Dan, Uri. Ariel Sharon: An Intimate Portrait (New York: Palgrave Macmillan, 2006). 292 pp.

דן, אורי. אריאל שרון (ניו יורק, 2006) [סיכום ספר]

ביוגרפיה של איש הצבא והמדינאי אריאל שרון (2014-1928),  ראש ממשלת ישראל בשנים 2006-2001. המחבר, אורי דן, עיתונאי וסופר מדיני, היה ידידו הקרוב של שרון. הוא  התיידד עם  שרון מאז שנלווה אליו בפעולות התגמול באמצע שנות ה-50, והמשיך ללוותו לאורך דרכו הצבאית והפוליטית במשך למעלה מ-52 שנה עד ששרון לקה בשבץ מוחי בינואר 2006. אורי דן נפטר בדצמבר 2006.   יחסי החברות בין השניים נשמרו גם לאחר שאורי דן התנגד למדיניותו של  שרון בנושאים חשובים ובהם פינוי היישובים בחבל ימית ב-1982  והנסיגה מרצועת עזה ב-2005. בתור מעריצו של שרון, מביא המחבר את גרסתו – אליה מטבע הדברים יש לנקוט משנה זהירות. בסך הכול לפנינו סקירה שטחית ומגמתית על פועלו של שרון, המבוססת בחלקה על ראיונות של המחבר אתו. על כן הוספתי לסיכום הערות ביקורתיות ופרשנויות משלי למהלכיו של שרון.

שרון נולד ב-1928 בכפר מלל, הוא התחתן ב-1953 עם מרגלית, ניצולת שואה מרומניה וב-1956 נולד בנם היחיד, גור. ב-1962 נהרגה מרגלית בתאונת דרכים וכעבור שנה נשא שרון את אחותה, לילי, ממנה נולדו לו שני בנים, עמרי וגלעד. באוקטובר 1967 פקדה את שרון טרגדיה נוראה: בנו גור נהרג  בבית מירי שוגג. שרון דחה נחרצות את הגרסה כי בנו הרג את עצמו בעת משחק עם רובה ישן,  וטען כי בנו ידע היטב את כללי  הבטיחות בשימוש בנשק וכי הוא נורה בטעות  על ידי חברו בן גילו. המחבר מתעלם לחלוטין מעצם רשלנותו החמורה של שרון, שהותיר כלי נשק קטלני, אולי טעון, בהישג ידם של ילדים – וזאת גם אם נקבל את גרסתו של שרון לפיה גור לא ירה בטעות בעצמו. גם גרסתו של המחבר על תאונת הדרכים של מרגלית שרון אינה מלאה ומדויקת. הוא מתעלם מאשמתה בתאונה. אשתו השנייה של שרון, לילי, נפטרה במרס 2000.

שירות צבאי

באמצע שנות ה-50  פיקד שרון על פעולות תגמול נועזות, שבוצעו בתגובה לרצח אזרחים ישראלים, בהם נשים וילדים, על ידי מסתננים פלסטינים.  לפי המחבר, הצלחת הפעולות האלה, עוררה קנאה מצד קצינים בכירים כלפיו – כולל הרמטכ"ל דאז, משה דיין –  ועיכבה את קידומו הצבאי. בפעולת התגמול נגד הכפר הירדני קיביה, שבוצעה באוקטובר 1953, נהרגו כ-60 מתושבי הכפר, בעת פיצוץ בתיהם. לפי גרסת המחבר,  חלק מתושבי הכפר לא נענו לקריאתם של החיילים הישראלים לפנות את בתיהם. הם העדיפו להתחבא במרתפי הבתים ושרון לא היה מודע לכך כלל בעת שביצע את פקודת הרמטכ"ל לפוצץ את הבתים.  בהקשר למבצע סיני ב-1956, טוען המחבר כי כניסת כוח הצנחנים בפיקודו של שרון לתוך מארב מצרי במעבר המיתלה ב-31 באוקטובר נעשתה באשמתו של קצין מודיעין. הוא מסר לשרון מידע שגוי, לפיו המצרים כבר נטשו את המעבר (עמ' 25).

גרסתו של מאיר עמית, ראש אג"ם (אגף מבצעים) באמצע שנות ה-50 ולמעשה סגן הרמטכ"ל בעת מבצע סיני, על התנהלותו של שרון בתקופה זו שונה – והמחבר מתעלם ממנה. לדברי עמית, שרון ניהל קרב עקוב מדם ומיותר לכיבוש המיתלה, תוך הפרת פקודת הרמטכ"ל, משה דיין (בקרב נהרגו 38 חיילי צה"ל ו-120 נפצעו). גם בתקופת פעולות התגמול שקדמו למבצע סיני, ממשיך עמית, הרבה שרון להפר פקודות, אך דיין נהג כלפיו בסלחנות (מאיר עמית, ראש בראש [אור יהודה: הד ארצי הוצאה לאור, 1999]). לדעתי, אפשר להניח, כי הפרת פקודות הייתה לפחות אחת הסיבות שעיכבה את קידומו הצבאי של שרון. 

המחבר אינו מביא חומר ייחודי על השתתפותו של  שרון במלחמת ששת הימים ביוני 1967, עת היה מפקד אוגדה וזכה לתהילה על קרבות שניהל נגד המצרים בסיני. שרון, יחד עם האלוף ישראל טל, התנגדו להקמתו של "קו בר לב" בתעלת סואץ בסוף שנות ה-60 – דהיינו להקמתה של  סוללה מבוצרת וכ-30 מעוזים לאורך התעלה בתקופת "מלחמת ההתשה" ב-1970-1969. במקום הקמת הקו, הציע שרון   לנקוט בשיטת הגנה ניידת לאורך התעלה והקמתם של מעוזים במרחק של כ-12 ק"מ מן התעלה (עמ' 50).  לדברי שרון, עקב התנגדותו להקמת קו הביצורים, הוא הורחק זמנית מצה"ל ביוזמת הרמטכ"ל, חיים בר לב, ונשלח לסיור לחו"ל. מכל מקום, בינואר 1970 מונה שרון לאלוף פיקוד הדרום והחזיק בתפקיד הזה עד לפרישתו מהצבא ביולי 1973. אין בספר  פרטים על הנסיבות למינוי הזה ולהשתחררותו מהצבא; וגם לא מידע ייחודי על הצלחתו של שרון, כאלוף פיקוד הדרום, למגר את הטרור ברצועת עזה ב-1971.  

במלחמת  יום הכיפורים היה זה שרון היוזם והמוציא לפועל של מבצע  צליחת תעלת סואץ. כבר ביום הראשון של המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, למשמע הכישלונות של צה"ל,  קבע שרון כי המלחמה תסתיים לאחר שצה"ל יחצה את התעלה. עוד בהיותו אלוף פיקוד הדרום דאג שרון להכין שלושה אתרים בקו סוללת הביצורים, בהם ניתן יהיה לפרוץ את הקו, כדי לאפשר לשריון הישראלי לחצות את התעלה במקרה הצורך (עמ' 59-56).   ב-16 באוקטובר, בתפקידו כמפקד אוגדה, הגיע שרון לאחד האתרים האלה ופיקד אישית על הריסת הסוללה בו בבולדוזרים, ולאחר מכן  חצו הטנקים הישראלים הראשונים את התעלה (עמ' 65). ב-17 בחודש נפצע  שרון קל בראשו בעת שפיקד על מבצע  הצליחה, עדיין בצד המזרחי, הישראלי, של התעלה. בהמשך היום  נקרא שרון לישיבה דחופה של פיקוד הדרום, בה בעזרתו של שר הביטחון, משה דיין, התגבר על ניסיונו של חיים בר לב להפסיק למעשה את מבצע הצליחה. מאחורי עמדתו של דיין הסתתר גם שיקול אישי – רצון לזכות בתהילה. ואכן עוד באותו היום, ב-17 באוקטובר הצטרף דיין לשרון בחציית התעלה, ובשעה 16:00  שניהם  כבר היו בצד המערבי, המצרי, של התעלה (עמ' 70).  עד כאן גרסת המחבר.

גרסה זו מתעלמת מכך ששרון, בהיותו אלוף פיקוד הדרום חודשים ספורים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, היה אחראי לפריסה הדלילה של הצבא הישראלי בקו המעוזים שלאורך התעלה ובסיני בכלל, שנותרה על כנה ערב המלחמה. זאת  מתוך זלזול ביכולותיו של הצבא המצרי ומתוך ביטחון מופרז בכושרו של הצבא הסדיר המועט  שהוצב בחזית הדרומית לבלום מתקפה מצרית אפשרית.  הנחות יסוד אלה, ששלטו בצה"ל,  נכשלו במלחמת יום הכיפורים – ושרון, שהיה שותף בולט לרברבנות הזו, נושא לכן, לדעתי, בחלק מן המחדל שבתחילת מלחמת אוקטובר, על אף שבקופה הזו כבר היה אזרח. כמו כן מתעלם המחבר מאי ציות לפקודות מצד שרון במלחמת יום הכיפורים. להערכתי, שרון לא מילא פקודות במלחמה משתי סיבות עיקריות. (1) מתוך אמונה כי הפקודות מוטעות וכי הוא בתור אלוף פיקוד הדרום לא מכבר עולה במומחיותו ואף בכישוריו מנותני הפקודות. (2) רצון לזקוף לעצמו את התהילה שבמבצע המרשים של צליחת התעלה, תוך ניצול גורם ההפתעה שבצליחה להתקדמות מהירה לכיוון קהיר.  זאת, במקום להרחיב  את ראש הגשר של הצליחה, בטרם לדהור מערבה לעומק מצרים – כפי שנתבקש בפקודות מצד הממונים עליו –  דבר שהיה יוצר עיכוב בהתקדמותו. בדומה לכך, העדיף שרון לשעוט לכיוון קהיר, במקום  לנסות לכבוש מחדש חלק מהעמדות של הצבא המצרי בצד הישראלי של התעלה– שוב כפי שנתבקש בפקודות מצד הממונים עליו –  עמדות בהן נאחז הצבא המצרי בעקשנות, דבר שחייב לחימה קשה שתוצאותיה לא היו ברורות.

בפוליטיקה

השאיפה לזכות בתהילה צבאית נועדה לקדם את הקריירה הפוליטית של שרון, בה החל  בתקופתו הקצרה כאזרח  בטרם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ובה המשיך לאחר המלחמה.  עוד לפני המלחמה יזם שרון את הקמת הליכוד, שכלל את גח"ל בראשות מנחם בגין ושתי מפלגות ימניות קטנות, במטרה לחזק את האופוזיציה, כך שתוכל לשים קץ לשלטונו  של המערך (מפא"י לשעבר). מטעם הליכוד בסוף דצמבר 1973 נבחר שרון לכנסת. על אף חברותו בליכוד, שמר שרון על הערכה רבה כלפי יצחק רבין, רמטכ"ל במלחמת ששת הימים וחבר בממשלת המערך בראשות גולדה מאיר (שהוקמה לאחר הבחירות של 1973), ורבין מצדו העריך את שרון. [יצוין, כי בתקופת כהונתו של רבין כרמטכ"ל ב-1967-1964, קידומו הצבאי של שרון חודש והוא מונה לראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף.] בהתאם לבקשת רבין, בהתמודדות בינו לבין שמעון פרס על ראשות הממשלה ב-1974 (לאחר התפטרות ממשלת גולדה מאיר), הביע שרון תמיכה ברבין (עמ' 72). לאחר שנבחר לראשות הממשלה, כבר ב-1974 הציע רבין לשרון – באמצעות אורי דן – לשמש יועצו לענייני ביטחון. זאת במטרה, לדברי רבין, להעלות את מורל הצבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים, לבצע שינויים מבניים בו, ולהוות משקל נגד להשפעתם של שמעון פרס, שר הביטחון, ומרדכי (מוטה) גור, הרמטכ"ל (עמ' 73). בינתיים שרון נאלץ להתפטר מחברותו בכנסת, בגלל תפקידו הבכיר במילואים. לאחר שבתחילה סירב, ביוני 1975 נענה שרון לבקשתו של רבין לכהן כיועץ ביטחוני, אך כבר בפברואר 1976 התפטר מתפקידו. לטענת שרון, התגלה רבין כראש ממשלה חלש, שלא הצליח לכפות את דעתו על שמעון פרס (עמ' 75).

לדעתי, בעצם  כהונתו של שרון כיועצו הביטחוני של רבין, אפשר לראות רמז למורכבות דעותיו הפוליטיות. יש לזכור כי בצעירותו, לפני קום המדינה, היה שרון חבר ב"הגנה" – ארגון צבאי שזוהה עם המרכז הפוליטי של היישוב ובעיקר עם מפא"י –  וכי שרון, כמו מרבית צמרת הפיקוד של צה"ל, בשנות ה-60 היה חבר במפא"י.   לכך יש להוסיף כי בתקופת כהונתו כיועצו של רבין, שרון היה מודע יותר מבעבר למגבלות כוחה הצבאי של ישראל, מגמה שתתגלה אצלו ביתר בירור כעבור כ-30 שנה. ראשיתה של התפכחות זו (שהייתה נחלת מדינאים ישראלים חשובים נוספים) נעוצה כנראה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ואכן, בספרו של אורי דן מצוטט שרון פעמים אחדות כאומר, כי לאחר מלחמת יום הכיפורים, בגלל תלותה הגוברת בארצות הברית,  איבדה ישראל במידה רבה את עצמאותה (לדוגמה עמ' 143).  

מעניין לציין, כי המחבר  אינו מונה בין הסיבות להתפטרותו של שרון, התנגדותו למדיניות המרוסנת של רבין בנושא התיישבות יהודית בגדה, שהותקפה על ידי הליכוד, או התנגדותו לקו המדיני הכללי של רבין. עוד ראוי לציין כי לשורות המפלגה שהקים שרון לקראת הבחירות לכנסת ב-1977 – "שלומציון" – ניסה שרון לגייס "יונים" פוליטיים ובהם יוסי שריד ויצחק נבון. בשיחה פרטית עם נבון, אישר שרון כי הוא "מוכן להחזיר את כל השטחים תמורת שלום", אך הוא אינו מפרסם זאת מחשש שיאבד את תומכיו. (יצחק נבון, כל הדרך: אוטוביוגרפיה [ירושלים: כתר 2015], עמ' 313.)

במאי 1977 הליכוד בראשות מנחם בגין הגיע לשלטון, ושרון נתמנה לשר החקלאות וליושב ראש הוועדה להתיישבות. הוא דאג להרחבה מסיווית של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, שהתבטאה בהקמת 60 ישובים באזורים האלה בתקופת כהונתה הראשונה של ממשלת בגין בשנים 1981-1977, ובתוספת של עוד 90 יישובים בהמשך שנות ה-80, עת המשיך שרון  לכהן כשר (עמ' 78). אך באותה תקופה עצמה, ב-1982, בתפקידו כשר הביטחון בממשלתו השנייה של בגין, החריב שרון את ההתיישבות היהודית בחבל ימית, כחלק ממילוי תנאי חוזה השלום עם מצרים, שנחתם ב-1979. לדברי שרון, הוא לא הסתפק בפינוי היישובים ממתיישבים, אלא הרס אותם, מחשש פן המצרים יישבו אותם ב-100,000 תושבים, דבר שעלול היה להביא בהמשך להסתננות רחבה של מצרים לישראל, כמו לצרכי עבודה,  ולמתיחות בגבול (עמ' 92-91).

לא ייתכן, לדעתי, כי בעת הגשמת מפעל ההתיישבות הגדול ביהודה שומרון –  שבחלקו ממש הקיף ערים פלסטיניות גדולות בהתנחלויות על מנת למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני והקמת מדינה פלסטינית בעתיד –  טחו עיניו לגמרי מלראות שמא הוא מבזבז הון תועפות לשווא. זאת במיוחד לנוכח הלקח מפינוי חבל ימית, והוא שאין בכוחם של היישובים להכתיב את גבולותיה העתידיים של המדינה. מכאן,להערכתי,  היה בתוכנית ההתיישבות של שרון גם מרכיב פופוליסטי. הוא החליט להתייצב בחזית המחנה הימני העולה, כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות האישיות.

בנושא מלחמת לבנון הראשונה, שכוונה נגד הנוכחות הצבאית של אש"ף בארץ זו  והתנהלה בחודשים יוני-ספטמבר 1982, אין למחבר חידושים – מלבד אולי תיאורים דרמאטיים על מפגשיו של שרון, שר הביטחון בממשלתו השנייה של בגין החל מ-1981, עם מנהיגי לבנון, תוך סיכון אישי לחייו. יצוין, כי בתקופת מלחמת לבנון היה המחבר יועץ התקשורת של שרון ונלווה אליו.  לדברי המחבר, עוד לפני מלחמת לבנון, הורה בגין  למוסד לחסל את מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת,  בהנחה שהדבר יביא להתמוטטות אש"ף, אך המוסד לא מילא את הפקודה. שרון, מצדו, נוהג היה להתעניין אצל נציג המוסד בדבר ביצוע הפקודה, אך זה נהג להתחמק  בהודעה שהמוסד פועל בנדון (עמ' 102-101). בעת המצור הישראלי על ביירות – באמצעות השליח האמריקאי פיליפ חביב (Philip Habib) ודרכו לממשלת לבנון – העביר שרון לערפאת את המסר הבא. "אתה יכול לצאת מביירות בשלושה דרכים: באוטובוס לדמשק, בסירה, או בארון מתים" (עמ' 102). השליח חביב דרש משרון לסגת מכביש ביירות-דמשק ולהפסיק את המצור על ביירות, תוך איום בשם הנשיא רונלד רייגן להציב את הצי השישי מול חופי ביירות – אך שרון לא נכנע ללחץ אמריקאי והשיב כי ישראל לא תרפה עד שערפאת ייצא מביירות (עמ' 103). כאשר נענה לבסוף ערפאת לדרישה הישראלית והוא יחד עם אנשי אש"ף עלו על סירה, שרון וצלפים ישראלים צפו במנהיג הפלסטיני, אך שרון הורה לצלפים לא לירות בו. זאת בהתאם להבטחתו של בגין לאמריקאים כי ישראל לא תנסה להתנקש בערפאת בזמן גירושו מביירות (עמ' 106). ואולם מייד לאחר השלמת פרק הגירוש, כבר בתחילת ספטמבר שוב היה שרון נחוש בדעתו כי חייבים לחסל את ערפאת (עמ' 107).

המחבר פוטר את שרון מכל אחריות לטבח בפלסטינים במחנות הפליטים "סברה" ו"שתילה" שבעיר ביירות, שבוצע על ידי מיליציות נוצריות, ה"פלנגות" (בעלות בריתה של ישראל דאז), באמצע ספטמבר 1982. זאת בניגוד למסקנות של ועדה ממלכתית ישראלית בראשות השופט כהן (Kahan), אשר קבעה  בפברואר 1983 כי על שרון להתפטר מתפקיד שר הביטחון, כאחראי בעקיפין לטבח. הוועדה טענה כי על שרון היה לצפות מראש לאפשרות של טבח בפלסטינים מצד הפלנגות ולנקוט מבעוד מועד באמצעים למניעתו. לטענת המחבר, גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים רבים גרמו להרשעתו העקיפה של שרון ובהם לא רק שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה דאז וראש האופוזיציה. לכך נוספו אישים בליכוד, שראו בשרון מתחרה פוטנציאלי בהתמודדות לרשת את בגין ורצו בסילוקו; הרמטכ"ל רפאל איתן, כדי לטהר את עצמו, ומסיבה זו גם קצינים בכירים אחרים; המוסד, בגלל שטיפח קשרים עם הפלנגות ומכאן עלול היה  להיות מואשם בטבח. ואם לא די בכל אלה, נעזר שרון בהופעותיו בפני הוועדה בעורך דין בלתי מוצלח (עמ' 115-112).  לאחר התפטרותו של שרון מתפקיד שר הביטחון, עת מצא עצמו בשפל הקריירה הפוליטית שלו (הוא נשאר לכהן בממשלת בגין כשר בלי תיק) – בפברואר 1983 העז אורי דן להשמיע את נבואתו לעיתונאים בארץ ובחו"ל בזו הלשון: "מי שאינם רוצים את שרון כשר הביטחון, יום אחד יקבלו אותו כראש ממשלה" (עמ' 122). נבואתו של המחבר התבססה על ההנחה, כי בעת מלחמה יבחר העם בשרון לראש ממשלה, בתור מנהיג בעל ניסיון צבאי מוצלח – דבר שאכן עתיד היה  להתקיים  ב-2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה.

אחרי שנאלץ להתפטר מתפקיד שר הביטחון עברו על שרון "שנים רזות". הוא המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלת יצחק שמיר בשנים 1984-1983, ובדומה לתקופת כהונתו בתפקיד הצנוע הזה בשלהי ממשלת בגין, היה מתוסכל ושקל להתפטר מהממשלה. המחבר מתעלם כמעט מתקופת כהונתו של שרון בממשלות אחדות לאומית (שהתבססו על  מפלגת העבודה והליכוד)  בשנים 1990-1984, עת מעמדו התאושש.

שרון התנגד להסכם אוסלו מספטמבר 1993 ולתהליך  אוסלו שבעקבותיו. באוגוסט 1995 שרון אף פתח בשביתת רעב מול משרד ראש הממשלה, יצחק רבין, בירושלים. השביתה נמשכה שמונה ימים (עמ' 136). עם זאת שרון, בראיון מאוחר שנתן למחבר (ב-1998?) ומתוך פרספקטיבה היסטורית, ניסה להמעיט מהתנגדותו להסכם הזה. לטענתו, התנגדותו להסכם נבעה בעיקר כיוון שנחתם עם ערפאת, בו המשיך לראות אויב. שרון אף רמז בראיון,  כי לולא ממשלתו של רבין הייתה נשענת על מפלגת השמאל מר"צ, ובמקום זה היה רבין מקים קואליציה עם הליכוד, היה ניתן להתקדם בתהליך השלום. עוד טען שרון, כי על אף חילוקי הדעות לגבי תהליך אוסלו, הוא המשיך לקיים שיחות ענייניות בנושאים ביטחוניים עם ראש הממשלה רבין (עמ' 138-136).

עלי לציין, בגרסה הזו שרון מתעלם מהתנגדותו הקולנית  חוצבת הלהבות של הליכוד לתהליך אוסלו בתקופת ממשלת רבין בשנים 1995-1993, התנגדות  שהפכה את הצטרפותו של  הליכוד לממשלת רבין כבלתי מתקבלת על הדעת. על כך שבהתנגדותו הנחרצת של שרון  לתהליך אוסלו  בזמנו בשנים 1995-1993 היה מימד דמגוגי-אופורטוניסטי, ניתן להסיק מהתנהלותו בממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו בשנים 1999-1996. בתור שר התשתיות הלאומיות, התנגד שרון להסכם חברון מינואר   1997  –   אך לאחר שמעמדו הועלה לדרגת שר החוץ תמך בהסכם וואי (Wye)   באוקטובר 1998, שהיווה המשך ברור לתהליך אוסלו. השריד מהתנגדותו להסכם אוסלו נותר בסירובו ללחוץ את ידו המושטת של ערפאת במהלך הדיונים על הסכם וואי. נראה שלכל המאוחר כבר בסוף שנות ה-90 הגיע שרון למסקנה כי הקמתה של מדינה פלסטינית היא בלתי נמנעת וזאת בעקבות הסכם אוסלו  ב-1993 וחוזה השלום  עם ירדן ב-1994 – שהוציאו מכלל אפשרות את פתרון השאלה הפלסטינית במסגרת ירדן (עמ' 174).

המחבר טוען כי שרון כשר חוץ, כבר בביקורו ברוסיה  בינואר 1999 הצליח לרקום קשרים עם נשיאה לעתיד, ולדימיר פוטין, תוך ניצול האינטרס המשותף של שתי המדינות במלחמה נגד טרור ערבי-מוסלמי. בפגישה ב-1999 פוטין [בתור ראש "שירות הביטחון הפדראלי" FSB] דיבר עם שרון על טרוריסטים ערבים, כולל אל-קאעדה, המסייעים למורדים בצ'צ'ניה. שרון,מצדו, הבטיח לפוטין כי הוא יעביר לו מידע בנושא טרור ערבי. שנים לאחר מכן, כאשר פוטין בתור נשיא רוסיה טלפן לראש הממשלה שרון [בספר אין תאריך, אך כנראה בסביבות 2002] להביע את תנחומיו בעקבות פעולת מחבלים  פלסטינים נגד אזרחים ישראלים, הוא המשיך: "אינך צריך לספר לי על ערפאת. אני מכיר אותו היטב" (עמ' 151). להערכתי,  מבחינה מילולית הציטטה הזו מדברי פוטין, יכולה גם להתפרש כהתחמקות של נשיא רוסיה  מניסיונו המשוער של שרון לגרור אותו להרשיע את ערפאת במעשי טרור. מכל מקום, בניגוד לרושם שמנסה ליצור מחבר הספר, באינתיפאדה השנייה נקטה רוסיה בראשות פוטין עמדה מאוזנת, תוך הטלת האחריות למצב על שני הצדדים, הימנעות מהטלת האחריות לטרור על הרשות הפלסטינית והמשך ההכרה בערפאת כמנהיגה.

ב-28 בספטמבר 2000 עלה שרון להר הבית. לדברי המחבר, נועד הביקור לשלוח מסר לראש הממשלה, אהוד ברק, נגד ויתור על המקום הזה לערפאת ונגד מדיניות הוויתורים של ממשלתו בנושא הטריטוריאלי בכלל. המחבר מצדיק את הביקור. לדבריו, הוא שהגה את רעיון הביקור באוזני שרון כבר באוגוסט 2000, אך ההחלטה לבצעו בספטמבר הייתה של שרון עצמו. לטענת אורי דן, כבר באפריל 2000 קבעו גורמי  המודיעין בישראל כי ערפאת החליט לחדש את מעשי האיבה, תוך ניצול התירוץ הראשון שיזדמן – כך שאין לטעון כי לולא הביקור בהר הבית לא הייתה פורצת האינתיפאדה השנייה (עמ' 160-157). עם זאת המחבר גם מביא את הערכתו של בנו של שרון, עמרי, לפיו הביקור בהר הבית לא היה צעד נבון (עמ' 160).  לדעתי, העלייה להר הבית הייתה צעד דמגוגי מובהק מצד שרון, שנועד לחזק את מעמדו כמנהיג הימין בכלל ומנהיג הליכוד במיוחד, לנוכח הציפייה לאפשרות של הקדמת הבחירות. הביקור לא השפיע כהוא זה על נכונותו של  אהוד ברק לעשות ויתורים לפלסטינים, אך מאידך גיסא, סיפק לערפאת את התירוץ, לפתוח באינתיפאדה, מייד למחרת הביקור, כפי שמודה אורי דן בעצמו. על חוסר התבונה שבביקור תעיד העובדה כי מאז ספטמבר 2000 לא חזר שרון לבקר בהר הבית, וביקוריהם של יהודים בהר נאסרו על ידי ממשלה בראשות שרון למשך שנים. 

בראשות הממשלה

ב-6 בפברואר  2001 נבחר שרון לראש ממשלה בבחירות אישיות. הוא טרח להזכיר לאורי דן, לזכוּתו, כי הוא היה היחיד שהאמין בכך כבר ב-1983. שרון והמחבר הודו בחצי פה בקיומו של קשר בין עלייתו של שרון להר הבית לבין בחירתו לראשות הממשלה כעברו 132 ימים – אך רמזו על קשר מיסטי.  להערכתי, הקשר הלוגי בין שני האירועים ברור. עלייתו של שרון להר הבית עוררה גל של אלימות נגד ישראל במחנה הפלסטיני, שהפך לאינתיפאדה, ותחושת חוסר הביטחון של אזרחי ישראל בעקבותיה העלתה את שרון לשלטון. המחבר מייחס את ניסיונות ההידברות  בין ממשלת שרון, בחודשים הראשונים לשלטונה, לערפאת, באמצעות שר החוץ שמעון פרס, ליוזמות של פרס. זאת תוך התעלמות ממאמציו של שרון עצמו להידבר עם ערפאת עוד לפני עלייתו לשלטון וגם בתחילת שלטונו, באמצעות בנו, עמרי.

המחבר גם מתעלם מכך, כי על אף העלייה הדרמאטית בפיגועים נגד אזרחים ישראלים בשנה הראשונה לשלטונו של שרון, ממשלתו  גילתה יותר איפוק לטרור הפלסטיני, בהשוואה לממשלה הקודמת, בראשות אהוד ברק.  דוגמה בולטת לכך הייתה היעדר תגובה צבאית מצד שרון  לפיגוע  הגדול במיוחד בדולפינריום  בתל אביב ב-1 ביוני 2001. במעשה הטרור הזה נרצחו 21 אזרחים, רובם בני נוער, ולמעלה מ-100 נפצעו. לפי אורי דן, שרון לא נענה להצעות של שירותי הביטחון והמודיעין להגיב באופן נקמני, לא רק מחשש כי הרג אזרחים פלסטינים יפגע בתדמיתה של ישראל בעולם, אלא גם מסיבה אישית. שרון חשש כי תגובה כזאת, תגביר את הקולות להעמיד אותו לפני בית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה, כפי שנעשה לנשיא סרביה לשעבר, סלובודאן מילושביץ (Slobodan Milosevic)   (עמ' 185). הסבר זה אפשר להרחיב לדעתי. התדמית הניצית של שרון והאסוציאציה בינו לבין הטבח בפלסטינים בסברה ושתילה ב-1982, כל זה הרתיע את שרון – בהשוואה לברק בעל התדמית הפרגמאטית, אשר שמו לא היה קשור למעשי טבח  – מנקיטת תגובה צבאית חריפה נגד הטרור הפלסטיני.

ואולם, בעקבות התגברות מתמשכת בטרור הפלסטיני, החל שרון לנקוט בהדרגה במדיניות קשוחה יותר. באוגוסט 2001, לאחר פיגוע פלסטיני נוסף,  השתלט שרון על ה"אוריינט האוס" (Orient House) בירושלים – מבנה אשר שימש מעין מוסד רשמי של הרשות הפלסטינית (עמ' 187-186). החל מדצמבר הטילה ישראל סגר על ערפאת במתחם שלו (המוקטעה) ברמאללה. לבסוף, לאחר פיגוע רחב היקף במלון פארק בנתניה במארס 2002, פתח שרון במבצע צבאי בשם "חומת מגן", שנועד  למגר את  ריכוזי הטרור הפלסטיני בגדה המערבית, ואכן הביא לצמצום דרסטי בפיגועים נגד אזרחים ישראלים. בספר אין סיקור מפורט של המבצע הזה. המחבר טוען, כי שרון נמנע לחסל את ערפאת או לגרשו, לא רק בגלל התנגדותם של צה"ל, השב"כ והמוסד לצעד כזה, אלא כיוון ש"ידיו של שרון היו כבולות על ידי הבטחתו לג'ורג' בוש [נשיא ארה"ב]" (עמ' 202). לדברי המחבר עוד במארס 2001 נענה שרון לבקשתו של בוש לא לפגוע בערפאת.

ב-24 ביוני 2002 נשא הנשיא בוש נאום בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני בו קרא לפלסטינים "לבחור מנהיגים חדשים", כלומר להחליף את ערפאת, וגם לחדול מטרור ולפרק את תשתיותיו. לטענתו של אורי דן, הנאום הזה, בו נענה בוש לחלק מתביעותיו של שרון, נכתב בהתייעצות מילולית הדוקה עם אריה גנגר (Genger), איש עסקים אמריקאי-ישראלי וידידו הקרוב של שרון (עמ' 208). בנאומו ביוני העלה בוש גם את תוכניתו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שכונתה "מפת דרכים" – פתרון  בצורת קיום שתי מדינות, ישראל ופלסטין. ב-25 במאי 2003, לאחר שנבחר שרון בשנית לראש ממשלה, ממשלתו  הייתה הממשלה הראשונה בישראל, שהסכימה להקמתה של מדינה פלסטינית, לצדה של מדינת ישראל, בתנאים מסוימים. בראיון עם המחבר טען שרון, כי הקמתה של מדינה פלסטינית בלתי נמנעת, וכי לא ראוי שישראל תשלוט על עם אחר, קרי הפלסטיני (עמ' 227). להערכתי, היה בכך סימן למפנה ברור בהשקפתו הפוליטית של שרון ומעברו מימין של המפה הפוליטית בישראל, למרכז.

ואולם, אחד השרידים לקיצוניותו הימנית של שרון, לדעתי, נותר בצורת יחסו לערפאת. לפי המחבר, בפגישה עם בוש ב-14 באפריל 2004, הנשיא לא נתן לשרון אור ירוק לחסל את ערפאת, אך גם שלא כבעבר, לא ניסה לחייבו לכך (עמ' 246). מנקודת ראותו של שרון, לא היה ערפאת אויב אתו ניתן לעשות שלום, כי אם פושע נוסח היטלר (עמ' 247). בראיון עם אורי דן בספטמבר 2004 אמר שרון במפורש כי הוא "אינו רואה הבדל" בין ערפאת לשייח אחמד יאסין, מנהיג החמאס, וכי "אותו  עיקרון" שהופעל ביחס ליאסין, קרי חיסול פיזי, יופעל ביחס לערפאת בזמן המתאים (עמ' 234). המחבר רומז למעורבותו של שרון במות ערפאת, בלי לפרט את טבעה (עמ' 247). יצוין, כי ערפאת, לאחר שמצב בריאותו הידרדר, הוטס באישורו של שרון לטיפול רפואי בצרפת, שם נפטר ב-11 בנובמבר 2004. 

שרון העלה לראשונה את תוכניתו לנסיגה חד צדדית מרצועת עזה ולפינוי היישובים בה בפגישה סודית עם שליח הבית הלבן ברומא בנובמבר 2003. התוכנית הפתיעה את האמריקאים (עמ' 240). בראיון עם המחבר בספטמבר 2004 טען שרון, כי על אף הכאב שבפינוי היישובים, התוכנית משרתת את כלל האוכלוסייה בישראל ואת עצם קיומה. בזכותה קיבלה ישראל הבטחה כתובה מהנשיא בוש, שכללה התנגדותו לשובם של הפליטים הפלסטינים מ-1948 לתחומי מדינת ישראל והכרתו ב"גושי התיישבות יהודיים גדולים"  ביהודה ושומרון (עמ' 237). כשנשאל שרון באותו הראיון, האם צדק כאשר חיזק את היישובים בעבר, או הוא צודק כעת, כאשר הוא מפנה אותם, ענה, כי צדק אז וצודק גם כעת, וכי שינוי במצב מחייב שינוי במדיניות. המחבר מוסיף, כי כאשר העלה שרון את תוכנית ההתנתקות בגיל 76 בוודאי חשב על מקומו בהיסטוריה. מכל מקום חשב, ממשיך המחבר, כי בהיעדר פרטנר פלסטיני לשלום, צריך למצוא דרך להקטנת החיכוך בין הצדדים. שרון בהחלט צפה, כי גם לאחר פינוי רצועת עזה, וארבעה יישובים בצפון שומרון, לא תהיה התקדמות להסדר עם הפלסטינים "למשך זמן ארוך" וישראל תמשיך להילחם בטרור (עמ' 243). בהתאם לכך, ממשלת שרון בנתה גדר ביטחון בין ישראל לבין חלק מהשטחים הפלסטיניים בגדה. תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בוצעה באוגוסט-ספטמבר 2005. בראיון עם המחבר בספטמבר 2005, לאחר היציאה מעזה, הבטיח שרון תגובה חריפה במקרה של ירי מרצועה לעבר ישראל וסבור היה כי כעת תגובה כזו תזכה להבנה בדעת הקהל המערבית ולא  תגונה [ אשליה לה היו שותפים מרבית הישראלים] (עמ' 256-255). עוד טען בראיון כי על הרצועה להיפתח כלפי מצרים והים, וכי על ישראל לשחרר את עצמה מאחריות כלפי עזה (עמ' 269).

לאחר הפינוי מעזה, עקב התגברות ההתנגדות  לשרון בתוך מפלגת הליכוד, בנובמבר 2005 הקים שרון מפלגה חדשה, קדימה, אליה הצטרפו חלק מחברי הליכוד, ובשלב מאוחר יותר, שלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה ובהם שמעון פרס. אורי דן התנגד להקמתה של קדימה. בדצמבר 2005 לקה  שרון בשבץ  מוחי, ממנו התאושש, וב-4 בינואר 2006 בשבץ שני, ממנו  כבר לא התאושש.

הערות  שלי

ההסבר שנותן המחבר למפנה הדרמאטי ביותר במדיניותו של שרון בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלקי ושטחי. ההסבר שיוחס לשינוי שחל אצל שרון על ידי יריביו בימין, ולפיו פינוי היישובים נועד לרצות את "התקשורת השמאלנית", וזאת כדי להפוך את שרון ליקירה ולגרום לה להמעיט בחשיפת פרשיות השחיתות שלו בתחום הכספי – גם הוא חלקי לכל היותר.

המפנה במדיניותו של שרון כלפי רצועת עזה ב-2003 נראה מדהים. עוד בתחילת השנה, בזמן מערכת הבחירות לכנסת, התנגד שרון בתוקף לפינוי  ולו יישוב מבודד אחד מהרצועה (כפי שהציע מנהיג מפלגת העבודה דאז, אברהם מצנע), הרי בסוף אותה השנה יזם בעצמו תוכנית לפינוי כל היישובים מעזה וליציאתו של צה"ל ממנה.  השאלה המתעוררת היא מתי שרון בינו לבין עצמו הגה את הרעיון של יציאה מעזה. שרון נהג לומר כי סוד אמתי, הוא סוד שאינך מספר לאף אחד, אפילו לא לעצמך (עמ' 233). אמירה זו רק מחדדת את השאלה.  אין בידי תשובה לשאלה – ואולם המפנה הפתאומי שניכר אצלו ב-2003 רק מחזק את השערתי שכבר הוזכרה לעיל, לפיה החל  מאמצע שנות ה-70 לקיצוניותו הלאומנית בשאלת ארץ ישראל  היה פן אופורטוניסטי מובהק. שרון ראה בכך אמצעי לקדם את מעמדו בקרב הליכוד ולהגיע לכיסא ראש הממשלה.

שרון עצמו נהג להסביר את החלטתו לצאת מרצועת עזה בכך שמכיסא ראש הממשלה המציאות נראית שונה. ניתן לפרש זאת כך: האחריות הכבדה לגורל האומה, המוטלת על העומד בראשה, מחייבת אותו לקבל החלטות קשות, אותן נרתע מלקבל בעבר. ביתר בירור אפשר לומר, כי שרון הגיע למסקנה כי שחרור ישראל משליטה ישירה  על אוכלוסייה פלסטינית עוינת של  למעלה ממיליון תושבים בעזה, משרת את עצם קיומה של מדינת ישראל. שרון למעשה פסק, כי שליטה על אוכלוסייה עוינת ברצועה עזה מקזזת את התועלת שבנוכחות צבאית קבועה בשטח הזה.

המפנה של שרון שיקף את השתלבותו בתהליך ההיסטורי במדיניותה של ישראל ביחס לשטחים הפלסטיניים שכבשה ב-1967, תהליך שהחל כבר אצל רבין בהסכם אוסלו ב-1993.  רבין קבע את העיקרון לפיו ישראל חייבת להיפרד ממרב השטחים הפלסטיניים שכבשה ב-1967, אך יש לעשות זאת בתמורה להסכם שלום. אהוד ברק, בתפקידו כראש ממשלה,  לאחר נסיגה חד צדדית וללא הסכם  של צה"ל מלבנון ב-2000, ופרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר, העלה לראשונה את הרעיון  בדבר יישום העיקרון של נסיגה חד צדדית ללא הסכם גם לשטחים הפלסטיניים. ואולם לברק, לנוכח הישענות הקואליציה שלו על פחות מ-40 חברי כנסת והיעדר תמיכה מספקת בדעת הקהל, לא היה שום סיכוי להגשים את רעיונו, שאף טרם גובש לתוכנית. שרון לעומתו,  הצליח לגייס תמיכה בתוכניתו מצד רוב  חברי סיעת הליכוד בכנסת – כאשר תמיכת המרכז והשמאל, כולל מרבית דעת הקהל הייתה בבירור מובטחת. בדיעבד התברר כי האינתיפאדה השנייה חוללה מפנה בדעת הקהל הישראלית בנושא השליטה בשטחים הפלסטיניים, או ליתר דיוק המשך החזקתה של ישראל בשטחים האלה הפך מהיאחזות  צודקת בנחלת אבות – לזרא. המפנה הזה חלחל גם בקרב רבים אפילו בליכוד הימני, כך שמנהיג כריזמטי ונחוש החלטה בדמותו של שרון הצליח לתרגם את השינוי הזה למעשים. 

כזכור, במקביל לפינוי עזה, פינה שרון ב-2005 ארבעה יישובים בשומרון. היה בכך סימן ברור לכוונתו להחיל את רעיון הנסיגה החד צדדית גם על חלקים מיהודה ושומרון; וממשיך דרכו בתפקיד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אכן התכוון בראשית 2006 לנקוט במדיניות זו. ואולם התגברות משמעותית בירי טילים מעזה לעבר מדינת ישראל בשנים הבאות שם קץ לרעיון הנסיגה החד צדדית בתקופת ממשלת אולמרט ב-2009-2006, ואף ביתר שאת בתקופת ממשלת בנימין נתניהו. עם זאת  לא הייתה בכוונת אף ממשלת הימין של נתניהו לחזור ולשלוט על רצועת עזה (להבדיל ממבצע צבאי למיגור ירי הטילים), קל וחומר לחדש את היישוב היהודי בה. בהסכמתו העקרונית של נתניהו להקמתה של מדינה פלסטינית, נראה כי גם הוא היה מעוניין ללכת בדרכם של קודמיו ולהינתק ממרב השטחים שמעבר לגבולות 1967, לו היה מוצא פרטנר לשלום.  

מתוך פרספקטיבה היסטורית התגלה שרון כמנהיג בנוסח דה גול ובגין. הילת הפטריוטיזם והכריזמטיות של המנהיגים האלה אפשרה להם לוותר על שטחים, שנחשבו על ידי רבים מעמם, ובמיוחד מציבור תומכיהם,  לחלק בלתי נפרד ממולדתם. בדומה לדה גול היה שרון למצביא מבריק שהפך למדינאי. אך בניגוד לדה גול ובגין, אשר שורשיהם היו בימין הלאומי, אפשר לראות בפרגמטיזם של שרון בתור ראש ממשלה חזרה לשורשיו במפא"י.  באופן פרדוקסאלי, היה זה הסַמָּן הימני לשעבר של הליכוד, אריאל שרון, אשר הגשים חלקית ב-2005 את חזונו המר של ישעיהו ליבוביץ', מ"השמאל הקיצוני" (בכל הקשור לשטחים) ב-1967, אותו השמיע כבר בעקבות מלחמת ששת הימים. ליבוביץ' כבר אז טען, כי מסיבות דמוגרפיות מוטב לישראל לצאת מהשטחים הפלסטיניים שכבשה ב-1967 מרצונה וללא קשר לעתידם הפוליטי, אחרת תיאלץ לעשות זאת.