נמיר, מרדכי. שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם 1948- 1950 (תל אביב: עם עובד 1971) [סיכום וביקורת]

נמיר, מרדכי. שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם  1948- 1950  (תל אביב: עם עובד 1971).  392 עמ' כולל מפתח שמות.  [סיכום וביקורת]

מרדכי נמיר (1975-1897), נולד ברוסיה הצארית (כיום בשטחה של אוקראינה) ועלה לארץ ב-1924. הוא שלט היטב ברוסית ובתולדות רוסיה ותרבותה. שימש יועץ לצירה הראשונה של ישראל במוסקבה, גולדה מאיר (עד 1949 מאירסון) 1948- 1949, ועם עזיבתה החליפה כציר עד 1950. (פורמאלית מעמדה של צירוּת והציר העומד בראשה נמוכים  מאלה של שגרירות והשגריר – אך בפועל  באותה התקופה לא היה הבדל בין המונחים.) לאחר סיום שליחותו במוסקבה, בשנות ה-50 היה נמיר מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת מטעם מפא"י ושר בממשלה; ובשנים 1969-1960 ראש עיריית תל אביב. הספר במקורו נושא אופי של יומן ומתרכז ביחסים הבילטראליים וביהדות בריה"מ. הסיכום משקף את גרסת המחבר, אך ערכתי אותו לפי נושאים. כמו כן מצאתי לנכון להוסיף הקדמה קצרה לפני הסיכום, ופרק של הערות ביקורתיות בסופו.  

הקדמה: בריה"מ וישראל, 1950-1947

על אף השלילה האידיאולוגית הנחרצת של הציונות מצד המשטר הסובייטי, תמכה בריה"מ בהקמתה של מדינת ישראל במישור הדיפלומטי. סגן שר החוץ הסובייטי, אנדרי גרומיקו, בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם ב-14 במאי 1947 הביע אהדה לשאיפתו של העם היהודי להקים מדינה משלו, ובאותו הפורום ב-26 בנובמבר 1947 תמך בתוכנית החלוקה: הקמת מדינה יהודית עצמאית, לצדה של מדינה ערבית. מאחורי עמדתה המפתיעה הזו, במבט ראשון, של מוסקבה עמדו השיקולים הבאים. לנוכח העימות עם המערב בראשות ארה"ב ובריטניה ("המלחמה הקרה"), קיבלה בריה"מ בברכה כל מהלך שיביא להחלשת מעמדה של לונדון באזור. על כן, סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כולל סילוק בסיסיה הצבאים של בריטניה בארץ, היה צעד חיובי מנקודת ראות סובייטית. כיוון שהמשטרים במדינות ערב היו פרו מערביים  ואנטי קומוניסטיים, אפשרויות פיתוח הקשרים איתם מצד בריה"מ היו מצומצמות; ומכאן התמיכה בכינונה של מדינת ישראל –  מול התנגדותן התקיפה של מדינות ערב  להקמתה – לא יכלה להזיק משמעותית למעמדה של מוסקבה בעולם הערבי. למדינות ערב (מצרים, ירדן ועיראק), שפתחו במלחמה לחיסולה של מדינת ישראל ב-1948, היו חוזים צבאיים עם בריטניה, כך שניצחון ערבי במלחמה פירושו היה מבחינה סובייטית ניצחון ה"אימפריאליזם". כדי למנוע ניצחון כזה, שלחה בריה"מ, באמצעות צ'כוסלובקיה, נשק לישראל – נשק שהיה חיוני במלחמה על עצם קיומה.  

עוד ראוי לציין, כי בניגוד למשטרים  במדינות ערב – חלק ניכר מן הממסד הפוליטי והצבאי בישראל התייחס באהדה רבה למשטר הסובייטי (המפלגות מפ"ם, אחדות העבודה וחלק ממפא"י). לאור זאת, והסימפטיה הרבה ממנה נהנתה בריה"מ בדעת הקהל בארץ –  במיוחד על רקע תרומתה המכריעה לניצחון על גרמניה הנאצית –   קיוותה מוסקבה כי ישראל עשויה להיות מדינה פרו סובייטית בזירה הבינלאומית. ישראל, מצדה, לא הפכה כזו,  אבל  כביטוי להוקרה על תמיכתה הפוליטית והצבאית של בריה"מ בה, נקטה ישראל בשנתיים הראשונות לקיומה עמדה ניטראלית ב"מלחמה הקרה" – ורק ב-1950 סטתה מן הקו הזה בהתייצבותה לטובת המערב במלחמת קוריאה.  

גם בתקופת תמיכתו במדינת ישראל בסוף שנות ה-40, לא חל שינוי בעמדת המשטר הסובייטי כלפי התנגדותו לציונות ולעלייתם של יהודי בריה"מ לארץ. נאומו של גרומיקו בעצרת הכללית של האו"ם במאי 1947, באופן יוצא מן הכלל רמז על תמיכה בפתרון הציוני ביחס ליהודי מערב אירופה בלבד – ולא יהודי בריה"מ.  מנקודת ראותו של המשטר הטוטליטארי בראשותו של סטאלין, עצם אהדתם של יהודי בריה"מ למדינת ישראל, לא כל שכן רצונם של רבים מהם לעלות לארץ, גבלו בבגידה במולדת הסובייטית.

סיכום הספר

קשרים בילטראליים

ספטמבר 1948 – ביקורה הראשון של גולדה מאיר אצל שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. שיחה ידידותית התקיימה בין שניים. השלטונות הסובייטיים גילו יחס מועדף לישראל במתן מגורי קבע לצירות (בעוד צירויות ותיקות יותר המשיכו להתגורר בבתי מלון) ובהגשת כתב האמנה לנשיא. גולדה הגישה את כתב האמנה ב-10 בספטמבר לאחד   מסגני    הנשיא, איוון ולאסוב (Ivan Aleskseevich  Vlasov), כיוון שהנשיא,  ניקולאי שוורניק Shvernik)), היה בחופשה.

[11?] בנובמבר. בקשת רכש צבאי מישראל לבריה"מ. הבקשה  הוגשה על ידי הנספח הצבאי, האלוף יוחנן רטנר, וגולדה מאיר למנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד   החוץ      הסובייטי, באקולין (I.N. Bakulin). ישראל ביקשה לרכוש 45 טנקים סובייטיים מסוג  T-34 , 180 תותחים  נגד מטוסים, מאות תותחי שדה, 50 מטוסי קרב מסוג "ספיטפייר", "מוסטנג" או דומה להם, 24 מפציצים קלים גם כן מתוצרת בריטית או אמריקאית ורשימה מפורטת של תחמושת. ישראל גם פנתה לבריה"מ  בבקשה לאפשר לה לקנות ציוד צבאי גרמני שנותר במדינות מזרח אירופה. באקולין אמר כי יעביר את הבקשה, אך ביקש לא להשאיר את הקטלוג, כי  קודם יש צורך בתשובה עקרונית. עוד רמז כי התשובה תהיה שלילית, מפאת החלטת האו"ם האוסרת לשלוח נשק לצדדים הלוחמים בסכסוך הישראלי-ערבי. ישראל שאפה לעקוף את האיסור באמצעות רכישת נשק בריטי ונשק שלל גרמני שהיה בידי  הסובייטים (עמ' 76). [יצוין כי בידי בריה"מ היה נשק אמריקאי ובריטי (כולל מטוסים) שנשלח אליה במהלך מלחמת העולם השנייה. באמצעות קבלת נשק מבריה"מ, שלא מתוצרת סובייטית,  ניסתה ישראל לטשטש את ארץ המקור של המשלוח. כל ההערות בסוגריים המרובעים הם שלי.]

6 ביולי 1949.  הגשת כתב האמנתו של מרדכי נמיר, כציר החדש, לשוורניק, בנוכחות סגן שר החוץ אנדרי גרומיקו.  באותו החודש(?) הגישה ישראל הזמנה לגרומיקו לבקר בישראל. זאת, לאור  הפופולאריות שלו בארץ  בזכות תמיכתו בהקמתה  של מדינה יהודית עצמאית בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947. ההזמנה הועברה לאנדרי וישינסקי, שר החוץ החדש של בריה"מ (החליף את מולוטוב במארס 1949), וזה נתן להבין, כי הביקור לא ייצא לפועל, כיוון שחורג מן הנוהל הסובייטי. גרומיקו עצמו "הודה בהתרגשות [על ההזמנה] ופעמיים חזר ואמר שהדבר נוגע  עד עומק לבו"  (עמ' 137).

14 בספטמבר. גולדה מאיר בשיחת פרידה אצל וישינסקי  לרגל יציאתה לארץ לשמש שרת העבודה. [ראש הממשלה בשנים 1974-1969.] גולדה הבטיחה בשם הממשלה, כי ישראל תמשיך במדיניות חוץ ניטראלית, לא תיתן בסיסים לגורם זר כמו בריטניה, ולא תצטרף לשום ארגון [רמז לברית צבאית אזורית]  המכוון נגד בריה"מ. וישינסקי הביע שביעות רצון. בשאלת בקשת הסיוע הצבאי שהוגשה ע"י רטנר,  אמר  וישינסקי כי יבדוק בדבר, אך רמז שהתשובה עלולה להיות שלילית. נמיר, שנכח בפגישה, מעיד כי וישינסקי היה חביב, מאיר פנים –  עד שקשה היה לדמות שהוא  היה התובע הכללי [שנודע בסגנונו הארסי] במשפטי   הטיהורים   הגדולים של שנות ה-30       (עמ' 121-116).

בשעת המצעד הצבאי המסורתי לרגל יום השנה למהפכת אוקטובר שנערך ב-7 בנובמבר, בשִבְתו על במת הסגל הדיפלומאטי, ניגשו אל נמיר גרומיקו ואשתו, לִידיָה (Lidia). לידיה סיפרה לשגריר בהתרגשות על העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947, במהלכה הייתה מתוחה מאוד, כיוון שלא ידעה כיצד תיפול ההכרעה בשאלת ארץ ישראל, והוסיפה, "ברוך השם", שהכול נגמר בטוב. גרומיקו שתק, אך הקשיב בהנאה גלויה. עוד הוסיפה, כי בעלה טרח מאוד באותה העצרת להכין את הנאום "אך הייתה זו שליחות נעימה" (עמ' 326). [אפשר לראות בכך את הביטוי הברור ביותר לאהדתו האישית של גרומיקו  באותה תקופה לישראל – אהדה, אשר מתוך זהירות, העדיף לבטאה באמצעות אשתו.] 

נובמבר 1950. המחבר מבקר אצל אמו אחר שלא ראה אותה 26 שנה, מאז עלייתו ארצה. הביקור שנערך באזור האסור לזרים – העיר חֶרסוֹן באוקראינה – התאפשר כנראה הודות לגרומיקו (עמ' 227-224). 

ספטמבר 1949. הצבעה סובייטית באו"ם בעד בינאום ירושלים – בניגוד לעמדת ישראל. הסובייטים ניסו לתרץ עמדה זו כמכוונת נגד מלך ירדן  עבדאללה  הפרו-בריטי. [באותה תקופה ירושלים הייתה מחולקת: ירדן שלטה בחלקה המזרחי, וישראל  – במערבי.] ואולם הודעה של בריה"מ  מ-17 באפריל  1950  חדלה לתמוך בבינאום ירושלים, בטענה כי על הרעיון הזה אבד הכלח,  וישראל מצדה הביעה שביעות רצון מעמדתה של בריה"מ. המחבר ממשיך: אך במקביל לצעד החיובי הזה,  נעשו מהלכים סובייטיים לקידום היחסים עם מדינות ערב, כמו שיפור קשרי המסחר עם סוריה.

יהודי בריה"מ ושאלת העלייה

ב-15 בספטמבר 1948, בשיחה בין גולדה ונמיר לבין ולריאן זורין (Valerian Zorin), סגן שר החוץ של בריה"מ, העלה הצד הישראלי את שאלת עלייתם של יהודי בריה"מ לארץ. זורין דיבר בזכות עליית יהודים לישראל רק מארצות "קפיטליסטיות" (קרי מערביות) שבהן אכן קיימת בעיה יהודית, לדבריו. ב-21 בספטמבר פורסם מאמר של איליה ארנבורג  בביטאון המפלגה הקומוניסטית, פרבדה (Pravda), השולל מכול וכול את עלייתם של יהודים מבריה"מ  ומארצות מזרח אירופה לישראל, וגם שולל את הציונות כפתרון לבעיית יהודי המערב.          [ארנבורג (1967-1891), סופר סובייטי יהודי. בתקופת שלטונו של סטאלין נחשב לקומוניסט אדוק – אך לאחר מותו של הדיקטאטור נתגלו גם פנים חיוביים באישיותו.]  ספטמבר (?) – רישיונות עלייה ל-4 יהודים סובייטים, ביוזמת בריה"מ, בטענה של איחוד משפחות. אחד מהם בעל מום ושלושת הנותרים גילם מעל ל-60 (עמ' 64).

יום א' של ראש השנה [4 באוקטובר]. תיאור מרגש של התקהלות יהודי מוסקבה סביב המשלחת הישראלית בבית הכנסת ומעין הפגנת הזדהות עם ישראל ברחוב.  המשלחת הישראלית, כדי למנוע הישנות המחזה, נכנסה ויצאה ביום הכיפורים [13 באוקטובר] דרך דלת צדדית בבית הכנסת והייתה מלווה שוטרים – אך רק באופן חלקי הצליחה לחמוק מהקהל היהודי.

7 בנובמבר.  השתתפות גולדה ונמיר בקבלת פנים חגיגית בביתו של  מולוטוב לרגל  יום השנה למהפכת אוקטובר. מולוטוב גילה יחס ידידותי מיוחד לגולדה  באירוע, ואשתו היהודייה  של מולוטוב, ז'מצ'וז'ינה (Zhemchuzhina) , דיברה עם גולדה ביידיש והביעה אהדה נרגשת לישראל. (עמ' 84-83). בהמשך החודש, בשיחה עם נמיר, הזהיר  ארנבורג את ישראל לבל תתערב בענייניה  הפנימיים של בריה"מ [כלומר בנושא העלייה] ובכך תפגע ביחסים הבילטראליים איתה; כמו כן הביע חשש כי מצבה הגיאופוליטי של ישראל יאלץ אותה להצטרף למחנה האנגלו-סאקסי,  ואז ישראל ובריה"מ תמצאנה בשני "מחנות אויבים".

20 בינואר 1949.  שיחה בין גולדה מאיר לאנדרי  וישינסקי, סגן שר החוץ הסובייטי.  גולדה העלתה בצניעות את שאלת רישיונות היציאה ליהודים מבריה"מ במקרים קשים, כמו הורים ישישים שכל ילדיהם בארץ; וישינסקי ענה כי זוהי פרוצדורה מסובכת שלא בסמכות משרד החוץ. היה אדיב וידידותי. (עמ' 101-100). 7 בפברואר. סגן שר החוץ זורין הקריא באוזני גולדה הודעה תקיפה שדרשה מישראל להפסיק לשלוח מכתבים לאזרחים סובייטים המעודדים אותם להגר לישראל, ולהפסיק להפיץ עלונים אינפורמטיביים על ישראל בקרב מוסדות סובייטיים וקהילות יהודיות. הרקע לתלונה הסובייטית, לטענת המחבר, היה כי  בתשובה  של הצירות לפניות של יהודים בנושא העלייה, נאמר כי עליהם להצטייד באישורים מצד השלטונות ואחר כך יקבלו אישורי כניסה; והעלונים הופצו מתוך מעין הסכמה שבשתיקה של הסובייטים ורק עלונים בודדים נשלחו לקהילות היהודיות   (עמ' 111-109).

1949. בריה"מ דחתה בקשות עלייה אף של יהודים שהחזיקו בדרכון ארץ-ישראלי מתקופת המנדט הבריטי, כמו קומוניסטים לשעבר שהיגרו מהארץ לבריה"מ. בדומה לכך, דחו הסובייטים בקשות הגירה של נתינים מערביים, שהתגוררו זמן רב בבריה"מ, ואף של נתינים ממזרח אירופה  שרצו לשוב לארצותיהם. לעומת זאת, במקרים בודדים הרשו השלטונות ליהודים, אזרחי בריה"מ, לעלות לארץ (עמ' 127-124). [נראה לי כי היה היגיון מסוים במדיניות זו, מנקודת המשטר הקומוניסטי. אזרחים זרים לשעבר, שרצו לנטוש את "גן העדן" הסובייטי  ולחזור לארצותיהם, היו בבחינת חשודים העלולים להשמיץ את בריה"מ, וגם להיות מנוצלים למטרות מודיעין. לעומת זאת לא הייתה מניעה לאפשר יציאה סלקטיבית של  אזרחים סובייטים, לרוב קשישים ותמימים].

שנת 1949 התאפיינה במסע תעמולתי נגד "הקוסמופוליטים חסרי מולדת" [מסע אנטישמי שכוון נגד יהודים בלי לנקוב בשמם]. נמיר ממשיך: המהלך הזה כוון לצמצם את חלקם של היהודים בחיים האינטלקטואליים של בריה"מ, במיוחד בתחומי הספרות, ביקורת ספרותית, רפואה, משפטים ואמנות. המחבר קושר מסע זה בהתגברות האיבה של בריה"מ לארה"ב, ושאיפתה להרחיק את היהודים הסובייטים הן מארה"ב והן מישראל. נמיר מציין לשבח את ארנבורג, שלא רק שלא נרתם למסע האנטי-קוסמופוליטי, אלא רמז על הסתייגותו ממנו (עמ' 288-287). 

סוף 1949. [יהודים] "חוששים שיתחילו בקרוב גירושים ממוסקבה". הרקע: חוסר נאמנות לבריה"מ ואהדה לישראל. איציק פפר (Fefer) יושב בבית הסוהר במוסקבה והיו שמועות על "אי נעימויות" לאשת מולוטוב (עמ' 308). [יצוין כי בנקודה זו המחבר לא היה מעודכן. המצב לאמתו של דבר היה חמור יותר: אשתו של מולוטוב נאסרה בתחילת 1949 ובסוף השנה נדונה לגלות לתקופה של חמש שנים  כעונש, בין היתר, על יחסה החם למדינת ישראל. בינואר 1953 היא נאסרה שוב – אך שוחררה במארס 1953, ימים ספורים לאחר מותו של סטאלין. איציק פפר היה משורר בשפת היידיש מטעם הממסד הסובייטי. הוא הוצא להורג, יחד עם סופרים יהודים נוספים, ב-1952.]  בסוף נובמבר 1949 נמסר לצירוּת מפי יהודי על תחילת גירוש יהודים מפרבר מסוים של מוסקבה. ליהודים ניתנה ארכה של 24 שעות לעזוב,  ואף זכו להקלות ברכישת כרטיסי רכבת (עמ' 309-308). לפי בדיקה שערכה הצירוּת, הגירושים נעשו על בסיס אינדיבידואלי. המחבר מציין כי בסוף שנות ה-40 התגוררו במוסקבה כחצי מיליון יהודים, שהיוו כ-7.5% מתושביה. [לפי ויקיפדיה, ערך Население Москвы (אוכלוסיית מוסקבה), ב-1939 התגוררו במוסקבה כ-250,000 יהודים שהיוו כ-6% מאוכלוסייתה, וב-1959 כ-239,000 שהיוו כ-4.7% מהאוכלוסייה. במקור הזה אין נתונים לגבי שנים קרובות יותר לסוף שנות ה-40.]

ספטמבר 1950.  שיחה בין שר החוץ משה שרת לווישינסקי בעצרת הכללית של האו"ם בשאלת העלייה. וישינסקי לא ניסה לטעון כי אין יהודים הרוצים לצאת, אבל הדגיש בנימוס כי מתן היתרי יציאה מנוגדת לשיטה הסובייטית. עוד אמר, כי אין לצפות שבריה"מ תרשה למיליון יהודים לצאת [ובכך רמז למוּדעותם של השלטונות כי אחוז ניכר מיהודי בריה"מ מעוניין לעלות לארץ] (עמ' 301). 

על אף האיסור שהוטל על אזרחים סובייטים לבוא במגע  עם זרים, במהלך 1948 יצרו יהודים קשר עם אנשי הצירות ואף העזו לבקר בה, אך ביקורים אלה התמעטו ב-1949 וכמעט חדלו ב-1950   [לנוכח התגברות המדיניות האנטישמית של סטאלין וירידת אהדתה של בריה"מ לישראל.]

המחבר מביא תמלילי שיחות של יהודים סובייטים עם אנשי הצירות ומכתבים שקיבלה הצירוּת מיהודים בשנים 1950-1948, שרובם מבטאים אהדה עמוקה לישראל ורצון לעלות לארץ ולהשתתף בהגנתה ובנייתה – לפעמים בד בבד עם ביטויים לנאמנות לבריה"מ  ולמשטרה הקומוניסטי. חלק מהפונים ביקשו לעלות בגלל אפליה ופיטורים מעבודה, אך גם אלה שנפגעו המשיכו להאמין בסטאלין.   

הערות ביקורתיות

נושא עלייתם של יהודי בריה"מ לארץ תפס מקום חשוב בסדר יומה של מדינת ישראל והועלה רשמית מייד לאחר כניסתה של גולדה מאיר לתפקידה כצירה במוסקבה. נוסף למחויבות הרגשית העמוקה ליהודי בריה"מ,  מדינת ישראל – שאוכלוסייתה מנתה רק כ-600,000 יהודים והשרויה במצב מלחמה – נזקקה ליהודים סובייטים להשתתפות בהגנתה ובפיתוחה. המשלחת הישראלית הייתה נרגשת ביותר מהתקהלות יהודים סביבה בבית הכנסת במוסקבה בראש השנה ב-1948 – ועם זאת משתמע בבירור כי הצד הישראלי היה מעוניין למנוע הישנות האירוע הזה. הצירות הישראלית כנראה חששה כי  הפגנת הזדהות גלויה מצד יהודי בריה"מ כלפי מדינת ישראל עלולה לגרור צעדי ענישה נגדם מצד השלטונות. כמו כן לא רצתה הצירות  לספק תואנה לשלטונות כדי להאשימה בייזום פרובוקציה.

ניתן להסיק כי ישראל בחרה לפעול בנושא העלייה בזהירות ובדיפלומטיה שקטה משני טעמים. (1) מהלך פרובוקטיבי עלול היה לפגוע בקשרים עם בריה"מ וגרורותיה במזרח אירופה – קשרים שהיו חשובים מאוד לישראל. (2) בתקופת משטרו הטוטליטארי של סטאלין לא הייתה לישראל ממילא אפשרות להשפיע על מדיניותה של בריה"מ בנושא העלייה, ואף קיים היה חשש כי מעורבות יתר עלולה להזיק.

הערכתו של נמיר, שהמעיטה את המימד האנטישמי של המסע נגד "הקוסמופוליטים", השתלבה בהיעדר מוּדעותוֹ למלוא חומרת הצעדים של המשטר ביחס לאשתו של מולוטוב ולסופרים היהודים. אותה מגמה של המעטה בחומרה וחוסר מוּדעוּת, ניכרה מצד המחבר גם בנושא גירושם של יהודים ממוסקבה. ייתכן כי  אירועי הגירושים שהגיעו לידיעתו היו בבחינת צעדי גישוש ובדיקה מצד השלטונות לקראת אפשרות ביצוע גירוש יהודים בקנה מידה רחב יותר –  מהלך אותו התכוון לבצע סטאלין בסוף תקופת שלטונו, ורק מותו במארס 1953 מנע זאת.

אפשר להניח כי נטייתו של המחבר להמעיט מעוצמת המדיניות האנטי-יהודית של סטאלין  נבעה לא רק מצעדי ההסוואה של השלטונות אלא גם מגורם נוסף. בתור חבר במפלגה סוציאליסטית בזמנה, מפא"י, נותרו בו כנראה שרידי אידיאליזציה של המשטר הסובייטי.  נטייתו לייפות  את המציאות בבריה"מ ניכרת בספרו גם בתיאור מצבם של אנשי הקולחוז, תוך התעלמות ממעמדם המשפטי בפועל: היותם מרותקים לקולחוזים, בדומה לצמיתים לאחוזת הפריץ.

לסיום, הספר הוא מסמך אותנטי חשוב ממנו ניתן להסיק על הדילמות בפניה ניצבה ישראל בטיפולה בשאלת יהודי בריה"מ. ייחודו בסיפוק סימנים מוקדמים לכוונת השלטון לבצע גירוש רחב של יהודים ממוסקבה, ובהבאת אינדיקציות לקיומו של מימד אישי, אוהד לישראל, בנאומיו של גרומיקו בעצרת הכללית של האו"ם באותה תקופה.   

סֶקסיק, לורן. ימיו האחרונים של סטפן צווייג (תל אביב: ספרית פועלים, 2011) [סיכום וביקורת]

סֶקסיק, לורן. ימיו האחרונים של סטפן צווייג (תל אביב: ספרית פועלים, 2011). מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. 168 עמ'. פורסם במקור ב-2010. Laurent Seksik  

מחבר הספר, סֶקסיק לורן, נולד ב-1962 ועבד כרופא וכסופר. הוא יהודי צרפתי, שהוריו נולדו באלג'יר. היצירה מתארת את החודשים האחרונים בחייו של הסופר האוסטרי היהודי, סטפן צווייג (1942-1881) –  המצליח מאוד בזמנו –  בתקופת שהותו בברזיל, מספטמבר 1941 עד להתאבדותו בפברואר 1942. ספרו של סקסיק, לדבריו, מבוסס על חומר עובדתי, כמו התכתבויות של צווייג עם ידידיו. הספר סוקר את פעילותו של צווייג בחצי השנה האחרונה לחייו באופן כרונולוגי, תוך העלאת זיכרונות מעברו, ומנסה למצוא את המניעים להתאבדותו ולנכונותה של אשתו הצעירה, לוֹטֶה, להתאבד יחד איתו. הסיכום משקף את גרסת המחבר (בצירוף הערות קצרות בסוגריים מרובעים), ואולם בחרתי להפריד בין התקופה של זיכרונות העבר לבין ששת החודשים האחרונים של חייו. בסוף הסיכום הוספתי הערות ביקורתיות אחדות.

חייו של צווייג עד גלוֹתוֹ לברזיל

בתקופת זוהרו, בטרם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היה צווייג לסופר הנקרא ביותר בעולם. הוא מכר 60 מיליון ספרים וספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות. אלברט איינשטיין סיפר לצווייג כי בביתו מצויים כל ספריו. עם זאת, צווייג היה מודע לחולשותיו כסופר וסבר כי הוא נופל ביחס לסופרים אחרים, כמו תומס מאן. סיפוריו של צווייג היו קצרים ובעלי מִבנה דומה: גיבורים שאינם יכולים לעמוד מול תשוקותיהם, ומצפונם מייסרם לאחר שנכנעו ליצריהם  וגורר אותם להתאבדות או טירוף הדעת. מקום חשוב מאוד ביצירותיו של צווייג שמור לביוגרפיות היסטוריות. כמו כן חיבר מחזות ושירים. בביוגרפיות שכתב לא הקפיד על דיוק היסטורי, כי אם בדומה ליצירותיו הספרותיות ניסה לתהות על נפש גיבוריו, לחקור את נפש האדם. כבר בשנה הראשונה לעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, ספריו של צווייג נשרפו בידי הנאצים בטקסים המוניים.

צווייג מיהר לעזוב את אוסטריה עוד ב-1934, מתוך ציפייה לאסון. זאת לאחר שהמשטרה האוסטרית חיפשה בביתו מסתור של נשק, על אף שהיה פציפיסט. הוא היגר לאנגליה, בתחילה התגורר בלונדון ואחר כך עבר לעיירה באת' (Bath) , וכעבור חמש שנים קיבל אזרחות בריטית. ב-1934 בלונדון  פגש לראשונה את אליזבט  שָרלוט (לוטה)  אָלטמָן [ילידת 1908]. היא נולדה בקטוביץ, שלזיה, אותה עזבה ב-1933. סבהּ היה רב בבית הכנסת הגדול של פרנקפורט. אשתו של צווייג, פרידריקה (Friderike von Winternitz), היא שהכירה בין בעלה לבין לוטה – מזכירתו החדשה לעבודתו הספרותית. בתקופת נישואיו של צווייג לפרדריקה היו לו מאהבות לא מעטות. בלוטה התאהב כבר ב-1934 [ב-1938 התגרש מפרדריקה]  ובספטמבר 1939 נשא אותה לאישה בטקס צנוע, שנערך על ידי פקיד עירוני.

באותו החודש, בעקבות הכרזת מלחמה מצד בריטניה על גרמניה, קיבל צווייג מכתב רשמי ממשרד החוץ הבריטי, בו במקביל לסיווגו  כ"אויב זר" ("Alien enemy") נכלל פירוט המִגבלות החלות עליו. צווייג רגז על האטימות הבריטית הזו, כי הרי הוא נמלט לבריטניה מפני גרמניה הנאצית, אשר בעיניה הוא נחשב לאויב בגלל היותו יהודי ותוכן כתביו. ההשפלה מצד אנגליה הייתה אחת הסיבות להחלטתו להגר מארץ זו, כשהתגברות ההפצצות הגרמניות על בריטניה דחקה בו לברוח עם לוטה רחוק מן המלחמה. ביוני 1940 הגיע הזוג לניו יורק.

ימיו האחרונים בברזיל

בספטמבר 1941 היגרו צווייג ולוטה, מניו יורק לברזיל. בעיירה פֶּטרוֹפוליס, שליד ריו דה ז'ניירו, שכר צווייג בית קטן, בן שלושה חדרים. בברזיל בכלל ובעיירה הקטנה במיוחד, קיווה למצוא שלווה מן המלחמה ולהמשיך בכתיבה. כמו כן, האוויר הצח של פטרופוליס, בהשוואה לניו יורק, נועד להקל על מחלת האסתמה של לוטה. ואולם הסיבה העיקרית לעזיבתו את ניו יורק הייתה אחרת. בניו יורק הפך צווייג, בעל כורחו, למעין שדלן של יהודים רבים שעזבו את אירופה, וכעת ביקשו את עזרתו – בהצהרת שבועה ובכסף – בהשגת ויזה לארה"ב, עבור קרוביהם שנותרו באירופה. הוא סייע לרבים, אך עם זמן עייף ונמאס לו מן המשימה לעזור ליהודים – מה עוד שזיקתו ליהודים הייתה רופפת (עמ' 35-34).  צווייג סלד מרעיון הלאום ונמנע מהתגייסות פוליטית לרעיון כלשהו. בהתאם לכך, ועל אף תיעובו העמוק כלפי הנאציזם, הוא  לא נלהב להצטרף לפעילות הענפה נגד המשטר הנאצי שניהלו גולים פוליטיים. כאשר סופר צרפתי גולה ביקש ממנו בברזיל לתרום את תרומתו למאבק נגד הנאציזם, כמו באמצעות פרסום מאמרים בעיתונים, טען צווייג כי הוא זקן ותשוש. בעמדתו הזו היה גם משהו מן התבוסתנות, שניכרה בחלק מיצירותיו (עמ' 135).

ארבעים הספרים שהניח בכוננית בדירתו בפטרופוליס היו שריד דל מספרייתו העשירה בזלצבורג (אוסטריה), בה ספרים עם הערותיו כיסו קירות שלמים, וכללו כתבי יד מקוריים. כעת, העריך צווייג, ספרייתו נבזזה על ידי הנאצים, ויומני בטהובן המקוריים שהיו בה, נמצאים אצל [הרמן] גרינג [מראשי משטרו של היטלר, שנודע בשוד דברי אמנות].  לצווייג לא היו ילדים משתי נשותיו, כך שהספרים שכתב "היו  הפירות היחידים של קיומו עלי אדמות...בניו היחידים" (עמ' 17). בתקופת החיים בברזיל  הרגיש צווייג זקן מדי להיות אב, מה עוד שלא רצה להביא ילדים לעולם אכזר. נוסף לכך, מפאת מחלתה של לוטה, המליצו לה הרופאים לא ללדת מחשש שתמות בלידה.  

באוקטובר 1941 סיים צווייג לכתוב את ספרו "העולם של אתמול" –  אוטוביוגרפיה המשלבת בתוכה תיאור של תקופה שחרבה במרכז אירופה. את כתב היד היה רושם במחברת, לוטה הייתה מדפיסה, אחר כך היה מוצא לנכון להכניס תיקונים, ולוטה הייתה מדפיסה שוב. לוטה סברה כי זה הספר היפה והעמוק ביותר שכתב בעלה. עותק אחד מכתב היד של הספר מסר צווייג למוציא לאור ברזילאי בריו דה ז'ניירו, ועותק שני שלח למוציא לאור גרמני בשבדיה.

בנובמבר מלאו לצווייג 60 שנה. הוא שנא שעורכים לו חגיגות, ויתרה מזו, סבר שאין לו זכות לשמוח בשעה שבאירופה נרדפים יהודים. בכל זאת ערכה לו לוטה מסיבה צנועה, בהשתתפותו, בין היתר, של נשיא אגודת הסופרים הברזילאית. צווייג הקריא שיר שחיבר לכבוד האירוע, בו רמז על משאלתו למות. לוטה בכתה לשמע השיר, והביעה את רצונה ללכת איתו גם לעולם הבא.

צווייג ידע פורטוגזית ולא יכול היה להימנע מלהאזין לחדשות. הוא שמע על התקדמותם המהירה של הגרמנים לתוך בריה"מ ועל רצח יהודים בה. הכרזתה של ארה"ב מלחמה על גרמניה הנאצית [ב-11] בדצמבר 1941 עוררה צהלה אצל לוטה, מתוך ציפייה לניצחון קרוב –  אך צווייג נותר עצוב. על פי הבעת פניו קבעה לוטה כי צווייג אינו מאמין בשום דבר, "לא באלוהים ולא ברוזוולט. חברו היחיד של צווייג הוא המוות" (עמ' 104). צווייג נמנע מלגלות לאשתו את הסיבה האמיתית לעצבותו. הגיעה אליו ידיעה ממקור מהימן כי החל מנובמבר התחילו לגרש את כל יהודי הרייך מזרחה, להשמדה. פירוש הדבר היה כי נחתם גורלם גם של קרוביו בווינה וסבהּ של לוטה. למשמע הידיעה המרה הזו, כושר כתיבתו נפגע אנושות.

בינואר 1942, תוך כשבוע, הגיע אליו מכתב איוּם שלישי על חייו. המכתב נשלח כנראה על ידי סוכני גסטאפו, ששהו בריו דה ז'ניירו  וגילו את מקום מגוריו. בעקבות זאת תקפה אותו תחושת רדיפה. הוא לא רצה ליפול בידי הנאצים חי, ובביתו תמיד נשא על גופו כמוסת וֶרוֹנאל (עמ' 125). רבים מחבריו הקרובים התאבדו באמצעות הגלולה הזו, כדי לא להתענות ולהירצח על ידי הנאצים.

כבר ב-1925, בביוגרפיה שחיבר צווייג על הסופר הפרוסי היינריך פון קלייסט (1811-1777), כאילו חזה צווייג את דרכו אל מותו. בשפתו של צווייג ביצירה הזו, קלייסט עזב את אשתו המבוגרת "ידידת נפשו", לטובת אישה צעירה חשוכת מרפא בגופה, כפי שנפשו של קלייסט באותה תקופה הייתה "אכולת ליאות מן החיים". ועוד בשפתו של צווייג על קלייסט: אשתו השנייה,"שאינה ולא כלום עבורו...הופכת לבת הזוג המושלמת למוות". כדי לגאול אישה זו מייסוריה, לבקשתה, קלייסט יורה בה  כדור ואחר כך יורה בעצמו. צווייג מסכם: "הוא היטיב למות מלחיות, מותו הוא יצירת מופת" (עמ' 146).

בעבר מנע צווייג מלוטה לקרוא את הביוגרפיה  הזו, אך בינואר 1942 היא קראה את היצירה והזדעזעה מן הדמיון. עוד לפני כן קינאה לוטה באשתו הראשונה של צווייג, פרידריקה. היא קינאה  בפרידריקה  בתקופה בה צווייג נהג לפגוש אותה בניו יורק, בעת שעבד על "העולם של אתמול", כדי לרענן את זיכרונו. היא גם קינאה בכך שעִם אשתו הראשונה חי בתקופת הזוהר שלו – בעוד איתה בתקופת העצב והנדודים. כעת חרה לה כי בשביל צווייג היא, הסובלת מאסתמה, לכאורה רק בת זוג למוות. לאחר הזעזוע הראשוני התעשתה: לוטה החליטה למות עם צווייג, מעשה שיהפוך אותה "לרעייתו לנצח" וישחרר אותה מייסורי מחלתה (עמ' 148).

נפילת סינגפור, המבצר הבריטי האחרון במזרח הרחוק, עליו בישרו כותרות העיתונות ב-17 בפברואר 1942, ובמקביל, דהירתם של הגרמנים לעבר תעלת סואץ, עוררו פחד בלבו של צווייג. "תוך שנה יגיעו הברברים לריו", חשב (עמ' 159). האירועים האלה זירזו את החלטת הזוג צווייג להתאבד יחדיו. ב-22 בפברואר שם הזוג קץ לחייו על ידי שתיית רעל מהול במים. צווייג עשה זאת ראשון בשלווה, ולוטה – תוך מאמץ לשמור על איפוק. לאחר שתיית הרעל, בבגדיהם הנקיים נשכבו במיטה ומתו ביחד.

הערות ביקורתיות

ספרו של סקסיק על צווייג היה לרב מכר בצרפת ותורגם לשש שפות. אפשר לומר, כי בדומה לביוגרפיות של צווייג, הביוגרפיה של סקסיק שלפנינו, אינה מקפידה על דיוק היסטורי. לדוגמה, לפי המחבר, ארה"ב הכריזה מלחמה על גרמניה ב-8 בדצמבר 1941 (עמ' 102) –  בעוד התאריך הנכון הוא 11 בדצמבר. כמו כן לפי היצירה, סיים צווייג את כתיבת "העולם של אתמול" באוקטובר 1941 – בעוד לפי ויקיפדיה (ערך צווייג וערך "העולם של אתמול" באנגלית ובעברית) סיים את כתיבת הספר הזה יום לפני התאבדותו.  נוסף לכך, בדומה לביוגרפיות של  צווייג, מנסה סקסיק, לפי מיטב הבנתו ופרי דמיונו, לחדור לעולמם הפנימי של הזוג צווייג – ובעיקר לפענח את הגורמים להתאבדותם.

מתוך הספר ומתוך מכתב ההתאבדות של צווייג  מ-22 בפברואר 1942, שאינו מובא ביצירה, עולה התמונה הבאה. לוטה בחרה לשים קץ לחייה לא רק מתוך הזדהות עם צווייג, אלא גם כדי להיכנס להיסטוריה כאשתו האמיתית, ולא כבת לוויה בסוף דרכו. אשר לצווייג, כבר הסיומים הטראגיים ביצירותיו הצביעו על נטיותיו האובדניות. ומכאן מתעוררת השאלה – שאין עליה מענה – האם היה צווייג מתאבד בשלב מסוים בחייו גם לולא המלחמה. מכל מקום, התפשטותו המהירה של הנאציזם הביאה להחלטתו למות. כפי שמציין סקסיק, מזה עשור כתב צווייג בשפתו של עם שנידה אותו, ואחדים מידידיו, בעלי השקפת עולם ליברלית, כבר שמו קץ לחייהם. בשפתו של צווייג במכתב התאבדותו: "עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה, איבדה את עצמה לדעת." יתרה מזו. הידיעות מחזיתות המלחמה היו מתסכלות וכבר החל תהליך השמדתם של יהודי אירופה. נוסף לכך הרגיש צווייג כי מרוב עייפות וייאוש, כושר כתיבתו, מְעֵין מהות חייו, נפגע. ברמז לכך אומר צווייג במכתבו: [אני] "מעדיף לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה."

צווייג חותם את מכתב ההתאבדות באיחולים לידידיו לראות את "עלות השחר" ומוסיף: "אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מעדיף ללכת לפניהם." העובדה כי מסוף המכתב משתמע כי  צווייג בכל זאת האמין כי הנאציזם יובס, אלא שאין לו סבלנות לחכות לכך, שוב מעוררת את השאלה, האם רק דהירת הגייסות הנאציים והיפניים גרמה לשים קץ לחייו. נראה כי אפשר לצרף את צווייג גם לרשימה ארוכה של אנשי רוח מערביים שבחרו לשים קץ לחייהם ללא כל קשר למלחמת העולם השנייה – כי אם מתוך נטיות אובדניות, חשש מאיבוד יכולת ליצור ועוד. 

סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004) [סיכום וביקורת]

סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004). 159 עמ' בתוספת צילומים. [סיכום וביקורת]

אוטוביוגרפיה של  פרופסור ששון סומך,  חוקר ספרות ערבית ומתרגם ספרות זו לעברית, יליד בגדאד 1933. פרופסור סומך עטור הישגים ופרסים, בהם פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת 2005. הספר משלב בין סיפור  חייו עד עלייתו לארץ ב-1951 לבין הצצה על התפתחויות בתולדות יהודי עיראק בתקופה הזו. זאת תוך דיון בנושא מנקודת ראותו של המעמד הבינוני המשכיל, אליו הוא השתייך, והתרכזות באירועים כפי שחווה אותם בזמנו בתוספת פרספקטיבה. הסיכום משקף את גרסת המחבר, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים.  את דבריי הביקורתיים הבאתי בפרק נפרד בסוף.  

הערות לתולדות יהודי עיראק

כבר במאה ה-19 (וכנראה אף לפני כן) יהודים עשירים בעלי עסקים מבגדאד, ובעיקר מעיר הנמל בצרה, הקימו שלוחות של עסקיהם בהודו. בסניפים בהודו ניהלו את ספרי החשבונות בערבית-יהודית.  היה זה להג יהודי-ערבי השונה מן הערבית של המוסלמים וקצת שונה מזה של הנוצרים. הדיאלקט היהודי שיקף ערבית ישנה יותר – שבעבר דיברו בו גם המוסלמים – בצירוף ביטויים עבריים וארמיים תלמודיים. עד המאה ה-20 נכתבה הערבית היהודית באותיות עבריות. בסניפים בהודו היו גם עיתונים בערבית-יהודית. היהודים העיראקים בהודו שלחו שאלות בנושאי הלכה לרבנים בבגדאד, בהם הרב עבדאללה סומך (1889-1813), אשר המחבר הוא מצאצאיו. נוסף לסניפי הלוויין בהודו, יהודי עיראק הקימו סניפים חשובים גם במזרח הרחוק בהם בסינגפור ובסין. בהמשך המאה ה-19 ובמאה ה-20 חלק מיהודי הסניפים האלה עברו לאנגליה ורבים מהם גם שם הצליחו בעסקיהם, ואחדים הפכו לאנשי רוח בעלי שיעור קומה. המשורר זיגרפיד ששון היה לאחד ממשורריה הגדולים של אנגליה בין שתי מלחמות העולם. בערך באותה תקופה, יהודי ממוצא עיראקי בשם צאלח חרדון היה לאדם העשיר ביותר בשנחאי.  מעניין לציין כי באמצע המאה ה-19 היו יהודים אוסטרים, אשר שם משפחתם רוזנפלד, שהשתקעו בבגדאד. צאצאיהם הפכו לבגדאדים לעילא ולעילא, וכמובן, החליפו את שם משפחתם.

הכיבוש הבריטי של עיראק ב-1917 הביא להאצת תהליך המודרניזציה של  יהודיה, שחל  בעיקר על המעמדות הבינוני והגבוה. אביו ואימו  של ששון סומך למדו בבתי ספר יהודיים חילוניים של רשת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") [רשת החינוך הזו נוסדה על ידי יהודים צרפתים במאה ה-19 ופעולותיה התמקדו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון]. בבתי הספר האלה לימדו צרפתית ואנגלית.

משפחתו

המחבר נקרא ששון על שם סבו מצד אימו, ששון סומך, שהוצא להורג על ידי התורכים ב-1916 או ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעוון שיתוף פעולה עם הבריטים.  (ששון הוא שם נפוץ מאוד בקרב יהודי עיראק.) אימו, פרידה, נולדה בסביבות 1908 בעיר בצרה,  ואביו, יהודה –  בבגדאד ב-1900. כשביקר אביו, יהודה, בבצרה התאהב בבת דודתו, פרידה, וביקש את ידה. הנישואים נערכו בבגדאד ב-1928. נישואים בין בני דודים היו מקובלים בתקופה הזו אצל יהודים ומוסלמים, אך במקרה של הוריו נוצר הקשר לא מכוח המסורת, אלא מאהבה. לזוג נולדו שלושה ילדים: בת בכורה, המחבר ששון, ואחיו הצעיר. האם, כמקובל באותה תקופה, לא עבדה. אביו  עבד כפקיד בבנק בריטי ומשכורתו הייתה נאה למדי.  עבודות הבית נעשו על ידי עוזרת בשם עזיזה, שהתגוררה בבית המשפחה כעשר שנים; והכביסה בוצעה על ידי כובסת, שהייתה מגיעה פעם בשבוע. המגע השטחי של המחבר עם שתי הנשים האלה היווה את הקשר היחיד שלו עם היהודים העניים של בגדאד, אשר בקיומם הוא כמעט ולא התעניין בזמנו, ומעולם לא ביקר בשכונות העוני שלהם. ידוע היה לו כי רוב בנותיהם לא הלכו לבית ספר ובניהם הסתפקו ב-5-4 שנות לימוד. כיום מעריך המחבר, כי בסוף שנות ה-40 35%-30% מיהודי עיראק היו עניים, כ-50% השתייכו למעמד הבינוני וכ-10% היו עשירים.

משפחתו הייתה חילונית. האזור בו גרה המשפחה נקרא באב אל-שרק (שער המזרח), רובו היה מאוכלס על ידי יהודים, חילוניים ברובם. ב"ראש השנה וביום הכיפורים אפשר היה לחוש נהירה לעבר בתי הכנסת המעטים שהיו בפאתי השכונה" (עמ' 94). משפחתו הייתה "יהודית בכל רמ"ח אבריה", גאה במוצאה מהרב עבדאללה סומך – אך בבית לא היו ספרי תנ"ך ותפילה ואף אחד מבני המשפחה לא שלט בעברית. בסדר פסח היו מסבים אצל קרובים לסעודה, אבל הטקסט המוזר,  בעיני הצעירים,  של ההגדה שקראו בה בערבית-יהודית, עורר צחוק. להערכתו של המחבר – המסתמכת בחלקה  על מחקרים וסופרים יוצאי עיראק (סמי מיכאל, שמעון בלס) – יהדות בגדאד באמצע המאה ה-20 לא הייתה אפופה דתיות. חלקה הגדול היה חילוני או מסורתי – לא דתי אדוק.

חייו

הוריו, שכאמור למדו ב"אליאנס", ידעו היטב צרפתית ואנגלית – אך לא ערבית. אימו לא למדה ערבית כלל, ולכן לא ידעה ערבית כתובה. הידע של אבא בערבית כתובה נשא אופי "תיאורטי", כיוון שעבודתו בבנק הבריטי נעשתה באנגלית. מעולם לא ראה המחבר בביתו ספר או עיתון ערבי, עד שהתחיל בעצמו להביאם. בניגוד להוריו, ששון הילד, למד לקרוא תחילה ערבית ואחר כך אנגלית. מיום שלמד לקרוא התמסר לקריאת ספרים. בעוד לשונות הקריאה של הוריו היו צרפתית ואנגלית – בבית דיברו ערבית-בגדאדית-יהודית. שלא כמו בביתו – ברחוב דיבר אביו ערבית מוסלמית, ובעבודה – אנגלית עם המנהלים הבריטים, וערבית מכל הסוגים עם הלקוחות.

המחבר– בניגוד להוריו, אחותו ואחיו – לא נשלח לבית הספר של "אליאנס", כיוון שהאזור בו שכן בית הספר הזה הפך לבעייתי, בעקבות פרעות ביהודי בגדאד ב-1941 (שכונו "פרהוד"). במקום זה נשלח לבית ספר קרוב לאזור מגוריו – אזור שלא נפגע בפרעות. היה זה בית ספר פרטי מודרני בו למדו בני כל הדתות, ובמהלך לימודיו היה לו חבר מוסלמי.

החל מ-1946 למד המחבר בבית הספר התיכון היהודי "שַמָּש" שהיה שייך לקהילה היהודית,  בו כמעט כל התלמידים היו יהודים (לאור רמתו הגבוהה של בית הספר למדו בו גם מוסלמים בודדים, בהם בני שרים)  ורוב מוריו יהודים. חלק ניכר מן התלמידים היו דתיים או מסורתיים, ואולם היו גם תלמידים חילוניים, כמו המחבר. בבית הספר למדו שעה אחת בשבוע תנ"ך ולימודי יהדות. המורה היה רב מודרני. כיוון שהתלמידים לא ידעו עברית, הוא היה משחרר אותם מן הקריאה בתנ"ך והיה מרבה לספר סיפורים מן המקרא. המחבר, כמובן, לא האמין בסיפורי "המדע הדמיוני", כדבריו, על בריאת העולם בשישה ימים (עמ' 95), קריעת ים סוף וכיוצא באלה. עם זאת בהמשך, עוד בהיותו בעיראק, הוא קרא את התנ"ך בתרגום ערבי (שנעשה על ידי מיסיונרים)  וגם אנגלי.

מגמת בית הספר "שמש" הייתה ריאלית ובעלת אוריינטציה אנגלית. צרפתית לא למדו בו. ערבית הפכה בו  לשפת חובה לאחר כינונה של ממשלה לאומית בעיראק בסביבות 1930, ולימודה נעשה על ידי מורים ערבים. מנהלי בית הספר,  תלמידים והוריהם, לא היו מעוניינים כל כך בלימוד ערבית. ואולם המחבר,    בהגיעו לגיל 14-13, סבר כי לא האנגלית אלא הערבית צריכה להיות שפתו הראשונה. בכך כבר בהיותו נער, הוא הזדהה עם  המגמה שניכרה בעיקר בקרב צעירים יהודים, להשתלב בחיי היצירה הספרותיים של בגדאד. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יהודים כתבו שירים, סיפורים ומחזות בערבית, והמחבר כבר מגיל 15 חיבר שירים בערבית ותרגם שירים מאנגלית לערבית. במקביל הִרבה לקרוא ספרים בספרייה הציבורית של בגדאד וכמו כן קנה ספרים משומשים, רובם בערבית ומיעוטם באנגלית.

האיש שהשפיע רבות על עיצוב דרכו הספרותית של ששון סומך כחוקר ספרות, היה מורו לשפה ולספרות ערבית בבית הספר "שמש", מוחמד שרארה. הוא היה שיעי לבנוני במוצאו, מרקסיסט שהיה מקורב לקומוניסטים, אך לא חבר מפלגה. שרארה התייחס בסימפטיה ליהודים ובאהדה לשיריו של ששון סומך הנער. הוא היה לוקח את הנער למפגשים עם משוררים צעירים, ופעם [בסוף 1949?] אף   לקחו   למפגש  עם  המשורר    מוחמד מַהְדי אל-ג'וואהירי al-Jawahiri)) (1997-1899), אחד המשוררים הגדולים בעולם הערבי. הפגישה הזו ויחסו החם של המשורר כלפי  המחבר עוררו בו תיאבון ספרותי. בעקבות הפגישה, כדבריו, "שקעתי בקריאת ספרות ערבית, ובעיקר שירה, והתחלתי לדמיין את עצמי כמשורר" (עמ' 134) – ומרוב עיסוק בספרות הזניח את לימודיו בבית הספר. ששון סומך החל לפרסם בקביעות בעיתונים "אל-נדים" ("חבר לשיחה ולמשתה") וב"אל-נבא" ("הידיעה"). כיוון ששמו היה יהודי מובהק, בעצת עורכי העיתונים השתמש בשמות עט, אולם "מדי פעם" פרסם משהו בשמו.

מסוף שנת 1949  התחבר ששון סומך לסופרים בגדאדים צעירים, שהיו מבוגרים ממנו, רובם מוסלמים ושמאלנים מרקסיסטים, וישב איתם בבתי קפה. כבר לפי שמו, ששון, הם היו מודעים להיותו יהודי. אף על פי כן, לא נרתעו הסופרים הערבים, ככלל, להיפגש איתו, הקשיבו בעניין לשיריו ותרגומיו, ועודדו אותו להמשיך בדרכו הספרותיות. יתרה מזו. דווקא בגלל היותו יהודי הם התייחסו בסלחנות לחולשות כתיבתו – כי מעטים היו היהודים שניסו את כוחם בספרות ערבית.

בעת לימודיו בבית הספר "שמש" – בניגוד לנערים רבים בני גילו שהתעניינו בפוליטיקה וחלקם היו קשורים לתנועה הציונית המתרחבת וחלקם למפלגה הקומוניסטית – ששון סומך החליט להתרחק מכל פעילות פוליטית, על אף שחש סימפטיה לשמאל המרקסיסטי. זאת כיוון שבסוף שנות ה-40, קומוניסטים ואוהדיהם,  כולל תלמידי תיכון, היו נתונים לרדיפות קשות. למחבר הייתה הכרוּת  עקיפה עם קומוניסטים  יהודים אחדים שהוצאו להורג או נאסרו. הבולט בהם היה ששון דלאל, שהפך למנהיג המפלגה הקומוניסטית העיראקית בפועל (לאחר שההנהגה ההיסטורית של המפלגה הוצאה להורג)  למשך תקופה קצרה (חודשיים או שלושה) , והוצא להורג בתלייה ב-1949.  אחד מאחיו של ששון דלאל שימש מורה לאנגלית בבית הספר "שמש", והאח הצעיר, פתחי, למד יחד עם המחבר והיה חברו. בניגוד לאהדתו לרעיונות שמאלנים, המחבר היה "אדיש לרעיון הציוני". בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50, כאשר נושא ההגירה מעיראק הלך ותפס  בהדרגה תאוצה בקרב היהודים – המחבר, לדבריו,  היה "שקוע ראשי ורובי בפעילות ספרותית" ובלימודים (עמ' 123).

החמרה במצבם של היהודים ועלייה המונית

בתחילת יוני 1941 בוצעו פרעות ("פרהוד") ביהודי בגדאד, שהתבטאו במעשי רצח, אונס וביזה. קרוב למאתיים יהודים נרצחו. הקורבנות  התגוררו בשכונות הישנות והעניות של העיר. ביתו של המחבר שהיה ממוקם בשכונה חדשה לא נפגע, אך הוא ראה בדואים הנושאים רכוש שנבזז מיהודים ושמע על מעשי הזוועה מן הפוגרום. בעקבות הפרעות, תחושת הביטחון האישי של היהודים "הצטמקה עד מאוד" (עמ' 106), העשירים החלו להגר לארצות המערב, והעניים – לארץ. אף על פי כן, המחבר אינו מקבל את התזה כי ה"פרהוד" סימל את תחילת הסוף של יהדות עיראק. לדעתו, בהמשך במשך כ-7-6 שנים, זכו היהודים לשגשוג כלכלי ותרבותי, ותחושת הטראומה חלפה בהדרגה.  ההוכחה לכך כי הפרעות  לא הביאו להגירה יהודית המונית.

בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947),  כינונה של מדינת ישראל (מאי 1948), והצטרפותו של הצבא העיראקי למלחמה נגדה – שוב חזרו הפחד ואימת ה"פרהוד" בקרב היהודים, ו"החלה מקננת בלבם...[תחושה] שימיהם בארץ הנהריים קצרים". נערים מוסלמים זרקו אבנים על מכוניות ועסקים יהודיים, ועיתונים לאומניים קראו לפגוע ביהודים.  יהודים "רבים" פוטרו מעבודתם במשרדים ממשלתיים וממשלתיים למחצה (עמ' 122-121). "מאות יהודים" נידונו בבתי דין צבאיים לשנות מאסר ארוכות בעוון פעילות קומוניסטית או ציונית, אמיתית או מדומה. ידידיו המוסלמים של המחבר לא ראו בחיוב את הקמתה של מדינת ישראל, אך בתור אנשי שמאל ליברלים נמנעו מלצרף את קולם לימין הלאומני והאנטישמי (עמ' 145).

בשנים 1950-1947 ניכרה הגירה, אך עדיין דלילה של יהודים. יהודים היו גונבים את הגבול לאיראן ומשם מוטסים לארץ.  שני אחיו של אביו היגרו  לארצות הברית, ואחות אימו – לארץ. אחיה של אימו התגורר בתל אביב כבר מאז 1933. המחבר ומשפחתו לא היו ציונים, ואביו ב-1948-1947 עדיין לא חשב להגר. ב-1947 האב אף קנה מניות בסכום נכבד בפרויקט "בגדאד החדשה"- מיזם  להקמת שכונת פאר מודרנית; וב-1948 הוא הועלה בדרגה בבנק הבריטי בו עבד, משכורתו גדלה מאוד ולא נשקפה לו סכנת פיטורים.

העלייה ההמונית ב-1951-1950 "באה במפתיע" כאשר הפרלמנט העיראקי אישר חוק שאִפשר לכל יהודי הרוצה בכך לוותר על אזרחותו העיראקית ולעלות לישראל באופן חוקי (עמ' 150). [בתחילה בוצעה העלייה בטיסה מבגדאד דרך קפריסין לארץ, ובהמשך בטיסה ישירה בגדאד-לוד.] תוקף ההסדר הזה היה שנה מפרסום החוק במארס  1950, כלומר עד מארס 1951. [יהודים שוויתרו על האזרחות בפרק הזמן הקצוב, אך טרם עזבו, כמו מפאת מחסור בטיסות,  יכלו עדיין באופן חוקי לממש את זכותם לעלייה אחרי מארס 1951. העלייה  המסיווית מעיראק ("מבצע עזרא ונחמיה") נמשכה עד ינואר 1952]. ההסתה נגד היהודים ומעשי טרור נגד מוסדות יהודיים זירזו את קצב יציאתם של היהודים מעיראק, במסגרת החוק החדש. אין ביכולתו של המחבר להביע דעה, האם גם לשליחים הציונים הייתה יד במעשי הטרור האלה, כדי לזרז את העלייה (עמ' 124). [נדמה לי כי לא נעשה מחקר רציני ואובייקטיבי בדבר מעורבות ציונית בטרור לזירוז המתמהמהים לעלות. כמובן, גורמים רשמיים ישראליים מכחישים מעורבות כזו – בעוד גורמים אנטי ציוניים טוענים ההפך.] מכל מקום, בעקבות חוק הוויתור על האזרחות, ההסתה והטרור כ-90% מיהודי עיראק, כ-120,000, עלו לארץ בתחילת שנות ה-50. כך בא הקץ על הפזורה היהודית בבבל בת למעלה מ-2500 שנה. 

המחבר – על אף שלא היה ציוני – החליט לעלות לארץ ב-1950, עוד לפני מעשי הטרור. הוא ראה בהגירה לארץ הזדמנות ללמוד באוניברסיטה, בעוד סיכויו בתור יהודי להתקבל  ב-1950 למוסד להשכלה גבוהה בעיראק היו קלושים. כמו כן רצה לחיות במדינה בה יש "משטר פרלמנטארי אמיתי" (עמ' 124). הוריו לא התנגדו לעלייתו לארץ לבדו, אך בעצמם העדיפו להמתין ונרשמו לעלייה ברגע האחרון, כשחוק ויתור על האזרחות עדיין  אִפשר זאת. במארס 1951 חוקק הפרלמנט העיראקי חוק שהפקיע למעשה לטובת האוצר הממשלתי את נכסי המוותרים על האזרחות. כתוצאה מכך אביו הפסיד לא רק את הכסף שהשקיע ב"בגדאד החדשה", אלא גם את כספי קרן הגמלאות מהבנק. בסמוך ליציאתו מעיראק, גילה המחבר לידידיו הסופרים את החלטתו. "הם הביעו צער על כך, אך בסך הכול כיבדו את החלטָתי" (עמ' 141). ששון סומך הגיע לארץ בטיסה ישירה מבגדאד ללוד ב-21 במארס 1951. הוריו הגיעו לישראל במועד מאוחר יותר באותה שנה.

מבחינתם של יהודי עיראק, שרובם לא היו ציונים, היווה מעברם לישראל טלטלה לשונית-תרבותית ובאורח החיים כאחת. הם עזבו בתי מגורים, עסקים ועיסוקים מקצועיים ומצאו את עצמם במעבּרות. דווקא למחבר שלא ידע עברית, קל היה לו יותר ללמוד שפה זו בהשוואה לעולים שידעו אותה בנוסח העיראקי. בעברית שבפי יוצאי בבל, בדומה לערבית, הבדילו בין ת' ל-ט', ק-כּ, בין  כ' רפה לבין ח', והתקיימו הבדלים נוספים, מסובכים יותר ומשמעותיים יותר. המחבר מתאר בצורה מאופקת את המתח שנוצר בין העולים מעיראק לבין פקידי הקליטה דוברי היידיש. משתמע, כי היידיש נתפסה בעיני העולים כשפת המעמד השליט, ועל כן, טענו יוצאי עיראק (בבדיחות הדעת) כי  ידיעתה אף חשובה יותר מידיעת העברית, כתנאי להתקדמות בחברה הישראלית. אשר למחבר, לימים הוא הכיר בכך כי מצבם של הפקידים דוברי היידיש לא היה קל; וגם לימים הוא למד יידיש במסגרת לימודי בלשנות, ואף התחיל לחבב שפה זו ולאהוב את ספרותה.

הערות ביקורתיות

פרקים נבחרים מהספר התפרסמו בשנים 2003-2000 במוסף הספרותי של "הארץ", ועל כן נכתבו בצורה שבה ניתן יהיה לקרוא כל פרק בנפרד, כעומד בפני עצמו. לדעתי, אפשר היה לעבד את הפרקים האלה לספר בצורה טובה יותר, באמצעות איחוד בין פרקים העוסקים בנושאים קרובים, ובכך גם למנוע חזרות מיותרות. מלבד הסתייגות קטנה זו –  ספרו הקצר של ששון סומך הוא מוּעט המחזיק את המרוּבֶּה: הוא שופך אור על תולדות יהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20 במישורים הפוליטי והחברתי, ובתחומי החינוך וההשכלה, וכל זאת בשילוב עם אוטוביוגרפיה. החומר מובא בצורה מעניינת וקריאה, בסגנון שאפשר לראות בו פנינה ספרותית. מעניין לדעת, האם מתן הכותרת "בגדאד, אתמול" נעשתה בהשפעת הכותרת "העולם של אתמול" – יצירתו של  הסופר האוסטרי היהודי סטפן צווייג (1942-1881). שתי היצירות משלבות בין אוטוביוגרפיה לבין תיאור, נוסטלגי בחלקו, של תקופה שחלפה.

עיקר ביקורתי כלפי הספר נוגעת בתחום ההיסטוריוגראפי  וביחסו של המחבר לציונות. המחבר, בהתאמה להשקפתו השמאלית-ליברלית, מבליט את השתתפותה של הקהילה היהודית – כולל חלקו האישי הצנוע – במחאות של כלל הציבור העיראקי נגד חידוש החוזה עם בריטניה ב-1948. כלומר, היהודים העיראקים היו שותפים פעילים במאבקו האנטי קולוניאליסטי, לשחרור לאומי מלא, של העם העיראקי (עמ' 109).  כנגד תזה זו של המחבר אפשר לטעון כי נושא חידוש החוזה עם בריטניה ספק אם עמד בראש מעייניה של הקהילה היהודית, והיא בחרה להצטרף לגל הלאומי הגועש בעיקר על מנת לשרוד. לפי המחבר עצמו, בתי הספר היהודיים של רשת "אליאנס" ובית הספר "שמש" היו בעלי אוריינטציה מערבית, וכך גם משפחתו המורחבת; ורוב תלמידי והורי בית ספרו "שמש" לא היו מעוניינים ללמוד ערבית.

נראה  שלמחבר לא נעים להודות כי דווקא  לאחר כיבושה של עיראק במלחמת העולם הראשונה על ידי ברטניה ובהמשך שנות ה-20 – כאשר עיראק הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי  ואחר כך קולוניאלי למחצה – היהודים נהנו  ממיטב השגשוג הכלכלי ואף כיהנו במשרות פוליטיות חשובות. בתחילת שנות ה-20 היה לעיראק שר אוצר יהודי. (במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם בארצות אחרות נהג שלטון קולוניאלי להעניק יחס מועדף למיעוטים אתניים ודתיים, תוך ניצול חששותיהם לגורלם במקרה של קבלת עצמאות ומעבר השלטון לרוב האתני העוין כלפיהם. לדוגמה, בקפריסין העדיפו הבריטים את המיעוט התורכי על פני הרוב היווני, ובסוריה העדיפו הצרפתים את העלאווים  על פני הרוב הסוני.) 

בניגוד לתקופה הקולוניאלית על צורותיה השונות –  מאז עצמאותה של עיראק בתחילת שנות ה-30 והתחזקותה ההולכת וגוברת של התנועה הלאומית בעיראק –  מצבם של היהודים, בתור מגמה כללית, הלך והידרדר. הגירת חלק מקרובי משפחתו של המחבר מעיראק בשנות ה-30, כחלק מהגירה דלילה של יהודים באותה תקופה, נבעה בין היתר מהתחזקות האנטישמיות שהשתלבה בלאומיות האנטי בריטית. כזכור, המחבר טוען כי לאחר הפרעות של 1941,  במשך כ-7-6 שנים זכו יהודי עיראק לשגשוג כלכלי ותרבותי. ואולם המחבר מתעלם מכך כי בתקופת השגשוג הזו, מיוני 1941  עד אוקטובר 1947 עיראק שוב הייתה נתונה תחת כיבוש בריטי. בסיום הכיבוש התחדש הפחד והתחדשו ההגירה והעלייה שהלכו וצברו תאוצה...ולבסוף, בשלטון מפלגת הבעת' בעיראק בשנים 2003-1968 ניתן לראות שיא בלאומנות הערבית בארץ זו, ועל כן אין זה מפתיע כי שרידי יהדות עיראק יצאו מארצם כבר בשנים הראשונות לשלטון הבעת', ועיראק כמעט התרוקנה לגמרי מיהודים.

פעמים רבות נמנע המחבר מלהשתמש במילה עלייה לתיאור בואם של יהודי עיראק לארץ בשנות ה-40 ובעלייה הגדולה ב-1951-1950. תופעה זו מתוארת כ"הגירה" (עמ' 41)  ולפעמים אף כ"העקירה לארץ ב-1951" (עמ' 53) - מונח בעל קונוטציה שלילית. ימים ספורים לפני עלייתו לארץ, נשבע המחבר, באוזני שני ידידיו הקרובים מבין המשוררים, "שבועת אמונים לספרות הערבית. נשבעתי וכמדומני גם קיימתי" (עמ' 141). בעקביות לתחושת הפטריוטיות כלפי התרבות הערבית, המחבר מביע צער על שרבים מבני דורו בישראל התרחקו משורשי תרבותם בתוך "כור ההיתוך" ובלחץ הסכסוך עם הערבים. הוא היה שותף לניסיונם של אחדים מבני דורו בשנות ה-90 להקים אגודה שנועדה "להזכיר ולתעד את השותפות והשכֵנות הטובה שהיו קיימות בין יהודי עיראק  ושאר תושביה...[וְ]את סיפור השותפות המופלאה שאפיינה את חיי היהודים בעולם הערבי במשך 1500 שנה" (עמ' 146). ואולם הוא מודה כי בתקופה הארוכה הזו היו גם "רגעים לא נעימים" ביחסי יהודים-ערבים (עמ' 147-146).

לדעתי, ששון סומך הביא איתו מעיראק נכס רוחני יקר ערך בדמותה של הספרות הערבית, ומטבע הדברים קשה לו  להיפרד מהנכס – ואכן, הוא לא צריך להיפרד ממנו!  ועם זאת, לא מוטלת עליו חובה קדושה לקיים שבועת נאמנות לספרות של עם אחר (שניתנה בהיותו נער ואפשר להתייחס בהבנה לכך שראה אז את המציאות בצורה שונה) – במיוחד בתקופה בה היא ספרותו של העם העוין ביותר כלפי עמו שלו. יש להבדיל בין חשיבות לימוד השפה והספרות הערבית לבין ראייה בהן חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית במעין פטריוטיות ערבית-עיראקית. כמו כן יש להבדיל בין השפה הערבית כשפה זרה לבין ערבית-יהודית, כמו שיש להבדיל בין יידיש לגרמנית ובין לדינו לספרדית.

התזה על "השותפות המופלאה" בין יהודים וערבים במשך 1500 שנה, נועדה לתת משנה תוקף לשייכות האורגנית שֶׁחש המחבר לתרבות הערבית – אך תזה זו היא מיתוס, לפחות בחלקה. עצם מעמדם של היהודים כ"בני חסות" בארצות ערב הנציח את מצבם הנחות – ולפעמים אף המשפיל והבזוי – ביחס למוסלמים, ואת תלותם בחסדי השליט. בהתאם לכך התמונה הכללית על מצב היהודים היא מורכבת: היו תקופות של שגשוג ושפל – כולל פוגרומים, מעשי רצח, אונס וביזה – בארצות ערב השונות. עצם הטענה הכוללנית בדבר חיים בהרמוניה במשך 1500 שנה (מלבד פרקי זמן קצרים)  של מיעוט נחות מעמדית  בקרב רוב מוסלמי בממלכות המשתרעות על שטחים נרחבים נראית בלתי סבירה. יש לזכור כי אף במדינות דמוקרטיות וליברליות – קל וחומר במשטרים עריצים ובמצב של אנרכיה שלטונית – סובלים מיעוטים אתניים מתחושות, ולא רק מתחושות של אפליה. האם שכח המחבר כי כבר בילדותו (בטרם הקמת מדינת ישראל)  נהג לחשוש כיצד יתייחס אליו אביו של ידידו המוסלמי, רק בגלל היותו יהודי (עמ' 52).  אולי הימצאותו בתקופת נעוריו בחוגים ערביים נאורים, מנעה ממנו לראות את עומק השנאה ליהודים בחברה העיראקית בכללותה – כפי שלא היה מודע דיו להיקף העוני בקרב הקהילה היהודית.

אפשר לנסות  להבין יהודים, אשר לנוכח התסכול מהקשיים הרבים בקליטתם בארץ,  ראו בעלייתם "הגירה" ואף "עקירה".  לעומת זאת, תיאור באותם המונחים, עם המשמעויות הנובעות מכך,  את עלייתם ההמונית של יהודי עיראק למולדתם ההיסטורית –  על ידי מלומד  יהודי דגול שהשתכן בארץ לפני למעלה מ-50 שנה,  ובפרספקטיבה היסטורית של למעלה מ-50 שנה – יותר מאשר צורם לאוזן. האם בחלוף הזמן מעולם לא התעוררה אצל המחבר המחשבה כי הטסתם של יהודי עיראק –  שנעשתה על ידי מדינת ישראל –  הצילה את חייהם של רבים מיהודי ארץ זו, ועל כן מוטב היה להוסיף כי כעת הוא רואה את האירוע הזה באור שונה, אם הוא אכן רואה זאת באופן שונה.  מצערים ומקוממים אִזכוריו הקצרים של המחבר  בספרו  להקמתה של מדינת ישראל  ב-1948 – האירוע המכונן, המרטיט לב יהודי, בתולדות עם ישראל בעת החדשה. את האירוע הזה – מלבד התייחסויות להשלכותיו השליליות, בזמנו, על מצבם של יהודי עיראק – מוצא המחבר לנכון להזכיר כמעט רק  בהקשר לסבל ואסון שהנחית על העם הערבי הפלסטיני (עמ' 116, 145), תוך התעלמות מניסיונם של הפלסטינים לגדוע באיבה את הקמתה של מדינה יהודית.

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010) [סיכום וביקורת]

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010). 261 עמ'. [סיכום וביקורת]

אלמוג בהר נולד ב-1978 בנתניה למשפחה ממוצא בגדאדי-עיראקי בחֶלקה, וכיום מתגורר בירושלים. הוא משורר וסופר, חתן פרס   ראש הממשלה   לסופרים עבריים לשנת      תש"ע, 2010-2009. "צ'חלה וחזקל" הוא הרומן הראשון של המחבר. צ'חלה הוא השם שמקביל לרחל בקרב יהודי עיראק, וחזקל (יחזקאל), הוא שם שכיח למדי בקרב עדה זו. הרומן מתרחש בתחילת המאה ה-21, תוך העלאת זיכרונות ואירועים מן המאות הקדמות.  רחל (בגוף היצירה המחבר מכנה לעתים קרובות את צ'חלה רחל)  וחזקל, גיבורי הספר, הם זוג צעיר (משתמע בשנות ה-20) מסורתי-חרדי החי בשכונה ענייה בירושלים. מקום מרכזי בעולמם תופס החכם (הרב) עובדיה ואשתו מזל המשמשים מוריהם הדתיים-רוחניים ומעין הוריהם המאמצים. הספר דן בקשיי התקשורת בין בני הזוג הצעיר ובבעיותיהם הכלכליות.  המחבר גם  מרבה לעסוק בנושא העדתי, בעולמם הרוחני היהודי-ערבי של יהודי עיראק, ובמאמציו הנואשים של החכם עובדיה  להחזיר את המסורת הדתית של יהודי בבל לקהילתם בישראל. אלמוג בהר מקדיש את ספרו "למרן חכם עובדיה יוסף" ול"אוּסתאז  [=أستاذ – כינוי כבוד, במיוחד לאדם משכיל, בחברה הערבית] פרופ' ששון סומך" – הקדשה שיש בה רמז על השקפת עולמו של המחבר ועל מקומה החשוב והמכובד של השפה והתרבות הערבית בה. הסיכום מְבטא את גרסת המחבר, מלבד תוספות קצרות בסוגריים מרובעים.

הדמויות הראשיות

החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד

החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד הוא  סבו של החכם עובדיה (החכם עובדיה לפעמים גם כן מכונה בספר עבדאללה) [משמעות שני השמות זהה: עובד יה=עבד (עֶבֶד) אללה]. עבדאללה הגיע לארץ ב-1939 (עמ' 23). לפי גרסת נכדו, הסב היה בקיא בתורה ובגמרא הן של הספרדים והן של האשכנזים – אך לא זכה  במִשרה ראויה בבגדאד וגם לא בארץ, ואף לא התאפשר לו לפרסם ספר. בעלותו לארץ הוא לקח איתו את בתו הקטנה גורג'יה, כדי שתסעד אותו בזקנתו.

גוּרְג'ִיָה (גרוזיה בערבית)

בת הרב עבדאללה ואימו של החכם עובדיה. גורג'יה מאמינה בקיומו של  השֵד טנטל, שרדף אחרי אביה בבבל. בארץ חדל  טנטל לרדוף אחריו במשך שנים רבות, אך כשהגיע החכם עבדאללה לגיל 95, שוב תקף אותו והביא לקיפוח חייו. לפי גרסת גורג'יה הדבר היה כך:  בנה עובדיה בצעירותו יצא לתרבות רעה, התרחק מן הדת ואף התארס לאישה מופקרת שלא מעדתו, שמקור יופייה היה בשֵד  שנכנס בה. הבן עובדיה שכנע את הסב עבדאללה לערוך לו טקס נישואים עם אותה אישה, ובעת הטקס השד שבאישה הזו נכנס בו וגרם למותו. מאז גורג'יה רוגזת על בנה ואינה מקיימת קשר עימו –  ובאשתו, מזל, רואה זונה.

החכם עובדיה

החכם עובדיה, בנה של גורג'יה ונכדו של החכם עבדאללה מבגדאד, נולד בירושלים. כיוון שהסב עבדאללה לא זכה בתלמידים רבים לא בבגדאד ולא בארץ,  דאג להעביר את ידיעותיו הרבות בהלכה לנכדו עובדיה, כדי שזה יחזיר את "ההלכה הבבלית עטרה ליושנה לכל שארית בית ישראל...שכולם היו גולים בבבל אף אם עזבוה לארצות הרחוקות" (עמ' 109). מרוב כובד המשימה שהטיל הסב על נכדו הצעיר, הנכד לא רק שלא הקפיד בעת קריאת התורה לבטא את האותיות במבטא הבבלי הנכון, לא הבדיל בין א' לע', בין ת' לט' וכדומה – כי אם גם חילל את השבת. הוא נמלט מצו גיוס לחוף הים באשדוד, שם התאהב בבחורה ממרוקו, מזל שמה. לאחר שמזל נכנסה להריון, ביקש הנכד מסבו לערוך לו ולמזל טקס נישואים. הסב  הסכים, אך מרוב צער וכאב על נישואי נכדו, לאישה שנחשבה למפוקפקת בעיניו, נפטר לאחר הטקס. מכל מקום, לפי גרסת הנכד עובדיה, לא טנטל, שד בגדאדי ואחר כך ירושלמי נכנס בסבו עבדאללה והרגו, אלא הסב בזקנתו השתגע. גורג'יה לא רצתה להודות בכך ועל כן ייחסה את התנהגותו לטנטל שנכנס בו. מזל במהלך השִבעה הפילה את עוברה ומאז נעשתה עקרה. עובדיה רואה עצמו אשם במות סבו, אך גם מאשים את סבו על "שניסה להכתירני במקום שהוא כשל והפיל עלי כל חורבנו" (עמ' 111). לאחר מות הסב חל מִפנה בחייו של עובדיה והוא בהדרגה חזר לדת והיה לחכם (רב). ואולם קהלו קטן, עד שלפעמים בשבתות בבית הכנסת שלו היה צורך לבקש מאנשים מבחוץ להיכנס על מנת להשלים מניין.

מזל

מזל היא אשתו של החכם עובדיה. לדבריה, היא גדלה "במרוקאית ובצרפתית", חלמה לגור בפריז – אך "קרבות" 1967 הביאו אותה לארץ בגיל 16. באשדוד, בה גרה, התרחקה מן המסורת, עישנה על חוף הים ושם פגשה את עובדיה והרתה לו. לגרסתה, עובדיה לקח אותה לסבו לערוך טקס נישואים, אך גורג'יה קראה לה זונה וניסתה למנוע את הטקס בצעקות ובקללות, וכתוצאה מכך, החכם עבדאללה, שכבר היה זקן וחלש, נפטר.  כשלושה שבועות לאחר טקס החתונה האומלל הזה, ואולי בהשפעתו – לדבריה –  היא הפילה את עוברה. רופא שבדק אותה קבע כי לא תוכל ללדת יותר. לזוג עובדיה ומזל אין ילדים. הם שידכו בין חזקל לרחל ונהגו בהם כאילו היו ילדיהם המאומצים.

חזקל (בן אליהו נַשַׁאוִוי)

חזקל בנעוריו התייתם מאביו ואימו, ומאז מות אביו נתמלא ספקות ביחס לדת. האיש מתנוסס לגובה 1.93 מטר. כשהיה חזקל בגיל 18 עזר לו החכם עובדיה לחזור לאמונה, וגם לבקשתו של חזקל, סידר לו לא ללכת לצבא ושידך לו את רחל (צ'חלה). לחזקל ישנן בעיות מסוימת בקשרי אישות, ורק אחרי שלושה שבועות וארבעה ימים מיום הנישואים הוא קיים את מצוות פרו ורבו.  נוסף לכך הוא כמעט ואינו מדבר עם אשתו. נראה כאילו הוא שבוי בתפישה לפיה "עם האישה מולידים ילדים ומגדלים אותם בטוב, ואילו השיחה והרֵעוּת  והאהבה עם הגברים בבתי הקפה" (עמ' 144).

בדומה ליהודי חרדי, חזקל מרבה ללכת לחכם עובדיה, להיוועץ עימו ולשוחח בענייני הלכה. ואולם אורח חייו מסורתי. חזקל הולך בכיפה רק בשבתות, ולא תמיד. הוא לפעמים לא רק מדבר עם אלוהים, אלא גם מתווכח עימו. בקיום מצוות ניכרת אצלו מוזרות מסוימת. את ביעור החמץ לקראת פסח עשה עם רחל בשבת – הקדימו בשלושה שבועות וחיללו את השבת. חזקל עובד בסבלוּת בבית דפוס לספרים. לאחר שבלשכת הגיוס גילו כי הוא עובד לפרנסתו ואין תורתו אמונתו, הוא זומן ללשכה – אך הצליח להשתחרר מחובת הגיוס בטענות כי ישנן טעויות בטפסים וכי הוא איש שלום.

חזקל חובב שירה. הוא נוהג להסתגר לבדו בחדר קטן בביתו  ולקרוא ספרים, בהם דברי שירה של פרופ' חביבה פּדִיָה ומתייחס לשירתה בהדרת קודש. פעם הגיע באקראי לערב משוררים בבית קפה ירושלמי. במהלך ישיבתו בו חיבר שיר על מפית, ובהסכמת המנחָה, בהיסוס הקריא אותו. חזקל לא סיפר על כך לאשתו, ובסתר, התחיל לכתוב דברי שירה במחברת. חלק משיריו כתב לאחר שהעלה אותם במחשבותיו בזמן עבודתו בסבלות.

רחל

רחל, בדומה לבעלה, גבוהת קומה, 1.80 מטר, וכמו חזקל, מוצאה מבגדאד. גם היא איבדה את הוריה בגיל צעיר ובתור ילדה יתומה התחנכה בבית חב"ד, שם למדה יידיש. בדומה לחזקל הקשור רוחנית בחכם עובדיה, היא מרבה לשוחח עם אשתו של החכם, מזל.  רחל התאכזבה כי בלילה הראשון לאחר הנישואים לא קיים איתה חזקל יחסי מין, וגם בהמשך, משתמע, אינה מרוצה מתפקודו המיני. רחל יודעת לשיר יפה, כולל משירי אום כולת'ום [זמרת מצרייה, אחת הזמרות הידועות והאהובות ביותר בעולם הערבי], ופעם שרה שיר של זמרת זו לפני בעלה, אך הוא נותר אדיש. היא מעוניינת  לקיים לכל הפחות קשר של דיבור עם בעלה, אבל דבריו קצרים והוא מסוגר בשתיקתו. בתחילת העלילה, על אף היותה בהריון, היא אף שוקלת לעזוב את בעלה.  

התפתחות העלילה

רחל עבדה בעבר כלבורנטית במעבדה לחומרים כימיים, אך בזמן התרחשות העלילה היא כבר אינה עובדת. חזקל מפוטר מעבודתו בבית הדפוס – על אף שהיה עובד מסור מאוד– בטענה כי המפעל  נתון בקשיים. משכורתו האחרונה לא שולמה לו, ובעל בית הדפוס לא היה מוכן להתחשב בכך שאשתו בהריון.   

חזקל אינו נוהג כלפי אשתו במנהגי אדנוּת, כי אם בכבוד ובשוויון. גישה זו תואמת את תפישתו של אלמוג בהר ביחס לנשים – אותה מביע המחבר  בספר בשמו, בלי להסתתר מאחורי דמות ספרותית. הזוג מבשל, שוטף כלים ומנקה את הבית ביחד. לאחר שפוטר מעבודתו, עוסק חזקל אף יותר מאשתו בקניית מצרכים ובבישול. הוא מלווה את אשתו לבדיקת הריון באולטרה-סאונד, בה מתברר, לשמחתו של חזקל, כי העובר ממין נקבה.  

חזקל מתחיל לדבר יותר עם אשתו, אך דבריו עדיין נושאים אופי כללי. בהשפעת החכם עובדיה, חזקל בהדרגה מתקרב לאשתו. כעת ישנם מצבים בהם הם מתנשקים ארוכות ובוכים ביחד. חזקל גם מתוודה לפני רחל כי כבר הלך פעם שנייה לבית הקפה בו קוראים שירים, ופעם הקריא בו אחד משיריו – שירים שאת תוכנם הוא עדיין אינו מוכן לגלות לרחל.

חזקל הולך לחפש עבודה בבתי דפוס בירושלים, כולל במזרח העיר. הוא לא מוצא עבודה – אך למרות מצבו הכלכלי הקשה, לא מתאפק וקונה בבתי הדפוס האלה ספרים: שני ספרים של חכם בגדאדי, יוסף חיים (המכונה גם הבן איש חי) (1909-1832) ושירה מתור הזהב בספרד. עורך של כתב עת ל"שירה רדיקלית", אליו פנה חזקל בחיפוש אחר עבודה, ניחש כי הוא כותב שירה ומצא לנכון לפרסם, בהסכמתו של חזקל, את אחד משיריו בכתב העת הזה. בהמשך הלך חזקל לחנות של דיסקים ערביים, ושוב על אף היותו מובטל, קנה שפע של דיסקים, בהם נוסף לאום כולת'ום, מוזיקה עיראקית של יהודים ולא יהודים. רחל שמחה על הדיסק של אום כולת'ום, קיבלה בהבנה את הוצאותיו, ועם זאת הזכירה כי עליו להימנע מהוצאות כאלה ולמצוא עבודה, במיוחד לאור לידתה הצפויה.

בשובו לביתו קורא  חזקל מספרו של החכם הבגדאדי בנושא "ערוות" ומוצא את האיסור לקרוא ספרי קודש ולברך בזמן שרואים ערוותו של גבר או ערוות אישה – איסור שאינו נראה לחזקל. לקריאתו של חזקל על ערוות מקדיש המחבר פרק שלם. בשלב מוקדם יותר של העלילה  תיאר המחבר את התעניינותו של חזקל בפסיקות דתיות מפורטות בנושא נפיחות (פליטת גזים) בזמן תפילה.  

עורך כתב העת של השירה הרדיקלית עמד בדיבורו, וחזקל קיבל בדואר את גיליון כתב העת הזה בו מודפס שירו. בתשובה לשאלותיה של רחל, הסכים "לקרוא לפניה השיר, וראה כי שמֵחה היא בקריאתו ומעט מגאוותו מצטרפת אל גאוותה" (עמ' 219). כשהלך חזקל שוב לערב משוררים, הפעם הציגה אותו המנחָה בגאווה כמי שכבר פרסם שיר, וחזקל לבקשתה קרא שיר נוסף וזכה למחיאות כפיים. אך הפעם השיחה עם אחד המשוררים בבית הקפה לא קלחה, וכעת היה משוחח יותר עם אשתו. בעקבות קניית הדיסקים הערביים, לוקח חזקל את אשתו לחפלה של מוזיקה עיראקית בכיכובו של הזמר יעקב נשאווי (שם משפחתו זהה  לזה של חזקל, אך לחזקל אינו מזדמן לשאול אותו האם יש קִרבה משפחתית ביניהם.) [יעקב נשאווי  היא דמות ממשית, ולא ספרותית. ביוּטיוּב  ישנן תגובות מעיראק על הופעותיו, המשבחות הן את איכות ביצועיו והן את שימורה של שירה זו בידי יהודי עיראק בישראל.]  צ'חלה, בניגוד לבעלה, הכירה את רוב השירים, והיא הסבירה לו את פירושם של המילים הערביות.

החכם עובדיה, במסגרת מאמציו למלא את צו סבו עבדאללה, להחזיר עטרה ליושנה, מקפיד להגות נכון את האותיות, כמנהג בבל. הוא מדקדק לא רק בהגהה נכונה של האותיות הגרוניות (כמו ח' ו-ע') ואותיות אחרות שמקובל בארץ להגותן בצורה לא נכונה (כמו ק'), כי אם גם מבדיל בין שווא נח לנע, בין אותיות עם דגש קל בתחילת המילה ובלעדיו. עם זאת, עובדיה מודה באוזני חזקל כי הוא לא הצליח לשכנע איש מן החכמים הבבלים "לפסוק שעלינו לשוב בתפילה ובדיבור למבטא אבותינו מקדם", ועל כן החליט "בינתיים" לא לפסוק בנושא (עמ' 167). החכם מנסה להנחיל את הביטוי הנכון של האותיות לחזקל. חזקל מתקשה בכך, אך בקריאה בתורה ב"שבת הגדול" בבית הכנסת של החכם –  מצליח. 

החכם עובדיה ניסה לשכנע את רבני בתי הכנסת הבבליים לחדש את המנהג מתקופת הבן איש חי (החכם יוסף חיים) בבגדאד לפיו  ב"שבת הגדול" שלפני פסח היו נסגרים בתי הכנסת, וכולם היו באים לבית הכנסת הגדול לשמוע דרשה אחת. למעשה עובדיה רצה שכל הקהל של יוצאי בבל יקשיב לדרשה שהוא יישא ב"שבת הגדול" – אך אף רב לא נענה לו, והקהל שהגיע לבית הכנסת שלו בשבת הזו היה די קטן. אף על פי כן, נשא את הדרשה "בקול גדול כנואם לפני קהל אדיר" והביע אמונתו כי המנהג של התכנסות בבית כנסת אחד יחודש  (עמ' 202). בדרשה טען כי כיוון ש"בני בבל בישראל" שינו את שמותיהם, לשונם ולבושם – הם לא יהיו מוכנים לאותם הפלאות שעשה אלוקים לאבותינו במצרים, ושהקדוש ברוך עשוי לחולל בכל רגע (עמ' 203). בהמשך האריך מאוד בדבריו, חלקם לא לעניין, עד שרבים בקהל חדלו מלהקשיב ואחרים ברחו. מזל ורחל, שראו את המחזה מעזרת הנשים, בכו. גם חזקל בכה, ולבסוף –  גם החכם עובדיה, שנפגע מאוד.

בליל הסדר של פסח רואה חזקל הזדמנות להשלים בין כולם, וגם לשתף אנשים בודדים בו. בהסכמתה של צ'חלה,  ועל אף שבני הזוג מובטלים ומצפים לתינוקת, מארח חזקל לארוחת הסדר שבעה אנשים. את החכם עובדיה ואשתו מזל, ואת גורג'יה, בתקווה להשלים בין הבן לאימו ובין הכלה לחמותה – דבר שמצליח חלקית.  הוא מזמין חבר "מרוקאי" [קרי מיוצאי מרוקו, המחבר אינו נוקב בשמו], איתו עבד בבית הדפוס – על אף שחזקל אינו שותף לכל דעותיו הפוליטיות, ובמיוחד לאיבתו לאשכנזים. כמו כן, דאג חזקל לארח בסדר את "השכֵנה המולדבית"  [קרי, ממדינת מוֹלדֹובָה (ברוסית מולדביה) – בריה"מ לשעבר].  מדובר באישה זקנה ובודדה, שאינה יודעת עברית. חזקל, במעין שפת סימנים, מוליך אותה לדירתו. 

לחזקל שני אחים אותם גם כן ניסה להזמין. הראשון, גדול ממנו ואיתו היה מסוכסך. חזקל הלך אליו פעמיים לפני פסח, אבל לא פגשו בדירה, לא צלח בידו להשלים איתו והוא לא הגיע לסדר. השני, אח בכור חורג, אותו הוליד אביו לאישה מוסלמית. הוא מתגורר בבית צפאפא בירושלים, אינו יהודי על פי ההלכה, כי אם התחבר למוסלמים צוּפים, ושמו עבדאללה (הוא מכונה גם אסמאעיל והאיש אינו נשוי). האח החורג ואימו המוסלמית, אִנְעַאם, הגיעו לסדר, אחרי שהתרשמו כי הזמנתו של חזקל  כנה. האח עבדאללה גם נתן מראש לחזקל סכום כסף עבור השתתפותו בארוחת הפסח, ביודעו כי אחיו מובטל. (כך גם עשתה מזל.)  חזקל מרגיש קִרבה וסימפטיה לערבים, אך אינו קורא ערבית ורק יודע מעט לדבר בשפתם. לעומתו, גורג'יה שמחה לדבר עם אנעאם בערבית. החכם עובדיה קרא בהגדת פסח בעברית ובערבית במקביל.

במהלך הסעודה "יָצְתָה [=יצאה בלשון חז"ל]  בת הקול ואמרה, בסוף סעודת הסדר אתה עבדאללה [עובדיה] בן גורג'יה ניטל חי ונלקח לחיי עולם הבא" (עמ' 257). אותה בת קול אמרה כי מזל תצטרף לבעלה בעולם הבא בגמר הסעודה. עובדיה הוריש את מעמדו,  כרועי הקהילה, לחזקל וצ'חלה, בהוסיפו כי לא יוכלו להתפרנס מכך, אלא יצטרכו לעבוד. כבר במהלך הסעודה הודיע החכם כי הוא מוכן להפקיד את נשמתו בידי בוראו. משאלתו נתמלאה, והוא נעלם, ובסוף הסעודה גם מזל נעלמה.

הערות ביקורתיות ופירוש אפשרי ליצירה

המחבר מודה כי ישנם קווי דמיון מסוימים בין דמותו לזו של חזקל וכי הוא מזדהה רבות עם דמותו (עמ' 58).  מבקרים מציינים את הדמיון בין תחילת דרכם הספרותית של השניים, ומן הסתם דומים השקפותיהם גם ביחס לדת ולמסורת. ליל הסדר בסוף היצירה מסמל את כמיהתו של המחבר (באמצעות דמותו של חזקל) לשלום בין כולם: שלום בתוך המשפחה בין צעירים למבוגרים, שלום  בין מזרחים לאשכנזים, ושלום בין יהודים לערבים. גורלו של החכם עובדיה עצוב. בדומה לסבו עבדאללה, קהלו מועט ולא עולה בידו להעלות את תורתו על הכתב בצורת ספר. ייתכן כי במותו, במעין מיטת נשיקה, רצה המחבר לרמוז כי כוונות מפעלו של החכם היו ראויות וטובות – ועם זאת, אותו מפעל חייו לשמֵר את מסורתה הדתית של יהדות בבל בישראל  על כל תגיה ודקדוקיה בלתי אפשרי. (מזל נלקחת עימו לעולם הבא, אולי כדי שיתקיים הפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו".)  יורשיו של עובדיה, חזקל ורחל, כמסורתיים, אמורים להמשיך בדרכו, אך בצורה מתונה יותר הן ביחס לשמירה על מצוות התורה והן ביחס לשימור המסורת הדתית של עדתם.

הספר רווי אירוניה והומור, במיוחד בפרק בנושא ה"ערוות". נדמה גם כאילו המחבר מהתל קצת בדת. היצירה נכתבה במשך למעלה מ-5 שנים, מיוני 2005 ועד ספטמבר 2010 (עמ' 260), ונראה כי הסופר השקיע מחשבה בכל מילה שכתב. זאת בניגוד גמור לסופרים מודרניים המרבים לפלוט מילים כלאחר יד – בדומה לציירים המתיזים צבע באקראי על בד –  וסבורים שיצרו יצירה גאונית. אלמוג בהר מקפיד לנקד מילים מסוימות בעברית, כדי למנוע טעות במשמעותן,  ולשם הדיוק מנקד מילים בערבית, יידיש ורוסית המובאות בכתב עברי. הפרוזה של המחבר היא בעלת איכויות ליריות. הספר כתוב בשפה מסורתית בה משתמש המחבר גם לתיאור המונחים הקשורים לסקס. בסגנונו המיוחד השאוב מן המקורות המסורתיים מצטייר אלמוג בהר כקלסיקון עברי.

הנושא העדתי ביצירה

להלן השקפת עולמו של חברו של חזקל ממוצא מרוקאי, שכאמור, השתתף בליל הסדר (המחבר אינו נוקב בשמו). "אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים, אנחנו הערבים-היהודים" (עמ' 100). לדבריו צריך להקים, בשטחה של ישראל והשטחים הפלסטיניים, שתי מדינות: אחת לאשכנזים –  ושנייה משותפת למזרחים ולפלסטינים שיחיו ביחד בשלום (עמ' 101). האשכנזים, ולא המזרחים, אשמים בעוולות שנעשו לערבים, כמו הגירוש ב-1948 והקמת ההתנחלויות  לאחר 1967. המזרחים אינם שונאי ערבים, על אף שרובם מצביעים לליכוד. במלחמה –   המתבטאת בפיגועים מצד אחד, ובהפצצות כבדות מן האוויר מצד שני – נפגעים עניים משני הצדדים, בעוד העשירים נהנים ומתעשרים יותר (עמ' 103).

החבר "המרוקאי" ממשיך: צריך לעשות אינתיפאדה נגד השלטון האשכנזי, כפי שעשו הפלסטינים (עמ' 102). עוד טוען "המרוקאי" כי המזרחים סובלים מבעיות כלכליות, והפלסטינים – מ"החיילים". לדבריו, על המזרחים להתחבר לפלסטינים, כדי להכריח את האשכנזים לחלק מחדש כסף ואדמה (עמ' 172). בהמשך החבר המרוקאי מספר לחזקל כי הוא מקים "מפלגת פנתרים שחורים חדשים". בכל הזדמנות החבר עוסק בתעמולה כדי לגייס אליה מזרחים, כולל יוצאי אתיופיה, ובארוחת ליל הסדר מנסה לצרף למפלגתו גם את חזקל ואחיו למחצה, המוסלמי עבדאללה. 

יוצאי אתיופיה והאח עבדאללה נוקטים עמדה מתחמקת ביחס להצטרפות לפנתרים, וגם חזקל נמנע מלהצטרף למפלגה הזו. הוא אינו מסכים לחלק מדבריו של החבר, אך אינו מוצא לנכון להתווכח איתו. הנושא היחיד מתוך השקפת עולמו של "המרוקאי", אשר לגביו מפרט חזקל  את התנגדותו הפנימית (כאמור, חזקל אינו מתווכח איתו) הוא תביעתו של החבר "להפוך את האשכנזים לאויביו" (עמ' 104). חזקל נשאר נאמן להטפתו של החכם עובדיה, לפיה על אף "התלאות שהעמידו אותנו בהן...בסופו של דבר צריכים אנחנו לאהוב את האשכנזים" כי הם חלק מישראל (עמ' 173).

עם זאת, לפי המסופר ביצירה, חזקל בעצמו סבל מאפליה כלכלית על בסיס עדתי. חזקל ואחיו היהודי (שלא נוכח בליל הסדר) גורשו לאחר מות הוריהם מדירת ההורים, בטענה כי אין להם זכות ירושה לדירה השייכת לחברה ממשלתית. חזקל הסתייע ברב עובדיה, כדי לעבור לדירה אחרת. אחיו, לעומתו, נאבק באלימות, הושם במעצר, ובהמשך הקים את תנועת הפנתרים החדשים. התנועה הובילה מחאה על האפליה המשוועת בין אשכנזים למזרחים ("עיראקים וכורדים") – בניהם של הראשונים זוכים בקיבוצים לקבל קרקע, בעוד המזרחים מנושלים מדירת הוריהם ומושלכים לכלא. בעקבות המחאה הזו התקבל חוק בכנסת לפיו יוכלו הילדים שגרים "בשיכוני הרכבות הגדולים" לרכוש את דירת מגוריהם ב"כמה עשרות אלפי שקלים" (עמ' 70). [כלומר במחיר מוזל באופן משמעותי. הכוונה לחוק הדיור הציבורי שיזם חבר הכנסת רן כהן ממרצ ואושר ב-1998.]

מירב הטענות והאשמות נגד אשכנזים בספר עוסקות בתחום התרבותי-לשוני. אביה של רחל, לאחר עלייתו ארצה, כעס מאוד על האשכנזים. הוא העריץ את השפה והזמרה הערבית: בעיניו מי שאינו יודע ערבית נחשב היה ל"מין בהמה" – בעוד בבואו לישראל ראה שמתייחסים בה בזלזול ליהודים דוברי הערבית, כשהמזלזלים אינם מודעים לנחיתותם (עמ' 87). רק לפני מותו התרכך על האשכנזים, לפעמים היה אף יושב עימם והיו נעצבים יחדיו על מות שפות ילדותם – יידיש וערבית.

החבר ממרוקו מאשים את האשכנזים בנוסח הבא: אתם "לקחתם לנו את הערבית, וגם אתם לועגים שלא נוכל לדבר עם אחינו בערבית. גם החרבתם את ההיסטוריה שלנו" (עמ' 225). האיש [שכנראה יליד הארץ] מחליט ללמוד מחדש ערבית (עמ' 103).

ידיעותיו של חזקל בערבית, כאמור, דלות. הוא אינו יודע ערבית כתובה וגם לא ערבית-יהודית-בגדאדית (עמ' 132). באחד מחלומותיו הוא רואה את אביו ואת אימו, אך אינו יכול לתקשר עימם כי הם מדברים בערבית, והם מוכיחים אותו בערבית כך: "נִסִיתַ לִסַנַכְּ, שכחת לשונך" (עמ' 212). חזקל חושב לחזור לעברית המקראית הרבנית, אל הערבית היהודית ושאינה יהודית (עמ' 47). בעזרת אחיו החורג המוסלמי, עבדאללה, נכנס  חזקל למסגד – בהסכמת שיח' המסגד – ביום חול בשעת תפילה. הוא שמע מפי החכם עובדיה, כי לפי הרמב"ם מותר ליהודים לעמוד במסגדים ולהתפלל –תוך שמיעת תפילת המוסלמים – וזה מה שעשה. הוא גם הרגיש כמתחבר לתפילת המוסלמים, על אף שלא הבין את שפתם (עמ' 235).

החכם עובדיה טען באוזני חזקל כי העברית של הספרדים "קרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהייתה גם שפתינו", ושונָה מן העברית "של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה" (עמ' 71). הוא ממשיך: העברית של המזרחים היא העברית האוטנטית, בעוד של האשכנזים זו "מין עברית של אירופאים" ודיבורם "אינו עברי ממש" (עמ' 71). החכם גם מסביר לחזקל את עליונותו של בית הכנסת הספרדי על פני האשכנזי [בנקודה זו בולט הדמיון בין החכם עובדיה לבין הרב עובדיה יוסף].

הערות ביקורתיות נוספות

לכאורה, השקפת עולמו של חברו "המרוקאי" של חזקל  מוצגת בצורה די מגוחכת ולא מציאותית, במיוחד הרעיון להקים שתי מדינות נפרדות, אחת לאשכנזים ושנייה למזרחים  ופלסטינים. ואולם סביר להניח כי חלק חשוב מהשקפת עולם זו מקובלת על המחבר וזאת מן הסיבות הבאות. (1) אין בספר כל ניסיון לערער השקפה זו, ואף משתמע כי קובלנותיהם של המזרחים כלפי האשכנזים מוצדקות. (2) המחבר היה בעצמו פעיל מרכזי בהתארגנות להקמתה של  מפלגת הפנתרים השחורים החדשים בירושלים ב-2008 ובחיבור מצע התנועה (לפי ערך אלמוג בהר ב"ויקיפדיה"). (3) רבות מן העמדות שמעלה האיש ממוצא מרוקאי חוזרות כמנטרה ביצירה שלפנינו וגם בסיפורו של המחבר "אנא מן אל יהוד", כמו הטלת האשמה על האשכנזים בקיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ובמיוחד בדיכוי התרבות של יוצאי עדות המזרח. נראה כי עצם הצגת גישה מתריסה מצד המחבר נועדה לקעקע את ההשקפה הציונית המקובלת בנושאי הלִבָּה, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד בנושא התרבותי-לשוני.

כאנטי תזה לציונות אשר מדגישה את אחדותו של העם היהודי ושואפת ליצור תרבות ישראלית בעברית המשותפת לכל העדות – המחבר ממש מקדש את השמירה על התרבות העדתית (דבר שנעשה גם במצע הפנתרים מיולי 2008). הספר יוצר את הרושם כי תרבות ישראלית ובמיוחד ספרות ישראלית אינן קיימות, כי אם ספרות עדתית וזמרה עדתית.  שתי הדמויות שתופסות את המקום המרכזי בספר מבחינת כמות העמודים הם חזקל והחכם עובדיה, ושני הגיבורים, אף יותר מדמויות אחרות, דבקים ומסוגרים בעדתיות שלהם. במקרה אחד, של החבר ממרוקו, הוא מוכן לצאת מן העדתיות שלו, אבל במטרה להקים  קואליציה של כל עדות המזרח נגד השלטון האשכנזי, כדבריו.  קשה למצוא בין גיבורי הסיפור דמות, אף שולית, שרואה את עצמה כיהודי ישראלי ואינה מייחסת חשיבות למוצאה העדתי, ואינה שקועה בפולקלור העדתי. דמות שאינה נגועה באגוצנטריות עדתית בוודאי לא תגלה השכם והערב את עליונות העדה שלה על פני עדה אחרת, בלי להעלות על הדעת שאִם בתחומים כה רבים עדתה מוצלחת מן האחרת, הרי ייתכן מצב בו העדה האחרת לפחות בחצי תחום מוצלחת ממנה.

המחבר אינו מסתפק במתחים,  ולמען האמת גם בשנאה, הקיימים בין העדות, אלא לפעמים מנסה לנפח אותם. הוא  מציג בצורה מעוותת, כאפליה שמקורה על בסיס עדתי בלבד, את האפליה בזכויות הירושה של בני  הקיבוצים בהשוואה לבנים של הורים המתגוררים בשיכון ממשלתי. זאת כאילו אין חברי קיבוץ מזרחים וחברים מנישואים מעורבים כלל, ומאידך גיסא אין אשכנזים הגרים בשיכון ממשלתי. (הגזמות  כאלה נמצאות גם במצע הפנתרים מ-2008 בו נאמר בין השאר כי שלטון מפא"י חשב "שהמזרחים אינם ראויים להשכלה...") בתיאור האפליה בזכויות הירושה רומז המחבר בצורך לעשות התקוממות מהפכנית ניאו מרקסיסטית בשלטון הפוליטי והכלכלי של האשכנזים, כפי שהטיף במפורש חבר הפנתרים ממוצא מרוקאי (ושוב כפי שמופיע  במצע הפנתרים החדשים.)

במקום לקרב את מורשתה התרבותית של יהדות בבל לכלל ישראל על ידי תרגומה לעברית וקידום לימודיה בבתי ספר,  דבר שיעורר את המעוניינים להתעמק בה ולהכירה במקור – לדידו, כל עדה ועֵדה תעסוק בתרבות שלה. במקום להתקרב לעדות ישראל, בהם האשכנזים בנוסח התפילה, כמו באימוץ נוסח התפילה האחיד הקיים  או לנסות לשפרו – מוצא חזקל לנכון להיכנס למסגד ולהתפלל בו, קרי להתקרב למוסלמים. התקרבות זו רומזת גם על העמדה המיוצגת בספר בתחום הלשוני-תרבותי.

כאמור, החכם עובדיה  טוען כי העברית הספרדית קרובה לערבית, בעוד העברית האשכנזית היא "מין עברית של אירופאים". המחבר חוזר שוב ושוב על כך שהאשכנזים אינם מבטאים נכון אותיות עבריות כמו ע', ק', ט' ועוד. עוד יש לזכור כי בדרשתו בשבת הגדול ראה החכם עובדיה בשלילה את שינוי שמותיהם של יוצאי בבל בארץ; ובסעודת הפסח, בת הקול מְכנה את החכם עובדיה בשמו הערבי המובהק, כפי שנקרא גם סבו – עבדאללה. (כמו כן, במצע הפנתרים מ-2008 ישנה קריאה למזרחים "לא לשנות שמות משפחותיהם".)  בכך משתמע כי מסיבות לשוניות יש להחליף את הזרם המרכזי בתרבות הישראלית – שלדידו אשכנזי ואירופאי וממנו נוטה המחבר להתעלם ברומן – בתרבות  עברית אותנטית הקרובה לערבית. בעיני המחבר, מן הסתם,  גם סופרים מזרחים שאינם שותפים לאידיאולוגיה שלו אינם נחשבים לאוטנטיים, ועל כן אינם מוזכרים ביצירתו.  בקיצור, נראה כי אין המחבר שואף להגביר את ייצוגם של יהודי ארצות ערב בעיצוב התרבות היהודית-ישראלית, אלא ליצור בארץ תרבות רב עדתית, אשר במרכזה זרם יהודי-ערבי, וזרם ערבי.    

אולי לא במקרה, הקשישה ממולדביה, הדמות האשכנזית היחידה בסיפור – היא דמות שולית, ומשתמע, היחידה שאינה יכולה לתקשר עם המשתתפים בסדר הפסח בו הכול מתנהל בשפות עברית וערבית. כמו כן, ייתכן ולא במקרה,  בן התערובת היחיד ברומן הוא אחיו המוסלמי של חזקל, עבדאללה ("אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים"), וכמו כן ישנו בספר קשר נישואים לא מאותה עדה בקרב עדות המזרח (עובדיה ומזל), שהוא קשר חשוּך ילדים הרומז על בעיתיות מסוימת שבו– אך אין ביצירה נישואים בין אשכנזים למזרחים. האם זה לא מחשש כי נישואים כאלה יפגעו בהיבדלות עדתית? בסעודת הפסח מתגשמת אותה התחברות והשתלבות בין מזרחים לערבים לה הטיף חברו "המרוקאי" של חזקל – אך במעמד הזה בעיקר במישור הלשוני-תרבותי. השכנה ממולדביה נוכחת בסדר פסח ותו לא – אין לנו שום פרטים נוספים עליה בהקשר הזה. (האם ישבה כמו גולם? האם השתדלה לחייך?)

יהודים מארצות שונות מכוּנים ברומן לפי ארץ מוצאם. כך ישנם ביצירה מרוקאי, קשישה מולדבית, עיראקים, כורדים ועוד, בלי מירכאות במקור. (מצע הפנתרים מ-2008, בדומה, מונה עשרות   לאומים לכאורה ["עיראקים", "רוסים" וכולי], כשהכוונה ליהודים יוצאי מדינות העמים האלה.) תיאור כזה מערער את קיומו של העם היהודי כעם אחד, ודומה לתיאור הזרם הפובליציסטי הדומיננטי בעולם הערבי השולל את קיומו של העם היהודי וזכותו להקים מדינה, והמציג את מדינת ישראל כמפעל  קלאסי של עידן הקולוניאליזם, שהוקם על ידי עמים אירופיים.  בכך שוב, ולוּ בעקיפין, מתחבר הסופר לעמדתו של "המרוקאי" המאשים את האשכנזים בסכסוך עם הערבים. 

השירות הצבאי מוצג ברומן כמִטרד בחיים, שמותר לעקפו. הצבא הישראלי מוזכר בהקשרים שליליים בלבד כמו, כאמור, בהפצצות כבדות נגד פלסטינים, וגם בהגבלות שמטילה ישראל על העיתונים וכתבי העת היוצאים במזרח ירושלים "בצו של המושל הצבאי והשופט הצבאי ושר הצבא"  (עמ' 156). בדומה לכלי התקשורת הערביים, שמו המלא של הצבא, "צבא הגנה לישראל" או צה"ל , אינו מופיע בספר –  ולא כיוון  שהשם הזה אינו מדאורייתא ודרבנן, כי הרי גם  שמם של "הפנתרים השחורים" אינו מוזכר במקורות יהודיים מסורתיים. קל לדמיין מה חושב המחבר על ההמנון הלאומי "התקווה",  שלא רק שאינו מבטא את המאווים הלאומיים של הערבים, אלא התחבר על ידי משורר ומלחין אשכנזים ומושר במלעיל.

בסיכומו של דבר נראה כי הרומן משמש במידה לא מבוטלת שופר לקידום השקפת עולמו של אלמוג בהר. זו מתקרבת, ואולי מאמצת, את הזרם המתון שבמתונים של המנהיגים הערבים בישראל, השואפים לעמם או לבטל את אופייה היהודי-ציוני של מדינת ישראל, ללא אלימות, כי אם בדרכי שלום.