עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: בית ההוצאה כתר, 2002). [סיכום ספר].

עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: בית ההוצאה כתר, 2002). 593  עמ'. [סיכום וביקורת]

רומן אוטוביוגרפי חושפני של הסופר עמוס עוז, יליד ירושלים 1939. הספר נכתב בעיר מגוריו, ערד, והושלם בדצמבר 2001. הסיפור מתאר בהרחבה את סביו, סבותיו והוריו של המחבר, ואת ילדותו ונעוריו עד למות אימו בגיל 12. תיאור המשך נעוריו –  לאחר מות האם ומעברו לקיבוץ חולדה –   פחות מפורט, ומחייו הבוגרים מביא המחבר רק אפיזודות נבחרות בודדות.  על אף היותו ספר אוטוביוגרפי, הרי מבחינת תוכנו הוא מהווה אספקלריה חיה של התקופה – סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20: הגולה במזרח אירופה, היישוב בירושלים לפני 1948, ירושלים במלחמת העצמאות והחיים בארץ בשנות ה-50. בסיכום שלי הושם דגש על אותם פרקים בספר המתארים את תהליך התפתחותו של  עמוס  עוז לסופר, ועל  עמדתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

משפחת האב

האח של סבו של עמוס עוז מצד האב, אותו הכיר בתור "הדוד יוסף" היה דמות מפורסמת: פרופסור יוסף קלאוזנר, 1958-1874 [במקור קלוזנר: האות ל' בפתח והאות ו' בשורוק].  האיש השתתף בקונגרס הציוני הראשון וזכה להחליף כמה מילים עם הרצל, עלה לארץ מאודסה שברוסיה ב-1919 ושימש פרופסור לספרות ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית.   בדעותיו היה אנטי קומוניסט וציוני לאומני-ליברלי  בנוסח ז'בוטינסקי. עמוס עוז מעריך את כישוריו האינטלקטואליים של  יוסף קלאוזנר כמו שליטתו בחמש עשרה לשונות, בהן ערבית, פרסית וסנסקריט; ותרומתו ליצירת מילים יומיומיות פשוטות בשפה העברית, כמו עיפרון, חולצה וירחון. ואולם לרוב מוצג האיש  בספר בצורה נלעגת ואירונית, תוך הבלטת הניגוד בין ממדיו הצנומים של גופו וקולו הנשי הדק מחד גיסא, לבין דבריו הרמים בזכות ציונות הרואית ואף מיליטנטית. (על הלעג לאיש ראה לדוגמה עמ' 79, 84).  

אחיו של יוסף קלאוזנר, "סבא אלכסנדר", יליד 1880, היה גם כן ציוני נלהב  ואנטי קומוניסט עוד בתקופת נעוריו באודסה. אף על פי כן, לאחר השתלטותם של הבולשביקים על אודסה, מטעמי נוחות הוא לא מיהר לעלות לארץ ישראל, אלא היגר לווילנה (שהייתה באותה התקופה תחת שלטון פולין) ב-1921. רק לאחר שניסיונותיו להגר מפולין לארץ אירופית אחרת פחות אנטישמית נכשלו, הוא  עלה לארץ ב-1933 עם בנו הצעיר אריה, אביו של עמוס עוז. הבן הבכור של אלכסנדר, דוד, היה מרצה באוניברסיטת וילנה, לא עלה לארץ ונרצח בשואה. מבחינה פוליטית השתייך אלכסנדר קלאוזנר לזרם הרביזיוניסטי  ולממשיכו, מפלגת החרות, תיעב את מפא"י  והקיבוצים, ובסכסוך הישראלי-ערבי  החזיק בדעות מיליטריסטיות קיצוניות.

כבר באודסה, שימש ביתם של אלכסנדר קלאוזנר ואשתו שלומית סלון ספרותי, שזכה לארח את ביאליק וטשרניחובסקי. לאחר עלייתם ארצה, סלונם האינטלקטואלי של הזוג בירושלים היה צנוע. לפרנסתו עסק הסבא אלכסנדר במסחר, אך בנפשו היה משורר ורומנטיקן. בדומה לסתירה בין מסירותו לציונות והתעכבות עלייתו ארצה, הרי את אהבתו לירושלים ולשפה העברית הוא ביטא בשירים שחיבר בשפה הרוסית. גם לאחר 40 שנה בארץ, העברית שלו הייתה משובשת ורצופה טעויות כתיב. הרומנטיקה של הסב  באה לידי ביטוי לא רק בשיריו, כי אם גם באורח חייו. הוא התחתן עם אשתו שלומית כנגד כל הסיכויים – האימהות של בני הזוג היו אחיות, והכלה הייתה מבוגרת מהחתן ב-9-8 שנים. לאחר מות אשתו שלומית –   שהתגלתה כאישה שתלטנית –  זכה הסבא בן ה-77, אוהב הנשים, לחיים רומנטיים מלאים ועשירים במשך כ-20 שנה, עד למותו. הוא נפטר  ב-1977 כ-7 שנים לאחר מות בנו, אריה.

אריה, אביו של עמוס עוז,  יליד 1910, מבחינות רבות דמה לפרופסור קלאוזנר. כישוריו האינטלקטואליים היו מרשימים ביותר. הוא ידע לקרוא ב-16 או ב-17 לשונות והיה בעל ידע פנומנאלי הן בספרות הכללית והן בספרות העברית לדורותיהן. חלומו של האב היה להיות מעין ממשיך דרכו ויורשו הרוחני של דודו, הפרופסור קלאוזנר, חשוך הילדים. אבל לתסכולו הגדול, לאחר שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, הוא נאלץ להסתפק בעבודת ספרן בספרייה הלאומית בהר הצופים. בזמנו הפנוי חיבר  האב מאמרים ומחקרים מלומדים בתחום הספרות שהביקוש להם, מטבע הדברים, היה מועט. כישלונו להשתלב בהוראה באוניברסיטה העברית נבע מסיבות אחדות. הימנעותו של פרופסור קלאוזנר למנותו לאסיסטנט לעצמו, פן יאשימו אותו בנפוטיזם, וקיומם של מלומדים רבים במדעי הרוח בארץ, בהם בעלי תארים מאוניברסיטאות מכובדות בגרמניה, בהשוואה לכמות המשרות. בדומה לפרופסור קלאוזנר, היה האב רביזיוניסט בהשקפתו  הפוליטית. בהתאמה להשקפתו זו, ושוב בדומה לדודו, האב  העריץ את טשרניחובסקי, אך היה ביקורתי כלפי סופרים יהודים בעלי תוכן "גלותי", כולל ביאליק – דהינו סופרים שיצירותיהם התרכזו בחיי העיירה היהודית בגולה ולא בעם היהודי המתחדש, הבונה במולדתו והנלחם נגד אויביו. בתור רציונאליסט הוא גם לא שבע נחת מן המיסטיקה של הספרות ה"גלותית". אך בחלוף השנים שינה  האב את טעמו. בהגיעו לסביבות גיל  50  הוא מצא  במרתף הספרייה הלאומית מחברת נעורים של  י.ל. פרץ, ובהסתמך על החומר הזה  כתב עבודת דוקטורט על הסופר באוניברסיטת לונדון. גם לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט בלונדון בהצטיינות – עד סוף ימי חייו ב-1970,  ניסה  ולא הצליח למצוא עבודה כמרצה באחת האוניברסיטאות בארץ. לעומתו, בנו, עמוס עוז– כפי שמודה בעצמו – בזכות הצלחתו כסופר,  זכה להיות מבוקש  בתקן של  פרופסור לספרות במיטב האוניברסיטאות בארץ. עמוס עוז מוסיף: "ציפורן זרתו של אבא הייתה פרופסוריאלית  יותר מעשרה 'פרופסורים מוצנחים' כמוני" (עמ' 155). בהיעדר משרת מרצה, עבד האב במכון הביבליוגראפי של הספרייה הלאומית בגבעת רם, פרסם מאמרים רבים וחיבר ערכים לאנציקלופדיה העברית.  על אף האמפתיה הרבה שחש המחבר לאביו – הוא מרבה לתארו בצורה אירונית, כמו בשחזור שפתו המליצית ועושרו המילולי  לעומת חוסר יכולתו לבצע עבודות פרקטיות פשוטות. האב, מצדו, אשר זכה לראות את תחילת הצלחתו הספרותית של בנו, היה נוהג לשלוח לבנו תגובות  ביקורתיות למדי על יצירותיו, רוויות  בהערות על טעויות מילוליות. ואולם לאחר מות האב, נודע לעמוס עוז, כי בניגוד גמור לדברי הביקורת אותם שלח אליו באופן אישי –  אביו התגאה מאוד בהישגיו הספרותיים ורגז על מבקרים שהעזו להטיל דופי ביצירותיו.  

משפחת האם

 הסב מצד האם, נפתלי הרץ מוסמן נולד ברוסיה הצארית בעיר רובנו    (Robno) [כיום אוקראינה] ב-1889. הוא התייתם מאימו בגיל 12, ובנה את עצמו בכוחותיו בלבד, בהפכו משוליה בטחנת קמח לבעל טחנת קמח משגשגת ואיש עשיר. הרץ היה אדם נוח לבריות, אך התחתן עם אישה מרושעת בשם איטה. לזוג נולדו שלוש בנות, חיה ב-1911, פניה ב-1913 וסוניה ב-1916. הסב התייחס ברוחב לב אבהי  לעובדיו בטחנת הקמח, כך שאפילו בראשית השלטון הסובייטי, בזכות התערבות פועליו, לא נאסר או הוצא להורג כשייך למעמד העשירים, אלא הותר לו לנהל את טחנת הקמח שלו. בדעותיו היה האיש מעין קומוניסט בנוסח הסופר טולסטוי, שדגל בשוויון ובחיי פשטות, והתנגד לאלימות ומכאן גם לשיטות הבולשביקיות. בתחילת שנות ה-20 עברה העיר רובנו לשלטון הפולני, הרץ המשיך זמנית לפרוח כלכלית, עד שעקב התגברות האנטישמיות והאינפלציה, חסכונותיו אבדו. לאחר שמכר בחיפזון את רכושו ונותר למעשה  חסר כל,  עלה לארץ ב-1933. בארץ התגורר ליד חיפה, רוב  חייו בישראל עבד כעגלון, אהב את מקצועו ועבודה פיסית בכלל, ואף שבע נחת להיות "פרולטר".  התיאור של הסב הרץ מבוסס על מה שסיפרה לעמוס עוז דודתו סוניה, אחותה הצעירה של אימו. עוד סיפרה סוניה, כי היא זוכרת כיצד הרץ נהג להרכיב את נכדו הקטן עמוס בעגלתו והיה נותן לו  להחזיק את המושכות של הסוס, וכבר בעת אחיזת המושכות  נראה הנכד כלא מתאים לעבודה פיסית, וכקרוב יותר לקלאוזנרים מאשר למוסמנים.

אימו של עמוס עוז, פניה, הייתה בצעירותה חברה בארגון ציוני שמאלי, השומר הצעיר. היא למדה בבית ספר עברי של רשת "תרבות" ברובנו,  ומ-1931 למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה של פראג. פניה עלתה לארץ ב-1934 וסיימה לימודי תואר ראשון, במקצועות בהם החלה ללמוד בפראג, באוניברסיטה העברית. שתי אחיותיה של פניה גם כן עלו לארץ בשנות ה-30. על אף השכלתה הפורמאלית של האם וידיעתה לקרוא ב-7 או 8 לשונות – לאחר נישואים ולידה, כפי  שהיה מקובל באותה תקופה,  עסקה בעיקר במלאכת הבית, בתוספת מתן שיעורים פרטיים. בשעות הפנאי היא הרבתה לקרוא ספרים. סופרים אותם פגשה פניה, בעת שנלוותה לבעלה בשיחות אינטלקטואליות בבתי קפה בירושלים, התרשמו ממנה כ"קוראה בחסד עליון" (עמ' 465) ובעלת יכולת להיות סופרת בעצמה, וגם מיופייה ודקות טעמה.

ילדות

עמוס עוז, יליד 1939, היה ילד יחיד במשפחה. המשפחה גרה בשכונת כרם אברהם בירושלים בדירה צנועה, ואכילת בשר נחשבה למותרות.  כבר בילדותו התרשם מן הספרייה הענקית של "הדוד יוסף", שהכילה למעלה מ- 25,000 ספרים, ומהספרייה הגדולה של אביו. בהתאם לזיכרון הוריו של המחבר, בהיותו ילד בן 4 הוא ישב על ברכיו של המשורר טשרניחובסקי, שהתארח בביתו של פרופסור קלאוזנר. אך לפי זיכרונו של עמוס עוז, הוא נפל ונחבל בביתו של "הדוד יוסף" ורופא הילדים טשרניחובסקי (שאכן היה גם רופא)  הרימו, כדי לטפל בו. עוד בהיותו ילד, נלווה  עמוס אל הוריו בביקוריהם אצל הסופר שמואל יוסף עגנון; ובתחילת דרכו הספרותית, בהיותו איש צעיר, מסר עמוס עוז לידי עגנון את סיפוריו הראשונים. להערכת עמוס עוז, עם כל גדולתו של עגנון, חתן פרס נובל לספרות ב-1966, הרי האיש היה נגוע באהבה עצמית ובתאוות כבוד. כתוצאה מכך, התקשה, בלשון המעטה, להחמיא לסופרים ומשוררים אחרים, כי אם התייחס אליהם בלגלוג.

על אף אווירת הספרות והרוחניות ששררה בבית ובסביבתו הקרובה, הרי משתמע כי אהבתו הראשונה של הילד עמוס לא הייתה לספרים. כאשר השאירו אותו לנפשו, נהג לשחק במשחקים מסובכים, כולל משחקי מלחמה, שנעשו  באמצעות חפצים דוממים ששימשו לו כמבצרים, חיילים וכדומה – כלומר, כל כלי המשחק היו צעצועים פרי דמיונו. במחשקים שהמציא בעצמו, תוך שימוש בצעצועים שגם כן המציא בעצמו, אפשר לראות רמז להתהוותו של סופר, דהיינו לחיבור ספרים בעתיד פרי המצאתו ודמיונו. ואכן בפרק בספרו העוסק בטכניקה של כתיבתו הספרותית, מדמה המחבר בין כתיבת רומן ארוך לבין הרכבת כל העיר פאריס מגפרורים (עמ' 309-308). בעיסוקו כסופר היו ממדים של מרד, אך גם של המשכיות לדרכו של אביו. אביו של עמוס עוז רצה כי בנו יצליח במקום בו בעצמו לא הצליח לזכות להערכה הראויה – להיות חוקר בתחום מדעי הרוח וממשיך דרכו של פרופסור יוסף קלאוזנר. לעומת זאת עמוס עוז כסופר, בניגוד לדודו  הפרופסור ולאביו, שהעמיקו לחקור ספרים שכתבו אחרים – חיבר ספרים בעצמו, פרי דמיונו. ואולם, בעבודתו כסופר היה גם ממד של המשכיות לעיסוקו של אביו. לפי עמוס עוז, החוקר מלקט חומר מספרים ושוזר אותו במעין אריג, והסופר מלקט מילים, ביטויים ומשפטים ומשבץ אותם לסיפור. שתי הדיסציפלינות מתרכזות בכתיבה ובידיעת השפה.

בעידוד הוריו, בגיל חמש למד עמוס לקרוא ולימוד הקריאה בא לו בנקל. בגיל הזה לאחר שזה עתה למד את האותיות, הוא לקח כרטיס של אבא, רשם עליו "עמוס קלוזנר סופר" והצמיד אותו בנעץ אל חדרונו. לאחר שלמד לקרוא, התמכר לקריאת ספרים. עמוס נחשב לילד כישרוני מאוד, אך מוזר ומתבודד. הוא לא התחבר אל ילדים בני גילו – אך כבר בהיותו בן 8 בכיתה ב' התאהב במורתו זלדה, שעדיין לא הייתה נשואה. אפילו בחופש הגדול, כבר בשעה שבע וחצי בבוקר היה רץ לביתה ועוזר לה בעבודות הבית. לאחר מכן המורה הייתה מקריאה לו דברי ספרות ומשוחחת אתו בנושאים ספרותיים. עמוס הילד גם נהג להביא לה שירים שכתב. המורה זלדה, מצדה, לא סיפרה לו כי היא בעצמה כותבת שירים ואף פרסמה אחדים משיריה. לימים, תהפוך זלדה למשוררת עטורת פרסים, ועמוס עוז הסופר, עתיד לבקר אותה,  פעם אחת בלבד ב-1976,  באותה דירה צנועה בה המשיכה להתגורר בירושלים. לאהבה האינטלקטואלית-אפלטונית בזמנה בין המורה זלדה לתלמיד הילד עמוס, שהיה ללא ספק בוגר מבני גילו, היה גם ממד מיני סמוי. בהקשר לזלדה, התעוררו אצל עמוס הילד רעיונות בדבר אהבה מינית ממשית, עליה כבר קרא בספרים, אך ממנה  נרתע. (יצוין, כי המחבר רומז לחוויותיו המיניות הראשונות, כולל אוננות, כבר בסביבות גיל 4)  [עמ' 270-255].) כביטוי לאהבתו לזלדה, גבר שנהג לבקרה (ואתו היא עתידה הייתה להתחתן), עורר אצל עמוס הילד קנאה עמוקה עד כדי רצון לרצחו.

הרצון הנסתר לרצוח את המאהב של  אהובתו, משתלב עם מקרים בודדים של התנהגות מרושעת של המחבר בילדותו ובנעוריו עליהם הוא מספר. בתור מעשה קונדס הוא שפך פלפל לתוך כוס הקפה של אימו, גנב חצי לירה מארנקה של האם והכחיש את הגניבה (עמ' 248), נהג לפעמים לשקר ולהמציא צידוקים אינטליגנטיים מפותלים לשקריו. ככלל, עמוס הילד לא נענש גופנית ורק לעתים רחוקות הצליף בו אביו בחגורה על ישבנו. אך לרוב,  משתמע, היה ילד טוב, רגיש ומתייסר מפגיעה בזולת. אירוע מצער שהתרחש בקיץ 1947, בהיותו בן 8 וחצי,  המשיך לייסרו שנים רבות. עמוס נלווה אז לזוג יהודי מבוגר – אליו נמסר על ידי הוריו להשגחה זמנית – לביקור אצל משפחה ערבית בירושלים. (ניתן להבין כי היה  זה ביקורו הראשון בבית ערבי.) בזמן הביקור, בגן שבחצר, התפתחה שיחה בינו לבין ילדה ערבייה, עאישה –  שהייתה ממשפחה עשירה משכונת טלביה –   אותה ניסה להרשים. לשם כך – לשאלתה אם הוא יודע לטפס על עצים –  טיפס על עץ, שם מצא שרשרת עם כדור ברזל, החל לנופף בה, והכדור השתחרר ונפל על כף רגלו של אחיה הפעוט של הילדה. עמוס עצמו נפל מהעץ ונפצע בסנטרו. בעקבות התקרית, אביו של עמוס התקשר בטלפון למשפחת הפעוט, הביע צער עמוק ונכונות לשאת בהוצאות הריפוי של הילד – אך לא זכה למענה. לאחר שכל מאמצי הפיוס שלו לא הועילו, החליט  אביו של עמוס להתעלם מהפרשה. היא לא הוזכרה יותר בבית (עמ' 376-368). עמוס עוז, מצדו, לאחר מלחמת יוני 1967, השתדל לאתר את משפחת הילד, אך ללא הצלחה.

מלחמת העצמאות

הקושי  מצד אביו של עמוס עוז ליצור קשר עם משפחת הילד בקיץ 1947 נבע גם מהתגברות המתיחות בין יהודים וערבים, על רקע פרסום המלצות של הוועדה המיוחדת של האו"ם בשאלת פלסטינה (UNSCOP) בסוף אוגוסט. הוועדה המליצה על  יציאת הבריטים מן הארץ והקמת שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית וערבית. מדינות ערב וערביי פלסטינה הצהירו על נחישותם "להטביע בדם כל ישות ציונית שתנסה לקום ולו אף על שעל יחיד מאדמת פלסטין", כלשונם (עמ' 381). בארץ, הערבים נהגו לצאת בתהלוכות שטנה מן המסגדים, מלוות בקריאות לטבוח ביהודים. לנוכח העוינות המצמררת של הערבים ובהשפעת השואה באירופה שנסתיימה לפני כשנתיים בלבד, חשש כבד פקד את היישוב מכך ש"המוני ערבים צמאי דם, מיליוני מוסלמים משולהבים, יקומו ובתוך ימים אחדים ישחטו את כולנו. לא יותירו אף ילד" (עמ' 341).

עבור משפחתו של עמוס עוז השואה הייתה גם טרגדיה אישית. אחיו הבכור של אביו, דוד, אשר סירב להיכנע לאנטישמיות בפולין והאמין באמת ובתמים ביכולתם של היהודים להשתלב בחברה האירופית  ועל כן לא עלה ארצה, הוא וכל משפחתו נרצחו בשואה. על רקע הסיפור האישי הזה, עמוס עוז הסופר לועג לאפשרות ההתבוללות של יהודי אירופה ומצדיק בנחישות את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. הוא גם שם לקלס את ההפכפכנות בעמדת  אירופה הנגועה באנטישמיות כלפי היהודים: בעוד לפני מלחמת העולם השנייה, באירופה קראו ליהודים להסתלק מהיבשת לפלסטינה, הרי כעת בסוף המאה ה-20  באירופה קוראים ליהודים לצאת מפלסטינה  (עמ' 79, 131-130).

כתוצאה מפחד משואה נוספת, אפשרות עזיבתם של הבריטים את הארץ התקבלה בשכונתו של המחבר בירושלים, ומשתמע במקומות נוספים ביישוב, ברגשות מעורבים. בסתר ובלחש היו שקיוו כי אולי הברטים לא יעזבו, ואולי מנהיג היישוב, דוד בן גוריון  יגיע לאיזושהי פשרה עם הערבים, וכל זאת ימנע טבח ביהודים. ואולם הפחד מערבים נשכח כלא היה בשעה הגורלית של ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בארץ ישראל. אביו, אימו והשכנים של המחבר התקבצו סביב הרדיו הבודד, שהיה לאחד הדיירים,  והאזינו בדריכות לתוצאות ההצבעה באו"ם. בהיוודע תוצאות ההצבעה, שאגת שמחה אדירה פרצה בשכונה; ועמוס הילד בן ה-9, שבמצוות הוריו כבר הלך לישון בגלל השעה המאוחרת, זינק מן הדלת החוצה, הונף למעלה בידי השכנים החוגגים, וכך עבר מיד ליד עד שנחת על כתפי אביו. "אבי ואמי עמדו שם חבוקים...כאשר לא ראיתי אותם אף פעם, לא לפני אותו לילה ולא אחריו" (עמ' 403).

בחלוף  שעות ספורות בלבד לאחר החלטת האו"ם פתחו הערבים במלחמה נגד היישוב, ולאחר צאת הבריטים מארץ ישראל  במאי 1948,  צבאותיהן של חמש מדינות ערב הצטרפו למלחמה. היישוב היהודי בירושלים היה נתון במצור והופגז על ידי ארטילריה ירדנית, בסיוע קצינים בריטים, ששירתו בצבא הירדני. משפחתו של המחבר, כמו שאר תושבי ירושלים היהודים, סבלה ממחסור חמור במים ובמזון, וממארס עד ספטמבר 1948 לא היה חשמל בדירה המשפחתית. דירה קטנה זו, בזכות היותה דירת מרתף, הפכה למקלט לקרובי המשפחה (בהם "הדוד יוסף", סבא אלכסנדר וסבתא שלומית)  ולשכנים – סך הכול כ-25-20 נפשות. הבית כוסה בשקי חול, פגזים נפלו בחצר, ושכנים אחדים, אותם הכיר עמוס הילד, נהרגו בהפגזות בעת שלא שהו במקלט. עמוס הילד ובני גילו, ילדים בכיתות ג' ו-ד', תרמו למאמץ המלחמתי באיסוף שקים ריקים, לצורך מילוים בחול; ובאיסוף בקבוקים, לצורך הפיכתם לבקבוקי תבערה. אביו של עמוס גויס למשמר העם, אך משתמע כי לא נמצא מתאים לשאת נשק בגלל בעיות בריאות וראייה לקויה. האב גויס להצטרף לשיירה רפואית, שעמדה לעלות לאוניברסיטה העברית בהר הצופים באפריל 1948, אך קיבל פטור מפאת חום גבוה ובכך ניצל ממוות. השיירה הותקפה בעת שעברה בשכונה ערבית (שייח' ג'ראח), ו-77 מאנשיה, בהם רופאים בכירים, נרצחו ונשרפו למוות.

בספטמבר 1948 נכנסה לתוקף הפוגה בחזית הירדנית. לנוכח הסבל מהמצור ומההפגזות שפקדו את משפחתו בירושלים,  והתלאות והאבידות הכבדות של היישוב היהודי בכלל (6000 הרוגים מתוך אוכלוסייה של כ-600,000) – לא חש עמוס הילד סימפטיה למאות אלפי הפליטים הערבים שבחלקם נמלטו ובחלקם גורשו מהארץ. יתרה מזו. בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 עמוס היה נלווה לאביו לפגישות עם אינטלקטואלים תומכי מפלגת חרות, בהם גם המשורר אורי צבי גרינברג, וגם האזין לנאומיו של מנהיג מפלגת חירות, מנחם בגין, בקולנוע אדיסון בירושלים. חירות באותה  תקופה תקפה בחריפות את ממשלתו של בן גוריון כממשלה תבוסתנית, שלא ניצלה את מלחמת העצמאות כדי לשחרר את הר הבית ומקומות קדושים נוספים; ועמוס הנער, בהשפעת משפחתו מצד האב, היה שותף לעמדות חירות. כעבור כ-50 שנה, עמוס עוז הסופר מצדיק בדיעבד את גירושם החלקי של הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל ב-1948. לדבריו, על אף גירוש והימלטות של "מאות אלפי ערבים" משטח   מדינת ישראל, "למעלה ממאה אלף" נותרו. לעומת זאת,   בעת מלחמת העצמאות, "הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם 'טיהור אתני' יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה." המחבר ממשיך: בגדה המערבית וברצועת עזה לא נותר "אף  לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי הכנסת ובתי הקברות נהרסו" (עמ' 388). עמוס עוז מוסיף את הנימוקים הידועים  של מדינת ישראל להתנגדותה לשובם של הפליטים הפלסטינים לתחומה ובהם: (1) בעיית הפליטים היא תולדה של מלחמה בה התחילו הערבים ועליהם לשאת בתוצאותיה; (2) אפשר לראות בעלייתם של יהודי מדינות ערב לישראל ובהימלטות הפליטים הפלסטינים מישראל למדינות ערב ביטוי לחילופי אוכלוסייה. חילופי אוכלוסייה התרחשו בסכסוכים אתניים אחרים, כמו זה שבין הודו לפקיסטאן בעקבות יציאת הבריטים מהודו ב-1947, בלי שההינדים  שנמלטו מפקיסטאן תובעים לחזור אליה, ובלי שהמוסלמים שנמלטו מהודו תובעים את זכות השיבה. 

תחילת הנעורים ומות האם

לאחר מלחמת העצמאות, החל מכיתה ג' למד עמוס בבית ספר דתי "תחכמוני". בית ספרו הקודם, אשר שכן בדירה פרטית ובו הכיר עמוס את המורה זלדה, נועד ללימודים עד כיתה ב'. להמשך לימודיו החליט אביו החילוני של הילד לשלחו לבית ספר דתי, כברירת מחדל – לא היה מוסד חינוכי אחר בסביבה, מלבד בעל אופי שמאלני, אשר נחשב בעיני האב כגרוע מדתי. בבית הספר הדתי למדו בעיקר בני עניים ממשפחות מרובות ילדים, שהרבו להתעלל בעמוס ולהכותו, לאחר שגילו כי הוא חלש ונעלב בקלות. לפעמים, בהיותו מוקף במעגל של שונאיו – אולי כדי להקדים תרופה למכה – היה מכה את עצמו ונושך את בשר זרועו עד זוב דם. לעתים היה מנסה ומצליח לעכב את ספיגת המכות בספרו  סיפורי מתח  מאולתרים בהמשכים למתעללים בו (עמ' 437-436).

באותה תקופה, בתחילת שנות ה-50 היה עמוס הנער מחבר סיפורים בדמיונו גם בעת שישב בבתי קפה בירושלים. הדבר היה כך. הוא היה נלווה להוריו בפגישותיהם בבתי קפה עם סופרים ומלומדים, והיה מצטווה לא להפריע במהלך השיחות, שהיו מעל לבינתו. כדי להעסיק את עצמו בלי להפריע למבוגרים, היה מביט ביושבי בתי הקפה ולפי לבושם והתנהגותם היה ממציא עליהם סיפורים. בטכניקה הזו ממשיך הסופר עמוס עוז להשתמש עד עצם היום הזה. די לו להציץ באנשים שמסביבו כמו בעמדו בתור בקופת חולים או בסופרמרקט, כדי לבדות עליהם סיפורים. ואולם, בראשית תקופת נעוריו סיפורי האהבה שחיבר היו נעצרים "באימה על סף חדרי מיטות" – הרי כיום הוא מרחף פנימה כרואה ואינו נראה (עמ' 469).

בסביבות 1950 חלה הידרדרות במצבה  של אימו של המחבר. האם אשר נהגה לבצע למופת את כל עבודות הבית ובהן בישול, ניקיון וכביסה, חדלה בהדרגה לתפקד. היא גם הפסיקה לקרוא ספרים ואף תקפה אותה חרדה מפני רעש ואור; היא כמעט ולא אכלה וסבלה ממיגרנות ומנדודי שינה כרוניים. מצב זה ,  תוך עליות ומורדות – כולל פרקי זמן קצרים של התאוששות והבראה – אפיין את האם עד למותה ב-1952. האב והבן ניסו להחליף את האם בעבודות הבית וטיפלו בה במסירות. האב לווה כסף כדי להתייעץ ברופאים פרטיים וכדי לשלוח את אשתו זמנית לבית הבראה. כל זה לא הועיל, והרופאים אף לא הצליחו לאבחן את סיבות המחלה.

בתקופת מחלתה של האם נוצר נוהג קבוע בערבים. לאחר גמר עבודות הבית האב היה מתלבש יפה, מתבשם ומבקש רשות מאשתו לצאת לפגוש אנשים. בכך נתן להבין, כי בתור אדם אוהב שיחה, בכוונתו לפגוש את המשפחות אשר הוא ואשתו היו רגילים לארח בביתם לפני המחלה – אבל, כפי שמשער המחבר, ייתכן כי היה בוגד באם. בתור ילד, העדיף  עמוס להתעלם מעצם קיומה של האפשרות הזו, למרות היותו איכשהו מודע לקיומה. בתור אדם מבוגר, המחבר אומר כי הוא סולח לאביו (עמ' 504). האם מצדה, תמיד הייתה מרשה לבעלה לצאת בערבים, אך לפי עדויות קרוביה, הדבר פגע בה. באותן השעות המאוחרות של הערב, בהן האב היה נעדר מן הבית, נוצר קשר סמוי מהאב בין האם והבן, שאמור היה ללכת לישון. במקום השינה, האם הייתה מספרת לבנה סיפורים על עיר מולדתה רובנו ועל פראג. לעתים הייתה מתחילה בסיפור ומבקשת מהבן להמשיך בסיפור לפי דמיונו ואחר כך מחזירה את חוט הסיפור אליה. עמוס עוז מוסיף, כי באחד הלילות, לאחר שובו של האב, לא המשיכה האם לשכב במיטה המשותפת, אלא  "באה יחפה לחדרי, הרימה את השמיכה ושכבה בכותנתה לצדי וחיבקה אותי ונשקה לי...שאלה אותי בלחש...אם אני מסכים שאנחנו נתלחש לנו קצת הלילה?" (עמ' 461). הקטע הזה הוא רק אחד הביטויים הבולטים בספר לתסביך אדיפוס ביחסים בין עמוס הילד לבין אימו – תסביך אליו מתייחס המחבר בגלוי. לדבריו, עוד בתור ילד קטן חלם, באופן בלתי מודע, להציל את אימו היפהפייה מאביב החלשלש – אך בתחילת התבגרותו כניסותיה של האם למיטתו החלו להביכו, עד שבשלב מסוים עבר לישון לחדרו של האב, והאם ישנה בחדרו של עמוס ובמיטתו.

לטענת המחבר, האם התאבדה בינואר 1952 בעת שהתארחה אצל משפחת אחותה הבכורה, חיה, בתל אביב. מותה נגרם כתוצאה מנטילת תרופת שינה חדשה וחזקה מאוד – תרופה שלקחה לפי מצוות הרופא, לטיפול בחוסר השינה. העובדה כי  האֵם לא מצאה לנכון להיפרד מבנה ומבעלה ולא הותירה שום פתק להסביר את התאבדותה לכאורה – כל זה מחזק את השערתי כי לא מדובר בהתאבדות, כי אם באפשרויות אחרות. ייתכן שמדובר במוות מתרופה, שנלקחה בטעות במינון שגוי וללא כוונה להתאבד; או במוות כתוצאה מתרופה שלא התאימה למצבה של החולה. כמו כן, יש לקחת בחשבון  כי בתקופת המחלה האם איבדה חלקית את צלילות דעתה ולכן לא הייתה מודעת דיה למעשיה. (התנהגותו המוזרה לפעמים של עמוס בבית הספר "תחכמוני" – היה מכה את עצמו ונושך זרועו –   הושפעה מדברים דומים שראה את אימו עושה לעצמה.)

בעקבות מות האם הקשרים בין משפחת האב (הקלאוזנרים), לבין משפחת האם (המוסמנים) נותקו, כיוון שאחיותיה של האם ראו באב אחראי להתאבדותה, בגלל הסתגרותו במחקריו וחוסר טיפול מסור בה. היה זה הנער עמוס בן ה-12 במות אימו, שקישר בין שתי המשפחות. האב מצדו התאבל קשות על מות אשתו, את האשמות נגדו מצד משפחתה ראה כבלתי מוצדקות – אך גם רגז על אשתו בגלל  התאבדותה. כבר בחודשים הראשונים לאחר מותה סילק האב בקפידה מהבית את כל חפציה של אשתו ובהם בגדיה ותכשיטיה, מחברותיה ומעטפות עם תצלומי ילדותה – ממש לא הותיר שריד (עמ' 584-583).  גם עמוס הנער, בשבועות הראשונים לאחר הסתלקות האם שנא אותה, על שנטשה אותו ואת אביו, אף בלי להיפרד  מהם. לאחר מכן פקדו אותו רגשי אשמה והיה סבור כי התנהגותו הרעה לעתים כלפיה גרמה למותה. כעבור שנים אחדות מצא הסבר מעמיק יותר להתאבדותה והוא – התנפצות חלומות הנעורים שלה, לנוכח המציאות המשמימה בארץ. אין ספק כי האם הייתה גם מאוכזבת מהנישואים שלה, ובאחת השיחות האחרונות עם בנה בסמוך למותה אמרה לו: "יום אחד, כשתתחתן ותהיה לך משפחה...אל תיקח שום דוגמה מחיי הנישואים שלי ושל אביך" (עמ' 559).

לאחר מות האם המשיך האב לחיות כ-20 שנה, אך במשך התקופה הזו האב והבן  מעולם לא שוחחו על האם, כאילו לא הייתה. במקום זה, כמנהגם, בשנת מותה של האם ב-1952 הם דנו בנושאים אקטואליים (כמו הסכם השילומים עם גרמניה שהסעיר את המערכת הפוליטית) ולשוניים. האב גילה בקיאות רבה באטימולוגיה.  עמוס עוז טוען, כי עד לכתיבת הספר הזה הוא כמעט ולא דיבר על מות אימו עם אף אחד, אף לא עם אשתו וילדיו (עמ' 581). לאחר מות האם, המשיך עמוס הנער לקרוא בקדחתנות ספרים והיה מחליף ספר פעם ואף פעמיים ביום בחנות ספרים, אשר שימשה גם ספרייה. הוא הצטיין בזיכרון פנומנאלי, זכר היטב את מה שקרא, וכתב שירים, בהם שירי אהבה – על אף  שטרם התנסה בה.

כשנה לאחר פטירת האם, התחתן האב שנית. בעקבות נישואיו השניים של האב עברה המשפחה לדירה בשכונת רחביה ועמוס עבר ללמוד בגימנסיה רחביה. מות האם ונישואיו החדשים של אביו תרמו להחלטתו של עמוס הנער לעזוב את הבית. המחבר אינו מביא שום פרטים על אימו החורגת ושני אחיו החורגים (בן ובת) – אשר עתידים היו להיוולד בתקופה בה עמוס כבר עזב את הבית ועבר להתגורר לקיבוץ חולדה, ואביו שהה עם אשתו בלונדון לצורך כתיבת דוקטורט. המחבר אף אינו מזכיר את שמה של אימו החורגת, אך נמנע מלומר עליה מילה רעה.

החלטתו של עמוס לעזוב את הבית הייתה גם ביטוי לרצונו להשתחרר מאווירת המחנק של הספרים והרוחניות המוגזמת של אביו וסביבתו האינטלקטואלית. משתמע, כי "הקש ששבר את גב הגמל"  במעברו של עמוס  מן הבית לקיבוץ היה אירוע מביך. בעת שהאזין בליווי סבו, אלכסנדר, לנאומו של בגין בקולנוע אדיסון בירושלים, נתקף עמוס בצחוק קולני למשמע שימושו הרב של הנואם במילים "זיון" ו"הזדיינות". הנואם הנכבד, כמקובל בכלי התקשורת דאז, השתמש במילים האלה במובן של התחמשות או הצטיידות בנשק. אך הנער המתבגר, שהיה מודע למשמעותן הוולגרית של המילים, התפקע מצחוק לנוכח הבטחתו החגיגית של בגין, לפיה לכשהוא יהיה ראש הממשלה, כל העולם במקום ל"זיין" את מדינות ערב "יזיין" את ישראל. בתגובה להתפרצות הצחוק, סבא אלכסנדר הוציא את נכדו מן האולם וסטר לו. לטענת המחבר, התקרית הזו הרחיקה אותו מן האידיאולוגיה של מפלגת חירות.

בקיבוץ חולדה

בגיל 14 וחצי, כתלמיד מבחוץ בתנאים של פנימייה, הצטרף  עמוס לקיבוץ חולדה (ליד לטרון), כיוון שהקיבוץ ייצג את הניגוד הגמור לעולמו הביתי הירושלמי ממנו רצה להינתק. מבחינה אידיאולוגית, הקיבוץ ביטא השקפת עולם סוציאליסטית שמאלית – ניגוד להשקפת עולם האנטי קיבוצית הימנית שהייתה נחלת משפחתו מצד האב. כמו כן, החקלאות, קרי עבודת האדמה בקיבוץ הצטיירה  בעיני הנער כאנטיתזה לרוחניות התלושה  מן המציאות בירושלים. כחלק מרצונו להינתק מהאב הוא גם שינה את שם משפחתו. האב, מצדו, עקב ההידרדרות בלימודיו של בנו, השתמטותו מהליכה לבית הספר ופריקת משמעת, הסכים למעברו לקיבוץ – על אף שחיי השיתוף בו נגדו את תפיסת עולמו.

עמוס  הנער היה מודע לאי התאמתו לחיי קיבוץ מבחינות רבות. הוא לא התאים לעבודה פיזית קשה הן מבחינה גופנית, בתור ילד חלש, והן מבחינה רוחנית, בגלל נטייתו לשקוע בקריאת ספרים ובכתיבה. עם זאת סבור היה כי יצליח להתגבר על הקשיים האלה. עוד בטרם מעברו לקיבוץ, כבר בבית התחיל לאכול יותר ולהתעמל, ובהגיעו לקיבוץ  גמר אומר להפסיק את מה שניתן לכנות פעילותו הספרותית. הוא עשה מאמץ עליון להידמות לבני קיבוץ החסונים בביצוע עבודות פיזיות, קיבל בענווה ובהבנה את הטרטורים מצד בני גילו – אך לא הצליח להיטמע בקיבוצניקים.  בעיני בני הקיבוץ נראה הנער עמוס כחייזר, ולא רק מפאת אי התאמתו לעבודות חקלאיות. הרקע הרוויזיוניסטי של משפחתו מצד האב עורר בבני גילו חשד אידיאולוגי כלפיו. גרוע מכך. חבריו גילו כי הוא סופר ומשורר הכותב בסתר.

בלכתו לקיבוץ אכן נחוש היה עמוס להינתק מעולם הספרים והכתיבה, וגם מן הוויכוחים האינטלקטואליים – אך במהרה נוכח לדעת כי אין הדבר אפשרי. חברי הקיבוץ המשכילים ניהלו דיונים פילוסופיים  אפילו תוך כדי עבודתם, ועמוס חזר לקרוא ספרים בקצב קדחתני מהספרייה של הקיבוץ. הוא קרא ממיטב הספרות האירופית של המאות ה-19 וה-20, וכמו כן ספרי פוליטיקה והיסטוריה. אם בתחילה סבור היה כי על מנת להיות סופר עליו להתנסות בחוויות מן העולם הגדול בנוסח המינגווי – משימה בלתי אפשרית עבור נער בקיבוץ בפרט וחבר קיבוץ בכלל – הרי בהמשך נפתחו עיניו לאפשרות אחרת. הוא הבין כי ניתן לחבר סיפורים מעניינים העוסקים באנשים הרגילים והפשוטים לכאורה, אותם הכיר בשכונתו בירושלים ובקיבוץ חולדה. דבר זה עודדו לחזור לכתיבה. לאחר שנתפס  בכתיבת שירים, בהדרגה סביבתו השלימה עם זה, וחברי הקיבוץ אף החלו לבקש מעמוס לחבר שירים לכל מיני אירועים.

בדומה לקשריו של עמוס כתלמיד בכיתה ב' עם מורתו זלדה – קשריו בגיל 16 עם  אורנה (שם בדוי), מורה נשואה בת 35   מבחוץ, שעבדה בקיבוץ, התחילו במישור האינטלקטואלי. הנער והאישה שוחחו בענייני ספרות, ועמוס הרשים את אורנה בדקלום שירים בעל פה. בהמשך, אורנה, בתור אישה מבינה ומתירנית בתחום המיני, הייתה קשובה לצרכיו המיניים של עמוס ו"העניקה לו מחסדיה", כדבריו (עמ' 554). הסופר מתאר בצורה פרטנית ואלגורית את חוויית קיום יחסי המין שלו בפעם הראשונה, בה התנסה עם אורנה. בזכות הקשר המיני עם אורנה – שמלכתחילה  לא נועד להימשך ואכן לא נמשך –  הוא התגבר על רתיעתו מקיום יחסי מין, "ומאז טוב לי בין נשים. כמו לסבא שלי אלכסנדר" (עמ' 554).

בשנתיים האחרונות של בית הספר התיכון ובצבא הייתה לעמוס חברה מחוץ לקיבוץ. בתקופה המקבילה, לבתו של ספרן הקיבוץ, נילי, היו מחזרים רבים והיא נראתה בעיני עמוס הצעיר כדמות נשגבת, הרחק מעבר ליכולתו להשיגה. לכן, העובדה כי היא הסכימה להינשא לו ב-1960 נתפסה בעיניו כְנֵס. עוד בהיותו נער בקיבוץ, היה מראה לנילי לפעמים את  "השירים הנפשיים", כלשונו, אותם שמר בסתר. ועד עצם היום הזה, נילי היא הקוראת הראשונה של טיוטת ספריו והוא מייחס חשיבות להערותיה. אחר כך קוראים את הטיוטות שתי בנותיו ובנו. ערב גיוסו לצה"ל הצטרף עמוס כחבר לקיבוץ חולדה ובמעמד זה נותר עד לעזיבתו ב-1985.  

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בתארו את  מלחמת העצמאות – תיאור שנסקר לעיל –  מביא עמוס עוז  גם את עמדת הצד הערבי-פלסטיני, אך העמדה הערבית בהקשר זה למעשה נבלעת בתוך העמדה הישראלית,  ובעצם מתבטלת מאליה  לנוכח חוזק הטענות הישראליות. טיעון המגלה הבנה באופן משכנע לעמדה הפלסטינית מביא עמוס עוז דווקא מפיו של חבר בקיבוץ חולדה בנסיבות הבאות. בהיותו תלמיד בכיתה י', השתתף  עמוס  באחד הלילות בשמירה על הקיבוץ יחד עם קיבוצניק בשנות ה-40 לחייו. באותה התקופה של אמצע שנות ה-50 ביצעו אנשי ה"פדאיון" [מילולית, המקריבים את עצמם – כך כינו את עצמם מבצעי הפיגועים נגד ישראל] הפלסטינים מעשי רצח "כמעט מדי לילה" נגד אזרחים יהודים (עמ' 485). לתדהמתו של עמוס הנער, חברו לשמירה גילה הבנה למעשי ה"פדאיון" ונמנע לכנות את המחבלים הפלסטינים רוצחים. מנקודת ראותם של הפלסטינים, הסביר הקיבוצניק, אנו פולשים זרים שגזלו את אדמתם והפכו אותם לפליטים. עם זאת, הקיבוצניק היה ציוני וטען כי היהודים זכאים לארץ משלהם כשאר העמים וכי אין להם ארץ אחרת זולת ישראל; וכי היו אלה הערבים שניסו להשמיד את כל היישוב ב-1948. מסקנתו של החבר לשמירה הייתה כי זכותם וחובתם של היהודים להגן על מולדתם שכבשו ב-1948, אך אסור להם להתפשט מעבר לכך לטריטוריה ערבית (עמ' 487-485).

עמוס עוז, כבר בתור איש צעיר,  התגלה כיוצא דופן בקיבוצו בשאיפתו העזה לשלום. בעת החתונה עם נילי, בני הזוג עוררו שערורייה כאשר סירבו להשעין את חופתם על שני רובים (ושני קלשונים), כפי שהיה נהוג בקיבוץ באותה תקופה. השילוב בין רובים וקלשונים סימל את האתוס של עיסוק בו זמני בהגנה על הארץ ובעיבוד אדמתה. במקום שני הרובים, בחרו בני הזוג לסמוך את חופתם על ארבעה קלשונים בלבד.

בתחילת 1961 הוזמן עמוס עוז לשיחה אישית עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. באותה עת עמוס עוז טרם סיים את שירותו הצבאי ופרסם שירים "עלובים", כדבריו (עמ' 495) – אך בן גוריון היה בהחלט מודע לקיומם. הרקע להזמנה היה דברי ביקורת של עמוס עוז, שפורסמו בעיתון "דבר", להגיגים פילוסופיים של בן גוריון. השיחה בין השניים התקיימה בלשכתו של בן גוריון בתל אביב ונסבה בעיקר על הפילוסוף שפינוזה. למעשה זו לא הייתה שיחה כי אם מונולוג של בן גוריון, כשהוא היה מביע את טיעוניו  בנחישות מוחצת ומונע מעמוס עוז להשחיל טיעון שכנגד, גם כאשר במקרה בודד המחבר אזר אומץ וניסה לעשות זאת. עמוס עוז מתאר את בן גוריון בצורה גרוטסקית ואירונית, בהדגישו את הפער בין גדולתו התדמיתית של האיש כמנהיג לבין מראהו החיצוני, נמוך הקומה ובעל הכרס, שהזכיר אישה בהריון. אבל מה שהרשים את המחבר ונחרת בזיכרונו גם כעבור 40 שנה בעת כתיבת הספר, היה כוח רצונו העצום של בן גוריון. בעקבות הפגישה עם בן גוריון הסיק עמוס עוז,  כי כנראה כבר בצעירותו האמין בן גוריון  בנחישות עזה כי היהודים צריכים לחזור ולהקים מולדת בארץ ישראל, ושהוא האיש המתאים להנהיגם למטרה זו. עוד טוען עמוס עוז, כי במשך שנים מדיניותו של בן גוריון כלפי הערבים נראתה בעיניו כקשוחה מדי וכמבטאת את ידו הקשה, אותה יד שראה במו עיניו בעת הפגישה. אך המחבר מוסיף ורומז, כי כיום הוא אינו בטוח בכך. (על הפגישה עם בן גוריון, עמ' 497-488.)  מכאן ניתן להגיע למסקנה, שברגעים מסוימים לפחות – כמו לנוכח פיגועי הטרור הפלסטיני הרצחני וחסר האבחנה באינתיפאדה השנייה,   תקופה בה נכתב הספר – האמין  עמוס עוז בצורך לנקוט ביד קשה כלפי הפלסטינים.

ואולם, על אף שהספר נכתב בחלקו ב-2001, בתחילת האינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000, בהתייחסויותיו המעטות לאינתיפאדה אין אזכור לפיגועים הרצחניים מצד הפלסטינים.  במקום זה מביא המחבר את עמדתה של "הדודה סוניה", אחותה הצעירה של אימו, אשר מתלוננת על חוסר האנושיות של החיילים הישראלים במחסומים, מביעה אהדתה לרצונם של הפלסטינים להקים מדינה, אך מתנגדת להשגת מטרה זו בדם. באירוע אחר המתואר  בספר, שהתרחש בקיץ 2001, דוחה עמוס עוז טיעון של שכנו (בעיר ערד), ניצול שואה, שראה דמיון בין כל ויתור ישראלי לפלסטינים לבין ויתורה של  צ'כוסלובקיה על חבל הסודטים להיטלר ב- 1938 – ויתור שהביא בסופו של דבר להשתלטותו של היטלר על כל צ'כוסלובקיה. לדעת עוז, הסתלקות מן הכיבוש לא תחליש את ישראל, אלא תחזק אותה (עמ' 251-250). בהערת שוליים אפשר להוסיף, כי במארס 2011 שלח עמוס עוז את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" למנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי, שבאותו הזמן היה כלוא בישראל באשמת רצח יהודים ומעורבות בטרור באינתיפאדה השנייה.  עמוס עוז – כמו חלק קטן אך לא מבוטל בציבור הישראלי – ראה בברגותי מנהיג פלסטיני לגיטימי אתו ניתן להגיע לשלום.

לסיכום עמדתו של עמוס עוז בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שמשתמעת מספרו, ניתן לומר כי הוא דבק בציונות ובזכותם של היהודים למדינתם בגבולות שביתת הנשק של  1949-1948. כמו כן הוא נוטה להתעלם מן השנאה התהומית של הפלסטינים לישראל, כפי שהתגלעה  בגלי רצח חסרי אבחנה של יהודים באינתיפאדה השנייה, ומאמין כי ניתן להגיע  לשלום עם מי שמצטייר בעיני רוב הישראלים כטרוריסטים. בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מנסה עמוס עוז להוסיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני  נרטיב מקורי בדבר שותפות בגורל בין יהודים לערבים ובאמצעותו לטעת תקווה באפשרות השלמה ערבית עם קיומה של מדינה יהודית. לפי הנרטיב של עמוס עוז, הערבים והיהודים, שניהם, אחים לסבל שמקורו באירופה. הערבים עושקו על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופי, והיהודים דוכאו ונרדפו על ידי האירופים ביבשת, כאשר ההתעללות בהם הגיעה לשיאה בשואה. אבל, כפי שמודה המחבר בעצמו, הערבים במקום לראות ביהודים אחים לצרה, רואים בהם שלוחה של האימפריאליזם המערבי (עמ' 389-388).

הערות לסיום

מסיפור חייו של עמוס עוז עולה תמונה של אדם המנסה לברוח מגורלו, אך אינו מצליח. בהיותו נער, עשה המחבר מאמץ עליון להינתק מהמורשת האינטלקטואלית של משפחת אביו, ומעולם הספרים והכתיבה שכבר דבק בעצמו – אך בסופו של דבר נכשל. גם לאחר הניתוק הפיזי מבית האב והליכה לקיבוץ, די מהר חזר לקריאה אובססיבית ולכתיבה, התרחק מן הסתם מעבודת האדמה, והפך בהדרגה לסופר רב מוניטין. העובדה שהצטיין בכישורים אינטלקטואליים ולא בחוסן גופני – וזאת אולי בהשפעת המטען הגנטי שירש ממשפחתו מצד האב – חרצה את גורלו. הגנטיקה והשפעת סביבתו המשפחתית מצאו את ביטויים גם בתחומי פעילות נוספים של עמוס עוז. את התעניינותו במין היפה ירש כנראה מסבא אלכסנדר. מהסבא הזה, שהיה גם משורר, ירש משהו מהיכולת לחבר שירים, ומאימו – להמציא סיפורים, וממשפחת אימו –   את השקפתו הפוליטית השמאלית.

בלעגו של עמוס עוז  ובתיאוריו האירוניים של ענקי הרוח וצנומי הגוף, יש גם יותר משמץ מן "הפוסל במומו פוסל". זאת ועוד. על אף לגלוגו לאינטלקטואלים כמו  הסופר עגנון ופרופסור קלאוזנר על  גאוותם היתרה וחשיבותם העצמית, הרי רבב מהם דבק גם בו. ההשוואה שעושה עמוס עוז בין כתיבת רומן לבין בניית העיר פאריס מגפרורים אינה מעידה על צניעות. כתיבתו, לעניות דעתי, אינה מסודרת דיה, ישנן בספרו חזרות מיותרות והשימוש בפלשבאקים  (flash-back)  מוגזם. בין מגרעות נוספות: חבל כי בספר אוטוביוגרפי רחב יריעה מופיע רק תצלום משפחתי אחד; ולמשפטים שלמים ברוסית באותיות עבריות, כמו בעת שניסה לשחזר את שפתו של סבו אלכסנדר – אין תרגום לעברית.

בסיכומו של דבר לפנינו יצירה ספרותית גדולה המקפלת בתוכה תחומים רבים, כמו פסיכולוגיה של התפתחות הילד, התבגרות מינית, הווי חברתי, אתוס   והיסטוריה של התקופה.  בעברית עכשווית מתובלת באירוניה ובהומור, מצליח המחבר כאילו להכניס את הקורא לתוך העולם של אתמול,  לגרום לו לראות במו עיניו, לחוש ואף לחיות זמנית בגולה של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, לחוות את זוועות השואה ואת האופוריה של כ"ט בנובמבר, את האווירה האינטלקטואלית בירושלים  והמצור עליה. הקורא כאילו נמצא בעצמו בתוך סרט בו מתרחשת צמיחתו של עמוס מילד לנער סופר. על ספרו "סיפור על אהבה וחושך" זכה עמוס עוז בשנת 2005 בפרס גתה, הפרס השני בחשיבותו באירופה בתחום הספרות, לאחר פרס נובל.    

בשביס-זינגר, יצחק. בית הדין של אבא. מיידיש: בלהה רובינשטיין.(תל אביב: ספרית פועלים, 2011). 396 עמ', כולל אחרית דבר מאת בלהה רובינשטיין

בשביס-זינגר, יצחק. בית הדין של אבא. [סיכום ספר]
הסופר בשפת היידיש יצחק בשביס-זינגר  נולד בפולין  ב-1904 והיגר לארה"ב ב-1935. את השם בשביס אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו, בת שבע, שנספתה בשואה. ב-1978 זכה בפרס נובל לספרות ונפטר ב-1991 במיאמי. הוא היה צמחוני. רמז לצמחוניותו מופיע בסיפור "מדוע צווחו האווזים" (עמ' 20).   הספר "בית הדין של אבא" הוא קובץ של ששים סיפורים קצרים שפורסמו לראשונה ב-1955 ועוד סיפורים ב-1965.  הם מתחלקים לשני סוגים. (1) סיפורים המתרכזים בהווי של יהדות פולין מנקודת ראותו של המחבר בתור ילד ובהמשך בתור נער, מתחילת המאה ה-20 עד סמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. יצירות מהקטגוריה הזו מהוות את רוב הספר. (2) סיפורים בעלי אופי אוטוביוגרפי מובהק מתקופה זו. לדעת המתרגמת, בלהה רובינשטיין, היצירות הספרותיות "נכתבו על קו הגבול בין זיכרון לבדיון" (עמ' 382). להערכתי, הסיפורים האוטוביוגרפיים קרובים לדברים כהווייתם. הסיכום שלי מתרכז בקורות  משפחת המחבר, כפי שמצטיירת מסיפוריו.

אימו של המחבר, בת שבע, הייתה בתו הצעירה של הרב מבילגוריי (Bilgoraj), עיר בדרום מזרח פולין. הרב הזה, יעקב מרדכי, היה שמרני מאוד והתנגד בתוקף לחידושים. אביו של המחבר, פינחס-מנדל, כבר מנעוריו התמסר כולו ללימודי הדת מתוך רצון להיות צדיק ורב. הוא מאס בכל דבר שעלול היה להרחיק אותו מהתעמקות בעולמו הדתי, ועל כן לא התמצא בעסקים, לא ידע פולנית וגם לא רוסית – על אף שווארשה, בה התגורר, נמצאה עד מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון רוסי. אדיקותו הדתית של אביה של בת שבע עמדה מאחורי נכונותו למסור את בתו לחתן, פינחס-מנדל, כאיש שדמה לו בדתיותו, תוך עצימת עין מהיותו  בלתי מעשי ונחשב ללא יוצלח. הכלה הייתה בת 16 בעת השידוך  והחתן בן 21. שמונה שנים חי הזוג הצעיר סמוך על שולחנו של אבי הכלה. בהמשך בכל זאת הצליח פינחס-מנדל לשמש רב בעיר קטנה (ליאונטשין), אחר כך נעשה עוזר לרב של רדזימין (Radzimin) באזור וארשה, ולבסוף נעשה רב ודיין בווארשה. כיוון שפינחס-מנדל הסתגר בעולמה של תורה והתרחק מכל מגע עם השלטון, הרי לא יכול היה לזכות במעמד של רב רשמי, מעמד שחייב ידיעת שפת השלטון ומינוי מטעם המושל הרוסי. התופעה של רבנים בלתי מורשים נסבלה על ידי השלטון הרוסי בתמורה לשוחד (עמ' 45).

 בניגוד לאב, אשר הסתגר בדלת אמות של היהדות, האם ידעה רוסית וגרמנית והכירה ספרות אירופית, וזאת בנוסף לבקיאותה בהלכה היהודית בתור בת הרב. אך בדומה לבעלה, היא  דגלה בהשקפת עולם דתית ונותרה נאמנה לבעלה גם כאשר אימא שלה הציעה לה להתגרש ממנו, כיוון שנכשל כלכלית. לזוג נולדו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. מצוקתה הכלכלית של משפחת המחבר התבטאה בדירתם העלובה, במחסור בבגדים – אך ככלל, לא ברעב. המחבר מעיד כי הוא היה זוכה מדי פעם לאכול דברי מתיקה, כמו שוקולד, וכי "מזון היה זול מאוד באותם זמנים, ואנחנו לא היינו אכלנים גדולים" (עמ' 256). בהתחשב בשמרנותו הדתית של האב ובאדיקותו של הסב הרב מצד האם –  טוען המחבר כי "הלוך-הרוח...של כל בני המשפחה שלי, היה נעוץ עמוק בימי הביניים" (עמ' 350). אחדים מדודיו היו לאבות כבר בגיל 15.

בשביס-זינגר היה הילד השלישי במשפחה. על אף שבדרך כלל היה ילד טוב,  הרי פעם, כדבריו, "נתקפתי זעם רצחני ועשיתי משהו נורא." הוא תפס כד מתכת וללא סיבה הכה בו בפרצופה  של ילדה אתה שיחק. "היא ממש נשטפה בדם" (עמ' 164). בכל זאת הילדה לא נחבלה קשות, והילד נענש בצעקות אך לא במכות. מהאירוע הקצר הזה אפשר להסיק, לדעתי,  על יצר הרע המסתתר גם אצל אנשים טובים ואשר עלול להגיע לפורקן בקלות יתרה אצל ילדים, שעדיין לא למדו לרסן את עצמם. סיפור נוסף בשם "תקיפים",  מראה כיצד היצר הרע, המתבטא כמו בבריונות, בנוכלות ובחנופה,  ממשיך ללוות ילדים גם בגיל לימודי ה"חדר" (עמ' 283). ואולם בסיפור "תקיפים"  ובקובץ הסיפורים שלפנינו בכלל, העדיף המחבר להדגיש את הצד הטוב שבאדם ואת יכולתו להתגבר על הרוע שבו. 

מרבית סיפורי הספר עוסקים במחלוקות שנידונו ובדמויות שבאו להישפט בבית הדין הבלתי רשמי של אבא, ששכן בחדרו, בדירת המשפחה ברחוב קרוכמאלנה 10 בווארשה. סמכותו של בית הדין הזה נבעה מהסכמת שני הצדדים לפלוגתה לקבל את דין תורה של האב. נוסף לשיפוט, בעיקר בדיני אישות וממונות, עסק האב במתן תשובות לשאלות הלכתיות, בהוראה, בשיחות בנושאי הלכה ובכתיבת פירושים – וכל השאר נחשב בעיניו כשייך ליצר הרע. כיאה לאיש דת אמתי ומסור, הוא שפט ביושר  ולא היה חומרני. לדוגמה, האב העדיף לאפשר לבני זוג להשלים זה עם זה, במקום להיענות  לתביעתם הנמהרת לגט ולזכות בתשלום עבור הנפקת התעודה המבוקשת. (ראה, "אילו הוא היה כהן" עמ' 48.)   באמצעות תיאור הדמויות שבאו לבית הדין של אבא נפרשת לפנינו החברה היהודית בווארשה על כל רבדיה וניגודיה: עניים ועשירים, חרדים ואפיקורסים, אנאלפביתים ומלומדים, ישרי דרך ורמאים, נשים אדוקות וזונות (בסיפור "חתונה" עמ' 126), עובדי כפיים תמימים וגנגסטרים. בשפה פשוטה וברורה ובצורה ריאליסטית  מביא המחבר סיפורים מעניינים רוויי קסם. בראש וראשונה אלה סיפורים יהודיים, מהם ניתן ללמוד על ההיסטוריה  הכללית-חברתית של יהודי פולין ועל ההווי היהודי. עם זאת הם מקפלים בתוכם גם פילוסופיה והיבטים אוניברסאליים, כמו ניסיונות לתהות אחר מהותו של האדם. על אף הדמויות השליליות הרבות שבספר ובהן נוכלים מרושעים ביותר (לדוגמה, ב"הכלה הצולעת" עמ' 36, וב"זייפו את החתימה של אבא" עמ' 205) – הרי בעיקרו של דבר, בזכות הבלטתו והערצתו  את הדמויות החיוביות שהכיר, השתאותו לנוכח מעשיהם הטובים, נוצר אצל הקורא רושם חיובי ואוהד על יהדות ויהודים ועל מהות האדם בכלל. (לדוגמה, "ר' אשר החלבן", עמ' 186, ו"הכובסת" עמ' 212).

כבר בתור ילד היה המחבר סקרן, תאב דעת ומוכשר בלימודים. כיוון שבהתפתחותו הרוחנית היה בוגר מבני גילו (לדוגמה, "ילד פילוסוף" עמ' 269), הרי משתמע, כי בחלק ניכר מילדותו לא היו לו חברים. דבר זה המריץ אותו לחפש דרכים להעסיק את עצמו, אותן אכן מצא בלימודי דת,  בקריאה בספרות כללית ובניסיונות לכתוב סיפורים. המסגרת הצרה של לימודי הדת לא סיפקה את עולמו הרוחני של בשביס-זינגר. בסביבות 1914 הוא נעשה "קצת אפיקורס" וקרא בסתר "ספרים אסורים" (עמ' 293). מדבריו של המחבר כי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הילדים ב"חדר" חלמו דווקא על ניצחון גרמניה, בתקווה כי לאחר הכיבוש הגרמני יזכו ללמוד בגימנסיה – ניתן להסיק כי הנער ובני גילו השתוקקו להשכלה מודרנית. בתקופה זו, האח הבכור של המחבר, ישראל-יהושע כבר נעשה אפיקורס ועזב את בית הוריו הדתי. אחת מפגישותיו עם אחיו הבכור מתוארת בסיפור "האטליה"  [=atel'eסטודיו לציור] (עמ'  302), מקום בו למד להכיר יהודים החיים בעולם חילוני מובהק, אשר הקשר שלהם ליהדות התבטא בעברם ובשפת היידיש. המחבר רומז על מתירנותם המינית של קבוצת האמנים היהודים שגרו בסטודיו לציור, ונותן להבין כי בהשפעת הסביבה הזאת – בין היתר – לכשיעשה סופר, רק פסע עתיד להפריד בין סיפוריו בעלי האופי הדתי לבין מיניות חשופה.

תלאות מלחמת העולם הראשונה, שפקדו את המחבר ומשפחתו, והאסונות אשר ירדו על העולם  בכללו, תרמו לתהיותיו ביחס לדת וקיום האל. בתקופת המלחמה משפחתו של בשביס-זינגר וחלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית בווארשה  סבלו מרעב קשה. הרעב נבע ממחסור ויוקר של מצרכי המזון האופייניים למלחמות, אך גם מהיעדר פרנסה לאבא. זאת כיוון שווארשה הייתה מוצפת דיינים ומורי הוראה שבאו אליה מערי השדה. מסקנתו של המספר-הנער מן המצב הזה הייתה, כי היהודים במקום להתפרנס ממלאכות יצרניות, ביססו את כל קיומם על אלוהים, "שאיש אינו יודע אם הוא בכלל קיים" (עמ' 310). חוסר הצדק המשווע  בתחום הכלכלי-חברתי הומחש לנער בעת ביקורו אצל סנדלר, כדי לתקן נעליים. הוא ראה במו עיניו כיצד האיש הזה העובד בפרך, כדוגמת עובדי כפיים אחרים, חי בדלות מחפירה – לעומת הבטלנים, כהגדרתו, המתעשרים במלחמה. בתקופה זו בשביס-זינגר היה בעד המהפכה הרוסית של 1917 שהדיחה את הצאר, ומשתמע גם בעד המהפכה הבולשביקית – אך בסתירה לכך, ניכר שהתנגד לאלימות. בשביס-זינגר הנער גם השתומם על האבסורדיות של המלחמה: צעירים יוצאים למלחמה, נהרגים בלי סיבה או חוזרים נכים.

בעטיו של  המצב הכלכלי הקשה בווארשה, שהייתה נתונה בשלהי המלחמה תחת שלטון גרמני, יצאה האם, בת שבע, יחד עם בנה, יצחק, מווארשה לנסיעה לקרוביה בעיירת הולדתה בילגוריי.  עיירה זו הייתה נתונה תחת שלטון אוסטרי ולא סבלה ממחסור במזון. עוד בהיותה בווארשה, לאם הייתה תחושה, על סמך חלום, כי אביה כבר נפטר, ואכן בהגיעה לעיירה הדבר התאמת. בהסתמך על דין תורה,  שני אחיה של האם ירשו את כל הנכסים ובהם בתים של האב הרב של בילגוריי, כולל משרתו כרב וכמורה הוראה – והאחיות נותרו ללא ירושה.  מכך נפגעה האם יותר מאחיותיה, כיוון שבניגוד להן, לא הייתה מסודרת מבחינה כלכלית. עם זאת האחים ניאותו לדאוג למחיית אחותם ואחיינם בביתם.

הסיפור האחרון שבספר, "רוחות חדשות", מתאר כיצד הסכרים נגד החדשנות, אותם הקים בבילגוריי  אביה המחמיר בדתיותו  של האם, נופצו בסביבות 1918. בעיירה הוקמו אגודות ציוניות, הבונד [מפלגה יהודית מרקסיסטית]  חידש את פעילותו, ורוח ההשכלה כבשה את הצעירים. המחבר עצמו היה קורא בסתר ובשקיקה ספרות ביידיש, בעברית וברוסית, וספרי פילוסופיה. הוא הסכים לשמש מורה לעברית בקורס ערב, בו היו גם נערות בנות גילו – על אף ידיעתו כי מילוי תפקיד כזה יסב צער לאימו, כיוון שנגד את הערכים הדתיים הנוקשים של הסב המנוח. הסיפור מסתיים בכך, שכבר בשיעור הראשון התאהב  המורה הנער באחת מתלמידותיו בת גילו.  

לבשביס-זינגר, שבתקופת כתיבת הסיפורים האלה כבר לא היה אדם דתי, נותרה הערכה רבה ליהדות ובעיקר לרוחניות שבה, ובוז לחומרנות – ערכים שבאו לידי ביטוי בסיפורים שבקובץ זה. הסיפורים הקצרים הם פנינים ספרותיות, המעט שמכיל את המרובה, החל בעולם היהודי הדתי בעיקרו והצר  בווארשה בתקופה היסטורית מוגדרת וכלה בתובנות אוניברסאליות על מהות העולם והאדם.

Gold, Dore. The Rise of Nuclear Iran: How Tehran Defies the West (Washington DC: Regnery Publishing 2009)

גולד, דורי. עלייתה של איראן הגרעינית (וושינגטון, 2009). 390 עמ' כולל מפתח שמות. [סיכום ספר]

מחקר במדיניות הגרעין של המשטר האסלאמי באיראן, המתרכז בעשור הראשון של המאה ה-21. עיקרו בתזה לפיה, לנוכח האידיאולוגיה הדתית-קיצונית והתוקפנית של המשטר בטהראן והגשמתה על ידו, עוד לפני שברשותו של המשטר הזה היה נשק גרעיני – אסור למערב להשלים עם הצטיידותו בנשק אטומי. מחבר הספר הוא בעל תואר דוקטור ביחסים בינלאומיים ובלימודי המזרח התיכון מאוניברסיטת קולומביה, פרסם ספרים ומאמרים בנושאים מזרח תיכוניים, היה יועץ למדיניות חוץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה בשנים  1999-1996, ושגריר ישראל באו"ם בשנים 1999-1997.  הסיכום מביע את עמדת מחבר הספר.

המשטר האסלאמי באיראן הוקם בתחילת 1979,  ובתקופת שלטונו של מייסדו ומנהיגו הקנאי, אייתולה חומייני, בשנים 1989-1979,  נקטה טהראן במדיניות תוקפנית כלפי ארה"ב.  בנובמבר 1979, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, קיצונים אסלאמיים השתלטו על שגרירות ארה"ב בטהראן והחזיקו באנשיה כבני ערובה עד תחילת 1981.  באוקטובר 1983  היה זה המשטר בטהראן שעמד מאחורי  פיצוץ  מגורי  הכוח הצבאי האמריקאי בביירות  (לבנון), שהביא למותם של 240 נחתים. בהמשך שנות ה-80, באמצעות ארגונים  הנתונים לחסותה של איראן, בוצעו פעולות טרור נוספות נגד ארה"ב ובהן חטיפות מטוסים ותפיסת בני ערובה. ב-1985 שבעה אזרחים אמריקאים הוחזקו כבני ערובה בלבנון, בהם ראש תחנת ה-CIA בביירות (שעתיד להירצח).  תגובתה של וושינגטון לטרור האיראני, ככלל, הייתה  רכה. ב-1985 ממשלו של הנשיא רונלד ריגן  ((Ronald Reagan דווקא העריך כי ישנם סיכויים לשיפור היחסים עם המשטר בטהראן, באמצעות יצירת קשר עם היסודות הפרגמאטיים שבהנהגתו, ובמיוחד יושב ראש הפרלמנט האיראני, עלי אכבאר האשמי רפסנג'אני (Ali Akbar Hashemi Rafsanjani). לאור הערכה זו, וגם לצורך שחרור בני הערובה בלבנון, בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1985 העבירה ארה"ב לאיראן (באמצעות ישראל ומתווך איראני) כ-500 טילים נגד טנקים, להם נזקקה איראן במלחמתה עם עיראק. במהלך המגעים האמריקאים-איראניים שוחררו רק שלושה מתוך שבעת בני הערובה.  המגעים האלה נמשכו  עד שדבר קיומם הודלף לתקשורת בנובמבר 1986.

בניגוד למדיניותו הקיצונית של חומייני כלפי ארה"ב במיוחד והמזרח  התיכון בכלל – עם הגעתו לשלטון פרסם חומייני פתווה  (פסק הלכה), שאסר פיתוח נשק גרעיני (עמ' 111). ואולם, משתמע, כי  עקב אבידותיה הקשות של איראן במלחמתה נגד עיראק, שהסתכמו ב-1988 בכמיליון  נפגעים, נטה מנהיגה העליון לשנות את דעתו. מכל מקום, ב-1988 חידשה איראן בחשאי את פעילותה בתחום הגרעין, שהחלה עוד בתקופת השאה.

ציפיות בוושינגטון ביחס לטהראן התעוררו בקיץ 1989, לאחר מותו של חומייני ובחירתו של רפסנגא'ני  לנשיא, שהחזיק במשרתו עד 1997. אבל רפסנג'אני  המשיך בסתר בתוכנית לפתח נשק גרעיני, תוך הסתייעות בסין, בקזחסטאן וברוסיה. כמו כן  לא חל במדיניותו  שינוי מהותי ביחס לארה"ב והאזור. בתקופתו איראן הייתה מעורבת במעשי תוקפנות נגד איחוד האמירויות הערביות, ובחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים הקשורים בארה"ב ובהם זה של בחריין, מצרים וירדן. ביוני 1996 בוצע פיגוע בסיוע איראני  בערב הסעודית, במהלכו נהרגו 19 אנשי חיל האוויר האמריקאי ו-372 אמריקאים נפצעו (עמ' 137). נוסף להתנגדותו של המשטר האיראני לתהליך השלום הישראלי-ערבי, שהתנהל בחסות אמריקאית בתקופת ממשלו של ביל קלינטון            (Bill Clinton) בשנים 2001-1993,   המשיכה טהראן להושיט סיוע צבאי לחיזבאללה  הלבנוני במלחמתו נגד ישראל. ב-1992,  בחסות איראנית, בוצע פיגוע נגד השגרירות הישראלית בבואנוס איירס (ארגנטינה), בתגובה להתנקשות מוצלחת של ישראל במנהיג חיזבאללה; וביולי 1994 בוצע פיגוע נגד המרכז היהודי בבואנוס איירס, בו נהרגו 85 אנשים ונפצעו 151. לפי דוח של התובע הכללי של ארגנטינה מ-2006, צמרת ההנהגה האיראנית הייתה מעורבת   בפיגוע ב-1994, ובהתאם לכך הוציאה ארגנטינה צו מעצר בינלאומי נגד בכירי המשטר בטהראן ובהם רפסנגאיני (עמ' 133). התובע הכללי של ארגנטינה גם הגיע למסקנה, כי בניגוד לפיגוע ב-1992, הפיגוע ב-1994 לא היווה המשך נקמתה של טהראן לחיסול מנהיג החיזבאללה,  כי אם תגובתה להפסקת קבלת הסיוע בנושא הגרעין  מצד ארגנטינה (עמ' 134).

לנוכח מדיניותה השלילית של טהראן מנקודת ראות אמריקאית, ממשל קלינטון שאף לבודדה, בהנחה, כי הבידוד והקשיים הכלכליים של  המשטר האסלאמי (אינפלציה גבוהה וחוב חיצוני תופח) יאלצו אותו להאט את תוכניתו הגרעינית.  אך ארצות האיחוד האירופי לא הצטרפו למדיניותו של קלינטון, כי אם נקטו בקו של ניהול "דיאלוג ביקורתי" עם טהראן. רק ב-1997 דיאלוג זה הושעה – זמנית בלבד – לאחר שבית משפט אירופי קבע, כי רצח של מנהיג כורדי איראני בברלין ב-1992 בוצע לפי פקודה מטהראן. היה זה רק אחד מעשרות מעשי רצח פוליטיים, שהוציא לפועל המשטר האסלאמי על אדמת אירופה. 

ב-1997  נבחר באיראן נשיא חדש, מוחמד חאתמי (Khatami), בהביסו ברוב של כ-70% את המועמד השמרני, שנתמך על ידי משמרות המהפכה. ב-2001 נבחר חאתמי לכהונה שנייה שנמשכה עד 2005. בתקופת כהונתו הראשונה של חאתמי ניסה ממשלו של קלינטון לשפר את הקשרים עם טהראן,  אבל לא נענה בחיוב. גם אם חאתמי היה בכנות רפורמיסטי, הרי הוא נתקל בביקורת גלויה מצד מוקדי הכוח הממשיים של המשטר האסלאמי, שדאגו להצר את צעדיו ובמאבקם אתו ידם תמיד הייתה על העליונה. מוקדי הכוח האלה היו: (1) מנהיגה העליון של איראן, עלי חמנאי (Khamenei), שהחליף את חומייני לאחר מותו ב-1989 ומאז הלך מעמדו והתחזק. (2) משמרות המהפכה. משמרות המהפכה היוו ארגון קנאי למהפכה האסלאמית, אשר פעל הן כמיליציה עממית לדיכוי כל גילוי של התנגדות למשטר בתחום הפנים; והן כצבא עלית, אשר שלח יחידות מוסוות לפעילות חתרנית מחוץ לתחומי איראן. לרשות משמרות המהפכה עמדו מוסדות כלכליים ופיננסיים מהם זכו למימון. עוד יצוין כי בסוף שנות ה-90 של תקופת חאתמי פיתחה איראן בצורה מואצת טילים לטווח בינוני, ואף הכינה תשתית לפיתוח טילים לטווח ארוך, המסוגלים להגיע לארה"ב – וכל זאת בסיוע רוסי.

פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון, מצד הארגון האסלאמי הקיצוני אל-קאעדה, שמצא מקלט באפגניסטן שבשלטון הטאליבן, לכאורה יצרו אינטרס אמריקאי-איראני משותף למגר את המשטר באפגניסטן. לאיראן היו סיבות משלה להביא לקץ שלטון הטאליבן, וזאת על רקע  העוינות בין המשטר השיעי בטהראן למשטר הסוני הקנאי של הטאליבן. הטאליבן ביצע בסוף שנות ה-90 טיהור אתני נגד השיעים באפגניסטן. על כן בסתיו 2001, בשנת שלטונו הראשונה של הנשיא האמריקאי החדש, ג'ורג' בוש (George Bush)   הבן, ניכרה פתיחות במגעים הדיפלומטיים בין נציגים אמריקאים  ואיראנים. ואולם בשטח, כבר בנובמבר 2001 התגלתה מציאות שונה. איראן אכן הייתה מעוניינת בהפלת משטרו של הטאליבן, אך מאידך גיסא לא הייתה מעוניינת בנוכחות אמריקאית צבאית –   קל וחומר בהקמת משטר פרו אמריקאי – באפגניסטן, מדינה בה גבלה. המורכבות הזו בעמדת איראן באה לידי ביטוי במשלוחי נשק מוגבלים מצד משמרות המהפכה לטאליבן ובמתן סיוע לאנשי הטאליבן להימלט מארצם, לאחר נפילת משטרם בסוף 2001. לאחר התמוטטות שלטון הטאליבן, הצליחה איראן להקים לעצמה דריסת רגל באפגניסטן, באמצעות  החדרה מוסווית של אנשי צבא והקמת מיליציה פרו איראנית בארץ זו.

בדומה לקיומו של מרכיב אמביוולנטי בעמדתה של טהראן כלפי הטאליבן, התקיים מרכיב אמביוולנטי ביחסה של איראן לאל-קאעדה. הניגוד התיאולוגי בין הארגון הסוני הקיצוני בדמותו של אל-קאעדה לבין המשטר השיעי הקיצוני באיראן, לא מנע שיתוף הפעולה בין השניים כבר מאמצע שנות ה-90. בעקבות התמוטטות משטר הטאליבן בסוף 2001, חלק מאנשי אל-קאעדה נמלטו מאפגניסטן לאיראן. יחסה של איראן לאנשי אל-קאעדה בתחומה לא היה עקבי: חלק הוסגרו לערב הסעודית, חלק הושמו במעין מעצר בית – אך חלק אחר ובתקופות מסוימות זכה לחופש פעולה ואף לסיוע. מכל מקום, כבר בינואר 2002 הגיע הנשיא בוש למסקנה כי מדיניותה של טהראן מבחינת התמיכה בטרור הבינלאומי ופיתוח הנשק הגרעיני לא השתנתה, והוא כלל אותה ב"ציר הרשע" יחד עם משטרו של סדאם חוסיין בעיראק וצפון קוריאה. במאי 2003 ביצע אל-קאעדה פיגוע בריאד (בירת ערב הסעודית), בו נהרגו 17 אזרחים אמריקאים וכ-160 תושבים מקומיים נפצעו. בהמשך גילו האמריקאים כי המתקפה תוכננה ונוהלה על ידי אנשי אל-קאעדה מתוך שטחה של איראן.

עיתוי הפיגוע  במאי 2003 נראה במבט ראשון תמוה, כי הוא בוצע דווקא בתקופה בה איראן העבירה לארה"ב – דרך שווייץ, אשר  השגרירות שלה ייצגה את ארה"ב באיראן – יוזמה לשיפור הקשרים בין שתי המדינות. הרקע ליוזמה היה כנראה  השתלטותה הצבאית של ארה"ב על עיראק והפלת משטרו של סדאם חוסיין במאי 2003. הצלחתה של ארה"ב למגר את המשטר העוין לה בעיראק, בצירוף הפלת משטר הטאליבן ב-2001 – כל אלה יצרו נוכחות צבאית אמריקאית בגבולותיה של איראן הן עם עיראק והן עם אפגניסטן. כעת מן הסתם חשש המשטר האסלאמי בטהראן כי  אין להוציא  מכלל אפשרות פעולה צבאית אמריקאית גם נגדו. מכאן, במקביל ליוזמתה של טהראן לשיפור הקשרים עם וושינגטון, ניכרה התקדמות בשיחות שניהלה איראן עם האיחוד האירופי החל מ-2003, שכוונו למנוע ממנה לפתח נשק גרעיני. באוקטובר 2003 נחתם הסכם בין איראן לאיחוד האירופי –  שיוצג על ידי שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה–  שנועד לעצור את פעילותה של איראן  בתחומי פיתוח הנשק האטומי, כמו העשרת האורניום. ואולם, האיראנים מהרו לחזור מהתחייבויותיהם ביחס להסכם מ-2003, והסכם חדש קפדני יותר בין טהראן לאיחוד האירופי שנחתם ב-2004 שוב הופר על ידם. כפי שאישים רמי מעלה איראניים הודו באמצע העשור, השיחות בין איראן לאיחוד האירופי מטרתם הייתה לרמות את המערב. קרי, לנסות לשכנע את המערב כי  פעילותה הגרעינית של טהראן מכוונת לצרכי שלום, להרפות את הלחץ מצד המערב, ובינתיים להמשיך בחשאי במאמצים לפתח נשק גרעיני.

בדומה להתגמשותה הזמנית של איראן בשיחות הגרעין עם מערב אירופה ב-2004-2003, גם יוזמתה לשיפור הקשרים עם וושינגטון על רקע הפלת משטרו של סדאם בעיראק לא התמידה. לאיראן היה אינטרס משלה בהפלת משטרו של סדאם, נגדו כבר לחמה במלחמה ארוכה ועקובה מדם בשנות ה-80; ועוד לפני הפלישה האמריקאית לעיראק במארס 2003, ניסתה איראן להבטיח לעצמה דריסת רגל  בעיראק באמצעות משלוחי נשק לקבוצות אופוזיציה. כך בדומה לאינטרס המשותף של ארה"ב ואיראן במיגור שלטון הטאליבן באפגניסטן ב-2001, לוושינגטון וטהראן היה גם אינטרס משותף בהפלת משטרו של סדאם ב-2003. ואולם לאחר הפלתו של סדאם, התגלעו ניגודי האינטרסים בין ארה"ב ואיראן בשאלת עיראק – עמוקים וחריפים יותר מאשר במקרה של אפגניסטן.  זאת כיוון שלאור הרוב השיעי בעיראק, איראן כבר לא הסתפקה בהבטחת דריסת רגל לעצמה בעיראק כמו באפגניסטן, אלא שאיפתה מרחיקת הלכת הייתה להפוך את עיראק למדינה גרורה. כמו כן, בדומה לאפגניסטן, פעלה איראן להסב אבידות לכוח האמריקאי בעיראק, בו ראתה גורם עוין המאיים עליה ועל שאיפותיה האזוריות. לאחר שהפחד של טהראן מהצלחותיה הראשוניות של ארה"ב בהפלת המשטרים באפגניסטן ובעיראק  הלך והתפוגג, בעקבות הקשיים וההסתבכות הצבאית האמריקאית בשתי המדינות האלה, פעילותה  של איראן נגד ארה"ב בעיראק נעשתה אמיצה יותר. איראן החדירה באופן מוסווה את משמרות המהפכה לתחומה של עיראק ותמכה  צבאית בקבוצות שיעיות. כמו כן, לאחר שהאיום הצבאי האמריקאי על איראן שנוצר בשנים 2003-2001 הלך ואיבד מממשותו, הלכה ואיבדה איראן עניין במהלכיה הדיפלומטיים לשפר את הקשרים עם וושינגטון ולהתמתן בשאלת פיתוח הנשק הגרעיני (מהלכים שכבר מלכתחילה ייתכן ולא היו אמתיים  כי אם נועדו להרוויח זמן  עד שוך הסערה).

ביוני 2005 נבחר נשיא חדש באיראן, מחמוד אחמדינג'אד (Ahmadinejad)  והוא נבחר לכהונה שנייה ב-2009. הרקע שלו והשקפותיו היו רוויים בקיצוניות. הוא היה חבר מייסד של קבוצת הסטודנטים, אשר השתלטה על השגרירות האמריקאית בטהראן בנובמבר 1979 והחזיקה באנשיה כבני ערובה עד 1981. לדברי אחמדינג'אד, הוא לא חדר אישית לשגרירות, אך  בני ערובה אחדים טענו כי זכרו את פניו (עמ' 72). עוד בתקופת היותו סטודנט בשנות ה-70 היה אחמדינג'אד חבר באגודה דתית, אשר האמינה בבואו הקרוב של ה"מהדי" (Mahdi), קרי המשיח (אשר לפי הדת השיעית הוא האימאם הנעלם ה-12), וכי הדרך לזרז את בואו נעוצה ביצירת כאוס ואסונות. גם לאחר עלותו לשלטון, אחמדינג'אד –  אף בשיחות עם דיפלומטים מערבים בכירים, בהם שר החוץ הצרפתי בספטמבר 2005 – אמר בגלוי כי איראן מאחלת לכאוס בכל מחיר, ברמזו כי מצב כזה יזרז את בואו של ה"מהדי" (עמ' 212). להשקפתו של אחמדינג'אד בדבר הצורך להקדים את בואו של ה"מהדי" באמצעות יצירת מציאות אפוקליפטית היו שותפים בכירים במשמרות המהפכה, המופקדים בין היתר על נשק הטילים של איראן. יתרה מזו. מנהיגה העליון של איראן, חמינאי, טען כבר ב-2004, בהתאם לאותה השקפה אפוקליפטית, כי לפני הופעתו של ה"מהדי", ישראל וארה"ב יוחרבו (עמ' 217).  בניגוד לשני קודמיו בתפקיד הנשיא, לא הייתה לאחמדינג'אד השכלה פורמאלית של  איש דת, והוא צמח מתוך משמרות המהפכה, בהיותו פעיל בארגון הקנאי הזה עוד בתקופת מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80. היה זה ארגון משמרות המהפכה שעזר לאחמדינג'אד  להיבחר לנשיאות ב-2005, ובהיותו נשיא הוא מינה שרים ומושלים מקרב משמרות המהפכה. קיצוניותו של אחמדינג'אד באה לידי ביטוי גם ברטוריקה שלו. הוא הצהיר באוקטובר 2005 כי "ישראל חייבת להימחק מעל פני המפה" (עמ' 204). חשוב לציין כי באותה ההצהרה טען אחמדינג'אד כי הגשמת המטרה של קיום עולם ללא ארה"ב היא אפשרית, ובכך הציב לעצמו מטרה לחסל גם את ארה"ב בטווח הארוך.

בהתאם להשקפת עולמו של אחמדינג'אד, ולנוכח התגברות קשייה הצבאיים של ארה"ב בעיראק,  באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 פעילותה  של איראן נגד הכוחות האמריקאים בעיראק  צברה תעוזה.   פעילות זו נעשתה באמצעות כוח        אל-קודס (Al-Quds), שהיווה  שלוחה של משמרות המהפכה למעשי חתרנות מחוץ לאיראן.  קצינים בכירים בכוח אל-קודס נלכדו על ידי האמריקאים בעיראק. אל-קודס גם סייע  לארגון השיעי  העיראקי בראשות מוקתדא א-סדר לבצע פעולות חבלה נגד האמריקאים. בסיוע לשיעים בעיראק נעזרה איראן גם בחיזבאללה הלבנוני. איראן סיפקה אמצעים לייצור מטעני חבלה חודרי שריון לארגונים עיראקיים שלחמו נגד ארה"ב, ומטענים אלה הסבו לאמריקאים נזק כבד בנפש ובציוד.  כמו כן, בעזרתה של איראן, בוצע  ירי מרגמות לעבר "האזור הירוק" בבגדאד, בו שכנה מפקדת הכוחות האמריקאים ומוסדות השלטון של עיראק. אף על פי כן, במחצית השנייה של העשור, בתקופת שלטונו של ג'ורג' בוש הבן, קיימה ארה"ב שיחות עם איראן בדבר ייצוב המצב בעיראק,  שהתנהלו בערוצים שונים, בהם שגרירי שתי המדינות בבגדאד.

נוסף לעיראק, חתרנותה של איראן התפשטה בכל רחבי המזרח התיכון. בבחריין שאפה איראן, תוך ניצול הרוב השיעי בנסיכות, להפיל את בית המלוכה הסוני. איראן חימשה את חיזבאללה הלבנוני באלפי טילים, שהופעלו נגד ישראל ב"מלחמת לבנון השנייה" בקיץ 2006. לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ב-2005, סיפקה  טהראן ביתר שאת נשק לחמאס – דבר שגרם להגברת הירי לעבר ישראל מן הרצועה ולמלחמה בין ישראל לחמאס בין דצמבר 2008 לינואר 2009. מלחמת לבנון והמלחמה ברצועה שירתו גם את האינטרס של איראן להסב את תשומת הלב הבינלאומית מהמשך התחמשותה בטילים ופיתוח תוכניתה הגרעינית.

נוסף לפעילותה נגד האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, בתקופת נשיאותו של אחמדינג'אד המשיכה איראן אף ביתר מרץ בניסיונות להרחיב השפעתה באמריקה הדרומית, קרי החצר האחורית של ארה"ב. הפעילות באמריקה הלטינית נעשתה תוך הסתייעות במשטרים ידידותיים לטהראן בוונצואלה, בוליוויה וניקרגואה. כמו כן הקימה איראן באמריקה הדרומית, באמצעות משמרות המהפכה וחיזבאללה, רשת הברחת סמים לצורכי מימון פעילותה החתרנית, ותשתית מודיעינית, שנועדה לשמש גם לביצוע מעשי טרור. איראן אף ניסתה להקים בארה"ב עצמה תשתית לביצוע פעולות טרור, אותה תוכל להפעיל בהתאם לצרכיה, כמו במקרה של מתקפה צבאית אמריקאית נגד מתקניה הגרעיניים. 

לאחר עלייתו של אחמדינג'אד לשלטון, לא הסתפקה איראן בטילים מסוג "שהאב 3" (Shahab), שנוסו כבר ב-1998 והיו בעלי טווח של 1,300 ק"מ, כלומר  –   פגיעה בישראל.  איראן הצליחה לרכוש מאוקראינה טילים סובייטיים בעלי טווח של 3,000 ק"מ וטילים מצפון קוריאה בעלי טווח דומה. בינואר 2006 הסירה איראן את החותמות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ממתקני הגרעין שלה. בתגובה, ביולי 2006 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה בה הביעה "דאגה עמוקה" מהחלטתה של איראן לחדש את פעילות העשרת האורניום. החלטת מועצת הביטחון כללה איום לנקוט בסנקציות כלכליות – אך לא בפעולה צבאית – נגד איראן, אם היא לא תחדל מהעשרת אורניום. לאחר שאיראן המשיכה בהעשרת אורניום, בדצמבר 2006 קיבלה מועצת הביטחון החלטה להטיל סנקציות, מתונות למדי, על איראן – החלטה שנדחתה על ידי טהראן.

בנובמבר 2007 פרסם המודיעין האמריקאי הערכה, לפיה השתמע – לכאורה ובטעות – כי איראן הפסיקה את פיתוח הנשק הגרעיני החל מ-2003. ואולם, בהסתמך על סגן שר החוץ האמריקאי, כוונת הדוח הייתה כי איראן הפסיקה כנראה את פיתוחו של ראש נפץ גרעיני – אך לא הפסיקה פעולות אחרות החיוניות לייצור נשק אטומי ושיגורו, כמו העשרת אורניום ופיתוח טילים (עמ' 255). ואכן, בפברואר 2009 שיגרה איראן את הלוויין הראשון שלה לחלל, דבר שהוכיח על יכולת בעתיד לבנות טילים בעלי טווח פגיעה בארה"ב. ארה"ב מצדה, אף בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 לא נואשה מניהול דיאלוג עם איראן במטרה להביא לריסון תוכניתה הגרעינית. ביולי 2008, בצעד יוצא דופן – ולשביעות רצונם של האיראנים – נציג אמריקאי בדרג של תת שר החוץ הצטרף לפורום חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) פלוס גרמניה [הידוע בקיצור כפורום 1+5], שניהל שיחות עם איראן בז'נבה במטרה לשכנעה להפסיק את העשרת האורניום, אך ללא הועיל. על אף הניסיונות הכושלים להידבר עם איראן שנמשכו מאז 2003, הממשל האמריקאי החדש בראשות הנשיא ברק אובמה (Barak Obama) דגל ב-2009 בחידוש הדיאלוג עם איראן. ממשלו של אובמה לא היה נאיבי והעריך כי להצלחת הדיאלוג צריך להתלוות איום ומימוש סנקציות כלכליות. עם זאת סבר אובמה, כי הבהרה מצד ארה"ב כי אין בכוונתה לפגוע במשטר האסלאמי הקיים בטהראן או לשנותו, עשויה ליצור אווירה נוחה לניהול מו"מ. תשובתה של טהראן למפנה האמריקאי הייתה נלעגת.  מאידך גיסא, בכיר בממשל אובמה הממונה על מדיניות כלפי איראן, דניס רוס (Dennis Ross), העריך כי אין להקיש מיכולתה של ארה"ב להרתיע את בריה"מ בתקופת המלחמה הקרה, על יכולת אמריקאית דומה כלפי איראן.

המחבר מחדד את הערכתו של רוס וקובע כי השלמת המערב עם איראן גרעינית אינה אופציה וזאת מהסיבות הבאות. (1) קיצוניותו של נשיא איראן, אחמדינג'אד, המאמין בצורך באפוקליפסה לזירוז בואו של ה"מהדי". (2) קיצוניותו של הנשיא והמשטר האיראני בכלל מעלה את אפשרות העברתה של "פצצה מלוכלכת" מצד המשטר האסלאמי לשימוש הארגונים הנתונים לחסותו, כמו החיזבאללה. (3) ניסיון העבר מלמד כי אם אף איראן חלשה יחסית ובלתי גרעינית לא נרתעה מפעולה נגד ארה"ב, כמו בפיגוע נגד הנחתים האמריקאים בביירות ב-1983, הרי איראן גרעינית לא תירתע מביצוע פעולות איבה נגד וושינגטון ובעלות בריתה בקנה מידה הרבה יותר רחב.

לפני העיון בצעדים שמציע המחבר לנקוט למניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני, יש לסקור את הסיבות, להערכתו,  מאחורי כישלון מאמצי המערב בנדון בשנים 2008-2003. (1) המערב לא היה מודע דיו לפנאטיות  של המשטר האסלאמי בטהראן ולמידת נחישותו להגשים את שאיפותיו האזוריות, כשהשגת נשק גרעיני הייתה מרכיב חיוני במדיניות זו. תרמה לכך יכולתו של המשטר האיראני  להטעות את המערב ביחס למדיניותו הכללית, לפעמים אף לעטות תדמית של מתינות, כשהשיחות בנושא הגרעין שימשו לו כמסווה להרפיית הלחץ על המשך תוכניתו הגרעינית. (2) המערב ניהל מדיניות פייסנית למדי כלפי טהראן הן בנושא הגרעין והן בתגובה לפעולות האיבה שלה. ארה"ב לא הגיבה בתקיפות  על שורה ארוכה של מעשי טרור נגד חייליה ואזרחיה החל מהפיגוע בביירות ב-1983, המשך בפיגוע בערב הסעודית ב-1996 וכלה  בפגיעה בצבאה בעיראק מאמצע העשור הראשון של שנות 2000. הסנקציות של מועצת הביטחון ואף של המערב נגד איראן היו מתונות ולא יעילות.

כלקח ממדיניות כושלת זו מציע המחבר למערב לנקוט נגד המשטר האסלאמי את   הצעדים הבאים. (1) הטלת סנקציות כלכליות יעילות (במיוחד בתחום איסור ייצוא דלק לאיראן, תחום שבו טהראן עדיין תלויה בייבוא, על אף היותה יצואנית חשובה של נפט גולמי).(2) על רקע ההתנגדות הרחבה באיראן לבחירתו המחודשת, השנויה במחלוקת של אחמדינג'אד לנשיא ב-2009,   לתמוך בכוחות האופוזיציה למשטר באיראן, כדי להביא להחלפת המשטר מבפנים. (3) לגבש הסכם בינלאומי שיאסור על איראן להעשיר אורניום, כי הדרך מהעשרת אורניום לייצור פצצה גרעינית קצרה. (4) לא להסיר את האפשרות של שימוש בכוח לסיכול תוכנית הגרעין של איראן. ההוכחה לחשיבות קיומה של אופציה צבאית באה לידי ביטוי באמצע שנת 2003, כאשר הפלישה האמריקאית לעיראק והנוכחות הצבאית האמריקאית באפגניסטן נראו כהצלחות וכאיום צבאי ממשי על איראן. לא במקרה דווקא בשנים 2004-2003 הסכימה איראן, ולו זמנית, לרסן את מדיניותה בנושא הגרעין ואף ליזום – לפחות לכאורה –  שיפור ביחסים עם וושינגטון.  

הספר מהווה מחקר רציני המסתמך בחלקו על מקורות ראשונים ועל מומחים הבקיאים באיראן, על אף שהמחבר עצמו כנראה לא התמחה בנושא האיראני. זהו אינו מחקר אקדמאי לשמו, אלא מאמץ להציג תזה מגמתית, המגובה במחקר, בדבר הצורך לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית. אני מסכים עם התזה של המחבר בדבר הגורמים לאי הצלחת המערב להביא להפסקת פיתוח נשק גרעיני מצד איראן בעשור הראשון של המאה ה-21 ועל הצעדים אותם הוא ממליץ לנקוט בעתיד נגד טהראן. עם זאת, לדעתי, ניהל המערב לאורך שנים מו"מ עם איראן לריסון תוכנית הגרעין שלה לא רק כתוצאה מהערכה מוטעית ונאיבית של המשטר האיראני, אלא בעטיו של היעדר אמצעי חלופי ממשי להשיג מטרה זו. איראן נהגה לאיים כי בתגובה להפסקת המו"מ עמה והטלת סנקציות עליה, היא תאסור את  הביקורים של  פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית במתקניה ותאיץ את תוכנית הגרעין שלה. כמו כן, לדעתי, על אף הפנאטיות של המשטר האיראני, ניתן להטיל ספק בקיומו של אינטרס מערבי חיוני ובלתי מתפשר לנטרל את תוכנית הגרעין של איראן.