אובמה, ברק. חלומות מאבי: סיפור על גזע ומורשת (ניו יורק, 1995). 442 עמ' [סיכום ספר]
אוטוביוגרפיה של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, יליד 1961. מבחינה כרונולוגית הספר מגיע עד לשנת 1988 בתוספת אפילוג שמסתיים ב-1992. מקום חשוב בספר מוקדש להתגבשות השקפת עולמו של המחבר, בה דגל בשנות ה-20 של חייו. אובמה ראה עצמו כשייך לגזע השחור (על אף שֶרק אביו היה שחור ואמו לבנה) והאמין במחויבותו העמוקה לעזור לבני עמו, השחורים, השרויים במצוקה. הוא ניסה להגשים את השקפתו בפעילותו החברתית בשכונות העניות של השחורים בשיקגו באמצע שנות ה-80 ובעריכת ביקור שורשים בקֶניה, להתחקות אחר משפחתו מצד האב. באותה תקופה ראה אובמה חובה לעצמו לשַמֵר את השתייכותו לחברה השחורה, ולא להתבולל בחברה הלבנה. הרעיון לכתוב את הספר נולד בתחילת שנות ה-90, לאחר שאובמה נבחר לנשיא השחור הראשון של כתב העת היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד בתחום המשפט, Harvard Law Review. בעקבות זאת, הוצאות ספרים אחדות ביקשו ממנו לחבר ספר בנושא היחסים בין הגזעים בארה"ב – אך המוצר הסופי היה שונה לחלוטין מזה שתכנן בתחילה.
סבו של אובמה מצד אביו, אוניאנגו (Onyango) (1979-1895), נולד וחי בקֶניה בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי. הוא שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ידע אנגלית ולמד מן הבריטים שיטות עבודה מתקדמות בחקלאות, אותן יישם בעיבוד שדותיו. במקביל עבד גם בטבחות ובניהול משקי בית אצל בריטים בקניה, וכך וסיגל לעצמו באופן חלקי נימוסים ותרבות אכילה בריטיים. באופיו היה קפדן ומטיל אימה על סביבתו. הדת הנוצרית שהדגישה את נושא החמלה והרחמים אף ביחס לאויבים, לא התאימה לאישיותו. לכן, לאחר שהתנצר לפרק זמן ואף שינה את שמו לג'ונסון, החליט להתאסלם ומאז נקרא חוסיין. (גרסה זו על הסב, מבוססת על דברי סבתו החורגת של המחבר, אִתה נפגש בזמן ביקורו בקניה ב-1988.)
אביו של אובמה, ברק חוסיין אובמה, נולד בקניה ב-1936. כפי שמסביר המחבר, משמעות השם ברק, שהוא שם מוסלמי [-ערבי, התוספות בסוגרים מרובעים הם שלי] – מבורך; ומשמעות אובמה, בשפה מקומית בקניה – חנית בוערת, אותה נהגו להטיל בקרב בעת מלחמת שבטים. אובמה האב בנעוריו רעה עזים של משפחתו, אך כבר מגיל צעיר התבלט באינטליגנציה גבוהה ולמד בבית ספר בריטי בתקופת השלטון הקולוניאלי. בגיל 18 הוא התחתן עם אישה אפריקאית בשם קאזיה (Kezia), ממנה נולדו לו שני ילדים: הבן הבכור רוי (Roy) ובת אומה (Auma).
בשנת 1959, בהיותו בן 23 הגיע אובמה האב ללמוד באוניברסיטה בהוואי (ארה"ב), בזכות מִלגה אמריקאית. במהלך לימודיו הכיר סטודנטית בת 18 בשם אן (Stanley Ann Dunham), אותה נשא לאישה ב-1960, ולזוג נולד אובמה הבן ב-1961. אובמה הבן, כעבור כ-20 שנה, שמע מפי אמו, כי הוריה הלבנים רק בתחילה התנגדו לנישואיה לאפריקאי. לעומתם, אביו של אובמה האב, הסבא חוסיין, התנגד בתוקף לנישואים מסיבות גזעניות, ובמכתב לאביה של אן הדגיש, כי לא ירשה לבנו לטמא את דמו עם אישה לבנה. בתקופה מאוחרת יותר, בעת ביקורו של אובמה הבן בקניה ב-1988, נודע לו מפי סבתו החורגת, כי לחוסיין היו [גם?] סיבות מעשיות להתנגד לנישואים. הנישואים האלה עלולים היו להביא להפקרת קאזיה וילדיה מצד אובמה האב, כי הרי חוסיין העריך כי אישה לבנה לא תסכים לחיות באפריקה, ועוד בתור אישה שנייה. אן, מצִדה, ידעה על נישואיו של אובמה לקאזיה, אך האמינה לגרסתו [השקרית] שהתגרש. ב-1963 אובמה האב המשיך בלימודיו באוניברסיטת הרווארד (Harvard), בעקבות מלגה שקיבל מאוניברסיטה זו. לדברי אן, מלגתו המצומצמת לא הספיקה כדי שמשפחתו תתלווה אליו, ובני הזוג נפרדו בתחילה זמנית, וב-1964 התגרשו. בהיותו ילד שמע אובמה הבן סיפורים נפלאים על אביו, אותו בעצם לא הכיר, מפי סבו מצד האם. לסב היו חברים שחורים.
לאחר שנפרדה מבעלה, הכירה אן באוניברסיטה בהוואי סטודנט אינדונזי בשם לולו (Lolo Soetoro), אתו התחתנה, וב-1967 נסעה אחריו יחד עם בנה אובמה, למולדתו, אינדונזיה. באינדונזיה לזוג נולדה בת, מאיה (Maya). לולו עבד באינדונזיה כגיאולוג, בתחילה עבור הצבא, ואחר כך עבור חברת נפט אמריקאית ומשכורתו הייתה גבוהה. אובמה הילד תוך כחצי שנה למד את השפה המקומית ונקלט בין הילדים. הוא נחשף למציאות הקשה של החיים במדינה בעולם השלישי, כמו מספרם הגדול של נכים, פגועי וחסרי גפיים המבקשים נדבות; אסונות טבע ובהם פגעי מזג האוויר; ואלימות בני נוער. אביו החורג התייחס אליו טוב ועזר לו להתמודד עם המציאות האכזרית. בין היתר לימד את אובמה אִגרוּף, כדי שיוכל להגן על עצמו. לעומת זאת, אמו, ניסתה להקנות לו ערכים של מוסר ויושר, אותם היה קשה להגשים במציאות המקומית. היא חינכה אותו להיות גאה במוצאו השחור ובמאבקם של השחורים למען זכויותיהם, בהנהגת מרטין לותר קינג. היא גם נהגה לתת לו שיעורים פרטיים באנגלית שהחלו בשעה 4 בבוקר(!), לפני צאתה לעבודתה בשגרירות האמריקאית, שם לימדה אנגלית אנשי עסקים מקומיים.
לדברי המחבר, באותה תקופה שלט באינדונזיה משטר דיקטטורי מושחת, שהגיע לשלטון בעזרתו של הסי. איי. אי (CIA), ולאחר הֶרֶג של מאות אלפי אנשים. [המחבר מתעלם מכך שמשטר זה הוקם כתוצאה ממיגור ניסיון השתלטות קומוניסטי על אינדונזיה ב-1965.] אביו החורג, מתוך רצון לשרוד ולשגשג כלכלית, ניסה להסתגל למשטר. לעומת זאת אמו, בהיותה בעלת ערכי מוסר גבוהים והשקפת עולם ליברלית, לא השתלבה בחברת אנשי השגרירות ואילי הנפט האמריקאים, אשר דיברו בציניות ובהתנשאות על האוכלוסייה המקומית והתגאו במתן שוחד, שבזכותו זכו בזיכיונות לחיפוש נפט.
ב-1971 אובמה בן ה-10 הוחזר על ידי אמו להוואי, כדי לזכות בחינוך טוב באמריקה, והילד אכן התקבל לבית ספר יוקרתי. האֵם המשיכה לגור עם בעלה ובתה באינדונזיה והשאירה את בנה תחת השגחת הוריה. בבית הספר הוא נקרא בשם אמריקאי, בארי (Barry), במקום ברק. באותה שנה אביו הביולוגי, הגיע לביקור של חודש להוואי, במהלכו הוא קיים קשר עם בנו, בהסכמתה ובנוכחותה של אמו, שחזרה זמנית מאינדונזיה. אובמה הילד חש נבוך בחברת אביו. האב התגלה בעיני הילד כקפדן בצורה מופרזת בנושא הכנת שיעורים והצלחה בלימודים. במקרה אחד הוא אסר על הילד לצפות בטלוויזיה – על אף שכבר הכין את כל שיעוריו, בטענה כי במקום זאת, עליו להכין מראש את השיעורים לימים הבאים. האב היה בעל ביטחון עצמי וניחן בכושר נאום מעולה. בהסכמת המורָה, האב נתן הרצאה בכיתתו של אובמה הבן על תולדות מאבקה של קניה למען עצמאותה, והרצאתו זכתה להערכה רבה. חודש הביקור הזה היה התקופה היחידה בה התקיים קשר ישיר בין אובמה הבן לאביו. בהמשך הקשר בין השניים התקיים באמצעות מכתבים, שנפסק והתחדש לסירוגים. האֵם אן עודדה את בנה בעקביות לשמור על קשר המכתבים ולא לנטור טינה כלפי אביו, ויחסה שלה כלפי בעלה לשעבר לאורך השנים נשאר חיובי.
ב-1972 נפרדה אן מבעלה האינדונזי ברוח טובה. היא קיבלה מלגה מהאוניברסיטה של הוואי לתקופה של שלוש שנים ללימודי תואר שני באנתרופולוגיה, ובמלגה זו קיימה גם את שני ילדיה, בארי ומאיה. לאחר סיום לימודיה, ב-1975(?) נסעה האם לשנים אחדות לאינדונזיה לצורך מחקר אנתרופולוגי, והוריה השגיחו באהבה, אך לא בקפידה על אובמה הנער.
מאז נעוריו, מקום חשוב בחייו של אובמה תפס נושא זהותו הגזעית. על אף היותו מבחינה ביולוגית לבן למחצה, נראה כי חיצוניותו גרמה לסביבתו ולוֹ לראות את עצמו בבירור כשחור בלבד – ולא כבעל גזע מעורב. בהוואי בכלל ובבית ספרו בפרט היוו השחורים מיעוט קטן, דבר שגם ללא ביטויי גזענות עורר אצל אובמה תחושה של אי נוחות. העובדה שבנבחרת הכדורסל של בית ספרו היה דווקא רוב לשחורים הייתה אחת הסיבות מאחורי בחירתו של אובמה להשקיע מאמץ בכדורסל ולהתקבל לנבחרת. בתור נער היה אובמה רגיש מאוד לביטויים, לרוב מינוריים, של גזענות אנטי שחורה, כמו בצורת בדיחות והערות מצד לבנים שלא נועדו לאוזניו. המחבר מציין כי בגיל ההתבגרות בלטה ביתר שאת ההפרדה בין השחורים ללבנים, בכך שלא נוצרו ואף לא היה מקום להיווצרותם של זוגות מעורבים. נראה כי הרקע הזה עמד מאחורי התעניינותו האינטלקטואלית של אובמה המתבגר בתחום הגזע, שהתבטאה בקריאת ספרים של הוגי דעות אמריקאים שחורים. בין ההוגים האלה מזכיר אובמה את מלקולם אקס (Malcolm X) [מוסלמי, שרוב חייו היה גזען אנטי לבן, עד כדי זיהוי הגזע הלבן עם השטן. בסוף חייו מיתן את שנאתו ללבנים]. מה שעורר בתורתו של מלקולם אקס הזדהות אצל אובמה היה הצורך של השחורים באמריקה ליצור זהות נפרדת מזו של הלבנים, ולחזור לאפריקה. אורח חייו של אובמה השתנה בשנתיים האחרונות ללימודיו התיכוניים (1979-1977?). כעת, לדבריו, כדי להיפטר מן המחשבות המטרידות בנושא הגזע, נהג לעשן סמים, לשתות אלכוהול, וזנח את ספרי ההגות. ציוניו הידרדרו. בכל זאת, בהשפעת אמו שחזרה להוואי, שיפר את ציוניו וב-1979 התקבל ללימודים אקדמיים.
בשנים 1981-1979 למד אובמה ב"אוקסידנטל קולג'" (Occidental College) בלוס אנג'לס. באותה תקופה היה פעיל בארגון סטודנטים שחור, בעל עמדות רדיקליות – אותן המחבר אינו מפרט. בשנה השנייה ללימודיו חל שינוי מסוים בהשקפתו. כעת יצא מתוך הנחת יסוד, כי גם אם זהותו מתחילה בגזע, הרי היא אינה יכולה להיעצר שם, וכי ישנם ערכים אוניברסאליים כמו יושר ומוסר, שאינם קשורים לגזע. בשנים 1983-1981 למד אובמה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. החל מן התקופה הזו חזר להשתמש בשם ברק במקום בארי. לאחר סיום לימודיו היה נחוש בדעתו להיות מארגן קהילתי (community organizer) בקרב השחורים – עובד הנמצא בשטח, מעורה בקרב הקהילה ופועל לשיפור מצבה הכלכלי-חברתי. לפני אובמה עמדו מסלולים הרבה יותר אטרקטיביים מזה שבחר. כישוריו אפשרו לו להמשיך בלימודים באוניברסיטה יוקרתית, כפי שאכן עתיד לעשות בתקופה מאוחרת יותר. כמו כן, עוד לפני שמצא תעסוקה כפעיל חברתי, נקלט אובמה בעבודה בחברה פיננסית, התקדם בה ולרשותו הועמדו משרד ומזכירה. אך אובמה התגבר על הפיתוי להשתלב בעולמם של האנשים הלבנים והתפטר מן המשרה המבטיחה. עוד מְסַפר אובמה, כי בפרק הניו-יורקי של חייו היה לו רומן, שנמשך כשנה, עם בחורה לבנה ממשפחה עשירה – אבל הוא נאלץ בצער להיפרד ממנה. לדבריו, אותה בחורה לא הייתה שותפה להשקפת עולמו ביחס לשחורים, ולהתחתן אתה פירושו היה להשתלב בעולמם של הלבנים. לכאורה הדרך בה בחר נבעה ממניעים אידיאולוגיים ואלטרואיסטיים – אך לדעתי, לא מן הנמנע כי שאף לעזור לשחורים גם כאמצעי לבנות לעצמו בסיס תמיכה עממי לקריירה פוליטית, בתור מנהיג שחור (רמז לכך בעמ' 186).
לאחר חיפושים רבים, האפשרות להיות מארגן קהילתי ניתנה לו באמצעות יהודי בשם מרטי קאופמן (Marty Kaufman). [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמִתי של האיש הוא Jerry Kellman.] קאופמן השתתף בפעילות המחאה של הסטודנטים בשנות ה-60, וכעת פעל בנושאים כלכליים-חברתיים בשיקגו מטעם "פרויקט לפיתוח קהילות" (Developing Communities Project, DCP). היה זה ארגון שנשען בעיקר על כנסיות קתוליות בשכונות העניות של שיקגו, ופעל בקרב הלבנים והשחורים בעיר. קאופמן נזקק מאוד לאובמה לפעילות בקרב השחורים, אשר באופן אינסטינקטיבי נטו לא לתת בו אמון, בגלל היותו לבן. מקאופמן קיבל אובמה משרד, שכר, והדרכה בטכניקות כיצד לארגן את תושבי השכונות העניות למאבק ציבורי למען שיפור מצבם, כמו בתחום התעסוקה, חינוך ילדיהם ותברואה. יצוין כי ההתייחסויות של אובמה ליהודים בספרו מעטות ולרוב חיוביות. טענות נגד יהודים, כמו בתחום הכלכלי, מובאות לפעמים בספר, אך מפיהם של בני שיחו השחורים של אובמה, ותמיד כחלק מטרוניות השחורים – שמוצגות לא בהכרח כמוצדקות – כלפי מיעוטים אחרים, כמו קוריאנים. עם זאת, אִזכוּר אחד וקצר של השואה מצד אובמה ניתן לפירוש כהמעטה מהייחודיות שבה, בכך שמשווה אותה למצבם של השחורים בארצות הברית, במיוחד בתקופת העבדות (עמ' 211).
אובמה עסק בפעילות חברתית בשנים 1988-1985 ברובע רוזלנד (Roseland), שנמצא בדרומה של שיקגו – מקום אשר כמעט כל אוכלוסייתו הייתה שחורה. נראה כי הישגו החשוב ביותר היה בהפעלת לחץ ציבורי על העירייה, שהניב הקמתו של מרכז להכשרה מקצועית ברוזלנד. הגעתו של ראש העיר השחור של שיקגו, הרולד וושינגטון (Harold Washington), לטקס חנוכת המרכז, העלתה את קרנו של אובמה בקרב אזור פעילותו. כמו כן נחל אובמה הצלחה מסוימת במאמציו לשיפור התברואה, ולסילוק מרכיבים של אסבסט במערכת הביוב בשכונת Altgeld Gardens. לנוכח האלימות הגואה ברובע מצד בני הנוער, כולל שימוש בנשק חם במלחמת כנופיות בין נערים, ייחס אובמה חשיבות רבה לשיפור מערכת החינוך. לרצונו לעזור לנערים במצוקה היה גם פן אישי רגשי: הוא זכר כיצד בעצמו, בהיותו נער, עישן חשיש, השתכר ואף התפרע (עמ' 270). אובמה שמע מאחד המחנכים השחורים הסבר מעניין לתופעת האלימות של הנוער. לדברי אותו מחנך, בבתי הספר מלמדים את השחורים את התרבות וההיסטוריה הלבנה – אותה תרבות שהם אינם משתייכים אליה, ואף דיכאה אותם. מכאן, המשיך האיש, יש ללמד את הנערים השחורים את ההיסטוריה והתרבות שלהם, קרי של אפריקה, דבר שבאופן טבעי יעורר אצלם סקרנות ורצון ללמוד, וכך תקטן נשירת הנוער השחור מן הלימודים לרחובות הפשע. ההסבר הזה קרוב לוודאי היה מקובל על אובמה.
בין בעלי בריתו של אובמה בתקופת עבודתו בשיקגו – עת נזקק מאוד לסיוע בגיוס האוכלוסייה האדישה ברובה של השחורים למאבק חברתי – היה מנהיג מוסלמי שחור בשם רפיק אל-שבאז (Rafiq al-Shabazz). [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמתי של האיש הוא Salim Al Nurridin.] האיש דגל בלאומיות שחורה המבוססת על שנאה גזענית עיוורת כלפי הלבנים, בהאשימם אותם באחריות לכל חוליי החברה השחורה. אובמה מציין כי עמדותיו של שבאז דמו במידה מסוימת לאלה של המנהיג המוסלמי השחור לואי פראחאן (Louis Farrakhan). האחרון דגל בין היתר בהקמת מערכת עסקים של שחורים למען שחורים, כדרך לשיפור מצבה הכלכלי של האוכלוסייה השחורה. מצד אחד אובמה היה מוּדע לכך, כי אידיאולוגיה המבוססת על שנאה יוקדת ללבנים יעילה, כדי לעורר את השחורים מתרדמתם לפעילות פוליטית; ומכאן, סבר, כי ייתכן ויש בה הצדקה במצב החמור בו נמצאים השחורים (עמ' 200-199). ואולם במחשבה שנייה הוא לא אימץ גישה זו, ולא רק בגלל שהיא נגדה את תורת המוסר שלאורה חינכה אותו אמו הלבנה. מגרעתה של גישה זו, לטענת אובמה, הייתה בחוסר יכולתה להציע תוכנית פעולה מעשית לשיפור מצבה של האוכלוסייה השחורה, כי הרי הקמת מערכת כלכלה נפרדת לשחורים לא הייתה מציאותית.
בתקופת חייו בשיקגו, כאשר שמו הפרטי, ברק, היה מעורר בבן שיחו באופן טבעי את השאלה האם הוא מוסלמי, נהג אובמה להשיב כי סבו היה מוסלמי, ללא התייחסות כלשהי לדתו של אביו ולדתו שלו. לפי התבטאות מאוחרת של אובמה – שאינה מצויה בספרו – אביו נולד כמוסלמי, אך כבר כאשר פגש את אמו היה אתיאיסט. ניתן להסיק מספרו כי אמו בוודאי לא הייתה דתייה, אך נולדה כנוצרית. מעניין לציין כי ההיכרות בין הוריו של אובמה, על פי ספרו, נוצרה בעת שלמדו בקורס לרוסית באוניברסיטת הוואי – דבר שעשוי לרמוז על אהדתם לבריה"מ ונטייתם לדעות אתיאיסטיות ושמאלניות באותה עת. לפי האוטוביוגרפיה של אובמה, לא ברור איזו קבורה נערכה לאביו בקניה ב-1982: נוצרית – כפי שרצו השלטונות, או מוסלמית – כפי שרצתה המשפחה, או בהתאם למסורת של השבט שלו. בספרו מזכיר אובמה בקצרה כי אביו החורג, האינדונזי, השתייך לזרם באסלאם ששילב אותו עם בודהיזם ואמונה אלילית. בתקופת נעוריו, עת קרא בשקיקה הוגי דעות שחורים, סבור היה אובמה כי טבעי יהיה הדבר, אם השחורים, כחלק מזהותם הנפרדת מזו של הלבנים, יקבלו את האסלאם, ולא את דתם של הלבנים – הנצרות. מכל מקום, נראה כי היותו של אביו של אובמה אתיאיסט, דבר שלא היה מקובל בחברה האמריקאית, מסבירה את הימנעותו מלציין את דתו של האב. המפתח בשאלת דתו של אובמה עצמו והימנעותו מלנקוב בשמה מצוי בהתייחסות קצרה בספרו, לפיה בעת ילדותו באינדונזיה הוא למד שנתיים בבית ספר מוסלמי ושנתיים בבית ספר קתולי, ואז, כמו עכשיו בשיקגו, היה ספקני, בלשון המעטה, כלפי שתי הדתות (עמ' 154).
שינוי חיובי ביחסו של אובמה לדת הנוצרית חל בסביבות 1987, בעקבות היכרותו את הכומר השחור ג'רמי רייט (Jeremiah Wright). הקְשָרים עם רייט נוצרו במסגרת מאמציו של אובמה לגייס את הכנסיות למען הפרויקט החברתי שלו (DCP), וכנסייתו של רייט הייתה אכן מעורבת בפעילות חברתית רחבה. אובמה מביא בפירוט את אחת מדרשותיו של רייט, שכל כך הרשימה אותו, עד שבזמן שהאזין לה, בלי משים, דמעות זלגו מעיניו. כותרת הדרשה הייתה "התעוזה לקוות" (The Audacity of Hope). הדרשה הצטיינה ברטוריקה ושילבה בין אמונה דתית עמוקה לבין הצרכים המעשיים של הקהילה השחורה. לדעתי, כללה הדרשה ביטויים של גזענות אנטי לבנה, כמו הטלת האשמה על הלבנים בכל פגעי העולם ובהם רעב ואדישות לסבל (עמ' 295-291). סביר להניח כי אובמה הביא לקורא גרסה מעודנת מהתבטאויותיו של הכומר כלפי הלבנים, וכי תיקונים דומים ערך אובמה גם ביחס להתבטאויות של בני שיחו השחורים; וכי השקפת עולמו שלו עצמו הייתה באותה תקופה יותר אנטי לבנה ממה שהוא מוכן להודות בספרו. עוד אפשר להניח, כי הגזענות האנטי לבנה שספג מהספרים ומסביבתו בשנות נעוריו ובצעירותו, לא מן הנמנע כי הותירו בו עקבות גם בהמשך חייו.
בסוף 1987 שלח אובמה בקשות להתקבל ללימודי משפטים למספר אוניברסיטאות יוקרתיות, ובפברואר 1988 התקבל לאוניברסיטת הרווארד. ניתן להבין, כי החלטתו לעזוב זמנית את פעילותו החברתית לטובת לימודים באוניברסיטה, נבעה חלקית מאכזבתו מעבודתו בשיקגו. מסִפרו משתמע כי רק מעטים מן הרובע בו פעל בשיקגו נטו לרתום עצמם לפעילות חברתית; וחלק מהם, לאחר שנוכחו לדעת בחוסר התועלת שבה, היו נוטשים אותה לטובת הקדשת יותר זמן לפרנסתם שלהם, שתאפשר להם לחסוך כסף, ובבוא העת להחליף מקום מגורים. אובמה מודה בעצמו, כי כבר בשנתו השנייה לעבודתו בשיקגו היה פחות נלהב והותיר חלק מן העבודה לסגנו, שאמור היה להחליפו לקראת צאתו ללימודים. אובמה אומר כי לאחר סיום לימודיו בהרווארד הייתה בכוונתו לחזור לפעילות חברתית בשיקגו, כשהוא מצויד בכלים טובים יותר לכך, כמו ידע מקצועי בתחום החקיקה והפיננסים. עם זאת ליוו אותו התלבטויות ואף ייסורי מצפון ביחס להחלטתו ללמוד בהרווארד: האם הוא לא נמלט מחיי עוני משמימים לקראת השתלבות בחברתם המשגשגת של הלבנים?
בתקופת פעילותו בשיקגו נפגש אובמה עם אחיו הבכור (החורג), רוי, שבאותו זמן התגורר בוושינגטון, היה נשוי לאישה אמריקאית ועבד כרואה חשבון. (כאמור, הוא היה בנה של אשתו הראשונה, האפריקאית של אובמה האב, קאזיה). גם אחותו החורגת, אומה, שבאותה עת למדה לתואר שני בגרמניה, הגיעה לבקרו, וקשר של ידידות עמוקה נרקם בין השניים. האחות סיפרה לאובמה על קורותיו של אביהם לאחר שובו לקניה מארצות הברית ב-1965, כאשר היא הייתה בת 4 ואחיה, רוי, בן 6. בקניה האב התחתן עם אישה אמריקאית לבנה ועשירה בשם רות (Ruth) [יהודייה, לפי ויקיפדיה], אותה הכיר בתקופת לימודיו בהרווארד. בניגוד למקובל בחברה המערבית, אומה ורוי לא נשארו אצל אמם הביולוגית, קאזיה, כי אם עברו לגור עם האב ואשתו רות. לאובמה האב נולדו שני ילדים מאשתו השלישית רות, והם מארק ודיוויד. אובמה האב – אשר כנראה מעולם לא התגרש מקאזיה, ולא ראה פסול בפוליגמיה, שהייתה מעוגנת במסורת המקומית – במקביל לחייו עם רות המשיך בקשרים אינטימיים עם אשתו האפריקאית. לקאזיה נולדו שני ילדים נוספים, אבו (Abo) וברנארד (Bernard), שהתגוררו עם אמם. (בעת ביקורו של אובמה בקניה ב-1988, הוא גילה, כי ייתכן שברנארד אינו בנו הביולוגי של אומבה האב, אלא של גבר אחר. אובמה האב היה מודע לכך, אך החליט לראות בו את בנו.) האב, בזכות ההשכלה שרכש בארצות הברית והאינטליגנציה שלו, התקדם בקניה בשירות הממשלתי ושגשג מבחינה כלכלית. ואולם, לאחר שמתח ביקורת על נשיא קניה, קנייטה (Kenyatta), בתחום קידום במשרות על בסיס שבטי ולא בהתאם לכישורים, פוטר מעבודתו הממשלתית ונאלץ להסתפק במשרה צנועה. ההידרדרות במצבו הכלכלי לוותה בשִכרוּת והתפרצויות זעם. כתוצאה מכך רות התגרשה ממנו ולקחה אִתה את שני ילדיה הביולוגיים. לפני צאתו של אובמה האב לביקור בהוואי ב-1971, בו כזכור פגש את בנו, הוא סיפר לילדיו אומה ורוי, כי בכוונתו לחזור אחר כך לקניה עם אשתו הקודמת, אן, אמו של אובמה הבן – דבר שלא צלח בידו. בשובו לקניה הוא איבד גם את המשרה הצנועה שהייתה לו ומצבו הידרדר עוד יותר. מותו של נשיא קניה, קנייטה, ב-1978, אפשר לאובמה האב לחזור לעבודה בשירות הממשלתי ומצבו הכלכלי השתפר. הוא התחתן פעם נוספת ונולד לו בן בשם ג'ורג'.
כאשר קיבל אובמה הבן ב-1982, בשיחת טלפון מקניה, את הידיעה על מות אביו בתאונת דרכים, הוא לא חש כאב עמוק ולא מצא לנכון לנסוע לקניה ללוויה. הרעיון לבקר בקניה הבשיל אצלו מאוחר יותר, בהשפעת פגישותיו עם אחותו אומה ובהשפעת עבודתו החברתית בשיקגו באמצע שנות ה-80. מכל מקום, ב-1988, לפני תחילת לימודיו בהרווארד, יצא אובמה לביקור בקניה, כאשר אומה מלווה אותו ומשמשת מתורגמנית במהלך ביקורו. מטרת הביקור הייתה לא רק לפגוש את משפחתו המורחבת ולהתחקות אחר שורשיו. אפריקה בעיני אובמה הצטיירה כמושג מופשט, כ"הארץ המובטחת", והוא היה מודע לכך כי אידיאל זה עלול להתפוגג כאשר יפגוש את אפריקה הממשית. בקניה פגש אובמה את סבתו החורגת, שסיפרה לו על השושלת המשפחתית; ואת אשתו הראשונה של אביו, קאזיה. כמו כן פגש את אחיו החורגים אבו וברנארד, ראה את ג'ורג', שהיה עדיין קטין, ועלה לקבריהם של סבו ואביו. הוא גם פגש את רות, שנישאה בשנית לאפריקאי מטנזניה, ואת בנה מארק. (אחיו של מארק, דיוויד, נהרג בתאונת דרכים ב-1982.) מארק באותו הזמן עמד לסיים בהצלחה את לימודי הפיסיקה באוניברסיטת סטאנפורד שבקליפורניה; הוא נטר טינה לאביו הביולוגי על שכרותו, וראה את עתידו באמריקה. בניגוד לאובמה, מארק לא ייחס חשיבות למוצאו האפריקאי, ולכן אובמה לא התכוון לשמור אתו על קשר. מעניין לציין כי רות זקפה את האינטליגנציה הגבוהה של בנה לזכותו של אביו, וזאת בדומה לאמו של אובמה, אן, שגם כן נהגה לומר כי בנה ירש את שכלו המעולה מאביו.
כבר לאחר נחיתתו בקניה, ציפתה לאובמה הפתעה נעימה, כאשר דיילת, אשר ראתה את שם משפחתו, שאלה האם יש לו קשר לד"ר אובמה [שהיה דוקטור לכלכלה], כלומר לאביו. השאלה הקנתה לו תחושה של שייכות למקום – בניגוד לארצות הברית בה השם אובמה לא אמר דבר, ולרוב, בגלל מוזרותו, ביקשו ממנו לאייתו. ואולם, במהרה ציפו לאובמה גם אכזבות. את המטען שלו, שנשלח בטעות ליוהנסבורג, הוא הצליח להחזיר לעצמו רק בזכות קשרים משפחתיים, ובהמשך למד כי קשרים שבטיים הם המפתח להשגת כל דבר בקניה, החל מקו לטלפון וכלה בעבודה. בהיעדר רשת ביטחון סוציאלית בקניה, הקשרים המשפחתיים שימשו לה תחליף. בהדרגה הבין אובמה, כי קבלת הפנים החמה לה זכה מצד קרוביו, כולל הרחוקים, נבעה לא רק ממסורת האירוח האפריקאית, אלא גם מתוך אמונה, כי בתור אמריקאי, הוא חייב להיות עשיר. על כן, חלק מן הקרובים ציפו ממנו למתנות יקרות, והיו שביקשו ממנו כסף – בלי שלקחו בחשבון כי הוא בוודאי לא התעשר מעבודתו בשיקגו. עוד למד כי הגורם השבטי בקניה חשוב יותר מן הגורם הלאומי, וכי סולידאריות אפריקאית קיימת בעיקר כלפי חוץ. כמו כן הבין במהרה, כי מאחורי הנוף הפסטוראלי שוררת באזור הכפרי מציאות קשה: היעדר מים זורמים וחשמל, הזנחה בחקלאות; ונהירה של הצעירים מן הכפר לרמת חיים גבוהה יותר בערים, היוֹצרת שכונות עוני. אובמה הגיע לקניה מתוך הזדהות עם המאבק האנטי-קולוניאלי ותחושה של מורת רוח על תופעת הניאו-קולוניאליזם, אך דווקא בקניה הופלה פעם לרעה רק בגלל היותו שחור. במסעדה יקרה התעלם ממנו ומאחותו המלצר השחור, בהעדיפו לשרת משפחה לבנה אמריקאית, מתוך הנחה כי אצל הלבנים העשירים יזכה להכנסה נאה. לבסוף, היסטוריונית מקומית, בשיחה עם אובמה, דחתה את התיאוריה בדבר קיומה של תקופת זהב בקניה לפני בואו של האדם הלבן. עוד טענה כי ישנם מנהגים בארצה שאינם תואמים את העידן המודרני, כמו פוליגמיה.
באפילוג מציין אובמה כי לאחר סיום לימודי המשפטים בהרווארד ב-1991, הוא חזר לשיקגו והמשיך, כעת בתור עורך דין, לעבוד למען קידום מטרות חברתיות, וגם לטפל בתיקים של אפליה על רקע גזעני. הוא התחתן ב-1992 עם מישל, אתה נסע לפני הנישואים לקניה, לעריכת היכרות עם משפחתו האפריקאית. טקס הנישואים נעשה על ידי הכומר רייט. מכאן נראה כי לפחות עד תחילת שנות ה-90 לא חל שינוי רציני בהשקפת עולמו של אובמה. הוא המשיך לראות את עצמו בראש וראשונה כאפריקאי, ורק אחר כך כאמריקאי, וחש מחויבות לעזור לבני עמו השחורים בתחום החברתי-כלכלי. ההתייחסויות המעטות בספר למדיניות החוץ האמריקאית הן שליליות. הסביבה החברתית של אובמה בשיקגו הייתה של שחורים, וכזו הייתה מאז תהליך התבגרותו. ספרו מתמקד במשפחתו האפריקאית. לעומת זאת, בתקופת חייו העצמאיים מאז שעזב את בית אמו בהוואי, הוא מזכיר את קשריו עם האם ועם אחותו, מאיה, בשני אירועים בלבד: ביקורן של אמו ומאיה אצלו בניו יורק בתחילת שנות ה-80, עת למד שם באוניברסיטה, ונוכחותן בחתונתו.
אחיו הבכור, רוי, שנכח בחתונותו, עבר בסביבות 1990 שינוי רעיוני: הוא התאסלם והאמין "בצורך של האדם השחור לשחרר את עצמו מן ההשפעות המרעילות של התרבות האירופית" (עמ' 441). על כך מספר אובמה באפילוג של ספרו, בנימה של גיחוך, מלוּוה ברגשות של טוב לב כלפי אחיו. אפשר להסיק מן הספר, כי ייתכן שבשלהי המאה ה-20, הציבור השחור בארצות הברית, סבל משנאה ודעות קדומות רבות יותר ביחס ללבנים – מאשר ההיפך. באנלוגיה מסוימת למזרח התיכון, אפשר לומר, כי באותה התקופה, שנאת הערבים כלפי היהודים הייתה הרבה יותר רווית דעות קדומות, עיוורת ויוקדת – מאשר ההיפך.
הערות ביקורתיות
מהדורת ספרו של אובמה שנסקרה לעיל, פורסמה, כפי שצוין על עטיפת הספר, כבר לאחר היבחרותו של אובמה לנשיא ארה"ב בנובמבר 2008. כנראה מתוך מוּדעוּת כי השקפותיו המובאות בספרו אינן תואמות, בלשון המעטה, את אלה של מרבית האמריקאים ואינן מתאימות לנשיא – בסוף הספר, נוסף פרק מספרו "התעוזה לקוות" (The Audacity of Hope), שפורסם לאחר שנבחר לסנט ב-2004. בפרק הזה מופיע אובמה חדש, שונה במהותו מאשר בספרו הראשון, ואינו מדבר על שחורים באופן ספציפי. בלי להסתיר את תמיכתו במפלגה הדמוקרטית, הוא מטיף לצורך בגישה דו-מפלגתית שתתמודד ברצינות ובאחריות בבעיות הניצבות בפני האומה – במקום בהכפשת המפלגה היריבה. ספרו השני מבטא את הפיכתו של אובמה לפוליטיקאי כלל אמריקאי, כנראה בעל אמביציות לנשיאות. עם זאת, עצם הכותרת של ספרו, "התעוזה לקוות", כשם דרשתו של הכומר ג'רימי רייט, מוכיחה כי אובמה לא התנתק לגמרי מדעותיו בעבר. רק במאי 2008, בעת מסע הבחירות של אובמה לנשיאות, הוא ביטל את חברותו בכנסייה המזוהה עם רייט, שבה רייט היה כומר בעבר.
רמזים מוקדמים, חלקם דקים ביותר, להמשך הקריירה הפוליטית של אובמה ולהשקפותיו כנשיא, אפשר למצוא כבר בספרו "חלומות מאבי". כבר בשנות ה-20 של חייו הוא ניחן בכושר נאום מעולה (בדומה לאביו), בכישרון פוליטי, וכנראה הייתה לו גם אמביציה להיות מנהיג – אך של הציבור השחור, ולא של כלל האמריקאים. עובדת היותו של אמו לבנה בוודאי הפריעה לו הן לאמץ דעות רדיקליות אנטי לבנות והן לאפשרות התקבלותו כמנהיג שחור רדיקלי על ידי ציבור שהיה מוכן ללכת אחר מנהיג מסוג זה. ייתכן שבמשך הזמן נוכח אובמה לדעת, כי עמדותיו אינן רדיקליות דיין ביחס ללבנים, כדי להיהפך למנהיג שחור – ולעומת זאת דווקא הבוחרים הלבנים מוכנים לתמוך בו, לאור השקפותיו הנאורות, וללא דעות קדומות כלפי מוצאו והשקפותיו הישנות. בעידן נשיאותו, מורשת המחויבות שלו לנושאים חברתיים מתקופת פעילותו בשיקגו, הורחבה לכלל הציבור האמריקאי בהעברת חוק הבריאות.
אף על פי כן, במיוחד בראשית תקופת נשיאותו, לא ניתק אובמה עצמו לגמרי מהשורשים שלו, כפי שמופיעים ב"חלומות מאבי". לא מן המנע כי הרקע המוסלמי שלו (סבו וחלק מקרובי משפחתו האפריקאית היו מוסלמים; בתור ילד חי שנים אחדות באינדונזיה, ובתקופת פעילותו בשיקגו שיתף אובמה פעולה עם מנהיגים מוסלמים) בצירוף השקפת עולמו האנטי קולוניאליסטית העזה בעבר, עמדו מאחורי המִפְנה החיובי שתכנן לחולל במדיניותה של ארה"ב כלפי העולם האסלאמי והערבי בתחילת נשיאותו. למען הצלחת המִפְנה הזה היה מוכן, וכנראה אף התכוון, להחליש את קשריה של וושינגטון עם ירושלים. לתפנית הזו שתכנן להגשים אובמה, ייתכן כי היה גם מימד גזעי הקשור בעברו. כשריד מהשקפתו בנושא הגזע בתקופת נעוריו וצעירותו, השקפה בעלת נימת הגזענות האנטי לבנה; הזרוּת שחש כלפי אירופה, בעת ביקורו בה בדרכו לביקור שורשים בקניה ב-1988 (עמ' 301) – מכל זה ניתן להסיק כי בהרחבת הקשרים עם העולם השלישי התכוון אובמה לערער במידת מה את מקומה המרכזי והדומיננטי של אירופה הלבנה והנוצרית, בשיקולי התוויית מדיניותה הגלובאלית של וושינגטון.
עם זאת, עוד בשנות ה-20 של חייו הייתה באובמה לא רק היכולת להקשיב לעמדות השונות משלו, אלא גם להשתנות ולנטוש גישות בלתי מציאותיות: כמו דחיית האידיאליזציה של אפריקה כמיתוס, ואימוץ גישות מעשיות בהתמודדות עם המצוקה בקרב האוכלוסייה השחורה. בדומה לכך, בקדנציה הראשונה של נשיאותו, כנראה לנוכח העוינות הבסיסית של העולם המוסלמי והערבי כלפי ארה"ב, נסוג אובמה בהדרגה מביצוע שינוי באוריינטציה של ארצו. זאת ועוד. ייתכן כי חייו בסביבה האלימה והאכזרית, באינדונזיה בתור ילד ובשיקגו בצעירותו, תרמו ליכולתו להתמודד בנחישות ובאומץ נגד הטרור המוסלמי בתקופת נשיאותו. הביטוי הבולט לכך היה חיסולו של אוסמה בן לאדן ב-2011.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה