יהושע, אברהם ב. המנהרה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) [סיכום וביקורת]

 

יהושע, אברהם ב. המנהרה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018). 323 עמ'.

א.ב. יהושע נולד ב-1936 בירושלים והוא אחד מגדולי הסופרים העברים המודרניים. גיבור יצירתו "המנהרה" הוא צבי לוריא, שעבד כמהנדס דרכים במשך 40 שנה, תכנן בעברו שתי מנהרות בכביש 6 ושימש ראש החטיבה הצפונית בחברה הממשלתית "נתיבי ישראל". האיש מתגורר בתל אביב (ברחוב רבי יעקב עמדן 5) נעים הליכות, שפתו עשירה והוא בעל חוש הומור. במהלך תקופת עבודתו שאב השראה מהנשיא השני של מדינתי ישראל, יצחק בן צבי, בצניעות ובהיעדר שחיתות. צבי נאמן  ומסור לאשתו דינה לה נשוי באושר 48 שנים. אשתו עובדת כרופאת ילדים בכירה בבית חולים.

העלילה מתרחשת בערך בשנת 2018 (על כך ניתן להסיק מהנתונים בעמ' 245). הסיפור מתחיל בשלב בו צבי כבר גמלאי מזה 5 שנים, גילו מתקרב ל-73 והוא מאובחן על ידי נוירולוג כסובל מאַטְרוֹפְיָה – [ניוון בתאי המוח] המתאפיינת אצלו בשכחת שמות פרטיים ובלבול. במקום להביא מהגן  את הנכד של בתו אביגיל, הוא הביא ילד אחר. הוא אינו מזהה את היועץ המשפטי של חברת נתיבי ישראל, יוחנן מימוני,  אותו פגש באקראי ברחוב.

בנו הבכור של צבי, יואב,  הוא איש מחשבים ובעל מפעל לשביבי מחשב בצפון הארץ. הוא דואג מאוד לאביו ומעודד אותו ללכת למסיבת פרישה לגמלאות של סגנו  לשעבר בחברת נתיני ישראל, צחי דיבון, כדי לחדש את הקשר עם המהנדסים בחברה ולהתעניין באפשרות לתעסוקה במקצועו, כאמצעי לשמור על הזיכרון. בנאום שנושא צבי במסיבה לכבוד סגנו, הוא מוצא לנכון להזכיר לטובה גם את אשתו של צחי, אליה מתייחס כגברת דיבון, כיוון שמפאת מחלתו שכח כי שמה הפרטי הוא רחל. אי אזכור שמה הפרטי מעורר את כעסה של הגברת, אשר ייתכן שחשה רגשות רומנטיים כלפי צבי. לאחר הנאום היא ניגשת לצבי, וכתובעת את עלבונה דורשת ממנו לומר את שמה. לצבי, שאינו רוצה להודות במחלתו, לא נותר אלא לחמוק ממנה.

במהלך המסיבה  נקלע  צבי לשיחה ארוכה עם מהנדס דרכים צעיר, עשהאל מימוני (בנו של יוחנן מימוני), העובד על פרויקט סודי עבור הצבא. עשהאל מתנדב להסיע את צבי חזרה לביתו, שם הוא פוגש את אשתו של צבי, דינה. כאשר בשיחה עם עשהאל מתברר לה כי העבודה על הפרויקט הצבאי אינטנסיבית, היא שואלת את בן שיחה האם הוא זקוק לעוזר. כמובן, עונה עשהאל, אבל אין לי תקציב. דינה ממהרת לנצל את תשובתו כדי להציע את בעלה לעבוד עבורו כעוזר ללא שכר, בתקווה כי שובו למקצוע ימנע החמרה במחלתו. עשהאל וצבי נענים להצעתה של דינה. בהמשך העלילה, כאשר צבי טורח לבוא לבית חולים לבקר את אביו של עשהאל, יוחנן, החולה במחלת הסרטן, ומתיישב ליד החולה הלא נכון, הוא מוצא לנכון לגלות לעמיתו-מעסיקו כי הוא סובל מאטרופיה.

עשהאל וצבי נוסעים למכתש רמון שבנגב, לאתר התוואי בו אמור לעבור הכביש הסודי מטעם משרד הביטחון. במבט ראשון נראה כי סימני השיטיון של צבי לא פגעו בכישוריו המקצועיים. הוא מציע, מטעמי בטיחות (מרחב הראייה בכביש המתוכנן יהיה פגום במקרה של עקיפה), להזיז את תוואי הכביש 300 מ' דרומה מהמקום בו קבע המהנדס הצעיר, ואת הגבעה המפריעה לתוואי החדש להרוס. ואולם עשהאל מציע במקום להרוס את הגבעה, לבנות בה מנהרה. בתחילה עשהאל נמנע לגלות לצבי את הסיבה האמיתית להתנגדותו להריסת הגבעה. בדומה לעשהאל, פקח שמורת הטבע, שיבולת שיבולת, (שמו הפרטים ושם משפחתו זהים) מתרץ את התנגדותו להרס הגבעה, לא בסיבה האמיתית, אלא בטענה כי היא כוללת שרידים ארכיאולוגיים מהתקופה הנבטית. רק בהדרגה מתברר לצבי מה עומד מאחורי רצונם של שני האנשים האלה לשמֵר את הגבעה באמצעות כריית מנהרה בה.

על  הגבעה בתוך מבנה נבטי קדום מסתתרים שלושה פלסטינאים מהשטחים, אשר אימצו להם שמות עבריים: אבי המשפחה ירוחם יסעור, בנו עופר ובתו איילה. הסיפור מאחורי מגוריהם בסתר הוא כדלהלן. האב, במקורו מורה מכפר בנפת ג'נין, שימש גם מורה לעברית למבוגרים העובדים בישראל. כדי לממן השתלת לב בישראל לאשתו האהובה, הוא עזר להשיג מסמכים שיאפשרו לעמותה יהודית לרכוש חלקת אדמה בנפת ג'נין. לטענת העמותה, באדמה הזו היה קבר יהודי עתיק. בתמורה לסיפוק המסמכים קיבל המורה כסף מהעמותה.  לימים התברר כי המסמכים שסיפק האיש היו מזויפים, וכי הקבר הוא לא של יהודי, אלא של מוסלמי. בסופו של דבר עסקת רכישת הקרקע לא יצאה אל הפועל, אשתו של  יסעור נפטרה עוד בטרם הניתוח, אבל הכסף לא הוחזר לעמותה. ירוחם ושני ילדיו נאלצים להסתתר מהפלסטינים לאחר שבכפרם התגלה שהאב היה מעורב ברכישת קרקע ליהודים – אבל גם להסתתר מהיהודים כיוון שהכסף לא הוחזר לעמותה ואין לבני המשפחה תעודות זהות. שיבולת, אשר בעברו, בתור קצין של הממשל הישראלי בשטחים, היה מעורב בעסקת המקרקעין, מרגיש צורך לגונן על המשפחה הפלסטינית. לכאורה ממניעים אלטרואיסטיים, הוא שיכן את המשפחה במקום מסתור במעלה גבעה בנגב באתר נבטי קדום, וגם שומר את הכסף עבור המשפחה בבנק, כיוון שאדם חסר תעודת זהות אינו יכול לפתוח חשבון בבנק. ואולם המניע האמיתי שלו שונה: על אף היותו נשוי, הוא מאוהב באיילה ואף סידר לה לימודים ב"מכללת ספיר". בדומה לשיבולת, גם עשהאל מימוני נשוי (פלוס תאומים) ומאוהב באיילה. לאחר מות אביו ממחלת הסרטן, הוא אינו מוכר או משכיר את דירתו אותה ירש, אלא מסדר בה מגורים לאיילה. זאת לאחר שאיילה – על אף שהשתלבה בין סטודנטיות יהודיות –  בהיעדר תעודה מזהה, לא יכלה לקבל מגורים במעונות במכללת ספיר. היא עברה ללמוד ב"סמינר הקיבוצים" בתל אביב, שם האווירה פתוחה ולא נוברים יותר מדי בשורשים.

צבי בהדרגה מתחיל להבין את המניע האמיתי מאחורי יחסם הידידותי של עשהאל ושיבולת כלפי המשפחה הפלסטינית, וכמו כן מבין כי שניהם מתחרים ביניהם על אהבתה של איילה. כאשר צבי באחת מנסיעותיו לאתר הפרויקט מאבד את הטלפון הנייד שלו, ברגע של כעס על הערה היתולית שמשמיע עשהאל על אובדנו, הוא מתפרץ כלפיו באומרו: "אם שיבולת וגם אתה זוממים להפוך את הצעירה הפלסטינית לאשה שנייה שלכם, גם אני אכין לי מעכשיו נייד נוסף, שיהיו לי שניהם" (עמ' 193). עשהאל מסמיק, אך מכחיש כי זו כוונתו, אבל מתיאור מערכת יחסיו עם איילה ניתן להסיק כי הוא כבר הפך אותה לאשתו השנייה. לדוגמה, פעם אחר גמר ביקור העבודה באתר הכביש, עשהאל מחליט ללון עם איילה במלון "בראשית" בנגב, במקום לחזור לביתו. צבי, אכן רוכש שני טלפונים ניידים, כדי לא להרגיש חסר אונים שנית, ובנו יואב מצליח לשחזר עבורו את הנתונים מהטלפון הישן.

 שמה האמיתי הערבי של איילה הוא האנאדי. בתחילה היא טוענת באוזני צבי כי פירוש השם פרח, כדי לא להפחידו, אבל בהמשך – לאחר שבוטחת בטוב לבו – מגלָה כי פירוש השם חרב משובחת. (גם עשהאל יודע את התרגום האמיתי של שמה.) צבי מתוודה בפני עשהאל שהוא מרגיש צער על המשפחה הפלסטינית שהסתבכה. בדמיון מסוים לשיבולת ועשהאל, צבי חש רגשי חיבה לאיילה – אך נותר נאמן ומסור לאשתו דינה. על אף גילו המתקדם ומחלתו, תשוקתו כלפי אשתו לא אבדה, ועצת הנוירולוג לפיה קיום יחסי מין עשוי לעכב החמרת מחלתו מעודדת אותו לממש את תשוקתו.

 

כאשר דינה נדבקת בחיידק אלים שמקורו בילד פלסטיני בבית החולים בו היא עובדת, צבי מטפל בה במסירות. לאחר אשפוזה של דינה באותו בית החולים בו היא עובדת, צבי לאחר אחד מביקוריו אצלה, אינו חוזר לישון בביתו, אלא ישן על מזרן הפרוש על הרצפה ליד מיטת אשתו. מחלת אשתו מתארכת, וצבי מנסה לנצל את שהותו בבית החולים כדי לברר האם הייתה ממשות בהבטחה שנתן שיבולת, בהיותו קצין המִנהל הצבאי בזמנו, למורה הפלסטיני לסדר לאשתו השתלת לב בבית חולים ישראלי, או דובר היה באשליה של לב חדש, בתמורה לחלקת קרקע. בבית החלים של אשתו, צבי אינו מצליח לקבל מענה לשאלתו. מה שמונע ממנו להגיע לחקר האמת הוא גם סירובו של שיבולת לגלות את שמו של בית החולים בו תוכנן ביצועה של השתלת הלב.

מחלתו של צבי מחמירה. הוא מתקשה לזכור את מספר הקוד להפעלת מכוניתו. האיש מוצא מקעקע ביפו, אשר לבקשתו מקעקע את הקוד בן ארבע הספרות על זרועו. בכל זאת נגזר עליו להפסיק לנהוג. קצין משטרה שולל מצבי את רישיון הנהיגה, לאחר שהוא פגע בשוטרת תנועה (היא נחבלה קלות) וגילה לאותו הקצין כי הוא סובל משיטיון. על אף ההידרדרות בזיכרונו, צבי מעריך כי עשהאל ימשיך להיעזר בו "כי רק מתוך שיטיון יהיה אפשר לנמק צורך במנהרה בִּמְקום פשוט לחתוך את הגבעה" (עמ' 227).

לאחר שעבודתו של צבי עם מימוני נמשכה כחצי שנה, נושא כריית המנהרה מובא להכרעה בוועדה בהשתתפות נציגי החברה להגנת הטבע, משרד הביטחון, והחשָּב של "נתיבי ישראל", יואל דרוקר. מדובר במנהרה באורך 185 מ', רוחב 6 מ' וגובה 4.30 מ'. המתנגד היחיד לכריית המנהרה הוא דרוקר. לטענתו, אין בה תועלת והיא רק מייקרת את הפרויקט. שיבולת מנסה להציל את שימור הגבעה, באמצעות כריית מנהרה בה, בנאום נרגש על הצורך לשמר את התרבות הנבטית. על כך משיב דרוקר, כי ייקור הפרויקט לא יעמוד בביקורת של מבקר המדינה. איילה, אשר ללא חשיפת זהותה נוכחת בדיון, אומרת לצבי כי אם יהרסו את הגבעה, אביה יחזיר את הכסף ויסגיר את עצמו, ואותה יגרשו מעבר לקו הירוק. היא הגיעה לדיון בהאמינה שרק צבי – ולא שיבולת או מימוני – יצליח לשכנע את הוועדה לכרות את המנהרה, וכי היא, איילה, בעצם נוכחותה תעודד את צבי להתערב למענה.

צבי אכן מחליט להתערב בדיון בעיקר לאור חיבתו לפלסטינאית. הוא טוען כי בתקופת עבודתו בנתיבי ישראל, כביש מסוים בגליל ניסו להרחיב, במקום לבנות מנהרה, והכביש קרס. הטיעון אינו רלוונטי למנהרה הנדונה. יתרה מזו. כפי שמתוודה צבי באוזני אשתו לאחר הדיון: "היום בישיבה כנראה הזיתי בכביש גלילי שהתמוטט, ומנהרה שלא הייתה ולא נבראה, ו...דרוקר, אולי מרחמים עלי, אישר למימוני את המנהרה" (עמ' 298). מימוני, לאחר שיחתו עם דרוקר, מגלה לצבי את האמת מאחורי החלטתו של החשָּב בנושא המנהרה: דרוקר לא זכר את הכביש בגליל ואת המנהרה שלא נחצבה, "אבל זכר את היחס האנושי שלך כלפיו לפני שלושים שנה [כאשר עבד כמהנדס בפיקוחו של צבי], את החמלה שלך" (עמ' 302).

בסמינר הקיבוצים נתנו לאיילה לשחק בהצגות רק בתפקידים של ערבייה או ערבי "כי גם בסמינר תפסו את האמת שבמבטא שלה" (עמ' 277). לבסוף, היא אינה יכולה לשחק גם תפקיד של בן עמה, כיוון שלהשתתפות בהצגה בתיאטרון יש צורך בביטוח, ובהיעדר תעודת זהות אין אפשרות לבטח אותה. כאשר לצבי נודע על כך, הוא מעלה רעיון: אם לא ימצאו לאיילה סידור, הוא יוכל להעסיק אותה כמלווָה, כאשר השיטיון שלו יחריף.

תאריך הפרישה לגמלאות של דינה, מתקרב. מתברר לה כי אם היא לא תנצל את קרן המחקר שלה לפני יציאתה לפנסיה, היא תפסיד אותה, ולכן היא נוסעת לכנס מדעי בגרמניה. בזמן היעדרותה היא מבקשת מצבי, כדי שלא ילך לאיבוד, לישון בחדר ילדים של הבת, אביגיל. צבי מסכים לכאורה לסידור הזה, אבל בפועל מוצא דרך לחמוק ממנו. הוא מעוניין לראות במו עיניו כי התחילו לכרות את המנהרה בנגב. בתירוץ של אובדן משקפי ראייה, צבי משכנע אנשים שמעוניינים להגיע באוטובוס לבאר שבע, במקום זה לנהוג לשם במכוניתו וכך גם להסיעו לשם. בדרך מבאר שבע לפרויקט המנהרה מסיע את צבי, במכוניתו שלו, גשָּש בדואי בתמורה לכסף. צבי מצליח לנווט את הרכב עד למקום המנהרה (על אף שהוא אינו מצליח להיזכר בשמו הפרטי)  ונוכח לדעת כי הפתח שלה כבר מסומן בסרטים צהובים בהתאם למידות אשר שורטטו. הוא עולה לחורבה הנבטית שבה מתגורר יסעור ומוצא שם גם את בתו, איילה, רואה שהיא בהריון ותוהה: "האם זו הדרך היחידה של מימוני או שיבולת, להעניק לה את הזהות הישראלית החסרה? " (עמ' 323-322.) הספר מסתיים בתיאור של יסעור יורה בצבי  והורג אותו – לפני שצבי לוריא מספיק למנוע זאת.

הערות ביקורתיות: הסכסוך הישראלי-פלסטינאי בספר

בספרו "המנהרה" המחבר אברהם ב. יהושע אינו מבליט את דעותיו הפוליטיות בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אבל מתוך התייחסויות אחדות ביצירה ניתן לאבחן בהן. דינה מכנה את קצין המנהל האזרחי, שיבולת, "קצין כיבוש" (עמ' 237). בדומה לכך, עשהאל מימוני מתייחס אליו כקצין "שתפקידו לתחזק את הכיבוש" (עמ' 236). "מלחמת שלום הגליל" [1982] מתוארת כ"קרב מיותר" (עמ' 292) ו"מלחמת שולל שהסתיימה בתבוסה" (עמ' 293).

כמו כן המחבר רומז על האבסורד שבסכסוך על שטחים המביאים למלחמות. הוא מתאר בצורה נלעגת את ניסיונותיה של עמותה יהודית לרכוש חלקת אדמה בבעלות ערבית כדי לגאול קבר יהודי, כאשר לבסוף מתברר שמדובר בקבר ערבי. אירוע נוסף. באותו שלב בדיון בוועדה  בו הסיכויים למתן אישור לכריית המנהרה נראים קלושים, צבי שואל את איילה, מדוע אביה אינו יכול להתחבא במקום אחר, אלא דווקא בפסגת הגבעה הספציפית, ולאיילה אין הסבר לכך. הסופר גם מצביע על האיוולת שבמלחמות.  בשיחה על מלחמת וייטנאם  בין צבי לעוזרת ממוצא וייטנאמי של משפחת דיבון – בפרספקטיבה היסטורית נראה כי שניהם אינם מבינים על מה התחוללה המלחמה.

בריאיון עיתונאי של  א.ב. יהושע בעקבות פרסום "המנהרה" (Ynet 13/7/2018), כאשר נשאל האם הוא תומך בצורך להמעיט בחשיבות הזהות, השיב: "ללא ספק. תראה איך אנחנו מנסים להיאחז בזהות היהודית ואיך היא חומקת מאיתנו. אנחנו צריכים להיערך למחשבה אחרת על הזהות שלנו בתוך המדינה הדו-לאומית שאנחנו כבר בתוכה, אם נרצה ואם לא נרצה". ואכן, מספרו משתמע כי הצורך להמעיט בחשיבות הזהות ובדבקות בה עשויים לתרום לדו קיום בשלום בין יהודים לערבים. שלושת הפלסטינאים של משפחת יסעור, מתוארים כ"שוהים בלי זהות" ובקיצור שב"זים, והם בהחלט אנשים שוחרי שלום. לעומת זאת, המצב בו כל אחד משני העמים רוצה להתעמק ולהסתגר בזהותו מביא להקמת חומה ביניהם. דוגמה לכך בספר היא בניית חומה בין התנחלות מסוימת לבין כפר פלסטיני – חומה שנועדה למנוע יידוי אבנים מהפלסטינים על המתנחלים. (החומה נבנתה לאחר שהמהנדס דיבון הגיע למסקנה כי עלות הכביש העוקף גבוהה ממחיר העתקת ההתנחלות למקום אחר.)

לפתרון בדמות מדינה דו לאומית ובייתכנות פתרון כזה ישנם רמזים אחדים בספר. לדברי עשהאל מימוני,  הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי ואף בן-גוריון, חשבו כי הפלאחים והבדואים הם צאצאי היהודים, אשר שכחו את זהותם, ונשארו נאמנים לארץ, על אף שהתאסלמו. כלומר, משתמע  כי המוצא המשותף של היהודים והערבים בארץ עשוי לקרב ביניהם ולאפשר לשני העמים לחיות בשלום.  עוד אומר מימוני כי היהודים והערבים הם "שני עמים שחיים במולדת אחת" (עמ' 256).

להלן סימנים נוספים לצורך במדינה דו לאומית המופיעים בספר. פלסטינאי מטורעָאָן (מ"השטחים"), אשר תרם כליה לקרוב משפחתו המתגורר בישראל, אומר לצבי כי ב-1948 "חתכו בינינו את המצב" (עמ' 225).

כאשר צבי עולה לקומה ה-21 של בית החולים בו מאושפזת דינה, הוא רואה את גגות ההתנחלויות בסמוך לבתיהם של ערבים וצריחים של מסגדים "במקשת שווה אחת שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה" (עמ' 232).

בבית החולים לילדים בו עובדת דינה מאושפזים "ילדים מכל מין, גזע ודת, ביניהם גם ילדי פלסטין, בין כאזרחי ישראל, ובין כילדי הרשות [הפלסטינית]...והילדים החולים מעורבבים כאן כבמדינה אחת, מיטה ליד מיטה...והאינפוזיות כמעט מסתבכות זו בזו" (עמ' 213).

כדי ליצור תחושה בקרב הקוראים כי דו קיום בשלום במדינה אחת בין יהודים וערבים אפשרי, בספרו מופיעים רק יהודים וערבים טובים. מתוארת עמותה ישראלית בשם "בדרך להחלמה" המסיעה פלסטינים מהשטחים החולים במחלות קשות לבתי חולים בישראל. כמו כן, מתוארת האמפתיה של שלושת היהודים – צבי, עשהאל ושיבולת – לאיילה ולמשפחתה. אין בספר ערבים אלימים, לא כל שכן מחבלים פלסטינאים. אין תנועות יהודיות קיצוניות כמו "נוער הגבעות".

אפשר להניח כי המחבר משתמש גם במטפורות כדי להוכיח אפשרות של דו קיום בשלום. לצבי שני טלפונים ניידים התואמים זה את זה; המחשב הישן שלו בו הוא משתמש לצורך עבודתו מתפקד בהרמוניה עם המחשב החדש של עשהאל – ועל אף שעשהאל ושיבולת מתחרים על ליבה של אישה אחת, נראה כי שלושתם עדיין יכולים לחיות בשלום. (המספר שתיים מופיע ביצירה פעמים רבות: לצבי ולאב הפלסטינאי המסתתר, לכל אחד מהם שני ילדים; לעשהאל תאומים; צבי מִזה 5 שנים בגמלאות והוא גר בבית מס' 5 ברחוב. משמעות הדבר אינה ברורה לי.)

אף על פי כן, בספר ישנם  רמזים המעלים סימני שאלה ביחס לאותה מציאות פסטוראלית לכאורה ביחסים בין יהודים לערבים. מקור מחלתה של דינה הוא בחיידק פלסטיני אלים; ואיילה אינה יכולה להשתתף בהצגה בתיאטרון בישראל – ולא מפאת היעדר כישורים. 

בנוגע לתיאוריה אותה מייחס עשהאל  לנשיא בן-צבי לפיה מוצאם של הערבים בארץ ישראל הוא מיהודים שהתאסלמו, ועל כן אין סיבה כבדת משקל לסכסוך בין שני העמים – משיב צבי: גם אם יש גרגר של אמת בפנטזיה הזו, מי יוכל לשכנע את הפלסטינים לחזור לשורשיהם  היהודיים. עשהאל נאלץ להסכים עם צבי כי הסיכויים לכך קלושים ובעצם אינם קיימים.

לבסוף, כותרתו של הפרק האחרון בספר הוא "ארץ הצבי", כמו כותרת ספרו של אריה (לובה) אליאב משנת 1972. בספרו הזהיר אליאב מפני המשך הכיבוש של העם הפלסטיני ופרס חזון  של שלום. היצירה של א.ב. יהושע מסתיימת בכך שיסעור יורה בצבי בר והורג אותו. האם בכוונת המחבר לרמוז כי חזון השלום בין יהודים לערבים עלול להתנפץ, ואולי כבר הפך בגדר משאלה בלבד? בין אם התכוון המחבר לכך ובין אם לאו, קשה שלא לפרש את הרג הצבי בידי הפלסטיני – מול כישלונו של צבי לוריא למנוע זאת – כי האחריות להיעדר שלום מוטלת, לכל הפחות בעיקר, על הצד הפלסטיני.

 לסיכום, ספר "המנהרה" עוסק בשני נושאים מרכזיים. הדמנציה והיחסים בין יהודים לערבים פלסטינאים. אינני מומחה לשיטיון, אך במבט כללי נראה כי תיאור המחלה בספר הוא די ריאליסטי. לעומת זאת, הסיפור על מגוריהם של שלושה פלסטינים על גבעה בנגב ואישור התוכנית לכרות מנהרה בגבעה  הזו כדי למנוע עקירתם מהמקום – עלילה זו אינה אלא פנטזיה. זו פנטזיה הומניסטית וראויה, בדומה לרעיון של דו קיום בשלום בין יהודים לערבים במדינה אחת בכל שטחה של ארץ ישראל.