סֶקסיק, לורן. ימיו האחרונים
של סטפן צווייג (תל אביב: ספרית פועלים, 2011). מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. 168 עמ'. פורסם
במקור ב-2010. Laurent
Seksik
מחבר הספר, סֶקסיק לורן, נולד
ב-1962 ועבד כרופא וכסופר. הוא יהודי צרפתי, שהוריו נולדו באלג'יר. היצירה מתארת
את החודשים האחרונים בחייו של הסופר האוסטרי היהודי, סטפן צווייג (1942-1881) – המצליח מאוד בזמנו – בתקופת שהותו בברזיל, מספטמבר 1941 עד להתאבדותו
בפברואר 1942. ספרו של סקסיק, לדבריו, מבוסס על חומר עובדתי, כמו התכתבויות של
צווייג עם ידידיו. הספר סוקר את פעילותו של צווייג בחצי השנה האחרונה לחייו באופן
כרונולוגי, תוך העלאת זיכרונות מעברו, ומנסה למצוא את המניעים להתאבדותו ולנכונותה
של אשתו הצעירה, לוֹטֶה, להתאבד יחד איתו. הסיכום משקף את גרסת המחבר (בצירוף
הערות קצרות בסוגריים מרובעים), ואולם בחרתי להפריד בין התקופה של זיכרונות העבר
לבין ששת החודשים האחרונים של חייו. בסוף הסיכום הוספתי הערות ביקורתיות אחדות.
חייו של צווייג עד גלוֹתוֹ
לברזיל
בתקופת זוהרו, בטרם עליית
הנאצים לשלטון בגרמניה, היה צווייג לסופר הנקרא ביותר בעולם. הוא מכר 60 מיליון
ספרים וספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות. אלברט איינשטיין סיפר לצווייג כי בביתו
מצויים כל ספריו. עם זאת, צווייג היה מודע לחולשותיו כסופר וסבר כי הוא נופל ביחס
לסופרים אחרים, כמו תומס מאן. סיפוריו של צווייג היו קצרים ובעלי מִבנה דומה:
גיבורים שאינם יכולים לעמוד מול תשוקותיהם, ומצפונם מייסרם לאחר שנכנעו
ליצריהם וגורר אותם להתאבדות או טירוף
הדעת. מקום חשוב מאוד ביצירותיו של צווייג שמור לביוגרפיות היסטוריות. כמו כן חיבר
מחזות ושירים. בביוגרפיות שכתב לא הקפיד על דיוק היסטורי, כי אם בדומה ליצירותיו
הספרותיות ניסה לתהות על נפש גיבוריו, לחקור את נפש האדם. כבר בשנה הראשונה לעלייתו
של היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, ספריו של צווייג נשרפו בידי הנאצים בטקסים
המוניים.
צווייג מיהר לעזוב את אוסטריה עוד
ב-1934, מתוך ציפייה לאסון. זאת לאחר שהמשטרה האוסטרית חיפשה בביתו מסתור של נשק,
על אף שהיה פציפיסט. הוא היגר לאנגליה, בתחילה התגורר בלונדון ואחר כך עבר לעיירה
באת' (Bath) , וכעבור חמש שנים
קיבל אזרחות בריטית. ב-1934 בלונדון פגש
לראשונה את אליזבט שָרלוט (לוטה) אָלטמָן [ילידת 1908]. היא נולדה בקטוביץ,
שלזיה, אותה עזבה ב-1933. סבהּ היה רב בבית הכנסת הגדול של פרנקפורט. אשתו של
צווייג, פרידריקה (Friderike von Winternitz), היא
שהכירה בין בעלה לבין לוטה – מזכירתו החדשה לעבודתו הספרותית. בתקופת נישואיו של
צווייג לפרדריקה היו לו מאהבות לא מעטות. בלוטה התאהב כבר ב-1934 [ב-1938 התגרש
מפרדריקה] ובספטמבר 1939 נשא אותה לאישה
בטקס צנוע, שנערך על ידי פקיד עירוני.
באותו החודש, בעקבות הכרזת
מלחמה מצד בריטניה על גרמניה, קיבל צווייג מכתב רשמי ממשרד החוץ הבריטי, בו במקביל
לסיווגו כ"אויב זר" ("Alien
enemy") נכלל פירוט המִגבלות החלות עליו. צווייג רגז על
האטימות הבריטית הזו, כי הרי הוא נמלט לבריטניה מפני גרמניה הנאצית, אשר בעיניה
הוא נחשב לאויב בגלל היותו יהודי ותוכן כתביו. ההשפלה מצד אנגליה הייתה אחת הסיבות
להחלטתו להגר מארץ זו, כשהתגברות ההפצצות הגרמניות על בריטניה דחקה בו לברוח עם
לוטה רחוק מן המלחמה. ביוני 1940 הגיע הזוג לניו יורק.
ימיו האחרונים בברזיל
בספטמבר 1941 היגרו צווייג ולוטה,
מניו יורק לברזיל. בעיירה פֶּטרוֹפוליס, שליד ריו דה ז'ניירו, שכר צווייג בית קטן,
בן שלושה חדרים. בברזיל בכלל ובעיירה הקטנה במיוחד, קיווה למצוא שלווה מן המלחמה
ולהמשיך בכתיבה. כמו כן, האוויר הצח של פטרופוליס, בהשוואה לניו יורק, נועד להקל
על מחלת האסתמה של לוטה. ואולם הסיבה העיקרית לעזיבתו את ניו יורק הייתה אחרת.
בניו יורק הפך צווייג, בעל כורחו, למעין שדלן של יהודים רבים שעזבו את אירופה,
וכעת ביקשו את עזרתו – בהצהרת שבועה ובכסף – בהשגת ויזה לארה"ב, עבור קרוביהם
שנותרו באירופה. הוא סייע לרבים, אך עם זמן עייף ונמאס לו מן המשימה לעזור ליהודים
– מה עוד שזיקתו ליהודים הייתה רופפת (עמ' 35-34). צווייג סלד מרעיון הלאום ונמנע מהתגייסות
פוליטית לרעיון כלשהו. בהתאם לכך, ועל אף תיעובו העמוק כלפי הנאציזם, הוא לא נלהב להצטרף לפעילות הענפה נגד המשטר הנאצי
שניהלו גולים פוליטיים. כאשר סופר צרפתי גולה ביקש ממנו בברזיל לתרום את תרומתו
למאבק נגד הנאציזם, כמו באמצעות פרסום מאמרים בעיתונים, טען צווייג כי הוא זקן
ותשוש. בעמדתו הזו היה גם משהו מן התבוסתנות, שניכרה בחלק מיצירותיו (עמ' 135).
ארבעים הספרים שהניח בכוננית
בדירתו בפטרופוליס היו שריד דל מספרייתו העשירה בזלצבורג (אוסטריה), בה ספרים עם
הערותיו כיסו קירות שלמים, וכללו כתבי יד מקוריים. כעת, העריך צווייג, ספרייתו
נבזזה על ידי הנאצים, ויומני בטהובן המקוריים שהיו בה, נמצאים אצל [הרמן] גרינג
[מראשי משטרו של היטלר, שנודע בשוד דברי אמנות]. לצווייג לא היו ילדים משתי נשותיו, כך שהספרים
שכתב "היו הפירות היחידים של קיומו
עלי אדמות...בניו היחידים" (עמ' 17). בתקופת החיים בברזיל הרגיש צווייג זקן מדי להיות אב, מה עוד שלא רצה
להביא ילדים לעולם אכזר. נוסף לכך, מפאת מחלתה של לוטה, המליצו לה הרופאים לא ללדת
מחשש שתמות בלידה.
באוקטובר 1941 סיים צווייג
לכתוב את ספרו "העולם של אתמול" –
אוטוביוגרפיה המשלבת בתוכה תיאור של תקופה שחרבה במרכז אירופה. את כתב היד
היה רושם במחברת, לוטה הייתה מדפיסה, אחר כך היה מוצא לנכון להכניס תיקונים, ולוטה
הייתה מדפיסה שוב. לוטה סברה כי זה הספר היפה והעמוק ביותר שכתב בעלה. עותק אחד
מכתב היד של הספר מסר צווייג למוציא לאור ברזילאי בריו דה ז'ניירו, ועותק שני שלח
למוציא לאור גרמני בשבדיה.
בנובמבר מלאו לצווייג 60 שנה.
הוא שנא שעורכים לו חגיגות, ויתרה מזו, סבר שאין לו זכות לשמוח בשעה שבאירופה
נרדפים יהודים. בכל זאת ערכה לו לוטה מסיבה צנועה, בהשתתפותו, בין היתר, של נשיא
אגודת הסופרים הברזילאית. צווייג הקריא שיר שחיבר לכבוד האירוע, בו רמז על משאלתו
למות. לוטה בכתה לשמע השיר, והביעה את רצונה ללכת איתו גם לעולם הבא.
צווייג ידע פורטוגזית ולא יכול
היה להימנע מלהאזין לחדשות. הוא שמע על התקדמותם המהירה של הגרמנים לתוך
בריה"מ ועל רצח יהודים בה. הכרזתה של ארה"ב מלחמה על גרמניה הנאצית
[ב-11] בדצמבר 1941 עוררה צהלה אצל לוטה, מתוך ציפייה לניצחון קרוב – אך צווייג נותר עצוב. על פי הבעת פניו קבעה לוטה
כי צווייג אינו מאמין בשום דבר, "לא באלוהים ולא ברוזוולט. חברו היחיד של
צווייג הוא המוות" (עמ' 104). צווייג נמנע מלגלות לאשתו את הסיבה האמיתית
לעצבותו. הגיעה אליו ידיעה ממקור מהימן כי החל מנובמבר התחילו לגרש את כל יהודי
הרייך מזרחה, להשמדה. פירוש הדבר היה כי נחתם גורלם גם של קרוביו בווינה וסבהּ של
לוטה. למשמע הידיעה המרה הזו, כושר כתיבתו נפגע אנושות.
בינואר 1942, תוך כשבוע, הגיע
אליו מכתב איוּם שלישי על חייו. המכתב נשלח כנראה על ידי סוכני גסטאפו, ששהו בריו דה
ז'ניירו וגילו את מקום מגוריו. בעקבות זאת
תקפה אותו תחושת רדיפה. הוא לא רצה ליפול בידי הנאצים חי, ובביתו תמיד נשא על גופו
כמוסת וֶרוֹנאל (עמ' 125). רבים מחבריו הקרובים התאבדו באמצעות הגלולה הזו, כדי לא
להתענות ולהירצח על ידי הנאצים.
כבר ב-1925, בביוגרפיה שחיבר
צווייג על הסופר הפרוסי היינריך פון קלייסט (1811-1777), כאילו חזה צווייג את דרכו
אל מותו. בשפתו של צווייג ביצירה הזו, קלייסט עזב את אשתו המבוגרת "ידידת
נפשו", לטובת אישה צעירה חשוכת מרפא בגופה, כפי שנפשו של קלייסט באותה תקופה
הייתה "אכולת ליאות מן החיים". ועוד בשפתו של צווייג על קלייסט: אשתו
השנייה,"שאינה ולא כלום עבורו...הופכת לבת הזוג המושלמת למוות". כדי
לגאול אישה זו מייסוריה, לבקשתה, קלייסט יורה בה
כדור ואחר כך יורה בעצמו. צווייג מסכם: "הוא היטיב למות מלחיות, מותו
הוא יצירת מופת" (עמ' 146).
בעבר מנע צווייג מלוטה לקרוא את
הביוגרפיה הזו, אך בינואר 1942 היא קראה
את היצירה והזדעזעה מן הדמיון. עוד לפני כן קינאה לוטה באשתו הראשונה של צווייג,
פרידריקה. היא קינאה בפרידריקה בתקופה בה צווייג נהג לפגוש אותה בניו יורק,
בעת שעבד על "העולם של אתמול", כדי לרענן את זיכרונו. היא גם קינאה בכך
שעִם אשתו הראשונה חי בתקופת הזוהר שלו – בעוד איתה בתקופת העצב והנדודים. כעת חרה
לה כי בשביל צווייג היא, הסובלת מאסתמה, לכאורה רק בת זוג למוות. לאחר הזעזוע
הראשוני התעשתה: לוטה החליטה למות עם צווייג, מעשה שיהפוך אותה "לרעייתו
לנצח" וישחרר אותה מייסורי מחלתה (עמ' 148).
נפילת סינגפור, המבצר הבריטי
האחרון במזרח הרחוק, עליו בישרו כותרות העיתונות ב-17 בפברואר 1942, ובמקביל,
דהירתם של הגרמנים לעבר תעלת סואץ, עוררו פחד בלבו של צווייג. "תוך שנה יגיעו
הברברים לריו", חשב (עמ' 159). האירועים האלה זירזו את החלטת הזוג צווייג
להתאבד יחדיו. ב-22 בפברואר שם הזוג קץ לחייו על ידי שתיית רעל מהול במים. צווייג
עשה זאת ראשון בשלווה, ולוטה – תוך מאמץ לשמור על איפוק. לאחר שתיית הרעל, בבגדיהם
הנקיים נשכבו במיטה ומתו ביחד.
הערות ביקורתיות
ספרו של סקסיק על צווייג היה
לרב מכר בצרפת ותורגם לשש שפות. אפשר לומר, כי בדומה לביוגרפיות של צווייג,
הביוגרפיה של סקסיק שלפנינו, אינה מקפידה על דיוק היסטורי. לדוגמה, לפי המחבר,
ארה"ב הכריזה מלחמה על גרמניה ב-8 בדצמבר 1941 (עמ' 102) – בעוד התאריך הנכון הוא 11 בדצמבר. כמו כן לפי
היצירה, סיים צווייג את כתיבת "העולם של אתמול" באוקטובר 1941 – בעוד
לפי ויקיפדיה (ערך צווייג וערך "העולם של אתמול" באנגלית ובעברית) סיים
את כתיבת הספר הזה יום לפני התאבדותו. נוסף
לכך, בדומה לביוגרפיות של צווייג, מנסה
סקסיק, לפי מיטב הבנתו ופרי דמיונו, לחדור לעולמם הפנימי של הזוג צווייג – ובעיקר
לפענח את הגורמים להתאבדותם.
מתוך הספר ומתוך מכתב ההתאבדות
של צווייג מ-22 בפברואר 1942, שאינו מובא
ביצירה, עולה התמונה הבאה. לוטה בחרה לשים קץ לחייה לא רק מתוך הזדהות עם צווייג,
אלא גם כדי להיכנס להיסטוריה כאשתו האמיתית, ולא כבת לוויה בסוף דרכו. אשר
לצווייג, כבר הסיומים הטראגיים ביצירותיו הצביעו על נטיותיו האובדניות. ומכאן
מתעוררת השאלה – שאין עליה מענה – האם היה צווייג מתאבד בשלב מסוים בחייו גם לולא
המלחמה. מכל מקום, התפשטותו המהירה של הנאציזם הביאה להחלטתו למות. כפי שמציין סקסיק,
מזה עשור כתב צווייג בשפתו של עם שנידה אותו, ואחדים מידידיו, בעלי השקפת עולם
ליברלית, כבר שמו קץ לחייהם. בשפתו של צווייג במכתב התאבדותו: "עולמה של
לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה, איבדה את עצמה לדעת." יתרה מזו.
הידיעות מחזיתות המלחמה היו מתסכלות וכבר החל תהליך השמדתם של יהודי אירופה. נוסף
לכך הרגיש צווייג כי מרוב עייפות וייאוש, כושר כתיבתו, מְעֵין מהות חייו, נפגע.
ברמז לכך אומר צווייג במכתבו: [אני] "מעדיף לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה
זקופה."
צווייג חותם את מכתב ההתאבדות
באיחולים לידידיו לראות את "עלות השחר" ומוסיף: "אני שחסר סבלנות
הנני ביותר, מעדיף ללכת לפניהם." העובדה כי מסוף המכתב משתמע כי צווייג בכל זאת האמין כי הנאציזם יובס, אלא שאין
לו סבלנות לחכות לכך, שוב מעוררת את השאלה, האם רק דהירת הגייסות הנאציים והיפניים
גרמה לשים קץ לחייו. נראה כי אפשר לצרף את צווייג גם לרשימה ארוכה של אנשי רוח מערביים
שבחרו לשים קץ לחייהם ללא כל קשר למלחמת העולם השנייה – כי אם מתוך נטיות
אובדניות, חשש מאיבוד יכולת ליצור ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה