מְלֶצִ'ין, ליאוניד. פוטין, בוּש והמלחמה בעיראק (מוסקבה, 2005) [סיכום וביקורת]

 מְלֶצִ'ין, ליאוניד. פוטין, בוּש והמלחמה בעיראק (מוסקבה, 2005), 141 עמ'

Млечин, Леонид. Путин, Буш и война в Ираке (Москва: Эксмо, Яуза, 2005)

[רוסית]

 הסיכום נעשה לפי נוסח הספר באתר libking.ru

ליאוניד מלצ'ין (Mlechin) נולד ב-1957 למשפחה בעלת שורשים יהודיים. הוא עיתונאי סובייטי ורוסי; החל משנות ה-90 מנחה מוביל בתוכניות טלוויזיה בנושאים אקטואליים; פרסם למעלה מ-100 ספרים וערך עשרות סרטים דוקומנטריים, רובם בנושאים היסטוריים; זכה בפרסים רבים, בהם "עיתונאי מכובד של הפדרציה הרוסית" בשנת 2024. סיכום ספרו הנזכר לעיל משקף את גרסת המחבר, וניסוחים כמו ל"דברי המחבר" נועדו להסרת כל ספק בדבר. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום. 

 

מלחמת המפרץ הראשונה, 1991-1990

בעקבות כיבוש כוויית על ידי עיראק ב-2 באוגוסט 1990, כבר למחרת, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר ושר החוץ הסובייטי אֶדוּארד שברדנדזה (Shevardnadze) פרסמו הודעה משותפת בה גינו בחריפות את הפלישה "האכזרית והבלתי חוקית" לכוויית וקראו להטיל אמברגו כלל עולמי על משלוחי נשק לעיראק. שברדנדזה תיאם את עמדתו הזו עם נשיא בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב, לאחר שהשפיע עליו לתמוך בהתנגדות האמריקאית למהלכה התוקפני של עיראק. ההצטרפות לעמדתה של וושינגטון נגד עיראק נָגְדָה את קשרי הידידות במשך עשרות שנים של מוסקבה עם בגדאד, שהתבטאו במיוחד באספקת נשק מסיבית. על כן, מדיניותה החדשה של מוסקבה לא הייתה מקובלת על אישים בכירים בהנהגה הסובייטית, בהם ראש הממשלה ולנטין פַּבְלוֹב, שר ההגנה דמיטרי יַאזוֹב וראש ה-ק.ג.ב ולדימיר קְריוּצְ'קוֹב. [ייתכן שבהשפעת שתי העמדות המנוגדות בממשלתו בנושא] תמך גורבצ'וב בניסיונותיו של [חבר במועצת הנשיאות] הערביסט יבגני פְּרימַקוֹב   למצוא פתרון פשרה למשבר סביב שאלת כוויית. בנוסחה שהוצעה על ידי פרימקוב, דוּבר על הסגת הצבא העיראקי מכוויית בתמורה לסיפוח שני איים של כוויית לעיראק וכנראה גם שליטה עיראקית על שדה נפט הגובל בין שתי המדינות. פתרון כזה היה מאפשר לנשיא עיראק, סדאם חוסיין, לצאת מכוויית בכבוד ולמנוע מלחמה לשחרור כוויית.

ב-29 בנובמבר 1990, בתמיכת בריה"מ, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה אשר דרשה מעיראק לסגת מכווית עד ה-15 בינואר 1991 וייפתה את כוחן של מדינות להשתמש "בכל האמצעים הנחוצים" כדי להוציא את עיראק מכווית לאחר התאריך הזה. לפני תחילת הפעולות הצבאיות של מדינות הקואליציה בהנהגת ארה"ב נגד עיראק שהחלו בהפצצות ב-16 בינואר, במהלך ההפצצות, ולפני הפעולה הקרקעית לשחרור כווית שהחלה ב-24 בפברואר 1991 –  במשך כל התקופה הזו, גורבצ'וב בשיחות אישיות עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, ניסה למנוע את המהלכים האלה. הוא השתדל לשכנע את עמיתו האמריקאי כי עדיין ניתן לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות. גורבצ'וב שלח את פרימקוב לעיראק לשיחות עם סדאם חוסיין, הן לפני תחילת ההפצצות והן במהלך ההפצצות. בוש נהג להשיב  לגורבצ'וב שהאפיק הדיפלומטי כבר מוּצה. מכל מקום, שליחויותיו של פרימקוב להביא לנסיגה עיראקית מכווית בדרכים דיפלומטיות נכשלו. לאחר תחילת הפעולה הקרקעית האמריקאית לשחרור כווית, בהוראות שר החוץ הסובייטי אלכסנדר בֶּסְמֶרְטְנִיך פורסמה הודעה בה הובע "צער" על נקיטת הפעולה הצבאית, "תוך השמטת סיכוי ריאלי לפתרון בדרכי שלום". שר ההגנה  יאזוב בראיון ב"פרבדה" (Pravda) התבטא ביתר חריפות. הוא טען כי האמריקאים חרגו ממסגרת המנדט שהעניק להם האו"ם. עם זאת, בסמרטניך וגורבצ'וב לא הביעו התנגדות לפעולה הקרקעית האמריקאית.

גירוש פקחי האו"ם והפצצות נגד עיראק, 2003-1998

החל מ-1997, בעקבות הערמת קשיים מצד משטרו של סדאם חוסיין על פעילות הפקחים מטעם האו"ם – פעילות  שנועדה לוודא השמדת נשק להשמדה המונית בשטחה של עיראק –  רוסיה בדמות שר החוץ שלה יבגני פרימקוב (כיהן בתפקידו הזה מינואר 1996 עד ספטמבר 1998) עסקה בדיפלומטיה לפתרון המשבר. במהלך רוב שנת 1998 הצליח פרימקוב להבטיח זמנית את הסכמתה של עיראק להחזיר את הפקחים לתחומה ובכך למנוע פעילות צבאית אמריקאית  נגדה. בתמורה להשבת הפקחים הבטיח פרימקוב לבגדאד כי רוסיה תפעל לסיום פעילות הפקחים ולהסרת הסנקציות נגד עיראק. רוסיה הייתה מעוניינת להסיר את הסנקציות מעל עיראק, במיוחד בתחום ייצוא הנפט, כדי שזו תוכל לפרוע את חובותיה עבור פרויקטים  שהקימה רוסיה עבורה, כמו בתחום  הפקת חשמל, ואף לזכות בפרויקטים חדשים. במקביל שאפה רוסיה להופיע כגורם משפיע בנושאים בינלאומיים, גורם אשר על מעצמות אחרות, ובמיוחד ארה"ב, להתחשב בה. היה זה חלק ממדיניותו של פרימקוב לבנות זירה בינלאומית רב-קוטבית, כנגד העולם החד קוטבי בראשות ארה"ב שנוצר בעקבות התמוטטותה של בריה"מ בשלהי 1991.

בעקבות גירוש הפקחים מצד משטרו של סדאם חוסיין, בימים 19-16 בדצמבר 1998 ארה"ב ובריטניה הפציצו מטרות צבאיות וביטחוניות בעיראק הקשורות לייצור, אגירה ושיגור של נשק להשמדה המונית.  בתגובה, הנשיא בוריס ילצין וראש הממשלה פרימקוב (כיהן בתפקידו הזה  מספטמבר 1998 עד מאי 1999)  גינו את הפעילות הצבאית נגד עיראק וטענו כי ארה"ב ובריטניה מְפֵרות את אמנת האו"ם. בפרלמנט הרוסי, ה"דוּמָה", האמריקאים והאנגלים כונו "טרוריסטים בינלאומיים". כאות מחאה, חברי הדוּמָה  דחו את אשרור ההסכם לצמצום הנשק האסטרטגי START-2. כמו כן רוסיה החזירה את שגריריה מוושינגטון ומלונדון. ליאוניד איוושוב  (Leonid Ivashov) , ראש המִנהל  לשיתוף פעולה צבאי בינלאומי של משרד ההגנה הרוסי, הצהיר כי אם יתעלמו מרוסיה, מוסקבה "תיאלץ לשנות את קשריה הצבאיים-פוליטיים ויכולה להיות מנהיגת אותו חלק בקהילייה הבינלאומית, אשר אינה מסכימה לכפייה" (עמ' 63). [עם זאת,  עד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, רוסיה עודדה את עיראק להגיע לנוסחת פשרה עם ארה"ב בשאלת הפקחים, כדי למנוע מלחמה.]

מלחמת המפרץ השנייה, מארס-אפריל 2003

הרקע  למלחמה    בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר  2001 הגיע הנשיא ג'ורג' בוש הבן למסקנה כי עליו לכבוש את עיראק בתור פעולת מנע נגד טרור פוטנציאלי מצד משטרו של סדאם חוסיין. בוש ראה בסדאם – בתור מי שהשתמש בנשק כימי נגד הכורדים בארצו ב-1988 ולא היסס לרצוח את מקורביו – דיקטטור משוגע, שאפתן וחסר מעצורים. לנוכח הרקע הזה וסילוק הפקחים מעיראק שנועדו לפקח על אי הימצאות בשטחה נשק להשמדה המונית, חשש בוש כי סדאם  עלול להשתמש בנשק ביולוגי נגד ארה"ב, כדי לזכות בתהילה בעולם הערבי. כמו כן חשש כי הרודן  העיראקי עלול להעביר את הנשק הביולוגי שברשותו לטרוריסטים של אל-קאעידה, ואז הפיגוע מצד הארגון הזה נגד ארה"ב יהיה הרבה יותר קטלני מזה שהתרחש ב-11 בספטמבר. נוסף לכך, במלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין ראה בוש חלק מהתמודדות שלו עם "ציר הרשע" – מונח בו השתמש בנאום פומבי בינואר 2002 – וכלל נוסף לעיראק את איראן וצפון קוריאה. בשלושת המשטרים הדיקטטוריים במדינות האלה, השואפים לפתח נשק להשמדה המונית אותו יכולים להעביר לטרוריסטים, ראה בוש סכנה לשלום העולם. המחבר דוחה  כ"טעות גדולה" את הטענה כי ארה"ב פלשה לעיראק כדי להשתלט על הנפט שלה (עמ' 70).

לסגנו של בוש, דיק (ריצ'רד) צ'ייני, הייתה השפעה רבה על החלטות הנשיא. צ'ייני למעשה היה יועצו הבכיר ביותר של בוש. בתור שר ההגנה בעת המלחמה נגד עיראק ב-1991, הוא היה מנוסה יותר מהנשיא בנושא העיראקי במיוחד ובמדיניות החוץ בכלל. האיש הִרבה לקרוא ספרים בהיסטוריה צבאית. בתור סגן הנשיא הוא קרא ספרים על אסלאם והעולם הערבי ונפגש עם מומחים בנושא המזרח התיכון והאסלאם. לשאלתו מה יקרה אם סדאם ייעלם, השיבו המזרחנים האמריקאים כי הדבר יהיה לטובה לעיראק, כיוון שהעיראקים סבלו קשות ממנו. צ'ייני הגיע למסקנה כי סדאם עלול להוות איום ממשי על ארה"ב, באמצעות פיתוח הנשק שלו להשמדה המונית, ועל כן מוטב לצאת למלחמת מנע נגדו: על ארה"ב אסור להמתין עד שאירועי ה-11 בספטמבר יחזרו על עצמם.

כבר בדצמבר 2001 ביקש הנשיא בוש להכין תוכנית צבאית למלחמה נגד עיראק. המשימה הוטלה על הגנרל טומי פרנקס (Tommy Franks), מפקד פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי. שר ההגנה דונלד רמספלד הכניס תיקונים רציניים בתוכניתו של פרנקס: צמצום ימי ההפצצה לפני הפעולה הקרקעית והקטנת סדר גודל כוחות הפלישה. רמספלד פעל מתוך הנחה כי החידושים הטכנולוגיים שעבר הצבא האמריקאי, בעשור שמאז מלחמתו בעיראק ב-1991, יאפשרו לו כעת לבצע את המשימה בפחות כוחות.

ב-8 בנובמבר 2002 מועצת הביטחון קיבלה את ההחלטה מס' 1441 בה הזהירה את עיראק מפני "השלכות חמורות", אם היא לא תתפרק מסוגי הנשק [בעיקר להשמדה המונית] שנקבעו בהחלטות קודמות של המועצה. צרפת, גרמניה ורוסיה לא פירשו את ההחלטה הזו כמתן אישור לפעולה צבאית נגד עיראק, אם היא לא תמלא אחר תנאיה – מה עוד שבעקבות ההחלטה הזו עיראק הרשתה לפקחי האו"ם לחזור ולבצע את משימתם בשטחה. ב-24 בפברואר 2003 ארה"ב ובריטניה הגישו למועצת הביטחון הצעת החלטה בה האשימו את עיראק באי מילוי התחייבויותיה  והציעו לתת לעיראק שבוע נוסף לפירוק נשקה. ב-10 במארס  2003 רוסיה הודיעה כי תטיל וטו על החלטה כזו. כתוצאה מכך, הרעיון של שר החוץ האמריקאי קולין פאוול לפעול נגד עיראק בעזרת האו"ם ובמסגרתו הוסר.

ב-17 במארס 2003 הציב  הנשיא בוש אולטימטום לסדאם: עליו יחד עם שני בניו עוּדַאי וקוּסַאי לעזוב את עיראק תוך 48 שעות כדי למנוע פעולה צבאית נגד ארצו. סדאם דחה את האולטימטום. על רקע זה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הזמין את יבגני פרימקוב –  הערביסט וכעת ראש הלשכה למסחר ותעשייה  – לקרמלין והטיל עליו משימה: לטוס לבגדאד כדי להעביר לסדאם מסר בעל פה להתפטר, כדי למנוע מלחמה. פרימקוב, לדבריו, אמר לנשיא העיראקי כי אם הוא אוהב את ארצו ועמו, ואם ברצונו למנוע מעמו קורבנות, עליו להתפטר. הוא הסב את תשומת לבו של סדאם למסר של הנשיא הרוסי: על אף הקושי שבדבר, עליו להבין, כי עליו להתפטר למען עמו. סדאם השיב כי ערב המלחמה ב-1991 בריה"מ ניסתה לשכנע אותו להתפטר, אבל הוא דחה את ההצעה וְעד עצם היום הזה נותר במקומו. בכך הסתיימה שליחותו הדיפלומטית של פרימקוב. ב-19 במארס התקיימה ישיבה של מועצת הביטחון בנושא עיראק. בישיבה הזו אמר שר החוץ הרוסי, איגוֹר איוונוֹב: "מלחמה נגד עיראק תעורר טינה בכל העולם. אנו מקווים כי וושינגטון ולונדון יקשיבו לדעת הרוב המכריע של הארצות ותחזורנה למסלול ההסדר הפוליטי". ואולם ב-20  במארס 2003 בבוקר פתחה ארה"ב במלחמה נגד עיראק.

 עמדת רוסיה ביום הראשון למלחמה: 20 במארס 2003

עד המשבר העיראקי, מדיניותו של פוטין הייתה ידידותית כלפי ארה"ב בכלל ונשיאה בוש הבן במיוחד. פוטין היה המנהיג הזר הראשון שטלפן לבוש לאחר מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001, עזר לוגיסטית במלחמתה של ארה"ב נגד הטליבן באפגניסטן, וגם במתן הסכמתו לשימוש  הצבא האמריקאי בבסיסים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה, בסיסים אשר שימשו את ארה"ב למלחמה באפגניסטן.

ביום הראשון למלחמה, הנשיא פוטין, בישיבה עם שרים המחזיקים בתפקידי מפתח [מדובר בין היתר בשרי ההגנה, החוץ, הפנים והמשפטים]  אמר שפעולתה הצבאית של ארה"ב אינה מוצדקת כלל, שעיראק לא היוותה כל איום, ועל כן רוסיה תובעת להפסיק את הפעולות הצבאיות באופן המהיר ביותר. [בעמדתו הזו של פוטין אפשר לראות המשך לקו בו נקטה רוסיה עוד בתקופת הנשיא ילצין. מוסקבה המשיכה  להתנגד לצעדים חד צדדים  (ללא הסכמה ותיאום עם מעצמות אחרות) של וושינגטון בזירה הבינלאומית, שהיוו ביטוי לדומיננטיות הגלובאלית שלה.]  ייתכן  גם כי התנגדותו של פוטין לפלישה האמריקאית לעיראק נבעה מכך שהנשיא בוש, בו ראה ידיד, לא התחשב בדעתו להימנע ממלחמה נגד ארץ זו.

סביר להניח כי יועציו המדיניים והצבאיים של פוטין היטעו אותו בתחזיותיהם לגבי התנהלותה של המלחמה בעיראק. המודיעין הצבאי  (GRU) [מקביל לאמ"ן] ו"שירות ביון החוץ" (SVR) [מקביל למוסד] העריכו כי המלחמה תהיה ארוכה ועיקשת, העם העיראקי יתלכד סביב סדאם חוסיין וילחם עד הכדור האחרון. הערכותיהם של הערביסטים הרוסים הושפעה מהאנטי אמריקניות הבסיסית שלהם מחד גיסא ומאהדה למשטרים דיקטטוריים בנוסח הסובייטי מאידך גיסא. הממסד הצבאי, בתור סַפָּק הציוד ומדריך הלחימה  עבור משטרו של סדאם לאורך עשרות שנים, לא רצה להאמין כי ההשקעה העצומה שלו תרד לטמיון בבת אחת. הדרג הצבאי נטה להאמין כי ארה"ב תסתבך במלחמה הזו  כמו בווייטנאם. [מכאן, סביר להניח כי בהסתמך על יועציו הגיע פוטין למסקנה כי ארה"ב תסתבך במלחמה ארוכה בעיראק, אשר תעורר שנאה לאמריקה בעולם השלישי בכלל ובמוסלמי במיוחד, ועל כן בחר להיות עם הרוב  הגלובלי האנטי אמריקאי.] כמו כן עמדתו האנטי אמריקאית  של פוטין בנושא עיראק תאמה את דעת הקהל ברוסיה בכלל ובקרב תושביה המוסלמים במיוחד.

עוד ביום לפני המלחמה בעיראק,  אמר ראש ממשל בצ'צ'ניה מטעם רוסיה, אחמד קַדירוֹב, שהמלחמה נגד עיראק תפגע ברגשות הדתיים של המוסלמים בצ'צ'ניה, זו מלחמה בלתי צודקת וכי העם הצ'צ'ני יתפלל עבור העם העיראקי. קדירוב הזכיר כי הוא נפגש בעבר עם סדאם חוסיין בעיראק והאיש הותיר עליו רושם חיובי ביותר, ולא של תוקפן או דיקטטור. ערב המלחמה, חבר בדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) מטעם דַגֶסְטאן (רפובליקה מוסלמית) אמר כי 8,000 תושבי דגסטאן נרשמו ליחידות של מתנדבים ומוכנים לנסוע לעיראק. הוא הוסיף כי מדובר בחיילים בצבא הסובייטי לשעבר.

בתקופת המלחמה מלצ'ין המשיך בעבודתו בערוץ הטלוויזיה הרוסי TV-Center (ТВЦ)  [בו עבד  בין השנים 2014-1997]. ביום הראשון למלחמה ' אחד מִכַּתָּבי הערוץ ראיין אנשים ברחוב. אנשים קשישים (пожилые) אמרו: "זו תחילתה של מלחמת עולם שלישית. ארצנו לא תישאר לעמוד מהצד. [אישה אחת אמרה:] אני הייתי במו ידי רוצחת את בוש". המלחמה עוררה עניין רב בציבור הרוסי ולאולפן טלפנו יותר מ-50,000 צופים. הרוב המוחלט של הצופים, אשר מצאו לנכון להביע את דעתם, איחלו ניצחון לעיראק. חבר בדוּמָה (הפרלמנט הרוסי), אשר ביטא את עמדת המפלגה הקומוניסטית הרוסית, סרגיי רשולסקי (Reshulskii), קרא לגנות בחריפות את התוקפנות של ארה"ב נגד עיראק, ובתור מחאה נגד "הפעולות הברבריות של ארה"ב"  להפסיק את שיתוף הפעולה עם הפרלמנטים של ארה"ב, בריטניה וספרד [מדינות שהשתתפו במלחמה], ולהפסיק כל דיון בדוּמָה באישור ההסכם  הרוסי-אמריקאי בנושא צמצום נשק אסטרטגי התקפי. הוא סיים את נאומו בצורך להטיל חרם על סחורות אמריקאיות. חבר הדוּמָה ולדימיר ז'ירינובסקי הכריז: החלה מלחמת עולם שלישית. באותו היום מומחים רוסים חזו בשורות איוב לעולם כולו. יושב ראש "הוועדה הבין מחלקתית הרוסית" לסיסמולוגיה של האקדמיה הרוסית למדעים אלכסיי ניקולאייב  הזהיר כי הפצצות מקורות הנפט עלולות לגרום לשורה של רעידות אדמה חזקות הרחק מתחומי עיראק (עמ' 88).

כבר בערב הראשון של המלחמה דווח בכלי התקשורת שכוחות הקואליציה חצו את הגבול לתוך עיראק. המחבר, למשמע המידע הזה, העריך באוזני הצופים בתוכניתו כי המלחמה תהיה קצרה  יותר מהצפוי. זאת כיוון שהאמריקאים סבורים שלא ייתקלו בהתנגדות רצינית מהצבא העיראקי. אבל הערכתו נגדה את זו של הגנרלים הרוסים. רמטכ"ל הצבא הסובייטי בשנים 1991-1988 טען כי זו לא תהיה מלחמת בזק (בליצקריג). הוא טען כי האמריקאים נחלו מפלה בווייטנאם, ובאפגניסטן המלחמה התנהלה על ידי כוחות מקומיים – בעוד בעיראק הם יצטרכו להילחם בעצמם.  מפקד קבוצת כוחות רוסיים לשעבר במלחמת צ'צ'ניה, לוטננט-גנרל [רב אלוף] ולדימיר שמאנוב (Shamanov), גם כן טען כי האמריקאים לא יפתרו מהר את הבעיה וסיכם: "החלטתה של ארה"ב לתקוף את עיראק – זו היא תחילת סופה של אמריקה" (עמ 89). שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב  צפה: "אם האמריקאים ינקטו בהפצצות שטיח, אז עיראק, כמובן, לא תחזיק מעמד זמן רב. אבל אם ינסו לחסוך בדם...לא להסתבך בהתנגשויות גדולות – התוצאה רחוקה מלהיות ברורה. הרי לעיראק צבא די רציני, והוא עדיין לא התחיל להילחם" (עמ' 131).    

יש לציין כי לכוחות האמריקאיים שפלשו לעיראק היה יתרון ברור על הכוחות העירקיים בנשק כבד ובמיוחד באיכות הנשק המתקדם שברשותם, פצצות מדויקות, מטוסים וטנקים. ואולם מבחינה מספרית לעיראקים היה יתרון ברור על פני האמריקאים. הצבא העיראקי הסדיר מנה כ-400,000 אנשים, תוך אפשרות לגייס מאות אלפים נוספים – בעוד חיל המשלוח האמריקאי מנה כ-200,000. לנוכח היתרון המספרי הזה ויתרון הביתיות, אנשי המודיעין והצבא הרוסי נדהמו מהחלטתה של ארה"ב לחצות את הגבול לתוך עיראק כבר בערב היום הראשון של המלחמה.

המשך המלחמה עד לפינוי חלקִי של השגרירות הרוסית בבגדאד ב-6 באפריל 2003

הצבא האמריקאי נתקל בהתנגדות קטנה יחסית, עצירות זמניות בהתקדמותו נבעו מסופות חול, וחלק ניכר מאבדותיו נבע מתאונות (כמו התנגשות בין הליקופטרים) וירי דו-צדדי. האמריקאים נהגו למסור כל יום דיווחים על מספר אבדותיהם, ואלה בעשרת הימים הראשונים של הלחימה הסתכמו ב-34 הרוגים (ו-22 הרוגים בריטים). גנרלים רוסים טענו כי האמריקאים מסתירים את אבדותיהם – דבר שהיה אפשרי בצבא הרוסי, אך לא בצבא האמריקאי (לדברי המחבר).

ב-21 במארס 2003 פנתה ארה"ב לכל המדינות בהן ישנן שגרירויות עיראקיות בבקשה לסגור אותן. דובר מחלקת המדינה הסביר: לאחר החלפת המשטר בבגדאד, השלטון החדש ימנה נציגים זמניים והנציגויות הדיפלומטיות תיפתחנה מחדש. מוסקבה סירבה להיענות לבקשה הזו. הדוּמָה קראה לכנס ישיבה מיוחדת של העצרת הכללית של האו"ם כדי לדון במצב סביב עיראק. הדומה הציעה להעלות במועצת הביטחון [של האו"ם] את סוגיית הכנסת כוחות האו"ם לעיראק לשמירה על השלום והפרדה בין הצדדים הלוחמים. שר החוץ איגור איוונוב בנאומו לפני חברי הדוּמָה הודיע כי רוסיה ביקשה ממשפטני האו"ם לסווג את פעולת ארה"ב ובריטניה בעיראק.

ב-24 במארס 2003 הדוּמָה דחתה את מועד אישרור החוזה הרוסי-אמריקאי ממאי 2002 בדבר צמצום ראשי חץ גרעיניים, לאות מחאה על המלחמה בעיראק. באותו התאריך נודע כי שגריר רוסיה בארה"ב, יוּרי אושקוב (Ushakov), הוזמן למחלקת המדינה ב-22  בחודש כדי למחות בפניו על "משלוחי נשק בלתי חוקיים" שביצעה ארצו לעיראק, תוך הפרת הסנקציות של האו"ם [שנותרו בתוקף גם לאחר סיום מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991]. ב-24 בחודש הפרשה הזו הגיעה לידיעת הציבור, כאשר דובר הבית הלבן מסר כי בידי ארה"ב הוכחות על כך שחברות רוסיות סיפקו לעיראק טילים נגד טנקים, מכשירים לראיית לילה ואמצעים לשיבוש GPS [מערכת איכון עולמית]. בוושינגטון נקבו בשמות של שתי חברות רוסיות, אשר סיפקו את הציוד הצבאי הזה לעיראק, וציינו כי מערכות טילי "קורנט", המונחים בקרן לייזר, פגעו בשני טנקים מדגם "אברמס". שר החוץ הרוסי איוונוב הכחיש את ההאשמות האלה וטען כי רוסיה מילאה את כל ההתחייבויות הבינלאומיות ולא סיפקה לעיראק שום ציוד, כולל צבאי, תוך הפרת הסנקציות של האו"ם. הנשיא פוטין בשיחת טלפון עם הנשיא בוש אמר כי מדובר בהצהרות בלתי מוכחות אשר עלולות לפגוע בקשרים בין שתי המדינות. לאחר סיום המלחמה נגד עיראק, קצינים אמריקאים פרסמו מסמכים עיראקיים המוכיחים על קיום קשרים בין המודיעין העיראקי (دائرة المخابرات العامة)  ושירות ביון החוץ (SVR) הרוסי, וכמו כן קיומו של שיתוף פעולה צבאי בין בלארוס למשטרו של סדאם, וכנראה גם אספקת נשק.  יש לציין כי לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק, נשיא בלארוס, אלכסנדר לוּקַשֶנְקוֹ, גינה את ארה"ב והביע תמיכה בעם העיראקי.

ב-28 במארס נשיא רוסיה פוטין שוחח עם ראשי הסיעות בדוּמָה. הוא אמר כי "המלחמה בעיראק חורגת ממסגרת של סכסוך מקומי"  והמשיך: חייבים  "להפסיק את הפעולות הצבאיות מייד ולהשיג הסדר מדיני במסגרת מועצת הביטחון של האו"ם" (עמ' 100).

ב-3 באפריל מפלגתו של פוטין, "רוסיה המאוחדת", ארגנה אספת מחאה נגד המלחמה בעיר אוּפָה (בירת בַּשְקוֹרסְטוֹטָן, רפובליקה של עם מוסלמי ברוסיה).   באספה הזו  ראש ארגון המוסלמים של רוסיה (הפועל מטעם השלטון), המופתי העליון טַלְגַאט טַאג'וּדין הופיע חמוש בחרב בידו והכריז על ג'יהאד (מלחמת קדוש) נגד ארה"ב. הוא הודיע על הקמת קרן לתרומת כסף לרכישת נשק למאבק נגד ארה"ב ולקניית מזון עבור העם העיראקי. הוא ניבא כי אמריקה תיאלץ לצאת מעיראק ותתמוטט. באספה השתתפו כאלפיים איש, בעיקר צעירים, סטודנטים ותלמידי הכיתות הגבוהות. המופתי העליון הזכיר כי זו הפעם השנייה בה המוסלמים ברוסיה מכריזים על ג'יהאד. הפעם הראשונה הייתה נגד היטלר ב-1941.

ירי על שיירת הדיפלומטים הרוסים, כיבוש בגדאד ועיראק, 14-6 באפריל 2003

כבר בימים הראשונים של המלחמה החליט הפיקוד האמריקאי להתקדם במהירות לכיוון בגדאד. ב-6 באפריל, לאחר שהעיר כותרה, הודיע הפיקוד האמריקאי כי מתחיל לכובשה. ב-4 באפריל החליטה מוסקבה לצמצם את מספר עובדי השגרירות בבגדאד עד ל-12, וב-6 באפריל בבוקר עזבה את בגדאד שיירה של דיפלומטים רוסים. זו כללה תשע מכוניות ובראשן מכוניתו של השגריר הרוסי ולדימיר טיטורנקו (Titorenko). לדיפלומטים הצטרפו עיתונאים רוסים. (באותו הזמן בבגדאד פעלו רק נציגי רוסיה, קובה, מצרים ונציג האפיפיור). השגריר יעץ בעקביות לכל העיתונאים לעזוב את בגדאד. הוא ועמיתיו הדיפלומטים האמינו כי המצב בעיר יהפוך לגיהינום, כיוון שהעיראקים יגנו על בירתם עד טיפת הדם האחרונה. כדי למנוע פגיעה בדיפלומטים היוצאים, רוסיה מסרה לעיראקים ולאמריקאים מראש על המסלול בה תעבור השיירה, ובמכוניתו של השגריר הונף דגל רוסי. אבל במרחק של כ-50 ק"מ מבגדאד נורו יריות על השיירה  וחמישה עובדים נפצעו, בהם השגריר בידו הימנית. הפצוע הקשה ביותר היה נהגו של השגריר שכדור חדר לבטנו. הפצועים טופלו בבית חולים בעיר פַלוּג'ה, ולמחרת הגיעו לדמשק.

בתגובה לירי, משרד החוץ הרוסי זימן אליו את שגרירי ארה"ב ועיראק במוסקבה. הם נתבקשו להבטיח את ביטחונם של הדיפלומטים הרוסים, לבצע תחקיר ולהעניש את האשמים. לדברי עובד בחברת הטלוויזיה הרוסית  TV-Center [בה עבד המחבר], הכביש בה אמורה הייתה לעבור השיירה היה חסום, ולכן לפי הוראת הצד העיראקי השיירה נאלצה לסטות מהמסלול שנקבע. לאחר התקרית, השגריר טיטורנקו טען כי האמריקאים הם שֶירו על השיירה מרובי M-16  וממטולי רימונים, על אף שראו היטב כי מדובר בדיפלומטים רוסים. לדברי מלצ'ין, ייתכן כי הג'יפים של העיתונאים הרוסים שהצטרפו לשיירה עוררו חשדם של האמריקאים, שמדובר בקצינים עיראקים נמלטים. לדעת המחבר, לא היה טעם לפנות את הדיפלומטים בזמן שכבר התחוללו קרבות בבגדאד: מוטב היה לפנותם לפני כן, ואם רוסיה לא מצאה לנכון לעשות זאת, להשאירם בשגרירות במקלט.

ב-7 באפריל קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי של הנשיא בוש, ביקרה ברוסיה. היא קיימה פגישות עם שר החוץ סרגיי איוואנוב ועם שר ההגנה איגור איוואנוב,  וכמו כן פגישה קצרה עם הנשיא פוטין בה העבירה מסר מבוש. היה זה ביקור נימוסין שנועד להפגין רצונה של וושינגטון לשמור על יחסים טובים עם מוסקבה.

ב-9 באפריל החיילים האמריקאים התקבלו באהדה רבה על ידי תושבי בגדאד. "מאות עיראקים" שרו ורקדו ברחובות, זרקו פרחים לרגלי החיילים האמריקאים, וצעקו בשפה אנגלית: "אין יותר סדאם. אנו אוהבים אתכם" (עמ' 107). עיראקים צעירים, בהתאם למנהג מזרחי, אף נשקו את ידי החיילים האמריקאים (עמ' 108). המחבר מַשווה בין התאבדותו של היטלר, שהביאה קץ למשטר הנאצי, לבין היעלמותו של סדאם חוסיין החל מ-9 באפריל [עד לתפיסתו ב-דצמבר 2003], שהביאה לכניעה רחבת היקף של כוחותיו והתפרקות משטרו. הוכח כי שלטונו של סדאם לא היה פופולארי ונשען על פחד. מספר ההרוגים מקרב כוחות הקואליציה מתחילת המלחמה עד ה-9 באפריל הסתכם ב-128. זאת בניגוד להבטחות אנשי הצבא הרוסים אשר חזו כי העיראקים יסבו מרחץ דמים לחיילים האמריקאים. גם חברי הפרלמנט הרוסי, הדוּמָה, בעיקר בעלי השקפה קומוניסטית, בהם יושב הראש גנאדיי סֶלֶזְניוֹב, אשר נסעו לבגדאד ערב המלחמה, דיברו בגאווה על כך שהעיראקים ברובי ה"קלשניקוב" יהדפו את האמריקאים השנואים. המחבר משבח את יעילות הצבא האמריקאי אשר השתמש בטכנולוגיות מודרניות, בניגוד לפיגורו של הצבא הרוסי.

ב-9 באפריל במוסקבה, מפלגתו של הנשיא פוטין "רוסיה המאוחדת" והאיגודים המקצועיים של מוסקבה ערכו מול השגרירות האמריקאית  אספת מחאה נגד המלחמה בעיראק. מחשש להפרות סדר, יחידות מיוחדות של משרד הפנים הגיעו לאתר כבר בשעה 7 בבוקר, למרות שהמחאה תוכננה לצוהריים.  למקום "הובאו באוטובוסים עובדי בניין ושיפוץ מכל רחבי מוסקבה, הוצאו מהלימודים סטודנטים של עיר הבירה". במהלך המחאה שרפו בובה בדמותו של הנשיא בוש, וקבוצה של סטודנטים השליכה ביצים לעבר הגדר של השגרירות. המחבר לועג למפגינים שמחו נגד רצח ילדים בעיראק, כאשר באותם הימים נשרפו למוות עשרות תלמידים בבית ספר באזור יאקוּטיה  ברוסיה, כתוצאה מרשלנות השלטון. לא מעטים מהתושבים שהגיעו למחאה המשיכו להעריץ את סטאלין אשר במארס 2003 מלאו 50 שנה למותו. לא פלא כי אוהדי סטאלין העריצו גם את סדאם חוסיין ושנאו את אמריקה. המוחים ציפו לאורחים רמי מעלה, אבל אלה לא באו.  כאשר הדרגים הגבוהים ביותר קיבלו את ההחלטה הפוליטית לערוך אספה אנטי אמריקאית גדולה, הם  לא שיערו שהמלחמה תיגמר כל כך מהר, בגדאד תיפול כבר ב-9 באפריל ופוטין יישנה את דעתו.

ב-14 באפריל נכנסו הכוחות האמריקאים לעיר תִכְּרית – מוקד תמיכה בסדאם חוסיין במחוז הולדתו  – והעיר הזו נכנעה ללא קרב. עם כיבוש העיר עיקר הלחימה בעיראק הגיעה לסיומה.  ס"ה אבדות הצבא האמריקאי: 112 הרוגים, 399 פצועים, 6 נעדרים ו-7 שבויים. כשני שליש מההרוגים נפלו בקרבות – השאר בתאונות אוויר ורכב, ירי דו-צדדי ושימוש בלתי זהיר בנשק. על אף  תוצאות הביצוע הטובות של הצבא האמריקאי במלחמה בעיראק, המטה הכללי של הצבא הרוסי טען כי לא יהיו שינויים במבנה הצבא וכי הצבא האמריקאי בעיראק לא חולל משהו על-טבעי. המחבר מותח ביקורת על הצבא הרוסי על כך שנמנע לבצע רפורמות מעמיקות, כלקח מהצלחתו של הצבא האמריקאי במלחמה בעיראק. לדעת המחבר, על הצבא הרוסי לבצע רפורמות, כשהצבא האמריקאי משמש לו מודל לחיקוי: במקום גיוס חובה, צבא מתנדבים מקצועי על בסיס חוזים ומצויד במיטב הטכנולוגיה המודרנית.

עמדת רוסיה בעקבות כיבוש עיראק, אפריל 2003-אוקטובר 2004

לאחר הצלחת פעילותה הצבאית של ארה"ב בעיראק באפריל, ניכר שינוי ביחסו של פוטין כלפי המהלך הזה. הוא תיאר בחיוב את מיגור משטרו הדיקטטורי של סדאם חוסיין. ב-11 באפריל 2003 אמר פוטין: "אנו מעולם לא אמרנו שאנו תומכים בסדאם חוסיין" – אבל אסור לפתור בעיות באמצעות מלחמה, הוסיף. פוטין המשיך והסביר כי למלחמה בעיראק קיים היבט חיובי והוא סילוקו של משטר דיקטטורי, וקיים היבט שלילי והוא פגיעה במערכת המשפט הבינלאומית (עמ' 110). בהתאם לקו של פוטין, כלי התקשורת של המשטר חדלו לתאר את הכוחות האמריקאים בעיראק ככובשים. ב-14 באפריל, בישיבה של מועצת המופתים של רוסיה שהתקיימה במוסקבה, התקבל מסמך אשר גינה את פעילותו של טאג'ודין. האיש תואר כמי "שהוציא עצמו מֵרֶחֶם האסלאם והופיע בתפקיד נביא שקר. הודעתו נוגדת את יסודות השריעה". המופתים הודיעו כי לג'יהאד עליו הכריז טאג'ודין חסר ייפוי כוח אלוהי, חוקי ומוסרי, ואינו מחייב את המוסלמים ברוסיה. המופתים שללו מטאג'ודין להתבטא בשם המוסלמים ברוסיה. ואולם המהלכים האלה לא שינו את הלכי הרוח בקרב המוסלמים. בדעת הקהל ברוסיה המצב היה שונה במידה מסוימת. בסקר שערכו סוציולוגים של הקרן "דעת הקהל" (Общественное мнение) באמצע אפריל, כבר לאחר סיום הפעולות הצבאיות, רק 10% מהנשאלים סברו שארה"ב שחררה את עיראק, בעוד 70% סברו שהאמריקאים כבשו ארץ זו. לעומת זאת חל שינוי ביחס לסדאם חוסיין. לפני המלחמה בעיראק שני שלישים מאזרחי רוסיה היו בטוחים שהעם העיראקי אוהב את נשיאו, אבל המספר הזה הצטמצם  פי שניים לאחר המלחמה.

באמצע מאי 2003 מדיניותו של פוטין כלפי ארה"ב השתנתה ממורת רוח למחוות של פיוס. בסמוך לבואו של שר החוץ האמריקאי קולין פאוול למוסקבה,  ב-14 במאי 2003 הדוּמָה אשררה את החוזה בדבר "צמצום יכולות התקפה אסטרטגיות" (SOR), וזאת לאחר  שערב ההצבעה, הזמין פוטין את מנהיגי הסיעות בדוּמָה לשיחה. במהלך הביקור אמר פוטין לפאוול: "אנו דיברנו רבות והתווכחנו על עיראק, אבל בכל זאת אנו הצלחנו לשמור על הבסיס המוצק של קשרינו עם ארצות הברית" (עמ' 132). ב-21 במאי נפגש שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב עם הנשיא בוש בבית הלבן. הוא העביר לבוש מסר מפוטין בו נאמר כי בקשרים בין שתי המדינות "רבּה הרבה יותר המהות, אשר מאחדת בינינו, מאותן הסוגיות, בהן אנו נותרים חלוקים" (עמ' 132).

ב-1 ביוני 2003 נשיאי רוסיה וארה"ב נפגשו בפטרבורג – פגישתם הראשונה מאז המלחמה בעיראק. לאחר הפגישה אמר פוטין לעיתונאים: "לנו נקודות השקפה רבות תואמות. דווקא הדבר הזה מאפשר לי לכנות את הנשיא בוש כידיד שלי, ולו לכנות אותי כידיד שלו". בוש השיב בנימה דומה: "ידידים לפעמים יכולים לריב, אבל מהר מתגברים על חילוקי הדעות ומשקמים את היחסים" (עמ' 132). בוש הזמין את פוטין לבקר בארה"ב ונמנע למתוח ביקורת בנושא צ'צ'ניה.

סביר להניח כי פוטין קבע בעצמו את מדיניות החוץ שלו, כולל בנושא העיראקי. בהתאם לכך, החלפת שר החוץ איגור איוונוב בסרגיי לברוב  ב-9 במארס 2004 לא הביאה לשינוי במדיניות החוץ. שר החוץ עסק בדיפלומטיה היומיומית, ולא בגיבוש אסטרטגיה, אלא בביצוע האסטרטגיה שנקבעה על ידי הנשיא. בעת מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב בסתיו 2004, ההנהגה הסובייטית העדיפה את בוש על פני מתחרהו הדמוקרטי ג'ון קרי (Kerry). בעוד בעבר שר החוץ של רוסיה בהגיעו לארה"ב בסמוך לפני הבחירות היה נוהג להיפגש עם מועמדי שתי המפלגות הגדולות, זו השולטת וזו היריבה, לברוב לא נפגש עם ג'ון קרי.

ב-18 באוקטובר 2004, בתשובה לשאלה במסיבת עיתונאים בדוּשָנְבֶּה (בירת טג'יקיסטן) מי מוצא חן יותר בעיניו, בוש או קרי, השיב פוטין: רוסיה הייתה תמיד נגד המלחמה בעיראק וגם כעת עמדתנו בנושא שונה מזו של ארה"ב. "אבל כל משקיף אובייקטיבי יגיד כי פעילותם של ארגוני הטרור בעיראק, במיוחד בנסיבות הנוכחיות, מכוונות לא רק ולא כל כך נגד כוחות הקואליציה הבינלאומית, כמו נגד הנשיא בוש. הטרור העולמי מציב בפניו מטרה להסב נזק מרבי לבוש ולמנוע את היבחרותו מחדש לתקופה שנייה. אם הם [הטרוריסטים] ישיגו זאת, אזי הם יזכו בניצחון לא רק על הקואליציה נגד טרור, אלא גם על אמריקה, דבר שיכול להביא להתחדשות הטרור הבינלאומי ולגיחותיו באזורים אחרים" (עמ' 130). מכאן משתמע בבירור כי פוטין ראה במלחמתו של בוש בעיראק כחלק ממלחמתו שלו עצמו נגד האסלאם הרדיקלי.

מלצ'ין מציין כי בהתנגדות לנוכחות הצבאית האמריקאית והמערבית בעיראק מילאו תפקיד חשוב מוסלמים סונים קיצונים בראשות מנהיגם אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 המנהיג הזה הכריז על נאמנות לארגון אל-קאעידה ושינה את שם ארגונו ל"אל-קאעידה בעיראק". מצב הכאוס שהשתרר בעיראק בעקבות הכיבוש האמריקאי – שפגע לא רק במצב הכלכלי אלא במרקם החיים –  הזין את ההתנגדות לנוכחות הזרה.

עוד מציין המחבר כי ממשל בוש קיווה להצליח לכונן משטר דמוקרטי וכלכלה משגשגת בעיראק בהסתמך על הצלחתה של ארה"ב לייצא את המודל האמריקאי לגרמניה וליפן בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשתי המדינות האלה שנכבשו על ידי ארה"ב, ובמיוחד ביפן, לא הייתה מסורת של משטר דמוקרטי – ואף על פי כן הן אימצו את המודל הדמוקרטי ליברלי. עם זאת, טוען המחבר, הניסיון להגשים את המודל האמריקאי בעיראק אינו מובטח. ייתכן כי דת האסלאם, עלולה לשמש מכשול. [כללית, באף מדינה מוסלמית לא קיים משטר דמוקרטי.]  כמו כן, בגרמניה העם היה מוכן להכיר באשמתו [ולא התקיימה שנאה בסיסית מושרשת כלפי ארה"ב] – בעוד בעיראק העם רואה עצמו כקורבן למזימה אמריקאית. מסקנת המחבר: האמריקאים העניקו לעיראקים חופש בחירה –  כולל החופש לדרוש את נסיגת הכוחות הזרים – ואם העיראקים ייכשלו להקים משטר דמוקרטי, הרי זו אשמתם.

 

ביקורת

הספר עוסק ברובו ובהרחבה בנושאים לא רלוונטיים כלל או בעלי קשר רופף למדי לכותרת – תוך הפגנת ידע אנציקלופדי במגוון רחב של תחומים. לדוגמה, המחבר שופך אור על תולדות בניית "הבית הלבן", תאריך בנייתו ב-1792, מתי ניצבע בלבן ומתי נוסף לו האגף המערבי. לטענת המחבר פוטין, בדומה לנשיא בוש הבן, הוא אדם דתי. פוטין לפני היבחרותו לנשיא נהג לבקר ב"כנסיית השילוש המעניק חיים בהרי ציפורי דרור" (храм  Живоначальной троицы на Воробьевых горах) Khram Zhivonachal'noy Troitsy. [הכנסייה ממוקמת במוסקבה. בתקופה הסובייטית "הרי דרור" כונו "הרי לנין". יש לציין כי פוטין ערך ביקורים פומביים באתר הזה פעמים אחדות גם בתקופת נשיאותו, כמו בעקבות אירועי טרור ברוסיה ב-2004 וב-2011.] לדעתי, מפאת עברו הקומוניסטי של פוטין, יש מקום לפקפק במידת דתיותו.  כשני שליש מהספר עוסקים בתקופה שלפני הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במארס 2003, חומר בו ניתן לראות לכל היותר הקדמה לנושא. חומר הרקע הזה, אינו נקי מטעויות עובדתיות, אשר  לפחות בחלקן טעויות דפוס כתוצאה מהגהה רשלנית.[1] 

מלצ'ין מתעלם מכך שאיום הנשק להשמדה המונית, אשר שימש הגורם המרכזי המוצהר לפלישתה של ארה"ב לעיראק, התברר כאיום שווא. בדוח שפרסם צוות פקחים אמריקאי בספטמבר 2004 – כלומר לפני פרסום ספרו של מלצ'ין ב-2005 –  נקבע כי לא היה בידי עיראק לפני המלחמה נשק להשמדה המונית.  

מלצ'ין, אשר הסתחרר מהצלחתו של הצבא האמריקאי לכבוש את עיראק, לא צפה את מלוא הקשיים שיתעוררו בהמשך שליטתה של ארה"ב בארץ זו. להיעדר ראיית הנולד מצד המחבר היו נסיבות מקלות. ההתנגדות לנוכחות הצבאית של ארה"ב וכוחות הקואליציה בעיראק  ב-2004 טרם צברה אותה תאוצה שניכרה בבירור ב-2006. המחבר אשר הִרְבה לחלוק שבחים למודרניות וליעילותו של הצבא האמריקאי, לא לקח בחשבון שהנוכחות הצבאית   האמריקאית בעיראק (2011-2003) ובאפגניסטן (2021-2001) הוכיחה כי גם צבא מודרני ומקצועי מתקשה להתמודד עם מלחמת גרילה שעיקרה מטעני חבלה ומארבים.

בניגוד לתיאור מצד מלצ'ין את מלחמתה של ארה"ב נגד עיראק כהישג מדהים, בפרספקטיבה היסטורית מלחמה זו הייתה טעות קולוסאלית. ההשקעה האמריקאית העצומה במלחמה הזו בין השנים  2011-2003 – כ-4,500 חיילים הרוגים, למעלה מ-32,000 פצועים וטריליוני דולרים – לא רק ירדה לטמיון, אלא השיגה תוצאה שלילית. המלחמה לא תרמה למלחמה בטרור האסלאמי, אלא דווקא הגבירה את הטרור הזה בצורת התנגדות לנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק, ובהמשך לצמיחת ארגון דאע"ש. שחרור העיראקים על ידי ארה"ב משלטונו הרודני של סדאם חוסיין, בפרספקטיבה היסטורית לא עורר סימפתיה כלפי אמריקה, אלא דווקא הגביר את השנאה לארה"ב, מצד תושביה  הערבים של עיראק, בתור הגורם האחראי לכל התלאות שפקדו את  ארצם בתקופה הפוסט סדאמית. המלחמה חיזקה את מעמדה האזורי של איראן – המעצמה האזורית העוינת ביותר של ארה"ב – והביאה להטלת השפעתה  הפוליטית והכלכלית על עיראק. הסתבכותה הארוכה של ארה"ב במלחמה בעיראק (ובאפגניסטן) החלישה את מעמדה הצבאי והגיאופוליטי ביחס לשתי המעצמות היריבות, רוסיה וסין. 

ראוי לציין  כי מדיניותו הפייסניות של פוטין כלפי ארה"ב – על אף כיבוש עיראק – נבעה מהשלמה בדיעבד עם מהלך שבמבט ראשון נראה די מוצלח. הסתבכותה הצבאית  הגוברת של ארה"ב בעיראק, התחזקות מעמדה הצבאי של רוסיה  בהנהגתו של פוטין, מורת רוחו מהרחבת נאט"ו למזרח אירופה, כולל תוכנית להרחיבה לאוקראינה – כל זה עתיד היה לסתום בהדרגה  את הגולל על מדיניותו הפייסנית של פוטין כלפי ארה"ב בממשלו של בוש הבן. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] לדוגמה, טעויות אחדות.

עמ' 5. גארי הארט נאלץ לפרוש ממסע בחירות לנשיאות ארה"ב בגלל רומן מחוץ לנישואים בשנת 1987 – ולא בשנת 1997 .

עמ' 13. המחבר טוען כי את המבצע נגד עיראק תכננו ארבעה בכירים בממשלו של בוש: ריצ'רד צייני, קולין פאוול, דונלד רמספלד ופול וולפוביץ'. המחבר מתעלם מכך כי קולין פאוול ניסה לשכנע את הנשיא לא לפלוש לעיראק, בהזהירו את הנשיא מפני ההסתבכות הצבאית שבמהלך הזה. רק בדיעבד הוא תמך בפלישה, אך לא במקרה התפטר מתפקידו לאחר סיום הקדנציה הראשונה של בוש. 

עמ' 18. בביקורו של השאה בבריה"מ בדצמבר 1956 חרושצ'וב עדיין לא היה ראש ממשלה, כפי שמייחס לו המחבר.

עמ' 20. בתיאור השתתפותו של סדאם חוסיין בהתנקשות בחייו של עבד אל-כרים קאסם, המחבר מסתמך על סרטים מטעם המשטר הבעת'י, אשר ללא ספק האדירו וסילפו את חלקו באירוע.

עמ' 27. חרדאן אל-תכריתי, שר ההגנה של עיראק [בין השנים 1970-1968] נרצח ב-1976. האיש נרצח לא ב-1976, אלא ב-1971 בכוויית.

עמ' 32. ביוני 1985 המשטר האיראני המשיך להחזיק 52 דיפלומטים אמריקאים כבני ערובה. טעות כרונולוגית. 52 הדיפלומטים האמריקאים שוחררו ב-20 בינואר 1981.

עמ' 69. סדאם "סיפח את כוויית  בשנת 1989". צריך להיות 1990.

עמ' 99. המבצע האמריקאי בסומליה הסתיים ב-1993, ולא ב-1999.

עמ' 105. ב-6 באפריל  2003 שיירה של דיפלומטים רוסים, ולא "סובייטים" עזבה את בגדאד.