קורן, דן. גוטמן, יחיאל. 12 המופלאים (מודיעין, 2021) [סיכום וביקורת]

 קורן, דן. גוטמן, יחיאל. 12 המופלאים: מעשיהם החשובים ומחדליהם הגדולים של קברניטי מדינת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו (מודיעין: כנרת, זמורה, ביתן, 2021). 367 עמ'.

 דן קורן  (2024-1945)  היה פרופ' למדעי המדינה אשר השתייך למפלגת העבודה ומילא תפקידים אחדים במסגרתה. יחיאל (חיליק) גוטמן (2025-1944) היה סופר, איש תקשורת ומשפטן ישראלי, אשר שימש כיועץ של שרי משפטים ממפלגת העבודה באמצע שנות ה-70. הספר סוקר באריכות את פעילותם של 12 ראשי ממשלה ישראלים, בתוספת דיווח קצר על ראש הממשלה נפתלי בנט, אשר מפאת תאריך פרסום הספר נבצר ממחבריו להשלימו. מסיבה זו לא נכלל בספר גם ראש הממשלה ה-14 של ישראל יאיר לפיד. לכל ראש ממשלה נותנים המחברים ציון על פי הישגיו וכישלונותיו בתחומי הפנים והחוץ. הסיכום משקף בעיקרו את גרסתם של מחברי הספר. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

 דוד בן-גוריון: החלטות המעצבות את המדינה  (מאי 1948-דצמבר1953; נובמבר 1955-יוני 1963)

דוד ב-גוריון נולד ב-1886 בעיירה פלונסק שבפולין ועלה לארץ ב-1906. באוגוסט 1935 נבחר בן-גוריון ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וליו"ר ההנהלה הציונית – ומאז עמד בראש היישוב היהודי בארץ ישראל.

קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם, נובמבר 1947    בכ"ט (29) בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה על הקמת בשטחה של ארץ ישראל המנדטורית שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית. החלטתו של מנהיג היישוב העברי בארץ ישראל  (פורמלית: יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית) דוד בן-גוריון לקבל את תוכנית החלוקה של האו"ם "הייתה החלטה אסטרטגית אמיצה" (עמ' 24). זאת על אף שמדובר היה במדינה יהודית רק בחלק מארץ ישראל וללא ירושלים, ללא רצף טריטוריאלי ועם מיעוט ערבי גדול בשטחה, כשהאפשרות להגן עליה מוטלת בספק. יעדו המרכזי של בן-גוריון היה "מדינה בכל מחיר". על כן מוכן היה להיאחז  בהזדמנות ההיסטורית, לאחר אלפיים שנות גלות, לקבל את מה שנותנים:  הקמת מדינה יהודית בתמיכה בינלאומית. כמו כן לא רצה בן-גוריון שהצד היהודי בסכסוך עם הערבים ייראה כמסרב לקבל החלטה של האו"ם.

הכרזה על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948           ביום שישי, 14 במאי 1948 וכ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. ההחלטה לטובת ההכרזה  הזו, קרי להקים מדינה לאלתר וללא דיחוי, התקבלה יומיים לפני כן בישיבה של "מנהלת העם" (ממשלה זמנית). שישה שרים, בהם בן-גוריון ומשה שרת, הצביעו בעד ההחלטה וארבעה התנגדו. "הייתה זו ללא ספק ההחלטה החשובה והדרמטית ביותר שעמדה בפני העם היהודי זה אלפיים שנה" (עמ' 27). בישיבת "מנהלת העם" ביקש בן-גוריון מראש מטה  ה"ההגנה", ישראל גלילי, ומראש אגף המבצעים, יגאל ידין, לספק הערכת מצב במקרה שארצות ערב יממשו את האיומים ויפלשו לארץ. בתשובה לשאלה המכרעת מה סיכויי היישוב היהודי לנצח במלחמה כזו הם ענו "פיפטי-פיפטי"; הסיכויים ישתפרו אם יוזרם נשק בדחיפות, ואם שיעורי הגיוס יעלו. יש לציין כי הנשק שעמד לרשות היישוב בטרם הקמת המדינה היה דל, במיוחד בהשוואה לנשק של הצבאות הסדירים של מדינות ערב. נוסף לכך ,"צעירים רבים השתמטו מגיוס" (עמ' 28).

נוסף על הסיכון הביטחוני שבהכרזה על הקמת המדינה, על בן-גוריון היה לקחת בחשבון  שבכירי הממשל האמריקאי סברו שהאינטרס של ארה"ב מחייב לכל הפחות לדחות את המועד על הכרזתה. מזכיר המדינה האמריקאי, אשר היה הרמטכ"ל של ארצו במלחמת העולם השנייה, העריך כי המדינה היהודית לא תשרוד מול פלישה של צבאות מדינות ערב. עוד סברו בכירי הממשל כי עצם הקמתה של המדינה היהודית, אשר תיתקל בהתנגדות כלל ערבית, תפגע בקשריה של ארה"ב עם מדינות ערב.

סביר להניח כי אם בן-גוריון לא היה מקבל את ההחלטה להכריז על הקמת המדינה בתום המנדט הבריטי, גם במקרה כזה צבאות מדינות ערב היו פולשים לארץ, זוכים להישגים חשובים, ואז הסיכויים להכרזה על הקמת המדינה היו קטנים. לעומת זאת, להתלהבות שבה התקבלה ההכרזה על הקמת המדינה בקרב היישוב היה חלק משמעותי בניצחון במלחמת העצמאות.

ב-15 במאי 1948 חמישה צבאות ערב פלשו לארץ. בן-גוריון, בתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון, התווה את שיטת הלחימה: להכות בצבאות ערב בזה אחר זה, ולא במקביל. קודם בחזית ירושלים, ועל שאר החזיתות להחזיק מעמד; אחר כך בחזית הצפונית הסורית-לבנונית, ולבסוף בחזית הדרומית בנגב.

פירוק ארגוני המתחתרת, 1948      לאחר הפקודה להקמת צה"ל ב-26 במאי 1948, בן-גוריון היה נחוש לפרק את ארגוני המחתרת. בהתאם לכך, ב-1 ביוני חתמו ישראל גלילי, בשמו של בן-גוריון, ומנחם בגין, מנהיג אצ"ל, הסכם על פירוקו של הארגון הזה. אבל ב-11 ביוני 1948 הפליגה מצרפת לארץ אונייה בשם "אַלְטַלֶנָה" (שם העט של ז'בוטינסקי, שפירושו באיטלקית נדנדה). על סיפון האונייה היו 930 עולים, שהתכוונו להתגייס לאצ"ל, ובמחסניה אמצעי לחימה, כולל זחל"מים. בגין דרש שחלק מהנשק יימסר ליחידות אצ"ל בירושלים (ירושלים על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה מחוץ לשטחה של מדינת ישראל) – אבל בן-גוריון סירב. ב-22 ביוני, כאשר האונייה הייתה מול חוף תל-אביב, בן גוריון פקד לירות בתותח על האונייה והיא עלתה באש. בגין התגלה בגדולתו בכך שהורה לאנשי אצ"ל להבליג. החלטתו הקשה של בן-גוריון להפגיז את האונייה התקבלה ללא כינוס הממשלה, והוא אף כינה את התותח שהפגיז "התותח הקדוש". "זו הייתה החלטה קשה אך הכרחית – הן לזמנה והן בראי השנים, כאשר אנחנו רואים מה קורה למדינות שמתקיימים בהן כמה צבאות, ארגונים...או מחתרות מזוינות" (עמ' 30). 

בעקביות לפירוקו של אצ"ל, ב-7 בנובמבר 1948 פקד בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח. על אף שמַטֶה הפלמ"ח קיבל פקודות מהמטכ"ל, באותו הזמן הוא גם סר למרותם של מנהיגי מפ"ם. זו הייתה מפלגת פועלים, שמאלית ביחס למפלגתו של בן-גוריון  מפא"י, ומתחרה בה. על כן אפשר לומר כי בפירוק הפלמ"ח שאף בן גוריון לא רק לאחד את כל המחתרות לארגון צבאי ממלכתי בדמותו של צה"ל, אלא גם להחליש מפלגה יריבה על ידי פירוק "צבא [יצחק] טבנקין"  [אחד ממנהיגי מפ"ם], כפי שכינה בן-גוריון את הפלמ"ח. [מכאן אפשר לומר כי בפירוקו של ה"אצל" שאף בן גוריון גם להחליש את מפלגתו של בגין, "חרות".] במשך כל תקופת כהונתו כראש ממשלה, סיסמתו של  בן-גוריון בהקמת קואליציה הייתה "בלי חרות ומק"י".

ירושלים בירת ישראל, דצמבר 1949   ב-9 בדצמבר 1949 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה על בינאום ירושלים. בתגובה הציע בן-גוריון להכריז מייד על ירושלים כבירת ישראל, והממשלה קיבלה את הצעתו. ההכרזה עוררה זעם בעולם, אבל האו"ם לא הטיל סנקציות על ישראל. משרדי הממשלה הועברו בהדרגה לירושלים – מלבד משרד הביטחון, שנותר בתל אביב עד היום משיקולים ביטחוניים. משרד החוץ הועבר לירושלים רק ב-1953, וזאת מחשש כי דיפלומטים זרים יסרבו להגיע לירושלים.

ממשל צבאי על ערביי ישראל, 1949  לפי דרישת מערכת ביטחון הטילה הממשלה בראשות בן-גוריון ממשל צבאי על ערביי ישראל. המשטר הצבאי הגביל משמעותית את חופש תנועתם של התושבים הערבים ולמעשה הגביל גם את תחומי פרנסתם ואת האפשרויות לרכוש השכלה. המהלך הזה נגד את מגילת העצמאות, אשר הבטיחה לתושבים הערבים "אזרחות מלאה ושווה" – אבל נומק בכורח ביטחוני, בגלל חשד כבד בחוסר נאמנותם למדינה. "בן-גוריון ראה בערבים סכנה לאופייה היהודי של המדינה ונאבק גם אחרי פרישתו [מהממשלה ב-1963] בכל ניסיון לבטל את הממשל הצבאי" (עמ' 36). ככלל, מאז מלחמת העצמאות, הוא לא ביקר באף יישוב ערבי.

הסכם השילומים עם גרמניה, 1952     בספטמבר 1952 חתמה ממשלת ישראל על הסכם השילומים מגרמניה המערבית, במסגרתו קיבלה ישראל שלושה מיליארד מארקים לקליטה ולשיקום של פליטי השואה, נוסף על חצי מיליארד מארקים פיצויים ישירים לניצולי השואה. בן-גוריון יזם את ההסכם לקבלת הכסף, אשר היה חיוני למדינה הצעירה חסרת משאבים לצורך קליטת העלייה ההמונית. ההסכם אושר בכנסת ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים. בקרב חלקים בציבור פורש ההסכם בטעות כמחילה על פשעי גרמניה הנאצית עבור כסף. מנהיג מפלגת חירות בגין התנגד בנחישות להסכם השילומים. בעקבות הסכם השילומים, בין השנים 1965-1953 שלושה מיליארד מארק גרמני זרמו לארץ.  [רוב הכסף הגיע לא במזומן אלא בעיקר בצורת סחורות, חומרי גלם  וציוד תעשייתי גרמני, ורק חלק קטן ממנו כפיצוי כספי אישי לניצולי שואה.] 

פעולות תגמול    ב-12 באוקטובר 1953 חדרה חוליית מחבלים מירדן לבית ביישוב יהוד ורצחה אֵם ושני ילדיה. בעקבות האירוע, מפקד יחידה 101, אריאל שרון, קיבל את הפקודה הבאה: "תקיפת הכפר קיביה [בְּגדה המערבית, אז  בשטחה של ירדן], כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש, במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם" (עמ' 40). במהלך פעולת התגמול הישראלית בכפר, 60 מקומיים נהרגו, בהם נשים וילדים. הפעולה עוררה סערה בעולם. בניסיון להקטין את הביקורת כלפי ישראל, פרסם בן-גוריון הודעה לפיה הפעולה בקיביה לא בוצעה על ידי חיילי צה"ל, אלא על ידי תושבֵי יישובֵי הספר שפקעה סבלנותם. 

פעולת התגמול בקיביה היוותה אות פתיחה לדפוס פעולה שעתיד היה לחזור – במיוחד באמצע שנות ה-50 –  ובעצם נמשך עד ימינו. פעולות תגמול מעבר לגבול, בעקבות פיגועי טרור בשטחה של ישראל.

פיתוח נשק גרעיני, 1955      כנראה כבר במלחמת העצמאות הגיע בן-גוריון למסקנה כי על ישראל להצטייד בנשק בלתי קונבנציונאלי, שובר שוויון,  כדי להבטיח שסכנת השמדה לא תרחף מעליה. כמו כן סבר כי אם אויביה של ישראל יאמינו כי יש בידיה נשק כזה, תיחלש המוטיבציה שלהם לצאת למלחמה נגדה. עוד במלחמת העצמאות חיפשו מדענים ישראלים אורניום בפוספטים בנגב. ב-1952 הוקמה ועדה לאנרגיה אטומית, אבל עדיין דבר מעשי לא נעשה. ב-1955 החל השלב של המימוש, כאשר החליט  בן-גוריון למנות את שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון דאז, לקדם את הנושא. ב-1956 הצליח פרס לגייס את סיועה של צרפת בהקמת הכור הגרעיני בדימונה, לאחר שאיים שישראל לא תשתתף איתה ועם בריטניה ב"מבצע סואץ" נגד מצרים, אם היא לא תעזור בהקמת הכור (עמ' 36). העסקה לסיוע נחתמה באוקטובר 1957, לאחר שישראל הבטיחה לצרפתים כי מדובר בכור לצרכי שלום. [על אף הקשיים שהתעוררו בסיוע הצרפתי בתקופת נשיאותו של שרל דה גול בתחילת שנות ה-60,] כאשר התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1963, המיזם הגרעיני עבר כבר את נקודת האל-חזור.   

"ההחלטה ההיסטורית של בן-גוריון שינתה מקצה לקצה את מעמדה האסטרטגי של ישראל". זו הייתה למעשה החלטה של איש אחד, "שדרס ברגל גסה את המנגנונים הדמוקרטיים". אבל ניתן למחול לו על כך, כיוון שאם היה בוחר לקבל את ההחלטה במסלול המקובל, ייתכן שהיא לא הייתה מתקבלת בממשלה, או שהעולם היה מטרפד אותה (עמ' 37).

התפטרותו הזמנית של בן-גוריון, דצמבר 1953-נובמבר 1955  ב-7 בדצמבר 1953 התפטר בן-גוריון מתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון ופרש לקיבוץ שדה בוקר שבנגב. בכך בחר לשמש דוגמה אישית לחשיבות הפרחת השממה בנגב. משה שרת, שר החוץ בממשלתו של בן-גוריון, החליפו בתפקיד ראש הממשלה (והמשיך להחזיק בתיק החוץ) , ופנחס לבון החליפו כשר הביטחון. בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לשמש שר ביטחון בממשלה בראשות משה שרת. זאת בעקבות התפטרות של לבון על רקע פעילות חבלנית כושלת ומביכה במצרים ("עסק ביש"), שנעשתה בפקודת אגף המודיעין של צה"ל. (פירוט בנושא בפרק על משה שרת.) כבר בתפקידו כשר הביטחון בממשלת שרת, קבע בן-גוריון במידה רבה – ולא ראש הממשלה שרת – את מדיניות הביטחון: מדיניות אקטיבית של פעולות תגמול, מול הקו הזהיר אותו ניסה להוביל שרת. ביולי 1955 התקיימו בחירות לכנסת, בעקבותיהן חזר בן-גוריון לעמוד בראשות הממשלה ב-3 בנובמבר 1955. לאחר שחילוקי הדעות בין בן-גוריון לשרת בנוגע לפעולות תגמול והיקפן הלכו והחריפו,  ביוני 1956 אילץ בן-גוריון את שרת, שר החוץ, להתפטר מהממשלה.

מבצע סיני, 29 באוקטובר-5 בנובמבר 1956      מטרותיו המוצהרות של המבצע היו לפתוח את מְצָרֵי טיראן לשיט ישראלי ולמגר את בסיסי המחבלים הפלסטיניים ("הפדאיון") ברצועת עזה. המבצע הצליח צבאית, וישראל כבשה את רצועת עזה ואת חצי האי סיני. אבל ניסיונו של בן-גוריון לספח שטחים שנכבשו נכשל, וישראל נאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה, בעיקר כתוצאה מלחץ מארה"ב. אף על פי כן, מטרות המבצע הושגו. [מתקפות "הפדאיון" מרצועת עזה לשטחה של ישראל פסקו, וחופש השיט של ישראל במְצָרי טיראן נשמר במשך עשור.] כמו כן, בעקבות מבצע סיני, הופגן כוחה של ישראל כמדינה חזקה, ומדינות באזור ובעולם, כולל מעצמות,  גילו אינטרס לפתח קשרים עימה. בן-גוריון ניצל זאת על מנת לפתח קשרים הדוקים עם איראן, תורכיה ואתיופיה, במטרה לכונן מעין "ברית הפריפריה" [תוך עקיפת טבעת החנק של מדינות ערב סביב המדינה היהודית].

עדות המזרח    בן גוריון לא שנא את עדות המזרח. לדוגמה, הוא דרש משר המשפטים, פנחס רוזן, למנות שופט עליון מיוצאי עדות המזרח  (עמ' 49). אבל בן-גוריון לא הכיר את עדות המזרח וכנראה ראה בהם ציבור שהשכלתו דלה. [אחוז האנאלפביתים  בקרב עדות המזרח, במיוחד אצל הנשים, היה גבוה יותר מאשר אצל אשכנזים – אבל מאידך גיסא הייתה בקרב עדות המזרח גם שכבה משכילה הקרובה יותר לתרבות המערבית (כמו בידיעת צרפתית ואנגלית) מזו של מרבית יהודי מזרח אירופה.]  בן-גוריון לא היה מודע  דיו לתחושת האפליה העמוקה של עדות המזרח וגם למצוקה הכלכלית של מרביתם. טעותו כלפי עדות מזרח השתלבה באחד מחסרונותיו: אינטליגנציה רגשית מוגבלת. לא היו לו חברים. "בן-גוריון היה עסוק בלהקים מדינה. הוא לא ידע איך אנשים מהשורה חיים" (עמ' 56).

בדומה להקמת צבא אחד, שאף בן-גוריון ליצור מכל הגלויות תרבות אחת, באמצעות "כור ההיתוך". [בן-גוריון לא רק שלא לקח בחשבון כי חלק ניכר מעדות המזרח בחר לדבוק בתרבותו הערבית, במיוחד במוזיקה ערבית – אלא הוא גם לא הקל על היקלטות המזרחים בתרבות הישראלית, כיוון שזו הייתה בעיקרה בשנות ה-50 וה-60 אירופית-אשכנזית. הכללת תולדות יהודי ארצות ערב בתוכנית הלימודים, והרחבת הממד המזרחי בתרבות הישראלית היו בוודאי מעודדות יצירת כור היתוך מאוזן ואמיתי, ולא מתפרשות על ידי המזרחים כניסיון להרחיקם משורשיהם.]

ביולי 1959 פרצו מהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה – בה התגוררו בעיקר עולים ממדינות ערב  –  והתפשטו מהר גם למקומות אחרים בהם שכנו עדות המזרח. על אף מוּדעוּתה של הוועדה שהוקמה לחקר המהומות, לתחושת הקיפוח העמוקה של עדות המזרח [מצד הממסד האשכנזי כלפיהם] – לא נקטה הממשלה בצעדים ממשיים רציניים לתיקון המצב. הייתה זו טעות היסטורית מצד מפא"י בראשות בן-גוריון.

משפט אייכמן   הפושע הנאצי ואחד המְבצעים הראשיים של הפתרון הסופי להשמדת יהודים, אדולף אייכמן, נלכד על ידי המוסד בארגנטינה במאי 1960. אייכמן הוברח משם לארץ במטוס "אל-על", משפטו החל באפריל  1961, והוא הוצא להורג בתלייה במאי 1962. בן-גוריון התכוון לנצל את משפט אייכמן למטרות פוליטיות כלפי פנים וחוץ. ראש הממשלה הנחה את שר המשפטים לנהל את התביעה כך שתגולל את פרשת השואה כולה, מעל ומעבר לחלקו של אייכמן. "הוא האמין שמשפט כזה יאחד את הישראלים, אשכנזים ומזרחים, בחוויה מכוננת מלכדת, וידגיש בעולם את צדקת הציונות" (עמ' 51). באמצעות המשפט הארוך שאף בן-גוריון לעודד את הנוער להכיר את השואה ולהבין את חשיבות קיומה של המדינה היהודית למניעת הישנותה של שואה.

החלטות מעצבות נוספות    פתיחת המדינה לעלייה המונית וחוק השבות; סטטוס קוו עם הדתיים; חינוך ממלכתי; והחל מ-1950 חבירה לגוש המדינות המערבי בראשות ארה"ב – מול הלחצים מצד מפלגות השמאל (מפ"ם ואחדות העבודה)  שאהדו את בריה"מ הקומוניסטית. הוא היה משוכנע שישראל "חייבת לשמור על עליונות מדעית, תרבותית, מוסרית וטכנולוגית, שאם לא כן העולם יתמוך ב-22 מדינות ערב וב-55 המדינות המוסלמיות" (עמ' 55).

על אף התרכזותו בעשייה, היה בן-גוריון גם איש דמיון ומעוף. הוא האמין שעם ישראל הוא עם סגולה שחייב להוות אור לגויים, בעליונותו המוסרית – אבל בכך נכשל. 

התפטרותו של בן-גוריון    ביוני 1963  בגיל 77, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה. אחת הסיבות האפשריות להתפטרותו הייתה התנגדותו להחלטת ועדה ממשלתית ("ועדת השבעה") בדצמבר 1960 לזַכות  את פנחס לבון, שר הביטחון לשעבר, מחלקו ב"עסק הביש" ב-1954. [העובדה ש"וועדת השבעה" הוקמה והחליטה בניגוד לעמדתו, פורשה על ידי בן-גוריון כאחת הסימנים להישמטות ההנהגה ממנו, ולתהליך הפיכתו למנהיג סמלי. הוא גם התקשה לעמוד מול הלחצים שהפעיל עליו נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, לאפשר לפקחים אמריקאים לבקר בכור הגרעיני בדימונה. ייתכן כי באמצעות התפטרות קיווה כי ישראל תוכל לדחות את מועד הביקור ואף להתחמק מקיומו. סיבה נוספת הייתה תחושת עייפות. החל מ-1935 ולמעשה עד 1963 עמד בראש היישוב העברי, בתחילה במדינה שבדרך, ולאחר מכן כראש ממשלה.]

על המשך דרכו של בן-גוריון לאחר התפטרותו, ראה את הפרק על לוי אשכול להלן.

הציון 10-

משה שרת, ינואר 1954-נובמבר 1955: כבש בין זאבים

משה שרת, בניגוד לרוב עמיתיו בצמרת הפוליטית, הכיר את ערביי האזור בכלל ואת הפלסטינים במיוחד ודיבר את שפתם. לאחר עלייתו לארץ עם משפחתו מרוסיה הצארית  בגיל 12 בשנת 1906, במשך כשנתיים התגורר עם הוריו בכפר ערבי, עין סינְיא,  השוכן על הדרך בין שכם לרמאללה, שם למד ערבית על בוריה. במלחמת העולם הראשונה שימש שרת מתורגמן  בדרגת קצין בצבא העות'מאני בעבר הירדן ובסוריה. הדבר הרחיב את ההיכרות שלו עם ערביי האזור.

לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 היה לשר החוץ הראשון שלה, וכמו כן נחשב למס' 2 של בן-גוריון. אבל הוא הפך לבר פלוגתא למדיניותו הניצית של בן-גוריון בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. לכן הציע בן-גוריון ב-1953, לפני התפטרותו, כי  לוי אשכול – ולא שרת – יחליפו. אשכול לא נענה להצעתו של בן-גוריון, ובתמיכה מפלגתית רחבה התמנה שרת לראש ממשלה. שרת המשיך להחזיק בתיק החוץ. על אף פרישתו של בן-גוריון לקיבוץ שדה בוקר שבנגב, עוד בטרם התפטרותו דאג שמדיניותו הניצית בסכסוך עם הערבים תימשך באמצעות שלושה מינויים: פנחס לבון מונה לשר הביטחון, משה דיין –  לרמטכ"ל, ושמעון פרס – למנכ"ל משרד הביטחון. על אף היחסים המתוחים בין דיין ופרס לבין לבון, שלושתם, בהשראתו של בן-גוריון, שיבשו את יכולתו של שרת לבצע את מדיניותו המתונה בסכסוך עם הערבים.

בתגובה על מעשי רצח של מחבלים פלסטינים שחדרו בעיקר מירדן לישראל, לא פסל שרת פעולות תגמול, ועם זאת דגל בפעולות צבאיות מוגבלות בשטחי מדינות שכנות, כדי לא לגרום להסלמה ולא לפגוע בסיכויים להגיע לשלום עם מדינות ערב. לעומתו, "האקטיביסטים   בראשות בן-גוריון ודיין לא הסתפקו ב'עין תחת עין, שן תחת שן'. הם חתרו לשינוי הסטטוס קוו ולהזזת הגבולות בין ישראל לשכנותיה, כדי לתקן כמה החמצות כואבות ממלחמת השחרור" (עמ' 71). בן-גוריון זלזל בגינויים הבינלאומיים לפעולות התגמול של ישראל, וגם בהסתמכות על האו"ם להבטחת ביטחונה של ישראל. הוא נהג לומר כי לא חשוב מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודים, ואת האו"ם כינה "או"ם שמוּם". גישתו  של שרת, במיוחד לאור תפקידו כשר החוץ, הייתה שונה. לדעתו, על ישראל היה בהחלט להתחשב בכובד ראש במשפט הבינלאומי ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, וגם   בעמדת הגויים, אשר לא רק מדברים, אלא גם עושים. 

ביולי 1954 השלטונות המצריים לכדו חולייה מחתרתית של יהודים מצרים, אשר בהוראת אמ"ן בצה"ל ביצעה פעולות חבלה  נגד מוסדות מערביים במצרים. זאת במטרה לייחס את הפעולות האלה למחתרת ערבית לאומנית ובכך לפגוע בקשריה של מצרים עם ארה"ב ובריטניה. שרת, על אף היותו ראש ממשלה, לא ידע כלל על קיומה של פעילות הזו במצרים לפני מאסר החולייה (הוא גם לא ידע על פעולות אחרות בתחום הביטחוני). בדיעבד, היה עליו לברר מי עמד מאחורי "עסק הביש".

ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, [בהסתמך על מסמך שזויף בהוראתו] טען כי לבון נתן הוראה לביצוע  הפעילות הזו במצרים, ודיין תמך בגרסתו. לעומתם, לבון טען כי הפעולות האלה נעשו ללא אישורו.  מסקנתו של שרת הייתה כי גם אם לבון לא נתן את ההוראה הזו לגיבלי, הוא נושא באחריות , כיוון שלדברי שרת "הטיף בלי הרף למעשים של טירוף דעת...פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות" (עמ' 67). בהיעדר גיבוי משרת, בפברואר 1955 התפטר לבון מהממשלה ובן-גוריון החליפו בתפקיד שר הביטחון בממשלה בראשותו של  משה שרת.

כחלק מתוכנית מגלומנית של שיתוף פעולה עם מיעוטים דתיים ואתניים במזרח התיכון במטרה לרכוש לישראל בעלי ברית ולצאת מבידודה האזורי, הציע בן-גוריון להשתמש בקצין לבנוני, שיכונן שלטון נוצרי בלבנון, יכרות ברית עם ישראל, וירשה לספח לישראל את השטח אשר מדרום לנהר הליטני (בדומה לתוכניתו של אריאל שרון במלחמת לבנון הראשונה ב-1982). שרת הטיל וטו על ההצעה בקבעו כי "המארונים הם משענת קנה רצוץ". אבל בן-גוריון לא ויתר על האקטיביזם, ובסוף מארס 1955 הציע לכבוש את רצועת עזה. שרת הצליח לגבש רוב בממשלה נגד ההצעה ורשם ביומנו: כפסע היה בין הממשלה הזאת לבין המטת אסון בינלאומי על המדינה" (עמ' 71).

כפי שצפה מראש את הכישלון שעתיד היה להתרחש במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 כתוצאה מהערכה שגויה ביחס לכוחם של הנוצרים בלבנון ונכונותם לכונן שלום עם ישראל, כן חזה שרת את המלכוד אליו תיקלע ישראל, אם תכבוש את הגדה המערבית. הוא סבר שאם תרחיק ישראל את גבולה מזרחה ותכונן אותו  על נהר הירדן, במבט ראשון מצבה הביטחוני ישתפר. אבל ספק אם הדבר יביא ליציאה המונית של הערבים מהשטח הזה, כפי שקרה ביחס לשטחים שכבשה ישראל ב-1948, ובמצב כזה "אינני יודע מה משני אלה עדיף – אם עדיפה התפוצצות מבחוץ או עדיפה התפוצצות מבפנים" (עמ' 72). מסקנתו הייתה: "לא בכוח נכריע את הכף בסכסוך הישראלי-ערבי...העיקר הוא הרושם המדיני שכוחנו עושה, ולא ההכרעה הצבאית" (עמ' 72).

שרת ניסח את עיקרי מדיניות החוץ של ממשלתו: ישראל אינה מנסה להכריע את הערבים באמצעים צבאיים אלא מגיבה להתגרויות המחריפות. שרת התנגד למלחמת מנע. הוא שאל בתמיהה: "מהו חזוננו עלי אדמה זו...מלחמה עד סוף הדורות וחיים על החרב?" (עמ' 75).

בתחום החוץ, שרת ניסה להשיג נשק משלוש מעצמות המערב – ארה"ב, בריטניה וצרפת – אך רק בצרפת נחל הצלחה. מצרים, שסייעה למורדים נגד צרפת באלג'יריה,  הפכה לאויב משותף של צרפת וישראל. לאור זאת, באוקטובר 1955 הסכימה צרפת למכור לישראל 24 מטוסי קרב סילונים מדגם "מיסטר 4".

ביולי 1955 נערכו בחירות לכנסת בהן התמודדה מפא"י בראשות בן-גוריון, ובנובמבר הוא הקים ממשלה. שרת מונה שוב לשר החוץ והחליט לקבל את התפקיד כדי לאזן את מדיניותו האקטיביסטית של בן-גוריון. ביוני 1956 אילץ בן-גוריון את שרת להתפטר מהממשלה, לאחר שאיים כי אם שרת לא יתפטר, הוא, בן גוריון, יתפטר בעצמו. שרת היה מדינאי ישר, לא ערמומי, ולא הקים סיעה בתוך המפלגה שתיאבק על דרכו המדינית.

שרת נפטר ביולי 1965. שמו נדחק מהזיכרון הלאומי ולא רק כיוון שלא היה דמות כריזמטית.  לקו המדיני בו דגל, האומץ לרדוף שלום ולנקוט בקו פייסני כלפי הערבים לא היו ממשיכי דרך בצמרת ההנהגה בישראל. [בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר, כי גם לוּ, היפותטית, היה מגשים שרת את מדיניות הפייסנית, ספק אם היה מצליח לקרֵב את השלום. ]

הציון 7+

לוי אשכול, יוני 1963-פברואר 1969: הבנאי הגדול של המדינה

דמותו ההיסטורית הענקית של בן-גוריון קיפחה לא רק את דמותו של שרת, אלא גם את דמותו של לוי אשכול ותפקידו הקולוסאלי בבניית המדינה –  שבדרך ולאחר הקמתה  –  בתחומי ההתיישבות, החקלאות, משק המים, והכלכלה בכלל. אשכול נולד ב-1895 ברוסיה הצארית (כיום אוקראינה) ועלה לישראל ב-1914. ב-1937 הקים את חברת המים הלאומית "מקורות". כבר מ-1939 עמלה "מקורות" בהנהגת אשכול על תכנון מפעל מים ארצי, שיאפשר הקמת יישובים במדבר והשקיה בנגב. זה היה הבסיס להקמת המוביל הארצי לאחר קום המדינה. ב-1946 יזם אשכול הקמת 11 נקודות יישוב בנגב בלילה אחד, קיבוצים אשר בזכותם החליטה ועדה מטעם האו"ם ב-1947 לכלול את הנגב במפה המוצעת להקמת המדינה היהודית.

לאחר קום המדינה כיהן כראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. בתפקידו הזה  החזיק עד לבחירתו לראש ממשלה ב-1963 והיה פעיל בהקמת כ-400 יישובים חקלאיים לקליטת המוני העולים ולביצור הגבולות. במסגרת קליטת העלייה ההמונית פעל להקמת מעברות ועיירות הפיתוח. החל מ-1952 ועד 1963 כיהן כשר האוצר. ביוזמתו, לאחר למעלה מעשור של עבודות, ב-1964 נחנך "המוביל הארצי"  להזרמת מים מהכינרת בצפון לנגב.

ב-1963 שָמַח – אבל לא בפומבי – להחליף את בן גוריון, שהמליץ עליו לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון.  אשכול הדף לחצים, כמו מהרמטכ"ל לשעבר משה דיין, לא לרשת את בן-גוריון גם בתפקיד שר הביטחון. עוד לפני קום המדינה ואחרי הקמתה מילא אשכול תפקידים ביטחוניים. הוא נמנה עם מייסדי ה"ההגנה" והיה חבר בהנהגה הארצית של הארגון. עם קום המדינה שימש מנכ"ל משרד הביטחון הראשון.

כבר בראשית דרכו כראש ממשלה הוא נקט בעמדות שונות ובמדיניות שונה מקודמו בנושאים אחדים. אשכול החליט לשים קץ לעיסוק  המפלגתי  ב"פרשה" ("עסק ביש") והתנגד לדרישתו של בן-גוריון להקים ועדה משפטית לחקר "הפרשה" – דבר שהביא לקרע בינו לבין בן-גוריון, שהקים את "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). אשכול לא רק חדל מהסגנון המתלהם של בן-גוריון כלפי מפלגת "חירות" והעומד בראשה בגין, אלא נהג כלפי האופוזיציה ומנהיגה וכלפי אישים רוויזיוניסטים בעבר בכבוד ובפיוס ושיתופם בתפקידים רשמיים. במארס 1964 – בניגוד גמור לבן-גוריון – נענה אשכול לבקשתו של בגין, למלא אחר צוואתו של זאב ז'בוטינסקי להעביר את עצמותיו לארץ ישראל "לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כי תקום" (עמ' 89). אשכול ביטל גם את החרם על מק"י וניסה להיעזר במנהיגה, משה סנה, כערוץ לקיום דיאלוג עם מנהיגי בריה"מ.

כחלק מהרחבת הדמוקרטיה בישראל, יזם אשכול את ניתוקו של "קול ישראל" מכפיפותו למשרד ראש הממשלה והקמת רשות שידור עצמאית – מהלך שהושלם בחקיקה בכנסת ביוני 1965.

על מנת להרחיב את בסיס התמיכה המפלגתי, כונן אשכול מערך בין מפלגתו, מפא"י, לבין אחדות העבודה. בבחירות לכנסת בנובמבר 1965 ביסס אשכול את מעמדו מול בן-גוריון: מפא"י ואחדות העבודה בראשות אשכול זכו ב-45 מנדטים מול 10 מנדטים בהם זכתה רפ"י.

אשכול האמין כי הגיעה השעה לשנות את ההוראות המקפחות והמשפילות את ערביי המדינה,  שהוטלו עליהם מאז 1948 במסגרת הממשל הצבאי. בתום תהליך מדורג, בסוף 1966 הכריזה ממשלתו על ביטול הממשל הצבאי ועל העברת סמכויות החירום שהיו בידיו  למשטרה ולשב"כ. (בתחילת 1968 בוטלו לחלוטין התקנות המגבילות כלפי הערבים שמקורם בממשל הצבאי.)  אפשר לראות במהלך הזה של אשכול כחלק ממדיניותו להרחבת הדמוקרטיה.

כישלונו הגדול של אשכול הייתה מדיניות "מיתון" בתחום הכלכלי ב-1966 שהביאה לאבטלה רחבה. זו חדלה ב-1967, בעקבות "מלחמת ששת הימים".

ביוני 1964 ביקר אשכול בארה"ב ונפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון. היה זה ביקור היסטורי ופריצת דרך מדינית. זהו היה הביקור הרשמי הראשון של ראש ממשלת ישראל בבית הלבן, והוא הניח את היסודות לברית האסטרטגית ההדוקה ולסיוע הביטחוני האמריקני לישראל בעשורים הבאים. ב-1965 הסכימה ארה"ב לראשונה לספק לישראל – באופן ישיר וגלוי – מטוסים וטנקים. באותה השנה חתמה ישראל על עסקה לרכש 150 טנקי "פטון", וב-1966 – הסכם לרכישת 48 מטוסי "סקייהוק". יצחק רבין, הרמטכ"ל דאז – אשר היה שותף להחלטתו של אשכול לרכוש נשק מארה"ב – קבע: "הישג חשוב ביותר של אשכול היה הצלחתו לפרוץ את השער החסום אל שוק הנשק האמריקאי...גם אילו עשה בחייו רק את הדבר האחד הזה, די היה בו לרשום את שמו על דפי ההיסטוריה הישראלית באותיות של זהב" (עמ' 103). במקביל לרכישת נשק  מארה"ב, המשיכה ישראל לרכוש נשק גם מצרפת . היה זה חלק ממדיניותו של אשכול לבנות את צה"ל ככוח הרתעה רב-עוצמה, שיהפוך את החלום הערבי להשמיד את ישראל לאשליה מסוכנת. ההתעצמות הרבתי של הצבא בתקופת אשכול אִפשרה את ניצחונה  הגדול של ישראל ב"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967.

באמצע מאי 1967 ריכזה מצרים כוחות צבא בחצי האי סיני וב-23 בחודש הכריזה על חסימת מְצָרֵי טיראן בפני כלי שיט ישראליים. במקביל, בארצות ערב נשמעו קריאות ליציאה למלחמה להשמדתה של ישראל. ב-28 במאי, מפאת קריאה מגמגמת על ידי אשכול של תיקון בטקסט נאומו, תיקון שנעשה בכתב יד בלתי ברור, נוצר בציבור רושם שאשכול אינו מתאים להנהיג את העם במצב ביטחוני מסוכן ביותר. בעקבות זאת, בלחץ ציבורי ופוליטי, נאלץ אשכול לוותר על תפקיד שר הביטחון לטובת משה דיין, חבר כנסת ממפלגתו של בן-גוריון רפ"י. אשכול ראה בכך צעד בלתי הוגן, כי הרי הוא שדאג להתעצמותו של צה"ל לפני המלחמה והאמין ביכולתו לנצח. מכל מקום, ב-1 ביוני 1967 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אשר כללה נוסף למפא"י ורפ"י, גם את גח"ל (גוש "חרות" ו"ליברלים"), ומנחם בגין כיהן בה כשר בלי תיק.

ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במלחמת מנע, בה השיגה את הניצחון הצבאי הגדול ביותר מאז קיומה. מידי מצרים, כבשה ישראל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה; מידי ירדן –  את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים;  מידי סוריה –  את רמת הגולן. שטחו של חצי האי סיני גדול פי שלושה משטחה של ישראל לפני מלחמת ששת הימים.

לאחר המלחמה דגל אשכול בנוסחה "שטחים תמורת שלום", כלומר ויתור [חלקי] על שטחים שכבשה ישראל במלחמה, בתמורה להסכמת מדינות ערב לחתום על חוזי שלום עם ישראל.

לפני קבלת החלטות חשובות נהג אשכול להתייעץ עם אישים מחוגים שונים: חברי מפלגה קרובים, ידידים, חברי אופוזיציה, חברי ממשלה ועוד. על כן נוצרה לו תדמית של הססן בקבלת החלטת. אבל אין זו תדמית מדויקת כי היו לו דעות מוצקות בנושאים מהותיים, כמו חשיבות הביטחון והבטחת מקורות המים החיוניים להתיישבות. [עבודותיה של סוריה להטיית מקורות הירדן עמדה מאחורי תוכניתו לפתוח בפעולה צבאית נגד סוריה באביב 1967.] תדמיתו כהססן, היעדרם של כריזמה וכישרון רטורי, בצירוף מבטאו הגלותי, כל זה יצר דמות של ראש ממשלה אפור. אבל בניגוד לכך – ובדומה לראשי מדינה בעלי תדמית אפורה בארצות אחרות, כמו נשיא ארה"ב הארי טרומן –  "בראייה היסטורית...אשכול היה מראשי הממשלה המוצלחים בתולדות ישראל, אם לא המוצלח שבהם" (עמ' 105).

ציון: קורן, 9; גוטמן, 8.

גולדה מאיר: החמצות גורליות  (מארס 1969-יוני 1974)

גולדה מאיר נולדה בקייב ב-1898 שברוסיה הצארית (כיום אוקראינה), ב-1906 היגרה עם משפחתה לארה"ב, וב-1921 עלתה ארצה. לאחר קום המדינה, בספטמבר 1948 מונתה לצירת (למעשה שגרירת) ישראל במוסקבה, ובין השנים 1956-1949 הייתה שרת העבודה. בתפקידה הזה יזמה חקיקה סוציאלית חשובה לטובת העובדים וביוזמתה הוקם "הביטוח הלאומי". ביוני 1956, לאחר שבן-גוריון אילץ את משה שרת להתפטר מתפקיד שר החוץ, נענתה גולדה מאיר לבקשתו של בן-גוריון להתמנות לשרת החוץ, מִשרה בה כיהנה עד 1966. בתור שרת החוץ, נוסף לטיפוח הקשרים עם ארה"ב –  כולל קיום פגישה עם הנשיא ג'ון קנדי בדצמבר 1962  –  היא מילאה תפקיד חשוב בפיתוח קשרים עם מדינות אפריקה. מעבר לערך המדיני שבפיתוח הקשרים עם אפריקה והעולם השלישי בכלל, גולדה מאיר האמינה בערך המוסרי שבדבר.

גולדה מאיר הייתה נואמת בחסד. על אף אוצר המילים הדל שלה, היא הייתה מצליחה להעביר מסר פשוט והגיוני תוך הפגנת ביטחון בצדקת עמדתה. [בזכות שליטתה באנגלית כשפת אם היא הצטיינה במיוחד בהעברת המסר שלה ליהודי ארה"ב ולציבור האמריקאי בכלל, ובהמשך כראשת ממשלה, לראשי הממשל האמריקאי.] נאומיה נחרתו אצל המאזינים בזכות אמירות כמו: "אנו מסוגלים לסלוח לערבים על ההרג של ילדינו. אנו לא מסוגלים לסלוח להם על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם." וגם: "יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו" (עמ' 128).

בינואר 1966 גולדה מאיר "פינתה את מקומה, מרצונה, לאבא אבן", מתוך כוונה לפנות את המשרה לדור צעיר יותר (עמ' 110). כבר באותה השנה בפברואר היא מונתה  על ידי המפלגה למזכירה כללית של מפא"י, תפקיד בו החזיקה עד אוגוסט 1968. בתקופה זו הייתה שותפה למהלך ההיסטורי של איחוד בין שלוש מפלגות הפועלים: מפא"', אחדות העבודה ורפ"י למפלגת "העבודה" בינואר 1968.

ראש הממשלה לוי אשכול נפטר בפברואר 1969. על מנת למנוע קרב על הירושה בין משה דיין ליגאל אלון, בחרה מפלגת העבודה בגולדה מאיר לראשות הממשלה וממשלתה הוקמה במארס 1969. בבחירות שנערכו באוקטובר 1969 גדל "המערך" (שכלל את מפלגות "העבודה" ומפ"ם)  בראשותה ל-56 מנדטים – המספר הגדול ביותר של חברי כנסת שבו זכתה סיעה כלשהי מאז קום המדינה ועד היום [2026]. גולדה מאיר חזרה והקימה ממשלת איחוד לאומי –  שכללה את היריבה הפוליטית  הגדולה ביותר גח"ל בראשות מנחם בגין  – קואליציה  אשר נשענה על 102 חברי כנסת.

זו הייתה ממשלה ניצית שהכשילה הזדמנויות להסדר מדיני. בשלהי 1970, בזמן "מלחמת ההתשה"  בתעלת סואץ (1969-אוגוט 1970) העלה שר הביטחון משה דיין הצעה לפיה ישראל תיסוג באופן חלקי מהתעלה, בתמורה להפסקת המלחמה ולפתיחתה של תעלת סואץ לשיט בינלאומי. גולדה מאיר דחתה את ההצעה.  [עמדה הנחושה הייתה כי ישראל תסכים לנסיגה חלקית משטחים שכבשה ב-1967 – רק  בתמורה להסכם שלום מלא.] דיין לא התעקש לקדם את הצעתו בממשלה. יש לציין כי גולדה מאיר שלטה בחברי ממשלתה ביד רמה.

בספטמבר 1970 נפטר מנהיגה של מצרים נאצר ואת מקומו ירש אנואר סאדאת.  בפברואר 1971, שליח האו"ם למזרח התיכון גוּנאר יארינְג הציע תוכנית שלום: נסיגה ישראלית לגבול הבינלאומי עם מצרים בתמורה לחתימתה של מצרים על הסכם שלום עם ישראל. להפתעתה ולאכזבתה של גולדה, השיב סאדאת על ההצעה בחיוב, ובכך היה לראש המדינה המצרי הראשון שהתחייב רשמית לחתום על הסכם שלום עם ישראל בתמורה לנסיגה מלאה מחצי האי סיני. גולדה השיבה על הצעתו של יארינג בשלילה, בהתאם לעמדתה הבסיסית הנחושה לפיה ישראל לא תחזור בשום תנאי לגבולות ה-4 ביוני 1967 ותדרוש תיקוני גבול גם בעבור הסכם שלום. גישתה של גולדה "ייצגה נאמנה את שש שנות האופוריה שסנוורו את ישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים". גולדה מאיר [בהסתמך על הערכת מערכת הביטחון] האמינה כי צה"ל מסוגל להדוף כל התקפה ערבית וכי הזמן פועל לטובתה של ישראל [אשר בהדרגה תוכל לספח לתחומה חלק מהשטחים שכבשה ב-1967, והעולם ישלים עם העוּבדות החדשות בשטח]. כדי להמחיש את סירובה לסגת מכל סיני בכל הסדר, החליטה ממשלת גולדה להקים על חוף סיני את העיר ימית, עם נמל עמוק.

גולדה מאיר סירבה להיכנע לטרור הפלסטיני ולשחרר בני ערובה בתמורה לשחרור מחבלים כלואים. מדיניות זו הצליחה באירועים מסוימים, כמו  במאי 1972, כאשר מחבלים פלסטינים חטפו מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" בדרכו מבריסל לנמל התעופה לוד [כיום נמל תעופה בן-גוריון]. לאחר  נחיתתו  בלוד, לוחמי  סיירת מטכ"ל, בעורמה, פרצו למטוס ושחררו את החטופים. אבל היו גם כישלונות. בספטמבר 1972, 11 ספורטאים ישראלים, שנתפסו כבני ערובה על ידי מחבלים פלסטינים במהלך אולימפיאדת מינכן, נרצחו בפעולה כושלת לשחררם על ידי כוחות הביטחון הגרמניים. תמורת שחרור הספורטאים דרשו החוטפים שחרור 234 מחבלים ערבים מבתי כלא בישראל. בעקבות רצח הספורטאים, העניקה גולדה מאיר לראש המוסד, צבי זמיר, חופש פעולה כמעט מלא לחסל את כל המעורבים בפיגוע בכל מקום בעולם, ואכן רובם חוסלו, בהם מנהיג הארגון שביצע את הטבח, חסן סלאמה. במאי 1974, בניסיון לחלץ בני ערובה בבית ספר בעיר מעלות, 21 תלמידים נרצחו. לפני פעולת חילוץ  התלמידים על ידי סיירת מטכ"ל, דרשו המחבלים לשחרר תמורתם  20 מחבריהם הכלואים בישראל.

הפנתרים השחורים  בתחילת 1971  התארגנה קבוצת פעילים חברתיים, בני עדות המזרח בשכונת מוסררה בירושלים, לארגון בשם "הפנתרים השחורים" (כשמו של ארגון שחורים רדיקלי בארה"ב). הם פתחו בפעולות מחאה נגד אפליה וקיפוח עדתי ודרשו מהממשלה לשפר את מצבם של השכבות העניות בקרב עדות המזרח בתחומי הדיור, העבודה והחינוך. גולדה מאיר נאותה להיפגש עם משלחת של "הפנתרים השחורים", אך לא התרשמה מטענותיהם לגבי אפליה. היא הזכירה את מצבה הכלכלי הקשה בשנותיה הראשונות בארץ, תוך התעלמות כי מדובר היה בדור שני של עולי המזרח, ובתקופה בה עולים מבריה"מ קיבלו הטבות כלכליות, כמו בתחום הדיור. שיאה של המחאה הייתה בהפגנה שהתקיימה בכיכר ציון במאי 1971. ההפגנה התקיימה ללא רישיון והסתיימה ביידוי אבנים ובזריקת בקבוקי תבערה לעבר השוטרים שניסו לפזר את ההפגנה.

בעקבות ההפגנה הבינה גולדה מאיר שלא ניתן לזלזל בטענותיהם של הפנתרים. הוקמה ועדה ציבורית והוגדלו תקציביהם של המשרדים החברתיים – שיכון, עבודה ורווחה – וכספים הופנו לטיפול בשכבות החלשות. התקציב שהוקצה לחינוך באזורי מצוקה גדול ביותר מ-30%, ותקציב התמיכות בשכבות החלשות תפח ב-50% (עמ' 121). תנועת המחאה דעכה, אבל התחושה, בחלק מעדות המזרח, על  אפליה וקיפוח ואי הכרה בעוול שנעשה להם במשך שנים, מצד הממסד האשכנזי "הלבן", נותרה עד עצם היום הזה [ נכון גם לשנת 2026].

מלחמת יום הכפורים והשלכותיה    ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 2 בצוהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה במלחמה נגד ישראל. בבוקר ה-6 באוקטובר אמ"ן עדיין דבק בהערכתו כי הסבירות לחידוש המלחמה נמוכה, אבל הממשלה הסתמכה על מידע מצד ראש המוסד צבי זמיר לפיו המלחמה תחל באותו היום בשעה 6 בערב. בהתאם לכך קיבלה הממשלה את הצעתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) לגייס 200,000 אנשי מילואים, אבל לא קיבלה את הצעתו להנחית מכה מונעת. ישראל חששה שאם היא תפתח ראשונה באש, האמריקאים ימנעו ממנה אספקת נשק ותחמושת. [ההחלטה לגייס מילואים התקבלה למעשה מאוחר מדי. ההצטיידות, זיווד הכלים כמו הטנקים, ושינועם לשדה הקרב בתעלת סואץ הצריכה ימים אחדים.] בימים הראשונים למלחמה, לנוכח הצלחתם של המצרים והסורים, דיבר שר הביטחון דיין על סכנת חורבן הבית השלישי וכנראה שקל להפעיל נשק גרעיני. גולדה סיפרה לאחר המלחמה שהיא אמרה לעצמה "שאם דיין צודק בהערכת המצב שלו ולא  [הרמטכ"ל] דדו, אני יודעת בדיוק מה אני עושה: אני מתאבדת. אבל ..דדו  צדק" (עמ' 124).

למרות המחדל ואווירת הנכאים בתחילת המלחמה, המלחמה הסתיימה אחרי 18 ימים בניצחון [טקטי] של צה"ל. הסורים נהדפו מעבר לגבולות שלפני המלחמה, צה"ל צלח את תעלת סואץ והגיע למרחק של כ-100 ק"מ מקהיר, וכמו כן כיתר את הארמיה השלישית המצרית שנותרה בגזרה הדרום מזרחית [הישראלית לשעבר] של התעלה. (אבל הארמיה המצרית בגזרה הצפון  מזרחית של התעלה עדיין נותרה מבוצרת.)

ב-31 בדצמבר 1973 התקיימו בחירות לכנסת (אמורות היו להתקיים באוקטובר אך נדחו מפאת המלחמה) בהן ירד המערך בראשות גולדה מאיר  מ-56 מנדטים ל-51. גולדה בת ה-76 וחולה בסרטן (מחלתה הוסתרה מהציבור)  שוב הרכיבה ממשלה בראשותה, על אף חלקה במחדל מלחמת יום הכיפורים.

בסוף נובמבר 1973 הוקמה ועדה ממלכתית בראשות השופט שמעון אגרנט לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה הוועדה דוח ביניים, אשר פטר למעשה את הדרג המדיני הבכיר – גולדה מאיר ומשה דיין – מאחריות למחדל המלחמה. הוועדה הטילה את האחריות למחדלי המלחמה על הדרג הצבאי: ראש אמ"ן אלי זעירא, הרמטכ"ל דוד אלעזר וקצינים נוספים. על אף מסקנות הוועדה, לאחר השלמת החתימה על הסכמי ביניים עם מצרים וסוריה שהביאו להפסקת אש יציבה בשתי החזיתות, באפריל 1974 ממשלת גולדה מאיר התפטרה.

ציון 6.

יצחק רבין: איש המלחמה ואיש השלום (יוני 1974-יולי 1977; יולי 1992-נובמבר 1995)

יצחק רבין נולד ב-1922 בירושלים, החל את דרכו הצבאית בפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות פיקד על חטיבת הראל והשתתף בקרבות לפתיחת הדרך לירושלים. ביוני 1948 הוא מילא את פקודתו של בן-גוריון למנוע מאניית "אלטלנה" של האצ"ל לפרוק את הנשק עבור אנשיה בחוף תל-אביב. במסגרת מילוי משימה זו, הוא פקד לירות באנייה בתותח, והיא עלתה באש. רבין התייסר על האירוע, אבל האמין במה שעשה.

חברותו של רבין בעברו בפלמ"ח כנראה עיכבה במידה זו או אחרת את קידומו בצה"ל בתקופת שלטונו של בן-גוריון. רק עם בתחילת כהונתו של אשכול כראש ממשלה ב-1963, התמנה רבין לרמטכ"ל. יחד עם אשכול יזם והגשים רבין את התעצמותו הרבה של צה"ל ברכישת נשק מודרני כבד, תוך מעבר מצרפת לארה"ב כמקור האספקה העיקרי לנשק. ההתעצמות הזו אִפשרה לצה"ל לנצח ב"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967. במהלך שישה ימים הביס צה"ל את צבאותיהן של שלוש מדינות – מצרים, ירדן וסוריה – והגדיל את שטחה של ישראל פי ארבעה. רבין הפך למצביא נערץ ואף לאליל. הציבור לא ידע כי ב-23 במאי 1967, בתקופת ההמתנה המתוחה למלחמה, לקה רבין בהתמוטטות עצבים ולא תפקד כיממה [36 שעות]. קדמה להתמוטטותו שיחתו עם בן-גוריון, בה האשים ראש הממשלה לשעבר את הרמטכ"ל באחריות למלחמה מיותרת [כתוצאה מפעילות צבאית נגד סוריה באזור המפורז] שמחירה עלול להיות נורא.  [בן-גוריון התנגד לתוכניתו של המטכ"ל בראשות רבין לצאת  למלחמת מנע.]

בינואר 1968 פרש רבין מצה"ל וביקש מראש הממשלה אשכול להיות שגריר בארה"ב. כנראה כבר אז תכנן קריירה פוליטית. היה ברור לו כי ארה"ב תהיה המשענת הבינלאומית של ישראל במישור הצבאי והמדיני ורצה ליטול חלק פעיל בהידוק הקשרים עימה. לאחר חמש שנות שירות מוצלחות כשגריר, שב רבין לארץ ב-1973. הוא לא השתתף באופן פעיל במלחמת יום הכיפורים.

בממשלת גולדה מאיר, שהוקמה במארס 1974, מונה רבין לשר העבודה. רבין, בפגישה עם אנשי חוג "אתגר" שכלל בעיקר קצינים במילואים, אמר כי הוא מוכן להתפשר על שטחים רבים שנכבשו ב-1967, מלבד ירושלים. לשאלתו של אחד המשתתפים השיב שאינו רואה כל רע בכך שיצטרך אשרת תייר כדי להגיע לגוש עציון. הוא חשש  מהנושא הדמוגרפי והזהיר כי אם יסופחו השטחים, יאבד הרוב היהודי במדינת ישראל ותאבד הציונות (עמ' 141). 

ממשלתו הראשונה של רבין       המשך הלחץ הציבורי נגד גולדה מאיר על חלקה במחדל יום הכיפורים הביא להחלטתה להתפטר. כמו רבים מבכירי המפלגה, היא העדיפה לתפקיד ראש הממשלה את רבין על פני מתחרהו לתפקיד, שמעון פרס. בהתמודדות בין השניים  ניצח רבין ברוב לא גדול ונכנס לתפקיד ראש הממשלה ביוני 1974. הוא היה בן 52 ו"צעיר בדור מקודמיו בראשות הממשלה ושונה מהם מאוד כצבר הראשון, חייל צה"ל ראשון ורמטכ"ל ראשון" (עמ' 142). הוא גם בא מרקע תרבותי שונה. לא היו לו זיכרונות מהעיירה במזרח אירופה, אלא משנות שירות ארוכות בצה"ל. בניגוד לקודמיו, לא היה לו ניסיון פוליטי. רבין הסכים באי רצון לקבל את פרס בממשלתו בתפקיד שר הביטחון – על אף שלא בטח בו, אלא ראה בו "חתרן בלתי נלאה" הפועל מאחורי גבו על מנת להכשילו ולרשת את מקומו.

הישגו המדיני החשוב ביותר של רבין היה חתימה בספטמבר 1975 על הסכם ביניים עם מצרים  [לפיו בתמורה לנסיגה ישראלית ממעברי המתלה והגידי בחצי האי סיני, הסכימו שני הצדדים לפתור את סכסוכיהם בדרכי שלום]. רבין התקשה לעמוד מול לחצם של אנשי ארץ ישראל השלמה, אשר במסגרת התארגנותם ב"גוש אמונים" שאפו להקים התנחלויות ביהודה ושומרון. בדצמבר 1975 נאלץ רבין להסכים להקמתו של היישוב קדומים בשומרון.

ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס של חברת "אייר פרנס" על ידי מחבלים פלסטינים וגרמנים. המחבלים  אילצו את המטוס לנחות בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. בנמל התעופה החזיקו החוטפים רק את הנוסעים הישראלים והיהודים, בעוד את השאר שחררו. ההחלטה לא להמשיך במשא ומתן עם החוטפים ולהוציא לפועל מבצע חילוץ התקבלה על ידי הממשלה בראשותו של רבין, אשר ביקש להכין נאום התפטרות במקרה שהפעולה תיכשל או תגרום לאבדות רבות. [פרס חזר וטען, כנראה בצדק, כי היוזמה למבצע הייתה שלו.] בלילה בין ה-4-3 ביולי 1976, בפעולה נועזת פורצת דמיון ורבת סיכונים, שחרר צה"ל  את בני הערובה. כדי להגיע ליעד, טסו מטוסי הרקולס מישראל מרחק של כ-3,800 ק"מ, ועל הלוחמים היה להתמודד לא רק עם החוטפים, אלא גם עם החיילים של אוגנדה. 

בדצמבר 1976 הגישו הסיעות החרדיות בכנסת הצעת אי-אמון בממשלה באשמת חילול שבת: טקס קבלה חגיגי למטוסי F-15  שנחתו בבסיס חיל האוויר נערך אחרי כניסת השבת. מפלגת המפד"ל, החברה בקואליציה, נמנעה בהצבעה על הצעת אי-האמון ובכך הפרה את המשמעת הקואליציונית. הממשלה שרדה את ההצבעה, אבל רבין החליט באותו החודש לפזר את הכנסת ולהקדים את הבחירות למאי 1977.

במארס 1977 חשף עיתון "הארץ" קיומו של חשבון בנק  של הזוג רבין  בארה"ב בסכום של 20,000 דולר, שנותר מתקופת שירותו כשגריר בוושינגטון. לפי חוקי המטבע המחמירים באותה התקופה, עם הסיום תפקידו כשגריר, היה על רבין לסגור את חשבון הבנק בארה"ב, להמיר את הסכום במטבע ישראלי  ולהפקידו בארץ. היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' אהרן ברק, לא הסכים להקל על רבין ולהסתפק בתשלום כופר בעוון הפרת חוקי המטבע, אלא התעקש להגיש כתב אישום. רבין לא נענה להצעה [של מקורבים] להפיל את התיק על אשתו. בראיון לטלוויזיה הישראלית אמר רבין: "אינני מוכן שרק רעייתי תעמוד לדין...אני אעמוד איתה. לא אסתתר מאחורי חסינות של חבר כנסת וכיוצא בכך" (עמ' 147). לאור החלטתו של אהרן ברק להגיש כתב אישום, ב-7 באפריל 1977 הודיע רבין על יציאתו לחופשה ועל החלטתו לא לעמוד בראש המערך (מפלגת העבודה ומפ"ם)  ולא להיות מועמד לראשות הממשלה. פרס החליפו כעומד בראש המערך ומועמדו לראשות הממשלה.  

בדיעבד הסתפק אהרן ברק בהטלת תשלום כופר על רבין – בטיעון כי עצם התפטרותו מראשות הממשלה היוותה עונש עבורו. אשתו, לאה רבין, הועמדה למשפט והיא נקנסה בסכום גבוה. התפטרותו של רבין הצילה אותו [במידה זו או אחרת] מאחריותו לתבוסת המערך בבחירות במאי 1977, שהביאה לעלייתו לשלטון של הליכוד בראשות מנחם בגין.

שר ביטחון     בין השנים 1984-1977 רבין "השתעמם" בתור חבר כנסת באופוזיציה. החל מספטמבר 1984 עד מארס 1990 כיהן רבין כשר הביטחון מטעם המערך, עד 1988 ב"ממשלת הרוטציה" (בה בשנתיים הראשונות כיהן שמעון פרס כראש ממשלה מטעם המערך, ובשנתיים הבאות יצחק שמיר מטעם הליכוד), והחל מדצמבר 1988 בממשלת ליכוד-מערך בראשות יצחק שמיר (ללא רוטציה). בתקופת כהונתו כשר הביטחון, היה על רבין להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשלהי 1987 ונמשכה עד תחילת שנות ה-90. בראשית האינתיפאדה קרא רבין לחיילים לדכא את האינתיפאדה בכוח גס ("תשברו להם את הידיים ואת הרגליים"), אך כנראה תוך הימנעות מכדורים חיים. [רבין הכחיש כי נתן את ההוראה המצוטטת לעיל, אך ישנן עדויות כי אמר זאת.]  

 ניסיונו של פרס להדיח את שמיר מראשות הממשלה ולהקים ממשלה בראשותו במארס 1990 – ללא עריכת בחירות חדשות – בסופו של דבר כשל, וביוני 1990 חזר שמיר לכהן כראש ממשלה, ללא השתתפות המערך בקואליציה שלו. רבין, אשר לא התלהב מלכתחילה מהמהלך של פרס להדיח את שמיר, ואולם פורמלית תמך בו, כינה בדיעבד את המהלך הזה "תרגיל מסריח". בפברואר 1992 נערכו במפלגת העבודה בחירות למועמד לראשות הממשלה מטעמה – לראשונה בשיטת הפריימריז. כלומר, הבחירה לתפקיד נעשתה לא על ידי מרכז המפלגה, אלא על ידי כל חברי המפלגה.  בפריימריז גבר רבין על מתחרהו העיקרי שמעון פרס, וביוני  1992 הוביל את העבודה לניצחון בבחירות לכנסת.

ממשלתו השנייה של רבין    ביולי 1992 הוקמה ממשלתו השנייה של רבין שהתבססה על קואליציה של העבודה עם מפלגות ש"ס ומרצ. חלפו כ-18 שנה מאז הקמת הממשלה הראשונה של רבין ב-1974, וכעת היה רבין כבר בן 70. מיומו הראשון פעל רבין במרץ בנושאים חברתיים: דיור, תשתיות ובעיקר חינוך. הוא ייחד תקציבים גדולים מהמקובל לנושאים החברתיים ולסגירת פערים. ועם כל אלה, גולת הכותרת שלו הייתה פעילות מדינית. באוגוסט 1993 נחתם הסכם אוסלו. היה זה הסכם עקרונות אשר גרסתו המפורטת נחתמה בטקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993 בנוכחותם של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס, ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת. ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, התחייבות אש"ף להתנער מטרור ולפתור את הסכסוך בדרכי שלום, והתחייבות ישראלית לשלטון אוטונומי פלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה. בטקס החתימה נשא רבין נאום נרגש למען השלום ובחוסר רצון לחץ את ידו של ערפאת.

במאי 1994  חתמו רבין וערפאת  על הסכם קהיר בחסות הנשיא חוסני מובארק. היה זה צעד ראשון ביישום הסכם אוסלו, בו התחייבה ישראל להעביר לשלטון האוטונומי של הרשות הפלסטינית את רצועת עזה והעיר יריחו. בעת טקס החתמה גילה רבין שערפאת לא חתם על המפות המצורפות להסכם, בעקבות זאת פרץ משבר על הבמה בשידור חי, ולבסוף בלחצו של מובארק חתם  ערפאת על המפות. לטענת המחבר, רבין תמך בהסכם אוסלו לא כיוון שהאמין שניתן לכונן שלום אמיתי עם הפלסטינים  בעתיד הנראה לעין. "הוא ביקש לשמור על צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולמנוע את הפיכתה למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד" (עמ' 156). ההסכם יצר קרע עמוק בתוך החברה הישראלית. המתנגדים זעמו על כך שרבין מוסר שטחי מולדת לפלסטינים. מחנה המתנגדים להסכם הלך וגדל, בעקבות התגברות מעשי הטרור מצד הפלסטינים שגבה את חייהם של מאות ישראלים – וזאת דווקא במקביל למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית להעברת שטחים נוספים לידיה.

הסכם אוסלו הכשיר את הקרקע לנכונותה של ירדן לחתום על הסכם שלום עם ישראל באוקטובר 1994. את המשא ומתן על ההסכם הזה ניהל רבין, תוך מידורו של פרס. במקביל, חלה התקדמות נוספת במשא ומתן עם הרשות הפלסטינית ובספטמבר 1995 נחתם הסכם אוסלו ב'. בהתאם להסכם הזה התחייבה ישראל להעביר לידי הרשות הפלסטינית את השליטה בערים הגדולות ובמאות כפרים בגדה המערבית. בינתיים ש"ס פרשה מהקואליציה. לכן, לשם אישורו של ההסכם הזה בכנסת, נקטה ממשלת רבין בתרגיל פוליטי מכוער: בתמורה לקבלת תפקיד שר וסגן שר,  הצטרפו שלושה מחברי מפלגת "צומת" הימנית לקואליציה ותמכו בהסכם.

ההתנגדות בציבור הישראלי להסכם אוסלו ב', לפיו התחייבה ישראל להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים, הלכה והתעצמה. מנהיג הליכוד והאופוזיציה, בנימין נתניהו, השתתף בעצרות ובהפגנות אחדות, נגד ההסכם ונגד רבין אישית, כולל באירועים בהם נשמעו סיסמאות "רבין רוצח", "רבין בוגד" ו"ובדם ובאש את רבין נגרש". רבנים הוציאו נגד רבין "דין מוסר" המתיר את דמו של מי שמוסר שטחי ארץ ישראל לשלטון זר. על רקע ההסתה הזו, ב-4 בנובמבר 1995 נרצח רבין בסיום עצרת למען השלום בהשתתפותו, אשר התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט חובש כיפה מאוניברסיטת בר אילן, ירה בו מאקדח.

ציון משוקלל לשתי קדנציות: 8+

מנחם בגין: יוני 1977-אוקטובר 1983: שלום עם מצרים ומלחמת לבנון הראשונה

מנחם בגין נולד ב-1913 בעיר בְּרֶסְט-ליטוֹבְסְק שברוסיה הצארית,  אבל החל מ-1918 ובהמשך חייו של בגין בה, שכנה העיר בפולין (כיום בבלארוס). לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, היה נציב (ראש) בית"ר בפולין. לאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים, נמלט בגין  לליטא ונאסר שם על ידי הסובייטים ב-1940, לאחר השתלטותה של בריה"מ על ארץ זו. בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לבריה"מ ביוני 1941, נחתם הסכם בין בריה"מ לממשלה הפולנית הגולה, לפיו שוחררו אסירים בעלי אזרחות פולנית מבתי הכלא הסובייטים, תוך מתן אפשרות לגייסם לצבא פולין החופשית. בגין שוחרר, ב-1942 הגיע לארץ ישראל כטוראי ב"צבא אנדרס" של פולין החופשית, ובסוף 1943 נתמנה לנציב בית"ר בארץ ולמפקד אצ"ל. בתחילת 1944 הכריז בגין על מרד נגד השלטון הבריטי בארץ, הבריטים ניסו ללכדו והציעו פרס כספי עבור הסגרתו, אבל בגין הצליח לחמוק מהבריטים בזהויות שונות. אחת הפעולות המרשימות ביותר של האצ"ל נגד השלטון הבריטי היה פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים ביולי 1946. הפיצוץ מוטט את האגף הדרומי של המלון שבו ישבו אנשי המִנהל של שלטון המנדט וגרם למותם של כמעט מאה בני אדם [רובם ערבים ובריטים וכן 17 יהודים]. 

יום לאחר הקמת המדינה, במאי 1948 פרסם בגין גילוי דעת חריף נגד גבולות המדינה –  שנקבעו על ידי האו"ם בהתאם לתוכנית החלוקה של 1947 –  וזו לשונה: "המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה, ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר" (עמ' 167).

באמצע יוני 1948 הגיעה לחופי תל אביב אניות "אלטלנה" של תנועת אצ"ל שהביאה נשק. בגין רצה שחלק מהנשק יועבר לגדודים של אצ"ל – בניגוד לעמדת בן גוריון אשר התנגד לקיומן של תנועות פוליטיות חמושות, וב-22 ביוני פקד להפגיז את האונייה בתותח. עוד לפני ירי התותח, בעימותים שהתפתחו בין חיילי צה"ל לאנשי אצ"ל סביב פריקת ציודה הצבאי של האונייה [נהרגו 16 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל]. לאחר הירי על "אלטלנה", התגלה בגין בגדולתו בכך שפקד על אנשי אצ"ל לא להשיב אש ובעצם להיכנע, ובכך מנע הסלמה חמורה שעלולה הייתה להוביל למלחמת אזרחים.

בקיץ 1948 הקים בגין את מפלגת "חרות", מיסודו של אצ"ל. בגין בן ה-35 היה למנהיגה של המפלגה החדשה. בתחילת 1952 פעל בגין נחרצות להכשלת "הסכם השילומים" שעתיד היה להיחתם במהלך השנה בין ממשלת ישראל לגרמניה המערבית. במסגרת ההסכם אמורה הייתה גרמניה לפצות כספית את ניצולי השואה, באמצעות העברת כסף למדינת ישראל. בינואר 1952 בהפגנה מול בניין הכנסת נגד הסכם השילומים בהשתתפותו של בגין, יידו תומכיו אבנים לאולם המליאה וחברי כנסת אחדים נפצעו (עמ' 163). בנאום בכנסת, ערב ההצבעה על אישורו של ההסכם, דבריו של בגין גבלו בהסתה. הוא אמר בין היתר: "היום אתן את הפקודה...זאת תהיה מלחמה לחיים ולמוות...אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל" (עמ' 39.) במבחן התוצאה, "נאום השילומים" נכשל. בגין לא הצליח לעורר מרד המוני נגד השילומים.

באופן מפתיע, תמך בגין בביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל.  בדיון בכנסת ב-1962 דחה בגין את ההצדקה לקיומו של הממשל הצבאי בכך שלא חלה על הערבים חובה לשרת בצה"ל. הוא אמר: "אינני רוצים שאזרח ערבי אחד יעמוד לפני הניסיון האנושי החמור בו עמדו בני עמנו במשך דורות...של התנגשות מזוינת נגד בני עמו...אנחנו מאמינים שבמדינת היהודים צריך להיות ויהיה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל, דת לאום ומוצא" (עמ' 171). מאוחר יותר וברוח דומה יצא בגין בחריפות נגד התנכלות מתנחלים לפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה.

בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, מפלגת החרות כיורשת של אצ"ל, דגלה בראשותו של בגין בקו ימני מובהק וסיסמת המפלגה נותרה: "שתי גדול לירדן, זו שלנו זו גם כן". בהדרגה הבין בגין כי על מנת להגיע לשלטון עליו לא להסתפק בהישענות על תומכי הקו הימני שלו בסכסוך המזרח תיכוני, אלא להרחיב תמיכתו בו בקרב ציבורים נוספים. לאור זאת ב-1965 הוא הקים גוף פוליטי חדש – "גוש חרות ליברלים", גח"ל. המפלגה הליברלית – כמו שתי המפלגות שהרכיבו אותה, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים – הייתה מפלגה מתונה מדינית ורכה מבחינת הסגנון. היא התמקדה בצד הכלכלי והובילה את הימין הבורגני קפיטליסטי בכנסת.

ערב "מלחמת ששת הימים", בתחילת יוני 1967, כאשר בציבור שררה אווירה של סכנה לקיומה של מדינת ישראל לנוכח ריכוז הצבאות הערביים בגבולותיה, החליט בגין לצרף את גח"ל לממשלת אחדות לאומית בראשות לוי אשכול. בגין ומנהיג הליברלים מונו לשרים בלי תיק בממשלה החדשה. בתור חבר בממשלה נקט בגין בעמדות מתונות בסוגיות חשובות. ערב המלחמה התנגד בגין למלחמה יזומה נגד ירדן, כדי להשתלט על יהודה ושומרון, וזאת בשעה שנשקף לישראל איום מהחזית המצרית והסורית. לעומת זאת, כאשר ירדן היא שפתחה בירי על ישראל, תמך בגין בנחישות בהשתלטות על מזרח ירושלים. ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים אחרי תום המלחמה, קיבלה הממשלה החלטה סודית – בתמיכתו של בגין – לפיה תחזור ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה, בתמורה להסכם שלום עימן. על רקע זה אפשר להבין, מדוע אחרי עשור יסכים בגין לנסיגה מלאה מסיני בתמורה להסכם שלום עם מצרים. מאז יוני 1967 ועד אוגוסט 1970 המשיך גח"ל להשתתף בממשלה – החל מ-1969 בממשלה בראשות גולדה מאיר בה בגין המשיך לכהן כשר בלי תיק.

צעד חשוב להגדלת בסיס התמיכה בגח"ל היה צירוף למפלגה הזו את "הרשימה הממלכתית" ב-1973. הגוף הפוליטי החדש נקרא "הליכוד". יש לציין כי "הרשימה הממלכתית" הוקמה על ידי בן-גוריון ב-1969, אבל בן-גוריון לאחר התפטרותו מהכנסת ב-1970 פרש גם מהמפלגה בה הקים, אשר חלק מחבריה – בניגוד לבן-גוריון –  דגלו בארץ ישראל השלמה. הדבר לא הפריע לבגין לטעון כי הליכוד הוא לא רק ביתם של תלמידי ז'בוטינסקי, אלא גם של תלמידי בן-גוריון.

פרישתו של גח"ל מהממשלה ב-1970 (בגלל קבלתה את החלטת מועצת הביטחון 242 שקראה לישראל לסגת לגבולות שלפני מלחמת יוני 1967) עתידה הייתה לאפשר לבגין לטעון כי מפלגתו אינה נושאת באחריות למחדל של מלחמת היום הכיפורים ב-1973. [זאת למרות שבהתנגדותו העיקשת לנסיגה משטחים שכבשה ישראל ב-1967, היה בגין אחראי למחדל המדיני של 1973 אף יותר מממשלת גולדה, אשר דגלה בפשרה טריטוריאלית. יש לזכור כי לאחר צאתו מהממשלה ב-1970, קרא בגין להקמת תה"ל: "תנועת התנגדות לנסיגה" – "תנועת הצלה לישראל." ]

בגין בשלטון   במאי 1977 התחולל מהפך. הליכוד בראשותו של בגין הפך למפלגה הגדולה ביותר עם 42 מנדטים והרכיב ממשלה בראשותו. בגין עלה לשלטון בזכות תמיכה רחבה בו מצד עדות המזרח. על אף שהיה זר לעדות המזרח בשפתו ובהליכותיו, הוא הילך עליהם קסמים. הוא ניצל את תחושת הקיפוח שקיננה בהם מצד השמאלנים "הכופרים", והתחבר אליהם במעין ברית הדחויים, שלא התקבלו על ידי "ישראל הראשונה". הוא פעל כמי ששואף להחזיר למזרחים את כבודם, שנפגע כתוצאה מזלזול בהם מצד הממסד האשכנזי, ופתח לרווחה את דלתות המפלגה לפניהם והקידום במסגרתה. האישיות הבולטת שזכתה לקידום בליכוד הייתה דוד לוי, אשר מונה בממשלתו השנייה של בגין באוגוסט 1981 לסגן ראש הממשלה. עם זאת קידום המזרחים היה עד גבול מסוים. בתקופת שלטונו של בגין אף אישיות מזרחית בליכוד לא נכללה בצמרת מקבלי ההחלטות החשובות.

בתחום הכלכלי רצה בגין בכנות "להיטיב עם העם", ובמיוחד עם השכבות החלשות אשר אחוז ניכר מהם היו מעדות המזרח. בגין יזם את פרויקט "שיקום השכונות", אשר מומן מתרומות של יהודים מחו"ל. עם זאת, ממשלת בגין לא גיבשה תוכנית מסודרת להתמודדות עם בעיות כלכליות-חברתיות. הדבר נבע, לפחות בחלקו, מהיעדר עבודת ממשלה מסודרת בתקופת בגין. נראה שבתור מנהיג אופוזיציה ותיק אשר עיקר כוחו היה בכושר נאומו ובהפרחת סיסמאות, הוא התקשה להתרגל בצורך לטפל בבעיות פרקטיות, כמו בתחום הכלכלה, בו לא התיימר להבין. יתרה מזו. הוא לא רגיל היה לעבוד שעות רבות, מה עוד  שמצב בריאותו ועייפותו הביאו לנמנומו אף בישיבות חשובות, ולתקופות של נבצרות במהלך כהונתו בראשות הממשלה – דברים שהוסתרו מהציבור.

בגין מצא לנכון להפקיד את הכלכלה בידי שותפותו הפוליטית, המפלגה הליברלית, אשר דגלה במדיניות כלכלית בנוסח ארה"ב. מדיניות זו לא היטיבה עם החלשים, ודווקא הביאה לאינפלציה גבוהה שפגעה בראש וראשונה בחלשים. בהתאם למשנתו הליברלית, דגל בגין בשלטון החוק ובציות להחלטות בתי המשפט.

כבר בממשלתו הראשונה של בגין, נעשתה מפלגה חרדית [לא ציונית], "אגודת ישראל", לחלק מהקואליציה. בתמורה לחברותה של אגודת ישראל בקואליציה, הורחב הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות, וחוזרים בתשובה צורפו להסדר. מ-9,000 אברכים שתורתם הוגדרה כאומנותם, גדל המספר בתוך שש שנים פי שלושה ויותר – ל-30,000 (עמ' 190). נוסף לכך, הקצאת כספים לישיבות גדלה, ותפקיד יושב ראש ועדת הכספים בכנסת הועבר לחבר באגודת ישראל. 

כדי להתגבר על התדמית הניצית של מפלגתו, שעלולה הייתה לפגוע בקשריה של ישראל עם ארה"ב, צירף בגין לממשלתו את משה דיין, בתור שר החוץ  (שנבחר לכנסת במאי 1977 עדיין כחבר במפלגת העבודה). זאת ועוד. בגין יזם מהלך נועז בתחום החוץ: שלום עם מצרים.

בפגישה חשאית במרוקו העביר דיין מסר חשאי למצרים על נכונותה העקרונית של ישראל להחזיר למצרים את כל חצי האי סיני בתמורה להסכם שלום. בעקבות המסר הזה, ערך אנואר סאדאת, נשיא מצרים, את ביקורו ההיסטורי בישראל בנובמבר 1977. הביקור סלל את הדרך למשא ומתן לא קל כלל, אשר הביא בסופו של דבר לחתימה על חוזה שלום  בין ישראל למצרים במארס 1979. החוזה נחתם בבית הלבן בוושינגטון על ידי בגין וסאדאת, בנוכחות המתווך הפעיל ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב. ההסכם זיכה את בגין וסאדאת בפרס נובל לשלום.  לדעת מחברי הספר: "למעט ההחלטות להקים את המדינה במאי 1948  ולהקים...את הכור הגרעיני בדימונה, החתימה על הסכם השלום עם מצרים היא החלטת הממשלה המוצלחת ביותר ב-73 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל"  (עמ' 181). היה זה הסכם שלום ראשון בין ישראל למדינה ערבית, אשר הביא ל"הוצאתה של הגדולה והחזקה שבמדינות ערב ממעגל המלחמה והחלשת הקואליציה העוינת" (עמ' 178).

מבחינתו של בגין, קשָה יותר מאשר החזרת חצי האי סיני למצרים, הייתה הסכמתו להכיר בשיחות השלום בקמפ דיוויד ב-1978 ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני".  בעוד להצדקת הנסיגה מסיני יכול היה בגין לטעון כי אין בסמלי אצ"ל את חצי האי סיני, הרי אם נתעלם מפלפולים לשוניים, הייתה זו פגיעה במחויבות ההיסטורית של בית"ר ואצ"ל לארץ ישראל השלמה. בגין היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהכיר בקיומו של עם פלסטיני ובזכויותיו הלגיטימיות – למרות שפירש הכרה זו כהסכמה למתן אוטונומיה לפלסטינים, ודבק בהמשך בהתנגדותו להקמת מדינה פלסטינית.

ב-7 ביוני 1981 הפציצה ישראל – בהחלטה ממשלתית שתקבלה ביוזמת בגין –   את הכור הגרעיני "תמוז" שבעיראק, שנועד לייצר נשק אטומי. הכור הושמד והמהלך האמיץ זה, מנע לדברי בגין, שואה לעם היהודי. מנהיג האופוזיציה דאז, שמעון פרס, ניסה בטרם הפעולה, בחשאי, לשכנע את בגין לא להפציץ את הכור, ובדיעבד טען כי הפעולה הזו לא הייתה הכרחית. לדעת מחברי הספר, השמדת  הכור בעיראק "הייתה ללא ספק אחת הפעולות הצבאיות המסוכנות והחשובות שישראל ביצעה כדי להבטיח את ביטחונה לאורך זמן" (עמ' 183).

ב-30 ביוני 1981 התקיימו בחירות לכנסת, בהן זכה הליכוד ברוב קטן, שאִפשר לבגין להקים את ממשלתו השנייה. זו הייתה ממשלה ימנית יותר מקודמתה, עם  שר החוץ יצחק שמיר ושר הביטחון אריאל שרון. בדצמבר 1981 ביוזמת הממשלה אישרה הכנסת את חוק רמת הגולן, שהחיל את החוק הישראלי על חבל ארץ זה שנכבש ב-1967 מידי הסורים.

ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון. מטרתה המוצהרת של המלחמה הייתה לכבוש רצועה ברוחב של 40 ק"מ, כדי למנוע ירי קטיושות מצד ארגוני הטרור של אש"ף לגליל. כך החל "מבצע שלום הגליל", שעתיד להיקרא "מלחמת לבנון הראשונה". נוסף למטרה המוצהרת היו לאדריכל מלחמת לבנון, שר הביטחון אריאל שרון, מטרות נוספות, מרחיקות לכת, שנתמכו בידי בגין, כמו חתימה על הסכם שלום עם לבנון ופגיעה במעמדו של אש"ף ביהודה ושומרון ובחבל עזה. המלחמה הייתה אמורה להיות מהירה ומעוטת קורבנות, אבל הפכה למלחמת גרילה ארוכה (הסתיימה למעשה רק ב-2000 עם יציאת צה"ל מלבנון) שגבתה קורבנות בהתמדה.

"בגין עצמו נקרע מבפנים בכל פעם שהודיעו לו על עוד חייל שנפל, ונפגע עד עמקי נשמתו מההפגנה המתמשכת מול מעונו הרשמי, עם שלט שמנה את מספר החללים" (עמ' 186). בישיבת הממשל ה ב-28 באוגוסט 1983 הסתפק בגין במשפט קצר שרמז על התפטרותו: "אני חש שאיני יכול להמשיך" (עמ' 190). לאחר מכן פרש בפועל מהשלטון, כאשר את מכתב ההתפטרות הגיש לא בגין עצמו אלא מזכיר הממשלה. סביר להניח כי הסיבות העיקריות להתפטרותו היו הסתבכות המלחמה בלבנון ונבצרות נפשית ופיזית. ההוכחה שהיה במצב של חוסר יכולת לתפקד, היא הסתגרותו במגוריו החל מפרישתו מראשות הממשלה ב-1983  עד למותו במארס 1992. הוא לא עסק בכתיבה, כמו של זיכרונות, לא התראיין ולא קיבל אורחים, מלבד בני משפחתו ואנשי אמון מעטים.

ציון: 9-

יצחק שמיר: שמירה על שלמות ארץ ישראל (אוקטובר 1983-ספטמבר 1984; אוקטובר 1986-יולי 1992)

יצחק שמיר נולד  ב-1915 בעיירה קטנה (רוז'נוי), אשר בתום מלחמת העולם הראשונה הייתה חלק מפולין, וכיום נמצאת בשטחה של בלארוס. הוא עלה לארץ ב-1935, ב-1937 הצטרף לאצ"ל וב-1941 ללח"י. ב-1942, בעקבות הריגתו של מפקד לח"י אברהם שטרן (יאיר), היה שמיר לאחד משלושת חברי ההנהגה של הארגון. ב-1946 הוגלה על ידי הבריטים לאריתריאה, אך הצליח לברוח משם, ומספר ימים לאחר הקמת המדינה הגיע לארץ. שמו נקשר ברצח המתווך מטעם האו"ם בסכסוך הישראלי-ערבי הרוזן פולקה ברנדוט בספטמבר 1948. המתווך היה פרו-ערבי. בחייו האזרחיים, התגייס שמיר למוסד, הקים את האגף למבצעים מיוחדים ולחיסולים ופיקד עליו.

ב-1970 הצטרף שמיר לתנועת חרות, וב-1977, בעקבות עלייתו של הליכוד לשלטון, נבחר ליושב ראש הכנסת. הוא נמנע בהצבעה על הסכם השלום עם מצרים ב-1979. לאחר התפטרותו של משה דיין מתפקיד שר החוץ ב-1979, נתמנה שמיר במקומו; ולאחר התפטרותו של עזר ויצמן מתפקיד שר הביטחון  ב-1980 הפך שמיר לאישיות השנייה בליכוד לאחר בגין. שמיר המשיך לכהן כשר החוץ בממשלתו השנייה של בגין ב-1983-1981, ובאוקטובר 1983 החליף אותו בתפקיד ראש הממשלה, תוך שמירה על משרת שר החוץ. בתור ראש ממשלה נאלץ שמיר להתמודד עם מציאות קשה: המשך הסתבכות המלחמה בלבנון ואינפלציה שדהרה בסוף תקופת כהונתו ב-1984  ל-400% בשנה.

אף על פי כן, בבחירות לכנסת שנערכו ביולי 1984 זכה הליכוד בראשות שמיר ב-41 מנדטים. המערך קיבל  44 של מנדטים. כיוון ששתי המפלגות הגדולות האלה התקשו להקים קואליציה לבדן, הוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית ברוטציה בתפקיד ראש הממשלה. בשנתיים הראשונות עמד מנהיג מפלגת העבודה, שמעון פרס, בראשות הממשלה, ושמיר המשיך בתפקיד שר החוץ – ובשנתיים הבאות הם התחלפו בתפקידים: שמיר ראש הממשלה, ופרס שר החוץ.

ב-30 באוגוסט 1987 החליטה הממשלה לבטל את פרויקט בניית מטוס הקרב הישראלי "לביא". שרי המערך הצביעו בעד הביטול, בעוד שרי הליכוד, בהם ראש הממשלה שמיר, התנגדו לביטול. רק שר האוצר מטעם הליכוד, משה נסים, תמך בביטול הפרויקט משיקולים כלכליים. נסים הסביר כי מנועו של המטוס יהיה אמריקאי, כך שייצור המטוס לא יביא לאי תלות בארה"ב בייצורו, אבל עלותו תהיה גבוהה בהשוואה לעלותו של  מטוס מתחרה מארה"ב. 

בתקופת כהונתו של שמיר כראש ממשלה, שר החוץ פרס, בחשאיות גמורה וללא ידיעת ראש הממשלה, ניהל שיחות עם מלך ירדן חוסיין. השיחות הניבו ב-17 באפריל 1987 את "הסכם לונדון" לפיו תקבל ירדן את השליטה ברוב שטחי הגדה המערבית, וכך תיפתר הבעיה הפלסטינית באמצעות ירדן, ללא אש"ף. שמיר, אשר דגל בארץ ישראל השלמה, התנגד להסכם, ולכן פרס לא יכול היה לקדם את ביצועו. נגד טענתו של פרס ותומכיו כי ביצוע ההסכם הזה יכול היה למנוע את פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית בדצמבר 1987, אפשר לטעון כי מדובר היה בהסכם מעורפל, שבכל מקרה לא ניתן היה לבצעו. האינתיפאדה הפתיעה את  הממסד המדיני והצבאי.

ב-1 בנובמבר 1988 נערכו בחירות לכנסת, אשר לפי תוצאותיהן יכול היה יצחק שמיר להרכיב ממשלה, ללא קואליציה עם המערך. בעקבות התוצאות האלה, שמיר המשיך לעמוד בראשות הממשלה, ועם זאת המשיך גם בקיום קואליציה עם המערך ללא רוטציה בתפקיד ראש הממשלה.  פרס מונה לשר האוצר, ורבין המשיך בתפקיד שר הביטחון. פרס ניסה להפיל את ממשלתו של שמיר, ובכך אולי לאפשר לישראל לקדם שלום עם הפלסטינים. ביוזמת פרס, ב-15 במארס 1990 נפלה ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון בכנסת  והפכה לממשלת מעבר. אבל פרס נכשל להקים ממשלה חלופית, בעוד שמיר הצליח להרכיב ממשלה חדשה, ללא המערך, ביוני 1990.  זו הייתה קואליציה ימנית-דתית, שלא הותירה מקום להסדר ישים  עם  הפלסטינים.

בינואר 1991, במלחמה בהנהגת ארה"ב לשחרור כוויית מהכיבוש של עיראק, נענה שמיר לדרישת הנשיא ג'ורג' בוש (האב) לא להגיב – על אף שעשרות טילים עיראקיים נורו על ישראל וגרמו לנזקים בעיקר ברכוש. הנשיא בוש חשש כי הצטרפותה של ישראל למלחמה נגד עיראק עלולה לערער את תמיכת מדינות ערב במלחמה.

שמיר התנגד בנחישות להשתתפותה של ישראל בוועידה בינלאומית לשלום, כיוון שזו בהכרח תְקדֵם פתרון שנועד להביא לנסיגה ישראלית מהשטחים. אף על פי כן, בלחץ אמריקאי הסכים  שמיר להשתתפותה של ישראל בוועידת מדריד לשלום –  שנפתחה ב-30 באוקטובר 1991 – ביחד עם מדינות ערב ומשלחת ירדנית-פלסטינית. אבל היה זה ויתור על פרוצדורה, ולא על המהות. העיקרון שאימץ, "שלום תמורת שלום", ולא "שלום תמורת שטחים" מנע התקדמות במשא ומתן שהחל בעקבות כינוס הוועידה. עצם השתתפותה של ישראל בוועידה הביאה לפרישת מפלגות ימניות אחדות מהקואליציה ולצורך להקדים את הבחירות לכנסת ליוני 1992. תוצאות הבחירות האלה אִפשרו למועמד מפלגת העבודה יצחק רבין להקים קואליציה בראשותו.

הציון:8-

שמעון פרס: חתרן בלתי נלאה לשלטון ולשלום (ספטמבר 1984-אוקטובר 1986; נובמבר 1995-יוני 1996)

שמעון פרס נולד בעיירה וִישְנֶבָה ב-1923, אז חלק מפולין והיום בבלארוס. הוא עלה לארץ עם הוריו בגיל 11, לא היה חבר בפלמ"ח ומעולם לא היה חייל. במלחמת העצמאות הוא עסק ברכש צבאי, וכבר בגיל 29, לאור כישוריו, מינה אותו ראש הממשלה בן-גוריון למנכ"ל משרד הביטחון. בתור מנכ"ל משרד הביטחון ובהמשך סגן שר הביטחון נמנה פרס עם היוזמים להקמת רשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) והתעשייה האווירית. כמו כן מילא תפקיד מרכזי בהקמת הכור הגרעיני בדימונה לייצור נשק גרעיני, וגם בהידוק הברית עם צרפת מאמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60 שהביאה לאספקת מטוסים, טנקים ואמצעי לחימה אחרים לישראל.

ב-1959 נבחר פרס לכנסת מטעם  מפא"י ומאז כיהן כחבר כנסת, כמעט ברציפות, במשך 48 שנים. בעקבות פרישתו של בן-גוריון ממפא"י והקמתו את  רפ"י, הצטרף פרס למפלגה הזו, והחל מ-1965 כיהן בכנסת מטעמה, עד לאיחוד בין מפא"י לרפ"י בינואר 1968.

לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מתפקיד ראש הממשלה באפריל 1974, בהתמודדות על התפקיד הזה הפסיד פרס ליצחק רבין – אבל זכה בתיק שר הביטחון. בתור שר הביטחון הוא איגף את רבין מימין ותמך בצורה זו או אחרת במתנחלים שהתעקשו להקים יישובים ביהודה ושומרון. לקראת הבחירות לכנסת במאי 1977,  בפברואר 1977 שוב התמודד פרס מול רבין על ראשות המפלגה  ושוב הפסיד, אבל בהפרש קטן: 1404 מול 1445. התפטרותו של רבין מראשות הממשלה וראשות מפלגת העבודה בסמוך לפני הבחירות לכנסת (בעקבות פרשת חשבון הדולרים בארה"ב), הותירה את הנהגת המפלגה בידי פרס, ללא התמודדות. אבל ההפסד מול הליכוד בבחירות במאי 1977 נרשם בעיקר לחובתו, ולא לחובתו של רבין.  ב-1981 בבחירות לכנסת מול הליכוד בראשות בגין, שוב הפסיד פרס ומפלגת העבודה בראשותו נותרה באופוזיציה.

ממשלת הרוטציה    תוצאות  הבחירות שנערכו ביולי 1984 לא אִפשרו לאף אחת משתי המפלגות הגדולות, העבודה והליכוד, להקים קואליציה ללא שותפות עם המפלגה הגדולה היריבה. בעקבות זאת בספטמבר 1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות שתי המפלגות הגדולות, ועם רוטציה בתפקיד ראש הממשלה. בשנתיים הראשונות עמד פרס בראשות הממשלה ויצחק שמיר היה שר החוץ – ובשנתיים הבאות הם התחלפו בתפקידים. כבר בתחילת דרכו בראשות הממשלה, בינואר 1985 ביוזמתם של פרס ושר הביטחון רבין, קיבלה הממשלה החלטה חשובה: נסיגה מרוב השטח שכבש צה"ל במלחמת לבנון, ל"רצועת ביטחון" לאורך הגבול הצפוני. הנסיגה ארכה כחמישה חודשים. החלטת הנסיגה זכתה בתמיכת חברי העבודה בממשלה ושל רק שניים מחברי הליכוד בה, בהם השר דוד לוי, בעוד יצחק שמיר נמנע בהצבעה.

הישג נוסף חשוב ביותר של הממשלה בראשות פרס היה קבלתה את  "התוכנית לייצוב המשק" ביולי 1985. התוכנית בלמה את האינפלציה שהגיעה למעל 400% בשנה ועזרה להקטין את הגירעון במאזן התשלומים של הממשלה. תפקיד מרכזי בהתווייתה ובהשגת הסכמה רחבה של הגופים הרלוונטיים לביצועה של התוכנית הזו מילאו פרס ושר האוצר מטעם הליכוד (ליברלים) יצחק מודעי. פרס הצליח להשיג את תמיכת ההסתדרות ושל שרי העבודה לתוכנית. למודעי, כשר האוצר, היה חלק חשוב בגיבושה ובהשגת התמיכה של המעסיקים ושל שרי הליכוד לתוכנית.  אפשר לומר כי "התוכנית לייצוב המשק" הצילה את הכלכלה הישראלית מקריסה.

בתקופת כהונתה של ממשלת הרוטציה הוקם "פורום ראשי הממשלה", בו היו חברים פרס, שמיר ורבין, הגוף הזה קיבל את ההחלטות החשובות בתחום המדיני-ביטחוני. בפורום הזה התקבלה פה אחד ההחלטה להעניק חנינה לאנשי שב"כ, שהיו מעורבים בהריגת שני מחבלים באפריל 1984 (עוד בתקופת ממשלת שמיר) שחטפו אוטובוס. הֶרֶג שני המחבלים האלה  בוצע לאחר שנוסעי האוטובוס כבר שוחררו, המחבלים נכנעו וחקירתם הושלמה. החנינה לאנשי השב"כ הוענקה מראש, בלי להעמידם למשפט. היועץ המשפטי של הממשלה, פרופ' יצחק זמיר, אשר התנגד לפרוצדורה הזו, "סיים את תפקידו" [פוטר למעשה] ביוני 1986, ובאותו החודש הוענקה החנינה לאנשי השב"כ על ידי הנשיא חיים הרצוג.

ביוזמתו של פרס, ומול התנגדות שרי הליכוד, בספטמבר 1986 הסכימה הממשלה למסור לבוררות בינלאומית את הסכסוך בין ישראל למצרים על הריבונות בשטח טאבה (שטח דרומית לאילת של כק"מ מרובע). (ב-1988 פסקה הבוררות כי על ישראל להחזיר את טאבה למצרים.) הממשלה הפריטטית עם הליכוד לכאורה הגבילה ואף שמה לאל את יכולתו של פרס לפעול באופן חד צדדי לקידום שלום עם מדינות ערב והפלסטינים. ואולם בפועל, פרס לא ויתר. הוא פעל בחשאי  וניהל מגעים דיפלומטיים ללא ידיעת הממשלה, שלא הניבו פירות.

פרס החליט לקיים את הסכם הרוטציה עם שמיר, ובאוקטובר 1986 העביר לו את ראשות הממשלה.

 פרס, בתור שר האוצר בממשלת יצחק שמיר שהוקמה ב-1988,  ניסה להפיל את ממשלתו, ובכך קיווה לאפשר לישראל לקדם שלום עם הפלסטינים. ביוזמת פרס, ב-15 במארס 1990 נפלה ממשלת שמיר בהצבעת אי אמון בכנסת והפכה לממשלת מעבר. הנשיא חיים הרצוג הטיל על פרס להקים ממשלה חדשה, אך פרס נכשל, וביוני הרכיב שמיר ממשלה חדשה, ללא המערך. בתקופת ממשלת רבין 1995-1992, מילא פרס תפקיד מפתח בקידום שלום עם הפלסטינים, בהתוויית הסכמי אוסלו א' (1993) ואוסלו ב' (1995).

חזרה לראשות הממשלה בעקבות רצח רבין      ראש הממשלה יצחק רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995 וכבר באותו הלילה בחרה הממשלה בפרס לראשות הממשלה. פרס החליט כי בדומה לרבין המנוח, הוא יכהן גם כשר הביטחון. לשר החוץ, משרה שפינה, הוא מינה את אהוד ברק, אשר בתור רמטכ"ל לשעבר התאים להיות דווקא שר הביטחון. פרס לא ניצל את ההזדמנות לערוך בחירות כלליות לאחר היכנסו לתפקיד. עריכת בחירות במועד הזה אמורה הייתה להבטיח ניצחון לפרס, כממשיך דרכו של רבין, אשר האהדה לדרכו גברה בעקבות הירצחו. נראה כי פרס רצה לזכות באמון הציבור בזכות עצמו, ולא כמי שעלה לשלטון על גל התמיכה בעקבות רצח רבין.

אירועים אחדים גרמו להפסדו  של פרס בבחירות לראשות הממשלה והכנסת שהתקיימו במאי 1996. בחודשים פברואר-מארס 1996 התרחשו שלושה פיגועי טרור אשר הביאו למותם של 45 יהודים. מעשי הטרור פגעו באמון הציבור בתהליך השלום עם הפלסטינים, אותו ייצג פרס.  באפריל 1996, במבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה בלבנון, כתוצאה מירי צה"לי על כפר הלבנוני קאנא,  נהרגו 102 אזרחים, בהם ילדים.. האירוע פגע קשה בהצבעת הציבור הערבי בארץ לטובת פרס. פרס הפסיד בבחירות לטובת ראש הממשלה מטעם הליכוד, בנימין נתניהו.

המשך פעילותו למען השלום  לאחר הפסדו בבחירות ב-1996 והיבחרותו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה ב-1997 – עד 2003 לא חזר פרס להיאבק על ראשות מפלגת העבודה. אבל הוא ניסה להציל את השלום בתקופה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000. בעת כהונת ממשלת אהוד ברק,  נפגש פרס עם ערפאת בנובמבר 2000, אך הפגישה לא הניבה תוצאות.

לאחר התפטרותו של עמרם מצנע מראשות מפלגת העבודה ב-2003, פרס החליפו ועמד בראש המפלגה עד 2005, עת הפסיד את התפקיד באופן מפתיע בהתמודדות מול עמיר פרץ. מתחילת המאה ה-21, ואף ביתר שאת, המשיך פרס לפעול לקידום שלום עם הפלסטינים, גם כאשר הסיכויים לכך נראו קלושים למדי. חלק מפעילות זו – בדומה להתנהלותו בשנים 1990-1984 – נעשה בחשאי ובחריגה מסמכויותיו.  היה זה בשנים 2003-2001, בתפקידו כשר החוץ בממשלה בראשות אריאל שרון בתקופת האינתיפאדה השנייה; וכמו כן בשנים 2014-2007, בעת כהונתו כנשיא המדינה, כאשר במשך רוב התקופה הזו, החל מ-2009 בראשות הממשלה עמד בנימין נתניהו. פרס נפטר ב-2016 בגיל 93.

פרס היה נעדר אידיאולוגיה עקבית, אך נראה כי השכיל לשנות את עמדותיו לאור הבנת המציאות המִשתנה. הוא היה אקטיביסט בתקופת מנהיגותו של בן-גוריון בשנות ה-50 וה-60, והמשיך לייצג קו ניצי בנושא ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובסיני עד אמצע שנות ה-70. שינוי בהשקפתו התחולל בעקבות הסכם השלום עם מצרים ב-1979-1978, עת תמך בהסכם שכלל חזרה לגבולות 1967 בסיני ופינוי יישובים. בשנות ה-80 הוא התנגד לקו הניצי של בגין ואחר כך שמיר בנושא הירדני-פלסטיני, והחל מתחילת שנות ה-90 היה אדריכל בולט של הסכמי אוסלו וחדור בשאיפה לממשם: השגת שלום עם הפלסטינים במחיר הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל.

ציון 8.

אהוד ברק: כוכב נופל (יולי 1999-מארס 2001)

אהוד ברק נולד בקיבוץ משמר השרון ב-1942. הוא שירת בסיירת מטכ"ל ונעשה מפקדהּ, זכה בחמישה צל"שים, והיה לחייל המעוטר ביותר בצה"ל (יחד עם נחמיה כהן). מ-1991 עד ינואר 1995 כיהן ברק כרמטכ"ל. בתקופת שירותו הצבאי סיים בהצטיינות תואר ראשון במתימטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית והחזיק בתואר שני בחקר ביצועים מאוניברסיטת סטנפורד.

לאחר סיום שירותו הצבאי, החל בקריירה פוליטית. ב-1995 היה לשר הפנים בממשלת רבין, ולאחר רצח רבין בנובמבר 1995 מונה על ידי ראש הממשלה פרס לשר החוץ. בעקבות הפסדו של פרס לנתניהו בבחירות ב-1996, ב-1997 נבחר לעמוד בראשות מפלגת העבודה. בבחירות לראשות הממשלה ולכנסת שנערכו במאי 1999 ניצח ברק את נתניהו, ומפלגת העבודה זכתה ב-7 מנדטים יותר מהליכוד: 26 מול 19.

בראשית תקופת כהונתו כראש ממשלה נתן ברק עדיפות להשגת הסדר עם הסורים על פני הפלסטינים. במארס 2000 התברר לברק כי מאמציו להשגת שלום עם סוריה בראשות הנשיא חאפז אל-אסד נכשלו. מכשול רציני בדרך להסדר היה הנושא הטריטוריאלי. [ברק עמד על כך שכל חופיה של כינרת יהיו בריבונותה הבלעדית של ישראל – בעוד אסד התעקש כי לסוריה  תהיה גישה לכינרת בחופה המזרחי, כפי שהיה המצב בפועל לפני מלחמת ששת הימים. המצב הזה נגד את מפת  הגבולות משנת 1923 בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה (בשליטת צרפת), לפיה כל שטחה של כינרת נכלל בתחום ארץ ישראל.] 

ברק רצה לצאת מלבנון כחלק מהסדר מדיני עם הסורים, בהנחה כי הסכם שלום עם סוריה – לאור השפעתה הרבה של דמשק בלבנון – יבטיח הסדר ביטחוני ואף הסכם שלום גם עם לבנון, במקום נסיגה חד-צדדית מלבנון, ללא תמורה.  הרמטכ"ל שאול מופז ורוב חברי המטכ"ל לא תמכו ביציאה חד-צדדית [מחשש כי מהלך כזה יאפשר  לחיזבאללה להגיע לגבולה הצפוני של ישראל; ויתפרש על ידי הפלסטינים כבריחת צה"ל תחת לחץ צבאי מתמשך, ויעודד אותם לנקוט בדרך אלימה להשגת מטרותיהם, כפי שעתיד היה לקרות באינתיפאדה השנייה] .

אף על פי כן, ביוזמתו של ברק, ובהתאם להבטחתו במסע הבחירות, ב-24 במאי 2000 השלים צה"ל את נסיגתו מלבנון. שהייתו של צה"ל בלבנון מאז יוני 1982, במשך 18 שנה, גבתה למעלה מ-1,200 הרוגים, כאשר המשך השהייה פירושו היה ספיגה נוספת של אבדות, במסגרת מלחמת ההתשה שניהל חיזבאללה. על כן, הנסיגה משטחה של לבנון התקבלה בציבור בברכה. עם זאת נמתחה ביקורת על אופן הנסיגה. כדי למנוע פגיעה בכוחות הנסוגים – מטרה שהושגה – בוצעה הנסיגה בשעות הלילה ובחופזה ודמתה לבריחה, תוך נטישת ציוד צבאי בשטח.

לאחר השלמת הנסיגה מלבנון, אץ ברק להגיע להסכם עם הפלסטינים. ביולי 2000 נערכה ועידת קמפ דיוויד בהשתתפותם של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, אהוד ברק ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת. במהלך הוועידה, כדי להגיע להסכם שלום, הציע ברק את ההצעות הנדיבות ביותר לפלסטינים מכל ראש ממשלה ישראלי בעבר ובעתיד (מלבד אהוד אולמרט) – אבל נתקל בסירוב מצד ערפאת, אשר ייתכן כי כבר אז חשב על אינתיפאדה. לכן נראה כי עלייתו המתוקשרת של מנהיג הליכוד והאופוזיציה אריאל שרון להר הבית בסוף ספטמבר 2000, הייתה בעיקר תירוץ עבור ערפאת לפתוח באינתיפאדה השנייה.

עוד לפני יציאתו של ברק לשיחות בקמפ דיוויד ובמהלכן, הקואליציה שלו הלכה והתפרקה, ולבסוף נשענה על 32 חברי כנסת. אי השגת הסכם עם הפלסטינים, ובעיקר פרוץ האינתיפאדה, השמיטו את הבסיס הציבורי מאחורי המשך כהונתו כראש ממשלה. בפברואר 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (ולא לכנסת) בהן מועמד הליכוד אריאל שרון ניצח את ברק.

אהוד ברק כיהן את התקופה הקצרה ביותר בתפקיד ראש הממשלה, שנה ו-245 ימים. ההישג היחיד שלו היה יציאה מלבנון. חוסר ניסיון פוליטי  וזלזול בחבריו בממשלה היו בעוכריו.

ציון 7.

אריאל שרון: אדריכל מלחמת לבנון הראשונה; יקיר המתנחלים כְּשר בממשלה ומפרק ההתנחלויות כראש ממשלה (מארס 2001-ינואר 2006)

אריאל שרון נולד ב-1928 בכפר מל"ל שבשרון. לפני כניסתו לפוליטיקה התרפסם כאיש צבא נועז ועתור הישגים. הוא השתתף בקרב לטרון ב-1948, במהלכו נפצע קשה. ב-1953 הקים את "יחידת 101" שתפקידה היה להיות יחידת קומנדו הפועלת בשטח האויב. הוא השתתף ופיקד על קרבות מרכזיים בסיני במבצע קדש ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967, ובשנים 1973-1969 היה אלוף פיקוד הדרום. שרון השתחרר מצה"ל ביוני 1973, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר, והודות לכך לא נתפס בציבור, כאחראי למחדל המלחמה הזו. לעומת זאת, הוא דווקא הצטייר בציבור כגיבור מלחמת יום הכיפורים, בכך שיזם את צליחת תעלת סואץ בראשות אוגדה שבפיקודו, והמשיך להתקדם לכיוון קהיר – מהלך שאילץ את המצרים להסכים להפסקת אש.

בתקופה הקצרה שבין שחררו מצה"ל לבין חזרתו למדים במלחמת יום הכיפורים, היה בין הדמויות המרכזיות שהביאו להקמת מפלגת הליכוד, שכללה נוסף למפלגות "חרות" ו"ליברלים" את "הרשימה הממלכתית". בממשלתו הראשונה של מנחם בגין (1981-1977) היה שרון שר החקלאות ויושב ראש ועדת השרים לענייני התיישבות. בתפקידו האחרון יזם הקמת התנחלויות ביהודה ושומרון והפך ליקיר המתנחלים.

בתפקידו כשר הביטחון (1983-1981) בממשלתו השנייה של בגין, היה שרון אדריכל מלחמת  לבנון הראשונה. זו החלה ביוני 1982 במטרה המוצהרת להרחיק את מחבלי אש"ף למרחק של כ-40 ק"מ מגבולה הצפוני של ישראל, כדי להבטיח את שלומם של תושבי הגליל מירי קטיושות. ואולם שרון תכנן וביצע במלחמה זו תוכנית בעלת מטרות רחבות יותר והן הקמת שלטון ידידותי בלבנון בראשות הנוצרים ושימת  קץ לשאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים. המטרה להקים ממשלה ידידותית בלבנון נכשלה לאלתר. כניסתו של צה"ל לביירות לא מנעה את הירצחו של הנשיא הלבנוני בשיר ג'ומייל, מנהיג ה"פלנגות" [כוחות נוצריים] בספטמבר 1982, על ידי גורמים פרו-סוריים. (גם הגשמת המטרה המוצהרת נכשלה. אבדות קשות, הביאו את צה"ל ב-1985 לסגת מרוב שטחה של לבנון לרצועת ביטחון צרה לאורך הגבול.) בעת שהותו של צה"ל בביירות, הטילה ישראל על כוחות נוצריים, "הפלנגות", לטהר את מחנות הפליטים הפלסטיניים בעיר, "סברה ושתילה", ממחבלים – אבל הפלנגות ביצעו במחנות טבח: רצחו ללא הבחנה, כולל נשים וילדים. ועדת חקירה ממלכתית ישראלית לחקר הטבח קבעה כי שרון התעלם מהסכנה של ביצוע טבח בפלסטינים על ידי הפלנגות, כנקמה על רצח מנהיגם בשיר ג'ומייל. [חשוב להדגיש כי הרצח של ג'ומייל לא בוצע על ידי פלסטינים, ולכן הטענה כי ניתן היה לצפות שהפלנגות ינקמו על הרצח דווקא בפלסטינים לא נראית חזקה דיה.]  הוועדה המליצה ששרון יסיים את תפקידו כשר הביטחון וכי תיק הביטחון לא יופקד עוד בידיו. בעקבות מסקנות הוועדה, נאלץ שרון לפרוש מתפקיד שר הביטחון ונראה היה כי שובו לצמרת הליכוד ולפוליטיקה בכלל נחסמה.

ואולם שרון חזר בהדרגה לפוליטיקה, ואף ביתר שאת במאבק על ראשות הליכוד. הוא היה שר המסחר והתעשייה בממשלת הרוטציה פרס-שמיר בין השנים 1988-1984, ושר הבינוי והשיכון בממשלת הימין בראשות שמיר בין השנים 1992-1990. מעמדו בליכוד היה חזק דיו כדי לאתגר את מנהיגותו של שמיר ואף להתמודד נגדו על ראשות הליכוד – על אף שללא הצלחה.

כאשר בנימין נתניהו הקים את ממשלתו הראשונה ב-1996, הוא ראה בשרון מתחרה מסוכן ולכן החליט לא למנותו לשר – אבל בלחצם של בכירים בליכוד נאלץ לשנות את החלטתו וליצור עבור שרון תיק מיוחד, שר התשתיות הלאומיות. לאחר התפטרותו של דוד לוי מתפקיד שר החוץ, באוקטובר 1998 זכה שרון גם בתיק שר החוץ. בעקבות הפסדו של נתניהו בבחירות לראשות הממשלה ב-1999, פרש נתניהו מראשות הליכוד ומהכנסת, ושרון תפס את מקומו כמנהיג הליכוד והאופוזיציה.

ב-28 בספטמבר 2000, בקריאת תיגר על נכונותה של ממשלת ברק לעשות ויתורים טריטוריאליים  לפלסטינים בכלל ובירושלים במיוחד, עלה שרון להר הבית. הדעה הרווחת היא שגם לוּלא עלייתו של שרון להר הבית, האינתיפאדה השנייה הייתה פורצת. עם זאת, הצעד הפרובוקטיבי הזה בעיני הפלסטינים נוצל על ידי ערפאת לפתוח בהתקוממות. דווקא הצתת האינתיפאדה מצד שרון סללה את דרכו לראשות הממשלה. כישלונה של ממשלת ברק לדכא את האינתיפאדה – בנוסף לכישלונו של ברק להגיע להסכם עם הפלסטינים למרות נכונותו הרבה לוויתורים – השמיטו את הבסיס הציבורי מממשלתו ואילצו את ברק לערוך בחירות לראשות הממשלה. בפברואר 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (ולא לכנסת) בה מועמד הליכוד אריאל שרון ניצח את ברק ברוב של כשני שליש (62%).

בראשות הממשלה     במקום להסתבך בהרכבת ממשלה צרה (לליכוד היו רק 19 חברי כנסת), הקים שרון ממשלת אחדות רחבה יחד עם העבודה, תוך  מסירת שני תיקי מפתח לעבודה (לה היו 26 חברי כנסת): הביטחון לבנימין בן-אליעזר (פואד) והחוץ לשמעון פרס. שרון הצליח לכונן יחסי ידידות עם הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ג'ורג' בוש הבן, כאשר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, הביאו את הממשל לגלות יותר הבנה לדרך התמודדותה של ישראל עם הטרור הפלסטיני. הבעיה המרכזית לפניה ניצבה הממשלה הייתה האינתיפאדה.  שרון הצליח לצמצם את ממדיה באמצעות מבצע "חומת מגן" – פעולה צבאית רחבה ביהודה ושומרון בה החל בסוף מארס 2002. כמו כן, לאחר התלבטות, הסכים  שרון להתחיל בהקמת גדר, למעשה חומה, שהפרידה בין רוב השטחים אותם כבשה ישראל  ביוני 1967 לבין שטחי מדינת ישראל הריבונית. הקמת החומה נועדה להקשות על מעבר מחבלים מיהודה ושומרון לתחומי מדינת ישראל – אבל עצם הקמתה רמזה גם על נכונותה של ישראל לוותר בבוא העת על חלק ניכר משטחי יהודה ושומרון. זאת ועוד. שרון הודיע על תמיכתו ב"מפת הדרכים" עליה הכריז הנשיא בוש ב-24 ביוני 2002. זו הייתה תוכנית רב שלבית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שכללה מיגור הטרור והקמת מדינה פלסטינית.

שרון הפך לראש ממשלה פופולרי ובבחירות לכנסת בינואר 2003 (שחזרו להיערך לכנסת בלבד, ללא בחירות נפרדות לראשות הממשלה ולכנסת) הכפיל הליכוד את כוחו מ-19 ל-38 מנדטים. הוא הקים ממשלה ללא מפלגת העבודה. לראשונה מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, ממשלתו לא כללה את המפלגות החרדיות.

בנאום שנשא שרון ב"כנס הרצליה" בדצמבר 2003 הוא רמז לראשונה על נכונותו לפנות התנחלויות מרצועת עזה ולהסיג את צה"ל מהאזור. בפנותו אל הפלסטינים אמר: "אין לנו עניין לשלוט בכם. אנו מעוניינים שתנהלו את חייכם בעצמכם, במדינה משלכם – מדינה פלסטינית דמוקרטית, בעלת רציפות טריטוריאלית ביהודה ושומרון". אבל, המשיך שרון, אם הפלסטינים ימשיכו לא לבצע את חלקם ב"מפת הדרכים", "ישראל תיזום מהלך ביטחוני חד-צדדי של התנתקות מהפלסטינים".

ב-2004 אושרה תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בממשלה, ובפברואר 2005 היא אושרה על ידי הכנסת. התוכנית כללה פינוי כל ההתנחלויות ברצועת עזה בהן גרו כ-8,000 תושבים  ונסיגת צה"ל מכל שטחה של רצועת עזה,  נוסף לפינוי ארבעה יישובים ביהודה ושומרון. התוכנית נגדה את  הצהרותיו של שרון לקראת הבחירות שנערכו בינואר 2003, הצהרות בהן הביע התנגדות לפינוי יישובים כלשהם מרצועת עזה, כולל היישוב המבודד נצרים, בקבעו כי "דין  נצרים כדין תל-אביב". תוכנית ההתנתקות לא זכתה לרוב במשאל שנערך בקרב חברי הליכוד, ועוררה התנגדות עזה בקרב הימין בישראל. כל זה לא הפריע לשרון לבצע – בעזרת הצבא והמשטרה – את תוכנית ההתנתקות באוגוסט-ספטמבר 2005.

ביצוע תוכנית ההתנתקות פגע במעמדו של שרון בליכוד. במקום להיאבק נגד מתנגדיו הרבים בליכוד, בנובמבר 2005 הקים שרון, יחד עם תומכיו בליכוד, מפלגה חדשה בשם "קדימה". בין חברי הליכוד שהצטרפו לשרון היו ציפי לבני ואהוד אולמרט. כמו כן הצטרפו למפלגתו שלושה חברי כנסת של העבודה, בהם שמעון פרס. הגשמת תוכנית ההתנתקות הביאה לעלייה חוצה מפלגות בפופולריות של שרון, וסקרים העריכו כי בבחירות לכנסת שנקבעו למארס 2006 תקבל "קדימה" 40 מנדטים. ואולם בדצמבר 2005 עבר שרון אירוע מוחי ואירוע מוחי נוסף ב-4 בינואר 2006. מהאירוע האחרון שרון לא התאושש, שקע בתרדמת ונבצר ממנו למלא את תפקידו. כבר בערב ה-4 בינואר ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט החליף את שרון. 

לאחר עלותו של שרון לשלטון, חל מהפך בהשקפתו ובמדיניותו. מחסיד ארץ ישראל השלמה הוא הפך לראש הממשלה הראשון שמסר שטחי מולדת לפלסטינים. מ"אבי ההתנחלויות" והכרעה בכוח הוא הפך למאמין שדווקא פינוי חד צדדי של שטחים והקטנת החיכוך עם אוכלוסייה עוינת עשויים להוביל להפחתת האלימות ובסופו של דבר לשלום. [נכון כי גם ראשי ממשלה אחרים, כמו בגין, שינו את עמדותיהם לאחר שהתיישבו על כיסא ראש הממשלה – אבל אצל שרון השינוי היה הרבה יותר חד ונגד באופן מוחלט את הבטחתו לפני הבחירות. אפשר לטעון – גם אם בהגזמה מסוימת – ששרון היה איש מפלגת העבודה, אשר התחפש לאיש ליכוד כדי להגיע לשלטון, אבל לאחר שכבר השיג את מטרתו (השלטון),  הרשה לעצמו לבצע את תוכניתו האמיתית. יש לציין כי אהוד ברק – בהיעדר אפשרות להגיע להסדר מוסכם עם הפלסטינים –  הקדים את שרון בנכונות לבצע נסיגות חד צדדיות משטחים אותם כבשה ישראל ב-1967, אבל לא היה לו את הכוח הפוליטי לבצע את רעיונו.]

ציון 8.

אהוד אולמרט, ינואר 2006-מארס 2009

אהוד אולמרט נולד ב-1945 בבנימינה לאב שכיהן במשך שתי קדנציות כחבר כנסת מטעם "חרות". אולמרט הזדהה עם "חרות" משחר ילדותו, אבל בתקופת מנהיגותו של מנחם בגין לא צלחה דרכו במפלגה הזו. ב-1966 בגיל 21, במהלך ועידת המפלגה, קרא אולמרט לבגין להתפטר, כיוון שהפסיד ב-6 מערכות בחירות לכנסת. בהמשך הצטרף אולמרט למורדים בבגין מתוך "חרות" בראשות שמואל תמיר. לאחר הצטרפותה של מפלגת "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר לליכוד, נבחר אולמרט לכנסת בדצמבר 1973. אולמרט היה חבר כנסת פעיל מאוד, אבל לא שימש שר בשתי הממשלות של בגין בין השנים 1983-1977. הוא התקרב ליורשו של בגין, יצחק שמיר וכיהן שר בשתי ממשלות בראשותו: שר בלי תיק בשנים 1990-1988, ושר הבריאות ב-1992-1990, תפקיד בו החל לפעול לחקיקת חוק בריאות ממלכתי, אך לא זכה להשלימו.

לאחר הקמת ממשלת קואליציה בראשות מפלגת העבודה בהנהגת יצחק רבין ב-1992, העדיף אולמרט במקום לשבת כחבר כנסת באופוזיציה, להתמודד על ראשות העיר ירושלים. ב-1993 הוא ניצח את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק ועמד בראש העיר במשך שתי כהונות עד 2003. בתור ראש העיר הוא הוביל מהפכה בכל התחומים, בהם חינוך, רווחה ותחבורה. במהלך כהונתו נוכח לדעת בקיומן למעשה של שתי ישויות נפרדות בעיר, יהודית וערבית,  המתקיימות בשכונות שונות כל כך, וכי "העיר שחוּברה לה יחדיו" היא מיתוס. בעקבות זה חל מהפך בהשקפתו והגיע למסקנה כי הפתרון לסכסוך עם הפלסטינים מחייב היפרדות מהם.

ב-2003 חזר אולמרט לזירה הראשית והתמנה על ידי אריאל שרון לממלא מקום ראש הממשלה. זאת על אף שנבחר רק למקום ה-32 ברשימת הליכוד לכנסת בבחירות באותה השנה (לליכוד היו 38 מנדטים). בזכות כהונתו כממלא ראש הממשלה זכה אולמרט להחליף אוטומטית את ראש הממשלה שרון ב-4 בינואר 2006, לאחר שזה לקה באירוע מוחי ממנו לא התאושש.

בראשות הממשלה בבחירות לכנסת במארס 2006 זכתה מפלגת "קדימה" בראשות אולמרט ב-29 מנדטים ואולמרט הקים ממשלה בראשותו. לתפקיד שר הביטחון הוא מינה את עמיר פרץ ממפלגת העבודה שקיבלה 19 מנדטים. קיץ 2006 התאפיין במלחמה. ביוני חטף חמאס חייל, גלעד שליט, לרצועת עזה. אולמרט לא נכנע לדרישות חמאס לשחרר תמורתו יותר מ-1000 מחבלים, והורה על הפצצות נגד מחבלים ברצועה. ביולי תקף חיזבאללה שני סיורים של צה"ל וחטף שני חיילים פצועים (ייתכן מתים), וכך החלה "מלחמת לבנון השנייה". בתגובה מהירה הצליח חיל האוויר להשמיד את טילי חיזבאללה לטווח ארוך, ובהמשך, רוב פעילות צה"ל כללה הפצצות מהאוויר והפגזות ארטילריה נגד מטרות של חיזבאללה. המלחמה הסתיימה כעבור כחודש, תוך אווירה ציבורית שזו הייתה מלחמת כושלת. כתוצאה מלחץ ציבורי ומלחצים פוליטיים מיריביו של אולמרט, הסכים ראש הממשלה להקים "ועדת בדיקה ממשלתית" וזו לא הטילה אשמה על ראש הממשלה בדרך התנהלות המלחמה.  בפרספקטיבה היסטורית  של 15 שנה (הספר פורסם ב-2021), סבורים מחברי הספר כי זו הייתה מלחמה מוצלחת. מסיום המלחמה עד תחילת שנות ה-20, ככלל, שרר שקט בגבולה של ישראל עם לבנון.

לאחר שלישראל הגיע מידע מודיעיני על הקמת כור גרעיני בסוריה שנועד למטרות צבאיות, ניסה אולמרט בשלב ראשון לשכנע את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן, להשמיד את הכור. השכנוע לא צלח, ולכן נחוש היה אולמרט להשמיד את הכור לפני שהפגיעה בו תגרום לנזק סביבתי. אולמרט בחר להשמיד את הכור בפעילות כירורגית, כדי לאפשר לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד, להתעלם מהאירוע ולא להגיב באופציה של ירי טילים מסיבי על ישראל. ב-6 בספטמבר 2007, השמידו מטוסי חיל האוויר הישראלי את בניין הכור הגרעיני הסורי, אשר היה בשלבי הקמה. היה זה מהלך אמיץ של ראש הממשלה אהוד אולמרט. כדי לאפשר לסוריה לא להגיב גם בהמשך, הקפיד אולמרט לא לפרסם שום הודעה על השמדת הכור. [במשך כל תקופת כהונתו, גם כאשר כבר פורסמו ידיעות בחוץ לארץ על השמדת הכור בידי ישראל, לא אישר אולמרט את הידיעות האלה, ולא התפתה להתגאות בפומבי על ההישג הגדול ביותר של תקופת כהונתו.]

בעקבות ירי בלתי פוסק של ארגוני הטרור בעזה על יישובי העוטף והדרום, פתחה הממשלה בראשות אולמרט במבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, אשר כלל, נוסף להפגזות מהאוויר והקרקע גם פעילות קרקעית. המבצע התנהל מ-27 בדצמבר 2008 עד 18 בינואר 2009 והביא לרגיעה זמנית.

דווקא אולמרט, בתור אחד מנסיכי "חרות" ואשר במשך תקופה ארוכה בקריירה הפוליטית שלו דגל ב"אף שעל" – פתח ביוזמה כדי להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, בה היה מוכן למסור את רוב שטחי יהודה ושומרון לפלסטינים. הוא  האמין כי בכך  ישראל אינה עושה טובה לפלסטינים אלא משרתת את האינטרסים שלה, כיוון ששליטה בעם אחר והכיבוש מכרסמים בה מבפנים. אולמרט הזמין את יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) לארוחה במעונו הרשמי, ולרגל האירוע, לראשונה, על מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל הונף דגל פלסטיני. אולמרט נהג באורחו הפלסטיני בכבוד ויזם כינון קשרי ידידות עימו.

ב-16 בספטמבר 2008 התקיימה פגישה חשובה ביותר בין השניים בה הציג אולמרט תוכנית מפורטת, כולל מפה, לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המפה כללה כינון גבולות בין ישראל למדינה הפלסטינית על בסיס קווי 1967 תוך חילופי שטחים: סיפוח שטחים פלסטיניים ומסירה לפלסטינים שטחים בריבונות ישראלית תמורתם. סיפוח השכונות היהודיות בירושלים למדינת ישראל, והעברת השכונות הערביות בה לידי המדינה הפלסטינית; נאמנות חמש מדינות על האגן הקדוש, בהן ישראל והמדינה הפלסטינית. ישראל תסכים לקלוט מספר סמלי של כמה אלפי פליטים, אבל לא על סמך "זכות השיבה", אלא כמחווה של רצון  טוב. המוסדות הפלסטיניים הרשמיים יכריזו כי אין להם שום דרישה נוספת מישראל. מחמוד עבאס טען כי לפני מתן תשובה להצעה עליו לקיים דיון עם אנשיו, ובסופו של דבר נמנע ממתן תשובה להצעה. תוכניתו של אולמרט הייתה ההצעה הנדיבה ביותר שהעלה ראש ממשלה ישראלי כלשהו בפני הפלסטינים.

במקביל לפעילותו הרבה בתחום החוץ, הוציא אולמרט לפועל גם רפורמות חשובות בתחום הפנים, בהן בתחומי החינוך, הכלכלה והחברה, כמו צמצום מספר התלמידים בכיתות, העלאת שכר המינימום, ומס הכנסה שלילי לבעלי הכנסות נמוכות. 

פרשיות שחיתות רבות העיבו על תקופת כהונתו של אולמרט בראשות הממשלה. מחלקן הוא זוכה, אבל נאלץ בסופו של דבר להתפטר בעטיין ב-21 בספטמבר 2008. כיוון שלא עלה בידי ציפי לבני להרכיב ממשלה, המשיך אולמרט לעמוד בראשות הממשלה עד לעריכת בחירות חדשות לכנסת והקמת ממשלה חדשה בראשות בנימין נתניהו ב-31 במארס 2009. משפטיו של אולמרט בגין פרשיות השחיתות השונות וערעוריו על גזרי הדין התנהלו בין השנים 2016-2014. בפברואר 2016 הוא נידון ל-27 חודשי מאסר ולקנס כספי, ושוחרר מהכלא ב-2017, לאחר ריצוי 16 חודשי מאסר, תוך ניכוי שליש מעונשו. את שבתו בכלא ניצל לכתיבת אוטוביוגרפיה.

ציון: קורן 8

שטיין 9

בנימין נתניהו: יוני 1996-יולי 1999; מארס 2009-יוני 2021

בנימין נתניהו נולד  ב-1949 בתל-אביב וגדל בירושלים. הוא היה בנו של פרופסור להיסטוריה בן-ציון נתניהו, אשר שימש מזכירו ועוזרו האחרון של זאב ז'בוטינסקי. נתניהו הבן ספג את האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי עוד משחר נעוריו. את שירותו הצבאי עשה בסיירת מטכ"ל והשתחרר מצה"ל בדרגת סרן. לאור עבודתו של אביו באוניברסיטה בארה"ב, כבר את לימודיו התיכוניים עשה נתניהו באמריקה. כמו כן את השכלתו האקדמאית רכש בארה"ב, מדינה בה המשיך לחיות ולעבוד. ביוזמתו של בכיר בליכוד, משה ארנס, ב-1982 מונה נתניהו לציר ישראל בשגרירות בוושינגטון, וכעבור שנתיים – לשגריר ישראל באו"ם, תפקיד בו כיהן עד 1988. לאחר הבחירות לכנסת ב-1988 מונה ארנס לשר החוץ והוא בחר בנתניהו להיות סגנו.

לאחר הפסדו של יצחק שמיר בבחירות לכנסת ב-1992 ופרישתו מהנהגת הליכוד, ב-1993 נערכה התמודדות על ראשות הליכוד בה נתניהו גבר על יריבו העיקרי דוד לוי. בתור מנהיג האופוזיציה, הוביל נתניהו את ההפגנות הגדולות נגד הסכמי אוסלו, בהן נישאו שלטים שכינו את ראש הממשלה רבין בוגד. כחצי שנה לאחר רצח רבין תפס נתניהו את מקומו כראש ממשלה. בבחירות לראשות הממשלה במאי 1996 ניצח נתניהו את פרס ברוב של 50.5% והיה לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה.

ממשלתו הראשונה של נתניהו, 1999-1996     ב-23 בספטמבר 1996 הורה נתניהו לפתוח את מנהרת הכותל. המהלך הזה נעשה לאחר התייעצות עם ראש השב"כ עמי אילון שהעריך כי הסבירות לפרוץ מהומות מצד המוסלמים בעקבות האירוע נמוכה. [גרסתו של אילון בנושא הזה שוֹנהָ.[1]] הערכה זו התגלתה כשגויה. בטענה השקרית לפיה המנהרה נמצאת מתחת להר הבית ועלולה להביא להתמוטטות המסגדים בו, קרא מנהיג אש"ף יאסר ערפאת להגיב על הצעד הזה באלימות. כתוצאה מכך 17 חיילים ישראלים וכ-100 פלסטינים נהרגו ורבים נפצעו. העימותים כללו ירי בנשק קל בין חיילים ישראלים לשוטרים פלסטינים. כדי להרגיע את המצב זימן נשיא ארה"ב ביל קלינטון פגישת פסגה בוושינגטון בהשתתפות נתניהו וערפאת, שנערכה בסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר. פסגה זו ונכונות רבה מצד נתניהו להגיע להסכם עם הפלסטינים בנושא פינוי חברון – שהביא לחתימה על הסכם חברון בינואר 1997  – הפיגו את המתיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית. 

בספטמבר 1997, בהתאם להוראתו של נתניהו, ניסו סוכני המוסד להתנקש בחייו של מנהיג חמאס, ח'אלד משעל. ההתנקשות שבוצעה בבירת ירדן, עמאן,  נכשלה, והביאה למשבר ביחסים בין ישראל לירדן. אפרים הלוי, בעל הקשרים המיוחדים עם מלך ירדן חוסיין, אשר פעל בשליחות נתניהו, תרם רבות ליישוב המשבר עם ירדן – אבל לכך היה מחיר. ישראל שחררה ממאסר את מייסד חמאס, אחמד יאסין ו-70 אסירים פלסטינים, וירדן שחררה את שני סוכני המוסד שנתפסו לאחר ההתנקשות וכמו כן אִפשרה לאנשי מוסד נוספים, שמצאו מקלט בשגרירות הישראלית, לחזור לארץ. [הוקמה ועדת בירור שלא הטילה את האחריות להתנקשות הכושלת על נתניהו, אשר מכל מקום לא נטל אחריות לכישלון ולא חשב להתפטר.]  בעקבות כישלון הפעולה, ראש המוסד, דני יתום, התפטר.

באוקטובר 1998 השתתף נתניהו יחד עם ערפאת וקלינטון בוועידת וואי (Wye) במדינת מרילנד בארה"ב. הפִּסגה כונסה ביוזמת קלינטון והביאה להסכם לפיו התחייבה ישראל לבצע נסיגה משטחים ביהודה ושומרון. נתניהו, לאחר שביצע נסיגה מינורית בלבד, סירב לבצע נסיגות נוספות שחִייב ההסכם בטענה כי הפלסטינים אינם מבצעים את התחייבויותיהם בתחום הביטחוני. כמו כן, התנגדות תומכיו של נתניהו בימין, כולל של בכירים בליכוד להסכם וואי, גם כן עמדה מאחורי סירובו להמשיך בקיום ההסכם.

תקופת שלטונו של נתניהו התאפיינה בקיפאון מדיני בהשוואה לתקופת ממשלתו של רבין. אף על פי כן,  פיגועי הטרור בתקופת נתניהו  –   בהם בשוק מחנה יהודה בירושלים ביולי 1997 בו נרצחו 16 בני אדם ולמעלה מ-100 נפצעו –  פחתו בהשוואה לתקופת קודמו.

בתחום הכלכלי, באמצע אוגוסט 1997 החליטה הממשלה בראשות נתניהו על כניסה לתהליך ליברליזציה בשוק מטבע חוץ, תהליך שהסתיים ביום העצמאות ה-50 של ישראל, כעבור פחות משנה. במקביל עודדה הממשלה יבוא סחורות והקטנת מכסים. הצעדים האלה לא הצליחו להביא לירידה משמעותית ביוקר המחיה, אך תרמו להשתלבותה של ישראל בכלכלה העולמית בעידן הגלובליזציה. נתניהו גם הִרבה לעסוק בהפרטת גופים ממשלתיים, בהנחה כי המדינה אינה צריכה לתפעל אותם, וכי חברות פרטיות יבצעו את אותו השירות בצורה יעילה יותר. בתחום החברתי, השסע התרחב, ונתניהו ניצל אותו וגם השסע שבין העדות ובין החילונים לדתיים, כדי לגרוף רווחים פוליטיים.

הסכם וואי פגע בתמיכת הימין בממשלתו. נוסף לכך היו חברי ממשלה וחברי כנסת שהסירו את התמיכה בממשלתו בעיקר מסיבות אישיות והתנהלותו, הבולט בהם שר החוץ דוד לוי אשר התפטר מהממשלה ב-1998.  במצב כזה נאלץ נתניהו להסכים להקדמת הבחירות. הבחירות נערכו במאי 1999 והסתיימו בניצחונו של אהוד ברק, מנהיג מפלגת העבודה.

שובו של  נתניהו להנהגת הליכוד    בעקבות התבוסה התפטר נתניהו מהכנסת ומראשות הליכוד, ואריאל שרון נעשה מנהיג הליכוד. בבחירות לראשות הממשלה שנערכו בתחילת 2001 נבחר אריאל שרון לראש ממשלה ובכך ביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד.  בשלהי 2002 התמודד נתניהו מול שרון על ראשות הליכוד והפסיד. לאחר מכן הוא הצטרף לממשלת שרון בתור שר החוץ  (שמעון פרס התפטר מתפקיד שר החוץ בעקבות פרישת מפלגת העבודה מממשלת שרון בנובמבר 2002.)

בבחירות ב-2003 שוב נבחר שרון לראשות הממשלה. נתניהו רצה להמשיך ולכהן בממשלתו כשר החוץ, אבל שרון מינה אותו לשר האוצר, תוך הבטחה לגבות את מדיניותו בתחום הכלכלי. "נתניהו הצליח להפחית את האבטלה ולהגדיל את הצמיחה, וצמצם לקראת סוף כהונתו את הגירעון הממשלתי כמעט לאפס. הדירוג של ישראל בשווקים הפיננסיים השתפר, וגיוס הלוואות וערבויות בינלאומיות נהיה קל יותר" (עמ' 337).

תוכנית ההתנתקות של שרון מרצועת עזה הביאה בהדרגה לקרע בינו לבין נתניהו. בהצבעות הראשונות בממשלה, שעסקו בהסכמה עקרונית לתוכנית, תמך נתניהו בה – אבל במחצית השנייה של 2005, כאשר החליטה הממשלה על פינוי יישובים ברצועת עזה, התפטר נתניהו מהממשלה. התנגדותו נבעה מסיבות ענייניות, אבל גם מאמביציות פוליטיות אישיות. כאשר התברר כי מחנה רחב בליכוד מתנגד לנסיגה חד צדדית מעזה ולפינוי כל היישובים בה, ראה בכך נתניהו הזדמנות למצב עצמו בראש מחנה המתנגדים במחנה הזה, כדי לכבוש באמצעותו את צמרת הליכוד. לאחר ששרון ותומכיו פרשו מהליכוד והקימו את מפלגת "קדימה" בנובמבר 2005, נבחר נתניהו בקלות לראשות הליכוד. בתור מנהיג הליכוד הוציא נתניהו את הסמכות לבחור את חברי הכנסת מחברי "המרכז" של המפלגה לפריימריז, בהשתתפות כל חברי הליכוד. 

בבחירות לכנסת ב-2006 קיבל הליכוד רק 12 מנדטים ונתניהו נותר מנהיג האופוזיציה. נתניהו ייחס חשיבות רבה לשליטה בתקשורת ולקידום מעמדו. בעזרת הסיוע הפיננסי של המיליארדר שלדון אדלסון, החל מ-2007 החל לצאת עיתון ימני מובהק, "ישראל היום", שתמך בנתניהו. העיתון חוּלק חינם ובתפוצה רחבה – תוך פגיעה בתפוצת העיתונים האחרים, שנחשבו בעיני נתניהו כעוינים כלפיו וכלפי הימין.

ממשלתו השנייה של נתניהו, 2013-2009   בבחירות ב-2009 הצליח נתניהו לחזור לכיסא הממשלה בראש קואליציה שכללה 65 חברי כנסת. במקביל, החל מינואר 2009 כיהן בבית הלבן הנשיא ברק אובמה, אשר שאף להביא לפריצת דרך בקשרים בין ארה"ב לעולם המוסלמי והערבי, כולל נכונות להפעיל לחץ על ישראל לקידום הקמת מדינה פלסטינית.  כנראה בלחץ אמריקאי, ביוני 2009 נשא נתניהו נאום באוניברסיטת בר-אילן בו הכריז בפעם הראשונה ודי האחרונה כי הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית – אבל בתנאים מסוימים. התנאים כללו בין היתר, פירוזה של מדינה זו, ויתורה על "זכות השיבה" והכרתה בישראל כמדינת העם היהודי. כמחווה לקידום המשא ומתן עם הפלסטינים, הסכים נתניהו להקפיא [באופן חלקי] את הבנייה בהתנחלויות למשך 10 חודשים. מכל מקום, במשא ומתן עם הפלסטינים נקטה ממשלתו בעמדה קשוחה והמשא ומתן הגיע למבוי סתום.

באוקטובר 2011 הסכים נתניהו לשחרר את החייל גלעד שליט שהוחזק בשבי בעזה, בתמורה לשחרור יותר מאלף אסירים ביטחוניים. קודמו בתפקיד, ראש הממשלה אהוד אולמרט, לא הסכים לשלם את המחיר הכבד הזה עבור שחרור חייל בודד. הכניעה לחלק מדרישות חמאס עבור השחרור נגדה את מדיניות המלחמה הנחרצת  נגד הטרור לה הטיף נתניהו מזה שנים בספרים ובנאומים. בניגוד למשפחת החייל ואף לחלק ניכר מדעת הקהל בישראל, נתניהו אמור היה לחשוב על ההשלכות של המקרה הזה לגבי יכולתה של ישראל להילחם נגד הטרור של חמאס וחבר מרעיו בעתיד. (בסקירה על ממשלת הרוטציה פרס-שמיר ישנה התייחסות קצרה ל"עסקת ג'יבריל" במאי 1985 בה שחררה ישראל 1,151 מחבלים בתמורה ל-3 חיילים שנשבו בלבנון על ידי ארגון טרור פלסטיני בראשות אחמד ג'יבריל. עמ' 233). [זאת בלי לציין שדווקא  התקדים  הזה של חוסר הפרופורציה שנוצר בעסקה הזו בחילופי חיילים שבויים עבור מחבלים, היא שהשפיעה על דרישות חמאס עבור שחרורו של שליט ועל היענותה של ישראל להן.]

בתפקידו כראש ממשלה התחזקה אצל נתניהו הקונספציה הביטחונית לפיה האיום הראשי על קיומה של מדינת ישראל – איום המגמד את כל השאר כמו חמאס וחיזבאללה – הוא  השגת נשק גרעיני בידי איראן. אם איראן תצליח לפתח נשק גרעיני, היא תממש את איומה להשמיד את מדינת ישראל. על כן, יש להשקיע את מרב המשאבים למנוע יכולת כזו מידי איראן. [ב-2011 ניסה נתניהו יחד עם שר הביטחון אהוד ברק להוציא לפועל תקיפה נגד מתקני הגרעין של איראן. התקיפה לא בוצעה, כיוון שלא זכתה לרוב בקבינט הביטחוני. כמו כן התנגדו לתוכנית ראשי מערכת הביטחון בהם ראש המוסד מאיר דגן  והרמטכ"ל.]

במשך כשבוע, ב-21-14 בנובמבר 2012 ממשלה בראשות נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק ניהלה מבצע "עמוד ענן" נגד חמאס ברצועת עזה, בעקבות ירי טילים על ישראל. היה זה מבצע קטן וקצר יחסית (בהשוואה לקודמו "עופרת יצוקה"), שלא כלל כניסה קרקעית ובו לראשונה הפעילה ישראל את "כיפת ברזל" – וחמאס ירה לראשונה טילים לעבר ערי מרכז, לאזורי תל-אביב וירושלים.

ממשלתו השלישית של נתניהו, 2015-2013      בבחירות לכנסת בינואר 2013 התמודד נתניהו ברשימה משותפת עם "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן. האיחוד ליכוד-ישראל ביתנו זכה ב-31 מנדטים ונתניהו נכנס לתקופת כהונתו השלישית כראש ממשלה. האיום האיראני המשיך לעמוד בראש מעייניו של נתניהו ו"על פי נתונים מבוססים אך לא מאומתים – ישראל השקיעה בקדנציה השלישית של נתניהו כמעט 11 מיליארד שקל בהכנות למתקפה צבאית נגד איראן" (עמ' 348).

מ-8 ביולי עד 24 באוגוסט 2014 – במשך 50 ימים –  ניהלה הממשלה בראשות בנימין נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון את מבצע "צוק איתן" נגד חמאס ברצועת עזה. הרקע למבצע היה חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים יהודים על ידי חמאס בגוש עציון וירי מרצועת עזה לעבר ישראל. נוסף להפגזות והפצצות נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה, המבצע כלל פעולה קרקעית מוגבלת לתוך שטח הרצועה, שנועדה להשמיד מנהרות שהובילו מהרצועה לשטחה של ישראל, וכבר במהלך המבצע חדרו מתוכן מחבלי חמאס לעוטף עזה. במהלך המבצע ירה חמאס רקטות בעיקר לעוטף עזה, אבל גם לערי המרכז. אבדותיה של ישראל היו 68 חיילים הרוגים ו-6 אזרחים. המבצע הסתים בסוג של תיקו. החמאס לא מוגר [ועם זאת, עד "מבצע שומר" חומות ב-2021, לא הגיע ירי הרקטות מעזה לרמה כזו בה מצאה הממשלה לצאת למבצע צבאי רחב נוסף ברצועת עזה.]

ממשלתו השלישית של נתניהו התפרקה בדצמבר 2014 בעקבות משברים קואליציוניים, במהלכם פיטר נתניהו את יאיר לפיד, שר האוצר ממפלגת "יש עתיד" ואת השרה ציפי לבני, ובחירות חדשות נקבעו ל-17 במארס 2015. ב-3 במארס 2015, כשבועיים לפני הבחירות לכנסת, נאם נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי נגד ההסכם שהלך והתגבש בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין, בטענה כי אין בו די כדי למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. הנאום, כצפוי, לא מנע מארה"ב לחתום על הסכם הגרעין עם איראן ב-14 ביולי 2015. עם זאת, עצם נאומו של נתניהו בקונגרס בתקופת ממשלו של הנשיא אובמה, אשר חתר באותו הזמן לחתום על הסכם עם איראן  בסוגיית הגרעין, בוודאי לא הועיל לקשריה של ישראל עם ממשל אובמה שנותר בשלטון עד ינואר 2017.

ממשלתו הרביעית של נתניהו, 2020-2015  הממשלה הרביעית של נתניהו הוקמה במאי 2015 [וסיימה את כהונתה במאי 2020 והייתה הממשלה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.] במשך רוב תקופת כהונתה היא נשענה על 61 מנדטים, מתוכם 30 של הליכוד. [הסקירה בספר על הממשלה הזו היא שטחית מאוד ומתעלמת מאירועים חשובים שהתרחשו במהלכה]. היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, אשר החל בכהונתו בינואר 2017 והתייצב לטובת ישראל בסכסוכה עם הפלסטינים, תרמה לחיזוק מעמדו של נתניהו בזירה הפנימית. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר, באופן סמלי בעיקרו, את השגרירות האמריקאית אליה (השגרירות בתל אביב המשיכה לפעול). הוא גם ביטל את הסיוע הכספי לאונר"א בטענה כי הארגן מנציח את הפליטוּת של הפלסטינים.

נתניהו, אשר כאמור ייחס חשיבות רבה לשליטה בתקשורת, נטל לעצמו גם את תיק התקשורת, ורק לאחר שהחלו חקירות פליליות נגדו בתחום התקשורת (כפי שיפורטו להלן), נאלץ למסור אותו לשרים אחרים בליכוד. על רקע חקירות פליליות נגד נתניהו הושמעו מצד ממשלתו איומים כלפי בית המשפט העליון ומערכות אכיפת החוק.

כבר בכהונתו הראשונה כראש ממשלה הסתבך נתניהו בשתי חקירות שחיתות, מהן ניצל. בקדנציה הרביעית נחקר נתניהו בשורה של פרשיות, אשר שלוש מהן הפכו לכתבי אישום.

"תיק 1,000" – קבלת מתנות בצורת בקבוקי שמפניה, סיגרים ותכשיטים מאישים בעלי אינטרסים כלכליים ואישיים אחרים.

"תיק 2,000" –דן עם נוני מוזס בעסקה לפיה נתניהו יפעל להגבלת התפוצה של "ישראל היום", המתחרה העיקרי של העיתון "ידיעות אחרונות" ו-ynet אשר בבעלותו של מוזס, בתמורה לקבלת סיקור אוהד בשני כלי התקשורת האלה.

 "תיק 4,000" – נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים בגין הענקת הטבות רגולטוריות לחברת "בזק" בבעלותו של שאול אלוביץ', בתמורה לסיקור אוהד באתר "וואלה" אשר בבעלותו של אלוביץ'.

סיכום  תקופתו בשלטון   נתניהו כיהן כראש ממשלה תקופה ארוכה יותר מכל ראש ממשלה אחר, אבל הוא לא ניצל אותה להגשים מהלך היסטורי או פריצת דרך, כמו הסכמתו של בן-גוריון לקבל את תוכנית החלוקה והקמת המדינה, השגת הסכם שלום עם מצרים על ידי בגין, הסכם אוסלו על ידי רבין-פרס, ופינוי רצועת עזה על ידי שרון. הוא לא האמין בשלום עם הפלסטינים וכנראה גם לא עם סוריה ולבנון, ובדומה ליצחק שמיר רצה לשמֵר את המצב הקיים.

נתניהו היה נואם גדול בעברית ובאנגלית, ואת כישוריו הרטוריים ניצל לא רק להסברת מדיניותה של ישראל אלא גם לשימור שלטונו. בשנותיו האחרונות הוא עסק ביצירת דה-לגיטימציה למערכת המשפט, כדי לחלץ את עצמו מבעיותיו המשפטיות.

ציון 8.

סיכום של המחברים

בדירוג ראשי הממשלות מקום ראשון תופס בן-גוריון, בתור האב המייסד והמעצב של המדינה, שלא היסס לקבל החלטות מכריעות וקשות. טעויותיו היו מעטות, בהן בטיפולו בעדות המזרח.

במקום השני לוי אשכול, לפי דירוגו של קורן – ואהוד אולמרט, לפי דירוגו של גוטמן. רוב ראשי הממשלות תופסים מקום באמצע בדירוג.  במקומות האחרונים מדרגים המחברים את יצחק שמיר, משה שרת ואהוד ברק – כשגולדה מאיר מוצבת בתחתית הטבלה. היא לא ניצלה את הרוב הפרלמנטרי שהיה לה כדי להגיע להסדר מדיני ולמנוע את מלחמת יום הכיפורים – מלחמה אשר בתחילתה ריחפה סכנה קיומית על ישראל.

 

הערות שלי

הסקירות בספר על ראשי הממשלות מעניינות. כללית, אין בהן חידושים אך יש בהן טעויות  עובדתיות לא מעטות.[2] מטרת מחברי הספר הייתה לדרג את ראשי הממשלה על פי הישגיהם וכישלונותיהם, אבל אריכות תיאור פעילותם המגוונת של ראשי השלטון פוגעת במטרה שהציבו לעצמם המחברים: התיאורים מכילים חומר רב בלתי רלוונטי לתכלית זו. על מנת להקל את מלאכת הדירוג,  מוטב היה לתמצת את הישגיו וכישלונותיו בתחומי הפנים והחוץ, בתוספת טוהר מידותיו, של כל ראש ממשלה. כפי שמודים בצדק המחברים, דירוגם של האוחזים בהגה השלטון היא מלאכה מורכבת ומסובכת. לכך יש להוסיף, כי ראיית פעילותם מתוך פרספקטיבה היסטורית עשויה להיטיב עם אחדים מהם, אשר נחשבו בזמנם לאפורים ולמאובנים בתפיסותיהם, ודווקא להרע בתדמיתם של אלה שנראו בתקופתם כפורצי דרך אמיצים. למחברי הספר, אשר פורסם ב-2021, כלומר לפני המתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, היה חסר הנתון הטראומטי הזה, כדי לנסות לדרג גם לפיו את פעילותם של הדמויות הראשיות.

אין בנתון הזה כדי למנוע מלהמשיך לתת לבן-גוריון את הדירוג הגבוה ביותר בין ראשי הממשלות של ישראל. הוא דגל בגישה ביטחונית אקטיביסטית, כולל יציאה למלחמת מנע, ובתקופת כהונתו כראש ממשלה לא האמין באפשרות ריאלית להשגת שלום עם ערבים. הוא חקק את זכויותיו בתור מי שהתמקד בפעילותו הפוליטית בהשגת היעד של הקמת מדינה יהודית, אחרי אלפיים שנות גלות, ולאחר השגת המטרה הנכספת הזו התרכז בהבטחת קיומה בסביבה עוינת.

 לדעתי, יש לדרג את לוי אשכול כאחד מראשי הממשלה המוצלחים ביותר של ישראל. הוא עמד בראשות הממשלה בעת שישראל השיגה את הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה במלחמה נגד הערבים. הוא לא השתכר מהניצחון וכבר ב-19 ביוני 1967  – תשעה ימים לאחר סיום מלחמת שששת הימים  – קיבלה ממשלתו החלטה עקרונית להחזיר למצרים ולסוריה את השטחים שנכבשו מהן בתמורה להסכמי שלום מלאים. לאחר שההצעה הזו נדחתה על ידי מדינות ערב, ביטלה ממשלת אשכול את ההחלטה מ-19 ביוני.

בגין ראוי לדירוג גבוה לאור החלטתו האמיצה  ב-1978 בקמפ דיוויד לשבור את הקונצנזוס, שהתקבע מאז ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, ולפיו אין לסגת לגבולות שלפני המלחמה הזו ואסור לפנות יישובים יהודיים שהוקמו בשטחים שנכבשו בה. הוא גם קיבל החלטה נועזת להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. אבל מאידך גיסא, החלטתו לצאת למלחמה נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים בלבנון ב-1982, שבסופו של דבר לא השיגה את יעדיה (נוכחותו של אש"ף בדרום לבנון הוחלפה בנוכחותו של חיזבאללה) מקזזת בדרגות אחדות את הציון שלו. 

מחברי הספר מציינים את חסרונו הבולט של בן-גוריון והוא היעדר הפניית די משאבים לצמצום הפער בין העולים מעדות המזרח לבין הוותיקים והעולים מאירופה, דבר שעורר כלפיו  וכלפי מפלגתו מפא"י ניכור ושנאה הולכת ואף גוברת מצד חלק מעדות המזרח. חסרונותיו, מהם נוטים להתעלם מחברי הספר, הם מגמות דיקטטוריות בשלטונו. השב"כ, אשר היה נתון לאחריותו, הופעל לריגול לא רק נגד מפלגות שנחשבו בעיניו לחתרניות כמו "חירות" ומק"י, אלא גם נגד מפלגות ליברליות. נוסף לכך, כדי להבטיח נאמנות האזרחים למפלגת השלטון מפא"י, קבלת מקומות עבודה בסקטור הממשלתי וההסתדרותי, החל במשרות בדרג הזוטר ביותר וכלה בבכיר, נעשתה על פי השתייכות למפלגה הזו. אף על פי כן, לדעתי, עדיין דירוגו בפסגת ראשי הממשלות של ישראל מוצדק.

הטיפול הכושל במצוקתם הכלכלית-חברתית של עדות המזרח נמשך בתקופת שלטון מפא"י והגיע להתפרצות אלימה בדמות ארגון "הפנתרים השחורים" בתקופת ממשלת גולדה מאיר. היא הצטיירה כחסרת אמפתיה למצב הדור השני של עדות המזרח. עם זאת אין למהר לחרוץ את דינה של גולדה מאיר בסוגיה זו. בשיחותיה עם מנהיגי הפנתרים, יחסם הבלתי ראוי לערך העבודה והתנהגותם הבלתי מנומסת בישיבה עימם, הותירו עליה רושם שלילי. היעדר האמפתיה שלה היה כלפי מנהיגי הפנתרים, אשר לא בחלו באלימות –ולא כלפי עדות המזרח – והתבטאותה "הם לא נחמדים" הופנתה כלפי הפנתרים בלבד. נגד טענות על גזענות מצִדה, ראוי לזכור כי בתה הייתה נשואה לבן העדה התימנית. זאת ועוד. בעקבות מחאות הפנתרים, ממשלתה הקצתה יותר משאבים לשכבות החלשות מבין עדות המזרח.  אין להגזים ולטעון כי הפנתרים יִצגו את מרבית עדות המזרח. יהודים מארצות ערב, מהמעמד הבינוני והגבוה, בעלי השכלה תיכונית וגבוהה וההכרה כי התנאים להתקדמות בחברה מחייבים לימודים ועבודה, כולל עבודה לא מקצועית בלית ברירה, נקלטו היטב בארץ.

אפשר לטעון כי הטעות ההיסטורית של היעדר הפניית תקציבים  במידה מספקת לשכבות החלשות מקרב עדות המזרח מצד הממסד האשכנזי של מפא"י, אשר מקורה עוד בתקופת בן-גוריון ואשר נמשכה בשנים הבאות, הביאה בסופו של דבר למהפך השלטוני ב-1977. כלומר, לעלייתו של הליכוד לשלטון בתמיכה רחבה מצד עדות המזרח,  אשר שלטונו – בהפסקות קצרות יחסית – נמשך עד עצם היום הזה (קיץ 2026).

עם זאת הטיעון כי זה  הגורם הבלעדי או העיקרי להצבעתם של חלק מעדות המזרח לליכוד, אינו נכון. אין להתעלם כי המשך השנאה למפלגות המזוהות עם האשכנזים מצד חלק  מעדות המזרח והצבעתם כמעט אוטומטית לטובת מפלגת הליכוד בה הם רואים כנציגת עדתם, נובעת מנאמנות עדתית.[3]

בהקשר לטענות על גזענות  ואפליה מצד מפא"' האשכנזית וממשיכת דרכה מפלגת העבודה, ראוי לזכור כי מפלגה זו ניסתה לתקן את דרכה. כאמור, ראשת הממשלה גולדה, בעקבות מחאת הפנתרים, וכמו כן ראש הממשלה רבין בכהונתו השנייה, הגדילו את התקציבים לטובת השכבות החלשות בקרב עדות המזרח. נוסף לכך, שלושה אישים ממוצא מזרחי עמדו בראש מפלגת העבודה: בנימין בן-אליעזר (2002-2001), אבי גבאי (2019-2017) ועמיר פרץ (2007-2005) (ושוב 2021-2019). 

עוד יש לזכור כי הליכוד, אשר אמור היה לייצג בנאמנה את עדות המזרח, נמצא בשלטון – מלבד בהפסקות קצרות יחסית – מאז 1977 ולכן דווקא הליכוד אחראי לכל פער או עוולה שעדיין קיימת בין העדות.

מחדל מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973  ומחדל טבח ה-7 באוקטובר 2023 מדגישים מחדש כי הקריטריון העיקרי לדירוגם של  מנהיגי המדינה צריך להיות פעילותם במישור הביטחוני. מלחמת 7 באוקטובר 2023  מחייבת להעריך מחדש את המדינאים שהגשימו או יזמו מהלכים אמיצים לקידום הסכם שלום עם הערבים –  לעומת מדינאים שנמנעו לעשות זאת, כמו יצחק שמיר ובנימין נתניהו, וגם מנחם בגין ביחס לפלסטינים. יצחק רבין    ושמעון   פרס באמצעות הסכמי    אוסלו ב-1995-1993, אהוד ברק באמצעות נסיגה חד צדדית מלבנון והצעותיו בפסגת קמפ דיוויד ב-2000, אריאל שרון באמצעות נסיגה חד צדדית מרצועת עזה ב-2005, ואהוד אולמרט בהצעת השלום ב-2008 – פעלו באומץ לקידום השלום. כל אלה  (וגם כותב השורות האלה) האמינו כי הדרך לקידום השלום, או לפחות להקטנת הפעילות החבלנית מצד הפלסטינים כלפי מדינת ישראל, מחייבת יציאה ממרבית שטחי יהודה ושומרון ומרצועת עזה, שנכבשו על ידי ישראל ב-1967, והמוגדרים כ"שטחים כבושים" על פי החוק הבינלאומי. ההנחה הזו התגלתה כשגויה, כיוון שמרבית הפלסטינים (כולל חלק ניכר מערביי ישראל) וגם כל הארגונים הפוליטיים-צבאיים שלהם רואים גם בשטחה של ישראל בגבולות 1967 כשטחים כבושים. באופן פרדוקסלי, דווקא בתקופת תהליך אוסלו בשיאו בשנים 1995-1993, פיגועי הטרור גברו לאין שיעור בהשוואה לתקופת הקיפאון המדיני של ממשלת יצחק שמיר ב-1992-1990. כמו כן, האינתיפאדה השנייה החלה דווקא לאחר הצעותיו של אהוד ברק לפלסטינים בקמפ דיוויד, הצעות שהיו מרחיקות לכת מכל ראש ממשלה ישראלי קודם. הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה הביאה להתעצמות הולכת וגוברת של חמאס וארגוני הטרור האחרים בעזה ולהגברת פעילותם החבלנית נגד ישראל, אשר הגיעה לשיאה ב-7 באוקטובר 2023. גם חיזבאללה כלל לא חשב לסיים את המלחמה נגד ישראל לאחר יציאת צה"ל מלבנון, כפי שהוכיחו מלחמת לבנון השנייה ב-2006 והמלחמה שהחלה ב-2023 וטרם הסתיימה. ההנחה כי אם במקרה בו אחרי יציאה מהשטחים שכבשנו, תיפתח מהם נגדנו מלחמה, אז נזכה בלגיטימציה בינלאומית רחבה להשיב מלחמה שערה, לא התממשה.

לדעתי, אף על פי כן, עדיין חסרה פרספקטיבה היסטורית כדי לקבוע כי רודפי השלום "הנאיביים" טעו, בעוד הדוגלים בקיפאון מדיני ובסיפוח זוחל של שטחי יהודה ושומרון צדקו. עדיין אפשר לטעון כי המדינאים כמו רבין וברק עשו טעויות טקטיות, אבל האסטרטגיה שלהם הייתה נכונה. כלומר, על רבין היה, לכל הפחות,  להשעות את המשא ומתן עם הפלסטינים על מסירת שטחים נוספים כל עוד נמשכו פיגועי הטרור; ועל ברק (וגם שרון) היה להקדים ולנקוט בפעולה צבאית רחבה למיגור הטרור של האינתיפאדה השנייה. כמו כן, כבר כלקח ממלחמת יום הכיפורים ב-1973, על ישראל היה להציב בקביעות כוח גדול יותר לשמירה על גבולותיה בדרום ובצפון. הנחתם הבסיסית של יוזמי תוכניות השלום נותרה נכונה והיא כי הדרך להבטיח בראש וראשונה את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולמניעת הפיכתה של ישראל למדינה מצורעת  – מחייבות מדיניות החותרת, והמצהירה על כך בגלוי ובכנות, לצאת מהשטחים שנכבשו ב-1967.

 יש מקום להטלת ספק רציני ביחס  לשיטת הקיפאון המדיני (שמיר ונתניהו), לפיה הזמן פועל לטובתנו. זאת ועוד. לפי שיטת נתניהו החל מ-7 באוקטובר 2023, מלחמה מתמדת וסיפוח זוחל של שטחי יהודי ושומרון, ותוך אובדן שליטה על חלקים מהנגב והגליל, ותוך בידוד הולך וגובר בזירה הבינלאומית – כולל אמברגו על אספקת נשק –  היא הדרך להבטחת קיומה של מדינת ישראל. אינני מתעלם מכך כי כיום (אוקטובר  2026)  ובעתיד הנראה לעין – כל עוד הפלסטינים שוללים בנחישות את חוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל ואין אפשרות ריאלית לפרז מנשק את שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה – על ישראל להמשיך ולשלוט ביטחונית בשטחים האלה. עם זאת, מדיניות המצהירה והחותרת ליציאה מהשטחים, עשויה להקטין את מידת בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית ולהותיר שביב של תקווה לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. לעומת זאת, שלילה מכול וכול נסיגה מהשטחים ומלחמת נצח, תגביר בהכרח את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית ועלולה להביא לאמברגו על משלוחי נשק. זו דרך ללא מוצא המאיימת על עצם קיומה של ישראל. מלחמותינו נגד חמאס, חיזבאללה ואיראן צודקות – אבל במציאות, בניגוד לאגדות, לא תמיד הטובים מנצחים את הרעים. יש גם לזכור כי אין כל אפשרות לקיים את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, במצב בו כמחצית מתושביה הם ערבים.

לפני הדיון באחריותו של נתניהו למחדל ה-7 באוקטובר 2023 ראוי לזכור כי בינואר 2022, בתקופת ממשלתו של נפתלי בנט, הוקמה "ועדת חקירה ממלכתית לעניין כלי השיט" [בהם צוללות]. הוועדה הוסמכה לבדוק את תהליכי קבלת ההחלטות והרכש של כלי השיט בין השנים 2009–2017, כלומר בתקופת שלטונו של נתניהו. ביוני 2024 פרסמה הוועדה  מסקנות ביניים חריפות, במסגרתן שיגרה מכתב אזהרה רשמי לראש הממשלה בנימין נתניהו וקבעה כי  נתניהו "סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של ישראל".

לאחריותו של נתניהו למחדל ה-7 באוקטובר 2023, ברור כי בתור מי שעמד בראש המדינה כעשור לפני המחדל הזה והִתווה את המדיניות כלפי רצועת עזה  – אחריותו למחדל רבה. כמו כן, הולכים ומתרבים הדיווחים כי חזר והוזהר מגורמים שונים בארץ ובחו"ל שחמאס עומד להוציא לפועל מתקפה גדולה.

עם זאת, בדומה לאחריותה של גולדה מאיר למחדל מלחמת יום הכיפורים, המערכת הביטחונית היא האחראית העיקרית לשני המחדלים החמורים ביותר בתולדות המדינה. (אלא אם יתברר כי נתניהו לא העביר אזהרות שקיבל על המתקפה הצפויה לגורמי הביטחון.) בעקבות האופוריה מניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967, בתקופת ממשלתה של גולדה מאיר במערכת הביטחון ובדעת הקהל בארץ שלטה הקונספציה כי הזמן פועל לטובתנו: ראשי מערכת הביטחון סברו כי תעלת סואץ היא המכשול האנטי טנקי הטוב ביותר בעולם, ומכל מקום, אם הערבים יפתחו במלחמה יוּכו שוק על ירך, וככל שחולף הזמן נוכל לספח יותר שטחים שנכבשו ב-1967. מדינאי רחב אופקים ובעל ראייה היסטורית, היה מוצא לנכון לאתגר את התפיסה הזו. לדוגמה,  בן-גוריון חשב שעל ישראל לספח רק את מזרח ירושלים ואת רמת הגולן. להקטנת חלקה של גולדה במחדל המדיני של פרוץ המלחמה, אפשר לטעון כי טועה האומר כי לפני גולדה עמדה אופציה טובה ואופציה רעה: או שלום לפי הצעתו של סאדאת מ-1971 או סלילת הדרך למלחמה, והיא בחרה באפשרות השנייה. גולדה אמורה הייתה לוותר על נכסים ממשיים בדמות שטח הגדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני 1967 ובעל חשיבות ביטחונית, ועל שדות נפט, בתמורה לפיסת נייר בעיקרה בצורת של התחייבות לשלום. משמעותו של שלום כזה בפועל הייתה במקרה הטוב – כפי שמוכיח חוזה השלום עם מצרים משנת 1979 – היעדר מלחמה ישירה מצד מצרים נגד ישראל, בלי למנוע לחימה עקיפה נגדה, כמו אי מניעת הברחות נשק לארגוני טרור ברצועת עזה ואף לגורמים קרימינליים-חבלניים בנגב, ובמקביל להמשך מסע תעמולה ארסי בכלי התקשורת נגד המדינה היהודית. כלומר, על גולדה מאיר היה לבחור בין אופציה רעה (מלחמה) לבין אופציה רעה במיעוטה (שלום  במירכאות כפולות) והיא בחרה ברעה. לאור כל זאת הייתי מקטין את אחריותה של גולדה למחדל מלחמת יום הכיפורים ומעלה את הציון שלה, ואף על פי כן, בדומה למחברי הספר, משאיר אותה בתחתית הרשימה.

בתקופתו של נתניהו, הדעה הדומיננטית במערכת הביטחון (היו בה גם הערכות אחרות) וגם בקרב חלקים גדולים בדעת הקהל הייתה כי חמאס, בתור השלטון ברצועת עזה – מתוך אחריותו לרווחתם של תושביה – יימנע מלצאת למלחמה רבתי נגד ישראל. כמו כן, חמאס מורתע בעקבות מבצע "שומר החומות" במאי 2021. יתרה מזו, אף מוטב לשלם לו דמי פרוטקשן דרך מדינת קטר, כדי להבטיח שקט יחסי. נתניהו היה שותף להערכה הזו גם כיוון שקידמה את טענתו כי אין עם מי לנהל משא ומתן לשלום ולכן קיימת מלוא ההצדקה לא לוותר על אחיזה ביהודה ושומרון.  

אחד ההבדלים בין גולדה לנתניהו שהיא נענתה מייד לבקשתם של הרמטכ"ל ושר הביטחון לגייס מילואים ביום הכיפורים, כאשר עדיין לא הייתה ודאות ב-100% שתפרוץ מלחמה – על אף ההשלכות מכך על מעמדה הציבורי, לוּ המלחמה לא הייתה פורצת. לעומתה, נתניהו, כדי לשמור על הקואליציה שלו ועל שלטונו,  לקראת ההצבעה בכנסת על החוק  לביטול עילת הסבירות ביולי 2023, לא שעה להתרעת  צמרת צה"ל כי אישור החוק יביא לפגיעה ממשית בכשירות הצבא ובלכידתו. האזהרות התמקדו בעלייה החדה במספר המתנדבים (במיוחד בחיל האוויר ובמערכים מיוחדים) המאיימים להפסיק את שירותם, מה שנתפס כסיכון ביטחוני מידי. נתניהו גם לא הסכים לחדול מ"הרפורמה המשפטית" שיצרה קרע עמוק בעם, על אף שהוזהר כי הדבר עלול להיות מנוצל למתקפה צבאית נגד המדינה מצד אויביה. 

גולדה הסכימה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדל מלחמת יום הכיפורים, ובסופו של דבר התפטרה ב-1974 – על אף שוועדת החקירה הטילה את האחריות למחדל על הצבא, והיא נבחרה מחדש להנהיג את המדינה בבחירות שנערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים. גולדה מאיר (וגם רבין ב-1977) התפטרה ולא השתמשה בטיעון השחוק של ממשלת נתניהו השישית –  העם בחר בנו, זו הדמוקרטיה האמיתית, ולכן אנו יכולים לרמוס כל חוק וכל נורמה ציבורית. (כמו לדוגמה, הליך בחירת מבקר המדינה על ידי הכנסת ביוני 2026, הליך שנפסל פה אחד על ידי בית המשפט העליון.)

בדבקותו של נתנהו בביצוע "רפורמה משפטית",  אשר בהקשר הספציפי של ממשלתו,  כוּונה לפגוע בבית המשפט העליון ולפתוח פתח מילוט מהחוק למדינאים מושחתים, וגם להבטיח בחקיקה פטור מגיוס והטבות כלכליות לציבור החרדי – וכל זאת כאשר בכירי מערכת הביטחון הזהירו אותו מההשלכות הביטחוניות  של צעדיו –  אפשר לראות נכונותו של נתניהו לאחוז בקרנות המזבח במחיר הימור על גורלה של המדינה. כמו להוסיף חטא על פשע, על מנת לשמור על שלטונו, המשיכה הממשלה בראשותו של נתניהו, ואף ביתר שאת, בכל הצעדים המפלגים וההרסניים במערכת המשפט בעיצומה של מלחמה ללא סוף.

מוקדם מדי לחרוץ דין על תוצאותיה החיוביות והשליליות של מלחמת ה-7 באוקטובר 2023, אשר סיומה, קל וחומר השלכותיה, עדיין לא נראים באופק.  יש לזכור כי מלחמת יום הכיפורים הסתיימה כאשר צה"ל הגיע בכביש סואץ-קהיר למרחק של כ-100 ק"מ מהבירה המצרית, אבל בסופו של דבר, ב-1982 החזירה ישראל למצרים את כל חצי האי סיני עד גרגר החול האחרון (ב-1989 הוחזרה גם טאבה)  – ויתור שלא הייתה מוכנה להעלות על הדעת אף ממשלה ישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים. במלחמת הנוכחית שהחלה באוקטובר 2023, ישראל נחלה הישגים חשובים מאוד מול חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון ואף נגד איראן. אבל עדיין אין לדעת בוודאות האם ההישגים בלתי הפיכים. להפיכתה של ישראל למדינה מצורעת בעקבות המלחמה, עלולות להיות השלכות ביטחוניות חמורות, במיוחד לאחר סיום כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ.

מכל מקום, לנוכח אי הוודאות ביחס לתוצאות מלחמת ה-7 באוקטובר 2023, מוקדם מדי לתת ציון לנתניהו בהשוואה לראשי ממשלה אחרים. עם זאת, בתור מי שנושא באחריות לטבח ה-7 באוקטובר, תוך בריחה מאחריות והטלת רפש בשב"כ ובצבא, שמוכן היה לסכן את קיומה של המדינה כדי להבטיח את שלטונו, כולל העברת חוק מיוחד לטובת משתמטי הגיוס במלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, ולא נרתע להגביר את הפילוג בעם  במהלך המלחמה הזו, כמי שרמס את החוק והנורמות הציבוריות – לאור כל אלה, מבחינה  מוסרית יש לדרגו עמוק בתהום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] בשל רגישות האתרים הקדושים, הציע אילון לנתניהו לפעול בזהירות בנושא, תוך תיאום השינוי עם הווקף המוסלמי שמנהל את החיים בהר הבית, עם ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן.

אילון, עמי. אש כוחותינו (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2022).

[2] להלן  חלק מהטעויות.

עמ' 111. "היא [גולדה מאיר] שבה אל שולחן הממשלה  באמצע 1968". מאז פרישתה מתפקיד שרת החוץ ב-1966 ועד התמנותה לראשת ממשלה ב-1969 גולדה מאיר לא הייתה חברה בממשלה. 

עמ' 145. "ישראל קיבלה בראשית 1976 שלושה מטוסיF-15   ראשונים מארצות הברית" המטוסים התקבלו בדצמבר 1976.

עמ' 156. "בעת החתימה [על הסכם קהיר במאי 1994] גילה פרס שערפאת לא חתם על המפות שצורפו להסכם". את העובדה הזו גילה רבין, ולא פרס.

(עמ' 181). אריק [אריאל] שרון השתתף עם בגין בשיחות בקמפ דיוויד ב-1978. השר שרון נשאר בארץ ולא השתתף במשא ומתן בקמפ דיוויד.  

עמ' 213. המחבר מתייחס לתוצאות הבחירות  לכנסת  שנערכו ב-1 בנובמבר 1988, שִאפשרו ליצחק שמיר להקים קואליציה ללא המערך – אבל מייחס בטעות את תוצאות הבחירות האלה  לתאריך 23 ביולי 1984. "בליל 23 ביולי 1984, התברר שגוש הימין והדתיים בראשות הליכוד זכה ברוב של 65 חברי כנסת, ויש בכוחו של שמיר להקים ממשלה" (עמ' 213)

ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה בין שמעון פרס לעמיר פרץ הייתה לא ב-2001 (עמ' 240), אלא ב-2005.       

עמ' 287. בממשלתו הראשונה של שרון (2003-2001) תיק האוצר נמסר לנתניהו. טעות. תיק האוצר נמסר לסילבן שלום. אחרי פרישת העבודה מהממשלה, בנובמבר 2002 תיק החוץ של שמעון פרס נמסר לנתניהו.

עמ' 310. לאחר מלחמת לבנון השנייה, "אולמרט חזר בו ומינה ועדת חקירה ממלכתית". הוועדה שהוקמה בראשות השופט אליהו וינוגרד הייתה "ועדת בדיקה ממשלתית" – ולא ממלכתית.

עמ' 315. "תאהידה". המילה הנכונה היא תהדיאה (או תהדייה). בערבית פירושה רגיעה או הפסקת אש זמנית. נכתבת כך: تَهْدِئَة.

עמ' 316. המחבר טוען כי לאחר סיום המבצע עופרת יצוקה ב-2009, הגיעו כמה מדינאים זרים לביתו של אולמרט, בהם שר החוץ של "ברית המועצות" איגור איוונוב. שלוש טעויות. ברית המועצות חדלה להתקיים כבר בשלהי דצמבר 1991, ועל כן איוונוב היה שר החוץ של רוסיה – ולא בריה"מ. איוונוב חדל להיות שר החוץ כבר ב-2004 והוחלף על ידי סרגיי לברוב (שעדיין משמש בתפקידו ב-2026), ומכל מקום, אף אחד משניהם לא הגיע לישראל בעקבות סיום מבצע "עופרת יצוקה".

עמ' 328. משה ארנס התמודד על ראשות הליכוד ב-1993. משה ארנס לא התמודד על ראשות הליכוד ב-1993. (הוא כן התמודד על התפקיד הזה בינואר 1999.)

עמ' 330. המחבר טוען כי בעת ההתנקשות בח'אלד משעל בספטמבר 1997 היה אפרים הלוי סגן ראש המוסד. טעות. החל מ-1996 היה אפרים הלוי שגריר ישראל למוסדות האיחוד האירופי בבריסל. הוא הוזעק על ידי נתניהו מבריסל, כדי לטפל במשבר ביחסים עם ירדן בעקבות ההתנקשות במשעל, כאשר הוא אינו ממלא שום תפקיד רשמי במוסד, ורק ב-1998 התמנה לראש המוסד.

עמ' 335. "הבחירות [לכנסת] נקבעו לפברואר 1999". הבחירות לכנסת נערכו במאי 1999.

עמ' 350. "הבחירות לכנסת ה-20 התקיימו במאי 2015". הבחירות התקיימו במארס 2015.

 

 

[3] במקרים קיצוניים נאמנות זו גובלת בגזענות כלפי אשכנזים ועוברת מדור לדור. שיאה של הגזענות הזו נחשף בנסיבות מסוימות – כמו בעת מחלוקות פוליטיות חריפות –   בהתפרצויות זעם כלפי אשכנזים בנוסח "חבל שלא הרגו את כולכם בשואה".