שילון, אבי. בן גוריון, אפילוג (תל אביב: עם עובד, 2013) [סיכום ספר]

שילון, אבי. בן גוריון, אפילוג (תל אביב: עם עובד, 2013). 284 עמ' כולל ביבליוגרפיה, הערות ומראי מקומות ומפתח שמות. Avi Shilon [סיכום ספר]

 

מחקר ביוגרפי על דוד בן גוריון  (1973-1886), ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל, העוסק בעשור האחרון של חייו, מאז פרישתו מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 ועד למותו. תקופה זו בחייו של בן גוריון לא נחקרה דיה, כי הרי עם פרישתו מראשות הממשלה הפך בן גוריון לאישיות פחות חשובה ובהדרגה אף לבלתי רלוונטית, לעיתים אף הצטייר כזקן קטנוני ונרגן, ובחלוף השנים הלך ודעך. המחבר אינו מתעלם מן הפנים האלה באישיותו, אך הוא שם דגש על המשך פעילותו והתמודדותו של בן גוריון עם בעיות היסוד של המדינה  במטרה להבטיח את עתיד קיומה, שגשוגה והפיכתה לאור לגויים.  חלק חשוב מהספר מבוסס על מקורות ראשונים בהם ארכיונו של בן גוריון ויומנו. כמו כן מסתמך המחבר על ראיונות שערך עם אנשים שהכירו את בן גוריון ועל הספרות המחקרית הרבה בנושא. בעת פרסום הספר, אבי שילון היה בסביבות גיל  35, עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה. זהו ספרו השני, לאחר ספרו הראשון על מנחם בגין שפורסם ב-2007. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל השערותיו ודעותיו – מלבד הערות ותוספות קצרות שלי, שהוכנסו לסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.

 

מהתפטרות מראשות הממשלה עד הפרישה מהכנסת: איש ריב ומדון (1970-1963)

ביוני 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה, לאחר ששימש ראש ממשלה במשך כ-15 שנה, וב-15 השנים שקדמו לכך עמד בראש היישוב. מלבד גילו המבוגר, היותו בן 77, וירידה במצב בריאותו, היו סיבות ספציפיות שהִקשו על המשך תפקודו. (1) היחלשות מעמדו בתוך מפלגתו מפא"י. (2) לחץ גובר מצד נשיא ארה"ב, ג'ון  קנדי, למנוע מישראל לפתח נשק גרעיני. (3) התנגדות בציבור, כולל אי שביעות רצון של בכירים במפלגתו, משיתוף פעולה עם מערב גרמניה במישור הצבאי. [דירוג הסיבות לפי סדר חשיבותן המשוער משקף את הערכתי.] לוי אשכול, בתמיכתו של  בן גוריון, נבחר על ידי מפא"י לעמוד בראשות הממשלה, ובמקביל, בדומה לבן גוריון בזמנו, החזיק גם בתיק הביטחון.

 

לא חלפו חודשים אחדים וביקורתו ואף מורת רוחו של בן גוריון על התנהלותו של אשכול הלכה וגברה. ב-1964 כעס על אשכול כי בתמורה לאיחוד שהקים בין מפא"י ל"אחדות העבודה", ויתר על התביעה לשנות את שיטת הבחירות לכנסת. בן גוריון רצה לשנות את שיטת הבחירות לאזורית, כדי ליצור שני גושים פוליטיים גדולים, כדוגמת השיטה הבריטית, ובכך להקל על מלאכת הרכבת הממשלה. כמו כן רגז על אשכול על שהסכים להעלות לארץ את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית. בקבורתו של ז'בוטינסקי בארץ ביקש אשכול לקיים את צוואתו של הנפטר ולנסות להתגבר על השנאה ההיסטורית – שמקורה בתקופת עמידתו של בן גוריון בראש מפא"י –   בין מפא"י לבין הרוויזיוניסטים בראשות ז'בוטינסקי. בהמשך, לאחר קום המדינה, העוינות בין מפא"י בראשות בן גוריון לבין יורשי הרוויזיוניסטים, מפלגת החרות בראשות מנחם בגין, נמשכה במלוא עוזה. (ב-1965 הקימה תנועת החרות סיעה משותפת עם המפלגה הליברלית, ובגין הפך למנהיג "גוש חרות ליברלים", גח"ל.)  בן גוריון  בתקופות מסוימות כינה את ז'בוטינסקי "היטלר", ובמכתב לחיים גורי ב-1963 כינה את ממשיך דרכו, בגין, "טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ...ואני רואה בו סכנה חמורה למצבו [כך במקור] הפנימי והחיצוני של ישראל" (עמ' 48).

 

בניגוד לאשכול, המשיך  בן גוריון להתעקש בצורך להקים ועדת חקירה משפטית ב"פרשת לבון". (הפרשה כונתה גם "עסק ביש". הכוונה לפעולה כושלת של המודיעין הישראלי במצרים ב-1954.) יש לציין כי ב-1960 התנגד בן גוריון  בנימוקים משפטיים לטיהור שמו של שר הביטחון בעת הפרשה, פנחס לבון, שנעשה על ידי ועדת שרים, היא "ועדת השִבעה". למרבית חברי מפא"י ובראש וראשונה לאשכול,  לא היה עניין לנבור בפרשה המביכה והסבוכה שרק עלולה הייתה לפגוע במפלגה. בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נוצר רוב מוצק נגד הצעתו של בן גוריון להקים ועדת חקירה משפטית ב"פרשה" ואף נמתחה עליו ביקורת. ביוני 1965 ביקש בן גוריון להעמיד את עצמו כמועמד מפא"' לתפקיד ראש הממשלה ושוב הפסיד בהצבעה במרכז המפלגה.  במקביל, ביקורתו כלפי אשכול החריפה ובין השאר האשימו ב"חטאים ממלכתיים". כנראה התכוון בן גוריון, בין השאר, להסכמתו של אשכול לביקורם של פקחים אמריקאים בכור הגרעיני בדימונה, ואולי להאטה מסוימת בתוכנית הגרעין של ישראל. נראה כי האשמותיו של בן גוריון כלפי אשכול נבעו ממניעים אישיים כמו קנאה ותסכול, כי הרי אשכול לא ויתר על התוכנית הגרעינית,  אלא חיפש ומצא דרכים מתוחכמות להמשיך בה.

 

לנוכח החרפת העימות עם אשכול, הקים ב-1965 בן גוריון מפלגה מתחרה למפא"י, בשם "רשימת פועלי ישראל", רפ"י. שמעון פרס לא רצה לפרוש ממפא"י והעדיף להיאבק על מעמדו במפלגת האם מבפנים, אך מיהר ללכת אחר בן גוריון. משה דיין נענה לחבור למפלגה החדשה באי רצון, לאחר שהתברר לו כי במפא"י ממילא ייחשב לתומכו של בן גוריון ולא יקוּדם. מבחינת המיקום במפה הפוליטית הייתה  רפ"י ימינה ממפא"י ושמאלה מגח"ל – מעין מפלגת מרכז. המונח "סוציאליזם" נעדר ממצעה והיא דגלה בשינוי שיטת הבחירות לאזורית. לבן גוריון היו ציפיות מופרזות לגבי הצלחתה של המפלגה בבחירות הקרובות: 25 מנדטים ואף יותר. ואולם בבחירות ב-1965 קיבלה רפ"י רק 10 מנדטים. לאחר הכישלון בבחירות הדרדר  מעמדו של בן גוריון למנהיג של מפלגה בינונית, הקורא קריאות ביניים במליאת הכנסת, מרוחק מעשייה ומתוסכל. אף על פי כן אפשר לטעון כי בהקמת רפ"י הקדים "הזקן" את זמנו. (1) הייתה זו חוליה ראשונה בשרשרת התפתחויות שתביא להדחת מפא"י ההיסטורית מן השלטון ב-1977. (2) זה היה ניסיון רציני ראשון להקים מפלגת מרכז – ניסיונות שחזרו ונשנו בבירור החל בהקמת ד"ש ב-1977 וכלה בהקמת "יש עתיד" ב-2012.

 

על אף הכישלון בבחירות לכנסת, נותר בן גוריון בעיני חלק ניכר הן בקרב הציבור והן בקרב המדינאים ומפקדי הצבא כאוטוריטה ומנהיג,  במיוחד בענייני צבא וביטחון. בתקופת "ההַמְתנה" במאי 1967 – כאשר המתיחות הצבאית בין ישראל למדינות ערב השכנות הגיעה לשיאה והובילה למלחמת ששת הימים   ביוני – יריבו המר של בן גוריון, בגין, ניסה להביא למינויו של "הזקן" לשר הביטחון, תוך הוצאת התיק הזה מראש הממשלה אשכול.  הרמטכ"ל , יצחק רבין, מצא לנכון להיפגש עם בן גוריון בסוף מאי, מתוך שאיפה לשמוע ממנו דברי עידוד. ואולם במקום זה שמע ממנו הערכה די פסימית. בן גוריון הטיל את האחריות על אשכול בנוגע להסלמה הצבאית; התנגד למלחמת מנע, ללא תיאום עם מעצמות המערב; וחרד מן האבידות הקשות במלחמה, אם תפרוץ. בהתנגדותו למעשה למלחמת מנע היה בן גוריון קרוב לדעתו של אשכול בחודש מאי, וכאשר לבגין נודע זאת, כבר לא גילה עניין במינויו לשר הביטחון. בן גוריון, עדיין חשב כי יש לסמוך על צרפת, ספקית הנשק העיקרית של ישראל בתקופת כהונתו כראש הממשלה ושר הביטחון – ולא היה מוּדע להצטננות בקשריה של ישראל עם ארץ זו, להתעצמותו הרבה של צה"ל במהלך ארבע השנים מאז התפטרותו, ולתחילת תהליך מעברו של הצבא לנשק אמריקאי בשריון ובחיל האוויר.  

 

לאחר שעלה בידו של שמעון פרס, ערב מלחמת ששת הימים,  לקדם אצל מפא"י  הצעה לפיה תוקם ממשלת אחדות לאומית בה יכהן משה דיין, כנציג רפ"י,  בתפקיד שר הביטחון – במקומו של אשכול – הסכים בן גוריון לסידור כזה באי רצון מופגן, כיוון שאשכול נותר ראש ממשלה. "הזקן" הורה לפרס כי במקביל להסכמתו להצעה הזו יודיע לאשכול, כי רפ"י אינה מאמינה במנהיגותו ולא תחדל ממאמציה להדיחו (עמ' 73). אחר מינויו של דיין לשר הביטחון ניסה בן גוריון להשפיע על החלטותיו, אך דיין  לא שעה לעצותיו וטען כי "הזקן" "חי בעולם שחלף": הוא עדיין מעריץ את נשיא צרפת, שרל דה גול; מגזים בכוחו של מנהיגה של מצרים, גמל עבד-אל-נאצר; ואינו מוּדע למלוא כוחו של צה"ל (עמ' 74). יתרה מזו: דיין נמנע לעדכנו על התפתחויות המלחמה. לנוכח זאת,  ביום הראשון של המלחמה, ב-5 ביוני, בשעות אחר הצהריים, נסע בן גוריון למטה חיל האוויר בקריה, בלי שהוזמן, והתעדכן בעצמו. בהיותו מודע לקרירותו של דיין כלפיו, מצא לנכון בן גוריון להתקשר לדיין רק פעם אחת במהלך המלחמה, ב-9 ביוני; וגם אז דיין נמנע מלהשיב לו, האם זו ישראל שהפרה את הפסקת האש עם הסורים, כפי שסבר, ובצדק, בן גוריון. בן גוריון העריך כי הפרת הפסקת האש עם הסורים רק תפגע בשמה של ישראל ולא תועיל לה, כאמתלה, לכבוש את רמת הגולן. הוא רשם ביומנו: "אין לנו צורך ברמה, כי לא נישאר שם" (עמ' 75). כנראה הושפע בן גוריון  ממהלך האירועים במלחמה הקודמת, מבצע סיני ב-1956, בעקבותיו מיהרו  ארה"ב ובריה"מ לכפות על ישראל לסגת מחצי האי סיני שזה עתה כָּבשה. 

 

לאחר מלחמת יוני 1967 העדיף בן גוריון להצניע את הערכותיו לפני המלחמה, שהופרכו. עם זאת, כנראה כביטוי לא רק למוּדעותו כי הערכותיו היו שגויות, אלא גם כי עליו לשלם על כך את המחיר, כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים רשם בן גוריון ביומנו כי  ב-1967 הוא התפטר סופית מתפקידיו הממלכתיים. כלומר, אם ערב מלחמת יוני 1967 עדיין רבין, ואפילו בגין, ביקשו להישען על מנהיגותו כְּבר-סמכא  בנושאים ביטחוניים-מדיניים, הרי לאחר שנכשל בהערכותיו לפני המלחמה, הפך במידה רבה  לדמות בלתי רלוונטית בעיני הצמרת המדינית-ביטחונית.

 

מלחמת ששת הימים ליכדה את העם ובעיני מירב  הציבור רפ"י נראתה כמפלגה מיותרת. כתוצאה מכך, בדצמבר 1967 רוב חברי המפלגה הזו, בהם תומכיו החשובים והמובהקים של בן גוריון כמו דיין ופרס, צידדו בחזרתה של רפ"י למפלגת האם מפא"י, ובהמשך, בהקמתה של מפלגה מאוחדת בשם מפלגת העבודה בינואר 1968. בן גוריון החליט להימנע מהצבעה על השיבה למפלגת האם, כיבד את רצון חבריו – אך אישית לא הצטרף למפלגת העבודה ונותר חבר כנסת בודד כסיעת יחיד. גורם חשוב באי שובו למפלגת העבודה הייתה שנאתו התהומית לעומד בראשה, לוי אשכול.

 

לאירוע העצוב, מנקודת ראותו של בן גוריון, של הצטרפות חברי מפלגתו רפ"י למפלגת העבודה בינואר 1968, נוסף באותו החודש אירוע אישי טראגי. פולה, אשתו, איתה היה נשוי חמישים שנה, נפטרה. היא דאגה לצרכיו האישיים וגידלה כמעט לבדה את שלושת ילדיהם, כי הרי בן גוריון היה רוב זמנו טרוד בעניינים מדיניים.  בן גוריון בחר מבעוד מועד חלקת קבר משותפת  לה ולעצמו, על יד הצריף בו התגורר בקיבוץ שדה בוקר שבנגב.

 

בינואר 1969, כנגד כל הסיכויים, עדיין חתר בן גוריון להדיח את אשכול מתפקיד ראש הממשלה. לשם כך, פנה במכתב לגולדה מאיר [על אף שכבר ב-1968 פרשה מאיר מתפקיד מזכירת מפא"י, ונותרה  רק חברת כנסת], בו שטח את קובלנותיו על אשכול. כשהדבר לא עזר, בפברואר 1969 פנה במכתב מפויס לבגין, מנהיג גח"ל ושר ללא תיק בממשלתו של אשכול. במכתבו ניסה לשכנע את בגין לפרוש מן הממשלה, אך בגין לא נענה לפנייתו. על פי העדויות של בנו של בן גוריון, עמוס, ונכדו של בן גוריון, יריב בן אליעזר, המשיך בן גוריון לסלוד מבגין בתקופה הזו [ומכאן לא היה המכתב לגמרי כן ונבע משיקולים פוליטיים צרים – להדיח את אשכול בכל מחיר]. זמן קצר לאחר המכתב לבגין, הודיע נשיא המדינה, זלמן שז"ר, לבן גוריון על מותו של אשכול. בן גוריון  החליט מייד כי לא ילך להלווייתו. במכתב בתחילת מארס 1969 היה בן גוריון בוטה אף יותר: "אני לא אבוא לכבד פושע, רמאי, העלול להמיט אסון וחרפה על עמו" (עמ' 91-90).

 

לאחר מות אשכול, נבחרה גולדה מאיר לתפקיד ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה, ובאוקטובר 1969 היא התייצבה לבחירות כלליות בראשות מפלגה רחבה שכללה גם את מפ"ם, במסגרת "המערך". במשך שנים רבות ראה בן גוריון במפ"ם "כת קומוניסטית למחצה". יתרה מזו, עם השנים הלך בן גוריון והתרחק מסוציאליזם  – אך לאחר שנואש מניסיונותיו לפרק את הקואליציה בעזרתם של גולדה מאיר ובגין (שנזכרו לעיל), מצא לנכון להיפגש עם אחד ממנהיגי מפ"ם (שמו אינו מצוין בארכיונו של בן גוריון). באוזניו טען כי בבחירות הקרובות אין לו למי להצביע, וכי המפלגה הקרובה לו ביותר היא מפ"ם – לולא התחברה למערך עם מפלגת העבודה (עמ 93). מאמציו לפרק את הקואליציה בסיועה של מפ"ם הצביעו על סלידתו העמוקה מן ההנהגה של מפלגתו לשעבר מפא"י. באוזני אותו מנהיג של מפ"ם אמר בן גוריון: "אם מדינת ישראל לא תשתחרר מההנהגה המיוסדת על אי אמת ואי מוסר, מן ההכרח שגם צה"ל יהיה כזה, וצבא כזה אינו מסוגל להילחם ולנצח" (עמ' 95). על אף שדבריו של בן גוריון נאמרו בהקשר למאבקו [האישי, לדעתי] נגד מפלגת העבודה – הרי יש להם חשיבות ערכית  רבה ורלוונטיות מעל ומעבר לתקופתו. היה גם גרעין של אמת בטענתו של בן גוריון כי דעותיו התקרבו למפ"ם. לאחר מלחמת  יוני 1967  נקטה בריה"מ במדיניות אנטי ישראלית קיצונית, דבר שגרם  – לשביעות רצונו של בן גוריון – למִפנה שלילי של מפ"ם ביחס למוסקבה והדגיש את נאמנותה של מפלגה זו לציונות ולמדינת ישראל. כמו כן בן גוריון היה קרוב לדעותיה של מפ"ם ביחס לשטחים שכבשה ישראל ביוני  1967 (על כך יפורט בהמשך).  מכל מקום, בן גוריון לא הצליח לשכנע את מפ"ם לפרוש מן המערך.

 

חבריו הנאמנים של בן גוריון מרפ"י הצליחו לשכנעו להתמודד בבחירות לכנסת ב-1969 בראש רשימה חדשה. בן גוריון, ללא התלהבות יתרה, הקים את "הרשימה הממלכתית", שדגלה בשינוי שיטת הממשל, מצע ליברלי בתחום הכלכלי וערפול בשאלת גבולותיה של המדינה.  בשלב מסוים נסחף בן גוריון בתקווה שפרס ודיין יצטרפו לרשימתו – אך זה לא קרה והמפלגה קיבלה רק ארבעה מנדטים. נראה כי בן גוריון לא כל כך הופתע מן התוצאה ומכאן לא כל כך התאכזב. פעילותו בכנסת הייתה מעטה, וביוני 1970, בגיל 84, התפטר מהכנסת, פרש מהחיים הפוליטיים והתיישב בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. הוא נימק את התפטרותו בחוסר יכולתו למלא את חובתו כחבר כנסת – השתתפות בישיבותיה. ייתכן כי בין הסיבות להתפטרותו הייתה העובדה כי רבים מרשימתו צידדו בארץ ישראל השלמה – וזאת בניגוד לבן גוריון עצמו. יצוין כי ב-1973 הרשימה הממלכתית הצטרפה, כסיעה, לליכוד בראשות מנחם בגין – מפלגה שבאותה העת אכן דגלה בארץ ישראל השלמה.

השקפתו על עתיד השטחים בעקבות מלחמת יוני 1967 וחזונו

ניצחונה המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים, הֶמשֵך סירובן של מדינות ערב לעשות שלום איתה, והיעדר לחץ ממשי על ישראל מצד ארה"ב לסגת מן השטחים שכבשה במלחמה הזו  – כל זה יצר הערכה בקרב ההנהגה המדינית-ביטחונית, וגם אצל מרבית הציבור בארץ, כי ישראל תוכל לצרף  חלק ניכר מן השטחים האלה לתחומה. [רק בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 החל תהליך של התערערות  באמונה הזו.]  בניגוד להערכה הזו,  מ-1967 ועד למותו ב-1973, החזיק בן גוריון, באופן בסיסי (לפעמים גם הוא היה נסחף לדעת הרוב, כמו בעקבות ביקור בסיני ב-1972)  בדעה שונה. הוא סבר כי ישראל תצטרך להחזיר את רוב השטחים  תמורת שלום אמת – פרט לרמת הגולן, בגלל חשיבותה הביטחונית והיעדר אוכלוסייה ערבית בה; וכמו כן לא תחזיר את ירושלים המזרחית, בהיותה ערש של ההיסטוריה היהודית (במקרים מעטים טען כי מאותה סיבה ישראל גם לא תחזיר את חברון). בהתבטאויותיו הפומביות, על אף שלא הכיר בן גוריון בקיומו של עם פלסטיני וגם לא התייחס לבעיה המוסרית שנובעת משליטה בעם זר –  הוא התנגד לסיפוח הגדה המערבית לישראל משיקולים דמוגרפיים. לגבי האזור הזה הוא העלה את האפשרות של אוטונומיה עם זיקה לירדן, ונראה כי ניסה בפועל לקדם פתרון לשאלה הפלסטינית.

 

ביוני 1969, ביוזמתו של בן גוריון ובסיועם של  מתווכים, הוא הצליח לקיים פגישות אחדות בלונדון עם אחד ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית בתקופה שקדמה לקום המדינה, מוסא עלמי (בפעם הקודמת נפגש איתו בן גוריון עוד ב-1936). בעת המפגשים בלונדון שני האישים למעשה היו בלתי רלוונטיים. בן גוריון היה חבר כנסת בודד (רפ"י כזכור הצטרפה ב-1968 למפלגת העבודה) – ובראש התנועה הלאומית הפלסטינית עמד יאסר ערפאת. עלמי הציג תוכנית שכללה אוטונומיה פלסטינית או קונפדרציה עם ירדן. המחבר, אבי שילון, לא מצא חומר בדבר תגובתו של בן גוריון לרעיונות האלה, אך התרשמותו היא כי בן גוריון לכל הפחות גילה אוזן קשבת להצעה. מכאן מסיק המחבר כי שלילתו הפומבית של בן גוריון  עד סוף ימיו את קיומו של העם הפלסטיני לא נבעה מעיוורון פוליטי, אלא מסיבות אידיאולוגיות וטקטיות, כמו מתן יתר תוקף להצדקתו המוסרית של המפעל הציוני ולשלילת זכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל. (ישנה אפילו עדות בודדת כי בשיחה עם היסטוריון צרפתי ב-1972 הסכים בן גוריון להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית, עמ' 217).

 

בנאום בשדה בוקר באפריל 1970 פירט בן גוריון את עמדתו בשאלת השטחים המוחזקים בידי ישראל לאחר מלחמת יוני 1967. הוא הזכיר כי תמך בעבר ברעיון ארץ ישראל השלמה, אך כעת טען כי הדבר בלתי ריאלי. הוא המשיך: "אילו היה אפשר לעשות שלום אמיתי בינינו ובין הערבים...הייתי בעד זה שנחזיר להם את כל השטחים מלבד שניים" [ירושלים ורמת הגולן] (עמ' 102). עוד אמר כי "הרוב בעם היהודי...[מתנגד ל]מלחמות בלי סוף למען להגדיל את השטחים [אלא] בעד שלום" (עמ' 103).

 

מתן העדיפות הברורה להשגת שלום על פני המשך ההחזקה בשטחים השתקפה גם בניתוחיו של בן גוריון ביחס לאירועים מכריעים בתולדות עם ישראל. בשיחה עיתונאית ב-1971 הוא הביע את הערכתו הרבה לירמיהו הנביא, שחי בסוף תקופת הבית הראשון. ירמיהו הבין כי המלחמה נגד הבבלים תביא לאסון – ולוּ ירושלים הייתה שומעת בקולו, אסון החורבן היה נמנע. בדומה לכך, המשיך בן גוריון, המרד נגד הרומאים בתקופת הבית השני היה "אבסורד" והביא לחורבן. בשתי התקופות, לדברי בן גוריון, "לא הייתה לעם ישראל הבנה ממלכתית" (עמ' 156).

 

בן גוריון נימק את הצורך להחזיר את רוב השטחים תמורת שלום גם על סמך ראייתו את יחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-ערבי לא רק בהווה, כי אם גם בעתיד, בטווח של עשרות שנים.  בנאום ב-1970 הדגיש את חוסר הפרופורציה בין מספר היהודים הקטן  בישראל לעומת יותר מ-100 מיליון ערבים בארצות ערב ויותר מ-300 מיליון מוסלמים בעולם התומכים בערבים. מסקנתו הייתה: "לכן, אם יש סיכוי לשלום, מוטב להחזיר את כל השטחים" (עמ' 216). ב-1972 הזהיר בן גוריון כי בנוסף לפער הכמותי בין ישראל לאויביה, גם הפער האיכותי עלול להשתנות לרעתה. לדבריו – "יש סכנה שהם [הערבים] עוד ילמדו להילחם. אי אפשר לומר שאף פעם לא" (עמ' 217).

 

 

בנאומו בשדה בוקר באפריל 1970 (שנזכר לעיל), כהצדקה לאי סיפוח מרבית השטחים טען כי שטחה של בלגיה הוא כמו שטחה של מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים וחיים בה כ-12 מיליון איש. [דבריו אינם מדויקים. שטחה של בלגיה הוא כ-30,500 קמ"ר (ומספר תושביה ב-2014 הוא כ-10.5 מיליון) – בעוד שטחה של ישראל לפני מלחמת ששת הימים היה כ-21,000 קמ"ר.]  כלומר, שטחה של מדינת ישראל, ללא סיפוח השטחים, מספיק לכל היהודים הרוצים לחיות בה.

 

בן גוריון חזר והדגיש כי כדי להבטיח את עתידה של המדינה חיוני להגביר את העלייה לארץ ולהתיישב בנגב ובגליל.  עוד טען כי למען הבטחת קיומה של המדינה דרושים לה בין 8 ל-10 מיליון יהודים (עמ' 232). בהתאם לשאיפתו להגדיל את מספר היהודים בארץ – וגם  ובהתאם להגדרתו החילונית בעיקרה  למושג יהודי לפיה הפן הדתי הוא רק אחד המרכיבים של הלאום היהודי – סבר כי ניתן להצטרף לעם היהודי לא רק באמצעות גיור אורתודוקסי (על אף שעִם קום המדינה נתן למעשה גושפנקא לגיור אורתודוקסי בלבד). לדעתו ניתן להצטרף לעם היהודי גם באמצעות התערות בו: בת זוג או בן זוג לא יהודים יכולים להפוך ליהודים באמצעות הכרת היסטוריה יהודית  ותנ"ך, ידיעת עברית והתבוללות למעשה ביהודים.  עוד ראוי לציין כי בן גוריון ייחס חשיבות רבה לתנ"ך לא רק כספר דתי, אלא וכנראה בעיקר, כמסמך היסטורי המעיד על היווצרותו של עם ישראל בארץ ישראל וכשטר המוכיח את בעלותו על הארץ. ברוח נביאי ישראל, בשנותיו האחרונות נהג בן גוריון להטיף כי עם ישראל חייב להיות עם סגולה במובן המוסרי.

 

מבין המדינאים של ישראל נראה שבן גוריון העדיף את דיין כיורשו. לשניהם הייתה זיקה לתנ"ך ושניהם דגלו בתגובות צבאיות מכאיבות בעת הצורך, בד בבד עם נכונות להתפשר על שטחים תמורת שלום. בהתעלמותו של דיין מעצותיו ערב מלחמת ששת הימים, ראה בן גוריון ביטוי ליכולתו לחשיבה עצמאית. עוד ראוי לציין כי בשנות ה-70 תמך בן גוריון בעונש מוות למחבלים ערבים שרצחו ללא אבחנה – בניגוד לשר הביטחון, דיין.  כיוון שדיין, בתואנה של חוסר זמן, לא נסע דרומה לעדכן את בן גוריון, בן גוריון היה מגיע לתל אביב להתעדכן אצל דיין. במפגש כזה בסתיו 1970 חלק דיין על הערכתו האופטימית של בן גוריון בדבר סיכויי השלום עם מצרים. הוא גם לא היה שותף לתחזיתו של בן גוריון בדבר התעצמותה הקרובה של סין, שתביא להחלשת השפעתה של בריה"מ במדינות ערב (עמ' 166). [גרעין האמת בנבואתו של בן גוריון הוא כי החל מסוף המאה ה-20 הלכה סין והתעצמה בקצב מהיר מבחינה כלכלית, טכנולוגית, וצבאית.]  תחזיתו של בן גוריון ביחס לסין, לפיה היא עתידה להפוך למעצמה שנייה בעולם לאחר ארה"ב, הייתה רק חלק משפע נבואותיו.

 

בן גוריון הִרבה להתנבא  לגבי העתיד להתרחש בעוד עשרות שנים, ונבואותיו היו לרוב אופטימיות, ברוח ובהשפעת נביאי ישראל וחזונם על אחרית הימים. ב-1968, בתחזיתו על עתיד העולם ב-1987 (שהתבססה על "נבואתו" מ-1962), הוא צפה כי בריה"מ תהפוך למדינה דמוקרטית, וכי אירופה המערבית והמזרחית תהווינה פדרציה של מדינות אוטונומיות בהן ייכון משטר דמוקרטי וסוציאליסטי. נבואה זו אכן התקרבה להתגשמות בשנות ה-90. לעומת זאת חלק לא מבוטל מנבואותיו ב-1968 נותר בגדר מדע דמיוני [לדעתי – המחבר דווקא מדגיש את גרעין האמת שבהן]; כמו פיתוח זריקה  שתישנה את עורו של האדם השחור ללבן – וההיפך, ובכך תחוסל האפליה הגזעית בארה"ב ובארצות אחרות; וכי אפשר יהיה להקים מושבות על הירח והמאדים (עמ' 83). ב-1970 האמין בן גוריון שתוך עשור ייחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, כיוון שמצרים תיאלץ להפנות את משאביה לשיפור מצבה הכלכלי-חברתי, ובכך ניבא במידה רבה את חוזה השלום הישראלי-מצרי שנחתם ב-1979.

 

 

בנאומו המקיף בשדה בוקר באפריל 1970 (שנזכר לעיל), מצא  בן גוריון לנכון לשבח את סיועה של בריה"מ בנשק לישראל עם קום המדינה ב-1948 – בניגוד לארה"ב באותה התקופה.  אזכור לטובה של בריה"מ כנראה רמז על הצורך בפרגמטיזם בחיפוש אחר בעלי ברית. בעקביות לנאמר בנאומו הזה, ראוי לציין כי בשנות ה-70 לא התלהב – בלשון המעטה – בן גוריון  מארה"ב, ומכאן גם מתלותה הרבה של  ישראל בה. הוא הִרבה להזכיר את רתיעתו של משרד החוץ האמריקאי מאפשרות הקמתה של מדינת ישראל לאחר החלטת כ"ט בנובמבר 1947 ואת האמברגו האמריקאי על משלוחי הנשק לישראל בעת מלחמת העצמאות. עוד טען כי המלחמה שמנהלת  ארה"ב בווייטנאם – שהחלה באמצע שנות ה-60 – לוקה בתפיסה פשטנית בדבר ניסיון למגר את הקומוניזם. במכתב שלא פורסם אף טען כי "אלה התומכים בניקסון [נשיא ארה"ב]  בווייטנאם הם השוביניסטים והאנטישמים והאנטי כושים" (עמ' 161).

 

בניגוד לארה"ב, הייתה לו הערכה כלפי שיטת הממשל הבריטית, אותה כזכור רצה לאמץ. הוא גם העריך את מנהיגותו ההיסטורית של וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, אך סבר כי שרל דה גול עולה עליו  כיוון  שהנהיג  "בניגוד לרצונם של בני עמו, שלא רצו להילחם בהיטלר ולא רצו לצאת מאלג'יריה" (עמ' 163). בן גוריון המשיך להעריך את דה גול כמנהיג גדול גם לאחר עמדתו השלילית כלפי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, כולל הטלת אמברגו על משלוחי הנשק אליה. הוא טען כי העובדה כי דה גול, בתור צרפתי, פועל בראש וראשונה לפי האינטרסים של צרפת, אינה מצדיקה את המתקפות החריפות נגדו בעיתונות הישראלית ואינה צריכה לפגום בהערכת אישיותו. לאחר מותו של דה גול בנובמבר 1970, בן גוריון  ניאות לבקשתה של גולדה מאיר לייצג את ישראל בטקס האשכבה הציבורי למנהיג הצרפתי. נראה כי צניעות לווייתו של דה גול וצניעות מצבתו השפיעו על צוואתו של בן גוריון בדבר קבורתו.

השנים האחרונות: התפייסות וכתיבת זיכרונות (1973-1970)

בדצמבר 1970 בן גוריון, במעין המשך לקו הלוחמני שלו,  עדיין טען כי לא ניתן לתקן את מפא"י מבפנים ויש לפרקה (עמ' 117). פרישתו של בן גוריון  לשדה בוקר הפחיתה מחשיבותו בעיני ההנהגה בארץ. אישים פוליטיים מיעטו לבקרו, ואם הגיעו היו אלה ביקורים קצרים.  בניגוד לכך, הממשל האמריקאי עדיין העריך את האוטוריטה שלו בציבור הישראלי וניסה לנצל את דעותיו המתונות ביחס לגבולות, כדי לקדם הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-ערבי על בסיס החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242: כינון שלום בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות המבוססים על אלה שלפני מלחמת ששת הימים. [בתחילת  1971 התקשר ווילאם רוג'רס, שר החוץ האמריקאי, לבן גוריון וביקשו לנסות לשכנע את גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, לקבל יוזמה מצרית להסדר ביניים בין ישראל למצרים, כשלב ראשון לקראת הסדר שלום בין ישראל למצרים המבוסס על החלטת מועצת הביטחון 242.] בן גוריון נענה לבקשה וטלפן לגולדה מאיר, אך כאשר גולדה החלה לפרט באוזניו את חששותיה, פקעה סבלנותו והוא הניח את השפופרת בכעס. אחר כך אמר לשומריו: "בקרוב תפרוץ מלחמה", וכי גולדה "מוגבלת" בתפיסה ובהבנה (עמ' 135).

 

בן גוריון החליט כי השתתפותו בלווייתו של דה גול תהיה נסיעתו האחרונה לחוץ לארץ – אך בפברואר 1971 טס לבריסל לנאום בקונגרס היהודי העולמי. החשיבות הרבה שייחס בן גוריון לנושא העלייה, במיוחד לעלייתם של יהודי בריה"מ אשר השלטון הסובייטי מנע מהם להגשימה, הביאה להחלטתו להגיע לקונגרס. ואולם במהלך הטיסה, כנראה בגלל התרגשות לקראת האירוע, חָלָה, ולכן נאומו בקונגרס היה קצר, וזה היה גם ביקורו האחרון בחוץ לארץ.

 

בשנות חייו האחרונות של בן גוריון, במיוחד מסביבות 1971, יחסו כלפי יריביו הפוליטיים הלך והתרכך. יריביו האידיאולוגיים הבולטים מן השמאל היו משה סנה מן המפלגה הקומוניסטית (מק"י), ומאיר יערי ויעקב חזן ממפ"ם. כעת הוא הדגיש כי נאמנותם לציונות עמדה בראש מעייניהם לאורך כל דרכם   – ולא  נאמנות לבריה"מ. [יש לציין, כי בעקבות ראייתה של מק"י במלחמת ששת הימים מלחמת מגן מוצדקת, הסירה בריה"מ את הכרתה ממפלגה זו כמפלגה קומוניסטית ונוצר קרע בינה למוסקבה, שמעתה ראתה ברק"ח בראשות מאיר וילנר בלבד את המפלגה הקומוניסטית של ישראל.] בן גוריון שמח כאשר שני המנהיגים של מפ"ם באו לבקרו בצריפו בשדה בוקר. עם זאת צריך להבהיר כי בניגוד למפ"ם שדגלה בסוציאליזם, בן גוריון התרחק מן הרעיון הסוציאליסטי ונימק את התיישבותו בשדה בוקר לא בגלל היותו קיבוץ, אלא בצורך להפריח את הנגב.

 

במקביל מיתן בן גוריון את התבטאויותיו כלפי פרשיות היסטוריות הקשורות לאצ"ל וללח"י.  עוד טען כי "כאיש פרטי בגין הוא אדם הגון" (עמ' 175.) הוא אף שיבח את בגין כי בתקופת "ההמתנה" במאי 1967 התעלה מעל המשקעים האישיים  ופעל למינויו של בן גוריון לשר הביטחון.

 

מלחמתו של בן גוריון נגד מפא"י ויורשתה בדמותה של מפלגת העבודה, התחלפה במעין השלמה עם המציאות  ברוח מפויסת. באוקטובר 1971 מלאו לבן גוריון 85 שנה והממשלה הקימה ועדה מיוחדת לארגון אירועי יום הולדתו. האירוע הראשון בסדרה הזו היה כנס של מפלגת העבודה בבית ברל, בו קראה גולדה מאיר לבן גוריון לחזור למפלגת העבודה. עצם הסכמתו של בן גוריון לבוא לכנס סימלה את התנערותו מעוינותו כלפי מפלגה זו ועלייתו על דרך ההתפייסות עימה. ואולם זו לא הייתה תפנית חדה מן הקצה לקצה. בן גוריון לא נענה להצעתה של גולדה לחזור למפלגה, ובנאומו, שעסק בתולדות הגשמת המפעל הציוני בארץ ישראל, הוא לא הזכיר אף אחד ממנהיגי מפא"י. שנתו ה-85 של בן גוריון, בה נשא נאומים אחדים לפני קהל וזכה לקשב רב, הייתה לגביו שנת עדנה. בהמשך למגמת הפיוס, בקיץ 1972, בחגיגות יום הולדתה ה-74 של גולדה מאיר, איחל לה עוד "עשרות שנים" של יצירה וחתם כ"מוקירך וידידך, דוד בן גוריון" (עמ' 206).

 

מאז פרישתו ב-1970 הפחית בן גוריון את משך הצעידה היומית שלו ואת קִצבה. ואולם, הוא שמר על אורח חיים מסודר ומשמעת פנימית. הוא נהג לקום בשעה 7 בבוקר ולא לבזבז זמן על ארוחות, שהיו בריאות וצנועות. הוא לא נהנה משתיית יין והנאות קולינאריות, כמעט ולא קרא ספרות יפה ולא נהנה ממוסיקה. בהחלטת הקיבוץ להנהיג קבלת שבת ראה בזבוז זמן, אותו ניתן לנצל לקריאה ולעבודה. בן גוריון הקפיד להאזין לחדשות ברדיו, אך בטלוויזיה כמעט ולא צפה; הוא קרא עיתונים בעיקר את "דבר", ביטאון מפא"י, ו"הארץ"; ועיקר עבודתו הייתה כתיבה. הצד הקליל בכתיבתו היה מענה למכתבים הרבים שהיה מקבל, ואולם חיבורו החשוב אותו התכוון לפרסם לאחר פרישתו היה זיכרונות, שיקיפו את התקופה מיום לידתו ב-1886 ועד להתפטרותו מראשות הממשלה ב-1963. האוטוביוגרפיה הייתה אמורה להשתרע על פני חמישה עד שבעה כרכים, ובן גוריון חשש כי לא יספיק להשלימה, בלקחו בחשבון כי הוא עלול למות בגיל 87, כמו אביו. הספר הזה נועד גם לטפח את ההכרה הציונית בקרב הדור הצעיר. לשם מטרה זו היה נפגש עם בני נוער, אך לא היה מצליח כל כך למצוא איתם שפה משותפת, במיוחד לא עם "נוער הדיסקוטקים", חובב "מוסיקת פופ"  – מונחים שכלל לא הכיר.

 

לאכזבתו של בן גוריון ומקורביו הוא התקשה מאוד להתקדם בכתיבת הזיכרונות. היו לכך סיבות אחדות. (1) נאגר אצלו שפע של חומר גולמי כמו קטעי עיתונות, מסמכים ויומנים. (2) הוא השתמש בשיטות עבודה מיושנות: נהג להעתיק פרוטוקולים בעצמו במקום לצלמם או להטיל את העתקתם על עוזר. (3) לפעמים משיקולים סובייקטיביים היה נובר באירוע מסוים, שמבחינה אובייקטיבית לא היה חשוב. כדי לסייע למיין את החומר הרב, נאמניו שכנעו אותו להיעזר במזכיר: היה זה סטודנט, לימים פרופסור זאב צחור. בראשית 1971 הצליח בן גוריון לרכז חומר גולמי רב לכתיבת הכרך הראשון של זיכרונותיו שהשתרע כרונולוגית מיום הולדתו ועד 1933. הוא החליט כי צריך לפרסם את החומר כהווייתו, בתוספת הערות שהוסיף כעת. צחור, וארז יהודה, העורך, ניסו לשכנעו לכלול בכרך הראשון את העיקר מיומנו וממכתביו – בעוד את הפרוטוקולים ושאר התעודות לצרף כנספחים. בן גוריון שקל בדבר, אך נותר נחרץ בדעתו (עמ' 151). ב-1971 פורסם הכרך הראשון של זיכרונותיו בו רק 13 הפרקים הראשונים מתוך 84 נכתבו כאוטוביוגרפיה והשאר היו אוסף של תעודות. הזיכרונות לא כללו חידושים, זכו לביקורת צוננת ובמהרה פג עניין הציבור בהם. בשלהי יוני 1971 הוא חדל לכתוב יומן,  אולי כיוון שהבין שלא יספיק להשלים את זיכרונותיו – זאת על אף שבקיץ 1973, לאור שיפור זמני במצב בריאותו, הבטיח להשלימם.

 

המימד המשפחתי באישיותו של בן גוריון היה חלש. היו לו שני אחים ושתי אחיות שכולם עלו לארץ בשנות ה-30, אך קשריו של בן גוריון איתם בזמנם היו רופפים. לאחר פרישתו לשדה בוקר ב-1970 ניסה לחדש את הקשר עם אחד מאחיו, שהיה מוכר בקיוסק בתל אביב – אך ללא הצלחה.  מאידך גיסא היו לו יחסים טובים עם שלושת אחיו של אביו, שהיגרו לשיקגו, ועם ילדיהם – אבל אותם לא הזכיר בכתביו, כיוון שלא מימשו את החזון הציוני (עמ' 186). בשלהי 1971 לבן גוריון היו שלושה ילדים  –  גאולה, עמוס ורננה  –  שבעה נכדים ושני נינים. הואיל והקדיש את רוב זמנו לענייני ציבור וכמעט ולא הותיר זמן לילדיו, הדבר השאיר אצל ילדיו משקעים שליליים. הם לא הרבו לטלפן אליו ומיעטו לבקרו בשדה בוקר. מבין ילדיו היה לו הקשר הטוב ביותר עם רננה, פרופסור למיקרו ביולוגיה, אשר בידע המקצועי שלה ניסה בן גוריון להיעזר בהתמודדות עם בעיות הזִקנה  והיחלשות הזיכרון.

 

בן גוריון היה תאב חיים ובשנות ה-80 לחייו התעניין בתרופות לאנטי אייג'ינג  ולשיפור הזיכרון – אך רופאיו טענו באוזניו כי בתרופות המוצעות בתחומים האלה אין ממש. ב-1972, בשנה ה-86 לחייו, ניכרה הרעה משמעותית בבריאותו של "הזקן". זיכרונו, שהיה פנומנאלי בעבר, נחלש עוד יותר עד שבעיצומה של הרצאה בפני קהל נאלץ להפסיק את דבריו,  כשהוא מנסה נואשות להיזכר בְּמה שרצה להגיד. לכן מאז האירוע הזה נמנע בן גוריון לנאום בפני קהל רב.  ב-1973 נאלץ לוותר על הצעדות היומיות שלו מפאת חולשה ועבר למעשה לגור בדירתו בתל אביב, כדי להיות קרוב לרופאו ולבית החולים תל השומר.

 

ב-16 באוקטובר 1973 חגג בן גוריון את יום הולדתו ה-87  בביתו בתל אביב, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. כיוון שעוד בספטמבר הורע מצב בריאותו, היה חולה ביום הולדתו והכרתו הייתה מעורפלת: בן גוריון הבין כי משהו רע מתרחש, אך לא היה בקיא בפרטי האירוע. בין הנוכחים בחגיגת יום ההולדת היה שר [התחבורה ו-] התקשורת, שמעון פרס, אך משר הביטחון דיין נבצר לבוא מפאת המלחמה. בן גוריון כמעט ולא דיבר ולא ניתן היה לשאוב ממנו דברי עידוד. להערתו של אחד האורחים, "יהיה טוב, יהיה בסדר" – הגיב, "מניין לך?" (עמ' 36).  במהלך הקרבות לקה בן גוריון באירוע מוחי, ממנו התאושש קמעה, אך בשלהי נובמבר לקה בשבץ נוסף, איבד את כושר דיבורו ונפטר ב-1 בדצמבר 1973. בצוואתו ביקש להיקבר בשדה בוקר – ולא בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בכך כנראה שאף לבטא את צניעותו, ייחודו, ולהנציח את קריאתו  להתיישב בנגב. הוא ביקש שלא יינשאו הספדים בלווייתו.

הערות ביקורתיות

בספר טעויות עובדתיות לא מעטות. (1) המחבר טוען כי התקיימה פגישה "רשמית" בין בן גוריון לנשיא ארה"ב, ג'ון קנדי,  בבית הלבן, בלי לציין תאריך (עמ' 42). לאמתו של דבר הפגישה היחידה בין בן גוריון לקנדי (בתור נשיא) התקיימה במלון בניו יורק ב-30 במאי 1961, ולא הייתה רשמית.  (פגישה רשמית ראשונה בין ראש ממשלה ישראלי, לוי אשכול, לבין נשיא אמריקאי, לינדון ג'ונסון, התקיימה ביוני 1964.) (2) לפי הספר, בינואר 1969  גולדה מאיר הייתה שרת חוץ (עמ' 89) – בעוד גולדה חדלה להיות שרת חוץ כבר ב-1966. (3) מרים מתוארת "כאשתו השנייה" של לוי אשכול (עמ' 91) – בעוד אשכול היה נשוי שלוש פעמים ומרים הייתה אשתו השלישית. (4) ב-1972 מתואר אריאל שרון "כמפקד אוגדה בפיקוד הדרום" (עמ' 217) – בעוד מ-1969 עד יוני 1973 היה אלוף פיקוד הדרום (הוא היה מפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים). (5) בעת השתתפותו של פרס במסיבת יום ההולדת של בן גוריון ב-1973 הוא היה שר התחבורה והתקשורת – ולא רק שר התקשורת, כפי שמתואר בספר.  (6) לפי הספר, בעת ועידת מדריד ב-1991 התקיימה "ממשלת אחדות משותפת למערך ולליכוד" (עמ' 251, הערה 86) – בעוד "ממשלת אחדות לאומית"  שכללה את הליכוד והעבודה פורקה כבר ב-1990, ובעת ועידת מדריד העבודה כבר לא הייתה בממשלה, שהונהגה בראשות הליכוד. (7) כמו כן המערך  בין מפלגת העבודה למפ"ם פורק כבר ב-1984, כך שהשותפוּת בממשלת אחדות לאומית של 1990-1988 התקיימה בין הליכוד לעבודה, ולא המערך. (8) בספר מוזכרת מפלגת המרכז "בראשות אמנון ליפקין שחק" (עמ' 67) – ואולם בראש מפלגת המרכז עמד יצחק מרדכי.

 

(9) לפי המחבר, הפגישה בין וויליאם רוג'רס לבן גוריון נערכה בתל אביב בסוף יולי 1970 ובעקבותיה טלפן בן גוריון לגולדה, כדי לקדם את "תוכנית רוג'רס" – תוכנית  להסדר בין ישראל למדינות ערב המבוססת על החלטת מועצת הביטחון 242 (עמ' 135). עובדתית, שיחת הטלפון בין בן גוריון לגולדה נערכה בתחילת 1971, והפגישה בין בן גוריון לרוג'רס  התקיימה בירושלים במאי 1971. הפגישה ושיחת הטלפון עסקו בעיקר בקידום הסדר ביניים בין ישראל למצרים, שיזם הנשיא אנואר סאדאת, ופחות בקידום הסדר כולל בנוסח תוכנית רוג'רס. (ראו:

Rogers: Now's Most Opportune Moment for Peace, Jewish Telegraph Agency,May 7, 1971.           כמו כן, זאב צחור, הנהגת ישראל שוב עומדת למבחן ההיסטוריה, ידיעות אחרונות, 1 באפריל 2007. שני המקורות נמצאים באינטרנט.)

 

אפשר להתנחם בכך שרוב רובן של הטעויות האלה אינן רלוונטיות כלל לנושא המחקר, אחדות הן בגדר אי דיוקים קטנים,  ורק הטעות האחרונה  (מספר 9) מצביעה על בלבול של המחבר בחומר העוסק בתקופה עצמה. ובכל זאת, הימצאותן   של  הטעויות  שציינתי פותחת פתח  להנחה סבירה כי ישנן במחקר טעויות נוספות, שנעלמו מעיניי, ואולי – מקווה שלא –  אף טעויות הנוגעות למהות.

 

לזכותו של אבי שילון יש לציין את כישרונו הספרותי. אצל הקורא נוצר הרושם שהמחבר הצליח לשחזר את דמותו של בן גוריון לא רק מבחינה עובדתית יבשה, אלא גם את הלכי רוחו ואת התוגה האופפת את תהליך ההזדקנות והשקיעה.  בספר ניכר ניסיון כן לתאר את הן את דמותו של בן גוריון והן את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורה אובייקטיבית.  מן הספר עולה, לדעתי, האקטואליות של  רעיונותיו המדיניים של בן גוריון, שלא הושפעו דרמטית משיכרון הניצחון ששטף את מרבית הציבור הישראלי בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967.

 

בפרספקטיבה היסטורית ראויה להערכה מיוחדת החשיבות שייחס בן גוריון להתיישבות יהודית בגליל ובנגב. השקעת משאבים אדירים מצד ממשלות ישראל ליישוב היהודים בשטחים שנוספו למדינה לאחר מלחמת ששת הימים ובמיוחד ביהודה ושומרון, נעשתה למעשה על חשבון יישוב היהודים האלה בגליל ובנגב, והביאה לתוצאות קשות והרות גורל לעתיד קיומה של מדינת ישראל. זאת מהסיבות הבאות. (1) בעיני כל מדינות העולם השטחים שנוספו לישראל ב-1967 נחשבים לכבושים, את מרביתם  (חצי האי סיני ורצועת עזה) ישראל כבר נאלצה להחזיר, וכיום ב-2014, ישראל נתונה בלחץ מתמיד, אפילו ממדינות ידידות במערב אירופה וארה"ב לסיים את ה"כיבוש" ביהודה ושומרון. (2) המשך החזקת השטחים האלה תורם למאמציהם של גורמים עוינים לישראל לערער את הלגיטימיות של עצם קיומה בעיני חוגים רחבים בדעת הקהל העולמית. (3) המשך השליטה ביהודה ושומרון מחריף את עוינותה של האוכלוסייה הפלסטינית לישראל, שמהווה מעין הר געש שעלול להתפרץ בכל רגע. (4) הקושי הרב בפינוי מרבית היישובים היהודיים ביהודה ושומרון כובל כל ממשלה ישראלית בתסבוכת שקשה להתירה. (5) מאידך גיסא, התיישבות יהודית בלתי מספקת בגליל ובנגב – שטחים שמוּכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כחלק ממדינת ישראל – החלישה את שליטתה של המדינה בשטחים האלה. היעדר רוב יהודי בגליל ומיעוט היישובים היהודיים בשטחים  השוממים של הנגב תרמו לעוצמת הכוח שמרגישה האוכלוסייה הערבית בצפונה ובדרומה של המדינה, שבאה לידי ביטוי לא רק בהשתלטות בלתי חוקית על אדמות ובנייה בהן, אלא גם בעידוד התחושה בציבור הערבי כי ניתן לקעקע את מדינת ישראל.

 

כאילו ברוח נבואית הבין בן גוריון כי אותה מדיניות של התיישבות רחבה ופיזור האוכלוסייה היהודית, בה נקט בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948, במטרה להרחיב את שטחה של מדינת ישראל בהשוואה לגבולות תוכנית החלוקה של 1947, כבר אינה בת ביצוע ואנכרוניסטית לגבי מרבית השטחים שנוספו לישראל לאחר יוני 1967. הערכתו בדבר הצורך להחזיר את מרבית השטחים  התבססה על השקפת עולם מפוכחת כמו שיקולים דמוגראפיים, יחסי הכוחות בין ישראל לבין הערבים ותומכיהם המוסלמים, ולא רק המוסלמים. כמו כן הזהיר, ובצדק, כי הפער האיכותי בין ישראל לערבים בשדה הלחימה עלול להצטמצם. ואכן ב-2005, כתוצאה משיקולים מדיניים-ביטחוניים, ממשלת ישראל  מצאה לנכון לצאת מרצועת עזה– לא בתמורה לשלום ואף לא בתמורה להסכם כלשהו. (התקדים של נסיגות ישראליות חד צדדיות –  משיקולים ביטחוניים-מדיניים וללא הסכם בתמורה –   נוצר כבר בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל ביצע נסיגות משטחה של לבנון ב-1983, ב-1985 ולבסוף ב-2000.)

 

בן גוריון המאוחר – בדומה למנחם בגין ולאריאל שרון המאוחרים – התמתן בדעותיו. בגין ב-1982, בהשלמת החזרתו של  כל חצי האי סיני למצרים, ושרון ב-2005,  בנסיגתו החד צדדית מרצועת עזה,  הנהיגו את העם למעשה (בניגוד להצהרותיהם הפומביות) למהלכים מהפכניים לקראת חזרה לגבולות שלפני מלחמת יוני 1967. בן גוריון לעומתם, במדיניותו העקרונית בה דגל ביחס לשטחים כבר בתקופת האופוריה  בארץ שבעקבות הניצחון ביוני 1967,  הקדים,  במידה רבה, בעשרות שנים  אותו קו מדיני שבוצע לבסוף רק לאחר מלחמות עקובות  מדם. 

 

 

גולדשטיין, יוסי. אשכול: ביוגרפיה (ירושלים: כתר, 2003). [סיכום ספר]

גולדשטיין, יוסי. אשכול: ביוגרפיה (ירושלים: כתר, 2003). [סיכום ספר] 789 עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח שמות

סקירת חייו ופועלו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל (1969-1963). המחבר הוא פרופסור להיסטוריה, שפרסם  ספרי ביוגרפיה על אישים חשובים בתולדות היישוב, בהם יצחק רבין. הסיכום משקף את גרסתו ודעותיו של המחבר. את הערותיי ריכזתי בפִסקה בסוף הסיכום.

 

פעילותו בהתיישבות, בכלכלה ובביטחון  עד לכהונתו כראש ממשלה

לוי אשכול (שקולניק) נולד ברוסיה הצארית, כיום בשטחה של אוקראינה, ב-1895 למשפחה מיוחסת ואמידה.  הוא למד בתיכון יהודי-רוסי בווילנה, ולאחר סיום לימודיו עלה לארץ ב-1914. בתחילה עבד כפועל חקלאי בפתח תקווה ובראשון לציון. הוא היה חבר במפלגת "הפועל הצעיר", מפלגה ששמה את הדגש על "כיבוש עבודה" וצדק סוציאלי ודחתה את רעיונות הסוציאליזם הרדיקאלי, כמו מלחמת מעמדות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה חצה אשכול את קווי הטורקים והצטרף לגדוד הארצישראלי  הבריטי – "גדוד 40 של קלעי המלך". ב-1920 השתתף אשכול בייסוד דגניה ב', שנשארה מקום מגוריו הפורמאלי, גם לאחר שהפך לעסקן פוליטי.   עוד לפני מלחמת העולם  וביתר בירור לאחריה, הפך אשכול מפועל לאישיות פוליטית. נוסף לקידומו  להנהגת  "הפועל הצעיר", פעל אשכול בוועד הפועל של ההסתדרות ובעיקר ב"מרכז החקלאי" שלה.  מרכז זה היווה את הזרוע ההתיישבותית של ההסתדרות. בינואר 1930 התאחד "הפועל הצעיר" עם "אחדות העבודה" ל"מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י). יצוין, כי אשכול מזה שנים תמך באיחוד בין שתי המפלגות.  "מאורעות 1929" הביאו את אשכול לגיבוש רעיון ההתיישבות כאמצעי להתמודדות עם הערבים הפלסטינים וליצירת עובדות בשטח. עם זאת דגל אשכול בהתיישבות סלקטיבית: הקמת יישובים בעלי יכולת הגנה, מחוברים ליישובים  יהודיים נוספים, ובעלי יכולת לקיים את עצמם מבחינה כלכלית. על כן לא תמך בהקמה אוטומטית של כל היישובים שהוחרבו ב-1929 ובהם היישוב היהודי בחברון.  מאמציו של אשכול התרכזו בהרחבת ההתיישבות היהודית ועד סוף 1933 מילא תפקיד חשוב בהעלאת 32 נקודות יישוב חדשות.

 

כבר משנות ה-20 שהה אשכול תקופות ארוכות בחוץ לארץ כמו בשליחויות מפלגתו וההסתדרות וכציר בקונגרסים הציוניים. מ-1933 טיפל אשכול ב"הסכם ההעברה" עם גרמניה הנאצית  ולצורך כך שהה בה במהלך השנה וחזר וביקר בה ב-1935.  ההסכם אִפשר ליהודי גרמניה שעלו לארץ להוציא חלק מרכושם באמצעות קניית סחורת גרמניות, שנשלחו בתור יצוא גרמני לארץ. אשכול טיפל בין השאר בסוגי הסחורות שיש לקנות מן הגרמנים, בהתרכזו בסחורות לצורך ההתיישבות כמו חומרי בנייה והשקיה. הפרויקט של אשכול לא זכה לאהדה בהסתדרות ובתנועה הציונית, כיוון שהפר את החרם על רכישת סחורות גרמניות בו דגלו חלק מן הארגונים היהודיים.  עם תחילת "המאורעות" ב-1936 הוסטה פעילותו של אשכול מיהודי גרמניה ליישוב בארץ. בדומה ל-1929, גם כעת ראה בהרחבת ההתיישבות אמצעי פוליטי לכיבוש הארץ. זאת במיוחד בעקבות תוכנית החלוקה הבריטית מ-1937, שהועידה למדינה היהודית רק 17% משטחה של ארץ ישראל. בתקופה הזו פעל אשכול להעלאת יישובים בנגב, ואולם מפעלו החשוב ביותר ב-1937 היה הקמתה של חברת "מקורות", שעתידה הייתה להפוך לחברת המים הלאומית בארץ.

 

עוד בתחילת שנות ה-20 עסק אשכול בנושאים ביטחוניים, קרי  בהגנת היישוב, ובאותה תקופה אף נאסר לפרק זמן קצר בווינה, בה שהה לצורך רכישת נשק.  ב-1941  נתמנה אשכול לגזבר ה"הגנה" ולחבר "המפקדה הארצית" שלה, שמנתה שמונה חברים. "המפקדה הארצית" הייתה מוסד פוליטי מטעם היישוב שפיקח על פעילות הארגון. באותו זמן אליהו גולומב היה מפקד ה"ההגנה"  ומשה סנה ראש "המפקדה הארצית". הקשר בין אשכול לדוד בן-גוריון נוצר כבר בשנות ה-20. במישור הפוליטי, כאמור,  תמך אשכול באיחוד בין מפלגתו ל"אחדות העבודה" שבראשות בן-גוריון; בסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40 תמך בבן-גוריון כנגד אנשי "סיעה ב'" – סיעה שדגלה במדיניות שמאלית הן בנושאי פנים והן בנושאי חוץ והתנגדה לחלוקת הארץ,  ופרשה ממפא"י ב-1944.  אשכול היה שותף למדיניות האקטיביסטית של בן-גוריון במישור הביטחוני, ובתחילת 1948 – עת התכונן בן-גוריון למלחמה בין  המדינה היהודית שעתידה לקום למדינות ערב – מינה בן-גוריון את אשכול לעוזרו המיוחד לענייני ביטחון. מעתה  טיפל בנושא רכישת נשק ובתחום הכספי. אשכול, מצִדו, מינה את שמעון פרס לאחד מעוזריו.

 

בספטמבר 1948 פרש אשכול מתפקידו הביטחוני וחזר לעסוק בתחום האהוב עליו – ההתיישבות. הוא נתמנה לראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית  ומינואר 1950 גם לגזבר הסוכנות. בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 ביצע אשכול מדיניות התיישבות שאפתנית, כשחלק מן היישובים הוקמו בשטחים אשר לפי תוכנית החלוקה של האו"מ מ-1947 נועדו למדינה פלסטינית. אכלוס היישובים נעשה ברובו על יד העולים; כמו כן אוּכלסו העולים בכפרים ערביים נטושים ובבתים נטושים בערים המעורבות. לכל הצעדים האלה הייתה מטרה מדינית-ביטחונית ברורה – למנוע שובם של הפליטים הפלסטינים ולמחוק את גבולות תוכנית החלוקה של 1947. ב-1950 יזם אשכול את הקמתן של המעברות – שיכונים זמניים לעלייה ההמונית. ב-1951 התגוררו במעברות 256,000 נפש. אשכול ראה בהקמת היישובים החדשים ובמעברות הישג גדול – דרך מהירה למציאת קורת גג ארעית לעולים, פיזור האוכלוסייה לגליל ולנגב ומעבר היהודים לעבודה חקלאית. עם זאת כבר בזמנו ובפרספקטיבה של זמן, יש הרואים בתוכניות האלה כישלון. רוב שוכני המעברות היו מארצות האיסלאם (יהודי מזרח אירופה שהיו מיעוט במעברות, הצליחו בשלב מוקדם לצאת מהן) – דבר שגרם לקיטוב עדתי והשאיר משקעים שליליים בקרב יוצאי עדות המזרח.  

 

ב-1951 נבחר אשכול לכנסת השנייה ובאותה שנה נתמנה לשר החקלאות. הוא ביצע מדיניות שנועדה להגדיל את התפוקה החקלאית ולצמצם את יבוא המזון.  אשכול  יזם מדיניות סבסוד המים לחקלאים והרחבת הפרדסים – מדיניות עליה נמתחה ביקורת בשנות ה-90 לנוכח התדלדלות משק המים, אך נראה שהייתה נכונה בזמנה.  ב-1952  נתמנה אשכול לשר האוצר במקומו של אליעזר קפלן, שחלה.  בעקבות כניסתו לתפקיד התפטר אשכול מ"מקורות", אך המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. לנוכח הגירעון החמור בתקציב, מאז כניסתו לתפקיד  וב-1954-1953  ביצע  אשכול מדיניות בלתי פופולארית, בתמיכת בן-גוריון. הוא קיצץ באופן דרסטי  בתקציב הביטחון (דבר שהביא להתפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין בדצמבר 1952), כולל פיטורים במערכת הביטחון ובמשרדי הממשלה, שהגבירו את האבטלה, והעלה במידה ניכרת את מחירם של מוצרי המזון הבסיסיים.  צעדיו הקשים תאמו את המדיניות הקשה בנושא העלייה, בה דגל אשכול עוד ב-1949  והצליח להגשימה מ-1951. לנוכח מחסור במשאבים לקליטת העולים, תמך אשכול בהפחתת זרם העולים לישראל על ידי הנהגת סלקציה בקרבם (עמ' 327). מדיניות זו זכתה להסכמתו של בן-גוריון. תקנות הסלקציה היו סודיות וקבעו כי 80% מהעולים יהיו מתחת לגיל 35, תוגבל כניסתם של חולים, וכי העולים יחויבו לעבוד בכל עבודה שתוצע להם בארץ. אשכול דחה בתוקף את הטענות, כי הסלקציה נעשתה ממניעים גזעניים – ואולם בפועל היא כוונה בעיקר נגד העולים מארצות האיסלאם, מה עוד שהסלקציה  נעשתה לפעמים על פי קרבה משפחתית והשתייכות מפלגתית. כתוצאה ממדיניות הסלקציה והמדיניות הכלכלית, ב-1953 חלה ירידה דרסטית בעלייה, יתרות מטבע החוץ של ישראל עלו והפער במאזן התשלומים פחת. על כן, מ-1956-1955 עבר אשכול למדיניות מרחיבה בתחום הכלכלי. 

באמצע שנות ה-50 מילא אשכול תפקיד מרכזי בדיונים עם השליח האמריקאי אריק ג'ונסטון  בדבר חלוקת מִכסות המים בין ישראל למדינות ערב.  ב-1955 אישרו האמריקאים  את תוכניתו של אשכול להובלת מי הכינרת דרומה עד לנגב הצפוני – קרי "המוביל הארצי" לעתיד.  על אף החשיבות הרבה שייחס אשכול לחקלאות, כבר ב-1959 הוא התבטא כי מלאי הקרקעות והמים מוגבל ולכן חשוב לפתח את התעשייה. הדבר בוצע  באמצעות השקעות מטעם המדינה ויזמים מחו"ל , קביעת שער דולר מיוחד ליצואנים והטלת מכסים על היבוא.   

בסתיו 1953 הודיע בן-גוריון לצמרת המפלגה על רצונו להתפטר ועמד על כך שאשכול יהיה יורשו. גם כאשר דחה אשכול את ההצעה להיות ראש הממשלה וצמרת מפא"י  תמכה בעקביות במינויו של משה שָׁרֵת לתפקיד, נשאר בן-גוריון דבק בדעתו, ורק סמוך להתפטרותו שחלה ב-7 בדצמבר 1953 קיבל את "דין התנועה". בעקבות "עסק הביש" (1954) ומסקנות "ועדת אולשן-דורי" (ינואר 1955), תמכו כל השרים הבכירים (שָׁרֵת , גולדה מאיר, זלמן ארן) ובן-גוריון בצורך לפטר את שר הביטחון, פנחס לבון – כולם מלבד אשכול.  אשכול חשש כי  הצעד יביא לזעזועים במפלגה ויפגע בה לפני הבחירות, ובמקום פיטורי לבון ביקש להרחיק את שמעון פרס כאחראי להסתה נגד לבון. ואולם, כל  מאמציו של אשכול אצל שרת ובן-גוריון למנוע את פיטורי לבון נכשלו, ובן-גוריון חזר בפברואר 1955 למשרד הביטחון (במקומו של לבון) ובנובמבר לראשות הממשלה.  כמו מרביתה של צמרת מפא"י קיבל אשכול את פיטוריו של שָׁרֵת  מתפקיד שר החוץ ביוני 1956 באי רצון ובצער. על אף תמיכתו של אשכול בקו ה"אקטיביסטי"  של בן-גוריון בנושא פעולות התגמול, הוא התנגד לאסטרטגיה של בן-גוריון להביא למלחמה כוללת, ומכאן ראה בשָׁרֵת גורם מאזן לבן-גוריון.  מאמצע ספטמבר 1956, במשך כחודש, שהה אשכול בארה"ב לצורך גיוס כספים  למימון משלוחי הנשק הגדולים שהגיעו מצרפת, ובן-גוריון לא  נועץ בו ולא עדכנו לגבי ההכנות ל"מבצע סיני".  עם זאת ובהמשך להתבטלותו בפני בן-גוריון בתקופה זו, תמך אשכול בהתלהבות במבצע הצבאי.

בממשלה שהוקמה בעקבות הבחירות  ב-1959, המשיך אשכול לשמש ממלא מקום ראש הממשלה – אך בן-גוריון נתן לו להבין כי הוא רואה במשה דיין, שמוּנה לשר החקלאות, את יורשו הפוטנציאלי.  המאבק שניהל לבון  בהצלחה לטיהור שמו ב-1960, פגע בעקיפין בבן-גוריון,  ובן-גוריון דרש בתגובה להקים ועדת חקירה משפטית לחקור את "עסק הביש". בכך רצה  בן-גוריון לא רק  לטהר את שמו  ואת מקורביו (דיין ופרס), כי אם גם לפגוע בצמרת מפא"י הוותיקה שכיהנה בממשלת שָׁרֵת בתקופה בה התרחשה הפרשה ונשאה באחריות קולקטיבית לתפקודה  הלקוי.  לא פלא, שדרישתו של בן-גוריון נתקלה בהתנגדותה של צמרת מפא"י  ובתוכה אשכול, שעלול היה להיפגע גם כן ממסקנות הוועדה. עם זאת אשכול, כדרכו, ניסה למצוא פשרה,  ואותה מצא לכאורה בהקמת ועדת חקירה ממשלתית בפרשה – היא "ועדת השבעה" שהוקמה בסתיו 1960 ופרסמה את מסקנותיה בסוף השנה ולפיהן לבון לא נתן את ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת במצרים ב-1954. בן-גוריון, כמחאה על מסקנות הוועדה יצא לחופשה, וכדי לרצותו, פעל אשכול לפיטוריו של לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, בעילה שהפר את המשמעת המפלגתית, בהתקפותיו המרומזות על בן-גוריון במאבקו לטיהור שמו.  ואכן, לבון הודח בפברואר 1961  ובן-גוריון ויתר זמנית על דרישתו להקמת ועדת חקירה משפטית  וחזר לראשות הממשלה.  באוגוסט 1961 התקיימו בחירות חדשות בהן זכתה מפא"' ב-42 מושבים בכנסת –  ירידה  בחמישה מנדטים.  במצב הקשה הזה לא הצליח בן-גוריון להרכיב ממשלה חדשה והעביר את המשימה לאשכול, והוא מילא את המשימה אף מעבר למצופה, בהגדילו את ייצוגה של מפא"י בממשלה החדשה שהוקמה בסוף 1961. 

בראשות הממשלה 1969-1963

ביוני 1963 הודיע בן-גוריון באופן מפתיע על התפטרותו. על אף שבעבר העדיף בן-גוריון כיורשו את יגאל ידין, וכשזה לא נענה את דיין ואף את פרס – לא התערב בן  גוריון בשאלת בחירת יורשיו. בציבור ובמפא"י נתפס אשכול כיורשו הטבעי של בן-גוריון, וצמרת המפלגה בחרה בו פה אחד לראש הממשלה. אשכול נטל לעצמו גם את תפקיד שר הביטחון –  על אף שדיין, שר החקלאות, ופרס, סגן שר הביטחון, לא היו מרוצים מכך.  ממשלתו של אשכול, שהוקמה ביוני 1963, הוצגה כממשלת המשך, ואולם  במדיניות החוץ והפנים ניכרו בה שינויים.  במקום הישענותו של בן-גוריון על קשרים עם צרפת, פעל אשכול לשיפור הקשרים  עם ארה"ב.  אשכול הסכים עם הערכת צה"ל  לפיה יש לחדש את התעצמותו של חיל השריון, ובהתאם ליוזמתו של אשכול נרכשו טנקים אמריקאיים ישנים באירופה. ביוני 1964 ביקר אשכול בארה"ב – ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי בבית הלבן. לאחר מכן, באותו החודש, ביקר אשכול גם בצרפת ועל פני השטח נראה היה כי נשמרו הקשרים גם אִתה.

בתחום הפנים נשען אשכול על  "הגוורדיה הוותיקה", שכללה את גולדה מאיר, שרת החוץ, פנחס ספיר, שר האוצר, וזלמן ארן, שר החינוך.  להגדלת הרוב שלו במפא"י ולחסימת דרכו של דיין לצמרת המפלגה, האיץ אשכול את המשא ומתן עם "אחדות העבודה" להקמת  "מערך" אִתה, והקמתו אושרה במרכז  מפא"י ברוב גדול בנובמבר 1964.  בן-גוריון, מצדו, התנגד להקמת  "המערך", בין היתר כיוון שהקמתו הייתה כרוכה בוויתור על התביעה לשינוי שיטת הבחירות. בן גוריון דגל בשינוי השיטה לאזורית, כדי להפוך את המשטר הפרלמנטארי בארץ למבוסס על שתי מפלגות גדולות, בדומה לשיטה הבריטית, ובכך ליעל את תפקוד הממשלה. במהלכיו נגד אשכול,  השיג בן-גוריון חוות דעת משפטית, חתומה על ידי עורכי דין,  שתבעה להקים ועדת חקירה  הן לגבי "הפרשה" ב-1954 והן לגב התנהלות "ועדת השבעה" ב-1960. אשכול, בתגובה, כדי להדוף את הלחצים בתוך המפלגה להקמת ועדת החקירה, בדצמבר 1964 התפטר מראשות הממשלה והתנה את שובו בהסרת "הפרשה" מסדר היום, ומהלכו הצליח.  במאי 1965 נערך הטקס של הקמת "המערך", ובן-גוריון , לאחר שנחסמה דרכו להדיח את אשכול מבפנים הקים את "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י) ביולי 1965. בבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר 1965 קיבל "המערך" 45 מנדטים ורפ"י 10 – הישג לאשכול.  על אף הניצחון הגדול בבחירות, מדיניות ה"מיתון" בתחום הכלכלי  פגעה קשות בפופולאריות של אשכול בשנים 1967-1965.

מאמצע מאי 1967 המתיחות הצבאית בין ישראל לבין מצרים הלכה וגברה. בעוד שהרמטכ"ל, יצחק רבין , עם תחילת ריכוז הכוחות המצריים בסיני בערב ה-14 במאי ביקש מאשכול גיוס  רחב של המילואים – דחה אשכול בקשה זו למשך מספר ימים, ואף ב-16 במאי נענה רק לחלק מתביעותיו של רבין בנושא.  אשכול סבר – בהסתמך על הערכתו של ראש אמ"ן, אהרן יריב – כי מטרת הצעד המצרי הרתעתי בלבד והיא למנוע פעולה ישראלית נגד סוריה, ועל כן אין להיגרר אחר פרובוקציות ויש לשמור על פרופיל נמוך.  גם לאחר החלטתה של מצרים להוציא את כוח האו"ם מסיני ב-18 במאי, ובמיוחד החלטתה ב-23 במאי לסגור את מְצָרֵי טיראן בפני שיט ישראלי, המשיך אשכול  להאמין כי ניתן לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים.  כפי שדחה בעבר את הלחצים לגיוס רחב,  ב-23 במאי דחה את הלחצים של המטה הכללי לצאת למלחמה מייד, בעקבות סגירת המְצָרים. אשכול שמר על קור רוח – בניגוד  לרבין שהתמוטט זמנית ב-23 בחודש. ב-24 במאי, בהיעדרו של רבין, הפעיל ממלא מקומו כרמטכ"ל  וראש אג"ם, עזר ויצמן, לחץ כבד על אשכול לצאת למלחמה – ושוב עמד אשכול בלחץ ולא נכנע.  אשכול עדיין ביקש להיעזר בארה"ב  ובאירופה לפתיחת המְצָרים והטיל שליחות זו על שר החוץ, אבא אבן. ב-27 במאי חזר אבן עם הבטחות מעורפלות מצד  נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, בנושא פתיחת המצרים, בצירוף  בַּקָשָה מישראל להמתין  שבועיים עד שלושה שבועות.  ב-28 במאי שוב דחה אשכול את לחצם של ראשי הצבא לפתוח במלחמה,  והממשלה בראשותו קיבלה החלטה בזכות המתנה נוספת. באותו היום נשא אשכול נאום ברדיו בו הסביר את המשך ההמתנה, ובמהלכו גמגם בקטע בנאומו שלא היה מנוסח ברור.  בערב ה-28 שוב הדף  לחצם של האלופים  ובהם עזר ויצמן ואריאל שרון לצאת למלחמה, ואף דחה את הדוקטרינה של מלחמת מנע שהציגו ראשי מערכת הביטחון. במקביל לעמידתו האיתנה  נגד תוכניותיהם של ראשי הצבא,  דחה אשכול את הלחצים הפוליטיים, מצד  המפלגות גח"ל, רפ"י והמפד"ל,   להדיחו מתפקיד שר הביטחון ולמנות את בן-גוריון במקומו.

ואולם,  גמגומו של אשכול בנאומו ברדיו ב-28 בחודש חיזק את הרושם בקרב  דעת הקהל, שאינו מתאים לכהן כשר הביטחון  בתקופה של מתיחות צבאית גואה. לאחר שב-30 במאי אף בכירים ב"מערך" החלו לתמוך בהחלפתו של אשכול במשה דיין, בתור שר הביטחון – נכנע אשכול ללחצים ודיין  נכנס למשרד הביטחון ב-1 ביוני. מהצעד הזה הבין כנראה אשכול כי התנגדותו ליציאה למלחמה למעשה  הובקעה.  בישיבה מצומצמת של הממשלה שהתקיימה ב-3 ביוני בערב, במוצאי שבת, דיווח ראש "המוסד", מאיר עמית, על המסקנות  משיחותיו בארה"ב  והן שאמריקה לא תעשה דבר לפריצת המצור על המְצָרים, אך גם לא תפריע אם צה"ל יתקוף את מִצְרים.  בתגובה דרש דיין יציאה למלחמה לאלתר ולראשונה הצטרף אליו אשכול. האכזבה מעמדת ארה"ב, הלחץ הבלתי פוסק מן המטכ"ל, וכעת משר הביטחון החדש – כל אלה הביאו לשינוי בעמדתו של אשכול. במהלך המלחמה היה זה אשכול שתבע בהתמדה לכבוש את רמת הגולן, ביחסו חשיבות להבטחת מקורות המים – אך דיין דחה את ההחלטה בין היתר מחשש מפני תגובה סובייטית.  לבסוף הורה דיין לכבוש את הרמה, ורק אחר כך דיווח על כך לאשכול, כדי  לייחס את המהלך המוצלח הזה לעצמו. תרומתו של אשכול לניצחונה של ישראל במלחמת יוני 1967 התבטאה בהצטיידותו המאסיבית של צה"ל בנשק מודרני וחיזוק משמעותי בקשרים המדיניים והצבאיים עם ארה"ב, בתקופת כהונתו כראש ממשלה ושר הביטחון.  תקופת ה"המתנה"   בטרם היציאה למלחמה, שהושגה על ידי אשכול, יצרה דעת קהל אוהדת לישראל בארצות המערב והרדימה את רמת הכוננות של הערבים.

החלטת הממשלה הסודית מ-19 ביוני 1967 מוכיחה כי אשכול היה מוכן להחזיר את מרב השטחים שכבשה ישראל ממצרים ומסוריה תמורת חוזה שלום. בשאלת הגדה המערבית  לא קיבלה הממשלה החלטה דומה בגלל התנגדותו של מנחם בגין.  ואולם, בעקבות סירובם של הערבים  להגיע לשלום עם ישראל – כפי שבא לידי ביטוי בהחלטות הפִסגה הערבית בחרטום באוגוסט 1967 – ובהתאם לתפישתו הביטחונית האקטיביסטית של קביעת עובדות חד-צדדיות בשטח, תמך אשכול  בסיפוחה של ירושלים המזרחית ובהקמת יישובים חקלאיים ברמת הגולן, בסיני, בגוש עציון ובבקעת הירדן. בד בבד לא זנח אשכול את האופציה של פינוי רוב השטחים, תמורת שלום.  בינואר 1968, בניגוד לעמדת בן-גוריון, התאחדה רפ"י עם "המערך" והוקמה "מפלגת העבודה הישראלית". ואולם, לא היה בצעד הזה כדי להבריא  את היחסים העכורים בין אשכול לדיין. דיין לא הסתיר את כוונתו לשנות את הנהגת מפלגת העבודה מבפנים, קרי להדיח את אשכול,  וכנגד ביקורתו של אשכול על התבטאויותיו תמיד היה מוכן להגיש את התפטרותו, ביודעו שאשכול לא יעז לקבלה.  גם אחרי "מלחמת ששת הימים" לא הפך אשכול דמות פופולארית ודימויו בדעת הקהל היה שלילי בעיקרו.

לאשכול היו קשרים רומנטיים עם נשים רבות, היה נשוי שלוש פעמים  ואב לארבע בנות: בת אחת מאשתו הראשונה, ממנה התגרש, ושלוש בנות מאשתו השנייה, אלישבע , שנפטרה ממחלת הסרטן בדצמבר 1959. עוד לפני מותה של אלישבע, התפתח קשר רומנטי בין אשכול לבין דליה כרמל, שהייתה צעירה ממנו ב-40 שנה ועבדה כמזכירה במשרד האוצר– ואולם לאחר שלא נענתה להצעת הנישואים שלו,  ב-1964 התחתן עם מרים, הצעירה ממנו ב-35 שנה. 

בפרספקטיבה היסטורית חל שיפור בדמותו של אשכול.  לדעת המחבר, היה אשכול אחד מראשי הממשלה המוצלחים של מדינת ישראל. בהיותו ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ביצע את המפעל ההתיישבותי הגדול ביותר בארץ; היה אחראי למדיניות ההתעצמות של צה"ל  בשריון ובמטוסים, שאִפשרה את הניצחון במלחמת יוני 1967; בתקופתו החלה  להתפתח ברית אסטרטגית עם ארה"ב, כשארה"ב מכירה למעשה בלגיטימיות של פיתוח הנשק האטומי על ידי ישראל; עמדותיו ביחס לשטחים הכבושים היו מתונות בהשוואה לאישים מרכזיים בממשלתו; והוא תרם לדמוקרטיזציה של מדינת ישראל.  בין ההיבטים השליליים של שלטונו היו תקופת המיתון, ודמותו לא הקרינה סמכות ו"כריזמה"  להן נזקק העם בתקופת מלחמה.

הערות ביקורתיות

כללית, המחקר של פרופסור גולדשטיין קריא ומעמיק, ונעשה תוך  מאמץ לשמור על אובייקטיביות. עם זאת, יש בו מדי פעם הערכות חיוביות מוגזמות ביחס לאשכול, כמו הטענה כי היה "שר האוצר המוצלח ביותר שהיה אי פעם בישראל" (עמ' 531). אין בסִפרו  דיון מעמיק ברקע והגורמים לפרוץ מלחמת יוני 1967, בהם כוונתה של ישראל לבצע פעולה צבאית נגד סוריה – על אף שמצטט לפחות איום אחד של אשכול לעשות זאת (עמ' 537).  מוטב  לוּ היה המחבר מקצר בפרקים העוסקים בראשית דרכו הפוליטית של אשכול ואף בתקופת כהונתו כשר האוצר,  ומרחיב על תקופת כהונתו כראש הממשלה.

 

גימבל, סטיבן. המדע היהודי של איינשטיין: פיזיקה בצומת הפוליטיקה והמדע (ירושלים: כתר ספרים 2014) [סיכום ספר]

גימבל, סטיבן. המדע היהודי של איינשטיין: פיזיקה בצומת הפוליטיקה והמדע (ירושלים: כתר ספרים 2014). מאנגלית: עמנואל לוטם. 253 עמ' כולל ביבליוגרפיה, מראי מקום ומפתח שמות.  Gimbel, Steven. Einstein's Jewish Science [סיכום ספר]

אלברט איינשטיין (1955-1879), גדול הפיזיקאים התיאורטיים, התפרסם בעיקר בזכות תורת היחסות. הוא ניסחה לראשונה ב-1905 בצורת משוואה, שלאחר עיבוד מסוים הפכה לסמל לעבודתו. זוהי הנוסחה E = mc² שפירושה אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע. הספר מנסה לענות על השאלה האם קיימת זיקה בין יהדותו של איינשטיין לבין תורת היחסות שהמציא. בחיפוש אחר התשובה משלב המחבר בין מדע לבין דיסציפלינות רבות ובהן פילוסופיה, תיאולוגיה ופוליטיקה. סטיבן גימבל הוא מחברם של ספרים רבים אודות הפילוסופיה של המדע. הסיכום משקף את דעותיו של המחבר. פרק קצר בסוף הסיכום מוקדש להערות ביקורתיות.

בשלב  הראשון של הדיון המחבר מנסה לענות על השאלה האם איינשטיין אכן היה יהודי ומה הייתה  מהות יהדותו. איינשטיין היה יהודי מצד שני הוריו, שהיו חילונים. בילדותו בגרמניה הוא התנסה באנטישמיות בבית הספר הקתולי בו למד – אחד הגורמים שדחף אותו להיות יהודי דתי בתקופה הזו: הוא סירב לאכול חזיר ושמר על מצוות הדת. ואולם, בשלב מסוים בנעוריו הוא הוקסם מגיאומטריה, מתמטיקה והמדע בכלל וחדל להיות דתי במובן המקובל. כלומר, הוא הפסיק להאמין באלוהים, בחיים לאחר המוות, בדת הממוסדת ובתיאולוגיה. אף על פי כן, ראה איינשטיין את עצמו דתי בשני מובנים.

 (1) הוא אימץ את מימד האתיקה –  קרי, הצורך ביחסים מוסריים בין בני אדם – בו ראה מרכזה של היהדות. בהתאם לכך הוא הרים את קולו לא רק נגד אפליית יהודים, אלא נגד אפליית עניים, שחורים ואינדיאנים בארה"ב, ונגד רודנותו של המשטר הסובייטי. עם זאת ראוי להוסיף, שבעוד איינשטיין דגל במוסר במישור הציבורי – לא כן בחייו הפרטיים. הוא היה בעל ואב "איום ונורא, מרוחק", ונהג לבגוד באשתו השנייה (עמ' 45).

(2) הוא האמין כי היקום מתנהל לפי חוקים לוגיים דטרמיניסטיים ובמובן הזה היה קרוב לפילוסוף שפינוזה, הפנתיאיסט. באמירתו המפורסמת של איינשטיין כי "אלוהים אינו משחק בקובייה עם היקום"  הוא התכוון לעליונות חוקי הלוגיקה לפיהם "היושב במרומים" – בתור דימוי דתי,  איינשטיין לא היה תיאיסט –  מנהל את העולם. עוד טען איינשטיין כי פליאתו של האדם על היופי שבעולם – המובעת בספר "תהילים" –  מעוררת סקרנות ויוצרת את הרצון לחקור אותו ולהבין את חוקיו.

איינשטיין ראה את עצמו יהודי גם במובן התרבותי. הוא התייחס בשלילה להתרפסותם של יהודי גרמניה בפני הגרמנים, בהציגם את לאומיותם כדת בלבד, כלומר, "גרמנים בני דת משה". נוסף לכך איינשטיין היה ציוני. עם זאת הוא העדיף הקמת מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, מאשר מדינה יהודית. זאת מתוך חשש כי הקמת מדינה יהודית  עם צבא, עלולה לגרום נזק למהות היהדות, כתוצאה מהתפתחות לאומנות והפניית עורף  לרוחניות (עמ' 178).

בדיקת הטענה כי תורת היחסות הושפעה מרעיונות יהודיים היא לגיטימית, כי הרי כל אדם מושפע מסביבתו. יתרה מזו. מדענים דגולים שקדמו לאיינשטיין הושפעו מהשקפתם הדתית. רנה דקרט, בתור קתולי אדוק, ניסה ליישב בין תורת קופרניקוס לבין הדוֹגמה הקתולית שהתנגדה לה. גם המתודולוגיה של דקרט הושפעה מקתוליות: התקדמות מאמת כללית מוחלטת שממנה נגזרים שאר האמיתות. שיטת מחקרו של דקרט היא דדוקטיבית.

אייזיק ניוטון, בתור פרוטסטנט דתי, לא היה מחויב לתיאוריה השגויה של דקרט על היקום. עם זאת, ניוטון שמח שהחוקים שהוא גילה על תנועתם של גרמי השמים, יחזקו את האמונה בדבר קיומו של אל כיצור מופשט ונבון האחראי לתנועה הזו. המתודה שלו הושפעה מהפרוטסטנטיות ומהיסוד הדמוקרטי שבה. לדידו, כל אחד יכול לגשת למחקר מנקודת ראות שלו ומן המִקרה הפרטי להגיע לאמת המוחלטת.

בניגוד לדקרט וניוטון, מאמרו של איינשטיין מ-1905, אשר שימש בסיס לתורת היחסות, אין בו דבר השאוב ממקורות יהודיים. לכן, טענת הנאצים כי תורת היחסות גדושה רעיונות יהודיים היא מופרכת (עמ' 74). עם זאת, המתודולוגיה של תורת היחסות דומה לזו שבתלמוד. התלמוד בנוי בצורת דיון בין דעות שונות או נקודות ראות שונות, מתוך שאיפה להגיע לאמת. בדומה לכך, לפי איינשטיין, אנו חווים את העולם מתוך הֶקשר מוגבל, כאשר כל נקודת ראות מספקת תמונה לא שלמה על האמת המוחלטת. ״אצל איינשטיין יש מוטיב חוזר. הוא לקח שתי תיאוריות מנוגדות לכאורה להבנת תופעה פיזית, ובסופו של דבר הצליח ליישב אותן לתוך מערכת חשיבה אחת. אנחנו רואים זאת בתורת היחסות הפרטית כשהוא מסביר איך צופים שונים יחוו זמן, מרחק ומסה בצורה שונה... וזו, אם תרצה, צורת חשיבה תלמודית. גם אם איינשטיין לא היה אדם דתי, הוא בוודאי קלט זאת מהאווירה האינטלקטואלית שבה גדל". (גימבל בראיון ל- ישראל היום 28.2.2014) בניגוד לדקרט וניוטון, אשר ברוח הנצרות חיפשו את האמת המוחלטת – איינשטיין ברוח התלמוד טען כי איננו רואים את האמת המוחלטת ורק יכולים להציץ בה מתוך ההקשר המסוים שלנו.  

לאחר שתורת היחסות זכתה לתימוכין בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לשמרנים בגרמניה היו סיבות אחדות, כבדות משקל מבחינתם, להתנגד לתורה הזו. איינשטיין, שהתנגד למיליטריזם הגרמני ולמדיניות ארצו במלחמה היה בעיניהם בוגד. (כבר בגיל 17 הוא ויתר על אזרחותו הגרמנית ועבר לשווייץ.) לאחר המלחמה הוא תמך ברפובליקת ויימאר שנואת נפשם של הלאומנים. זאת ועוד. בתור תיאוריה משוּנה ובלתי סבירה לכאורה וחדשנית, היא השתלבה עם זרמים מודרניים באמנות (כמו בציור ובספרות), אשר היהודים נחשבו למחולליהם המרכזיים בעיני השמרנים – ואשר נגדו את הערכים המסורתיים ו"הטובים". חלק ממתנגדיו של איינשטיין בגרמניה היו לאומנים אנטישמיים, כולל חתני פרס נובל לפיזיקה שברבות השנים הפכו לאנטישמים. איינשטיין מצדו טען בגלוי כי הם מוּנעים לא רק מחתירה לאמת – אלא מהיותו "יהודי בעל נטיות ליברליות אינטר נציונאליסטיות" – ולא "לאומני גרמני העונד את צלב הקרס" (עמ' 139).

המונח "פיזיקה ארית", שהתפתח עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, זכה לגושפנקא בתקופה הנאצית. זו התיימרה להיות פיזיקה אשר שמה את הדגש על תצפיות אטיות ודקדקניות בתופעות מורכבות ועל אינטואיציה. לאחר עליית הנאצים לשלטון חסידי התורה הזאת תקפו את איינשטיין בבוטות  וכינו את תורתו "פיזיקה יהודית". טענותיהם  של המדענים הנאצים בנוגע לתורת היחסות בשנות ה-30 של המאה ה-20 היו כדלקמן (1) זוהי חשיבה מתמטית מופשטת שאין לה תימוכין בנתונים אמפיריים. (2) היא אינה מקדמת את הבנת המציאות ועקרה. (3)  לפחות מדען נאצי אחד, שהאמין בנכונות התיאוריה הזו ואף חשב להיעזר בה בפיתוח פצצת האטום, ייחס את  הנוסחה E = mc² לפטריוט גרמני, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. (בדומה לכך, גם שמרנים אמריקאים אנטישמיים, בתחילת המאה ה-21, טוענים כי איינשטיין אינו זכאי להיחשב כמגלה התיאוריה הזו.)

הניסיונות לשלול מאיינשטיין את זכות התגלית על תורת היחסות  נעשו על סמך סילוף עובדות. בניגוד לטענת הנאצים, נוסחתו המתמטית של איינשטיין בהחלט הסתמכה על ניסויים של פיזיקאים אחרים, אך גם על אינטואיציה, שכביכול אפיינה את "הפיזיקה הארית". הודות לתורת היחסות הפיזיקה הפכה ליותר מתמטית, אך היא לא נעשתה עקרה. היא קידמה את חקר האטום.

לשאלה האם תורת היחסות היא מדע יהודי, תשובתו של המחבר היא: "ברוב המובנים שבדקנו, התשובה היא לא" (עמ' 212).  לדבריו, זוהי תורה קוסמופוליטית, שהממציא שלה יכול היה להיות גם בן עם אחר כמו הינדי או ערבי (עמ' 215). זאת מסקנתו הרציונאלית של המחבר –   למרות שבסוף הספר, במעין הלצה הוא טוען כי תורת היחסות יהודית (עמ' 220). אולי כוונת המחבר הייתה כי היא יהודית לא רק בזיקה המסוימת שבינה לבין חשיבה תלמודית, אלא גם בחדשנות שבה, שאפיינה הוגים יהודים בתור אאוטסיידרים. תורת היחסות  הייתה תיאוריה חדשנית בכך שערערה את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. בחדשנותה היא השתלבה בתקופה בה מִבנים פוליטיים, חברתיים, אומנותיים ואינטלקטואליים התמוטטו. החשיבה הנון-קונפורמיסטית של תורת היחסות תאמה גם את חיצוניותו של איינשטיין: בניגוד למקובל בתקופתו הוא הלך בלי גרביים ושערו היה ארוך.

הערות ביקורתיות

לדעתי, המחבר מצליח לשכנע כי התיאוריות של דקרט וניוטון על היקום הושפעו מהשקפותיהם הדתיות. מכאן, השאלה האם תורת היחסות של איינשטיין הושפעה מיהדותו היא בהחלט לגיטימית. ואולם דיונו בקשר בין חשיבתו המדעית של איינשטיין לבין יהדותו לוקה לעיתים בחוסר עקביות וסנטימנטאליות. טענתו של המחבר כי תורת היחסות הושפעה מחשיבה תלמודית אינה משכנעת. יתרה מזו.  קודם צריך לברר  את השאלה באיזו מידה הכיר איינשטיין את התלמוד – דבר שלא נעשה על ידי המחבר – כדי שיכול היה להיות מושפע ממנו, ולוּ בלי מֵשים.  זאת ועוד. לדברי ד"ר גלי ויינשטיין, "איינשטיין מעולם לא חשב שיש אורח חשיבה יהודי". ביקורתה של ויינשטיין על הספר ממש קטלנית, לטענתה הוא רצוף טעויות מדעיות ואינו ראוי לפרסום. (ראו אתר "הידען".) מאידך גיסא, המחקר זכה לביקורות חיוביות בארה"ב כמו ב"ניו יורק טיימס", וגם בארץ.  מכל מקום, הספר מעודד התעניינות במדע בקהל הרחב.

חילו, נאדיה. פורצת הדרך מעג'מי (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013) [סיכום ספר]

חילו, נאדיה. פורצת הדרך מעג'מי (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013). 166 עמ'. כולל צילומים, ללא מפתח שמות. [סיכום ספר] Nadia Hilou, ناديا حلو

ספר אוטוביוגרפי של נאדיה חילו (2015-1953),  ערבייה נוצרייה, ילידת יפו, בעלת קריירה ציבורית מרשימה ופורצת דרך עבור נשים ערביות בישראל.      מנהלת היחידה הארצית למעמד   האישה במרכז השלטון   המקומי      (2006-1997)   וחברה בכנסת ה-17 (2009-2006) מטעם מפלגת העבודה, אלה רק חלק מהתפקידים החשובים שמילאה. בתפקידיה הבכירים פעלה למען כלל הציבור בארץ, יהודים וערבים כאחד. עם זאת, עבודתה לטובת האוכלוסייה הערבית –  המקופחת במדינת ישראל –   תפסה מקום חשוב ומיוחד בפעילותה. המחברת ממעיטה לדון בסוגיות שנויות במחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובסִפְרה ובפעילותה שמה את הדגש על הצורך בדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בארץ, תוך כיבוד הדדי של דעותיהם השונות. ואולם, היא מביאה רק את הגרסה הפלסטינית על אירועי 1948,  ובחזונה על עתידה של מדינת ישראל היא אינה נוקבת בשמה.  בסיכום שלי השתדלתי לשקף את גרסת המְחברת [התוספות בסוגריים מרובעים הם שלי]. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד בסוף. 

מאורעות 1948

האֵם  של נאדיה חילו, סלווה מונייר, הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי, ושלא כמקובל ביחס לבנות בזמנה, המשיכה בלימודים תיכוניים. אך היא נאלצה להפסיק את לימודיה  ב-1948, לאחר ידי חוזר על אוטובוס בו הייתה נוסעת מביתה בלוד לבית הספר ביפו, במיוחד לאחר שפגז התפוצץ בקרבת האוטובוס. המחברת מעדיפה לא לומר במפורש את המובן מאליו שהירי היה מצד היהודים (עמ' 10).  אביה של סלווה מונייר, "אבו אליאס" (הסב של המחברת מצד האם), מתוך דאגה לשלום ילדיו, ב"מלחמת 1948" (עמ' 16)  שלח אותם  לבית הדוד ברמאללה; אחר כך הילדים עברו לירושלים המזרחית וסלווה המשיכה בלימודיה בעיר זו. לאחר סיום המלחמה, מדינת ישראל במשך שנתיים לא הרשתה לילדים האלה לחזור להוריהם בלוד. המחברת מתארת בהתרגשות את השמחה שבאיחוד בין ההורים  לילדיהם (ב-1950?), מלוּוה גם בשמחה של שיבה לבית האהוב והמטופח בלוד, שבגינתו עצי פרי.  אחותה של סלווה, מרסל ובני משפחתה, "לא הורשו לחזור לבית בלוד. ביתם נותר סגור וההורים המשיכו לשמור על המפתח" (עמ' 16). למרות כל זאת "לא הייתה בלִבּה [של סלווה] שנאה" (עמ' 16). היא ניסתה להסתגל למציאות החדשה, החלה ללמוד עברית, רצתה להתקדם ולעבוד בהוראה, והיו לה שאיפות בתחום ההשכלה – אך נישואיה המוקדמים  ל-ודיע קדיס מיפו, שינו את תוכניותיה.

משפחת קדיס, בניגוד לרוב תושביה הערבים של יפו, לא עזבה את העיר לאחר כניסת הכוחות היהודיים אליה ב-1948. מתוך אוכלוסייה ערבית של כ-120,000 נותרו ביפו לאחר המלחמה רק כ-3000 ערבים, ואלה שנותרו נצטוו לעזוב את בתיהם ולהתרכז באזור עג'מי. "המשפחות כותרו בגדר ולמעשה חיו בגטו בתוך עירם" (עמ' 17).  לאחר שהוסרה הגדר ומשפחת קדיס הורשתה לחזור לביתה ביפו, היא גילתה לתדהמתה כי שוכנו בו שתי משפחות יהודיות. בזכות מסמכי הטאבו והמפתחות, שכנע "אבו אניס", אביו של ודיע (הסב של נאדיה מצד האב), את המשפחות לעזוב – משפחה אחת עזבה בתמורה לסכום כסף נכבד. יפו השתנתה: בבתי הערבים שוכנו יהודים, חלקם ניצולי שואה. הערבים והיהודים ניסו לשמור על שכנות טובה – אך לערבים, במיוחד המבוגרים, קשה היה להתגבר על הנוסטלגיה.

יפו: ילדות, נעורים ופעילות מקצועית

ביוזמת "אבו אניס", שזכתה  להסכמתו של  "אבו אליאס", נערכה חתונה בכנסייה בלוד בין סלווה (בת ה-16?) ל-ודיע. בגיל 17 ילדה סלווה את בתה הבכורה, ובגיל 19, ב-1953, את נאדיה. בתחילה גר הזוג הצעיר בביתו של "אבו אניס", אחר כך ודיע רכש דירה חדשה בשכונת עג'מי, מול הנמל של יפו, ובהמשך המשפחה התרחבה ועברה לדירה גדולה יותר בשכונה יהודית-ערבית, לא רחוק מעג'מי. האב, ודיע, היה אדם נאור בעל השכלה אקדמאית, עבד כמורה ביפו ובמקביל בעיתון הערבי "אל יום".  האם, סלווה, שאהבתה ללימודים ולהשכלה לא דעכה מעולם, הרבתה לעזור לחמשת ילדיה בהכנת שיעורי הבית.  בתקופת ילדותה של נאדיה, ילדי השכונה, יהודים וערבים, שיחקו אלה עם אלה ללא ייחוס חשיבות לדת וללאום,  ולנאדיה היו חברות יהודיות וערביות כאחת. בחג המולד והפסחא, דאגה האם להכין מתנות ומאכלים גם לשכנים היהודים – וההיפך. באותה תקופה היחסים בין יהודים לערבים ביפו התאפיינו בדו קיום בשלום אמיתי המבוסס על כיבוד הדדי. כיום היחסים האלה נעלמו, והמחברת מייחלת שילדיה, או לפחות נכדיה, יזכו לחיות באותה אווירה תמימה של דו קיום.

האם סלווה נהגה לספר לילדיה על החוויות הקשות של המלחמה ב-1948 בצירוף המסקנה: "במלחמות... אין מנצחים. כולם מפסידים בגוף או בנפש." היה עצב בסיפוריה "אך מעולם לא  היה בהם שמץ של טינה או שנאה" (עמ' 32). נאדיה עצמה התנסתה בחוויית המלחמה לראשונה בגיל 13, בעת מלחמת יוני 1967. בדרכה לבית הספר למבחן "הסקר" (מבחן בסיום בית הספר היסודי),  אותו התכוונה לעבור בהצטיינות ולהמשיך בלימודים בתיכון, נשמעה אזעקה. הבחינה בוטלה. המשך המלחמה לווה באזעקות, ריצות למקלט ופחד. "כולנו התפללנו...שהמלחמה הרעה תסתיים" (עמ' 37).  לאחר סיום המלחמה, הביקורים  לקרובי המשפחה מצד האם בירדן  – שקודם היו נדירים – נערכו כעת בקלות יחסית.  יתרה מזאת, כעת גם קרובי המשפחה מרמאללה יכלו לבקרה ביפו. אחת הדודות שלה נסעה ללוד, כדי לראות את הבית שנטשה ב-1948, אותו הותירה נעול בתקווה לחזור אליו. כאשר ראתה כי במקומו נבנו בניינים רבי קומות, "דמעות החלו לזלוג מעיניה". עם זאת "היא ידעה שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה" (עמ' 39).

את לימודיה התיכוניים עשתה נאדיה בבית ספר קתולי פרטי שנקרא "בית ספר טרה סנטה לבנות" (מכיתה י' למדו בו גם בנים.) כאשר בבית הספר הזה, בהתאם לתוכנית הלימודים הישראלית לימדו כי היהודים באו לארץ שוממה, היא כמובן ידעה שזהו שקר. אף על פי כן היא לא התקוממה נגד תוכנית הלימודים הזו ושיננה אותה, כדי להצליח בבחינה (המחברת הייתה תלמידה מצטיינת) – מה עוד שתודעתה הלאומית עדיין לא הייתה מפותחת (עמ' 41).  בהיותה בכיתה ט', המרד הראשון שהנהיגה בתיכון – שהיה ידוע במשמעתו החמוּרה –  כוּון  לנושא אחר: דרישה לשנות את מועדי הבחינות, כדי שיהיה יותר זמן להתכונן. בתגובה לסירוב ההנהלה להיענות לדרישה, התלמידות סירבו להיכנס לכיתה. בסופו של דבר המאבק הזה הצליח, הִקנה למחברת ביטחון ביכולתה, ולימדה חשיבותה של סולידאריות קבוצתית.

בעת מלחמת אוקטובר 1973 רגשותיה דמו לאלה של  מלחמת יוני 1967: פחד ורצון כי המלחמה תסתיים מהר כדי שאפשר יהיה לחזור לחיים הרגילים. ב-1973(?) התקבלה נאדיה ללימודים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במקצוע בו ראתה שליחות לעזור לזולת: עבודה סוציאלית. היא הייתה הסטודנטית הערבייה היחידה במקצוע הזה באוניברסיטה. המחברת החליטה להצטרף לאגודת הסטודנטים הערבית, כיוון שהאגודה הכללית של הסטודנטים היהודים לא טיפלה בצרכי הציבור הערבי של הסטודנטים. על אף הערכתה הרבה לאביה, היא לא שמעה בעצתו – עליה הוא עוד עתיד היה לחזור בהמשך דרכה –  לפיה עליה להתרחק מפוליטיקה ומהפגנות, כדי לא להסתבך. אביה היה שייך לדור 1948, ולכן "הרכין ראש" (עמ' 58) – בעוד היא ובנותיה שייכות לדור חדש שאינו חושש להיאבק למען זכויותיו.

בשנה השלישית ללימודיה היא הכירה את אכרם חילו, בחור משכיל מכפר ראמה שבגליל, אִתו התחתנה בסיום לימודי התואר הראשון ב-1976(?). הבעל עתיד היה לתמוך  בנאדיה חילו לאורך כל הקריירה השאפתנית והמרהיבה שלה. שתי בנותיה של נאדיה נולדו בשנים הראשונות לנישואיה. אף על פי כן, היא לא ויתרה על עבודה במשרה מלאה כעובדת סוציאלית ביפו. כאן נגלתה לעיניה מצוקתם של תושבי יפו הערבים, כולל ילדים רעבים – מצוקה שנבעה בחלקה מאפליה מצד המדינה ביחס לאוכלוסייתה הערבית. נאדיה חילו הרגישה את האפליה כלפי ערבים על עצמה, כאשר בירח הדבש שלה, לפני העלייה למטוס לטיסה לאילת, נערכה לה ולבעלה, בדיקה ביטחונית קפדנית ומשפילה. לאחר עבודה של כ-9 שנים בלשכת הסעד ביפו (בה התחילה עוד בהיותה סטודנטית), היא התקדמה לתפקיד של קצינת מבחן לנוער במחוז תל אביב, משרה בה עבדה בין השנים       1994-1983. במקביל היא סיימה את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב והייתה אם מסורה מאוד לארבע בנותיה – ב-1984 נולדו לה תאומות. בעת פרסום הספר ב-2013,  שתיים מבנותיה עובדות סוציאליות, אחת משפטנית ואחת פסיכולוגית, כולן נשואות –  והמְחברת סבתא לשלושה נכדים.  לאורך הספר נאדיה חילו חוזרת ומדגישה כי בזכות עבודתה הנמרצת והבלתי נלאית היא הצליחה לשלב בין  טיפוח המשפחה לבין פיתוח קריירה.

ב-1994 ייסדה  נאדיה חילו  את מרכז "הירש" לגיל הרך ביפו, שהוקם בתרומה של נדיב יהודי מלוס אנג'לס. המוסד הזה נועד לשרת אוכלוסייה יהודית וערבית, ולכן בהתמודדות על תפקיד ניהולו, בתחילה רצתה העירייה בעובדת  יהודייה.  ואולם בזכות הישגיה "המעולים" (עמ' 76) של  המחברת במבחן ההתאמה והמיון, הייתה זו היא שהתמנתה לתפקיד. היא התחילה עבודתה במרכז החל מהנחת אבן הפינה וכלה בפיקוח על בנייתו וקליטת צוותי עובדים. המוסד סייע בטיפול באישה ובילדיה מתחילת הריונה ועד שלילדיה מלאו שש שנים, בהעניקו שירותי בריאות וחוגי העשרה בלימודים. ביוזמת המחברת שירותיו של המרכז הלכו והתרחבו וכללו בין היתר בית ספר להורים, שעודד נשים להמשיך בלימודים במקביל לגידול ילדים. לפעמים עובדת ערבייה טיפלה במשפחה יהודית – וההיפך; ילדים יהודים וערבים שיחקו יחדיו – וכך נוצר דו קיום אמיתי בין שתי האוכלוסיות.  נאדיה חילו ניהלה את מרכז "הירש" במשך כעשור עד 2004.

פעילות פוליטית וציבורית

רבה מאוד הייתה התרגשותה ותקוותה של נאדיה חילו כאשר החל תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ב-1993 – ואולם אחר כך נוכחה לדעת כי הדרך לשלום לא תהיה קלה. [היא מתעלמת מפיגועי הטרור נגד היהודים מצד הפלסטינים, שליוו את תהליך אוסלו.] נאדיה חילו שָמחה על ההזדמנויות שנפלו בחלקה לתרום לתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים במיוחד, ולשמש גשר בין יהודים וערבים, בזכות היותה מעורה בחברה יהודית וערבית כאחת. [ב-1995,] ביוזמת שרת הרווחה אורה נמיר, צורפה המחברת כחברה במשלחת הישראלית ל"וועידה לפיתוח חברתי" בקופנהגן. לבקשתה של נמיר, שעמדה בראש המשלחת, ארגנה המחברת פגישה בין השרה הישראלית  לשרה הפלסטינית, אום ג'יהאד, ושימשה מתורגמנית. יחד עם כל משפחתה השתתפה נאדיה חילו בעצרת למען השלום בתל אביב ב-4 בנובמבר 1995, בה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. היא בכתה כשנודע לה על הרצח.

בעקבות רצח רבין, ב-1996 הצטרפה נאדיה חילו למפלגת העבודה, מתוך רצון להמשיך ביעדו של רבין, להביא את השלום. היא נרשמה כמועמדת ברשימת הפריימריז הארצית במרוץ לכנסת – ולא במסגרת המחוז הערבי. נאדיה חילו הסבירה את הצעד הזה כך: כיוון שכל חייה היא נאבקה למען שוויון  מלא בין יהודים לערבים, היא לא רצתה להיבחר לכנסת בזכות היותה ערבייה, אלא בזכות תרומתה וכישוריה ובקולות שני העמים. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגת העבודה בה ערבייה  (או ערבי?) החליטה להתמודד בפריימריז הארציים.  נשים יהודיות לא תמכו בה, בראותן בה מתחרה על המקומות המשוריינים לנשים בייצוג הכללי. בהופעותיה בפני קהלים של ערבים, בדואים ודרוזים הייתה נתקלת בעוינות סמויה או גלויה על כך שבחרה לרוץ לכנסת במקום להסתפק בתפקיד המסורתי של אישה. בכנסים האלה נכחו לרוב גברים בלבד. כדי להקדים תרופה למכת השאלות העוקצניות שהיו מופנות אליה בגלל היותה אישה, בתחילת דבריה נהגה להציג את עצמה כאם מסורה למשפחתה, אשר במקביל פועלת בתחום החברתי. בהופעותיה בפני ציבור יהודי הייתה נשאלת מדי פעם גם כן שאלות עוקצניות אך מסוג אחר, כמו האם היא שרה את ההמנון הלאומי או חוגגת את יום העצמאות. משתמע כי לדעתה אין אלה שאלות ראויות (עמ' 101). בקמפיין שלה היא שמה את הדגש על דו קיום בין ערבים ליהודים, קידום אוכלוסיות חלשות והעצמת נשים. תומכיה נחלקו ל-40% יהודים ו-60% ערבים, והיא נבחרה למקום ה-37 ברשימה לכנסת – אך בבחירות ב-1996 מפלגת העבודה זכתה רק ב-36 מנדטים (בהשוואה ל-44 בכנסת הקודמת ב-1992).

אחר שלא הצליחה להיבחר לכנסת, התחילה נאדיה חילו לעבוד כיועצת לקידום מעמד האישה במרכז השלטון המקומי. בתחילה תחום פעילותה הוגבל לנשים ערביות, אך אחרי שהמקבילה שלה בתפקיד לקידום נשים יהודיות נפטרה – ולאחר היסוס מסוים מצד הממונים עליה – נתמנתה נאדיה חילו כיועצת לקידום כלל הנשים, יהודיות וערביות כאחת.  בתפקידה החדש הייתה פורצת דרך בתור אזרחית ערבייה האחראית גם על אוכלוסייה יהודית. בתקופת פעילותה כיועצת לקידום מעמד האישה בשנים 2006-1997, היא דאגה בין היתר למנות יועצת בתפקיד כזה בכל מועצה מקומית, יהודית וערבית כאחת.

ב-1999 שוב התמודדה נאדיה חילו במרוץ לכנסת בפריימריז  של העבודה, אך בגלל שריונים נדחקה למקום בלתי ריאלי. בתגובה, היא קיבלה את הצעתו של עמיר פרץ, יושב ראש ההסתדרות ומנהיג מפלגת "עם אחד", והצטרפה למפלגתו. בבחירות ב-1999 מפלגת "עם אחד" קיבלה רק שני מנדטים, ונאדיה חילו, שהוצבה על ידי עמיר פרץ במקום השישי ברשימה, שוב נשארה מחוץ לכנסת. ב-2000 מינה פרץ את נאדיה חילו לחברה בהנהגת ההסתדרות, תפקיד בו כיהנה עד 2002 והייתה האישה הערבייה הראשונה בגוף הזה. במעמדה החדש היא נאבקה למען זכויותיהן של נשים ערביות עובדות, במיוחד בתחום השכר; וכמו כן השתתפה בכנסים בינלאומיים בהם הופיעו נציגים גם ממדינות ערב. בכנסים האלה הרגישה נאדיה חילו לא רק שייכות למדינת ישראל, אלא גם לעולם הערבי, מתוך תחושת היותה "חלק מהעם הפלסטיני" (עמ' 108). ביקוריה בארצות הרחוקות חיזקו את אהבתה לעיר מולדתה יפו. "עבורי היא [יפו] המולדת" (עמ' 113).

בסִפרה של נאדיה חילו ישנן התייחסויות קצרות מאוד בלבד לאינתיפאדה השנייה ול"יוזמת ז'נבה". היא מציינת כי ביקורי משלחות בין הצד הישראלי לפלסטיני כמעט ונעצרו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000; וכי היא פעלה לקידום  "יוזמת ז'נבה". ["יוזמת ז'נבה" היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שנוסחה ב-2003 בידי צוותים בלתי רשמיים משני הצדדים בראשות יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו. המחברת מתעלמת מהסדרה הארוכה של מעשי הטרור הרצחניים מצד הפלסטינים נגד יהודים בתקופת האינתיפאדה השנייה, מתגובותיה הצבאיות של ישראל, ומנושא ההתנחלויות.]

לאחר סיום תפקידה בהסתדרות, בשנים 2006-2002 כיהנה נאדיה חילו כסגנית יו"ר נעמת, תפקיד שעד אז לא היה קיים ובו הייתה אחראית על טיפול בנשים יהודיות וערביות כאחת. במשרתה החדשה פעלה לקירוב בין נשים יהודיות וערביות, לקידום ההיכרות בין שני העמים שתעודד אותם לחיות מתוך כבוד הדדי.  כמו כן  ביקרה בכפרי הבדואים הבלתי מוכרים, שָׁם ראתה במו עיניה את התנאים האיומים בהם אימהות צריכות לגדל את תינוקיהן: מגורים בפחונים ללא מים וחשמל. [אין דיון כלשהו בסיבות למצב הזה, אך משתמע כי מדינת ישראל אשמה.]  יצוין כי עד 2004 החזיקה נאדיה חילו בו זמנית בשלושה תפקידים חשובים ומאתגרים: מנהלת מרכז "הירש", מנהלת היחידה למעמד האישה במרכז השלטון המקומי, וסגנית יו"ר נעמת; ועד 2006 המשיכה להחזיק בו זמנית בשני התפקידים האחרונים.

לאחר שמפלגת "עם אחד" הצטרפה למפלגת העבודה ב-2005, החליטה נאדיה חילו שוב לרוץ לכנסת בפריימריז ברשימה הארצית של מפלגת העבודה. כמו ב-1996 היא שוב חרשה את הארץ באינטנסיביות לאורכה ולרוחבה וניהלה קמפיין בקרב יהודים, ערבים, דרוזים ובדואים. לשאלה האם היא שרה את ההמנון הלאומי, ענתה: "ההמנון אינו נותן ביטוי לאני האישי שלי. אני לא מחוברת למילותיו אבל מכבדת תמיד את המעמד בעמידה" (עמ' 122-121). מאידך גיסא, הציבור הערבי והמפלגות הערביות (במיוחד בל"ד) תקפו אותה על חברותה במפלגה יהודית ציונית. על כך השיבה כי היא מייצגת את הדור הערבי הצעיר שמעוניין בשוויון זכויות במיוחד בתחומי החינוך, הדיור והעבודה. כאשר נבחרה במקום ה-15 ברשימה הארצית –  "הייתי באופוריה, ריחפתי בין מציאות לחלום" (עמ' 125).  בבחירות ב-2006 קיבלה מפלגת העבודה 19 מנדטים ונאדיה חילו נכנסה לכנסת. (בתור חברת כנסת ערבייה, קָדמה לה חוסניה ג'בארה ממרצ.)

נאדיה חילו הצטיינה בכושר נאום. לדבריה: "לאורך כל שלוש שנות כהונתי כחברת כנסת מעולם לא קראתי נאום מהדף ותמיד דיברתי באופן שוטף" (עמ' 129-128). בנאומה הראשון דיברה על "מצבם העגום והמופלה לרעה של האזרחים הערבים בישראל" (עמ' 129). במהלך חצי קדנציה של הכנסת היא כיהנה כיושבת ראש הוועדה לזכויות הילד; הייתה חברה בוועדות נוספות של הכנסת ביניהן לקידום הנשים. כמו כן הקימה והנהיגה את השדולה לערים מעורבות כמו יפו, רמלה, לוד, חיפה ועכו. היא ניסתה לקדם את בעיית הדיור לזוגות צעירים ערבים בערים האלה; ואת הצורך ליצור אפליה מתקנת בקבלת עובדים ערבים לעיריות בתפקידים אקדמאים, כמו מנהלי מחלקות ואגפים. בשלוש שנות פעילותה בכנסת הגישה כ-90 הצעות חוק ו-11 מתוכן הפכו לחוקים (עמ' 131). בסוף הקדנציה ב-2009 נבחרה יחד עם שני חברי כנסת אחרים (גדעון סער וזהבה גלאון) כמצטיינת בתחום החקיקה.

בתקופת כהונתה כחברת כנסת, בקיץ 2006 התרחשה מלחמת לבנון השנייה. רוב ימי  המלחמה היא סיירה בצפון המופגז, תוך סיכון עצמי. פעם טיל פגע בסמוך לאוטו שלה ומעוצמת ההדף המכונית התרוממה באוויר. היא ביקרה בעיקר ביישובים הערביים, וראתה במו עיניה כיצד לאזרחים הערבים אין מקלטים להסתתר מפני ירי הטילים. היו מקרים בהן אימהות ערביות בגליל נהרגו יחד עם ילדיהן, ובין ההרוגים היו  גם שני קרובי משפחתה בחיפה.  בדומה להתייחסויותיה למלחמות ב-1967 וב-1973, כך גם ביחס למלחמה ב-2006, נאדיה חילו נמנעת מלנקוט עמדה לגבי מי צודק ומי אשם בהן וחוזרת על מסקנתה כי במלחמה "אין מנצחים. כולם מפסידים" (עמ' 140). [אין אצלה אזכור לחיזבאללה ולכך שטיליו הם שפגעו בערביי ישראל בצפון.] בעקבות המלחמה פעלה נאדיה חילו לשיפור הגנת העורף, במיוחד העורף של האוכלוסייה הערבית.

ב-2008,  על רקע מתיחות ומהומות  בין יהודים לערבים בעכו, נרתמה המחברת להרגעת הרוחות בעיר זו. בהקשר לאירועים האלה, ישנה אצלה התייחסות קצרה ל"מהומות אוקטובר 2000", שפרצו גם ביפו. היו אלה "ימים איומים" שהותירו צלקות (עמ' 143). [מדובר בהפגנות ואירועים אלימים של ערביי ישראל, מתוך הזדהות עם האינתיפאדה השנייה שהחלה בסוף ספטמבר 2000.] לאחר פיזור הכנסת ה-17  ב-2009, התמודדה נאדיה חילו שוב בפריימריז  על מקום בכנסת ה-18. היא לא הצליחה להיכנס מחדש לכנסת מהסיבות הבאות: עליית חשיבות גורם הכסף בפריימריז (כמו לצורך גיוס פעילי שטח), שפגע קשה בדמוקרטיות של הבחירה; שיטת השריוּנים  במפלגה; ומספר מועט של מנדטים שקיבלה מפלגת העבודה.

במהלך הקריירה הפוליטית  הזדמן לנאדיה חילו להיפגש עם אישים חשובים. ב-1996 השתתפה נאדיה חילו בקבלת פנים לנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, בעת נחיתתו בנמל תעופה בן גוריון. כאשר ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, הציגה בפני הנשיא כערבייה המתמודדת בפריימריז במפלגת העבודה, קלינטון הגיב במשפט "אני אצביע עבורך" (עמ' 154). נאדיה חילו  נפגשה בירדן עם שליטה, המלך חוסיין; ובהיותה חברת כנסת נפגשה בירדן  עם יורשו, המלך עבדאללה. היא משבחת את שני המלכים. למחברת משפחה בירדן שמוצאה מפליטי לוד 1948. היא מוסיפה: אין תושב ערבי בישראל שאין לו קרובי משפחה בגדה, בעזה ובארצות ערב, שמוצאם מפליטי 1948. לאור היותה קתולית, נאדיה חילו מתארת בהתרגשות רבה את מפגשיה הקצרים עם האפיפיורים יוחנן פאולוס ה-2 ב-2000, ועם מחליפו בנדיקטוס ה-16  ב-2009, בעת ביקוריהם בארץ.

בחזונה מזכירה נאדיה חילו  פעמים אחדות את השתייכותה ליפו. חלומה    לגבי "המדינה הזאת" [ישראל] (עמ' 164) כולל צדק חברתי, שוויון לנשים בבית ובעבודה, ושוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים. היא חולמת לחיות ב"מדינה [שוב אין אזכור שמה]  שבצדה הקרוב מאוד תשכון מדינה אחרת, מדינה פלשתינית [פלסטינית]" (עמ' 165). היא משתוקקת לשלום ולגבולות פתוחים,  שיאפשרו לה לבקר במדינות ערב השכנות.  

הערות ביקורתיות

בספר טעויות עובדתיות אחדות. לפי הספר היא השתתפה "בסוף שנות השמונים" בוועידה לפיתוח חברתי בקופנהגן, במהלכה נפגשה עם השרה הפלסטינית אום ג'יהאד (עמ' 82-80) – בעוד מפגש כזה התקיים ב-1995, וכמובן אחרי הסכם אוסלו ב-1993 והקמת הרשות הפלסטינית ב-1994. לגרסתה, היא נפגשה עם המלך חוסיין בשנת 2000  (עמ' 148) – אך עובדתית המלך חוסיין נפטר בפברואר 1999. המחברת מונה בין קורבנות האוכלוסייה הערבית הפלסטינית במלחמת לבנון השנייה ב-2006 את שלוש בנותיו של הרופא העזתי, עִז א-דין אבו אלעיש, שנהרגו מפגיעה ישירה של "טיל" בביתו  (עמ' 139). לאמִתו של דבר שלוש הבנות האלה נהרגו בינואר 2009 מפגיעה בשוגג של  פגז טנק ישראלי במבצע "עופרת יצוקה."

מתוך התייחסויותיה הקצרות של המחברת לסכסוך הישראלי-ערבי משתמע כי אין בכוונתה לדון בו לעומק ולרוחב, אלא להתמקד במימד של משפחתה שוחרת השלום, לדבריה. ניתן להסיק כי אין בכוונתה להעלות נושאים טעונים, לפתוח מחדש פצעים ולעורר שנאה בין יהודים וערבים. מטרתה  לעודד כיבוד הדדי ודו קיום בשלום בין יהודים לערבים. היא מקבלת את מדינת ישראל כעובדה קיימת, גם אם לא בהכרח לגיטימית. בתור אזרחית ערבייה במדינה הזו, היא רואה  מחובתה לפעול לטובת האוכלוסייה הערבית בה, למען שוויונה וקידומה כמו בתחומי החינוך, התעסוקה והדיור. בניגוד לרוב חברי הכנסת הערבים וההנהגה הפוליטית של ערביי מדינת ישראל, נאדיה חילו רחוקה מלהתמקד בפעילותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם, משתמע, אינה נגועה בשנאה כלפי מדינת ישראל. היא בחרה לייצג אותו חלק נכבד באוכלוסייה הערבית בארץ – לוֹ כמעט ואין ייצוג בקרב חברי הכנסת הערבים –  אשר אכן מעוניין בראש וראשונה בשיפור בחיי היומיום שלו  ובמצבו הכלכלי-חברתי, בשוויון, ובשלום שבהכרח יקדם אותו בכל התחומים. סִפְרה של נאדיה חילו מבטא מסר של אנושיות ושלום.

אף על פי כן, אין להתעלם מגרסתה החד צדדית לסכסוך הישראלי-ערבי. מגרסתה נוצר הרושם כי הצד הפלסטיני בסכסוך ב-1948 היה שוחר שלום, חלקו עזב את מולדתו בעת המלחמה באופן זמני, עד יעבור הזעם, וחלקו גורש מאדמתו ומולדתו על לא עוול בכפו. לגרסתה, מתוך כ-120,000 תושבי יפו הערבים לפני המלחמה ב-1948, נותרו בה לאחר המלחמה רק כ-3000. הפליטים שעזבו את ארצם, ככלל, לא הורשו לחזור למדינת ישראל.

הנתונים הסטטיסטיים שמביאה נאדיה חילו על יפו, ללא ציון מקור, אינם מדויקים, בלשון המעטה.  לפי ערך יפו בוויקיפדיה בערבית –   אשר מאמצת את הגרסה הערבית הפלסטינית ביחס למלחמת 1948 –   מספר תושבי יפו הערבים ב-1948 לפני המלחמה היה כ-70,000 (הנתון הזה תואם בערך גם את נתוני המנדט הבריטי).* עם זאת, הוויקיפדיה בערבית טוענת  כי מספר תושבי יפו הערבים, יחד עם התושבים הערבים שנכנסו אליה מהערים והכפרים הסמוכים בעת המלחמה ב-1948, הגיע ל-120,000. המספר הזה בעייתי מהסיבות הבאות. (1) הוא מובא ללא ציון מקור; (2) סביר להניח כי הוא מוּטה כלפי מעלה; (3) הוא אינו מופיע במקורות בלתי תלויים (לפחות לכאורה, כמו בוויקיפדיה  באנגלית); (4) באנדרלמוסיה של מעשי האיבה ספק אם ניתן היה לערוך מפקד אוכלוסין. עוד יצוין כי מספר תושבי יפו הערבים שנותרו בה אחרי מלחמת 1948, גם לפי הוויקיפדיה בערבית, הוא כ-4,000 – ולא כ-3,000.  

המחברת מתעלמת מכך שההנהגה הפוליטית של ערביי פלסטין התנגדה נחרצות להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל/פלסטין (שהוקמה בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947), הייתה שותפה למאמץ הצבאי הכלל ערבי להשמידה, וגם האוכלוסייה הערבית בארץ ברובה הייתה שותפה למטרה זו. תושביה הערבים של  יפו השתתפו במאמץ המלחמה (קדמו לכך פרעות ביהודי יפו ב-1921 וב-1936).  היישובים היהודיים המעטים אותם הצליח לכבוש הצד הערבי ב-1948, כמו הרובע היהודי בירושלים העתיקה ויישובי גוש עציון, תושביהם נטבחו או גורשו, מבניהם הוחרבו, ולא הותר בהם להתגורר אפילו ליהודי אחד. הם נותרו "מטוהרים" לגמרי מיהודים (לפי המונח הנאצי (Judenrein  עד למלחמת  יוני 1967. גורל דומה ציפה לכלל היישוב היהודי ב-1948, לוּ הצד הערבי היה מנצח במלחמה. משתמע כי המחברת תומכת במוסריות זכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל,  למרות שאינה דוגלת בהכרח במימושה – וזאת תוך התעלמות מכך כי הצפתה של מדינת ישראל באוכלוסייה עוינת השואפת להשמידה הייתה מביאה עליה כליה.

בעוד הזרם העיקרי בתנועה הציונית מאז החרפת הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1948-1947  ועד עצם היום הזה, ככלל, היה מוכן להסתפק בהקמת מדינתו הלאומית בחלק מארץ ישראל – הזרם העיקרי בתנועה הערבית הפלסטינית בתקופה המקבילה  שלל את לגיטימיות התנועה הלאומית היהודית ודגל בהקמת מדינתו על כל שטחה של פלסטין. גם היום ב-2014, מנהיגים פלסטינים בולטים בתחומי ישראל ומחוצה לה, המייצגים ציבור גדול בעמם, דוגלים בגלוי בחיסולה של מדינת ישראל בכל האמצעים, כולל צבאיים. בה בעת,  אף המתונים שבמנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית אינם מסתפקים בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, נקייה מיהודים. בשלילתם הנחרצת להכיר בישראל כמדינה יהודית ובאמצעות אי ויתור על זכות השיבה של פליטי  1948  לתחומי מדינת ישראל, הם לא נואשו ממטרתם  לשנות את זהותה הלאומית.  

בדומה למתונים שבמתונים בקרב האישים הפוליטיים הפלסטינים,  נאדיה חילו אינה מוכנה לקבל בצורה ברורה את הזיקה בין העם היהודי למולדתו – ישראל (הקיצונים דוחים זיקה כזו על הסף).  לדעתי,  אין צורך להיות יהודי, כדי להזדהות עם כמיהתו בת אלפיים השנים של העם היהודי למולדתו ההיסטורית כפי שמובעת בהמנון "התקווה" – המנון כלפיו נוקטת המחברת בעמדה מתחמקת.  (בדומה לכך, אין צורך להשתייך לעם הערבי הפלסטינאי, כדי להזדהות עם תביעתו להקים מדינה משלו. סביר להניח כי תביעה זו אף הייתה זוכה לרוב מוצק בקרב יהודי ישראל, לוּ המדינה הערבית הפלסטינאית הייתה שוחרת שלום, מוותרת על זכות השיבה לתחומי ישראל, ומכירה בזכותה של ישראל, כמדינה יהודית, להתקיים לצדה.) כיוון ששמה של המדינה בה חיה המחברת  הוא שם יהודי מובהק המבטא את הקשר בין העם היהודי לארצו – ישראל –  הרי ניכר כי יש לה בעיה עם השם הזה. היא מרבה להדגיש את השתייכותה ליפו שהיא מולדתה, ובמקרים נדירים, כמו בהקשר לייצוגה את המדינה בכנסים בינלאומיים, מציינת את השתייכותה הן למדינת ישראל והן לעם הפלסטינאי ולעולם הערבי. 

בחזונה לעתיד נאדיה חילו שוב מזכירה את זיקתה העמוקה ליפו, את הצורך בקיומה של מדינה פלסטינית, אך נמנעת מלנקוב במפורש בשמה של ישראל. סביר להניח – ואשמח אם אני טועה –   כי אכן חזונה הוא לחיות במדינה שההמנון שלה כבר לא יהיה "התקווה",  זהותה כבר לא תהיה יהודית ושמה לא יהיה ישראל. עוד ניתן להניח כי המחברת מייחלת כי בדרך זו או אחרת –  כמו מימוש חלקי של זכות השיבה, איחוד משפחות וגבולות פתוחים – זהותה היהודית של המדינה תשתנה. נאדיה חילו, אשר השכם והערב מטיפה לשוויון, טחו עיניה מֵרְאות כי במרחב הגיאוגרפי הענקי בו מתקיימות עשרות מדינות ערביות, גם העם היהודי, ככל העמים, זכאי להקים את מדינתו הלאומית הקטנה במולדתו ההיסטורית.  זוהי מולדתו ההיסטורית של העם היהודי אליה הוא שב בדרכי שלום, מתוך שאיפה אידיאליסטית לפתחה למען כל תושביה, ורק אחרי שנתקל בשנאה תהומית מלווה במעשי טבח,  אחז בנשק. לא העם היהודי הוא שכבש ארץ זרה בחרב האסלאם, וגם לא כבשה בנוסח מסעי הצלב.

* לפי ערך יפו בוויקיפדיה בערבית, בעיר ב-1945 התגוררו 94,310 תושבים, מהם 28,000 יהודים. המספר 70,000 מובא באותו המקור בהסתמך על עיתון "הארץ" 11.6.1948 – בלי ניסיון לערער עליו. לפי נתוני המנדט הבריטי, התגוררו  ביפו ב-1945 101,580 תושבים, מהם 30,820 יהודים (ערך יפו, ויקיפדיה באנגלית).