זמיר, צבי (ומס [Mass], אפרת). בעיניים פקוחות. ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011). 251 עמ'

זמיר, צבי (ומס [Mass], אפרת).  בעיניים פקוחות. ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה? (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011). 251 עמ'  [סיכום ספר]

ספר אוטוביוגרפי של צבי זמיר, ראש המוסד בשנים 1974-1968, המתרכז בניתוח המחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, ובהפקת הלקחים ממחדל זה. תמצית דברי המחבר. החל מפברואר-מארס 1973 התריע המוסד על כוונת המצרים לפתוח במלחמה. לעומת זאת, אמ"ן (אגף המודיעין בצה"ל), שהיה האחראי הבלעדי להערכת המודיעין הלאומית, התעלם מן האזהרות של המוסד, והערכתו של אמ"ן  כי לא תפרוץ מלחמה התקבלה על ידי צה"ל והדרג המדיני.  מסקנת המחבר היא כי יש להפקיע מידי אמ"ן את המונופול על גיבוש הערכת המודיעין הלאומית ולהעבירה לקהילת המודיעין כולה.  הסיכום מבטא את גרסת המחבר – מלבד הערות קצרות בהן אני מציין במפורש כי זו דעתי. כמו כן ריכזתי את דברי הביקורת שלי בפרק נפרד בסוף.

צבי זמיר נולד ב-1925 בפולין ועלה לארץ בגיל פחות משנה. עוד לפני סיום לימודיו התיכוניים התגייס לפלמ"ח. בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר 1947, כסגן גדוד בפלמ"ח השתתף בפגישה עם מנהיג היישוב היהודי, דוד בן גוריון. באותה הפגישה לא חזה בן גוריון את עוצמת ההתנגדות הצבאית  הערבית  להקמת מדינה יהודית מייד לאחר ה-29 בנובמבר  ובמשך התקופה שלפני צאתם של הבריטים מן הארץ, שהושלם ב-15 במאי 1948. להערכת בן גוריון באותה הפגישה, המלחמה העתידית הייתה אמורה להתחיל לאחר ה-15  במאי 1948 ולכלול את צבאותיהן של מדינות ערב, ולגבי המאורעות שלאחר ה-15 במאי אכן צדק (עמ' 33-30). במלחמת העצמאות היה המחבר מפקד גדוד, שאבטח שיירות בדרך לירושלים. לאחר מלחמת העצמאות המשיך לשרת בצה"ל. בין תפקידיו בצבא: ראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף, ואלוף פיקוד הדרום בשנים 1965-1962.

ביוזמתו של צבי זמיר שינה צה"ל במחצית הראשונה של שנות ה-60  את דוקטרינת הלחימה שלו, כדי להתאימה לשינוי בדוקטרינת הלחימה של צבאות מצרים וסוריה, והוא מעברם מדוקטרינה מערבית לסובייטית. חיוניותו של שינוי זה בתורת הלחימה בצה"ל הוכחה במלחמת ששת הימים ביוני 1967, כאשר הצבא נדרש לפעול נגד מערכי הגנה שנבנו לפי השיטה הסובייטית. המחבר, החל מ-1965 היה נספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון בבריטניה, ובקשתו לחזור ארצה בעת המלחמה  ב-1967 לא אושרה.

בספטמבר 1968 נתמנה זמיר לראש המוסד על ידי ראש הממשלה, לוי אשכול, והוא המשיך בתפקידו לאחר מות אשכול בתחילת  1969, בתקופת ממשלת גולדה מאיר. בעקבות תפיסת ספורטאים ישראלים כבני ערובה על יד מחבלים פלסטינים  בעת אולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, הגיע צבי זמיר למקום האירוע, והיה עד למבצע הכושל של  הגרמנים לחלצם. לפי זמיר, הסיבה העיקרית לכישלון  המבצע נעוצה הייתה בכך, שגרמניה לא הקצתה כוחות מעולים  לביצועו. במקום להכריז על מצב חירום, כדי לאפשר להשתמש בכוחות פדראליים, החליטו ממשלות גרמניה ובוואריה לשמור על החוקה הפדראלית, לפיה חילוץ הספורטאים היה מוטל על ממשלת בוואריה (אלא אם יוכרז מצב חירום). בהתאם לכך,  החילוץ נעשה על ידי כוח מקומי חסר ציוד והכשרה, אשר פעל בחוסר יעילות מדהימה (עמ' 71). בעקבות הטראומה של מינכן, אישרה גולדה מאיר למוסד לפעול  התקפית נגד מחבלים גם במדינות  אירופה. המחבר אינו מפרט פעילות זו, ומכל מקום אינו מוסיף על הדברים שכבר פורסמו בעבר.

בסביבות 1969 (?),  אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר, הציע ביוזמתו את שירותיו למוסד, בפנייה לאחת השגרירויות של ישראל. המוסד התייחס אליו בתחילה בזהירות, כי הדבר נראה טוב מלהיות אמתי. אך  לאחר שהחומר שנתבקש להעביר על ידי המוסד נבדק והוכח כאמתי, בהדרגה נוצר אמון בו. בהמשך, מ-1970(?) מרואן היה "לכאורה נאמנו ואיש סודו של הנשיא החדש", אנואר סאדאת (עמ' 133).  הסוכן השתתף בדיונים בין סאדאת לגנרלים שלו (עמ' 136). להערכת זמיר,  מניעיו  למסירת מידע לישראל, לא היו ברורים דיים, אך בוודאי לא היו אידיאולוגיים. זמיר רומז לאפשרות של מניעים אישים, בציינו כי יחסיו עם נאצר לפעמים היו מתוחים, ואת סאדאת הוא לא העריך במיוחד. משתמע כי האיש זכה לתגמול חומרי נדיב מצד ישראל על שירותיו. שיחותיו עם זמיר לא היו תחליף לשיחות הפרטניות עם קצין איסוף המידע שלו מטעם המוסד. המחבר מגדיר את מרואן "הטוב שבמקורות האנושיים של המוסד" (עמ' 129). בפגישה עם זמיר, שהתקיימה בסוף 1972, הסביר מרואן את השינויים שביצע סאדאת בצבא המצרי. סאדאת החליף את הגנרלים של נאצר בגנרלים צעירים, הנכונים לאמץ את האסטרטגיה החדשה שלו והיא: במקום השאיפה להשיג נשק מתקדם ביותר ועליונות צבאית על ישראל על מנת לכבוש מידה את חצי האי סיני – להסתפק בנשק הקיים, כדי להשיג הישג צבאי מוגבל. ההישג המוגבל – כפי  שלמד ראש המוסד במפגשים נוספים עם הסוכן – נועד להניע תהליכים מדיניים, שיביאו לנסיגתה של ישראל מכל סיני (עמ' 134-132). עוד למד זמיר מהסוכן – והדבר זוכה לאישור בזיכרונותיו של סאדאת – כי החלטתו העקרונית של נשיא מצרים לצאת למלחמה התקבלה בתחילת 1973, לאחר שהיועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, דחה את בקשתו ללחוץ על ישראל, כדי שזו תיפנה את סיני (עמ' 137).

הערכתו של אמ"ן מ-1 בדצמבר 1972 – ואשר נותרה בעינה עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים – הייתה כי ייתכן שהמצרים יפתחו בירי ארטילרי ובפשיטות נקודתיות, אך האפשרות לחציה רבתי של תעלת סואץ ולמלחמה כוללת היא אפסית (עמ' 113). זו גם הייתה הערכתו של המוסד עד לפברואר 1973. "בסוף פברואר או בתחילת מארס 1973", באחת הפגישות השבועיות עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, סקר צבי זמיר את השינויים בתחומים המדיני והצבאי אצל נשיאה של מצרים, סאדאת (עמ' 110), תוך הסתמכות למעשה על המידע שהשיג ממרואן.  בסקירתו טען, כי במקום התוכנית היומרנית של קודמו, נאצר, לכבוש מחדש את  חצי האי סיני – מסוף 1972 ובבירור מפברואר 1973, אימץ סאדאת תוכנית מדינית וצבאית שונה, ועיקרה כיבוש הגדה המזרחית  של תעלת סואץ  (שנמצאה בשליטת צה"ל)  והתבססות בה בעומק של כ-10 קילומטרים. זאת במטרה להניע תהליך מדיני, שבסופו של דבר יביא לנסיגתה של ישראל מכל סיני  (עמ' 112-111). להערכתו של זמיר "נראה שברית המועצות לא הייתה שותפה ומעורבת באופן מעשי בתכנונה ובמועדה של המלחמה" (עמ' 112) –  אך היא סיפקה למצרים את הנשק שיאפשר לה לבצע את תוכניתה הצבאית, כמו ציוד גישור, טילים נגד מטוסים ומטוסים לתקיפה בעורף. מסקנתו של זמיר מכל המהלכים האלה הייתה, והיא נאמרה באוזני ראש הממשלה, "שאנחנו צפויים למלחמה עם מצרים, וסוריה...אמורה להצטרף אליה" (עמ' 113-112).  

על אף השוני המשמעותי בין הערכתו החדשה של המוסד לגבי פרוץ מלחמה לזו של אמ"ן, בכל זאת, לדעתי, ההבדל בין שתי הערכות עדיין לא היה כל כך חד, כפי שיכול להשתמע מפגישתו של זמיר עם גולדה, שתוארה לעיל.  הראיה לכך, לפי גרסת זמיר, בישיבה שהתקיימה בביתה של גולדה ב-18 באפריל 1973, בהשתתפות בכירים במערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, משה דיין, וראש אמ"ן, אלי זעירא, טען המחבר, כי  "על פי ההכנות יש סיכוי למלחמה" –  אך לא מוכן היה לנקוב באחוזי הסיכויים לכך (עמ' 118). לעומתו, אלי זעירא, נשאר דבק בעמדתו, שהתבססה על לוגיקה, ולא על ההתפתחויות בשטח, לפיה לא ייתכן כי סאדאת יפתח במלחמה בה יובס.

במאי 1973 קיבלה הממשלה את הערכת המוסד כי ב-15 בחודש תפרוץ מלחמה והצבא נערך בהתאם. המקור לידיעה היה אשרף מרואן. אך עוד לפני ה-15 במאי התקבלו ידיעות כי מועד המלחמה נדחה, בנימוק שההכנות למלחמה טרם הושלמו והציוד עוד לא הגיע. לדברי זמיר, במקום להתכונן למלחמה במועד מאוחר יותר, ניצל אמ"ן את "אזעקת השווא"  כביכול של המוסד, כדי לפגוע באמינות הערכותיו ולזלזל בהתרעותיו. אמ"ן טען כי המוסד "מאוהב" במקור שלו (עמ' 120). לפי זמיר, העובדה כי שאלת הנסיגה הישראלית מסיני לא נידונה כלל בפסגה האמריקאית-סובייטית בין ריצ'רד ניכסון לליאוניד בריז'נייב בוושינגטון בקיץ 1973, חיזקה את הערכתו כי סאדאת נואש מלהחזיר את סיני בדרכים דיפלומטיות, ועל כן יפתח במלחמה. בהתאם לכך, המשיך זמיר להתריע על כוונתה של מצרים לצאת למלחמה באוזני גולדה ודיין. אך לא רק דיין, אלא גם גולדה הטילו ספק במהימנות המידע שלו. גולדה פקפקה שוב ושוב, כיצד ייתכן שהחתן של נאצר יהיה סוכן ישראלי (עמ' 138).

בלילה שבין יום ד' ליום ה', ה-4 באוקטובר 1973 ביקש מרואן להסדיר פגישה דחופה עם זמיר בלונדון, בהסתפקו בהערה כי ידון בה בנושא המלחמה, בלי לפרט. המוסד בראשות זמיר כבר העריך כי מלחמה תפרוץ, והיה מעוניין לדעת מהסוכן את מועדה. בפגישה שהתקיימה בלונדון בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר, טען מרואן כי  למחרת, ב-6 באוקטובר, תחלנה מצרים וסוריה בפעולה צבאית מתואמת. עוד טען כי בשלב הראשון מתכנן סאדאת להשתלט על רצועה ברוחב של כ-10 קילומטרים בצד הישראלי של תעלת סואץ. מרואן סייג את עצמו בהוסיפו, כי "אם יהיו תנאים פוליטיים או צבאיים שונים", אותם לא פירט, "סאדאת יכול לעצור את הכול" (עמ' 148). הדיווח על הפגישה הועבר על ידי זמיר בשיחת טלפון ובמילות קוד לראש לשכתו. בסוף השיחה נאמר: "לדעת המלאך [מרואן] הסיכויים לחתימה [על חוזה, קרי מלחמה] הם 99.9%". עוד נאמר כי  "החוזה" ייחתם "היום", כלומר ב-6 באוקטובר, "לפנות ערב" (עמ' 150).  הדיווח המלא על הפגישה הופץ בין 2:30 ל-3:00 לפנות בוקר ב-6 באוקטובר (עמ' 154). צבאות מצרים וסוריה פתחו במלחמה בשעה 14:00. המחבר מודה ביושר כי עד לפרוץ המלחמה הוא עדיין לא היה בטוח ב-100%  כי היא אכן תחל ב-6 בחודש, וזאת כיוון שמרואן הותיר פתח צר לאפשרות כי סאדאת יכול לבטל את המתקפה, כמו במקרה של צעד מדיני או צבאי בלתי צפוי (עמ' 13). עקב זאת, העסיקה את זמיר המחשבה המטרידה, כי אם מלחמה לא תיפתח, הוא יישא באחריות הכבדה לגיוס המיותר של  חיילי המילואים בעיצומו של יום הכיפורים, שחל בשבת ה-6 באוקטובר (עמ' 14).

ללא קשר לידיעה האיכותית שהעביר ראש המוסד ב-6 באוקטובר, לאמ"ן היה מידע משלו לצפות את המלחמה הקרֵבה. כבר ב-4 באוקטובר פתחו המצרים בהכנות מלחמתיות מובהקות ובהן פתיחת הסוללות בצד המצרי של התעלה ופינוי שדות מוקשים,  כדי להזרים כוחות; פריסת ציוד לפריצת הסוללה של קו בר לב, וגשרי צליחה; והזזת טילים נגד מטוסים מן העורף לכיוון התעלה (עמ' 182). באותו היום קיבל אמ"ן גם מידע על פינוי בהול של משפחות היועצים הצבאים הסובייטים ממצרים ומסוריה. אך ראש אמ"ן, אלי זעירא, דבק בעמדתו הלוגית לכאורה כי לא תהיה מלחמה. בהתאם לכך, הוא תירץ את ההכנות המצריות לצליחת התעלה כתרגיל צבאי, ואת פינוי משפחות היועצים הסובייטים, כהערכה מוטעית של הרוסים כי תהיה מלחמה, שמקורה בחוסר הכרה מספקת מצדם את הערבים (עמ' 180). ב-5 באוקטובר בשעה 17:00 התקבלה באמ"ן ידיעה שהסבירה את יציאתם הבהולה של משפחות המומחים הסובייטים, בכוונתם של המצרים והסורים לצאת למלחמה בקרוב, ללא ציון מועד מדויק. בעקבות זה החלו באמ"ן לחבר דוח שינסה לגשר את הסתירה  שבין הערכת ראש אמ"ן לבין המידע שהתקבל זה עתה. העברתו של הדוח הזה  לדרג הפוליטי עוכבה על ידי ראש אמ"ן (עמ' 180). לבסוף  הופץ  הדוח כבר לאחר שהתקבלה הידיעה מהמוסד על מועד פרוץ המלחמה (עמ' 198). לאחר קבלת הידיעה מהמוסד על מועד תחילת המלחמה, "לאורך כל הלילה המשיכו שר הביטחון וראש אמ"ן להתייחס בספקנות לאפשרות זו...עד שפרצה האש" (עמ' 155). זאת בניגוד לעמדת הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שסבר כי יש להיערך למלחמה שתפרוץ בשעות הקרובות ולחץ על גיוס כוחות מילואים בהיקף רחב. לדעתי,הדגשת הספק בהערכותיהם של זעירא ודיין לפרוץ המלחמה נראית בלתי מדויקת ונובעת מיחסו השלילי של המחבר לשני האישים האלה. לעומתם, הוא משבח את תפקודה של גולדה מאיר, במיוחד בתקופת המלחמה.

מכֹל מקום,  העובדה כי הדיון בלשכתה של גולדה מאיר על גיוס מילואים, בהנחה שתהיה מלחמה, החל רק בסביבות השעה 8 בבוקר ה-6 באוקטובר, מצביעה על מחדל מודיעיני. למחדל הזה, להערכת זמיר, היו סיבות אחדות. (1) החשובה שבהן: "לאמ"ן הייתה בלעדיות על הערכת הידיעות שנאספו ועל הצגת הערכת המודיעין הלאומית" (עמ' 94). זו הייתה שיטה מושרשת ובמסגרתה המוסד היה רק ספק של ידיעות גולמיות לאמ"ן. כבר מ-1971 ניסה זמיר לשנות נוהל זה. הוא העביר ידיעות גולמיות חשובות לראש הממשלה גולדה מאיר, כממונה על המוסד. גם דיין קיבל חומר גולמי חשוב ישירות מזמיר. כמו כן, "ידיעות מיוחדות ממקורות אמינים, למשל רשימות הציוד שהגיעו בכמויות גדולות במיוחד למצרים ולסוריה, נמסרו לכמה מחברי המטכ"ל, לרמטכ"ל ולסגן הרמטכ"ל" (עמ' 101). אך לא היה בצעדיו האלה של זמיר לערער את השיטה לפיה הערכתו של אמ"ן נותרה הקובעת.

(2) הערכותיו של אמ"ן  ביחס למלחמה העתידה הושפעו מהתוכנית המבצעית של צה"ל, לפיה די בכוחות הסדירים, בתוספת כוח המילואים המוגבל המגויס בקביעות לצדם, כדי להדוף כל מתקפה בחזית הדרום והצפון. הביטחון המופרז הזה ביכולתו של הצבא הסדיר, המעיט בעיני אמ"ן את החשיבות הקריטית של תפקידו: להתריע בזמן מפני פרוץ מלחמה. כלומר, אמ"ן יצא מתוך הנחה, כי גם אם חלילה לא יתריע בזמן, הרי לא יקרה אסון, כיוון שצה"ל יעמוד בהצלחה במשימתו גם ללא גיוס מילואים בהיקף רחב. (3) לשני הגורמים המערכתיים  האלה, נוספו גורמים אישיים. בראש אמ"ן ובראש משרד הביטחון עמדו אישים בעלי יוקרה בדמותם של זעירא ודיין, ולכן  להערכותיהם הביטחוניות היה משקל רב בגיבוש ההחלטות של הדרג המדיני. דיין נהנה מהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים והוא לא צפה את מלחמת יום הכיפורים. ביטחונו המופרז של זעירא, כי לא תהיה מלחמה, הביא אותו להטיל מעין משמעת מחשבתית על החושבים אחרת בארגונו. קצינים בכירים באמ"ן, שמסרו הערכה שונה משלו בתחילת אוקטובר 1973 לאלוף פיקוד הצפון – ננזפו.  

זמיר מאשים את אמ"ן גם באחריות לכישלונות הצבא בימים האשונים של המלחמה. אמ"ן לא העביר לאלופי הפיקודים את תוכניות המלחמה של מצרים וסוריה – שנמסרו לאמ"ן על ידי המוסד. בתוכניות האלה נקבע כי שתי המדינות לא תסתפקנה בהפגזות ובפשיטות, כפי שסבר אמ"ן, כי אם תצאנה למלחמה כוללת. היעדר תוכניות  מלחמה מעודכנות של האויב בידי צה"ל,  הביא להצלחת המתקפות של מצרים וסוריה בימים הראשונים של המלחמה. עוד סבר אמ"ן בטעות, כי אם מצרים בכל זאת תצא למלחמה כוללת, הרי היא תשאף לכבוש את כל סיני, בהתאם לתוכניתו של נאצר – ולא להסתפק בכיבוש רצועה בצד הישראלי של התעלה, תוך התמקדות בקרב הגנה סטטי על העמדות שכבשה. טעות זו, לדעת זמיר,  עמדה מאחורי כישלון מתקפת הנגד החפוזה של צה"ל נגד המצרים ב-8 באוקטובר.

זמיר חזר לארץ רק ב-7 באוקטובר, כי לפני כן לא התאפשרה נחיתת מטוסו מפאת המצב הביטחוני. לטענתו, בזכות ידיעה מן המוסד שהוא העביר לקבינט הביטחוני ב-12  באוקטובר, דוד אלעזר דחה את מועד צליחת התעלה – בניגוד לדעתם של  דיין ומפקד אוגדה בסיני, אריאל שרון. בידיעה  שמסר זמיר דובר על כוונת המצרים להעביר תוך כמה ימים כוחות שריון נוספים למזרח התעלה, כדי שיוכלו לבצע את השלב השני בתוכניתם, והוא כיבוש סיני עד אזור המעברים. דוד אלעזר סבר בצדק, כי מוטב להיערך להדיפת המתקפה המצרית, ורק אחרי הכשלתה, תוך הסבת אבידות כבדות לאויב, לצאת לצליחה (עמ' 159-157).

ב-1974, לאחר שש  שנות שירות, התפטר זמיר ביוזמתו מראשות המוסד, כיוון שראש הממשלה, יצחק רבין, לא מוכן היה לבצע את השינויים המבניים במערך המודיעין, שהציע. להערכתו של זמיר, רבין, בתור רמטכ"ל לשעבר, היה רגיל לעבוד לפי המבנה הקיים, בו היה אמ"ן אחראי על הערכת המודיעין הלאומית – ולכן לא נענה לבקשתו ליטול את המונופול מאמ"ן על התפקיד הזה, לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים, ולהפקידו בידי קהילת המודיעין כולה. עם אשרף מרואן נפגש זמיר רק פעם אחת בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים (ב-1974?). זו הייתה פגישה קצרה שלא תוכננה מראש ובה מרואן לא הסתיר את תדהמתו מכך שישראל הופתעה מן המלחמה, על אף אזהרותיו. כאשר זמיר ביקש להיפגש עם מרואן שנית, כדי להיפרד ממנו לאחר פרישתו מן המוסד, האיש סירב, כיוון שכבר אז החלו להתפרסם דיווחים שעלולים היו להחשידו כסוכן. ביוני 2007 נמצאה גופתו של מרואן מוטלת ליד דירתו בלונדון וחקירת מותו נקלעה למבוי סתום (עמ' 151). פסק דין של בית משפט ישראלי בבוררות בין זמיר לאלי זעירא קבע, כי היה זה זעירא שחשף לעיתונים את שמו של מרואן, כדי לנסות לבסס את התיאוריה שלו לפיה האיש היה סוכן כפול; וזאת במטרה לנקות באופן חלקי את עצמו מאחריות למחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים ולהטילה על המוסד (עמ' 153). המחבר טוען כי ישראל נהגה כלפי מרואן "בכפיות טובה שערורייתית" ו"אולי" הביאה למותו  (עמ' 153).

הערות וביקורת

כנגד האשמתו המרומזת של זמיר כלפי אלי זעירא, לפיה חשיפת זהותו של מרואן על ידו ייתכן שהביאה למותו, אפשר לטעון כי הצגת מרואן על ידי זעירא, כסוכן שפעל בשליחות סאדאת במסגרת תוכנית ההונאה המצרית  שקדמה למלחמת אוקטובר, דווקא הביאה כבוד לאיש בממסד המצרי, כולל מצד הנשיא חוסני מובארק.  לעומת זאת, באופן אירוני, דווקא פרסום הפסיקה בבוררות בין זמיר לזעירא ב-23 ביוני 2007 (שאמורה הייתה להישמר בסוד), שניתן היה לפרשה כאישור לגרסתו של זמיר כי מרואן היה סוכן ישראלי, הלחיצה את מרואן, ומותו המסתורי התרחש שלושה ימים לאחר פרסום הפסיקה. (קיפניס, יגאל. 1973 הדרך למלחמה [אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2012].)
 

כאמור, המחבר משוכנע עמוקות כי מרואן לא  היה סוכן כפול. לדברי זמיר, לוּ האיש היה סוכן כפול, הרי בפגישה בלונדון ב-5 באוקטובר היה אמור, במקום למסור לישראל את מועד פרוץ  המלחמה, לנסות להטעותה כי מדובר בתרגיל צבאי בלבד. הטיעון הנגדי של אלי זעירא הוא כי התרעתו של מרואן באוקטובר הייתה קצרה מדי ונועדה לגרור את ישראל למתקפת מנע, שלא הייתה משנה דבר במישור הצבאי כי אם מציגה את ישראל כתוקפנית.

 

עוד טוען זמיר, כי מהימנותו של מרואן הוכחה גם באוגוסט 1973, כאשר מסר לזמיר  מידע על כך שמצרים העבירה בדואר דיפלומטי טילים אישיים נגד מטוסים לטרוריסטים באיטליה, כדי לפגוע במטוס אל-על בארץ זו. המידע הזה הועבר מצד ישראל לשירותי הביטחון של איטליה ואלה, בשיתוף פעולה עם המוסד, הצליחו לאסור את משגרי הטילים על נשקם מבעוד מועד (עמ' 146-142). לפי זמיר, העברת הטילים למחבלים מצד מצרים נעשתה לפי בקשתה של לוב. [ייתכן שלוב רצתה לנקום על הפלת מטוס אזרחי שלה מעל חצי האי סיני בידי ישראל בפברואר 1973. המטוס הלובי חדר לסיני בגלל טעות בניווט והופל בידי צה"ל, שייחס לו בטעות כוונות חבלניות.  כמו כן ייתכן כי סאדאת הסכים להעברת הטילים למחבלים בתמורה להעברת מטוסי מיראז' צרפתיים אחדים מצד לוב למצרים. מצרים השתמשה במטוסים האלה במלחמת אוקטובר.] זמיר מוסיף, כי בפגישתו עם מרואן ב-5 באוקטובר טען האיש, כי סאדאת "רצה" שהפעולה לפגוע במטוס אל-על באיטליה "תיכשל" (עמ' 148). לדעתי, אכן סביר להניח כי סאדאת לא היה מעוניין בהצלחת הפעולה החבלנית, שעלולה הייתה לפגוע קשות במאמציו לשפר את תדמיתו במערב בכלל ובארצות הברית במיוחד, כאמצעי להביא ללחץ דיפלומטי על ישראל מצד האמריקאים לסגת מסיני. מכאן גם ייתכן כי סאדאת השתמש במרואן, כדי ליידע את ישראל מבעוד ומועד על הפיגוע המתוכנן נגד מטוס אל-על, על מנת  להכשילו. כלומר, בשונה  מגרסת המחבר, סאדאת היה מודע לקשריו של מרואן עם המוסד – אך לא היה מודע לכך, כי האיש חרג מעל ומעבר מהמידע שהוסמך למסור, בגלותו למוסד את תוכניות המלחמה של ארצו.

 

 

עוד יצוין כי מחליפו של אלי זעירא כראש אמ"ן, שלמה גזית, מינה ועדה לחקור אם אכן מרואן היה סוכן כפול, והוועדה לא הצליחה להגיע למסקנה חד משמעית בנושא. ההיסטוריון יגאל קיפניס, שערך מחקר מקיף באותו הנושא מעלה השערה כי בוויכוח בין זמיר לזעירא ביחס למרואן, האמת היא באיזשהו מקום באמצע. לפי השערתו של קיפניס, החל מסוף שנות ה-60 היה מרואן סוכן ישראלי, אך בהמשך דרכו – ב-1973 אם לא לפני כן – הציע שירותו למצרים, בלי לחשוף את עומק בגידתו בעבר (קיפניס, יגאל. 1973 הדרך למלחמה עמ' 258).

לחיזוק השערתי כי סאדאת השתמש במרואן להעברת מסרים לישראל יצוין, כי כבר קודמו של סאדאת, הנשיא נאצר, השתמש באמצע שנות ה-60 באישיות מצרית רמה (מחמוד חליל) לאותה המטרה, כשהקשר לישראל נעשה דרך המוסד ולפעמים ישירות דרך העומד בראשו, מאיר עמית (לפי ספרו האוטוביוגרפי של מאיר עמית, ראש בראש [אור יהודה: הד ארצי הוצאה לאור, 1999]. כמו כן ייתכן כי דרך מרואן ניסה סאדאת שוב ושוב להזהיר את ישראל, כי אם היא לא תחזיר את סיני בתמורה להסדר מדיני, הוא בלית ברירה יפתח במלחמה – כשבאמצעות האזהרות והאיום שאף להשיג את מבוקשו בלי להסתכן במלחמה.

לפי זמיר, בפגישותיו "מרואן דיווח שבניגוד קיצוני לנאצר, סאדאת לא התעקש על פינוי סיני דווקא במסגרת הצלחה צבאית, והיה מעדיף להשיגה [להשיגו] במהלך מדיני" (עמ' 137). המשפט המצוטט הוא רמז זעיר בתוך ספרו של למעלה מ- 200  עמודים  של זמיר על קיומה של אפשרות בפני ישראל  כבר בתחילת שנות ה-70 להחזיר את סיני למצרים, בתמורה להסדר שלום  (ללא נורמליזציה בקשרים) – שעל הסכמתה לו הצהירה מצרים בגלוי – ובכך למנוע את מלחמת יום הכיפורים. החיסרון של ספרו של זמיר, שהוא אינו עוסק כלל בשאלה, כיצד אפשר היה להפיק תועלת מהמידע המדיני שהעביר לו מרואן, כדי להגיע להסדר שלום עם מצרים של סאדאת כבר בתחילת שנות ה-70  –  הסדר הדומה לזה עליו הסכימה בסופו של דבר ישראל ב-1979 רק אחרי המלחמה העקובה מדם ב-1973. הסיבה להתעלמותו של זמיר מסוגיה זו, לדעתי, ברורה. הוא לא רצה להודות בחלקו שלו ושל הממשלה אותה שירת בנאמנות, במחדל שבהחמצת השלום. זאת לנוכח העובדה כי בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, כל ההנהגה המדינית-ביטחונית בישראל, כולל זמיר,  הייתה נחושה בדעתה כי אין לחזור לגבולות שלפני מלחמת יוני 1967 בכלל ועם מצרים בפרט, על ידי החזרת כל חצי האי סיני, גם בתמורה להסדר שלום.  חילוקי הדעות בצמרת המדינה היו רק לגבי גודל השטחים בסיני שיש לספחם לישראל.

מתוך פרספקטיבה היסטורית, רב הדמיון בין ההפתעה של ישראל  מהמתקפה המצרית-סורית ב-1973 לבין הפתעתה של בריה"מ מהפלישה הנאצית ב-1941. בישראל ובבריה"מ מקבלי ההחלטות הסתמכו על לוגיקה, תוך נטייה להתעלם מן ההתפתחויות בשטח, אשר בעצם היו גלויות לעין. הקונספציה של ראש אמ"ן הייתה כי סאדאת לא יפתח במלחמה בה הוא בוודאות יפסיד, במיוחד כל עוד לא סיפקו לו הסובייטים נשק  מתקדם ביותר, שובר שוויון. הקונספציה של סטאלין הייתה כי היטלר, שבוודאי הסיק את הלקחים מתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, עת הסתבכה במלחמה בשתי חזיתות, לא ירצה לחזור על הטעות ולפתוח בחזית נוספת נגד רוסיה, כל עוד לא הכריע את בריטניה. בדמיון מה לאישיותו הדומיננטית של סטאלין שדיכאה בגסות  הערכה שונה משלו ביחס לריכוזי הכוחות הגרמניים בסמוך לגבול –  ראש אמ"ן הסמכותי, אלי זעירא, כפה את תפיסתו על פקודיו וביטל את ריכוזי הכוחות המצריים כתרגיל מלחמה.  בדומה לסטאלין, שיצא מתוך הנחה, כי גם אם הגרמנים יתקיפו את בריה"מ, הרי הצבא הסובייטי יהדוף  אותם בקלות – כך גם ראש אמ"ן משוכנע היה שדי בצבא הסדיר כדי להדוף את המתקפה המצרית-סורית. מאחורי הערכותיו האופטימיות של אלי זעירא ביחס לעימות צבאי עם מדינות ערב עמדה גם דמותו הכריזמטית של שר הביטחון, דיין. הקיבעון המחשבתי, תוך התעלמות מדיווחי מודיעין המגובים בהתפתחויות בשטח,  מצד אישים ברי סמכה וכריזמטיים, הביא לתוצאות הרות אסון בשני המקרים.