אנדריאנוב, ויקטור. קוסיגין (מוסקבה: 2003).
Андриянов, Виктор Иванович. Косыгин (Москва: Молодая гвардия, 2003)
ביוגרפיה של ראש ממשלת בריה"מ בין השנים 1980-1964, אלכסי קוסיגין Aлексей Николаевич Косыгин [Kosygin])), האיש שהחזיק בתפקיד יותר שנים מכל ראש ממשלה סובייטי אחר. מחבר הספר, אנדריאנוב (2009-1936), היה סופר ועיתונאי סובייטי. הספר כתוב מתוך אהדה לא מבוטלת למשטר הסובייטי ובמיוחד לאישיותו של קוסיגין. המחבר מסתמך רבות על פנקסיו של קוסיגין בהם נהג לכתוב בראשי פרקים את התרשמויותיו מסיוריו במפעלי תעשייה ובשדות הנפט והגז, לרשום נתונים כלכליים, למפות בעיות ולהתוות תוכניות. כמו כן מתבסס המחבר על עדויות של קרובי משפחתו של קוסיגין, ועדויות של עובדים בכירים בכלכלה הסובייטית. הסיכום משקף את עמדת המחבר. מדי פעם הוספתי הערות ביקורתיות ותוספות, חלקן בסוגריים מרובעים.
פעילותו עד 1964
קוסיגין נולד ב-1904 בפטרבורג. אביו, ניקולאי (1956-1869), היה חשמלאי. בין השנים 1921-1919 שירת בצבא האדום, בתקופה הקריטית של הגנה על פטרוגרד מפני הצבא הלבן. לפי גרסת המחבר, הוא התנדב לשירות צבאי מגיל 15! [אך ייתכן כי גויס]. בין השנים 1924-1922 רכש השכלה בתחום מינהל-כלכלי ולאחר מכן, בין השנים 1930-1924 עבד בסיביר בתחום הקמת קואופרטיבים וניהולם. הוא התחתן ב-1927 וב-1928 נולדה בתו היחידה. ב-1927 הצטרף קוסיגין למפלגה הקומוניסטית והוא קודם לתפקידי ניהול אזוריים של קואופרטיבים. עבודתו בקואופרטיבים נעשתה בשנות ה-20 של תקופת הנא"פ (NEP), מדיניות כלכלית ליברלית יחסית של המשטר הקומוניסטי. מדיניות זו ננטשה מסוף שנות ה-20 לטובת חיסול הקואופרטיבים והפיכתם לקולחוזים וסובחוזים – אך לדברי המחבר, לקוסיגין כבר לא היה חלק ביישום השינויים האלה, כיוון שחזר ללימודים בלנינגרד (פטרבורג לשעבר). מכל מקום, אולי יש גרעין של אמת בטענת המחבר כי לקוסיגין עד סוף חייו נותרה פינה חמה בלב הן כלפי סיביר והן כלפי התנועה הקואופרטיבית, ואף בשנת 1980 תכנן רפורמות בקואופרטיבים, לאור מודעותו לתפקידם החשוב בתחום הספקת מוצרי הצריכה והשירותים.
בין השנים 1936-1930 למד קוסיגין במכון הטקסטיל של לנינגרד, שנחשב למוסד אקדמאי, וסיים את לימודיו בהצטיינות בתואר מהנדס טקסטיל. במקביל, עסק בפעילות מפלגתית. הטיהורים הרחבים של סטאלין בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית בשנים 1938-1937, אשר כוונו נגד אנשי הדור הוותיק שנחשד בהשתייכות לקבוצות אופוזיציה במפלגה בעבר, יצרו משרות פנויות עבור הדור הצעיר, הדור של קוסיגין, שמעולם לא השתייך לאופוזיציות. ואכן, בסוף שנות ה-30 הוא זכה לקידום מהיר. בינואר 1939 קוסיגין נתמנה לשר (פורמאלית קומיסר עממי=narkom) תעשיית הטקסטיל של בריה"מ, וממארס 1939 היה לחבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. מאפריל 1940 קוסיגין כיהן כסגן ראש הממשלה ויושב ראש המועצה למוצרי צריכה בממשלה (הממשלה נקראה sovnarkom). נוסף לנאמנותו האידיאולוגית, קידומו המהיר נבע מעבודתו המסורה: יכולתו לרדת לפרטים ולהקדיש זמן רב לעבודה טכנית אפורה, כמו מעקב אחר הספקת מוצרים רבים ומגוונים.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית לבריה"מ ב-1941 התמנה קוסיגין לסגן הוועדה לפינוי ולסגן הוועדה לאספקת מזון וביגוד לצבא האדום, וב-1942 הוא קיבל תפקידים נוספים הקשורים באבטחת אספקה לצבא ולמפעלים אזרחיים. נושא הפינוי בתקופת התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני לתחומי בריה"מ היה חשוב ביותר. כדי להבטיח את המשך הייצור במהלך המלחמה, פונו לעורף אלפי מפעלי תעשייה, בהם לייצור נשק. כמו כן פונו מיליוני תושבים, בהם עובדים חיוניים וגם אזרחים מן השורה וילדים, שרצו להימלט מאימת הכיבוש הנאצי. בינואר 1942 הגיע קוסיגין לעיר מולדתו הנצורה בידי הגרמנים, לנינגרד, והיה אחראי למבצע פינוי נרחב, במהלכו בחודשים ינואר- אפריל פונו מהעיר כחצי מיליון תושבים. הדרך המאולתרת שהוקמה מעל אגם לאדוגה (Ladoga) הקפוא בחורף 1942, אפשרה, נוסף לפינוי ציוד ואנשים, גם להעביר אספקה לעיר הנצורה.
בין השנים 1946-1943, קוסיגין נוסף לתפקידו כסגן ראש ממשלת בריה"מ, החזיק גם בתפקיד ראש הממשלה של הרפובליקה הרוסית. לאחר שחרור הדרגתי של הרפובליקה הרוסית מהכיבוש הגרמני בתקופה זו, עסק קוסיגין בשיקום האזורים המשוחררים בהם נותרה אדמה חרוכה. הוא היה אחראי להקמתם מחדש של מפעלי תעשייה. כמקובל בתקופת שלטונו של סטאלין, ראה קוסיגין בשימוש נרחב בעובדי הכפייה ממחנות האסירים, לצורך עבודות השיקום, כדבר מובן מאליו.
במארס 1946 נבחר קוסיגין לחבר מועמד לפוליטביורו [למעשה המוסד השלטוני העליון בבריה"מ] ושוב לסגן ראש הממשלה. [ממארס 1946 שמו של sovnarkon שונה למועצת השרים, קרי ממשלה]. כראש הממשלה כיהן סטאלין, וברשימה הרשמית של שמונה סגניו, קוסיגין תפס את המקום החמישי. אין להסיק מכאן כי היה חמישי מבחינת סדר חשיבותו בממשלה, ובוודאי לא בהיררכיה הסובייטית, בה מעמדו היה עוד יותר נמוך, כיוון שלא היה חבר מלא בפוליטביורו. [סדר הסגנים הרשמי היה כדלהלן: מולוטוב, בריה (L.P Beriia), אנדרייב, מיקויאן, קוסיגין, ווזנסנקי, כגנוביץ' ו-וורושילוב.] בין השנים 1948-1947 ניכרו סימנים נוספים לעלייה במעמדו של קוסיגין. באוגוסט 1947 הוזמן קוסיגין על ידי סטאלין להתארח ב"דאצ'ה" (מעון קיץ) שלו בקרים, ובעיתונות הסובייטית פורסם תצלום של קוסיגין בחברתו של סטאלין (עמ' 119). סטאלין נהג לפנות אליו במעין כינוי חיבה "קוסיגה" (Kosyga). כביטוי לאמונו של סטאלין בקוסיגין הוא הטיל עליו ועל שר האוצר לבצע רפורמה כספית. הרפורמה נועדה לצמצם את אמצעי התשלום במשק תוך החלפת השטרות, ולמעשה לפגוע לא רק בספסרים אלא גם בכלל האזרחים. על כן, תכנון הרפורמה חייב היה להתנהל בחשאיות רבה, והיא יצאה לפועל בדצמבר 1947.
במקביל להמשך כהונתו כסגן ראש הממשלה, מפברואר עד דצמבר 1948 כיהן קוסיגין כשר האוצר. בהיותו שר האוצר, בתשובה למכתב תלונה אנונימי (ממיניסטריון של בכיר במשטר הסובייטי, אנדריי ז'דאנוב ([Andrei Zhdanov] על מספרם הרב של היהודים במשרד האוצר, במאי 1948 הכין קוסיגין מסמך. לפי מסמך זה, אחוז היהודים מבין הפקידים הבכירים במשרדו היה 15.5%. כמו כן משתמע כי קוסיגין לא ביצע טיהור נגד יהודים במשרדו (עמ' 108). יצוין, כי באותה תקופה של סוף שנות ה-40 התנהל מסע נרחב לצמצום מספר היהודים שהחזיקו במשרות רמות בתחומי הכלכלה והתרבות בבריה"מ. מסע זה נערך ביוזמתו של סטאלין ובביצועו הנלהב של ז'דאנוב, שהיה אחראי על עיצוב התרבות. לנקודה היהודית בנושא קוסיגין, אפשר להוסיף, כי לפי המחבר, לקוסיגין היה ידיד ותיק, הפילוסוף תיאודור אויזרמן [Ойзерман] (Teodor Oizerman) (עמ' 23), ואישיות זו משמשת אחד המקורות לספרו. המחבר אינו מציין כי האיש יהודי, אך בדיקה באינטרנט מעלה כי הוא אכן יהודי, נפגע במסע הטיהורים נגד יהודים שהוזכר לעיל – אך היה מן הסתם יהודי מתבולל. הוא יליד 1914, היה פרופסור לפילוסופיה, התמחה במארקס ובפילוסופיה גרמנית; וב-1977, בתקופת כהונתו של קוסיגין כראש ממשלה, לפי בקשת קוסיגין השתתף באחת הוועדות לניסוח החוקה הסובייטית החדשה.
לטענת המחבר, הסיבה לתקופת כהונתו הקצרה של קוסיגין כשר האוצר ב-1948 נעוצה בהתנגדותו לבקשות להקצבת כספים – בנימוק של היעדר אמצעים – כולל בקשות של בכירים בהנהגה הסובייטית ובהם מולוטוב, כגנוביץ', בריה ו-וורושילוב (עמ' 107). להערכתי, לא מן הנמנע כי ירידה זמנית במעמדו של קוסיגין בסוף 1948 הייתה קשורה גם ל"פרשת לנינגרד". בפרשה זו, אישים בכירים בהנהגה הסובייטית, חלקם הגדול מלנינגרד וסביבתה, שנחשדו על ידי סטאלין בחוסר נאמנות לו, הואשמו בקשר אנטי ממשלתי והוצאו להורג ב-1949. לקוסיגין, בתור יליד לינינגרד, עיר בה החל את הקריירה הפוליטית, היו מטבע הדברים קשרים עם נאשמי הפרשה. המחבר מציין, כי אחד המוּצאים להורג, אלכסי קוזניצוב (A.A. Kuznetsov) , חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, היה אורח בחתונת בתו של קוסיגין בינואר 1948. קוסיגין הכיר את האיש מתקופת עבודתו אתו בלנינגרד ושמר על קשרי ידידות עם משפחתו. לפי עדות חתנו של קוסיגין, דז'רמאן גבישיאני (Dzhermen Gvishiani), לאחר שבכיר מ"פרשת לנינגרד" [ניקולאי ווזנסנסקי] הואשם בין היתר בהחזקת נשק [נמצא אקדח ברשותו] – לבקשתו של קוסיגין, גבישיאני יצא אתו למסע דיג כביכול בנהר מוסקבה, ששימש מסווה להטבעה בנהר של כלי הנשק הקלים שהיו ברשותם (עמ' 124-123).
כיוון שגבישיאני ובתו טטיאנה, נכדתו של קוסיגין ושומרת הארכיון המשפחתי, משמשים מקור חשוב לספר, מן הראוי לציין פרטים אחדים על גבישיאני, שאינם מוזכרים אצל המחבר ואותם מצאתי באינטרנט. האיש גרוזיני, נולד בגרוזיה (גיאורגיה) ב-1928, אביו היה ראש המשטרה החשאית במזרח הרחוק והוא קרא לבנו דז'רמאן על שם שני אישים: מייסד המשטרה החשאית הסובייטית, דזרז'ינסקי, ויורשו בתפקיד, מנז'ינסקי. בעת לימודיו באוניברסיטה, דז'רמאן גבישיאני היה תלמידו של אויזרמן, וב-1965 – עת קוסיגין כיהן כראש ממשלה – מונה לסגן יושב ראש הוועדה למדע וטכנולוגיה של הממשלה הסובייטית.
בעת "פרשת לנינגרד", קוסיגין, בתור חבר מועמד בפוליטביורו, היה מקבל עותקים של פרוטוקולים מהחקירות של ה"קושרים" בפרשה זו, פרוטוקולים בהם שורבב שמו. בתגובה, קוסיגין נהג לכתוב הסברים לסטאלין בהם דחה מכל וכל את האשמות המיוחסות לו. בתקופה זו, כמובן, חשש ממאסר, וכל בוקר, בצאתו לעבודה, היה מוּדע כי זו עלולה להיות הפעם האחרונה בה הוא רואה את אשתו ואף השאיר הוראות למקרה כזה, אותן אין המחבר מפרט. קרוב לוודאי היה זה סטאלין שפסק לא להכליל את קוסיגין בפרשה. ייתכן כי צאתו של קוסיגין בעיצומה של הפרשה לשליחות רשמית הרחק ממוסקבה לסיביר, הצביעה על רצונו של סטאלין לא לשרבבו ל"קושרים" (עמ' 125-124).
לאחר פיטוריו ממשרד האוצר בדצמבר 1948, נתמנה קוסיגין לשר לתעשייה הקלה ולתעשיית המזון והחזיק בתפקידים האלה עד למותו של סטאלין במארס 1953, במקביל להמשך כהונתו כסגן ראש הממשלה. בקונגרס המפלגתי האחרון של תקופת סטאלין, שהתקיים באוקטובר 1952, נבחר קוסיגין מחדש לחבר מועמד לפוליטביורו (בקונגרס הזה שם הפוליטביורו שוּנה לפרזידיום [presidium], כך שתוארו הרשמי היה חבר מועמד לפרזידיום). מכאן ניתק להסיק כי גם אחרי "פרשת לנינגרד" לא סר חינו בעיני סטאלין. אפשר להניח בוודאות כי קוסיגין לא האמין להאשמות שיוחסו לקוזניצוב ולשאר נאשמי הפרשה, והאישים האלה אכן טוהרו מהאשמות לאחר מות סטאלין. אף על פי כן, כדי לא לסכן את חייו, בתקופת סטאלין דאג קוסיגין לדחות את האשמות נגדו בלבד, ולא נגד חבריו (עמ' 124). גם בחלוף זמן רב לאחר מותו של סטאלין, העדיף קוסיגין לראות בסטאלין דמות חיובית ביסודה. הוא היה גאה על כך שסטאלין העניק לו מדליה בזמן המלחמה ב-1941, ובראיון לסופר (?) סובייטי הגיב ברוגז על שאלה ביקורתית כלפי סטאלין (עמ' 128).
בתקופת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב Khrushchev) (N.S., בין השנים 1964-1953 המשיך קוסיגין לכהן כסגן ראש הממשלה ולעסוק בכלכלה, והחל מ-1960 היה חבר מלא בפוליטביורו (בין השנים 1966-1952 הפוליטביורו נקרא פרזידיום). נראה כי קוסיגין היה בין האישים המרכזיים אותם שיתף ליאוניד בריז'נייב (L.I. Brezhnev) בתוכנית להדחתו של חרושצ'וב מן השלטון, שבוצעה באוקטובר 1964 (עמ' 147-146). לקוסיגין היו סיבות משלו לרצות להדיח את חרושצ'וב, אשר בנוסף לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, החל מ-1958 החזיק גם בתפקיד ראש הממשלה. הניהול הבלתי שקול של הכלכלה הסובייטית מצד חרושצ'וב, האובססיה שלו להשיג את ארצות הברית במישור הכלכלי ומכאן הוראותיו ההזויות בתכנון הייצור – כל זה נגד את סגנון עבודתו של קוסיגין. נאומיו של קוסיגין בנושאים כלכליים נשאו אופי ענייני, תוך שימת דגש על בעיות פרקטיות בתחום הייצור, ולא על אידיאולוגיה. הוא הרבה לקרוא, כולל מחקרים מערביים בתחומי הכלכלה והפוליטיקה, אך בעיקר על טכנולוגיות ייצור במערב בתחומי התעשייה הקלה ועל הנושא הקרוב לו במיוחד – תעשיית הטקסטיל. בנאומו בקונגרס ה-21 של המפלגה הקומוניסטית בינואר 1959 – ואת נאומיו כתב בעצמו – טען קוסיגין כי תפוקתה של מכונת טקסטיל מסוימת במערב גבוהה פי כמה מהמקבילה לה בבריה"מ. לאור זאת טען קוסיגין, כי הערכת תפוקתו של בית חרושת לבניית מכונות צריכה להימדד לא לפי כמות המכונות שהוא מספק, אלא לפי כושר הייצור של המכונות (עמ' 141). נראה כי תפיסה כזו נגדה את גישתו הפשטנית של חרושצ'וב, שמתוך להיטותו להעלות את נתוני הייצור, לא נתן תשומת לב ראויה למשמעותם. חרושצ'וב מצדו זלזל בגלוי בקוסיגין.
על כך שקוסיגין מילא חלק חשוב ומכריע בשלב הקריטי של הדחת חרושצ'וב ניתן ללמוד – להערכתי – מהודעתו של בריז'נייב בישיבת מליאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ב-14 באוקטובר 1964. בהודעתו סיפר בריז'נייב כי ב-12 בחודש הטיל הפוליטביורו (קרי הפרזידיום) עליו ועל קוסיגין, ניקולאי פודגורני (Podgornyi) ומיכאיל סוסלוב (Suslov) [חברים בפוליטביורו] להזמין את חרושצ'וב לדיון תוכחה נגדו בפוליטביורו ב-13 בחודש – במהלכו הוא הודח מכל תפקידיו. לאחר הדחתו של חרושצ'וב, לפי הצעת פודגורני, החליף בריז'נייב את חרושצ'וב בתור המזכיר הראשון של המפלגה (החל מ-1966 שונה שם התפקיד למזכיר הכללי); ולפי הצעת בריז'נייב, החליף קוסיגין את חרושצ'וב בתור ראש ממשלה. העלאתו של קוסיגין לראשות הממשלה, שוב מצביעה, לדעתי, על האינטרס האישי שלו בפיטוריו.
קוסיגין בראשות הממשלה 1980-1964
לאחר פיטורי חרושצ'וב, השלטון בבריה"מ התרכז במעין טריאומוויראט שכלל את בריז'נייב, קוסיגין ופודגוני. האחרון נתמנה לנשיא, נחשב לאישיות אפורה ומעמדו בשלישייה נדחק בהדרגה ביחס לשני שותפיו, וזאת עוד לפני הדחתו על ידי בריז'נייב ב-1977 ונטילת תפקיד הנשיא לעצמו (נוסף להמשך החזקתו במשרת המזכיר הכללי). לעומת זאת קוסיגין, במחצית השנייה של שנות ה-60 עדיין מילא תפקיד חשוב תחום מדיניות החוץ, כאשר במישור הייצוגי מעמדו בתקופה זו האפיל לעיתים על זה של בריז'נייב. לדוגמה היה זה קוסיגין שבתקופת "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 ניהל שיחות טלפון ב"קו האדום" – המיועד למקרי חירום – עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, וגם קיים באותה שנה פגישת פסגה עם הנשיא האמריקאי בארה"ב.
במהלך 1968 בעיה מרכזית במדיניות החוץ הסובייטית הייתה עלייתה לראשות השלטון בצ'כוסלובקיה של קבוצת קומוניסטים ליברלים. קבוצה זו החלה לבצע בארצה רפורמות שכוונו לדמוקרטיזציה של השיטה הפוליטית ולהתאמת הכלכלה לכוחות השוק (רפורמות בנוסח גורבצ'וב [M.S. Gorbachev] בבריה"מ של סוף שנות ה-80). לפי המחבר, עד לקבלת ההחלטה לפלוש לצ'כוסלובקיה, אשר התקבלה על ידי ההנהגה הסובייטית ב-20 באוגוסט ובוצעה למחרת, קוסיגין וברי'נייב היו נגד התערבות צבאית בארץ זו. זאת למרות שקוסיגין – כפי שמתברר מפנקסיו ומדיונים בפוליטביורו – היה מודע לסכנה, מנקודת ראות סובייטית, מהשינויים שעוברת צ'כוסלובקיה. כך בדיון בפוליטביורו ב-19 באוגוסט טען קוסיגין כי להנהגה הצ'כוסלובקית מטרות ברורות: בשלב ראשון להפוך את צ'כוסלובקיה למעין יוגוסלביה [מדינה בעלת משטר קומוניסטי מתון דאז, שניהלה מדיניות חוץ בלתי תלויה במוסקבה], ואחר כך למעין אוסטריה [מדינה בעלת משטר מערבי, ששמרה על ניטרליות במלחמה הקרה]. כמו כן רשם קוסיגין בפנקסו, כי המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית הופכת בהדרגה למפלגה סוציאל-דמוקרטית (עמ' 211-210). לא מן הנמנע כי מחבר הספר, שרואה בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה אקט בלתי מוסרי, ניסה להמעיט ממידת תמיכתו של קוסיגין בצעד הזה ולהטיל את כובד האחריות על חברים אחרים בהנהגה (כמו ראש ה-ק.ג.ב יורי אנדרופוב [Uri Andropov], שאכן היה תומך נלהב בפלישה). עם זאת, המחבר טורח להביא קטעים מפרוטוקולים של הדיונים בין ההנהגה הסובייטית לצ'כוסלובקית לאחר הפלישה, מהם ברור, כי קוסיגין, בדומה לבריזנייב, התייחס לצ'כוסלובקיה כמעין פרובינציה של בריה"מ וניסה בלשון בוטה לכפות עליה הסדר הרצוי למוסקבה. עוד ראוי לציין, כי בתשובה לתלונתו של מנהיג צ'כוסלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק (Dubchek) – על שהוחזק לפני השיחות במעין מעצר בית כשחיילים סובייטים עם נשק אוטומטי ומשוריינים מקיפים אותו במשך שבע שעות – ענה קוסיגין, כי הדבר נעשה למען ביטחונו. קוסיגין אף הוסיף, כי בעת ביקורו באתר המעיינות בצ'כוסלובקיה בזמנו, השלטונות המקומיים הציבו לו שמירה, והוא לא התלונן, כי אם הודה להם על כך (עמ' 214).
לפי הערכה מקובלת, לה שותף המחבר, קינא בריז'נייב במעמדו של קוסיגין, במיוחד בפעילותו והצלחותיו במדיניות החוץ (כמו תיווכו המוצלח בין הודו לפקיסטן ב-1966 בוועידת טשקנט). מסיבה זו הדיווח בעיתונות הסובייטית על פגישת קוסיגין-ג'ונסון ב-1967 הוגבל להודעה רשמית, ועצם הדיווח על פגישת קוסיגין עם ראש ממשלת סין, צ'ו אן לאי, בפקין (בייג'ין) ב-1969 בליווי תמונות בטלוויזיה הסובייטית עורר נזיפה מצד בריז'נייב. ואולם כבר ב-1971 הצליח בריז'נייב למנוע מקוסיגין להשתתף בשיחות עם קנצלר מערב גרמניה, וילי ברנדט, ונטל את התפקיד לעצמו (עמ' 172-171). ואכן מתחילת שנות ה-70 לקח בריז'נייב בבירור את ניהול נושאי החוץ לעצמו, כולל הכיכוב במישור הייצוגי. הוא מוכן היה להותיר לקוסיגין תפקיד מרכזי בקשרים עם פינלנד, אשר התרכזו במישור הכלכלי. קוסיגין מצדו פעל רבות לטיפוח יחסי הכלכלה עם פינלנד, תוך לימוד מהצלחותיה הכלכליות. בסיועה של פינלנד ביצע קוסיגין מודרניזציה בתעשיית הנייר של בריה"מ.
בעוד בתקופת סטאלין, ובמידה לא מעטה גם בתקופת חרושצ'וב, ביצע קוסיגין מדיניות כלכלית שקבעו המנהיגים, הרי התמנותו של קוסיגין לראש ממשלה ומעמדו החזק בקרמלין במחצית השנייה של שנות ה-60 אפשרו לו לראשונה ליזום מדיניות כלכלית משלו. ואכן, ביוזמתו של קוסיגין, מ-1965 הוחל בביצוע רפורמות בכלכלה הסובייטית. הרפורמות כוונו למדוד את תפוקת המפעלים לא לפי כמות התוצרת שיצרו, אלא לפי זו שנמכרה; להגביר מתן תמריצים חומריים לעובדים ולמפעלים, כדי להגדיל את התפוקה; לאפשר יותר עצמאות למפעלים ולרפובליקות בתחום הכלכלי; לעודד מודרניזציה של המכונות והציוד במפעלים. קוסיגין עקב מקרוב אחר ביצוע הרפורמות וערך ביקורים במפעלי תעשייה רבים. המחבר גם מייחס לקוסיגין את ההחלטה להגדיל באופן משמעותי את ייצור מכוניות הנוסעים בבריה"מ (שנעשה בסיוע איטלקי), כדי לאפשר לאזרחים לרכוש מכוניות – תוך התעלמות מחלקו של בריז'נייב בהחלטה זו. כחלק מהרפורמה, שלח קוסיגין מומחים סובייטיים להשתלמות במערב. אחד מהם היה ניקולאי ריז'קוב (N.I. Ryzhkov), (לימים, בין השנים 1985- 1991 ראש ממשלת בריה"מ) אשר שימש עבור המחבר מקור אוהד לספרו על קוסיגין.
בנאומו בקונגרס ה-24 של המפלגה ב-1971 הביע קוסיגין שביעות רצון מתוצאות הרפורמה, כפי שבאו לידי ביטוי בתוכנית החומש לשנים 1970-1966. לפי הנתונים שמסר, התפוקה התעשייתית גדלה פי 1.5 והגידול ברווחים של המפעלים אפשר לבצע מודרניזציה של הציוד ולשפר את תנאי העסקתם של העובדים. עם זאת, כפי שמודה המחבר, לרפורמות של קוסיגין היו גם חסרונות. עידוד הרווחיות הביא לעלייה בשכר העובדים, לפעמים תוך העלאה בלתי חוקית של מחירי התוצרת. כמו כן האזרח הסובייטי הממוצע המשיך לסבול ממחסור כרוני במוצרי צריכה כמו מכשירי רדיו, טלוויזיה, רהיטים ומכוניות. כיוון שהרפורמות של קוסיגין ניסו להתחשב בכוחות השוק, תוך דמיון מסוים לרפורמות שבוצעו בצ'כוסלובקיה ב-1968 לפני הפלישה הסובייטית, הרי תוצאות הרפורמות האלה בפראג הרתיעו כנראה את קוסיגין מלהעמיק את השינויים בארצו (עמ' 220). נוסף לכך, מתחילת שנות ה-70 יכולתו של קוסגין לקבל החלטות מהותיות בתחום הכלכלי נבלמה על ידי בריז'נייב. בסביבות 1973 טען קוסיגין בשיחה אישית עם ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, כי הרפורמות הכלכליות בבריה"מ נכשלו, כיוון שביצועם הופקד בידי אנשים שלא חפצו בהם. עוד טען, בלי לנקוב בשמו של בריז'נייב, כי אישים, אשר איתם הכין את הרפורמות הוחלפו. (לפי עדותו של ליובומיר שטרואוגל, (Lubomir Shtrougal) ראש ממשלת צ'כוסלוביקה, בשיחה עם המחבר, עמ' 221-220).
לפי עדותו של ראש הגוספלאן gosplan)) [ועדת התכנון הממלכתית במשטר הסובייטי], ניקולאי בייבאקוב (N.K. Baibakov), באמצע שנות ה-70 סגנו בתפקיד, לבדב (V.D. Lebedev), בישיבה סגורה ומצומצמת של הממשלה החל בהצגת תמונה עגומה של המצב בתעשיית המזון והתעשייה הקלה בבריה"מ. הוא אף הפיץ את דבריו במסמך לקוסיגין וסגניו. במהלך הישיבה ניסה קוסיגין להפסיק את סקירתו של לבדב באמתלות פרוצדוראליות, ולבסוף אסר עליו בשרירותיות להמשיך בדבריו ועותקי המסמך שהפיץ הושמדו. לדעת בייבקוב, התנהגותו של קוסיגין נבעה מחוסר יכולתו לקבל ביקורת חריפה (עמ' 293). המחבר, שכאמור רוחש אהדה לקוסיגין, מנסה למצוא נסיבות מקלות להתנהגותו זו. עוד טוען המחבר, כי קוסיגין עודד ביקורת אצל עוזרים להם רחש אמון, ובדעות שונות מדעתו שהובעו ראה דרך לבחון אפשרויות שונות בטרם קיבל החלטה. כמו כן טוען המחבר כי קוסיגין התאפיין ביחס רגשי חם כלפי עוזריו הקרובים ובני משפחתו. המחבר ממשיך וטוען, כי קוסיגין לא ראה בעובדים ברגים במערכת, אלא דאג לצרכיהם כמו בתחום המגורים והתרבות. לדעתי, אין בכך לסתור את הדעה המקובלת כי קוסיגין, ככלל, היה חמור סבר, נהג בקשיחות כלפי פקודיו והיה גוער ללא רחם באלה, שסבר כי התרשלו בתפקידם. בכך, להערכתי, המשיך קוסיגין בשיטות הניהול של סטאלין – אשר בתקופתו עוצבה במידה לא מעטה אישיותו – אך הסתפק בפיטורי הכושלים, בלי להוציאם להורג. כמו כן טענותיו החוזרות של המחבר על דאגתו של קוסיגין לעובדים, אין בהן לסתור את העובדות בדבר מצבם הקשה של רוב הפועלים בתקופת השלטון הסובייטי: מחסור במוצרי צריכה בסיסיים בתחומי המזון והתעשייה הקלה, ומחסור בדיור.
בשנות ה-60 שדות הנפט הישנים של בריה"מ, כמו באזרבייג'ן, הלכו והידלדלו. במקומם, בתקופת כהונתו של קוסיגין כראש ממשלה, מאמצע שנות ה-60 הוחל בפיתוח שדות הנפט והגז במערב סיביר, במיוחד שדה טיומן (Tiumen). בעוד ב-1970 תפוקת הנפט בטיומן הגיעה ל-31 מיליון טון, הרי כעבור 5 שנים היא עלתה ל-148 מיליון טון וכעבור 10 שנים ל-313 מיליון טון. ההכנסות מן הנפט והגז – מוצרי אנרגיה שבחלקם יוצאו למערב אירופה עבור מטבע קשה – הצילו את הכלכלה הסובייטית בשנות ה-70, והמשיכו למלא מקור חשוב מאוד להכנסות גם ברוסיה הפוסט קומוניסטית (עמ' 253). בהסתמך על עדותו של מומחה סובייטי בתחום האנרגיה (Boris Evgen'evich Paton) [כנראה יהודי], קוסיגין נהג לבקר בשדות הנפט והגז במערב סיביר ולמד מקרוב על תהליך ניצולם. לדברי המומחה, הציע קוסיגין באחד מסיוריו לפתח רובוט, שיחליף חלקית עובדים, בתפקיד הקשה של הנחת צינורות הגז בתנאי הקור של סיביר. פיתוח הרובוט הצליח (עמ' 234-233). בביקור אחד בסיביר בחורף 1976 (וקוסיגין לא נרתע לבקר בקור העז), בו סייר בין היתר במחצבות הפחם, גילה קוסיגין חוסר שביעות רצון מן הטכנולוגיה הסובייטית והיה מרבה לשאול כיצד מתבצעות כריית פחם וזהב, וכמו כן קידוחי נפט, במדינות מערביות, כמו ארה"ב, קנדה ודרום אפריקה (עמ' 323-322). קוסיגין הרבה לעבוד ואף בתקופת חופשותיו נהג לבקר במפעלים.
נוסף לקוסיגין, לפי המחבר, תפקיד חשוב בפיתוח שדות הנפט והגז במערב סיביר מילא חבר בוועד המרכזי וסגן ראש הממשלה, וניאמין דימשיץ' (עמ' 256) (Veniamin Emmanuilovich Dymshitz) . [יצוין, כי לקוסיגין היו למעלה מ-10 סגני ראש ממשלה וכי דימשיץ החזיק בתפקיד סגן ראש ממשלה בין השנים 1985-1962 והיה היהודי היחיד במשרה פוליטית חשובה בבריה"מ בתקופה זו. היה אנטי ציוני]. להערכתי, סביר להניח, כי בעוד במחצית השנייה של שנות ה-60 רב היה חלקו של קוסיגין לא רק בביצוע אלא גם בייזום התוכניות לפיתוח הנפט והגז במערב סיביר, הרי עם התחזקות במעמדו של בריז'נייב בשנות ה-70, השגת תמיכה בפיתוח המואץ של תעשיית האנרגיה בסיביר – פיתוח שחייב השקעות עתק – חייבה קודם כל פנייה לבריז'נייב לקבלת אישורו (עמ' 247-246).
על אף היחלשות במעמדו הפוליטי של קוסיגין ביחס לבריז'נייב בשנות ה-70, הוא הקפיד לשמור על עצמאות החלטותיו. כך בתחילת שנות ה-70 קוסיגין היה היחיד בפוליטביורו שהתנגד להחלטה לייצר חלבון מלאכותי מפרפין (paraffin) של נפט, כתוספת מזון לבעלי חיים ועופות, בטענה כי הנושא לא נדון דיו. יצוין, כי בתי החרושת שהוקמו למטרה זו פורקו באמצע שנות ה-80, בגלל שהריח שבתהליך הייצור פגע בדרכי הנשימה של תושבי הסביבה (עמ' 265). גם בדיון שהתקיים בפוליטביורו ב-10 במארס 1973 ניסה קוסיגין לשמור על עמדה עצמאית ולא להצטרף אוטומטית לבריז'נייב. הוא לא קיבל בשביעות רצון את המדיניות של מתן היתר למשפחות יהודיות בודדות – שעלו לישראל והתאכזבו – לחזור לבריה"מ, בהתאם לרצונן, כדי לנצלן למטרות תעמולה. לדעת קוסיגין באותו הדיון, מי שיצא מוטב שלא יחזור (עמ' 261).
בהמשך לעמדותיו העצמאיות, קוסיגין, לפי המחבר, היה עקבי בהתנגדותו להתערבות צבאית סובייטית באפגניסטן ב-1979. ב-19 במארס 1979 קיבל הפוליטביורו החלטה להגיש סיוע צבאי למשטר הקומוניסטי באפגניסטן בנשק ובציוד, אך (עדיין) לא להיענות לבקשת המשטר לשלוח כוחות סובייטיים לעזרתו במלחמה נגד המורדים. למחרת ב-20 במארס, קיים קוסיגין שיחה במוסקבה עם מנהיגה של אפגניסטן, נור מוחמד טאראקי (Taraki). המחבר מביא קטעים מפרוטוקול השיחה ולפיהם טען קוסיגין, כי היענותה של בריה"מ לבקשת אפגניסטן לשלוח כוחות לתחומה, לא תביא לשיפור אלא ל"הסתבכות" המצב. במצב כזה הכוחות הסובייטיים יאלצו להילחם לא רק נגד "תוקפן מבחוץ, אלא נגד חלק כלשהו מעמכם. והעם אינו סולח על דברים כאלה" (עמ' 300). קוסיגין המשיך וטען כי התערבות סובייטית ישירה בלחימה תרחיב ותגביר את ההתנגדות למשטר האפגאני מבפנים, תפגע ביוקרתו כלפי פנים, ותחזק את ההתערבות נגדו מבחוץ (מצד פקיסטן בסיוע אמריקאי), תוך מתן לגיטימציה להתערבות כזו. קוסיגין גם דחה כל ניסיון של טאראקי לנצל את הגדלת מספר היועצים הסובייטיים, כדי לערב אותם בלחימה, כמו בתור טייסים בהליקופטרים; או להשתמש בטייסים ובטנקיסטים מארצות מזרח אירופה. בהקשר זה אמר קוסיגין: "השאלה בדבר משלוח אנשים, אשר יישבו בטנקים שלכם ויירו באנשים שלכם – זאת שאלה פוליטית חריפה מאוד" (עמ' 308). לטענת המחבר, כאשר לבסוף ב-12 בדצמבר 1979 קיבל הפוליטביורו החלטה לפלוש לאפגניסטן, חתמו כל חברי הפוליטביורו על פרוטוקול ישיבה זו – מלבד קוסיגין (עמ' 298).
בפגישה עם טאראקי ב-20 במארס 1979 נמנע קוסיגין מלגלות נדיבות כלפי בקשות הסיוע של אפגניסטן בתחום הכלכלי (עמ' 306). בהמשך לקו זה, בעת ביקורו של קוסיגין באתיופיה בספטמבר 1979 – מדינה, אשר בדומה לאפגניסטן שלט בה משטר מרקסיסטי והיא נחשבה לבעלת בריתה של בריה"מ – גילה קוסיגין חוסר שביעות רצון מהיעדר תמורה כלכלית לסיועה של מוסקבה לארץ זו, כמו בצורת מחצבים (עמ' 328). קוסיגין טרח לדווח לבריז'נייב בשיחה אישית על תוצאות ביקורו באתיופיה. מיומנו של קוסיגין ניתן להסיק כי זו הייתה שיחה אישית יחידה בין שני האישים במהלך 1979, וכי באותה השנה שניהם שוחחו בטלפון פעמים בודדות בלבד (עמ' 328). הדבר הצביע על יחסים צוננים בין השניים. כמו כן אפשר להניח, לדעתי, כי בריז'נייב – בגלל התערערות גוברת במצב בריאותו שבמקביל הגבירה את חשדו כלפי כל מתחרה פוטנציאלי על השלטון– היה מעוניין אף יותר מבעבר לפטר את קוסיגין בהזדמנות הראשונה.
מצב בריאותו של קוסיגין, ככלל, היה טוב. הוא אהב מאוד לדוג, וגם נהג להפליג בסירה. (ב-1976 סירתו התהפכה, הוא איבד את ההכרה וניצל בזכות אחד משומרי ראשו, שליווה אותו בסירה נפרדת.) אף בגיל מאוחר הקפיד לעסוק בפעילות ספורטיבית, כמו הליכה. אך בסתיו 1979 במשך חודשים אחדים סבל קוסיגין מבעיות בלב (עמ' 342). לפי עדות חתנו של קוסיגין, גבישיאני (האיש הוזכר לעיל), באוקטובר 1980 בעת שקוסיגין היה מאושפז בבית חולים עקב התקף לב, התקשר אליו בטלפון חבר בפוליטביורו המקורב לבריז'נייב, קונסטנטין צ'רננקו (Chernenko), וביקשו להתפטר מכל תפקידיו מפאת מחלתו. קוסיגין באי רצון הסכים בכתב להתפטר מתפקיד ראש הממשלה, ללא התייחסות לחברותו בפוליטביורו (עמ' 345-344). מכל מקום, ההחלטה הפורמאלית לשחררו מחברות בפוליטביורו התקבלה כבר ב-21 באוקטובר ומראשות הממשלה ב-23 בחודש (עמ' 330). קוסיגין נפטר ב-18 בדצמבר 1980. ההודעה הרשמית על מותו וגם הלווייתו נדחו ל-23 בדצמבר, כיוון שב-19 בחודש נחוג יום הולדתו של בריז'נייב. האיש שהחליף את קוסיגין בתפקיד ראש הממשלה, ניקולאי טיחונוב (N.A. Tikhonov), היה מקורב לבריז'נייב, ובנאום שנשא בסובייט העליון לרגל כניסתו לתפקיד לא טרח להודות לקוסיגין על שירותו במשך 40 שנה בממשלה.
הערות מסכמות שלי
הערכת אישיותו של קוסיגין צריכה להיעשות מתוך השוואה לבריז'נייב, מנהיגה של בריה"מ בתקופה בה קוסיגין כיהן כראש ממשלה. בהשוואה כזו קוסיגין עלה על בריז'נייב מבחינות רבות, כמו מסירות לעבודה, בקיאות בתחומים הרלבנטיים לעבודתו, רצינות ואינטליגנציה. המדינאי האמריקאי הנרי קיסינג'ר, אשר במחצית הראשונה של שנות ה-70 היה נפגש עם ה"טרויקה" הסובייטית דאז – בריז'נייב, קוסיגין ופודגורני – התרשם כי קוסיגין היה האינטליגנטי מבין השלושה. קוסיגין לא היה רודף כבוד בצורה אובססיבית, וגם לוּ היה נעשה מנהיגה של ארצו, לא היה מקשט את חזהו בכמות גדולה עד גיחוך של מדליות, כדוגמת בריז'נייב. כנראה הוא היה מודע יותר מבריז'נייב לצורך להתחשב בגורם השוק בכלכלה והיה מוכן ליישמו, אך כמובן באופן חלקי בלבד.
אף על פי כן, נראה כי אישיותם של קוסיגין ובריז'נייב עוצבה במידה רבה בתקופת סטאלין ובוודאי הם לא התכוונו לחרוג בצורה מהותית מהשיטה הכלכלית-חברתית הסובייטית הקלאסית. מחבר הספר יוצא מתוך הנחה כי בשיטה זו היו יסודות חיוביים, שטופחו על ידי קוסיגין, כמו פיתוח כלכלי והאצתו במיוחד בתחומי האנרגיה; רפורמות כלכליות שנועדו להעניק חופש למפעלים, במסגרת כלכלה מתוכננת ותוך הבטחת זכויות סוציאליות של העובדים. ואולם המחבר נוטה להתעלם מכך, כי השיטה הסובייטית, אשר קוסיגין נותר נאמן לה, סגדה לאותם הענפים בכלכלה שהאדירו את מעמדה של בריה"מ כמעצמת על ובראשם התעשייה הכבדה, על חשבון קיפוחו של האזרח הסובייטי הממוצע. גם אחרי מאמציו של קוסיגין, מוצרי צריכה בסיסיים במערב, במיוחד בתחום המזון, נחשבו למוצרי מותרות קשים להשגה בבריה"מ.
מרתק! תודה על הפוסט המושקע ושופע המידע המעניין. הבעיה לדעתי עם השיטה הכלכלית-חברתית היא האנשים שעומדים בראש. זו תמיד הבעיה. גם התאוריות ההוגנות ביותר פוגעות באנשים במציאות כי המנהיגים שאמורים ליישמן, דואגים רק לעצמם ולהון שלהם. תראה לי מנהיג אחד על המפה שאכפת לו מהעם שלו באמת.
השבמחק