קישון, אפרים. הג'ינג'י עם המפתח (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2002). 382 עמ'. [סיכום וביקורת]
אפרים קישון (2005-1924) נולד בהונגריה ועלה לישראל ב-1949. היה סופר, סטיריקן, מחזאי, תסריטאי, במאי קולנוע ותיאטרון, וכמו כן עסק בתחומי אומנויות נוספים ומגוונים, וזכה בפרסים רבים בארץ ובחוץ לארץ, בהם פרס ישראל. קישון נחשב לסופר הישראלי המתורגם והנמכר ביותר בעולם. ספרו "הג'ינג'י עם המפתח" הוא לקט של הוּמוֹרֶסְקות. הסיכום מביא אחדות מהן.
איך כותבים הומורסקה הפיליטון עוסק בקושי
של המחבר ליצור הומורסקות לעיתון כל שבוע עד שעה 9:30 ביום חמישי. מתקרבת שעת האפס
להגשת החומר ועדיין אין לו רעיונות לכתיבה. הוא מנסה תחבולות שונות ומשונות: לשתות
קפה שחור, לשתות תה, לעלעל בעיתונים, להתאמץ, ואולי דווקא לא להתאמץ ואז הנושא
יצוץ מעצמו, להסיח את הדעת בדבר אחר – ושום דבר לא עוזר. [מזכיר לי את השיר "קפה טורקי",
מילים יענקל'ה רוטבליט, לחן מיקי גבריאלוב, בביצוע אריק איינשטיין.]
הגינג'י עם המפתח אודות ניהול שלומיאלי של מפעלי
הייצור בארץ, כאשר האיש הג'ינג'י עם המפתח החיוני כל כך לייצור, אינו בנמצא,
ודווקא בזמן הקריטי. ניסיון להזמין מפתחות נוספים נכשל בגלל סכסוכים בין עובדים.
כך נותר רק ג'ינג'י אחד במדינה: "הוא שייך לנוף האוריינטלי המרתק שלנו כמו
השרב והשרברב" (עמ' 24-23).
בצפון תיפתח הרעה זולצבוים החליט להפקיד בידי המחבר
לדאוג לסידור עניינים מסוימים ומסר לו את כתובתו: צפון תל אביב, רחוב הלסינגפורס
7. המחבר נענה להזמנה, אבל במהלך מסעו לזולצבוים היה שוכח את שמו המסובך של הרחוב
והיה נאלץ שוב ושוב להתקשר בטלפון, כדי
שהאיש יחזור על השם. בשיחה האחרונה זולצבוים נואש ממנו וכבר לא נזקק לו, אבל אז
גילה המחבר שהוא כבר נמצא ברחוב הלסינגפורס. "לא התרגזתי כלל...השם נתן, השם
לקח". (עמ' 29).
מי שיודע לשאול: פרק נוסף
ב"המשפט" לפרנץ קפקא
המחבר היה עֵד יחיד לתאונה בה התנגשה "מכונית ממשלתית גדולה ברוכב
אופניים, ועשתה אותו גל של עצמות". המכונית נסעה באור אדום, נגד כיוון התנועה
ובמהירות מופרזת ונהגה היה שיכור. אבל
כיוון שהמכונית "הייתה נהוגה בידי אישיות רמת-מעלה, אשר שמה ידוע למדי
בציבור" ובעלת אמצעים, היא שכרה עורך דין מנוסה. אותו עורך הדין לא אִפשר
למחבר למסור את עדותו הנאמנה בבית המשפט. זאת באמצעות הפניית שאלות חוזרות ונשנות,
כמו האם הייתָ מבוקש על ידי האינטרפול? האם נידונת למאסר בעוון ביצוע מעשים מגונים
בקטינה? האם נכון שבתור פרס על מסירת עדות שקר על תאונה דומה קיבלת שטיחים פרסיים?
הקהל בבית המשפט היה עוין כלפי המחבר מר ק' [כמו השם ביצירת "המשפט" של
קפקא], וגידף אותו, ורק שוטרים מנעו מעשי אלימות קשים כלפיו. על אף שהאזרח ק' דחה מכול וכול את כל האשמות נגדו,
כותרות העיתונים מיהרו להדביק לו אותן. "מאז אני מתחבא מפני הבריות...והריני
מחכה שישכחו את שאלות הפרקליט ברבות השנים הבאות" (עמ' 36).
מאו, אהובי המחבר לועג ל"ספר האדום"
של מנהיג סין הקומוניסטית מאוֹ זה-דוּנְג [1976-1893]. הספר מכיל ציטטות של היושב ראש מאו, אשר אמוּרות
לפתור כל בעיה. "לפעמים ממש מדהים הדבר, באיזו קלות אפשר ליישם את הציטטות של
הענק הצהוב למשברים משפחתיים זעירים". לדוגמה, בתו הקטנה רננה [כמו שם בתו האמיתית] נוטה לזרוק כל חפץ ארצה.
יום אחד אשתו התיישבה ליד הלול, קראה באוזני בתה את הטקסט, בו דובר על חשיבות
ל"אחוז בחפצים בחוזקה...[בעוד] האחיזה החלשה...[היא] אחיזת עיניים". הבת
הפעוטה הקשיבה לציטטה, "הלכה לישון, ולא זרקה עוד שום חפץ עד שהתעוררה"
(עמ' 42). "די לנו לאחוז (חזק) בספר האדום ולקרוא כמה פסוקים מקשקושיו
האינפנטיליים...כדי להתבדר באופן יוצא מן הכלל" (עמ' 43). די לנו לחשוב שמאות
מיליוני בני אדם במזרח ובמערב "מנפנפים ומשננים את הדביליוּת המוחלטת הזו...כדי שנגיע למסקנה...[שיש] לצחוק
צחוק אחד אדיר לכל הבלי הקרקס הענקי הסובב אותנו" (עמ' 43).
שישליק, שומשום, זיפזיף כיצד קיבתו ההונגרית-אשכנזייה הצליחה בסופו של
דבר להתמודד בהצלחה עם אוכל מזרחי. כאשר מצא עצמו בסביבה בה לא הייתה מסעדה
הונגרית או אשכנזייה, נכנס למזנון "בהנהלת עבדיה, יוצא בבל, שכנתנו העוינת
בצפון" (עמ' 44). הוא הזמין מאכלים בשפע שלא ידע את טבעם, ו"כעבור
שבועיים התיר לי הרופא לקום ממיטתי ולהמשיך בעבודתי כקדם" (עמ' 45). אבל
המחבר לא ויתר, הלך לאותה המסעדה שוב ושוב, הזמין שמות מאכלים שהמציא בעצמו,
ולכאורה עבדיה הבין דבריו, הגיש לו את מבוקשו, והמחבר אכל ושבע. "אני מציע גם
לקורא החריף לסור בהזדמנות לאחת המסעדות המזרחיות...על אחריותי" (עמ' 47).
צבינג'י עושה פיפי על ניסיונותיו הנואשים של המחבר
ללמד את כלבו לא לעשות פיפי על השטיח האדום שלו. "קנאתי בוערת כאש כלפי המלך
שלמה שידע לדבר עם החיות".(עמ' 51).
הבורג השלישי לכל אומה סגנון ייצור משלה אשר
מאפיין את האופי הלאומי של מוצריה. לדוגמה: שווייץ – דיוק, טאייואן – מחיר זול. את
התעשייה הישראלית מאפיינת אי התאמה בין מספר הברגים למספר החורים שבמוצר. במוצר בו
שלושה חורים לברגים, מבריגים רק בורג אחד באמצע, או בצד, או מקסימום שני ברגים –
בהנחה שזה מספיק. פעם אחת הצליח המחבר לשכנע נגר להבריג את הבורג השלישי בציר דלת
השידה שקנה. כאשר המחבר יצא מן המפעל, שמע כי הנגרים קבעו שחסר לו בורג.
פַּקָה מעשה במילה ההונגרית Paka שפירושה בעברית מַלְחֵם, אשר הפכה
בזכותו של עולה חדש מהונגריה לנכס צאן ברזל בשפה העברית. וכל זאת כיוון שילידי
הארץ לא הכירו את המילה התקנית מלחם, ולכן החלו להשתמש במילה שהִקנה להם בוגר
האולפן מהונגריה. בהמשך, "הפרופסור אהליאב בן אחיסמך" פסק: "אל לנו
לנגוע במונח נאה שקנה עולמו בקרב בעלי המלאכה...ואף אם אין לו תקדים במקורות, ברור
לפני כל בר-בי-דעת כי המונח החדש נחצב בפי העם מן הפועל...'פקק' בניין קל, שפירושו
לסתום חור. הפרופסור לא קיבל את טענת עמיתו "הפרופסור אור-חבצלות" לאשר
את המונח בצורתו הארמית 'פקא' (עמ' 62).
זה קרה במעברה... עובדת סוציאלית ושמה נדיבה, אשר
"התמחתה בשיטות הפסיכולוגיות החדישות ביותר" (עמ' 73) מרגישה תסכול עמוק
ומתייפחת בבכי לאחר כישלונה לטפל במשפחת סאלח שבתי, החיה במעברה, אשר כעת מוצפת
במי גשמים. סאלח שבתי נשוי פלוס שבעה ילדים "ואחד בבטן, בן גוריון". מר
שבתי אינו יודע לכתוב, אינו יודע מתי התחתן וכמה אחים ואחיות יש לו. האיש מובטל ומבקש מנדיבה "לתת פתק ללשכת העבודה"
(עמ' 74). משתמע כי פתק מגורם רשמי הוא התנאי לקבלת עבודה – אבל, לרוע המזל, זה לא
מסמכותה ולא מיכולתה של נדיבה לנסות לפתור את בעיותיו החומריות הקשות והדחופות. תפקידה הוא במישור הפסיכולוגי. על מנת לרדת
לעומקן של הסיבות הפסיכולוגיות שהביאו למצב הקשה של משפחתו, היא מנסה לאתר אותן
בחיפוש אחר אירוע טראומתי בילדותו, ומאמציה נכשלים.
סאלח שבתי מתגלה כבעל לב זהב, ובמהרה
מתחלפים התפקידים. הוא מתחיל להתעניין
בבעיותיה הסוציאליות של נדיבה, מגלה שמשכורתה נמוכה למדי ובוודאי אינה מספקת לקורת
גג שתאפשר לה להתחתן עם החבר שלה. הוא מנחם אותה באותו הנוסח בו הממסד נוהג
לעודדו: "המדינה שלנו עוד קטנה, צריך סבלנות...הממשלה עושה את הכול, אנשים
טובים עוזרים, ברוך השם – גם אני כאן...כולם יהודים" – והוא תמיד מוכן לדבר
איתה שוב.
פרויקטים
אודות ניהול שלומיאלי כושל של חברה
ממשלתית שנקלעת לקשיים. לשאלה מטעם ועדת הכספים של הכנסת, האם החברה מתכננת להכניס
אי-אילו שינויים במדיניות, משיב מר שולטהייס: "בהחלט. סיסמתנו: ייעול וצמצום.
המבקר של החברה פוטר אמש...כלב השמירה בחופשה ללא תשלום". ועל שאלה
"ומועצת המנהלים?" – עונה:
"לא מחליפים הנהגה שהוכיחה את עצמה!" (עמ' 92). [מזכיר לי את התנהלותה של ממשלת ה-7 באוקטובר 2023.]
פורמן משלם
על קושי לא יתואר לקבל 250 שקל עבור
עבודה מפורמן, אדם עשיר כקורח. בתחילה האיש מתחמק מתשלום החוב, אחר כך אינו מוכן
לשלמו במזומן, אבל גם לאחר הסכמתו לשלם בצ'ק, נדרשים מאמצים עצומים כדי להביאו
להשלים את רישום הצ'ק. "לנגד עיני מופיעה טבלת קלוריות המוצרכת על ידי גוף
האדם: חטיבת עצים – 2,500 קלוריות, אילוף סוסים פראיים – 4,600 קלוריות, צ'ק
מפורמן – 9,700 קלוריות, לשעה".
קורבן האינפלציה
זייפן
של לירות [שמו של המטבע הישראלי עד להחלפתו לשקל ב-1980] ישראליות נאלץ
להכריז על פשיטת רגל בפני כונס הנכסים,
וזאת מפאת האינפלציה הדוהרת. ההשקעה שלו בייצור –
במיוחד במכונת הדפוס החדשה מתוצרת אמריקאית, והעלייה במחיר הנייר והחשמל –
אינה מכסה את התמורה עבור המוצר. המפעל
שלו עבד בשלוש משמרות, אבל לא יכול היה להדביק את גל ההתייקרויות. על אף שנאמר לו
כי המדינה זקוקה למפעלים יצרניים, הריבית על חובותיו מרקיעה, והוא חייב להפסיק
בייצור: "מה אני, משוגע, לעבוד כמו בהמה בשביל לשלם חובות?" (עמ' 101).
נדנדה
"אחייני אלאדאר הודיע לי שנולד לו
בן בשם עמידר – ואני ידעתי את חובתי. במקרים כאלה אין לקמץ באמצעים, אלא לקנות
בשביל הצאצא, דורון רב-ערך". לשם מילוי חובתו, "נעזר" המחבר בדודו מאמריקה, אשר שלח לו "סוס נדנדה כבד
גוף" (עמ' 113). שחרור הסוס מהמכס מתבררת כמשימה בלתי אפשרית. המחבר נדרש לשלם 870.30 שקלים מכס, כיוון שהסוס
נרשם כאילו הוא סוס מרוץ יבוא גזעי המיועד לצורכי רכיבה. כנגד הטענה כי הסוס עשוי
מעץ השיב המוכס שאין בתקנון המכס כל סעיף הדן בשאלה מאיזה חומר עשוי הסוס. עורך
דין הסביר למחבר כי שיעור המכס הגבוה נובע מכך שהסוס נרשם כ"מיועד לצורכי
רכיבה" "בעוד על סוסים המיועדים, נגיד, להרבעה, יש לשלם מכס נמוך לאין
שיעור". המחבר רשם אותו כסוס הרבעה, אבל אז משרד החקלאות הודיע לו כי לא יוכל
לכלול את סוסו ברשימה הארצית של סוסי ההרבעה, כיוון שהמסגרת כבר מלאה – "אלא
אם כן אוכל להוכיח תוך שבועיים שיש לי צורך בו לצורכי עדר סוסים שלי" (עמ'
114). למזלו, עורך דינו הסביר לו שאין צורך בעדר שלם, אלא די שיטען כי יש לו סוסה
אחת במצב "ייחום רביעה מיוחד" ועל כן שחרור סוסו "היה מקדם בהרבה
את תעשיית הסוסים המקומית". אבל בכך לא הסתיימו תלאותיו. כתוצאה מהערמה מתמדת
של קשיים מצד השלטונות בשחרור סוסו, האיש
נאלץ כל הזמן להמציא שקרים נוספים ולבסוף נאסר. במיוחד נענש על כך שלא היו מספיק
בולים על רישיון השרשרת של הסוסה, וזה – "על פי החוקה עות'מאנית – עבירה
חמורה יותר מגילוי סודות האטום" (עמ' 116).
הרחוב היהודי
לאור שינוי תדיר של שמות הרחובות לשמות
עבריים הגעה לכתובת מסוימת הופכת למשימה
בלתי אפשרית. לדוגמה, רחוב "דרך ה. קרפינץ" שוּנה ל"דרך
הקרפיון". ההגעה ליעד מקשה לא רק על המחבר, אלא גם על מכבי האש, בהם נתקל
כותב שורות אלה בחיפושו הנואש אחר כתובת. כבאים סיפרו לו כי כתוצאה מטעות בנמען,
הם נאלצו כבר בפעם השלישית לכבות שריפה במקום הלא נכון.
איבוד צלמי האנושי
היצירה עוסקת בחסרונה המדהים של המצלמה
האוטומטית שרכש המחבר. המצלמה מפיקה תצלומים רבים "בצבעים מאירי
עיניים", אבל חסר בהם מֶסֶר. "המצלמה היא וירטואוז טכני ותו לא...אולי
היא רמברנדט, אבל בשום אופן לא רפי לביא" (עמ' 130). נוסף לכך, דווקא משום
שצילומיה נאמנים למקור, היא מבליטה את כיעורם של המצולמים: "הפנים שלי נראו
בתצלום...כפני רופא שיניים קשיש". לנוכח הקלוּת הבלתי נסבלת של הצילום בה,
המחבר הפיק תצלומים רבים מאוד של אשתו, כלבתו וידידיו, אבל אף אחד לא רצה לקבל את
מוצריו, עד שארונות ביתו התמלאו על
גדותיהם בתצלומים. זאת ועוד. ידידיו הלכו והתרחקו ממנו וכך אפילו כלבתו. מרוב
ייאוש פנה המחבר לשמים: "הוד מעלתך...אני רוצה לצלם אותך...אז גם הוא
ברח" (עמ' 132).
כישרונו העל טבעי של פישבאום
משתמע כי כישרונו העל טבעי של פקח מס
ההכנסה חנניה פישבאום לתפוס עברייני מס מקורו לא בסגולותיו המיוחדות, אלא פשוט נובע
מכך שעבריינות המס הפכה למכת מדינה. די בטעות בכתובתו של החשוד הגורמת להגיע לדירה אחרת, או סתם לעצור אנשים ברחוב, כדי
לחשוף עברייני מס.
ארוכה הדרך לחופש
למחבר מתברר כי הסתנן אדם מסתורי
בדירתו, ובפגישת היכרות אתו נודע לו כי שמו בליץ והוא ברח מבית הסוהר. האיש סיפר,
כי יחד עם חברו פרקש, הם הגוּ תוכנית מפורטת לבריחה מהכלא וכמעט הגשימו אותה, מלבד
בשלבה האחרון. השלב האחרון כלל ירידה בחבלים להצגת הקולנוע לאסירים ובתום הסרט
לצאת מבית הסוהר. אבל במהלך הירידה לקולנוע הם החליקו על קליפת בננה ובמקום להגיע
להקרנת הסרט מצאו את עצמם ברחוב וכבר מחוץ לכלא. באותו הזמן הקרינו בפני האסירים
את הסרט "מיס סטריפטיז'" עם ברז'יט ברדו. ניסיונם לפרוץ את השער לכלא
במטרה לצפות בסרט נכשל. השער היה עשוי כהלכה, ועכשיו "אין דרך חזרה"
(עמ' 143)
על חומותייך ירושלים הפקדתי סדרנים
המחבר הוזמן לשאת הרצאה במועדון על הנושא "האם יש הומור ישראלי ואם יש,
למה אין?" (עמ' 148). בהגיעו למקום, האולם היה מלא עד אפס מקום והסדרנים מנעו
ביד רמה את כניסתם של אנשים נוספים שצבאו על הדלתות. המחבר ניסה בכל יכולתו להסביר
לסדרנים כי הוא המרצה, אך הם במקום לפנות לו דרך היכו אותו. ניסיונותיו ליצור קשר
טלפוני או לשלוח מברק לגורם שהזמין אותו, מר שטוקלר, עלו בתוהו. בלית ברירה, מצא המחבר קרש פיגומים עבה והסתער בה על הדלת ופרץ אותה.
לאחר שבהטיית גוף מהירה הוא הצליח להתחמק מהכיסא שנזרק לעברו, "רצתי לעבר
האולם בקו זיגזג, כדי שהכדורים לא יפגעו בי". שטוקלר קיבל אותו במאור פנים,
שמע את ההסבר על האיחור וציין: "הסדרנים מאוד מקפידים אצלנו...בשנה שעברה
נחנק המשורר מלמד-בקר כשניסה להיכנס דרך צינורות מיזוג האוויר". המחבר התקבל
באופן יוצא מן הכלל ופתח את הרצאתו במשפט "יש הומור מקורי בארץ!" (עמ'
151)
קרנבל בריו
גברים מבוגרים, משכילים ומכובדים, נשארו
לאחר סיום מועד שחייתם, להמתין במשך שעות רבות על שפת הבריכה. לכאורה הם משוחחים
על דא ועל הא, אבל לאמיתו של דבר הם ממתינים בכיליון עיניים לרגע הנכסף בו רקדנית
ברזילאית, היושבת על כיסא נוח כשגופה מכוסה בחלוק, סוף-סוף תסיר את חלוקה ותקום
ממושבה, כדי ללטוש עיניים בגופה המדהים וברגליה "שאין להן סוף הן בזכות
נדיבות הטבע והן בשל העקבים הגבוהים מנשוא" (עמ' 156). מה רבה הייתה אכזבתם
של הצופים כאשר מהכיסא הנוח "התרוממה מלכה ויינרב מתוצרת הארץ, יחפה, שמנמונת
ובמיטב שנותיה" (עמ' 158). לנוכח המראה הזה, העיר פרופסור, שהיה בין
הממתינים: מזל שלא למדנו בינתיים פורטוגזית.
פתקיאדה
חברי ועדה ציבורית בראשות ד"ר
סמואל אביפרח, במהלך דיון באישור תקציב ענק, עסוקים בהחלפה אינטנסיבית של פתקים
שטותיים. בעקבות הזרם האדיר של הפתקים תיכנן המחבר, שהשתתף באירוע, "להביא איתי
לישיבות הבאות מכונת כתיבה, נער שליח על סקטים, ומעין מגרפה ארוכת קנה לאיסוף
הפתקים...כמות סבירה של פתקים מוכנים-מראש...כדי להגביר את תפוקתי" (עמ'
164).
רגע חושפים
המחבר בא לראיין את סאלח שבתי, אשר לו
13 ילדים ואישה בהיריון. סאלח שבתי, בתור מרואיין מבוקש מאוד על ידי התקשורת,
מגביל המרואיין את המחבר בזמן שהוא מוכן להקדיש לו ואף תובע לקבל תשלום עבור הזכות
לראיין אותו. נימוקיו עימו: "המצוקה הולכת עכשיו חזק מאוד [בתקשורת], אז
רוצים לעשות מזה קצת כסף. אם תכתוב כתבה...עם המון צרות, המכירה של העיתון שלך
תעלה...שלא לדבר על היוקרה שלך...כעיתונאי בעל רגש סוציאלי מפותח" (עמ' 166).
מסתבר כי מר שבתי, המזניח את ילדיו, מתפרנס לגמרי לא רע, מעצם היותו ראש משפחה
ברוכת ילדים וממכירת מצוקתו.
זכר צדיק לברכה
הוראה של עורך עיתון, מר גרינבוטר,
שלא הובנה כהלכה על ידי מעמֵד בשם יצחק, גרמה לפרסום מודעת אֵבֶל על דמות
דמיונית בשם "יצחק הסוף". מודעות האבל הזה פורסמה בשם ההסתדרות הכללית. בעקבות זאת מבול של
מודעות השתתפות בצער על מותו של
"יצחק הסוף" הגיעו לעיתונים מטעם ארגונים ומוסדות הקשורים להסתדרות. זאת
ועוד. באחד העיתונים הופיע נקרולוג בו תואר האיש כציוני משחר נעוריו הנמנה עם בוני
הארץ, ובנייני ציבור נקראו על שמו. כאשר גרינבוטר אזר אומץ וניסה להעמיד את הבריות
על טעותם, הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, וכאשר זה לא עזר, העניקו לו את
"פרס הסוף לספרות יפה", כהערכה לפעילותו העיתונאית. ורק אז נחה
דעתו ולא הציק יותר.
מלחמתנו באֶגֹון
האגון הוא "מעין בן-דוד נידח
ל'אגו' המפורסם של זיגמונד פרויד", והוא "מפקח על התרדמה הדואג
שהעניינים תמיד יתנהלו בנו להפך" (עמ' 184). בעת לילה, שאנו אמורים לישון, הוא דואג שלא נוכל להירדם – בעוד בשעות
היום, במיוחד בעת שאנו חייבים לבצע עבודה חשובה, הוא דואג שנרצה לישון ונירדם
בעיצומה. במאבקו נגד האגון ניסה המחבר להשתמש בבוקר בשעון מעורר, בשלב ראשון קפיצי
עם פעמון גדול ובהמשך – אלקטרוני, אך ללא הועיל. גם קניית השעון הכי אימתי ורועש
לצורך התעוררות בבוקר לטיסה לא עזרה. הוא קם שעתיים לאחר ההמראה. "למזלי היה
זה מטוס אל-על" (עמ' 187).
הספורט הלאומי
על הקלוּת הבלתי נסבלת של המדינה ביחס
לענישת עברייני האונס ההופכת את האונס לספורט לאומי. לדברי האנס, אותו מראיין
המחבר, הנאנסות כמעט אינן מתלוננות, כי החקירה המשטרית בה שואלים שאלות – כמו האם הייתה חדירה ובאילו פוזיציות –לא
נעימה. באותם המקרים שהתלוננו נגד, הוא בתור אדם נשוי כמובן, היה מביא למשפט את
רעייתו וילדיו שבוכים כמו גשם, וכמו כן היה טוען שהתיירת פיתתה אותו. ואם בכל זאת
השופט היה מרשיע אותו, העונש הסתכם במאסר לשלוש שנים ושמונה חודשים בהם "שליש
טיפול רפואי, שליש על תנאי, בסוף נשארת התבוננות פסיכיאטרית פעמיים בחודש"
(עמ' 189). המרואיין מודה שאם היו מטילים על אונס עשרים שנות מאסר הוא היה עובר
לספורט אחר. לא כדורגל בו אפשר לשבור את הרגל, אלא לטוטו.
הזקן הזועם
המחבר פוגש קשיש, גילו בסביבות 130, הוא
מתגורר בקיבוץ בארץ ושמו קרל מרקס. הוא נואש מבריה"מ אשר בגדה ברעיון
הקומוניסטי. הוא מעדיף את "מרקס אנד ספנסר" בלונדון במקום "מכון
מרקס-לנין" במוסקבה, כי הראשון לפחות יודע מה זה קפיטל. לעומת זאת הוא מאמין
בסינים בהנהגתו של מאו, כי הם "ילמדו אתכם קצת קומוניזם...תלמדו שוב לסבול!
(עמ' 195).
גבר בגשם
מעשה באדם שנוהג לתלות כביסה בגינתו לייבוש,
אחר כך פותח ברז של ממטרה שמרטיב את הכביסה. כתוצאה מהצטברות המים בבגדים משקלם
עולה וחוט הכביסה נקרע. האיש אוסף את
הכבסים שנפלו בגינה ומתחיל לכבס מחדש. הוא חוזר על אותן הטעויות שוב ושוב. מתברר
כי האיש עובד ממשלתי בתור "מומחה לייעול המנגנון" (עמ' 202).
סוד הקרן
למחבר ולאשתו – כמו למרב אזרחי המדינה –
נוהגים לנכות משכרם עבור "קרן השוואה".
כל ניסיונותיו הקדחתניים של המחבר לברר מה זאת קרן השוואה, כולל אצל פקיד
בכיר באוצר, העלו חרס. לבסוף, במשחק כדורגל, כאשר קבוצה אחת הובילה בתוצאה 0:1,
אבל בדקה ה-90 הקבוצה היריבה השוותה ל-1:1 בזכות בעיטת קרן שהובילה להבקעת שער,
מישהו אמר כי זו הייתה קרן ההשוואה. האיש אכן צדק. אבל, תהה המחבר: "בשביל זה
לשלם כל השנה?" (עמ' 206)
פרק בעבודה עברית
"באחד האמשים האלה החליטה בתי
האהובה רננה לבסס את עצמה מבחינה פיננסית" ותלתה פתק בדבר חיפוש עבודת
שמרטפות (עמ' 207). במהרה התברר כי המשך עבודתה של הבת – שעדיין בעצמה ילדה שאינה
מתאימה לעבודה – כרוכה בעלויות רבות עבור
הוריה. בעת השמירה על התינוק בלילה, רננה נרדמת, ולכן כדי להשגיח על התינוק וגם על
רננה, נאלץ האב לשכור שמרטפית מקצועית בתשלום, כולל עבור הוצאות הגעתה בלילות
במונית ספישל. במהלך מילוי תפקידה בתו
רוצה לאכול, דבר שחִייב להעסיק עבורה טבחית. כל אלה היו רק קצה הקרחון בהוצאותיו
עבור אחזקת עבודתו של בתו. אבל בתו הקטנה "איננה מוכנה לוותר על שעל אחד של
השמירה, שכן היא כבר טעמה את טעמה המתוק של פרנסה בלי קבלות, ובכוונתה לרכוש
צמודים, למכור אותם ברווח מדהים ולקנות מסטיק בכמויות" (עמ' 210).
אני חייגן
המחבר מכור לחייג בטלפון, ולא היחיד
הנגוע בהתמכרות הזו בארצנו הקטנה. למומחים שיטות שונות לריפוי. "שיטת הרופאה
הירושלמית ד"ר אזנייה קראום" ממליצה שהמכור לחיוג יישא עימו לכל מקום
מכשיר טלפון שאינו מחובר לחוטים "וכאשר התשוקה קופצת עליו...יחייג כמה מספרים
מ-7 ומעלה" (עמ' 218-117).
תולדות פורים מאחשוורוש ועד עתה
פורים אמור להיות חג שמח, אבל מקדמת דנא
ועד עצם היום הזה החוגגים אינם חשים בו שמחה אמיתית. לעומת זאת, דווקא בימי עצב,
אנו מרגישים עליצות. המסקנה המסתמנת: יש להעביר את פורים ליום הכיפורים.
עיניה של אישה אוהבת
אישה מבוגרת למדי משוכנעת – ללא יסוד
מוצק – שבעלה בוגד בה. לשאלתה, מה לעשות כדי להחזירו לעצמה, משיב המחבר:
"עוררי את קנאתו...בגדי בו גם את". תגובת האישה: "אני עושה זאת זה
עשרים שנה...זה לא הפתרון" (עמ' 224).
הקריירה המזהירה של פרופסור הוניג
פרופסור לכלכלה בעל שם עולמי, נקלט
באוניברסיטה בישראל והיה מכובד ונערץ על
תלמידיו – אך במהרה מצבו הכלכלי הידרדר. "לא הקלו על מצבו אותם צעדי חיסכון
שנקט, לרבות הליכה ברגל אל בניין האוניברסיטה ויום אחד של צום לשבוע" (עמ'
227). משתמע כי האינפלציה ונטל מס ההכנסה פגעו קשה בערך הנומינלי של הכנסתו נטו.
בלית ברירה, נאלץ הפרופסור, ביוזמתו וללא סיוע, לעשות הסבה מקצועית. הוא הפך לרוכל
המוכר לסטודנטים ממתקים באוניברסיטה, תוך שותפות עם השוער, פרופסור לפילוסופיה
לשעבר. בעקבות זאת חל מהפך מדהים במצבו הכלכלי.
קרב איתנים
קרב היאבקות אלים במיוחד בין שני
מתמודדים בו לא רק שניהם נפגעים עד זוב דם, אלא הם גם לא חוסכים מהשופט את נחת
זרועם. אבל למעשה כל האירוע הזה הוא מתוכנן ומבוים, ואף הקהל יודע זאת. לשאלה, אם
כך הדבר, מדוע באים 20 אלף איש למופע כזה – התשובה: אוהבים ספורט.
שיעול הפילהרמוני
במהלך קונצרט של התזמורת הפילהרמונית
הקהל גונב את ההצגה בהחליפו את הנגינה ב"שיעול ציבורי מלוכד, אחיד ואותנטי,
אשר יחד עם זה אינו סנטימנטלי, רכרוכי, אלא משאיר פתח לנחירות אינדיבידואליות
ולהפגנת יכולת אינטסרומנטלית גבוהה בממחטות...ערב רב-רושם של ביצועים
מופתיים" (עמ' 240).
החגורה
המחבר מבקש לקנות חגורת יקרה מתוצרת
חוץ, כדי למלא אחר הוראתו של שר האוצר "להדק את החגורה, אחרת לעולם לא נגיע
לעצמאות כלכלית" (עמ' 244).
חייו הכפולים של שולטהייס: יומנו של
מהדק חגורה
לקראת סיום שנת התקציב, פקידים בכירים
עובדים במרץ בבזבוז כספי הציבור, כדי לא רק למנוע עודף תקציבי במשרדיהם, אלא ליצור
גירעון. זאת כיוון שעודף תקציבי יגרום לקיצוץ בתקציב משרדיהם בשנת התקציב הבאה,
בעוד גירעון – תוספת תקציבית. שולטהייס מציין ביומנו: "כשראינו שהכסף לא
הולך בקצב הדרוש הכרזנו על...תערוכת הצטלבויות בינלאומית...לפי החישובים היינו
צריכים לעבור את התקציב במיליון וחצי לפחות". הכול התנהל כשורה עד
ש"מישהו במשרד הדתות גילה שגם הנוצרים מצטלבים, ושפך עלינו את כל התקציב
השנתי של העדה הפרבוסלבית". ברור שגם משרד הדתות לא רצה להישאר עם עודף
תקציבי, "בפרט כשאין בארץ אף פרבוסלבי לרפואה. וכל זה על חשבוני" (עמ'
247-246).
"בסוף השנה התקציבית כולם מאבדים
את הראש". ד"ר בר-ביצוע "רשם בספרי משרדו מלגות פיקטיביות לקורס
תקיעת שופר בשביל סטודנטים אפריקאים, למעשה שרף את שטרות הכסף באש", נתפס על
חם ונמצא מאז הבוקר בחקירה משטרתית (עמ' 248).
שערוריית מין
פקיד ממשלתי בכיר שולטהייס נוזף בכפוף
לו ציגלר על השתתפותו במסיבות חשק הגובלות באורגיות, בהן בלי משים הוא כנראה מגלה
את סודות המדינה. לכאורה, כדי לחקור אישית
מה קורה בפריקת העול האלה, מצליח שולטהייס לאלץ את ציגלר לאפשר לו להצטרף למסיבה
כזו בעצמו – על אף שהוא כבר בגיל האמידה, בעוד הקהל באירועים האלה הוא צעיר.
יעל
האחות יעל, על אף ידיעתה הלוקה בחסר
ברפואה, שולטת ביד ברזל ברופאי המרפאה, אך לא באמצעים גופניים, אלא "בכוח
האוטוריטט שלה, בשבט מבטה, בשיעור קומתה בלבד" (עמ' 273). היא מטילה מורא לא
רק על מנהל המרפאה, אלא אף שר הבריאות חושש לבוא בדין ודברים עימה.
ידיעה ממקור ראשון
מר כלניוֹת מאמין בידיעה שקיבל ממקור
ראשון – שלמעשה מפוקפק למדי – לפיה בניין ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב נחרב
עד היסוד. כבר בשעות הבוקר המוקדמות הוא, מתוך שמחה לאיד, סמויה למחצה, מוצא לנכון
לבשר את הידיעה המרעישה למחבר. המחבר, על אף
שבעצמו אינו מחבב במיוחד את ההסתדרות, נאלץ ממש להכריח את מר כלניות להישיר
מבט מהחלון כדי להיווכח שבניין ההסתדרות עומד על תילו. כל זה עדיין לא משכנע את מר
כלניות. הוא דבק בנכונות הידיעה: "הלילה הרסו אותו ועד הבוקר בנוהו מחדש. כך
יודעים המנוולים ב'סולל בונה' לבנות אם מדובר בבניין שלהם" (עמ' 277).
סרטונים וסרטנים
על הצביעות במדיניות הממשלה במאבק נגד
העישון. בעוד הפרסומות לעידוד העישון מתנוססות בראש חוצות ובאותיות קידוש לבנה –
רק בשולי הפרסומות, כדי לצאת ידי חובה, באותיות נמלה מזהיר משרד הבריאות מנזקי
העישון. לשאלה מתי יפסיקו הבריות לעשן, עונה המחבר: "כאשר יבטלו את מס הקנייה
על מוצרי הטבק. כלומר, לעולם לא" (עמ' 286).
ההרפתקה
איגוד הנהגים הכריז לפתע על שביתה, ולכן
נהגוֹ של השר עצר את מכונית השרד באמצע הרחוב והשאיר את השר חסר אונים. השר לא רק
שאינו יודע לנהוג בעצמו, אלא שכח כיצד לבצע פעולות פשוטות שתמיד היו מבוצעות בידי
מזכירו ועוזריו. בצאתו ממכוניתו לרחוב, הוא מנסה להתקשר מטלפון ציבורי, אך אינו יודע
כי עבור פעולה זו נדרש לקנות אסימונים בדואר, וכי עבור קניית כוס גזוז צריך לשלם, כיוון
שתמיד מזכירו משלם במקומו. בעלותו
לאוטובוס הוא פוקד על הנהג לאן לנסוע, כאילו מדובר בנהגו האישי. למזלו של השר
השביתה נגמרת, ונהגו חוזר. "השר חוזר מן הפלנטה אל עולם המציאות
היומיומית" (עמ' 292).
מעשה במים אחרונים
לעג למדיניות הבלתי יעילה של הממשלה
לעידוד שימוש חסכוני במים וגם ביקורת קשה על התנהגותם הבלתי ממושמעת של האזרחים
בנידון. כאשר התברר כי המים במדינה יאזלו ביום חמישי, "החליטה הממשלה לנקוט
צעד דרסטי והעלתה את מחיר המים בשתי אגורות לקוב, אבל היה שגשוג כלכלי והאזרחים
שילמו את ההפרש. ביום חמישי נפסקו המים וכולם מתו" (עמ' 303).
במאבק נגד השגשוג
המנהג המבורך לכאורה כשלעצמו מצד
האזרחים לשלוח ברכות לשנה החדשה ולאחל שגשוג, גורם לנזק כלכלי אדיר. "לפי
אומדן משרד העבודה כל שנה הולכות כ-30 מיליון שעות עבודה לאיבוד, הן בכתיבת המענים
על המעטפות והן במיונן בדואר, שלא לדבר על נושאי המכתבים עצמם שנופלים כמו זבובים
בהתקרב החגים...נייר הקרטון של הברכות עולה במטבע קשה, ואספתן בפחי האשפה ממוטטת
את מערכת השירותים העירוניים" (עמ' 304). ניסיונותיה של הממשלה להילחם נגד
תופעת משלוח הברכות, כמו "הגבלת המשלוחים לחמש שנות טובות ומשגשגות
לגולגולת" וענישת העבריינים בקנס ובמאסר לא הועילו. האזרחים התחכמו והחלו
לכתוב ברכות שנה טובה מוסוות בתוכן אחר לכאורה, וגם העלאת העונשים על ברכות
"בלתי לגאליות" לא עזרה. האיסור לשלוח ברכות לחלוטין, הביא את הרוצים
לממש מטרה זו, לפעול בנוסח שודדי בנקים, כדי לאלץ את פקידי הדואר לממש את משאת
נפשם.
על הסכין
מעשה בד"ר פינהולץ שרצה לקנות
אבטיח אדום ומתוק. מוכר האבטיחים, כדרכו, לפני מסירת המוצר לפינהולץ היה בוחר
לכאורה היטב את האבטיח: "זורקו אל-על, תופסו, מועכו... אוזן, זנב,
הצידה" – ושוקל את האבטיח השלישי.
לשאלתו של הלקוח האם הוא בטוח שהאבטיח מתוק, ענה המוכר כי הוא מסתמך על ניסיונו
העשיר ועל חוש השמיעה שלו. כאשר לפינהולץ, בפתחו את האבטיח בביתו התברר כי האבטיח
לא רק שאינו מתוק אלא גם לא ראוי לאכילה, הוא החזיר אותו למוכר והתלונן. המוכר טען
כי פינהולץ לא קנה את האבטיח עם "אחריות על הסכין", שמחירו גבוה יותר. בשובו
לביתו מתברר לפינהולץ כי האבטיח היה אדום רק באותו חלק בו חתך אותו המוכר, בעוד
בשאר חלקיו הוא אינו אדום ורקוב. בעת החזרת האבטיח, המוכר טען לזכותו כי הוא לא
ידע כי העיקר בשביל פינהולץ הוא הטעם ולא הצבע. בהזדמנות הזו הוא שוב העלה את
המחיר עבור האחריות על הטעם ועל הסכין, ושוב הצליח לרמות את הלקוח. לבסוף, פינהולץ נטה להשתגע, טיפס על הר האבטיחים
ושבר מפרקתו.
המרק תמיד חם
"המרק תמיד חם. זהו סיכום של חיים
עשירים רוויי ניסיון ובינה" (עמ' 311). בכל מקום בו מוגש מרק בין אם במסעדות
או בבית הוא תמיד חם, דבר המונע מאיתנו על אף רצוננו העז לטרוף אותו, לגעת בו. כבר
בגיל שלוש נתקל המחבר בבעיה הזו ואז לימדה אותו אימו "שקודם צריך להפיח רוח
פרצים על הכף, ואחר כך יש לבחוש. ומאז אני בוחש, לפעמים זמן ארוך כגלות, עד שנשכחת
ימיני" (עמ' 311). בביתו המרק כה חם עד שזה מגיע עד כדי קרינה רדיואקטיבית.
"על מצבתי ייחרט באותיות זהב: כאן מונח א' ק' הפליטונאי (2013-1924). רוב
חייו בחש" (עמ' 313).
הספחת
לאישה הרוצה להתגייר אין ברירה אלא לשקר – וזאת לדברי הרב המגייר עצמו. בתור
אישה נשואה ליהודי + ילדים, אסור להגיד לה
שהיא מתגיירת כדי שילדיה יוכלו להתחתן ולהיקבר בקבר ישראל, וכדי שלא יקראו לה
שיקסע. היא חייבת לומר שהיא עושה זאת לא רק מתוך אמונה עמוקה, אלא גם להתחייב
לשמור על כל מצוות היהדות, בהן השפלת עיניים בעוברה על פני גברים; "סכין בשר
אם תיפול חלילה, בחלב, תקברי אותה שלושה
ימים באדמה" – וזה רק על קצה המזלג משפע המצוות. הרב מסביר כי רק אם תקום
ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, אזי תהליך הגיור לא יהיה כל כך מחמיר ויחייב
אותה לשקר (עמ' 315).
טוטו קדמון
ב-8 באפריל 1985 הזמין המחבר שולחן
לאכילה אצל נגר יפואי בשם יוסף קדמון. הנגר הבטיח כי השולחן יהיה מוכן תוך ימים
ספורים. אבל חלפו חודשים וההזמנה לא בוצעה באמתלות שונות, כמו אחד העובדים
במילואים, ליוסף נולדה בת, "הפוליטורצ'יק קיבל חזרת" וכיוצא באלה. כאשר
התברר כי הנגר לא עמד בהבטחותיו אצל לקוחות רבים, הם החליטו להתאגד למילוי טפסי
טוטו להימורים. ההימורים נעשו על
התירוץ בו ישתמש יוסף לעיכוב בביצוע
ההזמנה וגם על התאריך המשוער בו לבסוף יגיע הפריט ללקוח. אבל ב-10 בינואר 1988 קרה
משהו לא ייאמן – יוסף הביא את השולחן. המחבר תמה מה רוצה יוסף ממנו, והאיש הזכיר
לו שפעם הוא הזמין אצלו שולחן. "מכל מקום הייתה זו מכה איומה...שלום...טוטו
נחמד. ומה שמבהיל ביותר, איננו יודעים מה לעשות בשולחן. אנחנו לא יודעים כבר לאכול
בישיבה [סביב שולחן]. האישה מציעה לשבת תחתיו בשעת הארוחה" (עמ' 326).
חובבי ציון
ד"ר וקסלר, בעל המכונית
"האמריקאית האינסופית" מבקש מהמחבר, באמצעות יציאה ברוורס ממגרש חניה,
לפגוע קשות במכוניתו האמריקאית, כדי להגדיל את הנזק שייגרם למכונית זו. הסיבה
לבקשה המוזרה היא: לד"ר וקסלר יש הסדר מיוחד עם הפחח ציון לפיו נזק גדול החל
מסכום מסוים, מזכה אותו מתשלום עבור נזק בשווי 230 שקלים במסגרת "השתתפות
עצמית". המחבר ממלא את מבוקשו.
נצחונו של אריסטובולוס
מעשה בשני שכנים ומשפחותיהם שגרו בווילה
יוקרתית אחת, ו"הם מצאו מיד שפה נפרדת" ופעלו מן הרגע הראשון כדי לסלק
זה את זה מן הנחלה המשותפת. השכן שפיגל לא הסתפק בקניית כלב נובח בשם אריסטובולוס,
אשר הפריע לשכנו, מאייר, שהיה מורה למוסיקה. שפיגל היה גם מחקה את נביחותיו של
הכלב בזמן שהכלב לא נבח. פניותיו של מאייר לערכאות המשפטיות לא הועילו. הוסבר לו כי אין
אפשרות לכפות על כלב לנבוח בתוך ביתו של בעליו. כאשר המורה התלונן כי שפיגל אינו
משלם מס כלבים עבור עצמו וביקש את כליאתו, הודיעו לו כי האיש כבר שילם מס לשנה
מראש עבור כלבו אריסובולוס. בניסיון נואש התלונן מאייר למשרד הבריאות כי
אריסטובולוס הוא כלב משוגע ויש לדאוג להשמדתו לטובת הציבור. בעקבות זאת רופא
ממשלתי בדק את שפיגל, מצא שהוא בריא לגמרי וחייב את מאייר בהוצאות הבדיקה. מאייר
לא מצה לנכון לנבוח בחזרה ועל כן משפחתו נאלצה לעזוב.
שנת שמיטה
המלאכים מחליטים להגיש ערעור על
ההתחכמות הנהוגה בארץ הקודש למכור את כל הקרקעות המעובדות על ידי יהודים בשנת
שמיטה לערבי אחד, ובכך לקיים לכאורה את המצווה לא לזרוע ולקצור בשנה הזו. הטענות
בערעור כדלהלן: אין זה סביר כי מחיר הקרקעות האלה הוא 50 שקלים בלבד וכי מכירתן
בוצעה ללא מכרז.
קווים באינסוף
על ניסיונותיו הכושלים של המחבר לאתר את
הדפים עם מספרי הטלפון שנשמטו מפנקסו בעת שהותו בחברת תעופה. הוא מתקשר לחֶבְרָה בטלפון,
מסביר את האירוע, ובהמשך מועבר מפקידה אחת לשנייה, לשלישית ולרביעית, ואף חוזר
חלילה; לכל אחת ואחת הוא מספר מחדש על אובדן דפיו – אך מעלה חרס בידו.
אנשי הזעם
תורת הקראטה היפנית נולדה בעצם בבתי הקולנוע בישראל, כדי
להתמודד בהצלחה, במכת מחץ פתאומית אדירה עם אנשי זעם. אלה טיפוסים אלימים המפריעים
לאזרחים שלווים לצפות בסרטים בקולנוע, ומטרידים אנשים מן השורה בכל מקום. המחבר
עצמו נוכח ביעילות השיטה כאשר ראה כיצד מדריך הקראטה גדעון הדגים, והדגים קלות
בלבד, את אומנותו על תלמידיו. חניכיו, לאחר ההדגמה, נותרו חבולים, כך שבגמר השיעור
כמעט לא נותרו לו תלמידים.
בכי תמרורים
מעשה באזרח צדיק ושמו איוב, אשר בדומה
לסיפור התנ"כי על איוב, לפתע פוקדות אותו צרות, כיוון שהשטן התערב עם אלוהים
כי יוכל לגרום לצדיק לעבור על החוק. בבוקר היה מוצא איוב משאית חונה בפתח חצרו,
אשר חסמה את דרכו של הטנדר שלו. לאחר השתדלות רבה הצליח איוב לשכנע את העירייה
להציב תמרור ליד הפתח האוסר חנייה מול שערו, אך הדבר לא הרתיע את בעל המשאית, אשר
טען כי משתלם לו לשלם קנס, במקום לחפש מקום חניה. בעצת אשתו, החליט איוב לחנות מול
השער שלו בעצמו, אבל נקנס על חנייתו במקום אסור. "רץ איוב אל העירייה...והתחנן
בכל לשון של תחינה שיסירו מעל ראשו את קללת התמרורים". תשובת בעלי השררה
הייתה: "וכי בשוק אנחנו או בהיכל הרשויות...הלוא רק תמול-שלשום לחצת אותנו
לחיצה כבדה מאוד למען הצב לך תמרורים לפני חצרך...הלב דואב אך לא בידינו
הדבר...שכן לא אתה קיבלת את התמרור, אלא מקום חנייה בחצרך קיבל אותו, וכל עוד
המקום קיים, מגיעה לך גישה חופשית אליו" (עמ' 369). ניסה איוב באישון לילה להסיר
את התמרור, נתפס ונכלא – והשטן זכה
בהתערבות.
מסיבת הפתעה
גלי צה"ל עוסקת בהכנות לעריכת מסיבה
הפתעה מפוארת ורבת משתתפים בביתו של המחבר לרגל יום הולדתו. על אף הסימנים הרבים
הניכרים בסביבת ביתו ובתוך דירתו לאירוע המתוכנן – שחלקם מעוררים אצלו תהיות – המחבר אינו חושד בדבר. הוא סבור כי "בקלחת החיים התוססים של ימינו
אין להתעכב על כל סימן שאלה" (עמ' 371). ביום המסיבה "דמעות מלוחות חנקו
את גרוני מעוצמת ההפתעה...כל הכבוד לבני משפחתי [שהיו שותפים ל"מזימה"
הסודית]...כל כבוד לצה"ל" (עמ' 374).
הערות ביקורתיות
רוב ההוּמוֹרֶסְקות כתובות בגוף ראשון.
שפת היצירות עשירה ומצחיקה. הציטוט הבא מדגים את הווירטואוזיות הלשונית של אפרים קישון ואת גישתו האירונית הן לעברית
המליצית והן להגשמת האתוס הציוני הלכה למעשה באדמת ציון. "בשעות הבוקר, כשכל
היישוב משכים קום כדי לגשת לבניין הארץ ולביסוסה, בדיוק בשעה זו אני ישן הכי עמוק.
אכן, ניתן לשער מה נתרחש [כך במקור] בנפשי בשעה שש וחצי, כשאיילת השחר עודה מקפצצת
[כך במקור] במרום, מידפקים על דלת מעוני ביד נטויה" (עמ' 274). בקטע הזה מנסה
המחבר כאילו להכניס לעברית מילים חדשות – שלא זכו לגושפנקא מהאקדמיה ללשון. דוגמאות
נוספות לתעלוליו הלשוניים הבלתי תקינים המופיעים בספר, הן המצאתו המפורסמת
"אמשים" (מהמילה אמש), ומילים אחרות כמו המילה "המפוז'ם" (אדם
הלבוש בפיג'מה ("הגבר המפוז'ם", עמ' 201). המחבר נותן להבין כי ההפרזה
בעִבּרוּת שמות לועזיים יוצרת שמות משפחה מעוררי גיחוך, כמו
"אור-חבצלות".
חלק גדול מהפיליטונים בספר עוסקים
במלחמתו הנואשת של האזרח הקטן מול הביורוקרטיה. נושאים נוספים בספר הם שלומיאליות
של הממשלה בתחום הכלכלי, בניהול הייצור ובמיוחד בתחום הפיננסי. הוא לועג לקומוניזם
ולכוחם המופרז במדינה של ועדי העובדים ושל מוסדות הדת.
רוב רובם של שמות הגיבורים בספרו הם
אשכנזיים, מרביתם בעלי צליל גרמני, בהם זעליג, פיינטוך, שולטהייס, שטרן,
קירשנר וציגלר. אחת הדמויות
המזרחיות בפיליטונים היא של סאלח שבתי, המזכיר באופיו במידה מסוימת את הגיבור
הראשי בסרט "סאלח שבתי" בבימויו של אפרים קישון. בהומורסקה אחת מתואר
האיש מטופל בילדים ועני עם לב זהב.
בהומורסקה נוספת מתואר שבתי כזוכה לתמיכה סוציאלית לא מבוטלת מהמדינה בתור אב
משפחה ברוכת ילדים, אותם הוא מזניח. האיש הזה מתגלה כטיפוס מתוחכם המתפרנס ממצוקתו
הכלכלית המוגזמת, באמצעות גביית כסף מעיתונאים – הלהוטים לדווח על מצוקה כלכלית –
עבור עריכת ראיונות עימו.
חבל שעורכי הספר לא טרחו לציין את
התאריך בו פורסם כל אחד מהפיליטונים, וגם לא כללו בו אף סאטירה של המחבר העוסקת
בסכסוך הישראלי-ערבי.
