פליקס, אנטוניה. קונדי: הסיפור של קונדוליזה רייס (קרית גת: הוצאת "קוראים", 2006). מאנגלית ד. רז. [סיכום ספר]

פליקס, אנטוניה. קונדי: הסיפור של קונדוליזה רייס(קרית גת: הוצאת "קוראים", 2006). מאנגלית  ד.  רז. 236 עמ'  ללא מפתח שמות.  [סיכום ספר]
Felix, Antonia. :Condi: The Condoleezza Rice Story (2005)

ביוגרפיה אוהדת        מאוד של קונדוליזה    רייס, היועצת לביטחון לאומי   של הנשיא   ג'ורג'   בוש      הבן George Walker Bush)),  בתקופת כהונתו הראשונה בין השנים 2005-2001, ומזכירת המדינה בתקופת כהונתו השנייה. הספר סוקר את מוצאה, החל מסבא וסבתא רבא מצד שני ההורים, ובהמשך מביא את סיפור חייה של קונדוליזה רייס מאז ילדותה ועד ל-2005. אנטוניה פליקס היא מְחברת ביוגרפיות, נובלות ושירה, וכמו כן מוסיקאית מקצועית. הסיכום משקף את גרסת המחברת – מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים והערה ביקורתית בסופו, שהוספתי.   

ילדוּת ונעורים

סבתא רבא מצד האב של קונדוליזה, ג'וליה רייס, נולדה מקשר בין בעל אחוזה לבן לבין אחת המשרתות השחורות שלו, בתקופה בה התקיימה עבדות במדינות הדרום בארה"ב.  סבא רבא מצד האם, היה בעל עבדים לבן, שנולדו לו שלושה ילדים מקשר עם משרתת שחורה. המשרתות השחורות וילדיהן, נהנו מתנאים טובים יותר מאשר העבדים השחורים שעבדו בשדות.  ג'וליה רייס למדה קרוא וכתוב, וחשיבות החינוך וההשכלה כערך וכאמצעי להתקדם בחיים ניכר גם בדורות הבאים של משפחת רייס מצד האב, ובדומה לכך אצל אבותיה של קונדוליזה מצד האם, משפחת ריי (Ray). אביה של קונדוליזה, ג'ון רייס –  בדומה לאביו (סבה של קונדוליזה) –   היה בעל השכלה אקדמאית, כומר פרסביטריאני  בברמינגהם שבמדינת אלבאמה, ומנהיג קהילתי שפעל רבות לקידום ההשכלה בקרב השחורים. נוסף לכך היה גם מאמן פוטבול. אִמָה של קונדוליזה, אנג'לנה  (Angelena) ריי, הייתה בעלת תואר אקדמאי בחינוך ומוסיקאית מוכשרת. ג'ון ואנג'לנה נישאו בתחילת שנות ה-50 ובתם היחידה, קונדוליזה, נולדה ב-1954. ההורים המשיכו בלימודים בשנות ה-60 וג'ון רייס קיבל תואר שני בחינוך, ואנג'לנה –  תואר שני באמנות ובחינוך.

המשפחה גרה בשכונה מטופחת של המעמד הבינוני השחור בברמינגהם. ההורים ניסו לסוכך על קונדוליזה מפני חוקי הגזע החמורים וההפרדה הגזעית שהיו נהוגים באותה תקופה באלבאמה, דחפו את בתם להצטיינות, בהחדירם בה את ההכרה כי בזכות הישגיה היא תוכל לא רק להתמודד עם הגזענות הלבנה, אלא גם לתפוס מקום ראוי בחברה האמריקאית.  הם אמרו לבתם, כי היא לא תוּרשה לאכול המבורגר במסעדה לבנה באלבאמה וגם לא ללכת ללונה פארק המקומי, אך תוכל לנסוע לדיסני לנד ואף להיות נשיאת ארה"ב (עמ' 50). הוריה של קונדוליזה  השקיעו את מיטב האמצעים בחינוך בתם ברוח התרבות המערבית, חינוך שכלל לימודי מוסיקה, בלט, אתלטיקה, שפות זרות וספרות. לאור הכשרתה המוקדמת וכישרונותיה התקבלה  קונדוליזה ישר לכיתה ב' ובמהלך לימודיה שוב קפצה כיתה. עם זאת עיקר המאמצים בחינוכה הופנו לתחום המוסיקה. אנג'לנה,  וגם סבתה וסבתה רבא של קונדוליזה מצד האֵם  ניגנו בפסנתר, והאם רצתה שֶבִּתה תהיה פסנתרנית מקצועית.  אנג'לנה המציאה את השם קונדוליזה ממושג מוסיקלי באיטלקית, con dolcezza, שפירושו לנגן במתיקות. לפי עדותה של קונדוליזה, היא למדה לקרוא תווים עוד לפני שלמדה לקרוא אותיות. בגיל 4 הופיעה קונדוליזה ברסיטל הראשון שלה בפסנתר ומגיל 10 היא למדה בקונסרבטוריון.

ג'ון רייס, אביה, בתור מאמן פוטבול, בהיעדר בן, לימד  את בתו עוד מילדותה את חוקי המשחק המורכב הזה ואף שיחק איתה בו, וכבר בבית הספר היסודי חלמה קונדוליזה להתחתן עם שחקן פוטבול. אביה גם עורר בה התעניינות בפוליטיקה ובאקטואליה. ג'ון מאז 1952 תמך בעקביות במפלגה הרפובליקאית, כיוון שהמפלגה הדמוקרטית במדינת אלבאמה נשלטה בידי קבוצה גזענית, שבתחבולות שונות מנעה מהשחורים לממש את זכות הבחירה – וזאת בניגוד למפלגה היריבה במדינה הזו. באמצע שנות ה-60 המתיחות בין הלבנים לשחורים באלבאמה הגיעה לשיא. הקו-קלוקס-קלן פוצץ בתים של שחורים שעברו להתגורר בשכונות לבנות וגם שכונות שחורות הותקפו. בתגובה, ג'ון יחד עם גברים אחרים הקימו ארגון חמוש, כדי להגן על שכונתם.

בסוף שנות ה-60 קיבל  ג'ון רייס משרה בהוראה ובניהול באוניברסיטת דנוור שבמדינת קולוראדו, והמשפחה עברה לגור בדנוור. שם למדה קונדוליזה בתיכון קתולי פרטי בעל רמת לימודים גבוהה. היא נהגה לקום ב-4:30 בבוקר, כיוון שסדר היום שלה היה עמוס ביותר. נוסף ללימודים, היא התאמנה בטניס ובהחלקה אמנותית והשתתפה בתחרויות בשני ענפי הספורט האלה – ואולם הנגינה בפסנתר המשיכה לתפוס מקום מרכזי בחייה. פעילותה האינטנסיבית בתחומים שמחוץ לתוכנית הלימודים הרגילה לא מנעה מקונדוליזה להיות תלמידה מצטיינת, לסיים את לימודיה התיכוניים בגיל 16, ועוד לפני הסיום הרשמי להתחיל ללמוד באוניברסיטה של דנוור בגיל 15.

הקריירה האקדמאית

באמצע תקופת לימודיה לתואר הראשון חל מִפנה  בתוכניתה. קונדוליזה רייס הגיעה למסקנה כי לא תוכל להיות פסנתרנית מצטיינת ומקצועית ברמה  גבוהה, ולכן החליטה לפנות לתחום אחר. לאחר ששמעה את הרצאתו של פרופסור  ג'וזף קורבל (Josef Korbel)  על בריה"מ, היא הוקסמה מהנושא וקיבלה החלטה להתמחות במעצמה הזו במסגרת מדעי המדינה. קורבל היה מרצה בעל שיעור קומה, יליד צ'כוסלובקיה, יהודי מתבולל אשר שירת בעברו במשרד החוץ הצ'כי, אך לאחר תפיסת השלטון בידי הקומוניסטים בארצו ב-1948, נמלט לארה"ב יחד עם משפחתו. האיש היה אביה של  האישה הראשונה  בתולדות ארה"ב  בתפקיד מזכיר  המדינה,   מדלן     אולברייט (2001-1997). כיוון שקונדוליזה רייס ראתה בקורבל את אביה הרוחני, הרי הוא היה גם האב, במקרה זה  הרוחני, של האישה השנייה בתפקיד מזכיר המדינה. לצורך התמחותה בבריה"מ למדה רייס רוסית וסיימה את לימודי התואר הראשון במדעי המדינה בהצטיינות  ב-1974 בגיל 19.  רייס התאהבה ברוסיה ובתרבותה, ובמסגרת התואר השני המשיכה ללמוד בשקידה את שפתה, ספרותה וההיסטוריה שלה ושל בריה"מ, וזאת באוניברסיטת נוטרה דאם (Notre Dame) במדינת אינדיאנה. רייס אז דגלה בתיאוריה לפיה המלחמה הקרה אינה בעיקרה מלחמת רעיונות בין הקומוניזם לדמוקרטיה, כי אם תחרות בין שתי מעצמות בעלות אינטרסים מנוגדים (עמ' 99). עבודת המסטר שלה עסקה בצבא הסובייטי והיא סיימה את לימודי התואר השני במדעי המדינה ב-1975. ב-1976 חזרה קונדוליזה לאוניברסיטת דנוור, כדי ללמוד לתואר דוקטור, והיה זה שוב המרצה קורבל שהשפיע עליה ביותר והעריך את כישוריה. [ייתכן כי בהשפעתו] היא בחרה לרכוש ידע פאסיבי בצ'כית ולכתוב עבודת דוקטור בנושא –  "הפוליטיקה של פיקוד במדינות חסות: המקרה של צ'כוסלובקיה, 1975-1948." לצורך מחקרה היא ביקרה בבריה"מ וסיימה את הדוקטורט ב-1981. קורבל נפטר ב-1977 ולא זכה לראות את רייס מסיימת את התואר, ולא את בתו מגיעה למשרת מזכירת המדינה.

ב-1976 הצטרפה רייס למפלגה הדמוקרטית ובבחירות לנשיאות הצביעה עבור ג'ימי קרטר, ואולם היא שינתה את השתייכותה הפוליטית, בעקבות תגובתו הרופפת, לדעתה, של קרטר לפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979. כמו כן סברה, כי הודאתו הגלויה של קרטר כי הוא הופתע מהתנהגותה של בריה"מ,  הצביעה על תמימות ואי הבנתו את אופיו של המשטר הסובייטי. בגלל הנושא האפגאני הצטרפה רייס למפלגה הרפובליקאית, וב-1980 הצביעה עבור רונלד רייגן. אף על פי כן נותרה בה סימפטיה כלפי היבטים מסוימים במדיניות המפלגה הדמוקרטית בתחום הפנים, כמו הרפורמות של הנשיא לינדון ג'ונסון למען זכויות האזרח, ובדומה לדמוקרטים תמכה  רייס בזכותה של כל אישה לבצע הפלה.

לאחר סיום הדוקטורט באוניברסיטת דנוור, ב-1981 קיבלה רייס מלגה לפוסט-דוקטורט במרכז לביטחון בינלאומי ופיקוח על הנשק באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. באותה שנה היא גם התקבלה לסגל ההוראה במדעי המדינה באותה האוניברסיטה בזכות כישוריה, אך כנראה גם משיקולים של אפליה מתקנת. באוניברסיטה היוקרתית הזו הייתה  רייס האישיות השחורה היחידה בסגל. הקורסים שלימדה רייס עסקו בין היתר ביחסים בין הגוש הסובייטי לעולם השלישי; האינטראקציה בין הצבא למדינאים במדינות קומוניסטיות, במדינות מערביות ובעולם השלישי; בריתות צבאיות ובהן ברית ורשה וברית נאט"ו; מדיניות הביטחון של בריה"מ וארה"ב בתקופת הנשק הגרעיני. היא ערכה משחקי הדמיה עם סטודנטים בנושאים בהם לימדה. הסטודנטים העידו כי הרצאותיה מעניינות וכי היא מרצה מסורה, וב-1984 העניקה לה האוניברסיטה פרס הצטיינות על הוראה. רייס פיתחה את הדוקטורט שלה לספר שכותרתו: "ברית בספק, ברית המועצות וצבא צ'כוסלובקיה, 1963-1948."  הספר פורסם על ידי אוניברסיטת פרינסטון ב-1984. ספרה השני "עידן גורבצ'וב", פורסם ב-1986 והיה אוסף מאמרים אותו ערכה יחד עם אלכסנדר דאלין. שני מאמריה בספר עסקו בצבא הסובייטי ובמערכת הבריתות של בריה"מ. רייס עסקה בנושאים צבאיים לא רק במישור האקדמי, אלא גם הפרקטי. ב-1986 עבדה רייס בפנטגון מטעם המועצה ליחסי חוץ. היא למדה להכיר את תחום התכנון הגרעיני ואת נוהלי העבודה במוסד צבאי.

ברנט סקוקרופט (Scowcroft) , איש צבא ואקדמאי מומחה בהיסטוריה הסובייטית, הכיר את רייס באמצע שנות ה-80, כאשר עבדה כדוקטור למדעי המדינה  באוניברסיטת סטנפורד. הוא התרשם מהבנתה את האידיאולוגיה הסובייטית.  לאחר היבחרותו של ג'ורג'  בוש   האב (George H. W. Bush) לנשיא ומינויו של סקוקרופט ליועץ לביטחון לאומי שלו ב-1989, מינה סקוקרופט  את רייס למנהלת המחלקה לבריה"מ במועצה לביטחון לאומי. בהמשך רייס הייתה גם  עוזרת  מיוחדת  לנשיא בענייני ביטחון לאומי, והיא  השתתפה בפסגת בוש-גורבצ'וב בדצמבר 1989 במלטה. בוש האב העריך אותה מאוד וצוטט כאומר כי "היא לימדה אותי כל מה שאני יודע על ברית המועצות" (עמ' 13). רייס אכן הדריכה את בוש בנושא הסובייטי, תחום שעבר בין תחילת 1989 לתחילת 1991 שינויים מהפכניים ובהם נפילת חומת ברלין, התמוטטות הגוש הסובייטי ולבסוף ראשית התפרקותה של בריה"מ. רייס עזרה לנשיא לעצב את המדיניות בנושא איחוד גרמניה, איחוד, אשר בהתאם לתחזיתה התממש מהר יותר ממש שצפה הקנצלר הלמוט קול.  על אף שסקוקרופט  היה מעוניין כי רייס תמשיך בתפקידה, רייס פרשה ממשלו של בוש וחזרה לאוניברסיטת סטנפורד באביב 1991. לדבריה, הקריירה האקדמית הייתה חשובה לה יותר והיא עלולה הייתה לאבד את משרתה, אם תקופת היעדרותה מסטנפורד הייתה נמשכת מעל לשנתיים. כמו כן העבודה במועצה לביטחון לאומי הייתה מאוד תובענית. היא נמשכה כ-14 שעות ביממה ולא הותירה לרייס פנאי לעיסוקיה החביבים כמו נגינה בפסנתר – תחום אותו מעולם לא נטשה על אף שחדלה להתמקד בו –  מחקר אקדמאי וצפייה במשחקי פוטבול.

לאחר שובה לסטנפורד, העשירה  רייס את הרצאותיה בניסיון והידע שצברה במהלך עבודתה במועצה לביטחון לאומי. היא המשיכה לפרסם מאמרים בנושא הסובייטי, והופתעה מהתפרקותה המהירה של בריה"מ במהלך 1991. לאחר סיום נשיאותו של בוש האב ב-1993, רייס עזרה לו לחבר ספר (בשיתוף עם סקוקרופט)  על תקופת נשיאותו. ב-1995 פרסמה רייס את ספרה השלישי, יחד עם פיליפ זליקוב, אִתו שירתה בממשל בוש, וכותרתו: "גרמניה מאוחדת ואירופה לאחר המהפך: ניתוח מדיניות." הספר יצא בהוצאת  אוניברסיטת הרווארד וזכה לפרסים יוקרתיים עבור מצוינות אקדמית בחקר ההיסטוריה. רייס גם עסקה במחקר בנושא מעמדה של ארה"ב בתקופה שלאחר המלחמה הקרה. במאי 1993 הועלתה רייס לדרגה של פרופסור מן המניין וכעבור כחודש  התמנתה לרקטור של אוניברסיטת סטנפורד.

רייס הופתעה ממינויה לרקטור מסיבות אחדות. היא הייתה צעירה בכ-20 שנה מקודמה בתפקיד ולא החזיקה מעולם במשרה של ראש חוג ובהמשך דיקן – משרות שהיוו את המסלול המקובל להעלאה לרקטור. בתור רקטור של סטנפורד, הייתה רייס האישיות הצעירה ביותר בתפקיד הזה, וגם האישה הראשונה ובת המיעוטים הראשונה  בתולדות מחזיקי המשרה המכובדת הזו. היא הייתה אחראית על תקציב האוניברסיטה בגודל של 1.5 מיליארד דולר, כאשר בכניסתה לתפקיד היה עליה להתמודד עם גירעון של 20 מיליון דולר. כעבור שנתיים, כהבטחתה, הצליחה  רייס לחסל את הגירעון ואף לסיים את השנה בעודף תקציבי. איזון התקציב הושג בין היתר באמצעות פיטורי מרצים, צעד אותו ביצעה  רייס בצער, אך בנחישות וללא דיחוי. על רייס נמתחה ביקורת על  אי שימושה בכלי האפליה המתקנת, כדי לכלול יותר נשים בסגל ההוראה. תשובתה הייתה, כי יש להשתמש בכלי הזה בשלב התחלתי, כדי להתקבל להוראה – כפי שנעשה לגביה – אך לא בשיקולים של מתן קביעות, שתעשה על פי רמת ההישגים.

בתקופת כהונתה כרקטור היא גם לימדה בסטנפורד ופעלה במוסדות מחקר   מחוץ לאוניברסיטה.    בין השנים 1997-1992 הייתה רייס חברה במועצת  המנהלים של מכון ראנד (Rand),     העוסק במחקר מדיני, ובין השנים 1997-1994  חברה במועצת הנאמנים של מכון קרנגי (Carnegie), אשר בתקופה זו שם דגש מיוחד במחקר בנושא יחסי ארה"ב-רוסיה ובין חבריו נמנו הנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר ומיכאיל גורבצ'וב. באביב 1997 נבחרה רייס לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. במקביל היא לא הזניחה את התחביבים שלה. רייס ניגנה בפסנתר במסגרת רביעייה, ואף הרחיבה את הרפרטואר שלה בהדרכתו של פרופסור למוסיקה. כמו כן היא שיחקה טניס והתעמלה בסיועו של מאמן כושר.

נוסף לעבודתה האקדמית, המשיכה רייס –  במידה מצומצמת בהשוואה למכלול פעילותה – את מפעלו של אביה בתחום קידום החינוך לאוכלוסיות חלשות, באמצעות מעורבות בהקמת מרכז בקליפורניה, לסיוע בלימודים לתלמידי תיכון ולהכשרתם להתקבל לקולג'ים ואוניברסיטאות. ואולם עיקר עבודתה מחוץ לאקדמיה התרכזה בסקטור הפרטי בו זכתה להכנסות גבוהות. בזכות קשריה בוושינגטון בתקופת שירותה במועצה לביטחון לאומי והרקע האקדמי שלה, ב-1991 הצטרפה רייס למועצת המנהלים של חברת שברון (Chevron). זו חברה אמריקאית רב לאומית, אחת החברות הגדולות בעולם אשר פעילותה משתרעת על פני כל הגלובוס, המתמחה באנרגיה, במיוחד בנפט ובגז, כולל חיפושי נפט, הפקתו, זיקוקו ושינועו. הודות לידע שלה בתחום בריה"מ לשעבר, רייס הייתה מעורבת מטעם החברה בעסקה להנחת צינור נפט מקזחסטן לים השחור באורך 1,496 ק"מ. בשנות ה-90 הייתה רייס חברה במועצת המנהלים של חברות גדולות נוספות בתחומי הביטוח, הפיננסים המידע והמחשבים ובהן טרנס אמריקה (Transamerica), צ'רלס שוואב (Charles Schwab), ג'יי פי מורגן(J. P. Morgan)  והיולט פאקארד (Hewlett Packard). לפי גרסת המְחברת, התכוונה רייס להיכנס לעולם העסקים בסקטור הפרטי והיא פרשה מתפקיד הרקטור ביולי 1999. [להערכתי, פרישתה קשורה באירוע אחר. במארס 1999 הצטרפה רייס למסע הבחירות של ג'ורג' בוש  הבן לנשיאות, כיושבת ראש הצוות שלו למדיניות חוץ.] רייס הפסיקה את פעילותה בחלק מהחברות שנזכרו לעיל עוד במהלך שנות ה-90, בטרם הצטרפה לממשלו של ג'ורג' בוש הבן בינואר 2001. מכל מקום, ניגודי האינטרסים בין חברותה במועצת הדירקטורים של שברון –  בעלת האחזקות במזרח התיכון, דרום מזרח אסיה ואפריקה –  לבין תחילת עבודתה בממשל בוש הבן, גרמו לרייס להתפטר ממשרתה בחברה הזו ב-15 בינואר 2001.

יועצת לביטחון לאומי

כבר בתקופת נשיאותו של בוש האב, התחבבה רייס מאוד עליו ועל אשתו ברברה. בוש האב יזם היכרות בין רייס לבנו הבכור, ג'ורג' בוש,  ב-1995, בעקבות היבחרותו של הבן למושל טקסס. אולי כבר אז חשב כי בנו יוכל להיעזר בידע של רייס במדיניות חוץ, אם ישאף למשרה במישור הכלל לאומי. מכל מקום, במהרה מצאו השניים, רייס ובוש הבן, שפה משותפת בזכות עיסוקם והתעניינותם בספורט. [להיכרות בין בוש הבן לרייס ב-1995 אין התייחסות בזיכרונותיה של רייס –"Rice, Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of My Years in Washington (London: Simon and Schuster, 2012). בזיכרונותיה ישנה התייחסות לפגישה ב-1998, המתוארת להלן.] ב-1998 הפגיש בוש האב בביתו  בין רייס לבנו, ג'ורג', לנוכח כוונת הבן להתמודד על תפקיד הנשיא. השניים דנו בנושאי חוץ. כאשר מרוּצו של בוש הבן לנשיאות צבר תאוצה ב-1999, הפכה רייס למדריכה האישית  שלו בתחום מדיניות החוץ  ולראש הצוות המייעץ שלו בתחום הזה. רייס נחונה בכישרון להסביר לבוש את הנושאים הסבוכים של היחסים הבינלאומיים בצורה בהירה ולשביעות רצונו. בוש תיאר אותה כמי "שמסוגלת להסביר לי את ענייני מדיניות החוץ בצורה שאני יכול להבין" (עמ' 17). הייתה כימיה בין השניים. בוש צוטט כאומר: "כיף להיות איתה. אני אוהב אנשים שמחים...היא ממש חכמה!" (עמ' 16). רייס מצדה העריכה את יכולתו של  בוש להתמקד בעיקר ובמהות, בעת דיון בבעיות מורכבות וסבוכות, בהן אף אינטלקטואלים נוטים ללכת לאיבוד. היא עזרה לבוש לגבש את מדיניותו בנושא הנשק הגרעיני  –   מדיניות שתבוא לידי ביטוי לאחר היבחרותו לנשיא – ועיקרה צמצום המאגר הגרעיני של ארה"ב והקמת מערכת טילים הגנתית. רייס  השתתפה במסע הבחירות של בוש גם כדי למשוך קולות של שחורים ונשים.

לאחר ניצחונו של בוש בבחירות לנשיאות בנובמבר 2000, בדצמבר הוא מינה את רייס רשמית ליועצת שלו לביטחון לאומי. אביה של רייס, ג'ון, הרפובליקאי המסור, שנפטר בדצמבר 2000   זמן קצר לאחר המינוי, היה מודע לכבוד בו זכתה בתו. [לפי  ספר זיכרונותיה  ("No Greater Honour"), הכרתו של האב הייתה מעורפלת בתקופה הזו, כתוצאה מאירוע מוחי שעבר שנים  לפני כן.] זאת, בניגוד  לאִמה, שנפטרה ב-1985 מסרטן השד. רייס הייתה האישה הראשונה בתפקיד היועץ לביטחון לאומי. היא הייתה האישיות השחורה השנייה בתפקיד הזה, וגם בתפקיד מזכיר המדינה אותו עתידה הייתה למלא ב-2009-2005. קולין פאוול (Colin Powell), כאפרו-אמריקאי, קדם לרייס במשרת היועץ לביטחון לאומי בין השנים 1989-1987 בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן, וכמזכיר המדינה – בתקופת נשיאותו של בוש הבן בין השנים 2005-2001. כאמור, רייס גם הייתה האישה השנייה בתפקיד מזכירת המדינה, כשקדמה לה מדלן אולברייט.

ב-11 בספטמבר 2001 הגיעה רייס ליום עבודה רגיל בבית הלבן. בעת שהמטוס הראשון פגע במרכז הסחר העולמי בשעה 8:25 בבוקר חשבה רייס שזו תאונה. היא דיווחה בשיחת טלפון על התקרית לנשיא, שהיה באותו הזמן באירוע חינוכי בפלורידה וגם כן סבר שזו תאונה. רק לאחר פגיעתו של המטוס השני במגדל השני של מרכז הסחר העולמי, הבינה רייס כי זו פעולת טרור. בעקבות פגיעה שלישית של מטוס, הפעם בבניין הפנטגון ב-9:45, ציווה השירות החשאי על הצוות של הבית הלבן לרדת לבונקר תת קרקעי. בדרכה לבונקר טלפנה רייס לנשיא וביקשה ממנו לא לחזור לבית הלבן, מחשש לפגיעה בו. הנשיא שעה לאזהרתה וחזר לוושינגטון רק בערב (עמ' 193). בהיותה בבונקר, טלפנה רייס לקרוביה, ליידעם כי היא בסדר (עמ' 194). [לפי  No Greater Honour pp.72-73 , הטלפון לקרובי המשפחה קָדַם(!) לטלפון לנשיא, ושתי השיחות נעשו בדרכה לבונקר.] בהמשך ארגנה רייס שיחת ועידה בין חברי המועצה לביטחון לאומי לנשיא.

לפני פיגועי ה-11 בספטמבר הייתה  בכוונתה של רייס, כיועצת לביטחון לאומי של הנשיא, לפעול במשרתה לפי המודל של ברנט סקוקרופט, היועץ לביטחון לאומי של בוש האב, תחתיו שירתה, כזכור, בין השנים 1991-1989. בדומה לסקוקרופט,  היא דאגה להציג בפני הנשיא את עמדות השרים הבכירים בנושאי החוץ ולעזור בתיאום המדיניות, וכדבריה, "לעזור להבטיח כי הממשלה תדבר בקול אחד" (עמ' 205). ואכן, היו הבדלי השקפות במדיניות החוץ בתוך הממשל. סגן הנשיא, דיק (ריצ'רד) צ'ייני, ומזכיר ההגנה, דונלד רמספלד, היו נצים שמרניים, שדגלו בשימוש בכוח. לעומתם, מזכיר המדינה, קולין פאוול, בדומה לרייס, לא צידד בהתערבות צבאית. על אף כוונתה המוצהרת של רייס להתרכז בתפקידה בתחום המנהלי, הרי למעשה, כבר מלכתחילה לא הוגבלה פעילותה לתחום הזה. הנשיא הפקיד בידה את עיצוב המדיניות כלפי רוסיה, בגלל מומחיותה במעצמה הזו וגם בנושא הטילים הבליסטיים – נושא מרכזי ביחסים האמריקאיים-רוסיים. מכל מקום, עד אירועי ה-11 בספטמבר, בדומה לסקוקרופט, שמרה רייס על פרופיל נמוך בכלי התקשורת. בתפקידה כיועצת לביטחון לאומי באו לידי ביטוי תכונות, שאפיינו את התנהגותה בעת שהחזיקה במשרות בכירות בעבר: שילוב של נועם ואסרטיביות, אך גם קשיחות כלפי מי שניסה לפגוע בסמכויות המוּקנות במשרתה. 

לאחר הפיגועים, יכולותיה להישאר  רגועה במצבי לחץ ולהסביר נושאים מורכבים בצורה ברורה ופשוטה, הפכו את רייס למעין הדוברת הבכירה של הבית הלבן בתקשורת. כמו כן השפעתה בעיצוב מדיניות החוץ עלתה, לנוכח הקשר היומיומי ההדוק שלה עם הנשיא והערכתו הרבה לעצותיה. לרייס היה חלק חשוב בהחלטה להצניח חבילות מזון לאפגניסטן באוקטובר 2001 – בד בבד עם תחילת ההפצצות נגד ארץ זו, אשר שימשה מקלט למְבַצעי פיגועי ספטמבר מטעם ארגון אל-קאעידה.

 לנוכח כוונתו של בוש להקים מערך טילים אנטי בליסטיים, בוש ורייס סברו כי האמנה האמריקאית-סובייטית משנת 1972, שהטילה הגבלות בתחום פיתוחם והצבתם של טילים כאלה, מיושנת.  על אף התנגדותו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לביטול האמנה מ-1972 –  הוא נענה להצעתו של בוש לצמצום הדדי במאגרי הנשק הגרעיני.  במאי 2002, בשיחות בין בוש לפוטין במוסקבה הוסכם להוציא מן המערך שני שלישים של הטילים הגרעיניים ארוכי הטווח שבידי שתי המעצמות, כאשר התהליך יתפרס לתקופה של 10 שנים. ביוני 2002 ביטלה ארה"ב רשמית את מחויבותה לאמנה מ-1972. לרייס היה חלק חשוב בעיצוב המדיניות הזו בתחום הטילים הגרעיניים. לדברי מומחה, רייס הייתה היועצת לביטחון לאומי השנייה, לאחר הנרי קיסינג'ר, שנהגה לערוך ביקורים שגרתיים במוסקבה (עמ' 207). 

פיגועי ספטמבר 2001 הביאו לשינוי בהשקפתה של רייס לגבי הפעלתו של  הצבא האמריקאי מחוץ לגבולותיה של ארה"ב. במאמר שפרסמה רייס ב-Foreign Affairs בחורף 2000 היא התנגדה לשימוש בצבא האמריקאי בחוץ לארץ להבטחת משימות הומאניות. בהתאם לכך היא דגלה בהוצאת הכוחות האמריקאים מאזור הבלקן והדגישה כי הצבא "לבטח לא נועד לבנות חברה אזרחית" (עמ' 196). בדומה לסקוקרופט, היא השתייכה למחנה הרפובליקאי המתון, אשר שם את הדגש בעיצוב מדיניותה של ארה"ב בתחום החוץ על ריאליזם ולא על שליחות מוסרית. סטייה מעמדתה זו  של רייס ניכרה כבר בתמיכתה בהתגברות ההדרגתית במעורבות הצבא האמריקאי באפגניסטן משלהי 2001, וביתר בירור בעמדתה בשאלת המלחמה בעיראק. באוגוסט 2002, בניגוד למאמר שפרסם סקוקרופט באותו החודש, תמכה  רייס בפעולה צבאית אמריקאית נגד משטרו של סדאם חוסיין בעיראק. לדעת סקוקרופט, הראיות שקשרו את סדאם לפיגועי ה-11 בספטמבר היו קלושות, ודווקא המלחמה נגדו תרכז את משאביה של ארה"ב למלחמה בעיראק ותפגע במאמציה להילחם בטרור במישור הגלובאלי. רייס, לעומתו, בהשפעת האירועים הטראומטיים של ספטמבר, ראתה במאגר הנשק להשמדה המונית של סדאם – שבדיעבד התברר שלא היה קיים – והאפשרות כי יצייד בו טרוריסטים לביצוע פיגועים בארה"ב, איום ביטחוני. כמו כן, בדומה לנשיא בוש, סברה, כי הפצת הערכים של דמוקרטיה וחופש בעולם הערבי- האסלאמי, תשמיט את הקרקע מתחת לצמיחתן של  אידיאולוגיות קיצוניות בנוסח אל-קאעידה.

תמיכתה של רייס במלחמה בעיראק  הושפעה גם מעמדתו של הנשיא בוש [שכנראה הקדים את רייס בקבלת ההחלטה בנדון], מהערכתה הבלתי מבוטלת כלפיו, ואמונתה כי הוא ניחן בריאליזם פוליטי. בפחות מחודש, במהלך מארס-אפריל 2003 כבשה ארה"ב את עיראק. על קרבתה הרבה של רייס לנשיא – אתו בילתה שעות רבות בבית הלבן, בקמפ דיוויד ובמעונו הפרטי של בוש בחוות קרופורד –  מעידות גם העובדות הבאות. במאי 2003 הייתה רייס יחד עם הנשיא על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן", עת טען הנשיא כי הפעילות הקרבית העיקרית בעיראק הושלמה; ובנובמבר 2003 התלוותה רייס לביקורו  של הנשיא, הקצר והמסוכן ביטחונית, אצל חיילים אמריקאים בחג ההודיה בבגדאד. כמו כן בניגוד לנוהל המקובל, בתור יועצת לביטחון לאומי, השתתפה רייס במסע הבחירות של בוש לכהונה שנייה, תוך הטלת מגבלות מסוימות על עצמה (היא לא השתתפה בוועידת המפלגה הרפובליקאית). והראיה  על קרבתה לנשיא – בארוחה חגיגית באביב 2004 נכשלה רייס בלשונה באומרה: "כפי שאמרתי לבעל... כפי שאמרתי לנשיא בוש..." (עמ' 223).

קונדוליזה רייס מעולם לא נִשְאָה. בתקופת לימודי הדוקטור היא הייתה מאורסת לשחקן פוטבול מדנוור, אבל הזוג נפרד. לאחר הדוקטורט "המשיכה לבלות עם שחקני פוטבול וגם עם גברים שעסקו בתחומים אחרים, אך לא התארסה שוב" (עמ' 113). הייתה לה מערכת יחסים ארוכה עם ג'ין וושינגטון, בוגר סטנפורד ושחקן פוטבול מבטיח, ואולם הזוג הפסיק לצאת (בהמשך נעשה וושינגטון לאחד המנהלים הבכירים בליגת הפוטבול הלאומית (NFL). [לדעתי,  העובדה כי בסוף שנות ה-50 לחייה עדיין לא נשאה – על אף שפע ההצעות  וההזדמנויות שהיו לה (עמ' 24) – מצביעה על היעדר עניין רציני מצדה במרכיבים מרכזיים של חיי נישואים נורמאליים.] באופייה הייתה רייס חברתית, היו לה ידידים וידידות רבים, והיא קיימה קשר טוב גם עם קרובי משפחתה. היותה לא נשואה אפשר לה לקדיש את כל כולה לעבודתה ולקריירה שלה.

סיפורה של רייס, כפי שמתואר בספר, הוא סיפור של הצלחה מדהימה. רייס מכוּנית אשת רנסנס,  אשר כישרונותיה הרב תחומיים מצאו ביטוין באמנות, במחקר אקדמאי, בקריירה מצליחה באוניברסיטה, בעסקים ובמדינאות. המְחַברת מעלה את האפשרות, כי רייס תהיה הנשיאה הראשונה, לאחר שתסיים את כהונתה כמזכירת המדינה.

                                                               ***

הערות ביקורתיות

הערכתה של מחברת הספר, פליקס, כי רייס תוכל להיבחר לנשיאות בעתיד, נבעה מכך שהספר הושלם ב-2005. באותה עת, בוש הבן, שנבחר מחדש  לנשיאות ב-2004,  עדיין נחשב לנשיא מצליח. לעומת זאת, בתקופת כהונתו השנייה, התגלו בבירור הקשיים שבהסתבכותו בשתי מלחמות, באפגניסטן ובעיראק. בהתאם לכך, נפגעה תדמיתה של רייס, כמי שנשאה בתוקף תפקידיה – יועצת לביטחון לאומי ובהמשך מזכירת המדינה –  באחריות לכשלים האלה. לכן, אפשרותה להתמודד על תפקיד הנשיא ירדה למעשה מהפרק. חוסר התמחותה בעיראק היווה, ללא ספק, סיבה מהותית להחלטתה השגויה לתמוך  בנשיא הן בעניין הפלישה לארץ זו והן בעניין עיצוב משטר דמוקרטי בה. בדומה לכך, חוסר ידע מעמיק  בנושא העולם הערבי והמוסלמי הִטְעָה אותה באמונתה האידיאליסטית לפיה המודל המערבי של הדמוקרטיה ניתן ליישום במזרח התיכון, כולל באפגניסטן. עוד אפשר לשער, כי פעילותה הרב תחומית בשנות ה-90 פגעה באיכות עבודתה האקדמית. אין זה הוגן למתוח ביקורת על פליקס, שֶאֵת הירידה בקרנה של רייס בקדנציה השנייה של בוש לא הצליחה לחזות. לעומת זאת, תיאורה של רייס, בידי המחברת, כדמות בעלת כישורים מעין על אנושיים – ללא ניסיון רציני לאתר את חסרונותיה ומגבלותיה – בהחלט ראוי לביקורת.   

שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011.) [סיכום ספר]

שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011.) 199 עמ'  כולל מפתח שמות  [סיכום ספר]

 

גרסתו של אורי שגיא, אלוף במילואים וראש צוות המשא ומתן בין ישראל לסוריה  בין השנים 2000-1999, בתקופת ממשלתו של אהוד ברק, על שיחות השלום בין שתי המדינות. המחבר מפרט את חלקו במו"מ החשאי בין ישראל לסוריה ב-1999, ומאשים את אהוד ברק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית להגיע  להסדר שלום עם הסורים בשיחות שפרדסטאון (ארה"ב)  בינואר 2000. כמו כן פורס אורי שגיא את משנתו בדבר החשיבות הקיומית לישראל  בשלום עם סוריה והפלסטינים. הסיכום משקף את עמדת המחבר. את עמדתי שלי, תוספות והבהרות אני מביא בסוגרים מרובעים, או כאשר אני מציין במפורש כי זו דעתי. את מרבית ביקורתי על התזה של המחבר אני מרכז בפרק נפרד בסוף הסקירה הזו.

אורי שגיא נולד ב-1943 בכפר ביאליק, בן למשפחת איכרים בגליל המושרשת בארץ. בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהחלה ב-5 ביוני 1967, שירת שגיא מול הגזרה הסורית ונפצע;  במלחמת ששת הימים  פיקד על פלוגה בגולני, אשר השתתפה בכיבוש רמת הגולן; ובהמשך, בתקופת שירותו בגולן נפצע פעמים אחדות.  ב-1983 הועלה לדרגת אלוף. בין השנים 1995-1991 היה ראש אגף מודיעין בצה"ל  (אמ"ן) והיה פעיל במו"מ עם סוריה ועם אש"ף.

להלן גרסתו של שגיא על מה שמכונה "פיקדון (deposit) של רבין". באוגוסט 1993 ראש הממשלה, יצחק רבין, הפקיד בידי מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, הבטחה לפיה, אם תסכים סוריה לתנאי ישראל לשלום – כמו בנושאי המים והנורמליזציה – תיסוג ישראל לקו ה-4 ביוני 1967, כלומר קו הגבול לפני מלחמת ששת הימים. רבין לא שם לב כי הקו לא סומן בזמנו והיה שנוי במחלוקת בין ישראל לסוריה. נוסף לכך, כבר באותו החודש, באוגוסט, בניגוד לבקשתו של רבין, גילה כריסטופר את קיום הפיקדון לנשיא סוריה, חאפז אל-אסד. אסד לא מיהר להגיב על הצעתו הנדיבה של רבין כלפיו, וכתוצאה מכך בחר רבין לא להמתין לאסד ולחתום על הסכם אוסלו עם הפלסטינים.

המו"מ  החשאי בתקופת ממשלת ברק ב-1999

כאמור, שגיא הכיר את סוגיית  המו"מ בין ישראל לסוריה עוד מתקופת כהונתו כראש אמ"ן. כבר אז גיבש את תפישתו האסטרטגית לפיה  יש לשאוף להשיג תחילה הסדר בערוץ הסורי,  ולא הפלסטיני. זאת כיוון ששלום עם סוריה – בתמורה לנסיגה מרמת הגולן –  יְשַנֶה את מצבה  המדיני-צבאי של ישראל באזור, יביא בעקבותיו שלום עם לבנון ונסיגה ישראלית משטחה  (עמ' 24-22). [יש לזכור כי באותה תקופה סוריה שלטה למעשה על מהלכיה החשובים של ממשלת לבנון ותמכה בארגון הצבאי חיזבאללה. לכן, העריך המחבר, כי לאחר הסדר עם סוריה ובעזרת השפעתה החיובית של דמשק על ממשלת לבנון,  תוכל ישראל להגיע להסדר גם עם לבנון שיבטיח את גבולה הצפוני. ביתר פירוט, ישראל תיסוג מרצועת הביטחון בתוך שטחה של לבנון, בה החזיקה ישראל מאז 1982 ובה חיילי צה"ל היו נתונים להתקפות מצד החיזבאללה – בתמורה להסדר מדיני-ביטחוני עם ממשלת לבנון, שיביא להפסקת ירי ופיגועים מתחומה.] כמו כן הוצאתה של סוריה ממעגל העימות עם ישראל תחליש את כוח מיקוחם של הפלסטינים [במיוחד תפגע בעוצמתם של הארגונים  הקיצוניים שלהם, שנהנו מתמיכתה של דמשק והם החמאס והג'יהאד]. בכך תקל על ישראל להשיג הסדר עם הפלסטינים בנושאים שהם באמת "סלע קיומנו" (עמ' 187). נוסף לכך, שלום עם סוריה יחליש את קשריה של דמשק עם טהראן.

שגיא, אשר שפך את דמו במלוא מובן המילה בכיבוש רמת הגולן ובהגנה עליה, מביא את מיטב הנימוקים של אלה המתנגדים לנסיגה מן הגולן ועיקרם. ישראל שילמה מחיר יקר בכיבוש הרמה ביוני 1967 ופעם נוספת באוקטובר 1973; הסורים פתחו במלחמות נגד ישראל, הפסידו בהן ולכן עליהם לשלם את המחיר; מבחינה ביטחונית, שובם של הסורים לרמת הגולן יאפשר להם לאיים מגובה הרמה על היישובים והצבא הישראלי שמתחתם; חזרה לגבול ה-4 ביוני עלולה לתת לסורים שליטה על מקורות המים של ישראל כמו הירדן, ואף שותפות מסוימת במי כנרת; ויתור על נכס אסטרטגי יקר בדמות רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר בדמות הסכם שלום –  שבמקרה הטוב יהיה לא יותר משלום קר בנוסח השלום עם מצרים – הוא הימור מסוכן. כנגד הטענות האלה פורס שגיא את משנתו המדינית-ביטחונית לפיה המשך קיומה של מדינת ישראל לא נקבע רק לאור חשיבותם האסטרטגית של השטחים בהם היא מחזיקה, אלא על בסיס מרכיבים לא פחות חשובים, כמו קביעת גבולות הקבע שלה כגבולות מוסכמים ומוכרים במישור הבינלאומי. לדברי שגיא,  המשך קיומה של מדינת ישראל לא יכול להישען רק על כוחה הצבאי, אלא מחייב גם מרכיב מדיני. לכן, ממשיך שגיא, בתמורה להסכם שיבטיח בצורה סבירה את האינטרסים של ישראל בתחומי הגבולות, המים, והביטחון,  עליה לסגת מן הרמה.     

עוד לפני היבחרותו של אהוד ברק לראש ממשלה, ב-1999 הושג סיכום ביו ברק לשגיא לפיו, אם ברק אכן ייבחר לתפקיד הזה, יעמוד שגיא בראש הצוות שיוביל את התהליך המדיני עם סוריה. לאור זאת, שגיא עוד לפני המינוי העמיק את ידיעותיו בנושא הסורי באמצעות לימוד המסמכים, בהם הסכם הגבול משנת 1923 בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה שבשלטון צרפת. המחבר גם ערך סיורים נרחבים בשטח להכרת תוואי הגבול. הסורים, מצדם, טענו כי אינם מכירים בהסכם מ-1923, כיוון שנערך על ידי מעצמות קולוניאליות, בזמן שסוריה לא הייתה עצמאית. במלחמת העצמאות ב-1948 השתלטו הסורים על כ-65 קמ"ר ממערב ומדרום לגבול הבינלאומי של 1923. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה משנת 1949 השטחים עליהם השתלטו הסורים הוגדרו כמפורזים, כלומר נאסרה הימצאותם של כוחות צבא בהם.  ואולם, עד מלחמת ששת הימים, התנהל סכסוך מתמיד בין ישראל לסוריה על השליטה באזור המפורז, כאשר ערב המלחמה שלטה ישראל למעשה על כשני שלישים מן האזור הזה. מאז חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה  בתחילת שנות ה-90 דרשו הסורים בתקיפות את חזרתה של ישראל לקו הגבול של ה-4 ביוני 1967, קרי הגבול ערב מלחמת ששת הימים. פירושה של דרישה זו, מנקודת ראות סורית, הייתה שליטה על כל האזור המפורז [הדגשה שלי], על אף שערב מלחמת יוני 1967 שלטו הסורים רק על כשליש ממנו. עקב הסכסוך המתמיד בין ישראל לסוריה על האזור המפורז,  הקווים שהפרידו בין שטחי השליטה הישראלית והסורית באזור הזה מעולם לא סומנו ומעולם לא הוכרו על ידי שום גורם בינלאומי (עמ' 58).

לאחר הקמתה של ממשלת ברק בקיץ 1999 והתמנותו של שגיא לראשות המו"מ עם סוריה, במשך כל תקופת מינויו בין השנים 2000-1999, המשיך שגיא ללמוד ביסודיות את סוגיות המו"מ, תוך היעזרות במיטב המומחים מהאקדמיה והצבא. ביוזמתו הוקמו ועדות לנושאים הבאים והם הגבול, המים, הביטחון והנורמליזציה. ההכנות כללו גם הרצאות של מלומדים בתחומים כמו  המנטאליות הערבית בכלל והסורית בפרט; הפסיכולוגיה של נשיאה של סוריה, חאפז אל-אסד, תוך לקיחת בחשבון את ההידרדרות במצב בריאותו. במהלך ההכנות למד צוות המשא ומתן הישראלי מפי מומחים, כי לפי האסלאם אין לעשות שלום עם כופרים – אלא רק הפסקת אש שלא תעלה על עשר שנים ורק במצב של אין ברירה. כמו כן למד כי למוסלמים דעה שלילית על היהודים, ואף שלילית מזו על הישראלים, וכי האסלאם רואה ביהודים דת ולא לאום. מכאן הסיק שגיא את המסקנה, כי גם אם אסד יחתום על הסכם שלום עם ישראל, בהצדיקו אותו בשיקולים פרגמאטיים, הרי ישראל תישאר בעיניו אויב (עמ' 84).

כבר בפתיחת המו"מ עם הסורים הגיע שגיא למסקנה, כי הבעיות העיקריות בין שתי המדינות הן הגבולות והמים – ולא הסדרי הביטחון והנורמליזציה. משתמע, כי עיקר מאמציו של שגיא התרכזו במציאת פתרון מוסכם לשאלת הגבול ולכן התמקד בחקר תוואי הגבול של ה-4 ביוני, שכלל עיון בחומר ארכיוני של משקיפי האו"ם ובמפות שלל סוריות. בתקופת פעילותו כראש הצוות למו"מ עם סוריה, עת שמר על קשר הדוק עם ברק,  התרשם שגיא מידיעותיו הרחבות של ברק, מבקיאותו בפרטים ומתפיסתו המהירה. כביטוי ליחסו הרציני של ברק לשיחות על הגולן, הקים ברק כבר בתחילת המו"מ מִנהלה, שתיערך למקרה של פינוי. היא עבדה "בתנאי סודיות ומידור מלאים" (עמ' 109).

באוגוסט 1999, בהתאם להוראתו של ברק, יצא שגיא לפגישה חשאית בשווייץ עם נציג סורי, ריאד דאודי. האיש היה משפטן, אשר השתתף במו"מ בין ישראל לסוריה בעבר, אך בעת השיחות בשווייץ כבר לא היה פקיד ממשלתי, אלא איש עסקים פרטי. [מעמדו הבלתי רשמי של דאודי נועד כנראה לאפשר למשטרו של אסד להכחיש את קיום השיחות, אם ימצא לנכון.] בשיחות השתתף המתווך האמריקאי, דניס רוס (Dennis Ross). ברק הורה לשגיא כי בנוסח לחידוש המו"מ לא יוזכר קו ה-4 ביוני. לכן, כאשר שאל דאודי את שגיא את שאלת המפתח מנקודת ראותם של הסורים והיא, האם הפיקדון של רבין בתוקף, תשובתו המתחמקת של שגיא הייתה "שישראל לא מבקשת את הפיקדון בחזרה" (עמ' 45). התשובה לא סיפקה את הצד הסורי. אף על פי כן, הוסכם על עקרונות המו"מ והתרשמותו של שגיא מהשיחות הייתה חיובית.

באמצע ספטמבר קיים שגיא מפגש חשאי שני עם ריאד דאודי בהשתתפות דניס רוס, הפעם בוושינגטון. רק לאחר צאתו למפגש, עלה בידי שגיא לשכנע את ברק לאפשר לו לברר אצל הסורים מה הגדרתם לקו ה-4 ביוני (עמ' 53). בשיחות הפתיע שגיא את הצד הסורי, בהציגו מפת שלל סורית ובהוכיחו באמצעותה כי רוב המוצבים הסוריים היו בתוך שטחם, דהינו מזרחית לגבול הבינלאומי של 1923 – ולא על קו ה-4 ביוני. מכאן, המשיך שגיא בשיחתו עם דאודי, אם ברצונם של הסורים לחזור לקו ה-4 ביוני במקום לגבול הבינלאומי, אזי הם מפסידים שטח! (זאת, לטענת שגיא, בניגוד למיתוס שהיה מקובל בישראל, בסוריה ובארה"ב.) בשלב זה העלו הסורים טענות בדבר בעלותם על קרקעות באזור המפורז, ואולם שגיא התכונן לטענות האלה מראש, בהציגו מסמכים בדבר העברת קרקעות אלה לבעלות יהודית. כדי להמחיש לסורים את האבסורדיות של טענתם לפיה הגבול באזור המפורז ייקבע על פי מסמכי בעלות על קרקעות, הציג שגיא מסמכים בדבר בעלות יהודית על קרקעות בסוריה עצמה. בעקבות זאת אמר דאודי כי יש להגיע להסכמה לגבי קו ה-4 ביוני לפי הקריטריונים הבאים: האם הוא מייצג את קו המוצבים, שטחי עיבוד חקלאיים, בעלות על הקרקע, הימנעות מכניסה וכיוצא באלה (עמ' 61-59).

לכאורה בזכות הכנותיו היסודיות למו"מ והכרתו היטב את השטח, הצליח שגיא להדהים ולהביך את הנציג הסורי. אך יש לזכור, כי לדברי שגיא עצמו שהובאו לעיל, ההגדרה הסורית לקו ה-4 ביוני הייתה שליטתם בכל האזור המפורז, בהתאם לקווי שביתת הנשק של 1949. לכן, להערכתי, לתחכומו ולהברקותיו של שגיא ספק אם היה ערך מעשי רב – מה עוד שדוּבר עדיין בשלב התחלתי של השיחות,  ועמדותיו של דאודי לא חייבו בשום פנים ואופן את הדרג הבכיר הסורי. כפי שנראה בהמשך, הסורים היו מוכנים מעט מאוד אם בכלל להתגמש בשאלת פירושם לקו ה-4 ביוני.  (כמו כן, לדברי שגיא עצמו, בשיחות עם נציגים ישראלים בטורקיה ב-2008, בתקופת שלטונו של בשאר אסד בסוריה וממשלת אהוד אולמרט בישראל,  דאודי פירש את קו ה-4 ביוני כשליטה סורית באזור המפורז. [עמ' 62]).

בהתאם להסכם הגבול הבינלאומי מ-1923 והסכם שביתת הנשק מ-1949 כל אגם הכנרת היה בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית ואחר כך של מדינת ישראל. עם זאת, קו הגבול בצפון מזרחה של כנרת הותיר לישראל רצועת חוף של 10 מטרים בלבד מקו המים, במצב בו הכנרת מלאה אופטימאלית (208.9-  מ' מתחת לפני הים). [אף על פי כן, בשנים 1967-1949 לא יכלה ישראל להחיל את ריבונותה על הרצועה הצרה הזו והיא הייתה למעשה בשליטה סורית.] דאודי נטה להסכים לכך שרוחב הרצועה שבידי ישראל עשוי לגדול, כאשר הכנרת אינה מלאה בגובה המקסימאלי. שגיא מוסיף, כי לפי פרשנות נוספת של הגבול, מיקומו אמור להשתנות בהתאם לגובה מפלס המים בכנרת, ואם המפלס ירד, רצועת ה-10 מ' תזוז מערבה. [כפי שנראה בהמשך, הסורים נטו לתמוך  בפרשנות הנוספת הזו.] עד ה-4 ביוני 1967  שכנו חמישה כפרים סוריים בצפון מזרחה של הכנרת, ובהתאם ל"הסכם השכנות הטובה" האנגלו-צרפתי מ-1926 הותר לכפרים האלה להשתמש במי כנרת ולדוג בה. ישראל הייתה מוכנה לאפשר להשתמש בכנרת לכפרים הסוריים, אם תושביהם יחזרו. עד כאן גרסת שגיא בנושא המים (עמ' 62-61).  

רוס התרגש על כך שבשיחות וושינגטון לראשונה נערך דיוני מקצועי ורציני על קו ה-4 ביוני – בניגוד לשנים הקודמות בהן עסקו ב"שטויות" ("bullshit") , כדברי רוס. בשאלת נרמול היחסים התרשם שגיא, כי הסורים יהיו מוכנים לנורמליזציה מוקטנת, בנוסח מצרים. בנוכחות ישראלית בולטת, כמו בתחום הכלכלי, ראו הסורים סכנה להשתלטות  כלכלית, וגם כגורם שינוצל על ידי מתנגדי השלום בסוריה לפגיעה ביציבות המשטר (עמ' 64). בנושא לבנון אמר שגיא, שבמקרה של שלום, תכיר ישראל בזכויות סוריות בלבנון – אך בהיעדר שלום תיסוג ישראל מלבנון באופן חד צדדי. דאודי מצדו הבטיח במונחים כלליים כי במצב של שלום יימצֵא פתרון משביע רצון לבעיית לבנון [נסיגה ישראלית בהסכם מארץ זו] ולארגונים הפלסטיניים [הקיצוניים, כמו החמאס והג'יאהד] (68-67).

המו"מ הרשמי  דצמבר 1999 – מארס 2000

השלב הגלוי והרשמי בשיחות בין ישראל לסוריה נפתח  בטקס נאומים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון באמצע דצמבר 1999 ונמשך ימים אחדים בבלייר האוס, מקום ההארחה הרשמי של נשיא ארה"ב, הנמצא בסמוך לבית הלבן. השיחות נערכו בחסות נשיא ארה"ב, ביל קלינטון. האישים המרכזיים מהצד הישראלי בשיחות היו אהוד ברק; שר החוץ, דוד לוי; ראש לשכתו של ברק, דני יתום; ואורי שגיא; ומהצד הסורי – שר החוץ,  פארוק א-שַרַע (فاروق الشرع), והיועץ המשפטי ריאד דאודי. לטענת שגיא, אסד לא הגיע לפסגה, בגלל מחלתו (עמ' 113). במקום אחר בספרו ובסתירה לטענתו המפוקפקת הזו מודה שגיא, כי אסד לא היה מוכן לפגוש את ברק במקום ניטראלי, כמו ז'נבה, לא כל שכן לבוא לירושלים (כפי שעשה נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1977), כדי "לשבור את הקרח", כיוון שהדבר לא תאם את אישיותו (עמ' 151). להערכתי, אסד לא היה מוכן לפגוש את ברק כל  עוד לא השיג את דרישותיו המהותיות.

בטקס הפתיחה  נשא א-שרע נאום אנטי ישראלי מיליטנטי. טעות נוספת של הסורים, לדברי שגיא, הייתה סירובם ללחוץ ידיים עם המשלחת הישראלית. לעומת זאת, במפגש  הסגור של שלוש המשלחות – האמריקאית, הישראלית והסורית –  נאומו של ש-שרע היה מתון יחסית. בשיחות בבלייר האוס הדגיש א-שַרַע, באוזני ברק, כי הדבר החשוב ביותר לסורים הוא חזרתה של ישראל לקו ה-4 ביוני. הוא אף נטה לגלות גמישות, בהוסיפו, כי כיוון "שיש מחלוקת מה בדיוק הקו הזה... אני מציע שניתן לאנשי מקצוע לקבוע  מה זה ואיפה זה קו הארבעה ביוני" (ציטוט דברי א-שרע) (עמ' 63). ברק, מצדו, החמיא בשיחות הסגורות הן לא-שרע והן לאסד. להערכת שגיא, גם בהתחשב  ברצונו העז של ברק להגיע לשלום, הרי מחמאותיו לאסד היו מופרזות ומלאכותיות (עמ' 115-114). הפסגה הייתה קצרה ונועדה להגיע להסכמה על נושאי השיחות לסדר היום והמנגנון של המו"מ למִפְגש הבא.  

ועידת שפרדסטאון (Shepherdstown) (מערב וירג'יניה, ארה"ב) התקיימה בתחילת ינואר 2000. משתתפיה העיקריים היו ביל קלינטון, מזכירת המדינה, מדלין אולברייט, המתווך דניס רוס; פארוק א-שַרַע ואהוד ברק. שלוש המשלחות כללו צוותים מקצועיים ובתקן הזה, אורי שגיא. בסמוך לפני הנסיעה לשפרדסטאון ביקש שגיא מברק לא לנסוע לשם, אלא לאפשר לצוותים המקצועיים לעבוד שם במקומו, ורק במקרה של התקדמות יוכל ברק להצטרף אליהם. ברק לא שעה לעצתו, אולי מתוך רצון לדלג על שלבים, לפי הערכת שגיא. בשיחות הקודמות בין ישראל לסוריה, בבלייר האוס, הוסכם כי במפגש שפרדסטאון ידונו בארבעה נושאים והם קו הגבול בין שתי המדינות שהיה קיים ב-4 ביוני 1967, סוגיית המים, היחסים בין שתי המדינות, והסדרי ביטחון. לעומת זאת, ברק היה מוכן לדון בשפרדסטאון למעשה בהסדרי ביטחון ובנורמליזציה בלבד – ורק בסיום הוועידה התכנסו  ועדת הגבולות וּועדת המים  למפגש אחד בלבד, בלי להשיג התקדמות מהותית. לדעת שגיא, ההתעקשות הזו של ברק, "בניגוד לכל הסיכומים", להתחמק מלדון בסוגיה המרכזית בעיני הסורים והיא הנסיגה לגבולות ה-4 ביוני, הכשילה את הוועידה (עמ' 121). א-שרע מצדו אישר בשפרדסטאון את הדברים ששמע שגיא מדאודי במפגש החשאי, לפיהם לאחר ההסכמה על עיקרון הנסיגה לקו ה-4 ביוני, תסכים סוריה כי הצדדים ישרטטו קו זה, כולל הכרה בריבונות ישראלית על מי כנרת (עמ' 121).

בסיום השיחות האשים א-שרע את ברק שהוא הפר את הבטחותיו, שיטה בסורים והונה אותם. הנשיא קלינטון אישר בגלוי את גרסת א-שרע, והמחבר ידע כי א-שרע לא טעה (עמ' 14-13). כמו כן, מאשים המחבר את ברק כי הוא ניהל בשפרדסטאון את המו"מ כמעט לבדו, ללא התייעצות ושיתוף הצוות הישראלי. שגיא דוחה את הגרסה לפיה ברק ניסה בכוונה להכשיל את השיחות, כדי להצדיק את המשך הישארותה של ישראל על רמת הגולן. לדעתו, ברק היה נלהב להגיע להסדר עם הסורים, אך ברגע האחרון נרתע לקבל את ההחלטה הקשה לסגת מן הרמה (עמ' 19-18). רתיעתו של ברק נבעה גם מחשש מהתגובה השלילית הבוטה של דעת הקהל  בארץ לירידה מן הגולן (עמ' 121). שגיא עצמו, מאז תחילת המו"מ עם הסורים היה נתון ללחצים כבדים מצד חלק ממתיישבי הרמה וממתיישבי יהודה ושומרון – כולל איומים על חייו – לא להסכים לרדת מהגולן. קשה במיוחד בעיניו הייתה ביקורת מצד חבריו לנשק אותם הוקיר, אשר כעת נתקו אתו את הקשר וקראו לו בוגד. ואולם שגיא לא נכנע ללחצים. בהמשך ספרו מוכן שגיא להקל במידת אחריותו של ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון. שגיא מודה כי בין הסיבות לכישלון המפגש היה חוסר האיזון בדרג בין הצד הישראלי לסורי. בצד הישראלי נכח ברק, בתור המכריע העליון, בעוד המכריע העליון בצד הסורי, אסד, לא נכח בוועידה (עמ' 180).  

לאחר כישלון השיחות בשפרדסטאון, צוות מומחים בראשות שגיא גיבש תוכנית מפורטת להסדר עם הסורים בשאלת הגבולות והמים. התוכנית, כדי לרצות את הסורים הכירה בעיקרון הנסיגה לקו ה-4 ביוני 1967, אך למעשה כללה חילופי שטחים בגודל שווה של כ-12,000 דונם לאורך קו הגבול הבינלאומי של 1923 (עמ' 152). כדי לרצות את דעת הקהל בישראל, בהתאם לתוכנית הזו "כל מעיינות המים בדופן ההר במערב רמת הגולן יהיו בשטחנו, וכמובן הריבונות והשליטה על נהר הירדן ואגם הכנרת" (עמ' 153). כמו כן, לפני התוכנית, רוב המים מרמת הגולן ימשיכו להגיע לכנרת, ועל כן ההתיישבות המחודשת של הסורים ברמת הגולן תוגבל (עמ' 154).

מטרתו של שגיא הייתה בשלב ראשון לשכנע את ברק לקבל את תוכניתו להסדר, אחר כך לדאוג כי הצד הישראלי ישכנע  האמריקאים לאמצה, ולבסוף האמריקאים יציגו את התוכנית כשלהם לסורים, כדי להקל להשיג את הסכמתם. ואכן,  ברק קיבל בעיקרה את התוכנית ואף ייחס אותה לעצמו; ארה"ב "אימצה את התוכנית כמעט כמות שהיא, עם כמה תיקונים והערות צנועים, אבל לא הצליחה לשווק אותה לסורים לפני מפגש ז'נבה" (עמ' 164). כלומר, לפני פגישת הפסגה בין קלינטון לאסד בז'נבה, שהתקיימה ב-26 במארס 2000, לא נפגש אסד עם אף גורם אמריקאי הבקיא בתוכנית, כדי להכינו לקראתה. יתרה מזו. בתחילת הפסגה דיבר קלינטון בצורה מעורפלת על הסכמתה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני ומייד הוסיף  את הצורך בעשיית ויתורים הדדיים. לדעת שגיא היה על קלינטון להדגיש את הסכמתה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני, את הבונוסים בהם תזכה סוריה בעקבות ההסכם, ורק בסוף לציין כי לא ברור היכן עובר הקו של ה-4 ביוני וכאילו לנסות להתייעץ עם אסד בנושא מיפוי הקו. סיבה נוספת לכישלון הפסגה, לדעת שגיא, נעוצה בכך שאמונו של אסד בברק נפגע, בגלל התנהגותו בשפרדסטאון. מאידך גיסא, דוחה המחבר את הטענה לפיה הגיע אסד מראש לפסגה רק כדי לומר לא. לדברי שגיא, הזמינו הסורים מבעוד מועד 135 חדרים במלון, כלומר התכוננו לשלוח צוותים מקצועיים לגיבוש ההסכם. עם זאת מודה שגיא,  שאסד דחה את תוכנית קלינטון על הסף, בטרם הספיק להציגה, וכל הפסגה נמשכה כ-6 דקות, כולל דברי נימוס. ברק מצדו חיכה בישראל במתיחות לתוצאות הפגישה בז'נבה והיה מוכן  לאפשרות   להצטרף לפסגה  כבר  בלילה או     למחרת,      אם  השיחות יעלו יפה (עמ' 168-165).

תמצית התזה של שגיא על המשא ומתן הישראלי-סורי לשלום בתקופת ממשלת ברק היא, ש"אסד היה מוכן להגיע לשלום" – אך ישראל בראשות ברק היא שהחמיצה אותו (עמ' 163-162). לברק – ממשיך שגיא –  בניגוד למנחם בגין, הייתה חסרה הראייה האסטרטגית ליטול סיכונים למען השלום.  נוסף לכך, היו בכירים בממשלו של קלינטון –אך לא קלינטון עצמו – שלא השתוקקו לשלום בין ישראל לסוריה, כיוון שלא רצו לתת לגיטימציה למשטרו של אסד (עמ' 162). מכאן, יכול להשתמע לפי המחבר, כי מכל שלושת הצדדים במשא ומתן הישראלי-סורי, היה זה אסד הצדיק היחיד.

ואולם, בסתירה מסוימת לתזה המרכזית הזו, בהמשך ספרו מעלה המחבר אפשרות אחרת. במסמך ששלח שגיא לברק ב-5 באפריל 2000, בעקבות כישלון פסגת קלינטון-אסד במארס, מעלה המחבר את ההשערה, לפיה החליט אסד, לנוכח התערערות מצב בריאותו, להתרכז בהעברת השלטון לבנו, בשאר. במצב כזה, ממשיך שגיא, אסד יהיה מוכן לשלום רק במקרה שישראל תענה לתביעתו בדבר החזרה לקו ה-4 ביוני בשלמות (עמ' 177). באותו המסמך מעלה המחבר גם את האפשרות שאסד שבוי במיתוס שיצר בדבר גישה סורית לכנרת, ולכן ייתכן כי לא יוכל לוותר עליו. הוא גם מאשים את הסורים בהיעדר מחוות אנושיות לצד הישראלי  וב"התעקשות...על כמה מאות מטרים למול נכונות ישראל לוויתורים" (עמ' 180). כמו כן, לפי המסמך של שגיא, הטילה ארה"ב על סוריה את האחריות לכישלון הפסגה במארס. המסמך ממליץ על הפקת לקחים,  ועיקרם הצורך לנהל את שיחות השלום עם סוריה בשלב ראשון בדרג המקצועי, ולקיים מפגש בין מנהיגים רק בשלב האחרון.

לקראת סוף ספרו מגבש המחבר את התזה שלו ביתר בירור. הוא דבק בהטלת האחריות על ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון בינואר 2000, אך מטיל במידה רבה על אסד את האחריות לכישלון הפסגה בז'נבה במארס 2000. באותה הפסגה אסד –  לדברי שגיא –  כבר היה מאוד חולה, הוא נואש משלום עם ישראל והעדיף להתרכז בהעברת השלטון לבנו. בסיכומו של דבר, על פי שגיא, עד סביבות ינואר 2000 רצה אסד לקדם שלום עם ישראל, בעוד ברק גרר רגליים – הרי בהמשך שנת 2000 התהפכו היוצרות (עמ' 184-183).

אחרית דבר

ספרו של שגיא נחתם ביולי 2011, בתחילת ההתקוממות נגד משטרו של בשאר אסד, והערכותיו של המחבר לגבי המשך ההתפתחויות בסוריה התגלו כתלושים מן המציאות. בין היתר הוא לא ציפה כי טורקיה תהפוך ממדינה ידידה למשטרו של אסד לבסיס תמיכה במורדים נגדו ולאויבתו הנמרצת. לשאלה ההיפותטית, מה היה קורה לוּ החזירה ישראל את הגולן לסוריה ומשטרו של אסד היה מודח, משיב המחבר. (1) ייתכן כי בעקבות השלום, מצבה החברתי-כלכלי של סוריה היה משתנה ומהפכה לא הייתה פורצת בה. (2) "אבל גם אם היינו מוצאים את עצמנו היום [יולי 2011] ללא רמת הגולן...עם סוריה שאחרי הפיכה, מצבנו היה טוב בעיני מהנוכחי" (עמ' 11).

אף על פי כן, לפחות שני שיקולים כבדי משקל שמביא המחבר למען השגת שלום עם סוריה – במידה והשלטון בה יתייצב – נותרו, לדעתי, תקפים. (1) מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון נחלש, ובמקביל יכולתה ואף רצונה לתמוך בישראל. (2) הביקורת הבינלאומית כלפי מדינת ישראל, למרות שאינה מוצדקת בחלקה, מכרסמת בלגיטימיות של עצם קיומה. בקיצור, ממשיך שגיא, הזמן אינו פועל לטובתה של ישראל, ועל כן עליה לפעול ולא להירתע מליטול סיכונים, כדי  להגיע להסדר עם אויביה. לפי משנתו המדינית-ביטחונית של שגיא משתמע, כי השגת הסדר עם הסורים והפלסטינים חיונית ל"יכולתה של מדינת ישראל לשרוד בג'ונגל מזרח תיכוני" – אזור בו גם לאחר השלום תמשיך ישראל להיחשב לנטע זר על ידי שכניה (עמ' 190).

הערות ביקורתיות

כאמור, לטענתו של  שגיא היה על ברק לשלוח לוועידת שפרדסטאון בינואר 2000 משלחת בדרג המקצועי ולהצטרף אליה בהמשך, רק אם השיחות יעלו יפה. לדעתי, ספק אם אפשרות כזו הייתה ממשית, כי הרי בראש המשלחת הסורית עמד שר החוץ פארוק א-שרע, שנשלח מטעם אסד עם סמכויות רחבות ומתוך כוונה להגיע לפריצת דרך בשיחות. שליחת משלחת בדרג נמוך הייתה מתפרשת מצד הסורים כהתחמקות ממו"מ רציני ואף הכשלתו. מכיוון שאסד לא היה מוכן להגיע לשפרדסטאון ושלח את שר החוץ שלו במקומו, היה  על ברק, לכאורה, להסתפק במשלוח שר החוץ שלו, דוד לוי. ואולם למעשה אפשרות כזו לא הייתה ממשית. לוי לא היה איש אמונו של ברק ולכן לא היה יכול להפקיד בידיו מו"מ בנושא כה חשוב ורגיש כמו נסיגה מרמת הגולן – מה עוד שהסורים היו מודעים כי אין בסמכותו לקבל הכרעות קשות. לדעתי, כדי למנוע מהאמריקאים להאשימו באחריות להכשלת השיחות בשפרדסטאון, היה על ברק להודיע מראש למתווך האמריקאי כי הוא מתחייב לבוא לשפרדסטאון, רק אם סוריה תיוצג על ידי אסד. לעומת זאת, הגעתו לשפרדסטאון בידיעה שסוריה תיוצג על  ידי א-שרע, ואי נכונותו לגמישות בטענה  כי את ההתחייבות בשאלת הגבולות הוא שומר לשלב הסופי של המו"מ – רק כאשר עמדתה של סוריה תהיה סופית ומחייבת ותיוצג על ידי אסד עצמו – נגדה לדברי האמריקאים, את הבטחותיו להם לפני כינוס הוועידה. ואכן, הצד האמריקאי, בדמותם של המתווך דניס רוס והנשיא ביל קלינטון – בדומה לאורי שגיא – מטילים את האחריות לכישלון השיחות בשפרדסאטאון על ברק.

     [ראו, Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace

 (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004).  

Clinton, Bill. My Life (London: Arrow Books, 2005).  גרסתו של קלינטון קצרה ובעצם מהווה תמצית גרסתו של רוס.]

עם זאת, גרסתו של רוס על ועידת שפרדסטאון שונה מזו של שגיא בנושאים אחדים. בעוד לפי שגיא, הצד הסורי היה מוכן לגמישות בשאלת הגדרת קו הגבול של ה-4 ביוני, הרי לדברי רוס, א-שרע היה מוכן להכיר בריבונות ישראלית על  ים כינרת ועל רצועת חוף ברוחב של 10 מ' בחופה הצפון מזרחי, בהתאם לקווי ה-4 ביוני. גרסת דני יתום, "ראש המטה המדיני-ביטחוני" של ברק אשר השתתף בשיחות שפרדסטאון, זהה לגרסת רוס לגבי רצועת ה-10 מ' – בתוספת כי א-שרע עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסוריים שהיו לחוף כנרת באזור הזה תמשיך להיות גישה למים. [ראו: יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009) עמ' 243.] כלומר הסורים הסכימו להכיר בריבונות הישראלית על אותה רצועה צרה בחופה הצפון מזרחי של הכנרת, שהייתה שייכת לה בהתאם להסכם שביתת הנשק של 1949, ובעצם, במשתמע, דבקו בעמדתם כי חזרה לקו הגבול של ה-4 ביוני היא חזרה לגבולות ההסכם של 1949. הגמישות של הסורים בשפרדסטאון (עליה משבח אותם קלינטון בספרו שהוזכר לעיל) התבטאה, לפי יתום, בכך שבפעם הראשונה בשיחות בדרג בכיר הסכימו להכיר בריבונות הישראלית ברצועה הצרה הזו בחופה הצפון מזרחי של כנרת (יתום, שם). לעומתם ברק, שהיה מעוניין ברצועה של כמה מאות מטרים בחופה המזרחי של כנרת, סירב בתגובה לגמישות הסורית הזו להתחייב לנסיגה לקו ה-4 ביוני (לפי רוס, קלינטון ויתום).

שגיא נוטה להתעלם מגורם חשוב נוסף שהפריע לברק מלהגמיש את עמדתו בשפרדסטאון. עד מאי 2000 טרם נסוג צה"ל מדרום לבנון וחייליו היו נתונים להתקפות מצד החיזבאללה. ברק בשיחותיו עם האמריקאים טען, כי ריסון החיזבאללה מצד הסורים והסכמתם לכניסתה של לבנון למו"מ עם ישראל בדבר נסיגת צה"ל משטחה, היו עשויים להגמיש את עמדותיו בשיחות על ההסדר עם הסורים. אך אסד, בדומה למדיניותו  בעבר, לא היה מוכן ללכת לקראת ישראל בנושאים האלה, כל עוד לא קיבלה ישראל את עמדתו בשאלת  הנסיגה לקו ה-4 ביוני (לפי יתום). בקיצור, הסורים לא היו מוכנים לנקוט בצעדים בוני אמון כלפי ישראל.

שגיא  עומד על גורמי הפנים שהרתיעו את ברק מלוותר על הגולן בשפרדסטאון, אך אינו מתייחס בכובד ראש לאילוציו של אסד נגד החתימה על הסכם שלום עם ישראל. אופיו המיליטנטי של המשטר הסורי, כשהעימות עם ישראל  משמש לו הצדקה לאופיו הדיקטטורי הנוקשה – כל אלה  הרחיקו  אותו מאוד מעשיית שלום עם ישראל. לגבי משטר זה, שלום לא רק שלא היה ערך חשוב, כי אם  במידה מסוימת, נטל.

אשר לוועידת הפסגה בין קלינטון לאסד בז'נבה במארס 2000, הרי בניגוד לשגיא, אשר מטיל חלק מן האשמה לכישלונה על ברק (פגע באמינותו בעטיה של התנהלותו בשפרדסטאון)  ועל קלינטון (לא שיווק נכון את התוכנית לאסד) – המתווכים האמריקאים מטילים את האחריות לכישלונה על אסד בלבד.  לפי גרסת רוס, עוד לפני הפסגה איבד אסד את עניינו בהשגת הסדר עם ישראל. הוא אף לא התעניין ברווח הרצועה שדורשת ישראל להחזיק בחוף הצפון מזרחי של כנרת. (רוס העריך כי ברק בסופו של  המשא ומתן היה מסתפק ברצועה של 100 מ'  במקום 400  מ' שתבע.)  לדעת רוס, אסד, שמצב בריאותו נחלש, החליט להקדיש את מעט הכוח שנותר בו להבטחת הירושה לבנו, ולא היה מוכן להתפנות לנושא ההסדר עם ישראל, שמטבעו רק עלול היה לפגוע בפופולאריות שלו בקרב האליטה השלטת ולהקשות על העברת הירושה. גרסתו של קלינטון דומה. לדבריו, הנשיא הסורי אף לא נתן לו לסיים להציג את הצעותיו של ברק,  היה   נרגז, ואמר שלא ייוותר על אדמה סורית, וכי ברצונו לשבת בחוף כנרת ולטבול את רגליו במימיה. בהתאמה לגרסה הזו, לפי גרסת יתום, בפסגה בז'נבה – בניגוד לעמדה הסורית בשפרדסטאון – לא הסכים אסד לריבונות ישראלית ברוחב של 10 מ' בחוף הצפון מזרחי של כנרת.

לדעתי, גם אם אסד היה מוכן לגלות במארס 2000 את אותה הגמישות שגילה פארוק א-שרע בשפרדסטאון, הרי הוא היה דוחה את התוכנית הישראלית על הסף. שגיא בספרו מרבה לדבר על הצורך בניהול מו"מ עם הצד הערבי ביושר, אך בסתירה רבתי לכך משתמע מדבריו, כי ניתן היה למכור לסורים במארס 2000 – באמצעות תחבולה שיווקית –  תוכנית שתכיר בעקרון החזרה לקו ה-4 ביוני, אך למעשה תהווה תוכנית מתוחכמת של חילופי שטחים, שכלל אינה דומה לקו הזה.  יתום בסִפְרו מציין כי הוא תמך בזמנו בהצעתו של ברק לסורים שהוגשה במארס 2000, אך בפרספקטיבה של זמן שינה את עמדתו וסבור כי אינה ריאליסטית. לדעתו, על ברק היה להסתפק ברצועה של 10 מ', וכאמור, במארס 2000 גם הצעה כזו הייתה נדחית על ידי אסד. להערכתי, התעקשות ישראלית על חזרה להסכם הגבול מ-1923  הייתה מונעת שלום עם סוריה, אך הייתה נשענת על בסיס משפטי, ולכן הייתה נראית מוצדקת ומכובדת יותר מהתוכנית המסובכת והמפותלת שניסו להציג לאסד במארס 2000.  

בסיכומו של דבר, לדעתי, ניתן להסיק כי לפני ברק עמד חלון הזדמנויות צר בתחילת 2000 להתקדם להסדר עם הסורים.  לוּ ברק היה נוקט עמדה גמישה יותר בשיחות שפרדסטאון ומסתפק אז ברצועה  ברוחב של 10 מטרים היה עדיין נותר סיכוי, ולוּ  קלוש, שהמו"מ  הישראלי-סורי יתחיל  לצבור תאוצה. חלון ההזדמנויות ננעל כבר במארס 2000. ספק רב אם בפרק הזמן הקצר הזה היה אפשר להגיע לפריצת דרך במכלול הבעיות המורכבות בסכסוך הישראלי-סורי ובהן הגבולות, המים, סידורי הביטחון והנורמליזציה –  כשברקע לא רק חסרות מחוות של רצון טוב מצד דמשק כלפי ישראל, כי אם נמשכת הפעילות המלחמתית של החיזבאללה בחסות הסורים נגד צה"ל בלבנון. במצב כזה, ברק נרתע מלהיענות לתביעות הסוריות הקשות בשאלת הגבולות במיוחד בנושא הכנרת, גם בגלל חששו מהתגובה השלילית בדעת הקהל בישראל – וזהו גרעין האמת בתזה של שגיא. אף שגיא מודה, כי גם במקרה של חתימה מצד משטרו של אסד על  הסכם שלום עם ישראל, הרי מסיבות אידיאולוגיות ודתיות הוא היה ממשיך לראות בישראל מדינת אויב. לכן לא מן הנמנע כי היה ממשיך לתמוך בעקיפין במידה זו או אחרת בארגונים הנלחמים נגד ישראל, כמו החיזבאללה והחמאס. ההבטחות הסוריות לישראל ביחס לארגונים האלה, במקרה של השגת הסדר סורי-ישראלי, נשאו אופי כללי. בהתחשב בכל הנתונים האלה,  מוצדקת הייתה רתיעתו של ברק ממסירת נכסים ממשיים לסורים בדמות רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר בדמות הסכם שלום, שלאמתו של דבר היה מהווה רק הסכם אי לוחמה.

טענתו של שגיא  ב-2011, כי ייתכן  שבעקבות השלום עם ישראל היו מתחוללות תמורות במשטר הסורי ולא היה מתעורר מרד נגדו, מפוקפקת למדי. אף בדיקטטורות מתונות כמו של חוסני מובארק במצרים ושל המלך חוסיין בירדן, לא התחוללו תמורות דמוקרטיות כתוצאה מהסכמי השלום שלהן עם ישראל. עוד יותר יומרני לטעון, כי גם אם משטרו של בשאר אסד היה מודח וישראל הייתה נשארת עם הסכם שלום עם סוריה וללא הגולן, הרי מצבה היה טוב יותר מהנוכחי.  זאת כיוון שאין לדעת כיום באפריל 2013 איזה משטר יקום בסוריה, ואם בכלל המצב בה יתייצב והיא לא תתפורר. בשתי הטענות האלה של שגיא  יש החלפת הרצוי במצוי, מתוך רצון להצדיק את התיאוריה שלו, לפיה ישראל  הייתה צריכה ויכלה להגיע לשלום עם סוריה ב-2000 במחיר של ויתור על הגולן.

זאת ועוד. נראה כי חלק ניכר מגרסתו של שגיא על המו"מ הישראלי-סורי בתקופת ממשלת ברק מתאפיינת בנטייה להחליף את הרצוי במצוי. מתוך רצון עז לשלום, מנסה שגיא להוכיח כי השלום אכן היה בר השגה, ולצורך זה הוא מייפה את הדיקטאטור חאפז אסד ומייחס לו רצון כן לשלום, מגמיש את העמדה הסורית במו"מ, מחמיר כלפי ברק יותר מהמתווך האמריקאי, וממעיט מהפער בעמדות ומורכבות הבעיות בין ישראל לבין סוריה. עם זאת, אי התעלמותו, בוודאי לא לגמרי, מן הקשיים שהערים הצד הסורי בהשגת השלום, יוצרת סתירות לאורך ספרו. בקיצור, אורי שגיא, אדם משכמו ומעלה, ספרא וסייפא, עתיר ידע וניסיון, בחר ללכת אחר חלומו הנכסף לשלום תוך נטייה לא לראות את המציאות נכוחה.

Obama, Barack. Dreams from My Father: A Story of Race and Inheritance (New York: Three Rivers Press, 1995). 442 pp.

אובמה, ברק. חלומות מאבי: סיפור על גזע ומורשת (ניו יורק, 1995). 442 עמ' [סיכום ספר]

אוטוביוגרפיה של  נשיא ארצות הברית,  ברק אובמה, יליד  1961. מבחינה כרונולוגית הספר מגיע עד לשנת 1988 בתוספת אפילוג  שמסתיים ב-1992. מקום חשוב בספר מוקדש להתגבשות  השקפת עולמו של המחבר, בה דגל בשנות ה-20 של חייו. אובמה ראה עצמו כשייך לגזע השחור (על אף שֶרק אביו היה שחור ואמו לבנה)  והאמין  במחויבותו העמוקה  לעזור לבני עמו, השחורים, השרויים במצוקה. הוא ניסה להגשים את השקפתו בפעילותו  החברתית בשכונות העניות של השחורים בשיקגו באמצע שנות ה-80  ובעריכת ביקור שורשים בקֶניה, להתחקות אחר משפחתו מצד האב. באותה תקופה ראה  אובמה חובה לעצמו לשַמֵר את השתייכותו לחברה השחורה, ולא להתבולל בחברה הלבנה.  הרעיון לכתוב את הספר נולד בתחילת שנות ה-90, לאחר שאובמה נבחר לנשיא  השחור הראשון של כתב העת היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד  בתחום המשפט,  Harvard Law Review. בעקבות זאת, הוצאות ספרים אחדות ביקשו ממנו לחבר ספר בנושא היחסים בין הגזעים בארה"ב – אך המוצר הסופי היה שונה  לחלוטין מזה שתכנן בתחילה.

סבו של אובמה מצד אביו, אוניאנגו (Onyango)   (1979-1895), נולד וחי בקֶניה בתקופת השלטון הקולוניאלי הבריטי. הוא שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ידע אנגלית  ולמד מן הבריטים שיטות  עבודה מתקדמות בחקלאות, אותן יישם בעיבוד שדותיו. במקביל עבד גם בטבחות ובניהול משקי בית אצל בריטים בקניה, וכך וסיגל לעצמו באופן חלקי נימוסים ותרבות אכילה בריטיים. באופיו היה קפדן ומטיל אימה על סביבתו. הדת הנוצרית שהדגישה את נושא החמלה והרחמים אף ביחס לאויבים, לא התאימה לאישיותו. לכן, לאחר שהתנצר לפרק זמן ואף שינה את שמו לג'ונסון, החליט להתאסלם ומאז נקרא חוסיין.  (גרסה זו על הסב, מבוססת על דברי סבתו החורגת של המחבר, אִתה נפגש בזמן ביקורו בקניה ב-1988.)

אביו של אובמה, ברק חוסיין אובמה, נולד בקניה ב-1936. כפי שמסביר המחבר, משמעות השם ברק, שהוא שם מוסלמי [-ערבי, התוספות בסוגרים מרובעים הם שלי] – מבורך; ומשמעות אובמה, בשפה מקומית בקניה – חנית בוערת, אותה נהגו להטיל  בקרב בעת מלחמת שבטים.  אובמה האב בנעוריו רעה עזים של משפחתו, אך כבר מגיל צעיר התבלט באינטליגנציה  גבוהה ולמד בבית ספר בריטי בתקופת השלטון הקולוניאלי. בגיל 18 הוא התחתן עם אישה אפריקאית בשם קאזיה (Kezia), ממנה נולדו לו שני ילדים: הבן הבכור רוי (Roy) ובת אומה (Auma).

בשנת 1959,  בהיותו בן 23  הגיע אובמה האב ללמוד  באוניברסיטה  בהוואי   (ארה"ב), בזכות  מִלגה אמריקאית.  במהלך לימודיו הכיר סטודנטית בת 18 בשם אן (Stanley Ann Dunham), אותה נשא לאישה ב-1960, ולזוג נולד  אובמה הבן ב-1961. אובמה הבן, כעבור כ-20 שנה, שמע מפי אמו, כי הוריה הלבנים רק בתחילה התנגדו לנישואיה לאפריקאי. לעומתם, אביו של אובמה האב, הסבא חוסיין, התנגד בתוקף לנישואים מסיבות גזעניות, ובמכתב לאביה של אן הדגיש, כי לא ירשה לבנו לטמא את דמו עם אישה לבנה. בתקופה מאוחרת יותר, בעת ביקורו של אובמה הבן בקניה ב-1988, נודע לו מפי סבתו החורגת, כי לחוסיין היו [גם?] סיבות מעשיות להתנגד לנישואים.  הנישואים האלה עלולים היו להביא להפקרת קאזיה וילדיה מצד אובמה האב, כי הרי חוסיין העריך כי אישה לבנה לא תסכים לחיות באפריקה,  ועוד בתור אישה שנייה.   אן, מצִדה, ידעה על נישואיו של אובמה לקאזיה, אך האמינה לגרסתו [השקרית] שהתגרש.  ב-1963 אובמה האב המשיך בלימודיו באוניברסיטת הרווארד (Harvard), בעקבות מלגה שקיבל מאוניברסיטה זו. לדברי אן, מלגתו המצומצמת לא הספיקה כדי שמשפחתו תתלווה אליו, ובני הזוג נפרדו בתחילה זמנית, וב-1964 התגרשו. בהיותו ילד שמע אובמה הבן סיפורים  נפלאים על אביו, אותו בעצם לא הכיר, מפי סבו מצד האם. לסב היו חברים שחורים.

לאחר שנפרדה מבעלה,  הכירה  אן באוניברסיטה  בהוואי סטודנט אינדונזי בשם לולו  (Lolo Soetoro), אתו התחתנה, וב-1967 נסעה אחריו יחד עם בנה אובמה, למולדתו, אינדונזיה.  באינדונזיה לזוג  נולדה בת, מאיה (Maya). לולו עבד באינדונזיה כגיאולוג, בתחילה עבור הצבא, ואחר כך עבור חברת נפט אמריקאית ומשכורתו הייתה גבוהה.  אובמה הילד תוך כחצי שנה למד את השפה המקומית ונקלט בין הילדים.  הוא נחשף למציאות הקשה של החיים במדינה בעולם השלישי, כמו מספרם הגדול של נכים, פגועי וחסרי גפיים המבקשים נדבות; אסונות טבע ובהם פגעי מזג האוויר; ואלימות בני נוער. אביו החורג התייחס אליו טוב ועזר לו להתמודד עם המציאות האכזרית. בין היתר לימד את אובמה אִגרוּף, כדי שיוכל להגן על עצמו.  לעומת זאת, אמו, ניסתה להקנות לו ערכים של מוסר ויושר, אותם היה קשה להגשים במציאות המקומית. היא חינכה אותו להיות גאה במוצאו השחור ובמאבקם של השחורים למען זכויותיהם, בהנהגת מרטין לותר קינג. היא גם נהגה לתת לו שיעורים פרטיים באנגלית שהחלו בשעה 4 בבוקר(!), לפני צאתה לעבודתה בשגרירות האמריקאית, שם  לימדה אנגלית אנשי עסקים מקומיים.

לדברי המחבר, באותה תקופה שלט באינדונזיה משטר דיקטטורי מושחת, שהגיע לשלטון בעזרתו של הסי. איי. אי  (CIA), ולאחר הֶרֶג של מאות אלפי אנשים. [המחבר מתעלם מכך שמשטר זה הוקם כתוצאה  ממיגור ניסיון השתלטות קומוניסטי על אינדונזיה ב-1965.] אביו החורג, מתוך רצון לשרוד ולשגשג כלכלית, ניסה להסתגל למשטר. לעומת זאת אמו, בהיותה בעלת ערכי מוסר גבוהים והשקפת עולם ליברלית,  לא  השתלבה בחברת אנשי השגרירות ואילי הנפט האמריקאים, אשר דיברו בציניות ובהתנשאות על האוכלוסייה המקומית והתגאו במתן שוחד,  שבזכותו זכו  בזיכיונות לחיפוש נפט.

ב-1971 אובמה בן ה-10 הוחזר על ידי אמו להוואי, כדי לזכות בחינוך טוב באמריקה, והילד אכן התקבל לבית ספר יוקרתי. האֵם המשיכה לגור עם בעלה ובתה  באינדונזיה והשאירה את בנה תחת השגחת הוריה. בבית הספר הוא נקרא בשם אמריקאי, בארי (Barry), במקום ברק. באותה שנה אביו הביולוגי, הגיע לביקור של חודש להוואי, במהלכו הוא קיים קשר  עם בנו, בהסכמתה ובנוכחותה של אמו, שחזרה זמנית מאינדונזיה. אובמה הילד חש נבוך בחברת אביו. האב התגלה בעיני הילד כקפדן  בצורה מופרזת בנושא הכנת שיעורים והצלחה בלימודים.  במקרה אחד הוא אסר על הילד לצפות בטלוויזיה – על אף שכבר הכין את כל שיעוריו, בטענה כי במקום זאת, עליו להכין  מראש את השיעורים לימים הבאים.   האב היה בעל ביטחון עצמי וניחן בכושר נאום מעולה. בהסכמת המורָה, האב נתן הרצאה בכיתתו של אובמה הבן על  תולדות מאבקה של קניה למען עצמאותה, והרצאתו זכתה להערכה רבה. חודש הביקור הזה היה התקופה היחידה בה התקיים קשר ישיר בין אובמה הבן לאביו. בהמשך הקשר בין השניים התקיים באמצעות מכתבים, שנפסק  והתחדש לסירוגים.  האֵם אן עודדה את בנה בעקביות  לשמור על קשר המכתבים ולא לנטור טינה כלפי אביו,  ויחסה שלה כלפי בעלה לשעבר לאורך השנים נשאר חיובי.

ב-1972 נפרדה  אן מבעלה האינדונזי ברוח טובה. היא קיבלה מלגה מהאוניברסיטה של הוואי לתקופה של שלוש שנים  ללימודי תואר שני באנתרופולוגיה, ובמלגה זו קיימה גם את שני ילדיה, בארי ומאיה. לאחר סיום לימודיה, ב-1975(?) נסעה האם  לשנים אחדות לאינדונזיה לצורך מחקר אנתרופולוגי, והוריה השגיחו באהבה, אך לא בקפידה על אובמה הנער.  

מאז נעוריו, מקום חשוב בחייו של אובמה תפס נושא זהותו הגזעית. על אף היותו מבחינה ביולוגית לבן למחצה, נראה כי חיצוניותו גרמה לסביבתו  ולוֹ לראות את עצמו בבירור כשחור בלבד – ולא כבעל גזע מעורב. בהוואי בכלל ובבית ספרו  בפרט היוו השחורים מיעוט קטן, דבר שגם ללא ביטויי גזענות עורר אצל אובמה תחושה של אי נוחות. העובדה שבנבחרת הכדורסל של בית ספרו היה דווקא רוב  לשחורים הייתה אחת הסיבות מאחורי בחירתו של אובמה להשקיע מאמץ  בכדורסל ולהתקבל לנבחרת.  בתור נער היה אובמה רגיש מאוד לביטויים, לרוב מינוריים,  של גזענות אנטי שחורה, כמו בצורת בדיחות והערות מצד  לבנים שלא נועדו לאוזניו. המחבר מציין כי בגיל ההתבגרות  בלטה  ביתר שאת ההפרדה  בין השחורים ללבנים, בכך  שלא נוצרו ואף לא היה מקום להיווצרותם של זוגות מעורבים. נראה כי הרקע הזה עמד מאחורי התעניינותו האינטלקטואלית של אובמה המתבגר בתחום הגזע, שהתבטאה בקריאת ספרים של הוגי דעות  אמריקאים שחורים. בין ההוגים האלה מזכיר אובמה את מלקולם אקס  (Malcolm X)   [מוסלמי, שרוב חייו היה גזען אנטי לבן, עד כדי זיהוי הגזע הלבן עם השטן. בסוף חייו מיתן את שנאתו ללבנים].  מה שעורר בתורתו של  מלקולם אקס הזדהות אצל אובמה  היה הצורך של השחורים  באמריקה ליצור זהות נפרדת מזו של הלבנים, ולחזור לאפריקה.  אורח חייו של אובמה השתנה בשנתיים האחרונות ללימודיו התיכוניים (1979-1977?). כעת, לדבריו, כדי להיפטר מן המחשבות המטרידות בנושא הגזע, נהג לעשן סמים, לשתות אלכוהול, וזנח את ספרי ההגות. ציוניו הידרדרו.  בכל זאת, בהשפעת אמו שחזרה להוואי, שיפר את ציוניו וב-1979 התקבל ללימודים אקדמיים.

בשנים 1981-1979 למד אובמה  ב"אוקסידנטל קולג'"  (Occidental College)   בלוס אנג'לס.  באותה תקופה היה פעיל בארגון  סטודנטים שחור, בעל עמדות רדיקליות – אותן המחבר אינו מפרט. בשנה השנייה ללימודיו חל שינוי מסוים  בהשקפתו. כעת יצא מתוך הנחת יסוד, כי גם אם זהותו מתחילה בגזע, הרי היא אינה יכולה להיעצר שם, וכי ישנם ערכים אוניברסאליים כמו יושר ומוסר, שאינם קשורים לגזע.  בשנים 1983-1981 למד אובמה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. החל מן התקופה  הזו חזר להשתמש בשם ברק במקום בארי. לאחר סיום לימודיו היה נחוש בדעתו להיות מארגן  קהילתי (community organizer) בקרב השחורים –   עובד הנמצא בשטח, מעורה בקרב הקהילה ופועל לשיפור מצבה הכלכלי-חברתי.  לפני אובמה עמדו מסלולים הרבה יותר אטרקטיביים מזה שבחר. כישוריו אפשרו לו להמשיך בלימודים באוניברסיטה יוקרתית, כפי שאכן עתיד לעשות בתקופה מאוחרת יותר. כמו כן, עוד לפני שמצא תעסוקה כפעיל  חברתי, נקלט אובמה בעבודה בחברה פיננסית, התקדם בה ולרשותו הועמדו משרד ומזכירה.  אך אובמה התגבר על הפיתוי להשתלב בעולמם של האנשים הלבנים  והתפטר מן המשרה המבטיחה. עוד מְסַפר אובמה, כי בפרק הניו-יורקי  של חייו היה לו רומן, שנמשך כשנה, עם בחורה לבנה ממשפחה עשירה – אבל הוא נאלץ בצער להיפרד ממנה. לדבריו, אותה בחורה לא הייתה שותפה להשקפת עולמו ביחס לשחורים, ולהתחתן אתה פירושו היה להשתלב בעולמם של הלבנים. לכאורה הדרך בה בחר נבעה ממניעים אידיאולוגיים ואלטרואיסטיים –  אך לדעתי, לא מן הנמנע כי שאף לעזור לשחורים גם כאמצעי לבנות לעצמו בסיס תמיכה  עממי לקריירה פוליטית, בתור מנהיג שחור (רמז לכך בעמ' 186).

לאחר חיפושים רבים, האפשרות להיות מארגן קהילתי  ניתנה לו באמצעות יהודי בשם מרטי קאופמן (Marty Kaufman). [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמִתי של האיש הוא Jerry Kellman.] קאופמן השתתף בפעילות המחאה של הסטודנטים בשנות ה-60, וכעת פעל בנושאים כלכליים-חברתיים בשיקגו מטעם "פרויקט לפיתוח קהילות" (Developing Communities Project, DCP). היה זה ארגון שנשען בעיקר על כנסיות קתוליות בשכונות העניות של שיקגו, ופעל בקרב הלבנים והשחורים בעיר. קאופמן נזקק מאוד לאובמה לפעילות בקרב השחורים, אשר באופן  אינסטינקטיבי נטו לא לתת בו אמון, בגלל היותו לבן. מקאופמן קיבל אובמה משרד, שכר, והדרכה בטכניקות כיצד לארגן את תושבי השכונות העניות למאבק ציבורי למען שיפור מצבם, כמו בתחום התעסוקה,  חינוך ילדיהם ותברואה.  יצוין כי ההתייחסויות של אובמה ליהודים  בספרו מעטות ולרוב חיוביות. טענות נגד יהודים, כמו בתחום הכלכלי, מובאות לפעמים בספר, אך מפיהם של בני שיחו השחורים של אובמה, ותמיד כחלק מטרוניות השחורים – שמוצגות לא בהכרח כמוצדקות –   כלפי מיעוטים אחרים, כמו קוריאנים.  עם זאת, אִזכוּר אחד  וקצר של השואה מצד אובמה ניתן  לפירוש כהמעטה מהייחודיות שבה, בכך שמשווה אותה למצבם של השחורים בארצות הברית, במיוחד בתקופת העבדות (עמ' 211).

אובמה עסק בפעילות חברתית  בשנים 1988-1985 ברובע  רוזלנד (Roseland), שנמצא בדרומה של שיקגו – מקום אשר כמעט כל אוכלוסייתו הייתה שחורה. נראה כי הישגו החשוב ביותר היה  בהפעלת לחץ ציבורי על העירייה, שהניב הקמתו של  מרכז להכשרה מקצועית  ברוזלנד.  הגעתו של ראש העיר השחור של שיקגו, הרולד וושינגטון  (Harold Washington), לטקס חנוכת המרכז, העלתה את קרנו של אובמה בקרב  אזור פעילותו. כמו כן נחל אובמה הצלחה מסוימת במאמציו לשיפור התברואה, ולסילוק מרכיבים  של אסבסט  במערכת הביוב  בשכונת Altgeld Gardens. לנוכח האלימות הגואה ברובע מצד בני הנוער, כולל שימוש בנשק חם  במלחמת כנופיות בין נערים, ייחס אובמה חשיבות רבה לשיפור מערכת החינוך. לרצונו לעזור לנערים במצוקה היה גם פן אישי רגשי: הוא זכר כיצד בעצמו, בהיותו נער, עישן חשיש, השתכר ואף התפרע (עמ' 270). אובמה שמע מאחד המחנכים השחורים הסבר מעניין לתופעת האלימות של הנוער. לדברי אותו מחנך, בבתי הספר מלמדים את השחורים את התרבות וההיסטוריה הלבנה – אותה תרבות שהם אינם משתייכים אליה, ואף דיכאה אותם. מכאן, המשיך האיש, יש ללמד את הנערים השחורים את ההיסטוריה והתרבות שלהם, קרי של  אפריקה, דבר שבאופן טבעי יעורר אצלם סקרנות ורצון ללמוד, וכך תקטן נשירת  הנוער השחור מן הלימודים לרחובות הפשע.  ההסבר הזה קרוב לוודאי היה מקובל על אובמה.

בין בעלי בריתו של אובמה בתקופת עבודתו בשיקגו – עת נזקק  מאוד  לסיוע בגיוס האוכלוסייה האדישה ברובה של השחורים  למאבק חברתי – היה מנהיג מוסלמי שחור בשם  רפיק אל-שבאז (Rafiq al-Shabazz). [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמתי של האיש הוא Salim Al Nurridin.] האיש דגל בלאומיות שחורה המבוססת על שנאה גזענית עיוורת כלפי הלבנים, בהאשימם אותם  באחריות לכל חוליי החברה השחורה. אובמה מציין כי  עמדותיו  של שבאז דמו במידה מסוימת לאלה של המנהיג המוסלמי השחור לואי פראחאן  (Louis Farrakhan). האחרון דגל בין היתר בהקמת מערכת עסקים של שחורים  למען שחורים, כדרך לשיפור מצבה הכלכלי של האוכלוסייה השחורה. מצד אחד אובמה היה מוּדע לכך, כי אידיאולוגיה המבוססת על שנאה יוקדת ללבנים  יעילה, כדי לעורר את השחורים מתרדמתם לפעילות פוליטית; ומכאן, סבר, כי ייתכן ויש בה הצדקה במצב החמור בו נמצאים השחורים (עמ' 200-199). ואולם במחשבה שנייה הוא לא אימץ גישה זו, ולא רק  בגלל שהיא נגדה את תורת המוסר שלאורה חינכה אותו אמו הלבנה.  מגרעתה  של גישה זו, לטענת אובמה,  הייתה בחוסר יכולתה להציע תוכנית פעולה מעשית לשיפור מצבה של האוכלוסייה השחורה, כי הרי הקמת מערכת כלכלה נפרדת לשחורים לא הייתה מציאותית.

בתקופת חייו בשיקגו,  כאשר שמו הפרטי, ברק,  היה מעורר בבן שיחו באופן טבעי את השאלה האם הוא מוסלמי, נהג  אובמה להשיב כי סבו היה מוסלמי, ללא התייחסות כלשהי לדתו של אביו ולדתו שלו. לפי התבטאות מאוחרת של אובמה – שאינה מצויה בספרו – אביו נולד כמוסלמי, אך  כבר כאשר פגש את אמו היה אתיאיסט. ניתן להסיק מספרו כי אמו בוודאי לא הייתה דתייה, אך נולדה כנוצרית.  מעניין לציין כי ההיכרות בין הוריו של אובמה, על פי ספרו, נוצרה בעת שלמדו בקורס לרוסית באוניברסיטת הוואי – דבר שעשוי לרמוז על אהדתם לבריה"מ ונטייתם לדעות אתיאיסטיות ושמאלניות באותה עת. לפי האוטוביוגרפיה של אובמה, לא ברור איזו קבורה נערכה לאביו בקניה ב-1982: נוצרית – כפי שרצו השלטונות, או מוסלמית – כפי שרצתה המשפחה, או בהתאם למסורת של השבט שלו. בספרו מזכיר אובמה בקצרה כי אביו החורג,  האינדונזי, השתייך לזרם באסלאם ששילב אותו עם בודהיזם ואמונה אלילית. בתקופת נעוריו, עת קרא בשקיקה הוגי דעות שחורים, סבור היה אובמה כי טבעי יהיה הדבר, אם השחורים, כחלק מזהותם הנפרדת מזו של הלבנים,  יקבלו את האסלאם, ולא את דתם של הלבנים – הנצרות. מכל מקום, נראה כי היותו של אביו של אובמה אתיאיסט, דבר שלא היה מקובל בחברה האמריקאית, מסבירה את הימנעותו מלציין את דתו של האב. המפתח בשאלת דתו של אובמה  עצמו והימנעותו מלנקוב בשמה  מצוי בהתייחסות קצרה בספרו, לפיה בעת ילדותו באינדונזיה הוא למד שנתיים בבית ספר מוסלמי ושנתיים בבית ספר קתולי, ואז, כמו  עכשיו  בשיקגו, היה ספקני, בלשון המעטה, כלפי שתי הדתות  (עמ' 154). 

שינוי  חיובי ביחסו של אובמה לדת הנוצרית חל בסביבות 1987, בעקבות היכרותו את הכומר השחור ג'רמי רייט (Jeremiah Wright). הקְשָרים עם רייט נוצרו במסגרת מאמציו של אובמה לגייס את הכנסיות למען הפרויקט החברתי שלו (DCP), וכנסייתו של רייט הייתה אכן מעורבת בפעילות חברתית רחבה.  אובמה מביא בפירוט את אחת מדרשותיו של רייט, שכל כך הרשימה אותו, עד  שבזמן שהאזין לה, בלי משים, דמעות זלגו מעיניו. כותרת הדרשה הייתה "התעוזה לקוות"  (The Audacity of Hope). הדרשה הצטיינה ברטוריקה ושילבה בין אמונה דתית עמוקה לבין הצרכים המעשיים של הקהילה השחורה. לדעתי, כללה הדרשה ביטויים של גזענות אנטי לבנה, כמו הטלת האשמה על הלבנים בכל פגעי העולם  ובהם רעב   ואדישות לסבל  (עמ' 295-291).  סביר להניח כי אובמה הביא לקורא  גרסה מעודנת מהתבטאויותיו של הכומר כלפי הלבנים, וכי תיקונים דומים ערך אובמה גם ביחס להתבטאויות של בני שיחו השחורים;  וכי השקפת עולמו שלו עצמו הייתה  באותה תקופה  יותר אנטי לבנה  ממה שהוא מוכן להודות בספרו. עוד אפשר להניח, כי הגזענות האנטי לבנה שספג מהספרים ומסביבתו בשנות נעוריו ובצעירותו, לא מן הנמנע כי הותירו בו עקבות גם בהמשך חייו.  

בסוף 1987 שלח אובמה בקשות להתקבל ללימודי משפטים למספר אוניברסיטאות יוקרתיות, ובפברואר 1988 התקבל לאוניברסיטת הרווארד. ניתן להבין, כי החלטתו לעזוב זמנית את פעילותו החברתית לטובת לימודים באוניברסיטה, נבעה חלקית מאכזבתו מעבודתו בשיקגו.  מסִפרו משתמע כי רק מעטים  מן הרובע בו פעל בשיקגו נטו לרתום עצמם לפעילות חברתית; וחלק מהם, לאחר שנוכחו לדעת בחוסר התועלת שבה, היו נוטשים אותה לטובת הקדשת יותר זמן לפרנסתם שלהם, שתאפשר להם לחסוך כסף, ובבוא העת להחליף מקום מגורים.  אובמה מודה בעצמו, כי כבר בשנתו השנייה לעבודתו בשיקגו היה פחות נלהב והותיר חלק מן העבודה לסגנו, שאמור היה להחליפו לקראת צאתו ללימודים.  אובמה אומר כי לאחר סיום לימודיו בהרווארד הייתה בכוונתו לחזור לפעילות חברתית בשיקגו, כשהוא מצויד בכלים טובים יותר לכך, כמו ידע מקצועי בתחום החקיקה והפיננסים.  עם זאת ליוו אותו התלבטויות ואף ייסורי מצפון ביחס להחלטתו ללמוד בהרווארד: האם הוא לא נמלט מחיי עוני משמימים לקראת השתלבות בחברתם המשגשגת של הלבנים?

בתקופת פעילותו בשיקגו  נפגש אובמה עם אחיו הבכור (החורג), רוי, שבאותו זמן התגורר בוושינגטון, היה נשוי לאישה אמריקאית ועבד כרואה חשבון. (כאמור, הוא היה בנה של אשתו הראשונה, האפריקאית של אובמה האב, קאזיה).  גם  אחותו החורגת, אומה, שבאותה עת למדה לתואר שני בגרמניה, הגיעה לבקרו,  וקשר של ידידות עמוקה נרקם בין השניים.  האחות סיפרה לאובמה על קורותיו של אביהם לאחר שובו לקניה מארצות הברית ב-1965, כאשר היא הייתה בת 4 ואחיה, רוי, בן 6.  בקניה האב התחתן עם אישה אמריקאית לבנה ועשירה בשם רות (Ruth) [יהודייה, לפי ויקיפדיה], אותה  הכיר בתקופת לימודיו בהרווארד.  בניגוד למקובל בחברה המערבית, אומה ורוי לא נשארו אצל אמם הביולוגית, קאזיה, כי אם עברו לגור עם האב ואשתו רות.  לאובמה האב נולדו שני ילדים מאשתו השלישית רות,  והם מארק   ודיוויד. אובמה האב –  אשר כנראה מעולם לא התגרש מקאזיה, ולא ראה פסול בפוליגמיה, שהייתה מעוגנת במסורת המקומית –  במקביל לחייו עם רות המשיך בקשרים אינטימיים עם אשתו האפריקאית.  לקאזיה  נולדו שני ילדים נוספים, אבו  (Abo) וברנארד      (Bernard), שהתגוררו עם אמם. (בעת ביקורו של אובמה בקניה ב-1988, הוא גילה, כי ייתכן שברנארד אינו בנו הביולוגי של אומבה האב, אלא של גבר אחר. אובמה האב  היה מודע לכך, אך החליט לראות בו את בנו.) האב,  בזכות ההשכלה שרכש בארצות הברית והאינטליגנציה שלו, התקדם  בקניה בשירות הממשלתי ושגשג  מבחינה כלכלית. ואולם, לאחר שמתח ביקורת על נשיא קניה, קנייטה (Kenyatta), בתחום קידום במשרות על בסיס שבטי ולא בהתאם לכישורים,  פוטר מעבודתו הממשלתית ונאלץ להסתפק במשרה צנועה. ההידרדרות  במצבו הכלכלי לוותה בשִכרוּת והתפרצויות זעם. כתוצאה מכך רות התגרשה ממנו ולקחה אִתה את שני ילדיה הביולוגיים. לפני צאתו של אובמה האב לביקור בהוואי ב-1971, בו כזכור פגש את בנו, הוא סיפר לילדיו אומה ורוי, כי בכוונתו לחזור אחר כך לקניה עם אשתו הקודמת, אן, אמו של אובמה הבן – דבר שלא צלח בידו. בשובו לקניה הוא איבד גם את המשרה הצנועה שהייתה לו ומצבו הידרדר עוד יותר. מותו של נשיא קניה, קנייטה, ב-1978,  אפשר לאובמה האב לחזור לעבודה בשירות הממשלתי ומצבו הכלכלי השתפר. הוא התחתן פעם נוספת ונולד לו בן בשם ג'ורג'.

כאשר קיבל אובמה  הבן ב-1982, בשיחת טלפון מקניה, את הידיעה על מות אביו בתאונת דרכים, הוא לא חש כאב עמוק ולא מצא לנכון לנסוע לקניה ללוויה.  הרעיון לבקר בקניה הבשיל אצלו מאוחר יותר, בהשפעת פגישותיו עם אחותו אומה ובהשפעת עבודתו החברתית בשיקגו באמצע שנות ה-80. מכל מקום, ב-1988, לפני תחילת לימודיו בהרווארד, יצא אובמה לביקור בקניה, כאשר  אומה מלווה אותו ומשמשת מתורגמנית במהלך ביקורו. מטרת הביקור הייתה לא רק לפגוש את משפחתו המורחבת ולהתחקות אחר שורשיו. אפריקה בעיני אובמה הצטיירה כמושג מופשט, כ"הארץ המובטחת", והוא היה מודע לכך כי אידיאל זה עלול להתפוגג כאשר יפגוש את אפריקה הממשית.  בקניה פגש אובמה את  סבתו החורגת, שסיפרה לו על השושלת המשפחתית; ואת אשתו הראשונה של אביו, קאזיה.  כמו כן פגש את אחיו החורגים אבו וברנארד, ראה את ג'ורג', שהיה עדיין קטין, ועלה לקבריהם של סבו ואביו. הוא גם פגש את רות, שנישאה בשנית לאפריקאי מטנזניה, ואת בנה מארק. (אחיו של מארק, דיוויד, נהרג בתאונת דרכים ב-1982.) מארק באותו הזמן עמד לסיים בהצלחה את לימודי הפיסיקה באוניברסיטת סטאנפורד שבקליפורניה;  הוא נטר טינה לאביו הביולוגי על שכרותו, וראה את עתידו באמריקה.  בניגוד לאובמה, מארק לא ייחס חשיבות למוצאו האפריקאי, ולכן אובמה לא התכוון לשמור אתו על קשר. מעניין לציין כי רות זקפה את האינטליגנציה הגבוהה של בנה לזכותו של אביו, וזאת בדומה לאמו של אובמה, אן, שגם כן נהגה לומר כי בנה ירש את שכלו המעולה מאביו.

כבר לאחר נחיתתו בקניה, ציפתה לאובמה הפתעה נעימה, כאשר דיילת, אשר ראתה את שם משפחתו, שאלה האם יש לו קשר לד"ר אובמה [שהיה דוקטור לכלכלה], כלומר לאביו.  השאלה הקנתה לו תחושה של שייכות למקום – בניגוד לארצות הברית בה  השם אובמה לא אמר דבר, ולרוב, בגלל מוזרותו, ביקשו ממנו לאייתו. ואולם, במהרה ציפו לאובמה גם אכזבות.  את המטען שלו,  שנשלח בטעות ליוהנסבורג, הוא הצליח להחזיר לעצמו רק בזכות קשרים משפחתיים,  ובהמשך למד כי קשרים שבטיים הם המפתח להשגת כל דבר בקניה, החל מקו לטלפון וכלה  בעבודה. בהיעדר רשת ביטחון סוציאלית בקניה,  הקשרים המשפחתיים שימשו לה תחליף. בהדרגה הבין אובמה, כי קבלת הפנים החמה לה זכה מצד קרוביו, כולל הרחוקים, נבעה לא רק ממסורת האירוח האפריקאית, אלא גם מתוך אמונה, כי בתור אמריקאי, הוא חייב להיות עשיר. על כן, חלק מן הקרובים ציפו ממנו למתנות יקרות, והיו שביקשו ממנו כסף – בלי שלקחו בחשבון כי הוא בוודאי לא התעשר מעבודתו בשיקגו.  עוד למד כי הגורם השבטי  בקניה חשוב יותר מן הגורם הלאומי, וכי סולידאריות אפריקאית קיימת בעיקר כלפי חוץ.  כמו כן הבין במהרה, כי מאחורי הנוף הפסטוראלי שוררת באזור הכפרי מציאות קשה: היעדר מים זורמים וחשמל, הזנחה בחקלאות; ונהירה של הצעירים מן הכפר לרמת חיים גבוהה יותר בערים, היוֹצרת שכונות עוני. אובמה הגיע לקניה מתוך הזדהות עם המאבק האנטי-קולוניאלי ותחושה של מורת רוח על תופעת הניאו-קולוניאליזם, אך דווקא בקניה הופלה פעם לרעה רק בגלל היותו שחור. במסעדה יקרה התעלם ממנו  ומאחותו המלצר השחור, בהעדיפו לשרת משפחה לבנה אמריקאית, מתוך הנחה  כי  אצל הלבנים העשירים יזכה להכנסה נאה. לבסוף, היסטוריונית  מקומית, בשיחה עם אובמה, דחתה את התיאוריה בדבר קיומה של תקופת זהב בקניה לפני בואו של  האדם הלבן. עוד טענה כי ישנם מנהגים בארצה שאינם תואמים את העידן המודרני, כמו פוליגמיה.

באפילוג מציין אובמה כי לאחר סיום לימודי המשפטים בהרווארד ב-1991, הוא חזר  לשיקגו והמשיך, כעת בתור עורך דין, לעבוד  למען קידום מטרות חברתיות, וגם לטפל  בתיקים של אפליה על רקע גזעני.  הוא התחתן ב-1992 עם מישל, אתה נסע לפני הנישואים לקניה, לעריכת היכרות עם משפחתו האפריקאית. טקס הנישואים נעשה על ידי הכומר רייט.  מכאן נראה כי לפחות עד תחילת שנות ה-90 לא חל שינוי רציני בהשקפת עולמו של אובמה. הוא המשיך לראות את עצמו בראש וראשונה כאפריקאי, ורק אחר כך כאמריקאי, וחש מחויבות לעזור לבני עמו השחורים בתחום החברתי-כלכלי. ההתייחסויות המעטות בספר למדיניות החוץ האמריקאית הן שליליות. הסביבה החברתית  של אובמה בשיקגו הייתה  של שחורים, וכזו הייתה מאז תהליך התבגרותו.  ספרו מתמקד במשפחתו האפריקאית. לעומת  זאת, בתקופת חייו העצמאיים מאז שעזב את בית אמו בהוואי, הוא מזכיר את קשריו עם האם ועם אחותו, מאיה, בשני אירועים בלבד: ביקורן  של אמו ומאיה אצלו בניו יורק בתחילת שנות ה-80, עת למד שם באוניברסיטה, ונוכחותן בחתונתו.  

אחיו הבכור, רוי, שנכח בחתונותו, עבר בסביבות 1990  שינוי  רעיוני: הוא התאסלם והאמין "בצורך של האדם השחור לשחרר את עצמו מן ההשפעות המרעילות של התרבות האירופית" (עמ' 441).  על כך מספר אובמה באפילוג של ספרו, בנימה של גיחוך, מלוּוה ברגשות של טוב לב  כלפי אחיו.  אפשר להסיק מן הספר, כי  ייתכן שבשלהי המאה ה-20, הציבור השחור בארצות הברית,  סבל משנאה ודעות קדומות רבות יותר ביחס ללבנים – מאשר ההיפך.  באנלוגיה מסוימת למזרח התיכון, אפשר לומר, כי באותה התקופה,  שנאת הערבים כלפי היהודים הייתה הרבה יותר רווית דעות קדומות, עיוורת ויוקדת – מאשר ההיפך.

הערות ביקורתיות

מהדורת ספרו של  אובמה שנסקרה לעיל, פורסמה, כפי שצוין על עטיפת הספר, כבר לאחר היבחרותו של אובמה לנשיא ארה"ב בנובמבר 2008. כנראה מתוך מוּדעוּת כי השקפותיו המובאות בספרו אינן תואמות, בלשון המעטה, את אלה של מרבית האמריקאים ואינן מתאימות לנשיא –  בסוף הספר,   נוסף   פרק מספרו  "התעוזה לקוות"  (The Audacity of Hope), שפורסם לאחר שנבחר לסנט ב-2004.  בפרק הזה  מופיע אובמה חדש, שונה במהותו מאשר בספרו הראשון, ואינו מדבר על שחורים באופן ספציפי. בלי להסתיר את תמיכתו במפלגה הדמוקרטית, הוא מטיף  לצורך בגישה דו-מפלגתית שתתמודד ברצינות ובאחריות בבעיות הניצבות  בפני האומה – במקום  בהכפשת המפלגה היריבה.   ספרו השני   מבטא את הפיכתו של אובמה לפוליטיקאי כלל אמריקאי, כנראה בעל אמביציות לנשיאות. עם זאת, עצם הכותרת של ספרו, "התעוזה לקוות", כשם דרשתו של הכומר ג'רימי רייט, מוכיחה כי אובמה לא התנתק לגמרי מדעותיו בעבר. רק במאי 2008, בעת מסע הבחירות של אובמה לנשיאות, הוא ביטל את חברותו בכנסייה המזוהה עם רייט, שבה רייט היה כומר בעבר.

רמזים מוקדמים, חלקם דקים ביותר, להמשך הקריירה הפוליטית של אובמה ולהשקפותיו כנשיא, אפשר למצוא כבר בספרו "חלומות מאבי". כבר בשנות ה-20 של חייו הוא ניחן בכושר נאום מעולה (בדומה לאביו), בכישרון פוליטי, וכנראה הייתה לו גם אמביציה להיות מנהיג – אך של הציבור השחור, ולא של כלל האמריקאים. עובדת היותו של אמו לבנה בוודאי הפריעה לו הן לאמץ דעות רדיקליות אנטי לבנות והן לאפשרות התקבלותו כמנהיג שחור רדיקלי על ידי ציבור שהיה מוכן ללכת אחר מנהיג מסוג זה.  ייתכן שבמשך הזמן נוכח אובמה לדעת, כי עמדותיו אינן רדיקליות דיין  ביחס ללבנים, כדי להיהפך למנהיג שחור – ולעומת זאת דווקא הבוחרים הלבנים מוכנים לתמוך בו, לאור השקפותיו הנאורות, וללא דעות קדומות כלפי מוצאו והשקפותיו הישנות. בעידן נשיאותו, מורשת המחויבות שלו לנושאים חברתיים מתקופת פעילותו בשיקגו, הורחבה לכלל הציבור האמריקאי בהעברת חוק הבריאות.   

אף על פי כן, במיוחד בראשית תקופת נשיאותו, לא ניתק אובמה עצמו לגמרי מהשורשים שלו, כפי שמופיעים ב"חלומות מאבי".  לא מן המנע כי הרקע המוסלמי שלו (סבו וחלק מקרובי משפחתו האפריקאית היו מוסלמים; בתור ילד חי שנים אחדות באינדונזיה, ובתקופת פעילותו בשיקגו שיתף אובמה פעולה עם מנהיגים מוסלמים) בצירוף השקפת עולמו האנטי קולוניאליסטית העזה בעבר, עמדו מאחורי המִפְנה החיובי שתכנן לחולל במדיניותה של ארה"ב כלפי העולם האסלאמי והערבי בתחילת נשיאותו. למען הצלחת המִפְנה הזה היה מוכן, וכנראה  אף התכוון, להחליש את קשריה של וושינגטון עם ירושלים. לתפנית הזו שתכנן  להגשים  אובמה,  ייתכן כי היה גם מימד גזעי הקשור בעברו. כשריד מהשקפתו בנושא הגזע בתקופת נעוריו וצעירותו, השקפה בעלת נימת הגזענות האנטי לבנה; הזרוּת שחש כלפי אירופה, בעת ביקורו בה בדרכו לביקור שורשים בקניה ב-1988 (עמ' 301)  –  מכל זה ניתן להסיק כי בהרחבת הקשרים עם העולם השלישי התכוון אובמה לערער במידת מה את מקומה המרכזי  והדומיננטי של אירופה הלבנה והנוצרית, בשיקולי התוויית מדיניותה הגלובאלית של וושינגטון.    

עם זאת, עוד בשנות ה-20 של חייו הייתה באובמה  לא רק היכולת להקשיב לעמדות השונות משלו, אלא גם להשתנות ולנטוש גישות בלתי מציאותיות: כמו  דחיית  האידיאליזציה של אפריקה כמיתוס,  ואימוץ גישות מעשיות בהתמודדות עם   המצוקה  בקרב האוכלוסייה השחורה.  בדומה לכך, בקדנציה הראשונה של נשיאותו, כנראה  לנוכח העוינות הבסיסית של העולם המוסלמי והערבי כלפי ארה"ב, נסוג  אובמה בהדרגה מביצוע שינוי באוריינטציה של ארצו. זאת ועוד. ייתכן כי חייו בסביבה האלימה והאכזרית, באינדונזיה בתור ילד ובשיקגו בצעירותו, תרמו ליכולתו להתמודד בנחישות ובאומץ נגד הטרור המוסלמי בתקופת נשיאותו. הביטוי הבולט לכך היה חיסולו של אוסמה בן לאדן ב-2011.