רובינשטיין, אמנון. השמיכה (תל אביב, 2005) [סיכום וביקורת]

 רובינשטיין, אמנון. השמיכה (תל אביב: הוצאת שוקן, 2005). 178  עמ'.

אמנון רובינשטיין נולד בתל אביב ב-1931. הוא פרופסור למשפטים, אשר היה לפעיל פוליטי וכיהן כשר החינוך בין השנים 1996-1994. החל מ-2005 פתח בקריירה ספרותית עם פרסום רומן הביכורים שלו "השמיכה". כותרת המשנה של הספר היא: "סיפורים מחוברים ונפרדים בגוף ראשון יחיד". כלומר, הסיפורים מובאים בגוף ראשון וניתן ליצור מהם עלילה רציפה שלמה על ידי סידורם באופן כרונולוגי, כפי שמובאים בסיכום להלן. עם זאת, ניתן לקרוא כל סיפור בנפרד, כעומד בפני עצמו. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים בתוך הסיכום ופרק ביקורתי בסופו.

 העלייה הראשונה: פרק מתוך הספר "פעמי חיי מאת שאול רב-עץ (רביץ)   זהו סיפור אוטוביוגרפי של ניצול שואה מפולין המתרחש בספטמבר 1946. בסיפור מתואר מאבק הגבורה העיקש של אנשי אניית מעפילים, חלקם שורדי מחנות ההשמדה באירופה, מול חיילים בריטים. באונייה נמצאים 792 אזרחים, מהם 220 נשים, 95 ילדים ושתי תינוקות שנולדו במהלך המסע לארץ. המעפילים צועקים בהתרסה באנגלית: לא קפריסין, רק ארץ ישראל – אבל אין בכוחם לעמוד מול עוצמת החיילים והם מגורשים לקפריסין. שאול הוא בעל הכרה ציונית עמוקה ומשוכנע, במיוחד לנוכח השואה באירופה, כי ליהודים אין מקום ביבשת הזו. הוא מעלה את זיכרונותיו ב-1956, שנה קשה לדבריו, בה "הפדאיון" [מחבלים פלסטינים]  רוצחים יהודים. שאול רב-עץ מסכם: "טוב לי מקום תחת שמש ארצי – גם אם אצטרך להיהרג עליו – מחיים בחסדי אירופה. לעולם לא עוד" (עמ' 132).

העלייה השנייה: פרק נוסף מתוך "פעמי חיי מאת שאול רב-עץ (רביץ)      המעפילים המגורשים שוכנו בקפריסין במחנה שהיה מוקף גדרות ומגדלי זקיפים. עם זאת, הבריטים היו אדיבים והרשו לדיירי המחנה לשהות בים ואף העניקו להם עצמאות בניהול ענייניהם. האוטונומיה נוצלה למתן הכשרה צבאית למחצה לצעירים, ובדצמבר 1946 הוברח למחנה מקלע "סטן" אשר אִפשר לעבור אימונים בנשק. גם לאחר קום המדינה במאי 1948 עדיין לא הותר לדיירי המחנות בקפריסין לעלות ארצה – ורק ביולי 1948 עלה המחבר לארץ בפעם השנייה – לאחר עלייתו הראשונה ב-1946. בהגיעו לנמל חיפה הוא בכה מרוב התרגשות – דבר שלא עשה בכל תלאותיו: לא כאשר הוריו הופרדו ממנו בתקופת השואה, ולא כאשר ראה את תושבי העיירה שלו מולכים למוות. במהלך שהותו במחנה נוצר קשר אמיץ בין שאול לבין נער יתום מפולין בשם חיים בן ישראל, אשר המחבר שימש לו מעין אח בכור.

מכתבו של שאול [רב-עץ]      [העלילה מתרחשת באמצע שנות ה-60.] הקשר בין שאול לבין חיים, שנוצר במחנה המעפילים בקפריסין, נשמר לאורך השנים. אבל חייהם האישיים היו שונים: חיים נשא אישה ונולדה לו בת, בעוד שאול נותר ערירי. שאול פרסם אוטוביוגרפיה, "פעמי חיי", אשר עותק ממנה עם הקדשה מיוחדת מסר לחיים – אבל הביקוש לספר היה דל ביותר. שאול וחיים נחלקו בדעותיהם ביחס ל"פרשה" – סוגיה ביטחונית-פוליטית, שראשיתה ב-1954 ואשר פילגה את מפא"י באמצע שנות ה-60. שאול התגייס למען עמדתו של דוד בן גוריון בסוגייה הזו והפך מבאי ביתו של "הזקן" – בעוד חיים הצטרף לתנועה "מן היסוד" שהתייצבה נגד בן גוריון. כאשר  הוויכוח ב"פרשה" בין שאול לחיים היה מתלהט מדי פעם, הם ידעו להירגע ולהישאר ידידים. לאחר אחת מפגישותיו עם בן גוריון, בחשכת הלילה שאול מזמין לביתו צעיר,  חוֹוֶה אתו תענוגות של משכב זכר, כאשר שאול משמש בתפקיד "אריה". למחרת בערב, אותו הצעיר – אשר מתברר כי הוא ערבי – אורב לו בחשכה, אוחז בו באחיזה לופתת ומאיים לחשוף את עברו ההומוסקסואלי עם בחורים ערבים לשבועון "העולם הזה", אם לא יביא לו למחרת סכום כסף גדול. הצעיר הערבי, שמודע לקשריו של שאול עם בן גוריון, סבור כי קורבנו ייאלץ להיענות לסחיטה, כיוון שלא ירצה לפגוע בשמו של "הזקן". שאול אכן אינו רוצה לגרום נזק לבן גוריון, אבל אין לו שום אפשרות לשלם את דמי הסחיטה. הוא איש ספר, חייו עשירים ברוח אך דלים בחומר. שאול מחליט להתאבד בכדורי שינה – אך להותיר זיכרון מעצמו. לפני התאבדותו, הוא משאיר מכתב ל"נמען לא ידוע" בו מספר על הסיבה להתאבדותו. את המכתב הוא טומן בספר לא מבוקש של בן גוריון, בהנחה שהמכתב יתגלה באיחור, כבר לא בחייו של בן גוריון.

השמיכה א'     חיים סקרן לדעת מה פשר ההקדשה שרשם לו שאול בספרו האוטוביוגרפי שקיבל ממנו – הקדשה אותה לא הצליח להסביר לו המחבר  עוד בחייו. [בדיעבד ברור כי ההקדשה רומזת בצורה שלא ניתנת לפיענוח על נטיותיו המיניות של שאול כלפי חיים.] כמו כן לא ברור לחיים מדוע התאבד שאול, בלי להותיר פתק, ודווקא כאשר היה בשיא, בעבודתו עם בן גוריון. חיים, מורה בעברו, כעת בגמלאות. אשתו נפטרה, לבתו אנינה שני בנים, אמנון ורונן, היא גרושה וחיה עם בן זוג בשם אלי. חיים שומר בעקשנות על שמיכתו הישנה, אותה קיבל במחנה בקפריסין – על אף היותה בלויה. הוא נוהג להתכרבל בה וכך מוצא שקט ושלווה מפני התרעות ופיגועים. אך לא תמיד. כאשר היה פיגוע בליל הסדר בנתניה [במלון פארק במארס 2002] והוא ראה בטלוויזיה "דם היהודים – קשישים ותינוקות – מעורב במצות הפסח" (עמ' 15), הוא סילק את השמיכה ולא הצליח להירדם. השמיכה הישנה שלו, רוויה בזיכרונות ויקרה לו. על כן, כאשר בתו קונה לו שמיכה חדשה, והוא רואה את שמיכתו הישנה מוטלת על הרצפה ומוכנה למשלוח לחסרי בית, פורצות דמעות מעיניו.

סיפורו של רונן       אביו הביולוגי של רונן, בנה של אנינה, נמצא באמריקה. בעקבות הפיגוע בליל הסדר בנתניה, ההפרעות הנפשיות של רונן [בן העשר] הלכו וגברו. בתחילה היה מתגרד ללא סיבה הגיונית, ולבסוף היה משוכנע שהוא מכוסה בזכוכית, אינו יכול לזוז והזכוכית מתחילה לחנוק אותו. הפסיכיאטר אינו יודע כיצד לטפל בו.

סיפורו של יורם      יורם הוא בעלה לשעבר של אנינה והאב של רונן ואמנון. בהיותו נשוי לאנינה הוא עבר לעבוד בבנק בניו יורק. בניו יורק יצר קשר עם ישראלי, אברהמל'ה, חייל מצטיין במלחמת יום הכיפורים, אך כעת יורד שממשיך לראות עצמו כפטריוט ישראלי. אברהמל'ה הכיר ליורם את רייצ'ל, בחורה לא יהודייה, שבאה מעיירה קטנה לניו יורק על מנת להינשא ליהודי. תנאיה לנישואים כללו אי הבאת ילדים, כיוון שילדים פוגעים בחיי הנישואים. הסקס המצוין שיזמה רייצ'ל טרף את חושיו של יורם, הוא הסכים לתנאי הנישואים שלה ונסע לארץ בקיץ 1993 כדי להתגרש מאשתו. אז רונן היה רק בן שנה ומאז לא ראה אותו. [בסביבות 2003] נודע לו כי אלי, בן זוגה של אנינה, חנק את רונן למוות. על אך שכמעט ולא הכיר את רונן, קיבל יורם את מוות בנו קשה, בכה וטלפן למשפחתו בארץ, אך אנינה פלטה "לך לעזאזל" וסגרה את הקו. רייצ'ל ניסתה לעזור לו להתמודד עם המצוקה הנפשית בעקבות רצח בנו.

סיפורה של רייצ'ל       רייצ'ל  התאהבה בג'ו (יורם) בגלל העיניים הסקרניות שלו ואופיו הסוער. האהבה העזה בין השניים  עזרה להתגבר על ההבדלים ביניהם, מה עוד שהיותם לא דתיים הקלה על החיים המשותפים. הם נישאו בטקס אזרחי וחיו באושר עד מות בנו של יורם, רונן. בעקבות מות הבן, יורם שקע במלנכוליה, למרות שהתאמץ להתנהל כרגיל. לנוכח מצבו הנפשי של בעלה, החליטה רייצ'ל להיפרד ממנו: בתור אישה צעירה מג'ו לא רצתה לבלות את המשך חייה עם אדם השקוע בדיכאון – מה עוד שגם ניו יורק נמאסה עליה. היא חזרה לעיירה הקטנה ממנה באה ושומרת את זיכרונותיה הטובים מג'ו. 

מתוך גזר הדין בפרשת מדינת ישראל נגד אלי עמואל       על אף האישום החמור בהריגתו של רונן בן ה-11, נגזר על אלי, בן זוגה של אנינה, עונש קל: עבודות למען הציבור לתקופה של שלושה חודשים. השופטים התחשבו בעברו הנקי של הנאשם, טיפולו המסור כמו אב בילד בעבר, והנסיבות המיוחדות של ההריגה. הילד סבל ממחלה פסיכיאטרית נדירה וביקש מהאב לנפץ את שכבת הזכוכית החונקת אותו. האב באמצעות מכות בילד, ניסה לכאורה לנפץ את הזכוכית, בהאמינו שרק כך יצליח לשחרר את הילד ממחלתו, אלא שֶמכה חזקה מדי בצווארו של הילד גרמה למותו.

סיפורה של אנינה    בעקבות מות-רצח בנה רונן על ידי בן זוגה אלי, אנינה גירשה אותו מביתה. אנינה חלתה בסרטן והיא מטופלת באמצעות הקרנות שמְבַצע אותן טכנאי מיכאל.  אנינה אינה מספרת על מחלתה לאביה חיים. מצבו הבריאותי של אביה הדרדר, הוא אינו שולט בצרכיו, וחוזר ומבקש להחזיר לו את השמיכה הישנה. באחת מנסיעותיה של אנינה, היא מגלה פנצ'ר בגלגל מכוניתה. עובד זר ממזרח אירופה במיומנות רבה מחליף לה את הגלגל – ובאותה המיומנות, בדירתה ובהסכמתה, מקיים איתה יחסי מין להנאתם של שני הצדדים. מדובר ב"סטוץ" חד פעמי.

סיפורו של אלי      מוצאו מרוקאי ובמעגלי חייו השונים הוא נקרע בין העולם המסורתי-דתי של משפחתו לבין עולם הבילויים המתירני וההדוניסטי של תל אביב. בתקופת ריצוי עונש עבודות השירות בבית חולים, הוא מגלה לאחת החולות את פרטי האירוע שהביאו למותו של רונן [שאינם תואמים את הגרסה שמסר בבית המשפט.] רונן, הפגוע נפשית, לא רק צרח בהתמדה, אלא גם התחצף כלפיו. הילד אמר לאלי כי הוא לא אבא שלו ולכן אין לו זכות "לזיין" את אימו. אלי איבד את סבלנותו, שם את היד על פיו של הילד כדי להפחית את צעקותיו, ואז הילד נחנק. מאז מות-רצח רונן, אלי אינו מצליח לשקם את עצמו. הוא מוצא את מותו בטביעה בים בהיותו שיכור.

סיפורו של מיכאל    טכנאי ההקרנות של אנינה, מיכאל, עלה לארץ מרוסיה לפני תשע שנים. אביו יהודי ואימו רוסיה. אנינה מתעניינת במיכאל, ולאחר גמר סדרת טיפולי ההקרנות – כאשר  הדבר אינו נוגד את כללי האתיקה הרפואית – מיכאל נעתר לבקשתה של אנינה לבוא לביתה. מתפתחת שיחה בין השניים ונוצר קשר רוחני טוב ביניהם, שאינו מוביל לקשר אינטימי. מיכאל צעיר יותר מאנינה ואינו נמשך אליה גופנית.

ביג דיל     [בסביבות 2003,] כעבור 40 שנה מהתאבדותו של שאול, סטודנט להיסטוריה מוצא בתוך ספר את מכתבו של האיש. הסטודנט מתקשה להבין מדוע שאול התאבד מפאת עניין של מה בכך. לדידו, על שאול היה פשוט ל"צאת מהארון" ולא להיכנע לסחטנות. הסטודנט מציג את הפתק שמצא למנחה שלו לעבודה סמינריונית, וזאת בתקווה כי בתמורה לגילוי ההיסטורי הזה, המנחה הד"ר ירשה לו לדחות את מועד הגשת העבודה. ואולם המנחה משליך את הפתק לפח בטענה כי מדובר בזיוף, כיוון שהוא מכיר את כל עוזריו של בן-גוריון. הוא גם אינו מסכים לדחות את מועד הגשת העבודה. כתוצאה מכך הסטודנט מפסיד טיול שתכנן לניו זילנד, נשאר בארץ ונקרא לשירות מילואים.

עדותו של אמנון במצ"ח    הסטודנט שמצא את הפתק ההיסטורי מגיע לשירות מילואים ברצועת עזה. הוא מצורף ליחידה אורגנית, מכוּנה בה בִּידִי ומתחבב על אנשיה –  בהם אמנון, בנה של אנינה. הסטודנט נהרג בעת מעצר מבוקש. המבוקש נלכד, מובל למחנה  ואמנון מופקד לשמור עליו.  בהמשך, אמנון  נחקר במצ"ח על מעשה אותו מתקשה להסביר. לאחר שהוטל עליו לשמור על העציר מעזה, מחבל-נער מסוכן שעלול לבצע פיגוע התאבדות,  אמנון פותח את כיסוי עיניו ונדמה לו שהוא רואה את עיניו של אחיו, רונן. על כן הוא משחררו מאזיקיו, המחבל בורח, אך נורה למוות בהגיעו לגדר המחנה. אמנון מנסה לתרץ את התנהגותו התמוהה בטראומה שבעקבות מות חברו בִידִי, רצח אחיו רונן, ועזיבת אביו הביולוגי – כל אלה שיבשו את דעתו. אמנון מודה באשמה, מבקש להישלח לקב"ן – אבל לא לזרוק אותו מהצבא: "בלי תג החַיל...אני כלום" (עמ' 99).

קינתה של אוּם דאוּד   אותו מחבל מסוכן שנהרג בעת ניסיון בריחתו, הוא בנה הקטן והאהוב של אימו, אום דאוד. האם מקללת את היהודים על שרצחו את בנה, מכנה אותם "בני קופים" ומונה את כל בני משפחתה שנרצחו על ידי היהודים מאז ה"נכבה" ב-1948. בלוויית הבן, הפלסטינים צועקים "ברוח, בדם, נַפְדיכִּי יא פלסטין". המפקד הפלסטיני מבטיח לנקום את דמו של דאוד בתל אביב, בבתי קפה ובקולנוע, "בכל מקום בו הם חיים החזירים הציונים" (עמ' 102).

השמיכה ב'   חיים הוזה ובעיני רוחו רואה את עצמו בדירתו הפתוחה לרווחה, ואנינה, בתו, מוכרת את ספריו לשני סוחרים – ספרים אותם רכש עוד לפני שיכול היה להרשות לעצמו לקנות ריהוט בסיסי. הסוחרים אינם מודעים לאוצר הרוחני האגור בספריו, אלא למחירם בשוק  בלבד. מבחינתם, ספרו האוטוביוגרפי של ידידו שאול  מקומו ב"זבל". חיים מנסה לחטוף את הספר הזה מהסוחרים, אבל אז הוא מגלה כי מחיצת זכוכית שאינה ניתנת לשבירה מפרידה בינו לבין "השלישייה המנוולת" – שני הסוחרים ובתו (עמ' 166). חיים נמלט מביתו, מרכבה רתומה לסוסים מעלה אותו מעלה, לשמים, ומשם הוא רואה שכל העיר תל אביב נעלמה, כתוצאה מטילים איראניים וסופת חול. זו גם דינה של ירושלים, כולל כיפת הסלע והכותל. לתוך המרכבה חוזרת אליו שמיכתו הישנה, אשר זיכרונות רבים קשורים בה לאורך מסלול חייו: מחנה המעצר בקפריסין בה קיבל אותה, המשגל הראשון עם רעייתו...והכתם אשר בעקבותיו קנתה לו אנינה חיתולים לזקנים מרטיבי לילה. השמיכה נכרכת סביבו ובה הוא נרדם.

המשך הסיפור של אנינה וההספד של חיים על עצמו    אנינה מגיעה ללוויה של אביה, חיים, אך נזכרת במות בן זוגה אלי, אותו גירשה לאחר שרצח את בנה רונן. כעת הוא בעיניה "אלי אהובי, אלי היפה שלי, אלי הנפלא שבגברים" (עמ' 154). מתברר שהיא המשיכה לאהוב אותו גם לאחר האירוע עם רונן. אנינה קיוותה שאלי יישלח למאסר, ואחרי ריצוי עונשו היא תחזור אליו – אבל כיוון שנידון לעבודות שירות בלבד, לא יכלה לקבלו אחרי עונש קל שכזה. ללוויה באו בנה אמנון וחברתו והם צפויים להתחתן, וגם מיכאל, טכנאי ההקרנות. להיפרד מחיים בדרכו האחרונה הגיעו לא מעט אנשים מכל תחנות חייו, החל במחנה בקפריסין, ואף כמה מתלמידיו. מישהו מלמל: "אין כבר אנשים כמו חיים היום" (עמ' 158).

אמנון הוציא נייר ואמר כי סבו ביקש לקרוא את המכתב שרשם בטקס קבורתו. במכתבו העריך חיים שלא יבואו אנשים רבים ללווייתו. הוא ציין כי זהו דבר מותרות, לוקסוס, למות מוות טבעי, בהתחשב שדור השואה לא זכה בכך. עוד כתב כי הוא שמח וגאה להיות יהודי – אבל יש משהו בלהיות יהודי שמתנגש וסותר עקרונות, כמו שוויון בין בני אדם, ואותו משהו הוא אינו מקבל.

אחרית דבר     רשויות הצבא החליטו לא להעניש את אמנון על ששחרר את מחבל הנער הפלסטיני, וזאת בהתחשב במצבו הנפשי. אמנון התחתן וכיום הוא מפקד חטיבת צנחנים. יורם נשאר בניו יורק והקים יחד עם אברהם חברת השקעות. אנינה נישאה למיכאל  ולזוג נולד בן, לו קראו רונן, לזכר הבן שנרצח. אנינה ומיכאל חיים באושר עד עצם היום הזה.

 

הערות ביקורתיות

סיפורי הרומן מתארים בחטף, בהבזקים, אירועים והתפתחויות בתולדות מדינת ישראל החל בתקופת ההעפלה לארץ ב-1946 ועד סמוך לפרסום הספר,  באמצע העשור הראשון של המאה ה-21. זאת תוך שימת דגש על שתי תקופות, ימי ההעפלה בטרם קום המדינה וימי האינתיפאדה השנייה (2005-2000), שהתאפיינה בפיגועי התאבדות. מהסיפורים אנו למדים על שינויים באתוס הישראלי ושינויים רעיוניים שעברו על החברה הישראלית. דור המייסדים, בדמותם של שאול וחיים מתואר כדור של אידיאליסטים ציוניים, דור שהולך ונעלם. בחלוף השנים בארץ פשתה שחיתות, אשר הגיעה גם לעובדים הישראלים בסוכנות היהודית בארה"ב (על פי "סיפורו של יורם"). במקומו של המאבק העיקש למען עלייה לארץ, התפתחה בארץ תופעה של ירידה ממנה לארצות נֵכר – תופעה בלתי נסבלת בעיני דור המעפילים. ב"סיפורו של יורם", בעת ביקורו של יורם בישראל ב-1993, חיים פולט לעברו "יורד" ו"בוגד". היורדים מצדם, אינם רואים פסול בחיים בחוץ לארץ ורובם ממשיכים לראות עצמם פטריוטים ישראלים  (על פי "סיפורו של יורם"). עולם של ערכים רוחניים ושל אידיאלים  ציוניים הולך ונעלם ומוחלף בחומרנות (על פי "השמיכה ב'"). לספרו האוטוביוגרפי של שאול על התקופה ההרואית של הציונות אין ביקוש. אף על פי כן, הציונות לא שבקה חיים. התלכדות ישראלית ופטריוטיות, כולל של יורדים מהארץ,  ניכרת בתקופת הפיגועים הרצחניים באינתיפאדה השנייה. כמו כן, את מקומה של השמרנות הנוקשה בתחום יחסי המין תופסת גישה ליברלית כלפי ההומוסקסואלים. על דגילתו של המחבר בערכים ליברליים, שחלקם אינם תואמים את הדת היהודית,  ניתן להסיק מסיפור הספדו של חיים על מותו.

הרומן סוקר את החברה הישראלית על מרב גווניה: ילידי הארץ, עולים מרוסיה (מיכאל), יוצאי אשכנז והמזרח (אלי ממוצא מרוקאי), יורדים וערבים. כדי להקנות אותנטיות לדמוית, המחבר שם בפי הדמויות קטעים באידיש (שאול), ערבית מרוקאית (אלי)  וערבית (אום דאוד). (המחבר נעזר ביודעי השפות הרלוונטיות בהבאת הקטעים האלה ובתרגומם.) נוסף לסוציולוגיה והיסטוריה, יצירתו של רובינשטיין משלבת בתוכה פסיכולוגיה, במיוחד בתחום התנהגותם המינית של בני אדם. לתשומת לב ראויים ה"סטוץ" של אנינה ויחסה המורכב כלפי אלי, רוצח בנה.

בהתייחסויותיו של המחבר לאינתיפאדה השנייה, לא רק חוזר ומתואר הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה ב-2002. בסיפור "עדותו של אמנון במצ"ח", הסופר מתאר גם פטריוטיות פלסטינית, ובמונחים דומים בהם תיאר פטריוטיות יהודית-ציונית (ב"פעמי חיי" של שאול). הוא גם מביא את קינתה של אֵם פלסטינית על מות בנה. בעוד בעיני היהודים בנה היה מחבל מתאבד מסוכן, בעיני אימו הוא ילד קטן ואהוב. עם זאת ניתן לומר בוודאות כי רובינשטיין שולל את דרכה הרצחנית ללא אבחנה של האינתיפאדה הפלסטינית, את רצח היהודים בכל מקום ואת ההתייחסות אליהם כקופים וחזירים (ב"קינתה של אום דאוד"). ההזיות של חיים בדבר היעלמותן של תל אביב וירושלים, אולי משקפות חששות, שחלפו במוחם של ישראלים לא מעטים בתקופת האינתיפאדה השנייה, מאובדן המדינה. בכל מקרה, האינתיפאדה השנייה עוררה מחשבות כי עַד שהמדינה היהודית תשכון לבטח, הדרך עוד ארוכה. כנראה את השקפתו הציונית של רובינשטיין ניתן לסכם במשפט אותו מייחס לשאול: "טוב לי מקום תחת שמש ארצי – גם אם אצטרך להיהרג עליו – מחיים בחסדי אירופה. לעולם לא עוד" (עמ' 132). על אף הקשיים בתולדות המדינה ובחיים האישיים של הדמויות ברומן, המחבר בוחר לסיים את ספרו בנימה אופטימית. ללוויה של חיים באים גם אחדים מתלמידיו, ובתו אנינה נישאת מחדש ויולדת בן.