גורדייבסקי, אולג. התחנה הבאה – הוצאה להורג בירייה (מוסקבה, 1999)
Гордиевский, Олег. Следующая остановка - расстрел (Москва: Центрполиграф,
1999). רוסית]]
הסיכום נעשה לפי נוסח הספר באתר libking.ru. הגרסה המקורית של הספר
פורסמה באנגלית ב-1995.
אולג גורדייבסקי (2025-1938) (Oleg Gordievsky)
היה קצין ב-ק.ג.ב (KGB)
באגף שעסק בביון חוץ. החל מ-1974 הוא פעל לטובת הביון הבריטי. לאחר שבמוסקבה
התעוררו חשדות נגדו, הוא הצליח להימלט
לבריטניה ב-1985, שם התגורר עד למותו. פעילותו זכתה להערכה רבה מצד המודיעין
הבריטי ושירותי ביון מערביים אחרים, במיוחד האמריקאי. לפנינו ספרו האוטוביוגרפי
הסוקר את חייו החל מילדותו עד 1994. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים
והערות אחדות בפרק נפרד בסוף.
קורות חייו עד לסיום לימודיו האקדמיים,
1962-1938
אביו של אולג גורדייבסקי, אַנְטוֹן גורדייבסקי, נולד ב-1896, היה מורה
במקצועו וחבר במפלגה הקומוניסטית החל מ-1920. הוא היה קומוניסטי אדוק, אשר אמונתו
בקומוניזם דמתה לאמונתו של איש דת. אביו התחתן
בסביבות 1932, עבד במשטרה החשאית, NKVD, ובתור קומוניסט קנאי נהג
להצדיק את הטיהורים הרחבים נגד חברי המפלגה שהתרחשו בשנים 1938-1936. אולג
גורדייבסקי, נולד ב-10 באוקטובר 1938 במוסקבה. הוא היה הילד השני מתוך שלושת
הילדים במשפחה. במהלך פלישת גרמניה
לבריה"מ, אביו אשר סבל מקוצר ראייה והיה באמצע שנות ה-40, לא גויס לצבא. הוא
הועסק כנואם פוליטי בפני אנשי צבא והגיע לדרגת סגן אלוף (подполковник).
המחבר ידע לקרוא מגיל 6-5 עוד בטרם החל
ללמוד בבית הספר. הוא התעניין בהיסטוריה וגילה כישרון לשפות. כבר בכיתה ג', מגיל
10 החל ללמוד גרמנית. במקביל התעניין בפוליטיקה וקרא עיתונים וכתבי עת. במהלך
לימודיו שמר על קשר עם שני חברים, אשר הצטיינו במקצועות ריאליים, אבל לאחר סיום
לימודיהם נתקלו במכשולים בהמשך דרכם המקצועית, רק בגלל היותם יהודים. השקפותיו
הפוליטיות החלו להתגבש על רקע המסע האנטישמי בסוף תקופת סטאלין, שהגיע לשיאו
ב"פרשת הרופאים" בתחילת 1953. "מסביב התלחשו" כי מדובר בפרשה
מפוברקת אנטי יהודית שיזם סטאלין, כיוון שרוב רובם של הרופאים שהואשמו בהרעלת צמרת
ההנהגה הסובייטית היו יהודים. בעקבות עלילת הרופאים, שני שכנים יהודים, אשר האמינו
באידיאולוגיה הרשמית והיו נאמנים למפלגה, פוטרו מעבודתם על לא עוול בכפם, אלא רק
בגלל היותם יהודים.
סטאלין
נפטר ב-5 במארס 1953. המחבר לא חש צורך לנסות להידחף ל"בית האיגודים
המקצועיים" כדי לצפות בגופתו, ואף
הרגיש שמדובר במותו של דיקטטור שכלא והרג אנשים רבים חפים מפשע בטיהורים בשנות
ה-30. עם זאת, כמו חלק גדול מתושבי בריה"מ, האמין שאבד מנהיג גדול ואין איש
בלעדיו שיוכל למלא את מקומו בהנהגת המדינה.
לאחר מותו של סטאלין האישומים נגד הרופאים בוטלו, אך השכנים היהודים שפוטרו
לא הוחזרו למשרותיהם. אביו קיבל עותק של נאומו הסודי של מנהיג בריה"מ ניקיטָה
חְרוּשְצ'וֹב בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בפברואר 1956, נאום בו חשף וגינה
את פשעיו של סטאלין נגד קומוניסטים חפים. לאב הותר לעיין בנאום בלילה ואחר כך
להחזירו, והוא לא שוחח עם בנו על רשמיו מהנאום. כמי שהאמין בסטאלין ובצדקת
הטיהורים, סביר להניח כי תוכן הנאום פגע בו. בעקבות הנאום, גם לאחר טיהור שמותיהם
של קומוניסטים שהורשעו לשווא ושחרורם מבתי הסוהר והמחנות – היו אנשים, ובהם אביו, שחששו ליצור קשר עם
המשוחררים, פן ידבק בהם רבב. המחבר קרא את הנאום הסודי בלילה שלוש פעמים ובעקבותיו
נעשה אנטי סטליניסט מושבע. עם זאת, בתור תוצר של התעמולה הסובייטית, הוא נותר נאמן
לאידיאולוגיה הקומוניסטית והאמין כי ניתן
לבנות סוציאליזם עם פנים אנושיות.
גורדייבסקי הצטיין במקצועות הומניים, אבל לא ריאליים, וביוני 1956 סיים את
לימודיו התיכוניים עם מדליית כסף (ולא
זהב). הוא המשיך בלימודים ב"מכון ליחסים בינלאומיים" במוסקבה, שם למד
גרמנית ועסק בפעילות ספורטיבית. חבריו הקרובים במכון ידעו כי הוא מחזיק בדעות בלתי
קונפורמיסטיות בנושאים אידיאולוגיים. למזלו, ידידיו לא רק שלא הלשינו עליו, אלא
הפצירו בו, ובצדק, להסתירם. המכון נועד
להכשיר דיפלומטים ועל כן היה שייך למעשה למשרד החוץ. כבר בתקופת לימודיו, וביתר
שאת בשנים הבאות, חלק מהסטודנטים התקבלו למכון היוקרתי הזה לא בזכות מעבר מבחני
הקבלה, אלא על סמך רשימות של מועמדים בעלי
קשרים מטעם מוסדות, כמו משרד החוץ, משרד ההגנה, ה-ק.ג.ב והוועד המרכזי. במכון, נוסף לשפות האירופיות, למדו לשונות
מכל רחבי העולם, בהן שפה יהודית (еврейский) [עברית].
הסטודנטים במכון עברו הכשרה צבאית, כולל
אימוני ירי, כתחליף לשירות צבאי, ממנו קיבלו פטור. בתור שפה שנייה – נוסף לגרמנית –
רצה המחבר ללמוד אנגלית, אבל מפאת הביקוש
הגדול לקורס בשפה הזו, הוא נאלץ לבחור בשבדית, שפה בה לא הגיע לרמה גבוהה.
באופן נדיר,
למחזור הסטודנטים שלו הייתה גישה לכתבי עת ועיתונות ממערב גרמניה. גורדייבסקי גם
הצליח להאזין מדי פעם לתחנות הרדיו של "קול אמריקה"
ו"בי-בי-סי" – על אף מאמציה הקבועים של בריה"מ לשבש את קליטת
התחנות האלה בתחומה. בשנת לימודיו הרביעית המחבר עסק בתרגום עבור משלחות שביקרו
בבריה"מ ממזרח גרמניה, וגם עבור אחדות ממערב גרמניה. בעקבות חשיפתו לכלי
התקשורת ולמשלחות מארצות המערב, המחבר היה
מודע לשקר שבתעמולה הסובייטית בתחומים רבים, כמו לעובדה שדווקא במערב קיים חופש –
ולא בבריה"מ, ולרמת החיים הנמוכה בארצו. חשיפתו החלקית הזו למערב, הגבירה את
ספקותיו לגבי האידיאולוגיה הסובייטית.
סוכנים של ה-ק.ג.ב
עסקו באופן דיסקרטי בגיוס מועמדים לשורותיהם מבין הסטודנטים שהיו לקראת סיום
הלימודים. המחבר גילה עניין לשרת ב-ק.ג.ב הן בתור קריירה והן כהגשמת חלום לצאת
לחו"ל, וזאת במדינה שנעלה את רוב אזרחיה בבית סוהר, ללא אפשרות לצאת מחוץ
לגבולותיה. כמו רבים מבני המחזור שלו,
השתוקק המחבר לא רק לבקר בחו"ל, אלא לשהות שם תקופה ארוכה, מִשאלה שניתן היה
להגשימה באמצעות שירות ב-ק.ג.ב. נוסף לכך הוא נמשך למשרה הכרוכה בסודיות ובריגול,
אשר בצדה הכנסה נאה. הודות לשליטתו הטובה בשפה הגרמנית, וכמו
כן בסיוע אחיו הבכור וַסילְקוֹ (Vasil'ko),
מבוגר ממנו בחמש שנים שכבר עבד ב-ק.ג.ב, התקבל המחבר לעתודה של מחלקה C ב-ק.ג.ב. המחלקה עסקה בהחדרת
סוכני מודיעין חשאיים לחו"ל: סוכנים שחיו בחו"ל בזהות בדויה כאחד מאנשי
המקום.
באוגוסט 1961, במסגרת משלחת, יצא גורדייבסקי
למזרח גרמניה למשך חצי שנה לשם תרגול השפה הגרמנית. בעת שהותו במזרח ברלין, היה
עֵד להקמתה של חומת ברלין. קיומה של חומת ברלין הביא לתזוזה נוספת בהכרתו. החומה
הייתה הוכחה שרק מחסום פיזי, הנשמר בידי חיילים חמושים המוצבים במגדלים, מונע מן
הגרמנים במזרח לברוח מ"גן העדן הסוציאליסטי" למערב. אף על פי כן, כעבור
חודשים אחדים הוא החל לעבוד ב-ק.ג.ב. לשאלה מדוע עשה זאת – לדבריו, בגיל 23 הוא
עדיין לא היה בשל דיו לקבל החלטה הנובעת ממסקנתו, ובעיקר העדיף ללכת בתלם [לקראת
קריירה מוצלחת] ולהשאיר את דעותיו האמיתיות לעצמו, כפי שעשו רבים אחרים. לאחר גמר
התמחותו במזרח גרמניה, בינואר 1962 חזר גורדייבסקי למוסקבה וסיים את חובותיו לקבלת
התואר האקדמי.
קורס הכשרה ב-ק.ג.ב ועבודתו במטה הארגון,
1965-1962
ב-1 באוגוסט 1962 התחיל גורדייבסקי
בקורס של שנתיים בק.ג.ב, אשר התקיים בבית הספר מס' 101 – אתר סודי שהיה ממוקם ביער
במרחק כ-50 ק"מ צפונית למוסקבה. מפקד הקורס – בניגוד לחששות – היה אדם
אינטליגנטי ונעים הליכות. במִתקן היו אולם התעמלות, בריכה ובית מרחץ. לפני תחילת
הקורס כל חניך נתבקש לחתום על שבועת נאמנות הדומה לזו של המתגייס לכוחותיה החמושים
של בריה"מ. הגישה בנושא מין הייתה שמרנית והחניכים נדרשו לדווח להנהלה על
התנהגות בלתי הולמת מצד חבריהם. נושא יחסים הומוסקסואליים לא נזכר – בניגוד
למִנְהלה הראשית השנייה [האחראית לביטחון הפנים ולריגול נגדי], בה נעשה שימוש
בהומוסקסואלים צעירים לגיוס סוכנים זרים.
במהלך ההכשרה מקום חשוב ניתן ללימוד
שפות זרות. המחבר רצה ללמוד אנגלית, אבל בדומה לאוניברסיטה, לאור הביקוש הרב
ללימוד השפה הזו, הוא הופנה ללימוד שבדית בטענה כי כבר למד שפה זו באוניברסיטה,
וגם הפעם לא הגיע בידיעת השפה הזו לרמה גבוהה. בתחום המקצועי, החניכים תרגלו גיוס
סוכנים, שנועד להיות תפקיד חשוב בארץ שליחותם. התרגול נעשה מחוץ לבית הספר, בשטחה
העירוני של מוסקבה, וכלל שיטות התחמקות ממעקב, יצירת קשר עם סוכן פוטנציאלי (היה
זה איש ק.ג.ב בגמלאות), הטמנת חומר סודי עבור איש קשר במקום מוסכם או העברת אותו
החומר אישית לאדם אחר בצורה חשאית. בסיום הקורס על החניך היה להיות חבר מפלגה.
המחבר עבר את התהליך הפורמאלי של התקבלות למפלגה שכלל, בין היתר, קבלת המלצה משני
אנשים, תקופת מועמדוּת לחבר במפלגה במשך שנה, ולבסוף חברוּת אחרי שנה. מבחינתו,
כמו ביחס לרבים אחרים, הצטרפותו למפלגה נבעה לא מאמונה באידיאולוגיה, אלא הייתה זו
בעיניו דרישה הכרחית כדי לעבוד במודיעין, לצאת לחו"ל ולחיות חיים מהנים.
בסיום הקורס על החניך היה לעבור שלוש בחינות, בשפה, במרקסיזם-לניניזם ובתחום המקצועי,
כמרגל, והוא עבר אותן בהצלחה.
בגיל 24 התחתן גורדייבסקי עם יֶלֶנה
אקופיאן (Elena
Akopian), בת 21. אימה הייתה רוסיה
ואביה, שנהרג בתפקידו כטייס ניסויים, היה ארמני. הוא סבר כי שינוי מעמדו מרווק
לנשוי יעזור לו לקידום הקריירה שלו. בבחירת בת הזוג התרשם מיופייה של כלתו, וחשוב
היה לו כי בחירת ליבו תדע גרמנית, וילנה אכן עמדה לסיים לימודיה בשפה הזו. הוא נישא
בחיפזון, ובדיעבד סבור כי עשה את הצעד הזה ללא שיקול דעת מספיק. התברר לו כי שניהם
שונים באופיים. זאת ועוד. אשתו לא הייתה מעוניינת ללדת, עצם המחשבה על ילדים הייתה
מעוררת בה היסטריה ובהתאם לכך מיהרה לבצע הפלה.
באוגוסט 1963 הגיע גורדייבסקי לעבודה
במטה ה-ק.ג.ב בבניין לוביאנקה (Lubyanka)
במוסקבה. לאכזבתו הרבה התברר לו כי הוא לא יישלח לעבודה בחו"ל כסוכן סמוי,
אלא יעבוד בתת מחלקה שנועדה לשרת סוכנים
היוצאים לחו"ל, כמו באמצעות ציודם במסמכים הדרושים. באותה התקופה בה החל
המחבר לעבוד ב-ק.ג.ב אנשי הביון המיועדים לעבודה בחו"ל נבחרו בקפדנות רבה
במיוחד. אלה היו צריכים להיות בעלי
כישורים בלתי רגילים שמוצאם בהכרח מרקע פועלי-איכרי. נציגי לאומים שונים שהתגוררו
בשטחה של בריה"מ, לאחר שהוכשרו היטב וצוידו במסמכים הדרושים, היו נהפכים
לגרמנים, הולנדים וכדומה. המסמכים היו או אותנטיים של זרים שמתו, או מזויפים. תת
המחלקה בה עבד המחבר עסקה בגרמניה והתרכזה למעשה במזרח גרמניה. זרם דקיק של מהגרים
היה מגיע ממערב גרמניה למזרחה. המחלקה ניצלה את מסמכיהם האותנטיים כדי לעשות בהם
שימוש עבור סוכנים.
ב-1965 קיבל גורדייבסקי הצעה ממנהלו
לנסוע לדניה בתפקיד דיפלומטי, כדי לעסוק בגיוס סוכנים. המחבר נלהב מהרעיון לעבוד
בחו"ל, ועם זאת ציין באוזני מנהלו כי אינו יודע דנית, ואף ידיעתו את השפה
השבדית טעונה שיפור. המנהל ביטל את ספקותיו בנימוק כי הוא איש מוכשר ולא יקשה עליו ללמוד דנית.
תקופת עבודתו הראשונה בדניה, 1970-1966
בתחילת ינואר 1966 הגיע גורדייבסקי עם
אשתו יֶלֶנָה לקופנהגן. בהגיעו לדניה מייד התרשם גורדייבסקי מרמת החיים הגבוהה בה
ומשפע של מוצרי צריכה, בהשוואה למוסקבה. הממונה עליו, "הרזידנט" (rezident)
[ראש ה-ק.ג.ב בשגרירות זרה] ליאוניד זייצב (Zaytsev),
דאג להוציא את גורדייבסקי לקורסים ללימוד שפת המקום, ותוך שמונה חודשים יכול היה
המחבר לנהל שיחה בדנית. תפקיד הכיסוי שלו היה עובד קונסוליה במחלקת הוויזות, תפקיד
שחִייב לנהל שיחה בדנית עם תושבי המקום שביקשו להשיג אשרות כניסה לבריה"מ. בחלוף
הזמן ילנה למדה דנית והועסקה על ידי ה-ק.ג.ב בתפקיד בו גילתה עניין ואף הגיעה
להישגים: האזנה לשיחות של
המודיעין הדני, שנהג לעקוב אחר סוכני ה-ק.ג.ב ואחר אנשי המודיעין הצבאי הסובייטי (GRU). ביחסיו של גורדייבסקי עם אשתו התעוררו
קשיים. היא ראתה עצמה כפמיניסטית, ולא גילתה עניין בבישול וניקיון הדירה, אך
הוציאה את מרב הכנסותיהם על לבוש והנעלה לעצמה.
המחבר הופתע ממספרם הגבוה של אנשי ק.ג.ב
בצוות השגרירות. רשמית עבדו בשגרירות 20 דיפלומטים אזרחים ו-4 נספחים צבאיים. מבין
האזרחים, רק 6 היו דיפלומטים ממש ממשרד החוץ, בעוד 10-9 היו אנשי ק.ג.ב והשאר אנשי
המודיעין הצבאי. בערך אותו היחס בין דיפלומטים לאנשי מודיעין התקיים בשגרירויות
הסובייטיות גם בארצות מערב אחרות.
לצורך גיוס סוכנים, לאנשי ק.ג.ב הונפקו
סכומי כסף נכבדים בתור הוצאות, כמו על אירוח נדיב של המועמד לגיוס במסעדה יקרה. עם
זאת, המגייס לא היה צריך להביא קבלות על הוצאותיו, כמו על תשלום עבור ארוחה
במסעדה. המצב הזה עודד מעשי שחיתות מצד אנשי ק.ג.ב, כמו שמירת חלק מהכסף שנועד
לגיוס סוכנים, לעצמם. על אנשי ה-ק.ג.ב היה לכתוב מדי יום דוח מפורט על פעילותם
בתחום גיוס סוכנים, אבל פעילות זו לא הייתה ניתנת לבדיקה ואימות על ידי המרכז.
לאחר מאמצים, עלה בידי המחבר לגייס זוג דני.
נוסף לגיוס סוכנים, על גורדייבסקי הוטל
לסייע ברישום אזרחים סובייטיים, שהוכשרו בבריה"מ לעבוד כסוכנים סמויים בדניה,
בתור אזרחים אותנטיים במדינה הזו. המחבר למד כי רישום אזרחים בדניה נעשה בספרים
עליהם מופקדים אנשי כנסייה מקומיים. לאור זאת, היה עליו להשיג את הספרים האלה, כדי
שבהמשך זייפנים מקצועיים מ-ק.ג.ב יוכלו לרשום בתוכם את "האזרחים החדשים"
(כמו ברווחים שבין שורות השמות). למזלו של גורדייבסקי, הגיעה אליו בקשה רשמית מגוף
משפטי סובייטי למצוא מסמכי לידה של אדם ספציפי
אשר ניהל התדיינות משפטית בנושא ירושה. האדם הזה
נולד בעיר קטנה בשם הורסנס (Horsens)
ביוּטלנד. המחבר הגיע לעיר ופנה לכומר קתולי, אשר היה אדם נחמד ובמהרה רקם יחסי
ידידות עימו, במסגרתם קיבל המחבר גישה לספר רישום האזרחים. כאשר רישום האזרחים
הועבר למחשב מרכזי והמחבר נתבקש להשיג פרטים על שני שמות, הוא הציג עצמו כקרוב
משפחה של בעלי אותם השמות וקיבל גישה לנתונים הרלוונטיים.
הכרתו את החיים בדניה, חיזקו את
הביקורתיות של גורדייבסקי כלפי המשטר הסובייטי. הוא הגיע למסקנה בדבר קיומו של קשר
הדוק בין חופש פוליטי לרווחה כלכלית ובדבר חוסר האפשרות להגשים קומוניזם
בבריה"מ. הוא השמיע את הערותיו הביקורתיות כלפי המשטר בבריה"מ בשיחות עם
אשתו בחדר מגוריהם. היא הייתה שותפה לדעותיו ואף התבטאה ביתר בירור. המחבר לא ידע
כי המודיעין הדני התקין מכשירי האזנה בחדר. אירועי "האביב של פראג"
ב-1968 עוררו חילוקי דעות בקרב אנשי השגרירות. סגן הרזידנט, מיכאיל
ליוּבִּימוֹב (Lyubimov),
בדומה למחבר, תמך ברפורמות בצ'כוסלובקיה, בעוד אחרים התנגדו ודגלו בהתערבות צבאית
של בריה"מ בארץ זו. בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968, טלפן
המחבר לאשתו מתא הטלפון שהיה מוצב באולם הראשי של השגרירות, תוך ידיעה כי לשיחות
האלה מאזין המודיעין הדני. בשיחתו לאשתו נתן המחבר להבין כי המום מהפלישה
הסובייטית. מטרת דבריו הייתה ליידע את המודיעין הדני כי בניגוד לעמיתיו הוא מתנגד
לפלישה וכי הוא אדם הגון. כמו כן העריך כי בסופו של דבר, על רקע עמדתו, המודיעין
הדני עשוי ליצור קשר אתו.
בהמשך סידר לעצמו המחבר שתי נסיעות
למערב גרמניה, בתירוץ להכיר את נוהלי המעבר בין גרמניה לבין דניה. בשתי נסיעותיו
הוא הצליח לחמוק ממעקב של המודיעין הדני והגרמני. ביקוריו בגרמניה עוררו דאגה
במרכז במוסקבה שהוא עלול להיחשף. בעקבות זאת נאסר עליו בשנה הקרובה לעסוק בפעילות
מבצעית, הוא הועסק בחיבור ספר על דניה, וכעבור שנה, בינואר 1970 הוחזר עם אשתו
למוסקבה.
חזרה לעבודה במטה
הראשי, 1972-1970
לאחר שהתרגל לאורח החיים המערבי קשה היה
עליו להסתגל מחדש לאורח החיים הסובייטי: תורים וביורוקרטיה, ובקיצור חיים אומללים,
ואף כדי להכעיס עוד יותר, תעמולה מתמדת של שקרים. הוא התנחם בכך כי בזכות משכורתו
הגבוהה יחסית בחו"ל, הבטיח מעברו לדירה חדשה במוסקבה. את הרהיטים להרכבה
עצמית הביא מדניה.
יֶֶלֶנָה, בזכות ידיעתה את השפה הדנית,
קיבלה משרה ב-ק.ג.ב בציתות לאזרחים זרים
דוברי השפה הזו. בדניה היא גם רכשה ידע בנורבגית ובשבדית, וכעת עבדה על שיפור
ידיעתה בשתי השפות האלה, כדי שתוכל לצותת לשיחות גם בהן. מחשש שהמחבר נחשף על ידי
שירותי ביון מערביים בעת עבודתו בדניה, הוטל עליו ללמוד שנתיים צרפתית, כדי להישלח
בהמשך למרוקו. במקביל הוא המשיך לעבוד במחלקה לזיוף מסמכים אישיים של זרים, במיוחד
דרכונים.
במאי 1972, בגיל 39 נפטר אחיו,
וַסילְקוֹ ממחלה. הוא היה איש ביון מוערך.
גורדייבסקי הניח כי מנהלו במחלקה, מתוך התחשבות בצערו על מות האח, ייענה לבקשתו
לעבור למחלקה הסקנדינבית. המחבר ידע מראש כי מנהל המחלקה הסקנדינבית מעוניין
בהעברתו אליו כדי לשלוח אותו שוב לדניה. מנהל מחלקתו הסכים באי רצון לוותר עליו.
אשתו גם כן התקדמה בתחום עבודתה ולא בקלות הסכימו לוותר עליה. לבסוף, באוקטובר
1972 חזר הזוג לקופנהגן.
תקופת שירותו השנייה בדניה ומעברו למחנה
האחר, 1978-1972
בשירותו החדש בדניה, תפקידו ב-ק.ג.ב היה
לעסוק בביון פוליטי. ב-1974 הוא התמנה לסגן הרזידנט. תפקידו הרשמי היה נספח
עיתונות, וכמו כן קוּדם למזכיר השני ואחר כך למזכיר הראשון בשגרירות. בתפקידיו
כנספח עיתונות וכמי שעוסק במודיעין פוליטי, היה עליו ליצור קשרי עבודה נאותים עם
כלי התקשורת הכתובה והמשודרת, עם ארגוני ציבור, איגודים מקצועיים ופוליטיקאים, כדי
לשאוב מידע ובמקביל לקדם את האינטרסים של בריה"מ. כל זה אִפשר לו לקיים מגעים
עם זרים, בלי לעורר חשד מיוחד מצד עמיתיו ב-ק.ג.ב. הוא הגיע למסקנה כי לנוכח
התעצמותה הצבאית של בריה"מ והרחבת פעילותה התעמולתית, "חובה עליו בכל
האמצעים העומדים לרשותו לסייע למערב אירופה ולצפון אמריקה בהבטחת ביטחונן ובהגנה
על עצמאותן וחירותן" (עמ' 59). במסגרת תפקידיו, כמו בקבלות פנים בשגרירויות,
היה נפגש עם דיפלומטים בריטים ואמריקאים, אשר אחדים מהם כנראה היו אנשי ביון,
וניסה לרמוז להם על נכונותו לשתף פעולה – ואולם יוזמותיו לא צלחו, מה עוד שידיעתו
הבלתי מספקת באנגלית הייתה בעוכריו.
בסופו של דבר המהלך לגיוסו נעשה מהצד
המערבי. ב-2 בנובמבר 1973 ספורטאי הונגרי, אותו הכיר המחבר במהלך לימודיו במכון
לשפות במוסקבה, לאסלו באראנִי (László
Baranyi) , הגיע לפתע לבקרו. בעת השיחה
עימו נודע למחבר כי האיש ערק לארה"ב ב-1970 ולאור זאת סבר כי האיש נשלח על ידי שירות ביון
מערבי לבחון את נכונותו שלו לשתף פעולה. לשם זהירות, המחבר הסתפק ברמיזות בלבד על
כוונתו זו. אשתו נכחה בזמן בואו של באראני, וכיוון שהמחבר התכונן להתגרש מאשתו
בשובו למוסקבה, התעורר אצלו החשד שהיא עלולה לדווח בהמשך לשלטונות על הביקור התמוה
הזה, שעלול בסופו של דבר להכשילו.
לאחר הפגישה עם באראני, גורדייבסקי
ציפה כל בוקר שמישהו זר יתקשר אליו, אבל רק כעבור שלושה שבועות קיבל גורדייבסקי הזמנה
לפגישה מדיפלומט בריטי, המכונה דיק. כדי לא לעורר חשדנות, נענה המחבר להזמנה רק
לאחר שקיבל אישור לכך מהרזידנט וזה קיבל את האישור מהמרכז. המחבר התכוון לחבר דוח
על הפגישה כנדרש, אבל בלי לחשוף את מטרתו האמיתית. בפגישה שני הצדדים עדיין התנהלו
בזהירות. לתדהמתו של המחבר, רק כעבר כשנה, ב-1 באוקטובר 1974, דיק שוב הציע להיפגש
עימו. לאחר שורה של פגישות, ולבסוף מפגש במקום סודי שנועד למנוע כל מעקב, לצד האנגלי
נעשה ברור, אך כנראה עדיין לא במידה מספקת, כי איש ה-ק.ג.ב מעוניין לעבוד עבורם.
לא רק אי שליטתו באנגלית הקשתה עליו להסביר את עצמו. חשדנותו של הצד האנגלי כלפיו
נבעה מהקושי להשתכנע כי לא מדובר בניסיון להטמין מלכודת ובפרובוקציה.
הפגישה הבאה, לפי הצעתו של דיק, התקיימה
בדירת מסתור, ביחד עם דיק, ואישיות נוספת בשם מייקל, שידע רוסית. לאכזבתו של גורדייבסקי,
התשאול של מייקל התנהל בצורה עוינת, כמעט מאיימת, כאילו חקר אסיר. בעברו תִחקר
מייקל שבויים גרמניים וייתכן שמתוך הרגל המשיך בסגנון דומה ביחסו למחבר. בהדרגה
האגרסיביות של מייקל התרככה, אבל לא נעלמה. בשלב הזה המחבר הודיע לו כי הוא
מעוניין לעבוד עם הביון הבריטי, אבל כדי לשמור על מצפונו וכבודו, הוא מציב שלושה
תנאים לעבודתו. (1) עבודתו לא צריכה לפגוע בעמיתיו ב-ק.ג.ב בשגרירות, כיוון שישנם
ביניהם לא מעט אנשים הגונים וישרים. (2) הוא ביקש כי ללא הסכמתו לא יצלמו אותו או
יקליטו את דבריו. (הדבר נועד להגן על עצמו.) (3) הצד האנגלי לא ישלם לו עבור
עבודתו. הוא מעוניין לעבוד למען המערב מתוך אידאלים, ולא עבור בצע כסף. לאחר מחשבה
קלה, מייקל הביע הסכמתו לשני תנאיו האחרונים, ובהמשך ניסה להסביר למחבר כי התנאי
הראשון בעצם מיותר: לצד האנגלי אין כוונה לפגוע בעמיתיו, מה עוד שפגיעה בהם עלולה
לעורר חשד כלפי המחבר. על כן, הצד האנגלי אף ינקוט במִשנה זהירות לפני שיחליט לגרש
מדניה מישהו מאנשי ה-ק.ג.ב. מייקל מסר לו כי שירות הביון ישכור עבורו דירת מסתור,
ולהבא רק בה ייפגש עם אנשי הביון הבריטים.
הדירה הייתה ממוקמת באחד הפרברים של
קופנהגן, והחל מאביב 1975 ועד יולי 1978 ביקר בה המחבר באופן סדיר. הוא נהג להגיע
ברכבו עם תג זיהוי דיפלומטי לחניון בסביבת הדירה, ומשם המשיך רגלית, כדי לא לעורר
חשד. בדיעבד נודע לו, כי פעם אחת חניית רכבו הדיפלומטי במקום עוררה חשדנותו של איש
ביון דני, אשר עקב אחריו וגילה את דירת המסתור. למזלו של המחבר, התקיים תיאום בין
שירותי הביון של בריטניה ודניה, וכנראה בכירים בשני שירותי הביון ידעו על עבודתו.
לאור זאת, האנגלים המציאו סיפור כיסוי, כדי להורות לעובד הביון הדני שגילה את דירת
המסתור, להפסיק את המעקב.
במשך 18 החודשים הראשונים היה על
גורדייבסקי לספק למייקל מידע על דרכי
הפעולה של ה-ק.ג.ב ליצירת רשמים כוזבים על מציאות. המחבר עבד בתחום הזה בעבר ולכן
לא התקשה למסור את המידע הזה בשיחות עם מייקל בגרמנית. בדיעבד התברר לו כי האנגלים
הֵפֵרו את הבטחתם לא להקליט את השיחות
עימו ושיחותיו הוקלטו. האנגלים גם שיקרו לו בכך שטענו כי הדנים לא עודכנו שהוא
עובד עבור המודיעין הבריטי. לאחר שנתיים של עבודה עם מייקל, הוא הוחלף על ידי
אֶנְדְרוּ. האיש שלט ברוסית ובשפות נוספות, ובניגוד למייקל הסקוטי התאפיין בפתיחות
וידידות. הוטל על המחבר לצלם חומר סודי שהיה מצוי בלשכת ה-ק.ג.ב בשגרירות. שימוש
במצלמה היה כרוך בסיכון גבוה להיתפס בשעת מעשה. לכן המחבר קיבל הסכמה של מפעילו,
במקום לצלם, להעתיק בכתב חלקים רלוונטיים במיוחד מהמסמכים הסודיים להם הייתה לו
גישה. בהמשך עבר המחבר לשיטת עבודה יעילה יותר: הוא היה מוסר למפעילו אנדרו סרטי
צילום של אותם מסמכים שהתקבלו מהמרכז במוסקבה ונמסרו לו במסגרת תפקידו, ואנדרו היה
מצלם אותם ומחזירם למחבר. העברת החומר
לאנדרו נעשתה בשעות ארוחת הצהריים, שעות בהן המחבר כבעבר נהג לשהות מחוץ
לשגרירות. בעקבות עבודתו הפעילה עם האנגלים חדל המחבר להרגיש ייסורי מצפון על כך
שהוא משרת משטר טוטליטרי, אלא חש באופוריה.
באמצעות מידע שהגיע למחבר מהמרכז וגם בזכות ידיעות בהן שיתפו אותו עמיתיו
בשובם ממוסקבה, הוא עזר לחשוף שני אזרחים מארצות סקנדינביה שפעלו בשירות המודיעין
הסובייטי.
ב-1977 התאהב גורדייבסקי ממבט ראשון
בלֵילָה אַלִייֶבָה (Leyla
Alieva). היא עבדה ככתבנית בסניף
קופנהגן של ארגון הבריאות העולמי, הייתה בת לאם רוסייה ולאב אזרי, בגיל 28 וצעירה
ממנו ב-11 שנה. אביה כפה עליה חינוך מוסלמי שמרני, ובתקופת לימודיה התיכוניים אסר
עליה להיפגש עם בנים. בעת עבודתה במוסקבה היה לה קשר עם גבר שיכור שהתייחס אליה
בגסות ואותו עזבה. בתקופת עבודתה בקופנהגן היא גרה בשותפות עם עוֹבדות אחרות ולכן
לא יכול היה להיפגש איתה בדירתה, ומסיבות מובנות גם לא בדירתו. הם הצליחו להתייחד
פעמיים במלון. שניהם היו נחושים להתחתן ולהביא ילדים לעולם. דילמה מוסרית לה המחבר
לא מצא פתרון הייתה הצורך להסתיר מאישה שאהב ורצה להיות נאמן לה, תחום חשוב מאוד בפעילותו
– עבודתו עבור בריטניה.
גירושין והכנותיו לעבודה באנגליה,
1982-1978
בשובו לבריה"מ ב-1978 גורדייבסיקי
היה נחוש להתגרש, אך ידע שלנוכח הגישה הפוריטנית של ה-ק.ג.ב בנושא גירושין, ייערך
לו בירור מפלגתי משפיל והגירושין ייפגעו בקריירה שלו. הרזידנט בקופנהגן, מיכאיל
ליוּבימוב (Lyubimov), לאור קשרי הידידות שלו עם המחבר, המליץ
למנות אותו לסגן המחלקה השלישית של "המִנְהל הראשי הראשון" של ה-ק.ג.ב,
בענף (סקטור) שעסק בסקנדינביה ובפינלנד. המִנְהל הראשי הראשון של ה-ק.ג.ב עסק בביון חוץ ובראשו עמד ולדימיר קְריוּצְ'קוֹב.
העובדים ב-ק.ג.ב היו מגיעים למקום עבודתם לא במדים צבאיים אלא בבגדים אזרחיים,
לרוב בחליפות לא מהודרות. כמו כן, הנוהל היה לתת הוראות לא בצורת פקודות, אלא בשפה
מנומסת. במוסקבה נפגש המחבר עם מנהל המחלקה השלישית ויקטור גרושקו (Grushko),
אדם שקיבל אותו בידידות והתכוון למלא את המלצותיו של ליובימוב – אבל כדי לא להביכו
הציג לו גורדייבסקי מכתב מליובימוב בו תיאר את בעיותיו המשפחתיות. לאחר קריאת
המכתב, ארשת פניו של גרושקו השתנתה, הוא הבין כי המינוי לסגנו עלול להיתקל בקשיים,
ואמר כי עד לבירור עניינו האישי בוועד המפלגתי, הוא יעבוד כעובד בכיר במחלקתו.
בשיחות הבירור הואשם המחבר בניהול רומן מחוץ לנישואים במהלך שליחות מבצעית –
התנהגות שאינה הולמת עובד מקצועי. היה עליו גם לעבור טקס משפיל של הכאה על חטא
בישיבה של הוועד המפלגתי.
גורדייבסקי הגיש תביעה לגירושין וזו נידונה אצל שופטת. במשפט טען כי הסיבה
לגירושין היא חוסר רצונה של אשתו, יֶלֶנָה,
ללדת ילדים. ילנה הכחישה זאת וטענה כי הסיבה האמיתית היא התאהבותו בבחורה
צעירה. השופטת קיבלה את גרסתו, אבל בתור מי שהגיש את התביעה היה עליו לשלם עבור
המשפט. בינואר 1979 (?) הוא התחתן עם לֵילָה. את דירתו הקודמת הוא השאיר לגרושתו,
שהייתה מסודרת מבחינה כלכלית, ועבר לגור בדירה חדשה אותה רכש. באפריל 1980 נולדה
בתו הראשונה מאריה, ובספטמבר 1981 – אנה. אשתו רכשה מקצוע חדש: היא סיימה לימודיה
בפקולטה לעיתונות ב"אוניברסיטה הממשלתית של מוסקבה" (MGU).
בוקר אחד כינס גרושקו את כל העובדים הבכירים של המחלקה, שמנו
7 אנשים בהם ראש המחלקה, והודיע כי על פי אינדיקציות מסוימות אחד מעובדיו מסר חומר
לאויב. גרושקו המשיך: "מה שמדאיג במיוחד, שכל התפתחות האירועים מעידה על כך
שהבוגד יכול להימצא ברגע הנוכחי ממש בחדר הזה. כלומר, בינינו" (עמ' 69).
בתגובה, המחבר שם ידו בכיס של מכנסיו וצבט את עצמו בירך. הכאב העז שחש לפתע, הסב לרגע את תשומת ליבו
מטענתו של המנהל, ואִפשר לו לשמור על ארשת פנים חסרת הבעה, בלי להרכין ראש. בהמשך
חווה המחבר אירועים דומים, בהם אחדים מעמיתיו התלוננו על זליגת מידע מארגון
ה-ק.ג.ב, ולמחבר נדרש מאמץ מיוחד להסתיר את פחדיו. באחד מהם הוא תירץ את תגובתו המחשידה
בקיום בעיות משפחתיות. המחבר מציין כי בתקופת שובו למוסקבה ועבודתו במרכז – מטעמי זהירות – הוא לא עבד עבור הביון
הבריטי.
גורדייבסקי רצה לעבור לסקטור האנגלי של
המחלקה. סגן הסקטור האנגלי דמיטרי סבטנקו (Svetanko),
היה אדם ידידותי ועובד מסור – על אף שגילה חולשה כלפי הטיפה המרה. לעומת זאת, ראש
הסקטור, איגור טיטוב (Titov), היה בלתי סימפטי. הוא גם נהג להבריח עבור עצמו בדואר דיפלומטי מבריטניה
חבילות סיגריות וחומר פורנוגרפי. בכל זאת הצליח המחבר לבנות יחסים עם טיטוב.
במקביל, בגיל 41 החל ללמוד אנגלית בקורסים מטעם המִנהל הראשי הראשון. הקורס עתיד
היו להימשך 4 שנים, אבל בזכות ידיעתו שפות אחרות – גרמנית, דנית, שבדית וצרפתית,
אך לא באותה הרמה – הצליח לסיים את הקורסים תוך שנתיים בקיץ 1981. עם סיום הקורס
עדיין לא ידע לדבר אנגלית בחופשיות.
ב-ק.ג.ב היה כלל בלתי כתוב ביחס לאיש
השירות שהתגרש. חייב היה לחלוף פרק זמן מסוים ממועד גירושיו, עד לאפשרות זכייתו
במחילה ולהצבתו לתפקיד המתאים לכישוריו. כדי לזכות במחילה היה עליו להוכיח כי
במשפחתו החדשה הכול מתנהל כשורה, מצב שאכן התקים אצל המחבר.
למזלו של גורדייבסקי, בסתיו 1981 התפנתה
מִשרת יועץ בשגרירות בריה"מ בלונדון. מועמד אחד ראוי נפסל על ידי לונדון,
כיוון שקשריו עם ה-ק.ג.ב היו ידועים – מצב שסלל את הדרך למועמדותו של גורדייבסקי.
לצורך יציאה הוכן לו דרכון של משרד החוץ ונשלחה בקשה לאשרת כניסה לבריטניה. הזמן
המקובל לקבלת ויזה היה שלושים יום, אבל את הוויזה עבורו אישרו הבריטים תוך 22
ימים. המחבר היה מודאג מהחיפזון המיותר של הבריטים, שעלול היה לעורר חשד אצל הצד
הסובייטי. לנוכח תופעת העריקות מצד אישים סובייטים שהיו מוצבים במערב, השלטונות
ערכו בדיקה קפדנית של תיקו האישי בטרם אישור יציאתו – תהליך שהתעכב. בינתיים עיין
גורדייבסקי בחומר שהיה ברשות ה-ק.ג.ב על אישים מסוימים באנגליה. הוא מצא תיקיה על
ג'ק ג'ונס (Jack
Jones), שהיה מזכיר כללי של איגוד
עובדי התחבורה והעובדים הכלליים בשנים 1978-1968. ה-ק.ג.ב מעוניין היה לקיים קשר
אתו [בגלל השקפת עולמו] ומשימה זו תוטל על גורדייבסקי בעתיד.
השירות בלונדון, 1985-1982
ב-28 ביוני 1982, כעבור 5 חודשים מאז מתן הוויזה, המחבר קיבל אישור לצאת
ללונדון. בהגיעו ללונדון התאכזב גורדייבסקי הן מנוף העיר והן מהדירה שקיבל, שהייתה
בסטנדרטים נמוכים מזו בה התגורר במוסקבה. השגריר היה ויקטור פופוב (Popov),
טיפוס לא סימפטי, אשר יחסים בינו לבין המחבר נותרו מורכבים לאורך כל שנות שירותו
בלונדון. מנהלו הישיר של המחבר היה איגור טיטוב, אותו הכיר המחבר עוד
במוסקבה בתור טיפוס לא סימפטי, שעמד אז בראש הסקטור האנגלי. בתפקיד רזידנט ה-ק.ג.ב
כיהן ארקדי גוק (Arkady
Guk), בעל גוף עצום ושכל בצמצום. הוא אהב אלכוהול והיה גאוותן. סגנו של הרזידנט שימש ליאוניד ניקיטנקו (Nikitenko).
בניגוד לקופנהגן, הן השגרירות והן תחנת ה-ק.ג.ב בלונדון נחשבו למקום יוקרתי ונחשק,
ולאור זאת, החומר האנושי שהצליח לפלס את דרכו ללונדון בדרכים עקלקלות היה ירוד
ביותר. המקום עצמו אפף תככים והשמצות בין אנשי הסגל. ארקדי גוּק שנא את השגריר
פופוב, ויחד עם סגנו ניקיטנקו עסק באינטריגות נגדו.
גוּק, כמי שתיעב אנשים משכילים שנא את
המחבר, שהיה שוחר השכלה ותרבות, קרא לא רק כתבי עת אלא גם ספרים והאזין למוזיקה
קלאסית. יחסו השלילי של גוק כלפיו אוּמץ
על ידי סגנו, ניקיטנקו ועל ידי פקודיו האחרים של הבוס, שחיפשו להתחנף אליו. אחד
מהם היה ולרי יגושין (Valery
Egoshin). יגושין ידע היטב אנלית, עבד כאנליסט והתמקד בחיבור דוחות פוליטיים, שנשלחו
למרכז. גוק העריך מאוד את עבודתו של יגושין, כיוון שחיבור דוחות בעצמו היה מעל
ליכולתו. לאור העובדה כי גורדייבסקי בעצמו, בעבודתו הקודמת, עסק בחיבור דוחות
בנושאים פוליטיים, ראה בו יגושין מתחרה פוטנציאלי, וכבר מלכתחילה התייחס אליו
בעוינות. איגור טיטוב עבד תחת כיסוי של כתָּב בכתב העת "זמנים חדשים"
ושמר על קשרים טובים עם גוק וניקיטנקו.
השגרירות הרוסית בלונדון הייתה שרויה
באווירה של פרנויה מתמשכת. עובדיה היו משוכנעים כי מכשירי האזנה שלMI-5 [סוכנות הביון הבריטית האחראית לביטחון הפנים,
בדומה לשב"כ בישראל] נמצאים בבניינים
הסמוכים לשגרירות הסובייטית, בשגרירויות של נפאל ומצרים. כמו כן האמינו כי הביון הבריטי יכול לפענח את החומר המודפס
בשגרירות במכונות כתיבה חשמליות ואף מכניות, באמצעות פיענוח אותיות לפי זרמי חשמל
וצלילי המכונה. בעקבות זה נאסר על העובדים להדפיס במכונות כתיבה, אך האיסור לא
קוים ביחס למכונות כתיבה מכניות. חלק מהפרנויה התבססה על שיטות מעקב בהן נקטה
בריה"מ כלפי שגרירויות זרות בתחומה, כמו הצבת מצלמות על בניינים סמוכים
לשגרירות ושימוש בעובדי שירות, כמו גננים, לאיסוף מידע. הסובייטים היו בטוחים כי
גם המערב נוקט באותן שיטות כלפי שגירויותיהם בחו"ל.
למחרת הגעתו ללונדון התקשר גורדייבסקי
מתא טלפון ציבורי למספר סודי. לשמחתו שמע את קולו המוקלט של אֶנדרוּ אותו הכיר בקופנהגן.
אנדרו הציע למחבר לנוח ימים אחדים, להתארגן במקומו החדש ולהיפגש בתחילת יולי.
בפגישה סיפר אנדרו כי כעת הוא עובד בארץ אחרת והגיע במיוחד ללונדון כדי
שגורדייבסקי יוכל בשלב הראשון להיפגש עם אדם שהוא מכיר, אבל להבא איש הקשר שלו
יהיה ג'ק. ג'ק היה אדם אינטליגנטי מאוד, בעל תפיסה מהירה, ישר וניחן בחום אנושי.
הוא היה נשוי ואב לארבעה. העוזרת שלו, ג'ואן (Joan?),
הייתה מבוגרת ממנו, כנראה בת 55, גם כן בעלת תפיסה מהירה. (כבר ב-1978 [כך במקור]
היא חיברה עבורו את תוכנית הבריחה מבריה"מ במקרה חירום, אותה עתיד היה לממש
ב-1985.) גורדייבסקי קיבל ממפעיליו מפתח לבית באנגליה בו יוכל להסתתר במקרה הצורך,
לבדו או עם משפחתו. את המפתח היה עליו תמיד להחזיק אצלו, ורק בעת יציאה לחופשה
במוסקבה למסור לידידיו האנגלים.
בתחילה סוכם כי גורדייבסקי ייפגש עם ג'ק
פעם בחודש, אבל שפע המידע שהצטבר אצל המחבר והתעוררות שאלות הביאו למפגשים תכופים
יותר. המרכז במוסקבה, בעקבות גירוש ב-1971 מלונדון של 105 אנשי שגרירות שנחשדו
בריגול, נאלץ לצמצם את כמות סוכניו בבריטניה. כעת מספר אנשי ה-ק.ג.ב בשגרירות היה
23 ואנשי המודיעין הצבאי (GRU) – 15. (נוסף לכך
עובדי ק.ג.ב אחרים הועסקו במסווה של עובדים בארגונים סובייטיים, כמו במסגרת המשלחת
לסחר חוץ.) אף על פי כן, המרכז ייחס
ללונדון חשיבות מדרגה ראשונה. מחלקות שונות של ה-ק.ג.ב במוסקבה, תוך תחרות ביניהן,
העבירו שפע של חומר מודיעיני סודי לסניף ה-ק.ג.ב בלונדון והִפנו בקשות והוראות. החומר ממוסקבה היה מגיע
מודפס על נייר. גורדייבסקי היה מקפיד לצאת אחרון מחדר העבודה לארוחת צוהריים, ממלא
את כיסיו בחומר ומעביר אותו לדירה הסודית, שם עובדת הייתה מצלמת אותו. במקרה שהיה
נשאל לאן הלך, יכול היה לטעון כי נפגש עם סוכן. אחר הפסקת הצוהריים היה מקפיד
להגיע לחדר העבודה לפני שאר העובדים, כדי להחזיר בחשאי את החומר שלקח. קיימת הייתה
אפשרות כי אחד העובדים יחזור לחדר העבודה בזמן הארוחה ויגלה כי חומר מסוים חסר,
ואפשרות כזו יצרה סיכון בעבודתו. כמו כן היה סיכוי כי אחד העובדים או יותר יקדימו
את שובם מארוחת הצוהריים, ובמקרה כזה היה עליו למצוא הזדמנות כדי להחזיר את החומר
בחשאי.
רעיון הייתכנות של מתקפת טילים פתאומית על בריה"מ מצד המערב הועלה על ידי
יוּרי אנדרופוב, ראש ה-ק.ג.ב דאז, עוד בוועידת ה-ק.ג.ב במאי 1981. כנראה מקור
הרעיון היה בפיקוד העליון. בעקבות זאת, ה-ק.ג.ב והמודיעין הצבאי (GRU)
נצטוו לעבוד ביחד כדי להשיג מידע בנידון. תחנת ה-ק.ג.ב בלונדון הייתה אמורה לשמש
מקור מידע עיקרי בנושא.
על כן, כבר החל מ-1981, בהתאם להוראות
מהמרכז במוסקבה, איסוף המידע של ה-ק.ג.ב בבריטניה התמקד באפשרות למתקפת טילים
גרעינית (РЯН)
מצד המערב נגד בריה"מ. בשגרירות, כולל
הרזידנט גוּק, התייחסו בספקנות לאפשרות
הזו, אבל היו חייבים לפעול בהתאם להוראות המרכז. למען המשימה הזו, על העובדים הוטל
לעקוב אחר כמות החלונות המוארים במוסדות ממשלתיים וצבאיים במשך כל שעות היממה,
בטענה כי במוסדות האלה נערכות הכנות למתקפה גרעינית. כמו כן הוטל לברר את מסלולי
הפינוי והמחבוא של עובדי מדינה ומשפחותיהם
במצב חירום. כאשר המחבר מסר לג'ק על הכוננות הרוסית מפני מתקפת פתע גרעינית, האיש
התקשה להאמין לדבריו. הצהרות קשוחות של נשיא ארה"ב רונלד רייגן ביחס
לבריה"מ בראשית 1983 ותוכנית "מלחמת הכוכבים" של הנשיא ליירוט
טילים סובייטיים בחלל רק הגבירו את הפרנויה במרכז הביון במוסקבה. בהתאם לכך קיבלה
תחנת ה-ק.ג.ב בלונדון הוראה לעקוב אחר רכישות דם בבריטניה והאִם המחיר עבור הדם
בבריטניה עלה. המרכז לא לקח בחשבון כי בבריטניה לא שילמו לתורמי דם. באמצעות
הבהרתו לבריטים את הפרנויה של בריה"מ,
הנובעת מהכוונות שמוסקבה מייחסת לוושינגטון, תרם המחבר במשהו לביטחון בעולם
ולמניעת העלאת המתיחות בין המעצמות לדרגה גבוהה יותר. (לאחר עריקתו של גורדייבסקי מבריה"מ,
הזדמן לו לשוחח עם איש ביון אמריקאי בנושא הפרנויה הזו. בעקבות השיחה, המחבר
השתכנע במידה רבה כי מנהיגי בריה"מ בעצמם לא האמינו כי מתקפה גרעינית קרובה,
אבל החליטו לעסוק בהכנות לאפשרות כזו – במיוחד לנוכח תוכנית "מלחמת
הכוכבים" של רייגן שאמורה הייתה להבטיח לאמריקה הגנה מפני איום גרעיני
סובייטי.)
הצורך של גורדייבסקי לא לקומם נגדו את
המרכז במוסקבה, הביא אותו לכתוב דוחות שקריים על פגישות שקיים עם דיפלומט זר,
שנחשב לסוכן סובייטי בעיניו של איש ק.ג.ב שעבד עם האיש הזה בלונדון וכעת הועבר
לתפקיד בכיר במוסקבה. המחבר התרשם כי המידע שמוסר לו הסוכן הזה הוא חסר תועלת
ומוטב להפסיק את הקשר אתו, אבל הוא לא העז לנקוט במהלך שיביך את הבכיר במוסקבה.
גורדייבסקי התקשה בגיוס סוכנים, מה עוד
שעדיין היה קשה לו לתקשר בצורה חופשית באנגלית. את מיטב זמנו ומחשבותיו היה מקדיש
לאיסוף חומר עבור האנגלים, דבר שהותיר לו מעט זמן לביצוע משימותיו מטעם ה-ק.ג.ב –
גיוס סוכנים והעברת מידע בתחום המודיעין הפוליטי. על כן ביקש המחבר מידידיו
האנגלים לספק לו מידע בעל ערך מועט עבור הסובייטים, ועם זאת יהיה בו די כדי לזקוף
לזכותו ביצוע עבודה פורייה בעיני ההנהלה. מסירת החומר הזה לממונים עליו הביאה
לעלייה בערכו.
מפגשיו עם האנגלים הפכו לסדירים. המחבר
היה מגיע לחניון תת קרקעי לא רחוק מדירת הקשר, היה מכסה את רכבו בכיסוי מפלסטיק,
כדי להסתיר את המספר הדיפלומטי, ועולה לדירה. שם חיכו לו. כיוון שהיה מגיע בזמן
ארוחת צוהריים והיה רעב, הוא היה מקבל ארוחה מלאה, אבל בהמשך, לבקשתו, נהג להסתפק
בסנדוויצ'ים ובבירה, כדי להספיק ליידע יותר את ידידיו. לבקשתו של ג'ק, המחבר דיבר
ברוסית, כיוון שזה חסך זמן. ג'ק ידע רוסית לא רע והיה מקליט את דבריו. ג'ואן לא
ידעה רוסית, והמחבר ניצל את ההפסקות לשיחות איתה באנגלית, כדי לתרגל את השפה הזו.
כללית, הוא לא פחד ממעקב ה-ק.ג.ב בעת המסלול למפגשיו.
מרוב עיסוקו בענייניו, לא הקדיש מספיק
זמן לשתי בנותיו. הן קלטו מהר את השפה האנגלית ולמדו בבית ספר מקומי אנגלי. אנגלית
הפכה לשפת אם שנייה עבורן ואף ביניהן דיברו באנגלית.
ביוני 1983 חלפה שנה מאז הצבתו של
גורדייבסקי בלונדון והוא אמוּר היה לצאת עם משפחתו לחופשת מולדת. לפני צאתו
מלונדון הרזידנט גוּק מצא לנכון לשתף אותו בנושא שהטרידוֹ. גוק סיפר כי בתיבת
הדואר שלו מצא חומר מסוכן של MI-5 [שירות הריגול הנגדי הבריטי]
ובו תיאור המידע שהיה ידוע לבריטים על המבנה ואיוש התפקידים של ה-ק.ג.ב וה-GRU
בלונדון. במקביל הביע הכותב האנונימי רצון להיפגש עם גוק; ובהמשך, במכתב נוסף ביקש
להיפגש אתו ביולי 1983. בחומר שהועבר על ידי איש הביון הבריטי זוּהוּ כמעט כל
סוכני ה-ק.ג.ב בלונדון, שמנו 23 אנשים, וחולקו לשלוש קבוצות. בקבוצה הראשונה נכללו
אישים שזהותם כסוכנים הייתה ודאית, בקבוצה השנייה אישים שזהותם כסוכנים "פחות
או יותר" ברורה, ובקבוצה השלישית – כחשודים בהשתייכות. גורדייבסקי תואר כשייך
לקבוצה השנייה. ההגדרה הזו הרגיעה חלקית את גורדייבסקי, כיוון שממנה יכול היה
להסיק כי דבר עבודתו עבור הבריטים, בתור סוכן ק.ג.ב, עדיין לא דלף לגורם האנונימי
ב-MI-5.
גורדייבסקי מיהר לדווח על המידע הזה לג'ק. בכל זאת, המחבר יצא עם משפחתו לחופשה
במוסקבה, בלי לדעת כלל מה עלול לצפות לו בהמשך. הוא חזר ללונדון ב-18 באוגוסט
והשתדל לא לגלות סקרנות לגבי התפתחות הפרשה שהטרידה אותו.
ניסיונו של איש הביון הנגדי הבריטי
ליצור קשר עם גוּק נידונה בקפידה בתחנת ה-ק.ג.ב בלונדון, ולבסוף גוק וסגנו
ניקיטנקו החליטו לא להיענות להצעת הפגישה. זאת כיוון שבחומר שמסר הבריטי לא נכלל
מידע שהיה מאפשר לדעת מי האיש בתוך ה-ק.ג.ב שפועל עבור הבריטים וחשף בפניהם סודות.
כמו כן, הוראות ההגעה למפגש שהציע הצד הבריטי היו כה מסובכות, אשר עוררו חשד
מהטמנת מלכודת. מידידיו הבריטים נודע למחבר כי המידע שמסר להם בזמנו בדבר הזמנה
לפגישה לגוק מצד עובד MI-5,
עורר את MI-5
לחפש את הבוגד הפוטנציאלי בשורותיו, והאיש התגלה. בספטמבר 1983
פרסמו כלי התקשורת בבריטניה את דבר מעצרו של מייקל בטאני(Bettaney) ,
איש ה-MI-5.
בעקבות זאת, ניקיטנקו הגיע למסקנה שזה היה האיש שרצה להיפגש עם גוק. להערכתו של
גורדייבסקי, ניקיטנקו היה איש ביון מוצלח.
מכל מקום, גוק המשיך לטעון כי היה זה סוג מתוחכם של מלכודת מצד שירות הביון
הבריטי, וכי הביון הבריטי לא רצה להודות בכישלונו, ולכן פרסם סיפור הסוואה. באפריל
1984 נידון בטאני ל-23 שנות מאסר, וגוק הוכרז לאישיות בלתי רצויה. הוא חזר למוסקבה
ואת מקומו בתפקיד רזידנט תפס ניקולאי גריבין (Gribin).
המתיחות בין בריה"מ למערב והחשש
הסובייטי ממתקפה גרעינית גברו בעקבות תמרוני נאט"ו ב-11-2 בנובמבר 1983.
המחבר סבור שהוא תרם להורדת המתיחות באמצעות המידע שהיה מוסר על בסיס יומי
ללונדון, מידע שהביא את המערב לפרסם הודעות מרגיעות בקשר לנשק גרעיני. המתיחות
ירדה לאחר מותו של אנדרופוב ועלייתו לשלטון של קונסטנטין צ'רנינקו בפברואר 1984.
גיוס סוכנים
תפקידם העיקרי של אנשי ק.ג.ב באנגליה
היה לגייס סוכנים. בתחום הזה בתקופת שירותו ההצלחה הייתה מעטה. לעומת זאת ה-ק.ג.ב
זכה להישגים בתחום מקדמי השפעה, או סוכני השפעה, אנשים שפעלו לקידום האינטרסים
הסובייטיים בתחום מדיניות החוץ, וגם כמוסרי מידע בתחום הפוליטי בעיקרו. אישים בשתי
הקטגוריות האלה לא ראו את עצמם סוכנים של ה-ק.ג.ב – על אף שה-ק.ג.ב רשם אותם בתור
שכאלה. הם האמינו בתמים כי בהתנגדותם להצבת טילים אמריקאיים בבריטניה או בדגילתם
בפירוקה של בריטניה מנשק גרעיני הם פועלים למען האינטרסים של ארצם. אנשי ה-ק.ג.ב
שיצרו קשר איתם, כדי לטפח ולעודד את המגמות הרצויות למוסקבה בפעילותם, עשו זאת
במסווה של דיפלומטים, נספחים מסחריים, עיתונאים וכדומה. בהקשר זה ראוי לציין כי
מצע מפלגת הלייבור בתחום החוץ ב-1983 תאם במידה רבה את זו של מדיניות החוץ
הסובייטית, ולכן רבים מסוכני ההשפעה של מוסקבה היו מהמפלגה הזו. לוּ מפלגת הלייבור
הייתה מגיעה לשלטון ב-1983, הדבר היה מקדם באופן משמעותי את אפיקי המידע של
בריה"מ לא באמצעות גיוס סוכנים מהמפלגה הזו, אלא בזכות מוסרי מידע חשאים וסתם
ידידים שהיו מוכנים לחלוק מידע. ואולם ב-1983 ניצחו השמרנים בראשות מרגרט
תאצ'ר. גם בתקופת שלטון השמרנים, מאמצי
הגיוס של מוסקבה המשיכו להיות מופנים כלפי מנהיגי איגודים מקצועיים, בלי לקחת
בחשבון כי בתקופת שלטונה של תאצ'ר מעמד האיגודים נחלש.
המחבר מונה אחדים מסוכני ההשפעה של
מוסקבה בבריטניה, בהם פאנר ברוקוואי(Fenner
Brockway) , אשר ב-1979 ייסד את התנועה
לפירוק חימוש עולמי. איש ה-ק.ג.ב שנהג ליצור קשר עם סוכני השפעה, בהם ברוקוואי,
במטרה לחזק ולהעצים את מגומותיהם הפרו סובייטיות היה מיכאיל בוגדאנוב (Bogdanov),
שפעל במסווה של עיתונאי. בריה"מ הקפידה לא לגייס סוכנים מקרב חברי המפלגה
הקומוניסטית, ועם זאת העבירה בחשאי כספים לארגונים פרו סובייטיים. המחבר היה מעורב
בהעברת דולרים בסכומים בעלי ארבע ספרות למפלגה הקומוניסטית של הפיליפינים, למפלגה
הקומוניסטית של דרום אפריקה, ולקונגרס הלאומי האפריקאי. גורדייבסקי היה אחראי על קיום קשר עם חבר
הפרלמנט הבריטי מאזור אדינבורו (סקוטלנד) בשם רון בראון (Ron Brown).
עוד לפני בואו של המחבר ללונדון תויג האיש על ידי ה-ק.ג.ב כמוסר מידע, ולא היה
מוּדע לכך שגורדייבסקי עובד עבור ה-ק.ג.ב. כיוון שידיעת השפה האנגלית של גורדייבסקי לא
הייתה מושלמת בלשון המעטה, וחבר הפרלמנט דיבר במבטא סקוטי כבד, המחבר לא הבין את
דבריו ודיווחיו על המידע שקיבל ממנו היו פרי המצאותיו.
על ה-ק.ג.ב הוטל לנסות לגייס את פרד
האלידיי (Fred Halliday), סופר ופרשן פוליטי, שעסק באותה התקופה
במלחמת איראן-עיראק, ידע פרסית וערבית ונחשב לבקיא במזרח התיכון. דעותיו היו
עצמאיות והוא מתח ביקורת על שתי המעצמות הגדולות – ובכל זאת תלה ה-ק.ג.ב תקוות בגיוסו, או לפחות בניצול
הידע שלו בניתוח הסכסוך בין איראן לעיראק. סוכן סובייטי בשם יוּרי קובלדזה (Uri Kobaladze) הצליח ליצור קשרי ידידות עימו, אבל האלידיי
לא סיפק לו ידיעות סודיות. על אף שקובלדזה היה גרוזיני למחצה, ופחות נגוע
באנטישמיות בהשוואה לרוסי טהור, הוא שאל פעם את האלידיי, האם נכון כי היהודים
טווים חוטי מזימות בכל העולם. האלידיי השיב כי זו שטות גמורה. קובלדזה סיפר על
האירוע לגורדייבסקי, תוך הטלת ספק מסוים באמיתות התשובה שקיבל מאהלידיי. (בסוף
ספרו מגדיר המחבר את קובלדזה, כאיש ק.ג.ב מוכשר.)
במשך שנים רבות ראה ה-ק.ג.ב ברוברט
מקסוול (Maxwell)[יהודי],
איל תקשורת בריטי, מרגל אנגלי מוסווה שיש להיזהר מקיום קשרים אתו. לעומת זאת,
הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ סבר שיש לחזק את הקשרים אתו,
במיוחד אחר שפרסם בתרגום לאנגלית חלקים מכתביהם ונאומיהם של מנהיגי בריה"מ:
ליאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו. בסוף 1984 מרכז ה-ק.ג.ב
במוסקבה ביקש מהסניף בלונדון לחבר תיאור אופי מפורט של מקסוול. המשימה הוטלה על
גורדייבסקי, אשר חיבר חוות דעת שנראתה אובייקטיבית בעיניו, בה תוּאר מקסוול כאיש עסקים לא פופולרי
בקרב עובדיו מפאת יחסו כלפיהם. גורדייבסקי הוסיף בהערה קצרה כי בעבר היה האיש קשור
לשירותי הביון הבריטיים. בקשת המידע סימלה כנראה שינוי חיובי כלפי מקסוול מצד
מוסקבה. בהתאם לשמועות שהגיעו לגורדייבסקי "מאוחר יותר" [כנראה כבר לאחר
עריקתו לאנגליה], ק.ג.ב החל לנצלו לקידום תעמולה סובייטית בכלי התקשורת שבבעלותו.
גורדייבסקי עזר לבריטים לחשוף מרגלים
(סוכנים סמויים) סובייטיים שפעלו על אדמתם.
במסגרת תפקידו מטעם ה-ק.ג.ב ליצור מדי פעם מגע סמוי עם מרגלים (סוכנים
חשאיים) סובייטיים שפעלו בבריטניה – כמו כדי לוודא עצם המשך קיומם או כדי להעביר
כסף – גורדייבסקי היה מעדכן מראש את ידידיו הבריטיים לגבי מקום המפגש, ואלה היו
מצלמים בחשאי את הסוכן ומנסים לעקוב אחריו. סוכן אחד כזה היה גרמני במסווה מכונאי
בלונדון. MI-5
הצליח לאתר את מקום הימצאו של האיש הזה. כפי שנודע למחבר בדיעבד, בתאריך הימלטותו
של גורדייבסקי מבריה"מ לפינלנד ב-20 ביולי 1985, הבריטים הגיעו למקום עבודתו
של המרגל על מנת לעצרו, אבל נודע להם כי כבר במאי, בעקבות חקירתו של גורדייבסקי על
ידי ק.ג.ב בתור חשוד, מחלקת ה-ק.ג.ב בלונדון קיבלה הוראה ממוסקבה להחזיר
לבריה"מ בדחיפות את כל הסוכנים החשאיים הנמצאים באנגליה.
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: מינויו
לרזידנט והחזרתו בדחיפות למוסקבה, אוגוסט 1984-מאי 1985
באוגוסט 1984, בשהותו בחופשה במוסקבה,
פגש גורדייבסקי את ניקולאי גריבין, אשר החליף את גוּק [באפריל 1984?] בתור
רזידנט, וכעת היה מנהל המחלקה האנגלו-סקנדינבית במרכז ה-ק.ג.ב במוסקבה. על אף
אופיו השלילי של האיש, כלפי המחבר הוא גילה ידידות כנה. גריבין סיפר לגורדייבסקי, שלדעתו,
ראוי הוא (גורדייבסקי), לאור כישוריו, להחליפו בתור רזידנט – אבל כיוון שהתפקיד נחשק בעיני רבים, הופעלו עליו לחצים,
כולל איומים, בהקשר למינויו. לבסוף מסתמן למנות
לתפקיד את ויטלי יוּרצנקו (Vitaly Yurchenko),
אשר עבד בארה"ב בשנים 1980-1975, אך היה חסר ניסיון בתפקיד מבצעי בחו"ל.
גריבין הוסיף כי הוא מתנגד בתוקף למינוי הזה וממשיך לתמוך בגורדייבסקי, אבל עליו
לפעול בזהירות והוא יעדכן את המחבר בעניין.
בהמשך סיפר גריבין בשקט, כמעט בלחש, כי
ה-ק.ג.ב והעם תולה תקוות בחבר בפוליטביורו מיכאיל גורבצ'וב, בתור הדמות הטובה
ביותר להנהיג את בריה"מ, כדי להוציא
את המדינה מהמצב בו היא נמצאת. עוד טען כי ה-ק.ג.ב ייעשה הכול לקידומו של
גורבצ'וב, כמובן באופן סמוי. גריבין גילה כי גורבצ'וב עומד לבקר באנגליה בסוף
השנה, ובהקשר זה ביקש שה-ק.ג.ב יחבר מסמך שייצור רושם אצל האנגלים שגורבצ'וב הוא בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד.
בשובו לאנגליה, ניסה גורדייבסקי לקדם את
סיכויו לזכות בתפקיד רזידנט, והמזל העיר לו. בתקופה בה ניקיטנקו, סגנו של הרזידנט
לשעבר גוק, היה בחופשה במוסקבה, גורדייבסקי מילא את תפקיד הרזידנט. באותה העת,
בשגרירות הסובייטית בלונדון הופיעה לפתע בתו של סטאלין, סבטלנה אַלילוּיֶבָה
[שערקה לארה"ב ב-1967]. יש לציין כי המעקב של MI-5
לא הבחין בכניסתה לשגרירות. היא סיפרה לעובד בשגרירות כי ברצונה לחזור
לבריה"מ יחד עם בתה בת ה-13. במכתב להנהגה הסובייטית, אותו מסרה לשגרירות,
היא תיארה את אכזבתה העמוקה מאורח החיים במערב. גורדייבסקי ניסה להבין את מחשבותיה.
בתור מי שהייתה רגילה לאורח חיים פטריארכלי ושמרני, היא חששה שבתה בת ה-13 תמרוד
בקרוב בסמכותה, תצרוך סמים, תיעלם בלילות ותשכב עם בנים. סבטלנה לא הייתה מודעת
להידרדרות החיים בבריה"מ מאז עזיבתה, שהתבטאה לא רק במחסור במוצרי צריכה, אלא
גם באורח החיים ובהתפשטות נגע השחיתות.
גורדייבסקי החליט לשלוח מברק למוסקבה עם ציטטות נבחרות ממכתבה. כמובן,
המשטר הסובייטי בראשות קונסטנטין צֶ'רְניינקוֹ היה מוכן לקבל את הבת הסוררת ולנצלה
למטרות תעמולה: כהוכחה לעליונות השיטה הסובייטית על פני המערבית. השגרירות הציעה
לה איך למכור את בֵּיתה ואיך להפקיד את כספה כדי שבמקרה הצורך תוכל לקבל אותו בבנק
במוסקבה. היא ביקרה בשגרירות פעמים אחדות. גורדייבסקי דיווח על האירוע לאנגלים, אך
הם לא גילו כל עניין לנסות למנוע את שובה לבריה"מ. השגרירות קנתה כרטיס טיסה
לסופיה עבור אלילויבה, על שם משפחתה החדש פּיטֶרְס, אזרחית אמריקאית, והיא חזרה
לבריה"מ באוקטובר 1984. על אף
שהטיפול בפרשה הזו מצדו גורדייבסקי לא היה מורכב, הוא קיבל מכתב תודה מהמרכז
בנדון.
במקביל לפרשת בתו של סטאלין, ב-12
באוקטובר 1984 התפוצצה פצצה שהוטמנה על
ידי הצבא האירי הרפובליקאי במלון (בעיר ברייטון) בו נערכה ועידת המפלגה השמרנית
הבריטית. חמישה אנשים נהרגו, בהם חבר פרלמנט שמרני, אך ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר
ניצלה בנס. במחשבה שנייה החליט גורדייבסקי כי הוא אינו יכול בשום פנים ואופן להותיר אירוע כל כך חשוב ללא חיבור
דוח עליו ל-ק.ג.ב במוסקבה. הוא שלח מברק למוסקבה בו הביע את הערכתו כי פעולת הטרור
תחזק את תמיכת הציבור במפלגה השמרנית.
ניקיטנקו חזר ללונדון בסוף אוקטובר 1984
וממנו נודע למחבר כי ה-ק.ג.ב תומך בחיזוק מעמדו של גורבצ'וב וכי ביקורו המתוכנן של
גורבצ'וב בבריטניה צריך לשפר את מעמדו במאבק על השלטון. ה-ק.ג.ב ראה בגורבצ'וב את
איש העתיד שיילחם נגד השחיתות ותופעות שליליות אחרות בחברה הסובייטית. לקראת ביקורו של גורבצ'וב, ביקש המרכז לספק
הרבה חומר על אנגליה, כולל בנושא שביתת הכורים. ה-ק.ג.ב התנגד להעברת כסף בחשאי
לתמיכה בכורים, בהנחה כי סיוע סובייטי יזיק לאינטרסים של מפלגת הלייבור – ואולם
גורמים בוועד המרכזי של המפלגה תמכו בכך, והכסף בסופו של דבר הועבר.
ביקורו של גורבצ'וב באנגליה החל ב-15
בדצמבר 1984. הוא ביקר בשגרירות, לחץ את ידיהם של הדיפלומטים ואנשי ה-ק.ג.ב בה,
ונשא נאום לפניהם. אנשי השגרירות התאכזבו ממראהו ומנאומו. תווי פניו נראו מזרחיים
ועוררו, בקרב רוסים גזענים ובעלי דעות קדומות כלפי אסיאתים, תחושה שמדובר בנוכל.
המבטא של גורבצ'וב, שהיה מעין תערובת של רוסית ואוקראינית ונחשב לדיאלקט מיוחד
"דרום רוסי" – היה רחוק מהמבטא הצח של מוסקבה ופטרבורג. [אביו של
גורבצ'וב היה רוסי ואימו אוקראינית.] הדבר בלט במיוחד בה ביטא גורבצ'וב את האות ג'
כמו ח'. נוסף לכך ההטעמה שלו בחלק מהמילים הייתה שגויה בקביעות. בהרצאתו הוא קפץ
באופן כאוטי מנושא לנושא. כל זה עורר רוגז ומורת רוח בקרב רוסים משכילים הבקיאים
בשפתם.
בהרצאתו נכלל חידוש. בחריגה מההסבר
הסטנדרטי הסובייטי לפיו מדיניות החוץ של ארה"ב נקבעת על ידי כוח אימפריאליסטי
המשפיע על ההנהגה – גורבצ'וב טען כי זו נקבעת על ידי מוסדות שונים ומתחרים: הבית
הלבן, הקונגרס, משרד החוץ, המועצה לביטחון לאומי, הסי-איי-אי, משרד ההגנה ומרכזים
אקדמאיים. ואולם בנושאי פנים סובייטיים נאומו היה משעמם ביותר. לא היו בו
התבטאויות גלויות והוא לא דיבר על הצורך בביצוע רפורמות דמוקרטיות. התרשמותו של
המחבר הייתה כי גורבצ'וב הוא עובד מפלגה טיפוסי המאוהב בעצמו ושואף הנאה מהשמעת
נאומיו. ואולם איש ק.ג.ב אחר בשגרירות התרשם
מיכולתו של גורבצ'וב לנאום 40 דקות ללא ניירות – הישג יוצא דופן עבור חבר
בפוליטביורו המעלה אותו לדרגה של גאון.
ביקורו של גורבצ'וב בלונדון עבר בהצלחה,
במידה לא מעטה בזכות המתורגמנים שלו, אשר דאגו לשפר את נאומיו. כמו כן, רבות תרמה
להצלחתו, העזרה שקיבל מאנשי ה-ק.ג.ב שדאגו לעדכן אותו לגבי המתרחש בבריטניה ולהכין
אותו לקראת פגישותיו עם בכירי השלטון הבריטי. בהקשר זה מציין המחבר את מיכאיל
בוגדנוב (Bogdanov)
– בו רואה המחבר סוכן מוצלח – ואת עצמו. ידידיו האנגלים של
גורדייבסקי עזרו לו למסור לגורבצ'וב מראש אילו נושאים עשויה תאצ'ר להעלות בפגישות
עימו, וכמו כן מסרו לידיו לעיון את נייר העבודה שהוכן לשר החוץ ג'פרי האו (Geoffrey Howe),
לקראת פגישתו עם גורבצ'וב. ניקיטנקו קיבל מדליה מהמרכז על חלקו בארגון מוצלח של
ביקור גורבצ'וב – למרות שאת ההצלחה הזו, שנרשמה לזכותו בתור ממלא מקום הרזידנט,
הוא חב במידה רבה לצוות שלו, ובמיוחד למחבר.
ניקיטנקו, מעודד מהציון לשבח שקיבל על
ארגון ביקורו של גורבצ'וב בלונדון, המשיך בעזרת קשריו לקדם את מינויו לרזידנט
בבריטניה. אבל בינואר 1985 נקרא גורדייבסקי לשוב למוסקבה לקיום שיחות בדרג גבוה.
השיחות עברו בהצלחה, וכאשר חזר ללונדון בפברואר נראה היה כי מאמציו של גריבין צלחו
והמחבר ימונה לרזידנט. ואכן, ב-28 באפריל החליף גורדייבסקי רשמית את ניקיטנקו, אשר
חזר למוסקבה ב-2 במאי. (כפי שמציין המחבר בעצמו, באותה התקופה שליטתו באנגלית
עדיין לא הייתה מלאה.) כעת, בתור העומד בראש של שלוחת ה-ק.ג.ב, מעליו לא היה אף
אחד בלונדון. על אף הרגשת השמחה, גורדייבסקי חש שלא הכול כשורה. מהמרכז לא נשלח
מברק המותיר לו גישה לפיענוח הקודים. נוסף לכך, ניקיטנקו לא השאיר בכספת מסמכים
סודיים, ומכאן התעורר אצל גורדייבסקי החשש כי קודמו לא בטח בו. הדבר עורר בו תחושה
של אי נוחות הגובלת בדאגה מסוימת.
השבועיים הראשונים עברו עליו ללא
אירועים מיוחדים לגביו. אבל ב-17 במאי קריפטוגרף (קורא הצפנים) הביא לידיעתו של
גורדייבסקי מברק מהמרכז בו הוא התבקש, בקשר למינויו לתפקיד רזידנט , "מייד,
במהלך יומיים להגיע למוסקבה כדי לדון בשאלות חשובות" עם שני אישים שהופיעו
בשמות הקוד שלהם. האישים היו ויקטור צֶ'בְּריקוֹב, ראש ה-ק.ג.ב, וּולדימיר
קְריוּצְ'קוֹב מנהל ביון החוץ. המברק היכה את המחבר בשוק, והוא פחד שמא הקריפטוגרף
שם לב לשינוי בהבעות פניו בעת קריאת המברק. חשדו התעורר לנוכח העובדה כי כבר
בינואר 1985, לקראת מינויו לרזידנט, הוא כבר נפגש עם כל האישים הרלוונטיים. הוקל
לו מעט בהגיעו מברק נוסף, בו נאמר כי לרגל פגישותיו עליו להתכונן למסירת דיווח על
המצב באנגליה.
אף על פי כן, גורדייבסקי לא נרגע, והוא
הציג את שני המברקים לידידיו האנגלים. תקוותו הייתה כי הם יהיו שותפים לדאגתו
וייעצו לו "להיעלם", כלומר לזכות במקלט באנגליה. ואולם האנגלים סברו כי
אין לו מקום לדאגה, וכי אין להם מידע לפיו שירותו עבורם התגלה ל-ק.ג.ב. הם יעצו לו
למלא אחר ההוראות ממוסקבה, כדי שבשובו לאנגליה יוכל לשתף אותם בתוכניותיו של
צ'בריקוב ביחס לארצם. לגורדייבסקי נוצר הרושם כי מידע כזה עניין את האנגלים יותר
מאשר חייו. גורדייבסקי החליט לחזור למוסקבה, אבל לפני צאתו מצא לנכון לרענן את
תוכנית ההימלטות מבריה"מ שמזה זמן הכין עבורו המודיעין האנגלי.
בסכנת גזר דין מוות, מאי-יולי 1985
לאחר נחיתתו במוסקבה ב-19 במאי 1985,
הבחין המחבר בסימנים נוספים מעוררי דאגה. בדיקת הדרכון שלו ארכה זמן רב. כמו כן,
בניגוד למה שנמסר לו מבעוד מועד - הוא לא הצליח לפגוש בנמל התעופה את איגוֹר
טיטוֹב, ראש המחלקה האנגלית, אשר אמור היה להסיעו. הוא נסע לביתו במונית, וכשניסה
לפתוח את דלת דירתו, מצא אותה נעולה במנעול נוסף. מדובר היה במנעול ממנו איבד את
המפתח מכבר ולכן לא היה בשימוש. היה זה סימן ברור כי נערך חיפוש בדירתו בזמן
היעדרותו, וכי המחפשים עשו טעות נוראה בכך שנעלו את דירתו במנעול שלא היה בשימוש.
כעת לא יכול היה להיכנס לדירתו, טלפן לגריבין וסיפר לו שדלת ביתו נעולה במנעול
נוסף המונע את כניסתו. גריבין, שבעבר היה תמיד ידידותי כלפיו, כעת היה נרגז. כנראה
היו לכך סיבות אחדות: הוא רגז על הטעות הקשה שעשו המחפשים וגם על הבעיות שעלולות
להיווצר לו אישית בגלל קשריו עם המחבר, שהפך לדמות חשודה. כדי להיכנס לדירה, פנה
המחבר לעזרתו של מנעולן חובב, זה לא הצליח להתאים מפתח ועל כן פרץ את הדלת.
ב-21 במאי 1985 נסע גורדייבסקי למשרדו
בבניין ה-ק.ג.ב שם פגש את טיטוב וגריבין.
טיטוב התנצל בפניו על שלא פגש אותו בנמל התעופה, וטען כי חיכה בטעות במקום אחר
באולם. גורדייבסקי הסיק מכך כי ייתכן באמת שאי קיום הפגישה נבע מטעותו של טיטוב,
וכי מטרת הפגישה הייתה ליצור אצל המחבר תחושה מדומה של רגיעה, כדי לא לעורר חשד
לגבי מה שצפוי לו. אפשרות אחרת עליה חשב המחבר הייתה כי מדובר בטעות מכוּונת מצד
ה-ק.ג.ב שנועדה לעקוב אחר נסיעתו בכוחות עצמו מנמל התעופה, תוך איתור האנשים איתם
ימצא לנכון להיפגש בשובו לבריה"מ. בשיחה עם גריבין, האיש ניסה להדריכו לקראת
פגישתו הצפויה עם צ'רביקוב וקריוצ'קוב – אך לא להרגיעו. גריבין גם לא רצה לשמוע
יותר על המנעול שמנע את כניסתו לדירה.
באווירה של חשש לגורלו, עסק גורדייבסקי
בהכנות לפגישה בדרג בכיר בה הוא אמור היה למסור דיווח על המצב באנגליה. ואולם חלף
למעלה משבוע משובו והאירוע הזה לא התקיים. הוא ניצל את הזמן לפגוש את אימו ואחותו.
נראה שגריבין ידע מראש כי פגישה כזו לא צפויה להתקיים ונצטווה לעקוב אחריו. במקום
הפגישה המתוכננת, ב-27 במאי ויקטור גְרוּשְקוֹ
[ב-1985 היה הסגן הראשון של מְנהל המִנְהל הראשי הראשון של ה-ק.ג.ב]. הסיע את
גורדייבסקי לפגישה עם אנשי ק.ג.ב, שלכאורה רצו לדון עימו על החדרת סוכנים לדרגים
גבוהים באנגליה. בזמן הנסיעה גרושקו שאל את גורדייבסקי שאלות, אשר במבט ראשון נראו
בלתי חשובות, על מוצא הוריו. בדיעבד סבור המחבר כי גרושקו, בתור אנטישמי, ניסה
לחשוף איזשהו מוצא יהודי במשפחתו ובכך לנסות לאשש אפשרות בגידתו.
בתחילת הפגישה עם שני אנשי ה-ק.ג.ב
ובהשתתפות גרושקו, הוגש להם קוניאק משובח. לאחר שהתברר לכאורה כי הקוניאק מהבקבוק
לסבב נוסף אזל כדי למלא גם את כוסו של
גורדייבסקי, המשרֵת מזג לו משקה מבקבוק אחר. גורדייבסקי שתה מכוסו עד תום ושקע
במעין שינה. כאשר התעורר בבוקר, הוא לא זכר דבר מה עבר עליו לאחר שתיית המשקה.
בבוקר מצא עצמו שוכב במיטה בחדר שינה, לבוש רק בגופיה ובתחתונים, חש בחולשה ובכאב
ראש חזק. בבוקר, שני אנשי ה-ק.ג.ב מפגישת הערב, לא ניסו להסתיר כי נערכה לו חקירה.
גורדייבסקי חשש מאוד שאולי במצב של איבוד שליטה חשף את היותו סוכן אנגלי והוא צפוי
לעונש מוות. אבל הערה אחת של החוקרים הרגיעה אותו מעט. נטען כלפיו שהוא האשים את
חוקריו בחזרה לשנת 1937 [בה התנהלו טיהורים רחבים נגד בכירים במפלגה הקומוניסטית].
כמו כן האשימו אותו בעודף ביטחון עצמי. המחבר הביע תמיהה על כך שאכן דיבר על חזרה
ל-1937 וכמו כן הכחיש את האשמה בעודף ביטחון עצמי. בדיעבד התברר כי שני חוקריו היו
סרגיי גולובייב (Golubev)
ו-ויקטור בודנוב (Budanov),
אשר ב-1985 החזיקו בתפקידים הבאים: הראשון עבד בתפקיד בכיר במִנְהל K – יחידה שעסקה בריגול נגדי; והשני שירת גם כן
במִנְהל K.
לאחר סיום השיחה, המחבר הוסע לביתו.
למחרת במקום עבודתו ב-ק.ג.ב הוזמן לחדרו
של גרושקו. בחדר נכחו גריבין וגולוייב. גרושקו אמר כדלהלן: אתמול במשך ערב שלם
שוחחתי עם ולדימיר קריוצ'קוב [ראש המִנְהל הראשי הראשון]. "לנו כעת ידוע
במהימנות שבמשך שנים רבות אתה רימית אותנו. רק אם הייתָ יודע מאיזה מקור בלתי רגיל
נודע לנו על כך!" אף על פי כן,
החלטנו לא לפטר אותך מה-ק.ג.ב. "כמובן על המשך העבודה בלונדון אין כלל מה
לדבר. בימים הקרובים יביאו מלונדון את אשתך וילדייך למוסקבה. עליך יהיה לעבור
למחלקה אחרת". כעת מוטב שתצא לחופשה הרגילה לה אתה זכאי, ולאחר החופשה נחליט
היכן לצוות אותך. הספרות האנטי סובייטית הנמצאת בדירתך תעבור לספרייה של המִנְהל
הראשי הראשון. אסור עליך כעת ולהבא לטלפן ללונדון.
הייתה זו תדהמה עבור גורדייבסקי, אבל
הוא הבין כי עליו להעמיד פנים של חף מפשע. הוא אמר: אשר לטענה כי רימיתי אתכם,
אינני יודע מה כוונתכם הקונקרטית. "אגיד רק זאת, תהיה החלטתכם אשר תהיה, אני
אציית לה כמו קצין וכמו אדם ישר
והגון". דבריו של גורדייבסקי הותירו רושם
שלא ציפה לו. גרושקו קפץ ממקומו, רץ לגורדייבסקי, ובמראה מאושר לחץ את ידו. תגובתו
של גרושקו לא הייתה מובנת למחבר: האם חשש שגורדייבסקי יתלונן עליו למנהיג המפלגה
על שהשקו אותו בסם או אולי יצעק בהיסטריות. בכל מקרה נראה היה כי לאחר תגובתו
השקטה של גורדייבסקי הרגיש גרושקו בהקלה.
לעומתו, גורדייבסקי לא חש לא בהקלה, לא
כל שכן באושר, בהיותו מודע לכך כי בעבור עבירות קלות – כמו אובדן מסמך בלתי חשוב
או קשר רומנטי אסור – פוטרו אנשים מ-ק.ג.ב. הוא תמה האם ה- ק.ג.ב החליט לנהל משחק
מתוחכם נגדו. בשובו לביתו ניסה גורדייבסקי לשחזר את מהלך החקירה, ממנה לא זכר דבר,
בעזרת כדור מרץ. גורדייבסקי נזכר כי חוקריו הוכיחו אותו על ששמר בביתו ספרות אנטי
סובייטית – כמו של הסופרים אלכסנדר סולז'ניצין וג'ורג' אורוול – אותה אוסר החוק להביא לתחומי בריה"מ.
ניסיונו להצטדק כי במסגרת תפקידו המקצועי נזקק להכיר ספרות כזו, לא שכנעו את
חוקריו. כמו כן הוכיחו אותו על שסיפר בגאווה שבִתו יודעת להשמיע תפילה באנגלית –
דבר פסול על קומוניסט שאמור להיות אתאיסט. מהטענות האלה ברור היה לגורדייבסקי כי
נערך חיפוש בביתו וגם הוטמנו בו מכשירי האזנה, שהרי את המידע על בתו סיפר רק לאימו
ולאחותו, בדירתו שלו, בזמן ביקורם אצלו.
בהמשך חוקריו כינו אותו בכינויי גנאי
בהם משתמש הריגול הנגדי של ה-ק.ג.ב ביחס לבוגדים. אחר כך נקבו בשמו של סוכן ק.ג.ב
אשר שיתף פעולה עם המודיעין הצרפתי והוצא להורג בבריה"מ ב-1984, ושאלו אותו
מה הוא חושב על אנשים כאלה. לאחר מכן עברו ישירות לעניינו. "ידוע לנו מי גייס
אותך בקופנהגן", אמר גולובייב ונקב בשמו של האיש, דיק בלפור Dick Balfour]
(?)[.
גורדייבסקי דחה זאת על הסף, אבל אישר כי נפגש עם האיש וחיבר דוח על הפגישה בהתאם
להוראה שקיבל מהממונה עליו.
גורדייבסקי זכר במעורפל כי אחד משני
חוקריו היה אומר בעקשנות ובנחישות: "זכוֹר: קיימות אצלנו הוכחות שאינן ניתנות
להפרכה בדבר הפשע שביצעתָ. אנו יודעים שאתה – סוכן אנגלי. מוטב כי תודה
בכול". אחר כך, לאחר אובדן בזיכרון, נזכר כי הוא פעמים אחדות נצטווה להודות
בפשע, בטענה כי רק לפני דקות ספורות הוא כבר הודה בכול. החוקר המשיך: "חזור
על כך פעם אחת. אשֵר כל מה שאמרת אז". גורדייבסקי עמד על דעתו: "אין לי
במה להודות. אני לא מרגיש כל אשמה". חילופי הדברים האלה נמשכו שוב ושוב ללא
קץ. בשחזרו את אירועי אותו היום המחבר שיער כי חקירתו התקיימה לא פחות מחמש שעות,
בערך מ-1:30 עד 7 בערב.
לאחר מכן הלך לחדר אמבטיה. הוא הרגיש
צורך להקיא. ייתכן כי הצליח לעמוד בחקירה הקשה הודות לכך שבבוקר של יום החקירה נטל
כדור מרץ שקיבל מהאנגלים. זה כל מה שזכר המחבר מהחקירה, והשאלה אם הסגיר את עצמו
או לא נותרה בשבילו ללא מענה. הוא הבין שכבר הוציאו נגדו גזר דין מוות, גם אם
יוכרז עליו בעקבות בירור נוסף. ממגעיו עם אנשים שהכיר גורדייבסקי במקום עבודתו ניכר כי הוא הפך
בעיניהם לטיפוס בעייתי ואף חשוד.
כעבור ימים אחדים חזרה אשתו לֵילה עם
הבנות. היא נאלצה לעזוב את לונדון בחופזה, אבל חזרה למוסקבה במצב רוח מרומם, לנוכח
הטיסה שאורגנה לה בסטאטוס הדומה לאישיות חשובה. המחבר הקשיב לאשתו בלב כבד, ביודעו
כי כל זה אורגן על ידי ה-ק.ג.ב. הוא החליט לא להמתין ולספר לאשתו בקווים כללים על
מצבו, כבר במהלך הנסיעה לדירה: "חושש כי נוצרו אצלי אי נעימויות
רציניות...אנו כבר לא נוכל לשוב ללונדון". לילה התעקשה לברר מדוע. המחבר
הסביר כי הסיבה לכך התגברות התככים (אינטריגות) נגדו לאור מינויו הרם. לילה לא
הבינה מייד את המִפנה החד שעתיד לחול בחייהם.
לאחר שובו לביתו, בנותיו בשיחות ביניהן נהגו
לומר כי אינן מרוצות להיות כאן ורוצות לחזור ללונדון. בהמשך, אשתו ושתי בנותיו
נסעו לחופשת קיץ באזרבייג'ן. ספריו האסורים הוחרמו והיה עליו לחתום על החרמתם. בכך
ל-ק.ג.ב כבר הייתה תואנה לכלוא אותו על החזקת ספרים אסורים בביתו. בשלב הזה עדיין
התלבט האם להימלט מבריה"מ ובכך לנטוש את משפחתו.
גרודייבסקי נסע לחופשה במרכז הבראה של
ה-ק.ג.ב (Semyonovskoe),
השוכן 100 ק"מ דרומית למוסקבה. הוא יצא לשם ב-15 ביוני 1985 לחופשה סטנדרטית
של 24 ימים. במקום הנופש היה לו תמיד שותף לדירה. השותפים ואנשי ק.ג.ב נוספים עקבו
אחריו. אשתו ושתי בנותיו הגיעו לבקרו, ובהיפרדו מהם ידע כי זו תהיה פגישתם
האחרונה. בשלב הזה כבר קיבל החלטה לברוח,
ובספרייה של הנופש, בחשאי, היה מעיין במפות המתארות את הגבול הסובייטי-פיני.
הבריטים השאירו בידי גורדייבסקי מזה זמן
רב תוכנית מתואמת איתם להימלטות מבריה"מ, במקרה של סכנה. בהתאם לתוכנית הזו,
גורדייבסקי – תוך הטעיית המעקב אחריו – ב-20 ביולי 1985 הגיע ברכבת ממוסקבה
ללנינגרד, ומשם נסע במונית ובאוטובוסים למקום מוסכם בקרבת הגבול עם פינלנד. הוא
חיכה לבריטים, אשר אמורים היו להבריחו, בתא מטען של מכונית, לפינלנד. הבריחה
התבצעה לפי התוכנית. שתי מכוניות של השגרירות הבריטית הגיעו למקום המוסכם, לאחר
שהצליחו לחמוק ממעקב הק.ג.ב, והמחבר נכנס לתא המטען של אחת המכוניות. שם, כפי שידע
מראש, מצא כדורי הרגעה, מים, מכל להתרוקנות ושמיכה מאלומיניום כדי לכסות את עצמו,
במקרה ושומרי הגבול יפעילו גלאי אינפרה-אדום, שנועד לגלות הימצאות אדם בתא המטען
על פי חום גופו. המכוניות עברו את ביקורת הגבולות בשלום והגיעו לפינלנד. יום
ההימלטות עבור המחבר היה מסע מלא מכשולים ומורט עצבים, והוא השתמש במהלכו בכדורי
הרגעה.
בדיעבד נודע לו, כי לאחר בריחתו, גריבין
– אשר פעל לקדמו לרזידנט בלונדון – הורד בתפקיד,
בתור שעיר לעזאזל. ויקטור גרושקו לא נענש, כנראה כיוון שהתחנף לקריוצ'קוב – מה עוד
שאם קריוצ'קוב, בתור ראש המִנהל הראשי הראשון, היה מענישו היה מַפנה את האשמה גם
כלפי עצמו.
אדם חופשי,יולי 1994-1985
בצאתו מהמכונית בפינלנד פגש גורדייבסקי
את סטיבן (Stephen),
איש הקשר האחרון שלו באנגליה, ואת ג'ואן, אשר חיברה את תוכנית הימלטותו, שכעת
בוצעה בהצלחה. במשך 7 שנים נהגו האנגלים לבדוק את מקום המסתור – בחיפוש אחר
הסימן המוסכם לצורך להפעיל את תוכנית ההימלטות. בהיותו בחוץ לארץ החיפוש נעשה כל
שבוע, , ובשובו למוסקבה – כל יום. למרבה הצער, אף אחד לא ידע מי הסגיר אותו.
מפינלנד המשיך המחבר בנסיעה במכונית לנורבגיה, ומשם בטיסת בריטיש איירווייז
ללונדון. אנשי הביון הבריטי ליוו אותו בנסיעותיו, וכמו כן התקבל על ידי בכירי
המודיעין הבריטי בנמל התעופה של לונדון, הית'רו.
באנגליה, שיכן המודיעין את גורדייבסקי
בבסיס של MI-5,
שהיה ממוקם במבצר מהמאה ה-19 ליד הים. ב-29 ביולי 1985,עובד בכיר ב-ק.ג.ב ויטלי
יורצ'נקו (Vitaly Yurchenko),
ערק מרומא לאמריקאים והוטס לוושינגטון. הוא סיפר לאמריקאים על איזשהו "קולונל
גורדייבסקי", אשר סבר כי הוא "האיש שלהם", שנקלע למצב קשה ביותר
במוסקבה. השירות החשאי האמריקאי מייד התקשר עם שירות הביון האנגלי ומסר כי אין
אצלם אדם כזה, ושאל האם קיים אצלם. האנגלים ענו בגאווה: "זה האיש שלנו, וכעת
הוא נמצא כאן, באנגליה". המחבר זכר את יורצ'נקו, הוא נחשב לעובד מוכשר ועבד
ב"מִנהל הראשי הראשון" בתחום ארה"ב, ולקראת סוף 1984 היה מועמד
מוביל לתפקדי רזידנט בלונדון. ספק אם יורצ'נקו הכיר את גורדייבסקי בפנים, אבל כעת
הוא עשה עבורו שירות שלא יסולא בפז. הוא "אישר לקצין האנגלי בעל הלך רוח
סקפטי [אין ציון שמו], כי כל מה שאמרתי, אמת לאמיתה" [כלומר, לפני הימלטותו
של גורדייבסקי אכן נשקפה לו סכנה אמיתית].
בבסיס MI-5
אנשי מודיעין ניהלו עם גורדייבסקי שיחות על עבודת ה-ק.ג.ב. המחבר הרגיש תסכול
עמוק. הוא רצה לחיות במערב כדי להרגיש עצמו אדם חופשי, וכעת נותר [במקום מסוגר?]
ללא אשתו וללא ילדיו, וללא בית מִשלוֹ. "כללית נותר ללא דבר. ומה אני, אדם
אומלל ומזדקן קיבלתי בתמורה. שום דבר. ואין לי על מי להתלונן: אני עצמי הרסתי את
חיי". כבר בהגעתו ללונדון ביקש סיוע מהמודיעין הבריטי ליצור קשר עם אשתו –
אבל, לדאבונו, הדבר היה מעל ליכולתם של ידידיו האנגלים: היה ברור כי ה-ק.ג.ב מאזין
לטלפון של אשתו ושל קרובי משפחתה. יצוין, כי גם במהלך המשך חייו באנגליה – עד
לאיחודו עם משפחתו ב-1991 – חיפש המודיעין הבריטי דרכים להוציא את משפחתו
מבריה"מ, ומסמכי המבצע הסודי בנידון הלכו ותפחו והגיעו לכרכים אחדים.
בהדרגה התחיל גורדייבסקי לקבל מידע על
מה שמתרחש בסניף הלונדוני של ה-ק.ג.ב ובמוסקבה. בערך שבוע לאחר הגעתו למקום מבטחים
באנגליה, בסניף הלונדוני של ה-ק.ג.ב התקבל מברק מהמרכז בו נמסר על היעלמותו.
בתחילה, אצל האנגלים שעקבו אחר השגרירות הסובייטית, נוצר הרושם כי היא שרויה
בשיתוק עמוק. אבל כעבור שבועות אחדים נשלחו אנשים לדירתו לשעבר בלונדון, משם נאספו
החפצים שהושארו והם נארזו ונשלחו למוסקבה. כמו כן כל הריהוט בסניף הלונדוני של
ה-ק.ג.ב הועבר לבית מלאכה לצורך פירוקו, בחיפוש אחר מכשירי האזנה סמויים. במוסקבה
זמן רב קיוו כי גורדייבסקי יופיע לבסוף, ולאחר מכן נטו לחשוב כי הוא התאבד והודיעו
על חיפוש ברחבי בריה"מ לאיתור גופתו. את אשתו לֵילה והבנות החזירו מהנופש
באזרבייג'ן למוסקבה וחקרו ללא לאות, אך לאישה לא היה מושג קלוש על מה שקרה.
גורדייבסקי מסר לאנגלים מידע מפורט על
אנשי ה-ק.ג.ב והמודיעין הצבאי (GRU)
הפועלים בארצם, אך חשש כי גירוש כל האישים האלה עלול להביא לצעדי ענישה כלפי
משפחתו. בהתחשב בבקשתו, האנגלים ניסו להגיע להסכם ג'נטלמני עם הסובייטים. הצד
האנגלי יעביר מסר לצד הסובייטי כי גורדייבסקי נמצא אצלם – ומשמעותו שאנשי המודיעין
הפועלים על אדמתה של בריטניה ידועים לה. בעקבות זאת יתבקש הצד הסובייטי להחזיר את
האישים האלה לארצם, אבל בהדרגה. המסר הזה
הועבר ב-15 באוגוסט 1985 ליועץ בשגרירות בריה"מ בצרפת, דיפלומט מוכשר,
יהודי, שלא היה קשור ל-ק.ג.ב. [אין ציון שמו.] לבקשתו של גורדייבסקי, במסר צוין
תפקידו לשעבר של גורדייבסקי, אך ללא אזכור
שמו. בכך ל-ק.ג.ב נודע ב-15 בחודש או למחרת, כי גורדייבסקי נמצא באנגליה. תשובת
הצד הסובייטי להצעה הייתה נזעמת ושלילית. עם זאת, כנראה לאחר שיקול דעת נוסף וחשש
מתגובה בריטית, ב-29 באוגוסט עובד בכיר של משרד החוץ הסובייטי טלפן לשגרירות
בריטניה במוסקבה והודיע כי על השגריר הבריטי להיות מוכן להיפגש עם גורבצ'וב.
ואולם לאחר שחלפו ימים ופגישה כזו לא
התקיימה, ב-12 בספטמבר 1985 הודיעה בריטניה רשמית כי גורדייבסקי העדיף להישאר
במערב. בהודעה לא נאמר כלל כי הוא נמלט ממוסקבה דרך פינלנד, אלא השתמע כי הוא בחר
להישאר באנגליה. בד בבד, 25 אנשי השגרירות הסובייטית בלונדון הוכרזו אישים בלתי
רצויים. יש לציין כי כאשר ב-1971 105 אזרחים סובייטים גורשו מבריטניה, בריה"מ
הגיבה בצורה מתונה וגירשה רק 16 או 17 אנשי שגרירות בריטית. אבל הפעם מוסקבה
החליטה לנקוט בענישה בנוסח "עין תחת עין" וגירשה בתגובה 25 אנשי שגרירות
בריטית. [סיבה אפשרית לכך, חוסר ביטחונו של גורבצ'וב בתחילת שלטונו והצורך לרצות
את ה-ק.ג.ב, בתור אחד המוסדות החשובים.] בריטניה הגיבה לצעד הסובייטי הזה בגירוש 6
אישים סובייטים נוספים – ושוב הגיבה מוסקבה בגירוש אותו מספר של בריטים. יש לציין
קיומה של דיספרופורציה ברורה בין כמות העובדים הרשמיים הגדולה מטעם בריה"מ
בבריטניה, בהשוואה לכמות האזרחים הבריטים
בבריה"מ, ועל כן בצעדי הענישה ההדדיים היה רק שוויון לכאורה, ובריטניה נפגעה הרבה יותר
מבריה"מ.
ב-16 בספטמבר 1985 לבסיס המודיעין בו
נמצא גורדייבסקי הגיע בהליקופטר ויליאם קייסי (Casey),
ראש הסי-איי-אי. מטרתו הייתה להתעדכן, באמצעות גורדייבסקי, על גורבצ'וב לקראת
הפסגה הצפויה בין הנשיא רונלד רייגן לגורבצ'וב בנובמבר בז'נבה. קייסי שאל את
גורדייבסקי האם יסכים גורבצ'וב להשתתף בפיתוח טכנולוגיה עבור "יוזמת ההגנה
האסטרטגית" (ידועה גם בשם "מלחמת הכוכבים") של רייגן, אם תבוא הצעה
כזו מהצד האמריקאי. גורדייבסקי השיב כי בריה"מ תראה בהצעה הזו מלכודת שנועדה
לגרור אותה להוצאות עצומות ולא תסכים להשתתף בפרויקט יחד עם יריבתה. אבל, המשיך
גורדייבסקי, אם ארה"ב תיוותר על התוכנית הזו, היא עשויה לזכות לוויתורים
משמעותיים מצד בריה"מ בתחום הנשק האסטרטגי. קייסי השיב כי ארה"ב לא
תיוותר על "יוזמת ההגנה האסטרטגית", כיוון שרייגן רואה עצמו כאַבִיה. אם
כך, השיב גורדייבסקי, לטווח הרחוק, הפרויקט הזה יחליש באופן משמעותי את עמדותיה של
בריה"מ. לאחר פרק זמן מסוים, סגן המודיעין הבריטי דאז, ג'רי וורנר (Jerry Warner),
אמר למחבר כי הוא סבור שפגישתו עם קייסי מילאה תפקיד חשוב בהתמוטטותה של
בריה"מ. האיש הסביר, כי נחישות עמדתו של רייגן לגבי תוכניתו האסטרטגית בפגישת
הפסגה בז'נבה, הביאה את גורב'צוב לבצע רפורמות כדי לא לפגר אחר ארה"ב בתחום
הטכנולוגי, והרפורמות יצאו מכלל שליטה ומוטטו את בריה"מ. [הערכתו של וורנר
לגבי תרומת של גורדייבסקי בהתמוטטותה של
בריה"מ נראית מוגזמת. ]
באוקטובר 1985 החל גורדייבסקי לחפש מקום
מגורים והתאכזב מהדירות בלונדון שלא עמדו בסטנדרטים של סקנדינביה. לבסוף קנה דירה
באזור של בנייה חדשה בו הבתים מוקמו על מדרונות גבעות מיוערות והשתלבו יפה בנוף.
[אינו מציין את מקור הכסף לרכישת הדירה.]
בביתו החדש התענג גורדייבסקי מהחופש לו זכה לבסוף, כולל ניהול שיחות נפש עם
ידידיו האנגלים, בלי הצורך להעמיד פנים ולשקר. הוא הִרבה לארח וכיבד את אורחיו
במיטב המאכלים ובשפע וודקה.
בריחתו של העריק יורצנקו בחזרה
לבריה"מ [בתחילת נובמבר] עוררה כנראה בהלה בשירות המודיעין הבריטי מכך
שגורדייבסקי עלול ללכת בדרכו. קצין בריטי מצא לנכון להעיר את גורדייבסקי משינה
כדי לכאורה להודיע לו על מעשהו של
יורצ'נקו. המחבר לא נדהם משובו של יורצ'נקו, אבל הבטיח שאין לו כל כוונה לחקות את
מעשהו.
גורדייבסקי היה מעוניין מאוד ליצור קשר
עם אשתו, אבל ידע כי בשיחה טלפונית היא תיאלץ לומר לו מה שהכתיב לה ה-ק.ג.ב
ותמציתם: אם יחזור לחיק משפחתו, הכול ייסלח לו. במקום קשר טלפוני, בחר לשלוח
מברקים מפאריס לאחותו מרינה, בתקווה שתעביר אותם לאשתו. במברקים הדגיש את אהבתו לאשתו
וילדיו. ואולם אחותו, מתוך פחד, מיהרה להעביר את המברקים ל-ק.ג.ב. רק כעבור כשנה
מאז בריחתו לבריטניה, אשתו הגיעה לבקר את מרינה ובמקרה גילתה את אחד המברקים, שנשא
את הסִפרה 9, כלומר היה התשיעי – ואשתו הבינה זאת.
לגורדייבסקי נודע כי לאחר עריקתו, אשתו
לילה, הורי אשתו ואחותו מרינה נחקרו. על מנת להפחידם, בוצעה החקירה בבית הסוהר.
אחר אשתו עקבו יומם ולילה במשך 6 שנים, כנראה מחשש שעלולה להימלט מבריה"מ יחד
עם בנותיה. בנובמבר 1985 דן אותו בית דין צבאי למוות בהיעדרו, כולל החרמת כל
רכושו. אבל רק מכוניתו "נגנבה" בידי אחד העובדים החמדנים – בעוד דירתו
ותכולתה נותרו ברשותה של אשתו. כנראה השלטונות העריכו כי אי פגיעה במשפחתו תוכל
לשמש כפיתיון לשובו לבריה"מ. האישה לא ויתרה על המכונית ופתנה לבית משפט
ב-1987, אבל העובדה כי הסוגייה לא נפתרה עד עצם כתיבת שורות אלה בסתיו 1994 מוכיחה
כי מדובר במלאכה לבטלה.
לקראת שנתו השנייה לשהותו באנגליה,
השלטונות הסובייטיים ניסו לפתות אותו לחזור לבריה"מ. השגרירות הסובייטית
בלונדון ביקשה ממנו להיפגש עם נציגיה. לאחר התייעצות עם ידידיו האנגלים, המחבר
הסכים לקיים פגישה כזו במשרד החוץ הבריטי, בתנאי שהצד הסובייטי יסכים למסור את
מכתבו לאשתו. בפגישה השתתפו שני אישים: הממונה על ביטחון השגרירות אלכסנדר סמאגין (Smagin),
ויועץ בשגרירות שלא השתייך ל-ק.ג.ב (Givi Gventsadze). סמאגין הושיט לו מכתב מלֵילה. גורדייבסקי נרגש
בראותו את כתב ידה, ובידיים רועדות פתח את המעטפה. אבל לאחר קריאת השורות הראשונות
החזיר את המכתב למעטפה. המכתב החל במילים: "הם סלחו לך על הכול",
"אתה תוכל בקלות למצוא עבודה אחרת". בתגובה, גורדייבסקי אמר כי ברור
שהמכתב הוכתב על ידי ה-ק.ג.ב ולכן זה בעצם אינו מכתב. הצד הסובייטי דחה את טענתו
וניסה להוכיחו על כך שאינו מטלפן לאשתו, וגורדייבסקי השיב כי הוא לא עושה זאת
כיוון שאשתו תיאלץ לומר את מה שיכתיבו לה. הוא העביר לצד הסובייטי מכתב עבור אשתו
בו הדגיש את אהבתו אליה ולבנותיו ורצונו להיות יחד איתן. במכתב גם חזר על הגרסה
אותה מסר עוד בבריה"מ לאשתו, לפיה היה קורבן לאינטריגות מצד ה-ק.ג.ב. הגרסה
הזו נועדה לבלבל את ה-ק.ג.ב לגבי הסיבה האמיתית להימלטותו וגם למנוע צעדי ענישה
כלפי אשתו – אבל בדיעבד הוא מבין כי זה היה מיותר. ה-ק.ג.ב ולילה ידעו את האמת.
לאחר שה-ק.ג.ב נכשל לפתות את המחבר
לחזור לבריה"מ באמצעות אשתו לילה, השלטונות סיפרו לאשתו כי הוא התאהב במזכירה
אנגלית והתחתן איתה. לילה חשבה כי באמצעות שינוי שם משפחתה היא תקל על חייה וחיי
ילדיה, ועל כן התגרשה מהמחבר באופן רשמי. "אפילו אחרי שבינינו [בין
גורדייבסקי ואשתו לילה] הוקם הקשר [בסביבות 1989?] מצבה [של אשתו] נותר קשה
למדי". עקבו אחריה במשך כל שעות היממה, כולל בדיקת מכתבים ומברקים והאזנה
לשיחות טלפון. כל מי שהיה מקיים קשר עם לילה היה נתון לחקירה של ה-ק.ג.ב, ובסופו
של דבר מי שהיה איתה בקשרי ידידות, בהדרגה עזב אותה. גם שימוש של לילה בשם משפחתה
שלפני הנישואים, אלִייֶבָה, מנע ממנה להתקבל לעבודה. המחבר המשיך לקוות כי ביום
בהיר אחד אשתו וילדיו יגיעו לאנגליה.
כעבור שלוש שנים של מגורים בדירה אליה
עבר ב-1985, הוא העתיק מגוריו ל"קוטג' חדש לגמרי", אותו קנה. לפי המחבר,
הכסף לרכישת הקוטג' מקורו היה במכירת ספרים מספרייתו העשירה. לקוטג' היה גן. היו
אלה מגורים ברמה גבוהה שהסבו נחת רבה למחבר.
לאחר סיום תחקורו של גורדייבסקי על ידי שירות הביון הבריטי,
מנהיגי מפלגות, מדינאים ושירותי ביון מערביים מרחבי העולם הזמינו אותו לשיחות, מתן
הרצאות וסמינרים. במסגרת זו ביקר, בין היתר, בצרפת, גרמניה וארה"ב.
בארה"ב פעילותו הייתה אינטנסיבית במיוחד: שיחות התקיימו אתו על בסיס יומי
מ-10 בבוקר עד 6 בערב. הוא ביקר בארה"ב עשר פעמים. אמצעי ביטחון קפדניים ביותר לשמירה על ביטחונו
ננקטו באנגליה ובארה"ב. כמו כן ביקר באוסטרליה, סינגפור, מלזיה תאילנד, דרום
אפריקה [בתקופת האפרטהייד], קניה, ברזיל ערב הסעודית, קנדה, הולנד, ספרד, פורטוגל,
איטליה וארצות סקנדינביה. ב-1991 סייע המחבר לחשוף מרגל סובייטי בניוזילנד, אשר
היה מצויד בדרכון בריטי מזויף. פִּסקה
קצרה מקדיש גורדייבסקי לביקורו בישראל. הוא מציין כי אנשי המודיעין הישראלים היו
מצוינים ובעלי אישיות מקורית. ראש הביון הנגדי [ללא ציוּן שמו, כוונתו לראש
השב"כ] תמיד ביקש לקבל מידע נוסף, ואף פעם לא הגיע לסיפוקו ממה ששמע.
באוגוסט 1985, כאשר גורדייבסקי עדיין
שהה במתקן של המודיעין, קצין הביא אליו מכתב מראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר.
במכתבה ביקשה ממנו לא להתייאש ולא לאבד תקווה לפגוש ולהתאחד מחדש עם משפחתו. במאי
1986 תאצ'ר הזמינה את גורדייבסקי לבקרה במעון הכפרי הרשמי בצ'קרס (Chequars). המחבר הגיע לשם יחד עם ראש MI-6 כריסטופר קרוון (Cristopher Curwen).
תאצ'ר הייתה לבושה בפשטות, ניכר כי היא לא ניסתה להרשים אף אחד, וקיבלה את האורחים
בחמימות של בעלת הבית. המחבר לא הרגיש פתוח דיו, כיוון שהאנגלית שלו עדיין הייתה
טעונה שיפור, ועל כן לא רצה לבייש את עצמו. חלק ניכר מהביקור הקדישה תאצ'ר לאירוח,
סיור במעונה הרשמי ושיחה קלה.
בחלק הרציני של הביקור רצתה תאצ'ר לקבל
מידע והערכות מגורדייבסקי על בריה"מ בסוגיות פוליטיות, פיקוח על הנשק
האסטרטגי, על נשק כימי וביולוגי, על מדיניותו של גורבצ'וב ועל נושאים נוספים.
שאלותיה התאפיינו בעומק וכללו את הבעיות האקטואליות העיקריות. כיוון שמאז עריקתו
מבריה"מ חלפו רק תשעה חודשים, המחבר התמצא בנושאים האלה. תאצ'ר הקשיבה
לתשובותיו בתשומת לב, מדי פעם הייתה מפסיקה את דבריו ומעירה הערות. הביקור אצל
תאצ'ר נמשך שלוש שעות ו-40 דקות, מתוכם דיבר המחבר כשעה ו-20 דקות.
הפגישה השנייה של גורדייבסקי עם תאצ'ר התקיימה במארס 1987 במשרד ראש הממשלה
בלונדון ברחוב דאונינג סטריט 10. לפני צאתה לביקור בבריה"מ, ראשת הממשלה רצתה
להתייעץ עם המחבר בנושאים הקשורים למסעה, בהם התנהגות עם עיתונאים סובייטים והופעה
בפני קהל סובייטי. בעת ביקורה במוסקבה שנערך בסוף מארס-תחילת אפריל 1987, תאצ'ר,
בהופעה בטלוויזיה הסובייטית, בהסתייעות בעצותיו של גורדייבסקי, ציינה כי 74%
מהבריטים גרים בבתים פרטיים. היא הדגישה כי מדובר לא בדירות פרטיות, אלא בתים
הכוללים את כל אביזרי הנוחות וגינות. תאצ'ר גם דיברה על האיום שמהווים על אירופה
הטילים הסובייטיים מדגם SS-20 המוצבים במרכז היבשת. בשובה לבריטניה הודתה
תאצ'ר בכתב לגורדייבסקי על עצותיו.
פגישתו השלישית של גורדייבסקי עם תאצ'ר
התקיימה בספטמבר 1989, גם כן בדאונינג סטריט 10. בפגישה הזו תאצ'ר לא הייתה מרוצה
מהערכתו של המחבר באפשרות איחודה של גרמניה. גורדייבסקי העריך – בניגוד לדעתה של
תאצ'ר – כי בריה"מ לא תתנגד לאיחודה של גרמניה. עוד טען כי לאור הפיכתה של
גרמניה המערבית למדינה דמוקרטית וליברלית, האיחוד יביא להחלת שיטתה הפוליטית גם על
מזרח גרמניה. לעומתו, חששה תאצ'ר כי האיחוד יהפוך את גרמניה למיליטריסטית.
[בריטניה, בדמיון מסוים לצרפת, לא הייתה מעוניינת למעשה באיחוד גרמניה שיביא בהכרח לחיזוקה – ובכך יפגע
במעמדה של בריטניה בזירה האירופית.] בסוף הפגישה ביקש המחבר מראשת הממשלה שתפעל
כדי לאפשר למשפחתו להתאחד עימו, והיא השיבה על כך בקידה.
פגישותיו הבאות עם תאצ'ר התקיימו לאחר
פרישתה מראשות הממשלה ונשאו אופי ידידותי, ובזיכרונות שפרסמה היא החמיאה
לגורדייבסקי.
ב-1987 נפגש גורדייבסקי עם הנשיא רונלד
רייגן בבית הלבן, מפגש שכלל גם מתן הרצאה
קצרה לפני פורום מצומצם. האירוע ערך 22 דקות ובסופו הניח רייגן את ידו על כתפו של
המחבר, הביע הערכה רבה על שירותו למערב והבטיח לעשות ככל יכולתו כדי לאפשר למשפחתו
להתאחד עימו. כעבור שנתיים התקיימה במתכונת דומה פגישה בין גורדייבסקי לנשיא
ג'ורג' בוש (האב) בבית הלבן. הנשיא דיבר בסגנונו המיוחד, שהיה קשה להבנה – ומכל
מקום, נבצר מהמחבר להבין את דבריו. היו לו גם פגישות נפרדות עם סגנו של בוש, דן
קווייל (Quayle),
שהותיר בו רושם של אדם שטחי. במשך תקופה ארוכה נסיעותיו לארה"ב התנהלו בחשאי
ובאמצעי ביטחון קפדניים. אבל בעקבות פרסום ספרו "ה-ק.ג.ב – מבט מבפנים"
(1990), שירותי הביטחון האמריקאיים מצאו לנכון להוריד בהדרגה את דרגת השמירה עליו.
בחורף 1989/90 קיבל גורדייבסקי מכתב
אותנטי ראשון מאשתו לֵילה. המכתב הועבר בחשאי על ידי אדם מסוים לפינלנד ומשם נשלח
בדואר לבריטניה, והגיע למחבר דרך משרד החוץ הבריטי. אשתו מסרה כי אצלם הכול בסדר
וביקשה ממנו לא לחשוש להתקשר אליה בטלפון, כיוון שהיא לא "תעשה שטויות"
[לא תאמר דברים שעלולים להפליל אותה]. הוא החל לטלפן לאשתו פעם בשבועיים בזמן
שנקבע מראש. בעת שיחותיו עם לילה נהג להביא הנמקה לטענתו כי ה-ק.ג.ב רק ירוויח אם
יפסיק להפריע לאיחוד משפחתו. המחבר קנה מתנות לבנותיו, ומזכיר ראשון בשגרירות
הבריטית במוסקבה העביר את החבילה אישית לידי אשתו בדירתה. כמו כן מסר לידיה 5,000
לירות סטרלינג ו"סכום נכבד של רובלים". הכספים האלה אמורים היו להספיק
ללילה כדי לפרוע את החוב עבור דמי שכירות
של הדירה ולאפשר "להתקיים איכשהו בשנים הבאות".
לילה החלה לכתוב אליו באופן סדיר [החל
מ-1989?] בשולחה את מכתביה לאחת מתיבות
הדואר האנונימיות בלונדון. באחד ממכתביה נודע לו על מות אימו בנובמבר 1989 בגיל
82. בשנים האחרונות היא הייתה תחתה השפעתה של אחותו, מרינה, אשר נקטה ביחס עוין
ביותר כלפיו, ואימו האמינה בכל מה ששמעה מבתה. המחבר הצטער מאוד שלא הייתה לו
הזדמנות להסביר לאימו את המצב בבריה"מ ובעולם.
בעקבות כישלון הקשר נגד גורבצ'וב ב-21
באוגוסט 1991, ב-29 באוגוסט נתמנה ראש ק.ג.ב חדש, ודים בקאטין (Vadim Bakatin),
בעל דעות ליבליות. ימים אחדים לאחר מינויו ערך בקאטין מסיבת עיתונאים במהלכה הודיע
כי למשפחתו של גורדייבסקי, האישה והבנות, מותר לצאת מבריה"מ. כפי שנודע
לגורדייבסקי בהמשך, השתלשלות האירועים הייתה כדלהלן. לאחר שובו של גורבצ'וב
לשלטון, שגריר בריטניה בבריה"מ, רודריק ברייתווייט (Rodric
Braithwaite), התקשר לבקאטין והזכיר לו את סוגיית
גורדייבסקי. אחר כך במסיבת עיתונאים הודיע בקאטין כי הוא החליט להיענות לבקשת
השגריר. עוד נודע לגורדייבסקי גרסתו של בקאטין על האירוע: לפני קבלת ההחלטה הוא
התייעץ עם "הגנרלים", האם להתיר למשפחתו של גורדייבסקי לצאת לחו"ל.
הם בפה אחד ובנחישות השיבו בשלילה, ואז החליט בקטאין להתעלם מדעתם ולקבל החלטה בה
ראה את ניצחונו הראשון הגדול על ה-ק.ג.ב. ב-6 בספטמבר 1991 הגיעה משפחתו של
גורדייבסקי בטיסה ללונדון. סידורים מיוחדים ומורכבים נעשו בעת נחיתת המשפחה
ונסיעתה לדירתו של גורדייבסקי, וזאת כדי לצמצם ככל שניתן את חשיפת האירוע
לעיתונאים הרבים.
גורדייבסקי מצטער שבמשך 6 שנים נותק
מאשתו לילה ובנותיו, וכמו כן סיבך את אשתו כתוצאה מעריקתו מבריה"מ. הוא מבין
כי לאשתו היו סיבות להתעוררות טינה כלפיו. הוא לא סיפר לה על עבודתו לטובת בריטניה
ונטש אותה לגורלה עם שתי בנותיה הקטנות, במצב בו הפכה לאזרחית נחותה. ה-ק.ג.ב פעל
להגברת שנאתה כלפיו בכך שטען כי המחבר נטש אותה לטובת אישה צעירה. לילה הגיעה
לאנגליה במצב רוח לוחמני וביקשה מגורדייבסקי הסברים להתנהגותו. הוא קיווה שבמשך
הזמן לילה תירגע והעניינים יסתדרו. הוא ניסה להתחבר מחדש לבנותיו באמצעות קניית
מתנות יקרות, אבל הן ראו בו אדם חשוב, ולא אב. כיוון שחיו במשך שנים עם האם בלבד,
הן היו קשורות מאוד אליה, והיא לא עודדה אותן להתחבר מחדש לאבא. בהמשך התברר
לגורדייבסקי כי גם ללא קשר אליו, רצתה לילה להגר למערב, וזאת כדי לזכות בחיים
טובים יותר, להבטיח חינוך טוב יותר לבנותיה, ובמקביל לשמור על האפשרות לבקר
בבריה"מ. לאחר שנתחוור לו כי כבר דבר
אינו קושר בינו לאשתו, ב-1993 פנה לעורך דין לביצוע הליך גירושים.
רק בשנת 1994 נודע לגורדייבסקי מי הסגיר
אותו. היה זה אולדריץ' איימס (Aldrich
Ames), עובד במחלקת הריגול הנגדי של
הסי-איי-אי שנידון למאסר עולם באשמת ריגול לטובת רוסיה. גורדייבסקי מציין כי
במסגרת קיום סמינרים עם הסי-איי-אי בארה"ב, הזדמן לו להיפגש עם איימס פעמיים ב-1989, והאיש דווקא הותיר עליו רושם חיובי. המחבר זוכר כי
בעת שיחותיו עם אנשי הסי-איי-אי, איימס "ללא מבוכה, בחוצפה היה מביט בעיניו –
באיש אותו הסגיר". גורדייבסקי לא ידע כי ב-18 במאי 1985, יום לאחר שנקרא
המחבר לשוב למוסקבה לצורך חקירתו, איימס קיבל את
10,000 הדולרים הראשונים שלו, עבור שהעלה את ה-ק.ג.ב על עקבותיו. האנגלים
שיתפו את הסי-איי-אי במידע חשוב במיוחד, אותו סיפק המחבר, וכנראה את כל החומר הזה
ריכזו בתיקייה אחת. איימס, אשר בתחום הריגול הנגדי עסק בבריה"מ, בהסתכלו בתיק
הזה, מסר למפעילו הסובייטי, כי בשירות האנגלים פועלת דמות מסוימת בעלת גישה לחומר
סודי ביותר של ה-ק.ג.ב – בלי שיכול היה לנקוב בשמו. כאשר איימס או מישהו בקופנהגן
הוסיף כי אותה הדמות קשורה גם לביון הדאני, ה-ק.ג.ב ניתח את המידע והסיק כי מדובר
בגורדייבסקי.
כאשר איימס נאסר ב-21 בפברואר 1994 הוא
כבר קיבל מהסובייטים למעלה משני מיליון דולר. גורדייבסקי מדגיש כי בניגוד לאיימס,
אשר נקלע לחובות כבדים ופעל מתוך בצע כסף – המחבר כבר בתחילת התקשרותו עם האנגלים
ביקש לעבוד ללא שכר. רק לאחר עריקתו נהגו כלפיו האנגלים ביד רחבה. המחבר אינו
מצטער על שבחר לחיות במערב, אלא מצטער שלא עשה זאת קודם, ב-1968, בעקבות פלישתה של
בריה"מ לצ'כוסלובקיה.
גורדייבסקי, לדבריו, עזר למערב להכיר את
החשיבה הסובייטית בתחומים הפוליטי והצבאי שבאה לידי ביטוי במיוחד בניהול משא ומתן
עם בריה"מ בנושא הטלת מגבלות ובקרה על הנשק. החומר הסודי שהעביר בנידון עזר
בשנתיים הראשונות. תרומתו למערב התבטאה במיוחד ביכולתו בתקופת עבודתו לדווח בפירוט
על פעילות ה-ק.ג.ב בשטחי מדינות המערב.
"האנגלים ידעו ממני ממש הכול מה שקשור היה בפעולות של הארגון הנ"ל
באנגליה" (עמ' 138). בזכותו, הביון הבריטי היה מעודכן על פעילות ה-ק.ג.ב
בבריטניה יותר מאשר המרכז במוסקבה. המידע שסיפק המחבר על חסרונותיו של ה-ק.ג.ב לא
נפל בערכו מזה שסיפק על פעולותיו, כיוון שאִפשר לביון האנגלי לחסוך באופן משמעותי
בהוצאות, "בכמה מיליוני לירות סטרלינג". המידע הזה אִפשר גם לשירותי
הביון של ארה"ב, גרמניה, צרפת, הולנד וארצות סקנדינביה לחסוך סכומים גדולים.
הוא עזר בחשיפת מייקל בטאני. המידע שמסר
בנוגע לסוכנים רדומים – שיטת הכשרתם, שימוש בדרכונים
מזויפים ומסמכים מזויפים אחרים ושיטות עבודתם –
הביא לשורה של מעצרים בשנות ה-80 וה-90. הוא יידֵע את שירותי הביון
המערביים על חולשת הסקירות האנליטיות של עובדי ה-ק.ג.ב ביחס למגמות הפוליטיות
במערב, אשר בהיותן נגועות במגמתיות ובחוסר אובייקטיביות, מביאות ליצירת תמונה
מעוותת אודות המערב במוסקבה. הוא סיפק לביון המערבי מידע לא רק בנושא אנגליה, אלא
מדינות אחרות ואזורים רחבים על פני הגלובוס, בהם ארקטיקה, אנטרקטיקה והאוקיינוסים.
( עמ' 138).
גורדייבסקי רואה את עצמו כאחד העריקים
המעטים מבריה"מ שפעלו "משיקולים
אידיאולוגיים בלבד" – לא על מנת לזכות בחיים נוחים יותר במערב או כדי לברוח
מהאישה. בעת בריחתו מבריה"מ הוא אף לא העז לחשוב כי השיטה הסובייטית תתמוטט – אבל נפילתה הוכיחה את צדקת אמונתו כי היה זה משטר
מדכא. גורדייבסקי מדמה את עצמו לקצין של
"הצבא הלבן" בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה, אשר נותר נאמן למולדתו, תוך
שיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת. שתי המעצמות האלה היו גם בעלות בריתה של רוסיה בשתי
מלחמות העולם. "שכנעתי את עצמי, בכך שבמידה מסוימת אני זכאי לראות את עצמי
לקצין לבן שניצל מאותן התקופות [מלחמת האזרחים ברוסיה ושתי מלחמות העולם] שלא שינה
את שבועתו להיות נאמן ל"אנטנטה קורדיאל" (entente cordiale), "הסכמה לבבית" [הברית בין רוסיה
לבין צרפת ובריטניה במלחמת העולם הראשונה]. ככל שהוא חי יותר זמן באנגליה, שורשיו
נטמנים עמוק יותר בקרקע של הארץ הזו. לרוסיה הוא בוודאי אינו יכול לחזור בעתיד הקרוב מפאת עונש המוות נגדו
שנותר בתוקף – אבל הוא היה רוצה לבקר באדמת מולדתו. על רוסיה הפוסט סובייטית לבנות
את עתידה בהתבססות על ניסיונה של רוסיה שלפני המהפכה ולהתקרב למערב.
הערות ביקורתיות
גורדייבסקי מציין כי הוא הביא לידיעת
משרד החוץ האנגלי שמדיניות החוץ הסובייטית נקבעת על ידי המחלקה הבינלאומית של
המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ – ולא על ידי משרד החוץ של בריה"מ, כפי
שסברו בלונדון (עמ' 138). קביעתו הזו של גורדייבסקי מוטעית. ברוב תקופת פעילותו של
גרודייבסקי כסוכן מערבי – החל מהמחצית השנייה של שנות ה-70 ועד עלייתו לשלטון של
גורבצ'וב ב-1985 – תפקיד מרכזי בעיצוב
מדיניות החוץ של ארצו מילא שר החוץ הוותיק אנדריי גְרוֹמיקוֹ, בשיתוף מלא עם שר
ההגנה דמיטרי אוּסְטינוֹב, וראש ה-ק.ג.ב יוּרי
אַנְדְרוֹפּוֹב. השלישייה הזו – לנוכח הידרדרות במצבו הבריאותי של המנהיג ליאוניד
ברז'נייב בשנים 1982-1975 – עיצבה את
מדיניות החוץ של בריה"מ בזירה החשובה ביותר: ארה"ב ומערב אירופה. באותה
התקופה למחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי של המפלגה הייתה השפעה מצומצמת בקביעת
מדיניות החוץ של בריה"מ, שהוגבלה בעיקר לזירה משנית – העולם השלישי.
גורדייבסקי נוטה להגזים במידת תרומתו
למערב. לדוגמה, אין ספק שידעו במערב כי הסקירות הפוליטיות של ה-ק.ג.ב אינן
אובייקטיביות, וכי בהחדרת סוכנים משתמשים הסובייטים במסמכים מזויפים ובתיעוד
אותנטי של אזרחים זרים. כפי שכבר ציינתי, תרומתו להתמוטטותה של בריה"מ
מוגזמת.
מניסיונותיו החוזרים ונשנים של גורדייבסקי להצדיק את מעברו
למחנה המערבי בתקופת המלחמה הקרה, נוצר הרושם כי הוא נותר לא לגמרי שלם עם הצעד שעשה ועם מוּדעותו שניתן
לראות בו בוגד בארצו. בתקופת עריקתו של גורדייבסקי, בעוד בתחום הפנים, המשטר
הסובייטי היה דיקטטורי ומדכא, הרי בתחום החוץ – תחום בו גורדייבסקי ניסה לסייע
למערב – כללית, לא היה הבדל מהותי מבחינה מוסרית ושיטות העבודה, בין בריה"מ
למערב. באישים שנאבקו למען חופש בבריה"מ, תוך הסתייעות במערב, אפשר לראות
בבירור פטריוטים אמיתיים. לעומת זאת, אצל
משקיף אובייקטיבי ביחס לאדם מסוים, ואצל אותו אדם עצמו, שפעל בחשאי למען המחנה
היריב בתחום החוץ – בזמן שמדינתו לא ניהלה מדיניות חוץ תוקפנית בנוסח גרמניה
הנאצית – מתעוררות שאלות מוסריות לגבי דרכו. בפני גורדייבסקי, שלא רצה לשרת את
מדיניות החוץ של שלטון דיקטטורי ומדכא, ייתכן שעמדה האפשרות לפרוש מה-ק.ג.ב
באמתלות שונות ולהסתפק במשרה צנועה – אבל צעד כזה היה כרוך בהכרח בוויתור על רמת
חיים גבוהה בקנה מידה סובייטי וגם על חלומו לחיות בארץ בה יוכל ליהנות לא רק מחופש
פוליטי, אלא גם משפע כלכלי.
