ביילין יוסי, סודות שלא אקח איתי (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2021) [סיכום וביקורת]

 ביילין יוסי, סודות שלא אקח איתי (ראשון לציון: ידיעות אחרונות, 2021). 342 עמ' כולל מפתח שמות. 

 

יוסי ביילין הוא פוליטיקאי ישראלי, יליד 1948. רוב שנותיו פעל במסגרת מפלגת העבודה והתפרסם בעיקר כיוזם השיחות עם נציגים פלסטינים שהובילו להסכם אוסלו ב-1993. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והערכותיו,  ואמירה כמו "לדברי ביילין" נועדה להדגשה בלבד. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו. 

חייו וראשית כניסתו לפוליטיקה 1977-1948

מוצאו המשפחתי     סבו מצד אימו של יוסי ביילין, יוסף ברגמן, היה נכד לשני אדמו"רים. ברגמן  נולד ב-1880 בפינסק – אז באימפריה הרוסית וכיום בלארוס. הסב הצטרף בגיל 16 לחובבי ציון, העריץ את הרצל – אבל כאשר בקונגרס הציוני השישי העלה הרצל את תוכנית אוגנדה צעק לעברו בוגד. בגיל 26 הוא נשא לאישה את רבקה, וב-1910 נולדה אימו של המחבר, זהבה. ב-1923 הסב עלה עם משפחתו לארץ. בתחילה עבד בעבודות פיזיות, ואחר כך  חזר לעבוד בבנקאות, מקצוע בו עבד ברוסיה. הוא קיבל לידיו את ניהול בנק הלוואה וחיסכון בתל אביב, שם עבד עד מותו. ביתו שכן ברחוב קלישר 24 בתל אביב.  הסב היה ציוני אדוק, וכאשר בתו זהבה רצתה להירשם ללימודים באוניברסיטה, התנגד לכך במשך למעלה משנה, כיוון שלא התכוונה ללמוד חקלאות וגם לא להגשים את החזון הציוני ולהירתם לעבודת האדמה. ב-1936 התחתנה זהבה עם צבי ביילין. סבא הציע לזוג הצעיר לגור בביתו בתל אביב והפתרון הזמני הפך לפתרון קבע. ב-1937 נולד בנם הבכור ינון. המחבר נולד ב-1948, כאשר הזוג ביילין עדיין המשיך להתגורר בבית הסב,  ונקרא על שמו, יוסף.

יצוין כי במלחמת העצמאות ב-1948 הפך הבית ברחוב קלישר 24 בתל אביב,  בו התגוררה משפחת ביילין,  למפקדת הגנה בשכונה, ועם קום המדינה היה למפקדה של צה"ל. בתחילה עדיין גרו בני המשפחה בחלק מן הבית, אבל אחר כך אבא גויס, ואימא שהייתה בהריון, יחד עם הבן ינון, עברה להתגורר במקומות אחרים אצל קרובי משפחה. האם ילדה את המחבר בבית חולים בילינסון בפתח תקווה. רק בסוף 1948, עם שוך המלחמה וסגירתו של המטה הצבאי בדירת המשפחה, שבה המשפחה לדירה. אחיו של המחבר ינון, הגדול ממנו ב-11 שנים, טיפל בו כמעין הורה. רק לאחר מות הסבתא רבקה נמכר ביתו של הסב והמשפחה עברה לדירה צנועה בתל אביב. ימי ילדותו של ביילין עברו עליו בתקופת "הצנע", בה תפריט המזון החוקי המותר היה צנוע ביותר.

אימו התעמקה ביוזמתה בחקר המקרא, הפכה מומחית לנושא ולימים הייתה בין מייסדי החברה לחקר המקרא בישראל. היא ערכה ספרים ופרסמה מאמרים בתחום, וכמו כן השתתפה בחוג לתנ"ך של ראש הממשלה דוד בן גוריון שהוקם ב-1958. על אף מסירותה לתנ"ך וליהדות היא הייתה חילונית, בדומה לאביה, ואף לא הלכה לבית הכנסת. אהבת הארץ באה לידי ביטוי בבית בכך שאסור היה למתוח ביקורת על המדינה [למעשה על מפא"י]. אימו נפטרה ב-1994.

אביו, צבי ביילין נולד ב-1910  בוורשה, וכבר שם למד עברית, ועלה ארצה ב-1926. רוב שנותיו עבד בבנק שעתיד היה להפוך לבנק לאומי למשכנתאות. הוא ידע שפות רבות: עברית, ערבית, פולנית, רוסית, אנגלית, צרפתית, גרמנית ואפילו לטינית, והיה מלך הטריוויה  (עמ' 31). לאביו היה כישרון כתיבה, אך הוא לא הִרבה לכתוב. הוא עודד את בנו לעסוק בכתיבה ורצה כי יהיה עיתונאי. האב נהג לטייל עם בנו יוסי , ובטיולים היה מספר לו על מלחמת העצמאות, בציינו כי בתקופה הזו ירו ממסגד בק ביפו על הבית ברחוב קלישר 24 בתל אביב בו התגוררה משפחתו. אביו היה חבר בהסתדרות, אך די ימני בהשקפתו. הוא היה הולך עם בנו להרצאות של מגוון פוליטיקאים בהם בן גוריון ובגין, סירב לגלות לבנו עבור מי הוא מצביע בבחירות, וכאשר יוסי הבוגר סיפר לאביו כי הצטרף למפלגת העבודה ראה בכך כישלון חינוכי. האב נולד בבית דתי, אבל התהלך בלי כיפה, לא הניח תפילין ולא התפלל מדי יום, ואף מוכן היה לנסוע במונית בשבת כדי לצפות במשחק כדורגל– אבל שמר על כשרות ונהג ללכת עם בנו יוסי לבית הכנסת בעיקר בראש חודש ובחגים.  בתור ילד, הנוהג  להיות "חצי דתי" לא היה מקובל על המחבר כלל, ואף התנהגותה של אימו, שהייתה לגמרי חילונית הייתה מובנת לו יותר. אביו נפטר 22 שנה לפני מות אימו [ב-1972] ממחלת הסרטן.

חייו עד למלחמת יום הכיפורים 1973    בתעודה שקיבל יוסי הילד בתום חינוכו בגן  צוין כי הוא מוכשר מאוד, נבון, בעל יוזמה, "טיפוס של שליט היודע את ערכו. מרכז סביבו את רוב החברה ומפקד עליה בהצלחה" (עמ' 26). יוסי הצטיין בלימודיו בבית הספר. בכיתה ג' המורה לא הייתה מוכנה להסתפק בציונים הרגילים ויצרה ציונים מיוחדים עבורו, כמו "מעולה". יוסי הילד היה תולעת ספרים וגם כתב  בעצמו סיפורים, שירים וחידונים. עדיין נותר לו זמן גם לשחק כדורגל ובעיקר שחמט, ובהיותו תלמיד בכיתה ו' הוא זכה באליפות בית ספרו בשחמט. הדרשה של יוסי בבר המצווה, אותה חיבר בעצמו, הייתה למעשה נאומו הפוליטי הראשון. בין היתר אמר: "ירושלים היקרה שלנו עוד לא כולה בידינו, רבים מאחינו יושבים בגולה, על סיר הבשר המדומה...לא ביום אחד נפתרות בעיות. אני מקווה כי דורי, שחזה בהולדת המדינה, ייתן יד לפתרון, ואני אהיה בין התורמים את חלקם לכך" (עמ' 50). על ילדותו הטילה השואה את צלה הכבד. נחרתו בזיכרונו דמויות פגועי נפש מפאת השואה. משפט אייכמן  ב-1961 הועבר בשידור חי, באופן חלקי, בבית ספרו וגרם לתלמידים לבכות.

בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי התקבל ביילין לחוג תיאטרון של "הבימה" והמשיך בחוג עד לסוף לימודי התיכון. ואולם במהלך החוג התברר לו כי לא יוכל להיות שחקן גדול, ולכן החליט לפרוש מהתחום. כבר בהיותו תלמיד בבית הספר היסודי התקבל ביילין לקורס כַּתָּב צעיר לנוער ב"קול ישראל" וככתב ב"מעריב לנוער", וערך ראיונות ופרסם סיפורים ושירים בעיתון הזה, במקביל לעבודתו בקול ישראל.  בתיכון למד בגימנסיה הרצליה, ערך את העיתון של בית ספרו "הדים", ובדומה ללימודיו ביסודי הצטיין בלימודים. לאחר הבחינה הראשונה שלו בתלמוד, המורה החליט לתת לו בהמשך ציון מצוין ללא צורך לגשת לבחינות.

בספטמבר 1965 הוזמן ביילין להשתתף בתוכנית של קול ישראל לסיכום שנת תשכ"ה בתחום הספרות והאמנות. כשנשאל על ספר השנה, ללא היסוס נקב ב"ארצות התן". היה זה ספר הביכורים של סופר לא מוכר בשם עמוס עוז. חודשיים אחר כך קיבל ביילין מכתב מעמוס עוז בו הוא חלק על דירוג ספרו וציין כי באותה השנה היו ספרים טובים יותר. במכתבו הביע עמוס עוז את השערתו כי ביילין גם כן עוסק בכתיבה והזמין אותו לפגישה בביתו בקיבוץ חולדה. ביילין נענה להזמנה, ומאז נמשך הקשר בין שני האישים עד למותו של עמוס עוז ב-2018. ביילין בתקופת לימודיו בתיכון ובעת שירותו בצה"ל נהג לשלוח לעמוס עוז סיפורים קצים שחיבר, והסופר "החמיא וביקר באכזריות" (עמ' 68). עמוס עוז היה איש סודו של ביילין בשנים 1995-1993 כאשר ניהל משא ומתן חשאי עם מחמוד עבאס (אבו מאזן)  על טיוטת הסכם קבע, וכמו כן כאשר ביילין הוביל את השיחות שהניבו את יוזמת ז'נבה ב-2003. "על מותו איני יכול להפסיק להתאבל ואת דבריה של גליה עוז [על התעללות אביה, עמוס עוז, בה בילדותה]  איני מצליח להדחיק" (עמ' 68). ביילין סיים את לימודיו התיכוניים כתלמיד המצטיין של המחזור.

יוסי ביילין התגייס לצבא ב-1966 ושירת כקַשָּר [משתמע בחיל הקשר]. "בתקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים (אמצע מאי-תחילת יוני 1967), בדומה לחיילים הסדירים ביחידתו – ובניגוד לחלק מחיילי המילואים – רגז על היסוסי הממשלה ורצה סוף-סוף לצאת לקרב (עמ' 75). ב-4 ביוני 1967 אחר הצהריים קיבלה יחידתו הודעה כי המלחמה תחל מחר בבוקר, כפי שאכן קרה.  במלחמת ששת הימים שימש קשָּר  בחטיבה 8 של חיל השריון. ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה יחידתו נעה לעיירה נח'ל שבמרכז סיני, שם ראה גופות של חיילים מצרים מפוחמים מהפצצות של חיל האוויר הישראלי, והתמונות האלה נותרו בזיכרונו בהמשך חייו. ביום שישי יצאה יחידתו לעלייה לרמת הגולן. ברמת הגולן, כשהוא מצויד ברובה צ'כי ותוך ניצול הערבית שלמד בגימנסיה – יחד עם שני חבריו –  שבה שלושה חיילים סורים מותשים. באותו האירוע המחבר מנע ניסיון ביזה כלפי אחד השבויים על ידי חייל ישראלי.  לאחר סיום המלחמה, יחידתו של ביילין ירדה מהגולן והתמקמה במחנה ירדני נטוש בסמוך לירושלים. ביוזמתו של ביילין, שזכתה לתמיכת החיילים, ביקש לנצל את קרבת המקום לירושלים, כדי לאפשר לחיילים לבקר בכותל המערבי [אתר שעד מלחמת יוני 1967 היה תחת שלטונה של ירדן ומחוץ לתחום לישראלים]. בעת הביקור במקום הקדוש "לא הייתי היחיד עם רטיבות בעיניים", כדבריו (עמ' 82).

בהמשך שירותו הצבאי עבר קורס קשר מתקדם והוצב בקנטרה שבתעלת סואץ. תפקידו היה ליצור קשר עם המטה, בכל יום בשעה מסוימת, ולעמוד לרשות יחידת השדה לצורך סיוע אווירי. ביילין הקפיד לבצע את תפקידו כלשונו, ולכן דיווח למטה גם במהלך הפגזות מצריות. לאחר כחודש הוחזר ביילין מקנטרה: במטה ידעו מתי היו ההפגזות "ולא התקשו להבין שההרעשות האלה לא מנעו ממנו [מביילין] לשדר בזמן" (עמ' 85). בשנת השירות האחרונה פיקד ביילין על יותר מ-60 איש והיה "לחייל המצטיין של היחידה" (עמ' 85). [אין פירוט כלשהו לגבי תפקידו בשנת שירותו האחרונה.] הוא ראה בשירות צבאי מילוי חובה –  ובהשתמטות משירות בגידה. ואולם לא הייתה לו כל כוונה לעשות קריירה צבאית, ולכן לא נענה להצעה לחתום קבע בסיום שירותו הסדיר.

עוד במהלך ארבע שנות לימודיו התיכוניים נרקמו קשרי ידידות בינו לבין תלמידת כיתתו הלנה אינהורן, וכבר בתקופת התיכון החליטו להתחתן בעתיד. לאור זאת, כבר בתקופה הזו "שדרגנו את זוגיותנו",  כדבריו (עמ' 69). הלנה הייתה חברתו הראשונה והיחידה. היא השלימה עם כך שביילין היה שומר כשרות ולא נסע בשבתות. בסיום שירותו הצבאי של ביילין בגיל 21 השיא את הזוג רב צבאי. ההורים משני הצדדים רכשו עבורם דירה ברחוב ארבע ארצות בתל אביב. לזוג נולדו שני בנים.

באזרחות, למד ביילין  ספרות ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ואשתו למדה משפטים. במקביל ללימודיו עבר ככתב כלכלי בעיתון "דבר".  בתקופה הזו של שנות ה-70, שלפני מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973, "במידה רבה המשכתי להיות הילד של הממסד" (עמ'89). הוא סמך על הנהגת המדינה בראשות גולדה מאיר, לא היה מעורב בפוליטיקה הסטודנטיאלית ואף לא הצביע לאגודת הסטודנטים. ביילין סיים את לימודיו בשני החוגים בהצטיינות, ואחר כך המשיך ללמוד במדע המדינה במסלול ישיר לדוקטורט, אותו עתיד היה לסיים ב-1980.

ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973, גויס ביילין והוצב ב"בור" בקריה בתל אביב. שם שמע את "קריאות הייאוש מן המוצבים, חילופי הדברים הנוראים בין המפקדים הבכירים ביותר (האלופים גורודיש-גונן ושרון למשל), כינויי הגנאי, אי-הסכמות לגבי טקטיקה כזאת או אחרת, ובעיקר חוסר האונים הנורא שנשמע לנוכח הצבא הסורי, שהתקדם במהירות ... והצבא המצרי, שקו בר-לב המפורסם לא בלם אותו, והתקדם מזרחה במהירות ... במהלך הימים הבאים היה רק קול אחד ברשת שנשמע כמי שיודע מה הוא עושה. זה היה חיים בר-לב", שהועבר מתפקיד שר התעשייה והמסחר לתפקיד מפקד חזית הדרום (עמ' 94).

לדברי ביילין, בעקבות מלחמת יום הכיפורים חייו נחלקו לשתי תקופות, זו שלפני המלחמה בה הושפע מאופוריית הניצחון של מלחמת ששת הימים, וזו שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בה הושפע מסכנת נפילת הבית השלישי שחש במלחמה. דווקא המלחמה בה שירת במטה בקריה הביאה אותו להפסקה מוחלטת של קיום מצוות. במקביל חל שינוי בתפישתו המדינית. עד מלחמת יום הכיפורים תמך ביילין בפשרה טריטוריאלית בכל הגזרות. אחרי המלחמה הבין "שהשטחים שכבשנו בששת הימים הפכו מקלפי מיקוח לנטל נורא, אשר אף הוביל למלחמה הבאה" (עמ' 95). בעקבות ההתקדמות המהירה של המצרים והסורים הגיע למסקנה כי השטחים שנכבשו ב-1967 אינם יכולים לשמש חגורת ביטחון, וכי הדבר הדחוף ביותר הוא להגיע להסכמים עם המדינות השכנות ולסיים את הכיבוש. יחסו לגולדה מאיר השתנה. הוא רגז עליה על כי בפברואר 1971 דחתה את הצעתו גונאר יארינג, שליחו של מזכ"ל האו"ם, להגיע להסדר עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, הצעה שיכלה למנוע את מלחמת יום הכיפורים.

ב-1988 בהיותו מנכ"ל משרד החוץ, ניצל ביילין את ביקורו בשבדיה כדי לפגוש את יארינג ולשאול אותו מדוע דחתה גולדה מאיר את הצעת העקרונות שלו לשלום – אשר דמתה לחוזה השלום הישראלי-מצרי שנחתם ב-1979 –אותה קיבל נשיא מצרים אנואר סאדאת. יארינג הסביר את דחיית יוזמתו על ידי ראשת הממשלה בכך שהיא לא הייתה מסוגלת להבחין בין נאצר לסאדאת ולא הייתה מוכנה להאמין בכנות כוונות השלום של הנשיא המצרי. כמו כן לא הבינה כי סאדאת מוכרח היה לסייג את הסכמתו להצעת השלום של יארינג, באמצעות אמירתו כי שלום לא יתקיים ללא נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה [כלומר, לא רק מסיני אלא גם מרמת הגולן והגדה המערבית]. במקום לשמוח כי סאדאת מוכן לשלום עם ישראל, היא נאחזה במשפט המסייג הזה, בעוד שהכול הבינו כי הוא מס שפתיים לעולם הערבי. [קרוב לוודאי הייתה סיבה חשובה נוספת לדחיית יוזמתו של יארינג על ידי גולדה מאיר, והיא הסכמה רחבה בממשלה ובציבור כי אין לסגת לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים. כלומר, יש לספח חלק משטחים שכבשה ישראל במלחמה הזו. זאת כדברי שר הביטחון דאז, משה דיין:  "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'".]  לנוכח דחיית הצעת השלום של סאדאת, שהביאה למלחמת יום הכיפורים, הפכה גולדה מאיר בעיניו של ביילין "לגרועה מבין ראשי הממשלה בתולדות ישראל" (עמ' 163).

ראשית פעילותו הפוליטית   לאחר אוקטובר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים,  גבר רצונו של ביילין להיכנס לפוליטיקה, בעיקר כדי לקדם את הסיכוי להגיע לשלום עם המדינות השכנות, "מתוך הבנה שהימנעות מהסדר כזה רק כדי להישאר בהתנחלויות שבסיני, ברמה ובגדה – מסכנת את עתידנו" (עמ' 96). ביילין פעל במסגרת המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, ערך את ביטאונה "רמזור" והיה יושב ראש הוועדה המדינית שלה. במסגרת פעילותו נפגש עם חברים צעירים במפלגות סוציאל דמוקרטיות באירופה. באותה התקופה באירופה הייתה אווירה אנטי ישראלית קיצונית. המשלחת בה היה יוצא הוזהרה לא לדבר עברית בפומבי. ביילין עבר הכשרה מיוחדת לירי באקדח, ובחלק מן הקבוצות שיצאו מטעם המשמרת הצעירה שימש כאיש ביטחון. בעוד בישראל נחשב ביילין כמייצג את הקו היוני, מול  עמיתיו האירופים לא פעם הואשם כ"משתף פעולה" עם "משטר הכיבוש".

בפברואר 1977 לרגל הקדמת הבחירות לכנסת, שנקבעו למאי באותה השנה, נערכה התמודדות על ראשות מפלגת העבודה בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין שר הביטחון שמעון פרס, בה ניצח רבין בהפרש קטן. ביילין, במסגרת נושא עבודת הדוקטורט שלו,  ראיין את רבין לראשונה באמצע 1973 ושאל אותו שאלות בנושאים כלכליים-חברתיים. רבין לא היה מרוצה מהשאלות, אך ניאות להשיב. ביילין, מצדו, לא היה מרוצה מהתשובות שקיבל שתאמו תפישה של איש ימין אמריקאי. עוד ב-1963, בתור כתב צעיר, ערך ביילין ריאיון עם פרס, סגן שר הביטחון דאז, וב-1975 ראיין אותו שנית בתור כתב "רמזור". בשאלה בנושא ההתנחלויות השיב פרס כי "ההתנחלויות ביהודה ובשומרון הן השורשים והעיניים של מדינת ישראל" – משפט שתאם את קו המתנחלים ועורר תרעומת אצל ביילין. על כן, בעת ההתמודדות על ראשות המפלגה ב-1977, ביילין, לדבריו, היה "רחוק מאוד" להשתייך למחנה פרס, אבל גם לא היה שבע רצון מרבין. לאחר התלבטות, החליט בכל זאת לתמוך בפרס, כיוון שרוב חברי המשמרת הצעירה תמכו בו וסברו כי בתור איש המרכז הפוליטי ינצח בבחירות. גם חברי כנסת המזוהים עם השמאל במפלגה, בהם יוסי שריד, תמכו בפרס.

יועצו של פרס ודובר מפלגת העבודה בתקופת שלטון הליכוד, 1984-1977

בבחירות לכנסת במאי 1977 ניצחה מפלגת הליכוד והוקמה ממשלה בראשות מנחם בגין. כחודש לאחר הבחירות, הציע  שמעון פרס, כעת ראש האופוזיציה,  לביילין להיות יועצו ודובר המפלגה. המחבר דחה את ההצעה מסיבות אחדות. נוסף לפער האידיאולוגי, ביילין לא רצה לוותר על עיסוקיו הרבים והם העבודה בעיתון "דבר", העבודה באוניברסיטה  וכתיבת דוקטורט, ופעילות במשמרת הצעירה. היו לו גם חובות כלפי משפחתו. ואולם פרס לא הִרפה מביילין ולחץ עליו בהתמדה להיענות בחיוב, תוך העלאת הטיעון של פטריוטיות מפלגתית: עליו להירתם למאמץ כדי להציל את המפלגה. לבסוף, ביילין הסכים לעבוד עם פרס לשנה כיועצו ודובר המפלגה, וּויתר על  עבודתו ב"דבר". עבודתו עם פרס החלה ב-4 באוקטובר 1977, והוא לא שיער כי במקום שנה היא תימשך  21 (?)  שנים, מהן 7 שנים כיועץ ודובר המפלגה.

ביילין ליווה את פרס במסעותיו בחוץ לארץ. ביולי 1978 הזדמן לביילין לפגוש את נשיא מצרים אנואר סאדאת, במסגרת כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי בווינה, בו פרס שימש כסגן יושב ראש הארגון הזה. באותה השנה ערך עם פרס ביקורים באירופה וגם ביקור חשאי במרוקו, בה כבר הייתה לישראל נציגות חשאית של המוסד. ממסעותיו הרבים עם פרס  התרשם ביילין כי הבוס שלו היה טיפוס נהנתן: הוא אהב ליהנות מארוחה טובה ומיין טוב, וגם ממועדונים, בהם גברים קשישים רקדו עם בלונדיניות צעירות. כמו כן אהב פרס תיאטרון, מוזיקה וספרות. לא במקרה, העיר האהובה עליו בחוץ לארץ הייתה פריז. פרס  ניסה להפוך גם את ביילין לטיפוס בליין, אך ללא הצלחה.

 תמיכתו של פרס בהסכמי קמפ דיוויד ב-1978 –  הסכם השלום עם מצרים –  והתגייסותו להשיג את תמיכת המפלגה בו מול הניצים, קירבו את ביילין לפרס. תמיכת רוב חברי מפלגת העבודה בהסכמי קמפ דיוויד בהצבעה שנערכה בכנסת ב-27 בספטמבר 1978 לא הייתה מובנת מאליה. פינוי הקיבוצים מסיני עורר התנגדות עזה בקרב חלק ניכר מחברי המפלגה, בהם יגאל אלון. בהצבעה בכנסת העניקה מפלגת העבודה את הרוב הדרוש לבגין כדי לממש את ההסכם. בהצבעה הזו אלון נמנע – בעוד שלמה הלל ושלושה חברי כנסת נוספים מהעבודה הצביעו עם הימין הקיצוני נגד ההסכם.

בתוך מפלגת העבודה מאז 1974 התנהלה מלחמת גוג ומגוג בין רבין לפרס, שהגיעה לשיאה עם פרסום ספרו האוטוביוגרפי של רבין "פנקס שירות" ב-1979. בתור דובר המפלגה, לביילין, לדבריו, לא הייתה אפשרות להיות ניטראלי במאבק הזה – מה עוד שלשכת המפלגה גינתה את רבין על תוכן ספרו שכוון נגד פרס. על ביילין היה לדברר את הגינוי הזה.  כתוצאה מכך הפך כמזוהה עם מחנה פרס ואובייקט למתקפות של רבין.

ב-1980 סיים ביילין את כתיבת עבודת הדוקטור שלו על הנושא "חיכוכים בין דוריים בשלוש מפלגות בישראל". המסקנות שהסיק ממחקרו במדעי המדינה עתידות היו להשפיע על התנהלותו שלו בהמשך דרכו הפוליטית בשני תחומים: חשיבות העבודה בקבוצה וחשיבות הפרישה בזמן. מסקנתו הייתה כי העבודה בקבוצה טומנת בחובה השפעה גדולה יותר ומתמשכת. כמו כן הגיע למסקנה שהתעקשות להישאר בזירה הפוליטית ולעכב בכך כניסתו של דור צעיר יותר, גורמת למערכת הפוליטית להתנוון. בהתאם למסקנות האלה החליט מראש כי יפרוש מרצונו מפוליטיקה בגיל 60, וכמו כן עבד בקבוצה, במשמרת הצעירה ואחר כך בחוג משו"ב במפלגת העבודה.

בינואר 1981 החליט ראש הממשלה מנחם בגין להקדים את הבחירות לכנסת לחודש יוני באותה השנה. ביילין  נלווה  למסעות הבחירות של פרס, בהם נתקל באלימות קשה מצד תומכי הליכוד. באספת הבחירות בפתח תקווה נזרקו עגבניות וביצים לעבר הבמה. בקריית שמונה, לאחר עימות קשה עם הקהל הצליחו פרס וביילין, בסיוע איש ביטחון להגיע לרכב ולהתיישב בו, אך ההמון עמד מכל עברי המכונית, טלטל אותה ולא הניח לנוסעיה לצאת. המאבטח רצה לירות באוויר, אבל פרס לא התיר לו. לאחר כרבע שעה המשטרה חילצה את הרכב מן ההמון. בבחירות ניצח הליכוד בהפרש קטן – הליכוד זכה ב-48 מנדטים מול 47 לעבודה – והצליח להקים ממשלה.  מפלגת העבודה המשיכה להיות באופוזיציה.

ב-1981 יזם ביילין את הקמתו של חוג משו"ב במפלגה. בנושאים חשובים מצא עצמו ביילין בסתירה בין מעמדו כדובר המפלגה לבין ביקורתו כלפי מפלגתו כחבר במשו"ב. לדוגמה, הוא מתח ביקורת על האנומליה בה ההסתדרות מחד גיסא משמשת נציגת העובדים ומאידך גיסא היא בעלת מפעלים המעסיקה עובדים. בתחום המדיני חברי החוג היו יונים והציגו לאש"ף שלושה תנאים להכרה בו מצד ישראל: הכרה בישראל, אימוץ החלטת 242 של מועצת הביטחון ונכונות לשלום עם ישראל. החוג מתח ביקורת על המפלגה על כך שהתנגדה להצבעת אי-האמון בממשלה עם פתיחת מלחמת לבנון הראשונה ב-6  ביוני 1982. ב-16 ביוני 1982 פרסם ביילין מאמר ב"הארץ" בו קרא ליציאה מיידית מלבנון. במהלך המלחמה נקרא ביילין למילואים שנמשכו "חודשים אחדים". לאחר סיום שירות המילואים, החל החוג לפעול באופן נמרץ יותר בתחום הפלסטיני. את התחום ריכז ד"ר יאיר הירשפלד, אשר הצליח לקשור קשרים טובים עם אישים כמו פייסל חוסייני, חנאן עשראווי ואחרים. חברי החוג נפגשו עם מנהיגים פלסטינים ממזרח ירושלים, מהגדה המערבית ומרצועת עזה. "בלי הפגישות הללו לא היה נולד תהליך אוסלו" (עמ' 116).

מזכיר הממשלה (1986-1984) ומנכ"ל משרד החוץ (1988-1986) בממשלת הרוטציה

לקראת הבחירות לכנסת  שנקבעו ליול י 1984 יזם וניהל ביילין את צוות 100 הימים של פרס. הצוות נועד להכין עבור פרס תוכנית מפורטת ל-100 ימיו הראשונים בתור ראש ממשלה, אם מפלגת העבודה תחזור לשלטון. חברי הצוות דנו עם פרס בתוכנית ולאחר מכן היא זכתה לאישורו. רוב חברי הצוות – לאחר שפרס קיבל את ראשות הממשלה – הפכו ליועציו הרשמיים, בהם ד"ר נמרוד נוביק. הם כונו בתקשורת "הבלייזרים של ביילין".  בעקבות הבחירות, בהן מפלגת העבודה זכתה ב-44 מנדטים והליכוד ב-41, בספטמבר 1984 הוקמה ממשלת רוטציה שהתבססה על שתי המפלגות האלה, ונקבע כי פרס יכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות לקיום הממשלה –  ויצחק שמיר בשנתיים אחריו. לאחר התלבטות, נענה ביילין להצעתו של פרס לכהן כמזכיר הממשלה, תוך ויתור על קריירה אקדמאית. הוא ויתר על עשיית פוסט דוקטורט בקנדי סקול בארה"ב, מסלול שבסיומו היה מבטיח לו קבלת משרה קבועה באוניברסיטת תל אביב.

 לאחר בדיקה ביטחונית מעמיקה, מילא ביילין במשך 25 חודשים את תפקיד מזכיר הממשלה. בתפקיד הזה הוא היה לא רק עֵד לדיונים הסודיים ביותר שהתקיימו בממשלה, אלא גם הוזמן מדי פעם להתערב בהם, אך היה "משתמש בזכות הזו במשורה" (עמ' 121). אחד מתפקידיו החשובים כמזכיר הממשלה היה ניסוח סיכום  החלטות הממשלה. הסיכם דרש את הסכמת השרים ותפקידו היה לעזור להגיע להסכמה, כשהתעוררה  מחלוקת, וזו לרוב נשאה אופי מנהלי ולא פוליטי.

פרשת קו 300     באפריל 1984, בעת כהונתו של שמיר כראש ממשלה [בטרם הקמת ממשלת הרוטציה],  ארבעה פלסטינים כבני 18 חטפו אוטובוס ודרשו לשחרר 500 מחבלים. סיירת מטכ"ל שחררה את החטופים, שניים מחוטפי האוטובוס נהרגו, ושניים אחרים, נרצחו בהיותם כבולים על ידי אנשי שב"כ, בהוראתו של ראש השב"כ אברהם שלום. לאחר שהפרשה נודעה, מפי שלושה אנשי שב"כ בכירים, ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, בפברואר נפגש  1986 זמיר  עם פורום ראשי הממשלה [שכלל את פרס, שמיר ורבין וזאת בתקופת ממשלת הרוטציה] ודרש מהם לפטר את אברהם שלום – אבל הפורום הזה לא נענה לבקשתו. אזי נפגש זמיר עם ביילין וסיפר לו על פרטי הפרשה. בעקבות זה נזכר ביילין כי פגישת העדכון של פרס עם שמיר, לקראת החלפתו בתפקיד ראש הממשלה בספטמבר 1984, ארכה רק 20 דקות בדיוק, ולאחר שביילין שאל את פרס מה היה המסר העיקרי של שמיר בפגישה, השיב פרס: "תשמור על אברום!" (עמ' 146). ניסיונו של ביילין לשכנע את פרס לקבל את עמדתו של זמיר ולפטר את אברהם שלום נכשל: זו הייתה הפעם היחידה ביחסים בין השניים שבה פרס לא היה אף מוכן להקשיב לטיעוניו של ביילין.

המוצא של פורום הממשלה מהתסבוכת  היה לפטר את  זמיר ביוני 1986 (שהורה לפתוח בחקירה משטרתית נגד אברהם שלום) ולמנות במקומו כיועץ המשפטי את השופט יוסף חריש. חריש נתן הצדקה משפטית  לצעד המפוקפק של הממשלה,  לבקש מהנשיא להעניק חנינה לראש השב"כ ולמעורבים בהריגת המחבלים הכפותים, בלי להעמידם למשפט. על ביילין, בתפקידו כמזכיר הממשלה, היה להעביר לנשיא חיים הרצוג את בקשת הממשלה. בטרם פגישתו הרשמית עם הנשיא, קיים ביילין פגישה בלתי רשמית אתו בה התחנן לפניו לא לקבל את הבקשה הרשמית אותה יציג לפניו בעוד שעתיים. הוא סיפר לנשיא את האמת על הפרשה ואמר כי מתן "חנינה לפני משפט לאנשים שהורו להרוג  והרגו אנשים כבולים, תהיה כתם שחור על כהונתו והשלמה עם ביזוי מה שנקרא בצדק או שלא בצדק 'טוהר הנשק'" (עמ' 147). אבל ביילין הבין מייד שאין לו סיכוי לשכנעו בעמדתו. הרצוג היה חלק מן הקבוצה עימה נמנה פורום הממשלה, שראו מחובתם להגן בכל מחיר על אנשי ביטחון. הרצוג חנן את אנשי השב"כ,  ובאוגוסט 1986 אישר  בג"ץ את החנינות (מול דעת מיעוט של אהרן ברק) ואברהם שלום התפטר (לימים הצטרף ליוזמת ז'נבה של ביילין).

נסיגה מלבנון    ב-14 בינואר 1985 התקיים דיון בממשלה בנושא נסיגה חד צדדית מלבנון. לממשלה הוצגו אופציות אחדות, ולבסוף, הרמטכ"ל משה לוי הציג את האופציה שהתקבלה על ידי צה"ל והיא נסיגה לרצועת ביטחון צרה שבה יפעל צבא דרום לבנון בגיבוי מימון ישראלי וכמאה "חונכים" ישראלים. "החונכים" אמורים היו להיות קצינים וחיילים מצה"ל שיאמנו את צבא דרום לבנון. עמדת הצבא התקבלה בממשלה, כאשר בעדה הצביעו כל שרי מפלגת העבודה ושניים משרי הליכוד, דוד לוי וגדעון פת. אז ביילין לא ידע כי צבא דרום לבנון לא יעמוד בנטל תחזוקת הקו, וצה"ל יזדקק לעוד 16 שנים "מיותרות ויקרות בדם" כדי לצאת מלבנון לחלוטין (עמ' 122).

פרשת פולארד   בנובמבר 1985 נעצר בארה"ב המרגל יונתן פולארד, יהודי אמריקאי שהעביר מידע צבאי סודי לישראל. המרגל הופעל על ידי "הלשכה לקשרי מדע" בראשות רפי איתן. פרס, אשר כיהן באותו הזמן כראש ממשלה, טען באוזני ביילין כי לא היה לו מושג על העסקת המרגל הזה. על ביילין, שהיה מזכיר הממשלה, הוטל להקריא את הודעת הממשלה בפרשת פולארד, לפיה מדובר ב"מבצע סורר"  (Rogue Operation)  [בנוסח האנגלי של ההודעה], כלומר פעילותו של פולארד לא נעשתה בהנחיית הדרג הבכיר. לדברי ביילין, מדובר היה בהודעה "מתוחכמת ומתחמקת" (עמ' 149), והוא הודיע מראש כי לא יענה על שאלות לאחר הקראת ההודעה. [בכך ביילין רומז כי לפורום ראשי הממשלה – פרס, שמיר ורבין – היה מידע מסוים בפרשת פולארד, או כפי שגילה רפי איתן ב-2014, פרס ורבין ידעו כי ישראל מפעילה סוכנים בצבא האמריקאי. (על סמך ערך "יונתן פולארד" בוויקיפדיה.)]  לדעת ביילין, ערך הידיעות שהעביר פולארד לישראל לא היה רב, "העסקתו הייתה החלטה מופקרת", והצגתו כ"אלי כהן" [המרגל הישראלי בסוריה שהוצא להורג ב-1965] פגעה ביחסיה של ישראל עם ארה"ב וביהודי ארה"ב (עמ' 149).

לקראת הסכם לונדון, 1986-1985   ב-1985, לאחר הפסקה של יותר מעשר שנים, חודשו המגעים בין ישראל לירדן בדרג הבכיר ביותר. המפגשים החדשים  נערכו באנגליה בביתו הכפרי של המשפטן היהודי לורד ויקטור מישקון, אשר היה אחד האישים הבולטים במפלגת הלייבור הבריטית. הפגישה הראשונה בין פרס למלך ירדן חוסיין התקיימה בשבת [אין תאריך] בחשאיות מוחלטת, מלבד גורמים רלוונטיים במוסד ובשב"כ. לפני יציאתו אמר ראש הממשלה פרס למזכיר הממשלה ביילין כי מאחר שלא יהיה אתו קשר כבר מסוף השבוע, ביילין יצטרך לחפות על היעדרותו. הכול התנהל כשורה, עד שבשבת בבוקר טלפן שר הביטחון רבין וביקש לדעת היכן פרס,  בציינו כי הוא מבקש את אישורו העקרוני לירות לעבר ספינה חשודה המתקרבת למים הטריטוריאליים של ישראל. ביילין, לאחר נשימה ארוכה, השיב כי פרס אינו זמין מסיבות אישיות, אבל הוא ינסה להשיג אותו כדי לחזור עם תשובה. לביילין לא הייתה אפשרות ליצור קשר עם פרס, לכן כעבור זמן מה מסר לרבין,  על דעת עצמו, שפרס מבקש להימנע מכל ירי בשלב הזה ולהתעדכן בהמשך מסעה של הספינה. להפתעתו של ביילין, התשובה לא הכעיסה את רבין והוא לא ביקש לדבר ישירות עם פרס, וכעבור שעות אחדות מסר לביילין כי הספינה הסתלקה מהמים הטריטוריאליים של ישראל. למשמע התשובה, "הוצאתי מקרבי את אחת מאנחות הרווחה הגדולות ביותר בחיי" (עמ' 129).

בשובו  של פרס מהפגישה עם המלך חוסיין, ביילין עדכן אותו על ההוראה שהעביר בשמו לרבין. פרס לא התרגש מהעניין ועדכן את ביילין על פגישתו עם חוסיין, בה המלך דיבר בעיקר על מאמציו לכונן קונפדרציה  ירדנית-פלסטינית עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, למרות העוינות הקשה ביניהם. פרס הציע לביילין לקחת על עצמו את התיק הירדני ולהתלוות אליו בפגישות הבאות עם המלך. ביילין ברצון נענה להצעה ועסק בנושא הירדני בשנתיים הבאות.

בפגישה עם המלך, אשר התקיימה שבועות מעטים לאחר המפגש הראשון עם פרס, פרס התעניין במיוחד בשיחות בין חוסיין לערפאת והאופציה הירדנית, מסגרת מדינית משותפת שתקיף את ירדן, הגדה המערבית ורצועת עזה שנראתה עדיין מעשית (עמ' 130). חוסיין אמר שהוא רוצה מאוד להגיע לשלום עם ישראל, אך לא בשלום נפרד. כדי לפתוח בשיחות שלום  הוא זקוק לגיבוי ערבי ובינלאומי, כלומר לוועידה בינלאומית. המלך ידע כי פרס מוכן לכך, אך לא שמיר. באותה הפגישה חוסיין, בתשובה לשאלתו של ביילין, אישר כי ב-1968 בשיחות עם השרים יגאל אלון ואבא אבן הוא דחה את תוכנית אלון, כיוון שהותירה לו רק 70% משטח הגדה המערבית. למלך לא היה נוח להשיב על שאלותיו של ביילין בנוגע לתוכן דבריו  לגולדה מאיר ב-25 בספטמבר 1973 [מקובל לראות בדבריו אזהרה לגולדה על התקרבות פתיחת מלחמה נגד ישראל,  קרי מלחמת יום הכיפורים, שאכן פרצה ב-6 באוקטובר], כיוון שבאזהרתו בגד בסולידריות הערבית. לכן ביילין לא רצה להמשיך להציק לו בנושא הזה. באחד המפגשים התלונן חוסיין בפני ביילין על הנזק שגרמו לו רבין ופרס ב-1974, בסירובם להגיע להסדר ביניים עם ירדן [באותה השנה נחתמו הסדרי ביניים בין ישראל לבין מצרים וסוריה, שהביאו לנסיגה חלקית מאדמות שכבשה ישראל משטחיהן ב-1967].  המלך היה משוכנע כי אילו ניתן היה להגיע להסדר ביניים, לא הייתה מעִזה הליגה הערבית לקבל החלטה לפיה אש"ף הוא הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. הוא אמר כי מעולם לא העלה את הביקורת הזו בפני פרס. ביילין עדכן את שמיר על הפגישה עם המלך. תגובת שמיר הייתה "שלום הרי לא יֵצא מזה", "אבל לדבר זה יותר טוב מלהילחם" (עמ' 132).

מנכ"ל משרד החוץ    באוקטובר 1986, בהתאם להסכם הרוטציה בין פרס לשמיר, שמיר היה אמור להחליף את פרס בתפקיד ראש הממשלה – ופרס את שמיר בתפקיד שר החוץ. לפרס לא היו התלבטויות לגבי קיום הסכם הרוטציה מצדו. לאחר מעברו למשרד החוץ התכוון פרס למנות את ביילין למנכ"ל משרד החוץ. בטרם מינויו למנכ"ל, שמיר הזמינוֹ לשיחה, הרעיף עליו מחמאות, ואמר כי על אף תפישותיהם המדיניות השונות הוא סומך עליו, וכי אם ימונה למנכ"ל, ביילין ימשיך לכהן בוועדת ראשי השירותים (שכללה בין היתר את ראשי המוסד, השב"כ ואמ"ן) ולהשתתף באופן קבוע בישיבות קבינט. שמיר ביקש מביילין שיקבל את המינוי [ונתן להבין כי הוא, שמיר, אינו מעוניין כי לתפקיד הזה ימונה אברשה טמיר, מועמדו של עזר ויצמן]. לאחר קבלת המינוי, ביילין המשיך להיות חבר קבוע בוועדת ראשי השירותים, ואולם  תוארו הרשמי היה "מנכ"ל מדיני" של משרד החוץ. התואר נועד לרצות את השר עזר ויצמן, אשר שאף כי המועמד שלו, אברשה טמיר ימונה למנכ"ל משרד החוץ. במכתב פנימי נקבע כי ביילין הוא "מספר שתיים" של שר החוץ וטמיר "מספר שלוש". [בניגוד לרושם שיכול להיווצר מגרסתו של ביילין בדבר מעמדו הנחות של טמיר – טמיר מילא שליחויות חשובות מאוד עבור פרס, בהן פגישה חשאית עם יאסר ערפאת בקיץ 1987 במוזמביק.]

סנקציות על דרום אפריקה    עוד בהיותו נער סלד ביילין ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ובתפקידיו הפוליטיים, כמו דובר מפלגת העבודה, לא נענה להזמנות מצד ממשלת דרום אפריקה לבקר בה. לאחר מינויו לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ ב-1986, החליט ביילין ליזום מהלך לשינוי במדיניותה של ישראל כלפי דרום אפריקה. הוא ידע כי ייתקל בטענות של תמימות מצד גורמי הביטחון שידעו על ממדי הקשרים הצבאיים של ישראל עם ארץ זו וייחסו להם חשיבות רבה. לנוכח קיומה של מגמה כזו  גם במשרד החוץ, הכפיף ביילין ישירות את הדסק שעסק בדרום אפריקה ללשכתו, ולתפקיד הדסקאי מינה את אלון ליאל, שכיהן כיועץ המדיני שלו.

לדברי ביילין, ייתכן כי יוזמתו להצטרפותה של ישראל למגמה הכלל עולמית להטלת סנקציות על דרום אפריקה – כולל הפסקת עסקאות הנשק – לא הייתה מצליחה, לולא האיום כלפי ישראל שהשתמע מהחלטות שהתקבלו בקונגרס האמריקאי ב-1987-1986. הקונגרס הקים ועדה לבדיקת הקשרים בין מדינות שונות לבין משטר האפרטהייד. טיוטת הדוח של הוועדה חשפה בפירוט את עסקאות הנשק בין ישראל לדרום אפריקה והייתה אמורה להתפרסם רשמית ב-31 במארס 1987. פרסום הדוח עלול היה לפגוע בסיוע האמריקאי לישראל. כמובן, אישים בכירים בממשלה ובמערכת הביטחון התנגדו למדיניות שהוביל ביילין למען הטלת סנקציות על דרום אפריקה. שר הביטחון יצחק רבין אמר  ש"לא ייתכן כי פקידונצ'יק יוביל את מדיניותה של ישראל" (עמ' 156). גם פרס לא אהב את "מלחמת דון קישוט" של ביילין, כפי שכינה אותה, אך כמו במקרים קודמים בהם היו לו חילוקי דעות עם ביילין נמנע מעימות חזיתי עימו. במקום זה הוא הזמין את ביילין לשיחה משולשת במשרדו, בה התפקיד לשכנע את ביילין הוטל על ראש המוסד נחום אדמוני. אדמוני הביע הערכה לביילין על המהלך המוסרי שהוא מוביל, אך טען כי המהלך יפגע במטרה מוסרית אחרת, ביטחונה של ישראל. הוא טען כי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא ייפול, וכי האוכלוסייה הלבנה תנקוט באמצעים צבאיים כדי למנוע מהאוכלוסייה השחורה לערוך טבח בלבנים. כמו כן השתמע כי אדמוני לא ראה בקיצוץ הסיוע האמריקאי לישראל אפשרות ריאלית. ביילין טען לעומתו כי בסופו של דבר משטר האפרטהייד ייפול לנוכח החנק הבינלאומי, וכאשר הרוב השחור ישלוט בדרום אפריקה ישראל תהפוך לאויבת מספר אחת שלו.

להפתעתו הגמורה של ביילין, ראש הממשלה יצחק שמיר הזמין אותו לשיחה ואמר שהוא תומך ביוזמתו ושהחלטה בנושא הסנקציות היא חיונית, וביקש מביילין לפעול בתיאום כדי להעביר אותה בקבינט. [הקבינט כלל 10 שרים בכירים, 5 מהעבודה ו-5 מהליכוד.] שמיר העריך כי שרי הליכוד יצביעו נגד ההחלטה, אך גם חשש מהצבעתו של עזר ויצמן [שהיה חלק משרי העבודה], שבקולו עלול להכשילה. ביילין מצא לנכון לנסות לשכנע את ויצמן, ויצמן לא השתכנע, אבל בכל זאת הבטיח להצביע בעד ההצעה, משום ש"אנחנו חברים טובים" (עמ' 158). בישיבת הקבינט ב-18 במארס 1987 בנושא הסנקציות, 6 שרים, בהם כל שרי העבודה (כולל רבין, שחשש מקרע עם אמריקה) פלוס שמיר הצביעו בעד, ו-4 שרי הליכוד התנגדו. זו הייתה תוצאה מפתיעה שלא חזרה בכל שנות ממשלת האחדות הלאומית בשנים 1990-1984.

שבע שנים לאחר מכן "קרה הבלתי ייאמן" (עמ' 159). נלסון מנדלה היה לנשיא דרום אפריקה. בין ראשי המדינות שהשתתפו בטקס השבעתו לתפקידו במאי 1994 היה נשיא ישראל, עזר ויצמן. חמש שנים אחר כך ביקר מנדלה בישראל, וביילין נפגש עימו בבית הנשיא. במהלך הפגישה אמר מנדלה לוויצמן, נשיא המדינה, כשהוא מצביע על ביילין: "אלמלא הבחור הזה לא הייתי מגיע לכאן" (עמ' 159). בתקופת מנדלה הקשרים בין דרום אפריקה לישראל נשמרו, אבל ללא הממד הביטחוני. [ביילין מנסה להמעיט הן מההידרדרות שנגרמה לקשריה של ישראל עם דרום אפריקה לאחר ביטול משטר האפרטהייד, והן ממדיניות הכושלת של ממשלת דרום אפריקה השחורה בענייני פנים.]

הסכם לונדון, אפריל 1987   כזכור, החל מ-1985 קיימו פרס וביילין פגישות חשאיות עם המלך חוסיין לקידום הסדר מדיני עם ירדן. במגעים האלה היו מעורבים גם המוסד ואגף המודיעין. ב-10 באפריל 1987, כאשר פרס וביילין היו בטיסה לאנגליה כדי להיפגש עם חוסיין בביתו של מישקון בלונדון, הציע פרס לביילין לחבר טיוטה למסמך שיוכל להתקבל הן על ידי המלך והן על ידי שמיר לכינוס ועידה בינלאומית. כאמור, החל מאוקטובר 1986, במסגרת הסכם הרוטציה בתפקיד ראש הממשלה, שמיר היה ראש הממשלה, פרס החליף את שמיר כשר החוץ, וביילין היה מנכ"ל משרד החוץ, אבל המשיך להחזיק ב"תיק חוסיין". המסמך, אותו חיבר ביילין במהלך הטיסה, כלל רעיונותיו של פרס, בתוספת נקודות של ביילין. למחרת, לבקשתו של פרס, הציג ביילין את התוכנית לחוסיין ולראש ממשלתו זייד ריפאעי שנלווה אליו. המסמך כלל כינוס ועידה בינלאומית שתוביל לפתרון הסכסוך, ואם ממשלו של נשיא ארה"ב רונלד רייגן יסכים, המסמך יוצג כיוזמה אמריקאית. חלק מההסכם נועד להיות חסוי וכלל שורה של הבנות הדדיות בין ישראל לירדן לפיהן הוועידה הבינלאומית לא תכפה הסכם, המשא ומתן יהיה ישיר בין הצדדים, הסוגייה הפלסטינית תטופל במשלחת ירדנית-פלסטינית, וההשתתפות בוועידה תוגבל לגורמים שיקבלו את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ויתנערו מטרור ומאלימות [הסעיף האחרון נועד למנוע השתתפותו של אש"ף  בוועידה]. לא הייתה התייחסות למסמך לפתרון של חלוקת הארץ (עמ' 141). [אך כאמור הייתה התייחסות להחלטות 242 ו-338]. החלק החסוי לכאורה תאם את עמדת הליכוד למשא ומתן לשלום.  ביילין וריפאעי עברו בפרוטרוט על סעיפי ההסכם, ובהמשך עברו עליו פרס וחוסיין, כדי להגיע לנוסח משותף מוסכם. השינויים שהוכנסו בטיוטת המסמך של ביילין לא היו משמעותיים. המסמך הסופי נותר לא חתום, וכחלופה לכך, בהתאם להצעתו של המלך, נוסף בתחתיתו "לונדון, 11 באפריל 1987" (עמ' 136).

בשובו לארץ הציג פרס את המסמך לרבין . תגובת רבין הייתה: "אם כל זה אמיתי, זה פשוט יוצא מן הכלל" (עמ' 136). גם השגריר האמריקאי בישראל, תומס פיקרינג, היה נלהב מהמסמך והציע לביילין לטוס מייד להלסינקי כדי ליידע את שר החוץ ג'ורג' שולץ בנידון, לקראת פגישתו עם מנהיג בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב. פרס מיהר לאשר את טיסתו של ביילין. בהלסינקי, שולץ היה עסוק מאוד לקראת הפגישה עם גורבצ'וב, לכן עדכונוֹ ותגובתו החיובית נעשו באמצעות יועצו. שולץ מסר כי מדובר בפריצת דרך חשובה וכי הדבר חשוב לו מאוד כרקע לשיחותיו עם גורבצ'וב. השתמע כי פתרון של הסכסוך במזרח התיכון יתרום  להקטנת החיכוך בין שתי המעצמות, מטרה אליה חתרו במרץ באותו הזמן מנהיגיהן. ביילין בשובו לארץ דיווח לפרס על תגובת שולץ. פרס היה מאוכזב מתגובתו [השלילית] של שמיר. פרס סיפר כי שמיר ביקש ממנו את המסמך, אך הוא אמר כי אינו רשאי למסור אותו בגלל הבטחת הסודיות לחוסיין. ביילין העיר לפרס כי היה עליו למסור את המסמך לשמיר. אי מסירת המסמך עתידה לשמש תואנת הליכוד לדחייתו.

ב-1 במאי 1987 אמור היה שולץ להגיע לישראל, כדי לברר איזה תפקיד מייעדים לו שמיר ופרס על רקע ההבנות בין פרס לחוסיין, אך הוא ביטל את ביקורו לאחר שהשר משה ארנס הניא אותו מכך בנימוק כי מדובר במחלוקת פנימית. פרס רצה להביא את ההבנות להצבעה בממשלה, ביודעו כי לליכוד זכות וטו על המסמך – אבל ביילין שכנע אותו לא לעשות זאת , "כדי שלא יירשם בתולדות הימים שממשלת ישראל סירבה למסמך הזה" (עמ' 141). בעקבות דחיית המסמך על ידי הליכוד, ביילין רצה להתפטר מתפקידו כמנכ"ל משרד החוץ וסבר כי גם על פרס להתפטר. התפטרות והליכה לבחירות על הסכם לונדון, סבור ביילין, היו צעד נכון. חוסיין טען כי פרס הבטיח לו להתפטר, אם הממשלה לא תאשר את ההסכם – אבל ביילין, לדבריו, לא שמע על הבטחה כזו. (עוד טען המלך כי הוא התאכזב מפרס, לאחר שלא עשה זאת.)  ואולם פרס שכנע את ביילין לא להתפטר וגם לא התפטר בעצמו. הוא טען כי התפטרותו של ביילין, ללא התפטרות הבוס שלו פרס, תציג אותו כדבק לכיסאו, בניגוד למנכ"ל שלו הנאמן לאידיאולוגיה שלו. פרס מצא לנכון לא לפרוש, כיוון שבכינוס שרי העבודה התקבלה עמדתו של רבין נגד היציאה מן הממשלה, בנימוק מניעת החלטות מסוכנות של הימין.

ב-9 בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה  וב-31 ביולי  1988 הכריז המלך חוסיין  על ניתוק ירדן מן הגדה המערבית ועל ביטול האזרחות הירדנית של תושביה, מתוך רצון לסייע בהקמת מדינה פלסטינית. [בעקבות זאת, הסדר עם הפלסטינאים באמצעות ירדן, הפך לבלתי רלוונטי.]

סגן שר האוצר בממשלת האחדות הלאומית, דצמבר 1988-יוני 1990

לקראת הבחירות לכנסת ה-12 ב-1988, התפטר ביילין מתפקידו במשרד החוץ כדי להיבחר לכנסת. הוא הקים מעין גוש של שישה חברים בעלי עמדות דומות בנושאים חשובים כמו הצורך לשים גבול בין ישראל לפלסטינים  ולסיים את הכיבוש, וגם הצורך לערוך שינויים בהסתדרות, כמו שימת קץ למצב בו ההסתדרות כנציגת העובדים, מייצגת גם את המעבידים במפעלי הענק שבבעלותה. כל חברי השישייה נבחרו לכנסת והם היו חיים רמון, עמיר פרץ, אברהם בורג, נואף מסאלחה, חגי מירום והמחבר. עמדות השישייה נבדלו מאלה של שומרי החומות, הדור המבוגר מהם , ילידי שנות ה-20 וראשית שנות ה-30.

הקמת הממשלה     בבחירות שהתקיימו לכנסת ב-1 בנובמבר 1988 זכתה מפלגת העבודה ב-39 מנדטים, מול הליכוד שקיבל 40 מנדטים, ועם הגוש הימני-דתי יכול היה להקים ממשלה ללא מפלגת העבודה. בכל זאת הליכוד היה מוכן להקים ממשלה עם מפלגת העבודה, אך ללא רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, בהותירו למפלגת העבודה את משרד הביטחון והאוצר. רבין תמך בכניסה לממשלה, כיוון שהמשך כהונתו כשר הביטחון – ללא כניסתו המחודשת של פרס לתפקיד ראש הממשלה – חיזק את מעמדו המפלגתי והציבורי [זה מה שעשוי להשתמע.]  על פרס הופעל לחץ מהתנועה הקיבוצית לקבל את תפקיד שר האוצר בתקווה כי יוכל לסייע לה. השישייה החליטה להתנגד לכניסה לממשלה בטענה כי לשרי העבודה לא תהיה השפעה אמיתית, ולמרבה הפלא לשכת המפלגה דחתה את הצעת פרס-רבין להצטרף לממשלה. אבל פרס ורבין ערערו על החלטת הלשכה למרכז המפלגה, המרכז העניק רוב למנהיגיו והמפלגה הייתה ערוכה להיכנס לממשלת שמיר.

ואולם אז חבר כנסת מאגודת ישראל, שמואל הלפרט, סיפר לביילין כי מפלגתו רוגזת על שמיר, כיוון שלאחר הסכמת העבודה להצטרף לממשלה, שמיר הציע למפלגתו "לשים במסגרת" את ההסכם שנחתם בינה לבין הליכוד. הלפרט הוסיף כי החרדים  [האם הכוונה גם לש"ס?] הרגישו כי השתמשו בהם כקלף מיקוח בלבד, ולכן הם מוכנים להקים ממשלה בראשות פרס, ובלי שמיר. ביילין תמך בהתלהבות בהצעה: קדנציה מלאה של פרס בראשות הממשלה שתקדם הסדר עם שכנותיה של ישראל. ביילין עדכן את פרס בנדון, הוא לא יצא מגדרו, אבל לא התנגד. אולם לאחר שדבר הפגישה של ביילין עם הלפרט נודע לרבין הוא תקף את מאמציו להקים ממשלה צרה, טען כי המהלך בלתי לגיטימי וכינה את המחבר "הפודל של פרס". ידו של רבין הייתה על העליונה, פרס הסכים באי רצון לקבל את תיק האוצר, וביילין מונה לסגן שר האוצר. הממשלה שהוקמה הייתה קצרת ימים ולא הושגה כל התקדמות להסדר עם הפלסטינים ועם ירדן (עמ' 166-165).

פרס ראה בתפקיד שר האוצר סוג של גלות פוליטית ואף עונש. גם על ביילין, תפקיד סגן שר האוצר לא היה חביב. בתור סגן שר האוצר יזם ביילין תוכנית להורדת המכסים הגבוהים, כדי להוריד את יוקר המחייה. זאת תוך לקיחת בחשבון כי מדיניות כזו עלולה לפגוע בתעשיות ישראליות. לכן מדיניות זו בוצעה בהדרגה ותוך מאמץ למזער את הנזק לתעשיות המקומיות.

העלייה מבריה"מ    באוקטובר 1989 נודע לביילין כי בריה"מ תאפשר הגירה חופשית לכול, ובמקביל ארה"ב תגביל את מכסת היהודים המגיעים אליה מבריה"מ ולא תעניק להם מעמד של פליט. ביילין היה מאושר. פתיחת שערי העלייה מבריה"מ וחסימה חלקית של נתיב "נשירתם" לארה"ב היו מבחינתו הגשמת חלום ציוני. ביילין הציע לפרס להקים מייד קבינט קליטה בהשתתפותם של שר הקליטה, יו"ר הסוכנות היהודית ושרים, כדי לתאם את פעילות העם היהודי בארץ ובעולם לקלוט את גל העלייה הצפוי. פרס הסכים להצעתו של ביילין, מלבד להצעתו כי פרס יעמוד בראש הקבינט. את התפקיד הזה הטיל על ביילין. הקבינט נערך לקליטת 100,000 עולים, על אף שהמספר הזה נראה כמופרז בזמנו. בתוכנית הקליטה העדיף ביילין לתת חופש מרבי לעולים. הוא התנגד לריכוז העולים במרכזי קליטה ולקביעת מקום מגוריהם, תוך שליחתם לאזורי הפריפריה. במקום זה דגל במתן לעולים "סל קליטה", כלומר סכום כסף אשר העולים יחליטו בעצמם כיצד להשתמש בו, והיכן לשכור בו דירה. כדי לעודד השכרת דירות לעולים, דאג ביילין להפחית את המס על השכרת דירות. תוכניתו הליברלית לעולים  בנושא בחירת מקום מגורים נועדה להפחית את החלופה של הגירתם לגרמניה, שהייתה זמינה באותה תקופה.

פעילותו בנושא הפלסטיני   במקביל לפעילותו באוצר, המשיך ביילין לפעול בתחום המדיני, שנותר כתמיד מרכזי עבורו. בנובמבר 1988 קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית בכינוסה באלג'יר החלטה להכיר בהחלטת 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ולהכריז על מדינה פלסטינית. בעקבות ההחלטה הזו, ב-5 בפברואר 1989, ביוזמת המדינאי הפלסטיני פייסל חוסייני, התכנסה במנזר נוטרדאם בירושלים קבוצה של אישים ישראלים ופלסטינים לדון בדרכים לקידום השלום. הצד הישראלי כלל בין היתר את  יאיר הירשפלד, ביילין, נמרוד נוביק, אברהם בורג ואפרים סנה, שהיה בעברו ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון. הצד הפלסטיני כלל מלבד חוסייני את סרי נוסייבה, חנאן עשראווי, זיאד אבו זיאד ועוד. בצד הישראלי הייתה העדפה כי התהליך המדיני, אם ייפתח, ינוהל בצד הפלסטיני על ידי הקבוצה שנפגשו איתה, כלומר פלסטינים מתונים הגרים בשטחים ומכירים היטב הן את המצב בשטחיהם והן את הישראלים. לעומת זאת, הקבוצה הפלסטינית – על אף שהיו לה טרוניות כלפי אש"ף – סברה כי אש"ף חייב להשתתף בתהליך המדיני, במיוחד בעקבות החלטת אלג'יר. ואכן, ביילין סבור, כי הניסיון לעקוף את אש"ף בתהליך המדיני לא היה מתקבל על ידי הפליטים הפלסטינים בעולם ולא על ידי מדינות ערב, אשר הכירו בו מאז 1974 כנציג היחיד של העם הפלסטיני.

עד ינואר 1993  החוק בישראל אסר על קיום שיחות ישירות עם אש"ף. כדי לעקוף את החוק, [ב-1990?] ניהלו ביילין והירשפלד בהולנד שיחות חשאיות ובלתי ישירות עם נציגי אש"ף, בתיווכו של שר החוץ ההולנדי לשעבר, מקס ואן דר סטול, כאשר שני הצדדים נמצאים בבתי מלון שונים בהאג.   בין המשתתפים בצד הפלסטיני היה חסן עספור, אשר עתיד לקחת חלק בשיחות אוסלו. הצד הישראלי לא יכול היה לאמץ את העמדה שנקט הצד הפלסטיני [אותה המחבר אינו מפרט], אך יכול היה לראות בה פתח להבנות משותפות על בסיס נכונות שני הצדדים לאמץ את פתרון שתי המדינות. כאשר בשובו לארץ, ורק בדיעבד, עדכן ביילין את פרס על שיחותיו בהאג, פרס לא התרשם במיוחד מהתוצאות. כאשר נודע דבר השיחות בהאג לשמיר, הוא שיגר מכתב ארוך לפרס בו דרש לפטר את ביילין בגין יצירת קשר, גם אם עקיף, עם אש"ף. פרס השיב במכתב כעוס כי ביילין לא עבר על החוק. שמיר לא יכול היה לפטר את ביילין כי לפי החוק דאז רק שר רשאי היה לפטר את סגנו.

פירוק הממשלה     "השישייה" המשיכה לתמוך בפירוק הממשלה – למורת רוחו של רבין, שכינה אותה "המפרקים בע"מ". ואז "יום אחד" [אין תאריך]  שר הפנים מטעם ש"ס, אריה דרעי, הגיע לביילין ולרמון וטען בפניהם כי אין הם עושים דיים למימוש מטרתם פירוק הממשלה. עוד אמר כי המפלגות החרדיות יהיו מוכנות לתת יד לממשלה חלופית. ביילין ורמון אמרו לו שהוא משכנע את המשוכנעים ועליו לדבר עם שרי העבודה, ובעיקר עם רבין ופרס. דרעי אכן פנה לשרי העבודה וטען כי גוש המרכז-שמאל שכלל 55 חברי כנסת, בצירוף החרדים, יביא לממשלה יציבה שתישען על 68 חברי כנסת ותוכל לקדם את התהליך המדיני. עוד אמר כי המנהיג הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, תומך במהלך הזה וכועס מאוד על ששמיר מכשיל כל אפשרות לשלום [כוונתו כנראה להצעתו של שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר שנדחתה למעשה על ידי שמיר].  ואכן, הרב עובדיה יוסף שלח מכתב לשמיר בו ביקר אותו על סירובו להיענות בחיוב להצעות של בייקר. הנהגת מפלגת העבודה השתכנעה, ובהצבעת אי אמון שנערכה ב-15 במארס 1990 הפילה את הממשלה ברוב של 60 מול 55. חברי הכנסת של אגודת ישראל ודגל התורה תמכו בהצעת האי אמון, בעוד חברי הכנסת של ש"ס נעדרו מהצבעה, מלבד חבר כנסת אחד שהצביע עם הממשלה.

הוקם צוות לניהול שיחות להקמת ממשלה בראשות העבודה, בהשתתפות פרס ורבין וחברים נוספים, בהם ביילין. ביילין קיבל על עצמו את המפגשים עם ראשי החרדים: חברי מועצת  גדולי התורה (אגודת ישראל ודגל התורה) ומועצת חכמי התורה (ש"ס). במסגרת תפקידו הזה נפגש ביילין עם הרב אלעזר מנחם מן שך (בקיצור הרב שך). המילים יצאו מהרב לאט ובקושי. לא ברור לביילין מדוע מצא הרב לנכון לשאול אותו למה נוסעים במכוניות ברחוב נחלת בנימין בשבת. מכל מקום, במהלך רוב הפגישה  הרב ישן ורק לקראת סופה התעורר. מפלגת העבודה סברה שתוכל לחתום על הסכם עם אגודת ישראל ובכך לחזק את גוש ה-60, אבל חבר כנסת אחד מאגודת ישראל העמיד פנים כחותם ולא חתם (אברהם ורדיגר) וחבר כנסת נוסף לא הגיע לאירוע החתימה ולא התכוון להצביע בעד ממשלת פרס. מבחינה אובייקטיבית, הליכת החרדים עם מפלגת העבודה הייתה בעייתית. חלק גדול ממצביעיהם התייחס בעוינות לערבים, לא דגל בעקרונות דמוקרטיים, והציונות במובן של הקמת מדינה יהודית נגדה את אמונתם האוסרת לדחוק את הקץ ולמרוד באומות.

רבין, בדיעבד, לאחר כישלונו של פרס להקים ממשלה, כינה את המהלך הזה "התרגיל המסריח", תוך התעלמות שהיה חלק מאותו המהלך ובין מוביליו. ביילין סבור כי הפלת ממשלת הליכוד הלאומי וניסיון להקים ממשלה עם החרדים,  על רקע דחיית מאמציו של שר החוץ ג'יימס בייקר לקדם הסדר עם הפלסטינים, היה צעד נכון ולגיטימי. לדעתו, לוּ  מפלגת העבודה הייתה נשארת בממשלתו של שמיר ומשלימה עם מדיניותו, היא לא הייתה מצליחה לחזור לשלטון ב-1992.

פעילותו המדינית של ביילין באופוזיציה בתקופת ממשלת שמיר, 1992-1990

בעקבות כישלון הקמת ממשלה עם המפלגות החרדיות, ניסה פרס להקים ממשלה בעזרת חמישה חברי כנסת ממפלגה ליברלית,  בראשות יצחק מודעי, שפרשו מהליכוד בפברואר 1990. הניסיון לא צלח, וביוני 1990 עלה בידי יצחק שמיר להרכיב ממשלת ימין שהייתה הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל עד אז. על אף שהממשלה בראשות שמיר הייתה כאמור ימנית ביותר, היא נקטה בצעד חשוב ונכון. בהיענות לבקשתה של וושינגטון, החליט  שמיר לא להגיב על ירי עשרות טילים מעיראק שפגעו בישראל בתקופת מלחמת המפרץ בינואר-פברואר 1991. ממשלת שמיר נותרה ללא עלה התאנה של השמאל, להאשימה במדיניות האיפוק. ביילין סבור כי דווקא אם מפלגת העבודה הייתה נשארת בממשלה, הסיכוי של ישראל להגיב על ירי הטילים היה גדול יותר: הימין בממשלה היה דורש תגובה וחלק משרי העבודה היו מצטרפים אליו. לימים אמר רבין כי במלחמת המפרץ התרשם על הקושי של הציבור בישראל לעמוד במלחמה נוספת, וזו הייתה אחת הסיבות לשינוי דעתו באשר למשא ומתן עם אש"ף (עמ' 187).

ביילין האמין כי בעקבות סיום מלחמת המפרץ במארס 1991, נוצרה הזדמנות לקידום התהליך המדיני. המחבר הציע להכיר בזכות ההגדרה העצמית לעם הפלסטיני ולהידבר עם כל גורם פלסטיני שיכיר בזכות קיומה של ישראל, ישלול טרור ויאמץ את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. בהיעדר הסכם שלום, הוסיף ביילין, יש לשקול צעדים חד-צדדיים שיביאו להפרדה מדינית בין שני העמים, תוך מתן עדיפות ליציאה מעזה תחילה (עמ' 189). במאי 1991 נסע ביילין לקהיר, שם נפגש, בין היתר, עם שר החוץ החדש של מצרים עמר (עמרו) מוסא. בעקבות הביקור וביוזמתו של ביילין, ב-12 ביוני 1991 הגיעה "השישייה" של מפלגת העבודה לקהיר, כאורחי משרד החוץ המצרי, כדי לבחון דרכים לקידום השלום.

בוועידת המפלגה בנובמבר 1991 ביקש  חוג משו"ב (קרוב רעיונית לביילין, שכלל באותה העת בין היתר את עזר ויצמן, לובה אליאב ועוזי ברעם) לא להשתמש להבא בשני הסמלים האנכרוניסטיים והם הדגל האדום ושירת האינטרנציונל – מה עוד שהסמלים האלה הרחיקו את עולי בריה"מ מהמפלגה. באופן מפתיע, רוב הצעות הקבוצה התקבלו בוועידת המפלגה. בתחום המדיני קיבלה הוועידה את הצעתו של ביילין למחוק את שלילת אש"ף כשותף למשא ומתן, להביא לביטול חוק שימנע כל קשר עם אנשי אש"ף, ולהבטיח כי ממשלה בראשות מפלגת העבודה תקפיא את כל ההתנחלויות. כמו כן התקבלה הצעת הקבוצה למנוע אפליית אזרחים ערבים בקבלת  קצבאות עבור ילדיהם. הצעתו של אברהם בורג להפריד בין דת למדינה זכתה לרוב בוועידה, אך הוא נאלץ בדיעבד לרכך את ההחלטה. זאת בלחצם של פרס ורבין, אשר חששו כי ההחלטה תמנע הקמת קואליציה עם המפלגות הדתיות. החלטה נוספת של הקבוצה שאומצה על ידי הוועידה הייתה הנהגת פריימריז (בחירות מקדימות על ידי כל חברי המפלגה)  הן לחברי הכנסת והן לראשות המפלגה.

ב-30 באוקטובר 1991 הגיעה משלחת ישראלית בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר למדריד כדי להשתתף בוועידה הבינלאומית לשלום במזרח התיכון. על אף שמדובר היה, כאמור, בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה מאז הקמתה, שמיר הסכים להשתתף בוועידה "שעקרונותיה היו כמעט העתק מדויק של הסכם לונדון מ-1987" (עמ' 192). מסגרת הוועידה חייבה את ישראל לנהל משא ומתן במקביל עם משלחת ירדנית-פלסטינית, סורית ולבנונית. רק לכאורה, ממשלת שמיר הצליחה לעקוף את אש"ף בכך שבוועידת השלום במדריד ב-1991 ובשיחות השלום ב-1992 השתתפה משלחת פלסטינית מתושבי השטחים. אבל משלחת זו, בכל שלבי פעילותה, נסעה בגלוי לתוניס כדי לקבל הוראות מאש"ף  [כך שממשלת שמיר ניהלה למעשה משא ומתן עקיף עם אש"ף].

 

בבחירות על ראשות מפלגת העבודה שנערכו בתחילת 1992 גבר רבין על פרס. פרס, כמו במקרים של כישלונות דומים בעבר (לדוגמה, כישלונו להרכיב ממשלה ב-1990), קיבל את מפלתו בצורה קשה. הציבור לא יכול היה לראות את הבעות פניו שהסגירו את תחושתו. לאחר ניצחונו של רבין חשש ביילין כי זהו סופה של מפלגת העבודה, כיוון שרבין בשנים האחרונות התנהג כמעין ליכוד ב'. "הדברים שאמר במהלך האינתיפאדה הראשונה" [אין פירוט] (עמ' 193), שיתוף הפעולה עם שמיר בתוכניות מדיניות, התנגדותו המתמשכת למדינה פלסטינית ולמשא ומתן עם אש"ף – כל אלה גרמו לביילין לחשוש כי גם לאחר שיהיה ראש ממשלה לא יסכים להוביל תהליך מדיני נועז. בבחירות לראשות המפלגה לא הצביעה  השישייה כגוש עבור מועמד אחד, אלא חבריה הצביעו עבור מועמדים שונים. עם זאת, במישור הרעיוני היא נשארה מלוכדת ואף נוספו אליה שני חברים חדשים שנבחרו לכנסת והם נסים זווילי ויעל דיין (ובכך הפכה לשמינייה).

סגן שר החוץ בממשלת רבין  (יולי 1992-נובמבר 1995) והסכם אוסלו 1993

ב-22 ביוני 1992 נערכו הבחירות לכנסת. ניצחון העבודה עמעם את העובדה כי גוש הימין קיבל בבחירות 11 אלף קולות יותר מגוש השמאל. מפלגת העבודה הקימה קואליציה קטנה בראשות רבין. פרס התמנה לשר החוץ וביילין לסגנו. בתור סגן שר החוץ דאג ביילין לשבור את ההיררכיה במיניסטריון. הנוהג המקובל היה כי כאשר היה מזמין אלין דסקאי מסוים כדי לשמוע מפיו פרטים על סוגיה מסוימת, תמיד הגיע אליו גם הממונה עליו. ביילין התרשם כי בפגישה הזו הוא שמע בעצם את הדעה שגיבש הממונה ולא הצעיר או הצעירה שמכירים את הנושא טוב יותר. על מנת לאפשר לעובדים צעירים להתבטא בחופשיות, כולל שחיטת פרות קדושות, בחר ביילין כתריסר דיפלומטים צעירים יצירתיים להשתתף לדיונים אתו מחוץ לבניין משרד החוץ, במכון ון ליר בירושלים. כדי למנוע חששם של הדיפלומטים שעצם השתתפותם בפורום לא תתקבל בעין יפה מצד הממונים עליהם, השתדל ביילין להבטיח את סודיות המפגשים; וכדי לתרום לאווירה החופשית בפורום,  כל משתתפיו באו לאירועים לבושים בג'ינס (על כן כונה הפורום "פורום ג'ינס").

הסכם אוסלו   כבר בסוף אפריל 1992 נפגש ביילין בתל אביב עם נורבגי בשם טריה לארסן, אשר עמד בראש מכון FAFO, מכון המחקרים של האיגודים המקצועיים בארצו. האיש הציע לביילין שלאחר הבחירות לכנסת, בהנחה שביילין ימלא תפקיד מדיני, יפעל להקים ערוץ לא פורמלי לפגישות עם פלסטינים באוסלו. בדיעבד, זו הייתה תחילתו של תהליך אוסלו. מכל מקום, ביילין התכוון להקים ערוץ חשאי עם הפלסטינים גם לולא פגישתו עם לארסן.

תפקיד סגן שר החוץ אִפשר לביילין מעורבות מדינית. ואולם לנוכח המשך היריבות בין רבין לפרס, לא יכול היה ביילין לפעול בערוצים המקובלים כסגן השר. לדוגמה, רבין הורה לביילין – ללא הסבר –  לבטל את ביקורו בוושינגטון  לפגישה עם עוזר מזכיר המדינה האמריקאי. בספטמבר 1992 הגיע לישראל סגן שר החוץ הנורווגי, יאן אגלנד, אשר הציע לביילין לפתוח ערוץ חשאי עם פלסטינים באוסלו בחסות FAFO, אך למעשה בתמיכה לוגיסטית של ממשלת נורבגיה. בעקבות זאת ביילין נפגש עם פרס כדי לעדכנו ולבקש את אישורו – אך בטרם פנה לדבר התברר לו מעמדו האמיתי של פרס כשר החוץ. פרס, במינויו לשר החוץ, הסכים לתנאיו של רבין לפיהם אסור יהיה עליו לעסוק ביחסי ישראל-אמריקה ולא יהיה מעורב במשאים ומתנים הדו צדדיים בין ישראל למדינות ערב, שהחלו בוועידת מדריד. כאשר פרס ביקש להיפגש עם פייסל חוסייני, רבין התנגד לכך בתוקף, ובתגובה לניסיונו של פרס לאפשר לו בכל זאת לקיים את הפגישה "דפק על השולחן" ואיים: "אתה לא תיפגש אתו או שלא תהיה שר החוץ!" (עמ' 199.)  רבין הותיר בידי פרס את ניהול השיחות הרב צדדיות עם מדינות ערב שדנו בנושאים, כמו פליטים ושיתוף פעולה כלכלי ובהם התפלת מים. אבל מדינות ערב עמדו על כך כי בשיחות האלה הדרג הבכיר ביותר יהיה במעמד פחות משר, לכן פרס לא יכול היה להשתתף גם בשיחות האלה והטיל את ההשתתפות בהן על ביילין.

לאחר שהתברר לביילין מעמדו של   פרס, החליט לא לדווח לו על ההכנות לפתיחת הערוץ החשאי באוסלו. לוּ היה מדווח, היה נאלץ לוותר על העניין ו"אוסלו לא היה בא לעולם" (עמ' 199). כמו כן החליט ביילין להפוך את הערוץ באוסלו לסמינר ולשלוח במקום עצמו את יאיר הירשפלד. מתוך הנחה כי בסמינר מהצד הפלסטיני ישתתף איש אש"ף, גייס ביילין את מרצ כדי להפעיל לחץ על רבין לבטל את החוק שאסר מפגשים עם אש"ף. ביטול החוק היה חלק מההסכם הקואליציוני בין העבודה למרצ, אך רבין לא מיהר לבטלו מרצונו. הלחץ של מרצ הועיל והחוק שביטל את איסור המפגשים עם אש"ף אושר בקריאה ראשונה ב-2 בדצמבר 1992. ב-4 בדצמבר 1992 במסגרת השיחות הרב צדדיות, נפגש ביילין בלונדון עם עוזר שר החוץ האמריקאי אדוארד ג'רג'יאן וסגנו דן קרצר. ביילין בפגישה אישית איתם בחדרו במלונו אמר כי אם ישראל לא תדבר עם אש"ף, לא תהיה התקדמות במשא ומתן. הוא הוסיף כי לאחר שחוק המפגשים יאושר בקריאה שנייה ושלישית בכוונתו לקיים ערוץ חשאי עם אש"ף. שניהם שמחו ואמרו כי הרעיון הכרחי.

ב-17 בדצמבר 1992 לפי הצעתו של רבין, גירשה ישראל 415 אנשי חמאס ללבנון, בתגובה לחטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול. ביילין סבר כי זו החלטה שגויה, ואף דן מרידור  [מזכיר הממשלה בממשלת שמיר ב-1984-1983] סיפר לו כי בתקופת כהונתו של שמיר כראש ממשלה, הרמטכ"ל אהוד ברק הציע לו לנקוט בצעד דומה, אך שמיר לא קיבל את הצעתו.

החוק שביטל את האיסור על מפגשים עם אנשי אש"ף עבר סופית בינואר 1993. לאחר הביטול הסופי הזה, התקיימה פגישה בין הירשפלד לאבו עלא [כינויו של אחמד קריע, בכיר באש"ף] בנורבגיה [בינואר? 1993]. הירשפלד, בהסכמתו של ביילין, צירף לפגישה את תלמידו, רון פונדק, ולצידו של אבו עלא השתתף חסן עספור. לאחר שובו מהשיחות עדכן הירשפלד את ביילין אודותם ואמר כי קבוצה קטנה של בכירי אש"ף וערפאת בראשה נמצאים בסוד העניין. הירשפלד מצדו ציין כי הוא מקורב לביילין, אבל אבו עלא הסיק מכך בטעות כי גם פרס ורבין נמצאים בתמונה.

הפגישה השנייה בין הצוותים בראשות הירשפלד ואבו עלא התקיימה בנורבגיה ב-11 בפברואר 1993. בפגישה הזו הושגה טיוטה של מסמך עקרונות ובמרכזו – הצעה להקמת ישות פלסטינית זמנית בעזה. כדי לזכות באישור להמשך המשא ומתן באוסלו מִפרס, החליט ביילין להציג לו את מסמך ההסכמה שהושג בנורבגיה  ללא דרמטיזציה. פרס הכניס את המסמך לתיקו ולא מיהר להשיב. לאחר ימים אחדים, פרס ביוזמתו נפגש עם הירשפלד ופונדק, מתח ביקורת על נקודות אחדות בטיוטה, ולבסוף הציג את מסמך הטיוטה לרבין. לביילין היו חששות רציניים שרבין ישים קץ לערוץ הנורבגי: הוא יחזור ויאשים את פרס שהוא חתרן בלתי נלאה ולא יאמין כי ביילין עד עתה פעל ללא ידיעתו. ואולם, להפתעתו של ביילין, בשיחה עם פרס אישר רבין את המשך המגעים עם אש"ף בנורבגיה. הרקע מאחורי החלטתו החיובית של רבין היה כנראה כדלהלן. במסע הבחירות הבטיח רבין כי לאחר עלייתו לשלטון, תוך שישה עד תשעה חודשים הוא יגיע להסדר עם הפלסטינים, ובינתיים כבר חלפו תשעה חודשים ודבר לא הושג. זאת ועוד. המשלחת הפלסטינית הפסיקה את השיחות בוושינגטון בעקבות גירוש אנשי חמאס ללבנון בדצמבר 1992. על כן החליט לתת סיכוי לשיחות בנורבגיה.

פגישה שלישית בנורבגיה התקיימה ב-31 במארס. בעקבותיה פרס ביקש שהצד הישראלי יציע לפלסטינים כי לאחר השגת הסכם יוכל מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, לעבור מתוניסיה לעזה. הערכתו של פרס הייתה כי בעזה הוא פחות יזיק לישראל. לקראת הפגישה הרביעית, בסוף אפריל, ביקש רבין שהצד הישראלי יעביר דרישה לפלסטינים, כתנאי לקיום הפגישה, שהמשלחת הפלסטינית הרשמית תשוב לחדש את המשא ומתן בוושינגטון. רבין לא רצה להפסיק את הערוץ הרשמי, בעיקר בשל רצונו לשמור על קשר עם הממשל האמריקאי. לאחר שבקשתו הועברה לצוות הפלסטיני בנורבגיה, אש"ף החליט מייד לחדש את השיחות בוושינגטון – דבר שממנו הסיק רבין את חשיבותו של ערוץ אוסלו. בהמשך, בקשתו של רבין להחליף את ראש המשלחת הפלסטינית בוושינגטון, עבד א-שאפי בפייסל חוסייני, שהועברה לאוסלו, גם כן נענתה. ביילין,  [כנראה] באמצעות עוזר שר החוץ האמריקאי אדוארד ג'רג'יאן וסגנו דן קרצר, נהג לעדכן את האמריקאים על השיחות בנורבגיה. עם זאת דאג להצניע את חשיבות השיחות, כדי למנוע מעורבות מיותרת של האמריקאים, כדבריו.

 פרס רצה להשתתף אישית במשא ומתן מול אבו עלא, אך רבין מנע זאת משתי סיבות אפשריות. ייתכן כי חשש שבמקרה של הצלחת ערוץ אוסלו מעמדו של פרס יאפיל על מעמדו שלו. כמו כן העריך כי אם מעורבותו הישירה של פרס במשא ומתן לאוסלו תתגלה לאמריקאים, הם יבינו כי ישראל מייחסת חשיבות רבה יותר לערוץ החשאי באוסלו מאשר לשיחות הרשמיות בוושינגטון. במקומו של פרס, הסכים רבין לשלוח לאוסלו את מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר, שהיה איש אמונו של פרס, לעמוד בראש המשלחת הישראלית.  לאור התקדמות שחלה בשיחות ביקש סביר לצרף משפטן אליהן, וביילין ביקש מיואל זינגר – אותו הכיר מהתייעצויות בנושא טאבה ב-1986 – לכהן כיועץ המשפטי של משרד החוץ ולהצטרף לשיחות  בנורבגיה, והוא הסכים. 

רבין הקים פורום של ארבעה – הוא עצמו, פרס, ביילין וזינגר, אשר היה מתכנס פעם או פעמיים בשבוע לדיון ולקבלת החלטות בנושא השיחות בערוץ אוסלו. רבין לא צירף אף אחד מלשכתו לפורום הסודי הזה ולכן לא היה מישהו מטעמו שירשום את תוכנם.  כאשר העיר ביילין לרבין כי מוטב שיצרף לפורום את מזכירו הצבאי, ענה כי הוא חושש מהדלפות. באחד המפגשים בפורום הארבעה האשים רבין את זינגר שהוא העלה בשמו של רבין נושא מסוים אצל אבו עלא – נושא שהוא, רבין, לא ביקש להעלות. רבין רתח על כך, ורוגזו אף גבר כאשר זינגר השיב כי הוא ביקש לבדוק את הנושא אצל אבו עלא  לפי בקשתו של רבין. לאחר שגם ביילין אישר את גרסתו של זינגר, רבין בדק ברשימותיו  ואמר: "אוקיי, אתם צודקים" (עמ' 213). הוא לא מצא לנכון להתנצל על התנהגותו. התנהלותו זו של רבין שיקפה את גישתו כי לו, בתור רמטכ"ל, יש זכות לטעות ואין לו חובה להתנצל, לא בפני אלוף משנה זינגר ולא בפני רב סמל ביילין. כמו כן ראה עצמו נעלה מפרס, שלא שירת בצבא אלא במשרד הביטחון.

 באחת השיחות עם רבין במסגרת פורום הארבעה – כאשר זינגר ופרס היו בחוץ לארץ – הציע ביילין לרבין לנסות להגיע עם הפלסטינים ישר להסדר קבע. זאת לנוכח ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה, שלא תימשך זמן רב, והיא כדלהלן. מעמדו של ערפאת בעולם הערבי נחלש מפאת תמיכתו בעיראק בכיבוש כוויית; בריה"מ התפרקה ורוסיה החלשה לא תוכל להפריע למאמצי ארה"ב לקדם שלום במזרח התיכון; ועמידתו של רבין – ולא הליכוד בראשות שמיר – בראשות הממשלה בישראל. רבין לא קיבל את הרעיון משני שיקולים. כדי לקבל לגיטימציה להסדר המתגבש עם הפלסטינים מהימין היה חשוב לו לפעול במסגרת עליה הוסכם בין בגין לסאדאת בקמפ דיוויד ב-1978 והיא להגיע להסכם על הענקת אוטונומיה לפלסטינים כהסדר ביניים שיימשך חמש שנים. כמו כן טען כי אם ישראל תפתח כעת במשא ומתן על הסדר קבע והשיחות ייכשלו, הפלסטינים לא ירצו לחזור ולדון על הסדר ביניים.

בסוף יוני 1993 קיבל רבין החלטה תמוהה להפסיק את השיחות בנורבגיה בטענה כי הן פוגעות לכאורה בערוץ הרשמי בוושינגטון – ואולם תוך ימים אחדים הוא שינה את דעתו וערוץ אוסלו ניצל ממצבי הרוח שלו. יואל זינגר העלה בפני רבין את הצורך בהכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, כיוון שישראל תהיה זקוקה לגורם מדיני שיהיה אחראי לביצוע ההסכם בין ישראל לפלסטינים, כאשר יושג. ביילין שמח כי היוזמה להכרה באש"ף באה מזינגר, ולא ממנו  [בהנחה כי הצעה כזו מפי זינגר – ולא ממנו – תזכה אצל רבין לאוזן הרבה יותר קשבת]. רבין הסכים לרעיון, כאשר הבסיס למשא ומתן  להכרה ההדדית היה הנוסחה של השרים אהרן יריב וּויקטור שם טוב מיולי 1974, מתקופת ממשלתו הראשונה של רבין (1977-1974) – נוסחה שנדחתה על ידי רבין ופרס בזמנה.

רבין הסכים להשתתפותו של פרס במשא ומתן בשלביו האחרונים של הסכם אוסלו, אשר נחתם ב-20 באוגוסט 1993. [אורי סביר חתם על ההסכם] –   ומהצד הפלסטיני  חתם אבו עלא, אשר היה נרגש עד דמעות ושלח מסר קצר לביילין: "האיש שיזם את הכול היה חסר לי הערב" (218).[1] [לפי הערכה מקובלת, בתחילת אוגוסט 1993] אכזבתו של רבין מתגובתו של נשיא סוריה חאפז אסד לנכונות שהביע ראש הממשלה לסגת מרמת הגולן בתמורה לסיפוק תביעותיה הביטחוניות של ישראל, היא שגרמה לו לאשר את הסכם אוסלו.

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם  הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף  (הסכם אוסלו א') בטקס מרשים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, בהשתתפותם של הנשיא ביל קלינטון, רבין  וערפאת, ושורה ארוכה של מוזמנים. טקס החתימה נערך בחגיגיות רבה כאילו מדובר בהסכם שלום ומעין קץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לאחר האירוע על מדשאות הבית הלבן, הוזמן ביילין לחדר הסגלגל לפגישה עם אנשי הצוות של הנשיא. היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, טוני לייק, החל להציג את ביילין בפני קלינטון, אך הנשיא היסה אותו ואמר כי הוא יודע בדיוק במי מדבר וכי כל האירוע שהתרחש כאן הבוקר לא היה מתרחש בלעדי ביילין. הנשיא הוסיף: "הוא גם האיש הכי צנוע בסביבה" (עמ' 223). יואל מרקוס מ"הארץ" קבע כי ביילין ראוי לתואר "איש העשור".

עם זאת ביילין לא היה שותף לאופוריה שאחזה חלק גדול מהציבור בישראל ובשטחים הפלסטינים בעקבות הסכם אוסלו. ביילין (בלי להשוות, לדבריו)  זכר את בן-גוריון אחרי החלטת החלוקה ב-1947: הכול יצאו לרקוד ברחובות והוא נשאר בבית, ביודעו עד כמה מורכב המצב. בדומה לכך, כאשר ביילין טייל בראש השנה [17-16 בספטמבר 1993] ברחובות ירושלים יחד עם אורי סביר, ואנשים עמדו ומחאו להם כפיים, אמר לאורי: "צריך לנצור את הרגע הזה. הוא כנראה לא יחזור על עצמו" (עמ' 224). [ייתכן שביילין מפריז בראיית הנולד שמייחס לעצמו. מכל מקום, אם ידע מראש כי ערפאת יפר את התחייבויותיו, בהן לפעול לסיום הסכסוך בדרכי שלום – מדוע לא התריע על כך.] כמו כן, ביילין לא היה שותף לדעתו של פרס בדבר מזרח תיכון חדש [בו ישראל תשתלב היטב באזור]: "התווכחנו על כך לא מעט" (עמ' 232). על המצב לאשורו נוכח ביילין לדעת מפעילותו – בעקבות הסכם אוסלו – לנרמול הקשרים עם עומאן ותוניסיה, שלכאורה צלחה. התברר לו כי תהליך נרמול בקשרים בין ישראל לשורה של מדינות ערב  לאחר הסכם אוסלו, ניכר בעיקר במישור של ראשי מדינות וחלק משריהם, אבל לא שינה את היחס העוין כלפי ישראל בדעת הקהל הערבית ובחוגים רחבים במשטרים הערביים.

הדרך להסכם ביילין-אבו מאזן      כבר לאחר ספטמבר 1993, ראה ביילין את תגובת המוסלמים הקיצונים בצד הפלסטיני ואת תגובת הימין והמתנחלים בישראל: הקיצונים בשני הצדדים ראו בכל פשרה בגידה. לכן  המחבר היה משוכנע כי אי ניצול ההזדמנות לדון על הסכם הקבע הייתה טעות קשה. לאור המסקנה הזו החליט למצוא דרך לניהול משא ומתן על הסכם סופי.

באוקטובר 1993 עמד להתקיים בתוניס כינוס של ועדת הפליטים במסגרת השיחות הרב-צדדיות. ביילין החליט לנסוע לכנס הזה, כדי לפגוש את ערפאת. בפגישה עם ערפאת שאל אותו ביילין מדוע הוא ממשיך ללבוש את מדי החאקי הצבאיים שלו גם לאחר טקס החתימה על ההסכם בבית הלבן, בציינו כי בעיני דעת הקהל הישראלית הדבר מסמל את אי ויתורו על השימוש בנשק.  ערפאת התחמק מהתשובה, וחנאן עשראווי, שנוכחה במפגש יחד עם אישים פלסטינים אחרים, נחלצה לעזרתו באומרה: "בלי המדים הללו, ערפאת לא היה ערפאת" (עמ' 227). לאחר מכן, ניאות ערפאת לבקשתו של ביילין לשוחח אתו בארבע עיניים. ביילין הביע בפני ערפאת את חששו כי הימשכותו של הסכם ביניים למשך חמש-שש שנים עלולה להביא לניסיונות טרפוד תהליך השלום מקיצונים משני הצדדים. על כן, המשיך ביילין, מוטב להגיע להסכם קבע או לפחות לעקרונות מפורטים של הסכם קבע שיאומץ על ידי מנהיגי שני הצדדים ולפסוח על הסכם ביניים. ביילין לא הסתיר מערפאת כי הוא מביא את ההצעה הזו כיוזמה פרטית ולא בשם הממשלה. ערפאת הסכים לרעיון בהוסיפו: "בינתיים השיטה שלך לעבוד בלי אישור ולהביא לממונים עליך משהו מוגמר הצליחה" (עמ' 227). ביילין ביקש מערפאת שינקוב באיש אמונו שיהיה שותף למהלך החשאי, וערפאת ללא היסוס נקב בשמו של אבו מאזן (כינויו של מחמוד עבאס).

השיחות החשאיות על הסכם הקבע התנהלו בחסות הממשלה השבדית. מהצד הישראלי השתתפו בהן יאיר הירשפלד ורון פונדק  ומהצד הפלסטיני שני אקדמאים המקורבים לאבו מאזן, חוסיין אל ע'רא ואחמד חאלידי. חסן עספור ונמרוד נוביק הצטרפו לחלק מהשיחות. לאחר כל סיבוב שיחות ישב ביילין עם הירשפלד ופונדק, העיר, הִנחה  והכריע, כאשר התעוררו דילמות. תהליך דומה קיימו שני האישים הפלסטינים עם אבו מאזן. במהלך משא ומתן נפגש ביילין פעמים אחדות עם אבו מאזן. סוכם בין השניים כי כל ההתנחלויות ברצועת עזה יפונו, בעוד ההתנחלויות בגדה, שיימצאו ממזרח לקו הגבול החדש,  יוכלו להישאר במדינה פלסטינית. אבו מאזן עמד על כך כי בהתנחלויות האלה,  במקרה של  הימצאות דירות פנויות, יוכלו להתיישב אזרחים פלסטינים.

 בהתנהלות מול פרס ורבין חזר ביילין על המודל של אוסלו. כיוון שהיה בטוח שרבין מתנגד למשא ומתן על הסדר  קבע בשלב הזה, ופרס יבקש את אישורו של רבין למהלך כזה, בחר ביילין לא לשתפם במהלכיו עד לקבלת המוצר המוגמר. כעת, בניגוד לשלבים הראשונים של הסכם אוסלו, לא נזקק ביילין לאישור מצדם, כדי לנהל את הערוץ.

 כינון קשרים דיפלומטיים עם ותיקן, דצמבר 1993    הידברות בין ישראל לוותיקן החלה בעקבות ועידת מדריד לשלום באוקטובר 1991. ישראל הייתה מעוניינת בכינון קשרים דיפלומטיים עם ותיקן ובמחויבות מצד ותיקן במאבק נגד האנטישמיות. הוותיקן, אשר היסטורית התנגד להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולהצהרת בלפור ורצה להעניק לירושלים אופי בינלאומי, ניסה להתחמק מכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, מוכן היה להתחייב למאבק בגזענות, אך לא באנטישמיות – ובעיקר היה מעוניין בהענקת פטור ממס למוסדות קתוליים בארץ ולהכרה במעמדם המיוחד. בספטמבר 1993 נפגש ביילין בשולי כינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם עם שר החוץ של ותיקן הארכיהגמון ז'אן לואי טוראן. האיש טען כי הוותיקן מעוניין להציג את ההסכם בין מדינתו לישראל  כהסכם בין שתי מדינות ולא כהסכם בין העולם הנוצרי והעם היהודי. עוד אמר כי היו לחצים מצד הקהילות הנוצריות בעולם הערבי לא לחתום על הסכם עם ישראל, ואחדות מהן הביעו חשש לאלימות כלפיהן אם ייחתם הסכם – אבל לאחר שערפאת לחץ את ידו של רבין המצב השתנה. ביילין אמר כי ההסכם אכן יהיה בין שתי מדינות ולא בין שתי דתות, אבל מעשית אי אפשר יהיה למנוע מן העולם לראות בו מחווה היסטורית של פיוס בין היהודים לנוצרים. הסכם לכינון קשרים דיפלומטיים בין ישראל לוותיקן נתתם ב-30 בדצמבר 1993 במשרד החוץ בירושלים. בניגוד לתחושתו של ביילין על מדשאות הבית הלבן בעת החתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993 בדבר ניפוח חשיבות האירוע, כעת הסכים ביילין להגדרת ההסכם כהיסטורי. בנאומו בטקס אמר ביילין כי "זהו טקס בין שתי מדינות, לא בין שתי דתות, ואף על פי כן יש לו משמעות החורגת מן הערך המשפטי שלו"  (עמ' 248).

תהליך אוסלו בצל הטרור  והסכם ביילין-אבו מאזן, אוקובר 1995    כאמור, ביילין חשש מגורמי חמאס וקיצונים יהודים שיפריעו לתהליך אוסלו, אבל לא תיאר לעצמו את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 במערת המכפלה בו נורו למוות 29 מוסלמים ורבים נפצעו. הטבח הזה פתח את שערי הגיהינום: אחריו התרחשו פיגועי טרור המתאבדים הגדולים הראשונים בעפולה ובחדרה. המשא ומתן עם אבו מאזן המשיך להתקיים בצל הטרור והאלימות. הצורך להמשיך בתהליך המדיני על אף הטרור – אבל תוך מלחמה בטרור – היה המדיניות המוצהרת של רבין.

באוקטובר 1994 פורסם כי ועדת פרס נובל לשלום החליטה להעניקו בשנה הזו לרבין, פרס ולערפאת. לביילין נודע, באמצעות הרב מיכאל מלכיאור, שהיה רבה הראשי של יהדות נורבגיה, כי בשלב מסוים החליטו כל חברי הוועדה לפרס נובל להעניק אותו לביילין ולאבו עלא, אבל אז התברר לחברי הוועדה שניתן היה להמליץ על מועמדים עד ל-1 בינואר בשנה שבה ניתן הפרס, והתאריך הזה כבר חלף מזמן. ביילין טוען כי לא מוכן היה לקבל את הפרס, כיוון שהפרס מגיע למי שנושא באחריות.

במהלך אחד הדיונים עם הפלסטינים לקראת חתימה על הסכם ביניים ב-1995, דיון בו השתתף ביילין לצדו של רבין, ביקש ערפאת מרבין לאשר כי בחירת הנשיא הפלסטיני (קרי ערפאת) תתקיים בבחירות ישירות על ידי הציבור הפלסטיני ולא על ידי המועצה המחוקקת הפלסטינית. בשלב בו שתי המשלחות נכנסו לחדרים נפרדים להתייעצויות, העביר בכיר במשלחת הפלסטינית, סאיב עריקאת, בקשה לביילין לבוא אליו בדחיפות. ביילין נענה לבקשה. התברר לו כי עריקאת, בצורה שכלל לא הייתה אופיינית לו, התחנן בפניו שישראל לא תאשר את בקשתו של ערפאת להיבחר בבחירה ישירה, אחרת יוקם שלטון יחיד. זאת על אף מוּדעותו של הבכיר הפלסטיני כי גם במקרה של דחיית בקשתו של ערפאת לא תקום בפלסטין דמוקרטיה בנוסח שבדיה. ביילין העביר את בקשתו של עריקאת לרבין, אשר הופתע ממנה. בסיום הפגישה עם הפלסטינים, רבין לא נענה לבקשות רבות אחרות שהעלתה המשלחת הפלסטינית, אבל, כדי לפייס את ערפאת,  הסכים לבחירה ישירה של ראש הרשות. עיני ערפאת זרחו, בעוד עריקאת לא החצין את תחושתו.  

ב-17 ביולי 1995 נתמנה ביילין לשר הכלכלה והתכנון, אבל המשיך לפעול בערוץ השבדי לגיבוש הסכם קבע עם הפלסטינים. ביילין סבר שהמיניסטריון שבראשו נתמנה –  אשר נוצר לאור רצונו של מנחם בגין בזמנו למנות לשר את ידידו יעקב מרידור–  הוא מיותר. הוא אף התבטיח לרבין לפעול לפירוקו ההדרגתי של המשרד הזה והחל בכך.

לאחר משא ומתן שנמשך כשנתיים, [ב-28 (?) באוקטובר 1995] התכנסו משתתפיו – בהם ביילין ואבו מאזן – בבניין צנוע בתל אביב לחגוג את סיומו, לרגל יישוב הנושאים השנויים במחלוקת. על אף שהחתימה על הסכם הביניים ב-28 בספטמבר 1995  (כוּנה הסכם אוסלו ב') הקדימה בכמה שבועות את ההסכם בין ביילין לאבו מאזן, קיוו שניהם כי לאחר שכל אחד מהם יציג את ההסכם לעומד בראש ממשלתם, רבין וערפאת, ההסכם יוכל לשמש בסיס למשא ומתן עתידי, תוך קיצור שלב הביניים.

רצח רבין, 4 בנובמבר 1995     לאור תפקידו של ביילין כשר הכלכלה והתכנון, הטיל עליו רבין להכין את השתתפותה של ישראל בוועידה הכלכלית בעמאן (בירת ירדן), שנועדה להתקיים בנובמבר 1995. לפני צאתו לוועידה אמר לרבין כי לאחר שובו ממנה ומנסיעה קצרה לארצות הברית בהמשך, יִרצה להציג לפניו נושא חשוב [מסמך ביילין-אבו מאזן]. רבין השיב כי ישמח מאוד וביקש מביילין שיקבע מועד עם לשכתו. רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995 והפגישה הזו לא התקיימה מעולם. "מאז אני שואל את עצמי אם גם הפעם, כמו בפברואר 1993, הוא היה רואה את מסמך ביילין-אבו מאזן בחיוב ומוכן לפתוח על בסיסו במשא ומתן. ההיסטוריה אינה מנפיקה תשובו לשאלות כאלה" (עמ' 262).

ב-3 בנובמבר 1993 התארח ביילין אצל קולט אביטל, הקונסולית של ישראל בניו יורק. היא הזמינה קבוצה של ניו יורקים וישראלים, כדי שביילין יחלוק איתם את הערכותיו לגבי המצב הפוליטי. בין המשתתפים היה גם עמוס עוז שליווה את ביילין לבית המלון. עמוס היה בחדרו של ביילין במלון, כאשר ביילין קיבל טלפון ממזכירתו שביקשה ממנו לפתוח מהר את הטלוויזיה: ירו ברבין. בתחילה ביילין סבר כי מדובר בפיגוע פלסטיני וכי הפציעה לא קשה, שהרי רבין מאובטח היטב. אבל, תוך זמן לא רב התברר כי המתנקש הוא יהודי וכי רבין מת. למשמע הידיעה המרה הזו, ביילין ועמוס עוז  בכו. "לא בכיתי בהלוויות הורי, ואילו באותם הרגעים פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות" (עמ' 263). היה זה אותו אדם שבמקרים רבים לא יכול היה ביילין לסבול את התנהגותו. ואולם "בסוף הדרך הוא שילם בחייו על נכונותו להגיע לשלום, ואני כל חיי אהיה חייב לו הכול בשל כך" (עמ' 263). רבין השפיע לאורך כל דרכו הציבורית של ביילין, החל משבע שנות כהונתו כדובר המפלגה ועד להסכם שלו עם אבו מאזן – אבל לא כמודל לחיקוי, אלא כאתגר בדמות הערותיו הביקורתיות והעוקצניות אותן יצטרך לקחת בחשבון בתור תגובה למהלכיו. "רבין היה החומה שמעליה היה עלי לטפס כדי להגיע למטרותיי. אבל זו גם הייתה החומה אשר העניקה לי את הגיבוי במפעל החשוב ביותר של חיי" (עמ' 264).

לאחר רצח רבין מיהר ביילין לחזור לארץ ביחד עם אהוד ברק [שר הפנים דאז]. ברק אמר לו כי בכוונתו להציע לפרס למנות את עצמו לשר הביטחון ואת ביילין לשר החוץ. בלוויה כינה פרס את רבין "אחי הבכור". יש אשר סברו כי זו הייתה צביעות מצד פרס, אך ביילין משוכנע כי צערו של פרס על הירצחו של רבין היה כן – על אף היריבות ביניהם. (עדות יועצו של פרס, אבי גיל, מחזקת את דעתו של ביילין.[2]) 

בעקבות הרצח היה זעם גדול בקרב חלק מהציבור על הימין והדתיים הלאומיים אשר הרוצח השתייך למחנה שלהם. ביילין ביקש להוריד את גובה הלהבות ובריאיון ל-CNN אמר כי אינו מאשים את מנהיג  הליכוד בנימין נתניהו ברצח ומשוכנע כי גם הוא רואה בכך אסון לאומי, למרות התלהמותו בעבר נגד רבין. לאחר מכן, נתניהו טלפן לביילין להודות לו על דבריו – בעוד לאה רבין טלפנה כדי להביע את כעסה.

ממשלת פרס, נובמבר 1995-יוני 1996: בלימה בתהליך השלום ו"ענבי זעם"

בשבת, שבוע לאחר רצח רבין, הגיע ביילין לביתו של ראש הממשלה פרס בירושלים, כדי להציג בפניו את מסמך ביילין-אבו מאזן, כולל המפות. ביילין סיפר לו לראשונה את האירוע שהסתיר ממנו: שנתיים של משא ומתן. פרס התבונן ארוכות במפות ובהן סיפוח ישראלי של 4.5% משטח הגדה המערבית תמורת פיצוי טריטוריאלי מלא לפלסטינים, בעיקר באזור חולות חלוצה. פרס אמר כי הציבור הישראלי לא יקבל את הוויתור על בקעת הירדן. בניגוד לעמדת ביילין, אשר ראה במסמך כדגל אפשרי של מפלגת העבודה לבחירות ב-1996 – פרס סבר כי אין להציג את המסמך לפני הבחירות וכי יעדיף לדבר ולחזור אליו אחריהן. כך שיחה של שעתיים גרמה להשעיית העבודה של שנתיים.

ביילין העלה בפני פרס את האפשרות של צירוף מפד"ל לקואליציה, בהנחה כי למפד"ל יהיה אינטרס לזכות במעין הבנה כי מחנה השלום אינו מאשים את המחנה הלאומי-דתי בהאשמה קולקטיבית ברצח רבין. פרס הסכים שביילין יבדוק את האופציה הזו, וביילין קיבל תשובה חיובית ממנהיג המפד"ל זבולון המר – אך מנהיג מרצ, יוסי שריד, התנגד בנחישות לצירופה של המפד"ל, והמהלך הזה לא יצא אל הפועל. בממשלה החדשה של פרס המשיך ביילין לכהן כשר הכלכלה והתכנון. בכוונתו הייתה לסיים את פירוק משרדו ולהמשיך לפעול בעניינים מדיניים בתור שר בלי תיק.

לכאורה ניתן היה להמשיך בתהליך השלום, אבל למעשה התהליך נבלם לאחר הירצחו של רבין. לפרס לקח זמן להתעשת לאחר רצח רבין. גל הטרור בחודשים פברואר-מארס 1996 בו נרצחו 60 ישראלים פגע בתהליך השלום וגם בסיכויי מפלגת העבודה לחזור לשלטון. הסיום הכושל של מבצע "ענבי זעם" נגד חיזבאללה בלבנון באפריל 1996 יחד עם הפיגועים שנזכרו לעיל היו הגורמים העיקריים להפסדה של מפלגת העבודה בבחירות שנערכו ב-29 במאי 1996.

ביילין התנגד להקמת "רצועת הביטחון" בדרום לבנון ב-1985 ודגל במקום זה בנסיגה מלאה מלבנון לגבול הבינלאומי. הוא נוכח לדעת כי הרצועה הזו לא הגנה על יישובי הגליל, אלא דווקא היוותה גורם לאי ביטחונם. זו גם הייתה דעתם של חלק מהמפקדים ששירתו ברצועת הביטחון. לאור זאת תמך המחבר ביציאה מרצועת הביטחון, גם אם הדבר יתפרש בעולם הערבי כחולשה. מייד לאחר הצטרפותו של ביילין לממשלה, בקיץ 1995 הוא העלה את הצורך בדיון מעמיק לגבי שהותו של צה"ל בלבנון. הוא טען כי התניית הנסיגה מלבנון בהסכם שלום עם סוריה הופכת את לבנון למנוף לחץ חשוב במשא ומתן עם ישראל [באמצעות ניהול מלחמת התשה מתמדת נגד הכוח הישראלי בלבנון], מנוף עליו סוריה לא תמהר לוותר. לעומת זאת, נסיגה ישראלית מלבנון עשויה להשמיט מידי הסורים את  מנוף הלחץ הלבנוני ותמריץ אותם לנהל משא ומתן רציני לשלום. רבין לא מיהר לדחות את דבריו על הסף, אבל ההפתעה האמיתית עבור ביילין הייתה פתק שהעביר לו מתאם פעולות הממשלה בדרום לבנון, אורי לוברני, בו כתב כי חיכה כבר מזמן לקול כזה בממשלה.

מבצע "ענבי זעם" החל  ב-11 באפריל 1996, בעקבות ירי מסיבי של קטיושות על קריית שמונה מצד חיזבאללה. ראש הממשלה פרס לא היה מעוניין בעימות, אך חיזבאללה לא נענה למאמציו, ועל כן לא יכול היה אלא לאשר את המבצע שהציג לפניו הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק. שלושה ימים לאחר המבצע ניסה ביילין לשכנע את פרס כי לנוכח הישגיו [?] של צה"ל, זה הזמן המתאים לצאת מדרום לבנון. פרס צירף את ליפקין-שחק לשיחה, ואולם הרמטכ"ל טען כי נסיגה תצטייר כהפסד. פרס לא רצה להיכנס לוויכוח עם הרמטכ"ל והמצבע נמשך. ב-18 באפריל פגז טועה במחנה פליטֵי  המבצע וגרם להרג 4 חיילי או"ם ו-100 פליטים לבנונים, בהם ילדים. פרס שלח את ביילין לארה"ב למבצע הסברה, כדי למזער את הנזק התדמיתי של פגיעה באזרחים. הנזק התדמיתי הזה זירז את ישראל לסיים את הפעולה בסוף אפריל, לא כפי שרצתה. 

בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו ב-29 במאי 1996 נתניהו גבר על פרס בהפרש של פחות מאחוז. כל חברי השמינייה נבחרו לכנסת וביילין נבחר למקום ה-11 ברשימה. למחרת, בשיחה בין פרס לביילין הועלתה אופציה של ממשלת אחדות בראשות נתניהו. ביילין אמר כי בניגוד להתנגדות המסורתית שלו לממשלות כאלה בעבר, הפעם ישנו מועד חשוב מאוד, ה-4 במאי 1999 [בו אמורים היו הצד הישראלי והפלסטיני להגיע להסכם קבע לאחר 5 שנות ממשל אוטונומי פלסטיני]. אם נתניהו יעמוד בראש ממשלת ימין – המשיך ביילין – סביר להניח כי לא ירצה להגיע להסדר קבע, אך אם מפלגת העבודה תהיה בפנים, אפשר יהיה לשנות כיוון. פרס הסכים, אבל נתניהו הקים לבסוף ממשלת ימין-חרדים.

פעילותו של ביילין באופוזיציה, בתקופת ממשלת נתניהו (יוני 1996-יולי 1999), למען קידום השלום עם הפלסטינים ולמען יציאה מלבנון

מסמך ביילין-איתן     ב-1996 פנה לביילין חבר הכנסת מהליכוד, מיכאל (מיקי) איתן, אשר דגל בארץ ישראל השלמה. האיש אמר שתהליך אוסלו שינה את המציאות ושהימין צריך להתאים את עצמו למצב החדש ולעשות מאמץ, כדי שנושאים שהם לגביו קווים אדומים יישמרו במשא ומתן עתידי עם הפלסטינים. לצורך זה הציע מיכאל איתן להקים קבוצה משותפת של אנשי שמאל וימין שינסחו מסמך משותף אשר יהיה בסיס למשא ומתן עתידי עם הפלסטינים. מיכאל איתן ידע על קיומו של מסמך ביילין-אבו מאזן, על אף שתוכנו טרם פורסם. לאחר חודשים אחדים הוסכם על מסמך משותף עליו היו חתומים שמונה חברי כנסת מהשמאל והימין ובהם, נוסף לביילין ואיתן, שלמה בן-עמי (העבודה), חיים רמון (העבודה), יהודה לנקרי (גשר) ומאיר שטרית (ליכוד). ב-22 בינואר 1997 פורסם וחולק נוסח המסמך אשר כונה "מסמך ביילין-איתן". רק בנושא אחד במסמך לא הייתה הסכמה בין השמאל לימין: השמאל תמך בהקמת מדינה פלסטינית, בעוד הימין – בישות פלסטינית. עם זאת, ראוי לציין כי גם במצע מפלגת העבודה לבחירות ב-1996 ואף ב-1999 לא הייתה התייחסות למדינה פלסטינית. לדברי ביילין: הבנו כי כאשר יובא הסכם קבע להכרעה ציבורית הוא לא יגרום בהכרח לקרע בעם. [אין פירוט של ההסכם, אך נראה כי רבים מסעיפיו נמצאו בסתירה למסמך ביילין-אבו מאזן, כמו רוב המתנחלים, על יישוביהם, יחיו בריבונות ישראלית, תוך שמירת הרצף הטריטוריאלי בין הישובים לבין מדינת ישראל – בלי  מסירת שטחים מתחומה הריבוני של ישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967 לפלסטינים.]  

יציאה מלבנון    בתקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו – על אף שמפלגת העבודה הייתה באופוזיציה – ביילין המשיך, ואף ביתר מרץ, לפעול למען יציאת צה"ל מלבנון. הוא קרא על חיזבאללה, שוחח עם אנשי אקדמיה בחו"ל שראיינו את ראשי חיזבאללה, ועם אישים בארץ ובעולם. רובם העריכו כי מטרות הארגון חיזבאללה הן לבנוניות ועל כן לא יעביר את המלחמה נגד ישראל לשטחה שלה, לאחר נסיגתה מלבנון. לאחר מכן יזם ביילין הקמת שדולה פרלמנטרית שכללה חברי כנסת משמאל ומימין למען סיום הנוכחות הישראלית בלבנון. בשדולה היו אנשים, אשר בדומה לביילין ראו בנוכחות הישראלית בלבנון סיכון ליישובי הצפון  ולא הגנה עליהם. אבל היו גם כאלה שרצו בנסיגה מלבנון, כדי להוציא מידי סוריה את השימוש בחיזבאללה כמנוף לחץ על ישראל, לאלצה לסגת מהגולן. לביילין היה חשוב המכנה המשותף – תמיכה ביציאה מלבנון. שני חברי כנסת מהליכוד, מיקי איתן וגדעון עזרא, אשר בתחילה הסכימו לשתף אתו פעולה – נאלצו להיפרד מההתארגנות בלחץ סיעתם.

נוסף לשדולה בכנסת, הקים ביילין בחורף (?) 1997 ארגון שנועד לפעול מחוץ לפרלמנט בשם "התנועה ליציאה בשלום מלבנון". לתנועה הזו הצטרפו אישים ששירתו את המדינה בעבר בצה"ל, במוסד, בשב"כ ובמשרד החוץ. מנכ"ל התנועה היה ראובן מרחב, איש המוסד לשעבר ובהמשך איש משרד החוץ. בוועידת מפלגת העבודה שנערכה בתחילת 1997 דרש ביילין קבלת החלטה שתקרא לנסיגה מלאה מרצועת הביטחון, אבל אהוד ברק ואפרים סנה התנגדו לכך בתקיפות והצליחו למנוע את קבלת ההחלטה. יוסי ביילין ביקר פעמים אחדות ברצועת הביטחון והאזין לעמדתו של אלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין. האלוף הביע עמדה נחרצת לפיה צה"ל חייב לצאת מלבנון, אך לעשות זאת אחרי הנחתת מכה על חיזבאללה. אלוף אחר (ביילין אינו נוקב בשמו)  השביע את ביילין שלא יפסיק את מאמציו למען יציאה מלבנון וטען כי לא יהיה טבח באנשי צד"ל לאחר יציאת צה"ל מלבנון. לעומתם, ערפאת באחת הפגישות עם ביילין ב-1998 הזהיר אותו מפני נסיגה חד-צדדית מלבנון בטענה כי זה יוכיח שישראל מוותרת על שטח רק כאשר מאיימים עליה, ואילו אם עושים איתה הסכמים  היא נשארת בו. כלומר, היציאה מלבנון תפגע במחנה הפלסטיני הפועל להשגת מטרותיו בדרכי שלום. ביילין השיב שהוא אינו מעוניין כי חיילים ישראלים ייפלו בלבנון למען חיזוק מעמדו של המחנה הפלסטיני הפרגמטי. [ביילין מתעלם מכך שהיציאה החד-צדדית מלבנון אכן עודדה את הפלסטינים להקשיח את עמדותיהם ובהמשך לפתוח באינתיפאדה.]

ככל שעבר הזמן, התמיכה בציבור הישראלי בנסיגה מלבנון הלכה וגברה ובראשית 1999 הגיעה ל-72%. היא חצתה מפלגות. לקראת הבחירות ב-1999 הכריז אהוד ברק כי שנה לאחר שתקום ממשלה בראשותו, יֵצא צה"ל מלבנון. ברק עמד בהבטחתו. ממשלה בראשותו הוקמה ביולי 1999 וב-24 במאי 2000 בלילה השלים צה"ל נסיגה חד-צדדית מלבנון.

ממשלת אהוד ברק, יולי 1999- מארס 2001: פעילותו של ביילין במשרד המשפטים ולקידום שלום עם הפלסטינים

ניצחונו של ברק  בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה    לאחר כישלונו של שמעון פרס בבחירות ב-1996 הוא השלים עם ויתורו על הנהגת מפלגת העבודה. בלחצו של אהוד ברק, אשר ראה עצמו כיורשו של פרס, הוסכם לקיים את הפריימריז לראשות מפלגת העבודה ביוני 1997. כבר ב-1995, לאחר סיום כהונתו של אהוד ברק בתפקיד הרמטכ"ל בתחילת השנה הזו, ביילין השפיע עליו להיכנס לפוליטיקה, ולא להתבסס תחילה בתחום הכלכלי כפי ששקל לעשות. באותה השנה, לבקשתו של ברק, סקר ביילין בפניו את תולדות מפלגת העבודה, בהתאם למערכי שיעור שהכין מהתקופה בה לימד באוניברסיטה. ב-17 ביולי 1995 שניהם, ברק וביילין, נתמנו לשרים בממשלת רבין: הראשון למשרד הפנים והשני לשר הכלכלה והתכנון.

ביילין העריך את כישוריו של ברק, אך  סבר כי חסר לו ניסיון בחיים הפוליטיים – ובכל מקרה רצה כי חיים רמון יתמודד על ראשות מפלגת העבודה. חיים רמון החליט בסופו של דבר לא לרוץ לראשות המפלגה ואמר לביילין כי אם הוא ירוץ, יזכה בתמיכתו. ביילין התלבט. אשתו הלנה לא ראתה יפה את הרעיון. ביילין מלכתחילה לא שאף לתפקיד וגם לא היה בטוח כי מתאים לו, אבל לאחר שחברים אחדים ובראשם אברהם בורג דחקו בו להתמודד נענה לאתגר. בתגובה, ברק ניסה לשכנע את ביילין לוותר על מועמדותו בטענה כי ניצחון חד משמעי חשוב למפלגה לקראת התמודדותו מול נתניהו. ביילין השיב כי המנצח בפריימריז יזכה לגיבוי מלא ממי שנוצחו על ידיו. כמו כן טען באוזני ברק כי ניסיונו הפוליטי צנוע מדי ועל כן עלול להיכשל, בדומה לרבין בקדנציה הראשונה שלו. ביילין היה נרגש מהתמיכה הציבורית הרחבה לה זכה, אבל הוא לא הצליח ליצור ברית עם שני מתמודדים נוספים לראשות המפלגה: שלמה בן-עמי ואפרים סנה. ייתכן כי לוּ  בן-עמי וסנה היו מעבירים את תמיכתם לביילין הוא היה זוכה בהתמודדות מול ברק. הבחירות נערכו באווירה ידידותית והוגנת. בפריימריז שהתקיימו ב-3 ביוני 1997 ברק זכה ב-50.33% מהקולות, ביילין ב-28.51%, בן-עמי ב-14.17% וסנה ב-6.6%. למחרת ניצחונו של ברק נפגש ביילין אתו ואמר: "כל חיי הפוליטיים היו בצל ההתמודדות חסרת הפשר בין פרס ורבין, ולכן לא אתן יד להקמת מחנה ביילין מול מחנה ברק" (עמ' 290). ואכן, השמינייה הפסיקה את פעילותה.

שר המשפטים בממשלת ברק   ב-17 במאי 1999 התקיימו בחירות לכנסת ובחירות אישיות לראשות הממשלה, על פי חוק שנכנס לתוקף כבר בבחירות במאי 1996. ביילין, מאז תחילת גיבוש החוק לבחירות אישיות לראשות הממשלה  בסוף שנות ה-80, התנגד בעקביות לחוק הזה בנימוק כי הוא יגרום להתכווצות המפלגות הגדולות, ובכך יפגע קשה במפלגת העבודה. תחזיתו התממשה בבירור בבחירות שנערכו ב-17 במאי 1999, בהן ניצח אהוד ברק את נתניהו בהפרש גדול (56% מול 44%), אבל המפלגות הגדולות התכווצו. מפלגת העבודה ירדה מ-34 מנדטים ל-26, והליכוד קיבל רק 19 מנדטים. (שיטת הבחירה הקודמת, הלא ישירה, לראשות הממשלה הוחזרה בבחירות ב-2003, ואולם הסיכוי לקיים מפלגות גדולות נפגע לשנים רבות).

לאחר ניצחונו של ברק על נתניהו, הציע ראש הממשלה המיועד לביילין את משרד המשפטים, לשלמה בן-עמי את תיק ביטחון הפנים ולחיים רמון הוצע להיות שר בלי תיק. ההערכה הייתה כי כיוון שביילין ובן-עמי זכו במקומות הראשונים בפריימריז לכנסת, אחד מהם יהיה שר החוץ והשני שר האוצר. ברק לא שאל את שניהם להעדפותיהם והניח את הצעותיו כאופציות היחידות. לנוכח התיקים שהוצעו, ביילין הציע לבן-עמי ולרמון כי שניהם והוא עצמו יוותרו על החברות בממשלה – אך הם סירבו. תיק המשפטים היה מוערך בעיני ביילין, אך הוא סבר שעדיף כי שר המשפטים יהיה עורך דין, ולא התלהב להיות שר המשפטים הראשון בישראל שאיננו כזה.

חוסר ניסיונו של ברק התגלה כבר בשבועות הראשונים לקיום ממשלתו. על אף שביילין (יחד עם אישים נוספים) מצא פתרון לשביעות רצונה של מפלגת יהדות התורה, שימנע העברת משחן (חלק גדול מטורבינה)  מצפון הארץ לדרומה בשבת – ברק אמר כי הפתרון אינו מקובל עליו. לשאלתו של ביילין מדוע, השיב: "אם איכנע לחרדים, חאפז אל-אסד יחשוב שאיכנע לו במשא ומתן" (עמ' 291). ביילין השיב כי הפתרון המוצע אינו כניעה אלא פשרה וכי דחייתו תגרום לפרישת יהדות התורה מהקואליציה, וזו עלולה להיות החולייה הראשונה שתעזוב את הממשלה. ביילין סיכם: בקיצור עד שתגיע למשא ומתן עם אסד "כבר לא תהיה לך ממשלה" (עמ' 291). ואכן, בספטמבר 1999 יהדות התורה פרשה מן הקואליציה, ובעקבותיה, בהדרגה פרשו ממנה מפלגות נוספות.

בכניסתו של ביילין למשרד המשפטים, היכרותו הקודמת עם המשרד הייתה באמצעות אשתו הלנה, אשר כיהנה תקופה ארוכה כפרקליטה בכירה בתחום הפלילי. ב-30 בספטמבר 1999 התקבלה החלטה היסטורית של בג"ץ אשר אסרה עינויי חשודים, ובכלל זה "לחץ פיזי מתון" שהותר החל מ-1987. ביילין בירך על החלטת הבג"ץ, אך החלטה זו עוררה ביקורת מצד הממסד הביטחוני אשר דרש שינוי בחוק שיקבע מפורשות את הרשות להשתמש במקרים מיוחדים באותו "לחץ פיזי מתון", כדי לאפשר חקירות יעילות. על ביילין הופעל לחץ מצד ראש השב"כ עמי איילון וראש הממשלה ברק להסכים לחקיקת חוק שיאפשר עינויים – אבל ביילין סירב ואיים להתפטר, אם יחוקק חוק כזה. לדבריו, גם בדמוקרטיה מתגוננת אסור להשתמש בחוק שיתיר עינויים; מערכת חקירות מודרנית מסוגלת לקבל מידע מנחקרים גם בלי לענותם – בעוד אדם הרוצה להשתחרר מעינוי עלול להטעות את חוקריו. עד היום אין בישראל חוק המאפשר הפעלת אלימות בחקירות השב"כ. עם זאת אלימות כזו ממשיכה להתקיים, אך נעשית באופן בלתי חוקי (עמ' 294).

כיוון שהשכלה משפטית לא הייתה לו, ניצל ביילין את חול המועד של חופשת פסח 2000, כדי לעבור קורס אינטנסיבי למשפטים בעזרת פרופסורים מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן. הקורס נמשך שישה ימים, 12 שעות ביממה, והתקיים בלשכתו בתל אביב. "בלעתי כל מילה ואהבתי להיות שוב סטודנט" (עמ' 294). כמובן, הוא לא הפך למשפטן תוך שבוע, אבל החומר שלמד עזר לו בתפקידו. כמו כן הקים פורומים שסייעו לו, בהם מפגש קבוע עם שרי משפטים לשעבר ופורום עם דיקני הפקולטות למשפטים  באקדמיה.

ביילין עשה מנהג קבוע להיפגש עם כל מועמד לתפקיד שיפוטי, החל בבית משפט השלום וכלה בבית המשפט העליון. כך, כאשר שמותיהם הגיעו לדיון בוועדה לבחירת שופטים, לא הסתפק רק בעמוד שהכיל את תולדות חייהם, אלא כבר הכיר את תבונתם השיפוטית ואת מזגם. לא מעט עורכי דין התלוננו בפני ביילין על זלזול שופטים בעורכי הדין ועל חוסר סבלנותם. לאחר שבמהרה הגיע למסקנה כי הדרך לבדוק את התלונות באמצעות נוכחותו באולם המשפט כשר המשפטים אינה יעילה, כיוון שלכבודו התנהגותם הייתה משתנה – החל להופיע בעת התנהלות הדיונים בתחפושת. הייתה בידיו רשימה של שופטים ושופטות אשר כלפיהם הועלו טענות קשות על התנהגות בוטה, וזו אכן הייתה המציאות שגילה. בסופו של דבר, בשיתוף פעולה עם אהרן ברק, סיימו השופטים, אשר התנהגותם זעזעה אותו, את תפקידם.

לנוכח עמדת החרדים ידע ביילין כי לא ניתן יהיה בארץ לחוקק חוקים אזרחיים בתחום הנישואים והגירושים. במקום זה ניסה לקדם חקיקה שתעניק לידועים בציבור מעמד דומה של בני זוג נשואים, באמצעות ברית הזוגיות. הוא עבד על הצעת החוק עם שחר ליפשיץ, אשר כיהן לאחר מכן כדיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. ליפשיץ ביקש לשלב בין דיני המשפחה האזרחיים לבין ההלכה. להצעת החוק לא היה רוב בכנסת. מדי פעם היא עולה מחדש ומופלת שוב.

האג'נדה העיקרית של ביילין במשרד המשפטים הייתה לבטל את מצב החירום הקיים במדינה מאז הקמתה ולהחליפו ב"סל חוקים" שייכנסו לתוקף עם הכרזה על מצב חירום בעתיד ובחוקים שעומדים בפני עצמם ואינם תלויים במצב חירום. בקדנציה הקצרה שלו לא הספיק ביילין לקדם הרבה את הנושא הזה, ועל אף ששרי משפטים אחדים המשיכו בדרכו – בישראל שורר מצב חירום עד עצם היום הזה [סביבות 2020], ומספר התקנות שבוטלו והוחלפו בחוקים שעומדים בפני עצמם אינו גדול.

בתחילת תפקידו מאות אנשים נמצאו בכלא במעצרים מנהליים, בלי שהם או עורכי הדין שלהם ידעו מה חטאם. ביילין סבר שלנוהל מעצרים מנהליים, שהונהג על ידי המנדט הבריטי ב-1945, לא היה מקום במשטר דמוקרטי. לא היה בכוחו של ביילין להשיג רוב בכנסת כדי לשים קץ למעצרים המנהליים – אבל הוא השתמש בכל במה אפשרית כדי לגנות את קיומם. הדבר עזר. בסיום תקופת כהונתו נותרו במעצר מנהלי רק שבעה אנשים.

[בערך בסוף יולי 2000] נפגש מוחמד דחלאן, לפי בקשתו, לשיחה עם ביילין. דחלאן היה בכיר במערכת הביטחון הפלסטינית ומהמתונים במחנה הפלסטיני. הוא מתח ביקורת על ביילין בגין סירובו להעניק חנינה לשר לשעבר אריה דרעי וטען כי "מחנה שלום בישראל מטומטם" כיוון שמרחיק מעצמו אנשים כמו דרעי ואביגדור ליברמן. ביילין השיב כי במשטר דמוקרטי תקין מקומו של עבריין בבית הסוהר, גם אם הוא רודף שלום. לביילין גם לא היה מובן כיצד ליברמן שייך למחנה השלום.

נושא דרעי אכן העסיק את ביילין בכל תקופת כהונתו. לאחר שהחל דרעי לרצות את עונשו בספטמבר 2000, ידידיו ובראשם ראובן ריבלין הצליחו להעביר בכנסת "חוק דרעי" שאִפשר לאסיר להשתחרר לאחר ריצוי מחצית תקופת העונש. ביילין לא השלים עם החוק וערב סיום ממשלת ברק הצליח להעביר חוק אשר החזיר את אפשרות שחרור האסיר רק לאחר שני שלישים מן התקופה.

מעורבותו בתחום הפלסטיני      ב-2 באוקטובר 1999 התקיימה שיחה מדינית מקיפה בין ביילין לברק בביתו בכוכב יאיר. ברק פרש בפני ביילין את משנתו האופטימית באשר להגעה להסכמי שלום עם אש"ף ועם סוריה. ראש הממשלה רצה לפסוח על שלב הסכמי הביניים עם הפלסטינים, בו ישראל משלמת בטריטוריה, בלי לדעת כיצד ייראה הסכם קבע ואם יהיה הסכם קבע. במקום זה רצה לבחון ברצינות את הסיכוי להגיע להסכם קבע, ואז יהיה מוכן לממש אותו בשלבים. ביילין סיפר לו כי גם הוא דגל בדילוג על שלבי הביניים ואף הציג את גישתו זו לרבין ולפרס בזמנם – אבל כעת לאחר שנחתם הסכם ביניים עם הפלסטינים [הכוונה להסכם וואי (Wye) באוקטובר 1998, שנעשה על ידי נתניהו], על ישראל לבצעו, ולא להימנע מביצועו כפי שנהג נתניהו. בהמשך השיחה הציג ברק את תוכניתו המדינית שכללה הקמת גשר עילי בין רצועת עזה לגדה. עוד טען כי מדינה פלסטינית רציפה, בעזרת גשרים ומנהרות, תוכל להסתפק ב-48% משטח הגדה המערבית. ביילין אמר כי הפלסטינים בשום פנים ואופן לא יסתפקו בשטח קטן כזה. בהמשך, לבקשתו של ברק, הציג ביילין בפניו את הסכם ביילין-אבו מאזן. בחודשים הבאים נהג ברק להתקשר לביילין, לרוב באמצע הלילה, כדי להתייעץ אתו [אין פירוט].

[ב-15 במאי] 2000 ביום בו מציינים הפלסטינים את "יום הנַכְּבָּה" [יום האסון או השואה הפלסטינית לדידם, שהוא תאריך הקמתה של מדינת ישראל ויום עצמאותה] החלו עימותים אלימים בין התנזים [למעשה ארגון צבאי של פת"ח] לבין חיילי צה"ל שנמשכו שלושה ימים. [באותו היום?] בערב נפגש מרואן ברגותי, לבקשתו, עם ביילין במלון בירושלים. ברגותי היה אסיר לשעבר שגורש מן השטחים וחזר עם אנשי תוניס של ערפאת. לאחר שובו לשטחים נחשב לאחד מתומכי תהליך השלום המובהקים. בפגישה השתתפו אישים אחדים נוספים מהצד הישראלי והפלסטיני. ברגותי אמר כי היבחרותו של ברק לראשות הממשלה, עוררה תקוות מחודשות אצל הפלסטינים, לאחר תקופת נתניהו. אבל מדיניות גרירת הרגליים של ברק בשנה האחרונה תסכלה את הפלסטינים. ברגותי המשיך: "אין לנו מה להגיד לרחוב. הכול תקוע...ברק עשה מכם צחוק. אותך הלביש בגלימת משפטן, משלמה בן-עמי עשה שוטר, לפרס המציא משרד שלא קיים, לרמון לא נתן שום תיק, ואת החוץ והביטחון הוא מנהל עם דוד לוי". [בציטוט דברי ברגותי אפשר לראות גם כביקורת מרומזת של ביילין כלפי ברק על שמידר אותו במידה לא מבוטלת מהמשא ומתן עם הפלסטינים.]  ברגותי טען כי מטרת ערפאת להגיע לשלום עד 13 בספטמבר 2000 במלאות שבע שנים להסכם אוסלו. אבל אם זה לא יקרה, אפשר להרגיע את המצב באמצעות שחרור אסירים, הקפאת ההתנחלויות ומימוש של הסכם הביניים. "אם הדברים האלה לא יקרו – יהיה עימות! סיכם (עמ' 302). [רמז לכוונתו של ברגותי לפתוח באינתיפאדה בספטמבר 2000, כפי שאכן עתיד היה להתרחש.]

ברגותי האריך את הדיבור על חמאס. הוא אמר כי מדובר במחלוקת עמוקה בין תנועה חילונית, בדמות פת"ח  לבין תנועה דתית, חמאס, אשר הכרה בישראל ושלום איתה מנוגדים לצו אלוהי. אם לא תהיה התקדמות בשלום, תגבר כוחה של חמאס. עוד אמר כי את אירועי הנכבה יזם התנזים כדי להוכיח שהוא פטריוט אמיתי, ואם לא תהיה התקדמות ממשית לשלום, יצטרך גם התנזים לצאת לעימות נגד ישראל, כדי להתגבר על חמאס. כנגד הטענה הזו של ברגותי הזהירו ביילין כי מי שינסה להיאבק נגד חמאס בכלים של הארגון האסלאמי, יפסיד למי כבר התמחה בכלים הללו. ביילין הוסיף כי אם יש סיכוי לשלום הרי הוא עם ממשלת ברק, וכי המאבק הנכון נגד חמאס הוא באמצעות הגעה לפשרות הכרחיות שיביאו לשלום תוך זמן קצר. לטענת הצד הפלסטיני כי ברק הבטיח להעביר לאחריות פלסטינית מלאה שלושה כפרים, בהם אבו דיס, ולא עמד בהבטחתו, רמז ביילין כי אם יתחדשו העימותים לברק יהיה קשה לעמוד בהבטחתו. "ברגותי פרש את זרועותיו ואמר שהסוסים כבר יצאו מן האורוות" (עמ' 302). למחרת אכן התחדשו העימותים. ברק הצליח להעביר בכנסת החלטה למסירת אבו דיס לפלסטינים, אך היא לא מומשה.

ברק סבר כי אם יתאפשר לו לשבת עם ערפאת, פנים מול פנים, יצליח לקדם הסכם שלום. על כן, היה מעוניין  לשכנע את ערפאת להשתתף בפסגה יחד אתו ועם נשיא ארה"ב ביל קלינטון בקמפ דיוויד – לפי המתכונת של פסגת קמפ דיוויד קרטר-בגין-סאדאת ב-1978, שהביאה לשלום בין ישראל למצרים. האיתותים מצד ערפאת היו כי הוא אינו בשל לפסגה [ולהגעה להסדר קבע]. ב-24 ביוני 2000  התקשר ברק לביילין וביקשוֹ לטוס למחרת לפגישה עם נשיא מצרים, חוסני מובארק (בתעתיק מבארכּ), וזאת במטרה לשכנע את הנשיא המצרי כדי שזה ישכנע את ערפאת להשתתף בפסגה. ברק הוסיף כי דניס רוֹס [המתווך הראשי מטעם קלינטון בסכסוך הישראלי-ערבי]  אמר לו שרק ביילין יוכל לשכנע את הנשיא המצרי להשפיע על ערפאת. לפני צאתו למשימה, בתשובה לשאלתו של ביילין, השיב ברק כי הוא מוכן יהיה לפנות 87% מהגדה.

מובארק קיבל את ביילין בסבר פנים יפות והשיחה בין השניים נמשכה כשעתיים. הנשיא המצרי התייחס בחיוב לנכונותו של ברק לסגת מ-87% מהגדה ואמר כי מעולם לא שמע על נכונות ספציפית כזו. מובארק הִרבה לדבר על היתרונות שיפיק המזרח התיכון משלום בין ישראל לפלסטינים והבטיח לדבר עם ערפאת. כאשר ביילין קם ללכת, אמר לו מובארק כי ברצונו לומר לו משהו בנושא אל-חרם א-שריף [הר הבית]. להפתעתו של ביילין אמר לו מובארק: "אסור לכם לצאת מתוך הנחה כי הפתרון הנכון ביותר הוא פתרון דתי, כמו למשל לקבוע דגלי אסלאם על המקום, או להעניק את הריבונות לקבוצה של מדינות אסלאמיות...מדובר בנושא פוליטי שצריך להיפתר בדרכים פוליטיות. כל פתרון שתגיעו עם הפלסטינים יהיה מקובל על העולם הערבי" (עמ' 305-304). בשובו של ביילין לארץ, ברק מיהר לבשר לו כי שליחותו הצליחה: מובארק כבר התקשר לערפאת והצליח לשכנעו להשתתף בפסגה. ביילין עדכן את ברק בעמדתו של מובארק בנוגע להר הבית. ביילין וברק שמחו על הסכמתו של ערפאת להשתתף בפסגה ועל דבריו של מובארק בנושא הר הבית – אך לא ידעו כי שמחתם הייתה מוקדמת מדי.

הפסגה בקמפ דיוויד התקיימה ב-25-11 ביולי 2000 [ללא השתתפותו של ביילין]. ב-23 ביולי, יום חגה הלאומי של מצרים, טס מובארק לסעודיה, לשיחה עם יורש העצר עבדאללה. מעצם יציאתו של מובארק מארצו בחג הלאומי הסיק ביילין כי הפגישה אינה מבשרת טובות. ואכן, בסיום הפגישה בסעודיה יצאה הודעה לפיה אל-חרם א-שריף אינו נושא לדיון דו צדדי בין ישראל לפלסטינים, אלא נושא לעולם המוסלמי כולו. לביילין הייתה תחושה קשה על שבלי כוונה הִטעה את ברק. בדיעבד התברר לו כי ערפאת ביקש מקלינטון שישיג גיבוי ממנהיגי ערב להצעה שהועלתה לגבי המקומות הקדושים בירושלים. אבל ברק לא היה מוכן לחשוף את פרטי ההצעה, ולכן קלינטון נאלץ לבקש ממנהיגי ערב תמיכה עקרונית לפתרון שלא הוצג ולא הוסכם בין הצדדים. יורש העצר הסעודי רתח כנראה על שמבקשים ממנו תמיכה עיוורת בהסדר שלא הוצג והזעיק את מובארק כדי להשיג חזית מאוחדת נגד עמדה כזו. לדעת ביילין, "הנושא העיקרי שגרם להכשלת שיחות קמפ דיוויד היה הריבונות על הר הבית" (עמ' 307). [ביילין כנראה אינו  מדייק, כי בהמשך בסתירה מסוימת לקביעתו הזו מביא סיבות אחרות.]

בכל מקרה, הפסגה הסתיימה בכישלון. "לכל צד היה חלק בכישלון" (עמ' 306). הנשיא קלינטון הטיל את עיקר האשמה על ערפאת שלא היה מוכן ללכת רחוק מספיק. גורמים אמריקאים רשמיים הטילו את האשמה באמריקאים עצמם על שהזדהו יתר על המידה עם ישראל ובכך איבדו את אמונם של הפלסטינים. קלינטון  [בביקורת על ברק] סיפר לביילין  כי בראשית השיחות ביקש להציג מסמך שהיה דומה להסכם שלו עם אבו מאזן, ובתגובה ברק איים כי אם המסמך יוגש לפלסטינים, תארוז המשלחת הישראלית את המזוודות. לדברי ביילין, הוא הגיש  לברק, לפני צאתו לקמפ דיוויד, מעטפה גדולה ובה הצעה להסדר ביניים, כהצעה חלופית במקרה שהשיחות על הסדר קבע ייכשלו. ברק החזיר לו את המעטפה החתומה בלי לפתוח אותה. הוא הזהיר כי אם הפלסטינים יֵדעו על קיומה של הצעה להסדר ביניים, הם יֵלכו ישר על האופציה הזו, ללא אפשרות להגיע להסדר קבע.

פגישה עם האפיפיור   בספטמבר 2000 הוזמן ביילין לפגישה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אשר רצה להודות לו על חלקו בהסכם לכינון קשרים דיפלומטיים בין הוותיקן לישראל  שנחתם ב-1993. נאמר לו מראש כי הפגישה תימשך 20 דקות. האפיפיור היה בן 80, נראה היה זקן מגילו וביילין כלל לא היה בטוח אם האיש עירני דיו לקיום שיחה. ביילין, בעודו תוהה אם האפיפיור מקשיב לו, לפתע האב הקדוש הביע את תדהמתו על ש"הכנסת שלכם השתגעה"  ובחרה לנשיא המדינה במשה קצב במקום בשמעון פרס (עמ' 231). פרס הפסיד בבחירות לנשיאות במאי 2000. כאשר לביילין נודע בזמנו  כי בסיבוב הראשון בהצבעה קיבל פרס פחות קולות מקצב, הוא הגיע למטה של פרס כדי לעזור לו. פרס ביקש ממנו לדבר עם שלושה חברי כנסת [אין ציון שמותיהם] לקראת סיבוב ההצבעה השני. ביילין עשה זאת והבין שהעניין אבוד.

האינתיפאדה השנייה ושיחות טאבה   עלייתו הפרובוקטיבית של מנהיג הליכוד, אריאל שרון, להר הבית ב-28 בספטמבר 2000 "לא הייתה הסיבה המהותית לאינתיפאדה, וסביר להניח כי אילו היינו מגיעים להסדר בקמפ דיוויד היא לא הייתה פורצת, אבל אין ספק ששרון סיפק את הגפרור שהצית את הלהבות" (עמ' 309). בסוף נובמבר 2000 הגיע ביילין לביקור עבודה בארה"ב, ובהיותו בבית הלבן לפגישה עם היועץ לביטחון לאומי סנדי ברגר, הזדמנה לו במקרה כביכול פגישה עם הנשיא. קלינטון הודה לביילין על כל מה שעשה למען השלום, במיוחד עם הפלסטינים, וביקש ממנו לא להרים ידיים. עוד אמר הנשיא כי נותרו לו 50 ימים עד לסיום תפקידו וכי הוא מוכן להקדיש את מיטב מאמציו לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים בתקופה הזו. 

ב-23 בדצמבר 2000 הציג קלינטון את הפרמטרים שלו להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. יכול להיות שאילו היה מציג הנשיא את "מתווה קלינטון" הזה כבסיס למשא ומתן להסכם בשיחות קמפ דיוויד, ועידת הפסגה לא הייתה נכשלת – אבל כעת הנסיבות לא היו נוחות. [נוסף לאינתיפאדה – ב-10 בדצמבר 2000 התפטר ברק מראשות הממשלה וסיכויו לזכות מחדש בתפקיד מול מועמד הליכוד אריאל שרון, בבחירות שעתידות היו להתקיים ב-6 בפברואר 2001, נראו קלושים. הבחירות בפברואר נערכו לראשות הממשלה בלבד – ולא לכנסת.] קלינטון קבע כי המסמך שהוצע על ידיו אינו עומד למשא ומתן ועל הצדדים להחליט אם הם רוצים בו או דוחים אותו. ב-28 בדצמבר אישרה הממשלה את מתווה קלינטון כבסיס למשא ומתן, בצירוף הסתייגויות. ערפאת נפגש עם קלינטון בתחילת ינואר 2001, ועל סמך ההסתייגויות שהציג ראה קלינטון בתשובתו כדחיית המסמך. אף על פי כן, כאשר ב-19 בינואר 2001 החלו שיחות בטאבה בין משלחת ישראלית בראשות שר החוץ שלמה בן-עמי לבין משלחת פלסטינית, הפרמטרים של קלינטון נותרו כרלוונטיים לשיחות. איש מהמשלחת הישראלית לא התכוון להגיע לסיכומים ולבצעם עוד לפני הבחירות לראשות הממשלה– אבל חברי המשלחת קיוו לצמצם את הפער ולהגיע לעקרונות מוסכמים. ייתכן שגם ברק קיווה להגיע לעקרונות אותם יוכל להציג לקראת הבחירות לראשות הממשלה. עם זאת, ברק טען כי לא התייחס למשא ומתן הזה ברצינות וכל רצונו היה להוכיח לאנשים כמו יוסי שריד ויוסי ביילין ש"לעת הזאת" אין פרטנר פלסטיני לשלום. לדברי ביילין ברק נכשל להוכיח זאת: שיחות טאבה הולידו את יוזמת ז'נבה.

בשיחות טאבה עסק ביילין, לפי בקשת ברק, במשא ומתן בסוגיית הפליטים. במקביל נמשכה האינתיפאדה השנייה. "היה כמעט בלתי-אפשרי להתמקד במשא ומתן כשאנשים חפים מפשע נהרגים ברחובות" (עמ' 312). עמיתו הפלסטיני לנושא הפליטים היה נביל שעת. האיש נולד בצפת, גדל במצרים ולמד באוניברסיטאות בארצות הברית. לשאלתו של נביל שעת מדוע ליהודים כה חשוב לשמור על הרוב שלהם במדינתם, סיפר לו ביילין על אניית המעפילים סְטרוּמה. באונייה היו 800 פליטים יהודים שנמלטו מהנאצים, שום מדינה לא הסכימה לקלוט אותם והאונייה  על נוסעיה הוטבעה בים השחור. ביילין סיכם: "אני זקוק למדינה שתקבל כל יהודי, ורק ישראל יכולה להבטיח זאת" (עמ' 313). בשיחות עם שעת לא הצליח ביילין להגיע להסכמה לגבי מספר הפליטים הפלסטינים שיוכלו להיכנס לשטחה של מדינת ישראל. בשאלת "נרטיב" הפליטים הפער היה גדול במיוחד והוסכם שבהסכם שלום יתקיימו שני נרטיבים. על אף שבסיום השיחות בטאבה שני הצדדים הסכימו לחדש את המשא ומתן לאחר הבחירות – האפשרות הזו נראתה בלתי ריאלית לנוכח הסקרים. במסע הבחירות הופקד ביילין על המגזר הערבי, אך התקשה למלא את תפקידו לנוכח האלימות ברחוב הערבי נגד מפלגתו.

בסמוך לפני הבחירות, ברק אשר השלים מראש עם הפסדו, שאל את ביילין מה דעתו על ממשלת אחדות בראשות שרון. ביילין השיב כי ישיבת מפלגת העבודה בממשלתו של שרון "עלולה להיות התאבדות פוליטית" (עמ' 314). לאחר היבחרותו של שרון לראשות הממשלה בפברואר 2001, הגיע ללשכתו של ביילין עורך הדין דב ויסגלס, מי שהתמנה אחר כך לראש לשכתו של שרון, ובפיו מסר משרון עבור ביילין לכהן שר בממשלתו. ביילין הודה על ההצעה אך אמר כי אינו מוכן אף לשקול אותה, כיוון שבתור שר הוא אמור יהיה לשאת באחריות קולקטיבית למעשיה של ממשלת שרון.

יוזמת ז'נבה, 2003

בדיעבד העניק אהוד ברק לימין מתנה בלי שהתכוון לכך והיא שאין לישראל פרטנר לשלום. בין היתר על רקע זה, קבע ביילין  פגישה עם המדינאי הפלסטיני יאסר עבּד רבּוֹ, בה אמר כי לנוכח הדיבורים על כך שאי אפשר לפתור את המחלוקת בין ישראל לפלסטינים, חשוב לו לבדוק "קודם כול עם עצמי, אם אפשר להוכיח את ההפך" (עמ' 315). (מעניין לציין כי לאשתו של עבד רבו, ליאנה בדר, פלסטינית פטריוטית, סופרת ואשת תרבות, הייתה סבתא יהודייה. הסבתא  בראשית המאה ה-20 התחתנה עם ערבי. הזוג גר בירושלים ונולדו להם 14 ילדים. ב-1948 האב עבר עם שבע בנות למזרח העיר והן גדלו כערביות, והאם עברה עם שבע בנים למערב העיר  והם גדלו כיהודים ושירתו בצבא. לאחר 1967 חודש הקשר בין שני חלקי המשפחה.) עבד רבו וביילין סיכמו לעשות מאמץ משותף להגיע להסכם, שלא נועד להגיע לראשי השלטון המכהנים באותה העת, אריאל שרון וערפאת –  בניגוד להסכם ביילין-אבו מאזן, שנועד בזמנו לרבין וערפאת. הוחלט לנהל משא ומתן עם משלחות מייצגות ככל האפשר משני הצדדים, כדי להניח מסמך על השולחן "ככלי המוכיח לכול כי הגורמים הפרגמטיים בשני הצדדים מסוגלים להגיע להסכמות".  הוסכם להרכיב    קבוצות בין 20-10 איש מכל צד, ועבד רבו הסכים לעמוד בראש הקבוצה הפלסטינית. לביילין חשוב היה לשתף בקבוצה הישראלית אישים ששירתו בעבר בצמרת הביטחון ואנשי אקדמיה לצד אישים פוליטיים ממפלגות שונות, ממש כפי שעשה בפרויקט ביילין-[מיקי] איתן. ההיענות הייתה כמעט מיידית. הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק התנה את השתתפותו באי סיפוח אריאל כחלק מגושי ההתיישבות שנרצה לספח לישראל, בתמורה לשטח זהה מישראל הריבונית. הוא טען כי אריאל הוקמה בלב הגדה המערבית וסיפוחה יהיה פגיעה בלתי סבירה ברציפות המדינה הפלסטינית העתידה. ביילין הבטיח לו לעמוד בתנאי הזה (עמ' 316) [ואכן עמד בו]. פרופסור מאוניברסיטת ז'נבה, אלקסיס קלר, אשר התמחה במזרח התיכון וקרא את ספריו של ביילין שתורגמו לאנגלית, הצליח להבטיח את החסות השווייצרית לשיחות בין שתי המשלחות. השיחות נמשכו כשנתיים וחצי. ביילין עמד על כך שיושגו הסכמות גם בנושאים הקשים, ולא להסתפק בהצגת שתי גרסאות בהן – דבר שהאריך את המשא ומתן.

החתימה על הצעה להסכם לשלום ("יוזמת ז'נבה") בין המשלחת הישראלית בראשות ביילין לבין משלחת פלסטינית בראשות עבד רבו התקיימה בירדן ב-12 באוקטובר 2003. אחד הנושאים שעיכב את החתימה היה ירושלים המזרחית. "יוזמת ז'נבה הציעה מפה מדויקת של הגבול בין ישראל והמדינה הפלסטינית ובין ירושלים הישראלית לאל-קודס הפלסטינית. לפי מפה זו, ישראל אמורה לספח 2.25 אחוזים מן הגדה המערבית, ובכלל זה את רוב המתנחלים, ולפצות את המדינה הפלסטינית העתידה בשטח דומה, הנמצא ברובו באזור הצד הישראלי של רצועת עזה. המדינה הפלסטינית לא תהיה חמושה...השכונות הישראליות במזרח ירושלים יסופחו לישראל, והערביות יהיו חלק מן הבירה הפלסטינית. הריבונות על הכותל המערבי תהיה בידי ישראל, ועל הר הבית – בידי המדינה הפלסטינית...תהיה הכרה הדדית בכך ששתי המדינות הן הבתים הלאומיים של שני העמים" (עמ' 320-319). על רקע החתימה על ההסכם, נפגשו ביילין ואישים נוספים מיוזמי ההסכם עם מלך ירדן עבדאללה, והוא ביקש את אישורם לעדכן בתוכנו את נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן, לקראת פגישתו אתו. למלך היה חשוב שההסכם נחתם בארצו.

 בסמוך לפני החתימה על ההסכם בירדן, ראש הממשלה אריאל שרון הציג אותו כמעשה בוגדני. בדיעבד, גינוי ההסכם מצדו עשה דווקא פרסום להסכם ועורר התעניינות בו מצד התקשורת העולמית. נוסף לפרסום החינמי הזה, מחברי ההסכם גייסו איש פרסום (דרור שטרנשוס) והוא דאג להעביר מסר שיש עם מי לדבר ויש על מה לדבר, וכי שום שטן אינו נמצא בפרטים. הוא גם תכנן להפיץ את ההסכם לכל משק בית. שמות חותמי היוזמה ותומכיה הופיעו בחוברת שהופצה בציבור, וכללו בין היתר את הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק; אלוף (מיל') עמרם מצנע; סופרים כעמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן; דייב קמחי, לשעבר סגן ראש המוסד ומנכ"ל משרד החוץ; אישים פוליטיים ממפלגת  העבודה; ונחמה רונן מהליכוד.

טקס החתימה על ההסכם התקיים בז'נבה ב-3 בדצמבר 2003. את יאסר ערפאת ייצג ג'יבריל רג'וב. בין הנוכחים בטקס היה נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר ונלסון מנדלה שהופיע בווידיאו. כבר בעקבות החתימה על ההסכם בירדן, ביילין ועבד רבו קיימו פגישות עם ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר; עם מלך מרוקו, מוחמד השישי; עם שר החוץ הרוסי, איגור איוונוב; עם קנצלר גרמניה גרהרד שרדר ועוד ראשי מדינות. לאחר הטקס בז'נבה נפגשו ביילין ועבד רבו עם מדינאים נוספים, בהם שר החוץ האמריקאי קולין פאוול, המזכיר הכללי של או"ם קופי אנאן, ונשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. כל המדינאים האלה בירכו על ההסכם ונראה שנאחזו בו כהוכחה שניתן להגיע לשלום.

מיליונר יהודי אמריקאי, ריצ'רד גודווין, הסכים לתרום כסף כדי להכין נספחים מפורטים  להסכם בנושאים כמו הסדרי ביטחון, פתרון בעיית הפליטים, בעיית ירושלים, בעיית המים ועוד. בתוך שנים אחדות הושלמו כל נספחי יוזמת ז'נבה שהוסיפו כ-500 עמודים למסמך המקורי. ייחודה של יוזמת ז'נבה בכך שהיא מהווה את המסמך המוסכם והמפורט ביותר שנכתב בהיסטוריה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

פרישה ממפלגת העבודה, מרצ ופעילות ציבורית

"ב-2001 החלטנו הלנה ואני להיפרד, לאחר 32 שנות נישואים. זו הייתה תוצאה של תחושת סיום פרק ושל הזכות של שנינו לפתוח פרק אישי חדש...חודשים מעטים אחר כך נשאתי לאישה את דניאלה סילסקי" (עמ' 325), וגם הלנה נישאה שנית זמן קצר לאחר הגירושים.  ביילין הכיר את דניאלה מאז הצטרפותו למשמרת הצעירה של מפלגת העבודה ב-1975. דניאלה נולדה בארגנטינה למשפחה יהודית שהיגרה מגרמניה, הייתה ציונית נלהבת, למדה בבית ספר עברי, עלתה לארץ בטרם מלאו לה 18, דיברה ספרדית, גרמנית, אנגלית ופורטוגזית. היא הייתה קרובה לביילין אידיאולוגית ופוליטית וליוותה אותו במאבקיו השונים במפלגה, בהם בהתמודדות נגד ברק על הנהגת המפלגה.

ב-2003 עזב ביילין את מפלגת העבודה, "שהפכה למפלגה המבקשת להיאחז בשלטון בכל מחיר", והצטרף למרצ שהזדהה עם מצעה. ב-2004 הוא נבחר ליו"ר מרצ, וב-2008 בגיל 60, קיים את הבטחתו לעצמו לפרוש בגיל הזה מהחיים הפוליטיים. בשש השנים האחרונות עסק  בסיוע להצלת בתי קברות יהודיים נכחדים במזרח אירופה על ידי רישומם וגידורם. בתחום הציבורי נטל על עצמו את תפקיד יו"ר הלל בישראל – ארגון סטודנטים יהודים הגדול ביותר בעולם. כמו כן מפרסם ביילין מאמרים בעיתון "ישראל היום" – כלי תקשורת שמאפשר לו להביע את דעותיו בקרב קוראים שרובם חולקים עליו.

הערכה פעילותו מפרספקטיבה היסטורית

במבט לאחור, רואה ביילין את עצמו כאישיות שחוללה את השינוי הגדול בדמות תהליך אוסלו: הכרה הדדית בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הפלסטינית – "הישג מדיני שלא התרחש כמותו במהלך 100 שנות הסכסוך" (עמ' 328). התהליך לא הושלם מפאת התנגדות קיצונים בשני הצדדים. למרות הביקורת על אוסלו, הוא יצר מצב חדש, שבו רוב גדול של הפלסטינים חיים תחת שלטון עצמי.

ב-2015 פרסם ביילין מאמר ב"ניו יורק טיימס" בו הציע הקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית ככלי למימוש פתרון שתי המדינות. מאז משקיע ביילין מאמץ בפיתוח הרעיון הזה, אשר עשוי לאפשר הישארות המתנחלים במדינה פלסטינית עתידה, במקום פינויים. רעיון הקונפדרציה מבוסס בחלקו על  שיחה שערך ביילין עם מנהיג פלסטיני בולט, פייסל חוסייני (2001-1940), במאי 1993 (באותו הזמן פייסל חוסייני לא ידע על קיומו של ערוץ המשא ומתן הסודי בין ישראל לאש"ף בנורבגיה). בשיחה הזו חוסייני שלל הקמת קונפדרציה בין הגדה המערבית לירדן, נושא שהעלה ביילין, ובמקום הסדר כזה השיב: "הקונפדרציה היחידה שהפלסטינים זקוקים לה היא עם ישראל". לדעת חוסייני בזמנו, למרות עוינותם של הפלסטינים לישראל, הם מעריכים את הישגיה ואת ההזדמנויות לפיתוח ולשגשוג שייצור שיתוף פעולה איתה בעת שלום – בעוד קונפדרציה בין שתי מדינות עניות לא תיתן דבר לאף אחת מהן  (עמ' 215). 

הישג שני שביילין זוקף לזכותו הוא הקמת פרויקט "תגלית" – מפעל חינוכי שנועד לחזק את הקשר בין ישראל ליהודי התפוצות, במיוחד עם הדור הצעיר בהן, על ידי הטסה בחינם, מדי שנה בשנה, של צעירים יהודים מהתפוצות לסיורים בישראל. ביילין הגה את הרעיון להקמת "תגלית" עוד באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, ולאחר מאמצים רבים הצליח ב-1999 לרתום למימון הפרויקט פילנתרופים יהודים ואת ממשלת ישראל. ביילין סבור כי קיים קשר הדוק בין תהליך אוסלו ל"תגלית". את שניהם יש לראות כחלק ממאמציו להבטיח את המשכיות העם היהודי ואת ישראל כמדינת העם היהודי וכל אזרחיה, בעלת רוב יהודי – רוב שיושג באמצעות קביעת גבולה המזרחי על בסיס קו שביתת הנשק עם ירדן מ-1949.

הערות ביקורתיות

יוסי ביילין התברך בכישורים ובמעלות. הוא יזם את הסכם אוסלו ב-1993 וארגן את המשא ומתן שהניב את "יוזמת ז'נבה" ב-2003. האיש אינו נוטר שנאה לראש הממשלה אהוד ברק על שמידר אותו במידה רבה מהתהליך המדיני עם הפלסטינים, ואינו טוען כי אם היה מאפשר לו להשתתף בפסגת קמפ דיוויד ב-2000, הכול היה נראה אחרת. טעויות הדפוס בספרו מעטות.[3]

ביילין מציג את עצמו כאישיות עתירת הישגים דיפלומטיים, ובראש וראשונה הסכם אוסלו 1993. אבל הוא נוטה להתעלם ממחיר הדמים הכבד ששילמה ישראל עבור ההסכם הזה. בעוד בשנת 1993 נרצח בפיגוע יהודי אחד, בשנת 1994 המספר עלה ל-38, ב-1995 ל-40 וב-1996 ל-59. באינתיפאדה השנייה 2004-2000, לאחר שהערים אשר בידי הרשות הפלסטינית הפכו לערי מקלט לטרור, נרצחו למעלה מ-1000 יהודים. המחבר מתעלם מההפרה הבוטה של ערפאת למחויבותו  החוזרת ונשנית, בהסכמים שנחתמו אתו בתקופת תהליך אוסלו (1999-1993), להתנער מטרור ולהילחם בו – מצב אשר אִפשר  את התעצמות הטרור לאחר מסירת שטחים לידיו. במקום להילחם נגד ארגוני הטרור הפלסטינים,  השתמש ערפאת בחמאס ובג'יהאד כאמצעי לקידום מטרותיו נגד ישראל. לכאורה צודק ביילין בקביעתו כי על ישראל היה לנצל את הנסיבות האזורית (היחלשות מעמדו של אש"ף וערפאת בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991) והבינלאומיות (התמוטטות בריה"מ ב-1991) הנוחות מבחינתה, כדי לחתור במהירות להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים – במקום להמשיך בהסדרי ביניים. אבל המחבר מתעלם מכך, כי ההתעצמות ההולכת וגוברת של הטרור הפלסטיני בעקבות הסכם אוסלו, לא אִפשרה לעשות זאת, גם לוּ רצה ראש הממשלה בכך.

כמובן, אין להאשים את תומכי הסכם אוסלו – אשר כוונותיהם היו טובות – בכל מרחץ הדמים  נגד יהודים שבעקבותיו. חלק מפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים נעשו בעקבות הטבח נגד פלסטינים במערת המכפלה ב-1994 שביצע מתנחל יהודי. כמו כן, לא רק ממשלות בראשות מפלגת העבודה, אלא גם ממשלות בראשות הליכוד (ממשלת נתניהו 1999-1996, וממשלת שרון מ-2001 עד 2002) נמנעו להיכנס לשטחי A, כדי להילחם נגד הטרור. המשך ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון גם כן הרחיקה את השלום עם הפלסטינים. (התיישבות זו נעשתה בהכרח על חשבון התיישבות יהודית בנגב ובגליל ובכך תרמה לאובדן המשילות של ישראל בחלק מהאזורים האלה.) אפשר לטעון כי גם המשך הכיבוש הרחיק את השלום. עם זאת, תוצאות הנסיגה החד צדדית מרצועת עזה מוכיחות כי אף אלה הדוגלים בהפסקת הכיבוש וחזרה לגבולות שביתת הנשק עם ירדן – נאלצים להיות כובשים בעל כורחם.

הישג דיפלומטי נמדד בתוצאות מעשיות. בפרספקטיבה היסטורית, לוּ היום, לאחר כ-30 שנה מהסכם אוסלו, היינו מגיעים לשלום יציב המבוסס על פתרון שתי מדינות –יהודית ופלסטינית על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967 –  הדוגלים בפתרון כזה עדיין יכלו לראות בהסכם אוסלו הישג ראוי. ואולם, כאשר מצב כזה רחוק כמזרח ממערב, גם חסידי שלום המוכנים להסכים להסדר עם הפלסטינים על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967 – ובהם כותב שורות אלה – חייבים להודות ביושר כי הסכם אוסלו היה אליה וקוץ בה, וייתכן כי הקוץ לא נפל בגודלו מן האליה. המרבה להלל ולשבח את הסכם אוסלו כהישג היסטורי, אינו צריך להתעלם מהשלכותיו השליליות. בפרספקטיבה היסטורית יש גם מקום לשאול האם במקום ליזום שיחות עם אש"ף, עדיף היה לדבוק במתכונת שנקבעה על ידי ועידת מדריד ב-1991, לפיה אמורה הייתה ישראל לנהל שיחות עם משלחת ירדנית-פלסטינית. הענקת אוטונומיה לפלסטינים בשיתוף פעולה ביטחוני עם ירדן, במקום לאש"ף בראשות ערפאת, עשויה הייתה ליצור מציאות ביטחונית ומדינית נוחה יותר לישראל.  בכל מקרה, גם אם לא היה מושג הסדר ללא הידברות ישירה עם אש"ף, ספק אם ישראל הייתה ניצבת במצב קשה יותר מבחינת הסיכוי להגיע לשלום מאשר כעת. אין גם להתעלם מהמציאות הפרדוקסלית: הפיגועים הפלסטיניים גברו משמעותית דווקא כאשר היה לכאורה אופק להסדר מדיני בתקופת ממשלות רבין ופרס בשנים 1996-1993; והאינתיפאדה השנייה פרצה בספטמבר 2000, דווקא בתקופת ממשלת ברק, שהרחיקה לכת מכל קודמותיה בנכונות לוותר על שטחים למען שלום.

ביילין מתפאר גם בהישגו "יוזמת ז'נבה" 2003. אבל עצם העובדה כי לאחר כ-20 שנה ההישג הזה לא קידם בפועל הסדר שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני מצביע על כך כי לפנינו פתרון תיאורטי, תרגיל אקדמאי מבריק שנעשה על ידי אישים פרגמטיים שהצליחו למצוא ניסוח מעמעם לבעיות יסוד בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במסמך ז'נבה אין הכרה ברורה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי  (אלא כמולדת ליהודים ולפלסטינים) וגם הניסוח לגבי זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לדורותיהם משנת 1948 לתחומי מדינת ישראל אינו ברור דיו. משתתפי יוזמת ז'נבה מצד ישראל לא יִצגו כנראה את רוב הציבור הישראלי, ומשתתפיו בצד הפלסטיני בוודאי ייצגו רק מיעוט בתוך ארצם. לא היה ולא יכול היה להיות בין משתתפיו נציגים של חמאס וג'יהאד שאינם מסתירים את דגילתם בחיסולה של מדינת ישראל כחובה דתית.

ביילין מתעלם מעומק ראייתם של הפלסטינים בישראל כישות מדינית בלתי לגיטימית. לא רק הארגונים ג'יהאד, חמאס ופת"ח – אלא אף חבר כנסת ושר בעבר ממפלגת העבודה, ראלב (ע'אלב)  מג'אדלה בהתבטאות ב-2023[4]– רואים ביום העצמאות של ישראל את  יום הנַכּבָּה של עמם הפלסטיני. עצם העובדה שהעם הפלסטיני בחר לציין את יום הנכבה לא באחד התאריכים בהם נעשה לו עוול, כמו גירוש ערבים מלוד ורמלה (תוך התעלמות מכך כי מדובר בגירוש אוכלוסייה עוינת במלחמה  וכי בכל המקומות שנכבשו על ידי הצד הערבי, כמו העיר העתיקה בירושלים, גורשו כל היהודים), אלא ביום כינונה של מדינת ישראל, מוכיחה שהעם הזה רואה בעצם  הקמתה וקיומה של ישראל פשע איום. המחלוקת בתוך העם הפלסטיני נסבה רק סביב השאלה איך להסיר את הישות הבלתי לגיטימית.[5]

 הפלסטינים המתונים טוענים כי יש לעשות זאת בדרכי שלום שתכלול השבת לפחות חלק מפליטי 1948 לדורותיהם למולדתם והפיכתה של ישראל למדינה פלסטינית בתהליך היסטורי – בעוד הקיצונים דוגלים בג'יהאד וגירוש היהודים לארצות מוצאם. אלה שבאמצע הקשת הפוליטית הפלסטינית דוגלים בפתרון המשלב חלק ממרכיבי הפתרון שבשני הקצוות ובשילוב בין אמצעים צבאיים למדיניים. בפסגת קמפ דיוויד ביולי 2000 וביתר שאת בשיחות טאבה בינואר 2001 התברר כי אש"ף הכיר ב-1993 בזכותה של מדינת ישראל להתקיים  בשלום ובביטחון למראית עין, בלי לוותר על מטרתו להפכה למדינה פלסטינית באמצעות מימוש זכות השיבה של פליטי 1948. אש"ף גם הפר את התחייבותו מ-1993 לפעול לסיום הסכסוך בדרכי שלום.  בדיעבד ברור, כי לוּ   פניו של ערפאת היו לשלום, היה דואג לנצל את הסיוע הפיננסי והכלכלי הרחב שקיבל מהקהילה הבינלאומית לבניית כלכלה פלסטינית ולהקמת מוסדות שלטון למדינה שבדרך – ולא להרחבת מנגנוני הביטחון, לשחיתות, ולטיפוח שלילת זכות קיומה של ישראל במערכת החינוך. (כללית, מגמה זו ברשות הפלסטינית, נמשכה גם בתקופה אבו מאזן – וראש הממשלה הפלסטיני היחיד שרצה לבנות תשתיות ומוסדות למדינה שבדרך, סלאם פַיָאד, נאלץ להתפטר ב-2013.) יוסי ביילין, בתור הומניסט ציוני החפץ בשלום בכל נפשו ומאודו, אשר שאף להבטיח את קיומה של מדינה יהודית בכִבְרת ארץ קטנה בים ערבי, התקשה  להשלים עם המציאות בה ידו המושטת למען הגשמת המטרה הצנועה הזו, נתקלה בסירוב או בהתחמקויות מתוחכמות.

לנוכח המציאות הקודרת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין פירוש הדבר שצריך לחדול מלחתור להסדר פרגמטי שיאפשר לשני העמים לחיות בדו קיום בישויות מדיניות נפרדות – אבל הדרך לכך בלתי ברורה. הרשות הפלסטינית ברמאללה חסרת שליטה על חלקים חשובים של הגדה המערבית, ועל כן, לוּ היפותטית הייתה מסכימה להגיע להסדר מדיני עם ישראל, לא הייתה לה את היכולת לעמוד בהתחייבויותיה. לירדן, אשר למעלה מ-50% מאוכלוסייתה היא פלסטינית וזו מהווה גורם לחוסר יציבות, אין אינטרס ליטול אחריות גם על הפלסטינים בגדה ובכך עוד יותר לסכן את יציבותה. תוכנית הקונפדרציה שמציע ביילין היא בהחלט ראויה, אבל נראית כחלום  באספמיה וכחזון לאחרית הימים. הרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מחד גיסא, ומאידך גיסא קיומה בפועל של מדינה פלסטינית אירדנטית ברצועת עזה ההולכת ומתעצמת צבאית והחינוך הפלסטיני לשלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל –  כל אלה רק חלק מהגורמים המנציחים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הנצחת הסכסוך יוצרת סכנה קיומית למדינת ישראל. מכל מקום, אסור לחתור לספח בפועל את שטחי יהודה ושומרון ולכונן משטר אפרטהייד בתחומם, וגם  אין טעם להמשיך  לחלום על שלום בעיניים עצומות למחצה.

 

 

 

 

---

[1] לפי עדותו של אבי גיל, יועצו הקרוב של פרס, פרס  ייחס את השגת הסכם אוסלו בראש וראשונה לעצמו ועל כן חרה לו  מאוד שביילין ייחס את ההישג הזה לזכותו שלו. כמו כן פרס העריך כי לביילין אמביציות פוליטיות. על כן החליט פרס לצאת לאוסלו בעצמו כדי לסיים את המשא ומתן – ולא להותיר זאת בידי ביילין.

גיל, אבי. נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד (כנרת, זמורה-ביתן, 2018)

 

[2] במהלך הלילה בו נרצח רבין (5-4 בנובמבר 1995)  שמע  אבי גיל את פרס חוזר ואומר: "אין לי יותר שותף, קשה לי מאוד. נותרתי לבד" (עמ' 195). לאור הכרתו את פרס, ידע אבי גיל כי לא היה בדבריו שום זיוף. לעיתים נראה היה למחבר כי מאז הרצח זִקנה קפצה על פרס. בדיונים חשובים במשרד הביטחון (פרס החליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון)  עיניו היו נעצמות, אבל לאחר זמן פרס התעשת.

גיל, אבי. נוסחת פרס: מיומנו של שותף סוד (כנרת, זמורה-ביתן, 2018).

 

[3] הסכם אוסלו נחתם בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993 ויום לאחריו, ב-14 בחודש, נחתם "הסכם עקרונות בין ישראל לירדן, וחודש לאחריו נחתם הסכם השלום בין המדינות" (עמ' 143). טעות כרונולוגית גסה. הסכם השלום עם ירדן נחתם ב-26  באוקטובר 1994 ולא באוקטובר 1993.

עמ' 234 "משעל עם", במקום משאל עם.

עמ' 300. הפלסטינים מציינים את יום הנכבה ב-14 במאי. צריך להיות ב-15 במאי.

עמ' 307. "השכונות הישראלית",  במקום השכונות הישראליות.

 

[4] בתוכנית הרדיו "מרחאבית" (רשת ב') עם ערן זינגר לרגל יום השואה ויום אזכרה לחללי צה"ל ויום העצמאות]

[5] בהקשר זה ראוי לציין התבטאותו של יאסר עבּד רבּו, שנחשב למדינאי המתון ביותר בקרב הפלסטינאים והיה שותפו של ביילין ליוזמת ז'נבה. ב-10 באוגוסט 1994 שגריר רוסיה בישראל, אלכסנדר בובין (Bovin) נפגש בעזה עם שר התרבות וההסברה הפלסטיני דאז, יאסר עבּד רבּוֹ. בובין הזכיר לו ויכוח "ישן" [אין תאריך] ביניהם. אז עבּד רבּוֹ טען כי "הפלסטינים מכירים  בעובדת קיומה של ישראל, אבל אינם מכירים בזכותה להתקיים" – בעוד בובין דחה עמדה כזו. לתדהמתו של בובין, עבד רבו אמר כי "גם היום הוא חושב כך". השגריר לא ניסה לחדש אתו את הוויכוח ורק העיר כי גישה כזו לא תביא להצלחת השיחות עם הישראלים. בהסתמך על זיכרונותיו של בובין. ראה,

Бовин, Александр. Пять лет среди евреев и мидовцев. (Москва: Захаров, 2002) [רוסית]

בובין, אלכסנדר. חמש שנים בקֶרֶב יהודים ואנשי משרד החוץ (מוסקבה, 2002)