זמיר, צבי (ומס [Mass], אפרת). בעיניים פקוחות. ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011). 251 עמ'

זמיר, צבי (ומס [Mass], אפרת).  בעיניים פקוחות. ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011). 251 עמ'  [סיכום ספר]

ספר אוטוביוגרפי של צבי זמיר, ראש המוסד בשנים 1974-1968, המתרכז בניתוח המחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, ובהפקת הלקחים ממחדל זה. תמצית דברי המחבר. החל מפברואר-מארס 1973 התריע המוסד על כוונת המצרים לפתוח במלחמה. לעומת זאת, אמ"ן (אגף המודיעין בצה"ל), שהיה האחראי הבלעדי להערכת המודיעין הלאומית, התעלם מן האזהרות של המוסד, והערכתו של אמ"ן  כי לא תפרוץ מלחמה התקבלה על ידי צה"ל והדרג המדיני.  מסקנת המחבר היא כי יש להפקיע מידי אמ"ן את המונופול על גיבוש הערכת המודיעין הלאומית ולהעבירה לקהילת המודיעין כולה.  הסיכום מבטא את גרסת המחבר – מלבד הערות קצרות בהן אני מציין במפורש כי זו דעתי. כמו כן ריכזתי את דברי הביקורת שלי בפרק נפרד בסוף.

צבי זמיר נולד ב-1925 בפולין ועלה לארץ בגיל פחות משנה. עוד לפני סיום לימודיו התיכוניים התגייס לפלמ"ח. בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר 1947, כסגן גדוד בפלמ"ח השתתף בפגישה עם מנהיג היישוב היהודי, דוד בן גוריון. באותה הפגישה לא חזה בן גוריון את עוצמת ההתנגדות הצבאית  הערבית  להקמת מדינה יהודית מייד לאחר ה-29 בנובמבר  ובמשך התקופה שלפני צאתם של הבריטים מן הארץ, שהושלם ב-15 במאי 1948. להערכת בן גוריון באותה הפגישה, המלחמה העתידית הייתה אמורה להתחיל לאחר ה-15  במאי 1948 ולכלול את צבאותיהן של מדינות ערב, ולגבי המאורעות שלאחר ה-15 במאי אכן צדק (עמ' 33-30). במלחמת העצמאות היה המחבר מפקד גדוד, שאבטח שיירות בדרך לירושלים. לאחר מלחמת העצמאות המשיך לשרת בצה"ל. בין תפקידיו בצבא: ראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף, ואלוף פיקוד הדרום בשנים 1965-1962.

ביוזמתו של צבי זמיר שינה צה"ל במחצית הראשונה של שנות ה-60  את דוקטרינת הלחימה שלו, כדי להתאימה לשינוי בדוקטרינת הלחימה של צבאות מצרים וסוריה, והוא מעברם מדוקטרינה מערבית לסובייטית. חיוניותו של שינוי זה בתורת הלחימה בצה"ל הוכחה במלחמת ששת הימים ביוני 1967, כאשר הצבא נדרש לפעול נגד מערכי הגנה שנבנו לפי השיטה הסובייטית. המחבר, החל מ-1965 היה נספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון בבריטניה, ובקשתו לחזור ארצה בעת המלחמה  ב-1967 לא אושרה.

בספטמבר 1968 נתמנה זמיר לראש המוסד על ידי ראש הממשלה, לוי אשכול, והוא המשיך בתפקידו לאחר מות אשכול בתחילת  1969, בתקופת ממשלת גולדה מאיר. בעקבות תפיסת ספורטאים ישראלים כבני ערובה על יד מחבלים פלסטינים  בעת אולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, הגיע צבי זמיר למקום האירוע, והיה עד למבצע הכושל של  הגרמנים לחלצם. לפי זמיר, הסיבה העיקרית לכישלון  המבצע נעוצה הייתה בכך, שגרמניה לא הקצתה כוחות מעולים  לביצועו. במקום להכריז על מצב חירום, כדי לאפשר להשתמש בכוחות פדראליים, החליטו ממשלות גרמניה ובוואריה לשמור על החוקה הפדראלית, לפיה חילוץ הספורטאים היה מוטל על ממשלת בוואריה (אלא אם יוכרז מצב חירום). בהתאם לכך,  החילוץ נעשה על ידי כוח מקומי חסר ציוד והכשרה, אשר פעל בחוסר יעילות מדהימה (עמ' 71). בעקבות הטראומה של מינכן, אישרה גולדה מאיר למוסד לפעול  התקפית נגד מחבלים גם במדינות  אירופה. המחבר אינו מפרט פעילות זו, ומכל מקום אינו מוסיף על הדברים שכבר פורסמו בעבר.

בסביבות 1969 (?),  אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר, הציע ביוזמתו את שירותיו למוסד, בפנייה לאחת השגרירויות של ישראל. המוסד התייחס אליו בתחילה בזהירות, כי הדבר נראה טוב מלהיות אמתי. אך  לאחר שהחומר שנתבקש להעביר על ידי המוסד נבדק והוכח כאמתי, בהדרגה נוצר אמון בו. בהמשך, מ-1970(?) מרואן היה "לכאורה נאמנו ואיש סודו של הנשיא החדש", אנואר סאדאת (עמ' 133).  הסוכן השתתף בדיונים בין סאדאת לגנרלים שלו (עמ' 136). להערכת זמיר,  מניעיו  למסירת מידע לישראל, לא היו ברורים דיים, אך בוודאי לא היו אידיאולוגיים. זמיר רומז לאפשרות של מניעים אישים, בציינו כי יחסיו עם נאצר לפעמים היו מתוחים, ואת סאדאת הוא לא העריך במיוחד. משתמע כי האיש זכה לתגמול חומרי נדיב מצד ישראל על שירותיו. שיחותיו עם זמיר לא היו תחליף לשיחות הפרטניות עם קצין איסוף המידע שלו מטעם המוסד. המחבר מגדיר את מרואן "הטוב שבמקורות האנושיים של המוסד" (עמ' 129). בפגישה עם זמיר, שהתקיימה בסוף 1972, הסביר מרואן את השינויים שביצע סאדאת בצבא המצרי. סאדאת החליף את הגנרלים של נאצר בגנרלים צעירים, הנכונים לאמץ את האסטרטגיה החדשה שלו והיא: במקום השאיפה להשיג נשק מתקדם ביותר ועליונות צבאית על ישראל על מנת לכבוש מידה את חצי האי סיני – להסתפק בנשק הקיים, כדי להשיג הישג צבאי מוגבל. ההישג המוגבל – כפי  שלמד ראש המוסד במפגשים נוספים עם הסוכן – נועד להניע תהליכים מדיניים, שיביאו לנסיגתה של ישראל מכל סיני (עמ' 134-132). עוד למד זמיר מהסוכן – והדבר זוכה לאישור בזיכרונותיו של סאדאת – כי החלטתו העקרונית של נשיא מצרים לצאת למלחמה התקבלה בתחילת 1973, לאחר שהיועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, דחה את בקשתו ללחוץ על ישראל, כדי שזו תיפנה את סיני (עמ' 137).

הערכתו של אמ"ן מ-1 בדצמבר 1972 – ואשר נותרה בעינה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים – הייתה כי ייתכן שהמצרים יפתחו בירי ארטילרי ובפשיטות נקודתיות, אך האפשרות לחציה רבתי של תעלת סואץ ולמלחמה כוללת היא אפסית (עמ' 113). זו גם הייתה הערכתו של המוסד עד לפברואר 1973. "בסוף פברואר או בתחילת מארס 1973", באחת הפגישות השבועיות עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, סקר צבי זמיר את השינויים בתחומים המדיני והצבאי אצל נשיאה של מצרים, סאדאת (עמ' 110), תוך הסתמכות למעשה על המידע שהשיג ממרואן.  בסקירתו טען, כי במקום התוכנית היומרנית של קודמו, נאצר, לכבוש מחדש את  חצי האי סיני – מסוף 1972 ובבירור מפברואר 1973, אימץ סאדאת תוכנית מדינית וצבאית שונה, ועיקרה כיבוש הגדה המזרחית  של תעלת סואץ  (שנמצאה בשליטת צה"ל)  והתבססות בה בעומק של כ-10 קילומטרים. זאת במטרה להניע תהליך מדיני, שבסופו של דבר יביא לנסיגתה של ישראל מכל סיני  (עמ' 112-111). להערכתו של זמיר "נראה שברית המועצות לא הייתה שותפה ומעורבת באופן מעשי בתכנונה ובמועדה של המלחמה" (עמ' 112) –  אך היא סיפקה למצרים את הנשק שיאפשר לה לבצע את תוכניתה הצבאית, כמו ציוד גישור, טילים נגד מטוסים ומטוסים לתקיפה בעורף. מסקנתו של זמיר מכל המהלכים האלה הייתה, והיא נאמרה באוזני ראש הממשלה, "שאנחנו צפויים למלחמה עם מצרים, וסוריה...אמורה להצטרף אליה" (עמ' 113-112).  

על אף השוני המשמעותי בין הערכתו החדשה של המוסד לגבי פרוץ מלחמה לזו של אמ"ן, בכל זאת, לדעתי, ההבדל בין שתי הערכות עדיין לא היה כל כך חד, כפי שיכול להשתמע מפגישתו של זמיר עם גולדה, שתוארה לעיל.  הראיה לכך, לפי גרסת זמיר, בישיבה שהתקיימה בביתה של גולדה ב-18 באפריל 1973, בהשתתפות בכירים במערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, משה דיין, וראש אמ"ן, אלי זעירא, טען המחבר, כי  "על פי ההכנות יש סיכוי למלחמה" –  אך לא מוכן היה לנקוב באחוזי הסיכויים לכך (עמ' 118). לעומתו, אלי זעירא, נשאר דבק בעמדתו, שהתבססה על לוגיקה, ולא על ההתפתחויות בשטח, לפיה לא ייתכן כי סאדאת יפתח במלחמה בה יובס.

במאי 1973 קיבלה הממשלה את הערכת המוסד כי ב-15 בחודש תפרוץ מלחמה והצבא נערך בהתאם. המקור לידיעה היה אשרף מרואן. אך עוד לפני ה-15 במאי התקבלו ידיעות כי מועד המלחמה נדחה, בנימוק שההכנות למלחמה טרם הושלמו והציוד עוד לא הגיע. לדברי זמיר, במקום להתכונן למלחמה במועד מאוחר יותר, ניצל אמ"ן את "אזעקת השווא"  כביכול של המוסד, כדי לפגוע באמינות הערכותיו ולזלזל בהתרעותיו. אמ"ן טען כי המוסד "מאוהב" במקור שלו (עמ' 120). לפי זמיר, העובדה כי שאלת הנסיגה הישראלית מסיני לא נידונה כלל בפסגה האמריקאית-סובייטית בין ריצ'רד ניכסון לליאוניד בריז'נייב בוושינגטון בקיץ 1973, חיזקה את הערכתו כי סאדאת נואש מלהחזיר את סיני בדרכים דיפלומטיות, ועל כן יפתח במלחמה. בהתאם לכך, המשיך זמיר להתריע על כוונתה של מצרים לצאת למלחמה באוזני גולדה ודיין. אך לא רק דיין, אלא גם גולדה הטילו ספק במהימנות המידע שלו. גולדה פקפקה שוב ושוב, כיצד ייתכן שהחתן של נאצר יהיה סוכן ישראלי (עמ' 138).

בלילה שבין יום ד' ליום ה', ה-4 באוקטובר 1973 ביקש מרואן להסדיר פגישה דחופה עם זמיר בלונדון, בהסתפקו בהערה כי ידון בה בנושא המלחמה, בלי לפרט. המוסד בראשות זמיר כבר העריך כי מלחמה תפרוץ, והיה מעוניין לדעת מהסוכן את מועדה. בפגישה שהתקיימה בלונדון בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר, טען מרואן כי  למחרת, ב-6 באוקטובר, תחלנה מצרים וסוריה בפעולה צבאית מתואמת. עוד טען כי בשלב הראשון מתכנן סאדאת להשתלט על רצועה ברוחב של כ-10 קילומטרים בצד הישראלי של תעלת סואץ. מרואן סייג את עצמו בהוסיפו, כי "אם יהיו תנאים פוליטיים או צבאיים שונים", אותם לא פירט, "סאדאת יכול לעצור את הכול" (עמ' 148). הדיווח על הפגישה הועבר על ידי זמיר בשיחת טלפון ובמילות קוד לראש לשכתו. בסוף השיחה נאמר: "לדעת המלאך [מרואן] הסיכויים לחתימה [על חוזה, קרי מלחמה] הם 99.9%". עוד נאמר כי  "החוזה" ייחתם "היום", כלומר ב-6 באוקטובר, "לפנות ערב" (עמ' 150).  הדיווח המלא על הפגישה הופץ בין 2:30 ל-3:00 לפנות בוקר ב-6 באוקטובר (עמ' 154). צבאות מצרים וסוריה פתחו במלחמה בשעה 14:00. המחבר מודה ביושר כי עד לפרוץ המלחמה הוא עדיין לא היה בטוח ב-100%  כי היא אכן תחל ב-6 בחודש, וזאת כיוון שמרואן הותיר פתח צר לאפשרות כי סאדאת יכול לבטל את המתקפה, כמו במקרה של צעד מדיני או צבאי בלתי צפוי (עמ' 13). עקב זאת, העסיקה את זמיר המחשבה המטרידה, כי אם מלחמה לא תיפתח, הוא יישא באחריות הכבדה לגיוס המיותר של  חיילי המילואים בעיצומו של יום הכיפורים, שחל בשבת ה-6 באוקטובר (עמ' 14).

ללא קשר לידיעה האיכותית שהעביר ראש המוסד ב-6 באוקטובר, לאמ"ן היה מידע משלו לצפות את המלחמה הקרֵבה. כבר ב-4 באוקטובר פתחו המצרים בהכנות מלחמתיות מובהקות ובהן פתיחת הסוללות בצד המצרי של התעלה ופינוי שדות מוקשים,  כדי להזרים כוחות; פריסת ציוד לפריצת הסוללה של קו בר לב, וגשרי צליחה; והזזת טילים נגד מטוסים מן העורף לכיוון התעלה (עמ' 182). באותו היום קיבל אמ"ן גם מידע על פינוי בהול של משפחות היועצים הצבאים הסובייטים ממצרים ומסוריה. אך ראש אמ"ן, אלי זעירא, דבק בעמדתו הלוגית לכאורה כי לא תהיה מלחמה. בהתאם לכך, הוא תירץ את ההכנות המצריות לצליחת התעלה כתרגיל צבאי, ואת פינוי משפחות היועצים הסובייטים, כהערכה מוטעית של הרוסים כי תהיה מלחמה, שמקורה בחוסר הכרה מספקת מצדם את הערבים (עמ' 180). ב-5 באוקטובר בשעה 17:00 התקבלה באמ"ן ידיעה שהסבירה את יציאתם הבהולה של משפחות המומחים הסובייטים, בכוונתם של המצרים והסורים לצאת למלחמה בקרוב, ללא ציון מועד מדויק. בעקבות זה החלו באמ"ן לחבר דוח שינסה לגשר את הסתירה  שבין הערכת ראש אמ"ן לבין המידע שהתקבל זה עתה. העברתו של הדוח הזה  לדרג הפוליטי עוכבה על ידי ראש אמ"ן (עמ' 180). לבסוף  הופץ  הדוח כבר לאחר שהתקבלה הידיעה מהמוסד על מועד פרוץ המלחמה (עמ' 198). לאחר קבלת הידיעה מהמוסד על מועד תחילת המלחמה, "לאורך כל הלילה המשיכו שר הביטחון וראש אמ"ן להתייחס בספקנות לאפשרות זו...עד שפרצה האש" (עמ' 155). זאת בניגוד לעמדת הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שסבר כי יש להיערך למלחמה שתפרוץ בשעות הקרובות ולחץ על גיוס כוחות מילואים בהיקף רחב. לדעתי,הדגשת הספק בהערכותיהם של זעירא ודיין לפרוץ המלחמה נראית בלתי מדויקת ונובעת מיחסו השלילי של המחבר לשני האישים האלה. לעומתם, הוא משבח את תפקודה של גולדה מאיר, במיוחד בתקופת המלחמה.

מכֹל מקום,  העובדה כי הדיון בלשכתה של גולדה מאיר על גיוס מילואים, בהנחה שתהיה מלחמה, החל רק בסביבות השעה 8 בבוקר ה-6 באוקטובר, מצביעה על מחדל מודיעיני. למחדל הזה, להערכת זמיר, היו סיבות אחדות. (1) החשובה שבהן: "לאמ"ן הייתה בלעדיות על הערכת הידיעות שנאספו ועל הצגת הערכת המודיעין הלאומית" (עמ' 94). זו הייתה שיטה מושרשת ובמסגרתה המוסד היה רק ספק של ידיעות גולמיות לאמ"ן. כבר מ-1971 ניסה זמיר לשנות נוהל זה. הוא העביר ידיעות גולמיות חשובות לראש הממשלה גולדה מאיר, כממונה על המוסד. גם דיין קיבל חומר גולמי חשוב ישירות מזמיר. כמו כן, "ידיעות מיוחדות ממקורות אמינים, למשל רשימות הציוד שהגיעו בכמויות גדולות במיוחד למצרים ולסוריה, נמסרו לכמה מחברי המטכ"ל, לרמטכ"ל ולסגן הרמטכ"ל" (עמ' 101). אך לא היה בצעדיו האלה של זמיר לערער את השיטה לפיה הערכתו של אמ"ן נותרה הקובעת.

(2) הערכותיו של אמ"ן  ביחס למלחמה העתידה הושפעו מהתוכנית המבצעית של צה"ל, לפיה די בכוחות הסדירים, בתוספת כוח המילואים המוגבל המגויס בקביעות לצדם, כדי להדוף כל מתקפה בחזית הדרום והצפון. הביטחון המופרז הזה ביכולתו של הצבא הסדיר, המעיט בעיני אמ"ן את החשיבות הקריטית של תפקידו: להתריע בזמן מפני פרוץ מלחמה. כלומר, אמ"ן יצא מתוך הנחה, כי גם אם חלילה לא יתריע בזמן, הרי לא יקרה אסון, כיוון שצה"ל יעמוד בהצלחה במשימתו גם ללא גיוס מילואים בהיקף רחב. (3) לשני הגורמים המערכתיים  האלה, נוספו גורמים אישיים. בראש אמ"ן ובראש משרד הביטחון עמדו אישים בעלי יוקרה בדמותם של זעירא ודיין, ולכן  להערכותיהם הביטחוניות היה משקל רב בגיבוש ההחלטות של הדרג המדיני. דיין נהנה מהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים והוא לא צפה את מלחמת יום הכיפורים. ביטחונו המופרז של זעירא, כי לא תהיה מלחמה, הביא אותו להטיל מעין משמעת מחשבתית על החושבים אחרת בארגונו. קצינים בכירים באמ"ן, שמסרו הערכה שונה משלו בתחילת אוקטובר 1973 לאלוף פיקוד הצפון – ננזפו.  

זמיר מאשים את אמ"ן גם באחריות לכישלונות הצבא בימים האשונים של המלחמה. אמ"ן לא העביר לאלופי הפיקודים את תוכניות המלחמה של מצרים וסוריה – שנמסרו לאמ"ן על ידי המוסד. בתוכניות האלה נקבע כי שתי המדינות לא תסתפקנה בהפגזות ובפשיטות, כפי שסבר אמ"ן, כי אם תצאנה למלחמה כוללת. היעדר תוכניות  מלחמה מעודכנות של האויב בידי צה"ל,  הביא להצלחת המתקפות של מצרים וסוריה בימים הראשונים של המלחמה. עוד סבר אמ"ן בטעות, כי אם מצרים בכל זאת תצא למלחמה כוללת, הרי היא תשאף לכבוש את כל סיני, בהתאם לתוכניתו של נאצר – ולא להסתפק בכיבוש רצועה בצד הישראלי של התעלה, תוך התמקדות בקרב הגנה סטטי על העמדות שכבשה. טעות זו, לדעת זמיר,  עמדה מאחורי כישלון מתקפת הנגד החפוזה של צה"ל נגד המצרים ב-8 באוקטובר.

זמיר חזר לארץ רק ב-7 באוקטובר, כי לפני כן לא התאפשרה נחיתת מטוסו מפאת המצב הביטחוני. לטענתו, בזכות ידיעה מן המוסד שהוא העביר לקבינט הביטחוני ב-12  באוקטובר, דוד אלעזר דחה את מועד צליחת התעלה – בניגוד לדעתם של  דיין ומפקד אוגדה בסיני, אריאל שרון. בידיעה  שמסר זמיר דובר על כוונת המצרים להעביר תוך כמה ימים כוחות שריון נוספים למזרח התעלה, כדי שיוכלו לבצע את השלב השני בתוכניתם, והוא כיבוש סיני עד אזור המעברים. דוד אלעזר סבר בצדק, כי מוטב להיערך להדיפת המתקפה המצרית, ורק אחרי הכשלתה, תוך הסבת אבידות כבדות לאויב, לצאת לצליחה (עמ' 159-157).

ב-1974, לאחר שש  שנות שירות, התפטר זמיר ביוזמתו מראשות המוסד, כיוון שראש הממשלה, יצחק רבין, לא מוכן היה לבצע את השינויים המבניים במערך המודיעין, שהציע. להערכתו של זמיר, רבין, בתור רמטכ"ל לשעבר, היה רגיל לעבוד לפי המבנה הקיים, בו היה אמ"ן אחראי על הערכת המודיעין הלאומית – ולכן לא נענה לבקשתו ליטול את המונופול מאמ"ן על התפקיד הזה, לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים, ולהפקידו בידי קהילת המודיעין כולה. עם אשרף מרואן נפגש זמיר רק פעם אחת בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים (ב-1974?). זו הייתה פגישה קצרה שלא תוכננה מראש ובה מרואן לא הסתיר את תדהמתו מכך שישראל הופתעה מן המלחמה, על אף אזהרותיו. כאשר זמיר ביקש להיפגש עם מרואן שנית, כדי להיפרד ממנו לאחר פרישתו מן המוסד, האיש סירב, כיוון שכבר אז החלו להתפרסם דיווחים שעלולים היו להחשידו כסוכן. ביוני 2007 נמצאה גופתו של מרואן מוטלת ליד דירתו בלונדון וחקירת מותו נקלעה למבוי סתום (עמ' 151). פסק דין של בית משפט ישראלי בבוררות בין זמיר לאלי זעירא קבע, כי היה זה זעירא שחשף לעיתונים את שמו של מרואן, כדי לנסות לבסס את התיאוריה שלו לפיה האיש היה סוכן כפול; וזאת במטרה לנקות באופן חלקי את עצמו מאחריות למחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים ולהטילה על המוסד (עמ' 153). המחבר טוען כי ישראל נהגה כלפי מרואן "בכפיות טובה שערורייתית" ו"אולי" הביאה למותו  (עמ' 153).

הערות וביקורת

כנגד האשמתו המרומזת של זמיר כלפי אלי זעירא, לפיה חשיפת זהותו של מרואן על ידו ייתכן שהביאה למותו, אפשר לטעון כי הצגת מרואן על ידי זעירא, כסוכן שפעל בשליחות סאדאת במסגרת תוכנית ההונאה המצרית  שקדמה למלחמת אוקטובר, דווקא הביאה כבוד לאיש בממסד המצרי, כולל מצד הנשיא חוסני מובארק.  לעומת זאת, באופן אירוני, דווקא פרסום הפסיקה בבוררות בין זמיר לזעירא ב-23 ביוני 2007 (שאמורה הייתה להישמר בסוד), שניתן היה לפרשה כאישור לגרסתו של זמיר כי מרואן היה סוכן ישראלי, הלחיצה את מרואן, ומותו המסתורי התרחש שלושה ימים לאחר פרסום הפסיקה. (קיפניס, יגאל. 1973 הדרך למלחמה [אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2012].)
 

כאמור, המחבר משוכנע עמוקות כי מרואן לא  היה סוכן כפול. לדברי זמיר, לוּ האיש היה סוכן כפול, הרי בפגישה בלונדון ב-5 באוקטובר היה אמור, במקום למסור לישראל את מועד פרוץ  המלחמה, לנסות להטעותה כי מדובר בתרגיל צבאי בלבד. הטיעון הנגדי של אלי זעירא הוא כי התרעתו של מרואן באוקטובר הייתה קצרה מדי ונועדה לגרור את ישראל למתקפת מנע, שלא הייתה משנה דבר במישור הצבאי כי אם מציגה את ישראל כתוקפנית.

 

עוד טוען זמיר, כי מהימנותו של מרואן הוכחה גם באוגוסט 1973, כאשר מסר לזמיר  מידע על כך שמצרים העבירה בדואר דיפלומטי טילים אישיים נגד מטוסים לטרוריסטים באיטליה, כדי לפגוע במטוס אל-על בארץ זו. המידע הזה הועבר מצד ישראל לשירותי הביטחון של איטליה ואלה, בשיתוף פעולה עם המוסד, הצליחו לאסור את משגרי הטילים על נשקם מבעוד מועד (עמ' 146-142). לפי זמיר, העברת הטילים למחבלים מצד מצרים נעשתה לפי בקשתה של לוב. [ייתכן שלוב רצתה לנקום על הפלת מטוס אזרחי שלה מעל חצי האי סיני בידי ישראל בפברואר 1973. המטוס הלובי חדר לסיני בגלל טעות בניווט והופל בידי צה"ל, שייחס לו בטעות כוונות חבלניות.  כמו כן ייתכן כי סאדאת הסכים להעברת הטילים למחבלים בתמורה להעברת מטוסי מיראז' צרפתיים אחדים מצד לוב למצרים. מצרים השתמשה במטוסים האלה במלחמת אוקטובר.] זמיר מוסיף, כי בפגישתו עם מרואן ב-5 באוקטובר טען האיש, כי סאדאת "רצה" שהפעולה לפגוע במטוס אל-על באיטליה "תיכשל" (עמ' 148). לדעתי, אכן סביר להניח כי סאדאת לא היה מעוניין בהצלחת הפעולה החבלנית, שעלולה הייתה לפגוע קשות במאמציו לשפר את תדמיתו במערב בכלל ובארצות הברית במיוחד, כאמצעי להביא ללחץ דיפלומטי על ישראל מצד האמריקאים לסגת מסיני. מכאן גם ייתכן כי סאדאת השתמש במרואן, כדי ליידע את ישראל מבעוד ומועד על הפיגוע המתוכנן נגד מטוס אל-על, על מנת  להכשילו. כלומר, בשונה  מגרסת המחבר, סאדאת היה מודע לקשריו של מרואן עם המוסד – אך לא היה מודע לכך, כי האיש חרג מעל ומעבר מהמידע שהוסמך למסור, בגלותו למוסד את תוכניות המלחמה של ארצו.

 

 

עוד יצוין כי מחליפו של אלי זעירא כראש אמ"ן, שלמה גזית, מינה ועדה לחקור אם אכן מרואן היה סוכן כפול, והוועדה לא הצליחה להגיע למסקנה חד משמעית בנושא. ההיסטוריון יגאל קיפניס, שערך מחקר מקיף באותו הנושא מעלה השערה כי בוויכוח בין זמיר לזעירא ביחס למרואן, האמת היא באיזשהו מקום באמצע. לפי השערתו של קיפניס, החל מסוף שנות ה-60 היה מרואן סוכן ישראלי, אך בהמשך דרכו – ב-1973 אם לא לפני כן – הציע שירותו למצרים, בלי לחשוף את עומק בגידתו בעבר (קיפניס, יגאל. 1973 הדרך למלחמה עמ' 258).

לחיזוק השערתי כי סאדאת השתמש במרואן להעברת מסרים לישראל יצוין, כי כבר קודמו של סאדאת, הנשיא נאצר, השתמש באמצע שנות ה-60 באישיות מצרית רמה (מחמוד חליל) לאותה המטרה, כשהקשר לישראל נעשה דרך המוסד ולפעמים ישירות דרך העומד בראשו, מאיר עמית (לפי ספרו האוטוביוגרפי של מאיר עמית, ראש בראש [אור יהודה: הד ארצי הוצאה לאור, 1999]. כמו כן ייתכן כי דרך מרואן ניסה סאדאת שוב ושוב להזהיר את ישראל, כי אם היא לא תחזיר את סיני בתמורה להסדר מדיני, הוא בלית ברירה יפתח במלחמה – כשבאמצעות האזהרות והאיום שאף להשיג את מבוקשו בלי להסתכן במלחמה.

לפי זמיר, בפגישותיו "מרואן דיווח שבניגוד קיצוני לנאצר, סאדאת לא התעקש על פינוי סיני דווקא במסגרת הצלחה צבאית, והיה מעדיף להשיגה [להשיגו] במהלך מדיני" (עמ' 137). המשפט המצוטט הוא רמז זעיר בתוך ספרו של למעלה מ- 200  עמודים  של זמיר על קיומה של אפשרות בפני ישראל  כבר בתחילת שנות ה-70 להחזיר את סיני למצרים, בתמורה להסדר שלום  (ללא נורמליזציה בקשרים) – שעל הסכמתה לו הצהירה מצרים בגלוי – ובכך למנוע את מלחמת יום הכיפורים. החיסרון של ספרו של זמיר, שהוא אינו עוסק כלל בשאלה, כיצד אפשר היה להפיק תועלת מהמידע המדיני שהעביר לו מרואן, כדי להגיע להסדר שלום עם מצרים של סאדאת כבר בתחילת שנות ה-70  –  הסדר הדומה לזה עליו הסכימה בסופו של דבר ישראל ב-1979 רק אחרי המלחמה העקובה מדם ב-1973. הסיבה להתעלמותו של זמיר מסוגיה זו, לדעתי, ברורה. הוא לא רצה להודות בחלקו שלו ושל הממשלה אותה שירת בנאמנות, במחדל שבהחמצת השלום. זאת לנוכח העובדה כי בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, כל ההנהגה המדינית-ביטחונית בישראל, כולל זמיר,  הייתה נחושה בדעתה כי אין לחזור לגבולות שלפני מלחמת יוני 1967 בכלל ועם מצרים בפרט, על ידי החזרת כל חצי האי סיני, גם בתמורה להסדר שלום.  חילוקי הדעות בצמרת המדינה היו רק לגבי גודל השטחים בסיני שיש לספחם לישראל.

מתוך פרספקטיבה היסטורית, רב הדמיון בין ההפתעה של ישראל  מהמתקפה המצרית-סורית ב-1973 לבין הפתעתה של בריה"מ מהפלישה הנאצית ב-1941. בישראל ובבריה"מ מקבלי ההחלטות הסתמכו על לוגיקה, תוך נטייה להתעלם מן ההתפתחויות בשטח, אשר בעצם היו גלויות לעין. הקונספציה של ראש אמ"ן הייתה כי סאדאת לא יפתח במלחמה בה הוא בוודאות יפסיד, במיוחד כל עוד לא סיפקו לו הסובייטים נשק  מתקדם ביותר, שובר שוויון. הקונספציה של סטאלין הייתה כי היטלר, שבוודאי הסיק את הלקחים מתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עת הסתבכה במלחמה בשתי חזיתות, לא ירצה לחזור על הטעות ולפתוח בחזית נוספת נגד רוסיה, כל עוד לא הכריע את בריטניה. בדמיון מה לאישיותו הדומיננטית של סטאלין שדיכאה בגסות  הערכה שונה משלו ביחס לריכוזי הכוחות הגרמניים בסמוך לגבול –  ראש אמ"ן הסמכותי, אלי זעירא, כפה את תפיסתו על פקודיו וביטל את ריכוזי הכוחות המצריים כתרגיל מלחמה.  בדומה לסטאלין, שיצא מתוך הנחה, כי גם אם הגרמנים יתקיפו את בריה"מ, הרי הצבא הסובייטי יהדוף  אותם בקלות – כך גם ראש אמ"ן משוכנע היה שדי בצבא הסדיר כדי להדוף את המתקפה המצרית-סורית. מאחורי הערכותיו האופטימיות של אלי זעירא ביחס לעימות צבאי עם מדינות ערב עמדה גם דמותו הכריזמטית של שר הביטחון, דיין. הקיבעון המחשבתי, תוך התעלמות מדיווחי מודיעין המגובים בהתפתחויות בשטח,  מצד אישים ברי סמכה וכריזמטיים, הביא לתוצאות הרות אסון בשני המקרים.

Dan, Uri. Ariel Sharon: An Intimate Portrait (New York: Palgrave Macmillan, 2006). 292 pp.

דן, אורי. אריאל שרון (ניו יורק, 2006) [סיכום ספר]

ביוגרפיה של איש הצבא והמדינאי אריאל שרון (2014-1928),  ראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2001. המחבר, אורי דן, עיתונאי וסופר מדיני, היה ידידו הקרוב של שרון. הוא  התיידד עם  שרון מאז שנלווה אליו בפעולות התגמול באמצע שנות ה-50, והמשיך ללוותו לאורך דרכו הצבאית והפוליטית במשך למעלה מ-52 שנה עד ששרון לקה בשבץ מוחי בינואר 2006. אורי דן נפטר בדצמבר 2006.   יחסי החברות בין השניים נשמרו גם לאחר שאורי דן התנגד למדיניותו של  שרון בנושאים חשובים ובהם פינוי היישובים בחבל ימית ב-1982  והנסיגה מרצועת עזה ב-2005. בתור מעריצו של שרון, מביא המחבר את גרסתו – אליה מטבע הדברים יש לנקוט משנה זהירות. בסך הכול לפנינו סקירה שטחית ומגמתית על פועלו של שרון, המבוססת בחלקה על ראיונות של המחבר אתו. על כן הוספתי לסיכום הערות ביקורתיות ופרשנויות משלי למהלכיו של שרון.

שרון נולד ב-1928 בכפר מלל, הוא התחתן ב-1953 עם מרגלית, ניצולת שואה מרומניה וב-1956 נולד בנם היחיד, גור. ב-1962 נהרגה מרגלית בתאונת דרכים וכעבור שנה נשא שרון את אחותה, לילי, ממנה נולדו לו שני בנים, עמרי וגלעד. באוקטובר 1967 פקדה את שרון טרגדיה נוראה: בנו גור נהרג  בבית מירי שוגג. שרון דחה נחרצות את הגרסה כי בנו הרג את עצמו בעת משחק עם רובה ישן,  וטען כי בנו ידע היטב את כללי  הבטיחות בשימוש בנשק וכי הוא נורה בטעות  על ידי חברו בן גילו. המחבר מתעלם לחלוטין מעצם רשלנותו החמורה של שרון, שהותיר כלי נשק קטלני, אולי טעון, בהישג ידם של ילדים – וזאת גם אם נקבל את גרסתו של שרון לפיה גור לא ירה בטעות בעצמו. גם גרסתו של המחבר על תאונת הדרכים של מרגלית שרון אינה מלאה ומדויקת. הוא מתעלם מאשמתה בתאונה. אשתו השנייה של שרון, לילי, נפטרה במרס 2000.

שירות צבאי

באמצע שנות ה-50  פיקד שרון על פעולות תגמול נועזות, שבוצעו בתגובה לרצח אזרחים ישראלים, בהם נשים וילדים, על ידי מסתננים פלסטינים.  לפי המחבר, הצלחת הפעולות האלה, עוררה קנאה מצד קצינים בכירים כלפיו – כולל הרמטכ"ל דאז, משה דיין –  ועיכבה את קידומו הצבאי. בפעולת התגמול נגד הכפר הירדני קיביה, שבוצעה באוקטובר 1953, נהרגו כ-60 מתושבי הכפר, בעת פיצוץ בתיהם. לפי גרסת המחבר,  חלק מתושבי הכפר לא נענו לקריאתם של החיילים הישראלים לפנות את בתיהם. הם העדיפו להתחבא במרתפי הבתים ושרון לא היה מודע לכך כלל בעת שביצע את פקודת הרמטכ"ל לפוצץ את הבתים.  בהקשר למבצע סיני ב-1956, טוען המחבר כי כניסת כוח הצנחנים בפיקודו של שרון לתוך מארב מצרי במעבר המיתלה ב-31 באוקטובר נעשתה באשמתו של קצין מודיעין. הוא מסר לשרון מידע שגוי, לפיו המצרים כבר נטשו את המעבר (עמ' 25).

גרסתו של מאיר עמית, ראש אג"ם (אגף מבצעים) באמצע שנות ה-50 ולמעשה סגן הרמטכ"ל בעת מבצע סיני, על התנהלותו של שרון בתקופה זו שונה – והמחבר מתעלם ממנה. לדברי עמית, שרון ניהל קרב עקוב מדם ומיותר לכיבוש המיתלה, תוך הפרת פקודת הרמטכ"ל, משה דיין (בקרב נהרגו 38 חיילי צה"ל ו-120 נפצעו). גם בתקופת פעולות התגמול שקדמו למבצע סיני, ממשיך עמית, הרבה שרון להפר פקודות, אך דיין נהג כלפיו בסלחנות (מאיר עמית, ראש בראש [אור יהודה: הד ארצי הוצאה לאור, 1999]). לדעתי, אפשר להניח, כי הפרת פקודות הייתה לפחות אחת הסיבות שעיכבה את קידומו הצבאי של שרון. 

המחבר אינו מביא חומר ייחודי על השתתפותו של  שרון במלחמת ששת הימים ביוני 1967, עת היה מפקד אוגדה וזכה לתהילה על קרבות שניהל נגד המצרים בסיני. שרון, יחד עם האלוף ישראל טל, התנגדו להקמתו של "קו בר לב" בתעלת סואץ בסוף שנות ה-60 – דהיינו להקמתה של  סוללה מבוצרת וכ-30 מעוזים לאורך התעלה בתקופת "מלחמת ההתשה" ב-1970-1969. במקום הקמת הקו, הציע שרון   לנקוט בשיטת הגנה ניידת לאורך התעלה והקמתם של מעוזים במרחק של כ-12 ק"מ מן התעלה (עמ' 50).  לדברי שרון, עקב התנגדותו להקמת קו הביצורים, הוא הורחק זמנית מצה"ל ביוזמת הרמטכ"ל, חיים בר לב, ונשלח לסיור לחו"ל. מכל מקום, בינואר 1970 מונה שרון לאלוף פיקוד הדרום והחזיק בתפקיד הזה עד לפרישתו מהצבא ביולי 1973. אין בספר  פרטים על הנסיבות למינוי הזה ולהשתחררותו מהצבא; וגם לא מידע ייחודי על הצלחתו של שרון, כאלוף פיקוד הדרום, למגר את הטרור ברצועת עזה ב-1971.  

במלחמת  יום הכיפורים היה זה שרון היוזם והמוציא לפועל של מבצע  צליחת תעלת סואץ. כבר ביום הראשון של המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, למשמע הכישלונות של צה"ל,  קבע שרון כי המלחמה תסתיים לאחר שצה"ל יחצה את התעלה. עוד בהיותו אלוף פיקוד הדרום דאג שרון להכין שלושה אתרים בקו סוללת הביצורים, בהם ניתן יהיה לפרוץ את הקו, כדי לאפשר לשריון הישראלי לחצות את התעלה במקרה הצורך (עמ' 59-56).   ב-16 באוקטובר, בתפקידו כמפקד אוגדה, הגיע שרון לאחד האתרים האלה ופיקד אישית על הריסת הסוללה בו בבולדוזרים, ולאחר מכן  חצו הטנקים הישראלים הראשונים את התעלה (עמ' 65). ב-17 בחודש נפצע  שרון קל בראשו בעת שפיקד על מבצע  הצליחה, עדיין בצד המזרחי, הישראלי, של התעלה. בהמשך היום  נקרא שרון לישיבה דחופה של פיקוד הדרום, בה בעזרתו של שר הביטחון, משה דיין, התגבר על ניסיונו של חיים בר לב להפסיק למעשה את מבצע הצליחה. מאחורי עמדתו של דיין הסתתר גם שיקול אישי – רצון לזכות בתהילה. ואכן עוד באותו היום, ב-17 באוקטובר הצטרף דיין לשרון בחציית התעלה, ובשעה 16:00  שניהם  כבר היו בצד המערבי, המצרי, של התעלה (עמ' 70).  עד כאן גרסת המחבר.

גרסה זו מתעלמת מכך ששרון, בהיותו אלוף פיקוד הדרום חודשים ספורים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, היה אחראי לפריסה הדלילה של הצבא הישראלי בקו המעוזים שלאורך התעלה ובסיני בכלל, שנותרה על כנה ערב המלחמה. זאת  מתוך זלזול ביכולותיו של הצבא המצרי ומתוך ביטחון מופרז בכושרו של הצבא הסדיר המועט  שהוצב בחזית הדרומית לבלום מתקפה מצרית אפשרית.  הנחות יסוד אלה, ששלטו בצה"ל,  נכשלו במלחמת יום הכיפורים – ושרון, שהיה שותף בולט לרברבנות הזו, נושא לכן, לדעתי, בחלק מן המחדל שבתחילת מלחמת אוקטובר, על אף שבקופה הזו כבר היה אזרח. כמו כן מתעלם המחבר מאי ציות לפקודות מצד שרון במלחמת יום הכיפורים. להערכתי, שרון לא מילא פקודות במלחמה משתי סיבות עיקריות. (1) מתוך אמונה כי הפקודות מוטעות וכי הוא בתור אלוף פיקוד הדרום לא מכבר עולה במומחיותו ואף בכישוריו מנותני הפקודות. (2) רצון לזקוף לעצמו את התהילה שבמבצע המרשים של צליחת התעלה, תוך ניצול גורם ההפתעה שבצליחה להתקדמות מהירה לכיוון קהיר.  זאת, במקום להרחיב  את ראש הגשר של הצליחה, בטרם לדהור מערבה לעומק מצרים – כפי שנתבקש בפקודות מצד הממונים עליו –  דבר שהיה יוצר עיכוב בהתקדמותו. בדומה לכך, העדיף שרון לשעוט לכיוון קהיר, במקום  לנסות לכבוש מחדש חלק מהעמדות של הצבא המצרי בצד הישראלי של התעלה– שוב כפי שנתבקש בפקודות מצד הממונים עליו –  עמדות בהן נאחז הצבא המצרי בעקשנות, דבר שחייב לחימה קשה שתוצאותיה לא היו ברורות.

בפוליטיקה

השאיפה לזכות בתהילה צבאית נועדה לקדם את הקריירה הפוליטית של שרון, בה החל  בתקופתו הקצרה כאזרח  בטרם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ובה המשיך לאחר המלחמה.  עוד לפני המלחמה יזם שרון את הקמת הליכוד, שכלל את גח"ל בראשות מנחם בגין ושתי מפלגות ימניות קטנות, במטרה לחזק את האופוזיציה, כך שתוכל לשים קץ לשלטונו  של המערך (מפא"י לשעבר). מטעם הליכוד בסוף דצמבר 1973 נבחר שרון לכנסת. על אף חברותו בליכוד, שמר שרון על הערכה רבה כלפי יצחק רבין, רמטכ"ל במלחמת ששת הימים וחבר בממשלת המערך בראשות גולדה מאיר (שהוקמה לאחר הבחירות של 1973), ורבין מצדו העריך את שרון. [יצוין, כי בתקופת כהונתו של רבין כרמטכ"ל ב-1967-1964, קידומו הצבאי של שרון חודש והוא מונה לראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף.] בהתאם לבקשת רבין, בהתמודדות בינו לבין שמעון פרס על ראשות הממשלה ב-1974 (לאחר התפטרות ממשלת גולדה מאיר), הביע שרון תמיכה ברבין (עמ' 72). לאחר שנבחר לראשות הממשלה, כבר ב-1974 הציע רבין לשרון – באמצעות אורי דן – לשמש יועצו לענייני ביטחון. זאת במטרה, לדברי רבין, להעלות את מורל הצבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים, לבצע שינויים מבניים בו, ולהוות משקל נגד להשפעתם של שמעון פרס, שר הביטחון, ומרדכי (מוטה) גור, הרמטכ"ל (עמ' 73). בינתיים שרון נאלץ להתפטר מחברותו בכנסת, בגלל תפקידו הבכיר במילואים. לאחר שבתחילה סירב, ביוני 1975 נענה שרון לבקשתו של רבין לכהן כיועץ ביטחוני, אך כבר בפברואר 1976 התפטר מתפקידו. לטענת שרון, התגלה רבין כראש ממשלה חלש, שלא הצליח לכפות את דעתו על שמעון פרס (עמ' 75).

לדעתי, בעצם  כהונתו של שרון כיועצו הביטחוני של רבין, אפשר לראות רמז למורכבות דעותיו הפוליטיות. יש לזכור כי בצעירותו, לפני קום המדינה, היה שרון חבר ב"הגנה" – ארגון צבאי שזוהה עם המרכז הפוליטי של היישוב ובעיקר עם מפא"י –  וכי שרון, כמו מרבית צמרת הפיקוד של צה"ל, בשנות ה-60 היה חבר במפא"י.   לכך יש להוסיף כי בתקופת כהונתו כיועצו של רבין, שרון היה מודע יותר מבעבר למגבלות כוחה הצבאי של ישראל, מגמה שתתגלה אצלו ביתר בירור כעבור כ-30 שנה. ראשיתה של התפכחות זו (שהייתה נחלת מדינאים ישראלים חשובים נוספים) נעוצה כנראה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ואכן, בספרו של אורי דן מצוטט שרון פעמים אחדות כאומר, כי לאחר מלחמת יום הכיפורים, בגלל תלותה הגוברת בארצות הברית,  איבדה ישראל במידה רבה את עצמאותה (לדוגמה עמ' 143).  

מעניין לציין, כי המחבר  אינו מונה בין הסיבות להתפטרותו של שרון, התנגדותו למדיניות המרוסנת של רבין בנושא התיישבות יהודית בגדה, שהותקפה על ידי הליכוד, או התנגדותו לקו המדיני הכללי של רבין. עוד ראוי לציין כי לשורות המפלגה שהקים שרון לקראת הבחירות לכנסת ב-1977 – "שלומציון" – ניסה שרון לגייס "יונים" פוליטיים ובהם יוסי שריד ויצחק נבון. בשיחה פרטית עם נבון, אישר שרון כי הוא "מוכן להחזיר את כל השטחים תמורת שלום", אך הוא אינו מפרסם זאת מחשש שיאבד את תומכיו. (יצחק נבון, כל הדרך: אוטוביוגרפיה [ירושלים: כתר 2015], עמ' 313.)

במאי 1977 הליכוד בראשות מנחם בגין הגיע לשלטון, ושרון נתמנה לשר החקלאות וליושב ראש הוועדה להתיישבות. הוא דאג להרחבה מסיווית של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, שהתבטאה בהקמת 60 ישובים באזורים האלה בתקופת כהונתה הראשונה של ממשלת בגין בשנים 1981-1977, ובתוספת של עוד 90 יישובים בהמשך שנות ה-80, עת המשיך שרון  לכהן כשר (עמ' 78). אך באותה תקופה עצמה, ב-1982, בתפקידו כשר הביטחון בממשלתו השנייה של בגין, החריב שרון את ההתיישבות היהודית בחבל ימית, כחלק ממילוי תנאי חוזה השלום עם מצרים, שנחתם ב-1979. לדברי שרון, הוא לא הסתפק בפינוי היישובים ממתיישבים, אלא הרס אותם, מחשש פן המצרים יישבו אותם ב-100,000 תושבים, דבר שעלול היה להביא בהמשך להסתננות רחבה של מצרים לישראל, כמו לצרכי עבודה,  ולמתיחות בגבול (עמ' 92-91).

לא ייתכן, לדעתי, כי בעת הגשמת מפעל ההתיישבות הגדול ביהודה שומרון –  שבחלקו ממש הקיף ערים פלסטיניות גדולות בהתנחלויות על מנת למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני והקמת מדינה פלסטינית בעתיד –  טחו עיניו לגמרי מלראות שמא הוא מבזבז הון תועפות לשווא. זאת במיוחד לנוכח הלקח מפינוי חבל ימית, והוא שאין בכוחם של היישובים להכתיב את גבולותיה העתידיים של המדינה. מכאן,להערכתי,  היה בתוכנית ההתיישבות של שרון גם מרכיב פופוליסטי. הוא החליט להתייצב בחזית המחנה הימני העולה, כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות האישיות.

בנושא מלחמת לבנון הראשונה, שכוונה נגד הנוכחות הצבאית של אש"ף בארץ זו  והתנהלה בחודשים יוני-ספטמבר 1982, אין למחבר חידושים – מלבד אולי תיאורים דרמאטיים על מפגשיו של שרון, שר הביטחון בממשלתו השנייה של בגין החל מ-1981, עם מנהיגי לבנון, תוך סיכון אישי לחייו. יצוין, כי בתקופת מלחמת לבנון היה המחבר יועץ התקשורת של שרון ונלווה אליו.  לדברי המחבר, עוד לפני מלחמת לבנון, הורה בגין  למוסד לחסל את מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת,  בהנחה שהדבר יביא להתמוטטות אש"ף, אך המוסד לא מילא את הפקודה. שרון, מצדו, נוהג היה להתעניין אצל נציג המוסד בדבר ביצוע הפקודה, אך זה נהג להתחמק  בהודעה שהמוסד פועל בנדון (עמ' 102-101). בעת המצור הישראלי על ביירות – באמצעות השליח האמריקאי פיליפ חביב (Philip Habib) ודרכו לממשלת לבנון – העביר שרון לערפאת את המסר הבא. "אתה יכול לצאת מביירות בשלושה דרכים: באוטובוס לדמשק, בסירה, או בארון מתים" (עמ' 102). השליח חביב דרש משרון לסגת מכביש ביירות-דמשק ולהפסיק את המצור על ביירות, תוך איום בשם הנשיא רונלד רייגן להציב את הצי השישי מול חופי ביירות – אך שרון לא נכנע ללחץ אמריקאי והשיב כי ישראל לא תרפה עד שערפאת ייצא מביירות (עמ' 103). כאשר נענה לבסוף ערפאת לדרישה הישראלית והוא יחד עם אנשי אש"ף עלו על סירה, שרון וצלפים ישראלים צפו במנהיג הפלסטיני, אך שרון הורה לצלפים לא לירות בו. זאת בהתאם להבטחתו של בגין לאמריקאים כי ישראל לא תנסה להתנקש בערפאת בזמן גירושו מביירות (עמ' 106). ואולם מייד לאחר השלמת פרק הגירוש, כבר בתחילת ספטמבר שוב היה שרון נחוש בדעתו כי חייבים לחסל את ערפאת (עמ' 107).

המחבר פוטר את שרון מכל אחריות לטבח בפלסטינים במחנות הפליטים "סברה" ו"שתילה" שבעיר ביירות, שבוצע על ידי מיליציות נוצריות, ה"פלנגות" (בעלות בריתה של ישראל דאז), באמצע ספטמבר 1982. זאת בניגוד למסקנות של ועדה ממלכתית ישראלית בראשות השופט כהן (Kahan), אשר קבעה  בפברואר 1983 כי על שרון להתפטר מתפקיד שר הביטחון, כאחראי בעקיפין לטבח. הוועדה טענה כי על שרון היה לצפות מראש לאפשרות של טבח בפלסטינים מצד הפלנגות ולנקוט מבעוד מועד באמצעים למניעתו. לטענת המחבר, גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים רבים גרמו להרשעתו העקיפה של שרון ובהם לא רק שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה דאז וראש האופוזיציה. לכך נוספו אישים בליכוד, שראו בשרון מתחרה פוטנציאלי בהתמודדות לרשת את בגין ורצו בסילוקו; הרמטכ"ל רפאל איתן, כדי לטהר את עצמו, ומסיבה זו גם קצינים בכירים אחרים; המוסד, בגלל שטיפח קשרים עם הפלנגות ומכאן עלול היה  להיות מואשם בטבח. ואם לא די בכל אלה, נעזר שרון בהופעותיו בפני הוועדה בעורך דין בלתי מוצלח (עמ' 115-112).  לאחר התפטרותו של שרון מתפקיד שר הביטחון, עת מצא עצמו בשפל הקריירה הפוליטית שלו (הוא נשאר לכהן בממשלת בגין כשר בלי תיק) – בפברואר 1983 העז אורי דן להשמיע את נבואתו לעיתונאים בארץ ובחו"ל בזו הלשון: "מי שאינם רוצים את שרון כשר הביטחון, יום אחד יקבלו אותו כראש ממשלה" (עמ' 122). נבואתו של המחבר התבססה על ההנחה, כי בעת מלחמה יבחר העם בשרון לראש ממשלה, בתור מנהיג בעל ניסיון צבאי מוצלח – דבר שאכן עתיד היה  להתקיים  ב-2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה.

אחרי שנאלץ להתפטר מתפקיד שר הביטחון עברו על שרון "שנים רזות". הוא המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלת יצחק שמיר בשנים 1984-1983, ובדומה לתקופת כהונתו בתפקיד הצנוע הזה בשלהי ממשלת בגין, היה מתוסכל ושקל להתפטר מהממשלה. המחבר מתעלם כמעט מתקופת כהונתו של שרון בממשלות אחדות לאומית (שהתבססו על  מפלגת העבודה והליכוד)  בשנים 1990-1984, עת מעמדו התאושש.

שרון התנגד להסכם אוסלו מספטמבר 1993 ולתהליך  אוסלו שבעקבותיו. באוגוסט 1995 שרון אף פתח בשביתת רעב מול משרד ראש הממשלה, יצחק רבין, בירושלים. השביתה נמשכה שמונה ימים (עמ' 136). עם זאת שרון, בראיון מאוחר שנתן למחבר (ב-1998?) ומתוך פרספקטיבה היסטורית, ניסה להמעיט מהתנגדותו להסכם הזה. לטענתו, התנגדותו להסכם נבעה בעיקר כיוון שנחתם עם ערפאת, בו המשיך לראות אויב. שרון אף רמז בראיון,  כי לולא ממשלתו של רבין הייתה נשענת על מפלגת השמאל מר"צ, ובמקום זה היה רבין מקים קואליציה עם הליכוד, היה ניתן להתקדם בתהליך השלום. עוד טען שרון, כי על אף חילוקי הדעות לגבי תהליך אוסלו, הוא המשיך לקיים שיחות ענייניות בנושאים ביטחוניים עם ראש הממשלה רבין (עמ' 138-136).

עלי לציין, בגרסה הזו שרון מתעלם מהתנגדותו הקולנית  חוצבת הלהבות של הליכוד לתהליך אוסלו בתקופת ממשלת רבין בשנים 1995-1993, התנגדות  שהפכה את הצטרפותו של  הליכוד לממשלת רבין כבלתי מתקבלת על הדעת. על כך שבהתנגדותו הנחרצת של שרון  לתהליך אוסלו  בזמנו בשנים 1995-1993 היה מימד דמגוגי-אופורטוניסטי, ניתן להסיק מהתנהלותו בממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו בשנים 1999-1996. בתור שר התשתיות הלאומיות, התנגד שרון להסכם חברון מינואר   1997  –   אך לאחר שמעמדו הועלה לדרגת שר החוץ תמך בהסכם וואי (Wye)   באוקטובר 1998, שהיווה המשך ברור לתהליך אוסלו. השריד מהתנגדותו להסכם אוסלו נותר בסירובו ללחוץ את ידו המושטת של ערפאת במהלך הדיונים על הסכם וואי. נראה שלכל המאוחר כבר בסוף שנות ה-90 הגיע שרון למסקנה כי הקמתה של מדינה פלסטינית היא בלתי נמנעת וזאת בעקבות הסכם אוסלו  ב-1993 וחוזה השלום  עם ירדן ב-1994 – שהוציאו מכלל אפשרות את פתרון השאלה הפלסטינית במסגרת ירדן (עמ' 174).

המחבר טוען כי שרון כשר חוץ, כבר בביקורו ברוסיה  בינואר 1999 הצליח לרקום קשרים עם נשיאה לעתיד, ולדימיר פוטין, תוך ניצול האינטרס המשותף של שתי המדינות במלחמה נגד טרור ערבי-מוסלמי. בפגישה ב-1999 פוטין [בתור ראש "שירות הביטחון הפדראלי" FSB] דיבר עם שרון על טרוריסטים ערבים, כולל אל-קאעדה, המסייעים למורדים בצ'צ'ניה. שרון,מצדו, הבטיח לפוטין כי הוא יעביר לו מידע בנושא טרור ערבי. שנים לאחר מכן, כאשר פוטין בתור נשיא רוסיה טלפן לראש הממשלה שרון [בספר אין תאריך, אך כנראה בסביבות 2002] להביע את תנחומיו בעקבות פעולת מחבלים  פלסטינים נגד אזרחים ישראלים, הוא המשיך: "אינך צריך לספר לי על ערפאת. אני מכיר אותו היטב" (עמ' 151). להערכתי,  מבחינה מילולית הציטטה הזו מדברי פוטין, יכולה גם להתפרש כהתחמקות של נשיא רוסיה  מניסיונו המשוער של שרון לגרור אותו להרשיע את ערפאת במעשי טרור. מכל מקום, בניגוד לרושם שמנסה ליצור מחבר הספר, באינתיפאדה השנייה נקטה רוסיה בראשות פוטין עמדה מאוזנת, תוך הטלת האחריות למצב על שני הצדדים, הימנעות מהטלת האחריות לטרור על הרשות הפלסטינית והמשך ההכרה בערפאת כמנהיגה.

ב-28 בספטמבר 2000 עלה שרון להר הבית. לדברי המחבר, נועד הביקור לשלוח מסר לראש הממשלה, אהוד ברק, נגד ויתור על המקום הזה לערפאת ונגד מדיניות הוויתורים של ממשלתו בנושא הטריטוריאלי בכלל. המחבר מצדיק את הביקור. לדבריו, הוא שהגה את רעיון הביקור באוזני שרון כבר באוגוסט 2000, אך ההחלטה לבצעו בספטמבר הייתה של שרון עצמו. לטענת אורי דן, כבר באפריל 2000 קבעו גורמי  המודיעין בישראל כי ערפאת החליט לחדש את מעשי האיבה, תוך ניצול התירוץ הראשון שיזדמן – כך שאין לטעון כי לולא הביקור בהר הבית לא הייתה פורצת האינתיפאדה השנייה (עמ' 160-157). עם זאת המחבר גם מביא את הערכתו של בנו של שרון, עמרי, לפיו הביקור בהר הבית לא היה צעד נבון (עמ' 160).  לדעתי, העלייה להר הבית הייתה צעד דמגוגי מובהק מצד שרון, שנועד לחזק את מעמדו כמנהיג הימין בכלל ומנהיג הליכוד במיוחד, לנוכח הציפייה לאפשרות של הקדמת הבחירות. הביקור לא השפיע כהוא זה על נכונותו של  אהוד ברק לעשות ויתורים לפלסטינים, אך מאידך גיסא, סיפק לערפאת את התירוץ, לפתוח באינתיפאדה, מייד למחרת הביקור, כפי שמודה אורי דן בעצמו. על חוסר התבונה שבביקור תעיד העובדה כי מאז ספטמבר 2000 לא חזר שרון לבקר בהר הבית, וביקוריהם של יהודים בהר נאסרו על ידי ממשלה בראשות שרון למשך שנים. 

בראשות הממשלה

ב-6 בפברואר  2001 נבחר שרון לראש ממשלה בבחירות אישיות. הוא טרח להזכיר לאורי דן, לזכוּתו, כי הוא היה היחיד שהאמין בכך כבר ב-1983. שרון והמחבר הודו בחצי פה בקיומו של קשר בין עלייתו של שרון להר הבית לבין בחירתו לראשות הממשלה כעברו 132 ימים – אך רמזו על קשר מיסטי.  להערכתי, הקשר הלוגי בין שני האירועים ברור. עלייתו של שרון להר הבית עוררה גל של אלימות נגד ישראל במחנה הפלסטיני, שהפך לאינתיפאדה, ותחושת חוסר הביטחון של אזרחי ישראל בעקבותיה העלתה את שרון לשלטון. המחבר מייחס את ניסיונות ההידברות  בין ממשלת שרון, בחודשים הראשונים לשלטונה, לערפאת, באמצעות שר החוץ שמעון פרס, ליוזמות של פרס. זאת תוך התעלמות ממאמציו של שרון עצמו להידבר עם ערפאת עוד לפני עלייתו לשלטון וגם בתחילת שלטונו, באמצעות בנו, עמרי.

המחבר גם מתעלם מכך, כי על אף העלייה הדרמאטית בפיגועים נגד אזרחים ישראלים בשנה הראשונה לשלטונו של שרון, ממשלתו  גילתה יותר איפוק לטרור הפלסטיני, בהשוואה לממשלה הקודמת, בראשות אהוד ברק.  דוגמה בולטת לכך הייתה היעדר תגובה צבאית מצד שרון  לפיגוע  הגדול במיוחד בדולפינריום  בתל אביב ב-1 ביוני 2001. במעשה הטרור הזה נרצחו 21 אזרחים, רובם בני נוער, ולמעלה מ-100 נפצעו. לפי אורי דן, שרון לא נענה להצעות של שירותי הביטחון והמודיעין להגיב באופן נקמני, לא רק מחשש כי הרג אזרחים פלסטינים יפגע בתדמיתה של ישראל בעולם, אלא גם מסיבה אישית. שרון חשש כי תגובה כזאת, תגביר את הקולות להעמיד אותו לפני בית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה, כפי שנעשה לנשיא סרביה לשעבר, סלובודאן מילושביץ (Slobodan Milosevic)   (עמ' 185). הסבר זה אפשר להרחיב לדעתי. התדמית הניצית של שרון והאסוציאציה בינו לבין הטבח בפלסטינים בסברה ושתילה ב-1982, כל זה הרתיע את שרון – בהשוואה לברק בעל התדמית הפרגמאטית, אשר שמו לא היה קשור למעשי טבח  – מנקיטת תגובה צבאית חריפה נגד הטרור הפלסטיני.

ואולם, בעקבות התגברות מתמשכת בטרור הפלסטיני, החל שרון לנקוט בהדרגה במדיניות קשוחה יותר. באוגוסט 2001, לאחר פיגוע פלסטיני נוסף,  השתלט שרון על ה"אוריינט האוס" (Orient House) בירושלים – מבנה אשר שימש מעין מוסד רשמי של הרשות הפלסטינית (עמ' 187-186). החל מדצמבר הטילה ישראל סגר על ערפאת במתחם שלו (המוקטעה) ברמאללה. לבסוף, לאחר פיגוע רחב היקף במלון פארק בנתניה במארס 2002, פתח שרון במבצע צבאי בשם "חומת מגן", שנועד  למגר את  ריכוזי הטרור הפלסטיני בגדה המערבית, ואכן הביא לצמצום דרסטי בפיגועים נגד אזרחים ישראלים. בספר אין סיקור מפורט של המבצע הזה. המחבר טוען, כי שרון נמנע לחסל את ערפאת או לגרשו, לא רק בגלל התנגדותם של צה"ל, השב"כ והמוסד לצעד כזה, אלא כיוון ש"ידיו של שרון היו כבולות על ידי הבטחתו לג'ורג' בוש [נשיא ארה"ב]" (עמ' 202). לדברי המחבר עוד במארס 2001 נענה שרון לבקשתו של בוש לא לפגוע בערפאת.

ב-24 ביוני 2002 נשא הנשיא בוש נאום בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני בו קרא לפלסטינים "לבחור מנהיגים חדשים", כלומר להחליף את ערפאת, וגם לחדול מטרור ולפרק את תשתיותיו. לטענתו של אורי דן, הנאום הזה, בו נענה בוש לחלק מתביעותיו של שרון, נכתב בהתייעצות מילולית הדוקה עם אריה גנגר (Genger), איש עסקים אמריקאי-ישראלי וידידו הקרוב של שרון (עמ' 208). בנאומו ביוני העלה בוש גם את תוכניתו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שכונתה "מפת דרכים" – פתרון  בצורת קיום שתי מדינות, ישראל ופלסטין. ב-25 במאי 2003, לאחר שנבחר שרון בשנית לראש ממשלה, ממשלתו  הייתה הממשלה הראשונה בישראל, שהסכימה להקמתה של מדינה פלסטינית, לצדה של מדינת ישראל, בתנאים מסוימים. בראיון עם המחבר טען שרון, כי הקמתה של מדינה פלסטינית בלתי נמנעת, וכי לא ראוי שישראל תשלוט על עם אחר, קרי הפלסטיני (עמ' 227). להערכתי, היה בכך סימן למפנה ברור בהשקפתו הפוליטית של שרון ומעברו מימין של המפה הפוליטית בישראל, למרכז.

ואולם, אחד השרידים לקיצוניותו הימנית של שרון, לדעתי, נותר בצורת יחסו לערפאת. לפי המחבר, בפגישה עם בוש ב-14 באפריל 2004, הנשיא לא נתן לשרון אור ירוק לחסל את ערפאת, אך גם שלא כבעבר, לא ניסה לחייבו לכך (עמ' 246). מנקודת ראותו של שרון, לא היה ערפאת אויב אתו ניתן לעשות שלום, כי אם פושע נוסח היטלר (עמ' 247). בראיון עם אורי דן בספטמבר 2004 אמר שרון במפורש כי הוא "אינו רואה הבדל" בין ערפאת לשייח אחמד יאסין, מנהיג החמאס, וכי "אותו  עיקרון" שהופעל ביחס ליאסין, קרי חיסול פיזי, יופעל ביחס לערפאת בזמן המתאים (עמ' 234). המחבר רומז למעורבותו של שרון במות ערפאת, בלי לפרט את טבעה (עמ' 247). יצוין, כי ערפאת, לאחר שמצב בריאותו הידרדר, הוטס באישורו של שרון לטיפול רפואי בצרפת, שם נפטר ב-11 בנובמבר 2004. 

שרון העלה לראשונה את תוכניתו לנסיגה חד צדדית מרצועת עזה ולפינוי היישובים בה בפגישה סודית עם שליח הבית הלבן ברומא בנובמבר 2003. התוכנית הפתיעה את האמריקאים (עמ' 240). בראיון עם המחבר בספטמבר 2004 טען שרון, כי על אף הכאב שבפינוי היישובים, התוכנית משרתת את כלל האוכלוסייה בישראל ואת עצם קיומה. בזכותה קיבלה ישראל הבטחה כתובה מהנשיא בוש, שכללה התנגדותו לשובם של הפליטים הפלסטינים מ-1948 לתחומי מדינת ישראל והכרתו ב"גושי התיישבות יהודיים גדולים"  ביהודה ושומרון (עמ' 237). כשנשאל שרון באותו הראיון, האם צדק כאשר חיזק את היישובים בעבר, או הוא צודק כעת, כאשר הוא מפנה אותם, ענה, כי צדק אז וצודק גם כעת, וכי שינוי במצב מחייב שינוי במדיניות. המחבר מוסיף, כי כאשר העלה שרון את תוכנית ההתנתקות בגיל 76 בוודאי חשב על מקומו בהיסטוריה. מכל מקום חשב, ממשיך המחבר, כי בהיעדר פרטנר פלסטיני לשלום, צריך למצוא דרך להקטנת החיכוך בין הצדדים. שרון בהחלט צפה, כי גם לאחר פינוי רצועת עזה, וארבעה יישובים בצפון שומרון, לא תהיה התקדמות להסדר עם הפלסטינים "למשך זמן ארוך" וישראל תמשיך להילחם בטרור (עמ' 243). בהתאם לכך, ממשלת שרון בנתה גדר ביטחון בין ישראל לבין חלק מהשטחים הפלסטיניים בגדה. תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בוצעה באוגוסט-ספטמבר 2005. בראיון עם המחבר בספטמבר 2005, לאחר היציאה מעזה, הבטיח שרון תגובה חריפה במקרה של ירי מרצועה לעבר ישראל וסבור היה כי כעת תגובה כזו תזכה להבנה בדעת הקהל המערבית ולא  תגונה [ אשליה לה היו שותפים מרבית הישראלים] (עמ' 256-255). עוד טען בראיון כי על הרצועה להיפתח כלפי מצרים והים, וכי על ישראל לשחרר את עצמה מאחריות כלפי עזה (עמ' 269).

לאחר הפינוי מעזה, עקב התגברות ההתנגדות  לשרון בתוך מפלגת הליכוד, בנובמבר 2005 הקים שרון מפלגה חדשה, קדימה, אליה הצטרפו חלק מחברי הליכוד, ובשלב מאוחר יותר, שלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה ובהם שמעון פרס. אורי דן התנגד להקמתה של קדימה. בדצמבר 2005 לקה  שרון בשבץ  מוחי, ממנו התאושש, וב-4 בינואר 2006 בשבץ שני, ממנו  כבר לא התאושש.

הערות  שלי

ההסבר שנותן המחבר למפנה הדרמאטי ביותר במדיניותו של שרון בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלקי ושטחי. ההסבר שיוחס לשינוי שחל אצל שרון על ידי יריביו בימין, ולפיו פינוי היישובים נועד לרצות את "התקשורת השמאלנית", וזאת כדי להפוך את שרון ליקירה ולגרום לה להמעיט בחשיפת פרשיות השחיתות שלו בתחום הכספי – גם הוא חלקי לכל היותר.

המפנה במדיניותו של שרון כלפי רצועת עזה ב-2003 נראה מדהים. עוד בתחילת השנה, בזמן מערכת הבחירות לכנסת, התנגד שרון בתוקף לפינוי  ולו יישוב מבודד אחד מהרצועה (כפי שהציע מנהיג מפלגת העבודה דאז, אברהם מצנע), הרי בסוף אותה השנה יזם בעצמו תוכנית לפינוי כל היישובים מעזה וליציאתו של צה"ל ממנה.  השאלה המתעוררת היא מתי שרון בינו לבין עצמו הגה את הרעיון של יציאה מעזה. שרון נהג לומר כי סוד אמתי, הוא סוד שאינך מספר לאף אחד, אפילו לא לעצמך (עמ' 233). אמירה זו רק מחדדת את השאלה.  אין בידי תשובה לשאלה – ואולם המפנה הפתאומי שניכר אצלו ב-2003 רק מחזק את השערתי שכבר הוזכרה לעיל, לפיה החל  מאמצע שנות ה-70 לקיצוניותו הלאומנית בשאלת ארץ ישראל  היה פן אופורטוניסטי מובהק. שרון ראה בכך אמצעי לקדם את מעמדו בקרב הליכוד ולהגיע לכיסא ראש הממשלה.

שרון עצמו נהג להסביר את החלטתו לצאת מרצועת עזה בכך שמכיסא ראש הממשלה המציאות נראית שונה. ניתן לפרש זאת כך: האחריות הכבדה לגורל האומה, המוטלת על העומד בראשה, מחייבת אותו לקבל החלטות קשות, אותן נרתע מלקבל בעבר. ביתר בירור אפשר לומר, כי שרון הגיע למסקנה כי שחרור ישראל משליטה ישירה  על אוכלוסייה פלסטינית עוינת של  למעלה ממיליון תושבים בעזה, משרת את עצם קיומה של מדינת ישראל. שרון למעשה פסק, כי שליטה על אוכלוסייה עוינת ברצועה עזה מקזזת את התועלת שבנוכחות צבאית קבועה בשטח הזה.

המפנה של שרון שיקף את השתלבותו בתהליך ההיסטורי במדיניותה של ישראל ביחס לשטחים הפלסטיניים שכבשה ב-1967, תהליך שהחל כבר אצל רבין בהסכם אוסלו ב-1993.  רבין קבע את העיקרון לפיו ישראל חייבת להיפרד ממרב השטחים הפלסטיניים שכבשה ב-1967, אך יש לעשות זאת בתמורה להסכם שלום. אהוד ברק, בתפקידו כראש ממשלה,  לאחר נסיגה חד צדדית וללא הסכם  של צה"ל מלבנון ב-2000, ופרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר, העלה לראשונה את הרעיון  בדבר יישום העיקרון של נסיגה חד צדדית ללא הסכם גם לשטחים הפלסטיניים. ואולם לברק, לנוכח הישענות הקואליציה שלו על פחות מ-40 חברי כנסת והיעדר תמיכה מספקת בדעת הקהל, לא היה שום סיכוי להגשים את רעיונו, שאף טרם גובש לתוכנית. שרון לעומתו,  הצליח לגייס תמיכה בתוכניתו מצד רוב  חברי סיעת הליכוד בכנסת – כאשר תמיכת המרכז והשמאל, כולל מרבית דעת הקהל הייתה בבירור מובטחת. בדיעבד התברר כי האינתיפאדה השנייה חוללה מפנה בדעת הקהל הישראלית בנושא השליטה בשטחים הפלסטיניים, או ליתר דיוק המשך החזקתה של ישראל בשטחים האלה הפך מהיאחזות  צודקת בנחלת אבות – לזרא. המפנה הזה חלחל גם בקרב רבים אפילו בליכוד הימני, כך שמנהיג כריזמטי ונחוש החלטה בדמותו של שרון הצליח לתרגם את השינוי הזה למעשים. 

כזכור, במקביל לפינוי עזה, פינה שרון ב-2005 ארבעה יישובים בשומרון. היה בכך סימן ברור לכוונתו להחיל את רעיון הנסיגה החד צדדית גם על חלקים מיהודה ושומרון; וממשיך דרכו בתפקיד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אכן התכוון בראשית 2006 לנקוט במדיניות זו. ואולם התגברות משמעותית בירי טילים מעזה לעבר מדינת ישראל בשנים הבאות שם קץ לרעיון הנסיגה החד צדדית בתקופת ממשלת אולמרט ב-2009-2006, ואף ביתר שאת בתקופת ממשלת בנימין נתניהו. עם זאת  לא הייתה בכוונת אף ממשלת הימין של נתניהו לחזור ולשלוט על רצועת עזה (להבדיל ממבצע צבאי למיגור ירי הטילים), קל וחומר לחדש את היישוב היהודי בה. בהסכמתו העקרונית של נתניהו להקמתה של מדינה פלסטינית, נראה כי גם הוא היה מעוניין ללכת בדרכם של קודמיו ולהינתק ממרב השטחים שמעבר לגבולות 1967, לו היה מוצא פרטנר לשלום.  

מתוך פרספקטיבה היסטורית התגלה שרון כמנהיג בנוסח דה גול ובגין. הילת הפטריוטיזם והכריזמטיות של המנהיגים האלה אפשרה להם לוותר על שטחים, שנחשבו על ידי רבים מעמם, ובמיוחד מציבור תומכיהם,  לחלק בלתי נפרד ממולדתם. בדומה לדה גול היה שרון למצביא מבריק שהפך למדינאי. אך בניגוד לדה גול ובגין, אשר שורשיהם היו בימין הלאומי, אפשר לראות בפרגמטיזם של שרון בתור ראש ממשלה חזרה לשורשיו במפא"י.  באופן פרדוקסאלי, היה זה הסַמָּן הימני לשעבר של הליכוד, אריאל שרון, אשר הגשים חלקית ב-2005 את חזונו המר של ישעיהו ליבוביץ', מ"השמאל הקיצוני" (בכל הקשור לשטחים) ב-1967, אותו השמיע כבר בעקבות מלחמת ששת הימים. ליבוביץ' כבר אז טען, כי מסיבות דמוגרפיות מוטב לישראל לצאת מהשטחים הפלסטיניים שכבשה ב-1967 מרצונה וללא קשר לעתידם הפוליטי, אחרת תיאלץ לעשות זאת.

Munro, Alice. Too Much Happiness (New York: Vintage Books, 2010). 304.pp

מונרו, אליס. יותר מדי אושר (ניו יורק 2010). 304 עמ'  [סיכום ספר]
אליס מונרו, ילידת 1931, היא סופרת קנדית הכותבת סיפורים קצרים. היא נישאה ב-1951 ואם לשלוש בנות מנישואיה הראשונים. ב-1972 התגרשה וב-1976 נישאה שנית. הסופרת זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בהם Man Booker International Prize (UK)  בשנת 2009 ופרס נובל ב-2013. קובץ הסיפורים שלפנינו "יותר מדי אושר" פורסם לראשונה ב-2009 ונקרא על שם אחד מעשרת הסיפורים בקובץ. כמו מרבית יצירותיה האחרות,  הסיפורים שבספר הזה מתרחשים במדינת מגוריה, אונטריו (Ontario) שבקנדה. עלילתם של חלק מהם מובאת בגוף ראשון מפי הגיבור – ולרוב הגיבורה – הראשי של הסיפור.  להלן תמצית הסיפורים שבקובץ, לפי סדר הופעתם. התמצית היא רק בָּבוּאה קלושה של המקור.

מימדים  Dimensions

במרכז הסיפור אישה אשר שלושת ילדיה הקטנים נרצחו בידי בעלה. בעקבות הרצח, נקבע כי הבעל בלתי שפוי והוא מאושפז במוסד סגור. אשתו, לאחר שעוברת תקופת ייסורים קשה, מחליטה למרות הכול לחדש את הקשר עם בעלה הרוצח ומבקרת אותו בקביעות. בעיניה, האדם הזה, אשר אישיותו דומיננטית והמבוגר ממנה בשנים רבות, עדיין מצטייר כאוטוריטה וכידען. ואכן, בזכות בעלה, שלימד אותה לבצע הנשמה מלאכותית בתקופת חייהם המשותפים בעבר,   היא מצליחה להחיות רוכב אופנוע, שנפצע בתאונת דרכים. הסיפור נקרא "מימדים", כיוון שהבעל באחת משיחותיו עם אשתו במוסד הפסיכיאטרי הסגור, טוען כי ילדיו ממשיכים לחיות ואף מאושרים, אלא במימד אחר, שהוא מעין עולם אחר. בסיפור ההזוי הזה בעיניה של אשתו, היא בכל זאת מוצאת איזושהי נחמה.

Fiction  סיפור

מורָה למוסיקה לשעבר בגיל הפנסיה, קונה קובץ סיפורים (מכאן השם Fiction). בקריאתה של  אחד מהם מתברר לה, כי הוא נכתב על ידי אחת מתלמידותיה למוסיקה – שהותירה אצלה חוויה עמוקה – וכי היא, המורה, מככבת בו. בעקבות זאת, היא נענית להזמנת מוכרת הספר, לחזור למחרת לחנות הספרים, כדי לזכות בהחתמת סִפרה על ידי המחברת. בזמן ההחתמה המורה מנסה לרמוז לסופרת מי היא. אך הסופרת, המחתימה באותו היום בצורה אוטומטית את ספריהם של קונים, מתייחסת למורתה המסורה באדישות מנומסת, כמו לשאר.

Wenlock Edge

אדם זקן, עשיר ותימהוני  מזמין סטודנטית לספרות אנגלית לארוחת ערב בביתו. זאת במקומה ובהסכמתה של חברתו לחיים הצעירה, שחלתה.  (החברה לחיים היא גם ידידתה של הסטודנטית ומתגוררת איתה באותו חדר שכור בתקופת הלימודים באוניברסיטה.) הסטודנטית מוסעת לביתו של האיש, ולפני כניסתה לחדרו היא מתבקשת על ידי האסיסטנטית שלו להסיר את כל בגדיה. היא מבצעת זאת, מצליחה להתגבר על המבוכה ואף נהנית מן הארוחה הדשנה עם מארחה, שלבוש באופן מלא. לאחר הסעודה, בהתאם לבקשת המארח, והיא עדיין בעירום מלא, היא מקריאה לו מיצירה ספרותית בשם Wenlock Edge. במשך כל שהותה עם מארחה, הוא אינו נוגע בה כלל, ורק מבקש פעם אחת בנימוס רב, לא לשבת עם רגליים מוצלבות. בחלוף פרק זמן קצר מהאירוע, הסטודנטית חשה בושה על התנהגותה ומרגישה כי האיש פגע בה, גם אם לא נגע בה.

בורות עמוקים Deep-Holes

ילד של אב גיאולוג, בזמן חופשה משפחתית, מועד ונופל לבקיע עמוק בקרקע (מכאן שמו של הסיפור)  אותה חקר אביו. אביו, בעזרת האם, מחלץ אותו מן הבור. לאחר טיפול רפואי הילד מבריא, מצטיין בלימודים – אך כבר בנעוריו   נוטש את הבית ובוחר באורח חיים היפי hippy)), תוך מיאוס בסדר החברתי הקיים.  הקשר בינו לבין משפחתו ניתק. כעבור שנים רבות, פגישה בין האם, שכבר קשישה, לבין בנה –  החי בקומונה ובעוני – לכאורה אינה מניבה תוצאות.

רדיקלים חופשיים  Free Radicals

מפגש בין רוצח לחולה סופנית בסרטן. על אף השוני התהומי בין שתי הדמויות כנראה יש  ביניהן משהו מן המשותף. השם "רדיקלים חופשיים" ייתכן שרומז כי התנהגות שני הגיבורים המרכזיים שבסיפור דומה לזו של רדיקלים  חופשיים בכימיה.   

 פנים Face

סיפורו של אדם שנולד עם מום בולט:  אחד הצדדים של פניו היה מכוסה בכתם לידה גדול. בילדותו נהג לשחק עם ילדה בת גילו, אשר פעם מרחה את פניה בצד אחד בלבד בצבע אדום. הילד סבור היה כי היא לועגת לכיעורו, ובעקבות זאת הקשר בין שני הילדים נפסק. חלפו שנים רבות, ובהגיעו לגמלאות נזכר  בעל המום, כי כבר בהיותו איש צעיר גילתה לו אימו מדוע צבעה הילדה את מחצית פניה באדום. אימו ספרה לו, כי לאחר ניתוק הקשר בינו לילדה, חתכה  הילדה את פניה בסכין עד זוב דם, בדיוק בצד שבו גם פניו שלו היו  פגועים. כלומר, הילדה צבעה את פניה בצד אחד דווקא מתוך הזדהות אתו  ואהבה כלפיו. וכעת, בגיל מבוגר למדי ואחרי שכבר הספיק להכיר נשים, תוהה האיש האם היה קורה משהו   לוּ היה פוגש את הילדה בתור אישה באחד משלבי חייו, ואולי עכשיו. והוא משיב לעצמו: "התשובה היא כמובן, ולזמן קצר, ולעולם לא" (עמ' 164).  לטעמי זהו הסיפור המרגש ביותר בקובץ, החודר לחוזק הרְגָשות של עולם הילדות.

נשים מסוימות Some Women

בעל החולה במחלה סופנית ומרותק למיטתו בביתו, מפתח חיבה כלפי מסאז'יסטית המטפלת בו. זוהי אישה שהשכלתה דלה והיא מנסה לעודד את רוחו של החולה בבדיחות גסות. באישיותה היא  היפוכה של אשת החולה המשכילה. כדי למנוע עוגמת נפש מאשתו כתוצאה מהקשר הזה, מחליט הבעל על ערש הדווי  להעביר מסר ברור לאשתו: הוא אינו מעוניין כי האישה הזו תמשיך לטפל בו, ובהתאם לבקשתו הוא מועבר לדירה שכורה ושם מסיים את חייו.

 משחק ילדים Child's Play

שתי ילדות מנצלות את היווצרותו של גל חזק באגם, המפיל את הרוחצים בו, כדי להטביע ילדה, אשר מעוררת בהן סלידה עמוקה. סלידתן מהילדה הייתה תולדה של פיגורה השכלי. הרצח התרחש ביום האחרון לפעילותו של מחנה קיץ, ועד שטביעת הילדה התגלתה, שתי הילדות כבר נאספו על ידי הוריהן והיו בדרכן הביתה. האירוע הזה ממשיך להשפיע לאורך כל חייהן של שתי גיבורות הסיפור. אחת מהן, בגיל מתקדם ובסמוך למותה, מחליטה להתוודות על הרצח לכומר. השנייה, אשר הסיפור מסופר מנקודת ראותה,  הופכת לאנתרופולוגית ומתמחה ביחס החברות השונות בעולם לאנשים בעלי מוגבלויות מנטאליות.  החברה המערבית מטפלת באנשים כאלה כבר מילדותם במסגרת חינוך מיוחד, אליו השתייכה הילדה שהוטבעה. על אף גישתה הנאורה, בתור אנתרופולוגית, כלפי המוגבלים – בניגוד לחֲבֶרתָה –  היא אינה מוכנה להכות על החטא מעברה. חיי שתי הגיבורות מצולקות.

יער Wood

אדם שנפצע כתוצאה מכריתת עץ ביער ומשווע לעזרה, ניצל בזכות אשתו המגיעה באופן בלתי צפוי ליער ברִכְבּה. הגעתה היא מקרית לכאורה, אך כנראה רומזת על הבנה עמוקה וקרבה מיוחדת בין שני בני הזוג –  קשר ייחודי שאינו ניתן להבחנה במבט שטחי.

יותר מדי אושר Too Much Happiness

עיבוד ספרותי לביוגרפיה של דמות אמתית, סופיה קובלבסקי  (Sophia Kovalevsky), סופרת ומתמטיקאית רוסייה, שגלתה מארצה למערב אירופה בשלהי המאה ה-19. הדמות מתוארת בצורת אפיזודות מחייה, בהן נישואיה, גירושיה  ומותה בטרם עת,  שמנע את קיום נישואיה השניים. חייה האישיים בעלילה שזורים בקריירה המקצועית המוצלחת שלה כמתמטיקאית, בתקופה בה עיסוקה של אישה במתמטיקה ברמה גבוהה נחשבה לתופעה חריגה ביותר. ואכן, על אף  זכייתה בפרסים יוקרתיים בתחום המתמטיקה בצרפת והוקרה מפרופסור בגרמניה – רק אוניברסיטה בשוודיה הסכימה להעסיקה בהוראה. 

                                                           * * *

בדומה לסגנונה הפשוט והישיר של אליס מונרו,  שאינו מבזבז מילים, כך מספר הדמויות בסיפוריה קטן, כאשר לדמויות המשנה ישנה תכלית ברורה: לאפשר להבין לאורן את ההתנהגות של הדמות העיקרית או הדמויות המרכזיות. הסיפורים מתאפיינים  בהבנה פסיכולוגית עמוקה  של נפש האדם; כמו בסיפור "נשים מסוימות", על הבעל החולה במחלה סופנית ומגלה משיכה לאישה אחרת, בגלל שהיא ההיפך מאשתו. בסיפורים על האב שרצח את ילדיו ("מימדים")  ובסיפור על שתי הילדות הרוצחות ילדה בת גילן ("משחק  ילדים"), המחברת מזכירה שוב שרק פסע קטן מפריד בין הנורמטיביות לקרימינליות  שבנפש האדם. אפשר לומר כי כל סיפור של הסופרת חושף נדבך ועוד נדבך בנפשו המורכבת, רבת הפנים  והבלתי נדלית של האדם.

היצירות מספקות כר נרחב לניתוח המניעים  שמאחורי התנהגותם של גיבוריהן. לדוגמה, להחלטתו של בנו של הגיאולוג, בסיפור "בורות  עמוקים", להינתק ממשפחתו ולחיות בקומונה של היפּים יכולות להיות סיבות רבות, ואלה מקצתן. ייתכן שמוחו נפגע כתוצאה מנפילה בבור בילדותו – על אף שאין להסבר הזה סימוכין בסיפור עצמו (לפי הסיפור הילד נפצע בגפיו); ואולי הוא נטש את הבית, כיוון שאביו לא חיבב אותו. אולי יש מן האמת בהסברו של אביו, כי בנו לא גילה עניין במין, ומכאן בצורך לרכוש מקצוע, כדי שיוכל לפרנס אישה ולזכות ממנה במין זמין על בסיס קבוע. זהו הסבר לגמרי לא רומנטי לחיי נישואים, המרגיז את אשתו של הגיאולוג – ואולם האמת היא שהבן אינו מתחתן ולא ידוע לנו אם היה לו קשר אינטימי עם נשים. לכל ההסברים האלה יש להוסיף מניע חשוב נוסף: ייתכן כי כבר בתור תלמיד אינטליגנטי במיוחד בתיכון הגיע הנער למסקנה בדבר הריקנות וחוסר התוחלת שבחיים הממוסדים, ופרש מהם. בהקשר זה יצוין כי גם המורָה למוסיקה, בסיפור  Fiction, ובעלה הראשון, אשר בעת לימודיהם התיכוניים  גם כן אובחנו כבעלי רמת משכל גבוהה ביותר, החליטו בצעירותם במקום לבחור בקריירה מבטיחה, לחיות חיי היפּים. רק בהמשך חייהם ניסו להתמסד.

בסיפוריה של אליס מונרו ניתן להבחין בקווים אוטוביוגרפיים.  הדמויות המרכזיות ביצירות הן נשים. מבחינה כרונולוגית, בדומה לסופרת,  רובן נולדו באמצע המאה ה-20 וחייהן נמשכות לתחילת המאה ה-21.  כמו אליס מונרו, הן  חוות את השינויים שהתחוללו מאז. לדוגמה, בתחום הטכנולוגי, השימוש במחשבים אישיים ובאינטרנט. בסיפוריה אנו עדים  לשינויים החברתיים והשינוי בערכים, כמו המתירנות בחיי המין, ההתנסות המינית עם בני זוג רבים, והפסקת הנידוי של ההומואים והלסביות. המחברת נמנעת להביע דעה על השינויים האלה, אך נראה שהיא מקבלת אותן בהבנה. ככלל, היא גם נמנעת מלשפוט את התנהגותן של גיבורות סיפוריה (או גיבוריהם) – מלבד הצדקת נשים שבחרו בקריירה, כנגד הביקורת שנמתחה עליהן בזמנן.  באחד מסיפוריה, בהקשר לשינוי בערכים, מזכירה הסופרת, כי הייתה תקופה שביטויים מסוימים, שכיום נחשבים לבלתי תקינים פוליטית, בעבר לא נחשבו לפוגעים, כמו "jewing a price down" (עמ' 190) [גם במובן של לרמות]. לפי מיטב זיכרוני, זו ההתייחסות היחידה אצלה ליהודים בקובץ הסיפורים הזה, בו אין שום דמות יהודית. בדמיון לאליס מונרו, אשר חלתה בסרטן ובגילה המתקדם בוודאי הרהרה במוות, חלק ניכר מגיבורות וגיבורי הקובץ הזה מסיימים את חייהם בין אם כתוצאה ממחלה (קובלבסקי ב"יותר מדי אושר") או כתוצאה ממחלה סופנית (כמו הבעל ב"נשים מסוימות"). אלה שטרם סיימו את חייהם, ברובם כבר הגיעו לגיל מבוגר למדי ומעגל חייהם קרוב להשלמה (כמו האיש עם כתם הלידה בסיפור "פנים").

אליס מונרו נחשבת לאחד מגדולי הסופרים של תקופתה, ואף לצ'כוב של ימינו. הייתי מוסיף אינטואיטיבית –  "אם לא למעלה מזה".

עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: בית ההוצאה כתר, 2002). [סיכום ספר].

עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: בית ההוצאה כתר, 2002). 593  עמ'. [סיכום וביקורת]

רומן אוטוביוגרפי חושפני של הסופר עמוס עוז, יליד ירושלים 1939. הספר נכתב בעיר מגוריו, ערד, והושלם בדצמבר 2001. הסיפור מתאר בהרחבה את סביו, סבותיו והוריו של המחבר, ואת ילדותו ונעוריו עד למות אימו בגיל 12. תיאור המשך נעוריו –  לאחר מות האם ומעברו לקיבוץ חולדה –   פחות מפורט, ומחייו הבוגרים מביא המחבר רק אפיזודות נבחרות בודדות.  על אף היותו ספר אוטוביוגרפי, הרי מבחינת תוכנו הוא מהווה אספקלריה חיה של התקופה – סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20: הגולה במזרח אירופה, היישוב בירושלים לפני 1948, ירושלים במלחמת העצמאות והחיים בארץ בשנות ה-50. בסיכום שלי הושם דגש על אותם פרקים בספר המתארים את תהליך התפתחותו של  עמוס  עוז לסופר, ועל  עמדתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

משפחת האב

האח של סבו של עמוס עוז מצד האב, אותו הכיר בתור "הדוד יוסף" היה דמות מפורסמת: פרופסור יוסף קלאוזנר, 1958-1874 [במקור קלוזנר: האות ל' בפתח והאות ו' בשורוק].  האיש השתתף בקונגרס הציוני הראשון וזכה להחליף כמה מילים עם הרצל, עלה לארץ מאודסה שברוסיה ב-1919 ושימש פרופסור לספרות ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית.   בדעותיו היה אנטי קומוניסט וציוני לאומני-ליברלי  בנוסח ז'בוטינסקי. עמוס עוז מעריך את כישוריו האינטלקטואליים של  יוסף קלאוזנר כמו שליטתו בחמש עשרה לשונות, בהן ערבית, פרסית וסנסקריט; ותרומתו ליצירת מילים יומיומיות פשוטות בשפה העברית, כמו עיפרון, חולצה וירחון. ואולם לרוב מוצג האיש  בספר בצורה נלעגת ואירונית, תוך הבלטת הניגוד בין ממדיו הצנומים של גופו וקולו הנשי הדק מחד גיסא, לבין דבריו הרמים בזכות ציונות הרואית ואף מיליטנטית. (על הלעג לאיש ראה לדוגמה עמ' 79, 84).  

אחיו של יוסף קלאוזנר, "סבא אלכסנדר", יליד 1880, היה גם כן ציוני נלהב  ואנטי קומוניסט עוד בתקופת נעוריו באודסה. אף על פי כן, לאחר השתלטותם של הבולשביקים על אודסה, מטעמי נוחות הוא לא מיהר לעלות לארץ ישראל, אלא היגר לווילנה (שהייתה באותה התקופה תחת שלטון פולין) ב-1921. רק לאחר שניסיונותיו להגר מפולין לארץ אירופית אחרת פחות אנטישמית נכשלו, הוא  עלה לארץ ב-1933 עם בנו הצעיר אריה, אביו של עמוס עוז. הבן הבכור של אלכסנדר, דוד, היה מרצה באוניברסיטת וילנה, לא עלה לארץ ונרצח בשואה. מבחינה פוליטית השתייך אלכסנדר קלאוזנר לזרם הרביזיוניסטי  ולממשיכו, מפלגת החרות, תיעב את מפא"י  והקיבוצים, ובסכסוך הישראלי-ערבי  החזיק בדעות מיליטריסטיות קיצוניות.

כבר באודסה, שימש ביתם של אלכסנדר קלאוזנר ואשתו שלומית סלון ספרותי, שזכה לארח את ביאליק וטשרניחובסקי. לאחר עלייתם ארצה, סלונם האינטלקטואלי של הזוג בירושלים היה צנוע. לפרנסתו עסק הסבא אלכסנדר במסחר, אך בנפשו היה משורר ורומנטיקן. בדומה לסתירה בין מסירותו לציונות והתעכבות עלייתו ארצה, הרי את אהבתו לירושלים ולשפה העברית הוא ביטא בשירים שחיבר בשפה הרוסית. גם לאחר 40 שנה בארץ, העברית שלו הייתה משובשת ורצופה טעויות כתיב. הרומנטיקה של הסב  באה לידי ביטוי לא רק בשיריו, כי אם גם באורח חייו. הוא התחתן עם אשתו שלומית כנגד כל הסיכויים – האימהות של בני הזוג היו אחיות, והכלה הייתה מבוגרת מהחתן ב-9-8 שנים. לאחר מות אשתו שלומית –   שהתגלתה כאישה שתלטנית –  זכה הסבא בן ה-77, אוהב הנשים, לחיים רומנטיים מלאים ועשירים במשך כ-20 שנה, עד למותו. הוא נפטר  ב-1977 כ-7 שנים לאחר מות בנו, אריה.

אריה, אביו של עמוס עוז,  יליד 1910, מבחינות רבות דמה לפרופסור קלאוזנר. כישוריו האינטלקטואליים היו מרשימים ביותר. הוא ידע לקרוא ב-16 או ב-17 לשונות והיה בעל ידע פנומנאלי הן בספרות הכללית והן בספרות העברית לדורותיהן. חלומו של האב היה להיות מעין ממשיך דרכו ויורשו הרוחני של דודו, הפרופסור קלאוזנר, חשוך הילדים. אבל לתסכולו הגדול, לאחר שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, הוא נאלץ להסתפק בעבודת ספרן בספרייה הלאומית בהר הצופים. בזמנו הפנוי חיבר  האב מאמרים ומחקרים מלומדים בתחום הספרות שהביקוש להם, מטבע הדברים, היה מועט. כישלונו להשתלב בהוראה באוניברסיטה העברית נבע מסיבות אחדות. הימנעותו של פרופסור קלאוזנר למנותו לאסיסטנט לעצמו, פן יאשימו אותו בנפוטיזם, וקיומם של מלומדים רבים במדעי הרוח בארץ, בהם בעלי תארים מאוניברסיטאות מכובדות בגרמניה, בהשוואה לכמות המשרות. בדומה לפרופסור קלאוזנר, היה האב רביזיוניסט בהשקפתו  הפוליטית. בהתאמה להשקפתו זו, ושוב בדומה לדודו, האב  העריץ את טשרניחובסקי, אך היה ביקורתי כלפי סופרים יהודים בעלי תוכן "גלותי", כולל ביאליק – דהינו סופרים שיצירותיהם התרכזו בחיי העיירה היהודית בגולה ולא בעם היהודי המתחדש, הבונה במולדתו והנלחם נגד אויביו. בתור רציונאליסט הוא גם לא שבע נחת מן המיסטיקה של הספרות ה"גלותית". אך בחלוף השנים שינה  האב את טעמו. בהגיעו לסביבות גיל  50  הוא מצא  במרתף הספרייה הלאומית מחברת נעורים של  י.ל. פרץ, ובהסתמך על החומר הזה  כתב עבודת דוקטורט על הסופר באוניברסיטת לונדון. גם לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט בלונדון בהצטיינות – עד סוף ימי חייו ב-1970,  ניסה  ולא הצליח למצוא עבודה כמרצה באחת האוניברסיטאות בארץ. לעומתו, בנו, עמוס עוז– כפי שמודה בעצמו – בזכות הצלחתו כסופר,  זכה להיות מבוקש  בתקן של  פרופסור לספרות במיטב האוניברסיטאות בארץ. עמוס עוז מוסיף: "ציפורן זרתו של אבא הייתה פרופסוריאלית  יותר מעשרה 'פרופסורים מוצנחים' כמוני" (עמ' 155). בהיעדר משרת מרצה, עבד האב במכון הביבליוגראפי של הספרייה הלאומית בגבעת רם, פרסם מאמרים רבים וחיבר ערכים לאנציקלופדיה העברית.  על אף האמפתיה הרבה שחש המחבר לאביו – הוא מרבה לתארו בצורה אירונית, כמו בשחזור שפתו המליצית ועושרו המילולי  לעומת חוסר יכולתו לבצע עבודות פרקטיות פשוטות. האב, מצדו, אשר זכה לראות את תחילת הצלחתו הספרותית של בנו, היה נוהג לשלוח לבנו תגובות  ביקורתיות למדי על יצירותיו, רוויות  בהערות על טעויות מילוליות. ואולם לאחר מות האב, נודע לעמוס עוז, כי בניגוד גמור לדברי הביקורת אותם שלח אליו באופן אישי –  אביו התגאה מאוד בהישגיו הספרותיים ורגז על מבקרים שהעזו להטיל דופי ביצירותיו.  

משפחת האם

 הסב מצד האם, נפתלי הרץ מוסמן נולד ברוסיה הצארית בעיר רובנו    (Robno) [כיום אוקראינה] ב-1889. הוא התייתם מאימו בגיל 12, ובנה את עצמו בכוחותיו בלבד, בהפכו משוליה בטחנת קמח לבעל טחנת קמח משגשגת ואיש עשיר. הרץ היה אדם נוח לבריות, אך התחתן עם אישה מרושעת בשם איטה. לזוג נולדו שלוש בנות, חיה ב-1911, פניה ב-1913 וסוניה ב-1916. הסב התייחס ברוחב לב אבהי  לעובדיו בטחנת הקמח, כך שאפילו בראשית השלטון הסובייטי, בזכות התערבות פועליו, לא נאסר או הוצא להורג כשייך למעמד העשירים, אלא הותר לו לנהל את טחנת הקמח שלו. בדעותיו היה האיש מעין קומוניסט בנוסח הסופר טולסטוי, שדגל בשוויון ובחיי פשטות, והתנגד לאלימות ומכאן גם לשיטות הבולשביקיות. בתחילת שנות ה-20 עברה העיר רובנו לשלטון הפולני, הרץ המשיך זמנית לפרוח כלכלית, עד שעקב התגברות האנטישמיות והאינפלציה, חסכונותיו אבדו. לאחר שמכר בחיפזון את רכושו ונותר למעשה  חסר כל,  עלה לארץ ב-1933. בארץ התגורר ליד חיפה, רוב  חייו בישראל עבד כעגלון, אהב את מקצועו ועבודה פיסית בכלל, ואף שבע נחת להיות "פרולטר".  התיאור של הסב הרץ מבוסס על מה שסיפרה לעמוס עוז דודתו סוניה, אחותה הצעירה של אימו. עוד סיפרה סוניה, כי היא זוכרת כיצד הרץ נהג להרכיב את נכדו הקטן עמוס בעגלתו והיה נותן לו  להחזיק את המושכות של הסוס, וכבר בעת אחיזת המושכות  נראה הנכד כלא מתאים לעבודה פיסית, וכקרוב יותר לקלאוזנרים מאשר למוסמנים.

אימו של עמוס עוז, פניה, הייתה בצעירותה חברה בארגון ציוני שמאלי, השומר הצעיר. היא למדה בבית ספר עברי של רשת "תרבות" ברובנו,  ומ-1931 למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה של פראג. פניה עלתה לארץ ב-1934 וסיימה לימודי תואר ראשון, במקצועות בהם החלה ללמוד בפראג, באוניברסיטה העברית. שתי אחיותיה של פניה גם כן עלו לארץ בשנות ה-30. על אף השכלתה הפורמאלית של האם וידיעתה לקרוא ב-7 או 8 לשונות – לאחר נישואים ולידה, כפי  שהיה מקובל באותה תקופה,  עסקה בעיקר במלאכת הבית, בתוספת מתן שיעורים פרטיים. בשעות הפנאי היא הרבתה לקרוא ספרים. סופרים אותם פגשה פניה, בעת שנלוותה לבעלה בשיחות אינטלקטואליות בבתי קפה בירושלים, התרשמו ממנה כ"קוראה בחסד עליון" (עמ' 465) ובעלת יכולת להיות סופרת בעצמה, וגם מיופייה ודקות טעמה.

ילדות

עמוס עוז, יליד 1939, היה ילד יחיד במשפחה. המשפחה גרה בשכונת כרם אברהם בירושלים בדירה צנועה, ואכילת בשר נחשבה למותרות.  כבר בילדותו התרשם מן הספרייה הענקית של "הדוד יוסף", שהכילה למעלה מ- 25,000 ספרים, ומהספרייה הגדולה של אביו. בהתאם לזיכרון הוריו של המחבר, בהיותו ילד בן 4 הוא ישב על ברכיו של המשורר טשרניחובסקי, שהתארח בביתו של פרופסור קלאוזנר. אך לפי זיכרונו של עמוס עוז, הוא נפל ונחבל בביתו של "הדוד יוסף" ורופא הילדים טשרניחובסקי (שאכן היה גם רופא)  הרימו, כדי לטפל בו. עוד בהיותו ילד, נלווה  עמוס אל הוריו בביקוריהם אצל הסופר שמואל יוסף עגנון; ובתחילת דרכו הספרותית, בהיותו איש צעיר, מסר עמוס עוז לידי עגנון את סיפוריו הראשונים. להערכת עמוס עוז, עם כל גדולתו של עגנון, חתן פרס נובל לספרות ב-1966, הרי האיש היה נגוע באהבה עצמית ובתאוות כבוד. כתוצאה מכך, התקשה, בלשון המעטה, להחמיא לסופרים ומשוררים אחרים, כי אם התייחס אליהם בלגלוג.

על אף אווירת הספרות והרוחניות ששררה בבית ובסביבתו הקרובה, הרי משתמע כי אהבתו הראשונה של הילד עמוס לא הייתה לספרים. כאשר השאירו אותו לנפשו, נהג לשחק במשחקים מסובכים, כולל משחקי מלחמה, שנעשו  באמצעות חפצים דוממים ששימשו לו כמבצרים, חיילים וכדומה – כלומר, כל כלי המשחק היו צעצועים פרי דמיונו. במחשקים שהמציא בעצמו, תוך שימוש בצעצועים שגם כן המציא בעצמו, אפשר לראות רמז להתהוותו של סופר, דהיינו לחיבור ספרים בעתיד פרי המצאתו ודמיונו. ואכן בפרק בספרו העוסק בטכניקה של כתיבתו הספרותית, מדמה המחבר בין כתיבת רומן ארוך לבין הרכבת כל העיר פאריס מגפרורים (עמ' 309-308). בעיסוקו כסופר היו ממדים של מרד, אך גם של המשכיות לדרכו של אביו. אביו של עמוס עוז רצה כי בנו יצליח במקום בו בעצמו לא הצליח לזכות להערכה הראויה – להיות חוקר בתחום מדעי הרוח וממשיך דרכו של פרופסור יוסף קלאוזנר. לעומת זאת עמוס עוז כסופר, בניגוד לדודו  הפרופסור ולאביו, שהעמיקו לחקור ספרים שכתבו אחרים – חיבר ספרים בעצמו, פרי דמיונו. ואולם, בעבודתו כסופר היה גם ממד של המשכיות לעיסוקו של אביו. לפי עמוס עוז, החוקר מלקט חומר מספרים ושוזר אותו במעין אריג, והסופר מלקט מילים, ביטויים ומשפטים ומשבץ אותם לסיפור. שתי הדיסציפלינות מתרכזות בכתיבה ובידיעת השפה.

בעידוד הוריו, בגיל חמש למד עמוס לקרוא ולימוד הקריאה בא לו בנקל. בגיל הזה לאחר שזה עתה למד את האותיות, הוא לקח כרטיס של אבא, רשם עליו "עמוס קלוזנר סופר" והצמיד אותו בנעץ אל חדרונו. לאחר שלמד לקרוא, התמכר לקריאת ספרים. עמוס נחשב לילד כישרוני מאוד, אך מוזר ומתבודד. הוא לא התחבר אל ילדים בני גילו – אך כבר בהיותו בן 8 בכיתה ב' התאהב במורתו זלדה, שעדיין לא הייתה נשואה. אפילו בחופש הגדול, כבר בשעה שבע וחצי בבוקר היה רץ לביתה ועוזר לה בעבודות הבית. לאחר מכן המורה הייתה מקריאה לו דברי ספרות ומשוחחת אתו בנושאים ספרותיים. עמוס הילד גם נהג להביא לה שירים שכתב. המורה זלדה, מצדה, לא סיפרה לו כי היא בעצמה כותבת שירים ואף פרסמה אחדים משיריה. לימים, תהפוך זלדה למשוררת עטורת פרסים, ועמוס עוז הסופר, עתיד לבקר אותה,  פעם אחת בלבד ב-1976,  באותה דירה צנועה בה המשיכה להתגורר בירושלים. לאהבה האינטלקטואלית-אפלטונית בזמנה בין המורה זלדה לתלמיד הילד עמוס, שהיה ללא ספק בוגר מבני גילו, היה גם ממד מיני סמוי. בהקשר לזלדה, התעוררו אצל עמוס הילד רעיונות בדבר אהבה מינית ממשית, עליה כבר קרא בספרים, אך ממנה  נרתע. (יצוין, כי המחבר רומז לחוויותיו המיניות הראשונות, כולל אוננות, כבר בסביבות גיל 4)  [עמ' 270-255].) כביטוי לאהבתו לזלדה, גבר שנהג לבקרה (ואתו היא עתידה הייתה להתחתן), עורר אצל עמוס הילד קנאה עמוקה עד כדי רצון לרצחו.

הרצון הנסתר לרצוח את המאהב של  אהובתו, משתלב עם מקרים בודדים של התנהגות מרושעת של המחבר בילדותו ובנעוריו עליהם הוא מספר. בתור מעשה קונדס הוא שפך פלפל לתוך כוס הקפה של אימו, גנב חצי לירה מארנקה של האם והכחיש את הגניבה (עמ' 248), נהג לפעמים לשקר ולהמציא צידוקים אינטליגנטיים מפותלים לשקריו. ככלל, עמוס הילד לא נענש גופנית ורק לעתים רחוקות הצליף בו אביו בחגורה על ישבנו. אך לרוב,  משתמע, היה ילד טוב, רגיש ומתייסר מפגיעה בזולת. אירוע מצער שהתרחש בקיץ 1947, בהיותו בן 8 וחצי,  המשיך לייסרו שנים רבות. עמוס נלווה אז לזוג יהודי מבוגר – אליו נמסר על ידי הוריו להשגחה זמנית – לביקור אצל משפחה ערבית בירושלים. (ניתן להבין כי היה  זה ביקורו הראשון בבית ערבי.) בזמן הביקור, בגן שבחצר, התפתחה שיחה בינו לבין ילדה ערבייה, עאישה –  שהייתה ממשפחה עשירה משכונת טלביה –   אותה ניסה להרשים. לשם כך – לשאלתה אם הוא יודע לטפס על עצים –  טיפס על עץ, שם מצא שרשרת עם כדור ברזל, החל לנופף בה, והכדור השתחרר ונפל על כף רגלו של אחיה הפעוט של הילדה. עמוס עצמו נפל מהעץ ונפצע בסנטרו. בעקבות התקרית, אביו של עמוס התקשר בטלפון למשפחת הפעוט, הביע צער עמוק ונכונות לשאת בהוצאות הריפוי של הילד – אך לא זכה למענה. לאחר שכל מאמצי הפיוס שלו לא הועילו, החליט  אביו של עמוס להתעלם מהפרשה. היא לא הוזכרה יותר בבית (עמ' 376-368). עמוס עוז, מצדו, לאחר מלחמת יוני 1967, השתדל לאתר את משפחת הילד, אך ללא הצלחה.

מלחמת העצמאות

הקושי  מצד אביו של עמוס עוז ליצור קשר עם משפחת הילד בקיץ 1947 נבע גם מהתגברות המתיחות בין יהודים וערבים, על רקע פרסום המלצות של הוועדה המיוחדת של האו"ם בשאלת פלסטינה (UNSCOP) בסוף אוגוסט. הוועדה המליצה על  יציאת הבריטים מן הארץ והקמת שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית וערבית. מדינות ערב וערביי פלסטינה הצהירו על נחישותם "להטביע בדם כל ישות ציונית שתנסה לקום ולו אף על שעל יחיד מאדמת פלסטין", כלשונם (עמ' 381). בארץ, הערבים נהגו לצאת בתהלוכות שטנה מן המסגדים, מלוות בקריאות לטבוח ביהודים. לנוכח העוינות המצמררת של הערבים ובהשפעת השואה באירופה שנסתיימה לפני כשנתיים בלבד, חשש כבד פקד את היישוב מכך ש"המוני ערבים צמאי דם, מיליוני מוסלמים משולהבים, יקומו ובתוך ימים אחדים ישחטו את כולנו. לא יותירו אף ילד" (עמ' 341).

עבור משפחתו של עמוס עוז השואה הייתה גם טרגדיה אישית. אחיו הבכור של אביו, דוד, אשר סירב להיכנע לאנטישמיות בפולין והאמין באמת ובתמים ביכולתם של היהודים להשתלב בחברה האירופית  ועל כן לא עלה ארצה, הוא וכל משפחתו נרצחו בשואה. על רקע הסיפור האישי הזה, עמוס עוז הסופר לועג לאפשרות ההתבוללות של יהודי אירופה ומצדיק בנחישות את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. הוא גם שם לקלס את ההפכפכנות בעמדת  אירופה הנגועה באנטישמיות כלפי היהודים: בעוד לפני מלחמת העולם השנייה, באירופה קראו ליהודים להסתלק מהיבשת לפלסטינה, הרי כעת בסוף המאה ה-20  באירופה קוראים ליהודים לצאת מפלסטינה  (עמ' 79, 131-130).

כתוצאה מפחד משואה נוספת, אפשרות עזיבתם של הבריטים את הארץ התקבלה בשכונתו של המחבר בירושלים, ומשתמע במקומות נוספים ביישוב, ברגשות מעורבים. בסתר ובלחש היו שקיוו כי אולי הברטים לא יעזבו, ואולי מנהיג היישוב, דוד בן גוריון  יגיע לאיזושהי פשרה עם הערבים, וכל זאת ימנע טבח ביהודים. ואולם הפחד מערבים נשכח כלא היה בשעה הגורלית של ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בארץ ישראל. אביו, אימו והשכנים של המחבר התקבצו סביב הרדיו הבודד, שהיה לאחד הדיירים,  והאזינו בדריכות לתוצאות ההצבעה באו"ם. בהיוודע תוצאות ההצבעה, שאגת שמחה אדירה פרצה בשכונה; ועמוס הילד בן ה-9, שבמצוות הוריו כבר הלך לישון בגלל השעה המאוחרת, זינק מן הדלת החוצה, הונף למעלה בידי השכנים החוגגים, וכך עבר מיד ליד עד שנחת על כתפי אביו. "אבי ואמי עמדו שם חבוקים...כאשר לא ראיתי אותם אף פעם, לא לפני אותו לילה ולא אחריו" (עמ' 403).

בחלוף  שעות ספורות בלבד לאחר החלטת האו"ם פתחו הערבים במלחמה נגד היישוב, ולאחר צאת הבריטים מארץ ישראל  במאי 1948,  צבאותיהן של חמש מדינות ערב הצטרפו למלחמה. היישוב היהודי בירושלים היה נתון במצור והופגז על ידי ארטילריה ירדנית, בסיוע קצינים בריטים, ששירתו בצבא הירדני. משפחתו של המחבר, כמו שאר תושבי ירושלים היהודים, סבלה ממחסור חמור במים ובמזון, וממארס עד ספטמבר 1948 לא היה חשמל בדירה המשפחתית. דירה קטנה זו, בזכות היותה דירת מרתף, הפכה למקלט לקרובי המשפחה (בהם "הדוד יוסף", סבא אלכסנדר וסבתא שלומית)  ולשכנים – סך הכול כ-25-20 נפשות. הבית כוסה בשקי חול, פגזים נפלו בחצר, ושכנים אחדים, אותם הכיר עמוס הילד, נהרגו בהפגזות בעת שלא שהו במקלט. עמוס הילד ובני גילו, ילדים בכיתות ג' ו-ד', תרמו למאמץ המלחמתי באיסוף שקים ריקים, לצורך מילוים בחול; ובאיסוף בקבוקים, לצורך הפיכתם לבקבוקי תבערה. אביו של עמוס גויס למשמר העם, אך משתמע כי לא נמצא מתאים לשאת נשק בגלל בעיות בריאות וראייה לקויה. האב גויס להצטרף לשיירה רפואית, שעמדה לעלות לאוניברסיטה העברית בהר הצופים באפריל 1948, אך קיבל פטור מפאת חום גבוה ובכך ניצל ממוות. השיירה הותקפה בעת שעברה בשכונה ערבית (שייח' ג'ראח), ו-77 מאנשיה, בהם רופאים בכירים, נרצחו ונשרפו למוות.

בספטמבר 1948 נכנסה לתוקף הפוגה בחזית הירדנית. לנוכח הסבל מהמצור ומההפגזות שפקדו את משפחתו בירושלים,  והתלאות והאבידות הכבדות של היישוב היהודי בכלל (6000 הרוגים מתוך אוכלוסייה של כ-600,000) – לא חש עמוס הילד סימפטיה למאות אלפי הפליטים הערבים שבחלקם נמלטו ובחלקם גורשו מהארץ. יתרה מזו. בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 עמוס היה נלווה לאביו לפגישות עם אינטלקטואלים תומכי מפלגת חרות, בהם גם המשורר אורי צבי גרינברג, וגם האזין לנאומיו של מנהיג מפלגת חירות, מנחם בגין, בקולנוע אדיסון בירושלים. חירות באותה  תקופה תקפה בחריפות את ממשלתו של בן גוריון כממשלה תבוסתנית, שלא ניצלה את מלחמת העצמאות כדי לשחרר את הר הבית ומקומות קדושים נוספים; ועמוס הנער, בהשפעת משפחתו מצד האב, היה שותף לעמדות חירות. כעבור כ-50 שנה, עמוס עוז הסופר מצדיק בדיעבד את גירושם החלקי של הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל ב-1948. לדבריו, על אף גירוש והימלטות של "מאות אלפי ערבים" משטח   מדינת ישראל, "למעלה ממאה אלף" נותרו. לעומת זאת,   בעת מלחמת העצמאות, "הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם 'טיהור אתני' יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה." המחבר ממשיך: בגדה המערבית וברצועת עזה לא נותר "אף  לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי הכנסת ובתי הקברות נהרסו" (עמ' 388). עמוס עוז מוסיף את הנימוקים הידועים  של מדינת ישראל להתנגדותה לשובם של הפליטים הפלסטינים לתחומה ובהם: (1) בעיית הפליטים היא תולדה של מלחמה בה התחילו הערבים ועליהם לשאת בתוצאותיה; (2) אפשר לראות בעלייתם של יהודי מדינות ערב לישראל ובהימלטות הפליטים הפלסטינים מישראל למדינות ערב ביטוי לחילופי אוכלוסייה. חילופי אוכלוסייה התרחשו בסכסוכים אתניים אחרים, כמו זה שבין הודו לפקיסטאן בעקבות יציאת הבריטים מהודו ב-1947, בלי שההינדים  שנמלטו מפקיסטאן תובעים לחזור אליה, ובלי שהמוסלמים שנמלטו מהודו תובעים את זכות השיבה. 

תחילת הנעורים ומות האם

לאחר מלחמת העצמאות, החל מכיתה ג' למד עמוס בבית ספר דתי "תחכמוני". בית ספרו הקודם, אשר שכן בדירה פרטית ובו הכיר עמוס את המורה זלדה, נועד ללימודים עד כיתה ב'. להמשך לימודיו החליט אביו החילוני של הילד לשלחו לבית ספר דתי, כברירת מחדל – לא היה מוסד חינוכי אחר בסביבה, מלבד בעל אופי שמאלני, אשר נחשב בעיני האב כגרוע מדתי. בבית הספר הדתי למדו בעיקר בני עניים ממשפחות מרובות ילדים, שהרבו להתעלל בעמוס ולהכותו, לאחר שגילו כי הוא חלש ונעלב בקלות. לפעמים, בהיותו מוקף במעגל של שונאיו – אולי כדי להקדים תרופה למכה – היה מכה את עצמו ונושך את בשר זרועו עד זוב דם. לעתים היה מנסה ומצליח לעכב את ספיגת המכות בספרו  סיפורי מתח  מאולתרים בהמשכים למתעללים בו (עמ' 437-436).

באותה תקופה, בתחילת שנות ה-50 היה עמוס הנער מחבר סיפורים בדמיונו גם בעת שישב בבתי קפה בירושלים. הדבר היה כך. הוא היה נלווה להוריו בפגישותיהם בבתי קפה עם סופרים ומלומדים, והיה מצטווה לא להפריע במהלך השיחות, שהיו מעל לבינתו. כדי להעסיק את עצמו בלי להפריע למבוגרים, היה מביט ביושבי בתי הקפה ולפי לבושם והתנהגותם היה ממציא עליהם סיפורים. בטכניקה הזו ממשיך הסופר עמוס עוז להשתמש עד עצם היום הזה. די לו להציץ באנשים שמסביבו כמו בעמדו בתור בקופת חולים או בסופרמרקט, כדי לבדות עליהם סיפורים. ואולם, בראשית תקופת נעוריו סיפורי האהבה שחיבר היו נעצרים "באימה על סף חדרי מיטות" – הרי כיום הוא מרחף פנימה כרואה ואינו נראה (עמ' 469).

בסביבות 1950 חלה הידרדרות במצבה  של אימו של המחבר. האם אשר נהגה לבצע למופת את כל עבודות הבית ובהן בישול, ניקיון וכביסה, חדלה בהדרגה לתפקד. היא גם הפסיקה לקרוא ספרים ואף תקפה אותה חרדה מפני רעש ואור; היא כמעט ולא אכלה וסבלה ממיגרנות ומנדודי שינה כרוניים. מצב זה ,  תוך עליות ומורדות – כולל פרקי זמן קצרים של התאוששות והבראה – אפיין את האם עד למותה ב-1952. האב והבן ניסו להחליף את האם בעבודות הבית וטיפלו בה במסירות. האב לווה כסף כדי להתייעץ ברופאים פרטיים וכדי לשלוח את אשתו זמנית לבית הבראה. כל זה לא הועיל, והרופאים אף לא הצליחו לאבחן את סיבות המחלה.

בתקופת מחלתה של האם נוצר נוהג קבוע בערבים. לאחר גמר עבודות הבית האב היה מתלבש יפה, מתבשם ומבקש רשות מאשתו לצאת לפגוש אנשים. בכך נתן להבין, כי בתור אדם אוהב שיחה, בכוונתו לפגוש את המשפחות אשר הוא ואשתו היו רגילים לארח בביתם לפני המחלה – אבל, כפי שמשער המחבר, ייתכן כי היה בוגד באם. בתור ילד, העדיף  עמוס להתעלם מעצם קיומה של האפשרות הזו, למרות היותו איכשהו מודע לקיומה. בתור אדם מבוגר, המחבר אומר כי הוא סולח לאביו (עמ' 504). האם מצדה, תמיד הייתה מרשה לבעלה לצאת בערבים, אך לפי עדויות קרוביה, הדבר פגע בה. באותן השעות המאוחרות של הערב, בהן האב היה נעדר מן הבית, נוצר קשר סמוי מהאב בין האם והבן, שאמור היה ללכת לישון. במקום השינה, האם הייתה מספרת לבנה סיפורים על עיר מולדתה רובנו ועל פראג. לעתים הייתה מתחילה בסיפור ומבקשת מהבן להמשיך בסיפור לפי דמיונו ואחר כך מחזירה את חוט הסיפור אליה. עמוס עוז מוסיף, כי באחד הלילות, לאחר שובו של האב, לא המשיכה האם לשכב במיטה המשותפת, אלא  "באה יחפה לחדרי, הרימה את השמיכה ושכבה בכותנתה לצדי וחיבקה אותי ונשקה לי...שאלה אותי בלחש...אם אני מסכים שאנחנו נתלחש לנו קצת הלילה?" (עמ' 461). הקטע הזה הוא רק אחד הביטויים הבולטים בספר לתסביך אדיפוס ביחסים בין עמוס הילד לבין אימו – תסביך אליו מתייחס המחבר בגלוי. לדבריו, עוד בתור ילד קטן חלם, באופן בלתי מודע, להציל את אימו היפהפייה מאביב החלשלש – אך בתחילת התבגרותו כניסותיה של האם למיטתו החלו להביכו, עד שבשלב מסוים עבר לישון לחדרו של האב, והאם ישנה בחדרו של עמוס ובמיטתו.

לטענת המחבר, האם התאבדה בינואר 1952 בעת שהתארחה אצל משפחת אחותה הבכורה, חיה, בתל אביב. מותה נגרם כתוצאה מנטילת תרופת שינה חדשה וחזקה מאוד – תרופה שלקחה לפי מצוות הרופא, לטיפול בחוסר השינה. העובדה כי  האֵם לא מצאה לנכון להיפרד מבנה ומבעלה ולא הותירה שום פתק להסביר את התאבדותה לכאורה – כל זה מחזק את השערתי כי לא מדובר בהתאבדות, כי אם באפשרויות אחרות. ייתכן שמדובר במוות מתרופה, שנלקחה בטעות במינון שגוי וללא כוונה להתאבד; או במוות כתוצאה מתרופה שלא התאימה למצבה של החולה. כמו כן, יש לקחת בחשבון  כי בתקופת המחלה האם איבדה חלקית את צלילות דעתה ולכן לא הייתה מודעת דיה למעשיה. (התנהגותו המוזרה לפעמים של עמוס בבית הספר "תחכמוני" – היה מכה את עצמו ונושך זרועו –   הושפעה מדברים דומים שראה את אימו עושה לעצמה.)

בעקבות מות האם הקשרים בין משפחת האב (הקלאוזנרים), לבין משפחת האם (המוסמנים) נותקו, כיוון שאחיותיה של האם ראו באב אחראי להתאבדותה, בגלל הסתגרותו במחקריו וחוסר טיפול מסור בה. היה זה הנער עמוס בן ה-12 במות אימו, שקישר בין שתי המשפחות. האב מצדו התאבל קשות על מות אשתו, את האשמות נגדו מצד משפחתה ראה כבלתי מוצדקות – אך גם רגז על אשתו בגלל  התאבדותה. כבר בחודשים הראשונים לאחר מותה סילק האב בקפידה מהבית את כל חפציה של אשתו ובהם בגדיה ותכשיטיה, מחברותיה ומעטפות עם תצלומי ילדותה – ממש לא הותיר שריד (עמ' 584-583).  גם עמוס הנער, בשבועות הראשונים לאחר הסתלקות האם שנא אותה, על שנטשה אותו ואת אביו, אף בלי להיפרד  מהם. לאחר מכן פקדו אותו רגשי אשמה והיה סבור כי התנהגותו הרעה לעתים כלפיה גרמה למותה. כעבור שנים אחדות מצא הסבר מעמיק יותר להתאבדותה והוא – התנפצות חלומות הנעורים שלה, לנוכח המציאות המשמימה בארץ. אין ספק כי האם הייתה גם מאוכזבת מהנישואים שלה, ובאחת השיחות האחרונות עם בנה בסמוך למותה אמרה לו: "יום אחד, כשתתחתן ותהיה לך משפחה...אל תיקח שום דוגמה מחיי הנישואים שלי ושל אביך" (עמ' 559).

לאחר מות האם המשיך האב לחיות כ-20 שנה, אך במשך התקופה הזו האב והבן  מעולם לא שוחחו על האם, כאילו לא הייתה. במקום זה, כמנהגם, בשנת מותה של האם ב-1952 הם דנו בנושאים אקטואליים (כמו הסכם השילומים עם גרמניה שהסעיר את המערכת הפוליטית) ולשוניים. האב גילה בקיאות רבה באטימולוגיה.  עמוס עוז טוען, כי עד לכתיבת הספר הזה הוא כמעט ולא דיבר על מות אימו עם אף אחד, אף לא עם אשתו וילדיו (עמ' 581). לאחר מות האם, המשיך עמוס הנער לקרוא בקדחתנות ספרים והיה מחליף ספר פעם ואף פעמיים ביום בחנות ספרים, אשר שימשה גם ספרייה. הוא הצטיין בזיכרון פנומנאלי, זכר היטב את מה שקרא, וכתב שירים, בהם שירי אהבה – על אף  שטרם התנסה בה.

כשנה לאחר פטירת האם, התחתן האב שנית. בעקבות נישואיו השניים של האב עברה המשפחה לדירה בשכונת רחביה ועמוס עבר ללמוד בגימנסיה רחביה. מות האם ונישואיו החדשים של אביו תרמו להחלטתו של עמוס הנער לעזוב את הבית. המחבר אינו מביא שום פרטים על אימו החורגת ושני אחיו החורגים (בן ובת) – אשר עתידים היו להיוולד בתקופה בה עמוס כבר עזב את הבית ועבר להתגורר לקיבוץ חולדה, ואביו שהה עם אשתו בלונדון לצורך כתיבת דוקטורט. המחבר אף אינו מזכיר את שמה של אימו החורגת, אך נמנע מלומר עליה מילה רעה.

החלטתו של עמוס לעזוב את הבית הייתה גם ביטוי לרצונו להשתחרר מאווירת המחנק של הספרים והרוחניות המוגזמת של אביו וסביבתו האינטלקטואלית. משתמע, כי "הקש ששבר את גב הגמל"  במעברו של עמוס  מן הבית לקיבוץ היה אירוע מביך. בעת שהאזין בליווי סבו, אלכסנדר, לנאומו של בגין בקולנוע אדיסון בירושלים, נתקף עמוס בצחוק קולני למשמע שימושו הרב של הנואם במילים "זיון" ו"הזדיינות". הנואם הנכבד, כמקובל בכלי התקשורת דאז, השתמש במילים האלה במובן של התחמשות או הצטיידות בנשק. אך הנער המתבגר, שהיה מודע למשמעותן הוולגרית של המילים, התפקע מצחוק לנוכח הבטחתו החגיגית של בגין, לפיה לכשהוא יהיה ראש הממשלה, כל העולם במקום ל"זיין" את מדינות ערב "יזיין" את ישראל. בתגובה להתפרצות הצחוק, סבא אלכסנדר הוציא את נכדו מן האולם וסטר לו. לטענת המחבר, התקרית הזו הרחיקה אותו מן האידיאולוגיה של מפלגת חירות.

בקיבוץ חולדה

בגיל 14 וחצי, כתלמיד מבחוץ בתנאים של פנימייה, הצטרף  עמוס לקיבוץ חולדה (ליד לטרון), כיוון שהקיבוץ ייצג את הניגוד הגמור לעולמו הביתי הירושלמי ממנו רצה להינתק. מבחינה אידיאולוגית, הקיבוץ ביטא השקפת עולם סוציאליסטית שמאלית – ניגוד להשקפת עולם האנטי קיבוצית הימנית שהייתה נחלת משפחתו מצד האב. כמו כן, החקלאות, קרי עבודת האדמה בקיבוץ הצטיירה  בעיני הנער כאנטיתזה לרוחניות התלושה  מן המציאות בירושלים. כחלק מרצונו להינתק מהאב הוא גם שינה את שם משפחתו. האב, מצדו, עקב ההידרדרות בלימודיו של בנו, השתמטותו מהליכה לבית הספר ופריקת משמעת, הסכים למעברו לקיבוץ – על אף שחיי השיתוף בו נגדו את תפיסת עולמו.

עמוס  הנער היה מודע לאי התאמתו לחיי קיבוץ מבחינות רבות. הוא לא התאים לעבודה פיזית קשה הן מבחינה גופנית, בתור ילד חלש, והן מבחינה רוחנית, בגלל נטייתו לשקוע בקריאת ספרים ובכתיבה. עם זאת סבור היה כי יצליח להתגבר על הקשיים האלה. עוד בטרם מעברו לקיבוץ, כבר בבית התחיל לאכול יותר ולהתעמל, ובהגיעו לקיבוץ  גמר אומר להפסיק את מה שניתן לכנות פעילותו הספרותית. הוא עשה מאמץ עליון להידמות לבני קיבוץ החסונים בביצוע עבודות פיזיות, קיבל בענווה ובהבנה את הטרטורים מצד בני גילו – אך לא הצליח להיטמע בקיבוצניקים.  בעיני בני הקיבוץ נראה הנער עמוס כחייזר, ולא רק מפאת אי התאמתו לעבודות חקלאיות. הרקע הרוויזיוניסטי של משפחתו מצד האב עורר בבני גילו חשד אידיאולוגי כלפיו. גרוע מכך. חבריו גילו כי הוא סופר ומשורר הכותב בסתר.

בלכתו לקיבוץ אכן נחוש היה עמוס להינתק מעולם הספרים והכתיבה, וגם מן הוויכוחים האינטלקטואליים – אך במהרה נוכח לדעת כי אין הדבר אפשרי. חברי הקיבוץ המשכילים ניהלו דיונים פילוסופיים  אפילו תוך כדי עבודתם, ועמוס חזר לקרוא ספרים בקצב קדחתני מהספרייה של הקיבוץ. הוא קרא ממיטב הספרות האירופית של המאות ה-19 וה-20, וכמו כן ספרי פוליטיקה והיסטוריה. אם בתחילה סבור היה כי על מנת להיות סופר עליו להתנסות בחוויות מן העולם הגדול בנוסח המינגווי – משימה בלתי אפשרית עבור נער בקיבוץ בפרט וחבר קיבוץ בכלל – הרי בהמשך נפתחו עיניו לאפשרות אחרת. הוא הבין כי ניתן לחבר סיפורים מעניינים העוסקים באנשים הרגילים והפשוטים לכאורה, אותם הכיר בשכונתו בירושלים ובקיבוץ חולדה. דבר זה עודדו לחזור לכתיבה. לאחר שנתפס  בכתיבת שירים, בהדרגה סביבתו השלימה עם זה, וחברי הקיבוץ אף החלו לבקש מעמוס לחבר שירים לכל מיני אירועים.

בדומה לקשריו של עמוס כתלמיד בכיתה ב' עם מורתו זלדה – קשריו בגיל 16 עם  אורנה (שם בדוי), מורה נשואה בת 35   מבחוץ, שעבדה בקיבוץ, התחילו במישור האינטלקטואלי. הנער והאישה שוחחו בענייני ספרות, ועמוס הרשים את אורנה בדקלום שירים בעל פה. בהמשך, אורנה, בתור אישה מבינה ומתירנית בתחום המיני, הייתה קשובה לצרכיו המיניים של עמוס ו"העניקה לו מחסדיה", כדבריו (עמ' 554). הסופר מתאר בצורה פרטנית ואלגורית את חוויית קיום יחסי המין שלו בפעם הראשונה, בה התנסה עם אורנה. בזכות הקשר המיני עם אורנה – שמלכתחילה  לא נועד להימשך ואכן לא נמשך –  הוא התגבר על רתיעתו מקיום יחסי מין, "ומאז טוב לי בין נשים. כמו לסבא שלי אלכסנדר" (עמ' 554).

בשנתיים האחרונות של בית הספר התיכון ובצבא הייתה לעמוס חברה מחוץ לקיבוץ. בתקופה המקבילה, לבתו של ספרן הקיבוץ, נילי, היו מחזרים רבים והיא נראתה בעיני עמוס הצעיר כדמות נשגבת, הרחק מעבר ליכולתו להשיגה. לכן, העובדה כי היא הסכימה להינשא לו ב-1960 נתפסה בעיניו כְנֵס. עוד בהיותו נער בקיבוץ, היה מראה לנילי לפעמים את  "השירים הנפשיים", כלשונו, אותם שמר בסתר. ועד עצם היום הזה, נילי היא הקוראת הראשונה של טיוטת ספריו והוא מייחס חשיבות להערותיה. אחר כך קוראים את הטיוטות שתי בנותיו ובנו. ערב גיוסו לצה"ל הצטרף עמוס כחבר לקיבוץ חולדה ובמעמד זה נותר עד לעזיבתו ב-1985.  

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בתארו את  מלחמת העצמאות – תיאור שנסקר לעיל –  מביא עמוס עוז  גם את עמדת הצד הערבי-פלסטיני, אך העמדה הערבית בהקשר זה למעשה נבלעת בתוך העמדה הישראלית,  ובעצם מתבטלת מאליה  לנוכח חוזק הטענות הישראליות. טיעון המגלה הבנה באופן משכנע לעמדה הפלסטינית מביא עמוס עוז דווקא מפיו של חבר בקיבוץ חולדה בנסיבות הבאות. בהיותו תלמיד בכיתה י', השתתף  עמוס  באחד הלילות בשמירה על הקיבוץ יחד עם קיבוצניק בשנות ה-40 לחייו. באותה התקופה של אמצע שנות ה-50 ביצעו אנשי ה"פדאיון" [מילולית, המקריבים את עצמם – כך כינו את עצמם מבצעי הפיגועים נגד ישראל] הפלסטינים מעשי רצח "כמעט מדי לילה" נגד אזרחים יהודים (עמ' 485). לתדהמתו של עמוס הנער, חברו לשמירה גילה הבנה למעשי ה"פדאיון" ונמנע לכנות את המחבלים הפלסטינים רוצחים. מנקודת ראותם של הפלסטינים, הסביר הקיבוצניק, אנו פולשים זרים שגזלו את אדמתם והפכו אותם לפליטים. עם זאת, הקיבוצניק היה ציוני וטען כי היהודים זכאים לארץ משלהם כשאר העמים וכי אין להם ארץ אחרת זולת ישראל; וכי היו אלה הערבים שניסו להשמיד את כל היישוב ב-1948. מסקנתו של החבר לשמירה הייתה כי זכותם וחובתם של היהודים להגן על מולדתם שכבשו ב-1948, אך אסור להם להתפשט מעבר לכך לטריטוריה ערבית (עמ' 487-485).

עמוס עוז, כבר בתור איש צעיר,  התגלה כיוצא דופן בקיבוצו בשאיפתו העזה לשלום. בעת החתונה עם נילי, בני הזוג עוררו שערורייה כאשר סירבו להשעין את חופתם על שני רובים (ושני קלשונים), כפי שהיה נהוג בקיבוץ באותה תקופה. השילוב בין רובים וקלשונים סימל את האתוס של עיסוק בו זמני בהגנה על הארץ ובעיבוד אדמתה. במקום שני הרובים, בחרו בני הזוג לסמוך את חופתם על ארבעה קלשונים בלבד.

בתחילת 1961 הוזמן עמוס עוז לשיחה אישית עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. באותה עת עמוס עוז טרם סיים את שירותו הצבאי ופרסם שירים "עלובים", כדבריו (עמ' 495) – אך בן גוריון היה בהחלט מודע לקיומם. הרקע להזמנה היה דברי ביקורת של עמוס עוז, שפורסמו בעיתון "דבר", להגיגים פילוסופיים של בן גוריון. השיחה בין השניים התקיימה בלשכתו של בן גוריון בתל אביב ונסבה בעיקר על הפילוסוף שפינוזה. למעשה זו לא הייתה שיחה כי אם מונולוג של בן גוריון, כשהוא היה מביע את טיעוניו  בנחישות מוחצת ומונע מעמוס עוז להשחיל טיעון שכנגד, גם כאשר במקרה בודד המחבר אזר אומץ וניסה לעשות זאת. עמוס עוז מתאר את בן גוריון בצורה גרוטסקית ואירונית, בהדגישו את הפער בין גדולתו התדמיתית של האיש כמנהיג לבין מראהו החיצוני, נמוך הקומה ובעל הכרס, שהזכיר אישה בהריון. אבל מה שהרשים את המחבר ונחרת בזיכרונו גם כעבור 40 שנה בעת כתיבת הספר, היה כוח רצונו העצום של בן גוריון. בעקבות הפגישה עם בן גוריון הסיק עמוס עוז,  כי כנראה כבר בצעירותו האמין בן גוריון  בנחישות עזה כי היהודים צריכים לחזור ולהקים מולדת בארץ ישראל, ושהוא האיש המתאים להנהיגם למטרה זו. עוד טוען עמוס עוז, כי במשך שנים מדיניותו של בן גוריון כלפי הערבים נראתה בעיניו כקשוחה מדי וכמבטאת את ידו הקשה, אותה יד שראה במו עיניו בעת הפגישה. אך המחבר מוסיף ורומז, כי כיום הוא אינו בטוח בכך. (על הפגישה עם בן גוריון, עמ' 497-488.)  מכאן ניתן להגיע למסקנה, שברגעים מסוימים לפחות – כמו לנוכח פיגועי הטרור הפלסטיני הרצחני וחסר האבחנה באינתיפאדה השנייה,   תקופה בה נכתב הספר – האמין  עמוס עוז בצורך לנקוט ביד קשה כלפי הפלסטינים.

ואולם, על אף שהספר נכתב בחלקו ב-2001, בתחילת האינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000, בהתייחסויותיו המעטות לאינתיפאדה אין אזכור לפיגועים הרצחניים מצד הפלסטינים.  במקום זה מביא המחבר את עמדתה של "הדודה סוניה", אחותה הצעירה של אימו, אשר מתלוננת על חוסר האנושיות של החיילים הישראלים במחסומים, מביעה אהדתה לרצונם של הפלסטינים להקים מדינה, אך מתנגדת להשגת מטרה זו בדם. באירוע אחר המתואר  בספר, שהתרחש בקיץ 2001, דוחה עמוס עוז טיעון של שכנו (בעיר ערד), ניצול שואה, שראה דמיון בין כל ויתור ישראלי לפלסטינים לבין ויתורה של  צ'כוסלובקיה על חבל הסודטים להיטלר ב- 1938 – ויתור שהביא בסופו של דבר להשתלטותו של היטלר על כל צ'כוסלובקיה. לדעת עוז, הסתלקות מן הכיבוש לא תחליש את ישראל, אלא תחזק אותה (עמ' 251-250). בהערת שוליים אפשר להוסיף, כי במארס 2011 שלח עמוס עוז את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" למנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי, שבאותו הזמן היה כלוא בישראל באשמת רצח יהודים ומעורבות בטרור באינתיפאדה השנייה.  עמוס עוז – כמו חלק קטן אך לא מבוטל בציבור הישראלי – ראה בברגותי מנהיג פלסטיני לגיטימי אתו ניתן להגיע לשלום.

לסיכום עמדתו של עמוס עוז בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שמשתמעת מספרו, ניתן לומר כי הוא דבק בציונות ובזכותם של היהודים למדינתם בגבולות שביתת הנשק של  1949-1948. כמו כן הוא נוטה להתעלם מן השנאה התהומית של הפלסטינים לישראל, כפי שהתגלעה  בגלי רצח חסרי אבחנה של יהודים באינתיפאדה השנייה, ומאמין כי ניתן להגיע  לשלום עם מי שמצטייר בעיני רוב הישראלים כטרוריסטים. בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מנסה עמוס עוז להוסיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני  נרטיב מקורי בדבר שותפות בגורל בין יהודים לערבים ובאמצעותו לטעת תקווה באפשרות השלמה ערבית עם קיומה של מדינה יהודית. לפי הנרטיב של עמוס עוז, הערבים והיהודים, שניהם, אחים לסבל שמקורו באירופה. הערבים עושקו על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופי, והיהודים דוכאו ונרדפו על ידי האירופים ביבשת, כאשר ההתעללות בהם הגיעה לשיאה בשואה. אבל, כפי שמודה המחבר בעצמו, הערבים במקום לראות ביהודים אחים לצרה, רואים בהם שלוחה של האימפריאליזם המערבי (עמ' 389-388).

הערות לסיום

מסיפור חייו של עמוס עוז עולה תמונה של אדם המנסה לברוח מגורלו, אך אינו מצליח. בהיותו נער, עשה המחבר מאמץ עליון להינתק מהמורשת האינטלקטואלית של משפחת אביו, ומעולם הספרים והכתיבה שכבר דבק בעצמו – אך בסופו של דבר נכשל. גם לאחר הניתוק הפיזי מבית האב והליכה לקיבוץ, די מהר חזר לקריאה אובססיבית ולכתיבה, התרחק מן הסתם מעבודת האדמה, והפך בהדרגה לסופר רב מוניטין. העובדה שהצטיין בכישורים אינטלקטואליים ולא בחוסן גופני – וזאת אולי בהשפעת המטען הגנטי שירש ממשפחתו מצד האב – חרצה את גורלו. הגנטיקה והשפעת סביבתו המשפחתית מצאו את ביטויים גם בתחומי פעילות נוספים של עמוס עוז. את התעניינותו במין היפה ירש כנראה מסבא אלכסנדר. מהסבא הזה, שהיה גם משורר, ירש משהו מהיכולת לחבר שירים, ומאימו – להמציא סיפורים, וממשפחת אימו –   את השקפתו הפוליטית השמאלית.

בלעגו של עמוס עוז  ובתיאוריו האירוניים של ענקי הרוח וצנומי הגוף, יש גם יותר משמץ מן "הפוסל במומו פוסל". זאת ועוד. על אף לגלוגו לאינטלקטואלים כמו  הסופר עגנון ופרופסור קלאוזנר על  גאוותם היתרה וחשיבותם העצמית, הרי רבב מהם דבק גם בו. ההשוואה שעושה עמוס עוז בין כתיבת רומן לבין בניית העיר פאריס מגפרורים אינה מעידה על צניעות. כתיבתו, לעניות דעתי, אינה מסודרת דיה, ישנן בספרו חזרות מיותרות והשימוש בפלשבאקים  (flash-back)  מוגזם. בין מגרעות נוספות: חבל כי בספר אוטוביוגרפי רחב יריעה מופיע רק תצלום משפחתי אחד; ולמשפטים שלמים ברוסית באותיות עבריות, כמו בעת שניסה לשחזר את שפתו של סבו אלכסנדר – אין תרגום לעברית.

בסיכומו של דבר לפנינו יצירה ספרותית גדולה המקפלת בתוכה תחומים רבים, כמו פסיכולוגיה של התפתחות הילד, התבגרות מינית, הווי חברתי, אתוס   והיסטוריה של התקופה.  בעברית עכשווית מתובלת באירוניה ובהומור, מצליח המחבר כאילו להכניס את הקורא לתוך העולם של אתמול,  לגרום לו לראות במו עיניו, לחוש ואף לחיות זמנית בגולה של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, לחוות את זוועות השואה ואת האופוריה של כ"ט בנובמבר, את האווירה האינטלקטואלית בירושלים  והמצור עליה. הקורא כאילו נמצא בעצמו בתוך סרט בו מתרחשת צמיחתו של עמוס מילד לנער סופר. על ספרו "סיפור על אהבה וחושך" זכה עמוס עוז בשנת 2005 בפרס גתה, הפרס השני בחשיבותו באירופה בתחום הספרות, לאחר פרס נובל.