אובמה, ברק. הארץ המובטחת (ניו יורק, 2020) [סיכום וביקורת]

 

Obama, Barack. A Promised Land (New York: Crown, 2020), 752 pages

 הסיכום נעשה לפי המהדורה האנגלית בגרסה הדיגיטלית של kindle

 זיכרונותיו של הנשיא  האפרו-אמריקאי הראשון של ארה"ב ברק אובמה (2017-2009). הספר  מתאר את חייו מאז ילדותו, תוך התרכזות במהלך הקריירה הפוליטית שלו. היצירה דנה בערך בשנתיים הראשונות מתקופת נשיאותו ומסתיימת  בחיסולו של הטרוריסט אוסאמה בן לאדן במאי 2011. סיכום הספר משקף את גרסתו של אובמה, כולל דעותיו והשערותיו, גם אם לא צוין במפורש כי אלה הם דבריו. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק ביקורתי לאחר הסיכום. לנוכח ריבוי הערות מצִדי על גרסתו בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הערות העלולות להקשות על רציפות הקריאה של הסיכום, מיקמתי את הנושא הזה בנפרד בסוף.

 

חייו ודרכו הפוליטית עד לתקופת נשיאותו (2009-1961)

ברק חוסיין אובמה נולד ב-1961 בהונולולו בירת הוואי, לאב שחור יליד קניה, ברק חוסיין אובמה, ולאם לבנה ילידת ארה"ב, אן דנהאם (Ann Dunham). בשנים 1981-1979 למד אובמה  ב"אוקסידנטל קולג'"  (Occidental College)   בלוס אנג'לס. לאחר מכן למד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. כאדם צעיר הוא האמין בייחודיות (exceptionalism) של ארצו. בצעירותו הוא "התווכח עם ידידים" אשר טענו כי ההגמוניות האמריקאית היא מקור הדיכוי בעולם (עמ' 13). אובמה מוכן היה  להודות בכך כי מדיניות ארה"ב בחוץ לארץ אינה תואמת לאידיאלים שלה, ולא מוכן היה להגן על תקופת העבדות והטבח כלפי התושבים המקוריים בארצו. עם זאת הוא שם מבטחו ביכולתה של אמריקה להשתנות בהתאם לעיקרון החקוק במגילת העצמאות שלה [בשנת 1776]  והוא "שכל בני האדם נבראו שווים". כלומר,  אין אנשים נחותים, ועל אף קיומן של גם מגמות שליליות בהיסטוריה האמריקאית היה ויש בה הכוח להשתנות על בסיס האידיאל הזה, החוקה ומגילת הזכויות.

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת קולומביה ב-1983, במסגרת מטרה שהציב לעצמו לתרום לחברה, בשנים 1988-1985  אובמה היה פעיל חברתי בשכונת עובדים של אוכלוסייה שחורה בשיקגו, שנפגעו מסגירת מפעלי תעשייה. הוא החליט לעזוב את פעילותו החברתית, כיוון שהישגיו היו מעטים ולא ענו לצרכים של האנשים אותם רצה לשרת. אובמה ניסה להסיק לקחים מדרכו הפוליטית של ראש העיר השחור הראשון של שיקגו הרולד וושינגטון (1987-1983): מסע בחירות המבוסס על תיקון עוולות הגזע  – ואין זה מְשנה כמה שקוּל ומתקבל על הדעת יהיה מסע הבחירות הזה – מעורר פחד ותגובת נגד ומגביל את ההישגים. דמותו של הרולד וושינגטון נטעה בו את המחשבה להתמודד באחד הימים על משרה ציבורית, ולגייס תמיכה לא רק בקהילה השחורה אלא מֵעֵבר לקווי הגזע.

ב-1988 החל אובמה ללמוד משפטים באוניברסיטת הרווארד. כמו כן חתם על חוזה לפרסום ספר. בחופשת הקיץ, לאחר שנת לימודיו הראשונה עבד בחברה של עורכי דין בה פגש את אשתו לעתיד, מישל רובינסון  (Michelle Robinson). היא כבר עבדה כעורכת דין והוטל עליה להדריך את אובמה. התפתחה ידידות בין השניים שהפכה לאהבה. בשנת הלימודים השנייה נבחר אובמה לנשיא השחור הראשון של כתב העת Law Review Harvard. לאחר סיום לימודיו ב-1991 [בהצטיינות] הוא לא חיפש קריירה טיפוסית של סטודנט מצליח במשפטים, כמו עבודה באחת מחברות  הצמרת  של עורכי הדין. אובמה יידֵע את מישל כי בכוונתו לחזור לפעילות חברתית בשיקגו ובמקביל לעבוד כעורך דין בחברה קטנה המתמחה בזכויות אזרח. אם תצוץ הזדמנות, ייתכן כי ירוץ למשרה ציבורית, הוסיף. היא לא התלהבה משאיפתו הפוליטית, אבל הסכימה. באוקטובר 1992 הזוג התחתן בטקס שנערך על ידי הכומר ג'רמיה רייט  (Jeremiah A. Wright Jr.), אותו הכיר המחבר ו"העריץ", כדבריו, עוד מתקופת עבודתו כפעיל חברתי בשיקגו. לזוג נולדו שתי בנות: מליה (1998) וסאשה (2001).

לאחר גמר לימודיו, אובמה לימד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת שיקגו, סיים את ספרו האוטוביוגרפי "חלומות מאבי" (פורסם ב-1995), ועבד בחברת עורכי דין קטנה לזכויות אזרח. בקיץ 1995 נוצרה הזדמנות פוליטית. חברה בסנאט של מדינת אילינוי [השוכן בעיר ספריגפילד – להבדיל מהסנאט הכלל אמריקאי השוכן בוושינגטון הבירה] אליס פלמר (Alice Palmer), החליטה לוותר על תפקידה ולהיבחר לקונגרס בוושינגטון. אליס פלמר הסכימה להכריז על תמיכתה באובמה במרוץ לסנאט של אילינוי. בספטמבר 1995 אובמה פתח את מסע הבחירות שלו. אולם למרוץ לאותו מושב בקונגרס עליו התמודדה פלמר, הצטרף ג'סי ג'קסון הצעיר (בנו של המועמד לנשיאות לשעבר ג'סי ג'קסון), אשר ניצח. בעקבות זאת, פלמר חזרה בה מהבטחתה לאובמה שלא תרוץ לסנאט, גם אם ג'קסון ינצח, והחליטה להתמודד על משרתה הקודמת. בעצת יועציו ובאי רצון, הסכים אובמה לעתור לפסילת מועמדותה, בטענה שהוגשה על סמך שפע חתימות מזויפות. החתימות אכן היו מזויפות בבירור, אבל אובמה לא התלהב לנצח בדרך הזו.

בתור חבר בסנאט של אילינוי, האפשרויות לקדם חקיקה מטעם מפלגתו הדמוקרטית היו מזעריות, כיוון שבסנאט שלט רוב רפובליקאי. במקרה הטוב אובמה יכול היה לזכות למחמאה אף מיריב רפובליקאי נוקשה, על הצגת טיעוניו המשכנעים, ואותו היריב היה מוסיף כי לא יהיה בכך לשנות את ההצבעה. המצב הזה תסכל.

בשנת 2000 עשה אובמה טעות טיפשית, לדבריו, בהחלטתו להתמודד מול חבר קונגרס ותיק, בובי ראש (Bobby Rush), חבר לשעבר ב"פנתרים השחורים", על מושב בוושינגטון. רַאש היה מוכר היטב במחוז הבחירה, בעוד רק כ-11% מתושבי המחוז בקושי ידעו מיהו אובמה. מסע הבחירות של רַאש תקף את אובמה בתור אדם מבחוץ שאינו שייך למקום, כמי שנתמך על ידי לבנים, כאליטיסט מהרווארד, תוך הטלת ספק בהיותו שחור. [בין השנים 2013-2003 65% מתושבי המחוז בו התחוללה ההתמודדות היו אפרו-אמריקאים.] אובמה הפסיד בהפרש של 30%. [היה זה ההפסד היחיד בקריירה הפוליטית של אובמה.] בהשפעת כישלונו להיבחר לקונגרס אובמה שקל לפרוש מפוליטיקה, ואולם שינה את דעתו. הוא הגיע למסקנה כי במסע בחירות קל להיבחר, תוך ניצול הקונפליקטים בחברה האמריקאית – כמו בהעמדת אינטרסים שחורים מול לבנים, מהגרים מול ילידים –  למי  שמתמודד במחוז בו רוב שחור, כמו במחוז שלו, ותושביו מרגישים מקופחים, או במחוז שברובו לבן ומרגיש מקופח. פוליטיקאי ותיק אשר שואב כוחו מבסיס אתני צר עשוי לשפר את השירותים לתושבים במחוז שלו ואף לקדם פרויקטים אחדים בו – אבל לא לחולל שינויים גדולים במישור כלל ארצי, כמו מתן שירותי רפואה לנזקקים ביותר, לדאוג לבתי ספר טובים יותר לעניים וליצור מקומות עבודה. מכאן, כדי לחולל שינוי עמוק במישור רחב עליך להרחיב  את הקהל שלך ככל שאפשר.

מאז שנבחר לסנאט של אילינוי נהג  אובמה לבקר את עמיתיו במחוזות הבחירה שלהם במדינת אילינוי. בביקורים האלה נוכח  לדעת כי לאוכלוסייה הלבנה אותם הערכים, התקוות והחלומות של סבו, סבתו ואימו הלבנים, והוריה השחורים של מישל. לכן, החליט לפעול בנתיב הפוליטי של    גישור בין גזעים שונים ואמונות דתיות שונות, בהאמינו כי זו הדרך ליצור בסיס תמיכה רחב שיאפשר לו להיבחר למשרה מטעם מדינת אילינוי בעלת יכולת השפעה, כמו לסנאט בוושינגטון. במהלך 2002 הוא החל לבדוק את האפשרות הזו. חבריו בסנאט של אילינוי, שראו אותו מבקר במחוזות שלהם, התרשמו כי הוא יוכל להתמודד בהצלחה בקרב פועלים לבנים ומובלעות כפריות שהם יצגו. הוא גם שאל את ג'סי ג'קסון הצעיר האם הוא מתכוון לרוץ לסנאט [מטעם מדינת אילינוי – מדינתו של אובמה] והוא השיב בשלילה והבטיח לתמוך בו. אובמה הצליח לגייס לשירותו יועץ תקשורת בעל מוניטין במישור הכלל אמריקאי, דיוויד אקסלרוד  (Axelrod)[יהודי], וזאת לאחר שפירט באוזניו את הרעיונות שינסה לקדם. שירותיו של אקסלרוד היו חשובים גם כדי להקנות רצינות ואמינות למסע הבחירות שלו. ואולם מישל לא הייתה מרוצה כלל מתוכניתו המתגבשת לרוץ לסנאט. היא הזכירה לאובמה שהם שקועים בחובות, כולל על משכנתא – ואף אם הוא ייבחר לסנאט, מאין יהיה להם הכסף לתחזק שני משקי בית, בוושינגטון ובשיקגו, שָאלה. כאשר אובמה השיב כי בתור אפרו-אמריקאי יחיד בסנאט הוא יזכה לתשומת לב כלל ארצית, יוכל לפרסם ספר שיימכר היטב ויכסה את ההוצאות, מישל ביטלה זאת כחלומות באספמיה. לבסוף היא הסכימה להצעתו בתנאי שזה יהיה הניסיון  הפוליטי האחרון שלו.

מסע הבחירות של אובמה החל בהילוך נמוך. רוב צוות העובדים שלו היו צעירים בשנות ה-20 ורק חצי  מהם עבדו בשכר. ואולם נושא  שעורר עניין כלל אמריקאי פעל לטובתו. באוקטובר 2002, עוד לפני הכרזתו על מועמדותו, הוזמן אובמה לכנס אנטי-מלחמתי בשיקגו כדי לנאום נגד הפלישה האמריקאית הצפויה לעיראק. באותו הזמן 67% מהאמריקאים תמכו בפעולה צבאית נגד עיראק. אבל השיקול שהכריע אצל אובמה בניסוח נאומו היה רצונו להיות כן עם עצמו ולומר לציבור את עמדתו האמיתית. הוא התחיל את הנאום באומרו כי למרות שמדובר בכנס אנטי מלחמתי, הוא אינו מתנגד למלחמה בכל הנסיבות. לדוגמה, הוא תומך במלחמה באפגניסטן, כדי למנוע הישנותם של פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. אבל, המשיך אובמה, הוא מתנגד ל"מלחמה מטופשת". נשיא עיראק סדאם חוסיין אינו מהווה סכנה קרובה לארה"ב, ואף מלחמה מוצלחת נגד עיראק תחייב תקופת כיבוש שלא ניתן לקבוע מראש את משך זמנה הארוך, הוצאותיה הכספיות והשלכותיה. לאחר שבמהלך המחצית השנייה של 2003 דמוקרטים החלו בהדרגה לנקוט עמדה נגד המלחמה בעיראק, נאומו של אובמה – כנאום שחזה את פני הבאות –  זכה לתפוצה רחבה באינטרנט, ומתנדבים ותרומות החלו לזרום למסע הבחירות שלו. במסע הבחירות שלו טען אובמה כי לא היה טעם לפתוח במלחמה נגד עיראק, כאשר ארה"ב עוד לא סיימה את המלחמה באפגניסטן ולא תפסה את אוסמה בן לאדן האחראי לפיגועי ה-11 בספטמבר.

בנושא הכלכלי-חברתי, בתחילת מסע הבחירות דיבר אובמה על סוגיות כמו הפסקת הקלות מס עבור חברות המעבירות את מפעליהן לחוץ לארץ ובעד קידום אנרגיה מתחדשת. ואולם עם הזמן הוא התמקד להקשיב לאזרחים  מן המעמד הבינוני שסיפרו לו את הבעיות המטרידות אותם, ובנאומיו במסע הבחירות הבטיח לטפל באותם הנושאים: כמו למצוא מקום עבודה שיאפשר לפרנס משפחה בכבוד ולאחר שנות עבודה ארוכות לזכות לפנסיה ראויה, לא להגיע לפשיטת רגל מפאת מחלה, ולאפשר לילדים לקבל חינוך טוב.

בתחילת 2004 מסע הבחירות של אובמה צבר תאוצה. בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית שנערכו ב-14 במארס, בהשתתפותם של 7 מועמדים, הוא זכה ב-53% מהקולות מכל מגוון הבוחרים. כבר בתחילת מסע הבחירות מול המועמד הרפובליקאי ג'ק רייאן (Jack Ryan), הוביל אובמה ב-20%. מכל מקום, יריבו נאלץ לפרוש מהמרוץ מפאת שערוריית מין, וזמנית נותר אובמה ללא מתחרה. במקביל הוזמן אובמה מטעם הצוות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ון קרי (Kerry) לשאת נאום בוועידת המפלגה הדמוקרטית שנועדה להתקיים ביולי בבוסטון. אובמה התעקש לחבר את הנאום בעצמו, והופעתו המרשימה באירוע, בזכות החשיפה למיליוני צופים ברחבי ארה"ב, הפכה אותו לאישיות מפורסמת וקידמה את בחירתו לסנאט. בהתמודדות מול אובמה, הרפובליקאים לא הצליחו למצוא מועמד מקומי והציבו תושב מרילנד אלן קיז (Alan Keyes), שחור בעל דעות שמרניות בנושא הפלות והומוסקסואליות שלא היו מקובלות באילינוי. בבחירות בנובמבר 2004 אובמה ניצח אותו בהפרש מעל 40%. שמחתו ביום הניצחון הייתה מאופקת, כיוון שהמועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ון קרי, הפסיד לג'ורג' בוש הבן, והרפובליקאים שמרו על שליטתם בסנאט ובבית הנבחרים. נאומו של אובמה בוועידה הדמוקרטית העלה את מכירות ספרו "חלומות מאבי": הוא הודפס מחדש והגיע לפסגת רבי המכר. נוסף לכך קיבל אובמה מקדמה גבוהה בחוזה על פרסום ספר חדש.

מפאת היותם של הדמוקרטים מיעוט בסנאט, לא עלה בידם להשפיע על החקיקה שקידמו הרפובליקאים ושלא הייתה לרוחם. כבר עם היבחרו לסנטור הפך אובמה למפורסם [אולי בגלל היותו הסנטור השחור היחיד] ועיתונאים שאלו אותו לעתים קרובות האם הוא מתכוון להיות נשיא. בשלב מסוים אובמה  אכן חשב על אפשרות לרוץ לנשיא, מתוך אמונה כי תפקיד ביצועי יעניק לו סיכוי טוב יותר לקבוע את סדר היום. ואולם, בהיותו בן 43, הוא לא הרגיש צורך למהר.

מאז לימודיו בקולג' אובמה התעניין בשאלות הקשורות לנשק גרעיני. הוא פנה לריצ'רד לוגר  (Lugar), יושב ראש הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט, אשר סימן ההיכר שלו היה טיפול באי הפצת נשק גרעיני, והביע תקוותו לעבוד אתו. ב-2005 המודיעין העריך כי ארגונים קיצוניים כמו אל-קאעידה סורקים אתרים, שאינם שמורים היטב בגוש הסובייטי לשעבר, במטרה להשיג חומרים גרעיניים, כימיים וביולוגיים. כדי להגן מפני איומים כאלה, במסגרת שיתוף פעולה אמריקאי-רוסי, באוגוסט 2005 טס אובמה כחבר במשלחתו של לוגר לרוסיה, אוקראינה ואזרבייג'ן.

בשובו לארה"ב ביקר אובמה באזורים שנפגעו מ"הוריקן קתרינה", שהתפרץ בסוף אוגוסט 2005 ורוב קורבנותיו היו שחורים. הוא התרשם כי האנשים האלה שאיבדו את יקיריהם ורכושם המעט, בסופה ובהצפות שבעקבותיה, חיו בעוני והוזנחו על ידי הממשל עוד לפני האירוע הקשה הזה. הוא נמנע מלייחס את הטיפול הכושל מצד הממשל בסופה לגזענות, ועם זאת טען כי האירוע חשף עד כמה המפלגה השולטת ואמריקה בכלל עשו מעט בטיפול בנבדלות, בעוני ובהיעדר הזדמנויות במשך דורות באזורים רחבים של המדינה. לאחר חודשים אחדים הוא הוא הצטרף למשלחת של הקונגרס שביקרה בעיראק [אין תאריך]. במהלך הביקור הוא נוכח לדעת במצב הכאוטי בארץ זו ובמלחמה הבין עדתית האכזרית בה – התפתחויות בהן האשים את הממשל.

בעקבות סופת קתרינה והביקור בעיראק הגיע אובמה למסקנה כי אין אפשרות להתמודד ברצינות עם  הבעיות הקשות האלה במסגרת קצב העבודה האיטי המאפיין את הסנאט. השינוי חייב לבוא מהר יותר. על רקע זה באביב 2006 אובמה לא הוציא מכלל אפשרות לרוץ לנשיאות בבחירות הבאות ב-2008. אובמה היה מודע לחסרונותיו, בהם היעדר ניסיון פוליטי: הוא עדיין לא השלים חצי מתקופת כהונתו כסנאטור ולא היה יכול לזקוף לזכותו הישגים משמעותיים בתחום החקיקה. הארי ריד (Harry Reid), מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, שהיה מודע לפופולאריות העולה של אובמה במפלגה הדמוקרטית ובציבור האמריקאי בכלל ולאפשרות שירוץ לנשיאות, הזמינוֹ למשרדו. כנגד הטיעון שלאובמה אין די ניסיון אמר ריד כי עשר שנים נוספות בסנאט לא ייעשו אותו לנשיא טוב יותר. הוא הוסיף כי אובמה עשוי לזכות בנשיאות וכי גם הסנאטור צ'אק שומר (Schumer)  [נבחר לסנאט ב-1999, יהודי] חושב כך. שוּמר השמיע באוזניו טיעונים דומים אשר שמע מריד: המדינה משוועת לקול חדש; אובמה לא יהיה בעמדת זינוק טובה יותר לתפקיד מאשר כעת, במיוחד לנוכח הפופולאריות שלו בקרב צעירים, מיעוטים ולבנים ממעמד הביניים.  הסנאטור הוותיק טד קנדי (אחיו של הנשיא ג'ון קנדי) נתן לאובמה להבין כי אם הוא לא ירוץ כעת לנשיאות ויעדיף להמתין, הוא עלול להפסיד את ההזדמנות  היחידה של חייו. ואולם,  כאשר רק ניסה אובמה להעלות את האפשרות כי ירוץ לנשיאות בפני אשתו, היא הביעה התנגדות.

באוגוסט 2006 יצא  אובמה לסיור באפריקה. הוא ביקר בדרום אפריקה, קֶניה,  אתיופיה וצ'אד. במסעו לאפריקה היה נשאל שוב ושוב האם בכוונתו לרוץ לנשיאות, וקיבל דברי עידוד בנושא מפי הבישוף דסמונד טוטו  (Desmond Tutu). אובמה הרגיש שהוא נסחף בגל הציפיות של אנשים אחרים עוד לפני שהוא קיבל את החלטתו. הציפיות גברו עם פרסום ספרו השני "תעוזת התקווה", שבועות אחדים לפני הבחירות של אמצע הקדנציה שהתקיימו  ב-7 בנובמבר 2006. בעת כתיבת הספר אובמה לא התכוון לפרסמו כמצע למסע בחירות לנשיאות, אבל זו הדרך בה התקבל ספרו בתקשורת ובציבור. כתב העת "טיים" פרסם כתבת שער תחת הכותרת "מדוע ברק אובמה יכול להיות הנשיא הבא".

בבחירות אמצע הקדנציה המפלגה הדמוקרטית ניצלה את גל האנטיפתיה לממשל בוש ולמלחמה בעיראק וזכתה לרוב בבחירות בשני בתי הקונגרס. ברק החל ברצינות לשקול אפשרות לרוץ לנשיאות. זאת עשה יחד עם יועציו החשובים אקסלרוד, דיוויד פלוף (Plouffe) ורוברט גיבס (Gibbs). הם אמרו לו בגלוי כי יקשה עליו לגבור על הילרי קלינטון. בדצמבר 2006 הצוות של אובמה, בהשתתפותה של מישל, קיים את הפגישה האחרונה לפני קבלת ההחלטה בנושא המרוץ לנשיאות. מישל פנתה לאובמה והזכירה לו כי הוא אמר לה כי ישנם דמוקרטים אחרים שיכולים לנצח בבחירות לנשיאות, וכי הסיבה היחידה שבגללה ירוץ  לנשיאות היא, אם הוא  יוכל לתרום משהו שאחרים אינם יכולים, ואחרת הדבר אינו שווה זאת.  על כן, שאלה מישל, מדוע אתה רץ לנשיאות?  בתשובתו הזכיר אובמה דברים אחדים, כמו יכולתו לעורר סוג חדש של פוליטיקה ולגשר על הפילוגים במדינה. ואולם אין ערובה כי הוא יצליח בכך, הודה. אובמה המשיך: "אבל, דבר אחד אני יודע בוודאות. אני יודע כי ביום בו ארים את ידי הימנית ואשבע להיות נשיא של ארצות הברית, העולם יתחיל להסתכל על אמריקה בצורה שונה. אני יודע כי ילדים בכל רחבי המדינה הזו – ילדים שחורים, ילדים היספאניים, ילדים שאינם משתלבים – הם יראו את עצמם בצורה שונה... האופקים שלהם יתרוממו, האפשרויות שלהם תתרחבנה. והדבר הזה לבדו.. יהיה שווה את זה" (עמ' 77). דבריו שכנעו את מישל.

בפברואר 2007 בעיר ספרינגפילד (בירת מדינת אילינוי), באתר בו נשא הנשיא לינקולן ב-1858 את הנאום "בית מפולג" (House Divided) ["בית מפולג בתוך עצמו לא יחזיק מעמד...אני מצפה לחיסולו של הפילוג"], הכריז אובמה על מועמדותו לנשיאות. בנאומו דיבר על הצורך לטפל בבעיית שירותי הבריאות ולהתגבר על הפילוג המפלגתי בוושינגטון. כבר בראשית התמודדותו הוא זכה להתעניינות גדולה בתקשורת ולקהלים גדולים בהופעותיו. מסע הבחירות היה מתיש. הוא עבד שש עשרה שעות ביום במשך שישה וחצי ימים בשבוע. הוא התגעגע לאשתו ובנותיו, לשינה, למקלחת ולארוחה תקינה. כמו כן נאלץ לומר אותם הדברים בדיוק באותו האופן לפעמים שבעה פעמים ביום.

אובמה העריך את כישוריה של קלינטון, אבל הוא החליט להתמודד נגדה מסיבות אחדות. אובמה רומז כי הוא  הניח שמשהו מהמורשת השלילית שנוצרה ביחס לבית הלבן מתקופת הנשיא ביל קלינטון – אותו העריך – תדבק בה. כמו כן סבר כי היא [בתור אישיות שנתפשה כקשורה בממסד הוותיק] לא תוכל לשנות את הדרך בה מתנהל הממסד בוושינגטון ולהביא להתחלה חדשה ולשינוי, וגם לא תוכל להתגבר על הפילוג בפוליטיקה האמריקאית.

אובמה החל להיראות שונה ממתחריו הדמוקרטים. במהלך עימות בסוף יולי 2007 אובמה נשאל האם הוא יהיה מוכן לפגוש דיקטאטורים, כמו נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ומנהיג צפון קוריאה קים ג'וֹנג איל, בתקופת שנת כהונתו הראשונה בבית הלבן. ללא היסוס, אובמה השיב כי הוא יהיה מוכן להיפגש עם כל מנהיג, אם הדבר יקדם את האינטרסים של ארה"ב. אובמה היה בטוח בצדקת העיקרון בו דבק: אמריקה לא צריכה לחשוש להיפגש עם יריבותיה כדי לקדם פתרונות דיפלומטיים. זאת ועוד. הזלזול בדיפלומטיה, אי בחינת האופציות הדיפלומאטיות תחילה מצד הממסד בוושינגטון,  היא שהביאה את הילרי קלינטון  ואחרים, וכמו כן את הזרם העיקרי בעיתונות לתמוך בנשיא בוש בהחלטתו לצאת למלחמה נגד עיראק. תשובתו בנדון נגדה את עמדתה של קלינטון ומועמדים אחרים, שטענו כי הוא נאיבי וכי פגישה עם נשיא אמריקאי היא פריבילגיה המחייבת תמורה מצד הנפגש. ימים אחדים לאחר מכן, התבטאות נוספת של אובמה עוררה ביקורת כלפיו, כאשר טען כי אם לארה"ב תהיה הזדמנות לחסל את אוסאמה בן לאדן [האחראי לפיגועי ה-11 בספטמבר] בשטחה של פקיסטן, וממשלת פקיסטן לא תוכל או לא תרצה ללכוד אותו או להורגו, על ארה"ב לעשות זאת. התבטאותו נגדה את עמדתו המוצהרת של ממשל בוש לפיה פקיסטן היא שותפה נאמנה במלחמה נגד טרור, וארה"ב אינה פוגעת בריבונותה של פקיסטן במרדף אחר מחבלים. בתגובה, הן ג'ו ביידן, יושב הראש ועדת החוץ של הסנאט מטעם הדמוקרטים, והן המועמד הרפובליקאי לנשיאות ג'ון מקיין (McCain),  טענו כי אובמה אינו בשל להיות נשיא. הילרי קלינטון התייחסה בביטול להבטחתו בראותה בה התחייבות לפעלול נועז מצד סנטור צעיר המתיימר להיות קשוח. עמדותיו השונות מיתר המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות ויכולתו להוכיח בבירור את השוני בין עמדתו לזו של הנשיא בוש סללו את הדרך לניצחונו על יריביו הדמוקרטיים, ובהמשך על יריבו הרפובליקאי.  

בבחירות המקדימות הראשונות לבחירת המועמד הדמוקרטי לנשיאות, שהתקיימו במדינת איוֹוה ב-3 בינואר 2008, ניצח אובמה בצורה משכנעת בהפרש של 8%, וזכה לרוב כמעט בכל קבוצה דמוגרפית. קלינטון סיימה שלישית. בבחירות בניו-המפשייר שהתקיימו  ב-8 בינואר  הוא הפסיד להילרי קלינטון [בהפרש של 2.6%]. לאחר תוצאות הבחירות בנוואדה (19 בינואר) המאבק בין אובמה להילרי הסתכם בתיקו.  במהלך הבחירות הוא נתקל בכיסים של איבה גזענית. אבל לרוב, מצביעים לבנים באיווה, בדומה למצביעים לבנים באילינוי, היו פחות מודאגים מצבע עורו או משמו הפרטי בעל הצליל המוסלמי, כי אם מהיותו צעיר וחסר ניסיון, והתעניינו בעמדותיו כמו בתחום יצירת מקומות עבודה ובסיום המלחמה בעיראק. יועצי הבחירות העיקריים של אובמה –אקסלרוד, פלוף וגיבס  – דאגו להסיר את הדגש מכל נושא שניתן היה לתייגו כטרוניה על גזענות, שעלול היה לפלג את המצביעים על בסיס גזעי, או לתארו כ"מועמד שחור".  מטרת היועצים בשיטת התעמולה הזו הייתה לא להסתפק בהשגת תמיכה של בוגרי קולג' ליברליים, אלא לרכוש תמיכה מאותם מצביעים אשר עבורם לדמיין את אובמה בבית הלבן הייתה קפיצה פסיכולוגית גדולה. יועציו טרחו להדגיש כמה חשוב לו לזכות בתמיכה משמעותית גם מצד המצביעים הלבנים, אחרת סיכויו לזכות נגד קלינטון, ובמיוחד בבחירות נגד מועמד רפובליקאי לנשיאות יהיו קלושים.

אובמה זכה לתמיכה מצד מנהיגים  אפרו-אמריקאים, במיוחד הצעירים,  בהם גס'י ג'קסון הצעיר (ובפחות התלהבות מצד גס'י  ג'קסון המבוגר), אבל רבים יותר העדיפו להמתין ולראות את מידת הצלחתו. מדינאים שחורים אחרים  וכמרים, בין אם מתוך נאמנות לקלינטונים  או רצון לתמוך במועמד שנראה בבירור בעל הסיכויים הטובים ביותר, תמכו בקלינטון. היו מדינאים ואינטלקטואלים שחורים אשר סברו כי על אובמה, בתור מועמד שסיכויו לזכות במרוץ קלושים, צריך לנצל את מסע הבחירות לנקיטת עמדות בלתי מתפשרות בנושאים הקשורים לאפליה על רקע גזעי, בהם אפליה מתקנת ותשלום פיצויים על העוולות – במקום לנסות לחזר אחר קולות לבנים. אובמה לא אימץ את השיטה הזו, ולא כיוון שמטרתו הייתה לנצח. הוא שאף להתגבר על הפירוד בין השחורים והלבנים, לשלב את נושא קידום השחורים בתוך הנושא של קידום חברתי-כלכלי עבור כלל האוכלוסייה, למען חברה צודקת יותר בכלל, וזאת בדרישותיו למתן מיטב החינוך עבור כל ילד ושירותי בריאות איכותיים עבור כל אמריקאי.

שלא כמו במרוץ עד עתה, לקראת הבחירות בדרום קרוליינה שנערכו ב-26 בינואר 2008, המחנה של קלינטון נקט במסע שלילי נגד אובמה, כולל רמזים גזעניים עמומים מצד ביל קלינטון, שהצטרף למסע הבחירות של אשתו הילרי. במדינה זו בה היה אחוז גבוה של אפרו-אמריקאים,  אובמה לא רק ניצח בגדול (קיבל כ-29% יותר קולות מקלינטון), אלא זכה ב-24% מהקולות הלבנים, ואף לרוב בקרב הלבנים מתחת לגיל 40. בעקבות הניצחון בדרום קרוליינה, בסוף ינואר הסנטור הוותיק טד קנדי הביע תמיכתו באובמה. תמיכתו של קנדי עזרה לאובמה להצליח בהתמודדות בבחירות ב-22 מדינות שנערכו ב-5 בפברואר (Super Tuesday). אובמה ניצח ב-13 מתוך 22 מדינות. בסוף פברואר 2008 אובמה העריך – וזו גם הייתה הערכתו של יועצו הזהיר תמיד פלוף – כי הוא צבר יתרון שלא ניתן להתגבר עליו מול קלינטון, ולכן הוא צפוי לזכות במינוי למועמד לנשיאות מטעם הדמוקרטים. הדבר נעשה ברור למדי במאי,  על אף שקלינטון עדיין לא ויתרה על המשך המרוץ. [המחבר מדלג על המשך המרוץ. ב-8 ביוני 2008 קלינטון סיימה את מסע הבחירות שלה והביעה תמיכה במועמדותו של אובמה לנשיא.]

הקשר בין אומבה לכומר ג'רמיה רייט נוצר כאשר אובמה היה פעיל חברתי בשיקגו. אובמה היה מודע לכך כי לעיתים קרובות בהטפותיו בכנסייה הכומר אמר דברים שאינם נכונים וגבלו בתיאוריית הקונספירציה. אבל באותה התקופה אובמה עדיין עסק בבירור אמונתו ומקומו בקהילה השחורה בשיקגו והאמין כי הטוב שבכומר הזה עולה על הרע. בסופו של דבר אובמה ומישל הצטרפו לכנסיית "השילוש" של רייט – למרות שאובמה ואשתו "לא גדלו בבית דתי במיוחד" (עמ' 120) [לשון המעטה]. ב-13 במארס 2008 רשת החדשות ABC פרסמה התבטאויות פוגעניות כלפי ארה"ב מתוך דרשותיו של הכומר ג'רמיה רייט, בהן "לא אלוהים ברֵך את אמריקה. אלוהים קַלֵּל את אמריקה". בשלב ראשון אובמה פרסם הודעה אשר גינתה את ההתבטאויות האלה, אך הדגישה את עבודתו החיובית של הכומר וכנסייתו בשיקגו. לאחר מכן, אובמה לקח מעין פסק זמן של כיומיים במסע הבחירות שלו, כדי להתרכז בכתיבת נאום שנועד להסביר את התבטאויותיו של רייט. בנאום שנשא ב-18 בחודש טען אובמה כי  כתוצאה מאפליה גזענית ארוכת השנים, אנשים הדוגלים בערכים חיוביים – כמו עבודה, משפחה וקהילה –  יכולים להרגיש מרירות. מרירות זו מתבטאת לפעמים בהתפרצויות של זעם ואף תחושת בגידה כלפי הארץ אותה הם אוהבים. עוד ציין כי הסבתא הלבנה שלו לא הייתה משוחררת לגמרי מדעות קדומות כלפי שחורים, אבל זה לא גרם לו לאהוב אותה פחות, והיא חלק ממנו, כפי שהכומר רייט הוא חלק ממנו. ואולם ב-28 באפריל  2008 נשא רייט הרצאה בה טען בין היתר כי ממשלת ארה"ב עומדת מאחורי מגפת האיידס ושיבח את מנהיג "אומת האסלאם" לואיס פרחאן Farrakhan)). בעקבות ההתבטאויות האלה, במאי מסר אובמה על ניתוק קשריו עם הכומר רייט והפסקת חברותו בכנסייתו. אובמה עשה זאת בלב כבד, כיוון שרייט מילא חלק משמעותי בעיצוב אישיותו ותמיד גילה כלפיו טוב לב ותמך בו.

לאחר זכייתו במועמדוּת של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הילרי קלינטון התייצבה לצדו בהתמודדות מול המועמד הרפובליקאי, והיא ובעלה ביל עשו, כל מה שנתבקשו לעשות, מצד המטה של אובמה. אובמה כבר בשלב הזה חשב על מתן תפקיד להילרי בממשלו. עם זאת הוא החליט לא למנות אותה כמועמדת לסגן הנשיא: הימצאותו של נשיא לשעבר, ביל קלינטון, באגף המערבי של הבית הלבן ללא תפקיד מוגדר נראה בעייתי.

במסע הבחירות מול המועמד הרפובליקאי, הצוות של אובמה החליט, ובצדק, להשקיע מאמצים גם במדינות מסוימות שבאופן מסורתי נטו להצביע עבור הרפובליקאים, ולא רק במדינות מתנדנדות בין שתי המפלגות הגדולות. זאת בהנחה כי עלייה באחוז המצביעים בקרב הצעירים והמיעוטים במדינות האלה עשויה להכריע  את המרוץ בהן לטובתו. מבין המועמדים הרפובליקאים, אובמה ראה בג'ון מקיין (McCain) את המועמד הראוי ביותר. אובמה לא סבר כי המרוץ יהיה קל. היה עליו להתמודד מול מועמד שנחשב לגיבור מלחמה (בווייטנאם), כאשר הוא עצמו, אובמה –  אשר בתור נשיא אמור היה להיות גם המפקד העליון של הצבא –  היה סנטור אפרו-אמריקאי צעיר וחסר ניסיון, שמעולם לא שירת בצבא ואף לא החזיק בתפקיד ביצועי. מסיבה זו, שבועות אחדים לאחר זכייתו במינוי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אובמה יצא למסע אינטנסיבי בן תשעה ימים בחוץ לארץ, מתוכם שלושה ימים באפגניסטן ועיראק, ופגישות עם ראשי המדינה בישראל, ירדן, בריטניה צרפת וגרמניה ונאום בברלין. בביקוריו באפגניסטן ועיראק נלווה אליו צ'ק האגל  (Chuck Hagel), חבר בכיר בוועדת החוץ של הסנאט. צ'ק האגל היה רפובליקאי, גיבור מלחמת וייטנאם, אשר הצביע בעד המלחמה בעיראק, אבל  בהמשך נעשה לאחד ממבקריה הרציניים. עבור אובמה חשוב היה במיוחד כי האגל – כאותוריטה בנושא הביטחון מטעם המפלגה היריבה –  לא רק נלווה למסעו, אלא גם שיבח היבטים במדיניות החוץ של אובמה רק ארבעה חודשים לפני הבחירות לנשיאות.

באמצע יולי 2008 הגיע אובמה לאפגניסטן ונפגש עם הנשיא חאמיד כרזאי (Hamid Karzai). דיווחים בדבר שחיתות רחבת ממדים וניהול כושל גרמו לאובמה לפקפק ביכולתה של הארץ הזו, אשר במשך מאות שנים לא הייתה ניתנת לשינויים, להשתנות.  בעיראק נפגש אובמה עם ראש הממשלה, נוּרי אל-מליכּי, אשר הסכים בצורה חד משמעית עם אובמה כי יש לקבוע לוח זמנים להוצאתם של הכוחות הזרים מארצו. אובמה סבר כי מוטב להשקיע את סכום העתק שעולה שהותם של הכוחות האמריקאיים בעיראק (10 מיליארד דולר בחודש), במלחמה נגד אל-קאעידה בצפון מערב פקיסטן ולמען רווחתם של תושבי ארה"ב – מה עוד שהמלחמה גבתה מחיר אנושי כבד מהחיילים ומשפחותיהם.

בגרמניה הוא נשא נאום  בפני קהל של כ-200,000 אנשים בו אמר כי כמו שהדור הקודם החריב את החומה שפעם הפרידה את אירופה, כעת תפקידנו הוא להחריב חומות פחות גלויות: בין עשירים לעניים, בין גזעים ושבטים, בין ילידים למהגרים, בין נוצרים, מוסלמים ויהודים. בירדן נפגש אובמה עם המלך עבדאללה, בישראל – עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, וב"גדה המערבית" – עם "הנשיא הפלסטיני" מחמוד עבאס. בשדרות הוא האזין להורים שתיארו את הפחד שחוו כאשר רקטות, אשר שוגרו מעזה, נחתו סמוך לחדרי השינה של ילדיהם. ברמאללה הוא האזין לפלסטינים שהתלוננו על השפלותיהם במחסומי הביקורת הביטחונית שהציבה ישראל. ב-24 ביולי הגיע אובמה לכותל המערבי "אשר נבנה לפני אלפיים שנה כדי הגן על הר בית המקדש",  ובפתק שטמן בו  ביקש מהאל להקנות לו את התבונה לעשות את הנכון והצודק  (עמ' 159).

לפני הוועידה של המפלגה הדמוקרטית, שהתכנסה בסוף אוגוסט 2008, היה על אובמה לבחור את סְגנו  המיועד. הוא בחר בג'ו ביידן, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה, סנטור ותיק ובעל ניסיון במדיניות חוץ. [בחירתו נועדה לחפות על מה שנתפס בעיני חלק מהציבור האמריקאי כחסרונותיו של אובמה: צעירותו וחוסר ניסיונו.]  ביידן הסכים לקבל את המינוי לאחר שאובמה הבטיח לו כי הוא לא יהיה סגן נשיא טקסי, אלא בעל השפעה על החלטותיו של הנשיא. 

לאובמה היה יתרון מול מתחרהו הרפובליקאי מקיין, אשר נתפס כהמשך למדיניותו הכושלת של קודמו בוש הן בתחום הכלכלי והן בהמשך המלחמה בעיראק. בניגוד למתחרהו, אובמה הבטיח להעלות את המיסים על בעלי ההכנסות הגבוהות כדי להשקיע בחינוך, מחקר ותשתיות. הוא הבטיח לחזק את האיגודים ואת שכר המינימום, לחוקק חוק בריאות כללי ולהפוך את לימודי הקולג' לפחות יקרים וברי השגה. עוד טען כי כבר היה תקדים לפעולה ממשלתית אמיצה בתחום הכלכלה מצד הנשיא פרנקלין רוזוולט בתוכנית "ניוּ דִיל" (New Deal)  בשנים 1936-1933.

המשבר הכלכלי החמיר בבירור ב-15 בספטמבר 2008, כאשר הבנק "ליהמן ברדרס" – שהונו נאמד ב-639 מיליארד דולר – הודיע על הליך פירוק. ארבעה ימים לאחר התמוטטותו של "ליהמן" הנשיא בוש הודיע בצורך לאישור חוק מצד הקונגרס הידוע בשם "תוכנית הקלה לנכסים בעייתיים" (TARP) בעלוּת של 700 מיליארד דולר. הכסף נועד לקנות "משכנתאות אבודות" מהבנקים כדי למנוע התמוטטות המערכת הפיננסית. אובמה, לאחר התייעצות עם קבוצת מומחים בתחום הכלכלי, קיבל את מסקנתם כי ללא התערבות מהירה של הממשל מיליוני אמריקאים יאבדו את בתיהם וחסכונותיהם, ויחול מיתון בנוסח שנות ה-30. על כן, אובמה סבר שעל הדמוקרטים לתמוך בהעברת החוק, בצירוף תיקונים, על מנת שלא רק יטיב עם הבורסה בוול סטריט. כדי לזכות בתמיכה בחוק מצד שתי המפלגות, הנשיא הזמין את מקיין ואובמה לבית הלבן וכמו כן את מנהיגי הקונגרס לדיון בחוק המוצע. הפגישה בבית הלבן נערכה ב-25 בספטמבר והסתיימה בכישלון מחפיר עבור מקיין – אשר בניגוד לאובמה –  בא לאירוע בלתי מוכן לנושא. ביתר פירוט, כאשר הנשיא נתן את זכות הדיבור למקיין, הוא ויתר עליה, ובהמשך הדיון, כאשר אובמה ביוזמתו שוב ביקש ממקיין לומר את דברו, הוא נעזר בכרטסת ובמשך שתים-שלוש דקות אמר דברים חסרי חשיבות.

בעימות הטלוויזיוני הראשון שלו מול מקיין בסוף ספטמבר אובמה הגיע מראש בעמדת יתרון. העיתונות תיארה באופן חסר רחמים את כישלונו של מקיין בדיון בבית הלבן ב-25 בחודש. בעימות עצמו מקיין לא גילה התמצאות מספקת בפרטי המשבר הפיננסי ולא היו בידיו תשובות לשאלות כיצד הוא מתכנן לטפל בו. לעומתו, אובמה התכונן היטב לעימות, שלט בעוּבדות והפגין ביטחון ברעיונותיו להתמודד עם המשבר. העובדה כי רוב הדמוקרטים בקונגרס הצביעו בעד TARP בעוד רוב הרפובליקאים נגד – וזאת לאור עמדתה העקרונית של המפלגה הרפובליקאית, שדגלה בהתערבות ממשלתית מינימאלית בכלכלה  –  חיזקה את ההכרה בקרב הציבור כי  אין לבטוח ביכולתה של המפלגה הרפובליקאית, ומכאן גם במועמד שלה לנשיאות, לטפל במשבר.

בהתקרב סיום מסע הבחירות, באוקטובר  2008 סגניתו של מקיין, שרה פאלין (Palin), הגבירה את מתקפותיה נגד אובמה. היא טענה בפני קהל בוחריה כי אובמה "מסתובב עם טרוריסטים" ו"אינו אדם הרואה את אמריקה באופן שאתם ואני רואים את אמריקה". בדבריה היא עוררה את הרוחות הרעות שמזה זמן רב הסתתרו בשולי המפלגה הרפובליקאית, כמו תאוריות קונספירציה ושנאה כלפי שחורים. לעומתה, מקיין שמר על הגינות ולא היה שותף לסגנונה של פאלין. כאשר מישהו באספת בחירות שלו אמר כי הוא מפחד מהיבחרותו של אובמה לנשיאות, מקיין השיב כי אובמה הוא איש הגון ואתה אינך צריך לחשוש מהיותו נשיא. עוד אמר כי על אף מאבקו נגד אובמה, הוא ינהג בצורה מכובדת בהוסיפו: "אני מעריץ את סנטור אובמה והישגיו" (עמ' 195). אובמה מעלה השערה לפיה ייתכן כי בדיעבד מקיין לא היה בוחר בפאלין לסגנית שלו.

ביום הבחירות ה-4 בנובמבר 2008 אובמה עסק בעריכת הטיוטות לשני נאומים: אחד במקרה של ניצחון ושני – להפסד. שיחת הטלפון ממקיין והנאום בו הודה בהפסדו היו אדיבים. יריבו הדגיש כי ארה"ב צריכה להיות גאה בהיסטוריה שלה והוא הבטיח לעזור לאובמה להצליח.  הנשיא בוש דאג שאובמה אישית וצוותו יזכו להדרכה טובה על פעילות הבית הלבן. אובמה הבטיח לעצמו כי הוא ינהג ביורשו באותה הדרך. בבחירת המועמדים לתפקידים הבכירים אובמה יצא מתוך הנחה כי על מנת לקדם מדיניות פרוגרסיבית כמו חוק בריאות כללי או רפורמות בהגירה, יש להימנע מחשיבה דוקטרינרית, אלא לפעול לפי תוכנית שניתנת להגשמה ולהאזין בכבוד לעמדת הצד השני.  אובמה הצליח לשכנע את רם עמנואל [יהודי], אשר כיהן בממשל קלינטון וכעת היה חבר קונגרס משיקגו, לשמש [בתפקיד החשוב] ראש הצוות של הבית הלבן. זאת על אף שהאיש תמך בעבר בהילרי קלינטון וייצג את אותו הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, אשר אובמה נאבק נגדו במסע הבחירות. [כנראה אופיו המחוספס ויעילותו עשתה אותו מתאים בעיני אובמה לתפקיד ראש הצוות.]

לנוכח מצבה החמור של הכלכלה, בבחירת הצוות הכלכלי אובמה נתן עדיפות לניסיון על פני כישרונות צעירים. הוא חש קִרבה לכלכלנים בעלי נטיות שמאליות – אבל במצב בו הכלכלה העולמית הייתה שרויה בנפילה חופשית, משימתו הראשונה הייתה לא לשנות את הסדר הכלכלי, אלא למנוע החמרת האסון. הוא נזקק לאנשים שניהלו משברים בעבר, אנשים שיכלו להרגיע את השווקים, ועם זאת אנשים שבעצם הגדרתם עלולים היו להיות נגועים בחטאים שהביאו למצב הנוכחי. את ההגדרה הזו תאמו לורנס (לארי) סאמרס (Larry Summers) [יהודי], שר האוצר בממשל קלינטון, וסגנו לשעבר טים (טימותי) גייטנר (Tim Geithner), אשר בין השנים 2009-2003 כיהן כנשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק.  בשנות ה-90 סאמרס עזר בטיפול במשברים הפיננסיים הגדולים שפקדו את מקסיקו, אסיה ורוסיה. אובמה החליט למנות את סאמרס למנהל "מועצת הכלכלה הלאומית" (NEC). למרות שזה היה התפקיד הכלכלי הבכיר בבית הלבן, הוא נחשב לפחות יוקרתי מאשר שר האוצר, משרה אותה הפקיד בידי גייטנר. כדי לשכנע את סאמרס לקבל את התפקיד אובמה הבטיח לו כי מעמדו יהיה שווה לזה של גייטנר בעיצוב התוכנית הכלכלית וכי הוא יהיה היושב ראש הבא של "הפדרל ריזרב" (הבנק המרכזי של ארה"ב).  שני האישים האלה היו הקולות הדומיננטיים בצוות הכלכלי של אובמה, שניהם היו קשורים בשגשוג הכלכלי בשנות ה-90 של תקופת קלינטון, אבל גם לא היו פטורים מכְּשלים שהביאו לפרוץ המשבר ב-2008.  

אובמה מציין כי העבר שלו וְשל מי שבחר להיות בו שר ההגנה, רוברט גייטס,  היו שונים בתכלית. גייטס שירת  בממשלים של ניכסון, פורד, קרטר ורייגן ועמד בראש הסי-איי-אי בתקופת ג'ורג' בוש האב. הוא היה רפובליקאי, נץ בתקופת המלחמה הקרה, ותמך בהתערבויות אמריקאיות במדינות זרות אשר אובמה בתור סטודנט מחה נגדן. ואולם, בדומה למינוייו בתחום הכלכלה, שיקולים פרקטיים הכריעו אצל אובמה בעד המשך כהונתו של גייטס כשר ההגנה, בתור מי שהחזיק בתפקיד הזה בממשלו של בוש הבן החל מ-2006. במצב בו 180,000 חיילים אמריקאים היו מוצבים בעיראק ואפגניסטן, חילופֵי גברֵי במשרד ההגנה היו כרוכים בסיכון. עוד בתקופת ממשל בוש, בדצמבר 2008  נחתם הסכם בין ארה"ב לעיראק לפיו תשיג ארה"ב את כוחותיה מעיראק בסוף 2011 – לוח זמנים אשר תאם את מה שהציע אובמה במהלך מסע הבחירות שלו. בכך חילוקי הדעות שלו עם גייטס בנושא עיראק הוסרו במידה רבה. כמו כן, בדומה לעמדתו של אובמה במסע הבחירות, גייטס טען כי יש למקד את תשומת הלב באפגניסטן.

אובמה מציין כי המשך כהונתו של גייטס נועד גם להבטיח את אמון המערכת הצבאית וקהילת המודיעין במדיניותו שלו כנשיא, כולל בצעדים קשים לממסד הביטחוני, כמו ביצוע רפורמות וקיצוצים בתקציב הביטחון בהם התכוון לנקוט. אובמה ממשיך: לאור העובדה כי אפילו הנשיא אייזנהאואר, על אף עברו הצבאי המפואר, התלונן על כך שהוא נתקל במכשולים מצד "התשלובת הצבאית-תעשייתית", נשיא אפרו-אמריקאי שמעולם לא שירת בצבא והתנגד לפלישה לעיראק  בוודאי היה מתקשה לרסן את התקציב הצבאי. אובמה נזקק לגייטס גם כדי לתקן את הרושם שנוצר אודותיו בתקופת מסע הבחירות, לפיו הוא מתנגד למלחמות וסבור שכל בעיה ניתנת לפתרון באמצעות דיאלוג. תדמית זו, לא הייתה מדויקת. אובמה ראה עצמו כשייך לאסכולה ריאליסטית המוּדעת למגבלות הכוח של ארה"ב וליכולתה לשנות את העולם בדמותה. לאסכולה זו השתייכו הנשיא ג'ורג' בוש האב, שר החוץ שלו ג'יימס בייקר, והיועץ שלו לביטחון לאומי, ברנט סקוקרופט. אובמה הצליח לשכנע את גייטס להמשיך בתפקידו כשר ההגנה.

אובמה היה סבור כי הילרי קלינטון היא האישיות המתאימה ביותר לתפקיד שר החוץ. במהלך מסע הבחירות הוא התרשם מהאינטליגנציה שלה ומהכנותיה לעימותים עימו, והיה מודע למערכות הקשרים שלה בזירה הבינלאומית. לאחר שיחות טלפון אחדות עימה והבטחתו כי תהיה לה גישה קבועה וישירה לנשיא ויכולת לבחור את הצוות שלה, הילרי – אשר בתחילה לא הייתה מעוניינת לכהן בממשלו – לבסוף נענתה להצעתו.

הפרק בספרו של אובמה, העוסק במינויי השרים הבכירים בממשלו, כותרתו  "Renegade". פירוש המילה הוא מומר ואף בוגד. כלומר, אובמה מודה למעשה כי [על אף הבטחותיו הרמות לשינוי במסע הבחירות,] כבר בתחילת ממשלו, אילוצים של ריאל פוליטיק  חייבו אותו למנות למשרות הבכירות – לשרי ההגנה, האוצר והחוץ – אישים משני הממשלים הקודמים, אנשי הממסדים הישנים.

הנושא המרכזי שהטריד את אובמה היה כיצד למנוע את התמוטטות הכלכלה. המשבר החמור ב-2009 דמה בממדיו לזה של תחילת שנות ה-30 במאה ה-20. לאור זאת, אובמה החליט לטפל בו לפי אותם העקרונות שעיצב הכלכלן ג'ון קיינס לטיפול במשבר של שנות ה-30. בתקופה של מיתון כלכלי, הדרך לאושש את המשק היא באמצעות הזרמה מסיבית של כסף לכלכלה מצד הממשלה. לאחר הבראת הכלכלה, הממשלה תוכל להחזיר את הכספים שהזרימה באמצעות מיסים. לדברי  רם עמנואל, היה ברור כי חבילת תמריצים בסכום של טריליון דולר תעורר התנגדות עזה לא רק בקרב רפובליקאים, אלא גם דמוקרטים. לכן נראה היה כי היא צריכה להיות בסדר גודל      של 800-700 מיליארד דולר. יש לציין כי הגירעון הפדראלי כבר הגיע לטריליון דולר, לראשונה בתולדות ארה"ב. הדמוקרטים נהנו מרוב של 77 מושבים בקונגרס ו-17 מושבים בסנאט. עם זאת, אובמה היה מעוניין גם בתמיכתם של סנטורים רפובליקאים.

לאור דחיפות הצורך לטפל במשבר הכלכלי, עוד בטרם כניסתו לתפקיד הנשיא, הצוות הכלכלי של אובמה עבד בצורה נמרצת, כולל בחגים, לגיבוש תוכנית לשיקום הכלכלה. הממשל הציע הזרמת קרוב ל-800 מיליארד דולר בשלוש מנות שווֹת בערך. מנה ראשונה תכלול תוספת לביטוח מפני אבטלה ועזרה למדינות כדי להאט פיטורי מורים, שוטרים ועובדים אחרים במגזר הציבורי. המנה השנייה תכלול הקלות במס שכוּונה כלפי המעמד הבינוני, וכמו כן לחברות כדי לאפשר להן להשקיע במפעלים חדשים ובציוד. המנה השלישית תכלול השקעה בתשתיות כמו תיקון מערכת הביוב, וגם רכבות מהירות, ייצור אנרגיית שמש ורוח, רפורמות בחינוך ועוד. המנה השלישית של התמריצים נועדה לא רק לספק מקומות עבודה אלא להפוך את אמריקה לתחרותית יותר. ב-5 בינואר 2009, כשבועיים לפני כניסתו לתפקיד הנשיא, אובמה יחד עם ביידן, עלו לגבעת הקפיטול כדי לנסות לגייס תמיכה בתוכנית הכלכלית. בעוד מנהיגי הדמוקרטים הביעו תמיכה בתוכנית המתגבשת, מנהיגי הרפובליקאים – מיטש מקונל בסנאט  (Mitch McConnell) וג'ון ביינר (Boehner) בבית נבחרים –  נתנו להבין כי יתנגדו לה.

השנתיים הראשונות בנשיאות בתחום הפנים, 2011-2009: שיקום הכלכלה וחוק הבריאות

הטיפול במשבר הכלכלי    בעזרת יושבת ראש בית הנבחרים,  ננסי פלוסי, החוק להבראת הכלכלה היה מוכן להצבעה בפני הקונגרס כבר בסוף השבוע הראשון לכהונתו של אובמה, שהחלה ב-20 בינואר 2009. אובמה היה מעוניין מאוד להשיג תמיכה בחוק גם מצד צירים רפובליקאים. שאיפתו הזו נבעה לא רק מסיבות טקטיות, כמו להקל על דמוקרטים מאזורים שמרניים לתמוך בחוק, אלא מתוך אמונה כי ביצוע רפורמות גדולות מחייב תמיכתן של שתי המפלגות. למען מטרה זו, ב-27 בינואר 2009, נפגש  אובמה עם קבוצה של חברי קונגרס וחברי סנאט רפובליקאים – אך ללא הצלחה. למחרת החוק אושר בבית הנבחרים, אך ללא תמיכת אף חבר רפובליקאי. היה בכך רמז מבשר רעות למה שעתיד לקרות בשמונה שנות כהונתו. כדי להשיג תמיכה כלשהי מרפובליקאים בסנאט נאלץ אובמה לסטות מאותה פוליטיקה חדשה אותה הבטיח במסע הבחירות, ולפעול לפי הפוליטיקה הישנה. הוא נעתר להקצות, מהסכום  שנועד לחוק ההבראה הכלכלי, כספים לטובת התקציבים הפרטיקולריים במדינות של שלושה חברי סנאט רפובליקאים, ובתמורה  שלושת החברים האלה הצביעו עבור החוק. עם זאת כ-90% מהחוק המקורי נותר על כנו. "החוק האמריקאי להבראה ולהשקעה מחדש" אושר על ידי הסנאט לאחר פחות מחודש מתחילת כהונתו של אובמה בבית הלבן, והוא נחתם כחוק על ידי הנשיא ב-17 בפברואר 2009. לדברי אובמה,  בחתימתו על  החוק  להבראת הכלכלה  הוא חתם חקיקה השווה במידותיה ל"ניו דיל" של הנשיא רוזוולט.

להלן הסברו של אובמה  להתנגדות הגורפת של הרפובליקאים למדיניותו. ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות הוכיחה כי חברי קונגרס  רפובליקאים משני הבתים אשר התנגדו למדיניות של ממשל דמוקרטי מכהן זכו לתגמול בדמות היבחרותם מחדש. (אותו הכלל חל על צירים דמוקרטים בתקופת כהונתו של ממשל רפובליקאי). וההפך. כל נטייה לתמוך במדיניות של אובמה מצד רפובליקאים עלולה הייתה לגרור האשמה בדבר היותם ליברלים סמויים ולחרוץ את גורלם הפוליטי. רפובליקאים מסורים נהנו גם מתמיכתם של בעלי הון. נוסף לכך, מקונל וביינר הבינו כי כל תמיכה מצידם בתוכניתו הכלכלית של אובמה תהווה הודאה בשתיקה בכישלון האידיאולוגיה הכלכלית שלהם שדגלה באי התערבות ממשלתית בכלכלה ובהתנגדות לרגולציה.

החוק להבראת הכלכלה לא צפוי היה להביא למזור מידי. במארס 2009 שיעור האבטלה עלה ל-8.5% והבורסה ירדה לנקודת השפל בתקופת המיתון. גם תעשיית המכוניות האמריקאית הייתה נתונה בקשיים שמקורם בין היתר בניהול לקוי ותחרות מול חברות זרות. שלוש יצרניות המכוניות הגדולות בארה"ב היו ג'נרל מוטורס, קרייזלר ופורד.  מצבן של שתי הראשונות ובמיוחד של קרייזלר היה חמוּר.  על אף שבצוות המומחים שהקים הנשיא כדי לטפל במשבר בענף ייצור המכוניות היו שסברו כי אין להושיט תמיכה לקרייזלר, השיקול כי סגירת החברה יפגע באלפי עובדי הייצור – אותם פגש אובמה בתור מועמד לנשיאות – הכריע נגד הצעד הזה. הצוות של הנשיא הצליח לגבש הסדר להצלת שתי החברות הכושלות שכלל שינויים בהנהלה וקניית חלק ממניות קרייזלר על ידי פיאט. ביוני  2009 תשעת הבנקים הגדולים החזירו לאוצר האמריקאי את רוב הכספים שקיבלו בתוכנית TARP. בקיצור, הבהלה בשוק הפיננסי חלפה והכלכלה חזרה לצמוח בקצב מהיר, וכל זאת כבר בשנה הראשונה לכהונתו של אובמה.

על אף ההישג המדהים הזה – לדברי אובמה –  נשמעה טענה נגדו שהוא לא ניצל את המשבר הכלכלי כדי לשנות את השיטה, כמו באמצעות הלאמת הבנקים, אלא החזיר את הכלכלה למצב שלפני המשבר בו היא שירתה את המיליארדרים ולא את האנשים העובדים. אובמה מבין לתסכולם של מותחי הביקורת האלה, אך סבור כי דווקא שינויים בשיטה היו מְסַכנים ופוגעים בראש וראשונה בחלשים. לדבריו: "אני הייתי רפורמטור, שמרני במזג שלי אם לא בחזון" (עמ' 305). אובמה גם יצא מההנחה כי ייצוב הכרחי כדי לאפשר לו לפעול לביצוע הרפורמות שהבטיח במסע הבחירות, בהן בתחומי המיסוי, חינוך, אנרגיה, בריאות, חוקי העבודה וההגירה.

שימור הסביבה   כבר בתחילת נשיאותו של אובמה, הקונצנזוס בקרב המדענים היה כי ללא פעולה בינלאומית נחושה לעצור פליטת גזי החממה, הטמפרטורה הגלובאלית תעלה, הקרחונים יימּסו, גובה המים באוקיינוסים יעלו, וכל זה יביא להצפות רחבות היקף עד כדי היעלמות איים, שינויי אקלים קיצוניים, סופות ובצורות, שריפות ענק – וסכנה של סכסוך גלובאלי.

לאחר בחירתו לנשיא, ועל אף המשבר הכלכלי בו הייתה שרויה ארה"ב, החליט אובמה לתת לנושא שינוי האקלים אותה עדיפות כמו לנושא הבריאות. הוא הורה לנצל חלק מהכספים שאושרו במסגרת חוק להבראת הכלכלה משנת 2009, יותר מ-90 מיליארד דולר מתוך סך הכול כ-800 מיליארד דולר, כדי לעודד השקעות במחקר ופיתוח של אנרגיות נקיות, כמו אלה המופקות משמש ורוח. הממשל מימן את אחת מחוות טחנות הרוח הגדולות ביותר בעולם והכשיר את השוק למשאיות, אוטובוסים ומכוניות חשמליות והיברידיות. (עם זאת, המחבר מודה כי חברה סולרית גדולה Solyndra, שקיבלה הלוואה של 535 מיליון דולר פשטה את הרגל בשנת 2011.) מאמצי הממשל בתחום האנרגיה הנקייה הפיחו רוח חיים חדשה בכלכלה, עזרו ליצור מקומות עבודה ודור בעל מוּדעות לחשיבותה של אנרגיה נקייה. נקבעו סטנדרטים חדשים ליעילות אנרגטית למכשירים חשמליים, בהם מקררים, מכונות כביסה, מזגנים ועוד. על אף שהעלאת הסטנדרטים האנרגטיים העלתה את מחירי המוצרים, בהם מכוניות, הצרכנים לא התלוננו: בתמורה לכך נחסכו הוצאותיהם על דלק וחשמל, ומחירי המוצרים החדשים ירדו בהדרגה, כאשר הסטנדרטים החדשים הפכו לנורמה.

חוק הבריאות    כאשר אובמה נבחר לנשיא יותר מ-43 מיליון אמריקאים היו ללא ביטוח רפואי, פרמיית הביטוח הרפואי עבור משפחה עלתה ב-97% מאז 2000, והמחירים המשיכו לעלות. על אף החסרונות של השיטה הקיימת, בכירים בממשלו, בהם אקסלרוד ורם עמנואל, סברו כי יקשה עליו מאוד להביא לאישור רפורמה בתחום הבריאות בקונגרס  בתקופה של מיתון. בקידום רפורמת הבריאות עמדו לנגד עיניו מקרים קונקרטיים של אנשים שנפטרו ממחלה קשה, כיוון שלא יכלו להרשות לעצמם טיפול יקר. היו בהם שהחליטו לחסוך בכסף על אבחנה מוקדמת של המחלה, ולבסוף שילמו על כך בחייהם. מות אימו מסרטן היה אחד מהמקרים הטראגיים האלה, דבר שהפך את נושא הרפורמה גם לאישי עבור הנשיא. 

לאור קיומן של תוכניות בריאות קיימות, רפורמת בריאות רבתי שהייתה מפרקת את השיטה הקיימת ומנסה להחליפה בחדשה, הייתה לא רק מגדילה את ההתנגדות לה בציבור ובקונגרס, אלא גם פוגעת בכלכלה.  למזלו של אובמה, כדבריו, לצוות שלו היה מודל לרפורמה שכבר הוחל בהגשמתו  לפני שנתיים במדינת מסצ'וסטס. התוכנית, פרי יוזמתו של מושל המדינה מיט רומני  (Mit Romney), קבעה כי כל אדם יצטרך לקנות ביטוח בריאות, כמו שכל בעל רכב חייב לשאת תעודת ביטוח לרכבו. אנשים שלא יוכלו לזכות בביטוח בריאות במסגרת מקום עבודתם או לא יהיו זכאים לביטוח בריאות במסגרת התוכניות הקיימות  (Medicare, Medicaid), או ללא אמצעים לבטח את עצמם, יקבלו סובסידיה ממשלתית לרכוש ביטוח. הסובסידיה תיקבע בהתאם להכנסתו של כל אדם. נותני הביטוח לא יוכלו יותר לא לבטח אדם מפאת מצב בריאותו הקודם. תוכניתו של רומני צמצמה את אחוז הלא מבוטחים במדינתו לפחות מ-4%. לאחר מאבק קשה בקונגרס ומול התנגדות נמרצת של הרפובליקאים, ב-21 במארס 2010 אישר בית הנבחרים את חוק הבריאות (או בשמו הרשמי "חוק הטיפול בר השגה") ברוב של 7 קולות. הנשיא ייחס חשיבות רבה לחוק, הוא עָקב בדריכות אחר ההצבעה בקונגרס, ואישור החוק נחוג בבית הלבן.

גזענות נגד שחורים  ביולי 2009, במהלך מסיבת עיתונאים שערך אובמה למען קידום חוק הבריאות שלו, אחד העיתונאים שאל אודות פרשת מאסרו של הפרופסור השחור הנרי לואיס גייטס ומה ניתן להסיק ממנה על היחסים בין הגזעים בארה"ב. מדובר היה באירוע שהתרחש ב-16 ביולי 2009. הפרופסור, מלומד בעל שם בהרווארד, לאחר שחזר ממסע בסין ולא הצליח לפתוח את הדלת לביתו,  ניסה לפתוח את הדלת בכוח. שכן, אשר סבר כי מדובר בניסיון פריצה, הזעיק את המשטרה.  למקום הגיע סמל ג'יימס קראולי  (Crowley),  אשר ביקש מגייטס להזדהות. האיש בהתחלה סירב, אך גם לאחר שהסכים – לטענת הסמל, המשיך לגדף אותו. מאחר שאזהרתו של הסמל להפסיק לגדפו לא עזרה, הפרופסור נלקח לתחנת משטרה כשהוא אזוק בידיו והואשם בהתנהגות פרועה. כעבור זמן קצר האשמה בוטלה והאיש שוחרר. בתשובתו, טען  אובמה בין היתר כי המשטרה המקומית  פעלה ב"טיפשות" כאשר אסרה את גייטס, עת התברר שהוא ניסה להיכנס לביתו שלו; וכי בארה"ב ישנה היסטוריה ארוכה של מעצר אפרו-אמריקאים באופן בלתי פרופורציונאלי. אובמה לא אמר במסיבת העיתונאים, אך הוא סבר על סמך התנסויותיו שלו במצבים דומים, כי אם במקומו של גייטס היה פרופסור לבן מהרווארד, הנעזר בהליכתו במקל, הוא לא היה נלקח אזוק לתחנת משטרה בעוון אותה עבירה. אובמה לא ייחס חשיבות מיוחדת לתשובתו, אבל התברר לו כי נתח גדול מהאוכלוסייה הלבנה חשב כי מאסרו של גייטס היה מוצדק, כיוון שלא נהג בכבוד כלפי שוטר המבצֵע את תפקידו. בדיעבד נודע לאובמה מעורך הסקרים שלו  שפרשת גייטס הביאה לירידה גדולה בתמיכתו בקרב המצביעים הלבנים, גדולה יותר מאירוע יחיד כלשהו שעתיד היה להתרחש במהלך שמונה שנות נשיאותו – תמיכה שהוא מעולם לא הצליח להחזיר לעצמו בשלמות.

המאבק על אישור חוק הבריאות לוּוה במתקפות גזעניות אישיות נגד הנשיא: שלטים תיארו אותו כרופא אליל אפריקאי,  ושוב חזרו השקרים  כי הוא מוסלמי, ומפאת לידתו מחוץ לארה"ב (בקניה) הוא אינו רשאי לפי החוקה להיות נשיא. בהתבטאויותיו הפומביות אובמה נמנע לכנות את מתנגדיו כגזענים, מתוך ידיעה כי תיוג כזה לא יוסיף לו קולות.

רפורמה בוול סטריט בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 שהחל בתחום הפיננסי אובמה פעל לקידום חקיקה לרפורמה פיננסית. אחד מיסודות התוכנית היה להגדיל את ההון שכל המוסדות הפיננסיים בעלי חשיבות "מערכתית" – בין אם בנקים או שאינם בנקים – חייבים להחזיק. במקביל פעל אובמה להעברת חוק שיגן על הצרכנים ממנהלים בלתי הוגנים ומטעים בתחום מתן הלוואות, מפני ריביות מופרזות ותשלומים חבויים, ובכלל מוצרים פיננסיים מפוקפקים. כנראה בהשפעת המשבר של 2008, "הרפורמה של וול סטריט וחוק להגנת הצרכן" אושרו בשני בתי הקונגרס באמצע יולי 2010 ברוב גדול, כאשר שלושה רפובליקאים מכל אחד משני הבתים הצביעו בעדו. היה זה ניצחון משמעותי – השינוי הגדול ביותר בכללי התנהלות המגזר הפיננסי מאז "ניו דיל".

דליפת נפט במפרץ מקסיקו ב-20 באפריל 2010 בשדה נפט תת ימי מקונדו (Macondo) בבעלות חברת  BP, שנמצא כ-50 מיילים מחוף לואיזיאנה, כתוצאה מהתלקחות גזים התרחשו פיצוצים. 17 עובדים נפצעו  ו-11 הוכרזו נעדרים (בהמשך הם לא נמצאו ונקבע מותם). בתחילה נראה היה כי יש להתמודד רק עם כתם הנפט שעל פני המים. ואולם בסוף חודש אפריל התגלו נזילות גדולות בצינור התת ימי. חור הקידוח היה שלושה וחצי מיילים (?) מתחת לפני האוקיינוס וחברת הנפט ומומחים לא ידעו מה בדיוק לעשות כדי לסתום את הדליפות בצינור המצוי בעומק כה רב. הנושא השתלט על כלי התקשורת ואלה,  ובמיוחד הרפובליקאים, האשימו את אובמה במחדל. בניגוד לטיפולו בבעיות סבוכות וקשות כמו המשבר הכלכלי ואפגניסטן, בהן אובמה תמיד היה יכול למצוא פתרונות, כעת הוא חש אזלת יד זמנית, כיוון שעצירת זרימת הנפט הרבה והמזהמת נראתה כבעיה שאינה ניתנת לפתרון בזמן. היה זה האסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. אובמה הקדיש מרב מאמציו לטיפול בבעיה. הוא ערך ביקורים אחדים במקום כדי לצפות מקרוב במלאכת הניקוי. באמצע מאי כאלף כלי שיט ו-20,000 עובדים עסקו בניקוי, בהם אנשי חברת BP, חברי משמר החופים והמשמר הלאומי, דייגים ומתנדבים. אובמה הודיע על הקמת ועדה דו-מפלגתית שנועדה להגיש המלצות למניעת הישנות מקרים כאלה בעתיד.  הוא שכנע את BP להקצות 20 מיליארד דולר כדי לפצות את קורבנות נזילת הנפט. ב-15 ביולי  2010 המהנדסים הצליחו לסגור את שסתומי הצינור ולראשונה דליפת הנפט פסקה. בספטמבר הנזילה נסתמה  לצמיתות. אבל לא ניתן היה לנקות את כל הנפט שנזל, ורק כעבור שנים אפשר יהיה לקבוע מה תהיה השלכתו של האסון על האקולוגיה – דבר שהטריד את אובמה.

בליץ של חוקים לפני התכנסות בית הנבחרים החדש, נובמבר-דצמבר 2010 אובמה סבור כי מפלגתו הפסידה בבחירות של אמצע הקדנציה, שנערכו ב-2 בנובמבר 2010, לא כיוון שמדיניותו – כמו חוק הבריאות והחוק להבראת הכלכלה – הייתה שגויה, אלא כיוון שנכשל לגייס את האומה לטובת מדיניות זו. [לאחר הבחירות האלה, בסנאט לדמוקרטים עדיין נותר רוב של 53 מול 47, אבל בבית הנבחרים זכו הרפובליקאים לרוב של 242 מול 193.] אובמה  החליט לנצל את התקופה עד ה-5 בינואר 2011, בטרם התכנסות בית הנבחרים החדש בעל הרוב הרפובליקאי, כדי לקדם שורה של חוקים. על מנת להכשיר את האווירה לאישור החוקים של ממשלו, הורה אובמה לסגנו ביידן לפעול בסנאט לקידום חוק להארכה לשנתיים של הקיצוצים במס שיזם הנשיא בוש הבן  ואשר היטיבו בעיקר עם העשירים – אבל בתנאי שהרפובליקאים יתמכו בהארכת הטבות כספיות שנועדו למעמדות הבינוני והנמוך. אובמה הטיל את המשימה הזו על ביידן לא רק בגלל ניסיונו בסנאט, אלא מתוך מודעותו שמנקודת ראותו של מיץ' מקונל, מנהיג המיעוט הרפובליקאי בסנאט, ניהול משא ומתן עם ביידן לא יעורר את בסיס המצביעים הרפובליקאי נגדו באותו האופן בו תתקבל מראית עין כלשהי של שיתוף פעולה מצדו עם שחור, מוסלמי וסוציאליסט, כפי שנתפס אובמה. ביידן לבסוף השיג את הסכמתו של מקונל  לחוק המס בתחילת דצמבר 2010. באותה העת הקונגרס אישר גם את חוק תזונת הילד שנועד להילחם נגד השמנת ילדים, חוק שהיה פרי יוזמתה של אשתו של אובמה, מישל. אישור הסכם "הסטארט החדש" עם רוסיה חִייב רוב של 67 קולות בסנאט. מדובר היה בהסכם מאפריל  2010, עליו חתם אובמה עם נשיא רוסיה דמיטרי מֶדְבֶדֶב.  ההסכם נועד להפחית את ראשי הנפץ הגרעיניים המוצבים של כל אחת משתי המעצמות בשליש. אובמה הצליח להשיג רוב של 71 מול 26 בעד אישור ההסכם, אבל בתמורה נאלץ להסכים לתוכנית רב שנתית בסכום של מיליארדים רבים למודרניזציה במאגר הגרעיני של ארה"ב.

בתקופה המקבילה בדצמבר 2010, פעל אובמה לביטול החוק שכונה "אל תשאל, אל תספר" לפיו להט"בים נאלצו להסתיר את נטיותיהם המיניות כדי לשרת בצבא. שר ההגנה גייטס לא התנגד לביטול החוק, אך רצה לעשות זאת בהליך מסודר, שכלל בחינת עמדת המשרתים בצבא בנושא באמצעות עריכת סקר. אובמה אמר בגלוי לגייטס כי הוא אינו סבור כי אפלייתם של להט"בים צריכה להיות נושא למשאל עם, אבל הסכים לתוכניתו של גייטס, בהנחה כי דווקא המשרתים בצבא, בתור אנשים צעירים, יגלו פתיחות בנושא – כפי שעתיד היה להוכיח הסקר בצבא. אובמה משבח במיוחד את עמדת ראש המטות המשולבים, מייק מאלן (Mullen), אשר היה איש הצבא הבכיר המכהן הראשון בהיסטוריה האמריקאית שהביע תמיכה פומבית בצורך לאפשר ללהט"בים לשרת בגלוי בצבא. בעקבות תוצאות הסקר, גייטס ומאלן אישרו את ביטול החוק "אל תשאל, אל תספר", וב-18 בדצמבר הסנאט אישר את החוק ברוב של 65 מול 31.

במהלך מסע הבחירות שלו התחייב  אובמה להסדיר את סוגיית המהגרים  הלא חוקיים לפי הצעת החוק של סנטור טד קנדי המנוח, הצעה  משנת 2007 אשר זכתה לתמיכתם של הסנטור ג'ון מקיין והנשיא בוש הבן, אך לא אושרה בסנאט. הצעת החוק נועדה לאפשר למהגרים הלא חוקיים להתאזרח ובמקביל להדק יותר את הפיקוח על הגבולות. ואולם להעברת  החוק הזה  בשלהי 2010 לא היה סיכוי לנוכח המשבר הכלכלי וחששם של האמריקאים לאבד מִשרות לטובת מהגרים. במקום זה פעל אובמה במרץ רב לקידום חוק שיאפשר להתאזרח למהגרים בלתי חוקיים שהובאו לארה"ב בתור ילדים (כונה "חוק החלום") (Dream Act) – חוק שבגרסאות שונות הוגש לאישור הקונגרס מאז 2001 וכל פעם לא זכה למספר הקולות הדרוש. על אף מאמציו של אובמה וממשלו, "חוק החלום" בהצבעה בסנאט באמצע דצמבר 2010 זכה לתמיכת 55 קולות, 5 קולות פחות מהדרוש.

גזענות במסע הבחירות השני לנשיאות: תעלוליו של טראמפ     באפריל 2011 הודיע  אובמה כי יתמודד שנית על תפקיד הנשיא. בינתיים אותו הֵלֶך רוח נגד ממשלו, שבעבר אפיין שוליים במפלגה הרפובליקאית, נע לעבר המרכז ועורר בהלה – תחושה כי הסדר הטבעי הופר עם עלייתו של אובמה לשלטון. דונלד טרמפ ניצל את הלך הרוח הזה כדי לקדם את טענתו לפיה אובמה לא נולד בארה"ב, כלומר, נשיא בלתי לגיטימי. הטענה הזו לא הייתה חדשה. היא הועלתה לראשונה נגד אובמה עוד בתקופת התמודדותו לתפקיד סנטור, וגם תומכיה הנרגזים של קלינטון מִחזרו את אותה הטענה בפריימריז לנשיאות, על אף שמסע הבחירות של קלינטון התנער ממנה. בשנתו הראשונה בבית הלבן הבדותה הזו התפתחה לתיאוריית קונספירציה לפיה אובמה לא רק נולד בקניה, אלא הוא סוציאליסט מוסלמי בחשאי, מועמד מנצ'ורי שהושתל בארה"ב באמצעות מסמכים מזויפים.

דונלד טראמפ, בנאומו ב-10 בפברואר 2011, בו רמז כי הוא עשוי להתמודד על תפקיד הנשיא, העניק תאוצה לבדותה לפיה אובמה לא נולד בארה"ב. זאת על אף שתעודת הלידה של אובמה הייתה שמורה בהוואי והוא העלה אותה באתר אלקטרוני עוד ב-2008. בתחילה אובמה לא התייחס לטראמפ ברצינות, ביודעו שמדובר באיש עסקים כושל בעל תדמית מנופחת. עם זאת הוא לא חזה את תגובת התקשורת לשקר של טראמפ. טרמפ קיבל במה להפיץ את התרמית שלו בערוצי החדשות הראשיים, ואף אחד מהעיתונאים לא מצא לנכון להתעמת אתו על שקריו ולומר לו כי תאוריית הקונספירציה שהוא מקדם היא גזענית בנוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון". אובמה לא טרח לפרסם תגובה רשמית מצד הבית הלבן לטענותיו של טראמפ, כדי לא להעניק להן אצטלה מכובדת. בינתיים סקרי דעת הקהל הראו כי כ-40% מהרפובליקאים האמינו כי אובמה לא נולד באמריקה. לטראמפ ולביינר לא היה אכפת אם דבריהם אמת או שקר. ההבדל היחיד ביניהם היה כי לשקרים של טראמפ לא היו עַכָּבוֹת. לפי עורך סקרים רפובליקאי, טראמפ באותה העת היה מועמד מוביל לנשיאות מקרב הרפובליקאים, על אף שלא הכריז על מועמדותו.

בעת שאובמה עסק בהכנות לפעולה נגד בן לאדן ובשורה של אירועים חשובים אחרים, כמו המצב בלוב, שוב בכלי התקשורת עלתה שאלת מקום הולדתו. טענתו של טראמפ ותומכיו הייתה כי אובמה פרסם את הנוסח הקצר של תעודת לידתו, ולא את הגרסה המקורית הארוכה, והעובדה שלא עשה זאת מוכיחה שיש לו מה להסתיר. בעקבות זאת אובמה ביקש מאחד מעוזריו להשיג את הגרסה המקורית השמורה ב"משרד רשומות" בהוואי, ובניגוד לדעת יועציו החליט לא רק לפרסם אותה, אלא לכנס עיתונאים בבית הלבן ב-27 באפריל 2011. הוא הבהיר כי מטרתו להפריך בדיות כדי לאפשר לאומה להתרכז בדיון על  הנושאים החשובים כמו התקציב.

מדיניות החוץ בשנתיים הראשונות לנשיאותו: אפגניסטן, איראן, מהפכות בעולם הערבי, וחיסולו של בן לאדן

 הצורך בשינוי    אובמה, לדבריו,  ראה את ארה"ב על שתי הפנים שלה. הפנים היפות, שבאו לידי ביטוי בהשתתפותה במלחמת העולם השנייה, במשטר הדמוקרטי שלה ובשלטון החוק. הפנים המכוערות באו לידי ביטוי בין היתר  בתמיכת הסי-איי-אי בהפיכה באינדונזיה באמצע שנות ה-60, שהביאה לטבח של מאות אלפי אנשים; ובחיפוש "אקראי" של אמריקאים ממוצא פקיסטני בנמלי התעופה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. הפנים המכוערות האלה פגעו בתדמיתה של אמריקה. בראייה הכפולה הזו של אמריקה, בדומה לצבע עורו, הוא היה שונה מהנשיאים האמריקאים הקודמים. עבור תומכיו ראייה כזו הייתה מקור לחוזק מדיניות החוץ שלו, כיוון שאִפשרה להגביר את השפעתה של אמריקה בעולם ולצפות מראש לבעיות שעלולות להתעורר ממהלכים שגויים. לעומתם, מבקריו ראו בראייה כזו מקור לחולשה שעלולה להביא להססנות בקידום אינטרסים אמריקאים, בגלל היעדר אמונה בצדקת עניינה  של המולדת ואף כתוצאה מנאמנויות כפולות.

בממשל שלו ההבדלים בהשקפות תאמו את הפער בין הדורות. כל הבכירים שלו בתחום הביטחוני – שר ההגנה גייטס, שרת החוץ קלינטון, ראש הסי-איי-אי ליאון פנטה (Panetta), והיועץ לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס – השתייכו לדור של המלחמה הקרה. הם תמכו בפלישה האמריקאית לעיראק. לעומתם, חברים צעירים בצוות הביטחוני שלו, כולל רוב חברי המועצה לביטחון לאומי, דגלו בשינויים במדיניות החוץ המקובעת של ארה"ב לאורך שנים, כמו בנושא המזרח התיכון וקובה, הצורך בהחזרת אמות מידה חוקיות במלחמה נגד טרור, וראיית שינויי האקלים כתחום חיוני במדיניות החוץ של ארה"ב. לאובמה הייתה הערכה רבה כלפי שר ההגנה שלו גייטס, אתו פיתח יחסי עבודה איתנים: "ניהולו המיומן של הפנטגון גרם לי לרצות להעלים עין מאותם הפעמים בהן הוא ניסה לנהל אותי גם כן" (עמי 430). עם זאת, בהתחשב ביחסו הפוגעני של גייטס כלפי אנשי הצוות הצעירים של אובמה, בהבדלי הגיל, בחינוך, ובאוריינטציה הפוליטית בין הנשיא לשר ההגנה שלו –  היחסים בין השניים היו פחות מאשר בין ידידים.  

הטיפול במשבר הכלכלי במישור הגלובאלי    כינוס פסגת מדינות G-20  בלונדון ב-2 באפריל 2009 אִפשר לאובמה להכיר מקרוב את מנהיגי העולם. אובמה מציין כי הקנצלרית אנגלה מרקל, בתחילה התייחסה אליו בחשדנות. גישתה המעשית והעניינית עוררה חשדות מִצִדה כלפי מדינאים בעלי כושר רטורי. אובמה לא נפגע מספקנותה ההתחלתית כלפיו, ביוצאו מתוך הנחה כי תיעוב דמגוגיה אצל מנהיג גרמני היא תכונה בריאה. מבין שני המנהיגים של אירופה היבשתית –  אנגלה מרקל ונשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, שנטה להתפרצויות רגשיות, לרטוריקה מוגזמת ושאף להיות במרכז  –  הקנצלרית, בזכות גישתה השקולה, עתידה הייתה להיות השותפה האמינה יותר שלו. הסינים – על אף גודל כלכלתם –  לא נראו כממהרים לתפוס את מושכות הסדר העולמי, בראותם בו כאב ראש שאינם זקוקים לו. אף אלה שהתלוננו על ארה"ב על מעמדה המוגזם בכלכלה העולמית, עדיין העדיפו להישען על ארה"ב כשומרת על תפקודה של הכלכלה בעולם. פסגת G-20  באפריל 2009 תוארה בעיתונות הבינלאומית כהצלחה. התפקיד המרכזי שמילאה ארה"ב בשיחות עזר לשנות את הדעה כי המשבר הפיננסי הסב נזק שלא ניתן לתיקון למנהיגותה של אמריקה.

הגנה על מדינות נאט"ו במזרח ומרכז אירופה       תחנתו הבאה באירופה לאחר לונדון הייתה פסגת נאט"ו שהתקיימה ב-4-3 באפריל 2009 בגרמניה ובצרפת. החברות של נאט"ו במזרח ומרכז אירופה, בעקבות אכזבתן מתגובתו הפושרת של ממשל בוש לפלישה הרוסית  לגאורגיה ב-2008, הטילו ספק אם ניתן לסמוך על הברית להגן עליהן במקרה של תוקפנות רוסית דומה כלפיהן. כדי להפיג את חששותיהן, אובמה הציע שנאט"ו יְפַתֵּח תוכניות הגנה אינדיבידואליות עבור כל אחת מהמדינות ויצהיר כי בנושא ההגנה ההדדית לא יהיה הבדל בין חברות זוטרות לבכירות בברית. היה צֶדֶק בקובלנות המדינות במזרח ומרכז אירופה: ממשל בוש, על אף הרטוריקה הניצית של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני ושר ההגנה דונלד  רמספלד, לא הכין תוכניות או יכולות לתגובה מהירה להגנה על כל אחת מבעלות בריתו בנאט"ו.  צ'כיה הייתה תחנתו הבאה של אובמה בביקורו באירופה, בה נשא נאום על יוזמתו להביא לצמצום, ולבסוף לפירוק הנשק הגרעיני. הוא סבר כי יקל  עליו לקדם את מטרתו למנוע מאיראן וצפון קוריאה לפתח נשק גרעיני, אם ארה"ב בעצמה תצמצם את מאגר הנשק הגרעיני שלה. [דעה נאיבית.]

במהלך ביקורו בתורכיה שנערך  ב-7-6 באפריל 2009, נפגש אובמה עם ראש הממשלה רג'פ  ארדואן, אשר התנגד למינויו של ראש ממשלת דניה אנדרס רסמוסן (Andres Rasmussen) למזכיר הכללי החדש של נאט"ו, כיוון שבשנת 2005 הוא לא נענה לדרישתה של תורכיה למנוע פרסום קריקטורות של הנביא מוחמד בעיתון דני. טענות הנגד של האירופים בזכות חופש העיתונות לא הרשימו את ארדואן. בסופו של דבר עלה בידי אובמה לשכנע את ארדואן להסיר את התנגדותו למינוי, לאחר שהבטיח כי לרסמוסן יהיה סגן תורכי. אובמה התרשם כי ארדואן מחויב לדמוקרטיה ולשלטון החוק כל עוד אלה משרתים את המשך שלטונו.

מלחמה נגד טרור: שינוי בגישה ונאום בקהיר  המלחמה נגד טרור הייתה חיונית, במיוחד לאור דוחות המודיעין לפיהם אל-קאעידה עסק בהתמדה בתכנון  פיגועים איומים נגד חפים מפשע. אובמה מביע צער על כך שאילוצי  המלחמה בטרור גרמו לו להתרכז בחיסולם של המְפגעים ולא בטיפול בגורמים לטרור בארצות כמו סומליה, תימן, אפגניסטן, פקיסטן ועיראק. [נמנע מלומר כי מדובר בארצות מוסלמיות.] במקומות האלה, ציין אובמה, ישנם מיליוני צעירים החיים בבוּרות וייאוש ונגררים למעשים אכזריים. "אני רציתי איכשהו להציל אותם – לשלוח אותם לבית הספר, לתת להם מקצוע, לייבש אותם מהשנאה שמילאה את ראשיהם" (עמ' 353). במקביל להמשך המלחמה נגד טרור פעל אובמה לתקן פגמים במלחמה הזו אשר ירש מקודמו. בצו נשיאותי הוא הפסיק את השימוש בעינויים כלפי עצורים.

עוד במסע הבחירות לנשיאות הבטיח אובמה לסגור את מתקן המעצר בגואנטנמו, כיוון שהחזקת אסירים זרים בו ללא משפט הֵפרה את מסורת החוקה האמריקאית ואת אמנת ז'נבה, ופגעה בשיתוף הפעולה עם בעלות הברית הקרובות ביותר של ארה"ב במלחמה בטרור. אבל על מנת לסגור את המתקן היה צורך להחליט מה לעשות עם 242 אסירים שהיו בו בתחילת נשיאותו. הפתרון לסוגיה נראה פשוט לכאורה: להחזיר את הפחות מסוכנים לארצותיהם ולהעמיד את המסוכנים למשפט בארה"ב. אולם העצורים הפחות מסוכנים היו ברובם מתימן, בה הממשלה בקושי שלטה. כמו כן, החוק הבינלאומי  אסר להסגיר אסירים למדינות בהן הם עלולים לעבור עינויים או להיות מוצאים להורג על ידי ממשלותיהם. אשר לאסירים בעלי ערך ומסוכנים, ממשל בוש לא דאג לשמור על תיקים מסודרים הנחוצים למשפט. נוסף לכך, הודאות שהוצאו תחת עינויים לא היו קבילים בבית משפט פלילי אמריקאי. אף על פי כן הורה אובמה על הליך – בהשתתפות  התובע הכללי ועורכי דין מהפנטגון והסי-איי-אי – שנועד לקבוע את מי מהאסירים ניתן לשחרר לארצותיהם או לארצות אחרות, ואילו הוכחות נוספות נחוצות כדי להעמיד את האסירים הקשים לדין. [בספר אין סיקור על המשך טיפולו של אובמה בנושא. מחנה המעצר בגואנטנמו נותר על כנו לא רק בסוף תקופת כהונתו של אובמה ב-2017, אלא עד עצם כתיבת השורות האלה ב-2022.]

הנשיא ההחליט לשאת שני נאומים הקשורים למדיניותו החדשה נגד טרור. הנאום הראשון ב-21 במאי 2009  כוון כלפי פנים, ובו הסביר כי בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, הורידה ארה"ב את רף הקריטריונים למלחמה בטרור, אבל ביטחונה הלאומי בטווח הארוך תלוי בשמירה חוקתה ושלטון החוק.

הנאום השני, אותו תכנן לשאת בקהיר, כוון לעולם המוסלמי. לצורך כתיבת הנאום בקהיר הוא השתמש ב"כישרונותיו הכבירים" של כותב הנאומים שלו, בן רודס (Ben Rhodes). לאובמה הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם רודס: לאחר הכתבת רעיונותיו לרודס, אובמה יכול היה לסמוך על כך שטיוטת הנאום שיכין רודס תשקף לא רק את קולו אלא גם את השקפתו המוצקה על העולם ולפעמים אף את ליבו. בכתיבת הנאום, אובמה הנחה את רודס פחות להתרכז בהתוויית מדיניות חדשה כלפי העולם המוסלמי אלא בניסיון לעזור לשני הצדדים להבין זה את זה. פירוש הדבר להכיר בתרומתה העצומה של תרבות האסלאם לקידום המדע והתרבות, וגם להודות במעורבותה של ארה"ב בהדחת ממשלה דמוקרטית באיראן [ב-1953], ולהכיר ב"השפלות צורמות מהן סובלים הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים" (עמ' 359).  נאומו נועד לקדם את ההכרה בקרב המוסלמים שהקיצוניות האסלאמית השולטת כיום בעולם המוסלמי אינה תואמת את הפתיחות והסובלנות שלו בעבר שהביאו לקִדמה.

לפני הנסיעה לקהיר, אובמה הגיע לביקור בערב הסעודית בתחילת יוני 2009. בערב הסעודית הוא נפגש עם המלך עבדאללה בן עבד-אל-עזיז אל-סעוד. השיחה אתו הייתה מנומסת, אך המלך נמנע מלהיענות לשתי בקשותיו של אובמה: לעשות מחוות כלפי ישראל כדי לתת בידה תמריץ לפתוח בשיחות עם הפלסטינים; ולאפשר העברת אסירים אחדים מגואנטנמו למרכזי שיקום סעודיים. בערב הסעודית שלטה אסכולה שמרנית מאוד של האסלאם, "הוואהביה". הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בשלילת זכויות בסיסיות לנשים, ועונשים בצורת מלקות וכריתת ידיים. הזרם הזה של האסלאם דגל גם בטיהור העולם המוסלמי מהשפעת המערב, התייחס בחשדנות לקשריה של ערב הסעודית עם ארה"ב, ואף טיפח שנאה כלפי ארה"ב בקרב מוסלמים. דוגמה מובהקת לתוצר הזרם הוואהבי היו אוסמה בן לאדן (אשר אביו היה מקורב למשפחת המלוכה הסעודית) ולמעלה מעשרה סעודים אשר ביצעו את פיגועי ה-11 בספטמבר.

במצרים, בשיחה עם הנשיא חוסני מובארק –  נוסף לנושא תהליך השלום הערבי-ישראלי – העלה אובמה את סוגיית זכויות האדם והציע למארחו בעדינות לשחרר אסירים פוליטיים ולהקל את ההגבלות על העיתונות. מובארק בנימוס ניסה להפיג את דאגותיו של אובמה בטענה כי שירותי הביטחון בארצו פועלים רק נגד קיצונים אסלאמיים, ודעת הקהל במצרים תומכת בנחישות בגישתו. אובמה התרשם כי בדומה לשליטים אוטוקרטיים אחרים, מובארק מנותק מהעם. ב-4 ביוני 2009 נאם אובמה באוניברסיטת קהיר. השלטון נענה לבקשתו לנאום  בפני קשת רחבה של הציבור המצרי: סטודנטים, עיתונאים, מלומדים, מנהיגוֹת ארגוני נשים, פעילים חברתיים ואף אישים מ"האחים המוסלמים", בתוך קהל של כשלושת אלפים אנשים. במהלך התשואות הרמות להן זכה במהלך נאומו –  בדברו על נושאים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם וסובלנות, "והצורך בשלום אמת ובר קיימא בין ישראל בטוחה  ומדינה פלסטינית אוטונומית" – הוא יכול היה לדמיין התחלתו של מזרח תיכון חדש (עמ' 365). עם זאת, עוד לפני הנאום ובחלוף הזמן, אובמה לא הִשלה את עצמו כי נאום אחד יכול להביא למפנה באזור. במבט לאחור, אובמה מודה כי השינויים להם קיווה ואותם ניסה לקדם לא התחוללו.  

אפגניסטן: תגבור כוחות באי רצון   כאמור, נושא נסיגתם של הכוחות האמריקאיים מעיראק נפתר עוד בשלהי ממשלו של בוש בהתאם להסכם בין בגדאד לוושינגטון לפיו עמד הצבא האמריקאי להשלים את נסיגתו מעיראק בסוף 2011. באפריל 2009, בעת ביקורו בעיראק, יעץ  אובמה לראש הממשלה נוּרי אל-מאליכּי להיפתח לסונים ולכורדים. ואולם מנקודת ראותו של ראש הממשלה השיעי, השיעים היוו רוב בעיראק, המפלגה שלו זכתה לרוב בפרלמנט, הסונים והכורדים הציגו תביעות בלתי סבירות, והגנה על זכויות המיעוטים הייתה מִטרד אמריקאי. השיחה עם אל-מאליכי היוותה תזכורת כי בחירות לבדן אינן מייצרות דמוקרטיה.

באפגניסטן, לארה"ב חסרה אסטרטגיה קוהרנטית. לא היה ברור אם מטרתה היא מוגבלת, לסלק את אל-קאעידה, או מטרתה רחבה יותר, להביס את טליבן ולהפוך את אפגניסטן למדינה מודרנית ודמוקרטית. המטרה הרחבה לא הייתה מקובלת על הנשיא לאור היותה בלתי ריאלית.  ניהול כושל ושחיתות שחקו את הלגיטימיות של ממשלת חמיד קרזאי באפגניסטן. פניותיה של ארה"ב לפקיסטן בדבר הפסקת מתן מקלט לטליבן לא נשאו פרי. השגת המטרה המוגבלת באפגניסטן, אף במקרה הטוב, חייבה המשך המאמץ המלחמתי לפחות למשך 5-3 שנים, ואובמה אישר אותה, ללא התלהבות. במהלך כהונתו כנשיא אובמה נהג לבקר פצועי מלחמה בבתי החולים הצבאיים. מראה הפצועים היה מבהיר לו את המחיר האמיתי של המלחמות והאווילות שבהן.

בדיון בנושא אפגניסטן אובמה התנגד להצעת הדרג הצבאי לשלוח מייד 30,000 חיילים נוספים לאפגניסטן. ביידן תמך בעמדת הנשיא וטען כי על ארה"ב לחשֵב מחדש את מדיניותה כלפי אפגניסטן. בשיחה אישית עם אובמה הזהיר אותו ביידן, על סמך ניסיונו, מפני הגנרלים המנסים להגביל את האופציות של הנשיא החדש, בהוסיפו כי אסור לו להרשות זאת. אובמה העריך את אנשי הצבא ובמהלך שמונה שנות כהונתו בבית הלבן למד כי דווקא הגנרלים, ולא האזרחים בממשלו, לעיתים קרובות דגלו בריסון, בהכירם את מגבלות האופציות הצבאיות. אבל מצד שני הגנרלים פעלו בהתאם לתפישה שיש להשלים את המשימה בה הוחל, ללא קשר למחירה. הם גם הושפעו מתגבור הכוח האמריקאי בזמנו [2007] בעיראק – שאמנם לא הביא לניצחון אבל מנע מפלה משפילה – וכעת רצו לחזור על המהלך הזה באפגניסטן. לבסוף, בפברואר 2009 הסכים הנשיא שארה"ב תשלח מייד 17,000 חיילים ו-4,000 מדריכים לאפגניסטן.

באוגוסט 2009 מפקד כוחות הקואליציה באפגניסטן, הגנרל סטנלי מק'קריסטל (Stanley McChrystal) ביקש לשלוח לפחות 40,000 חיילים נוספים לאפגניסטן, ובכך להגדיל את מספר החיילים האמריקאים בארץ זו לקרוב ל-100,000. ראש המטות המשולבים מייק מאלן (Mullen) וראש פיקוד המרכז [אחראי על 20 מדינות בהן אפגניסטן] דיוויד פטראוס תמכו בתוכניתו של מק'קריסטל. הילרי קלינטון וראש הסי-איי-אי ליאון פנטה הלכו בעקבותיהם.  שר ההגנה רוברט גייטס, אשר בעבר הביע דאגה מהרחבת הנוכחות הצבאית האמריקאית במדינה הידועה בהתנגדותה לכיבוש זר, כעת שוכנע על ידי מק'קרסיטל כי מספר קטן יותר של חיילים לא יביא לתוצאות. לעומתם ביידן ורבים בצוות המועצה לביטחון לאומי ראו בתוכנית ניסיון לגרור את ארה"ב למאמץ בניית-אומה חסר תוחלת ויקר, במקום להתמקד בלחימה נגד אל-קאעידה. הנשיא היה שותף לספקותיו של ביידן.  אף גייטס והגנרלים קבעו כי שום כוח צבאי אמריקאי לא יוכל להביא ליציבות המצב באפגניסטן, כל עוד השחיתות השלטונית הרחבה בה תימשך.

עם זאת, אובמה לא התכוון לדחות על הסף את ההמלצות עליהן הסכימו גנרלים מנוסים פה אחד. הנשיא החליט  לכנס את המועצה לביטחון לאומי לסדרה של דיונים בנושא האפגאני, כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר לטיפול בנושא לאור המלצות הגנרלים. במקום להמתין להחלטת הנשיא, הגנרלים פעלו להפעלת לחץ על אובמה, כדי לאלצו לקבל את עמדתם. דיוויד פטראוס התראיין בעיתון, תמצית הדוח של  מק'קריסטל  הודלף ופורסם בעיתון גם כן תחת הכותרת יותר כוחות או כישלון המשימה, ומייק מאלן שידר אותו המסר בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט. תגובת הנשיא הייתה קשה. לדבריו: "אני הרגשתי כאילו ארגון שלם הנתון למרותי פועל לקדם את סדר היום שלו. אני החלטתי כי זו תהיה גם הפעם האחרונה" [בו מתרחש מצב כזה] (עמ' 434). הנשיא הזמין את מאלן וגייטס לחדר הסגלגל. הוא שאל את שני האישים בגלוי: האם לא הבהרתי את עצמי כי אני זקוק לזמן כדי להעריך את הדוח של מק'קריסטל? האם לארגון שלכם "חסר כבוד בסיסי כלפַי?... האם זה כיוון שאני צעיר ולא שירַתִּי בצבא?" (עמ' 435-434). מאלן השיב: בשם כל הקצינים המשרתים, אנו רוכשים את הכבוד הנעלה ביותר כלפיך וכלפי המשרה שלך. הנשיא אמר כי הוא מאמין לדבריו, ושוב הדגיש את רצונו שאנשי הצבא יחדלו מלומר לו מה לעשות מעל דפי העיתונות.

מאמצע ספטמבר עד אמצע נובמבר 2009  הנשיא שימש כיושב ראש בדיונים שהתנהלו ב"חדר המצב" על תוכניתו של מק'קריסל. הנימוק העיקרי בזכות אימוץ תוכניתו של מקריסטל היה כי התוכנית דומה להגדלת הכוחות האמריקאיים אשר  הצליחה בעיראק. אבל אפגניסטן ב-2009 לא דמתה לעיראק ב-2006. בניגוד לאל-קאעידה בעיראק, הטליבן –  נגדו התרכזה הלחימה של הצבא האמריקאי – היה  שזור עמוק מדי במרקם החברה האפגאנית כדי לשרש אותו. נוסף לכך, בניגוד לאל-קאעידה, לא ניכרו סימנים לתכנון מתקפות, מחוץ לאפגניסטן ונגד ארה"ב ובעלות בריתה, מצד הטליבן – למרות אהדתו לאל-קאעידה. כמו כן, תוכניתו של מק'קריסל להגברת הכוח האמריקאי בעיראק דמתה יותר לכיבוש לפרק זמן ארוך מאשר להגדלה זמנית בכוח כפי שבוצעה בעיראק. בדיון עם הנשיא דיברו הגנרלים בצורה עניינית, ועם זאת  קשה היה להם להסתיר את תסכולם מכך שאנשים שמעולם לא לבשו מדים מנסים לאתגר את הערכותיהם המקצועיות. המתח בין צוות הבית הלבן לבין הפנטגון גבר.

בסוף  נובמבר 2009, הגנרלים הסכימו כי המטרה לשרש את הטליבן באפגניסטן אינה ריאלית ויש להסתפק בהפחתת פעילותו של הארגון הזה. במקביל הציע גייטס להגדיל את הכוח האמריקאי ב-30,000 חיילים ולנצל את המחויבות הזו כדי לעודד את בעלות בריתה של ארה"ב לשלוח עוד 10,000 חיילים. גייטס גם הסכים לקבוע לוח זמנים של 18 חודשים להחזרת חיילי התגבור הביתה – בניגוד לתמיכתו בעבר בעמדת הצבא לפיה קביעת לוח זמנים כזה תאפשר לאויב להמתין עד חלוף הזעם. התוכנית לאפגניסטן הוכנה בתור פקודה של הנשיא על ידי הצוות של המועצה לביטחון לאומי ועליה חתמו גייטס, מאלן,  פטראוס ואחרים. המהלך הזה נועד להדגיש מחדש את הפיקוח האזרחי על עיצוב מדיניותה הביטחונית של ארה"ב ולשים קץ להתבטאויות העצמאיות של הפנטגון בתקופת כהונתו כנשיא. הנשיא הודיע פומבית על תוכניתו להצבת חיילים נוספים באפגניסטן ב-1 בדצמבר 2009.

ביוני 2010 התרפסם מאמר  בכתב העת Rolling Stone על מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן סטנלי מק'קריסטל. המאמר מתח ביקורת על המאמץ הצבאי של ארה"ב באפגניסטן וטען כי הפנטגון דחף את הנשיא להגביר את ההשקעה במלחמה חסרת תוחלת. ואולם מה שמשך את תשומת הלב של התקשורת היו הערות פוגעניות של מק'קריסטל כלפי בכירים בממשל, בהם סגן הנשיא ביידן. אובמה העריך מאוד את כישוריו המקצועיים של הגנרל וגם לקח בחשבון כי דבריו הפוגעניים נאמרו בשיחה פרטית עם עוזריו – כפי  ששיחותיו הפרטיות של אובמה עצמו עם עוזריו יכלו להישמע מגעילות, לדבריו. ואולם בסופו של דבר החליט  אובמה לפטרו כיוון שהאיש הפֵר את עיקרון כפיפותו של הדרג הצבאי לאזרחי. יתרה מזו. לאובמה חשוב היה מאוד  לשים קץ לאותו נוהג, שהחל להיווצר בתקופת שלטונו של קודמו בוש, לפיו בעת מלחמה אין להקשות בשאלות ולהפריע  לאנשי צבא  ויש לתת להם את מה שהם מבקשים. בעקבות הכתבה, אובמה פקד על מק'קריסטל לחזור לוושינגטון וקיים פגישה אישית אתו בחדר הסגלגל. אובמה מציין לזכותו של מק'קריסטל כי הוא לא ניסה לומר שדבריו לא צוטטו נכון או הוצאו מהקשרם, אלא פשוט התנצל והציע את מכתב התפטרותו. אובמה הסביר לגנרל מדוע, על אף הערצתו כלפיו והוקרת שירותו, הוא מקבל את התפטרותו.  

בתקופת הדיון על הגברת מעורבותה של ארה"ב במלחמה באפגניסטן,  ב-9 באוקטובר 2009, עוזרו של אובמה בישר לו כי הוא זכה בפרס נובל לשלום. תגובתו הספונטאנית של הנשיא הייתה "עבור מה?" במסיבת עיתונאים בבית הלבן הנשיא אמר כי בתור מי שמכהן בתפקידו פחות משנה, הוא אינו מרגיש ראוי להיכלל בקבוצת האנשים שזכתה בפרס הזה בעבר. תשעה ימים לאחר הצגה פומבית מצד אובמה על תוכניתו בדבר הגדלת מספר החיילים האמריקאים באפגניסטן,  ב-10 בדצמבר  2009 הוא הגיע לאוסלו לקבל את פרס נובל.

מניעת פיתוח נשק גרעיני מאיראן     כאשר אובמה נכנס למשרת הנשיא, השמרנים הקיצוניים שלטו בטהראן. המנהיג העליון עלי חמינאי דמה לחומייני בעוינותו כלפי ארה"ב, והנשיא מחמוד אחמדינג'אד היה עוין כלפי המערב והכחיש את השואה. איראן הייתה שולחת נשק למיליציות בעיראק ובאפגניסטן, שנלחמו והרגו חיילים אמריקאים. האיראנים סיפקו טילים לחיזבאללה בעלי טווח לתל אביב, והסעודים והישראלים היו מודאגים מהתפשטותה של איראן באזור. אובמה החליט להתרכז בתוכנית הגרעין של איראן שאיימה להחמיר את המצב, ובמיוחד למנוע ממנה העשרת אורניום בדרגה גבוהה – שלב שמקרֵב לייצור פצצה אטומית. בהתאם להבטחתו במסע הבחירות, שבועות לאחר כניסתו לתפקיד אובמה שלח מכתב סודי לאייתולה חמינאי והציע קיום שיחות ישירות. איראן דחתה את רעיון השיחות הישירות על הסף. אף אחד בבית הלבן לא ציפה לתשובה חיובית: המכתב רק  נועד להוכיח כי המכשול לדיפלומטיה הוא מצִדה של איראן. כאשר באיראן החלו הפגנות נגד הזיופים בתוצאות הבחירות לנשיאות בה, בתגובתו הראשונית אובמה רצה להביע תמיכה במפגינים. אבל יועציו הסבירו לו כי תמיכה פומבית בתנועת המחאה תשחק לידי השלטון, אשר הציג את גורמי האופוזיציה כפועלים בתמיכת סוכנים זרים. יתרה מזו. כעת, בתור נשיא, היה עליו לקחת בחשבון שיקולים אסטרטגיים וטקטיים [בהקשר לאפיק הדיפלומטי עם איראן בשאלת הגרעין.] בקיצור, בתור מי שהחזיק במשרה החזקה ביותר בעולם, אובמה הרגיש כי הוא נהנה מפחות חופש לומר את מה שהוא חושב, מאשר בהיותו אזרח מהשורה ואף סנאטור. לאחר דחיית ניסיונותיו לפתוח בדיאלוג עם איראן, אובמה פעל לגייס את הקהילה הבינלאומית במטרה להטיל סנקציות כלכליות קשות על איראן אשר ייאלצו אותה לחזור לשולחן המשא ומתן בשאלת סוגיית הגרעין. בהטלת עיצומים על איראן, באמצעות החלטה מעטם מועצת הביטחון של האו"ם, נזקק אובמה לתמיכתה של רוסיה.

רוסיה: מדבדב ופוטין, וסוגיית איראן כאשר אובמה נכנס למשרת הנשיא הוא כמעט איבד את האופטימיות שלו משנות ה-90 בדבר אפשרות הפיכתה של רוסיה למדינה דמוקרטית בעלת כלכלה ושוק חופשיים. ההיסטוריה ארוכת השנים של רוסיה הוכיחה  כי היא נהגה לכפוף את הערכים הליברליים או לוותר עליהם לטובת הערכים הישנים של שמירה על הסדר החברתי באמצעים קשים. בהתוויית מדיניותו כלפי רוסיה נעזר אובמה בעיקר בשני אישים: ביל (ויליאם) ברנס (Burns), תת מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים, ומייקל מקפול (McFaul), מנהל בכיר לענייני רוסיה ואירו-אסיה במועצה לביטחון לאומי. אובמה נפגש לראשונה עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב בפסגת G-20 בלונדון באפריל 2009. הנשיא דמיטרי מדבדב נראה כמגלם את רוסיה החדשה – אבל השלטון הממשי ברוסיה נותר בידי ולדימיר פוטין, שהחזיק בתפקיד ראש הממשלה. פוטין היה קצין לשעבר ב-ק.ג.ב "ומנהיג של מה שדמה לסינדיקט פלילי...סינדיקט אשר זרועותיו היו כרוכות סביב כל הֶבֵּט של כלכלת המדינה" (עמ' 337).

מדבדב כנראה הבין אנגלית, אבל העדיף לדבר בפגישה בלונדון באמצעות מתורגמן. הנשיא הרוסי דחה את טענתו של אובמה כי פלישתה של רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008 והמשך כיבושה של שטחים בארץ זו מהווים הפרת ריבונותה של גאורגיה ושל החוק הבינלאומי. [הנוכחות הצבאית הרוסית התקיימה בשני אזורים אוטונומיים של גאורגיה – דרום אוסטיה ואבחזיה – אשר תושביהם רצו להיפרד מגאורגיה.] הנשיא הרוסי טען כי הכוחות הרוסיים התקבלו בגאורגיה כמשחררים. עם זאת אובמה הבחין באירוניה מסוימת בדבריו, כאילו הוא רצה ליידע את אובמה כי הוא בעצמו לא האמין בכל מה שאמר.

מדבדב הביע התלהבות מהצעתה של ארה"ב לבצע "אתחול מחדש" (reset) בקשרים בין וושינגטון למוסקבה. הוא הפתיע בהצעתו להרשות למטוסים צבאיים אמריקאיים להשתמש במרחב האווירי של רוסיה כדי להעביר חיילים וציוד צבאי  לכוח האמריקאי באפגניסטן. ההצעה הזו הייתה חשובה לארה"ב, כיוון שאִפשרה להקטין את תלותה בנתיב האספקה הבלעדי ולא כל כך אמין דרך פקיסטן. מדבדב גילה גמישות בנושא ריסון שאיפתה של איראן להשיג נשק גרעיני. הוא היה מעוניין שארה"ב תשקול מחדש את החלטת ממשלו של בוש להקים מערכות הגנה נגד טילים בפולין וצ'כיה. הרוסים לא ידעו כי עוד לפני בואו של אובמה ללונדון, שר ההגנה רוברט גייטס מסר לנשיא כי משרד ההגנה, מתוך שיקולים של יעילות, שוקל מחדש את נושא הצבת טילי הגנה באירופה. כמובן, אובמה לא גילה זאת לרוסים, אבל נתן להבין כי החלטתו בנושא הצבת מערכות הגנה נגד טילים באירופה תושפע מנכונותה של רוסיה לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.

ביולי 2009 קיים  אובמה את ביקורו הראשון כנשיא ברוסיה, במהלכו נפגש עם הנשיא מדבדב ועם ראש הממשלה פוטין. שיחתו עם הנשיא הרוסי התנהלה באווירה נעימה ובמסיבת העיתונאים המשותפת שני האישים ניסו להמעיט מחילוקי הדעות ביניהם בנושאים גאורגיה והגנה מפני טילים, והדגישו את ההסכמה על מסגרת למשא ומתן שנועד להביא לצמצום הדדי במאגרי הנשק הגרעיני של ארצותיהם. בערב הוזמן הנשיא יחד עם אשתו מישל להתארח במעונם הכפרי של מדבדב ואשתו סווטלנה. בשיחה, שכמעט ולא עסקה בפוליטיקה, גילה מדבדב עניין רב באינטרנט ו"בעמק הסיליקון", בהביעו את שאיפתו לקדם את ההייטק הרוסי. חלק ממסלול חייהם של שני הנשיאים היה דומה והיווה נושא לשיחתם. שניהם למדו ולימדו משפטים, התחתנו והקימו משפחה שנים מעטות לאחר מכן ואחר כך פנו לפוליטיקה.

למחרת בבוקר נפגש אובמה עם פוטין. לפי עצתו של ויליאם ברנס (Burns), אובמה פתח את הפגישה בהציעו לפוטין לחוות את דעתו על מצב הקשרים בין שתי המדינות, כדי לתת לנשיא הרוסי הזדמנות לשחרר את הלחצים המעיקים עליו. בתגובה, פוטין דיבר ארוכות במשך כ-45 דקות על העוולות של האמריקאים כלפי ארצו. לדבריו, בעוד הוא הושיט סיוע לארה"ב בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר ועזר לה להשיג בסיסים בקירגיסטן ואוזבקיסטן למלחמה באפגניסטן – ארה"ב יצאה מ"חוזה הטילים האנטי בליסטיים", לא הקשיבה לאזהרותיו לא לפלוש לעיראק, צירפה מדינות "ברית ורשה" לשעבר לנאט"ו, ותמכה ב"מהפכות צבעוניות" בגאורגיה, אוקראינה וקירגיסטן שהעלו לשלטון משטרים עוינים למוסקבה. עוד טען פוטין כי ארה"ב מתנהגת בשחצנות ומסרבת לראות ברוסיה שותפה שוות ערך. [אובמה מתאר את הטענות של פוטין נגד ארה"ב בסגנון לגלגני.] אובמה מצא לנכון לענות לכל טענותיו של פוטין, בהזכירו את התנגדותו שלו לפלישה לעיראק, ואת אמונתו בזכותה של כל מדינה לבחור את בעלות בריתה ואת קשרי החוץ הכלכליים. בהמשך השיחה, פוטין התייחס בביטול לדאגותיה של ארה"ב מפיתוח נשק גרעיני בידי איראן ודחה ברוגז את בקשתו של אובמה לביטול עסקתה של רוסיה לספק מערכת הגנה נגד מטוסים מסוג S-300 לאיראן. אף על פי כן, לאחר שיחה שנמשכה כשעתיים, פוטין הביע פתיחות לגבי "אתחול מחדש" (reset)  של הקשרים בין שתי המדינות, אותו יזם ממשל אובמה.  אובמה התרשם כי פוטין הוא פוליטיקאי קשוח, חסר רגש  וניחן בחוכמת רחוב, אשר רואה בשוחד, רמאות ואלימות מדי פעם, כאמצעים לגיטימיים לצבירת כוח ללא נקיפות מצפון. למען הבטחת שלום העולם, אובמה ראה את עצמו נאלץ לחזֵר אחר האוטוקרט הזה בשיחתו באותו היום. לא היה לאובמה ספק כי פוטין מחזיק בתיק על כל אחד מפעילי החברה האזרחית בארצו – בפניהם נאם אובמה בזמן ביקורו ברוסיה –  ויכול להתנכל להם, לאסור אותם או גרוע מזה, בכל עת שירצה.

במהלך העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2009, אובמה מסר למדבדב חומר מודיעיני לפיו איראן עומדת להשלים בניית מתקן סודי להעשרת אורניום הממוקם בתוך הר ליד העיר קום (Qom). מדבדב הביע אכזבתו מהצעד הזה של איראן ובמסיבת עיתונאים לא הוציא מכלל אפשרות תמיכתו בהטלת סנקציות עליה.

ביוני  2010 מועצת הביטחון, בתמיכתן של רוסיה וסין, קיבלה החלטה אשר הטילה סנקציות חדשות "חסרות תקדים" (לדברי אובמה) על איראן, בהן איסור מכירת נשק לאיראן [אך לא כל סוגי הנשק] וסנקציות נגד הבנקים של איראן. העיצומים האלה, בצירוף סנקציות נוספת שהטילה ארה"ב, אמורים היו תוך שנים אחדות לפגוע אנושות בכלכלה האיראנית, אם טהראן לא תרצה לחדש את המשא ומתן בשאלת הגרעין. רוסיה לא רק תמכה בסנקציות. ביום ההצבעה על החלטת מועצת הביטחון, הפתיע מדבדב בהודעתו על ביטול העסקה הרוסית למכירת טילי S-300  לאיראן. היה זה בניגוד לעמדה שהביע פוטין בשיחות עם אובמה ביולי   2009 במוסקבה. כדי לפצות את רוסיה על הפסדיה, ארה"ב הסכימה להסיר סנקציות מחברות רוסיות שמכרו נשק לאיראן, ואובמה הבטיח לזרז את המשא ומתן להתקבלותה של רוסיה לארגון הסחר העולמי.

סין: מדניות הסחר ושימור הסביבה   השגת תמיכתה של סין להטלת סנקציות על איראן הייתה אחת ממטרות ביקורו של אובמה בבייג'ין במחצית נובמבר 2009. הביקור בסין התנהל בהנחה שאפשרויות המעקב האלקטרוניות של סין הן מרשימות ביותר. עוד במהלך הבחירות לנשיאות ארה"ב, פרצו  הסינים למחשב במטה הבחירות של אובמה. יכולתם של הסינים להפוך מרחוק כל טלפון נייד למכשיר הקלטה הייתה ידועה היטב. בעת השהייה במלון בסין אחדים מחברי המשלחת הנשיאותית התלבשו ואף התקלחו בחושך, כדי לא להיקלט במצלמות נסתרות. לארה"ב היו תלונות כלפי סין בתחום יחסי המסחר, כמו שימוש בסובסידיות ומניפולציות במטבע שלה, כדי להוזיל את התוצרת שלה ולהגדיל את ייצואה. ואולם מאידך גיסא, כדי לאפשר לארה"ב ולשאר העולם לצאת מהמיתון, אמריקה הייתה מעוניינת כי כלכלת סין תגדל ולא תצטמק. נושא נוסף שהעיב על היחסים עם סין היו איומיה של בייג'ין כלפי הפיליפינים וּוייטנאם בניסיונותיה להשתלט על איים קטנים בעלי חשיבות אסטרטגית בים סין הדרומי. את הנושאים האלה, וכמו כן תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית, העלה אובמה במפגש עם הנשיא הסיני הוּ ג'ינטָאוֹ. כמו בפגישתו הראשונה עם הנשיא הסיני בפסגת G-20 באפיל 2009 בלונדון,  גם המפגש בבייג'ין  אתו היה "רומן ישנוני". בשתי הפגישות, בסוגיות שהעלה אובמה נהג הוּ לעיין בניירות, בחיפוש אחר התשובה שרשמו עוזריו. בנושא הסנקציות נגד איראן, אובמה הזהיר כי בהיעדר פעילות דיפלומטית משמעותית, ארה"ב או הישראלים יאלצו להפציץ את מתקניה הגרעיניים של איראן – דבר שיפגע באספקת הנפט מאיראן לסין. כצפוי, הנשיא הסיני לא מוכן היה להתחייב להטיל סנקציות, אך נראה היה כי לקח בחשבון את רצינות המסר של ארה"ב.

למחרת נפגש אובמה עם ראש ממשלת סין, וואן ג'יאבאו  (Wen Jiabao).  בניגוד להוּ, וואן נהנה מהחלפה חופשית של דעות. הוא הגן על מדיניותה של סין בתחום המסחר וטען בין השאר כי שליש מאוכלוסיית ארצו עדיין גרה בעוני – בניגוד לשגשוג בשנחאי ובייג'ין. אובמה, לדבריו, עשוי היה לגלות אהדה רבה יותר לנימוק הזה, לולא אישים רמי מעלה במפלגה הקומוניסטית הסינית, בהם וואן עצמו, דאגו להעביר חוזים לבני משפחותיהם, ומיליארדי דולרים – לחשבונות פטורים ממס מחוץ לארצם.

בדצמבר 2009 נערכה  בקופנהגן  פסגה גלובאלית בנושא שינוי האקלים. בניגוד לקודמו– הנשיא ג'ורג' בוש הבן שנעדר משיחות בינלאומיות בנושא האקלים – אובמה הגיע לוועידת קופנהגן. בוועידה, ארה"ב פעלה לקידום התחייבות מצד כל מדינה – כולל סין והודו – להציג תוכנית שהיא תקבע בעצמה להפחתת פליטת גזי החממה. התוכנית של כל מדינה תהיה שונה בהתחשב בעושרה, כמות פליטת הגזים ורמת התפתחותה, ותוכנית זו תהיה נתונה לשינויים תקופתיים בהתאם להתפתחותה הכלכלית והטכנולוגית. את התוכנית של כל מדינה בנדון לא ניתן יהיה לאכוף, אבל על כל מדינה יהיה להסכים לעריכת ביקורת עצמאית בתחומה לבדוק אם היא עמדה בסטנדרטים שקבעה לעצמה. נוסף לכך, מדינות עשירות תתמוכנה כספית במדינות עניות אשר תעמודנה בסטנדרטים הצנועים שקבעו לעצמן. בהתאם להוראת הנשיא, שרת החוץ קלינטון התחייבה שארה"ב תפחית את פליטת גזי החממה ב-17% ב-2020 ותתרום 10 מיליארד דולר לקרן למדינות עניות כדי לעזור להן לטפל בשינוי האקלים.

ראש הממשלה הסיני, וואן ג'יאבאו, התנגד לבדיקה בינלאומית של פליטות החממה של ארצו והיה בטוח כי בעזרתן של ברזיל, הודו ודרום אפריקה יעלה בידו להכשיל את ההצעה האמריקאית. לאחר קיום פגישה אחת עם אובמה שלא הניבה פירות, וואן התחמק מהמשך השיחות אתו. המשלחת בראשות אובמה אִתרה את מקומו של וואן: הוא היה בחדר עם דלתות זכוכית  בו התכנסו יחדיו ראשי המדינות של הודו וברזיל. אובמה התפרץ לחדר, אנשי הביטחון הסינים בתחילה סימנו לו לעצור, אך לאחר שנוכחו לדעת מיהו היססו – מצב שאִפשר לאובמה, ובעקבותיו להילרי קלינטון, להיכנס לחדר. אובמה פנה בשפה גלויה ותקיפה לוואן וביקש לתמוך בהצעתו להורדת פליטת גזי החממה ולבקרה בלתי תלויה של תוצאות ההתחייבות בתחום. הוא אף איים, כי אם סין לא תסכים להצעתו, הוא יספר זאת לכל הארצות העניות, אשר עומדות להפיק תועלת מהכסף שתתרום ארה"ב. לאחר מיקוח, הסינים ושאר נציגי המדינות בחדר הסכימו להצעתו, ובכך נסללה הדרך להשגת הסכם ביניים בנושא האקלים. אובמה ראה בהסכם הזה הישג, כיוון שחייב את סין והודו – ולא רק את מדינות המערב – לקבל אחריות להאטת שינוי האקלים. עם זאת הוא היה מודע כי גם אם ההסכם יבוצע, הוא יהיה בבחינת ניסיון לכבות שריפה משתוללת בדלי מים.

התקוממויות במדינות ערב   בסוף ינואר 2011 החלו הפגנות המוניות נגד שלטונו של מובארק במצרים. קהל המוחים בכיכר "תחריר" בקהיר היה צעיר וחילוני. בראיונות לתקשורת דוברי המפגינים דגלו באי אלימות, פלורליזם דמוקרטי ושלטון החוק. לדברי אובמה, הם לא נראו שונים מהאנשים שעזרו לנפץ את חומת ברלין ב-1989 וגם מהאנשים הצעירים שעזרו לבחור בו לנשיא. בשיחה פרטית עם בן רודס הזדהה אובמה בגלוי איתם,  אבל בתור נשיא ארה"ב היה מודע היטב כי עליו לפעול לאור שיקולים מורכבים. הוא יצא מתוך הנחה כי אם מובארק יתפטר, המוחים הצעירים לא יתפסו את הווקום השלטוני. מלבד הצבא, הכוח המלוכד היטב בחברה המצרית היה  ארגון "האחים המוסלמים". תפישת העולם של הארגון הזה לא תאמה פלורליזם דמוקרטי ועלולה הייתה ליצור בעיות בקשרים בין מצרים לארה"ב.

אובמה החליט – בעצתה של קלינטון –  לשלוח לקהיר את שגרירה לשעבר של ארה"ב במצרים, פרנק ויזנר (Wisner), במטרה לשכנע את מובארק לאשר רפורמות פוליטיות משמעותיות, בהן החזרת חופש פוליטי וחופש העיתונות, לקבוע תאריך לבחירות דמוקרטיות ולהצהיר כי יתפטר לאחר עריכתן. התוכנית הזו נועדה לאפשר מעבר מסודר להחלפתו של מובארק, תוך מתן אפשרות לאופוזיציה [לא אסלאמית] להתארגן לקראת השתתפות בבחירות. ב-1 בפברואר 2011 מובארק, בהתאם להבטחתו לוויזנר, בנאום פומבי הודיע כי הוא לא יתמודד לכהונה נוספת – אבל נאומו ביחס לביצוע רפורמות פוליטיות ולקביעת תאריך לבחירות נותר מעורפל ביותר.

בעקבות זאת נקט אובמה בניסיון אחרון לשכנע את מובארק להתחיל במעבר אמיתי של השלטון.  בתחילת שיחתו עם מובארק הוא חלק כבוד לאיש. אחר כך ניסה להסביר למובארק כי אם הוא ימשיך להישאר בשלטון ויאריך את תהליך מעבר השלטון, המחאות תימשכנה וכנראה תצאנה משליטה. לכן, אם ברצונו של מובארק להבטיח ממשלה אחראית שאינה נשלטת על ידי האחים המוסלמים, הוא חייב להתפטר עכשיו  ולהשתמש במעמדו מאחורי הקלעים להקמת ממשלה חדשה, סיכם אובמה. מובארק נהג לדבר עם אובמה באנגלית, אבל הפעם הוא דיבר בערבית. מובארק טען כי מעבר השלטון כפי שמציע אובמה הינו "מסוכן ביותר עבור מצרים" (עמ' 647). הנשיא המצרי עמד על כך שעליו להישאר במקומו,  וכי אובמה אינו מכיר את העם המצרי: זהו עם אמוציונאלי, המחאות תיגמרנה בקרוב, תוך זמן קצר הוא יחזור לדבר עם אובמה ואז הנשיא האמריקאי ייווכח בצדקתו.

לאחר שמובארק דחה את הצעתו של אובמה לפרוש בכבוד, הנשיא האמריקאי היה מודע לכך כי כל מנהיג שיחליף את מובארק עלול בסופו של דבר להיות שותף גרוע יותר לאמריקה  ואף לעם המצרי. עם זאת הוא לא מוכן היה לסבול את הדיכוי הברוטאלי של מחאות בלתי אלימות במצרים מצד משטר אשר נתמך במיליארדי דולרים על ידי משלם המיסים האמריקאי. אובמה הורה להכין הודעה שקראה למובארק להתפטר "מייד". חשוב היה לאובמה כי הממשל ישדר מסר אחיד. על כן, כאשר קלינטון בריאיון בוועידת הביטחון של מינכן  הזהירה מפני מעבר מהיר של השלטון במצרים, הוכיח אותה על הסטייה מהקו של הממשל.

על אף שהממסד הביטחוני בארה"ב חשש מעזיבתו של מובארק, בהתאם להוראת הנשיא – רוברט גייטס, מייקל מאלן, ליאון פאנטה ואחרים, באופן דיסקרטי יצרו קשר עם קצינים בכירים בצבא ובשירותי הביטחון של מצרים והזהירו כי לדיכוי המפגינים בחסות הצבא תהיינה השלכות חמורות על הקשרים בין ארה"ב למצרים, ובכך נתנו להבין כי המשך מערכת הקשרים בין שתי המדינות אינה תלויה בהישארותו של מובארק בשלטון. נראה כי למסרים האלה מצד אנשי הצבא הייתה השפעה רבה יותר על המשך ההתפתחויות במצרים מאשר להודעות שיצאו מהבית הלבן. כבר ב-3 בפברואר הצבא המצרי הציב את כוחותיו כחיץ בין המפגינים לכוחות התומכים במובארק, וב-11 בפברואר מובארק התפטר והשלטון עבר ל"מועצה העליונה של הכוחות החמושים". אובמה הרגיש הקלה ואופטימיות זהירה. המשטרים השמרניים בעולם הערבי, שהיו בעלות בריתה של ארה"ב (כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות), היו מאוכזבות מטיפולה של ארה"ב במשבר במצרים: מבחינתם זו הייתה הוכחה כי לא ניתן לסמוך על ארה"ב להבטחת שלטונם.

במהלך "האביב הערבי" פרצו מחאות נגד השלטון בבחריין. המדינה הייתה בעלת ברית ותיקה של ארה"ב ואירחה את הצי החמישי האמריקאי. הממשל הפעיל לחץ על שליט בחריין להיענות חלקית לדרישות המפגינים ולרסן את כוחות המשטרה. ההודעות הרבות מצד הממשל שגינו את האלימות בבחריין והניסיונות לקדם דיאלוג בין השליט לאופוזיציה השיעית המתונה לא שינו מהותית את המצב. לאור קשריה ההדוקים של בחריין עם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ארה"ב לא יכלה להרשות לעצמה לסכן קשריה עם שלוש מדינות חשובות, ובמקרה של בחריין השיקול האסטרטגי גבר על פני קידום זכויות האדם.

במארס 2011 החלה התקוממות נגד השליט הלובי מועמר אל-קדאפי. מרכז ההתקוממות היה בעיר בנגזי, וכוחות המשטר עמדו לעלות על העיר הזו ולערוך טבח בתושביה. על אף האינסטינקט הבסיסי של אובמה להתערב להצלת אנשים חפים מפשע, הוא נזהר ביודעו כי מלחמות עלולות להסתבך ולהביא לתוצאות בלתי צפויות. נוסף לכך, אמריקה  עדיין הייתה שקועה במלחמה בעיראק ובאפגניסטן. גייטס ומאלן התנגדו בתוקף לכל התערבות צבאית לנוכח הלחץ בו כבר נתונים היו הכוחות האמריקאיים בעיראק ואפגניסטן.

אובמה פעל להתוות תוכנית שתמנע טבח אזרחים בלוב, ועם זאת תפחית למינימום את הסיכונים והנטל הכבד עבור הצבא. לפי התוכנית הזו, הצבא האמריקאי יעזור לעצור את המתקפה של קדאפי על בנגזי ויוציא מכלל פעולה את מערכות ההגנה האווירית של קדאפי. אחר כך מרב הפעילות הצבאית נגד לוב תעבור לאירופים (צרפת ובריטניה) ולמדינות ערב שהסכימו להשתתף (ירדן, קטאר והאמירויות) במבצע. אובמה הציג את תוכניתו לגייטס ומאלן. הם לא נלהבו להתערב בלוב, אבל הסכימו שהתוכנית ניתנת לביצוע ובעלת סיכון מוגבל. ב-17 במארס 2011 מועצת הביטחון קיבלה את הצעת ההחלטה של ארה"ב, אשר הסמיכה את המדינות החברות "להשתמש בכל האמצעים הדרושים" כדי להגן על האזרחים בלוב. ב-19 במארס אובמה הגיע לברזיל במסגרת מסע לשיפור קשריה של ארה"ב  עם מדינות באמריקה הלטינית. כיוון שבינתיים קדאפי לא נענה לפנייתו הפומבית של אובמה אליו להסיג את כוחותיו ולכבד את זכותם של הלובים למחות בדרכי שלום, אובמה – בהיותו על אדמת ברזיל  – הורה למאלן להתחיל בפעולה צבאית נגד לוב.

הנשיא לא שינה את סדר יומו בברזיל. המבצע נגד לוב התנהל היטב. לאחר 12 ימים הפיקוד על המבצע עבר לנאט"ו, ובסוף מארס הכוחות האמריקאיים – ללא נפגעים – החלו לעסוק בתפקידי תמיכה בכוחות הלוחמים, בעיקר בלוגיסטיקה וזיהוי מטרות. פוטין מתח ביקורת פומבית על החלטת מועצת הביטחון להתערב בלוב. למעשה זו הייתה  גם ביקורת על הוראתו של מדבדב להימנע בהצבעה על ההחלטה הזו ובכך לאפשר את אישורה. אובמה סבור, כי לוּ פוטין באמת היה מעוניין כי ארצו תטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון הזו, מדבדב היה נענה לרצונו. על כן, משער אובמה, הצבעתה של רוסיה שהכשירה התערבות רחבת היקף של המערב בלוב, נועדה, מנקודת ראותו של פוטין, לפגוע בתדמיתו של מדבדב בארצו והיוותה אינדיקציה כי פוטין מתכוון לחזור לתפקיד הנשיא. 

חיסול בן לאדן, מאי 2011  כבר בתחילת המרוץ שלו לסנאט ב-2002 תמך  אובמה בהתמקדות מחדש בהבאתו של בן לאדן למשפט. כאמור, הוא חזר על אותו הנושא במרוץ לנשיאות, בהבטיחו לרדוף אחר בן לאדן בפקיסטן, אם ממשלת פקיסטן לא תרצה לעשות זאת. כבר בתחילת נשיאותו במאי 2009, בדיון סגור בחדר הסגלגל, שכלל בין היתר את ראש הסי-איי-אי ליאון פנטה, הודיע אובמה: "אני מעוניין להעמיד את לכידתו של בן לאדן בעדיפות עליונה" (עמ' 676).  אובמה הוסיף כי הוא מבקש להכין תוכנית לגילוי מקום הימצאו, בדוח חודשי המתאר את ההתקדמות בנושא, וכל זאת בתור הנחיה נשיאותית, כדי לא להותיר ספק בדבר רצינות הוראתו. המשך התהלכותו של בן לאדן חופשי הסב כאב לקורבנות מתקפת הטרור של  ה-11 בספטמבר והיווה התגרות בכוחה של אמריקה. נוסף לכך, חיסולו של בן לאדן נועד לשנות את גישתה של ארה"ב במלחמה בטרור. מנקודת ראותו של אובמה, התמקדות בטרוריסטים האחראים לפיגועי ספטמבר נועדה להזכיר לאמריקאים כי הפיגועים האלה בוצעו על ידי  כנופיית  פושעים אותם ניתן ללכוד, לשפוט, לאסור או להרוג – וכי אין להפוך את פיגועי ספטמבר לנקודת הצדקה למלחמה מקיפה ורבתי נגד טרור. רציונל מוטעה כזה הביא למלחמה נגד עיראק ולניכור העולם המוסלמי.

באוגוסט 2010, במהלך סעודת "איפטאר" (המסיימת את צום הרמדאן) אותה ערך אובמה בבית הלבן עם מנהיגי מוסלמים אמריקאים,  הוא הביע תמיכה פומבית בבניית מרכז אסלאמי בסמוך לאתר בו נחרבו מגדלי התאומים בפיגועי ה-11 בספטמבר. (זאת על אף שסקרי דעת הקהל הראו כי רוב האמריקאים התנגדו לכך.) אובמה נימק את עמדתו בהגנה על חופש הדת ובחובה להבדיל בין האסלאם לארגון הטרור אל-קאעידה.

בספטמבר 2010, יום לפני מלאות 9 שנים לפיגועי ה-11 בספטמבר, פנטה בישר לנשיא על מקום משוער בו מסתתר בן לאדן – תוך הדגשה כי אין ודאות בדבר.  מדובר היה במתחם בפרברי העיר אבוטאבאד Abbottabad)), שבפקיסטן. ב-14 בדצמבר עודכן הנשיא בקיום ממצאים הקושרים את המקום עם בן לאדן: גילם ומספרם של הילדים תאם לאלה של בן לאדן, והימצאותו של אדם גבוה שמעולם לא עזב את המתחם אך נהג באופן סדיר לטייל במעגלים בין קירותיו. על סמך המידע הזה הורה אובמה לפתֵח תוכנית לתקיפת המתחם. לנשיא היה ברור כי יש למדֵר את פקיסטן מהמבצע, כדי למנוע זליגת המידע, כולל העברתו לבן לאדן. במארס 2011 הוצגה לאובמה אחת האופציות לתקיפת המתחם והיא הריסתו באמצעות הפצצה מהאוויר. אובמה דחה את האופציה בנימוק כי אינו מוכן להורות על הריגתם של שלושים אנשים או יותר, בלי לדעת בוודאות כי בן לאדן אכן נמצא במקום – דבר שלא ייוודע גם לאחר ההפצצה. הנשיא בחר באופציה אחרת והיא חדירה למתחם באמצעות כוחות מיוחדים שיוטסו בחשאי בהליקופטרים מאפגניסטן. הם יתפסו או יהרגו את בן לאדן. אובמה היה מודאג מאפשרות שהכוח האמריקאי ייתקל בהתנגדות מצד הצבא הפקיסטני. הנשיא מתאר בהערכה רבה את המפקד של המבצע, ויליאם מקרבן (McRaven), ראש "פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים". מקרבן מסר לאובמה כי המועד האופטימלי לפעולה יהיה השבוע הראשון של מאי 2011, כאשר לילות ללא הירח יקשו על איתור המסוקים.

ב-28 באפריל  2011 בחדר המצב התקיימה סקירה סופית לגבי המבצע באבוטאבאד. אובמה סיכם ואמר כי הסיכויים שבמקום הזה מסתתר בן לאדן הם כ-50%. ליאון פנאטה, מייק מאלן והילרי קלינטון תמכו בתקיפה באמצעות הכוחות המיוחדים (SEALs). רוברט גייטס, לאור הניסיון הכושל להציל את בני הערובה האמריקאים באיראן באפריל 1980, חשש כי מלבד הסיכון לכוח המְבַצֵע, לכישלון המבצע עלולות להיות השלכות שליליות על המלחמה באפגניסטן. אובמה האזין לסקירתו המפוכחת והשקולה של שר ההגנה, אשר אישרה לו מחדש את  הערכתו הרבה כלפי שירותו בממשלו. סגן הנשיא ביידן, בדומה לגייטס, גם כן היה נגד הפעולה. כמו גייטס, עמדתו הושפעה מהניסיון הכושל באיראן ב-1980, אבל גם מהשלכתו על נשיאותו של ג'ימי קרטר בזמנו: אחת הסיבות להפסדו של קרטר בבחירות לנשיאות באותה השנה. ואכן, בינו לבין עצמו ידע  אובמה כי אם המבצע ייכשל גם הוא לא ייבחר שנית לנשיאות, בדומה לקרטר. אובמה אמר לנוכחים כי הוא יקבל את החלטתו מחר בבוקר. למחרת, ב-29 באפריל הוא נתן את אישורו הרשמי למבצע. ב-30 בחודש  אובמה השתתף באירוע המבדר של "ארוחת ערב של כַתָּבי הבית הלבן". כיוון שאובמה הופיע באירוע הזה בשנתיים האחרונות, הוא החליט להופיע בו שוב, כדי לא לעורר חשד כי משהו בלתי שגרתי עומד לקרות. הנשיא ניצל את נוכחותו של טראמפ  באירוע כדי ללעוג לו על הטלת ספקות בדבר לידתו בארה"ב.  

ב-1 במאי  2011 המבצע עמד לצאת אל הפועל. אובמה העדיף לשבת בחדר הסגלגל, עד שהמסוקים ימריאו מאפגניסטן לפקיסטן. הוא ניסה לקרוא עיתונים, אך לא יכול היה להתרכז ולכן בחר להרוג את הזמן במשחק קלפים (Spades) עם שלושה מעוזריו. בשעה שתיים בצהריים שני הליקופטרים יצאו מאפגניסטן כשהם נושאים 23 לוחמים ומתורגמן פקיסטני-אמריקאי. לאחר המראת ההליקופטרים, עבר אובמה לחדר המצב, אך בהיותו מודאג כי נוכחותו בחדר המצב מסבה את תשומת לבו של הצוות הביטחוני, הוא עזב את החדר וחזר אליו רק כאשר פנטה הודיע כי המסוקים קרֵבים למתחם. היה זה בשעה שלוש וחצי בצהריים. לפי תכנון הצוות הביטחוני, בכירי הממשל היו אמורים לעקוב אחר המבצע באופן עקיף, באמצעות פנטה, שהיה ממוקם במטה הסי-איי-אי. טום (תומס) דונילון, היועץ לביטחון לאומי, סבר כי קשר ישיר בין אובמה למקראבן עלול להתפרש כאילו הנשיא מנהל את המצבע לפרטי פרטים – נוהל רע בכללותו ומקור לבעיה פוליטית אם המבצע ייכשל. בדרכו חזרה לחדר המצב הבחין  אובמה כי מבט מהאוויר בשידור חי של המתחם וכמו כן קולו של מקראבן מועברים בווידיאו בחדר ועידה קטן. כאשר ההליקופטרים התקרבו ליעד, אובמה עבר לחדר הזה. בעקבותיו, בכירי הממשל עברו להצטופף בחדר הקטן. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה צפה אובמה בהתרחשות מבצע בזמן אמת.

בקושי עברה דקה מתחילת צפייתו והנשיא ראה את אחד המסוקים מתנדנד קלות בירידה, ולפני שאובמה תפש מה קרה, מקראבן מסר כי ההליקופטר איבד את כוח העילוי ופגע בחומה של המתחם. אובמה מודה: "לרגע, הרגשתי פחד כמו זרם חשמלי" (עמ' 694). אובמה דמיין אסון בו המסוק מתלקח, שכנים יוצאים מבתיהם לראות מה קרה ואנשי צבא פקיסטנים חשים למקום. "קולו של מקראבן הפסיק את הסיוט שלי" (שם). הוא אמר כי הטייס ינחית את המסוק בשלום. (בדיעבד נודע לאובמה כי מקור התקלה בהליקופטר היה מזג האוויר וכי הטייס בכוונה פגע בזנבו בחומה, כדי לרכך את עוצמת הנחיתה.) ואכן, ההליקופטר נחת בצורה מאולתרת, ואובמה ראה כיצד הלוחמים יוצאים מהמסוקים ונכנסים לבניין הראשי. במשך 20 הדקות הבאות אף למקראבן הייתה ראות מוגבלת לגבי מה שהתרחש בתור הבניין. לאחר מכן, בפתאומיות לה אובמה לא ציפה, מקראבן ופנאטה, כמעט בו זמנית מסרו את מילות הקוד אשר פירושן היה כי בן לאדן נהרג. במסיבת העיתונאים שערך הנשיא בעקבות האירוע הוא רצה להדגיש כי המלחמה של ארה"ב היא נגד אל-קאעידה ולא נגד האסלאם.

אובמה הרהר בצער שלא ניתן ללכד את האומה בנושאים כמו חינוך לילדים ודיור לחסרי בית באותה המידה בה היא מתלכדת בהבסת אויבים חיצוניים. על אף גאווה ושביעות הרצון מהצלחת המבצע נגד בן לאדן, הוא לא הרגיש את אותה האופוריה בה חש לאחר אישור חוק הבריאות (עמ' 699). 

הערות ביקורתיות

בניגוד לספרו "חלומות מאבי"[1] בו כבר לפי הכותרת האב האפריקאי, יליד קניה, תופס מקום חשוב בעיצוב אישיותו –  בספרו "הארץ המובטחת" האב כמעט אינו מוזכר ואת המקום החשוב בעיצוב השקפת עולמו תופסת האם הלבנה ממוצא סקוטי-אירי, אן  דנהאם: אובמה הושפע  מאמונתה המוצקה במוסריות ומהשקפותיה הליברליות, בהן התנגדות לגזענות. לאביו, לפי ספרו הנוכחי, לא הייתה השפעה רבה עליו, כיוון שהוא כמעט ולא הכירו. הפעם הראשונה והאחרונה בה ראה את אביו היה כאשר אובמה היה בן 10 והאב הגיע מקניה להונולולו (הוואי) ושהה עם אימו ואיתו במשך חודש. עובדתית, אובמה אכן  חי יחד עם אביו רק כחודש (ברק אובמה האב נפרד מאשתו אן דנהאם כאשר ברק אובמה הבן היה עדיין תינוק). אבל בספרו הנוכחי אובמה מתעלם מכך שהשפעתו של האב עליו באה לידי ביטוי בשיוכו את עצמו לגזע השחור, הזדהותו העמוקה עם הגזע הזה, ובקריאת ספרים של הוגי דעות שחורים רדיקליים בתקופת לימודיו התיכוניים. לפי "חלומות מאבי", בתקופת לימודיו ב"אוקסידנטל קולג'" בלוס אנג'לס הוא היה פעיל בארגון  סטודנטים שחור, בעל עמדות רדיקליות – אותן המחבר אינו מפרט. לעומת זאת, לפי ספרו הנוכחי, נושא אפלייתם של שחורים היה רק אחת מהסוגיות הרבות שהעסיקו אותו. בספרו הנוכחי הוא גם מנסה לטשטש את  מידת הזדהותו עם פילוסופים שמאלניים רדיקליים בתקופת היותו סטודנט. לדבריו, הוא ניסה להכיר את כתבי הפילוסופים קרל  מרקס והרברט  מרקוזה [משתמע רק] כדי שיוכל לפתח שיחה עם "סוציאליסטית ארוכת הרגליים שהתגוררה במעון [הסטודנטים] שלו" (עמ' 10).

"בארץ המובטחת" אובמה מתעלם מפרק ארוך בתקופת חייו בו מתוך הזדהותו העמוקה עם האוכלוסייה השחורה התאמץ להיבדל מעולמם של הלבנים. אין בו זכר לשני אירועים שאִפשרו לו, כדבריו, להשתלב בעולם הלבנים, אותם מציין ב"חלומות מאבי". (1) לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת קולומביה ב-1983 הוא נקלט בעבודה בחברה פיננסית, התקדם בה ולרשותו היו  משרד ומזכירה. (2) היה לו רומן, שנמשך כשנה, עם בחורה לבנה ממשפחה עשירה – אבל הוא נאלץ בצער להיפרד ממנה. לדבריו, אותה בחורה לא הייתה שותפה להשקפת עולמו ביחס לשחורים, ולהתחתן אתה פירושו היה להשתלב בעולמם של הלבנים. במקום קריירה ונישואים בחברה לבנה, בחר אובמה להיות מארגן  קהילתי (community organizer) בקרב השחורים  בעיר שיקגו –   עובד הנמצא בשטח, מעורה בקרב הקהילה השחורה ופועל לשיפור מצבה הכלכלי-חברתי. לעומת זאת, לפי ספרו הנוכחי על תקופתו הניו יורקית, הֶרגלוֹ לשאול שאלות על הנחות היסוד שלו, להטיל בהן ספק, "חיסנו אותו נגד נוסחאות מהפכניות שאומצו על ידי אנשים רבים בשמאל בשחר העידן של [רונלד] רייגן" (עמ' 13). הוא התנגד לדעה בה החזיקו שחורים אחדים "אותם הכיר" [רמז לחבריו] לפיה לבנים הם גזענים חשוכי מרפא (שם). 

בספרו "חלומות מאבי" מספר אובמה כי בין בעלי בריתו בתקופת עבודתו בשיקגו היה מנהיג מוסלמי שחור בשם  רפיק אל-שבאז  .(Rafiq al-Shabazz) [לפי הערך "חלומות מאבי" ב"ויקיפדיה" באנגלית, שמו האמיתי של האיש הוא Salim Al Nurridin.] האיש דגל בלאומיות שחורה המבוססת על שנאה גזענית עיוורת כלפי הלבנים, בהאשימם אותם  באחריות לכל חוליי החברה השחורה. העובדה כי האיש הזה ואחרים כמותו נמנו עם בעלי בריתו וידידיו, יכולה לשמש בסיס לסברה לפיה אף  בספרו "חלומות מאבי" – אשר נכתב כאשר אובמה היה בראשית שנות ה-30 של חייו ולאחר שכבר התמסד  בעקבות סיום לימודיו בהרווארד ונישואיו – הוא הביא את הנוסח המרוכך והמתון של השקפת עולמו בשנות ה-20 של חייו. עוד ראוי לציין כי הדרשה של הכומר ג'רמיה רייט (Jeremiah Wright) – אותו הכיר אובמה בסביבות 1987 והשתייך לכנסייתו עד 2008 – כפי שמובאת בספרו "חלומות מאבי", רצופה ביטויי גזענות אנטי לבנה, כמו הטלת האשמה על הלבנים בכל פגעי העולם  ובהם רעב  ואדישות לסבל.[2] 

סביר להניח כי ויתורו של אובמה על קריירה מצליחה בעולמם של הלבנים (כדבריו) עבור פעילות חברתית בשכונה נחשלת של שחורים בשיקגו בשנים 1988-1985 נבעה לא רק מרצונו לעזור לאוכלוסייה הזו – אלא, משאיפתו להתערות בקרב האפרו-אמריקאים כדי שיוכל לשמש מנהיג שחור במישור הארצי. רק לאחר שהתברר לאובמה מניסיונו הכושל להיבחר לקונגרס בוושינגטון –באזור בחירה בו רוב המצביעים היו שחורים ומול מועמד שחור – החליט להיות לא מנהיג שחור, אלא מדינאי כלל אמריקאי ממוצא שחור, בלי להבליט את מוצאו. הוא קיבל את ההחלטה הזו לאחר שגילה כי  – כפי שמשתמע מספרו – יקשה עליו להיעשות מנהיג שחור, כיוון שלא היה ממוצא שחור טהור, מה עוד  שהשכלתו מהרווארד  לא תאמה את דמותו של האפרו-אמריקאי הממוצע. לעומת זאת, דווקא הציבור הלבן ברובו – על אף קיומה של גזענות בקרב חלק ניכר בו – מוכן יהיה לקבל מנהיג ממוצא שחור, בזכות דעותיו. לאחר שגמלה בליבו ההחלטה להיות מדינאי כלל אמריקאי ובהמשך נשיא של כולם, מִטבע הדברים מצא לנכון לעמעמם ולטשטש את השקפתו ופעילותו בעבר שלא תאמו דמות של מנהיג כלל אמריקאי.

אבל גם בהיותו נשיא, נראה כי אובמה לא השתחרר לגמרי מהשפעת ההשקפות הרדיקליות בהן האמין בצעירותו. בספרו "הארץ המובטחת" הביקורת כלפי אימפריאליזם, קולוניאליזם וגזענות מופנית רק כלפי זו מצד הגזע האירופי הלבן. הוא מתעלם מהתבטאויותיו האנטישמיות והאנטי ישראליות של הכומר שלו ג'רמיה רייט, ומהתופעה השולית בממדיה בהשוואה לגזענות הלבנה, של גזענות שחורה כלפי לבנים ובמיוחד היהודים. נראה שאין מקום להאשים את אובמה עצמו באנטישמיות. כפי שצוין, בכירים אחדים בממשלו היו יהודים (דיוויד אקסלרוד, רם עמנואל ולארי סאמרס) ובזיכרונותיו הוא משבח את מקומם החשוב והבולט של אישים יהודים במאבק למען שוויון זכויות של השחורים באמריקה. עם זאת, אין להתעלם כי בין ידידיו היו אנטי ישראלים, ובתקופת פעילותו בשיקגו כנראה גם אנטישמים.

אובמה מתעלם מקיומו של  אימפריאליזם אסלאמי-אסייתי. בנאומו בקהיר ביוני 2009 העלה אובמה על נס את תרומתו של האסלאם לתרבות העולמית. ואולם הוא התעלם מקיומו של אימפריאליזם וקולוניאליזם אסלאמי על ידי הערבים בימי הביניים, שכלל בין היתר התפשטות לאירופה הנוצרית בספרד והפיכת כל הלא מוסלמים לתושבים נחותים, בהתאם לחוקי האסלאם. אותה ההתפשטות התוקפנית האסלאמית שהחלה על ידי הערבים, נמשכה על ידי התורכים, וכללה השתלטות על מרכז הנצרות האורתודוכסית בקונסטנטינופול, שהפכה לאיסטנבול, ועל הבלקן הנוצרי, כולל יוון, ערס התרבות האירופית. אובמה גם נמנע להשתמש במונח "טרור אסלאמי" ומעולם לא התעוררה אצלו השאלה שאולי ההגירה רחבת ההיקף של המוסלמים לאירופה, המְשַנה את הרכבה הדמוגרפי, היא סוג של קולוניאליזם. בניגוד לדעתו, לפיו אל-קאעידה הוא ארגון של קרימינלים ותו לא –  לדעתי, הארגון הזה הוא רק מעין קצה הקרחון של תופעה רחבה יותר במדינות האסלאם הקשורה להתנגדות לערכים ולתרבות מערבית אירופית, לשנאה תהומית של האחר והשונה, ולגזענות. קיומה של מצוות הג'יהאד באסלאם, הופכת את ההתנגדות הזו למערב למיליטנטית. אפשר לומר כי דווקא האמונה כי כל בני האדם נבראו שווים  ומכאן אין הבדל מהותי בין בני אדם מגזעים שונים – אמונה בה דוגל אובמה –   מחייבת להניח כי אותם הפגמים  המצויים בגזע הלבן, כמו השנאה כלפי השונה והגזענות, מצויים גם בגזעים מעור שונה.

זיכרונות הנשיא אובמה נושאים אופי ייחודי, בהשוואה לזיכרונות של נשיאים אמריקאים אחרים, לא רק בגלל היותו הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. לאורך הקריירה הפוליטית שלו, אובמה היה חוזר ושואל את עצמו את השאלה הנוקבת: האם הוא רץ למשרה הנכספת – בתחילה סנטור ואחר כך נשיא – בעיקר מאמביציה אישית או מרצון לשנות ולקדם את ארצו. בהעלאת הסוגייה הזו לא נתקלתי בזיכרונות של אף נשיא אמריקאי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. תשובתו לשאלה פחות ייחודית. הוא תמיד היה מגיע למסקנה כי על אף קיומה של אמביציה אישית, הוא האמין בכנות שיוכל לתרום תרומה מיוחדת לשיפור המצב בארצו ולמעמדה בעולם.

ספרו האוטוביוגרפי של הנשיא אובמה  שונה מאלה של נשיאים אחרים גם בכך שחלק ניכר ממנו –  אף בתוך הפרקים העוסקים בתקופת נשיאותו –  אינו עוסק כלל במדיניות פנים וחוץ, אלא באובמה כאיש משפחה מסור, כבעל רגיש וכְאָב מסור לשתי בנותיו, מליה וסאשה. אובמה מספר כי הוא הבטיח לעצמו כי [בניגוד לאביו] ילדיו יֵדעו על אהבתו כלפיהם והם יהיו בראש מעייניו, ולאורך ספרו הוא מביע את צערו שנבצר ממנו להקדיש את הזמן שהיה רוצה למשפחתו מפאת הקריירה הפוליטית שלו.

אובמה עוסק ארוכות בבעיות שהציבה הקריירה הפוליטית שלו עבור אשתו, מישל. בתור הגברת הראשונה היא החליטה לפעול בשני תחומים: התמודדות עם  השמנת יתר של ילדים, וסיוע למשפחות של אנשי צבא. שני התחומים האלה שיקפו את הבעיות בהן נתקלה בעצמה כאשר אחת מבנות משפחת אובמה סבלה מעודף משקל כתוצאה מאכילת מזון לא בריא – ועל תחושת הבדידות והגאווה של  בנות הזוג שבעליהן נמצאים בשירות פעיל למדה במהלך מסע הבחירות, כאשר  מצבה דמה למצבן.

אובמה, שלא כמו נשיאים אחרים, מוצא לנכון לתאר בהרחבה את אנשי השירות בבית הלבן, אשר דאגו לו ולמשפחתו במסירות רבה בחיי היומיום, כמו הכנת ארוחות, סידור החדרים, כביסה וכדומה. רובם היו שחורים, לטינים או אסייתים. מתיאוריו משתמע כי עובדים אלה, ובמיוחד השחורים,  חשו חיבה מיוחדת כלפיו ובני משפחתו בגלל עצם השתייכותו, כמוהם, לקבוצת מיעוט ממעמד כלכלי-חברתי נמוך מהממוצע  באוכלוסייה האמריקאית. אובמה מצטייר בספרו כנשיא הדואג לאזרח הפשוט, טורח לקרוא מִבחר מכתבים מאזרחים מהשורה שהתלוננו על בעיותיהם הקיומיות בתקופת המשבר הכלכלי, וכנשיא אשר הדגל החברתי עמד בראש מעייניו.

כללית, אובמה נוטה לייחס לעצמו את ראיית הנולד, גם לגבי יוזמות ואירועים שלגביהם כנראה לא כך היה הדבר בזמנם. בעוד בפרק על איראן טוען אובמה כי הוא ידע מראש בתחילת שלטונו כי מכתבו לחמינאי לא ייענה בחיוב, הרי בסיקור מסע הבחירות שלו לנשיאות  מתאר אובמה את נכונותו להיפגש עם מנהיג איראן כאופציה ריאלית ליישוב חילוקי הדעות, ובוודאי אינו טוען כי הוא ידע מראש כי אפיק הפעולה הזה ייענה בסירוב על הסף, כפי שאכן קרה. עוד ראוי לציין כי אובמה ניסה לחזר אחר מנהיגי איראן לא במכתב אחד – כפי שמשתמע מספרו – אלא במכתבים אחדים. סביר להניח שאובמה קיווה כי נאומו בקהיר ביוני 2009 יבשר תחילתו של מִפנה בקשריה של ארה"ב עם העולם המוסלמי והערבי, ואולי אף כי לאתוס האמריקאי הנוצרי-יהודי יתווסף גם המֵמד האסלאמי. "בארץ המובטחת" אובמה מתעלם מאותו חלק בנאומו בקהיר בו הזכיר את שמו המלא, ברק חוסיין אובמה (ברק וחוסיין הם שמות מוסלמים), דיבר על הקהילה המוסלמית המשגשגת בארה"ב וקבע: "אסלאם היא חלק מאמריקה". נראה שלא במקרה הוא ביקר בתורכיה כבר במסגרת מסעותיו הראשונים כנשיא באפריל 2009, ובערב הסעודית ובמצרים –  ביוני 2009. ואולם, כיוון שהמִפנה אותו התכוון לחולל לא התממש, בספרו הוא מקדיש מקום קצר יחסית לנאומו הארוך בקהיר והוא מובא לא בהקשר למטרה הגרנדיוזית שהציב לעצמו, אלא בהקשר למלחמתו בטרור.

מתקבל על הדעת כי אובמה האמין, בעת ההתקוממות של הצעירים הליברלים [לכאורה] בינואר 2011 במצרים, ביכולתם להגיע לשלטון, ומכאן קריאתו למובארק להתפטר מייד – בעוד מתוך זיכרונותיו יכול להשתמע כי הוא לא הופתע כאשר בסופו של דבר, לאחר הדחתו של מובארק, עבר השלטון לאחים המוסלמים ואחר כך לאנשי הצבא. כמו כן סביר להניח כי אובמה תלה תקוות גם בקיומו של מחנה מתון בקרב האחים המוסלמים   (אישים אחדים ממנו נכחו בנאומו בקהיר ביוני 2009) שעשוי להוות אלטרנטיבה חיובית לשלטונו של מובארק ואתו ניסה ממשלו של אובמה ליצור קשר עוד לפני אירועי ינואר 2011. לעומת זאת, בזיכרונותיו קובע אובמה נחרצות, לכאורה לאור ראייה מראש של הנולד, כי האידיאולוגיה של הארגון הזה נוגדת את הערכים הליברליים.   

רמז בלבד להודאה מצד אובמה כי היה תמים ולא ציפה מראש כי שאיפותיו האופטימיות לא תתגשמנה – כשכוונתו כנראה גם לשיפור בקשריה של ארה"ב עם העולם המוסלמי-ערבי ולשינוי שיחולל "האביב הערבי" – אפשר למצוא במשפטים אחדים בספרו. לדבריו, כאשר הודיע באפריל 2011 כי יתמודד שנית על תקפיד הנשיא, היה נדמה לו כי חלף נצח מאז הוא הכריז על התמודדותו לנשיאות בפעם הראשונה לפני כארבע שנים: זה היה עידן של אופטימיות, אנרגיית נעורים ותמימות.

בפרספקטיבה היסטורית ברור כי ההחלטה –  לשלוח כוח צבאי קרקעי גדול ממדים לאפגניסטן ולהפוך ארץ זו למדינה דמוקרטית ואף ליברלית – הייתה מוטעית. אפשר היה להסתפק בהושטת סיוע צבאי מוגבל לשלטון האפגאני החדש (כמו סיוע אווירי, נשק, ייתכן משלוח מוגבל של כוחות מיוחדים),  שהדיח את משטר הטליבן בעיקר בכוחות עצמו, כבר בדצמבר 2001. אם הסיוע המוגבל לא היה מצליח למנוע את שובו של הטליבן לשלטון, ההשקעה האמריקאית באפגניסטן שהייתה נופלת לטמיון הייתה שולית בהשוואה לזו שהושקעה בכעשרים שנות לחימה וסיוע כלכלי-חברתי בארץ זו.  יש גם לקחת בחשבון, כפי שציין אובמה, שהטליבן, בניגוד לאל-קאעידה, לא עסק ישירות בפעולות חבלה נגד המערב.  נראה כי אובמה עצמו העריך כי מדיניותה של ארה"ב באפגניסטן לא תצליח, אך הוא לא יכול היה להפסיק את המדיניות של קודמו ג'ורג' בוש מסיבות אחדות. בתור נשיא אפרו-אמריקאי, שמפאת דעותיו בעבר נחשד בשמאלנות וחוסר פטריוטיות, לא הייתה לו האותוריטה  לכפות את עמדתו על הצבא. יתרה מזו, נראה כי כדי להתנער מהתדמית של היעדר פטריוטיות, במיוחד לנוכח התנגדותו למלחמה בעיראק (עמדה שאכן הייתה מוצדקת), במסע הבחירות שלו לנשיאות, אובמה בעצמו תמך בהגברת הכוח הצבאי האמריקאי באפגניסטן, ולאחר עלותו לשלטון היה אמור לקיים את הבטחתו.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני: מאמץ לשים קץ לכיבוש ולהביא שלום

במקור הפרק הזה ממוקם לפני הפרקים העוסקים בהתקוממויות בעולם הערבי. הפרק מתחיל בסיקור היסטורי מאוזן [לכאורה] של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המחבר מציין כי ההנהגה הציונית קיבלה את תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 בדבר הקמת שתי מדינות יהודית וערבית – בעוד הערבים הפלסטינים ומדינות ערב התנגדו לה בנחישות. "כאשר הבריטים נסוגו [מארץ ישראל המנדטורית] שני הצדדים מהר נכנסו למלחמה" (עמ' 624).  הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 הייתה עבור העם היהודי הגשמת חלום להקים מדינה "במולדתם ההיסטורית לאחר מאות שנים של גלות, רדיפות דתיות, וזוועות.. השואה. אבל עבור בערך שבע מאות אלף ערבים פלסטינים אשר מצאו את עצמם ללא מדינה ומגורשים מאדמותיהם, אותם האירועים יהפכו חלק של מה שנודע כ'נַכְּבָּה', או אסון" (עמ' 624).

[המחבר מתעלם מכך כי ההנהגה הפלסטינית ומדינות ערב לא רק התנגדו להקמת מדינת ישראל, אלא שאפו להשמידה והצהירו על כך בגלוי. הערבים הפלסטינים בצירוף מתנדבים ממדינות ערב פתחו בפעולות להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל, מייד בעקבות קבלת החלטת כ"ט בנובמבר 1947 על ידי העצרת הכללית של האו"ם. לאחר צאת הבריטים "שני הצדדים" לא "נכנסו למלחמה" – אלא מדינות ערב השכנות ומדינות ערביות נוספות פלשו לארץ ישראל, כדי להכחיד את מדינת ישראל באיבּה. כתוצאה מהמלחמה, גורשו לא רק ערבים –אלא בכל מקום שנכבש על ידי הצד הערבי לא הותירו בו אף יהודי אחד, כולל ברובע היהודי בירושלים העתיקה (בעוד רק חלק מהערבים שבשטח המדינה היהודית גורשו). אשר לפליטים הפלסטינים, ראוי לציין כי בעקבות מעשי האיבה בין הודו לפקיסטן, לאחר יציאת הבריטים משטחה של הודו המנדטורית (שכללה את פקיסטן) ב-1947, מאות אלפי הינדים נמלטו מפקיסטן, ומוסלמים נמלטו מהודו לפקיסטן – וכל אלה נקלטו בארצותיהם החדשות. רק בעיית הפליטים הפלסטינים הונצחה, כקרדום  בידי הצד הערבי-פלסטיני לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל.]

המחבר מציין את "עליית הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)" (עמ' 624), בעקבות שליטתה של ישראל בשטחים הפלסטיניים לאחר מלחמת יוני 1967. [המחבר מתעלם מכך כי אש"ף נוסד כבר ב-1964 וארגון פת"ח של יאסר ערפאת –  עוד ב-1959, וכי מטרת הארגונים האלה מאז היווסדם הייתה לא רק לשחרר את הגדה המערבית ורצועת עזה, אלא את כל פלסטין, בהתאם לשמם ולמפה החרותה על סמלם.] המחבר מציין כי אש"ף עסק ב"פעולות טרור עקובות מדם נגד אזרחים בלתי חמושים" (עמ' 624).

אובמה, לדבריו, החליט להיכנס לעובי הקורה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני משיקולים רחבים של מדיניות חוץ. כמעט כל המדינות בעולם ראו בכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטיניים הפרה של החוק הבינלאומי. גורמים אמריקאים רשמיים נאלצו להסביר מדוע אין זו צביעות  מצדם להפעיל לחץ על מדינות כמו סין ואיראן בנושא זכויות האדם ובאותו הזמן לגלות דאגה מעטה לזכויות הפלסטינים. כמו כן הכיבוש הישראלי המשיך "להלהיט את הקהילה הערבית ולהזין רגשות אנטי-אמריקאיים ברחבי העולם המוסלמי" (עמ' 627). נכון שבקרב הפלסטינים לא קמה תנועה בלתי אלימה בנוסח [מהטמה] גנדי. ואולם אין זה שולל את העובדה כי מיליוני פלסטינים ממשיכים בחיי היום יום לחיות בצל הרובים של החיילים, נתונים לתעתועי משטר עוין וחשדן, וחסרי אותן הזכויות הבסיסיות מהן נהנים אזרחים אף במדינות הלא דמוקרטיות. [אובמה מתעלם מכך כי הפלסטינים, בגדה המערבית תחת כיבוש ישראלי, נהנים משלטון אוטונומי אשר במסגרתו הם נהנים מיותר זכויות – כמו חופש ביטוי והתארגנות – מאשר הפלסטינים תחת שלטון חמאס ברצועת עזה, שאינה נמצאת תחת כיבוש ישראלי. אובמה מותח ביקורת על ישראל בשם ערכים דמוקרטיים-ליברליים, אבל מתעלם מכך כי ערכים אלה לא מתקיימים כלל תחת שלטון חמאס ברצועת עזה ואף לא בגדה המערבית בשלטון פתח. ראוי לציין כי (עד כתיבת שורות אלה ב-2022) הבחירות האחרונות לנשיאות הפלסטינית נערכו ב-2005, ולפרלמנט הפלסטיני – ב-2006.]

לדברי אובמה, בקביעת מדיניותו כלפי ישראל היה עליו להתחשב בשיקולי פנים אמריקאיים, כמו חשש מאובדן קולות אם לא יתמוך בנחישות בישראל. שתי המפלגות חששו מהלובי היהודי איפא"ק (AIPAC). כמעט כל פוליטיקאי, כולל הוא עצמו, לדבריו, כלל חברי איפא"ק בין תומכיו ותורמיו החשובים. אלה שמתחו ביקורת רמה מדי על ישראל הסתכנו בתיוג כאנטי ישראלים ואף אנטישמים ו"בהתייצבות מול מועמד הממומן היטב בבחירות הבאות" (עמ' 629). אובמה עצמו הרגיש נתון בלחץ הלובי היהודי בתור מי שאינו תומך בישראל או אף עוין כלפיה. זאת בגלל דאגתו לפלסטינים, ידידותו עם מותחי ביקורת על מדיניותה של ישראל, בהם המלומד רשיד חלידי (Khalidi) [תומך בתנועת החרם על ישראל], וגם בגלל עצם היותו שחור עם שם מוסלמי [ברק חוסיין] שהלך לכנסייה של ג'רמיה רייט. בבחירות הוא זכה ב-70% מקולות היהודים, אך בעיני איפא"ק לא הוסר החשד מעליו, בתור מישהו שאינו תומך בישראל מעמקי נשמתו.

בתוכניתו המקורית רצה אובמה, לאחר הביקור בקהיר ביוני 2009,  לבקר בתל אביב [כדבריו], אבל מתוך התחשבות ברצונה של ממשלת ישראל – שלא הייתה מעוניינת שהנשיא יתמקד בשאלה הפלסטינית ובכך יזין את הקונספציה לפיה הסכסוך הערבי-ישראלי הוא המקור לאנדרלמוסיה במזרח התיכון – ויתר על הביקור. במקום זה החליט אובמה לבקר במחנה ההשמדה בוכנוולד, כדי לסמל את מחויבותו לביטחונה של ישראל ולעם היהודי. הביקור בבוכנוולד נערך יחד עם הסופר אלי ויזל, ניצול המחנה הזה וידידו.

שיחותיו של אובמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בטלפון ובמהלך ביקוריו בארה"ב,  "התנהלו די יפה" (עמ' 630) – למרות השקפות העולם השונות שלהם.  נתניהו "היה מעוניין לדבר בעיקר על איראן, בה הוא ראה בצדק כאיום הגדול ביותר על ביטחונה של ישראל" (עמ' 631). שני הצדדים הסכימו לתאם את המאמצים כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בנושא הפלסטינאי טען נתניהו כי שלום מחייב לספק את צרכיה הביטחוניים של ישראל, בעוד מנהיג הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, אינו רוצה או אינו יכול לעשות זאת.

כדי לשדל את שני הצדדים להתחיל בשיחות שלום, ממשלו של אובמה קרא "להקפיא זמנית בניית התנחלויות חדשות של ישראל בגדה המערבית" (עמ' 631). במקביל, הפלסטינים נדרשו לנקוט בצעדים ממשיים להפסקת ההסתה לאלימות בגדה המערבית. כצפוי, תגובתו של נתניהו בנושא הקפאת הבנייה הייתה שלילית ביותר. על אף חילוקי הדעות עם נתניהו, עזר אובמה לממן את פיתוחה של מערכת ההגנה "כיפת ברזל", שנועדה לפגוע "בטילים סוריים" (!)  שנורו מעזה או מעמדות חיזבאללה בלבנון. זמן קצר לאחר נאומו של אובמה בקהיר ביוני 2009, נתניהו פתח את הדלת להתקדמות בכך שלראשונה הצהיר על תמיכתו המותנית בפתרון שתי המדינות. בנובמבר נתניהו הסכים להקפיא למשך עשרה חודשים הוצאת רישיונות ליישובים חדשים (!) בגדה המערבית, אבל סירב להרחיב את ההקפאה על בנייה בירושלים המזרחית. עבאס טען כי בהיעדר הקפאה מלאה הוא לא ישתתף בשיחות. המצב הסתבך עוד יותר כאשר בעת ביקורו של ג'ו ביידן בישראל במארס 2010, שר הפנים של ישראל הודיע על מתן רישיונות לבניית 1,600 יחידות דיור חדשות בירושלים המזרחית. [בנושא ההתנחלויות, לאורך הפִסקה הזו אובמה אינו מדייק. הנושא שעמד במחלוקת הייתה הקפאת הבנייה בהתנחלויות הקיימות –ונתניהו לבסוף הסכים לעשות זאת לתקופה של עשרה חודשים – ולא הקמת התנחלויות חדשות, שכלל לא עמד על הפרק.]

ב-24 במארס 2010 אובמה נפגש עם נתניהו בבית הלבן. הנשיא, מתוך רצון להוריד את המתיחות, קיבל את "הבדיה" (עמ' 634) כי מתן הרישיונות לבנייה בירושלים  נבע מאי הבנה. "כיוון שהייתה לי התחייבות אחרת ולנתניהו עדיין נותרו כמה נושאים שרצה לדון בהם, אני הצעתי שנעשה הפסקה על מנת לחדש את הדו שיח תוך שעה...הוא [נתניהו] אמר כי הוא שמח להמתין, ולאחר הישיבה השנייה אנו סיימנו את הערב בצורה לבבית" (עמ' 634). הנשיא זעם למחרת, כאשר פורסמו דיווחים לפיהם הוא העליב את נתניהו בכך שגרם לו להמתין. [גרסתו של אובמה על פגישתו עם נתניהו לא רק נמצאת בסתירה לדיווחים בכלי התקשורת, אלא גם מנוגדת לגרסת שרת החוץ שלו הילרי קלינטון. לדבריה, הפגישה הייתה "טעונה" ובשלב מסוים במהלכה – כדי לבטא את מחאתו נגד מדיניותו של נתניהו – השאיר אובמה את נתניהו להמתין לו "במשך כשעה", ויצא לטפל בנושאים אחרים.[3]]

באוגוסט 2010, כחודש לפני שההקפאה על הבנייה בהתנחלויות עמדה לפוג, עבאס הסכים לנהל שיחות ישירות, בעיקר הודות להתערבותם של נשיא מצרים מובארק ומלך ירדן עבדאללה. השיחות בין נתניהו ועבאס החלו ב-1 בספטמבר, בלי שהושגה התקדמות. הישראלים סירבו להאריך את ההקפאה והפלסטינים סירבו להמשיך בשיחות. נראה היה כי בעתיד הקרוב החלון להסכם שלום כלשהו נסגר.

הערות נוספות (על אלה הרשומות בסוגריים מרובעים) על גרסתו של אובמה

תיאור המצב בספרו של אובמה לוקה בחוסר איזון, שמקורו בהתעלמות משאיפתם השורשית של הפלסטינים להביא לחיסולה של מדינת ישראל במגוון דרכים: בפשיטות של חמושים מרצועת עזה, במתקפות טרור – ולכאורה דווקא בדרכי שלום, באמצעות מימוש זכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם. אובמה מתייחס בקצרה לצורך לשים קץ להסתה נגד ישראל מצד הרשות הפלסטינית, אבל מתעלם מעומק הבעיה. כבר מגיל בית הספר ואף מטרום בית הספר, מחנכים את הילדים הפלסטינים לשלילת זכות קיומה של ישראל ואף לאנטישמיות, ולא רק בשלטון חמאס בעזה, אלא גם ברשות הפלסטינית, ובכך מנציחים את הסכסוך. אובמה מתעלם מכך כי גם אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון, כולל פינוי ההתנחלויות, לא יושג שלום אמת. אש"ף דורש לא רק סיום הכיבוש של השטחים שכבשה ישראל ב-1967 אלא גם מימוש זכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם – מצב שיהפוך את ישראל למדינה פלסטינית נוספת, ויעמיד את האוכלוסייה היהודית בסכנת טבח מצד הפלסטינים. נוסף לכך, הרשות הפלסטינית בראשות מחמוד עבאס בתקופת נשיאותו של אובמה, לא רק שלא שלטה ברצועת עזה, אלא גם לא בחלקים של הגדה, במיוחד במחנות הפליטים, ולאחר נסיגה ישראלית עלולה הייתה לאבד את שלטונה לטובת חמאס וארגונים קיצוניים אחרים, כפי שקרה בעקבות נסיגתה של ישראל מרצועת עזה ב-2005. נסיגת ישראל מהרצועה והשתלטותו המלאה של חמאס עליה ב-2007, והפיכת הרצועה לבסיס טרור שהלך והתעצם ביכולותיו הצבאיות – כל זה מוכיח כי סוף הכיבוש הישראלי, באותה מציאות שהתקיימה בתקופת ממשלו של אובמה, יגביר את האיומים הפלסטיניים לעצם קיומה של מדינת ישראל. הנסיגה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה ב-2005 תוך פינוי כל ההתנחלויות בה, שנעשתה בתמיכת רוב גדול של הציבור הישראלי, הייתה עשויה להוביל לנסיגות ישראליות חד צדדיות גם מיהודה ושומרון – כפי שתכנן ראש הממשלה אהוד אולמרט בזמנו – לולא בתמורה לנסיגה קיבלה ישראל התגברות הטרור מעזה.

התעלמותו של אובמה מכל המכשולים לשלום מהצד הפלסטיני והתמקדותו בהתנחלויות ובכיבוש יוצרות את הרושם כי ישראל, ולא הפלסטינים, נושאת באחריות להיעדר שלום. ניתן משער כי נטייתו הפרו-פלסטינית של אובמה בסכסוך נובעת גם מתפישתו הבסיסית לפיה הגזע הלבן תמיד נמצא בצד המדכא ביחס לגזעים אחרים (תוך התעלמות מאימפריאליזם וקולוניאליזם אסלאמי), ולכן היהודים שנתפשים אצלו כשייכים לגזע האירופי הלבן (כמובן, בטעות) הם הצד המדכא, בעוד הפלסטינים הם הקורבן.

לדעתי, ההתנחלויות הן אכן מכשול לשלום[4] – אבל מכשול עליו ניתן היה להתגבר, לוּ הפלסטינים היו מוכנים לשלום אמת: השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וּויתור על זכות השיבה, בתמורה לנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. במצב כזה, ישראל הייתה מְפנה חלק מההתנחלויות, חלק מתושביה היהודים של המדינה הפלסטינית היו מוכנים להתפנות ממנה מרצון וחלק היו נשארים בה, בדומה לקיומה של אוכלוסייה ערבית פלסטינית בתחומי מדינת ישראל. בקיצור, סירובם של הפלסטינים לשלום אמיתי עם ישראל הוא המכשול הרציני ביותר להסדר –  ולא ההתנחלויות כפי שיכול להשתמע מגרסתו של אובמה.

בספרו  הקפיד  אובמה לטשטש את היחסים המעורערים בינו לבין נתניהו ואת הלחצים שהפעיל עליו ועל ישראל בכלל. הלחצים האלה באו לידי ביטוי לא רק בפגישה במארס 2010 שנסקרה לעיל, אלא בנאומו בקהיר ב-2009 שנועד להכשיר את הקרקע לפתיחת דף חדש בקשרים עם העולם המוסלמי והערבי. העובדה כי אובמה מוצא לנכון לציין כי הסכמתו המותנית של נתניהו לפתרון שתי המדינות [ב-14 ביוני  2009 בנאום באוניברסיטת בר-אילן] באה לאחר נאומו שלו בקהיר ב-4 ביוני 2009, רומזת כי המִפנה שתכנן לכונן עם העולם המוסלמי והערבי כוּון גם להפעיל לחץ על ישראל ולפגוע במעמדה המועדף. הימנעותו של אובמה מביקור בישראל במהלך כל תקופת כהונתו הראשונה, לעומת ביקוריו כבר בתחילת נשיאותו בשלוש מדינות מוסלמיות (תורכיה, ערב הסעודית ומצרים) מחזקת את ההנחה כי אכן זו הייתה כוונתו. כמו שבדיעבד, לאחר שהמִפנה שלו ביחס לעולם המוסלמי נכשל, ניסה אובמה לעמעם את עצם קיומו מלכתחילה –  כך לאחר שלחציו על נתניהו נכשלו, טרח להעלימם. בדומה למאמץ שניכר בזיכרונותיו של אובמה למקם את עצמו במידה רבה במרכז הקשת הפוליטית בארה"ב, כך הוא השתדל לעשות גם בטיפולו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת לא רק במחיקת הלחצים שהפעיל על ישראל, אלא בתיאור אהדתו לשאיפתו של  העם היהודי להקים את מדינתו במולדתו ההיסטורית ובסיועו הביטחוני לישראל. יוזמתו של אובמה בראשית שלטונו לחולל מִפנה אדיר בקשרים עם העולם המוסלמי לא צלח – ולא מפאת קשריה של ארה"ב עם ישראל. נראה כי הגורם הבסיסי לכישלון יוזמתו היה התנגדות השליטים בארצות האסלאם לערכים  הדמוקרטיים והתנגדות מרבית האוכלוסייה בהן לליברליזם המערבי, כלומר לאותם הערכים בהם לא רק דגלה ארה"ב, אלא אותם ניסתה לקדם בארצות המוסלמיות. מכל מקום, מאחר והיוזמה של אובמה כלפי העולם המוסלמי נכשלה, לא היה טעם מצדו להרפות את הקשרים עם בעלת הברית הנאמנה ישראל: את התמורה של ויתור על הקשרים המיוחדים עם ישראל עבור חיזוק הקשרים עם העולם המוסלמי לא היה למי לשלם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] Obama, Barack. Dreams from My Father: A Story of Race and Inheritance (New York: Three Rivers Press, 1995)

 

[2] שם, עמ' 295-292

[3] Clinton, Hillary Rodham. Hard Choices (New York: Simon & Schuster, 2015). p. 321.

 

[4] ההתיישבות המסיבית ביהודה ושומרון היא טעות מנקודת ראות האינטרסים הישראליים. בתור התיישבות בשטחים כבושים מבחינת החוק הבינלאומי, היא עוררה התנגדות וגינוי מצד כל המדינות בעולם (כולל ארה"ב – מלבד בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ). זאת ועוד. התיישבות זו נעשתה בהכרח על חשבון ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל והיוותה אחת הסיבות החשובות לאובדן המשילות בנגב ובחלקים מהגליל.