שלו, מאיר. הדָבר היה ככה (תל אביב: עם עובד, 2009) 226 עמ'. Meir Shalev
[סיכום ספר]
רומן אוטוביוגרפי של הסופר עטור הפרסים, מאיר שלו. במרכז היצירה לכאורה עומדת סבתו, טוניה, ושואב האבק שלה.
הסבתא, טוֹניה פֶּקֶר, נולדה בסביבות 1904 בכפר רוֹקִיטְנוֹ שבאוקראינה ועלתה לארץ בסביבות 1922. בגיל 18 היא התחתנה עם אהרון בן-ברק, שנולד ב-1890 בעיירה מָקָרוֹב שבאוקראינה ועלה לארץ ב-1909. בעת נישואיו לטוניה היה אהרון אלמן ואב לשני ילדים מאשתו הראשונה, אחותה למחצה של טוניה. לזוג אהרון וטוניה, שהתגורר במושב עובדים נהלל, נולדו חמישה ילדים, בהם הבת בתיה, ילידת 1928 ואימו של המחבר. הסבתא טוניה הייתה משוגעת לניקיון עד כדי כך, שמיטב חדרי ביתה המרוהטים עמדו ללא שימוש והכניסה אליהם נאסרה, כדי שלא יתלכלכו. דלתותיהם וחלונותיהם היו סגורים לבל יחדור לתוכם אבק. מאותן הסיבות אף המקלחת והשירותים לא היו בשימוש ודיירי הבית היו מתקלחים באמצעות צינור המים שברפת או במכבסה. משתמע כי גם הצרכים הקטנים נעשו בחוץ ושימשו להשקיית העצים. הסבתא העבידה בפרך את בנותיה, בתיה ובת שבע, בניקוי יסודי של הבית.
לסבא אהרון, הציוני והסוציאליסט, היה אח בכור בשם ישעיהו. האיש, בניגוד לסבא, לא עלה לארץ אלא היגר מאוקראינה לארה"ב, ושוב בניגוד לסבא, התעשר באמריקה והיה לקפיטליסט. ישעיהו נהג לשלוח לאחיו מעטפות עם דולרים, אך אהרון, נאמן לערכיו הסוציאליסטיים, היה שולח את המעטפות בחזרה. בתגובה, מצא ישעיהו דרך להתחכם ולנקום באחיו. בשנת 1936 הוא שלח לו שואב אבק גדול, וזאת בהנחה כי את המוצר הזה לא יוכל אחיו להחזיר לאמריקה משתי סיבות. אהרון לא יוכל לעמוד בהוצאות הכספיות של משלוח מכשיר כל כך כבד בחזרה לאמריקה; וכמו כן הסבתא טוניה, אוהבת הניקיון (והשמועה על כך כבר חצתה את האוקיינוס!), לא תרשה להחזירו. כאשר שואב האבק הוצא מאריזתו ונגלה במלוא תפארתו, ראו בו תושבי הכפר "עוד דבר מותרות קפיטליסטי...שתכליתו בטלה ופינוק". מאיר שלו ממשיך: ואולם את "האמת אי אפשר להחביא", וכי גם מי שמסור לערכי העבודה, בלב לבו פנימה, רוצה גם לנוח ולהתענג (עמ' 145).
לסבתא הייתה אישיות חזקה, וכמו שלא הרתיעה אותה תדמיתה כמשוגעת, בגלל סגידתה לניקיון, כך לא מצאה לנכון לוותר על השימוש בשואב האבק רק בגלל היותו מוצר קפיטליסטי. ההיפך. בימים הראשונים היא ניקתה בו בהתלהבות את הבית, ואולם כעבור ימים אחדים היא חדלה להשתמש בו ונעלה אותו בחדר האמבטיה למשך 40 שנה. (לפי גרסה מאוחרת של הסבתא, אותה השמיעה כעבור 40 שנה, עת "שחררה" באופן זמני את שואב האבק מה"מאסר", היא השתמשה בו כשבועיים). חסרונותיו של המכשיר הזה, כפי שנתגלו לעיני הסבתא, הם שאילצו אותה לחדול להשתמש בו, ואלה היו כדלהלן. הסבתא הגיעה למסקנה כי האבק שנעלם מהחדרים נשאב לתוך שואב האבק, וכך בתוך ביתה מצוי מכשיר מלא לכלוך. בעוד את שקית האבק שבתוך המכשיר היא עוד יכלה לרוקן בעצמה, הרי ניקיון החלקים הפנימיים שבו חייב את פירוקו והיה למעלה מכוחה. זאת ועוד. אחיה, יצחק, שידע לפרק את המכשיר, אך בוודאי לא יכול היה לעשות פעולה כזו מדי יום, הסביר לה כי לאחר שימוש של שנים בשואב, טבעת האיטום שלו לא תהיה חזקה דיה, ולכן חלק מהאבק יברח החוצה – כלומר ילכלך את הבית! כך נותר שואב האבק כלוא במעין מאסר עולם, ובינתיים החיים נמשכו, ילדי הסבתא התחתנו ונכדים נולדו.
הבת בתיה פגשה לראשונה את בעלה לעתיד, יצחק שלו, בירושלים ב-1946. באותו הזמן השתתפה בתיה בסמינר המושבים ויצחק היה מורה צעיר ומשורר בתחילת דרכו. בניגוד למושבניק הטיפוסי באותה התקופה, שעסק בעבודה פיזית קשה, בז לאינטלקטואלים והיה סוציאליסט אדוק – יצחק שלו היה לא רק ממושקף, אלא גם אינטלקטואל, רביזיוניסט בהשקפתו הפוליטית וחסר חוש טכני. לאחר הנישואים, התגורר הזוג בירושלים. המחבר, מאיר שלו, ילדם הראשון מבין שלושה, נולד ב-1948, לאחר שהאם, בחודש השמיני להריונה, הועברה בשיירה מירושלים הנצורה ב"דרך בורמה" לשפלה ומשם לנהלל, מקום לידתו. לאחר הלידה לא נותר הזוג זמן רב לגור בנהלל, כיוון שיצחק שלו הסתכסך עם הסבתא טוניה. יצחק לא יכול היה לסבול, שחמותו כמעט ולא אפשרה לאשתו להתאושש מהלידה ודחקה בה לחזור לעבודות הניקיון. לאחר תקופת מגורים קצרה בקיבוץ גינוסר, חזרה המשפחה להתגורר בירושלים.
על אף המגורים בעיר, המשיכה האֵם בתיה להיות גאה במוצאה הכפרי מנהלל, וכדי להנחיל את המסורת המפוארת הזו לבנה, מאיר, כבר מגיל חמש הייתה שולחת אותו באוטו "תנובה" של נהלל – שהיה מוביל חלב לירושלים – מירושלים לכפר. כמו כן, כשנתיים, בכיתות ד' ו-ה' למד מאיר הילד בבית הספר של נהלל וגר בכפר. לדבריו, היה זה בית ספר משובח והוא נהנה מקרבת המשפחה המורחבת בנהלל ומן הנוף הכפרי, שעמד בניגוד לבלוקים האפורים של שכונת מגוריו בירושלים. החל מגיל שלוש עשרה ועד לגיוסו לצבא החל מאיר שלו לבוא לנהלל בחופשות הפסח, הסוכות ובחופש הגדול, כדי לעזור לדודיו, אחיה של טוניה, בעבודות המשק. בין היתר עסק בחליבה במכונה וביד, הגמעת עגלים רכים, ניקוי הרפת, קציר, הזרעת תרנגולות, והמלאכה הנכספת ביותר – נהיגה בטרקטור. כל השנים האלה נותר שואב האבק כלוא בחדר האמבטיה, ולהצעות בנותיה, בתיה ובת שבע, לאפשר להן לקחת את המכשיר לשימוש בדירותיהן, הייתה הסבתא טוניה עונה בתשובה אופיינית לבקשות מהסוג הזה והיא, שאף אחד לא יירש אותה עוד בחייה.
ב-1970, בהיותו סטודנט, פגש המחבר במקרה בחורה אמריקאית בירושלים בשם אביגייל, ובמהרה התפתח בין השניים קשר רומנטי. כבר ביום הפגישה יצא הזוג לטיול לצפון ובדרך עצר בנהלל, לבלות את הלילה בביתה של הסבתא טוניה. מאיר שלו מציין כי לסבתא, באופן מפתיע, הייתה גישה ליברלית בתחום שבינו לבינה, וכאשר הוא היה מביא לביתה בחורה, לא נהגה לחטט בשאלות, אלא הייתה נותנת לזוג חדר ל"משכב", כלשונה. יתרה מזו. כשהיה מגיע שוב עם אותה בחורה, אף הייתה מוצאת לנכון להעיר, שעליו לבוא כל פעם עם חברה חדשה, כיוון ש"בחור צעיר צריך להחליף בחורות כמו גרביים" (עמ' 174). מכל מקום, אביגייל מצאה חן בעיני הסבתא, ואולי כיוון שסברה שהיא בחורה ראויה לנישואים לנכד שלה, ראתה מחובתה לברר – באמצעות מאיר אשר שימש מתורגמן בינה לבין אביגייל – במה עוסק אביה. וכך נודע לה כי אביה הוא אחד הסוכנים הגדולים של "ג'נרל אלקטריק" – בדיוק אותה החֶברה בה יוצר שואב האבק המאוחסן שלה משנת 1936.
בעקבות זאת באמצע הלילה, כשהזוג כבר סיים את האקט המיני, אך עדיין היה עירום (כפי שהסתבר למחבר אחר כך, האזינה הסבתא למעשי הזוג ולכן נכנסה רק לאחר שוך הסערה), נכנסה טוניה עם שואב האבק שלה לחדר ה"משכב" וביקשה מאביגייל, שתשיג מאבא שלה טבעת אטימה עבור המכשיר. הסבתא זכרה את אזהרת אחיה, יצחק, כי החלק הזה עלול להישחק כעבור שנים (של שימוש – ומכך התעלמה!) ואז האבק ייפלט החוצה. אביגייל, מצדה, למראה שואב האבק, הציעה לסבתא למכור לה אותו במחיר 1000 דולר ונוסף לכך לקבל תמורתו שואב אבק חדש ועוד מכשיר חשמלי. בכוונת אביגייל הייתה להציב את שואב האבק בחלון התצוגה של הסוכנות שבבעלות אביה. על אף שעבור סבתא 1000 דולר היה סכום ענק, התעורר בה החשד שהמכשיר שווה יותר. (בדיעבד התברר למחבר כי חשדה של הסבתא היה מוצדק, ומכל מקום, אביגייל לא הייתה ישרה גם בתחומים אחרים, והרומן שלו אִתה לא נמשך ימים רבים.) לבסוף, המקח וממכר בנושא שואב האבק התפוצץ כאשר אביגייל הציעה לסבתא להפעיל את המכשיר, כדי לבדוק את תקינותו, והמחבר עשה טעות גורלית בהציעו לסבתא לשפוך לכלוך על הרצפה לשם ניסוי הכלי. מנקודת ראותה של הסבתא, לשפוך לכלוך בחדר דירתה, היה דבר שאין להעלותו על דל שפתיים, לא כל שכן לעשותו, ובתגובה היא החזירה ברוגז את שואב האבק לכִלְאו בחדר האמבטיה.
באמצע שנות ה-70 עבד המחבר בטלוויזיה, וביוזמתו הגיעה מראיינת לנהלל כדי לראיין את הסבתא טוניה לסדרה הציונית "עמוד האש". ואכן הסבתא הונצחה בסדרה הזו כטיפוס אותנטי של העלייה השלישית וההתיישבות בעמק יזרעאל. סבא אהרון מת בשנת 1978 "ולא ידע די אושר ולא חווה די עונג" (עמ' 213). המחבר אינו מפרט את ייסוריו, אך משתמע כי חייו עם טוניה לא היו קלים, ולפי עדות הסבתא עצמה נהג בעלה אהרון לתקופות מסוימות לברוח מהבית. הסבתא נפטרה ב-1987. היא הייתה "אישה לא קלה, עקשנית, נוטרת, קנאית, כפייתית וכופה" (עמ' 217). עם זאת היא הייתה מקור הכוח של המשפחה והחזיקה את המשק בנהלל (עמ' 218).
רק לאחר מותה של הסבתא, העזו שתי בנותיה, אימו בתיה ואחותה בת שבע, לפתוח את הדלתות והחלונות של החדרים האסורים, שעד עתה היו מוגפים היטב מפני חדירת אבק. כנראה במעין מחאה על שהחדרים האלה ורהיטיהם היו מחוץ לתחום בחייה של הסבתא, בתיה ובת שבע התחילו לקפוץ על הספה שבחדר האסור, והיו צועקות, צוחקות ובוכות (עמ' 220). המחבר, מצדו, הלך לחדר אסור אחר, חדר האמבטיה, לחפש את שואב האבק. לתדהמתו הוא לא מצא אותו, וחידת היעלמותו נותרה בלתי פתורה.
הערות וביקורת
מאיר שלו החל לפרסם רומנים מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20. לאור הפרטים האוטוביוגרפיים שניתן לדלות מספרו "הדבר היה ככה", אפשר לומר, כי כישרונו הספרותי לא נוצר יש מאין. המחבר משבח את יכולתה הנפלאה של הסבתא טוניה לספר סיפורים, למרות שהעברית שלה הייתה משובשת. הוא אף מעיר בהומור, כי הסיבה שספריו דומים לרומנים רוסיים, נעוצה בכך שהוא הושפע משלושה קלאסיקונים רוסים, שניים מהם סופרים מפורסמים, והשלישית סבתו. סבו, אהרון, נהג לחבר שירים היתוליים ופרסם מאמרים ב"הפועל הצעיר". גם לאם, בהסתמך על ההספד שנשאה בלוויית טוניה, ניכר כי היה כישרון ספרותי. וכאמור, אביו, יצחק שלו, היה משורר. מאיר שלו כבר בגיל חמש ידע לקרוא, בדומה לאביו הרכיב משקפים, לא הייתה לו "תבונת כפיים של מושבניק" – אך היה לו עניין בסיפורים, בספרים ובתנ"ך (עמ' 116). "כשהיו נערי המשפחה והכפר [בנהלל] מתגוששים, נוהגים ומתקנים טרקטורים...רוכבים על סוסים", ישב מאיר והאזין לסיפוריה של הסבתא טוניה, "שכולם נפתחו ב'הדבר היה ככה'" (עמ' 123). בעקבות הסבתא, גם ילדיה ונכדיה השתמשו בפתיח הזה, כדי לספר סיפורים משפחתיים.
מאיר שלו מודה, כי לכל אחד מהסיפורים המשפחתיים הרבים שנפתחו ב"הדבר היה ככה" ישנן גרסאות שונות ואף מנוגדות בקרב בני משפחתו, וכי התרחשותם של חלק מהם מוטלת בספק. בגרסתו על שואב האבק והחדרים האסורים אפשר להבחין באי דיוקים ואף סתירות. מחד גיסא הוא טוען כי שואב האבק היה כלוא ארבעים שנה, אך למעשה מתאריך הגעתו לנהלל ב-1936 ועד שהסבתא שחררה אותו זמנית מכלאו בעת בואה של אביגייל (ואז הוא גם נראה בפעם האחרונה) ב-1970, חלפו כ-34 שנים. (עם זאת, ייתכן כי המחבר השתמש בפרק זמן של 40 שנה, במובן התנ"כי של המושג בפסוק "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", כשהכוונה לתקופה ארוכה שאינה בהכרח 40 שנה.) כמו כן, הממצאים "המפלילים" שנתגלו לעיני הסבתא בשקית האבק של השואב, לאחר שהיא ניקתה בו את החדרים האסורים ב-1936, מלמדים כי איסור השימוש בהם לא קוים, לפחות לא במלואו. עצם היעלמותו של שואב האבק בסוף הסיפור מעלה את השאלה, האם היה הדבר או לא היה. לי נראה כי לעלילת שואב האבק יש לכל היותר גרעין של אמת, והשאר אמת ספרותית, אנלוגיות וסמליות לדברים אחרים, כיד הדמיון של מבקרי הספרות. מכל מקום, סגידתה של סבתא לניקיון מבטאת את ההשלכות האבסורדיות שבהפיכת אמצעי למטרה, בדמות הניקיון, למטרה בפני עצמה.
על אף שבמרכז הרומן עומד כביכול שואב האבק, הרי היצירה דנה במגוון רחב של נושאים, כמו ההתיישבות החקלאית היהודית והערכים הסוציאליסטיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 בארץ, מול הערכים הקפיטליסטיים, שהפכו בהדרגה לדומינאנטיים בישראל בהמשך המאה. ניכרת מוּדעוּתו של המחבר, שבעברו היה נאמן לערכי ההתיישבות העובדת – התמסרות לעבודה חקלאית קשה ואורח חיים צנוע – כי על ערכים אלה אבד הכלח בחברה המודרנית בישראל, וכי גם בזמנם הם נגדו, ולוּ חלקית, את הטבע האנושי. המחבר מתאר בהרחבה את ההווי החברתי בקרב המושבניקים האשכנזים באמצע המאה ה-20, כולל פירוט המאכלים בשמותיהם הרוסיים שנהגו לאכול בני משפחתו המורחבת. היצירה רוויה חוש הומור ההופך את החומר שיכול היה לשמש כר פורה לעלילה טראגית ליצירה קומית. שלו מעיד על כתיבתו כך: "איני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב" (עמ' 50). ואכן, סגנונו של המחבר מלוטש, אך לא מליצי, עממי אך לא המוני. בקיצור ובפשטות, הייתי אומר כי הספר כתוב בעברית טובה, שהפכה למצרך נדיר בימינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה