שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011.) [סיכום ספר]

שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011.) 199 עמ'  כולל מפתח שמות  [סיכום ספר]

 

גרסתו של אורי שגיא, אלוף במילואים וראש צוות המשא ומתן בין ישראל לסוריה  בין השנים 2000-1999, בתקופת ממשלתו של אהוד ברק, על שיחות השלום בין שתי המדינות. המחבר מפרט את חלקו במו"מ החשאי בין ישראל לסוריה ב-1999, ומאשים את אהוד ברק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית להגיע  להסדר שלום עם הסורים בשיחות שפרדסטאון (ארה"ב)  בינואר 2000. כמו כן פורס אורי שגיא את משנתו בדבר החשיבות הקיומית לישראל  בשלום עם סוריה והפלסטינים. הסיכום משקף את עמדת המחבר. את עמדתי שלי, תוספות והבהרות אני מביא בסוגרים מרובעים, או כאשר אני מציין במפורש כי זו דעתי. את מרבית ביקורתי על התזה של המחבר אני מרכז בפרק נפרד בסוף הסקירה הזו.

אורי שגיא נולד ב-1943 בכפר ביאליק, בן למשפחת איכרים בגליל המושרשת בארץ. בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהחלה ב-5 ביוני 1967, שירת שגיא מול הגזרה הסורית ונפצע;  במלחמת ששת הימים  פיקד על פלוגה בגולני, אשר השתתפה בכיבוש רמת הגולן; ובהמשך, בתקופת שירותו בגולן נפצע פעמים אחדות.  ב-1983 הועלה לדרגת אלוף. בין השנים 1995-1991 היה ראש אגף מודיעין בצה"ל  (אמ"ן) והיה פעיל במו"מ עם סוריה ועם אש"ף.

להלן גרסתו של שגיא על מה שמכונה "פיקדון (deposit) של רבין". באוגוסט 1993 ראש הממשלה, יצחק רבין, הפקיד בידי מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, הבטחה לפיה, אם תסכים סוריה לתנאי ישראל לשלום – כמו בנושאי המים והנורמליזציה – תיסוג ישראל לקו ה-4 ביוני 1967, כלומר קו הגבול לפני מלחמת ששת הימים. רבין לא שם לב כי הקו לא סומן בזמנו והיה שנוי במחלוקת בין ישראל לסוריה. נוסף לכך, כבר באותו החודש, באוגוסט, בניגוד לבקשתו של רבין, גילה כריסטופר את קיום הפיקדון לנשיא סוריה, חאפז אל-אסד. אסד לא מיהר להגיב על הצעתו הנדיבה של רבין כלפיו, וכתוצאה מכך בחר רבין לא להמתין לאסד ולחתום על הסכם אוסלו עם הפלסטינים.

המו"מ  החשאי בתקופת ממשלת ברק ב-1999

כאמור, שגיא הכיר את סוגיית  המו"מ בין ישראל לסוריה עוד מתקופת כהונתו כראש אמ"ן. כבר אז גיבש את תפישתו האסטרטגית לפיה  יש לשאוף להשיג תחילה הסדר בערוץ הסורי,  ולא הפלסטיני. זאת כיוון ששלום עם סוריה – בתמורה לנסיגה מרמת הגולן –  יְשַנֶה את מצבה  המדיני-צבאי של ישראל באזור, יביא בעקבותיו שלום עם לבנון ונסיגה ישראלית משטחה  (עמ' 24-22). [יש לזכור כי באותה תקופה סוריה שלטה למעשה על מהלכיה החשובים של ממשלת לבנון ותמכה בארגון הצבאי חיזבאללה. לכן, העריך המחבר, כי לאחר הסדר עם סוריה ובעזרת השפעתה החיובית של דמשק על ממשלת לבנון,  תוכל ישראל להגיע להסדר גם עם לבנון שיבטיח את גבולה הצפוני. ביתר פירוט, ישראל תיסוג מרצועת הביטחון בתוך שטחה של לבנון, בה החזיקה ישראל מאז 1982 ובה חיילי צה"ל היו נתונים להתקפות מצד החיזבאללה – בתמורה להסדר מדיני-ביטחוני עם ממשלת לבנון, שיביא להפסקת ירי ופיגועים מתחומה.] כמו כן הוצאתה של סוריה ממעגל העימות עם ישראל תחליש את כוח מיקוחם של הפלסטינים [במיוחד תפגע בעוצמתם של הארגונים  הקיצוניים שלהם, שנהנו מתמיכתה של דמשק והם החמאס והג'יהאד]. בכך תקל על ישראל להשיג הסדר עם הפלסטינים בנושאים שהם באמת "סלע קיומנו" (עמ' 187). נוסף לכך, שלום עם סוריה יחליש את קשריה של דמשק עם טהראן.

שגיא, אשר שפך את דמו במלוא מובן המילה בכיבוש רמת הגולן ובהגנה עליה, מביא את מיטב הנימוקים של אלה המתנגדים לנסיגה מן הגולן ועיקרם. ישראל שילמה מחיר יקר בכיבוש הרמה ביוני 1967 ופעם נוספת באוקטובר 1973; הסורים פתחו במלחמות נגד ישראל, הפסידו בהן ולכן עליהם לשלם את המחיר; מבחינה ביטחונית, שובם של הסורים לרמת הגולן יאפשר להם לאיים מגובה הרמה על היישובים והצבא הישראלי שמתחתם; חזרה לגבול ה-4 ביוני עלולה לתת לסורים שליטה על מקורות המים של ישראל כמו הירדן, ואף שותפות מסוימת במי כנרת; ויתור על נכס אסטרטגי יקר בדמות רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר בדמות הסכם שלום –  שבמקרה הטוב יהיה לא יותר משלום קר בנוסח השלום עם מצרים – הוא הימור מסוכן. כנגד הטענות האלה פורס שגיא את משנתו המדינית-ביטחונית לפיה המשך קיומה של מדינת ישראל לא נקבע רק לאור חשיבותם האסטרטגית של השטחים בהם היא מחזיקה, אלא על בסיס מרכיבים לא פחות חשובים, כמו קביעת גבולות הקבע שלה כגבולות מוסכמים ומוכרים במישור הבינלאומי. לדברי שגיא,  המשך קיומה של מדינת ישראל לא יכול להישען רק על כוחה הצבאי, אלא מחייב גם מרכיב מדיני. לכן, ממשיך שגיא, בתמורה להסכם שיבטיח בצורה סבירה את האינטרסים של ישראל בתחומי הגבולות, המים, והביטחון,  עליה לסגת מן הרמה.     

עוד לפני היבחרותו של אהוד ברק לראש ממשלה, ב-1999 הושג סיכום ביו ברק לשגיא לפיו, אם ברק אכן ייבחר לתפקיד הזה, יעמוד שגיא בראש הצוות שיוביל את התהליך המדיני עם סוריה. לאור זאת, שגיא עוד לפני המינוי העמיק את ידיעותיו בנושא הסורי באמצעות לימוד המסמכים, בהם הסכם הגבול משנת 1923 בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה שבשלטון צרפת. המחבר גם ערך סיורים נרחבים בשטח להכרת תוואי הגבול. הסורים, מצדם, טענו כי אינם מכירים בהסכם מ-1923, כיוון שנערך על ידי מעצמות קולוניאליות, בזמן שסוריה לא הייתה עצמאית. במלחמת העצמאות ב-1948 השתלטו הסורים על כ-65 קמ"ר ממערב ומדרום לגבול הבינלאומי של 1923. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה משנת 1949 השטחים עליהם השתלטו הסורים הוגדרו כמפורזים, כלומר נאסרה הימצאותם של כוחות צבא בהם.  ואולם, עד מלחמת ששת הימים, התנהל סכסוך מתמיד בין ישראל לסוריה על השליטה באזור המפורז, כאשר ערב המלחמה שלטה ישראל למעשה על כשני שלישים מן האזור הזה. מאז חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה  בתחילת שנות ה-90 דרשו הסורים בתקיפות את חזרתה של ישראל לקו הגבול של ה-4 ביוני 1967, קרי הגבול ערב מלחמת ששת הימים. פירושה של דרישה זו, מנקודת ראות סורית, הייתה שליטה על כל האזור המפורז [הדגשה שלי], על אף שערב מלחמת יוני 1967 שלטו הסורים רק על כשליש ממנו. עקב הסכסוך המתמיד בין ישראל לסוריה על האזור המפורז,  הקווים שהפרידו בין שטחי השליטה הישראלית והסורית באזור הזה מעולם לא סומנו ומעולם לא הוכרו על ידי שום גורם בינלאומי (עמ' 58).

לאחר הקמתה של ממשלת ברק בקיץ 1999 והתמנותו של שגיא לראשות המו"מ עם סוריה, במשך כל תקופת מינויו בין השנים 2000-1999, המשיך שגיא ללמוד ביסודיות את סוגיות המו"מ, תוך היעזרות במיטב המומחים מהאקדמיה והצבא. ביוזמתו הוקמו ועדות לנושאים הבאים והם הגבול, המים, הביטחון והנורמליזציה. ההכנות כללו גם הרצאות של מלומדים בתחומים כמו  המנטאליות הערבית בכלל והסורית בפרט; הפסיכולוגיה של נשיאה של סוריה, חאפז אל-אסד, תוך לקיחת בחשבון את ההידרדרות במצב בריאותו. במהלך ההכנות למד צוות המשא ומתן הישראלי מפי מומחים, כי לפי האסלאם אין לעשות שלום עם כופרים – אלא רק הפסקת אש שלא תעלה על עשר שנים ורק במצב של אין ברירה. כמו כן למד כי למוסלמים דעה שלילית על היהודים, ואף שלילית מזו על הישראלים, וכי האסלאם רואה ביהודים דת ולא לאום. מכאן הסיק שגיא את המסקנה, כי גם אם אסד יחתום על הסכם שלום עם ישראל, בהצדיקו אותו בשיקולים פרגמאטיים, הרי ישראל תישאר בעיניו אויב (עמ' 84).

כבר בפתיחת המו"מ עם הסורים הגיע שגיא למסקנה, כי הבעיות העיקריות בין שתי המדינות הן הגבולות והמים – ולא הסדרי הביטחון והנורמליזציה. משתמע, כי עיקר מאמציו של שגיא התרכזו במציאת פתרון מוסכם לשאלת הגבול ולכן התמקד בחקר תוואי הגבול של ה-4 ביוני, שכלל עיון בחומר ארכיוני של משקיפי האו"ם ובמפות שלל סוריות. בתקופת פעילותו כראש הצוות למו"מ עם סוריה, עת שמר על קשר הדוק עם ברק,  התרשם שגיא מידיעותיו הרחבות של ברק, מבקיאותו בפרטים ומתפיסתו המהירה. כביטוי ליחסו הרציני של ברק לשיחות על הגולן, הקים ברק כבר בתחילת המו"מ מִנהלה, שתיערך למקרה של פינוי. היא עבדה "בתנאי סודיות ומידור מלאים" (עמ' 109).

באוגוסט 1999, בהתאם להוראתו של ברק, יצא שגיא לפגישה חשאית בשווייץ עם נציג סורי, ריאד דאודי. האיש היה משפטן, אשר השתתף במו"מ בין ישראל לסוריה בעבר, אך בעת השיחות בשווייץ כבר לא היה פקיד ממשלתי, אלא איש עסקים פרטי. [מעמדו הבלתי רשמי של דאודי נועד כנראה לאפשר למשטרו של אסד להכחיש את קיום השיחות, אם ימצא לנכון.] בשיחות השתתף המתווך האמריקאי, דניס רוס (Dennis Ross). ברק הורה לשגיא כי בנוסח לחידוש המו"מ לא יוזכר קו ה-4 ביוני. לכן, כאשר שאל דאודי את שגיא את שאלת המפתח מנקודת ראותם של הסורים והיא, האם הפיקדון של רבין בתוקף, תשובתו המתחמקת של שגיא הייתה "שישראל לא מבקשת את הפיקדון בחזרה" (עמ' 45). התשובה לא סיפקה את הצד הסורי. אף על פי כן, הוסכם על עקרונות המו"מ והתרשמותו של שגיא מהשיחות הייתה חיובית.

באמצע ספטמבר קיים שגיא מפגש חשאי שני עם ריאד דאודי בהשתתפות דניס רוס, הפעם בוושינגטון. רק לאחר צאתו למפגש, עלה בידי שגיא לשכנע את ברק לאפשר לו לברר אצל הסורים מה הגדרתם לקו ה-4 ביוני (עמ' 53). בשיחות הפתיע שגיא את הצד הסורי, בהציגו מפת שלל סורית ובהוכיחו באמצעותה כי רוב המוצבים הסוריים היו בתוך שטחם, דהינו מזרחית לגבול הבינלאומי של 1923 – ולא על קו ה-4 ביוני. מכאן, המשיך שגיא בשיחתו עם דאודי, אם ברצונם של הסורים לחזור לקו ה-4 ביוני במקום לגבול הבינלאומי, אזי הם מפסידים שטח! (זאת, לטענת שגיא, בניגוד למיתוס שהיה מקובל בישראל, בסוריה ובארה"ב.) בשלב זה העלו הסורים טענות בדבר בעלותם על קרקעות באזור המפורז, ואולם שגיא התכונן לטענות האלה מראש, בהציגו מסמכים בדבר העברת קרקעות אלה לבעלות יהודית. כדי להמחיש לסורים את האבסורדיות של טענתם לפיה הגבול באזור המפורז ייקבע על פי מסמכי בעלות על קרקעות, הציג שגיא מסמכים בדבר בעלות יהודית על קרקעות בסוריה עצמה. בעקבות זאת אמר דאודי כי יש להגיע להסכמה לגבי קו ה-4 ביוני לפי הקריטריונים הבאים: האם הוא מייצג את קו המוצבים, שטחי עיבוד חקלאיים, בעלות על הקרקע, הימנעות מכניסה וכיוצא באלה (עמ' 61-59).

לכאורה בזכות הכנותיו היסודיות למו"מ והכרתו היטב את השטח, הצליח שגיא להדהים ולהביך את הנציג הסורי. אך יש לזכור, כי לדברי שגיא עצמו שהובאו לעיל, ההגדרה הסורית לקו ה-4 ביוני הייתה שליטתם בכל האזור המפורז, בהתאם לקווי שביתת הנשק של 1949. לכן, להערכתי, לתחכומו ולהברקותיו של שגיא ספק אם היה ערך מעשי רב – מה עוד שדוּבר עדיין בשלב התחלתי של השיחות,  ועמדותיו של דאודי לא חייבו בשום פנים ואופן את הדרג הבכיר הסורי. כפי שנראה בהמשך, הסורים היו מוכנים מעט מאוד אם בכלל להתגמש בשאלת פירושם לקו ה-4 ביוני.  (כמו כן, לדברי שגיא עצמו, בשיחות עם נציגים ישראלים בטורקיה ב-2008, בתקופת שלטונו של בשאר אסד בסוריה וממשלת אהוד אולמרט בישראל,  דאודי פירש את קו ה-4 ביוני כשליטה סורית באזור המפורז. [עמ' 62]).

בהתאם להסכם הגבול הבינלאומי מ-1923 והסכם שביתת הנשק מ-1949 כל אגם הכנרת היה בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית ואחר כך של מדינת ישראל. עם זאת, קו הגבול בצפון מזרחה של כנרת הותיר לישראל רצועת חוף של 10 מטרים בלבד מקו המים, במצב בו הכנרת מלאה אופטימאלית (208.9-  מ' מתחת לפני הים). [אף על פי כן, בשנים 1967-1949 לא יכלה ישראל להחיל את ריבונותה על הרצועה הצרה הזו והיא הייתה למעשה בשליטה סורית.] דאודי נטה להסכים לכך שרוחב הרצועה שבידי ישראל עשוי לגדול, כאשר הכנרת אינה מלאה בגובה המקסימאלי. שגיא מוסיף, כי לפי פרשנות נוספת של הגבול, מיקומו אמור להשתנות בהתאם לגובה מפלס המים בכנרת, ואם המפלס ירד, רצועת ה-10 מ' תזוז מערבה. [כפי שנראה בהמשך, הסורים נטו לתמוך  בפרשנות הנוספת הזו.] עד ה-4 ביוני 1967  שכנו חמישה כפרים סוריים בצפון מזרחה של הכנרת, ובהתאם ל"הסכם השכנות הטובה" האנגלו-צרפתי מ-1926 הותר לכפרים האלה להשתמש במי כנרת ולדוג בה. ישראל הייתה מוכנה לאפשר להשתמש בכנרת לכפרים הסוריים, אם תושביהם יחזרו. עד כאן גרסת שגיא בנושא המים (עמ' 62-61).  

רוס התרגש על כך שבשיחות וושינגטון לראשונה נערך דיוני מקצועי ורציני על קו ה-4 ביוני – בניגוד לשנים הקודמות בהן עסקו ב"שטויות" ("bullshit") , כדברי רוס. בשאלת נרמול היחסים התרשם שגיא, כי הסורים יהיו מוכנים לנורמליזציה מוקטנת, בנוסח מצרים. בנוכחות ישראלית בולטת, כמו בתחום הכלכלי, ראו הסורים סכנה להשתלטות  כלכלית, וגם כגורם שינוצל על ידי מתנגדי השלום בסוריה לפגיעה ביציבות המשטר (עמ' 64). בנושא לבנון אמר שגיא, שבמקרה של שלום, תכיר ישראל בזכויות סוריות בלבנון – אך בהיעדר שלום תיסוג ישראל מלבנון באופן חד צדדי. דאודי מצדו הבטיח במונחים כלליים כי במצב של שלום יימצֵא פתרון משביע רצון לבעיית לבנון [נסיגה ישראלית בהסכם מארץ זו] ולארגונים הפלסטיניים [הקיצוניים, כמו החמאס והג'יאהד] (68-67).

המו"מ הרשמי  דצמבר 1999 – מארס 2000

השלב הגלוי והרשמי בשיחות בין ישראל לסוריה נפתח  בטקס נאומים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון באמצע דצמבר 1999 ונמשך ימים אחדים בבלייר האוס, מקום ההארחה הרשמי של נשיא ארה"ב, הנמצא בסמוך לבית הלבן. השיחות נערכו בחסות נשיא ארה"ב, ביל קלינטון. האישים המרכזיים מהצד הישראלי בשיחות היו אהוד ברק; שר החוץ, דוד לוי; ראש לשכתו של ברק, דני יתום; ואורי שגיא; ומהצד הסורי – שר החוץ,  פארוק א-שַרַע (فاروق الشرع), והיועץ המשפטי ריאד דאודי. לטענת שגיא, אסד לא הגיע לפסגה, בגלל מחלתו (עמ' 113). במקום אחר בספרו ובסתירה לטענתו המפוקפקת הזו מודה שגיא, כי אסד לא היה מוכן לפגוש את ברק במקום ניטראלי, כמו ז'נבה, לא כל שכן לבוא לירושלים (כפי שעשה נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1977), כדי "לשבור את הקרח", כיוון שהדבר לא תאם את אישיותו (עמ' 151). להערכתי, אסד לא היה מוכן לפגוש את ברק כל  עוד לא השיג את דרישותיו המהותיות.

בטקס הפתיחה  נשא א-שרע נאום אנטי ישראלי מיליטנטי. טעות נוספת של הסורים, לדברי שגיא, הייתה סירובם ללחוץ ידיים עם המשלחת הישראלית. לעומת זאת, במפגש  הסגור של שלוש המשלחות – האמריקאית, הישראלית והסורית –  נאומו של ש-שרע היה מתון יחסית. בשיחות בבלייר האוס הדגיש א-שַרַע, באוזני ברק, כי הדבר החשוב ביותר לסורים הוא חזרתה של ישראל לקו ה-4 ביוני. הוא אף נטה לגלות גמישות, בהוסיפו, כי כיוון "שיש מחלוקת מה בדיוק הקו הזה... אני מציע שניתן לאנשי מקצוע לקבוע  מה זה ואיפה זה קו הארבעה ביוני" (ציטוט דברי א-שרע) (עמ' 63). ברק, מצדו, החמיא בשיחות הסגורות הן לא-שרע והן לאסד. להערכת שגיא, גם בהתחשב  ברצונו העז של ברק להגיע לשלום, הרי מחמאותיו לאסד היו מופרזות ומלאכותיות (עמ' 115-114). הפסגה הייתה קצרה ונועדה להגיע להסכמה על נושאי השיחות לסדר היום והמנגנון של המו"מ למִפְגש הבא.  

ועידת שפרדסטאון (Shepherdstown) (מערב וירג'יניה, ארה"ב) התקיימה בתחילת ינואר 2000. משתתפיה העיקריים היו ביל קלינטון, מזכירת המדינה, מדלין אולברייט, המתווך דניס רוס; פארוק א-שַרַע ואהוד ברק. שלוש המשלחות כללו צוותים מקצועיים ובתקן הזה, אורי שגיא. בסמוך לפני הנסיעה לשפרדסטאון ביקש שגיא מברק לא לנסוע לשם, אלא לאפשר לצוותים המקצועיים לעבוד שם במקומו, ורק במקרה של התקדמות יוכל ברק להצטרף אליהם. ברק לא שעה לעצתו, אולי מתוך רצון לדלג על שלבים, לפי הערכת שגיא. בשיחות הקודמות בין ישראל לסוריה, בבלייר האוס, הוסכם כי במפגש שפרדסטאון ידונו בארבעה נושאים והם קו הגבול בין שתי המדינות שהיה קיים ב-4 ביוני 1967, סוגיית המים, היחסים בין שתי המדינות, והסדרי ביטחון. לעומת זאת, ברק היה מוכן לדון בשפרדסטאון למעשה בהסדרי ביטחון ובנורמליזציה בלבד – ורק בסיום הוועידה התכנסו  ועדת הגבולות וּועדת המים  למפגש אחד בלבד, בלי להשיג התקדמות מהותית. לדעת שגיא, ההתעקשות הזו של ברק, "בניגוד לכל הסיכומים", להתחמק מלדון בסוגיה המרכזית בעיני הסורים והיא הנסיגה לגבולות ה-4 ביוני, הכשילה את הוועידה (עמ' 121). א-שרע מצדו אישר בשפרדסטאון את הדברים ששמע שגיא מדאודי במפגש החשאי, לפיהם לאחר ההסכמה על עיקרון הנסיגה לקו ה-4 ביוני, תסכים סוריה כי הצדדים ישרטטו קו זה, כולל הכרה בריבונות ישראלית על מי כנרת (עמ' 121).

בסיום השיחות האשים א-שרע את ברק שהוא הפר את הבטחותיו, שיטה בסורים והונה אותם. הנשיא קלינטון אישר בגלוי את גרסת א-שרע, והמחבר ידע כי א-שרע לא טעה (עמ' 14-13). כמו כן, מאשים המחבר את ברק כי הוא ניהל בשפרדסטאון את המו"מ כמעט לבדו, ללא התייעצות ושיתוף הצוות הישראלי. שגיא דוחה את הגרסה לפיה ברק ניסה בכוונה להכשיל את השיחות, כדי להצדיק את המשך הישארותה של ישראל על רמת הגולן. לדעתו, ברק היה נלהב להגיע להסדר עם הסורים, אך ברגע האחרון נרתע לקבל את ההחלטה הקשה לסגת מן הרמה (עמ' 19-18). רתיעתו של ברק נבעה גם מחשש מהתגובה השלילית הבוטה של דעת הקהל  בארץ לירידה מן הגולן (עמ' 121). שגיא עצמו, מאז תחילת המו"מ עם הסורים היה נתון ללחצים כבדים מצד חלק ממתיישבי הרמה וממתיישבי יהודה ושומרון – כולל איומים על חייו – לא להסכים לרדת מהגולן. קשה במיוחד בעיניו הייתה ביקורת מצד חבריו לנשק אותם הוקיר, אשר כעת נתקו אתו את הקשר וקראו לו בוגד. ואולם שגיא לא נכנע ללחצים. בהמשך ספרו מוכן שגיא להקל במידת אחריותו של ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון. שגיא מודה כי בין הסיבות לכישלון המפגש היה חוסר האיזון בדרג בין הצד הישראלי לסורי. בצד הישראלי נכח ברק, בתור המכריע העליון, בעוד המכריע העליון בצד הסורי, אסד, לא נכח בוועידה (עמ' 180).  

לאחר כישלון השיחות בשפרדסטאון, צוות מומחים בראשות שגיא גיבש תוכנית מפורטת להסדר עם הסורים בשאלת הגבולות והמים. התוכנית, כדי לרצות את הסורים הכירה בעיקרון הנסיגה לקו ה-4 ביוני 1967, אך למעשה כללה חילופי שטחים בגודל שווה של כ-12,000 דונם לאורך קו הגבול הבינלאומי של 1923 (עמ' 152). כדי לרצות את דעת הקהל בישראל, בהתאם לתוכנית הזו "כל מעיינות המים בדופן ההר במערב רמת הגולן יהיו בשטחנו, וכמובן הריבונות והשליטה על נהר הירדן ואגם הכנרת" (עמ' 153). כמו כן, לפני התוכנית, רוב המים מרמת הגולן ימשיכו להגיע לכנרת, ועל כן ההתיישבות המחודשת של הסורים ברמת הגולן תוגבל (עמ' 154).

מטרתו של שגיא הייתה בשלב ראשון לשכנע את ברק לקבל את תוכניתו להסדר, אחר כך לדאוג כי הצד הישראלי ישכנע  האמריקאים לאמצה, ולבסוף האמריקאים יציגו את התוכנית כשלהם לסורים, כדי להקל להשיג את הסכמתם. ואכן,  ברק קיבל בעיקרה את התוכנית ואף ייחס אותה לעצמו; ארה"ב "אימצה את התוכנית כמעט כמות שהיא, עם כמה תיקונים והערות צנועים, אבל לא הצליחה לשווק אותה לסורים לפני מפגש ז'נבה" (עמ' 164). כלומר, לפני פגישת הפסגה בין קלינטון לאסד בז'נבה, שהתקיימה ב-26 במארס 2000, לא נפגש אסד עם אף גורם אמריקאי הבקיא בתוכנית, כדי להכינו לקראתה. יתרה מזו. בתחילת הפסגה דיבר קלינטון בצורה מעורפלת על הסכמתה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני ומייד הוסיף  את הצורך בעשיית ויתורים הדדיים. לדעת שגיא היה על קלינטון להדגיש את הסכמתה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני, את הבונוסים בהם תזכה סוריה בעקבות ההסכם, ורק בסוף לציין כי לא ברור היכן עובר הקו של ה-4 ביוני וכאילו לנסות להתייעץ עם אסד בנושא מיפוי הקו. סיבה נוספת לכישלון הפסגה, לדעת שגיא, נעוצה בכך שאמונו של אסד בברק נפגע, בגלל התנהגותו בשפרדסטאון. מאידך גיסא, דוחה המחבר את הטענה לפיה הגיע אסד מראש לפסגה רק כדי לומר לא. לדברי שגיא, הזמינו הסורים מבעוד מועד 135 חדרים במלון, כלומר התכוננו לשלוח צוותים מקצועיים לגיבוש ההסכם. עם זאת מודה שגיא,  שאסד דחה את תוכנית קלינטון על הסף, בטרם הספיק להציגה, וכל הפסגה נמשכה כ-6 דקות, כולל דברי נימוס. ברק מצדו חיכה בישראל במתיחות לתוצאות הפגישה בז'נבה והיה מוכן  לאפשרות   להצטרף לפסגה  כבר  בלילה או     למחרת,      אם  השיחות יעלו יפה (עמ' 168-165).

תמצית התזה של שגיא על המשא ומתן הישראלי-סורי לשלום בתקופת ממשלת ברק היא, ש"אסד היה מוכן להגיע לשלום" – אך ישראל בראשות ברק היא שהחמיצה אותו (עמ' 163-162). לברק – ממשיך שגיא –  בניגוד למנחם בגין, הייתה חסרה הראייה האסטרטגית ליטול סיכונים למען השלום.  נוסף לכך, היו בכירים בממשלו של קלינטון –אך לא קלינטון עצמו – שלא השתוקקו לשלום בין ישראל לסוריה, כיוון שלא רצו לתת לגיטימציה למשטרו של אסד (עמ' 162). מכאן, יכול להשתמע לפי המחבר, כי מכל שלושת הצדדים במשא ומתן הישראלי-סורי, היה זה אסד הצדיק היחיד.

ואולם, בסתירה מסוימת לתזה המרכזית הזו, בהמשך ספרו מעלה המחבר אפשרות אחרת. במסמך ששלח שגיא לברק ב-5 באפריל 2000, בעקבות כישלון פסגת קלינטון-אסד במארס, מעלה המחבר את ההשערה, לפיה החליט אסד, לנוכח התערערות מצב בריאותו, להתרכז בהעברת השלטון לבנו, בשאר. במצב כזה, ממשיך שגיא, אסד יהיה מוכן לשלום רק במקרה שישראל תענה לתביעתו בדבר החזרה לקו ה-4 ביוני בשלמות (עמ' 177). באותו המסמך מעלה המחבר גם את האפשרות שאסד שבוי במיתוס שיצר בדבר גישה סורית לכנרת, ולכן ייתכן כי לא יוכל לוותר עליו. הוא גם מאשים את הסורים בהיעדר מחוות אנושיות לצד הישראלי  וב"התעקשות...על כמה מאות מטרים למול נכונות ישראל לוויתורים" (עמ' 180). כמו כן, לפי המסמך של שגיא, הטילה ארה"ב על סוריה את האחריות לכישלון הפסגה במארס. המסמך ממליץ על הפקת לקחים,  ועיקרם הצורך לנהל את שיחות השלום עם סוריה בשלב ראשון בדרג המקצועי, ולקיים מפגש בין מנהיגים רק בשלב האחרון.

לקראת סוף ספרו מגבש המחבר את התזה שלו ביתר בירור. הוא דבק בהטלת האחריות על ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון בינואר 2000, אך מטיל במידה רבה על אסד את האחריות לכישלון הפסגה בז'נבה במארס 2000. באותה הפסגה אסד –  לדברי שגיא –  כבר היה מאוד חולה, הוא נואש משלום עם ישראל והעדיף להתרכז בהעברת השלטון לבנו. בסיכומו של דבר, על פי שגיא, עד סביבות ינואר 2000 רצה אסד לקדם שלום עם ישראל, בעוד ברק גרר רגליים – הרי בהמשך שנת 2000 התהפכו היוצרות (עמ' 184-183).

אחרית דבר

ספרו של שגיא נחתם ביולי 2011, בתחילת ההתקוממות נגד משטרו של בשאר אסד, והערכותיו של המחבר לגבי המשך ההתפתחויות בסוריה התגלו כתלושים מן המציאות. בין היתר הוא לא ציפה כי טורקיה תהפוך ממדינה ידידה למשטרו של אסד לבסיס תמיכה במורדים נגדו ולאויבתו הנמרצת. לשאלה ההיפותטית, מה היה קורה לוּ החזירה ישראל את הגולן לסוריה ומשטרו של אסד היה מודח, משיב המחבר. (1) ייתכן כי בעקבות השלום, מצבה החברתי-כלכלי של סוריה היה משתנה ומהפכה לא הייתה פורצת בה. (2) "אבל גם אם היינו מוצאים את עצמנו היום [יולי 2011] ללא רמת הגולן...עם סוריה שאחרי הפיכה, מצבנו היה טוב בעיני מהנוכחי" (עמ' 11).

אף על פי כן, לפחות שני שיקולים כבדי משקל שמביא המחבר למען השגת שלום עם סוריה – במידה והשלטון בה יתייצב – נותרו, לדעתי, תקפים. (1) מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון נחלש, ובמקביל יכולתה ואף רצונה לתמוך בישראל. (2) הביקורת הבינלאומית כלפי מדינת ישראל, למרות שאינה מוצדקת בחלקה, מכרסמת בלגיטימיות של עצם קיומה. בקיצור, ממשיך שגיא, הזמן אינו פועל לטובתה של ישראל, ועל כן עליה לפעול ולא להירתע מליטול סיכונים, כדי  להגיע להסדר עם אויביה. לפי משנתו המדינית-ביטחונית של שגיא משתמע, כי השגת הסדר עם הסורים והפלסטינים חיונית ל"יכולתה של מדינת ישראל לשרוד בג'ונגל מזרח תיכוני" – אזור בו גם לאחר השלום תמשיך ישראל להיחשב לנטע זר על ידי שכניה (עמ' 190).

הערות ביקורתיות

כאמור, לטענתו של  שגיא היה על ברק לשלוח לוועידת שפרדסטאון בינואר 2000 משלחת בדרג המקצועי ולהצטרף אליה בהמשך, רק אם השיחות יעלו יפה. לדעתי, ספק אם אפשרות כזו הייתה ממשית, כי הרי בראש המשלחת הסורית עמד שר החוץ פארוק א-שרע, שנשלח מטעם אסד עם סמכויות רחבות ומתוך כוונה להגיע לפריצת דרך בשיחות. שליחת משלחת בדרג נמוך הייתה מתפרשת מצד הסורים כהתחמקות ממו"מ רציני ואף הכשלתו. מכיוון שאסד לא היה מוכן להגיע לשפרדסטאון ושלח את שר החוץ שלו במקומו, היה  על ברק, לכאורה, להסתפק במשלוח שר החוץ שלו, דוד לוי. ואולם למעשה אפשרות כזו לא הייתה ממשית. לוי לא היה איש אמונו של ברק ולכן לא היה יכול להפקיד בידיו מו"מ בנושא כה חשוב ורגיש כמו נסיגה מרמת הגולן – מה עוד שהסורים היו מודעים כי אין בסמכותו לקבל הכרעות קשות. לדעתי, כדי למנוע מהאמריקאים להאשימו באחריות להכשלת השיחות בשפרדסטאון, היה על ברק להודיע מראש למתווך האמריקאי כי הוא מתחייב לבוא לשפרדסטאון, רק אם סוריה תיוצג על ידי אסד. לעומת זאת, הגעתו לשפרדסטאון בידיעה שסוריה תיוצג על  ידי א-שרע, ואי נכונותו לגמישות בטענה  כי את ההתחייבות בשאלת הגבולות הוא שומר לשלב הסופי של המו"מ – רק כאשר עמדתה של סוריה תהיה סופית ומחייבת ותיוצג על ידי אסד עצמו – נגדה לדברי האמריקאים, את הבטחותיו להם לפני כינוס הוועידה. ואכן, הצד האמריקאי, בדמותם של המתווך דניס רוס והנשיא ביל קלינטון – בדומה לאורי שגיא – מטילים את האחריות לכישלון השיחות בשפרדסאטאון על ברק.

     [ראו, Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace

 (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004).  

Clinton, Bill. My Life (London: Arrow Books, 2005).  גרסתו של קלינטון קצרה ובעצם מהווה תמצית גרסתו של רוס.]

עם זאת, גרסתו של רוס על ועידת שפרדסטאון שונה מזו של שגיא בנושאים אחדים. בעוד לפי שגיא, הצד הסורי היה מוכן לגמישות בשאלת הגדרת קו הגבול של ה-4 ביוני, הרי לדברי רוס, א-שרע היה מוכן להכיר בריבונות ישראלית על  ים כינרת ועל רצועת חוף ברוחב של 10 מ' בחופה הצפון מזרחי, בהתאם לקווי ה-4 ביוני. גרסת דני יתום, "ראש המטה המדיני-ביטחוני" של ברק אשר השתתף בשיחות שפרדסטאון, זהה לגרסת רוס לגבי רצועת ה-10 מ' – בתוספת כי א-שרע עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסוריים שהיו לחוף כנרת באזור הזה תמשיך להיות גישה למים. [ראו: יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009) עמ' 243.] כלומר הסורים הסכימו להכיר בריבונות הישראלית על אותה רצועה צרה בחופה הצפון מזרחי של הכנרת, שהייתה שייכת לה בהתאם להסכם שביתת הנשק של 1949, ובעצם, במשתמע, דבקו בעמדתם כי חזרה לקו הגבול של ה-4 ביוני היא חזרה לגבולות ההסכם של 1949. הגמישות של הסורים בשפרדסטאון (עליה משבח אותם קלינטון בספרו שהוזכר לעיל) התבטאה, לפי יתום, בכך שבפעם הראשונה בשיחות בדרג בכיר הסכימו להכיר בריבונות הישראלית ברצועה הצרה הזו בחופה הצפון מזרחי של כנרת (יתום, שם). לעומתם ברק, שהיה מעוניין ברצועה של כמה מאות מטרים בחופה המזרחי של כנרת, סירב בתגובה לגמישות הסורית הזו להתחייב לנסיגה לקו ה-4 ביוני (לפי רוס, קלינטון ויתום).

שגיא נוטה להתעלם מגורם חשוב נוסף שהפריע לברק מלהגמיש את עמדתו בשפרדסטאון. עד מאי 2000 טרם נסוג צה"ל מדרום לבנון וחייליו היו נתונים להתקפות מצד החיזבאללה. ברק בשיחותיו עם האמריקאים טען, כי ריסון החיזבאללה מצד הסורים והסכמתם לכניסתה של לבנון למו"מ עם ישראל בדבר נסיגת צה"ל משטחה, היו עשויים להגמיש את עמדותיו בשיחות על ההסדר עם הסורים. אך אסד, בדומה למדיניותו  בעבר, לא היה מוכן ללכת לקראת ישראל בנושאים האלה, כל עוד לא קיבלה ישראל את עמדתו בשאלת  הנסיגה לקו ה-4 ביוני (לפי יתום). בקיצור, הסורים לא היו מוכנים לנקוט בצעדים בוני אמון כלפי ישראל.

שגיא  עומד על גורמי הפנים שהרתיעו את ברק מלוותר על הגולן בשפרדסטאון, אך אינו מתייחס בכובד ראש לאילוציו של אסד נגד החתימה על הסכם שלום עם ישראל. אופיו המיליטנטי של המשטר הסורי, כשהעימות עם ישראל  משמש לו הצדקה לאופיו הדיקטטורי הנוקשה – כל אלה  הרחיקו  אותו מאוד מעשיית שלום עם ישראל. לגבי משטר זה, שלום לא רק שלא היה ערך חשוב, כי אם  במידה מסוימת, נטל.

אשר לוועידת הפסגה בין קלינטון לאסד בז'נבה במארס 2000, הרי בניגוד לשגיא, אשר מטיל חלק מן האשמה לכישלונה על ברק (פגע באמינותו בעטיה של התנהלותו בשפרדסטאון)  ועל קלינטון (לא שיווק נכון את התוכנית לאסד) – המתווכים האמריקאים מטילים את האחריות לכישלונה על אסד בלבד.  לפי גרסת רוס, עוד לפני הפסגה איבד אסד את עניינו בהשגת הסדר עם ישראל. הוא אף לא התעניין ברווח הרצועה שדורשת ישראל להחזיק בחוף הצפון מזרחי של כנרת. (רוס העריך כי ברק בסופו של  המשא ומתן היה מסתפק ברצועה של 100 מ'  במקום 400  מ' שתבע.)  לדעת רוס, אסד, שמצב בריאותו נחלש, החליט להקדיש את מעט הכוח שנותר בו להבטחת הירושה לבנו, ולא היה מוכן להתפנות לנושא ההסדר עם ישראל, שמטבעו רק עלול היה לפגוע בפופולאריות שלו בקרב האליטה השלטת ולהקשות על העברת הירושה. גרסתו של קלינטון דומה. לדבריו, הנשיא הסורי אף לא נתן לו לסיים להציג את הצעותיו של ברק,  היה   נרגז, ואמר שלא ייוותר על אדמה סורית, וכי ברצונו לשבת בחוף כנרת ולטבול את רגליו במימיה. בהתאמה לגרסה הזו, לפי גרסת יתום, בפסגה בז'נבה – בניגוד לעמדה הסורית בשפרדסטאון – לא הסכים אסד לריבונות ישראלית ברוחב של 10 מ' בחוף הצפון מזרחי של כנרת.

לדעתי, גם אם אסד היה מוכן לגלות במארס 2000 את אותה הגמישות שגילה פארוק א-שרע בשפרדסטאון, הרי הוא היה דוחה את התוכנית הישראלית על הסף. שגיא בספרו מרבה לדבר על הצורך בניהול מו"מ עם הצד הערבי ביושר, אך בסתירה רבתי לכך משתמע מדבריו, כי ניתן היה למכור לסורים במארס 2000 – באמצעות תחבולה שיווקית –  תוכנית שתכיר בעקרון החזרה לקו ה-4 ביוני, אך למעשה תהווה תוכנית מתוחכמת של חילופי שטחים, שכלל אינה דומה לקו הזה.  יתום בסִפְרו מציין כי הוא תמך בזמנו בהצעתו של ברק לסורים שהוגשה במארס 2000, אך בפרספקטיבה של זמן שינה את עמדתו וסבור כי אינה ריאליסטית. לדעתו, על ברק היה להסתפק ברצועה של 10 מ', וכאמור, במארס 2000 גם הצעה כזו הייתה נדחית על ידי אסד. להערכתי, התעקשות ישראלית על חזרה להסכם הגבול מ-1923  הייתה מונעת שלום עם סוריה, אך הייתה נשענת על בסיס משפטי, ולכן הייתה נראית מוצדקת ומכובדת יותר מהתוכנית המסובכת והמפותלת שניסו להציג לאסד במארס 2000.  

בסיכומו של דבר, לדעתי, ניתן להסיק כי לפני ברק עמד חלון הזדמנויות צר בתחילת 2000 להתקדם להסדר עם הסורים.  לוּ ברק היה נוקט עמדה גמישה יותר בשיחות שפרדסטאון ומסתפק אז ברצועה  ברוחב של 10 מטרים היה עדיין נותר סיכוי, ולוּ  קלוש, שהמו"מ  הישראלי-סורי יתחיל  לצבור תאוצה. חלון ההזדמנויות ננעל כבר במארס 2000. ספק רב אם בפרק הזמן הקצר הזה היה אפשר להגיע לפריצת דרך במכלול הבעיות המורכבות בסכסוך הישראלי-סורי ובהן הגבולות, המים, סידורי הביטחון והנורמליזציה –  כשברקע לא רק חסרות מחוות של רצון טוב מצד דמשק כלפי ישראל, כי אם נמשכת הפעילות המלחמתית של החיזבאללה בחסות הסורים נגד צה"ל בלבנון. במצב כזה, ברק נרתע מלהיענות לתביעות הסוריות הקשות בשאלת הגבולות במיוחד בנושא הכנרת, גם בגלל חששו מהתגובה השלילית בדעת הקהל בישראל – וזהו גרעין האמת בתזה של שגיא. אף שגיא מודה, כי גם במקרה של חתימה מצד משטרו של אסד על  הסכם שלום עם ישראל, הרי מסיבות אידיאולוגיות ודתיות הוא היה ממשיך לראות בישראל מדינת אויב. לכן לא מן הנמנע כי היה ממשיך לתמוך בעקיפין במידה זו או אחרת בארגונים הנלחמים נגד ישראל, כמו החיזבאללה והחמאס. ההבטחות הסוריות לישראל ביחס לארגונים האלה, במקרה של השגת הסדר סורי-ישראלי, נשאו אופי כללי. בהתחשב בכל הנתונים האלה,  מוצדקת הייתה רתיעתו של ברק ממסירת נכסים ממשיים לסורים בדמות רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר בדמות הסכם שלום, שלאמתו של דבר היה מהווה רק הסכם אי לוחמה.

טענתו של שגיא  ב-2011, כי ייתכן  שבעקבות השלום עם ישראל היו מתחוללות תמורות במשטר הסורי ולא היה מתעורר מרד נגדו, מפוקפקת למדי. אף בדיקטטורות מתונות כמו של חוסני מובארק במצרים ושל המלך חוסיין בירדן, לא התחוללו תמורות דמוקרטיות כתוצאה מהסכמי השלום שלהן עם ישראל. עוד יותר יומרני לטעון, כי גם אם משטרו של בשאר אסד היה מודח וישראל הייתה נשארת עם הסכם שלום עם סוריה וללא הגולן, הרי מצבה היה טוב יותר מהנוכחי.  זאת כיוון שאין לדעת כיום באפריל 2013 איזה משטר יקום בסוריה, ואם בכלל המצב בה יתייצב והיא לא תתפורר. בשתי הטענות האלה של שגיא  יש החלפת הרצוי במצוי, מתוך רצון להצדיק את התיאוריה שלו, לפיה ישראל  הייתה צריכה ויכלה להגיע לשלום עם סוריה ב-2000 במחיר של ויתור על הגולן.

זאת ועוד. נראה כי חלק ניכר מגרסתו של שגיא על המו"מ הישראלי-סורי בתקופת ממשלת ברק מתאפיינת בנטייה להחליף את הרצוי במצוי. מתוך רצון עז לשלום, מנסה שגיא להוכיח כי השלום אכן היה בר השגה, ולצורך זה הוא מייפה את הדיקטאטור חאפז אסד ומייחס לו רצון כן לשלום, מגמיש את העמדה הסורית במו"מ, מחמיר כלפי ברק יותר מהמתווך האמריקאי, וממעיט מהפער בעמדות ומורכבות הבעיות בין ישראל לבין סוריה. עם זאת, אי התעלמותו, בוודאי לא לגמרי, מן הקשיים שהערים הצד הסורי בהשגת השלום, יוצרת סתירות לאורך ספרו. בקיצור, אורי שגיא, אדם משכמו ומעלה, ספרא וסייפא, עתיר ידע וניסיון, בחר ללכת אחר חלומו הנכסף לשלום תוך נטייה לא לראות את המציאות נכוחה.

Obama, Barack. Dreams from My Father: A Story of Race and Inheritance (New York: Three Rivers Press, 1995). 442 pp.

אובמה, ברק. חלומות מאבי: סיפור על גזע ומורשת (ניו יורק, 1995). 442 עמ' [סיכום ספר]

אוטוביוגרפיה של  נשיא ארצות הברית,  ברק אובמה, יליד  1961. מבחינה כרונולוגית הספר מגיע עד לשנת 1988 בתוספת אפילוג  שמסתיים ב-1992. מקום חשוב בספר מוקדש להתגבשות  השקפת עולמו של המחבר, בה דגל בשנות ה-20 של חייו. אובמה ראה עצמו כשייך לגזע השחור (על אף שֶרק אביו היה שחור ואמו לבנה)  והאמין  במחויבותו העמוקה  לעזור לבני עמו, השחורים, השרויים במצוקה. הוא ניסה להגשים את השקפתו בפעילותו  החברתית בשכונות העניות של השחורים בשיקגו באמצע שנות ה-80  ובעריכת ביקור שורשים בקֶניה, להתחקות אחר משפחתו מצד האב. באותה תקופה ראה  אובמה חובה לעצמו לשַמֵר את השתייכותו לחברה השחורה, ולא להתבולל בחברה הלבנה.  הרעיון לכתוב את הספר נולד בתחילת שנות ה-90, לאחר שאובמה נבחר לנשיא  השחור הראשון של כתב העת היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד  בתחום המשפט,  Harvard Law Review. בעקבות זאת, הוצאות ספרים אחדות ביקשו ממנו לחבר ספר בנושא היחסים בין הגזעים בארה"ב – אך המוצר הסופי היה שונה  לחלוטין מזה שתכנן בתחילה.

סבו של אובמה מצד אביו, אוניאנגו (Onyango)   (1979-1895), נולד וחי בקֶניה בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי. הוא שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ידע אנגלית  ולמד מן הבריטים שיטות  עבודה מתקדמות בחקלאות, אותן יישם בעיבוד שדותיו. במקביל עבד גם בטבחות ובניהול משקי בית אצל בריטים בקניה, וכך וסיגל לעצמו באופן חלקי נימוסים ותרבות אכילה בריטיים. באופיו היה קפדן ומטיל אימה על סביבתו. הדת הנוצרית שהדגישה את נושא החמלה והרחמים אף ביחס לאויבים, לא התאימה לאישיותו. לכן, לאחר שהתנצר לפרק זמן ואף שינה את שמו לג'ונסון, החליט להתאסלם ומאז נקרא חוסיין.  (גרסה זו על הסב, מבוססת על דברי סבתו החורגת של המחבר, אִתה נפגש בזמן ביקורו בקניה ב-1988.)

אביו של אובמה, ברק חוסיין אובמה, נולד בקניה ב-1936. כפי שמסביר המחבר, משמעות השם ברק, שהוא שם מוסלמי [-ערבי, התוספות בסוגרים מרובעים הם שלי] – מבורך; ומשמעות אובמה, בשפה מקומית בקניה – חנית בוערת, אותה נהגו להטיל  בקרב בעת מלחמת שבטים.  אובמה האב בנעוריו רעה עזים של משפחתו, אך כבר מגיל צעיר התבלט באינטליגנציה  גבוהה ולמד בבית ספר בריטי בתקופת השלטון הקולוניאלי. בגיל 18 הוא התחתן עם אישה אפריקאית בשם קאזיה (Kezia), ממנה נולדו לו שני ילדים: הבן הבכור רוי (Roy) ובת אומה (Auma).

בשנת 1959,  בהיותו בן 23  הגיע אובמה האב ללמוד  באוניברסיטה  בהוואי   (ארה"ב), בזכות  מִלגה אמריקאית.  במהלך לימודיו הכיר סטודנטית בת 18 בשם אן (Stanley Ann Dunham), אותה נשא לאישה ב-1960, ולזוג נולד  אובמה הבן ב-1961. אובמה הבן, כעבור כ-20 שנה, שמע מפי אמו, כי הוריה הלבנים רק בתחילה התנגדו לנישואיה לאפריקאי. לעומתם, אביו של אובמה האב, הסבא חוסיין, התנגד בתוקף לנישואים מסיבות גזעניות, ובמכתב לאביה של אן הדגיש, כי לא ירשה לבנו לטמא את דמו עם אישה לבנה. בתקופה מאוחרת יותר, בעת ביקורו של אובמה הבן בקניה ב-1988, נודע לו מפי סבתו החורגת, כי לחוסיין היו [גם?] סיבות מעשיות להתנגד לנישואים.  הנישואים האלה עלולים היו להביא להפקרת קאזיה וילדיה מצד אובמה האב, כי הרי חוסיין העריך כי אישה לבנה לא תסכים לחיות באפריקה,  ועוד בתור אישה שנייה.   אן, מצִדה, ידעה על נישואיו של אובמה לקאזיה, אך האמינה לגרסתו [השקרית] שהתגרש.  ב-1963 אובמה האב המשיך בלימודיו באוניברסיטת הרווארד (Harvard), בעקבות מלגה שקיבל מאוניברסיטה זו. לדברי אן, מלגתו המצומצמת לא הספיקה כדי שמשפחתו תתלווה אליו, ובני הזוג נפרדו בתחילה זמנית, וב-1964 התגרשו. בהיותו ילד שמע אובמה הבן סיפורים  נפלאים על אביו, אותו בעצם לא הכיר, מפי סבו מצד האם. לסב היו חברים שחורים.

לאחר שנפרדה מבעלה,  הכירה  אן באוניברסיטה  בהוואי סטודנט אינדונזי בשם לולו  (Lolo Soetoro), אתו התחתנה, וב-1967 נסעה אחריו יחד עם בנה אובמה, למולדתו, אינדונזיה.  באינדונזיה לזוג  נולדה בת, מאיה (Maya). לולו עבד באינדונזיה כגיאולוג, בתחילה עבור הצבא, ואחר כך עבור חברת נפט אמריקאית ומשכורתו הייתה גבוהה.  אובמה הילד תוך כחצי שנה למד את השפה המקומית ונקלט בין הילדים.  הוא נחשף למציאות הקשה של החיים במדינה בעולם השלישי, כמו מספרם הגדול של נכים, פגועי וחסרי גפיים המבקשים נדבות; אסונות טבע ובהם פגעי מזג האוויר; ואלימות בני נוער. אביו החורג התייחס אליו טוב ועזר לו להתמודד עם המציאות האכזרית. בין היתר לימד את אובמה אִגרוּף, כדי שיוכל להגן על עצמו.  לעומת זאת, אמו, ניסתה להקנות לו ערכים של מוסר ויושר, אותם היה קשה להגשים במציאות המקומית. היא חינכה אותו להיות גאה במוצאו השחור ובמאבקם של השחורים למען זכויותיהם, בהנהגת מרטין לותר קינג. היא גם נהגה לתת לו שיעורים פרטיים באנגלית שהחלו בשעה 4 בבוקר(!), לפני צאתה לעבודתה בשגרירות האמריקאית, שם  לימדה אנגלית אנשי עסקים מקומיים.

לדברי המחבר, באותה תקופה שלט באינדונזיה משטר דיקטטורי מושחת, שהגיע לשלטון בעזרתו של הסי. איי. אי  (CIA), ולאחר הֶרֶג של מאות אלפי אנשים. [המחבר מתעלם מכך שמשטר זה הוקם כתוצאה  ממיגור ניסיון השתלטות קומוניסטי על אינדונזיה ב-1965.] אביו החורג, מתוך רצון לשרוד ולשגשג כלכלית, ניסה להסתגל למשטר. לעומת זאת אמו, בהיותה בעלת ערכי מוסר גבוהים והשקפת עולם ליברלית,  לא  השתלבה בחברת אנשי השגרירות ואילי הנפט האמריקאים, אשר דיברו בציניות ובהתנשאות על האוכלוסייה המקומית והתגאו במתן שוחד,  שבזכותו זכו  בזיכיונות לחיפוש נפט.

ב-1971 אובמה בן ה-10 הוחזר על ידי אמו להוואי, כדי לזכות בחינוך טוב באמריקה, והילד אכן התקבל לבית ספר יוקרתי. האֵם המשיכה לגור עם בעלה ובתה  באינדונזיה והשאירה את בנה תחת השגחת הוריה. בבית הספר הוא נקרא בשם אמריקאי, בארי (Barry), במקום ברק. באותה שנה אביו הביולוגי, הגיע לביקור של חודש להוואי, במהלכו הוא קיים קשר  עם בנו, בהסכמתה ובנוכחותה של אמו, שחזרה זמנית מאינדונזיה. אובמה הילד חש נבוך בחברת אביו. האב התגלה בעיני הילד כקפדן  בצורה מופרזת בנושא הכנת שיעורים והצלחה בלימודים.  במקרה אחד הוא אסר על הילד לצפות בטלוויזיה – על אף שכבר הכין את כל שיעוריו, בטענה כי במקום זאת, עליו להכין  מראש את השיעורים לימים הבאים.   האב היה בעל ביטחון עצמי וניחן בכושר נאום מעולה. בהסכמת המורָה, האב נתן הרצאה בכיתתו של אובמה הבן על  תולדות מאבקה של קניה למען עצמאותה, והרצאתו זכתה להערכה רבה. חודש הביקור הזה היה התקופה היחידה בה התקיים קשר ישיר בין אובמה הבן לאביו. בהמשך הקשר בין השניים התקיים באמצעות מכתבים, שנפסק  והתחדש לסירוגים.  האֵם אן עודדה את בנה בעקביות  לשמור על קשר המכתבים ולא לנטור טינה כלפי אביו,  ויחסה שלה כלפי בעלה לשעבר לאורך השנים נשאר חיובי.

ב-1972 נפרדה  אן מבעלה האינדונזי ברוח טובה. היא קיבלה מלגה מהאוניברסיטה של הוואי לתקופה של שלוש שנים  ללימודי תואר שני באנתרופולוגיה, ובמלגה זו קיימה גם את שני ילדיה, בארי ומאיה. לאחר סיום לימודיה, ב-1975(?) נסעה האם  לשנים אחדות לאינדונזיה לצורך מחקר אנתרופולוגי, והוריה השגיחו באהבה, אך לא בקפידה על אובמה הנער.  

מאז נעוריו, מקום חשוב בחייו של אובמה תפס נושא זהותו הגזעית. על אף היותו מבחינה ביולוגית לבן למחצה, נראה כי חיצוניותו גרמה לסביבתו  ולוֹ לראות את עצמו בבירור כשחור בלבד – ולא כבעל גזע מעורב. בהוואי בכלל ובבית ספרו  בפרט היוו השחורים מיעוט קטן, דבר שגם ללא ביטויי גזענות עורר אצל אובמה תחושה של אי נוחות. העובדה שבנבחרת הכדורסל של בית ספרו היה דווקא רוב  לשחורים הייתה אחת הסיבות מאחורי בחירתו של אובמה להשקיע מאמץ  בכדורסל ולהתקבל לנבחרת.  בתור נער היה אובמה רגיש מאוד לביטויים, לרוב מינוריים,  של גזענות אנטי שחורה, כמו בצורת בדיחות והערות מצד  לבנים שלא נועדו לאוזניו. המחבר מציין כי בגיל ההתבגרות  בלטה  ביתר שאת ההפרדה  בין השחורים ללבנים, בכך  שלא נוצרו ואף לא היה מקום להיווצרותם של זוגות מעורבים. נראה כי הרקע הזה עמד מאחורי התעניינותו האינטלקטואלית של אובמה המתבגר בתחום הגזע, שהתבטאה בקריאת ספרים של הוגי דעות  אמריקאים שחורים. בין ההוגים האלה מזכיר אובמה את מלקולם אקס  (Malcolm X)   [מוסלמי, שרוב חייו היה גזען אנטי לבן, עד כדי זיהוי הגזע הלבן עם השטן. בסוף חייו מיתן את שנאתו ללבנים].  מה שעורר בתורתו של  מלקולם אקס הזדהות אצל אובמה  היה הצורך של השחורים  באמריקה ליצור זהות נפרדת מזו של הלבנים, ולחזור לאפריקה.  אורח חייו של אובמה השתנה בשנתיים האחרונות ללימודיו התיכוניים (1979-1977?). כעת, לדבריו, כדי להיפטר מן המחשבות המטרידות בנושא הגזע, נהג לעשן סמים, לשתות אלכוהול, וזנח את ספרי ההגות. ציוניו הידרדרו.  בכל זאת, בהשפעת אמו שחזרה להוואי, שיפר את ציוניו וב-1979 התקבל ללימודים אקדמיים.

בשנים 1981-1979 למד אובמה  ב"אוקסידנטל קולג'"  (Occidental College)   בלוס אנג'לס.  באותה תקופה היה פעיל בארגון  סטודנטים שחור, בעל עמדות רדיקליות – אותן המחבר אינו מפרט. בשנה השנייה ללימודיו חל שינוי מסוים  בהשקפתו. כעת יצא מתוך הנחת יסוד, כי גם אם זהותו מתחילה בגזע, הרי היא אינה יכולה להיעצר שם, וכי ישנם ערכים אוניברסאליים כמו יושר ומוסר, שאינם קשורים לגזע.  בשנים 1983-1981 למד אובמה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. החל מן התקופה  הזו חזר להשתמש בשם ברק במקום בארי. לאחר סיום לימודיו היה נחוש בדעתו להיות מארגן  קהילתי (community organizer) בקרב השחורים –   עובד הנמצא בשטח, מעורה בקרב הקהילה ופועל לשיפור מצבה הכלכלי-חברתי.  לפני אובמה עמדו מסלולים הרבה יותר אטרקטיביים מזה שבחר. כישוריו אפשרו לו להמשיך בלימודים באוניברסיטה יוקרתית, כפי שאכן עתיד לעשות בתקופה מאוחרת יותר. כמו כן, עוד לפני שמצא תעסוקה כפעיל  חברתי, נקלט אובמה בעבודה בחברה פיננסית, התקדם בה ולרשותו הועמדו משרד ומזכירה.  אך אובמה התגבר על הפיתוי להשתלב בעולמם של האנשים הלבנים  והתפטר מן המשרה המבטיחה. עוד מְסַפר אובמה, כי בפרק הניו-יורקי  של חייו היה לו רומן, שנמשך כשנה, עם בחורה לבנה ממשפחה עשירה – אבל הוא נאלץ בצער להיפרד ממנה. לדבריו, אותה בחורה לא הייתה שותפה להשקפת עולמו ביחס לשחורים, ולהתחתן אתה פירושו היה להשתלב בעולמם של הלבנים. לכאורה הדרך בה בחר נבעה ממניעים אידיאולוגיים ואלטרואיסטיים –  אך לדעתי, לא מן הנמנע כי שאף לעזור לשחורים גם כאמצעי לבנות לעצמו בסיס תמיכה  עממי לקריירה פוליטית, בתור מנהיג שחור (רמז לכך בעמ' 186).

לאחר חיפושים רבים, האפשרות להיות מארגן קהילתי  ניתנה לו באמצעות יהודי בשם מרטי קאופמן (Marty Kaufman). [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמִתי של האיש הוא Jerry Kellman.] קאופמן השתתף בפעילות המחאה של הסטודנטים בשנות ה-60, וכעת פעל בנושאים כלכליים-חברתיים בשיקגו מטעם "פרויקט לפיתוח קהילות" (Developing Communities Project, DCP). היה זה ארגון שנשען בעיקר על כנסיות קתוליות בשכונות העניות של שיקגו, ופעל בקרב הלבנים והשחורים בעיר. קאופמן נזקק מאוד לאובמה לפעילות בקרב השחורים, אשר באופן  אינסטינקטיבי נטו לא לתת בו אמון, בגלל היותו לבן. מקאופמן קיבל אובמה משרד, שכר, והדרכה בטכניקות כיצד לארגן את תושבי השכונות העניות למאבק ציבורי למען שיפור מצבם, כמו בתחום התעסוקה,  חינוך ילדיהם ותברואה.  יצוין כי ההתייחסויות של אובמה ליהודים  בספרו מעטות ולרוב חיוביות. טענות נגד יהודים, כמו בתחום הכלכלי, מובאות לפעמים בספר, אך מפיהם של בני שיחו השחורים של אובמה, ותמיד כחלק מטרוניות השחורים – שמוצגות לא בהכרח כמוצדקות –   כלפי מיעוטים אחרים, כמו קוריאנים.  עם זאת, אִזכוּר אחד  וקצר של השואה מצד אובמה ניתן  לפירוש כהמעטה מהייחודיות שבה, בכך שמשווה אותה למצבם של השחורים בארצות הברית, במיוחד בתקופת העבדות (עמ' 211).

אובמה עסק בפעילות חברתית  בשנים 1988-1985 ברובע  רוזלנד (Roseland), שנמצא בדרומה של שיקגו – מקום אשר כמעט כל אוכלוסייתו הייתה שחורה. נראה כי הישגו החשוב ביותר היה  בהפעלת לחץ ציבורי על העירייה, שהניב הקמתו של  מרכז להכשרה מקצועית  ברוזלנד.  הגעתו של ראש העיר השחור של שיקגו, הרולד וושינגטון  (Harold Washington), לטקס חנוכת המרכז, העלתה את קרנו של אובמה בקרב  אזור פעילותו. כמו כן נחל אובמה הצלחה מסוימת במאמציו לשיפור התברואה, ולסילוק מרכיבים  של אסבסט  במערכת הביוב  בשכונת Altgeld Gardens. לנוכח האלימות הגואה ברובע מצד בני הנוער, כולל שימוש בנשק חם  במלחמת כנופיות בין נערים, ייחס אובמה חשיבות רבה לשיפור מערכת החינוך. לרצונו לעזור לנערים במצוקה היה גם פן אישי רגשי: הוא זכר כיצד בעצמו, בהיותו נער, עישן חשיש, השתכר ואף התפרע (עמ' 270). אובמה שמע מאחד המחנכים השחורים הסבר מעניין לתופעת האלימות של הנוער. לדברי אותו מחנך, בבתי הספר מלמדים את השחורים את התרבות וההיסטוריה הלבנה – אותה תרבות שהם אינם משתייכים אליה, ואף דיכאה אותם. מכאן, המשיך האיש, יש ללמד את הנערים השחורים את ההיסטוריה והתרבות שלהם, קרי של  אפריקה, דבר שבאופן טבעי יעורר אצלם סקרנות ורצון ללמוד, וכך תקטן נשירת  הנוער השחור מן הלימודים לרחובות הפשע.  ההסבר הזה קרוב לוודאי היה מקובל על אובמה.

בין בעלי בריתו של אובמה בתקופת עבודתו בשיקגו – עת נזקק  מאוד  לסיוע בגיוס האוכלוסייה האדישה ברובה של השחורים  למאבק חברתי – היה מנהיג מוסלמי שחור בשם  רפיק אל-שבאז (Rafiq al-Shabazz). [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמתי של האיש הוא Salim Al Nurridin.] האיש דגל בלאומיות שחורה המבוססת על שנאה גזענית עיוורת כלפי הלבנים, בהאשימם אותם  באחריות לכל חוליי החברה השחורה. אובמה מציין כי  עמדותיו  של שבאז דמו במידה מסוימת לאלה של המנהיג המוסלמי השחור לואי פראחאן  (Louis Farrakhan). האחרון דגל בין היתר בהקמת מערכת עסקים של שחורים  למען שחורים, כדרך לשיפור מצבה הכלכלי של האוכלוסייה השחורה. מצד אחד אובמה היה מוּדע לכך, כי אידיאולוגיה המבוססת על שנאה יוקדת ללבנים  יעילה, כדי לעורר את השחורים מתרדמתם לפעילות פוליטית; ומכאן, סבר, כי ייתכן ויש בה הצדקה במצב החמור בו נמצאים השחורים (עמ' 200-199). ואולם במחשבה שנייה הוא לא אימץ גישה זו, ולא רק  בגלל שהיא נגדה את תורת המוסר שלאורה חינכה אותו אמו הלבנה.  מגרעתה  של גישה זו, לטענת אובמה,  הייתה בחוסר יכולתה להציע תוכנית פעולה מעשית לשיפור מצבה של האוכלוסייה השחורה, כי הרי הקמת מערכת כלכלה נפרדת לשחורים לא הייתה מציאותית.

בתקופת חייו בשיקגו,  כאשר שמו הפרטי, ברק,  היה מעורר בבן שיחו באופן טבעי את השאלה האם הוא מוסלמי, נהג  אובמה להשיב כי סבו היה מוסלמי, ללא התייחסות כלשהי לדתו של אביו ולדתו שלו. לפי התבטאות מאוחרת של אובמה – שאינה מצויה בספרו – אביו נולד כמוסלמי, אך  כבר כאשר פגש את אמו היה אתיאיסט. ניתן להסיק מספרו כי אמו בוודאי לא הייתה דתייה, אך נולדה כנוצרית.  מעניין לציין כי ההיכרות בין הוריו של אובמה, על פי ספרו, נוצרה בעת שלמדו בקורס לרוסית באוניברסיטת הוואי – דבר שעשוי לרמוז על אהדתם לבריה"מ ונטייתם לדעות אתיאיסטיות ושמאלניות באותה עת. לפי האוטוביוגרפיה של אובמה, לא ברור איזו קבורה נערכה לאביו בקניה ב-1982: נוצרית – כפי שרצו השלטונות, או מוסלמית – כפי שרצתה המשפחה, או בהתאם למסורת של השבט שלו. בספרו מזכיר אובמה בקצרה כי אביו החורג,  האינדונזי, השתייך לזרם באסלאם ששילב אותו עם בודהיזם ואמונה אלילית. בתקופת נעוריו, עת קרא בשקיקה הוגי דעות שחורים, סבור היה אובמה כי טבעי יהיה הדבר, אם השחורים, כחלק מזהותם הנפרדת מזו של הלבנים,  יקבלו את האסלאם, ולא את דתם של הלבנים – הנצרות. מכל מקום, נראה כי היותו של אביו של אובמה אתיאיסט, דבר שלא היה מקובל בחברה האמריקאית, מסבירה את הימנעותו מלציין את דתו של האב. המפתח בשאלת דתו של אובמה  עצמו והימנעותו מלנקוב בשמה  מצוי בהתייחסות קצרה בספרו, לפיה בעת ילדותו באינדונזיה הוא למד שנתיים בבית ספר מוסלמי ושנתיים בבית ספר קתולי, ואז, כמו  עכשיו  בשיקגו, היה ספקני, בלשון המעטה, כלפי שתי הדתות  (עמ' 154). 

שינוי  חיובי ביחסו של אובמה לדת הנוצרית חל בסביבות 1987, בעקבות היכרותו את הכומר השחור ג'רמי רייט (Jeremiah Wright). הקְשָרים עם רייט נוצרו במסגרת מאמציו של אובמה לגייס את הכנסיות למען הפרויקט החברתי שלו (DCP), וכנסייתו של רייט הייתה אכן מעורבת בפעילות חברתית רחבה.  אובמה מביא בפירוט את אחת מדרשותיו של רייט, שכל כך הרשימה אותו, עד  שבזמן שהאזין לה, בלי משים, דמעות זלגו מעיניו. כותרת הדרשה הייתה "התעוזה לקוות"  (The Audacity of Hope). הדרשה הצטיינה ברטוריקה ושילבה בין אמונה דתית עמוקה לבין הצרכים המעשיים של הקהילה השחורה. לדעתי, כללה הדרשה ביטויים של גזענות אנטי לבנה, כמו הטלת האשמה על הלבנים בכל פגעי העולם  ובהם רעב   ואדישות לסבל  (עמ' 295-291).  סביר להניח כי אובמה הביא לקורא  גרסה מעודנת מהתבטאויותיו של הכומר כלפי הלבנים, וכי תיקונים דומים ערך אובמה גם ביחס להתבטאויות של בני שיחו השחורים;  וכי השקפת עולמו שלו עצמו הייתה  באותה תקופה  יותר אנטי לבנה  ממה שהוא מוכן להודות בספרו. עוד אפשר להניח, כי הגזענות האנטי לבנה שספג מהספרים ומסביבתו בשנות נעוריו ובצעירותו, לא מן הנמנע כי הותירו בו עקבות גם בהמשך חייו.  

בסוף 1987 שלח אובמה בקשות להתקבל ללימודי משפטים למספר אוניברסיטאות יוקרתיות, ובפברואר 1988 התקבל לאוניברסיטת הרווארד. ניתן להבין, כי החלטתו לעזוב זמנית את פעילותו החברתית לטובת לימודים באוניברסיטה, נבעה חלקית מאכזבתו מעבודתו בשיקגו.  מסִפרו משתמע כי רק מעטים  מן הרובע בו פעל בשיקגו נטו לרתום עצמם לפעילות חברתית; וחלק מהם, לאחר שנוכחו לדעת בחוסר התועלת שבה, היו נוטשים אותה לטובת הקדשת יותר זמן לפרנסתם שלהם, שתאפשר להם לחסוך כסף, ובבוא העת להחליף מקום מגורים.  אובמה מודה בעצמו, כי כבר בשנתו השנייה לעבודתו בשיקגו היה פחות נלהב והותיר חלק מן העבודה לסגנו, שאמור היה להחליפו לקראת צאתו ללימודים.  אובמה אומר כי לאחר סיום לימודיו בהרווארד הייתה בכוונתו לחזור לפעילות חברתית בשיקגו, כשהוא מצויד בכלים טובים יותר לכך, כמו ידע מקצועי בתחום החקיקה והפיננסים.  עם זאת ליוו אותו התלבטויות ואף ייסורי מצפון ביחס להחלטתו ללמוד בהרווארד: האם הוא לא נמלט מחיי עוני משמימים לקראת השתלבות בחברתם המשגשגת של הלבנים?

בתקופת פעילותו בשיקגו  נפגש אובמה עם אחיו הבכור (החורג), רוי, שבאותו זמן התגורר בוושינגטון, היה נשוי לאישה אמריקאית ועבד כרואה חשבון. (כאמור, הוא היה בנה של אשתו הראשונה, האפריקאית של אובמה האב, קאזיה).  גם  אחותו החורגת, אומה, שבאותה עת למדה לתואר שני בגרמניה, הגיעה לבקרו,  וקשר של ידידות עמוקה נרקם בין השניים.  האחות סיפרה לאובמה על קורותיו של אביהם לאחר שובו לקניה מארצות הברית ב-1965, כאשר היא הייתה בת 4 ואחיה, רוי, בן 6.  בקניה האב התחתן עם אישה אמריקאית לבנה ועשירה בשם רות (Ruth) [יהודייה, לפי ויקיפדיה], אותה  הכיר בתקופת לימודיו בהרווארד.  בניגוד למקובל בחברה המערבית, אומה ורוי לא נשארו אצל אמם הביולוגית, קאזיה, כי אם עברו לגור עם האב ואשתו רות.  לאובמה האב נולדו שני ילדים מאשתו השלישית רות,  והם מארק   ודיוויד. אובמה האב –  אשר כנראה מעולם לא התגרש מקאזיה, ולא ראה פסול בפוליגמיה, שהייתה מעוגנת במסורת המקומית –  במקביל לחייו עם רות המשיך בקשרים אינטימיים עם אשתו האפריקאית.  לקאזיה  נולדו שני ילדים נוספים, אבו  (Abo) וברנארד      (Bernard), שהתגוררו עם אמם. (בעת ביקורו של אובמה בקניה ב-1988, הוא גילה, כי ייתכן שברנארד אינו בנו הביולוגי של אומבה האב, אלא של גבר אחר. אובמה האב  היה מודע לכך, אך החליט לראות בו את בנו.) האב,  בזכות ההשכלה שרכש בארצות הברית והאינטליגנציה שלו, התקדם  בקניה בשירות הממשלתי ושגשג  מבחינה כלכלית. ואולם, לאחר שמתח ביקורת על נשיא קניה, קנייטה (Kenyatta), בתחום קידום במשרות על בסיס שבטי ולא בהתאם לכישורים,  פוטר מעבודתו הממשלתית ונאלץ להסתפק במשרה צנועה. ההידרדרות  במצבו הכלכלי לוותה בשִכרוּת והתפרצויות זעם. כתוצאה מכך רות התגרשה ממנו ולקחה אִתה את שני ילדיה הביולוגיים. לפני צאתו של אובמה האב לביקור בהוואי ב-1971, בו כזכור פגש את בנו, הוא סיפר לילדיו אומה ורוי, כי בכוונתו לחזור אחר כך לקניה עם אשתו הקודמת, אן, אמו של אובמה הבן – דבר שלא צלח בידו. בשובו לקניה הוא איבד גם את המשרה הצנועה שהייתה לו ומצבו הידרדר עוד יותר. מותו של נשיא קניה, קנייטה, ב-1978,  אפשר לאובמה האב לחזור לעבודה בשירות הממשלתי ומצבו הכלכלי השתפר. הוא התחתן פעם נוספת ונולד לו בן בשם ג'ורג'.

כאשר קיבל אובמה  הבן ב-1982, בשיחת טלפון מקניה, את הידיעה על מות אביו בתאונת דרכים, הוא לא חש כאב עמוק ולא מצא לנכון לנסוע לקניה ללוויה.  הרעיון לבקר בקניה הבשיל אצלו מאוחר יותר, בהשפעת פגישותיו עם אחותו אומה ובהשפעת עבודתו החברתית בשיקגו באמצע שנות ה-80. מכל מקום, ב-1988, לפני תחילת לימודיו בהרווארד, יצא אובמה לביקור בקניה, כאשר  אומה מלווה אותו ומשמשת מתורגמנית במהלך ביקורו. מטרת הביקור הייתה לא רק לפגוש את משפחתו המורחבת ולהתחקות אחר שורשיו. אפריקה בעיני אובמה הצטיירה כמושג מופשט, כ"הארץ המובטחת", והוא היה מודע לכך כי אידיאל זה עלול להתפוגג כאשר יפגוש את אפריקה הממשית.  בקניה פגש אובמה את  סבתו החורגת, שסיפרה לו על השושלת המשפחתית; ואת אשתו הראשונה של אביו, קאזיה.  כמו כן פגש את אחיו החורגים אבו וברנארד, ראה את ג'ורג', שהיה עדיין קטין, ועלה לקבריהם של סבו ואביו. הוא גם פגש את רות, שנישאה בשנית לאפריקאי מטנזניה, ואת בנה מארק. (אחיו של מארק, דיוויד, נהרג בתאונת דרכים ב-1982.) מארק באותו הזמן עמד לסיים בהצלחה את לימודי הפיסיקה באוניברסיטת סטאנפורד שבקליפורניה;  הוא נטר טינה לאביו הביולוגי על שכרותו, וראה את עתידו באמריקה.  בניגוד לאובמה, מארק לא ייחס חשיבות למוצאו האפריקאי, ולכן אובמה לא התכוון לשמור אתו על קשר. מעניין לציין כי רות זקפה את האינטליגנציה הגבוהה של בנה לזכותו של אביו, וזאת בדומה לאמו של אובמה, אן, שגם כן נהגה לומר כי בנה ירש את שכלו המעולה מאביו.

כבר לאחר נחיתתו בקניה, ציפתה לאובמה הפתעה נעימה, כאשר דיילת, אשר ראתה את שם משפחתו, שאלה האם יש לו קשר לד"ר אובמה [שהיה דוקטור לכלכלה], כלומר לאביו.  השאלה הקנתה לו תחושה של שייכות למקום – בניגוד לארצות הברית בה  השם אובמה לא אמר דבר, ולרוב, בגלל מוזרותו, ביקשו ממנו לאייתו. ואולם, במהרה ציפו לאובמה גם אכזבות.  את המטען שלו,  שנשלח בטעות ליוהנסבורג, הוא הצליח להחזיר לעצמו רק בזכות קשרים משפחתיים,  ובהמשך למד כי קשרים שבטיים הם המפתח להשגת כל דבר בקניה, החל מקו לטלפון וכלה  בעבודה. בהיעדר רשת ביטחון סוציאלית בקניה,  הקשרים המשפחתיים שימשו לה תחליף. בהדרגה הבין אובמה, כי קבלת הפנים החמה לה זכה מצד קרוביו, כולל הרחוקים, נבעה לא רק ממסורת האירוח האפריקאית, אלא גם מתוך אמונה, כי בתור אמריקאי, הוא חייב להיות עשיר. על כן, חלק מן הקרובים ציפו ממנו למתנות יקרות, והיו שביקשו ממנו כסף – בלי שלקחו בחשבון כי הוא בוודאי לא התעשר מעבודתו בשיקגו.  עוד למד כי הגורם השבטי  בקניה חשוב יותר מן הגורם הלאומי, וכי סולידאריות אפריקאית קיימת בעיקר כלפי חוץ.  כמו כן הבין במהרה, כי מאחורי הנוף הפסטוראלי שוררת באזור הכפרי מציאות קשה: היעדר מים זורמים וחשמל, הזנחה בחקלאות; ונהירה של הצעירים מן הכפר לרמת חיים גבוהה יותר בערים, היוֹצרת שכונות עוני. אובמה הגיע לקניה מתוך הזדהות עם המאבק האנטי-קולוניאלי ותחושה של מורת רוח על תופעת הניאו-קולוניאליזם, אך דווקא בקניה הופלה פעם לרעה רק בגלל היותו שחור. במסעדה יקרה התעלם ממנו  ומאחותו המלצר השחור, בהעדיפו לשרת משפחה לבנה אמריקאית, מתוך הנחה  כי  אצל הלבנים העשירים יזכה להכנסה נאה. לבסוף, היסטוריונית  מקומית, בשיחה עם אובמה, דחתה את התיאוריה בדבר קיומה של תקופת זהב בקניה לפני בואו של  האדם הלבן. עוד טענה כי ישנם מנהגים בארצה שאינם תואמים את העידן המודרני, כמו פוליגמיה.

באפילוג מציין אובמה כי לאחר סיום לימודי המשפטים בהרווארד ב-1991, הוא חזר  לשיקגו והמשיך, כעת בתור עורך דין, לעבוד  למען קידום מטרות חברתיות, וגם לטפל  בתיקים של אפליה על רקע גזעני.  הוא התחתן ב-1992 עם מישל, אתה נסע לפני הנישואים לקניה, לעריכת היכרות עם משפחתו האפריקאית. טקס הנישואים נעשה על ידי הכומר רייט.  מכאן נראה כי לפחות עד תחילת שנות ה-90 לא חל שינוי רציני בהשקפת עולמו של אובמה. הוא המשיך לראות את עצמו בראש וראשונה כאפריקאי, ורק אחר כך כאמריקאי, וחש מחויבות לעזור לבני עמו השחורים בתחום החברתי-כלכלי. ההתייחסויות המעטות בספר למדיניות החוץ האמריקאית הן שליליות. הסביבה החברתית  של אובמה בשיקגו הייתה  של שחורים, וכזו הייתה מאז תהליך התבגרותו.  ספרו מתמקד במשפחתו האפריקאית. לעומת  זאת, בתקופת חייו העצמאיים מאז שעזב את בית אמו בהוואי, הוא מזכיר את קשריו עם האם ועם אחותו, מאיה, בשני אירועים בלבד: ביקורן  של אמו ומאיה אצלו בניו יורק בתחילת שנות ה-80, עת למד שם באוניברסיטה, ונוכחותן בחתונתו.  

אחיו הבכור, רוי, שנכח בחתונותו, עבר בסביבות 1990  שינוי  רעיוני: הוא התאסלם והאמין "בצורך של האדם השחור לשחרר את עצמו מן ההשפעות המרעילות של התרבות האירופית" (עמ' 441).  על כך מספר אובמה באפילוג של ספרו, בנימה של גיחוך, מלוּוה ברגשות של טוב לב  כלפי אחיו.  אפשר להסיק מן הספר, כי  ייתכן שבשלהי המאה ה-20, הציבור השחור בארצות הברית,  סבל משנאה ודעות קדומות רבות יותר ביחס ללבנים – מאשר ההיפך.  באנלוגיה מסוימת למזרח התיכון, אפשר לומר, כי באותה התקופה,  שנאת הערבים כלפי היהודים הייתה הרבה יותר רווית דעות קדומות, עיוורת ויוקדת – מאשר ההיפך.

הערות ביקורתיות

מהדורת ספרו של  אובמה שנסקרה לעיל, פורסמה, כפי שצוין על עטיפת הספר, כבר לאחר היבחרותו של אובמה לנשיא ארה"ב בנובמבר 2008. כנראה מתוך מוּדעוּת כי השקפותיו המובאות בספרו אינן תואמות, בלשון המעטה, את אלה של מרבית האמריקאים ואינן מתאימות לנשיא –  בסוף הספר,   נוסף   פרק מספרו  "התעוזה לקוות"  (The Audacity of Hope), שפורסם לאחר שנבחר לסנט ב-2004.  בפרק הזה  מופיע אובמה חדש, שונה במהותו מאשר בספרו הראשון, ואינו מדבר על שחורים באופן ספציפי. בלי להסתיר את תמיכתו במפלגה הדמוקרטית, הוא מטיף  לצורך בגישה דו-מפלגתית שתתמודד ברצינות ובאחריות בבעיות הניצבות  בפני האומה – במקום  בהכפשת המפלגה היריבה.   ספרו השני   מבטא את הפיכתו של אובמה לפוליטיקאי כלל אמריקאי, כנראה בעל אמביציות לנשיאות. עם זאת, עצם הכותרת של ספרו, "התעוזה לקוות", כשם דרשתו של הכומר ג'רימי רייט, מוכיחה כי אובמה לא התנתק לגמרי מדעותיו בעבר. רק במאי 2008, בעת מסע הבחירות של אובמה לנשיאות, הוא ביטל את חברותו בכנסייה המזוהה עם רייט, שבה רייט היה כומר בעבר.

רמזים מוקדמים, חלקם דקים ביותר, להמשך הקריירה הפוליטית של אובמה ולהשקפותיו כנשיא, אפשר למצוא כבר בספרו "חלומות מאבי". כבר בשנות ה-20 של חייו הוא ניחן בכושר נאום מעולה (בדומה לאביו), בכישרון פוליטי, וכנראה הייתה לו גם אמביציה להיות מנהיג – אך של הציבור השחור, ולא של כלל האמריקאים. עובדת היותו של אמו לבנה בוודאי הפריעה לו הן לאמץ דעות רדיקליות אנטי לבנות והן לאפשרות התקבלותו כמנהיג שחור רדיקלי על ידי ציבור שהיה מוכן ללכת אחר מנהיג מסוג זה.  ייתכן שבמשך הזמן נוכח אובמה לדעת, כי עמדותיו אינן רדיקליות דיין  ביחס ללבנים, כדי להיהפך למנהיג שחור – ולעומת זאת דווקא הבוחרים הלבנים מוכנים לתמוך בו, לאור השקפותיו הנאורות, וללא דעות קדומות כלפי מוצאו והשקפותיו הישנות. בעידן נשיאותו, מורשת המחויבות שלו לנושאים חברתיים מתקופת פעילותו בשיקגו, הורחבה לכלל הציבור האמריקאי בהעברת חוק הבריאות.   

אף על פי כן, במיוחד בראשית תקופת נשיאותו, לא ניתק אובמה עצמו לגמרי מהשורשים שלו, כפי שמופיעים ב"חלומות מאבי".  לא מן המנע כי הרקע המוסלמי שלו (סבו וחלק מקרובי משפחתו האפריקאית היו מוסלמים; בתור ילד חי שנים אחדות באינדונזיה, ובתקופת פעילותו בשיקגו שיתף אובמה פעולה עם מנהיגים מוסלמים) בצירוף השקפת עולמו האנטי קולוניאליסטית העזה בעבר, עמדו מאחורי המִפְנה החיובי שתכנן לחולל במדיניותה של ארה"ב כלפי העולם האסלאמי והערבי בתחילת נשיאותו. למען הצלחת המִפְנה הזה היה מוכן, וכנראה  אף התכוון, להחליש את קשריה של וושינגטון עם ירושלים. לתפנית הזו שתכנן  להגשים  אובמה,  ייתכן כי היה גם מימד גזעי הקשור בעברו. כשריד מהשקפתו בנושא הגזע בתקופת נעוריו וצעירותו, השקפה בעלת נימת הגזענות האנטי לבנה; הזרוּת שחש כלפי אירופה, בעת ביקורו בה בדרכו לביקור שורשים בקניה ב-1988 (עמ' 301)  –  מכל זה ניתן להסיק כי בהרחבת הקשרים עם העולם השלישי התכוון אובמה לערער במידת מה את מקומה המרכזי  והדומיננטי של אירופה הלבנה והנוצרית, בשיקולי התוויית מדיניותה הגלובאלית של וושינגטון.    

עם זאת, עוד בשנות ה-20 של חייו הייתה באובמה  לא רק היכולת להקשיב לעמדות השונות משלו, אלא גם להשתנות ולנטוש גישות בלתי מציאותיות: כמו  דחיית  האידיאליזציה של אפריקה כמיתוס,  ואימוץ גישות מעשיות בהתמודדות עם   המצוקה  בקרב האוכלוסייה השחורה.  בדומה לכך, בקדנציה הראשונה של נשיאותו, כנראה  לנוכח העוינות הבסיסית של העולם המוסלמי והערבי כלפי ארה"ב, נסוג  אובמה בהדרגה מביצוע שינוי באוריינטציה של ארצו. זאת ועוד. ייתכן כי חייו בסביבה האלימה והאכזרית, באינדונזיה בתור ילד ובשיקגו בצעירותו, תרמו ליכולתו להתמודד בנחישות ובאומץ נגד הטרור המוסלמי בתקופת נשיאותו. הביטוי הבולט לכך היה חיסולו של אוסמה בן לאדן ב-2011.

שלו, מאיר. הדָבר היה ככה (תל אביב: עם עובד, 2009) [סיכום ספר]

שלו, מאיר. הדָבר היה ככה (תל אביב: עם עובד, 2009) 226  עמ'. Meir Shalev

[סיכום ספר]

רומן אוטוביוגרפי של הסופר עטור הפרסים, מאיר שלו. במרכז היצירה לכאורה עומדת סבתו, טוניה, ושואב האבק שלה.

הסבתא, טוֹניה  פֶּקֶר, נולדה בסביבות 1904 בכפר רוֹקִיטְנוֹ שבאוקראינה ועלתה לארץ בסביבות 1922. בגיל 18 היא התחתנה עם אהרון בן-ברק, שנולד ב-1890 בעיירה מָקָרוֹב שבאוקראינה ועלה לארץ ב-1909. בעת נישואיו לטוניה היה אהרון אלמן ואב לשני ילדים מאשתו הראשונה, אחותה למחצה של טוניה. לזוג אהרון וטוניה, שהתגורר במושב עובדים נהלל, נולדו חמישה ילדים, בהם הבת בתיה, ילידת 1928 ואימו של המחבר. הסבתא טוניה הייתה משוגעת לניקיון עד כדי כך, שמיטב חדרי ביתה המרוהטים עמדו ללא שימוש והכניסה אליהם נאסרה, כדי שלא יתלכלכו. דלתותיהם וחלונותיהם היו סגורים לבל יחדור לתוכם אבק. מאותן הסיבות אף המקלחת והשירותים לא היו בשימוש ודיירי הבית היו מתקלחים באמצעות צינור המים שברפת או במכבסה. משתמע כי גם הצרכים הקטנים נעשו בחוץ ושימשו להשקיית העצים.  הסבתא העבידה בפרך את בנותיה, בתיה ובת שבע, בניקוי יסודי של הבית.

לסבא אהרון, הציוני והסוציאליסט, היה אח בכור בשם ישעיהו. האיש, בניגוד לסבא, לא עלה לארץ אלא היגר מאוקראינה לארה"ב, ושוב בניגוד לסבא, התעשר באמריקה והיה לקפיטליסט. ישעיהו נהג לשלוח לאחיו מעטפות עם דולרים, אך אהרון, נאמן לערכיו הסוציאליסטיים, היה שולח את המעטפות בחזרה. בתגובה, מצא ישעיהו דרך להתחכם ולנקום באחיו. בשנת 1936 הוא שלח לו שואב אבק גדול, וזאת בהנחה כי את המוצר הזה לא יוכל אחיו להחזיר לאמריקה משתי סיבות. אהרון לא יוכל לעמוד בהוצאות הכספיות של משלוח מכשיר כל כך כבד בחזרה לאמריקה; וכמו כן הסבתא טוניה, אוהבת הניקיון (והשמועה על כך כבר חצתה את האוקיינוס!), לא תרשה להחזירו. כאשר שואב האבק הוצא מאריזתו ונגלה במלוא תפארתו, ראו בו תושבי הכפר "עוד דבר מותרות קפיטליסטי...שתכליתו בטלה ופינוק". מאיר שלו ממשיך: ואולם את "האמת אי אפשר להחביא", וכי גם מי שמסור לערכי העבודה, בלב לבו פנימה, רוצה גם לנוח ולהתענג (עמ' 145).

לסבתא הייתה אישיות חזקה, וכמו שלא הרתיעה אותה תדמיתה  כמשוגעת, בגלל סגידתה לניקיון, כך לא מצאה לנכון לוותר על השימוש בשואב האבק רק בגלל היותו מוצר קפיטליסטי. ההיפך. בימים הראשונים היא ניקתה בו בהתלהבות את הבית, ואולם כעבור ימים אחדים  היא  חדלה להשתמש בו ונעלה אותו בחדר האמבטיה למשך 40 שנה. (לפי גרסה מאוחרת של הסבתא, אותה השמיעה כעבור 40 שנה, עת "שחררה" באופן זמני את שואב האבק מה"מאסר", היא השתמשה בו כשבועיים). חסרונותיו של המכשיר הזה, כפי שנתגלו לעיני הסבתא, הם שאילצו אותה לחדול להשתמש בו, ואלה היו כדלהלן. הסבתא הגיעה למסקנה כי האבק   שנעלם מהחדרים נשאב לתוך שואב האבק, וכך בתוך ביתה מצוי מכשיר מלא לכלוך. בעוד את שקית האבק שבתוך המכשיר היא עוד יכלה לרוקן בעצמה, הרי ניקיון החלקים הפנימיים שבו חייב את פירוקו והיה למעלה מכוחה. זאת ועוד. אחיה, יצחק, שידע לפרק את המכשיר, אך בוודאי לא יכול היה לעשות פעולה כזו מדי יום, הסביר לה כי לאחר שימוש של שנים  בשואב, טבעת האיטום שלו לא תהיה חזקה דיה, ולכן חלק מהאבק יברח החוצה – כלומר ילכלך את הבית! כך נותר שואב האבק כלוא במעין מאסר עולם, ובינתיים החיים נמשכו, ילדי הסבתא התחתנו ונכדים נולדו.   

הבת בתיה פגשה לראשונה את בעלה לעתיד, יצחק שלו, בירושלים ב-1946. באותו הזמן השתתפה בתיה בסמינר המושבים  ויצחק היה מורה צעיר ומשורר בתחילת דרכו. בניגוד למושבניק הטיפוסי באותה התקופה, שעסק בעבודה פיזית קשה, בז לאינטלקטואלים  והיה סוציאליסט אדוק – יצחק שלו היה לא רק ממושקף, אלא גם אינטלקטואל, רביזיוניסט בהשקפתו הפוליטית וחסר חוש טכני. לאחר הנישואים, התגורר הזוג בירושלים. המחבר, מאיר שלו, ילדם הראשון מבין שלושה, נולד ב-1948, לאחר שהאם, בחודש השמיני להריונה, הועברה בשיירה מירושלים הנצורה  ב"דרך בורמה" לשפלה ומשם לנהלל, מקום לידתו. לאחר הלידה לא נותר הזוג זמן רב לגור בנהלל, כיוון שיצחק שלו הסתכסך עם הסבתא טוניה. יצחק לא יכול היה לסבול, שחמותו כמעט ולא אפשרה לאשתו להתאושש מהלידה ודחקה בה לחזור לעבודות הניקיון. לאחר תקופת מגורים קצרה בקיבוץ גינוסר, חזרה המשפחה להתגורר בירושלים.  

על אף המגורים בעיר, המשיכה האֵם בתיה להיות גאה במוצאה הכפרי מנהלל, וכדי להנחיל את המסורת המפוארת הזו לבנה, מאיר,  כבר מגיל חמש הייתה שולחת אותו באוטו "תנובה" של נהלל – שהיה מוביל חלב לירושלים –  מירושלים לכפר. כמו כן, כשנתיים, בכיתות ד' ו-ה' למד מאיר הילד בבית הספר של נהלל וגר בכפר. לדבריו, היה זה בית ספר משובח והוא נהנה מקרבת המשפחה המורחבת בנהלל ומן הנוף הכפרי, שעמד בניגוד לבלוקים האפורים של שכונת מגוריו בירושלים. החל מגיל שלוש עשרה ועד לגיוסו לצבא החל מאיר שלו לבוא לנהלל בחופשות הפסח, הסוכות ובחופש הגדול, כדי לעזור לדודיו, אחיה של טוניה, בעבודות המשק. בין היתר עסק בחליבה במכונה וביד, הגמעת עגלים רכים, ניקוי הרפת, קציר, הזרעת תרנגולות, והמלאכה הנכספת ביותר – נהיגה בטרקטור. כל השנים האלה נותר שואב האבק כלוא בחדר האמבטיה, ולהצעות בנותיה, בתיה ובת שבע, לאפשר להן לקחת את המכשיר לשימוש בדירותיהן, הייתה הסבתא טוניה עונה בתשובה אופיינית לבקשות מהסוג הזה והיא, שאף אחד לא יירש אותה עוד בחייה. 

ב-1970, בהיותו סטודנט, פגש המחבר במקרה בחורה אמריקאית בירושלים בשם אביגייל, ובמהרה התפתח בין השניים קשר רומנטי. כבר ביום הפגישה יצא הזוג לטיול לצפון ובדרך עצר בנהלל, לבלות את הלילה בביתה של הסבתא טוניה. מאיר שלו מציין כי לסבתא, באופן מפתיע, הייתה גישה ליברלית בתחום שבינו לבינה, וכאשר הוא היה מביא לביתה בחורה, לא נהגה לחטט בשאלות, אלא הייתה נותנת לזוג חדר ל"משכב", כלשונה. יתרה מזו. כשהיה מגיע שוב עם אותה בחורה, אף הייתה מוצאת לנכון להעיר, שעליו לבוא כל פעם עם חברה חדשה, כיוון ש"בחור צעיר צריך להחליף בחורות כמו גרביים" (עמ' 174). מכל מקום,  אביגייל  מצאה חן בעיני הסבתא, ואולי כיוון שסברה שהיא בחורה ראויה לנישואים לנכד שלה, ראתה מחובתה לברר –   באמצעות  מאיר אשר שימש מתורגמן בינה לבין אביגייל – במה עוסק אביה. וכך נודע לה כי אביה הוא אחד הסוכנים הגדולים של "ג'נרל אלקטריק" –  בדיוק אותה החֶברה  בה יוצר שואב האבק המאוחסן שלה משנת 1936.  

בעקבות זאת באמצע הלילה, כשהזוג כבר סיים את האקט המיני, אך עדיין היה עירום (כפי שהסתבר למחבר אחר כך, האזינה  הסבתא למעשי הזוג ולכן נכנסה רק לאחר שוך הסערה), נכנסה טוניה עם שואב האבק שלה לחדר ה"משכב" וביקשה מאביגייל, שתשיג מאבא שלה טבעת אטימה עבור המכשיר. הסבתא זכרה את אזהרת אחיה, יצחק, כי  החלק הזה עלול להישחק כעבור שנים (של שימוש – ומכך התעלמה!) ואז האבק ייפלט החוצה.  אביגייל, מצדה, למראה שואב האבק, הציעה לסבתא למכור לה אותו במחיר 1000 דולר ונוסף לכך לקבל תמורתו שואב אבק חדש ועוד מכשיר חשמלי. בכוונת אביגייל הייתה להציב את שואב האבק בחלון התצוגה של הסוכנות שבבעלות אביה. על אף שעבור סבתא 1000 דולר היה סכום ענק, התעורר בה החשד שהמכשיר שווה יותר. (בדיעבד התברר למחבר כי חשדה של הסבתא היה מוצדק, ומכל מקום, אביגייל לא הייתה ישרה גם בתחומים אחרים, והרומן שלו  אִתה  לא נמשך ימים רבים.) לבסוף,   המקח וממכר בנושא שואב האבק התפוצץ כאשר אביגייל הציעה לסבתא להפעיל את המכשיר, כדי לבדוק את תקינותו, והמחבר עשה טעות גורלית בהציעו לסבתא לשפוך לכלוך על הרצפה לשם ניסוי הכלי. מנקודת ראותה של הסבתא, לשפוך לכלוך בחדר דירתה, היה דבר שאין להעלותו על דל שפתיים, לא כל שכן לעשותו, ובתגובה היא החזירה ברוגז את שואב האבק לכִלְאו בחדר האמבטיה.

באמצע שנות ה-70 עבד המחבר בטלוויזיה, וביוזמתו הגיעה מראיינת לנהלל כדי לראיין את הסבתא טוניה לסדרה הציונית "עמוד האש". ואכן הסבתא הונצחה בסדרה הזו כטיפוס אותנטי של העלייה השלישית וההתיישבות בעמק יזרעאל. סבא אהרון מת בשנת 1978 "ולא ידע די אושר ולא חווה די עונג" (עמ' 213). המחבר אינו מפרט את ייסוריו, אך משתמע כי חייו עם טוניה לא היו קלים, ולפי עדות הסבתא עצמה נהג בעלה אהרון לתקופות מסוימות לברוח מהבית. הסבתא נפטרה ב-1987. היא הייתה "אישה לא קלה, עקשנית, נוטרת, קנאית, כפייתית וכופה" (עמ' 217). עם זאת היא הייתה מקור הכוח של המשפחה והחזיקה את המשק בנהלל (עמ' 218).

רק לאחר מותה של הסבתא, העזו  שתי בנותיה, אימו בתיה ואחותה בת שבע, לפתוח את הדלתות והחלונות של החדרים האסורים, שעד עתה היו מוגפים היטב מפני חדירת אבק. כנראה במעין מחאה על שהחדרים האלה ורהיטיהם היו מחוץ לתחום בחייה של הסבתא, בתיה ובת שבע התחילו לקפוץ על הספה שבחדר האסור, והיו צועקות, צוחקות ובוכות (עמ' 220). המחבר, מצדו, הלך לחדר אסור אחר, חדר האמבטיה, לחפש את שואב האבק. לתדהמתו הוא לא מצא אותו, וחידת היעלמותו נותרה בלתי פתורה. 

הערות וביקורת

מאיר שלו החל לפרסם רומנים מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20. לאור הפרטים האוטוביוגרפיים שניתן לדלות מספרו "הדבר היה ככה", אפשר לומר, כי כישרונו הספרותי לא נוצר יש מאין. המחבר משבח את יכולתה הנפלאה של הסבתא טוניה לספר סיפורים, למרות שהעברית שלה הייתה משובשת. הוא אף מעיר בהומור, כי הסיבה שספריו דומים לרומנים רוסיים, נעוצה בכך שהוא הושפע משלושה קלאסיקונים  רוסים, שניים מהם סופרים מפורסמים, והשלישית סבתו. סבו, אהרון, נהג לחבר שירים היתוליים  ופרסם מאמרים ב"הפועל הצעיר". גם לאם, בהסתמך על  ההספד שנשאה בלוויית טוניה, ניכר כי היה כישרון ספרותי. וכאמור, אביו, יצחק שלו, היה משורר. מאיר שלו כבר בגיל חמש ידע לקרוא, בדומה לאביו הרכיב משקפים, לא הייתה לו "תבונת כפיים של מושבניק" – אך היה לו עניין בסיפורים, בספרים ובתנ"ך (עמ' 116). "כשהיו נערי המשפחה והכפר [בנהלל] מתגוששים, נוהגים ומתקנים טרקטורים...רוכבים על סוסים", ישב מאיר והאזין לסיפוריה של הסבתא טוניה, "שכולם נפתחו ב'הדבר היה ככה'" (עמ' 123). בעקבות  הסבתא, גם ילדיה ונכדיה השתמשו בפתיח הזה, כדי לספר סיפורים משפחתיים.   

מאיר שלו מודה, כי לכל אחד מהסיפורים המשפחתיים הרבים שנפתחו ב"הדבר היה ככה" ישנן גרסאות שונות ואף מנוגדות בקרב בני משפחתו, וכי  התרחשותם של חלק מהם מוטלת בספק. בגרסתו על שואב האבק והחדרים האסורים אפשר להבחין באי דיוקים ואף סתירות. מחד גיסא הוא טוען כי שואב האבק היה כלוא ארבעים שנה, אך למעשה מתאריך הגעתו לנהלל ב-1936 ועד שהסבתא שחררה אותו זמנית מכלאו בעת בואה של אביגייל (ואז הוא גם נראה בפעם האחרונה) ב-1970, חלפו כ-34 שנים.  (עם זאת, ייתכן כי המחבר השתמש בפרק זמן של 40 שנה, במובן התנ"כי של המושג בפסוק "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", כשהכוונה לתקופה ארוכה שאינה בהכרח 40 שנה.) כמו כן, הממצאים "המפלילים" שנתגלו לעיני הסבתא בשקית האבק של השואב, לאחר שהיא ניקתה בו את החדרים האסורים ב-1936, מלמדים כי איסור השימוש בהם לא קוים, לפחות לא במלואו.  עצם היעלמותו של שואב האבק בסוף הסיפור מעלה את השאלה, האם היה הדבר או לא היה. לי נראה כי לעלילת שואב האבק יש לכל היותר גרעין של אמת, והשאר אמת ספרותית, אנלוגיות וסמליות לדברים אחרים, כיד הדמיון של מבקרי הספרות. מכל מקום, סגידתה של סבתא לניקיון מבטאת את ההשלכות האבסורדיות שבהפיכת אמצעי למטרה,  בדמות הניקיון, למטרה בפני עצמה.

על אף שבמרכז הרומן עומד כביכול שואב האבק, הרי היצירה דנה במגוון רחב של נושאים, כמו ההתיישבות החקלאית היהודית והערכים הסוציאליסטיים במחצית  הראשונה של  המאה ה-20 בארץ, מול הערכים הקפיטליסטיים, שהפכו בהדרגה לדומינאנטיים בישראל בהמשך המאה. ניכרת מוּדעוּתו של המחבר, שבעברו היה נאמן לערכי ההתיישבות העובדת – התמסרות  לעבודה חקלאית קשה ואורח חיים צנוע –   כי  על ערכים אלה אבד הכלח בחברה המודרנית בישראל, וכי גם בזמנם הם נגדו, ולוּ חלקית, את הטבע האנושי. המחבר מתאר בהרחבה את ההווי החברתי בקרב המושבניקים האשכנזים באמצע המאה ה-20, כולל פירוט המאכלים בשמותיהם הרוסיים שנהגו לאכול בני משפחתו המורחבת. היצירה רוויה חוש הומור ההופך את החומר שיכול היה לשמש כר פורה לעלילה טראגית ליצירה קומית.  שלו מעיד על כתיבתו כך: "איני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב" (עמ' 50). ואכן, סגנונו של המחבר מלוטש, אך לא מליצי, עממי אך לא המוני. בקיצור ובפשטות, הייתי אומר כי הספר כתוב בעברית טובה, שהפכה למצרך נדיר בימינו.