ממנה את שני הבחורים, רוצה לומר לטוני דברים חשובים, אך מתבלבל ומתחיל לדבר על עסקיו – נושא שנמנע לדבר עליו במהלך הנישואים. בתקופת נישואיו היה טרוד בעסקיו שלא צלחו ונוצר ריחוק בינו לבין אשתו. זו קראה ספרים ויצרה קשר עם אנשים. כעת טוני מקשיבה לדבריו, והרטמן מצטער שלא דיבר איתה על הנושא הזה בתקופת נישואיו. אחר כך טוני נענית להזמנתו של הרטמן לאכול ביחד בפונדק. בעת הסעודה בפונדק עם גרושתו טוני, מיכאל הרטמן מהרהר: "נישואין שאין עמהן אהבה אינן נישואין. נישואין ומריבות – גירושים יפים מהם...הנושא אישה ואינו אהבה צריך שייתן לה גט. אינו נותן לה גט צריך שיאהב אותה. ואהבה צריכה להתחדש בכל עת ובכל שעה" (עמ' 95).

בדרך חזרה מהפונדק טוני הייתה עייפה, והרטמן החליט  לחזור לפונדק בתקווה למצוא עבורה מיטה שם. הפונדקאי לא ראה בעין יפה שגבר ואישה הגיעו לפונדק אחר חצות ומבקשים חדר. הוא נתן לטוני חדר נפרד – היחיד שעוד נותר, ולהרטמן סידר את שולחן הביליארד בתור מיטה. הרטמן לא מיהר להירדם ושקע בהרהורים, בהם על טוני.

הערות

מסקנתו של הרטמן כי מי שאינו אוהב את אשתו צריך לגרשה, תואמת את ההלכה לפיה אסור לאדם לגור עם גרושת לב, עם מי שהחליט בליבו לגרשה. הרטמן כשמו בגרמנית, הוא איש קשה לבריות ולעצמו. פרשנים חלוקים בדעותיהם האם הרטמן ישוב לחיות עם האישה שגירש. ישנם הסבורים כי חייהם של בני הזוג הם חסרי תקנה כמו בסיפור "הרופא וגרושתי". ואולם ישנם רמזים בסיפור בדבר סוף אחר. בסיפור מופיעים מוטיבים הקשורים לאור כמו "גחלילית", "גפרור" ו"נצנוץ אור של פונדק". אפשר לראות בכך רמזים ליציאתו של הרטמן מהתנהגותו הקודרת, בה מידר את עצמו מאשתו. ואכן, במהלך הפגישה עם טוני, הרטמן נפתח במידה מסוימת בפני גרושתו בכך שמשתף אותה בענייני עסקיו. כמו כן בסיפור נאמר כי להרטמן נתגלה הכוח לכוון את חייו מחדש. לבסוף, הסיפור מסתיים במשפט "ורוחו [של הרטמן] התחילה מרחפת בעולם החלומות שאין כל מחיצה מפסקת ביניהם" (עמ' 102). מכאן ניתן להסיק, כי מדובר באדם שברגע שגירש את אשתו, התחרט והיה לו הכוח לתקן ולהיתקן.

גבריאלה

הסיפר פורסם לראשונה ב-1991, לאחר שנמצא בעיזבונו של עגנון על ידי בתו, אמונה ירון. להערכת בתו, הנקודה המוקדמת האפשרית לכתיבתו היא אמצע שנות ה-50.

גבריאלה היא בת הזקונים של אנזלם גולדשמיט, יצרן ובעל חנות לתכשיטים, מבוסס היטב מבחינה כלכלית. לאיש ארבע בנות. שלוש בנותיו כבר נישאו לחתנים מוצלחים ובעלי ממון, מלבד הבת גבריאלה – על אף שבמעלותיה וביופייה אינה נופלת משלוש אחיותיה, אלא עולה עליהן. רבים מבני טובים ביקשו את ידה, ואביה היה מסכים לכל שידוך שהיה מקובל על בתו.

בעברה, בזמן החלקה על הקרח, הכירה גבריאלה בחור בשם תיאודור עקהוף, אשר קיבל אותה לתוך זרועותיו, כדי למנוע נפילתה. גבריאלה התאהבה בו. על אף שהיה סטודנט עני ולא ממשפחה מיוחסת, גולדשמיט הסכים בהדרגה לראות בו בן זוג. לאחר שלגבריאלה התברר כי עקהוף כבר מאורס לנערה בכפרו, היא דרשה ממנו לבטל את האירוסים. כאשר השיב בשלילה, ניתקה את הקשר אתו ואף שנאה אותו. אבל מאז לא חיפשה חתן אחר והייאוש והאכזבה ניכרו בפניה. חלפו השנים, פרצה מלחמה [מלחמת העולם הראשונה], בחורים נקראו לצבא ולא חזרו, ומפאת המצב הזה וגילה של גבריאלה, סיכוייה למצוא חתן פחתו.

במהלך המלחמה התארח אצל גולדשמיט  סוחר עשיר והגון מהולנד – ארץ שלא הייתה מעורבת במלחמה – בשם פיט ון דר ברכט. הוא נשא עיניו בגבריאלה, וגבריאלה הסכימה לעצת האב להתחתן אתו. לאור יושרה, סיפרה לו גבריאלה על מאהבה הקודם, דבר שעורר את קנאתו של דר ברכט והעיב על המשך הנישואים. לידת הבן יישרה את ההדורים בין בני הזוג, אבל רק לפרק זמן.

לאחר סיום המלחמה חזר תיאודור עקהוף לאשתו, פגש את דר ברכט, התיידד אתו, וכך נודע לדר ברכט שהוא המאהב הקודם של גבריאלה. זאת ועוד. פעם בא עקהוף לבקר חבר שהתגורר באותו הבניין בו התגורר הזוג דר ברכט והזוג פגש אותו בחדר המדרגות. גבריאלה שאלה לשלומו ואף הושיטה לו את ידה מתוך נימוס. ההתפתחויות האלה שוב עוררו את קנאתו של דר ברכט והוא חזר לשאול את גבריאלה שאלות על האיש, אך גבריאלה עשתה רושם כי האיש אינו רלוונטי לגביה ואין טעם לעסוק בו.

הערות

שם אביה של גבריאלה, גולדשמיט, הוא כשם מקצועו, צורף זהב, סוחר.  זהו סיפור על אישה הנרדפת על ידי אובססיה של זיכרון אהובה שנטש אותה – ואולם היא מצליחה להתגבר על זיכרון העבר, ואהובה הקודם הופך לגביה לבלתי רלוונטי. בפגישה המקרית לכאורה בין בעלה של גבריאלה למאהב הקודם שלה ניכר מוטיב הבעל הנמשך אל המאהב, כמו ב"דמי ימיה" (מינץ ועקביה מזל) ו"הרופא וגרושתו" (הרופא והפציינט בו מטפל בבית החולים).

הערות כלליות לסיפורים

גיבורי הסיפורים משתייכים למעמד הבינוני של עולם התרבות הגרמני, אשר התקיים בעיקר בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה – עולם אותו הכיר עגנון. יש לזכור כי עגנון נולד בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה), אשר הייתה בזמנו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. ב-1908 הוא עלה לארץ, אך ב-1912 היגר לגרמניה וחי בה במשך 12 שנים, עד לעלייתו השנייה לארץ ב-1924. עוד בנעוריו קרא יצירות של סופרים גרמנים, ובתקופת חייו בגרמניה פרסם בגרמנית בכתב העת Der Jude (היהודי). בהתאם לערכים של עולם התרבות הגרמני בתקופה הזו, בסיפורים הגבר הוא שדואג לפרנסת המשפחה ואף אינו משתף את אשתו בענייני עסקיו; הנישואים האידיאליים הם בין בני זוג עשירים ממשפחות טובות, וחיתון בנות ללא נדוניה נחשב להישג מרשים. הדמויות הראשיות  ביצירות "פרנהיים" ו"פנים אחרות" – על אף היותן יהודים – הן בעצם יהודים מתבוללים, ללא אזכור לקשר שלהם ליהדות. זאת בניגוד לסיפור "בדמי ימיה" בו הדמויות הראשיות הן יהודים שומרי מצוות. ב"דמי ימיה", בתור נושא שולי, ישנן התייחסויות להתנכלויות הגויים ליהודים.  עקביה מזל סיפר לתרצה כי מוצא אימו ממשפחה עשירה בשם בודין בק. משפחה זו החליטה להמיר את דתה, כדי למנוע שלילת רכושה, אבל בסתר שמרה על חלק מהמצוות. אימו של עקביה מזל בחרה לחזור ליהדות במחיר ויתור על רכוש אביה, וגם נישאה ליהודי. בנו של מינץ גויס לצבא, על אף שלא היה כשיר לשירות מפאת מצב בריאותו, ואכן נפטר בתקופת שירותו הצבאי. ב"הרופא וגרושתו", כאירוע שולי בעלילה, מסופר על  נאצי שהתעלל בפרופסור יהודי וגרם למותו.

הסיפורים מתארים את הבעייתיות ביחסים בין איש לאישה, ואחת המסקנות העולה מהספר היא שאין נישואים מאושרים. ב"דמי ימיה" תרצה רוצה לתקן את המעוות, שאינו ניתן לתיקון: תרצה בוחרת להינשא לעקביה במקומה של אימהּ לאה – בעוד עקביה היה מאוהב בלאה שהלכה לעולמה. ב"הרופא וגרושתו", "פרנהיים"  ו"פנים אחרות" הנישואים מסתיימים בגירושים. ב"גבריאלה", הקשר הרומנטי הקודם של גבריאלה, יוצר קושי פסיכולוגי עבור הבעל, עליו הוא מתקשה להתגבר בשלמות. אבל כמו שאין נישואים מאושרים, אין גם גירושים מאושרים. הרופא אינו ממהר להתגרש מִדינה, וגם אחרי גירושיו עדיין שמורים אצלו זיכרונות טובים מגרושתו. ב"פנים אחרות", הרטמן מנסה לחדש את הקשר עם גרושתו. המכה הקשה ביותר של בגידה וגירושים בפועל היא מנת חלקו של פרנהיים.

ברוב הסיפורים  בקובץ לאישה הנשואה קיים היה קשר רומנטי עם גבר אחר לפני נשואיה, קשר אשר מעיב על הזוגיות עם בעלה. ב"בדמי ימיה" ללאה היה קשר עם עקביה מזל. ב"הרופא וגרושתו", דינה הייתה מאוהבת בפקיד לפני שהתחתנה עם הרופא. ב"פרנהיים",  אינגה, לפני נשואיה לפרנהיים כבר הכירה את קרל נייס והייתה מיועדת לו. ב"גבריאלה", גיבורת הסיפור הייתה מאוהבת בתיאודור עקהוף.

כאמור, כסופר דתי, עגנון משתמש בלשון מרומזת ועדינה בתיאור הנושאים שבינו לבינה. צעירה שבוחרת להתחתן עם אדם עשיר וזקן מתוארת על ידי עגנון כ"אשה שממונו של זקן חביב עליה יותר מגופה" (עמ' 104). ייתכן כי לא במקרה, את העלילה בין הרופא לדינה – בה מאהבה הקודם של דינה בעל אותה – בוחר עגנון לסיים בגירושים. לעומת זאת, שוב כנראה לא במקרה של הזוג דר ברכט, החליט עגנון לאפשר לזוג הזה לשמור על הנישואים, על אף על קיומו של מאהב לגבריאלה בעבר, כיוון שבקשר הקודם הזה מן הסתם טרם קיימה הכלה יחסי מין. סביר להניח כי בתור אדם משכיל מחד גיסא, אך יהודי דתי מאידך גיסא, רצה הסופר להוכיח במישור הפסיכולוגי, קרי המדעי, את נכונותה של הגישה הדתית לפיה על כלה להיות בתולה – אלא אם כן היא גרושה או אלמנה – אחרת עננה כבדה מרחפת על הקשרים בין בני הזוג, שאף עלולה להוביל לגירושים. משתמע כי האובססיה ביחס למאהב הקודם  של הכלה ודרכו בכלתו, בנישואים עם כלה לא בתולה, היא כה מעיקה עבור החתן, שאפילו רופא, אדם משכיל ונאור, אינו מצליח להשתחרר ממנה.