Солженицын, А.И. Двести лет вместе (2). Москва: Русский путь, 2002
סולז'ניצין, אלכסנדר. מאתיים שנה ביחד (כרך 2) (מוסקבה, 2002) 550 עמ' כולל מפתח שמות [רוסית] [סיכום ספר]
תולדות יהודי רוסיה בתקופה הסובייטית החל מ-1917 עד לאמצע שנות ה-70. הסיכום המובא כאן מבטא את נקודת ראותו והשקפתו של הסופר והוגה הדעות, אלכסנדר סולז'ניצין (2008-1918). מחקרו מבוסס ברובו על מקורות משניים, אינו ערוך בקפידה ותרומתו לא בחידושים כי אם בפרשנויות לעובדות הידועות. על אף שהמחקר מתיימר להיות מאוזן ואובייקטיבי, הרי נימותיו האנטישמיות גלויות ומסקנתו מחרידה: פשעם של יהודי רוסיה כלפי העם הרוסי משתווה לפשעם של הגרמנים בתקופה הנאצית כלפי העם היהודי. בהצגת התזה של סולז'ניצין מדי פעם הוספתי הערות משלי, לרוב בסוגריים מרובעים – אך את עיקר הערותיי הביקורתיות ריכזתי בסוף בפרק נפרד.
המהפכה ומלחמת האזרחים 1921-1917
מהפכת פברואר 1917 נעשתה על יד רוסים, ובממשלה הזמנית שהוקמה בעקבותיה לא היו יהודים, כי אם היה בה רוב רוסי. ואולם היא לא שירתה את האינטרסים של רוסיה, כיוון שהמשיכה לדגול בניהול המלחמה. על אף היעדר יהודים בממשלה, ליהודים היה חלק חשוב בשלטון ובעיצוב האידיאולוגיה של מהפכת פברואר באמצעות המוסד המתחרה שהוקם לממשלה. מוסד זה היה "מועצת נציגי החיילים והפועלים" (SRSD), כאשר בהרכב הנהגתו הראשון, "הוועד הפועל המרכזי" (TsIK), מתוך 9 חברים, היו 5 יהודים (בהם קמינייב, כנציג הבולשביקים), בנוסף למיעוטים אחרים – ורק רוסי אחד. הבעיה של הנציגים היהודים הבכירים במוסדות השלטון המהפכניים הייתה לא נאמנותם למוצאם הלאומי, אלא דווקא אי-לאומיותם, האינטר-נציונליזם שלהם ואופיים האנטי רוסי. לדוגמה, ה"וועד הפועל המרכזי" פרסם את ה"פקודה מס' 1", שעתידה הייתה לגרום להתפרקות הצבא.
לפני "מהפכת" אוקטובר 1917 מספר היהודים במפלגות הסוציאליסטיות – מנשביקים, ס.ר. שמאליים וימניים, ואנרכיסטים – היה גבוה בהרבה ממספרם במפלגה הבולשביקית. (עם זאת, בכל המפלגות הסוציאליסטיות, ובמיוחד בקרב ההנהגה, שיעור היהודים היה גבוה מאוד בהשוואה לשיעורם באוכלוסייה הכללית.) היהודים לא היו "הכוח המוביל העיקרי" מאחורי הפיכת אוקטובר והפיכה זו בעצם לא הייתה נחוצה להם, כיוון שזכו לשוויון זכויות בעקבות מהפכת פברואר (עמ' 100). בבחירות לאסיפה המכוננת, שהתקיימו חודשים ספורים לאחר תפיסת השלטון ביד הבולשביקים, למעלה מ-80% מהיהודים הצביעו עבור המפלגות הציוניות. לאחר הפיכת אוקטובר היו אף יהודים ששירתו בצבאות ה"לבנים", שנלחמו נגד המשטר הבולשביקי. עם זאת מספרם של היהודים האלה היה מועט, והם נתקלו ביחס עוין מצד חבריהם בצבא עד כדי סכנה לחייהם. זאת בגלל זיהויו של המשטר הבולשביקי עם היהודים.
אכן, העם היהודי אינו יכול להתנער מאחריותו להפיכה הבולשביקית ותוצאותיה מהסיבות הבאות. (1) שיעורם הגבוה של היהודים בהנהגה הבולשביקית, ובמיוחד דמותו הבולטת של טרוצקי הן בארגון ההפיכה והן בארגון הצבא האדום ובמלחמת האזרחים. היהודים בצמרת הסובייטית לא פעלו כגוש. לדוגמה, קמינייב וזינובייב התנגדו לביצוע ההפיכה באוקטובר – בעוד טרוצקי תמך בה. יתרה מזו. מבחינת אמונתם הדתית הם לא היו יהודים כי אם כופרים, וטרוצקי בבירור היה אינטר-נציונליסט. עם זאת אי אפשר לשלול את השתייכותם לעם היהודי, שבאה לידי ביטוי בנטייה של אישים, כמו טרוצקי וזינובייב, למנות את סגניהם ועוזריהם הקרובים מקרב בני עמם היהודים.
(2) לאחר הפיכת אוקטובר בלט שיעורם הגבוה של היהודים בין רוצחי הצאר ומשפחתו ב-1918, בקרב המשטרה החשאית (צ'.ק.), בקרב מבצעי מדיניות הטרור נגד האוכלוסייה הכפרית בתקופת "הקומוניזם הצבאי" וברדיפות נגד הכנסייה הרוסית. היהודים מיהרו גם לשרת את המשטר החדש באיוש משרות בדרגים הבינוניים והנמוכים של הביורוקרטיה – משרות שהתפנו לנוכח סירובה של הפקידות הרוסית לשתף פעולה עם המשטר החדש. רק באופן חלקי ולכאורה בעיקרו, מאחורי השתתפותם הגבוהה של היהודים במנגנוני הדיכוי של המשטר הסובייטי היו נסיבות מקלות, כמו דיכוים בתקופה הצארית.
לפי נתונים סובייטיים משנות ה-20, מספר היהודים שנרצחו בפוגרומים באוקראינה וביילורוסיה מ-1917 עד 1921, כולל, נע בין 180 ל-200 אלף (עמ' 156). פרעות אלה נעשו ברובם על ידי הצבאות והאספסוף מקרב מתנגדי המשטר הבולשביקי (אבל כ-8% מהיהודים נרצחו על ידי צבא בוּדיוֹני וצבאות "אדומים" אחרים). ואולם יש לציין, כי כבר ב-1918, דהיינו עוד לפני הפרעות של פֶטלוּרה באוקראינה שהחלו ב-1919, שיעורם של היהודים ב-צ'.ק. של אוקראינה הגיע ל-80% (עמ' 136) [לדעתי, הנתון נראה מוגזם]. כלומר, סולז'ניצין נותן להבין כי היהודים הם שפתחו בדיכוי האוקראינים והעמים הסלאביים, בעוד הפרעות – קרי רצח ללא הבחנה של מאות אלפי יהודים, כולל נשים וילדים – באו בתגובה, למעשיהם הנפשעים של היהודים.
המוטיב החוזר ונשנה אצל סולז'ניצין הוא כדלהלן. כמו שהגרמנים אינם יכולים להתנער מאחריותם לפשעי היטלר, הרוסים אינם יכולים להתנער מאחריותם לפוגרומים – כך על היהודים ליטול אחריות על "רוצחיהם המהפכניים". כל ניסיון מצד יהודים לשים דגש על נסיבות מקלות – שאינן חסרות – פגום. התנערות יהודית מאחריות לאומית, פירושה התכחשות למעשה לקיומו של לאום יהודי – והרי היהודים, ובצדק, רואים עצמם כלאום, שהקים את מדינתו הלאומית, היא מדינת ישראל (עמ' 120).
מסיום מלחמת האזרחים עד מלחמת העולם השנייה (1941-1921)
בשנות ה-20 התרחשה הגירה מסיווית של היהודים לערים הגדולות, במיוחד למוסקבה וללנינגרד. כתוצאה מכך זכו היהודים לרמת חיים ולרמת השכלה גבוהות יותר בהשוואה לשאר האוכלוסייה. מדיניות הטיפוח המוגבל של הסקטור הפרטי ב-1921 ("מדיניות כלכלית חדשה"=(NEP הביאה לשגשוגם של בעלי מלאכה וסוחרים יהודים – ואולם הפגיעות בסקטור הפרטי עוד בתקופת הנא"פ, וההחלטה לבטל את הנא"פ בסוף שנות ה-20 גרמו להתרוששות של חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית, שלא השתלב בתעשייה.
שיעורם של היהודים בקרב מוסדות המפלגה והממשלה ובקרב שירותי הביטחון, קרי מנגנוני הדיכוי, היה גבוה מאוד, וללא כל פרופורציה למספרם. זינובייב ריכז סביבו בהנהגת לנינגרד יהודים רבים; בקונגרס ה-12 של המפלגה ב-1923 מספרם של היהודים בפוליטביורו היה 3 מתוך 6 (עמ' 207). גם לאחר סילוקם של זינובייב וקמינייב מהנהגת המפלגה בשנות ה-20 – בשנות ה-30 ועד הטיהורים של 1938-1937 עדיין תפסו היהודים מקום בולט במוסדות העליונים של המפלגה. היהודי הבכיר במפלגה היה לאזר כגנוביץ', שכיהן עד לסוף שנות ה-30 בו זמנית כחבר בפוליטביורו, מזכיר הוועד המרכזי, וחבר ב-orgburo [הגוף האחראי על המינויים החשובים במפלגה], וכמו כן שר למסילות הברזל; ושלושת אחיו גם כן מילאו תפקידים חשובים, אחד מהם שר התעשיות הביטחוניות. בוועדת הביקורת המרכזית (שליד הוועד המרכזי של המפלגה) TsTsK)) של 1930 מתוך 25 חברים 10 היו יהודים, בהם סולץ (A.Sol'ts) "מצפון המפלגה". היהודים היו שישית מחברי הוועד המרכזי בקונגרס ה-17 של המפלגה שהתכנס ב-1934 (עמ' 282). שרים יהודים חשובים בשנות ה-30, נוסף ללאזר כגנוביץ' ואחיו, היו ליטווינוב (Litvinov), שר החוץ, יאגודה (Yagoda), שר הפנים, רוזנגולץ (Rozengol'ts), שר לסחר חוץ ועוד (עמ' 283). רב היה חלקם של היהודים בנציגויות הדיפלומטיות של בריה"מ בחוץ לארץ. במיוחד תפסו היהודים תפקידי מפתח בתחומי הכלכלה, סחר הפנים, סחר החוץ, גוספלאן (Gosplan) [המוסד האחראי לתוכניות הפיתוח הרב שנתיות, תוכניות "החומש], מסילות הברזל, מפעלי פלדה ענקיים חדשים ועוד. רב היה חלקם של היהודים גם בניהול תעשיית המזון, כמו מסעדות וחנויות, וזאת בתקופה של מחסור באוכל (עמ' 286-285). המחבר גם רואה בשלילה את אחוזם הגבוה של היהודים במוסדות להשכלה גבוהה, ובתחומי האמנות הרוסית , כמו ספרות, קולנוע ומוסיקה. ב-1939 כ-27% מהרופאים בבריה"מ היו יהודים (עמ' 326). שיעורם הגבוה של היהודים בקרב מקצועות בעלי ההשכלה הגבוהה מתואר כביטוי ליכולתם של היהודים להשתמט מעבודות פיסיות קשות ולתפוס משרות יוקרה בעלות הכנסה גבוהה על חשבון העם הרוסי.
מתוך 4 עוזריו של המפקד הראשון של ה-צ'.ק. [משטרה חשאית] דזרז'ינסקי, 3 היו יהודים ובהם מחליפו לעתיד, יאגודה (Yagoda) (עמ' 208). גם לאחר החלפתו של יאגודה (והצאתו להורג) באמצע שנות ה-30, עדיין נותרו יהודים בולטים ב-נ.ק.ב.ד.(NKVD) [יורשת משטרת ה-צ'.ק.] ובהם מפקדי מחנות עבודת הפרך (Gulag). יהודי בשם יצחק דוידוביץ' ברג (I.D .Berg), שפעל ב-נ.ק.ב.ד. של מוסקבה, המציא את המכונית להובלת אסירים, שהמיתה אסירים באמצעות גזי הפליטה של המנוע (המכונית כונתה "("dushegubka . (הנאצים השתמשו בשיטה דומה לרצח יהודים סובייטים ב-1941). "המצאה" זו נועדה לאפשר לעמוד בקצב הקדחתני של ההוצאות להורג בשנות 1938-1937. (ברג עצמו הוצא להורג ב-1939, אך זכה לרהביליטציה ב-1956.) נוסף למפקדי מחנות העבודה, רב היה מספר היהודים בקרב מנהלי פרויקטים ענקיים של עבודות כפייה. לדוגמה, מנהליו של הפרויקט לחפירת התעלה מן הים הלבן לים הבלטי (שנסתיים ב-1933) היו יהודים ול-6 מהם הוענק אות לנין (עמ' 335). יהודים שהיו כלואים במחנות עבודה, רובם השתייכו לשכבה בעלת הפריבילגיות שבתוך המחנות והשתמטו מעבודות פיסיות קשות (בדומה ליהודים שמחוץ למחנות). למצבם המשופר, בהשוואה לשאר האסירים, הם זכו הודות ליכולתם "להסתדר", כמו עזרה הדדית בין אסירים יהודים, אך בעיקר בזכות הסיוע שקיבלו ממפקדי המחנות היהודים. מקוֹמֶמֶת במיוחד בעיני המחבר התופעה של מתן פקודות מצד מפקדי המחנות היהודים לאסירים רוסים ולפעמים אף התעללות בהם; וכמו כן התופעה של ניצול מצבם המועדף של אסירים יהודים מכוערים, כדי לקיים יחסי מין עם אסירות רוסיות יפהפיות.
אין פלא ששיעורם הגבוה של היהודים במוסדות להשכלה גבוהה, במוסדות כלכליים ופיננסיים, בשירות הדיפלומטי ובמשרות הנחשקות – ובעיקר בקרב המפלגה ומנגנוני הדיכוי – עורר אנטישמיות. בקיצור, העם היהודי ברובו, הפך למיעוט מועדף כתוצאה מן ההפיכה הבולשביקית. זאת ועוד. יהודים מילאו תפקיד בולט בצעדים שכוונו נגד העם הרוסי ובהם הרס הדת ואתרים היסטוריים רוסיים, ותהליך הקולקטיביזציה שפגע אנושות באיכרים אשר גילמו את מסורתה ותרבותה של רוסיה.
בטיהורים של 1938-1937 נפגע אחוז גבוה של יהודים. בין המוצאים להורג היו זינובייב וקמינייב, אנשי צבא יהודים, ובכירים בתחומי הכלכלה. אחוז ניכר של יהודים במשרות בכירות נאסר או פוטר. הוטלו הגבלות על קבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה במטרה לצמצם את שיעורם הגבוה בהם, ומאותה סיבה חל איסור על קבלת יהודים למשרדי החוץ וסחר חוץ. הטיהורים וההוצאות להורג לא פסחו גם על יהודים שפעלו להפצת האידיאולוגיה הסובייטית בשפת האידיש, כמו חברי ה"יבסקציה" [מחלקה יהודית] וסופרים יהודים. גם התרבות הרשמית בשפת אידיש דוכאה ומספר ההוצאות לאור ומוסדות התרבות בשפה זו פחת בצורה דרסטית. אף על פי כן סבלם של היהודים היה כאין וכאפס לעומת סבלו של העם הרוסי מן המדיניות הנפשעת כלפיו, אשר רב בה היה חלקם של היהודים. לדוגמה, בקולקטיביזציה גורשו כ-15 מיליון איכרים מאדמתם וכ-6-5 מיליון מתו ברעב.
באמיגרציה בעקבות המהפכה
מתוך כ-2 מיליון מהגרים מרוסיה בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים, כ-200,000 היו יהודים. רב היה חלקם של היהודים כפטרונים פיננסיים של מוסדות התרבות הרוסית בגולה, כמו בתחום הוצאות ספרים ותמיכה באמנים רוסים; וגם בקרב הפעילות התרבותית של הרוסים בגולה במחנה הליברלי ושמאלה ממנו. קומץ אינטלקטואלים יהודים, שהשתייכו לתנועה ה"לבנה", קראו לבני עמם להכיר באחריות היהודים כעם למהפכה ברוסיה ולטרור של המשטר הבולשביקי שבעקבותיה, ובמשתמע, גילו הבנה למניעי הפוגרומים נגד עמם. הוגי דעות יהודים אחדים (Pasmanik, Bikerman) ראו בהשתתפות היהודים בתנועה הבולשביקית אסון ואף חזו אינטואיטיבית כי השתתפות זו טומנת עבור היהודים בבריה"מ ואף מחוצה לה שואה. ואכן, בהשתתפותם הגבוהה במשטר הבולשביקי, טוען סולז'ניצין, נתנו היהודים הצדקה לשנאתו של היטלר כלפיהם, ובהמשך למדיניות ההשמדה שלו כלפיהם (עמ' 186, 190).
מלחמת העולם השנייה (1945-1941)
סולז'ניצין מקבל את הגרסה (וחולק על המערערים עליה) לפיה בתקופת התקדמותו המהירה של הצבא הנאצי לתחומי בריה"מ, ליהודי בריה"מ בגבולות 1939 (להבדיל מן היהודים שסופחו לבריה"מ ב-1940, כמו בארצות הבלטיות) ניתנה עדיפות בפינוי לאזורי העורף. וזאת מתוך מודעות לסכנת ההשמדה האורבת להם. לדבריו, השלטון הסובייטי לא רצה להבליט את מתן היחס המועדף הזה ליהודים, כדי לא לשרת התעמולה הנאצית בדבר קיומו של משטר "יהודי-בולשביקי" ברוסיה הסובייטית.
המחבר אינו מקבל את הטענה שנפוצה בבריה"מ בתקופת המלחמה לפיה התחמקו היהודים משירות צבאי ו"כבשו" את טשקנט [עיר חשובה בעורף הסובייטי]. נתונים סטטיסטיים רשמיים מוכיחים כי מספר היהודים שהשתתפו במלחמה תאם את שיעורם הממוצע באוכלוסיית בריה"מ והגיע ל-430,000. כמו כן היסטוריונים יהודים מצביעים על שיעור גבוה של יהודים סובייטים בקרב מקבלי אותות הצטיינות גבוהים במלחמה, וגם המחבר הכיר אישית יהודים ביחידתו הצבאית, שלחמו בגבורה. אף על פי כן, ייתכן כי יש גרעין כלשהו של אמת בטענה בדבר השתמטות היהודים מלחימה, שמקורו בשיעורם הגבוה של היהודים בצבא בקרב הכתבים, הרופאים, המהנדסים ואנשי התעמולה – דהיינו אנשי צבא שנמצאו בריחוק מה מקו האש הראשון.
באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים, השתתפותם של העמים המקומיים בהשמדת היהודים הייתה שונה מעם לעם. בראש משתפי הפעולה עם הגרמנים בהשמדת היהודים עמדו הליטאים והלטבים, ואחריהם האוקראינים – וזאת בגלל זיהויים של היהודים מצד העמים האלה עם המשטרה החשאית הסובייטית וכמשענת של האימפריה הסובייטית, ובכך יש מן האמת. בניגוד לעמים הבלטיים ולאוקראינים, הרוסים והביילורוסים נמנעו מלהשתתף בהשמדת יהודים. מספר היהודים הסובייטים בגבולות 1941 שנרצחו ונהרגו בתקופת השואה מוערך ב-2.7 מיליון מתוך אוכלוסייה יהודית של כ-5 מיליון. בחיפוש אחר הסבר תיאולוגי לשואה, המחבר נוטה לקבל את הדעה של אינטלקטואל יהודי (דן לווין, Levin), לפיה השואה הייתה עונש על חטאים של העם היהודי , כולל "הנהגת התנועה הקומוניסטית" [ברוסיה במיוחד ובחלק מאירופה בכלל] (עמ' 389).
שלהי תקופת סטאלין (1953-1948)
הרקע הכללי לצעדיו האנטי יהודים של סטאלין בשנים האחרונות לשלטונו – נוסף לאנטישמיות שלו – היה הפסקת ראיית היהודים כלאום מועדף. יתרה מזו, בתקופת "המלחמה הקרה" עם ארה"ב נחשדו היהודים הסובייטים בעיני המשטר בחוסר נאמנות, בגלל שלחלקם היו קרובי משפחה באמריקה ובמערב. גם הזדהותם של היהודים בבריה"מ עם מדינת ישראל לאחר הקמתה עוררה את חשדנותו של המנהיג הסובייטי. על רקע זה, החל מסוף שנות ה-40 התנהל בבריה"מ ביוזמת סטאלין מסע תעמולה נגד יהודים בתחומי האמנויות במסווה של מסע נגד "קוסמופוליטים". אמנים יהודים בתחומים כמו מוסיקה, קולנוע, תיאטרון וספרות (אך לרוב לא מהשורה הראשונה) ומבקרי ספרות פוטרו מעבודתם, אך לרוב לא נאסרו. המחבר מתאר בסיפוק כיצד משטרו של סטאלין דאג לחשוף בכלי התקשורת את שמותיהם היהודיים המקוריים של אנשי הרוח שהואשמו ב"קוסמופוליטיות", במקביל לציון הפסבדונימים הרוסיים שאימצו יהודים אלה במטרה להסתיר היטב את זהותם האמיתית. סולז'ניצין רואה בחיוב מדיניות זו, שכוונה להפחית את ייצוגם של היהודים בתחומי האמנות, שהיה מעל ומעבר לפרופורציה שלהם באוכלוסייה. מסיבה זו רואה המחבר בחיוב גם את מדיניות הטיהור שביצע משטרו של סטאלין נגד יהודים בתחומי המדע והתעשייה הביטחונית, בציינו כי גם לאחר הטיהורים, שיעורם של היהודים בקרב עובדי המדע נשאר גבוה והגיע ב-1950 ל-15.4% (לעומת 17.5% ב-1937). עם זאת המחבר מודה, כי הטיהורים לא חלו על מדענים יהודים שעסקו בפיתוח הנשק האטומי [כיוון שבתחום החשוב הזה מנקודת ראותו של השלטון, בו פיגרה בריה"מ באופן משמעותי אחר ארה"ב, ליהודים לא היה תחליף].
סולז'ניצין ממעיט למעשה מחומרת מדיניותו של סטאלין בשתי פרשיות אנטי יהודיות והן (1) הוצאתם להורג של חברי "הוועד היהודי האנטי פשיסטי" וסופרים יהודים באוגוסט 1952; (2) ומאסרם של רופאים יהודים בכירים שעבדו בקרמלין, בהאשמה שניסו להרעיל את ההנהגה הסובייטית, בינואר 1953 ("עלילת הרופאים"). המחבר טוען, בהסתמך על מחקרים שנראים לדעתי אמינים, כי חלק מחברי הוועד האנטי פשיסטי, הסופרים והרופאים שהוצאו להורג או נאסרו היו בעברם סוכנים של המשטרה החשאית הסובייטית. בין הרופאים שנאסרו ב-1953 היו כאלה שב-1937 בעצמם העלילו עלילות שווא נגד עמיתיהם הרופאים, במשפטי ראווה שקיים השלטון בזמנו. המחבר קרוב לוודאי אינו מאמין כי חברי הוועד האנטי פשיסטי ניסו לגזול מבריה"מ את חצי האי קרים, כפי שהואשמו במשפט – אך הוא בהחלט פוסל את הצעתם שהעלו לפני השלטון בתום מלחמת העולם, לאפשר ליהודים סובייטים להקים אזור אוטונומי בקרים, דהיינו להתנחל במקום כל כך פורה ומשגשג בטריטוריה הרוסית. בהמשך להמעטת פשעיו של סטאלין נגד יהודי בריה"מ, טוען המחבר (בהסתמך על מחקר רוסי מ-2001) כי תוכניתו של סטאלין לגרש את היהודים ממוסקבה ומלנינגרד בסמוך למותו היא מיתוס, וכי אין מסמכים רשמיים בדבר קיומה. [סולז'ניצין מתעלם מקיומן של עדויות בעל פה לתוכנית הגירוש.] בקטע תמוה במיוחד מייחס המחבר ליהודים כוח מוגזם ואף מאגי. לדבריו, הזעם העולמי נגד סטאלין, שהתעורר בהשפעת היהודים על רקע "פרשת הרופאים", בצירוף גורמי פנים, זירזו כנראה את מותו. בכך "כבר בפעם המי יודע כמה היו אלה היהודים, שדחפו את ההיסטוריה הקפואה קדימה" (עמ' 410).
תקופת חרושצ'וב (1964-1953)
חרושצ'וב נמנע מלהיענות לבקשות של קומוניסטים וסוציאליסטים מערביים לפרסם הודעת התנצלות על הרדיפות נגד היהודים בתקופת סטאלין ולאפשר ליהודים לחדש את חייהם התרבותיים. באי רצון חודשו חיי התרבות של היהודים בבריה"מ בצורה מוגבלת בלבד. חרושצ'וב גם לא בטח ביהודים מבחינה פוליטית. לאחר שהיהודי היחיד בפוליטביורו, כגנוביץ', פוטר ב-1957 (כחלק מסילוק "הקבוצה האנטי-מפלגתית") – היהודי הבכיר ביותר בהיררכיה הסובייטית היה חבר הוועד המרכזי, דמשיץ (Veniamin Dymshits), (1986-1961), שמילא תפקידים בתחום הכלכלי.
ב-1959 כ-95% מהיהודים התגוררו בערים ונמנעו לעסוק בעבודות פיסיות קשות, במיוחד לא בחקלאות. שיעורם של היהודים במקצועות החופשיים המשיך להיות מעל ומעבר לאחוז שלהם באוכלוסייה. שיעור גבוה של היהודים ניכר בתחום הפסיכיאטריה, אותו תחום ברפואה הסובייטית, אשר שלח את מתנגדי המשטר למוסדות סגורים לחולי נפש. חרושצ'וב המשיך במגמה הבלתי מוצהרת, עוד מימי סטאלין בשנות ה-40, של הטלת מגבלות על קבלת סטודנטים יהודים למוסדות להשכלה גבוהה – אבל שיעור הסטודנטים היהודים המשיך להיות גבוה. מצבם התעסוקתי הזה של היהודים ועלייתו של מעמד חדש מקרב הלא יהודים, אשר שאף לתפוס את העמדות הבכירות בתחומי המדע והתרבות שבהם עדיין ניכר אחוז גבוה של יהודים, עוררו אנטישמיות. נוספה לכך האנטישמיות של חרושצ'וב עצמו, שלעתים הוסוותה בתור אנטי ציונות.
בשנים 1964-1961 התנהלו משפטים נגד עבריינים בתחום הכלכלי, חלקם הגדול יהודים, ומתוכם מאות יהודים הוצאו להורג. התערבות המערב, כולל אישים מן השמאל הליברלי, נגד ההוצאות להורג, צמצמה תופעה זו. נראה שסולז'ניצין מקבל את הגרסה הסובייטית הרשמית לפיה היהודים שהורשעו, אכן היו אשמים בעבירות הכלכליות המיוחסות להם וכי המסע הזה נגד שחיתות לא כוון ספציפית נגד היהודים – על אף האנטישמיות של חרושצ'וב.
תקופת בריז'נייב (מ-1964 עד אמצע שנות ה-70)
"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 עוררה ביתר שאת תחייה לאומית בקרב יהודי בריה"מ. סולז'ניצין מעריך בחיוב את מאבקם של היהודים למען זכותם לחזור למולדתם ההיסטורית, ישראל. הוא אינו דואג להסתיר את שמחתו, על כך שמתחילת שנות ה-70 החלה רוסיה מתרוקנת מן היהודים. לדבריו, יציאתם הגדולה של היהודים מתחומי בריה"מ מאז שנות ה-70 הייתה "למזלם של כולם" (עמ' 468). המאבק למען העלייה לא היה מוכתר בהצלחה , ללא סיוע המערב ובראש וראשונה ארה"ב. בהקשר זה המחבר מוכיח את המערב על כך שבכל שנות קיומה של בריה"מ הוא התעלם מפשעיה המחרידים כלפי תושביה – כמו השמדת מיליוני איכרים בקולקטיביזציה והפיכתם לצמיתים ללא זכות הגירה בתחומי בריה"מ עצמה – אך מצא לנכון לרתום את משאביו למען קבוצה מזערית באוכלוסייה הסובייטית, אשר מצוקתה הייתה פחותה בהשוואה למרבית האוכלוסייה. המחבר לועג למערב על כך שהמשיך לנהל מסע תעמולה בזכות יציאת היהודים מתחומי בריה"מ, גם כאשר אחוז הולך וגובר מקרב היוצאים בחרו להגר למערב, במקום לעלות לישראל. לדבריו, כעת נוצר מצב אבסורדי: זו כבר לא הייתה תמיכה בזכות עלייתם של היהודים הסובייטים לישראל, ואף לא בזכות הגירה מבריה"מ בכלל – אלא בזכות הגירה עבור יהודים סובייטים בלבד.
בשנות ה-60 רוב הדמוקרטים הרוסים ממתנגדי המשטר הסובייטי היו ממוצא יהודי. כך בדומה לתרומתם של היהודים לכינונו של המשטר הבולשביקי בזמנו – כעת הם הפכו לגרעין ההתנגדות למשטר הקומוניסטי. המחבר משבח את אומץ לבם והקרבתם העצמית של היהודים האלה במאבקם נגד המשטר הסובייטי. להוקרה מיוחדת זוכים מצדו 7 המשתתפים בהפגנה במוסקבה נגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב- 1968, אשר מתוכם 4 היו יהודים – וזאת כאשר שיעור היהודים בכלל האוכלוסייה היה פחות מ-1%. ואולם, גם היהודים ממתנגדי המשטר לא טרחו להביע צער וחרטה על התפקיד שמילא הדור הקודם של היהודים, ולפעמים ממש הוריהם הביולוגיים, בפשעיו האיומים של המשטר הבולשביקי. גם העם היהודי בבריה"מ בכללותו, לאחר שפנה עורף לבולשביזם החל משנות ה-60 וה-70, לא מצא לנכון להודות בפשעי אבותיו ולהביע חרטה על שקשר גורלו במשטר הקומוניסטי בשנות ה-20 וה-30. במקום זה, הוגי דעות יהודים מבריה"מ, שהיגרו החל משנות ה-70 לישראל ולמערב, הסבירו את הצלחת קיומו של המשטר הקומוניסטי ברוסיה באופיו הפראי, האסיאתי והטטארי של העם הרוסי, טענו כי הרוסים הם עם של עבדים, ואף הטיחו עלבונות נוספים בעם הרוסי ובדתו. רק מיעוט מקרב הוגי הדעות האלה (כמו מיכאל חפץ) – אותם סולז'ניצין מעלה על נס – קיבלו את התזה שלו, לפיה כמו שהגרמנים התנערו מעברם הנאצי, כך על היהודים להתוודות ולבקש מחילה על פשעיהם בתקופת המשטר הבולשביקי (עמ' 470).
המחבר פונה שוב בקריאה הן ליהודים והן לרוסים להתוודות על אחריותם לזוועות המשטר הסובייטי, כמו הטרור, הקולקטיביזציה והרעב. מפשעיהם של יהודים בכירים במשטר הבולשביקי כמו טרוצקי, קמינייב וזינובייב, אולי יכולים היהודים להתנער מאחריות, בטענה כי אלה היו אינדיבידואלים שהוציאו למעשה את עצמם מן היהדות. ואולם, אין היהודים יכולים להתעלם מכך שכל המנגנון של המשטר הסובייטי, ובמיוחד מכשיר הדיכוי שלו בדמותה של המשטרה החשאית, היה חדור ביהודים בכל דרגיו. סולז'ניצין מדגיש כי אין לו עוינות כלפי יהודים וכי מטרת ספרו להגיע לחקר האמת מתוך כבוד וסימפטיה הדדית בין רוסים ויהודים.
הערות ביקורתיות
סולז'ניצין אינו טוען כי היהודים הם שחוללו את המהפכה הבולשביקית, ואת הטרור והקולקטיביזציה שבעקבותיה – ואולם מהשתתפותם של היהודים מעל ומעבר לכל פרופורציה באירועים האלה עשוי להשתמע כי המשטר הבולשביקי היה מעין קופרודוקציה רוסית-יהודית; ואולי אפילו הבנה להגדרה הנאצית של המשטר הסובייטי כ"יודו-בולשביזם". (מעניין לציין כי היטלר בספרו "מיין קאמפף" – בדמיון מסוים לסולז'ניצין – מייחס ליהודים פשעים איומים נגד העם הרוסי בתקופת המהפכה ובעקבותיה, כמו המתה בהרג וברעב של "30 מיליון" רוסים, במיוחד מקרב האינטליגנציה הרוסית, וזאת עוד לפני הקולקטיביזציה.)
כבר חלקם הגדול של היהודים בקרב המהגרים מרוסיה, בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים, וחלקם בטיפוח התרבות הרוסית בגולה – דברים בהם מודה המחבר בעצמו – פוגמים בטיעון הפשטני שלו הנוטה לזהות את יהודי רוסיה עם המשטר הבולשביקי. מכל מקום, הטענה כי עם קטן, בדמות העם היהודי ברוסיה – שמנה בשיאו אחוזים בודדים בלבד מכלל האוכלוסייה בה – מוזר ושנוא בעיני הרוסים, הצליח לכפות או להסיט את מהלך ההיסטוריה של אומה גדולה בדמותם של הרוסים נראית אבסורדית. יש בה גם עלבון כלפי העם הרוסי. ואולם סולז'ניצין מטיל על העם היהודי ברוסיה, שותפות באחריות – יחד עם העם הרוסי – לא רק לכינונו של המשטר הסובייטי אלא גם לפירוקו.
ראוי לשים לב כי רוסיה שוכנת בין מזרח למערב, כשחלקה הגדול נמצא באסיה, וכי מהפכות קומוניסטיות מלוות בטרור פנימי רחב היקף, דהיינו בעלות דמיון למהפכה הרוסית, התחוללו במדינות אסיאתיות אחרות במאה ה-20, בהן לא היו יהודים כלל או חלקם באוכלוסייה היה אפסי. הדוגמאות הבולטות לכך הן סין בתקופת מאו צה דונג וקמבודיה בשנות ה-70. גם מדינה אירופאית בה אחוז היהודים היה אפסי סבלה מטרור פנימי עקוב מדם: ספרד במלחמת האזרחים בשנים 1939-1936. כלומר, בניגוד למה שמנסה להוכיח סולז'ניצין ביחס להיסטוריה הרוסית – הימצאותם של יהודים אינו תנאי הכרחי או חשוב להקמתו של משטר קומוניסטי, לטרור ולמלחמות אזרחים.
סולז'ניצין מתעלם מכך כי המהפכה הבולשביקית השתלבה מבחינות רבות בהיסטוריה הרוסית, דהיינו באותה היסטורית צארית, אותה המחבר רואה בחיוב ובה השפעתם של היהודים על מהלכה היה אפסי. (1) במשטר הקומוניסטי, בדומה למשטר הצארי, רוכז השלטון בידי אישיות אחת. (2) צמרת השלטון, כולל הצאר עצמו, לא היו ממוצא רוסי טהור – דבר שלא מנע ממנה לנהל מדיניות חוץ בהתאם לאינטרסים הרוסיים. (3) גם המשטר הצארי התאפיין בדיכוי פנימי של האוכלוסייה, במיוחד מעמד האיכרים, אשר רובו נמצא היה בסטאטוס של צמיתים במשך מאות שנים. עוד ראוי לציין כי המשטר הבולשביקי, כמשטר רוסי מובהק בנוסח קודמו, השתלט מחדש על מירב השטחים הלא רוסיים בהם החזיקה רוסיה הצארית. (לאור ההיבטים האלה של המשטר הבולשביקי, לא פלא כי מיעוט קטן מן המהגרים "הלבנים", מצא לנכון בהדרגה להכיר ב"טעותו" ולחזור לבריה"מ.) סולז'ניצין גם נוטה להתעלם מן העובדה הידועה כי דווקא המחנה "הלבן" האנטי בולשביקי נתמך בידי המערב – בעוד המשטר הבולשביקי, כמעין משטר רוסי פונדמנטליסטי, הביא להסתגרותה המחודשת של רוסיה מן המערב (כמו לפני פטר הגדול) ולהתגברות הדרגתית בשוביניזם הרוסי. כלומר, בניגוד לתזה של המחבר, בהחלט אפשר לראות במהפכה הבולשביקית חלק אינטגראלי מההיסטוריה הרוסית – ולא תופעה הקשורה בקשר הדוק ביהודים. זאת ועוד. גם לאחר סילוק היהודים מן העמדות הבכירות בשלטון, כך שבוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית נותר יהודי אחד בלבד – לא השפיע הדבר על מידת חוזקו של המשטר הסובייטי. סולז'ניצין גם מתעלם מכך כי המערב תמך במחנה "הלבן" על אף הפרעות עקובי הדם נגד היהודים שבוצעו בחסותו של המחנה הזה ועל ידו – בסתירה לתזה של המחבר בדבר השפעתם המופרזת של היהודים על המערב.
מהזדקרותם של יהודים בעמדות בכירות במפלגה ובמנגנוני הדיכוי אין להסיק – כפי שנוטה ליצור את הרושם המחבר – כי העבודה בתחומים האלה היוותה מקור תעסוקה עיקרי או חשוב של יהודי רוסיה. בתור מיעוט מושפל ונרדף לאורך ההיסטוריה שלהם, חשו היהודים צורך להוכיח את עצמם. כל זאת, ביחד עם מסורת למדנות רבת השנים, הפכו את היהודים באופן כללי, לעם משכיל יותר מאשר העמים שישבו בקרבם. רמת ההשכלה הגבוהה של היהודים באה לידי ביטוי בתחומים חיוביים, כמו הצלחתם היתרה בכלל והצטיינותם של יהודים מסוימים במיוחד במדעים ובאמנויות. ואולם סולז'ניצין בחר להבליט דווקא את התחומים השליליים בהם ניצלו היהודים את כישרונם. כמו כן אין להסיק משיעורם הגבוה של היהודים בדרגים הגבוהים של המפלגה ומנגנוני הדיכוי בשנות ה-20 ועדיין בחלק משנות ה-30, על שיעור דומה של יהודים בדרגים הנמוכים, שקרוב לוודאי היה באופן משמעותי נמוך יותר.
להשתתפותם הגבוהה של היהודים במנגנון השלטון של המשטר הבולשביקי בכלל, ובמשטרה החשאית במיוחד עד לסוף שנות ה-30, היו נסיבות מקלות. כפי שמודה סולז'ניצין בעצמו, אותם היהודים המעטים שנלחמו בשורות הצבא "הלבן" (בהם גם קצינים בודדים יהודים), חששו ממש לחייהם מפני "חבריהם לנשק" לנוכח השנאה העמוקה ליהודים במחנה הזה. לא פלא כי יהודים רבים חשו הוקרה למשטר הבולשביקי, כמשטר שהציל את חייהם מפני הפוגרומים, בדומה להוקרה שחשו יהודי אירופה בכלל כלפי המשטר הסובייטי, כמשטר שהצילם מפני ההשמדה הנאצית. יתרה מזאת, האידיאולוגיה הקומוניסטית, שלכאורה לא ייחסה חשיבות לדת וללאום בהערכת האנשים המצטרפים אליה ובקידומם, פתחה לראשונה בפני היהודים אפשרות להשתלב במדינה בה חיו מדורי דורות. כעת סברו היהודים שסוף סוף יוכלו להיהפך מתושבים נחותים לאזרחים שווי זכויות. כמו כן יש לזכור כי מדינה יהודית לא הייתה קיימת אז ואף נראתה כחלום רחוק, ולכן האפשרות היחידה עבור היהודים להיפטר מן האפליה הנצחית ולהשתלב בחברה הייתה במסגרת המדינה הבולשביקית. כיוון שבפני היהודים לא עמדה למעשה האפשרות להצטרף למחנה "הלבן", הרי המחנה הבולשביקי היה מוכן לראות בהם, עד שלב מסוים, כלאום נאמן ומכאן מועדף להתקבל לשורותיו. האידיאולוגיה הקומוניסטית, שהתיימרה לשים קץ לאפליה על רקע השתייכות לאומית, קסמה בזמנה לא רק ליהודים אלא למיעוטים לאומיים אחרים בבריה"מ ובעולם בכלל (כמו השחורים בארה"ב באמצע המאה ה-20). מכאן, נהירת היהודים בזמנם אחרי הקומוניזם לא נבעה מאיזושהי תכונה שלילית ספציפית של העם היהודי, כפי שרומז סולז'ניצין. כמו כן, בניגוד לתמונה הפשטנית שמשתמעת מספרו של סולז'ניצין – לא היה המחנה "הלבן" טהור וצדיק, ורק המחנה "האדום", אליו נהרו היהודים, מוכתם בדם ורשע. בניגוד מהרושם שנוטה ליצור סולז'ניצין, זאת בוודאי לא הייתה מלחמה בין כוחות האור לכוחות החושך, והיהודים האפלים בחרו בחושך.
עוד חשוב לזכור כי אותם היהודים שבחרו להשתלב במשטר הבולשביקי ובשירותי הביטחון שלו, קיבלו את האידיאולוגיה הקומוניסטית לפיה היהודים אינם עם ובהתאם לכך נטשו את היהדות ושאפו להתמזג בעם הרוסי. יש לראות בהם אינדיבידואלים ממוצא יהודי, שראו במוצא הזה שריד של העבר. הם ביצעו את פשעיהם לא בשם העם היהודי ולמענו, אלא בשם אידיאולוגיה קומוניסטית, שבמהרה הפכה ברוסיה למסווה לקידום האינטרסים של רוסיה כמעצמה. אין העם היהודי נושא באחריות קולקטיבית לאישים האלה שפרשו ממנו – ויתרה מזו, לא הכירו בעצם קיומו של העם היהודי ורצו כי יחדל להתקיים. עם זאת, כמו שהעם היהודי גאה במדענים דגולים (בהם חתני פרס נובל), ואנשי רוח בעלי שם עולמי ממוצא יהודי או יהודים, כך על יהודים לחוש בושה כי יצאו מקרב בני עמם אנשים שנטלו חלק במעשים המזוויעים ביותר של ההיסטוריה הרוסית. בדומה לכך יהודים חשים מבוכה וזעזוע על שיהודים במוצאם, או יהודים למחצה הפכו לאנטישמים (כמו הלאומן הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי, עד ש"גילה" את מוצאו היהודי), היו אף ששירתו את המשטר הנאצי , ואחרים היו מוכנים לשרת את המשטר הנאצי אך נדחו בגלל מוצאם.
באשר לשיעורם הגבוה של היהודים בעבודות רוחניות ואחוזם הנמוך בעבודות גופניות, נוטה המחבר להתעלם מכישרונם הראוי להערכה של היהודים בתחומי המדעים והאמנויות, שבזכותו הצליחו לפלס את הדרך לעצמם בתחומים האלה, על אף כל המגבלות שהוטלו עליהם. הוא גם מתעלם מכך, כי אילוצו של אדם בעל השכלה גבוהה כמו רופא או מהנדס לעבוד בעבודה פיסית, במקום במקצועו (כפי שנעשה בתקופת סטאלין ביחס לחלק מהאסירים, ובסין בתקופת "המהפכה התרבותית"), יש בו יותר נזק מתועלת. במקום להודות בתרומתם של יהודים למדע ולתרבות בבריה"מ, הוא נוטה לתאר את היהודים כמעין טפילים, שגזלו מן העם הרוסי את חלקו בעבודות הרוחניות בעלות ההכנסות הגבוהות והותירו לו את עבודות הפרך בשכר זעום. על אף היותו של סולז'ניצין מתנגד חריף למשטר הקומוניסטי בכלל ולסטאלין במיוחד, הרי נראה כי היבט אחד במדיניותו של הרודן הסובייטי הוא רואה בחיוב – צמצום חלקם של היהודים בתחומי המדע והתרבות ברוסיה. (זאת בדומה לאנטישמים בני עמים מסוימים באירופה, כמו פולנים, שעל אף שנאתם העזה להיטלר, צידדו במדיניותו כלפי היהודים.)
המחבר מתאר את היהודים בבריה"מ כעם שמצבו שפר בהשוואה לשאר האוכלוסייה, תוך התעלמות כי מדיניות האפליה אותה נקט המשטר הסובייטי כלפי היהודים, לא ננקטה מצדו כלפי שום עם אחר. ליהודים לא הותר למעשה לפתח את תרבותם הלאומית ונכפתה עליהם התבוללות; הוטלו הגבלות על קבלתם למוסדות להשכלה גבוהה והשתלבותם בעבודה במוסדות האלה; וסקטורים מסוימים טוהרו כמעט לגמרי מיהודים, כמו שירות החוץ. האפשרות שהותיר ליהודים המשטר הייתה להישאר בבריה"מ בתור לאום משולל זכויות לאומיות, אך מופלה לרעה בגלל לאומיותו. מכאן, להתערבות המערב למען מתן זכות הגירה ליהודי בריה"מ הייתה בהחלט הצדקה.
ספרו של סולז'ניצין יוצא מתוך הנחת יסוד לפיה היהודים הם נטע זר ומזיק ברוסיה שאינו ראוי לשוויון בהזדמנויות. קיומו של העם היהודי ברוסיה עשוי להיות נסבל, אם ישמור על פרופיל נמוך כמו בתחומי הכלכלה ובמיוחד בתחום הפוליטיקה. אין לסבול בשום פנים ואופן, לפי מחבר הספר, כי יהודים ישתתפו בפגיעה פיסית בעם הרוסי ובתרבותו, כפי שקרה בעקבות המהפכה הבולשביקית. זאת ועוד. די אם יהודים בתור אינדיבידואלים – שנטשו למעשה את עמם ובחרו להתבולל בעם הרוסי – יבצעו פשעים נגד הרוסים, כדי להכתים בהם את העם היהודי בכללותו. כיוון שהעם היהודי, אליבא דסולז'ניצין , לא רק ביצע פשעים נגד העם הרוסי אלא גם מסרב להודות בהם ולהתוודות עליהם, הרי – משתמע – רובץ עליו מעיו חטא קדמון והוא נושא אות קין. בהתאם לכך, בעקיפין מגלה המחבר הבנה לפרעות ביהודים בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה ואף להשתתפות האוקראינים בהשמדת היהודים בתקופה הנאצית. באופן אבסורדי תולה המחבר בצורה חלקית את האשמה לאנטישמיות של היטלר ולמדיניות השמדת היהודים על ידי הנאצים, ביהודים עצמם. המחבר מתעלם מכך כי השפעתם העולמית הרבה של היהודים, לשיטתו, לא עמדה להם בתקופת השואה. העם היהודי היה למעשה העם היחיד שנגזרה עליו השמדה טוטאלית על ידי הנאצים, ללא קשר להשתייכויות המפלגתיות המגוונות והמנוגדות שלו.
לפנינו מחקר, אשר ככלל, נמנע מסילוף עובדות ומבדותות, ומביא סיבות הגיוניות ומוצדקות לכאורה לאנטישמיות. הוא אף מציג את עצמו כמי שאינו עוין את היהודים ומחפש את האמת לאמיתה. עם זאת, חלק מהנתונים הסטטיסטיים שמביא סולז'ניצין לקוחים ממקורות עוינים ליהודים. הוא גם נוטה לקבל את המיתוסים בדבר כוחם המופרז של היהודים בעולם בכלל ובדבר יכולתם להטות את מהלך ההיסטוריה הרוסית בפרט. מסקנותיו של סולז'ניצין דומות לאנטישמים קיצונים. בדומה לאנטישמים באירופה של שנות ה-30 במאה ה-20, שפתרונם לשאלה היהודית ביבשת התמקד בסילוקם ממנה (תוכנית מדגסקר), כך סבור סולז'ניצין כי על יהודי רוסיה – לטובתם ולטובתה – להגר ממנה (רצוי לישראל). הוא גם מגלה הבנה כלפי הפשעים האיומים ביותר שנעשו כלפי העם היהודי, ואף יוצר את הרושם כי העם היהודי עדיין לא נענש דיו. מאחורי מחקרו של סולז'ניצין עומדת ההנחה הסמויה, כי בניגוד לעמים אחרים (לא כל שכן העם הרוסי), על כל פשע שביצעו יחידים מן העם היהודי, כולל יהודים מבחינה ביולוגית בלבד – כל העם היהודי ראוי לעונש שבעתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה