שיפר, שמעון. לעיניך בלבד: סודות, הדלפות וחשיפות (ראשון לציון: משכל, 2020) [סיכום וביקורת]

 שיפר, שמעון. לעיניך בלבד: סודות, הדלפות וחשיפות (ראשון לציון: משכל, 2020). 255 עמ'. 

 שמעון שיפר נולד בהונגריה ב-1947 ועלה לישראל ב-1957. הוא עיתונאי ישראלי שעבד ב"קול ישראל" והחל מ-1989 משמש כתב ופרשן מדיני ב"ידיעות אחרונות". שיפר רשם לזכותו חשיפת אירועים מדיניים-צבאיים לא מעטים, אשר אחדים מהם מתוארים בספרו הזה. הסיכום משקף את גרסת המחבר, וביטויים כמו "לדעת שיפר" נועדו להסרת כל אי הבנה בנידון בלבד. בסיכום סידרתי את האירועים המתוארים בספר באופן כרונולוגי. כמו כן, הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

 

הדלפות: צינור החמצן של חופש העיתונות

שמעון שיפר קובע: "ללא הדלפות, העיתונות אינה יכולה למלא את תפקידה, וחופש העיתונות נותר בגדר אות מתה". נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, קבע ב-1987 כי יש להעניק הגנת החיסיון העיתונאי, מפני ש"הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני גילוי המידע" (עמ' 37). המחבר מדגיש כי עיתונות חופשית היא אחת מאשְיות הדמוקרטיה. חשיפת מידע מאפשרת להצביע על הברירות העומדות בפני הציבור, ובמקרה הצורך להזהירו. למדליפים סיבות שונות. חלקם עושים זאת מתוך שיקולים אישיים, כמו להביא לפרסום חומר מביך על יריב פוליטי, או לנקום על אי שיתופם בפגישה חשאית באמצעות הדלפה על קיום הפגישה. ואולם יש כאלה שעושים זאת משיקולים ראויים, כמו חשיפת שחיתות, ואף פרסום חומר ביטחוני סודי אשר לדידם עשוי למנוע מהלך מדיני המסכן את ביטחונה של המדינה.

 

החשיפה על עיבוי ההתנחלויות בצל המשא ומתן על שלום עם מצרים, ינואר 1978

 בין 19 ל-21 בנובמבר 1977 נערך ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים  אנואר סאדאת בישראל אשר סלל את הדרך לשלום עם מצרים. בעקבות ביקורו של סאדאת,  אישרה ממשלת ישראל תוכנית שלום לפיה היא תכיר בריבונותה של מצרים על כל שטח חצי האי סיני, בעוד ההתנחלויות ושדות התעופה הצבאיים של ישראל בסיני יישארו בתוך אזור שאמור להיות בשליטתם של כוחות האו"ם. המתיישבים יהיו נתונים להגנה של כוחות משטרה ישראליים. כדי לבסס תפיסה זו לקראת פתיחת משא ומתן עם המצרים, דחק  שר החוץ משה דיין בעמיתיו, בוועדת השרים לענייני ביטחון (הקבינט) ובוועדת השרים לענייני התיישבות בראשות שר החקלאות אריאל שרון, לקבל החלטות שמטרתם לחזק את היישובים הקיימים. הכוונה הייתה לזרוע אלפי דונמים בין היישובים וברצועה הסמוכה להם, וכך ליצור רציפות בין יישוב אחד למשנהו. דיין ייחס חשיבות מיוחדת לעיבוי היישובים בפִתְחַת רפיח, כדי ליצור חיץ בינה לבין רצועת עזה, שמנתה יותר מ-300,000 תושבים באותה העת. שרון תמך בהתלהבות בתוכניתו של דיין והציע ליצור רצף בין כל אזורי ההתיישבות, כולל לאורך מפרץ אילת, וגם לבצע קידוחים לחיפוש מים. 

ב-16 בדצמבר 1977 נפגש ראש הממשלה מנחם בגין עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בוושינגטון, כדי להציג לו את תוכנית השלום הישראלית. בזמן שהותו בארה"ב, הגיעה אליו הצעתו של שרון בנוגע לעיבוי ההתיישבות בסיני. בתגובה, שלח בגין מברק "סודי ביותר" אל דיין ושרון בו אישר "בחדווה" (בלשונו של בגין) את התוכנית. שר הביטחון עזר ויצמן מוּדר מתוכנית עיבוי היישובים, מתוך חשש שיביע התנגדות פומבית ויחשוף אותה (סגנו, מרדכי ציפורי ידע עליה). כאשר נודע לו על התוכנית, ביקש לעכב אותה עד לשובו של בגין.

ב-3 בינואר 1978 התכנסה הממשלה לישיבה מיוחדת לדון בעיבוי ההתנחלויות בסיני. דיין קבע את הטון, ובזכות יוקרתו ממנה עדיין נהנה, הכריע את הכף לאישור תוכניתו של שרון. אמר דיין: "אם לא נעשה זאת עכשיו – יכול להיות שאחר כך נצטער על כך...אם יתברר שלא יוצא מזה דבר...אזי לא עשינו שום דבר. אינני רואה בזה סיכון" (עמ' 117). השר שמחה ארליך התנגד לתוכנית וטען כי הסיכון בה עולה על הסיכוי. יגאל ידין, סגן ראש הממשלה,  התנגד גם כן וטען בתוקף כי התחלת ביצוע התוכנית תפגע באמינותה של ישראל בעיני המצרים, מה עוד שלתוכנית אין ערך ביטחוני. בסופו של הדיון, ברוב של 8 נגד 3 התקבלה החלטה בזו הלשון: "לאשר עיבוי התנחלויות והקמת התנחלויות בפִתְחת רפיח ולאורך מפרץ אילת, ולאשר את הכשרת הקרקע בנקודות בסיני על פי ההצעה שהגיש שר החקלאות" עמ' 120). כמו כן אישרה הממשלה להקים שלוש התנחלויות ביהודה ושומרון והקמת התנחלות בקרני שומרון, שאנשיה כבר עלו על הקרקע.

כבר ב-4 בינואר 1978 התפרסמו באמצעי התקשרות ידיעות על החלטת הממשלה בנוגע לפִתְחַת רפיח ויהודה ושומרון. ב-6 בינואר, יום שישי, נקראו ראשי מחלקת ההתיישבות לישיבה דחופה, שרון קרא את החלטת הממשלה, והמשתתפים החליטו להתחיל בעבודה ביום ראשון. כבר באותו היום, ב-6 בינואר בשעה חמש אחר הצהריים, הודיע קול ישראל על החלטת הממשלה להקים 20 או 22 מאחזים בפתחת רפיח וכי העבודות יתחילו ביום ראשון. באותו היום ביקש בגין ממזכיר הממשלה, אריה נאור, להכחיש את הידיעה. ההכחשה פורסמה בקול ישראל בתוספת משפט אחד: "כתבנו עומד על אמיתות העניין". "כתבנו" היה שמעון שיפר. למחבר לא היה ספק באמיתות הידיעה עליה סיפר לו "אחד השרים הבכירים" שהיה בין מתנגדי התוכנית.

התוכנית עוררה התנגדותו של נשיא ארה"ב קרטר, אשר ביקש באמצעות שגרירו בישראל הבהרות מבגין. בגין השיב כי מדובר בחיזוק היישובים בפתחת רפיח וכי המהלך הזה אינו נוגד את תוכנית השלום של ישראל. התוכנית עוררה זעמו של נשיא מצרים סאדאת. הוא פסק נחרצות כי ארצו לא תסכים לשום נוכחות ישראלית בסיני וכי ישראל יכולה לפרק או לשרוף את ההתנחלויות ושדות התעופה שלה בסיני. על אף הלחץ האמריקאי, לא נסוגה הממשלה לגמרי מתוכניתה שאושרה ב-3 בינואר, ואולם החליטה למעשה לצמצם את היקפה. [למותר לציין, כי התוכנית לעיבוי ההתנחלויות בסיני, לא רק שלא עזרה להבטיח את המשך קיומן, אלא רק הגבירה את נחישותה של מצרים לדרוש את פירוקן.]

מלחמת לבנון הראשונה, 1982

במלאות 30 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ב-1 ביוני 2012, פרסם שמעון שיפר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כתבה רחבה בה חשף לראשונה, בין היתר, את רישומי הפגישות החשאיות של בשיר ג'ומאייל בירושלים ובביירות. בשיר ג'ומאייל  היה למעשה המנהיג  החשוב ביותר של מחנה הנוצרים בלבנון. כמו כן פרסם המחבר עדויות חסויות של אנשי מוסד ואת אזהרותיהם של המעטים שהתריעו לשווא נגד המלחמה.

הסיוע הצבאי של ישראל לכוחות הלבנוניים הנוצרים, "הפלנגות", החל מאז מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975. הסיוע התבטא בנשק, רכב קרבי, ציוד קשר, וקורסים  בהכשרה צבאית בישראל. עם זאת, ישראל נמנעה מהתערבות ישירה בלחימה לטובת הנוצרים. המִפנה במדיניות הישראלית התחולל באפריל 1981. ב-27 באפריל 1981 התקיימה פגישה חשאית בישראל בין ראש הממשלה מנחם בגין לבין יועצו הפוליטי של בשיר ג'ומאייל. היועץ בפגישה עם בגין טען כי הצבא הסורי מבצע טבח נגד הנוצרים בעיר זחלה. הוא אף הוסיף, כי מצבם של הנוצרים דומה ליהודים, תוך הבאת ציטוטים מספריו של בגין "המרד" ו"בלילות לבנים". בגין השתכנע כי עליו למנוע שואה נוצרית, ולמחרת הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי שני מסוקים סוריים באזור זחלה. (הסורים הגיבו בהצבת טילי קרקע-אוויר בבקעת הלבנון.)

בעקבות התקרית, עמוס גלעד, אז רב-סרן צעיר בחטיבת המחקר, כתב מזכר למפקדיו בו קבע כי הנוצרים שיקרו: הם לא עמדו בפני טבח או השמדה בזחלה. עמוס גלעד עתיד היה להמשיך ולהתריע מפני שיתוף פעולה עם "הפלגנות", בתור שותפים בלתי אמינים. לדבריו, בקשותיה של ישראל  מהפלנגות לסייע לצה"ל נדחו בנימוק שאנשיהם עדיין אינם מוכנים לכך מבחינה מבצעית. רוב המידע המודיעיני שהעבירו הפלנגות לצה"ל התברר כשגוי ואף מסוכן. הפלגנות שיחדו והשחיתו את כל מי שבא איתן במגע: את שר הביטחון אריאל שרון באמצעות מיטב האוכל המשובח, ואת שייטת 13 באמצעות סרטים פורנוגרפיים. אולם עמדתו של עמוס גלעד לא זכתה לאוזן קשבת. לדברי גלעד, "המוסד מכר לממשלה אוסף של פנטזיות בלי שום בסיס עובדתי" (עמ' 161). לדברי שמעון שיפר, השרים בממשלת בגין לא היו מודעים לעומק הקשר בין ראשי מערכת הביטחון לבין הפלנגות. קצינים בכירים ובהם הרמטכ"ל רפאל איתן  (רפול) וראש אמ"ן יהושע שגיא, הציגו לפלנגות בפירוט רב את המהלכים המתוכננים של צה"ל – מהלכים שאפילו שרי ממשלה לא היו מודעים להם.

בעת שהקשר בין ישראל לפלנגות הלך והתהדק, השלים המטה הכללי של צה"ל תוכנית מגירה למלחמה בלבנון – תוכנית אורנים. בדצמבר 1981 אישר שר הביטחון אריאל  שרון את התוכנית, ובינואר 1982 ביקר בחשאי ביירות ונפגש עם ג'ומאייל והנהגת הפלנגות. בשובו, התקשר לשמעון שיפר ואמר: "קשרתי להם את הרגליים. הכול מוכן לקראת המלחמה, הם הולכים להיות השותפים שלנו" (עמ' 162). תוכנית אורנים כללה שלוש אופציות. "אורנים גדול": השמדת המחבלים הפלסטינים  בלבנון, השתלטות על ביירות תוך חבירה לכוחות הנוצריים והיערכות מול הצבא הסורי בבקעת הלבנון. "אורנים מתגלגל": תוכנית שמטרותיה דומות, אך מתבצעת בצורה מדורגת. "אורנים קטן": השמדת תשתית המחבלים הפלסטינים עד לטווח של 40 ק"מ מהגבול. במאי 1982 והוצגו שלוש האופציות לממשלה. בגין ושרון היו נחושים לפלוש ללבנון ורק המתינו לתירוץ בדמות פרובוקציה פלסטינית.

בימים הראשונים של חודש יוני 1982 שרון היה בביקור חשאי ברומניה. על הפרק עמדה יוזמה מרחיקת לכת: פיתוח וייצור משותף של מטוס קרב המבוסס על ה"כפיר" הישראלי. זו הייתה חלק מתוכניתו הרחבה יותר של שרון לייצור מטוסי קרב גם ביוגוסלביה. יש לציין כי רומניה באותה תקופה הייתה מדינה קומוניסטית החברה בגוש הסובייטי, וליוגוסלביה לא היו קשרים דיפלומטיים עם ישראל ומדינה זו נקטה בעמדות אנטי ישראליות במישור הסכסוך הישראלי-ערבי.

ב-3 ביוני 1982 שני פלסטינים מארגונו של אבו נידאל (יריבו של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת) התנקשו בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. השגריר נפצע אנושות, נותח ונותר משותק עד למותו ב-2003. ממקום מושבו ברומניה, תמך שרון בהחלטת הממשלה להפציץ בתגובה יעדי מחבלים בביירות. המחבלים הגיבו במטחי קטיושות לגליל, דבר שסיפק לבגין ושרון את העילה לפתוח במלחמה. לאחר שובו של שרון ארצה, ב-6 ביוני החליטה הממשלה על מבצע "שלום הגליל".

באותה הישיבה, ב-6 ביוני 1982, הבהיר בגין: "הממשלה תחזיק כל הזמן יד על הדופק. אם יהיה צורך לכבוש את ביירות, תחליט על כך הממשלה. שום דבר לא יתגלגל מעצמו כפי שקרה בממשלות קודמות. כמו שאמר שר הביטחון, הכוונה היא להרחיק את המנוולים ולהשמיד את כליהם עד לטווח של 40 ק"מ"  (עמ' 164). לימים יטען שרון כי בכך אישרה הממשלה למעשה את "אורנים מתגלגל". דן מרידור, שהיה באותה העת מזכיר הממשלה, יטען כי השרים אישרו למעשה "אורנים קטן". אבל בניגוד לכך, באותו היום נפגשו שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) וקצינים בכירים מפיקוד הצפון עם הנהגת הפלנגות בג'וּניה והסבירו להם על גבי מפות מבצעיות כי מבצע "אורנים גדול" – שבמסגרתו צה"ל יגיע לביירות ויחבור לכוחות הנוצרים – יצא לדרך.

על אף שמטרתה המוצהרת של מלחמת לבנון הראשונה, ובשמה הרשמי "מלחמת שלום הגליל" הייתה להסיר את איום ירי הקטיושות מעל גבולה הצפוני של ישראל –  לאמיתו של דבר זו הייתה רק מטרה משנית. המטרה המרכזית הייתה לעקור מלבנון את הישות הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת, להשליט על לבנון את הנוצרים בתור בעלי בריתה של ישראל, ולכונן שלום עם ארץ זו. השרים שאישרו את היציאה למלחמה, רובם סברו כי מדובר במבצע מוגבל שנועד לסלק את המחבלים מטווח ירי הקטיושות לשטחה של ישראל. לעומתם, הבינו בגין ושרון שמטרות המלחמה לא יושגו כל עוד ערפאת ימשיך לשבת בביירות. לא לשווא הוקם במלחמה צוות בראשות בכיר המוסד לשעבר, רפי איתן, עליו הוטלה המשימה להרוג את ערפאת. בדומה לתקופה שלפני מלחמת לבנון, במהלך המלחמה התגלו הפלנגות כשותפים בלתי אמינים ובלתי מועילים. בכמה מקרים העבירו הפלנגות לצה"ל מידע על מקום הימצאו לכאורה של ערפאת, אבל בפועל כיוונו הפלגנות את חיל האוויר למטרות שגויות – בתי חרושת ונכסים אחרים השייכים ליריביהם העסקיים של ראשי הפלנגות.

בעקבות החומר המודיעיני אליו נחשף ושיחות עם בכירים בדרג המדיני והביטחוני באותן השנים, הגיע שיפר למסקנה ברורה כי שר הביטחון שרון לא הִטעה את ראש הממשלה מנחם בגין. "בגין לא נגרר על ידי שרון. הוא רצה במלחמה בלבנון משום שהגיע להכרה שזו הדרך היחידה לסלק מהזירה את ערפאת – ובכך לחסל את האופציה הפלסטינית" (עמ' 174). בגין חשב בטעות כי לאחר ביצוע התחייבותה של ישראל בחוזה השלום עם מצרים – השלמת הנסיגה מחצי האי סיני באפריל 1982 – ארה"ב לא תלחץ על ישראל בנושא פתרון הבעיה הפלסטינית. על כן, באמצעות הנחתת מכה אנושה על אש"ף תוכל ישראל להמשיך לשלוט בגדה המערבית וברצועת עזה. בניגוד לראש הממשלה בגין, לפחות חלק מחברי ממשלתו הוטעה בקלות על ידי שרון. שר הביטחון זלזל בכושר שיפוטם של חברי הממשלה, ופעם במודע, הסביר להם על תוכנית הפלישה של צה"ל ללבנון על מפה שגויה.

בישיבת הממשלה ב-15 ביוני 1982 הבהיר בגין כי המשימה של כיבוש מערב ביירות תוטל על הפלנגות. "הבחורים שלנו לא ישפכו את דמם שם", הבטיח (עמ' 166). בליל 20 ביוני  נפגש שרון עם ראשי הפלגנות בביירות וסיכם איתם שהם יתחילו לפעול בליל 22 או 23 ביוני במערב ביירות, לאחר שצה"ל כבר כיתר את החלק הזה של העיר. ואולם בלילה שבין 22 ל-23 ביוני נכנס ג'ומאייל לחצר המאובטחת של שלוחת המוסד בביירות, שם המתין לו שרון מלווה ברמטכ"ל רפאל איתן, והסביר כי לחימתו לצד ישראל תחסל את סיכויו להיבחר לנשיא לבנון. ב-24 (?) ביוני התקיימה פגישה בין ג'ומאייל לבגין במעונו של בגין בירושלים, בה הביע האורח את הסכמתו להיכנס למערב העיר ב-28 ביוני – ושוב זה לא קרה.

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר  ג'ומאייל לנשיא לבנון. זאת בסיוע המוסד אשר "השפיע" בדרך זו או אחרת על חברי הפרלמנט להצביע בעדו. בגין המתין לחדשות טובות מביירות – חתימה על הסכם שלום עם ישראל. אבל ג'ומאייל העביר מסרים אחרים לגמרי. "תצטרכו להמתין שישה-תשעה חודשים עד שאתבסס בכיסא הנשיא, ואז אבוא לירושלים לחתום על ההסכם". הוא הסביר כי זקוק לזמן כדי לשכנע את ערב הסעודית לתמוך בו וגם לבנות צבא חזק כדי לסכל התנגדות פנימית בלבנון (עמ' 169-168).

בינתיים, לנוכח ההשלכות החמורות על מעמדה של ארה"ב באזור כתוצאה מהמשך פעילותו של צה"ל בביירות, גיבשה וושינגטון הסדר שיאפשר לסיים את הלחימה בבירת לבנון. באוגוסט 1982 הודיע נשיא ארה"ב רונלד רייגן לראש הממשלה בגין על החלטתו לשלוח לביירות 800 חיילי מארינס כדי לחצוץ בין כוחות צה"ל לאש"ף ובכך להבטיח את יציאתו של מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ואנשי ארגונו לתוניסיה. הודעתו של רייגן לבגין הועברה במברק "סודי ביותר" שעליו נכתב ל"עיניך בלבד" והוגש לו בתוך מעטפה חתומה בשעווה. בגין לא הפנים שלכל מסמך או מברק – יהיה סיווגו הביטחוני אשר יהיה – נחשפות עוד עיניים רבות. זמן קצר לאחר קבלת המברק הזה, שידר שמעון שיפר את תוכנו ב"קול ישראל". "כעבור דקות אחדות" קיבל שיפר שיחה מבגין בזו הלשון: "מר שיפר, אתה מוכן למכור את אימא שלך עבור סקופ. סליחה, את אימא מולדת...אתה תגרום בפרסום הזה להארכת מרחץ הדמים" (עמ' 23). דברי התוכחה של בגין נמשכו כ-20 דקות. עם זאת, הוסיף בגין בסיום דבריו, כי בניגוד לעצות שהוא מקבל, כל עוד הוא ראש ממשלה, "לא יצמידו פקידים ושרים למכונת אמת, משום שזה יסמן את סופה של הדמוקרטיה". לזכותו של בגין יאמר כי בניגוד לו – "כל ראשי הממשלה שבאו אחריו עשו שימוש באמצעים כאלה ואחרים, כולל חקירות שב"כ ובדיקות פוליגרף, בניסיון לאתר מי מדליף חומרים מסווגים" (עמ' 24). אבל, בגין עצמו לא בחל להשתמש בהדלפות כדי לפגוע ביריב פוליטי.[1]  התוכנית האמריקאית להוצאת כוחות אש"ף מביירות יצאה אל הפועל ב-31 באוגוסט 1982. צלף ישראלי יכול היה להרוג את ערפאת בזמן פינויו, אך לא עשה זאת, כיוון שבגין התחייב בפני האמריקאים לאפשר לערפאת לצאת בשלום.

לנוכח התמהמהותו ואף התחמקותו של ג'ומאייל לחתום על הסכם שלום עם ישראל, ביקש בגין להיפגש אתו ללא דיחוי. ב-1 בספטמבר 1982 התקיימה בנהריה פגישה בין ג'ומאייל לבין בגין, בנוכחותם, בין היתר, של שרון והרמטכ"ל רפאל איתן (רפול). הייתה זו פגישה צוננת. בגין טען כי ג'ומאייל ואנשיו (הכוחות הנוצריים, "הפלנגות") כפויי טובה, כיוון שאינם מוכנים לחתום על הסכם שלום עם ישראל. ג'ומאייל השיב כי אם הוא  יחתום על הסכם שלום, הוא יחוסל מייד, או ישראל תצטרך להישאר בלבנון לנצח כדי להגן עליו. זו הייתה הפגישה האחרונה בין בגין לג'ומאייל, אשר הסתיימה בטונים צורמים ללא תוצאות מעשיות.

ב-14 בספטמבר 1982 נרצח הנשיא ג'ומאייל בפיצוץ גדול שאירע במטה הפלנגות בביירות. ימים אחדים לפני ההתנקשות בחייו [אין תאריך מדויק], בפגישה עם שרון בביירות, הוסכם כי הפלגנות ייכנסו למחנות פליטים פלסטיניים במערב ביירות, תחת חיפוי צה"ל, ויטהרו אותם ממחבלים. לאחר רצח ג'ומאייל, בעת ביקור הניחומים של שרון בבכפיא (Bikfaya), התחייבה משפחת ג'ומאייל לעמוד בסיכום שהושג.

ב-16 בספטמבר 1982 בערב התכנסה הממשלה לישיבה שבמהלכה דיווח הרמטכ"ל כי "ברגעים האלה" נכנסים הכוחות הנוצריים למחנות הפליטים, כדי לפגוע במחבלים. השרים לא השמיעו כל התנגדות, מלבד סגן ראש הממשלה דוד לוי. השר הביע חשש רציני כי הכוחות הנוצריים יבצעו פעולת נקם והזהיר מפני "שחיטה" שעלולה להתרחש. בגין שהיה עסוק בניסוח הודעת הממשלה על החלטתה לכבוש את מערב ביירות [בעקבות רצח ג'ואמייל], לא שמע את דברי לוי. בדומה לשר לוי, קצין אמ"ן, עמוס גלעד –  לאחר ששמע על הכוונה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים לטפל במחבלים, ובכך לא לסכן בפעולה הזו את חיילי צה"ל – השמיע אזהרה לפני אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי. "זה יוביל לטבח...אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם", אמר  עמוס גלעד (עמ' 170). ואכן, בטבח שביצעו הכוחות הנוצריים במחנות סברה      ושתילה ב-18-16 בספטמבר, על פי מקורות ישראליים נהרגו 800-700 איש ועל פי       מקורות פלסטיניים 3,000-2,000.

ב-1 בנובמבר 1982 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים [הפלנגות], באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים [הפלסטינים] בסברה ושתילה" בביירות. ב-8 בפברואר 1983 בבוקר פרסמה ועדה זו בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כַּהַן את מסקנותיה.  הוועדה נעתרה לבקשתו של ראש הממשלה בגין והסכימה לשלוח לו עותק בודד מהדוח בערב שלפני פרסומו, בתנאי שלא יגלה לאיש דבר מהנכתב בו, עד לפרסומו המלא בבוקר המחרת. בגין עמד בדיבורו, וכאשר בערב לפני פרסום הדוח טלפן אליו שר הביטחון אריאל שרון – הן בקו הרגיל והן בקו המוצפן – לא נענָה. כאשר לשרון נודעו מסקנות הדוח, ובהן המלצה לסיים את כהונתו כשר הביטחון, שרון לא הופתע. לדברי שרון, כאשר השתתף בהלווייתה של עליזה בגין, רעייתו של ראש הממשלה, חודשים אחדים לפני סיום עבודת הוועדה, הוא פירש את המבטים בו  של השופטים יצחק כהן ואהרן ברק – חברי הוועדה שהשתתפו בלוויה – "כמו עורבים שמשחרים לטרף".  ב-8 בפברואר  1983 נפרדו דרכיהם של בגין ושרון. אחרי שראש הממשלה אילץ את שר הביטחון להתפטר בעקבות מסקנות הדוח, אמר שרון לבגין: "מנחם, אתה הסגרת אותי. הם ביקשו את ראשי, ואתה נתת להם אותו" (עמ' 155).

מתוך ארבע המטרות של מלחמת לבנון – הפסקת ירי הקטיושות, חיסול נוכחות צבאית של אש"ף על אדמת לבנון, השלטת הנוצרים על לבנון וחתימה על הסכם שלום עימה – השיגה ישראל רק מטרה אחת, ולכאורה בלבד, גירוש ערפאת מלבנון ב-1982 – אך לא פגיעה אנושה במעמדו. [ליתר דיוק, ב-31 באוגוסט 1982 ערפאת עדיין לא גורש סופית מלבנון. הוא חזר לטריפולי שבלבנון בספטמבר 1983, אך נאלץ על ידי כוחות פרו סוריים להתפנות משם בדצמבר 1983.] ערפאת עתיד היה לחזור כעבור כעשור לרצועת עזה ולגדה המערבית, לזכות בהכרה אמריקאית, ולחולל את האינתיפאדה השנייה. זאת ועוד. במקומו של אש"ף בדרום לבנון, קיבלה ישראל אויב עוצמתי  הרבה יותר המעורה באוכלוסייה המקומית של לבנון – חיזבאללה. הארגון הזה עתיד היה לגרש את ישראל מלבנון במאי 2000.

אירועים בתקופת ממשלת האחדות הלאומית, ספטמבר 1984-דצמבר 1988

ממשלת האחדות הלאומית נקראה גם ממשלת הרוטציה. בממשלה הזו, במהלך שנתיים הראשונות מילא שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, את תפקיד ראש הממשלה, ויצחק שמיר,  מנהיג מפלגת הליכוד, שימש שר החוץ – ובשנתיים הבאות, החל מאוקטובר 1986, ההיפך: שמיר ראש הממשלה ופרס שר החוץ.

 

סימן להפשרה בקשרים עם בריה"מ       ב-16 ביולי 1985 התקיימה פגישה סודית בפאריס בין השגריר הסובייטי בצרפת יוּלי ווֹרוֹנְצוֹב לבין עמיתו הישראלי עובדיה סופר. השניים דנו בהפשרת הקיפאון המדיני בין שתי המדינות, ובמוקד הפגישה עמדה הצעה לפיה בריה"מ תאפשר ליהודים בתחומה לעלות לישראל בתמורה לנסיגה ישראלית מרמת הגולן. עובדיה סופר דיווח על הפגישה במברק ששלח לראש הממשלה שמעון פרס ולשר החוץ יצחק שמיר. סיווג המברק היה "סודי" בלבד, ולא סודי ביותר או דרגת סודיות גבוהה יותר. תצלום המברק הגיע לשמעון שיפר  (באמצעות עובד בכיר במשרד החוץ) והוא חשף את דבר הפגישה ופרטיה בתוכנית "הבוקר הזה" ב"קול ישראל" ב-19 ביולי. דובר משרד החוץ, אבי פזנר, נתבקש על ידי שר החוץ שמיר להכחיש את קיום הפגישה. כאשר אבי פזנר שאל את שמיר בתמיהה: "איך אני יכול להכחיש...הרי שיפר מחזיק בצילום של המברק" – השיב שמיר: "למען ארץ ישראל מותר לשקר" (עמ' 58).

שמיר כינה את מדליף המברק "בוגד". שיפר מחה על הכינוי הזה וציין כי פרסום הידיעה עבר את הצנזורה. הוא גם דחה את ההאשמות שהוטחו כלפיו לפיהן פרסום הידיעה יפגע במגמה המסתמנת בבריה"מ [בראשית שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב] לשפר את היחסים עם ישראל. גם בראייה לאחור מצדיק שיפר את פרסום המברק. לדבריו, הנזק בהדלפות מהסוג הזה הוא בעיקר מבוכה רגעית. החלטות היסטוריות מבוססות על אינטרסים ממשיים. הדלפות אינן יכולות לבטל את האינטרסים האלה, ולפעמים אף מאיצים מהלכים עליהם הוחלט בדרגים הגבוהים ביותר. חשיבותו של המברק היה שהוא סימן את תחילת ההפשרה ההיסטורית ביחסים בין מוסקבה לירושלים. 

פרשת איראנגייט (Irangate), מאי  1985- פברואר 1987

בעבודתו ככתב שטח פעל המחבר לפי הכלל: לך בעקבות לוח הזמנים של המנכ"ל או השר שאת משרדו אתה סוקר. בחודש מאי 1985, בהיותו הכתב המדיני של קול ישראל, טלפן שיפר ללשכתו בירושלים של מנכ"ל משרד החוץ דוד (דייב) קמחי וביקש לשוחח אתו בעניין שבשגרה. מזכירת המנכ"ל בתל אביב השיבה כי קמחי נסע ללונדון והוסיפה: "יש איזה סיפור מטורף של אנשי עסקים שיזמו מכירת נשק לאיראנים. דייב נסע ללונדון כדי לבדוק במה מדובר" – אבל אל תגיד ששמעת זאת ממני (עמ' 76). די היה לשיפר ברמז הזה כדי להעמיק לחקור בנושא ולחשוף את "פרשת איראנגייט".

יש לציין כי ישראל סיפקה בחשאי נשק למשטר האסלאמי באיראן כבר בתחילת שנות ה-80, [אולי מתוך הנחה כי במלחמת עיראק-איראן (ספטמבר 1980-אוגוסט 1988)  טהראן היא הרע במיעוטו]. ירושלים  קיוותה כי אספקת הנשק תאפשר לה לקיים קשר עם גורמים מתונים במשטר ולתרום להתמתנותו. לסוד עסקת הנשק עם איראן, שנעשתה באמצע שנות ה-80,  היו שותפים ראש הממשלה פרס, שר החוץ שמיר ושר הביטחון יצחק רבין. שלושתם לא שיתפו את הקבינט המדיני ביטחוני במהלך. קהילת המודיעין בישראל ידעה על המתרחש, והמוסד אף סיפק שירותים לביצוע העסקה – אבל המהלך המדיני-צבאי נעשה מצד צמרת השלטון ללא התייעצות לגביו.

גיבורי הפרשה בצד הישראלי העסקי היו: יעקב נמרודי, הנספח הצבאי של ישראל באיראן בתקופת השאה, אשר בעת הפרשה היה איש עסקים;  ואיש העסקים אל שווימר, לשעבר מייסד התעשייה האווירית ומנהלה במשך עשרות שנים. שני האנשים האלה היו מתווכים בעסקת הנשק עם המשטר האסלאמי באיראן וזכו בתמורה נאותה בלשון המעטה.

לפי גרסתו של נמרודי, אשר היה אדריכל עסקת הנשק עם איראן, מהצד האיראני היה מעורב בעסקה חסן כַּרוּבּי (אתו נפגש נמרודי באירופה), בכיר במערכת השלטונית של איראן ומקורב אישית לאייתולה חומייני, לבנו אחמד ולראש המג'לס (הפרלמנט האיראני). לדברי נמרודי, בשלבים מסוימים של העסקה הוא גם ניהל שיחת טלפון עם ראש ממשלת איראן מיר-חוסיין מוּסַאווי. שני משלוחי טילי טאו נגד טנקים יצאו בחשאיות ובזהות מזויפת מישראל לאיראן. משלוח אחד יצא באוגוסט 1985 וכלל 100 טילים, והשני בספטמבר עם 400 טילים. בסוף אוקטובר סוכם כי בתמורה ל-80 טילי הוק משופרים  נגד מטוסים, ישוחררו ארבעה אמריקאים החטופים בלבנון. ואולם משרד הביטחון הישראלי ראה בעסקה הזדמנות להיפטר מהציוד הישן ושלח בסוף נובמבר 1985 בתור משלוח ראשון [18] טילים ישנים לאיראן, במקום החדשים. דבר התרמית התגלה על ידי האיראנים, עורר את זעמם ופגע באמון.

לאחר שלעמירם ניר, יועצו לטרור בינלאומי של ראש הממשלה שמעון פרס, נודע על עסקת הנשק הנרקמת עם איראן, הוא ביקש להשתלב במגעים החשאיים. בדצמבר 1985 הודיע פרס לנמרודי ולשווימר כי ניר יסייע להם כנציגו של ראש הממשלה. אבל במקום להשתלב בעסקה, ניר השתלט עליה – למורת ליבו של נמרודי. לטענת נמרודי, מאז ינואר 1986, ניר, בדרכים עקלקלות, מידר אותו ואת שווימר וקמחי מהמבצע, תוך שכנוע הממשל בוושינגטון לנתק מגע עם השלישייה הזו. מגרסת נמרודי משתמע כי פרס היה שותף ל"קנוניה" של ניר נגדם. עד כאן גרסת נמרודי.

השנאה העזה בין נמרודי לניר שירתה את שיפר: כל אחד מהם ניסה לרכוש את אמונו של המחבר בגרסתו על העסקה, והוא ניזון משניהם. ניר נסע לארה"ב והתחבר לקולונל אוֹליבר נוֹרת', חבר במועצה לביטחון לאומיי. נורת', יחד עם היועץ לביטחון לאומי של הנשיא רולנד רייגן, רוברט מקפרלן ומחליפו, ג'ון פוינדקסטר, הפכו לצירים מרכזיים בעסקת הנשק מטעם הממשל האמריקאי. ניר שכנע את האישים האמריקאים האלה בכדאיות העסקה עם איראן ואף נסע פעמים אחדות לאיראן בזהות בדויה. [במהלך 1986 סופקו לאיראן 1,500 טילי טאו וכמו כן חלקי חילוף לטילי הוק]. הנשיא רייגן אישר את העסקה בהנחה כי תמורת הנשק – לו נזקקה איראן בדחיפות בעת המלחמה עם עיראק – תוכל ארה"ב לפתח ולחזק את הגורמים המתונים במשטר האסלאמי. כמו כן בתמורה לנשק, בהוראתה של איראן, שוחררו בני ערובה אמריקאים אחדים בלבנון.

מרגע בו שמעון שיפר נחשף לעסקה במאי 1985  וְעד נובמבר 1986, הצנזורה הצבאית בישראל חסמה כל ניסיון של המחבר לחשוף את הסיפור. במשך כשנה וחצי עקב המחבר אחר העסקה וידע בזמן אמת על מה שקורה, אך לא יכול היה לפרסם אפילו מילה אחת. ביולי 1986 סיים שיפר את תפקידו ככתב מדיני של "קול ישראל" והגיע לוושינגטון כשליח של רשות השידור. אבל ככתב של כלי תקשורת ישראלי הוא היה עדיין כפוף לצנזורה הצבאית. זמן קצר לאחר הגעתו לאמריקה, הוא סיפר למרטין אינדיק –  מנהל מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב ולימים שגריר ארה"ב בישראל מטעם ממשל ביל קלינטון – על עסקת הנשק עם איראן ועל מעורבות בכירים בממשל רייגן בה. אינדיק היה המום וסבר כי שיפר מפנטז. הסיפור אכן היה נשמע כדמיוני.

ב-3 בנובמבר 1986, התפרסמה בעיתון הלבנוני "א-ספיר" ידיעה על עסקת נשק חשאית בין ארה"ב וישראל לבין איראן, שבמסגרתה שוחררו בני ערובה אמריקאים שהוחזקו על ידי חיזבאללה. [טעות של המחבר. מדובר בשבועון לבנוני בשם א-שִרַאע مجلة الشراع – ולא בעיתון א-ספיר.] הידיעה לא עוררה הדים רבים ודוברי הבית הלבן ומחלקת המדינה התייחסו אליה בביטול. אבל שיפר ידע כי זו אמת לאמיתה. בעקבות זאת החליט המחבר לפרסם את הסקופ שכבר ידע מזה שנה וחצי. הוא ביקש את אישור הצנזורה וזו פסלה חלקים גדולים מהידיעה, אבל אישרה את לב הסיפור. הידיעה לא זכתה להדים בתקשורת הישראלית – אבל ב-6 בנובמבר שני העיתונים החשובים ביותר באמריקה פרסמו כתבות בהסתמך על הידיעה שלו: "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס". בכך זכה המחבר להגשים את חלומו. במקום לנצל את שהותו באמריקה כדי לפרסם ראשון בשידורי ישראל את הידיעות בעיתונים הראשיים שם – לזכות במצב הפוך: העיתונים החשובים בארה"ב ציטטו אותו.

ב-10 בינואר 1987 חשף  שיפר את הפרטים הראשונים מתוך הדוח החסוי של ועדת המודיעין של הסנאט בעסקת הנשק עם איראן. חלקו בחשיפת הדוח זכה לאזכור רחב בעיתונות האמריקאית וה"וושינגטון פוסט" ציין כי "שיפר היה אחד משני עיתונאים יחידים בוושינגטון שנחשפו לתוכני טיוטת הדוח" (עמ' 92). חשיפת הפרשה וספיחיה הייתה אחת מנקודות השיא בקריירה של שיפר, אבל גם עלולה הייתה להביא לנפילתו, וזאת בעקבות הריאיון שלו לתוכנית Nightwatch של רשת סי-בי-אס ב-15 בינואר 1987. בריאיון טען שיפר, בהסתמך על קריאת הדוח, כי ישראל יזמה את מבצע מכירת הנשק לאיראן ולמעשה סיבכה את הממשל האמריקאי בעסקה שלא תאמה את האינטרסים האמריקאיים. עם זאת הוסיף, כי האחריות על ביצוע העסקה מוטלת על הממשל האמריקאי בתור מי שהיה מודע לפרטיה ואישר אותה. עוד חשף שיפר, כי הצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל, ראש הממשלה פרס, שר הביטחון רבין ושר החוץ שמיר היו מעורבים בפרשה. בעקבות הריאיון, עיתונאים ישראלים בארה"ב – מתוך קנאה ולא מתוך שיקולים פטריוטיים – ביקשו ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת להחזיר את שיפר לארץ. פורת כינה את שיפר "מלשן", ובכיר בממשלה שסירב להזדהות, טען כי מעשיו של שיפר היו "שירות דוב אמיתי לישראל". להגנתו של שיפר ניצבו מנהל קול ישראל גדעון לב-ארי ועיתונאים ישראלים. בסופו של דבר שיפר לא נענש וחופש העיתונות ניצח. ואולם טועה מי שסבור כי התנכלות השלטון לעיתונאים החלה רק במאה ה-21. סותמי פיות היו שם תמיד. שיפר מדגיש כי תפקידו של עיתונאי הוא לא רק לדווח, אלא גם להביע את דעתו. 

דוח  ועדת חקירה אמריקאית על פרשת מכירת הנשק לאיראן פורסם בפברואר 1987 והדגיש כי האחריות הכוללת למבצע מוטלת על הממשל האמריקאי. "עם זאת", לדברי הדוח, "גם עתה לא ברור לנו עדיין מעל לכל ספק אם היוזמה למבצע הייתה ישראלית או אמריקאית" (עמ' 96). עוד מציין הדוח כי מחבריו לא זכו לשיתוף פעולה המבוקש והמלא מצד ישראל: הממשלה והאזרחים שהיו מעורבים בפרשה.

בנובמבר 1988, אחרי שכבר פרש משירות המדינה, נהרג עמירם ניר בהתרסקות מטוס פרטי במקסיקו. המחבר שולל תיאוריות קונספירציה. מדובר בתאונה טראגית. ניר היה בן 37 במותו.

פרשת יונתן פולארד, 1984-מארס 1987

בתחילת 1984, ג'ונתן פולארד, יהודי  יליד 1954 שעבד במודיעין של הצי האמריקאי, הציע את שירותיו למודיעין הישראלי באמצעות אביאם סלע, אלוף משנה בחיל האוויר, שהגיע לשנת לימודים בניו יורק. פולארד גויס על ידי הלק"ם (הלשכה לקשרי מדע), גוף מודיעיני חשאי. במשך 18 חודשים העביר פולארד לישראל כמויות עצומות של חומר מודיעיני. פולאדר ואשתו אן נעצרו ב-21 בנובמבר 1985, לאחר ששגרירות ישראל בוושינגטון מנעה את כנסתם לתוכה כדי לקבל מקלט מדיני. ב-4 במארס 1987 נידון פולארד למאסר עולם (30 שנה) ללא אפשרות חנינה, ואשתו אן נידונה ל-5 שנות מאסר.

ב-24 במארס 2004 הורשה שמעון שיפר לראיין את פולארד בכלא, בנוכחות נציג של הצי האמריקאי. בראיון חזר וטען פולארד כי הוא ננטש ונבגד על ידי ממשלת האחדות הלאומית ששלטה בארץ בתקופת מעצרו ומשפטו. הדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, אשר ידעו על פעילותו, בניסיון נואש לנקות את עצמם מהאשמה הזו בעיני האמריקאים, בחרו לשתף פעולה עם האמריקאים בהרשעתו. לדבריו, "במשך חודשים לא גיליתי לחוקרַי דבר, אפילו לא ברמז, לגבי מי שהפעיל אותי. לא הייתי מוכן להודות שמדובר בישראל. יום אחד נכנסו לחדר חוקרים...הניחו על השולחן ארגז גדול מלא במסמכים ויצאו...כשהוצאתי את המסמכים מהארגז, חשכו עיני – אלה היו מסמכי המודיעין הסודיים ביותר שהעברתי לישראל. ממשלת ישראל הואילה ברוב נדיבותה להחזיר אותם לאמריקאים עם טביעות האצבעות שלי עליהם" (עמ' 180). עוד טען פולארד שבין ישראל לאמריקאים הושגה הבנה שהמסמכים האלה לא ישמשו נגדו במשפט, אבל האמריקאים הפרו את ההסכם, וישראל לא מחתה על כך. בדומה לניסיונה של ממשלת ישראל להתנער ממנו, ראש אמ"ן בתקופת הפעלתו, אהוד ברק, בפגישה עם מקבילו האמריקאי בסמוך לאחר מעצרו של פולארד, אמר כי אינו מכיר את פולארד והוסיף: "תעשו אתו מה שאתם רוצים" (על כך נודע לפולארד מחומר שמסרו לו האמריקאים)  (עמ' 181). זאת על אף שבתקופת פעילותו היה פולארד מקבל משימות שנכתבו על נייר רשמי של אמ"ן, חיל הים, חיל האוויר ועוד. לדבריו, המערכת המשפטית האמריקאית בחרה להעביר את כעסה, על שקריה של ממשלת ישראל בנוגע לאי מעורבותה בפרשה, בהחמרת עונשו שלו.

בראיון הדגיש פולארד שפעל ממניעים ציוניים, הוא העביר חומר מודיעיני לישראל שנועד להציל אנשים, ומן הדין שהאמריקאים בעצמם היו מעבירים את החומר הזה לישראל בגלוי. בכסף שקיבל מישראל ראה פולארד שכר מקובל עבור סוכן – ולא מניע לפעילותו. מניעת השגרירות הישראלית ממנו להימלט אליה, הותירה בו טראומה.

בהשפעת הריאיון עם פולארד, פרסם שיפר מאמר בו קבע: "שמעון פרס היה ראש ממשלת האחדות הלאומית כשפולארד נתפס. מטרתו הייתה אחת – לברוח מאחריות. הצד הישראלי שיקר לאמריקאים; את המחיר שילם פולארד" (עמ' 184). ואכן, מעמדו של פולארד קוּבַּע בדעת הקהל הישראלית כיהודי שהקריב את חירותו למען המדינה – והיא הפנתה לו עורף.

כעבור 11 שנה, לאחר שנחשף חומר רב בפרשת פולארד, הגיע שיפר להערכות ומסקנות שונות בנושא אותן פרסם ב-11 בספטמבר 2015. בניגוד לטענתו של פולארד שלא פעל מתוך מניעים כספיים, התברר לשיפר כי מניעים כאלה היו לו. הוא העביר מסמכים לא רק לישראל, אלא גם מכר מסמכים לסין, לטאיוואן ולדרום אפריקה. כמו כן, מפעיליו הישראלים של פולארד דאגו להציף אותו בכסף, כדי להגביר את תאוות הבצע בו ובכך להבטיח את המשך עבודתו למען ישראל. פולארד לא היה בחור יהודי טוב ותמים: הוא צרך סמים עוד לפני גיוסו, וחלק מהכספים שקיבל בתקופת עבודתו שימשו לרכישת סמים עבורו ועבור  אשתו אן. אן לא הייתה ממודרת מעבודת בעלה, אלא ידעה על העסקתו על ידי ישראל.

הלק"ם הייתה למעשה כתובת טבעית לגיוס סוכן והפעלתו בארה"ב, וזאת כדי לעקוף את האיסור שנטל על עצמו המוסד בריגול על ארה"ב במסגרת התחייבות הדדית  עם ה-סי-איי-אי. בתקופת הפעלתו של פולארד עמד רפי איתן בראש הלק"ם, ופולארד הופעל בין היתר על ידי סגן הנספח המדעי בשגרירות בוושינגטון אילן רביד, העוזר המדעי בקונסוליה הישראלית בניו יורק יוסי יגור, ואל"ם אביאם סלע. פולארד סיפק לישראל תצלומי אוויר של לווייני ריגול אמריקאיים שכללו מפעלי נשק כימי וביולוגי בעיראק ובסוריה, אתרים גרעיניים בפקיסטן, בסיסי צבא במצרים ומחנות של אש"ף בתוניסיה. התצלומים מתוניסיה סייעו לחיל האוויר הישראלי לתקוף את מטה אש"ף ב-1 באוקטובר 1985. הוא סיפק לישראל גם חומר בלתי נחוץ, כמו צפנים של אתרי הנשק הגרעיני של בריה"מ, ולא נענה להוראת מפעיליו להפסיק להעביר חומר כזה. ישנן עדויות כי פולארד אף התרברב בחוגים מסוימים שהוא עובד עבור המוסד.

רפי איתן ראה בפולארד סחורה מתכלה. יום יבוא והסוכן יישרף, אבל בינתיים חייבים לנצלו. זאת הייתה גם גישתו של יצחק שמיר, שר החוץ בממשלת האחדות – אשר בדומה לרפי איתן היה איש מוסד בעברו ומפעיל סוכנים. לאחר שפולארד נעצר אמר שמיר: "התפקיד של פולארד הוא לשבת בכלא ולשתוק" (עמ' 187). ב-18 בנובמבר 1985, שלושה ימים לפני מעצרו, זומן פולארד לחקירה, בה הודה במכירת מסמכים סודיים למדינה זרה, עדיין בלי לנקוב בשמה. ב-20 בנובמבר פולארד נפגש עם אביאם סלע וסיפר לו על חקירתו. השניים חזרו ושיננו את תוכנית המילוט שהכינו עבורו מבעוד מועד. כמו כן סלע ביקש ממנו, אם ייתפס, לא לחשוף את מפעיליו. בעקבות השיחה הזו, סלע ומפעיליו של פולארד בארה"ב מיהרו להגיע לישראל. היחיד שלא פעל לפי תוכנית המילוט היה פולארד. במקום לעלות על רכבת בוושינגטון ולחצות בהקדם האפשרי את הגבול לקנדה, כפי שנקבע, הוא ואשתו נסעו במכוניתם עם מזוודת מסמכים אל בניין השגרירות הישראלית בוושינגטון. בפתח השגרירות צעק פולארד שהוא סוכן ישראלי המבקש מקלט כדי למנוע מעצרו. לממונים על האבטחה בשגרירות לא היה מושג במי מדובר, האיש נראה תימהוני וכניסתו נמנעה. פולארד ואשתו נעצרו על ידי סוכני הבולשת. בניגוד למסופר, הציר אליקים רובינשטיין לא היה באותו הזמן בשגרירות ולכן לא הוא שנתן את ההוראה – ואולם אם היה בשגרירות,  אז בדומה לקצין הביטחון, היה מונע את כניסתו של פולארד. ללא צל ספק, כך גם היה נוהג רפי איתן, לוּ היה בשגרירות. 

הרשויות האמריקאיות שמו לב שדיפלומטים ישראלים עזבו את ארה"ב בחטף ושמשרדי הקונסוליות בארבע ערים, שבהן היו נציגויות מדעיות ישראליות, התפנו מאנשיהם ונעשית בהן גריסה-רבתי של מסמכים. אותן הנציגויות היו כולן או חלקן של הלק"ם. עד אז לא היה ידוע על קיומו של הארגון הזה בישראל ומחוצה לה. בעוד חקירת פולארד נמשכת, החליט ממשל הנשיא רונלד רייגן להציב לישראל אולטימטום: או שישראל תיענה באופן מוחלט לתביעות הממשל, או שיופסק שיתוף הפעולה האסטרטגי ותושעה אספקת הנשק לישראל. תביעות הממשל כללו התנצלות פומבית של ישראל, החזרת כל המסמכים שבידיה, התחייבות לא לרגל לעולם בארה"ב ומתן אפשרות לנציגים אמריקאים לראיין את כל המעורבים בפרשה, בתמורה לחסינות מהפללה. אם תנוח דעתם של האמריקאים משיתוף הפעולה הישראלי, יֵשב פולארד בכלא 20 שנה. ב-28 בדצמבר 1985 בשעה שלוש לפנות בוקר, טלפן שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ לראש הממשלה פרס  והציג לפניו את האולטימטום. אחר שיחה של שעה וחצי נענה פרס לתביעות האמריקאיות. התכתיב של שולץ הובא על ידי פרס לממשלה ואושר ברוב קולות. בין המתנגדים היה השר אריאל שרון.  הוא הציע כי ישראל לא תחזיר את המסמכים ולא תאפשר לחקור את אנשיה – ובמקום זה פרס ושמיר יופיעו בתקשורת, יביעו חרטה, יתנצלו בפני העם האמריקאי ויבטיחו שישראל לא תחזור על המשגה שעשתה. שרון נתן להבין – ובדיעבד בצדק – שישראל לא תוכל לשתף פעולה באופן מלא עם החוקרים האמריקאים ועל כל תסתבך בחיפוי, בהעלמה ובידוי ראיות, ובקיצור בהתנהלות שתעיב על קשריה עם וושינגטון לשנים רבות.

בחקירה שקיימו האמריקאים בישראל, רפי איתן נטל על עצמו את מלוא האחריות לגיוסו ולהפעלתו של פולארד והעיד כי איש מהממונים עליו לא ידע על כך. כך נהג גם בוועדת החקירה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות אבא אבן. חוסר שיתוף פעולה מלא של ישראל עם האמריקאים נתגלה כבר בשלב הראשון. ישראל טענה כי החזירה את כל המסמכים שהעביר פולארד, ואולם בדיקת מחשבים שביצעו האמריקאים גילו שלא כך הדבר. האמריקאים הציגו לפולארד את המסמכים שהעבירה להם ישראל והטיחו בפניו: "הישראלים מכרו אותך, הם מסרו לנו את כל המסמכים שגנבת" (עמ' 192). פולארד הבין כי הישראלים בגדו בו והחליט לשתף פעולה עם האמריקאים. הוא מיהר לספר להם כי ישראל לא החזירה את כל המסמכים, וגם גילה לאמריקאים שם אחד אותו לא ידעו: אביאם סלע מחיל האוויר בתור מפעילו הראשי (זאת בניגוד לטענתו של פולארד בראיון עם שיפר ב-2004 כי לא הסגיר את שמו.) חשיפת שמו של סלע שכנעה את האמריקאים סופית כי ישראל מוליכה אותם שולל. סלע היה קצין בולט בחיל האוויר ואף ניבאו לו פיקוד על החיל, ולכן אם נבחר להפעיל את פולארד, סימן שלא מדובר בפעולה בלתי מאושרת ובחריגה מסמכות, וכי פרס רימה את שולץ. בעקבות זאת ביטלו האמריקאים את ההסדר המשפטי: כל המעורבים בפרשה יועמדו לדין בבתי משפט אמריקאים ואביאם סלע יואשם בריגול חמור. ניסיונות הצד הישראלי להכין טיוטות בדבר אחריות למחצה של הדרג המדיני נדחו על ידי תומס פיקרינג, שגריר ארה"ב בישראל. השגריר התעקש שכולם ידעו, כולל פרס ושר הביטחון רבין. כעבור כ-30 שנה אישר זאת רפי איתן. כמו כן ידעו על קיומו של הסוכן  פולארד בזמן אמת, שר החוץ יצחק שמיר וראש אמ"ן אהוד ברק.

בהתאם לעסקת טיעון אמור היה פולארד להישלח למאסר ל-20 שנה במארס 1987 – ואולם עסקת הטיעון הזו בוטלה בעקבות חוות דעת משפטית שהגיש שר ההגנה קספר ויינברגר, שסווגה כסודית ביותר. כאמור, במארס 1987 נשלח פולארד למאסר עולם בלי אפשרות לחנינה. לימים התפרסמו הדלפות מחוות הדעת של ויינברגר. ויינברגר טען כי פולארד חשף שמותיהם של סוכנים אמריקאים בבריה"מ ו-20 מהם הוצאו להורג. כעבור שנים התברר כי זו טענה שקרית: הסוכנים הוסגרו על ידי בכיר בסי-איי-אי אולדריץ' איימס. לא ברור אם בנושא הזה ויינברגר הוטעה או שיקר בזדון. טענה נוספת במסמך ויינברגר דומה למסקנה אליה הגיע צוות החוקרים האמריקאים בישראל: ישראל לא שיתפה בפעולה כיאוּת עם צוות החוקרים האמריקאי והדרג המדיני-צבאי הבכיר ביותר ידע על העסקתו של פולארד.

טענותיה של ישראל נגד אמריקה, על שזו גם כן גייסה וניסתה לגייס מרגלים בתחומה – כמו קצין מודיעין לשעבר יוסף עמית בשנת 1984 – נתקלו בתגובה הבאה: אנחנו מעצמת על, ואתם מדינה קטנה שתלויה בסיוע שלנו [וּמה שמותר לגדולים אסור לקטנים.] האמריקאים גם היו משוכנעים שפולארד לא היה מקרה בודד, כלומר שישראל העסיקה אנשים כמותו ואף בכירים ממנו, אשר ייתכן כי עדיין עובדים בשורותיה. ב-2008 הודה בפני סוכני אף-בי-איי יהודי אמריקאי בן 85, בן-עמי קדיש, כי קרוב לעשר שנים העביר לעוזר המדעי בקונסוליה הישראלית בניו יורק יוסי יגור תרשימים שכללו תוכניות לכלי נשק גרעיניים ועוד. בשל גילו המופלג ויתרו לו האמריקאים על עונש מאסר והסתפקו בקנס.

האמריקאים החליטו לא להפעיל סנקציות כלפי הצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל – על אף שידעו על חלקה בפרשת פולארד. אביאם סלע, כתוצאה מלחץ אמריקאי, לא רק שלא קוּדם בחיל האוויר, אלא נאלץ לפרוש ממנו. רפי איתן לא יכול היה לנחות באמריקה, אך בישראל הוא עתיד היה לעשות קריירה פוליטית בתור שר בממשלות שרון ואהוד אולמרט. היחיד שמצא עצמו כלוא בין סורגים היה פולארד. ישראל מימנה את משפטו, ובמשך שנים בכירים ישראלים, בהם ראשי ממשלה, פעלו להשגת חנינה עבורו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלך השיחות על הסכם וואי באוקטובר 1998, הצליח להשיג את נכונותו של הנשיא ביל קלינטון לשחרר את פולארד – ואולם הנשיא נתקל בהתנגדות נחרצת של ראש הסי-איי-אי ג'ורג' טנט, ופולארד נותר במאסר. בסופו של דבר, כל המאמצים הישראלים להקל בעונשו של פולארד היו לשווא. רק לאחר ריצוי  30 שנות מאסר, פולארד שוחרר ב-20 בנובמבר 2015, אך בתנאים מגבילים למשך חמש שנים, בהם איסור לצאת את גבולות ארה"ב. [ב-2018, פנייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ לאפשר לפולרד לעלות לישראל, לא הועילה. רק לאחר תום חמש שנות ההגבלות שהוטלו על פולארד, הוא עלה לישראל בדצמבר 2020.]

"חותר לשלום – כך פעלו שמעון פרס ואנשיו מאחורי הגב של ראש ממשלת האחדות בסוף שנות ה-80". (כותרת כתבה של שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" ב-10 ביוני 2011 )

כאמור, החל מאוקטובר 1986 מילא שמיר את תפקיד ראש הממשלה ופרס שימש שר החוץ.  בתפקידו כשר החוץ ניהל פרס שיחות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן שהניבו את הסכם לונדון ב-11 באפריל 1987. בהתאם להסכם הזה אמורה הייתה ישראל לסגת מהגדה המערבית, אשר תהפוך לחלק מקונפדרציה ירדנית-פלסטינית. פרס לא נענה לבקשתו של שמיר למסור לו עותק של ההסכם, בתואנה של חשש מהדלפות – חשש חסר יסוד. מכל מקום, נסיגה מיהודה ושומרון נגדה את השקפתו הפוליטית של שמיר, ועל כן פסל את הסכם לונדון. 

בקיץ 1987 אברהם טמיר, מנכ"ל משרד החוץ תחת שר החוץ פרס,  יצא למוזמביק, לכאורה לשם קידום פרויקטים חקלאיים. ואולם המטרה העיקרית של ביקורו הייתה מפגש חשאי עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הפגישה הזו התקיימה ללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר ובתקופה בה חוק ישראלי אסר על קיום מפגשים עם אנשי אש"ף. יוזם המפגש היה אוסאמה אל-באז, יועצו של נשיא מצרים חוסני מובארק. אל-באז הציע את הרעיון לפרס, ופרס נענה בחיוב. למען הדיוק ההיסטורי: ההצעה המצרית הראשונה הייתה של שגריר מצרים בישראל מוחמד בַּסְיוּני. בסיוני הציע למובארק להפגיש בחשאי בין פרס לערפאת, אבל הנשיא המצרי דחה את הרעיון מחשש שערפאת עלול להדליף את דבר הפגישה. טמיר הגיע למסקנה שלא ניתן יהיה להגיע להסדר עם הפלסטינים בלי שילובו של אש"ף בתהליך. טמיר תמך באפשרות של ניהול משא ומתן בין ישראל למשלחת ירדנית-פלסטינית שיביא להפיכתה של הגדה המערבית לחלק מקונפדרציה ירדנית-פלסטינית. במסגרת הסכם כזה תיסוג ישראל מהגדה המערבית עם תיקוני גבול מזעריים. זו התוכנית שהציע טמיר לערפאת, בהוסיפו כי כל פתרון אחר יסכן את קיומה של ישראל. ערפאת טען כי מדינה פלסטינית מפורזת לא תוכל לסכן את ביטחונה של ישראל, אך טמיר דחה את דבריו בטענה כי מדינה פלסטינית עצמאית עלולה להפוך למוקד לארגוני טרור שיפעלו נגד ישראל, ואף ישתלטו על המדינה הפלסטינית. ערפאת ניסה להפריך את התסריט הזה: האם אחרי שנגיע למדינה, נרצה להתאבד, שאל. הוא הוסיף כי קונפדרציה אפשרית, אבל קודם על הפלסטינים להקים מדינה משלהם. "לא נסכים לחיות תחת שלטון זר, ירדני או ישראלי, רק במסגרת אוטונומיה. אני רוצה מדינה עצמאית" (עמ' 135). לשיחות האלה לא היה המשך. פרס עדיין האמין כי המלך חוסיין ייטול את האחריות על הגדה המערבית.

בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, פעל פרס לקידום יוזמת שלום מצד מצרים וארה"ב, שתניע תהליך מדיני. היוזמה אמורה הייתה להתבסס על קריאה לכינוס ועידה בינלאומית, מהלך שייתקל בהתנגדותו של שמיר, יציג אותו כסרבן שלום, ויאפשר לפרס לזכות בבחירות שנקבעו לשנת 1988. ב-22 בינואר 1988 נפגשו אוסאמה אל-באז וטמיר בחשאי בפאריס. בדיווח של טמיר על הפגישה, שנכתב לעיניו של פרס בלבד, נאמיר: "המניע המשותף לנו ולהם הוא שניצחון המערך [מפלגת העבודה] בבחירות הוא תנאי להתקדמות לשלום...קיפאון עד הבחירות הוא קרקע פורייה לימין...תוציאו לכם מהראש שתסתדרו עם הליכוד כאשר מדובר על פתרון בקשר לגדה ועזה. עבורם לוותר על סיפוח זה כמו שרוסיה תוותר על קומוניזם". טמיר הציע לקדם רעיון של ועידה בינלאומית לפני הבחירות בישראל,  ורק לאחר ניצחונו של פרס בבחירות אפשר יהיה לממש את הרעיון ולהתקדם לשלום. טמיר דיווח לפרס כי אל-באז הבהיר ש"יעשה הכול ליצירת רקע שיסייע למערך לזכות בבחירות בכל דרך אפשרית", כמו להציג הצעה מעשית לתזוזה. מצד שני, הוסיף טמיר, המצרים אינם רוצים לפגוע באינטרס שלהם "לטווח הארוך" (עמ' 137-136). באביב 1988 (?) דיווח יועצו של פרס, נמרוד נוביק, את מה שאמר לו אל-באז: "מובארק מוכן להופיע בתוכנית 'מוקד' בטלוויזיה [הישראלית], ברגע שתגידו שזה יועיל לכם" (עמ' 139-138). בסופו של דבר שיתוף הפעולה ההדוק בין לשכות פרס ומובארק לא הניב יוזמה מצרית.

במקביל למאמציו אצל המצרים, ניסה פרס לגייס את תמיכתה של ארה"ב בקידום רעיונות לשלום, שייתקלו בהתנגדותו של שמיר. ואולם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ בשיחה עם שמחה דיניץ, אז חבר כנסת מטעם המערך, אמר: "אני יודע ששמעון כועס עליי שאיני לוחץ יותר חזק למען ועידה בינלאומית. אתם חייבים להבין שאני צריך לעבוד עם ממשלת ישראל כולה, ובעיני ראש ממשלת ישראל הוא יצחק שמיר" (עמ' 139). במצב הזה פרס עדיין לא אמר נואש וניסה לגייס את תמיכתו של הנרי קיסינג'ר, אך לשווא.

המחלוקת בין ישראל למצרים בנושא הריבונות על טאבה (שטח בגודל של כקילומטר מרובע ליד אילת) נמסרה לבוררות. "פרס ויועציו פעלו מאחורי גבו [של שמיר] וצידדו בגישה המצרית...לא היה לישראל שום סיכוי להשיג הישג כלשהו בבוררות, משום שהצד שכנגד כבר ידע את עמדותיה ואת הניואנסים הקטנים ביותר של הוויכוחים והמחלוקות בצמרת הישראלית", אשר הודלפו על ידי אנשיו של פרס. ב-1988 פסקה הבוררות לטובת מצרים.

לטענת המחבר, מהתנהגותו זו של פרס  [בתקופת כהונתו כשר החוץ] וחלק מאנשיו "עולה...ריח של בגידה" (עמ' 129). מכל מקום, בבחירות לכנסת שנערכו בנובמבר 1988 ניצח הליכוד בהפרש קטן, 40 מנדטים מול 39. גם הפעם הוקמה ממשלת אחדות, אך ללא רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, שנותר בידי שמיר.

באמצע יוני 2011, ימים אחדים אחר פרסום הכתבה על שמעון פרס תחת הכותרת "חותר לשלום", הוזמן שמעון שיפר לשיחה עם נשיא המדינה דאז, שמעון פרס. זו הייתה שיחת נזיפה של יותר מחצי שעה. פרס טען כי חלק מהדברים שפרסם שיפר הם שקרים וחלק נעשו בשמו ללא ידיעתו. אבל במקביל, הצדיק למעשה פרס את התנהגותו בכך שתקף את מדיניותו של שמיר בתקופת  ממשלת האחדות. שמיר, אמר פרס, דגל במדיניות של "שב ואל תעשה" והמשיך: "מה רצית שאעשה?" צעק, "שאשב ואחכה עד שנדרֵש להילחם עוד מלחמה מול הערבים?" (עמ' 141). לזכותו של פרס, שהוא לא נטר טינה לשיפר. 

חשיפת הסכם אוסלו, אוגוסט 1993

שמעון שיפר מספר: "באביב 1993 התקשר אלי גורם מדיני ישראלי בכיר" וסיפר על שיחות חשאיות שמתקיימות בין ישראלים לפלסטינים בסקנדינביה. שיפר התקשר לראש הממשלה יצחק רבין ושאל אותו האם השיחות מתקיימות במטרה להגיע להסכם והאם השיחות על דעתו. רבין השיב: "עזוב, אני יודע על זה, אבל זה לא רציני" (עמ' 143). לימים יגלה לשיפר שבתי שביט, שהיה אז ראש המוסד, כי נודע לו על המגעים בין פרס לבכירי אש"ף באוסלו, רק בזכות אנשי המוסד, שעקבו אחר המתרחש במפקדת אש"ף בתוניסיה. שביט העלה את הנושא בפני רבין וקיבל ממנו תגובה דומה לזו שקיבל ממנו שיפר. [2]

ב-20 באוגוסט 1993 חתמו שר החוץ (בממשלתו של רבין) שמעון פרס ובכיר אש"ף מחמוד עבאס (אבו מאזן)  בחשאי על טיוטת הסכם ראשון. בעקבות מידע מודלף נוסף שהגיע למחבר, ב-24 באוגוסט הוא פרסם כתבה ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "פרס קיים פגישה חשאית בשוודיה עם בכיר באש"ף". מלבד הטעות בכותרת לגבי מקום הפגישה – נורבגיה במקום שבדיה – הידיעה הייתה נכונה בעיקרה ובה דובר על אשפרות ריאלית להשיג הסכם ישראלי-פלסטיני.

ב-29 באוגוסט 1993 פרסם שיפר את עיקרי ההסכם שנרקם בין ישראל לבכירי אש"ף, ולראשונה חשף שהשיחות נערכו באוסלו. בשלב הזה רבין היה עדיין מעוניין לשמור על ערפל קרב, כדי למנוע הפרעות בדרך להשגת הסכם סופי. ואולם ערפל הקרב לא נשמר, וב-31 באוגוסט פרסם "ידיעות אחרונות" את טיוטת ההסכם במלואו, על 17 סעיפיו ונספחיו. יש לציין כי באותה התקופה נתפס אש"ף בקרב ציבור גדול, אם לא רוב הציבור בארץ כארגון רצחני המוקצה מחמת מיאוס, ולכן הידיעות על חתימה על הסכם עימו התקבלו בהפתעה ובהלם. טיוטת הסכם אוסלו, סללה את הדרך לשני הסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף ב-13 בספטמבר 1993 (הסכם אוסלו א') וב-28 בספטמבר 1995 (הסכם אוסלו ב'). ההסכמים האלה העניקו לפלסטינים שלטון עצמי בערים וב-450 כפרים.

 

בנימין נתניהו: אירועים וקווים לדמותו: 2011-1995

ב-29 ביוני 1995 הציע מנהיג הליכוד והאופוזיציה בנימין נתניהו לשמעון  שיפר למסור לו מסמך צבאי מסווג במלואו בתמורה לכותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות". שיפר השיב כי ישמח לפרסם את המסמך, אך לא מוכן היה להתחייב לכותרת ראשית. נתניהו לא מימש את איומו למסור את  המסמך לעיתון אחר – הוא פורסם ב"ידיעות אחרונות". מדובר היה במסמך סודי שהכין תא"ל צבי שטאובר, בנושא עקרונות המשא ומתן עם הסורים. שעות אחדות לפני פגישתו עם שיפר, נשא נתניהו נאום בכנסת ובו – בהסתמך על מסמך שטאובר – טען כי ראש הממשלה יצחק רבין הסכים לסגת מכל רמת הגולן, שפירושו הפקרת ביטחונה של המדינה. נתניהו טען כי המסמך נמסר לו על ידי "מישהו במערכת הממשלתית" שפעל משיקול פטריוטי. פרסום מסמך שטאובר מעל במת הכנסת גרר בעקבותיו חקירת מצ"ח, כולל בדיקות פוליגרף. המדליף לא נמצא. נתניהו הצדיק את הדלפת המסמך בטענה כי ויתור על רמת הגולן הוא סיכון ביטחוני ממדרגה ראשונה. היועץ המשפטי של הממשלה, מיכאל בן יאיר, קבע כי אין להסיר את חסינותו של נתניהו כחבר כנסת לאור נסיבות העניין. ההיבט האירוני בפרשה הוא כי במשא ומתן שניהל נתניהו, בתור ראש ממשלה, עם הסורים ב-1998-1997 ושוב ב-2010 הוא בעצמו מוכן היה לוותר על רמת הגולן.

 

במהלך מערכת הבחירות ב-1999 הפך יעקב קדמי – ראש "נתיב" (גוף האחראי לקשר עם יהודי "חבר המדינות") לשעבר – ליריב מר של ראש הממשלה נתניהו. (כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה הייתה מיוני 1996 עד יולי 1999). על רקע זה חשף נתניהו לשיפר מידע רגיש על תפקודו של נתיב תחת הנהגתו של קדמי. גם כיום, אחרי למעלה מ-20 שנה, המחבר אינו יכול לשתף את הקורא במידע הסודי ביותר בו שיתף אותו נתניהו. אבל חשוב לציין כי נתניהו עשה שימוש בסודות המדינה ובמידע שנועד לתקן מערכת שלטונית (דוח מבקר המדינה על נתיב), כדי לנגח יריב פוליטי. עוד ראוי לציין כי "ראש הממשלה נתניהו הִרבה להורות לשב"כ לאתר מדליפים ואילץ עובדי מדינה בכירים להיחקר בפוליגרף – שעה שהוא עצמו סירב להיחקר באותם אמצעים" (עמ' 32).

שיפר פרסם תחקיר ב"ידיעות אחרונות" (21 במארס 2008) תחת הכותרת "מסעות בנימין  [נתניהו] בצרפת". מסעותיו מומנו חלקית על ידי הבונדס, שהיא חברה ממשלתית שמוכרת איגרות חוב של ממשלת ישראל. נתניהו הפך חברה זו למשרד הנסיעות הפרטי שלו, שמממן חלק מחופשותיו המשפחתיות. נתניהו נהג להכתיב לבונדס בהתראות קצרות את מועדי ביקוריו בחו"ל ואת המיקום. כתוצאה מכך לא הצליח הארגן לזמן להופעותיו את המשקיעים באיגרות החוב. אחת מחופשותיו של נתניהו ומשפחתו שנסקרה בכתבה התרחשה בשנת 2004, בה נתניהו היה שר אוצר וניהל מדינות של גזירות על הציבור. בשנה זו משפחתו התאכסנה במלון יוקרתי  (Chateau de la Chevred'Or) "טירת עז הזהב". נשיא בונדס, יהושע מצא, שר לשעבר בממשלת הליכוד, אמר לנתניהו שארגונו אינו נוהג לממן שהות עבור בתי מלון יקרים כאלה, אבל הסכים לממן 50% מההוצאות. הבונדס לא הצליח לארגן פגישה עם רוכשי האיגרות. ס"ה ההוצאות עבור שהייה של שלוש לילות, היה קרוב ל-10,000 אירו, כולל על בקבוק יין בשווי 1,200 אירו. לאחר דין ודברים עם מנהל הבונדס באירופה ד"ב [אין ציון שמו המלא], שהגיע לשלם את ההוצאות, הסכים נתניהו לשלם 3,638 אירו, קצת יותר משליש החשבון. שרה נתניהו האשימה את מנהל הבונדס שהוא "גוזל אוכל מפיהם של ילדיה" (עמ' 47). ראוי גם לקחת בחשבון כי אנשי האבטחה של נתניהו חייבים להתאכסן בסמוך אליו, דבר המגדיל את הוצאות שהותו עבור המדינה.  התאכסנות בבתי מלון יקרים בחו"ל הייתה דפוס התנהגות קבוע של משפחת נתניהו.

בפרק נוסף חושף המחבר חלק מהקפריזות של שרה נתניהו. פעם כאשר התארח הזוג נתניהו בבלייר האוס (בית הארחה הרשמי של נשיא ארה"ב עבור אורחיו), עקב נעלה השמאלי של הגברת נתניהו נתקע בין לוחות העץ של הרצפה וניתק ממקומו. שני עובדי משרד ראש הממשלה מיהרו להגיע עם נעליה של שרה לבית הלבן ודרשו כי הממשל האמריקאי ירכוש עבורה זוג נעליים חדש. עובד הבית הלבן התנצל ואמר שאינו יוכל לעשות זאת (כנראה הדבר נגד את ההוראות) והציע להעביר את הנעל לסנדלר. אחד מבכירי השגרירות הישראלית [אין ציון שמו] שמע על המתרחש, דהר לבית הלבן, התנצל וביקש משני עובדי ראש הממשלה לארוז את הנעליים ולחזור לבלייר האוס. את תגובת גברת נתניהו לאחר החזרת הנעליים אליה "נוכל רק לדמיין" (עמ' 56).

פרס ממשיך לחתור לשלום גם תחת נתניהו

בהמשך לכתבתו על חתירתו של פרס לשלום –  בתור שר החוץ ומאחורי גבו של ראש ממשלתו יצחק שמיר בשנים 1988-1986 (ידיעות אחרונות 10.6.2011)  –  הוסיף שיפר, כי אותו דפוס פעולה אפיין את פרס גם בעת כהונתו כנשיא המדינה (2014-2007) לצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ב-6 באפריל 2011 נפגש פרס בוושינגטון עם נשיא ארה"ב ברק אובמה. גורמים בכירים בממשל האמריקאי טענו באוזני שמעון שיפר כי אובמה ופרס הסכימו בשיחות בארבע עיניים שההסכם בין ישראל לפלסטינים חייב להתבסס על העיקרון של חזרה ישראלית לגבולות 1967  עם תיקוני גבול הדדיים: הפלסטינים חייבים לקבל שטחים שווים בהיקפם לגבולות 67'. היה זה בניגוד לעמדת ראש הממשלה נתניהו אשר ביקש באמצעות פרס להבהיר כי הוא מתנגד למתווה 67', ואם אובמה יכריז על כך יביע התנגדות נחרצת לרעיון.

ב-20 במאי 2011 ערב יציאתו של ראש הממשלה נתניהו לוושינגטון, עמד הנשיא ברק אובמה לשאת נאום בו יפרט את תוכניתו לגבי הסדר בין ישראל לפלסטינים. שלושה ימים לפני כן הגיע לידי שמעון שיפר עיקרי המתווה המדיני של אובמה, והוא פרסם אותו ב'ידיעות אחרונות" ב-17 במאי. היה זה אחד הסקופים הגדולים של המחבר בעשור האחרון. הפרסום עורר סערה גדולה, והבית הלבן ולשכת נתניהו מיהרו להכחיש את תוכן הידיעה. בדיעבד התברר כי הכתבה ב"ידיעות אחרונות" הייתה נכונה לגבי שני מרכיבים מרכזיים בתוכניתו של אובמה: ישראל צריכה לסגת לגבולות  1967 [למעשה לגבולות המבוססים על ה-4 ביוני 1967]; אסור על הפלסטינים להכריז באופן חד צדדי על מדינה. נתניהו התנגד לנסיגה לגבולות 1967 בטענה שאינם בני הגנה – דבר שגרם למתיחות בינו לבין אובמה עד לסוף כהונתו בבית הלבן. 

ביקורת

שמעון שיפר, עיתונאי ותיק ועתיר זכויות, מתאר בגאווה – ועם לא מעט מחמאות עצמיות – את הישגיו העיתונאים, שמקורם בהדלפות. הוא מביא לקורא אירועים מעניינים בעלי חשיבות היסטורית. ראויה לציון גישתו האובייקטיבית. על אף שבדעותיו הפוליטיות היה שיפר קרוב לשמעון פרס  ולא ליצחק שמיר, הוא סבור כי התנהלותו של פרס בתור שר החוץ תחת ראש הממשלה שמיר גבלה בבגידה. הטעויות בספר מעטות.[3]

ב-2016 במלאות 23 שנים לחתימה על הסכם אוסלו א' נשאל שמעון שיפר על ידי העיתונאי חיים ביאור: "האם הסכמי אוסלו הוכיחו את עצמם, לדעתך? תראה כמה דם נשפך מאז, אצלנו ואצל הפלסטינים". המחבר השיב: "נכון, נשפך דם, ועוד יישפך דם, כי אף אחד, לא הישראלים ולא הפלסטינים, אינו מקבל את זכותו של הצד השני לחיות פה בשלום ובביטחון" (עמ' 152).

לדעתי, שיפר אינו מדייק. המחבר מתעלם מעומק שלילת זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית בצד הפלסטיני –  לעומת נכונות ממשלות יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ואהוד אולמרט להקים מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, תוך תיקוני גבול מזעריים. אף  בנימין נתניהו בנאומו באוניברסיטת בר-אילן ב-14 ביוני 2009, הסכים להקמת מדינה פלסטינית.  

בהמשך תשובתו טען שיפר: "אם ההסכמים [הסכמי אוסלו] הללו הם אסון, כפי שדוברי הימין טוענים, למה ההסכמים הללו לא בוטלו?". לדעת המחבר, ההסכמים יצרו אופק לפתרון הסכסוך [שהוא שלב הכרחי – אבל  בלתי מספיק, לפתרונו] (עמ' 153).

לדעתי, אין להקל ראש במחיר הדמים הכבד ששילמה ישראל עבור הסכמי אוסלו. בעוד בשנת 1993 נרצח בפיגוע יהודי אחד, בשנת 1994 המספר עלה ל-38, ב-1995 ל-40 וב-1996 ל-59. באינתיפאדה השנייה 2004-2000, לאחר שהערים אשר בידי הרשות הפלסטינית הפכו לערי מקלט לטרור, נרצחו למעלה מ-1000 יהודים.

הישג דיפלומטי נמדד בתוצאות מעשיות. בפרספקטיבה היסטורית, לוּ היום, לאחר כ-30 שנה מהסכם אוסלו, היינו מגיעים לשלום יציב המבוסס על פתרון שתי מדינות –יהודית ופלסטינית על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967 –  הדוגלים בפתרון כזה עדיין יכלו לראות בהסכם אוסלו הישג ראוי. ואולם, כאשר מצב כזה רחוק כמזרח ממערב, גם חסידי שלום המוכנים להסכים להסדר עם הפלסטינים על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967 – ובהם כותב שורות אלה – חייבים להודות ביושר כי הסכם אוסלו היה אליה וקוץ בה, וייתכן כי הקוץ לא נפל בגודלו מן האליה. בפרספקטיבה היסטורית יש גם מקום לשאול האם במקום ליזום שיחות עם אש"ף, עדיף היה לדבוק במתכונת שנקבעה על ידי ועידת מדריד ב-1991, לפיה אמורה הייתה ישראל לנהל שיחות עם משלחת ירדנית-פלסטינית. הענקת אוטונומיה לפלסטינים בשיתוף פעולה ביטחוני עם ירדן, במקום לאש"ף בראשות ערפאת, עשויה הייתה ליצור מציאות ביטחונית ומדינית נוחה יותר לישראל. ייתכן כי צודק שמעון שיפר בטענתו כי הסכמי אוסלו יצרו אופק לפתרון הסכסוך – אך לא בעתיד הנראה לעין, וזאת משתי סיבות עיקריות. ניסיון שלושים השנים האחרונות מוכיח כי כל שטח ממנו נסוגה ישראל הופך לבסיס לארגוני טרור. דבקותו של אש"ף בזכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם לתחומי מדינת ישראל מוכיחה  כי ברצונו להפוך את ישראל למדינה פלסטינית ובכך להגשים את מטרתו המקורית, ביטול קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. עדיין ניתן לטעון כי הסכם אוסלו ב-1993 היה הצעד הנכון בזמנו – אבל אסור היה לישראל להתעלם מפרצופו האמיתי של אש"ף ולחלום על שלום בעיניים עצומות.

בנושא נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 אומר המחבר: במשך למעלה מעשור (2000-1985) טען הממסד הביטחוני מדיני כי ישיבתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון  חיונית להגנה על יישובי הצפון – בעוד למעשה בנוכחות הזו לא הייתה "שום תועלת ביטחונית" (עמ' 31). החיילים שישבו במוצבים ברצועת הביטחון הגנו על עצמם, ולא על יישובי הצפון.

ההחלטה לצאת מלבנון נראתה בזמנה על ידי מרבית הציבור – כולל כותב שורות אלה –  כהחלטה אמיצה ונכונה. ואולם, במיוחד בפרספקטיבה היסטורית, שלילה מוחלטת כזו של נוכחות צה"ל ברצועת הביטחון בוודאי אינה מוצדקת, וזאת מפאת ההתפתחויות הבאות.  (1) יציאת צה"ל מרצועת הביטחון  במאי 2000 הביאה לנוכחות מאיימת יומיומית של מחבלי חיזבאללה על גדר הגבול בסמוך  ליישובים הישראלים. (2) סילוק צה"ל מלבנון בכוח צבאי לגבול הבינלאומי שימש מקור השראה לפלסטינים. ההישג של חיזבאללה,  הביא להקשחת העמדה הפלסטינית במשא ומתן עם ישראל על הסכם הקבע  ותרם לאינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000. (3) ב-2006 ביצע חיזבאללה לראשונה פעולה צבאית קרקעית בתחומי מדינת ישראל, דבר שהביא למלחמת לבנון השנייה.  (4) היעדר נוכחות צה"לית ברצועת הביטחון הֵקֵל ואִפשר לחיזבאללה לפגוע באמצעות טילים ביישובים ישראליים ובמתקנים צבאיים במלחמת "חרבות ברזל" החל מסתיו 2023. ישראל נאלצה לפנות חלק ניכר מהאזרחים באזור הגבול, ובקיצור, ויתור על רצועת הביטחון בתוך לבנון גרם לישראל לוותר למעשה באופן חלקי על רצועה בתוך שטחה הריבוני.  גם אם נטען כי ההחלטה לצאת מלבנון ב-2000 הייתה בכל זאת נכונה, או לפחות נכונה בזמנה – אין לשלול כלאחר יד את ההיגיון של אלה שהתנגדו לנסיגה מלבנון.

בקיצור, הערכות, קונספציות והחלטות ממשלתיות, אשר נתמכו בזמנן על ידי מרבית הציבור בארץ – כולל שמעון שיפר – מעוררות תהיות וספקות בפרספקטיבה  היסטורית. בניגוד להערכה שהייתה מקובלת בזמנה לפיה נסיגה מלבנון (ב-2000) ומרצועת עזה (ב-2005) תביא למצב של מעין שביתת נשק, סוג של אי לוחמה,  התבדו במהרה – והתנפצו ב-7 באוקטובר 2023.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] ב-8 ביוני 1981  – לאחר שבשעה  11:00 ביוזמת ראש הממשלה מנחם בגין פורסמה בקול ישראל ידיעה על השמדת הכור הגרעיני של עיראק בידי ישראל –  בהתאם לבקשתו של בגין העביר מזכירו יחיאל קדישאי לשיפר צילום של מסמך. היה זה מכתב "אישי-סודי" ששלח מנהיג האופוזיציה שמעון פרס לבגין ב-10 במאי 1981. במכתב, רשום בכתב יד, בשפה מרומזת כדי לא לחשוף את המבצע הסודי, הזהיר פרס את בגין לא לתקוף את הכור בעיראק בנימוקים כי הוא לא יהיה יעיל ("חומר ניתן להחלפה בחומר") והוא יבודד את ישראל ("ישראל תהיה כערער בערבה") (עמ' 27-26).  הדלפת מכתבו של פרס נועדה להשפילו בעיצומה של מערכת בחירות לכנסת.

 

[2] גרסתו של דני יתום, מזכירו הצבאי של רבין בתקופת כהונתו כראש ממשלה, דומה לזו של שביט.

יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009). 

לדברי יתום, הוא לא היה מעודכן לגבי הערוץ החשאי של השיחות עם הפלסטינים, שהתנהלו באוסלו מתחילת 1993. כאשר הגיעו אליו ידיעות על  הערוץ הזה והוא שאל על כך את רבין, תגובת רבין הייתה "זה לא משהו רציני" (עמ' 307). אף כשלושה שבועות לפני ההסכם עם הפלסטינים, לאחר שעדכן רבין את יתום בעובדות, הוא הוסיף: "אני לא נותן לזה הרבה סיכוי" (עמ' 308).  גם  לאחר ההסכם רבין נשאר דבק בגרסתו וטען באוזני יתום: "דני, האמן לי, לא חשבתי שייצא מזה משהו" (עמ' 307).

[3] עמ' 35. דני יתום מתואר ב-1997 כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה נתניהו. בשנים 1998-1996 היה ראש המוסד, ולא מזכיר צבאי.

עמ' 111. "בראשית 1977...בפגישה חשאית שקיים שר החוץ משה דיין עם סגן ראש ממשלת מצרים..." הכוונה כנראה לראשית 1978. בתחילת 1977, בשלטונה של מפלגת העבודה, דיין היה רק חבר כנסת.

 

מְלֶצִ'ין, ליאוניד. פוטין, בוּש והמלחמה בעיראק (מוסקבה, 2005) [סיכום וביקורת]

 מְלֶצִ'ין, ליאוניד. פוטין, בוּש והמלחמה בעיראק (מוסקבה, 2005), 141 עמ'

Млечин, Леонид. Путин, Буш и война в Ираке (Москва: Эксмо, Яуза, 2005)

[רוסית]

 הסיכום נעשה לפי נוסח הספר באתר libking.ru

ליאוניד מלצ'ין (Mlechin) נולד ב-1957 למשפחה בעלת שורשים יהודיים. הוא עיתונאי סובייטי ורוסי; החל משנות ה-90 מנחה מוביל בתוכניות טלוויזיה בנושאים אקטואליים; פרסם למעלה מ-100 ספרים וערך עשרות סרטים דוקומנטריים, רובם בנושאים היסטוריים; זכה בפרסים רבים, בהם "עיתונאי מכובד של הפדרציה הרוסית" בשנת 2024. סיכום ספרו הנזכר לעיל משקף את גרסת המחבר, וניסוחים כמו ל"דברי המחבר" נועדו להסרת כל ספק בדבר. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום. 

 

מלחמת המפרץ הראשונה, 1991-1990

בעקבות כיבוש כוויית על ידי עיראק ב-2 באוגוסט 1990, כבר למחרת, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר ושר החוץ הסובייטי אֶדוּארד שברדנדזה (Shevardnadze) פרסמו הודעה משותפת בה גינו בחריפות את הפלישה "האכזרית והבלתי חוקית" לכוויית וקראו להטיל אמברגו כלל עולמי על משלוחי נשק לעיראק. שברדנדזה תיאם את עמדתו הזו עם נשיא בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב, לאחר שהשפיע עליו לתמוך בהתנגדות האמריקאית למהלכה התוקפני של עיראק. ההצטרפות לעמדתה של וושינגטון נגד עיראק נָגְדָה את קשרי הידידות במשך עשרות שנים של מוסקבה עם בגדאד, שהתבטאו במיוחד באספקת נשק מסיבית. על כן, מדיניותה החדשה של מוסקבה לא הייתה מקובלת על אישים בכירים בהנהגה הסובייטית, בהם ראש הממשלה ולנטין פַּבְלוֹב, שר ההגנה דמיטרי יַאזוֹב וראש ה-ק.ג.ב ולדימיר קְריוּצְ'קוֹב. [ייתכן שבהשפעת שתי העמדות המנוגדות בממשלתו בנושא] תמך גורבצ'וב בניסיונותיו של [חבר במועצת הנשיאות] הערביסט יבגני פְּרימַקוֹב   למצוא פתרון פשרה למשבר סביב שאלת כוויית. בנוסחה שהוצעה על ידי פרימקוב, דוּבר על הסגת הצבא העיראקי מכוויית בתמורה לסיפוח שני איים של כוויית לעיראק וכנראה גם שליטה עיראקית על שדה נפט הגובל בין שתי המדינות. פתרון כזה היה מאפשר לנשיא עיראק, סדאם חוסיין, לצאת מכוויית בכבוד ולמנוע מלחמה לשחרור כוויית.

ב-29 בנובמבר 1990, בתמיכת בריה"מ, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה אשר דרשה מעיראק לסגת מכווית עד ה-15 בינואר 1991 וייפתה את כוחן של מדינות להשתמש "בכל האמצעים הנחוצים" כדי להוציא את עיראק מכווית לאחר התאריך הזה. לפני תחילת הפעולות הצבאיות של מדינות הקואליציה בהנהגת ארה"ב נגד עיראק שהחלו בהפצצות ב-16 בינואר, במהלך ההפצצות, ולפני הפעולה הקרקעית לשחרור כווית שהחלה ב-24 בפברואר 1991 –  במשך כל התקופה הזו, גורבצ'וב בשיחות אישיות עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, ניסה למנוע את המהלכים האלה. הוא השתדל לשכנע את עמיתו האמריקאי כי עדיין ניתן לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות. גורבצ'וב שלח את פרימקוב לעיראק לשיחות עם סדאם חוסיין, הן לפני תחילת ההפצצות והן במהלך ההפצצות. בוש נהג להשיב  לגורבצ'וב שהאפיק הדיפלומטי כבר מוּצה. מכל מקום, שליחויותיו של פרימקוב להביא לנסיגה עיראקית מכווית בדרכים דיפלומטיות נכשלו. לאחר תחילת הפעולה הקרקעית האמריקאית לשחרור כווית, בהוראות שר החוץ הסובייטי אלכסנדר בֶּסְמֶרְטְנִיך פורסמה הודעה בה הובע "צער" על נקיטת הפעולה הצבאית, "תוך השמטת סיכוי ריאלי לפתרון בדרכי שלום". שר ההגנה  יאזוב בראיון ב"פרבדה" (Pravda) התבטא ביתר חריפות. הוא טען כי האמריקאים חרגו ממסגרת המנדט שהעניק להם האו"ם. עם זאת, בסמרטניך וגורבצ'וב לא הביעו התנגדות לפעולה הקרקעית האמריקאית.

גירוש פקחי האו"ם והפצצות נגד עיראק, 2003-1998

החל מ-1997, בעקבות הערמת קשיים מצד משטרו של סדאם חוסיין על פעילות הפקחים מטעם האו"ם – פעילות  שנועדה לוודא השמדת נשק להשמדה המונית בשטחה של עיראק –  רוסיה בדמות שר החוץ שלה יבגני פרימקוב (כיהן בתפקידו הזה מינואר 1996 עד ספטמבר 1998) עסקה בדיפלומטיה לפתרון המשבר. במהלך רוב שנת 1998 הצליח פרימקוב להבטיח זמנית את הסכמתה של עיראק להחזיר את הפקחים לתחומה ובכך למנוע פעילות צבאית אמריקאית  נגדה. בתמורה להשבת הפקחים הבטיח פרימקוב לבגדאד כי רוסיה תפעל לסיום פעילות הפקחים ולהסרת הסנקציות נגד עיראק. רוסיה הייתה מעוניינת להסיר את הסנקציות מעל עיראק, במיוחד בתחום ייצוא הנפט, כדי שזו תוכל לפרוע את חובותיה עבור פרויקטים  שהקימה רוסיה עבורה, כמו בתחום  הפקת חשמל, ואף לזכות בפרויקטים חדשים. במקביל שאפה רוסיה להופיע כגורם משפיע בנושאים בינלאומיים, גורם אשר על מעצמות אחרות, ובמיוחד ארה"ב, להתחשב בה. היה זה חלק ממדיניותו של פרימקוב לבנות זירה בינלאומית רב-קוטבית, כנגד העולם החד קוטבי בראשות ארה"ב שנוצר בעקבות התמוטטותה של בריה"מ בשלהי 1991.

בעקבות גירוש הפקחים מצד משטרו של סדאם חוסיין, בימים 19-16 בדצמבר 1998 ארה"ב ובריטניה הפציצו מטרות צבאיות וביטחוניות בעיראק הקשורות לייצור, אגירה ושיגור של נשק להשמדה המונית.  בתגובה, הנשיא בוריס ילצין וראש הממשלה פרימקוב (כיהן בתפקידו הזה  מספטמבר 1998 עד מאי 1999)  גינו את הפעילות הצבאית נגד עיראק וטענו כי ארה"ב ובריטניה מְפֵרות את אמנת האו"ם. בפרלמנט הרוסי, ה"דוּמָה", האמריקאים והאנגלים כונו "טרוריסטים בינלאומיים". כאות מחאה, חברי הדוּמָה  דחו את אשרור ההסכם לצמצום הנשק האסטרטגי START-2. כמו כן רוסיה החזירה את שגריריה מוושינגטון ומלונדון. ליאוניד איוושוב  (Leonid Ivashov) , ראש המִנהל  לשיתוף פעולה צבאי בינלאומי של משרד ההגנה הרוסי, הצהיר כי אם יתעלמו מרוסיה, מוסקבה "תיאלץ לשנות את קשריה הצבאיים-פוליטיים ויכולה להיות מנהיגת אותו חלק בקהילייה הבינלאומית, אשר אינה מסכימה לכפייה" (עמ' 63). [עם זאת,  עד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, רוסיה עודדה את עיראק להגיע לנוסחת פשרה עם ארה"ב בשאלת הפקחים, כדי למנוע מלחמה.]

מלחמת המפרץ השנייה, מארס-אפריל 2003

הרקע  למלחמה    בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר  2001 הגיע הנשיא ג'ורג' בוש הבן למסקנה כי עליו לכבוש את עיראק בתור פעולת מנע נגד טרור פוטנציאלי מצד משטרו של סדאם חוסיין. בוש ראה בסדאם – בתור מי שהשתמש בנשק כימי נגד הכורדים בארצו ב-1988 ולא היסס לרצוח את מקורביו – דיקטטור משוגע, שאפתן וחסר מעצורים. לנוכח הרקע הזה וסילוק הפקחים מעיראק שנועדו לפקח על אי הימצאות בשטחה נשק להשמדה המונית, חשש בוש כי סדאם  עלול להשתמש בנשק ביולוגי נגד ארה"ב, כדי לזכות בתהילה בעולם הערבי. כמו כן חשש כי הרודן  העיראקי עלול להעביר את הנשק הביולוגי שברשותו לטרוריסטים של אל-קאעידה, ואז הפיגוע מצד הארגון הזה נגד ארה"ב יהיה הרבה יותר קטלני מזה שהתרחש ב-11 בספטמבר. נוסף לכך, במלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין ראה בוש חלק מהתמודדות שלו עם "ציר הרשע" – מונח בו השתמש בנאום פומבי בינואר 2002 – וכלל נוסף לעיראק את איראן וצפון קוריאה. בשלושת המשטרים הדיקטטוריים במדינות האלה, השואפים לפתח נשק להשמדה המונית אותו יכולים להעביר לטרוריסטים, ראה בוש סכנה לשלום העולם. המחבר דוחה  כ"טעות גדולה" את הטענה כי ארה"ב פלשה לעיראק כדי להשתלט על הנפט שלה (עמ' 70).

לסגנו של בוש, דיק (ריצ'רד) צ'ייני, הייתה השפעה רבה על החלטות הנשיא. צ'ייני למעשה היה יועצו הבכיר ביותר של בוש. בתור שר ההגנה בעת המלחמה נגד עיראק ב-1991, הוא היה מנוסה יותר מהנשיא בנושא העיראקי במיוחד ובמדיניות החוץ בכלל. האיש הִרבה לקרוא ספרים בהיסטוריה צבאית. בתור סגן הנשיא הוא קרא ספרים על אסלאם והעולם הערבי ונפגש עם מומחים בנושא המזרח התיכון והאסלאם. לשאלתו מה יקרה אם סדאם ייעלם, השיבו המזרחנים האמריקאים כי הדבר יהיה לטובה לעיראק, כיוון שהעיראקים סבלו קשות ממנו. צ'ייני הגיע למסקנה כי סדאם עלול להוות איום ממשי על ארה"ב, באמצעות פיתוח הנשק שלו להשמדה המונית, ועל כן מוטב לצאת למלחמת מנע נגדו: על ארה"ב אסור להמתין עד שאירועי ה-11 בספטמבר יחזרו על עצמם.

כבר בדצמבר 2001 ביקש הנשיא בוש להכין תוכנית צבאית למלחמה נגד עיראק. המשימה הוטלה על הגנרל טומי פרנקס (Tommy Franks), מפקד פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי. שר ההגנה דונלד רמספלד הכניס תיקונים רציניים בתוכניתו של פרנקס: צמצום ימי ההפצצה לפני הפעולה הקרקעית והקטנת סדר גודל כוחות הפלישה. רמספלד פעל מתוך הנחה כי החידושים הטכנולוגיים שעבר הצבא האמריקאי, בעשור שמאז מלחמתו בעיראק ב-1991, יאפשרו לו כעת לבצע את המשימה בפחות כוחות.

ב-8 בנובמבר 2002 מועצת הביטחון קיבלה את ההחלטה מס' 1441 בה הזהירה את עיראק מפני "השלכות חמורות", אם היא לא תתפרק מסוגי הנשק [בעיקר להשמדה המונית] שנקבעו בהחלטות קודמות של המועצה. צרפת, גרמניה ורוסיה לא פירשו את ההחלטה הזו כמתן אישור לפעולה צבאית נגד עיראק, אם היא לא תמלא אחר תנאיה – מה עוד שבעקבות ההחלטה הזו עיראק הרשתה לפקחי האו"ם לחזור ולבצע את משימתם בשטחה. ב-24 בפברואר 2003 ארה"ב ובריטניה הגישו למועצת הביטחון הצעת החלטה בה האשימו את עיראק באי מילוי התחייבויותיה  והציעו לתת לעיראק שבוע נוסף לפירוק נשקה. ב-10 במארס  2003 רוסיה הודיעה כי תטיל וטו על החלטה כזו. כתוצאה מכך, הרעיון של שר החוץ האמריקאי קולין פאוול לפעול נגד עיראק בעזרת האו"ם ובמסגרתו הוסר.

ב-17 במארס 2003 הציב  הנשיא בוש אולטימטום לסדאם: עליו יחד עם שני בניו עוּדַאי וקוּסַאי לעזוב את עיראק תוך 48 שעות כדי למנוע פעולה צבאית נגד ארצו. סדאם דחה את האולטימטום. על רקע זה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הזמין את יבגני פרימקוב –  הערביסט וכעת ראש הלשכה למסחר ותעשייה  – לקרמלין והטיל עליו משימה: לטוס לבגדאד כדי להעביר לסדאם מסר בעל פה להתפטר, כדי למנוע מלחמה. פרימקוב, לדבריו, אמר לנשיא העיראקי כי אם הוא אוהב את ארצו ועמו, ואם ברצונו למנוע מעמו קורבנות, עליו להתפטר. הוא הסב את תשומת לבו של סדאם למסר של הנשיא הרוסי: על אף הקושי שבדבר, עליו להבין, כי עליו להתפטר למען עמו. סדאם השיב כי ערב המלחמה ב-1991 בריה"מ ניסתה לשכנע אותו להתפטר, אבל הוא דחה את ההצעה וְעד עצם היום הזה נותר במקומו. בכך הסתיימה שליחותו הדיפלומטית של פרימקוב. ב-19 במארס התקיימה ישיבה של מועצת הביטחון בנושא עיראק. בישיבה הזו אמר שר החוץ הרוסי, איגוֹר איוונוֹב: "מלחמה נגד עיראק תעורר טינה בכל העולם. אנו מקווים כי וושינגטון ולונדון יקשיבו לדעת הרוב המכריע של הארצות ותחזורנה למסלול ההסדר הפוליטי". ואולם ב-20  במארס 2003 בבוקר פתחה ארה"ב במלחמה נגד עיראק.

 עמדת רוסיה ביום הראשון למלחמה: 20 במארס 2003

עד המשבר העיראקי, מדיניותו של פוטין הייתה ידידותית כלפי ארה"ב בכלל ונשיאה בוש הבן במיוחד. פוטין היה המנהיג הזר הראשון שטלפן לבוש לאחר מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, עזר לוגיסטית במלחמתה של ארה"ב נגד הטליבן באפגניסטן, וגם במתן הסכמתו לשימוש  הצבא האמריקאי בבסיסים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה, בסיסים אשר שימשו את ארה"ב למלחמה באפגניסטן.

ביום הראשון למלחמה, הנשיא פוטין, בישיבה עם שרים המחזיקים בתפקידי מפתח [מדובר בין היתר בשרי ההגנה, החוץ, הפנים והמשפטים]  אמר שפעולתה הצבאית של ארה"ב אינה מוצדקת כלל, שעיראק לא היוותה כל איום, ועל כן רוסיה תובעת להפסיק את הפעולות הצבאיות באופן המהיר ביותר. [בעמדתו הזו של פוטין אפשר לראות המשך לקו בו נקטה רוסיה עוד בתקופת הנשיא ילצין. מוסקבה המשיכה  להתנגד לצעדים חד צדדים  (ללא הסכמה ותיאום עם מעצמות אחרות) של וושינגטון בזירה הבינלאומית, שהיוו ביטוי לדומיננטיות הגלובאלית שלה.]  ייתכן  גם כי התנגדותו של פוטין לפלישה האמריקאית לעיראק נבעה מכך שהנשיא בוש, בו ראה ידיד, לא התחשב בדעתו להימנע ממלחמה נגד ארץ זו.

סביר להניח כי יועציו המדיניים והצבאיים של פוטין היטעו אותו בתחזיותיהם לגבי התנהלותה של המלחמה בעיראק. המודיעין הצבאי  (GRU) [מקביל לאמ"ן] ו"שירות ביון החוץ" (SVR) [מקביל למוסד] העריכו כי המלחמה תהיה ארוכה ועיקשת, העם העיראקי יתלכד סביב סדאם חוסיין וילחם עד הכדור האחרון. הערכותיהם של הערביסטים הרוסים הושפעה מהאנטי אמריקניות הבסיסית שלהם מחד גיסא ומאהדה למשטרים דיקטטוריים בנוסח הסובייטי מאידך גיסא. הממסד הצבאי, בתור סַפָּק הציוד ומדריך הלחימה  עבור משטרו של סדאם לאורך עשרות שנים, לא רצה להאמין כי ההשקעה העצומה שלו תרד לטמיון בבת אחת. הדרג הצבאי נטה להאמין כי ארה"ב תסתבך במלחמה הזו  כמו בווייטנאם. [מכאן, סביר להניח כי בהסתמך על יועציו הגיע פוטין למסקנה כי ארה"ב תסתבך במלחמה ארוכה בעיראק, אשר תעורר שנאה לאמריקה בעולם השלישי בכלל ובמוסלמי במיוחד, ועל כן בחר להיות עם הרוב  הגלובלי האנטי אמריקאי.] כמו כן עמדתו האנטי אמריקאית  של פוטין בנושא עיראק תאמה את דעת הקהל ברוסיה בכלל ובקרב תושביה המוסלמים במיוחד.

עוד ביום לפני המלחמה בעיראק,  אמר ראש ממשל בצ'צ'ניה מטעם רוסיה, אחמד קַדירוֹב, שהמלחמה נגד עיראק תפגע ברגשות הדתיים של המוסלמים בצ'צ'ניה, זו מלחמה בלתי צודקת וכי העם הצ'צ'ני יתפלל עבור העם העיראקי. קדירוב הזכיר כי הוא נפגש בעבר עם סדאם חוסיין בעיראק והאיש הותיר עליו רושם חיובי ביותר, ולא של תוקפן או דיקטטור. ערב המלחמה, חבר בדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) מטעם דַגֶסְטאן (רפובליקה מוסלמית) אמר כי 8,000 תושבי דגסטאן נרשמו ליחידות של מתנדבים ומוכנים לנסוע לעיראק. הוא הוסיף כי מדובר בחיילים בצבא הסובייטי לשעבר.

בתקופת המלחמה מלצ'ין המשיך בעבודתו בערוץ הטלוויזיה הרוסי TV-Center (ТВЦ)  [בו עבד  בין השנים 2014-1997]. ביום הראשון למלחמה ' אחד מִכַּתָּבי הערוץ ראיין אנשים ברחוב. אנשים קשישים (пожилые) אמרו: "זו תחילתה של מלחמת עולם שלישית. ארצנו לא תישאר לעמוד מהצד. [אישה אחת אמרה:] אני הייתי במו ידי רוצחת את בוש". המלחמה עוררה עניין רב בציבור הרוסי ולאולפן טלפנו יותר מ-50,000 צופים. הרוב המוחלט של הצופים, אשר מצאו לנכון להביע את דעתם, איחלו ניצחון לעיראק. חבר בדוּמָה (הפרלמנט הרוסי), אשר ביטא את עמדת המפלגה הקומוניסטית הרוסית, סרגיי רשולסקי (Reshulskii), קרא לגנות בחריפות את התוקפנות של ארה"ב נגד עיראק, ובתור מחאה נגד "הפעולות הברבריות של ארה"ב"  להפסיק את שיתוף הפעולה עם הפרלמנטים של ארה"ב, בריטניה וספרד [מדינות שהשתתפו במלחמה], ולהפסיק כל דיון בדוּמָה באישור ההסכם  הרוסי-אמריקאי בנושא צמצום נשק אסטרטגי התקפי. הוא סיים את נאומו בצורך להטיל חרם על סחורות אמריקאיות. חבר הדוּמָה ולדימיר ז'ירינובסקי הכריז: החלה מלחמת עולם שלישית. באותו היום מומחים רוסים חזו בשורות איוב לעולם כולו. יושב ראש "הוועדה הבין מחלקתית הרוסית" לסיסמולוגיה של האקדמיה הרוסית למדעים אלכסיי ניקולאייב  הזהיר כי הפצצות מקורות הנפט עלולות לגרום לשורה של רעידות אדמה חזקות הרחק מתחומי עיראק (עמ' 88).

כבר בערב הראשון של המלחמה דווח בכלי התקשורת שכוחות הקואליציה חצו את הגבול לתוך עיראק. המחבר, למשמע המידע הזה, העריך באוזני הצופים בתוכניתו כי המלחמה תהיה קצרה  יותר מהצפוי. זאת כיוון שהאמריקאים סבורים שלא ייתקלו בהתנגדות רצינית מהצבא העיראקי. אבל הערכתו נגדה את זו של הגנרלים הרוסים. רמטכ"ל הצבא הסובייטי בשנים 1991-1988 טען כי זו לא תהיה מלחמת בזק (בליצקריג). הוא טען כי האמריקאים נחלו מפלה בווייטנאם, ובאפגניסטן המלחמה התנהלה על ידי כוחות מקומיים – בעוד בעיראק הם יצטרכו להילחם בעצמם.  מפקד קבוצת כוחות רוסיים לשעבר במלחמת צ'צ'ניה, לוטננט-גנרל [רב אלוף] ולדימיר שמאנוב (Shamanov), גם כן טען כי האמריקאים לא יפתרו מהר את הבעיה וסיכם: "החלטתה של ארה"ב לתקוף את עיראק – זו היא תחילת סופה של אמריקה" (עמ 89). שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב  צפה: "אם האמריקאים ינקטו בהפצצות שטיח, אז עיראק, כמובן, לא תחזיק מעמד זמן רב. אבל אם ינסו לחסוך בדם...לא להסתבך בהתנגשויות גדולות – התוצאה רחוקה מלהיות ברורה. הרי לעיראק צבא די רציני, והוא עדיין לא התחיל להילחם" (עמ' 131).    

יש לציין כי לכוחות האמריקאיים שפלשו לעיראק היה יתרון ברור על הכוחות העירקיים בנשק כבד ובמיוחד באיכות הנשק המתקדם שברשותם, פצצות מדויקות, מטוסים וטנקים. ואולם מבחינה מספרית לעיראקים היה יתרון ברור על פני האמריקאים. הצבא העיראקי הסדיר מנה כ-400,000 אנשים, תוך אפשרות לגייס מאות אלפים נוספים – בעוד חיל המשלוח האמריקאי מנה כ-200,000. לנוכח היתרון המספרי הזה ויתרון הביתיות, אנשי המודיעין והצבא הרוסי נדהמו מהחלטתה של ארה"ב לחצות את הגבול לתוך עיראק כבר בערב היום הראשון של המלחמה.

המשך המלחמה עד לפינוי חלקִי של השגרירות הרוסית בבגדאד ב-6 באפריל 2003

הצבא האמריקאי נתקל בהתנגדות קטנה יחסית, עצירות זמניות בהתקדמותו נבעו מסופות חול, וחלק ניכר מאבדותיו נבע מתאונות (כמו התנגשות בין הליקופטרים) וירי דו-צדדי. האמריקאים נהגו למסור כל יום דיווחים על מספר אבדותיהם, ואלה בעשרת הימים הראשונים של הלחימה הסתכמו ב-34 הרוגים (ו-22 הרוגים בריטים). גנרלים רוסים טענו כי האמריקאים מסתירים את אבדותיהם – דבר שהיה אפשרי בצבא הרוסי, אך לא בצבא האמריקאי (לדברי המחבר).

ב-21 במארס 2003 פנתה ארה"ב לכל המדינות בהן ישנן שגרירויות עיראקיות בבקשה לסגור אותן. דובר מחלקת המדינה הסביר: לאחר החלפת המשטר בבגדאד, השלטון החדש ימנה נציגים זמניים והנציגויות הדיפלומטיות תיפתחנה מחדש. מוסקבה סירבה להיענות לבקשה הזו. הדוּמָה קראה לכנס ישיבה מיוחדת של העצרת הכללית של האו"ם כדי לדון במצב סביב עיראק. הדומה הציעה להעלות במועצת הביטחון [של האו"ם] את סוגיית הכנסת כוחות האו"ם לעיראק לשמירה על השלום והפרדה בין הצדדים הלוחמים. שר החוץ איגור איוונוב בנאומו לפני חברי הדוּמָה הודיע כי רוסיה ביקשה ממשפטני האו"ם לסווג את פעולת ארה"ב ובריטניה בעיראק.

ב-24 במארס 2003 הדוּמָה דחתה את מועד אישרור החוזה הרוסי-אמריקאי ממאי 2002 בדבר צמצום ראשי חץ גרעיניים, לאות מחאה על המלחמה בעיראק. באותו התאריך נודע כי שגריר רוסיה בארה"ב, יוּרי אושקוב (Ushakov), הוזמן למחלקת המדינה ב-22  בחודש כדי למחות בפניו על "משלוחי נשק בלתי חוקיים" שביצעה ארצו לעיראק, תוך הפרת הסנקציות של האו"ם [שנותרו בתוקף גם לאחר סיום מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991]. ב-24 בחודש הפרשה הזו הגיעה לידיעת הציבור, כאשר דובר הבית הלבן מסר כי בידי ארה"ב הוכחות על כך שחברות רוסיות סיפקו לעיראק טילים נגד טנקים, מכשירים לראיית לילה ואמצעים לשיבוש GPS [מערכת איכון עולמית]. בוושינגטון נקבו בשמות של שתי חברות רוסיות, אשר סיפקו את הציוד הצבאי הזה לעיראק, וציינו כי מערכות טילי "קורנט", המונחים בקרן לייזר, פגעו בשני טנקים מדגם "אברמס". שר החוץ הרוסי איוונוב הכחיש את ההאשמות האלה וטען כי רוסיה מילאה את כל ההתחייבויות הבינלאומיות ולא סיפקה לעיראק שום ציוד, כולל צבאי, תוך הפרת הסנקציות של האו"ם. הנשיא פוטין בשיחת טלפון עם הנשיא בוש אמר כי מדובר בהצהרות בלתי מוכחות אשר עלולות לפגוע בקשרים בין שתי המדינות. לאחר סיום המלחמה נגד עיראק, קצינים אמריקאים פרסמו מסמכים עיראקיים המוכיחים על קיום קשרים בין המודיעין העיראקי (دائرة المخابرات العامة)  ושירות ביון החוץ (SVR) הרוסי, וכמו כן קיומו של שיתוף פעולה צבאי בין בלארוס למשטרו של סדאם, וכנראה גם אספקת נשק.  יש לציין כי לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק, נשיא בלארוס, אלכסנדר לוּקַשֶנְקוֹ, גינה את ארה"ב והביע תמיכה בעם העיראקי.

ב-28 במארס נשיא רוסיה פוטין שוחח עם ראשי הסיעות בדוּמָה. הוא אמר כי "המלחמה בעיראק חורגת ממסגרת של סכסוך מקומי"  והמשיך: חייבים  "להפסיק את הפעולות הצבאיות מייד ולהשיג הסדר מדיני במסגרת מועצת הביטחון של האו"ם" (עמ' 100).

ב-3 באפריל מפלגתו של פוטין, "רוסיה המאוחדת", ארגנה אספת מחאה נגד המלחמה בעיר אוּפָה (בירת בַּשְקוֹרסְטוֹטָן, רפובליקה של עם מוסלמי ברוסיה).   באספה הזו  ראש ארגון המוסלמים של רוסיה (הפועל מטעם השלטון), המופתי העליון טַלְגַאט טַאג'וּדין הופיע חמוש בחרב בידו והכריז על ג'יהאד (מלחמת קדוש) נגד ארה"ב. הוא הודיע על הקמת קרן לתרומת כסף לרכישת נשק למאבק נגד ארה"ב ולקניית מזון עבור העם העיראקי. הוא ניבא כי אמריקה תיאלץ לצאת מעיראק ותתמוטט. באספה השתתפו כאלפיים איש, בעיקר צעירים, סטודנטים ותלמידי הכיתות הגבוהות. המופתי העליון הזכיר כי זו הפעם השנייה בה המוסלמים ברוסיה מכריזים על ג'יהאד. הפעם הראשונה הייתה נגד היטלר ב-1941.

ירי על שיירת הדיפלומטים הרוסים, כיבוש בגדאד ועיראק, 14-6 באפריל 2003

כבר בימים הראשונים של המלחמה החליט הפיקוד האמריקאי להתקדם במהירות לכיוון בגדאד. ב-6 באפריל, לאחר שהעיר כותרה, הודיע הפיקוד האמריקאי כי מתחיל לכובשה. ב-4 באפריל החליטה מוסקבה לצמצם את מספר עובדי השגרירות בבגדאד עד ל-12, וב-6 באפריל בבוקר עזבה את בגדאד שיירה של דיפלומטים רוסים. זו כללה תשע מכוניות ובראשן מכוניתו של השגריר הרוסי ולדימיר טיטורנקו (Titorenko). לדיפלומטים הצטרפו עיתונאים רוסים. (באותו הזמן בבגדאד פעלו רק נציגי רוסיה, קובה, מצרים ונציג האפיפיור). השגריר יעץ בעקביות לכל העיתונאים לעזוב את בגדאד. הוא ועמיתיו הדיפלומטים האמינו כי המצב בעיר יהפוך לגיהינום, כיוון שהעיראקים יגנו על בירתם עד טיפת הדם האחרונה. כדי למנוע פגיעה בדיפלומטים היוצאים, רוסיה מסרה לעיראקים ולאמריקאים מראש על המסלול בה תעבור השיירה, ובמכוניתו של השגריר הונף דגל רוסי. אבל במרחק של כ-50 ק"מ מבגדאד נורו יריות על השיירה  וחמישה עובדים נפצעו, בהם השגריר בידו הימנית. הפצוע הקשה ביותר היה נהגו של השגריר שכדור חדר לבטנו. הפצועים טופלו בבית חולים בעיר פַלוּג'ה, ולמחרת הגיעו לדמשק.

בתגובה לירי, משרד החוץ הרוסי זימן אליו את שגרירי ארה"ב ועיראק במוסקבה. הם נתבקשו להבטיח את ביטחונם של הדיפלומטים הרוסים, לבצע תחקיר ולהעניש את האשמים. לדברי עובד בחברת הטלוויזיה הרוסית  TV-Center [בה עבד המחבר], הכביש בה אמורה הייתה לעבור השיירה היה חסום, ולכן לפי הוראת הצד העיראקי השיירה נאלצה לסטות מהמסלול שנקבע. לאחר התקרית, השגריר טיטורנקו טען כי האמריקאים הם שֶירו על השיירה מרובי M-16  וממטולי רימונים, על אף שראו היטב כי מדובר בדיפלומטים רוסים. לדברי מלצ'ין, ייתכן כי הג'יפים של העיתונאים הרוסים שהצטרפו לשיירה עוררו חשדם של האמריקאים, שמדובר בקצינים עיראקים נמלטים. לדעת המחבר, לא היה טעם לפנות את הדיפלומטים בזמן שכבר התחוללו קרבות בבגדאד: מוטב היה לפנותם לפני כן, ואם רוסיה לא מצאה לנכון לעשות זאת, להשאירם בשגרירות במקלט.

ב-7 באפריל קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי של הנשיא בוש, ביקרה ברוסיה. היא קיימה פגישות עם שר החוץ סרגיי איוואנוב ועם שר ההגנה איגור איוואנוב,  וכמו כן פגישה קצרה עם הנשיא פוטין בה העבירה מסר מבוש. היה זה ביקור נימוסין שנועד להפגין רצונה של וושינגטון לשמור על יחסים טובים עם מוסקבה.

ב-9 באפריל החיילים האמריקאים התקבלו באהדה רבה על ידי תושבי בגדאד. "מאות עיראקים" שרו ורקדו ברחובות, זרקו פרחים לרגלי החיילים האמריקאים, וצעקו בשפה אנגלית: "אין יותר סדאם. אנו אוהבים אתכם" (עמ' 107). עיראקים צעירים, בהתאם למנהג מזרחי, אף נשקו את ידי החיילים האמריקאים (עמ' 108). המחבר מַשווה בין התאבדותו של היטלר, שהביאה קץ למשטר הנאצי, לבין היעלמותו של סדאם חוסיין החל מ-9 באפריל [עד לתפיסתו ב-דצמבר 2003], שהביאה לכניעה רחבת היקף של כוחותיו והתפרקות משטרו. הוכח כי שלטונו של סדאם לא היה פופולארי ונשען על פחד. מספר ההרוגים מקרב כוחות הקואליציה מתחילת המלחמה עד ה-9 באפריל הסתכם ב-128. זאת בניגוד להבטחות אנשי הצבא הרוסים אשר חזו כי העיראקים יסבו מרחץ דמים לחיילים האמריקאים. גם חברי הפרלמנט הרוסי, הדוּמָה, בעיקר בעלי השקפה קומוניסטית, בהם יושב הראש גנאדיי סֶלֶזְניוֹב, אשר נסעו לבגדאד ערב המלחמה, דיברו בגאווה על כך שהעיראקים ברובי ה"קלשניקוב" יהדפו את האמריקאים השנואים. המחבר משבח את יעילות הצבא האמריקאי אשר השתמש בטכנולוגיות מודרניות, בניגוד לפיגורו של הצבא הרוסי.

ב-9 באפריל במוסקבה, מפלגתו של הנשיא פוטין "רוסיה המאוחדת" והאיגודים המקצועיים של מוסקבה ערכו מול השגרירות האמריקאית  אספת מחאה נגד המלחמה בעיראק. מחשש להפרות סדר, יחידות מיוחדות של משרד הפנים הגיעו לאתר כבר בשעה 7 בבוקר, למרות שהמחאה תוכננה לצוהריים.  למקום "הובאו באוטובוסים עובדי בניין ושיפוץ מכל רחבי מוסקבה, הוצאו מהלימודים סטודנטים של עיר הבירה". במהלך המחאה שרפו בובה בדמותו של הנשיא בוש, וקבוצה של סטודנטים השליכה ביצים לעבר הגדר של השגרירות. המחבר לועג למפגינים שמחו נגד רצח ילדים בעיראק, כאשר באותם הימים נשרפו למוות עשרות תלמידים בבית ספר באזור יאקוּטיה  ברוסיה, כתוצאה מרשלנות השלטון. לא מעטים מהתושבים שהגיעו למחאה המשיכו להעריץ את סטאלין אשר במארס 2003 מלאו 50 שנה למותו. לא פלא כי אוהדי סטאלין העריצו גם את סדאם חוסיין ושנאו את אמריקה. המוחים ציפו לאורחים רמי מעלה, אבל אלה לא באו.  כאשר הדרגים הגבוהים ביותר קיבלו את ההחלטה הפוליטית לערוך אספה אנטי אמריקאית גדולה, הם  לא שיערו שהמלחמה תיגמר כל כך מהר, בגדאד תיפול כבר ב-9 באפריל ופוטין יישנה את דעתו.

ב-14 באפריל נכנסו הכוחות האמריקאים לעיר תִכְּרית – מוקד תמיכה בסדאם חוסיין במחוז הולדתו  – והעיר הזו נכנעה ללא קרב. עם כיבוש העיר עיקר הלחימה בעיראק הגיעה לסיומה.  ס"ה אבדות הצבא האמריקאי: 112 הרוגים, 399 פצועים, 6 נעדרים ו-7 שבויים. כשני שליש מההרוגים נפלו בקרבות – השאר בתאונות אוויר ורכב, ירי דו-צדדי ושימוש בלתי זהיר בנשק. על אף  תוצאות הביצוע הטובות של הצבא האמריקאי במלחמה בעיראק, המטה הכללי של הצבא הרוסי טען כי לא יהיו שינויים במבנה הצבא וכי הצבא האמריקאי בעיראק לא חולל משהו על-טבעי. המחבר מותח ביקורת על הצבא הרוסי על כך שנמנע לבצע רפורמות מעמיקות, כלקח מהצלחתו של הצבא האמריקאי במלחמה בעיראק. לדעת המחבר, על הצבא הרוסי לבצע רפורמות, כשהצבא האמריקאי משמש לו מודל לחיקוי: במקום גיוס חובה, צבא מתנדבים מקצועי על בסיס חוזים ומצויד במיטב הטכנולוגיה המודרנית.

עמדת רוסיה בעקבות כיבוש עיראק, אפריל 2003-אוקטובר 2004

לאחר הצלחת פעילותה הצבאית של ארה"ב בעיראק באפריל, ניכר שינוי ביחסו של פוטין כלפי המהלך הזה. הוא תיאר בחיוב את מיגור משטרו הדיקטטורי של סדאם חוסיין. ב-11 באפריל 2003 אמר פוטין: "אנו מעולם לא אמרנו שאנו תומכים בסדאם חוסיין" – אבל אסור לפתור בעיות באמצעות מלחמה, הוסיף. פוטין המשיך והסביר כי למלחמה בעיראק קיים היבט חיובי והוא סילוקו של משטר דיקטטורי, וקיים היבט שלילי והוא פגיעה במערכת המשפט הבינלאומית (עמ' 110). בהתאם לקו של פוטין, כלי התקשורת של המשטר חדלו לתאר את הכוחות האמריקאים בעיראק ככובשים. ב-14 באפריל, בישיבה של מועצת המופתים של רוסיה שהתקיימה במוסקבה, התקבל מסמך אשר גינה את פעילותו של טאג'ודין. האיש תואר כמי "שהוציא עצמו מֵרֶחֶם האסלאם והופיע בתפקיד נביא שקר. הודעתו נוגדת את יסודות השריעה". המופתים הודיעו כי לג'יהאד עליו הכריז טאג'ודין חסר ייפוי כוח אלוהי, חוקי ומוסרי, ואינו מחייב את המוסלמים ברוסיה. המופתים שללו מטאג'ודין להתבטא בשם המוסלמים ברוסיה. ואולם המהלכים האלה לא שינו את הלכי הרוח בקרב המוסלמים. בדעת הקהל ברוסיה המצב היה שונה במידה מסוימת. בסקר שערכו סוציולוגים של הקרן "דעת הקהל" (Общественное мнение) באמצע אפריל, כבר לאחר סיום הפעולות הצבאיות, רק 10% מהנשאלים סברו שארה"ב שחררה את עיראק, בעוד 70% סברו שהאמריקאים כבשו ארץ זו. לעומת זאת חל שינוי ביחס לסדאם חוסיין. לפני המלחמה בעיראק שני שלישים מאזרחי רוסיה היו בטוחים שהעם העיראקי אוהב את נשיאו, אבל המספר הזה הצטמצם  פי שניים לאחר המלחמה.

באמצע מאי 2003 מדיניותו של פוטין כלפי ארה"ב השתנתה ממורת רוח למחוות של פיוס. בסמוך לבואו של שר החוץ האמריקאי קולין פאוול למוסקבה,  ב-14 במאי 2003 הדוּמָה אשררה את החוזה בדבר "צמצום יכולות התקפה אסטרטגיות" (SOR), וזאת לאחר  שערב ההצבעה, הזמין פוטין את מנהיגי הסיעות בדוּמָה לשיחה. במהלך הביקור אמר פוטין לפאוול: "אנו דיברנו רבות והתווכחנו על עיראק, אבל בכל זאת אנו הצלחנו לשמור על הבסיס המוצק של קשרינו עם ארצות הברית" (עמ' 132). ב-21 במאי נפגש שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב עם הנשיא בוש בבית הלבן. הוא העביר לבוש מסר מפוטין בו נאמר כי בקשרים בין שתי המדינות "רבּה הרבה יותר המהות, אשר מאחדת בינינו, מאותן הסוגיות, בהן אנו נותרים חלוקים" (עמ' 132).

ב-1 ביוני 2003 נשיאי רוסיה וארה"ב נפגשו בפטרבורג – פגישתם הראשונה מאז המלחמה בעיראק. לאחר הפגישה אמר פוטין לעיתונאים: "לנו נקודות השקפה רבות תואמות. דווקא הדבר הזה מאפשר לי לכנות את הנשיא בוש כידיד שלי, ולו לכנות אותי כידיד שלו". בוש השיב בנימה דומה: "ידידים לפעמים יכולים לריב, אבל מהר מתגברים על חילוקי הדעות ומשקמים את היחסים" (עמ' 132). בוש הזמין את פוטין לבקר בארה"ב ונמנע למתוח ביקורת בנושא צ'צ'ניה.

סביר להניח כי פוטין קבע בעצמו את מדיניות החוץ שלו, כולל בנושא העיראקי. בהתאם לכך, החלפת שר החוץ איגור איוונוב בסרגיי לברוב  ב-9 במארס 2004 לא הביאה לשינוי במדיניות החוץ. שר החוץ עסק בדיפלומטיה היומיומית, ולא בגיבוש אסטרטגיה, אלא בביצוע האסטרטגיה שנקבעה על ידי הנשיא. בעת מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב בסתיו 2004, ההנהגה הסובייטית העדיפה את בוש על פני מתחרהו הדמוקרטי ג'ון קרי (Kerry). בעוד בעבר שר החוץ של רוסיה בהגיעו לארה"ב בסמוך לפני הבחירות היה נוהג להיפגש עם מועמדי שתי המפלגות הגדולות, זו השולטת וזו היריבה, לברוב לא נפגש עם ג'ון קרי.

ב-18 באוקטובר 2004, בתשובה לשאלה במסיבת עיתונאים בדוּשָנְבֶּה (בירת טג'יקיסטן) מי מוצא חן יותר בעיניו, בוש או קרי, השיב פוטין: רוסיה הייתה תמיד נגד המלחמה בעיראק וגם כעת עמדתנו בנושא שונה מזו של ארה"ב. "אבל כל משקיף אובייקטיבי יגיד כי פעילותם של ארגוני הטרור בעיראק, במיוחד בנסיבות הנוכחיות, מכוונות לא רק ולא כל כך נגד כוחות הקואליציה הבינלאומית, כמו נגד הנשיא בוש. הטרור העולמי מציב בפניו מטרה להסב נזק מרבי לבוש ולמנוע את היבחרותו מחדש לתקופה שנייה. אם הם [הטרוריסטים] ישיגו זאת, אזי הם יזכו בניצחון לא רק על הקואליציה נגד טרור, אלא גם על אמריקה, דבר שיכול להביא להתחדשות הטרור הבינלאומי ולגיחותיו באזורים אחרים" (עמ' 130). מכאן משתמע בבירור כי פוטין ראה במלחמתו של בוש בעיראק כחלק ממלחמתו שלו עצמו נגד האסלאם הרדיקלי.

מלצ'ין מציין כי בהתנגדות לנוכחות הצבאית האמריקאית והמערבית בעיראק מילאו תפקיד חשוב מוסלמים סונים קיצונים בראשות מנהיגם אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 המנהיג הזה הכריז על נאמנות לארגון אל-קאעידה ושינה את שם ארגונו ל"אל-קאעידה בעיראק". מצב הכאוס שהשתרר בעיראק בעקבות הכיבוש האמריקאי – שפגע לא רק במצב הכלכלי אלא במרקם החיים –  הזין את ההתנגדות לנוכחות הזרה.

עוד מציין המחבר כי ממשל בוש קיווה להצליח לכונן משטר דמוקרטי וכלכלה משגשגת בעיראק בהסתמך על הצלחתה של ארה"ב לייצא את המודל האמריקאי לגרמניה וליפן בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשתי המדינות האלה שנכבשו על ידי ארה"ב, ובמיוחד ביפן, לא הייתה מסורת של משטר דמוקרטי – ואף על פי כן הן אימצו את המודל הדמוקרטי ליברלי. עם זאת, טוען המחבר, הניסיון להגשים את המודל האמריקאי בעיראק אינו מובטח. ייתכן כי דת האסלאם, עלולה לשמש מכשול. [כללית, באף מדינה מוסלמית לא קיים משטר דמוקרטי.]  כמו כן, בגרמניה העם היה מוכן להכיר באשמתו [ולא התקיימה שנאה בסיסית מושרשת כלפי ארה"ב] – בעוד בעיראק העם רואה עצמו כקורבן למזימה אמריקאית. מסקנת המחבר: האמריקאים העניקו לעיראקים חופש בחירה –  כולל החופש לדרוש את נסיגת הכוחות הזרים – ואם העיראקים ייכשלו להקים משטר דמוקרטי, הרי זו אשמתם.

 

ביקורת

הספר עוסק ברובו ובהרחבה בנושאים לא רלוונטיים כלל או בעלי קשר רופף למדי לכותרת – תוך הפגנת ידע אנציקלופדי במגוון רחב של תחומים. לדוגמה, המחבר שופך אור על תולדות בניית "הבית הלבן", תאריך בנייתו ב-1792, מתי ניצבע בלבן ומתי נוסף לו האגף המערבי. לטענת המחבר פוטין, בדומה לנשיא בוש הבן, הוא אדם דתי. פוטין לפני היבחרותו לנשיא נהג לבקר ב"כנסיית השילוש המעניק חיים בהרי ציפורי דרור" (храм  Живоначальной троицы на Воробьевых горах) Khram Zhivonachal'noy Troitsy. [הכנסייה ממוקמת במוסקבה. בתקופה הסובייטית "הרי דרור" כונו "הרי לנין". יש לציין כי פוטין ערך ביקורים פומביים באתר הזה פעמים אחדות גם בתקופת נשיאותו, כמו בעקבות אירועי טרור ברוסיה ב-2004 וב-2011.] לדעתי, מפאת עברו הקומוניסטי של פוטין, יש מקום לפקפק במידת דתיותו.  כשני שליש מהספר עוסקים בתקופה שלפני הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במארס 2003, חומר בו ניתן לראות לכל היותר הקדמה לנושא. חומר הרקע הזה, אינו נקי מטעויות עובדתיות, אשר  לפחות בחלקן טעויות דפוס כתוצאה מהגהה רשלנית.[1] 

מלצ'ין מתעלם מכך שאיום הנשק להשמדה המונית, אשר שימש הגורם המרכזי המוצהר לפלישתה של ארה"ב לעיראק, התברר כאיום שווא. בדוח שפרסם צוות פקחים אמריקאי בספטמבר 2004 – כלומר לפני פרסום ספרו של מלצ'ין ב-2005 –  נקבע כי לא היה בידי עיראק לפני המלחמה נשק להשמדה המונית.  

מלצ'ין, אשר הסתחרר מהצלחתו של הצבא האמריקאי לכבוש את עיראק, לא צפה את מלוא הקשיים שיתעוררו בהמשך שליטתה של ארה"ב בארץ זו. להיעדר ראיית הנולד מצד המחבר היו נסיבות מקלות. ההתנגדות לנוכחות הצבאית של ארה"ב וכוחות הקואליציה בעיראק  ב-2004 טרם צברה אותה תאוצה שניכרה בבירור ב-2006. המחבר אשר הִרְבה לחלוק שבחים למודרניות וליעילותו של הצבא האמריקאי, לא לקח בחשבון שהנוכחות הצבאית   האמריקאית בעיראק (2011-2003) ובאפגניסטן (2021-2001) הוכיחה כי גם צבא מודרני ומקצועי מתקשה להתמודד עם מלחמת גרילה שעיקרה מטעני חבלה ומארבים.

בניגוד לתיאור מצד מלצ'ין את מלחמתה של ארה"ב נגד עיראק כהישג מדהים, בפרספקטיבה היסטורית מלחמה זו הייתה טעות קולוסאלית. ההשקעה האמריקאית העצומה במלחמה הזו בין השנים  2011-2003 – כ-4,500 חיילים הרוגים, למעלה מ-32,000 פצועים וטריליוני דולרים – לא רק ירדה לטמיון, אלא השיגה תוצאה שלילית. המלחמה לא תרמה למלחמה בטרור האסלאמי, אלא דווקא הגבירה את הטרור הזה בצורת התנגדות לנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק, ובהמשך לצמיחת ארגון דאע"ש. שחרור העיראקים על ידי ארה"ב משלטונו הרודני של סדאם חוסיין, בפרספקטיבה היסטורית לא עורר סימפתיה כלפי אמריקה, אלא דווקא הגביר את השנאה לארה"ב, מצד תושביה  הערבים של עיראק, בתור הגורם האחראי לכל התלאות שפקדו את  ארצם בתקופה הפוסט סדאמית. המלחמה חיזקה את מעמדה האזורי של איראן – המעצמה האזורית העוינת ביותר של ארה"ב – והביאה להטלת השפעתה  הפוליטית והכלכלית על עיראק. הסתבכותה הארוכה של ארה"ב במלחמה בעיראק (ובאפגניסטן) החלישה את מעמדה הצבאי והגיאופוליטי ביחס לשתי המעצמות היריבות, רוסיה וסין. 

ראוי לציין  כי מדיניותו הפייסניות של פוטין כלפי ארה"ב – על אף כיבוש עיראק – נבעה מהשלמה בדיעבד עם מהלך שבמבט ראשון נראה די מוצלח. הסתבכותה הצבאית  הגוברת של ארה"ב בעיראק, התחזקות מעמדה הצבאי של רוסיה  בהנהגתו של פוטין, מורת רוחו מהרחבת נאט"ו למזרח אירופה, כולל תוכנית להרחיבה לאוקראינה – כל זה עתיד היה לסתום בהדרגה  את הגולל על מדיניותו הפייסנית של פוטין כלפי ארה"ב בממשלו של בוש הבן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] לדוגמה, טעויות אחדות.

עמ' 5. גארי הארט נאלץ לפרוש ממסע בחירות לנשיאות ארה"ב בגלל רומן מחוץ לנישואים בשנת 1987 – ולא בשנת 1997 .

עמ' 13. המחבר טוען כי את המבצע נגד עיראק תכננו ארבעה בכירים בממשלו של בוש: ריצ'רד צייני, קולין פאוול, דונלד רמספלד ופול וולפוביץ'. המחבר מתעלם מכך כי קולין פאוול ניסה לשכנע את הנשיא לא לפלוש לעיראק, בהזהירו את הנשיא מפני ההסתבכות הצבאית שבמהלך הזה. רק בדיעבד הוא תמך בפלישה, אך לא במקרה התפטר מתפקידו לאחר סיום הקדנציה הראשונה של בוש. 

עמ' 18. בביקורו של השאה בבריה"מ בדצמבר 1956 חרושצ'וב עדיין לא היה ראש ממשלה, כפי שמייחס לו המחבר.

עמ' 20. בתיאור השתתפותו של סדאם חוסיין בהתנקשות בחייו של עבד אל-כרים קאסם, המחבר מסתמך על סרטים מטעם המשטר הבעת'י, אשר ללא ספק האדירו וסילפו את חלקו באירוע.

עמ' 27. חרדאן אל-תכריתי, שר ההגנה של עיראק [בין השנים 1970-1968] נרצח ב-1976. האיש נרצח לא ב-1976, אלא ב-1971 בכוויית.

עמ' 32. ביוני 1985 המשטר האיראני המשיך להחזיק 52 דיפלומטים אמריקאים כבני ערובה. טעות כרונולוגית. 52 הדיפלומטים האמריקאים שוחררו ב-20 בינואר 1981.

עמ' 69. סדאם "סיפח את כוויית  בשנת 1989". צריך להיות 1990.

עמ' 99. המבצע האמריקאי בסומליה הסתיים ב-1993, ולא ב-1999.

עמ' 105. ב-6 באפריל  2003 שיירה של דיפלומטים רוסים, ולא "סובייטים" עזבה את בגדאד.