הרסגור, מיכאל. פוקס, אהוד. רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים (2010) [סיכום וביקורת]

 הרסגור, מיכאל. פוקס, אהוד. רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים: החלטות בתנאי משבר (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010). 397 עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח שמות. 

 מיכאל הרסגור (2011-1924) הוא פרופסור להיסטוריה ואהוד פוקס (2015-1946) הוא בעל תואר דוקטור בתחום קבלת החלטות. הספר מתאר ומנתח אירועים היסטוריים ובוחן את השיקולים שעמדו בפני מקבלי החלטות באירועים האלה, תוך מתן ציונים למקבליהם: האם אלה היו החלטות גרועות, סבירות,  טובות וכדומה. הסיכום שלי מתרכז בחלקים ההיסטוריים של הספר ופחות בתחום קבלת החלטות. גרסת הסיכום משקפת את הערכותיהם של מחברי הספר לאירועים ההיסטוריים. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים  ובפרק נפרד בסוף הסיכום.

 קרב ציריך, ספטמבר 1799: המרשל ז'אן-אנדרֶה  מסנה (Massena) מנצח את אלכסנדר סוּבוֹרוֹב.

בקרב ציריך בספטמבר 1799 החליט מסנה לעמוד מול כוחות של צבאות אוסטריה ורוסיה. מסנה נחשב לאחד המרשלים הטובים ביותר של נפוליאון. סובורוב, שנודע כגנרל מעולה שלא נוצח מעולם, בדרכו לשדה הקרב בציריך, סבל מאבדות כבדות שהסבו לו הצרפתים במעברי ההרים. כתוצאה מכך, הוא איחר להגיע לשדה הקרב, ובהתקרב ליעדו, נודע לו שצבאות אוסטריה ורוסיה נמצאים בתהליך חיסול. לא נותר לו אלא להחזיר את צבאו לרוסיה. כתוצאה מכישלונו של סובורוב, רוסיה יצאה ממדינות הקואליציה השנייה נגד צרפת. סביר להניח שאם מסנה היה מפסיד בקרב ציריך  ומְפנה את שווייץ,  הייתה המהפכה הצרפתית מתחסלת. כלומר, צבאות אוסטריה ורוסיה היו כובשים את פאריס, ממליכים מחדש את הבורבונים – ונפוליאון לא היה יכול לבצע את הפיכת ה-9 בנובמבר שהעלתה אותו לשלטון ובעקבותיה הפך לאחד הכובשים הגדולים ביותר בהיסטוריה. "לא נטעה הרבה אם נקבע שכל העולם היה נראה אחרת ללא החלטתו האמיצה של מסנה וללא ניצחונו הגדול בציריך בסוף ספטמבר 1799" (עמ' 60).

קרב יֶנָה-אאוּרְשטדט (Jena-Auerstedt), אוקטובר 1806: קרב בו הביס נפוליאון את הצבא הפרוסי והפך אותה למדינה כפופה לצרפת עד 1813.

כל שרשרת ההחלטות הפרוסית לפני הקרב הייתה שגויה. פרוסיה בחרה לא להשתתף בקרב אוסטרליץ ב-1805 בו נגד נפוליאון נלחמו צבאות אוסטריה ורוסיה. לעומת זאת, דווקא לאחר שנפוליאון הצליח  בקרב הזה לנצח את הכוח המשותף של אוסטריה ורוסיה, החליטה פרוסיה להילחם נגד נפוליאון לבדה. בקרב ב-1806 החליטה פרוסיה לפזר את הצבא שלה: חלק קטן ממנו נותר בְּיֶנה, בעוד רוב הכוח הוצב באאורשטדט, כ-15 קילומטרים מיֶנה.

החלטתו של נפוליאון להילחם נגד פרוסיה הייתה נכונה במישור הטקטי, או במישור המיקרו. נפוליאון אכן נחל ניצחון והוציא את פרוסיה ממעגל המלחמה נגדו עד 1813. ואולם ניתן לראות בהשתלטותו על פרוסיה אחת משרשרת של  טעויותיו האסטרטגיות, או טעות במישור המקרו. באמצעות הרחבה מתמדת של תחומי שלטונו הוא טמן פח לעצמו. לצרפת, מבחינת גודל אוכלוסייתה ומשאביה, לא הייתה ביכולתה לשלוט על אירופה, יעד אליו חתר נפוליאון. האמביציות המופרזות של נפוליאון עתידות היו ללכד את כל מעצמות אירופה נגדו ולהביא לתבוסתו.

עוד ראוי לציין כי בקרב ב-1806 נפוליאון לא היה בשיאו בקריאת שדה הקרב. הוא חשב בטעות שהכוח העיקרי הפרוסי מרוכז ביֶנה, מקום בו פיקד אישית, כאשר לרשותו עיקר הצבא הצרפתי שנהנה מיתרון מספרי ברור על הצבא הפרוסי. אבל הכוח העיקרי הפרוסי היה באאורשטדט, ונגד הצבא הפרוסי הזה, בכוחות נחותים מבחינה מספרית נלחם המרשל דאבו  (Davout) לואי ניקולא. דאבו היה אחד המרשלים הטובים ביותר של נפוליאון והוא אשר ניצח בקרב אאורשטדט. הפרוסים חשבו בטעות כי נפוליאון – המצביא הגאוני והבלתי מנוצח – נמצא באאורשטדט, דבר שפגע בכושר עמידתם.

המרשל ז'אן-בטיסט בֶּרנדוֹט, יצא למרדף אחר הכוחות הפרוסיים הנסוגים מקרב אאורשטדט, במהלכו שבה דיוויזיה שבדית שלמה (שבדיה הייתה חלק מקואליציה של מדינות שנלחמו נגד צרפת). הוא נהג בשבויים השבדיים כג'נטלמן אמיתי. בזכות היחס הטוב שלו לשבדים הפך ב-1810 לנסיך הכתר של מלך שבדיה חסר הבנים, ובאותה השנה גם למפקד העליון של הצבא השבדי. ב-1813 הוא צירף את שבדיה למדינות הקואליציה נגד נפוליאון, נלחם נגד הצבא הצרפתי, וב-1819 הוכתר למלך שבדיה. שושלתו שולטת בשבדיה עד היום. בהערת שוליים אפשר לציין כי בקרב ינה, בתור קצין זוטר, השתתף קרל פון קלאוּזְביץ, מי שעתיד להתפרסם כאחד מאבות האסטרטגיה המודרנית.

מלחמת פרוסיה-צרפת, 1871-1870: איחוד גרמניה ונביטת מלחמה חדשה

היה זה קנצלר פרוסיה, המדינאי המוכשר אוטו פון ביסמרק, אשר גרר (באמצעות פרובוקציה) את נפוליאון השלישי להכריז מלחמה על פרוסיה ביולי 1870. ביסמרק, באמצעות פגיעה בכוחה של צרפת, שאף לנטרל את התנגדותה לאיחוד גרמניה במנהיגותה של פרוסיה. יתרונה של פרוסיה על צרפת התבטא בשיטת גיוס יעילה, לוגיסטיקה מאורגנת היטב, תותחים  עדיפים על אלה שברשות הצרפתים, ומפקד מוכשר בדמותו של הלמוט מולטקה "הזקן". החלטתו של נפוליאון השלישי להכריז מלחמה על פרוסיה הייתה מוטעית מסיבות אחדות. ההכרזה נעשתה בטרם גיוס הצבא, כאשר שיטת גיוסו נפלה מזו של הצבא הפרוסי, המרשל פרנסואה בזן (Bazaine) שפיקד על הכוחות הקדמיים במערכה, היה חסר השכלה צבאית פורמאלית, ונפוליאון השלישי לא הצטיין בשדה הקרב וסבל מכבר מבעיות בריאות קשות. בעוד תוכנית המלחמה של צרפת הייתה להגיע עד ברלין, תוכנית המלחמה של מולטקה הייתה צנועה: לטמון מלכודות לארמיות הצרפתיות בחזית ולנטרל אותן, בהסתמך על היתרון הפרוסי בכוח אדם ובארטילריה.

מולטקה הצליח למשוך את הארמיה של בזן לסביבות המצודה של העיר מץ ושם לכתר אותה. ארמיה צרפתית נוספת, שכללה את נפוליאון השלישי ונשלחה לחלץ את הארמיה הנצורה, נפלה בעצמה למלכודת והובסה בקרב סדאן בספטמבר 1870. נפוליאון השלישי נפל בשבי, הועבר לברלין, שוחרר ויצא לגלות לבריטניה. הארמיה הנצורה של בזן נכנעה באוקטובר. בהיוודע תוצאות קרב סדאן, בפריז בוצעה הפיכה, הוכרזה רפובליקה שלישית והוקמה ממשלת הגנה לאומית. בנקודה הזו המלחמה עשויה הייתה להסתיים, כי הרי נראה היה כי באמצעות הנחלת מפלה צבאית לצרפת, נטרלה אותה פרוסיה מלהתערב בענייני גרמניה – ואולם ביסמרק ומולטקה תבעו כעת מצרפת לוותר לטובת פרוסיה על האזורים אלזס ולוריין. צרפת סירבה, גייסה ארמיות נוספות וגם ניהלה מלחמת גרילה. הפרוסים הביסו את הארמיות שגויסו בחופזה והטילו מצור על פריז. בינואר 1871 ממשלת ההגנה הלאומית למעשה נכנעה בגלל הרעב בפריז. הפרוסים קיימו מצעד ניצחון משפיל בחוצות פריז, וביסמרק הכריז על הקיסרות הגרמנית באולם המראות בוורסאי. לאחר ההשפלות האלה, הגרמנים כפו על צרפת ויתור על חבל הארץ אלזס, כולל העיר סטרסבורג, ושליש מחבל לוריין, כולל העיר מץ. כמו כן דרשו הגרמנים וקיבלו פיצויי מלחמה כספיים.

בהחלטה לספח את חבלי הארץ הגובלים בפרוסיה תמכו המפקדים הבכירים של הצבא הגרמני, בהם מולטקה. ראשי הצבא פעלו מתוך הנחה כי לאחר התבוסה וההשפלה שנגרמה לצרפתים, הצרפתים עתידים לצאת למלחמת נקם בגרמנים, ולכן עדיף שנקודת הפתיחה של צרפת במלחמה תהיה גרועה יותר, ושל הפרוסים טובה יותר. ביסמרק עצמו היסס בשאלת הסיפוח, בזכרו שאף המעצמות שניצחו את נפוליאון הראשון לא כפו תנאים משפילים כאלה על צרפת בקונגרס וינה. מצד שני הוא סבר כי תושבי אלזס ואותו החלק שסופח באזור לוריין הם גרמנים בגזעם וסופחו לצרפת רק במאה ה-17, ועל כן העריך כי כעבור תקופה של הסתגלות ירגישו עצמם גרמנים. עוד קיווה כי צרפת בסופו של דבר תשלים עם יחסי הכוחות החדשים בין פרוסיה לצרפת. לבסוף, קיבל ביסמרק את השיקול הצבאי של מפקדי הצבא: מוטב להרחיק את הגבול לכיוון צרפת.

בדיעבד ברור כי ההחלטה לספח את אלזס ושליש מלוריין הייתה החלטה שגויה. באחריות להחלטה הזו  נושא ביסמרק, ולא אנשי הצבא שקיבלו את החלטם מתוך שיקולים צבאיים צרים. נכון שגם לאחר המפלה הצבאית, המצעד בפריז ותשלום הפיצויים, צרפת הייתה מרגישה בצורך לנקמה. עם זאת, ייתכן כי בחלוף השנים הצורך הזה היה פוחת. האופי הנהנתני, ההישגים הטכנולוגיים והאימפריה הקולוניאלית שבנתה צרפת היו מביאים לכך שרוב השנאה הייתה מופנית כלפי נפוליאון השלישי, ולא גרמניה. הגרמנים היו בוודאי מתאחדים גם ללא אלזס ולוריין.

מכל מקום, הטעות בסיפוח אלזס-לוריין אינה טמונה בכך שתושבי האזורים האלה לא חזרו לראות עצמם גרמנים. סיפוח האזורים האלה הנציח את רגש הנקמה (רבאנש) של הצרפתים ודרבן אותם להשקיע יותר משאבים בטיפוח הצבא, כדי להחזיר את השטחים הכבושים. סיפוח השטחים מצד פרוסיה הדגיש את הפיכתה למעצמה הדומיננטית באירופה ובכך הכשיר את הקרקע להקמת קואליציה אירופית רחבה נגדה. קואליציה כזו עדיין לא הוקמה בתקופת כהונתו של ביסמרק כקנצלר, וזאת הודות לתבונתו המדינית. ואולם המדיניות השחצנית של יורשיו, במיוחד פיתוח הצי הגרמני שהדאיג את אנגליה, גרם להתלכדות שלוש המעצמות באירופה נגד גרמניה: צרפת, רוסיה ובריטניה. במלחמת העולם הראשונה למעצמות האלה הצטרפו גם יפן וארה"ב. 

פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנס על המַארְן, 1914

התואנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה רצח יורש העצר האוסטרי על ידי מתנקש סרבי ב-28 ביוני 1914. בתגובה, אוסטריה הציבה אולטימטום לסרביה (על אף שלסרביה לא היה קשר לרוצח), סרביה נענתה לרוב דרישות האוסטרים, אך זה לא מנע מאוסטריה להכריז מלחמה על סרביה, אותה רצתה לכבוש. אוסטריה יצאה מתוך הנחה כי רוסיה לא תממש את בריתה עם סרביה, כיוון שתחשוש מגרמניה – וגרמניה, בראשות הקייזר וילהלם השני, אכן נתנה גיבוי לאוסטריה. במקום לגבות את בעלת בריתו אוסטריה, היה על וילהלם השני דווקא לרסנה. במצב כזה היה נגרע מעט מיוקרתה של גרמניה, אך מאפשר לה להמשיך ולהתחזק ובסופו של דבר להגיע למעמד של שליטה באירופה בלי להסתבך במלחמה שעתידה הייתה להסתיים בתבוסתה.

מכל מקום, רוסיה באה לעזרתה של סרביה, והברית שנרקמה עוד לפני המלחמה בין רוסיה, צרפת ובריטניה הופעלה נגד גרמניה, כאשר לצרפת ולבריטניה היו סיבות משלהן לצאת למלחמה. צרפת הייתה מעוניינת לנקום את השפלתה במלחמה ב-1871-1870 ולהחזיר לעצמה את השטחים שנלקחו מממנה. אם היה לקייזר איזשהו סיכוי לפורר את הברית בין רוסיה לצרפת ולהימנע ממלחמה בשתי חזיתות, היה עליו להכריז על אוטונומיה בשטחי אלזס ולוריין שסיפח. במקום זאת בחר וילהלם השני להציב אולטימטום מעליב לצרפת בו תבע ממנה מייד להתחייב להישאר ניטרלית במלחמה ולמסור לו כעירבון את מפתחות המבצרים ורדן וטול. הדרישות האלה לא הותירו לצרפת ברירה, אלא להילחם. לבריטניה היו שלוש סיבות כבדות משקל להצטרף לקואליציה האנטי גרמנית – סיבות שרק שחצנותו וטיפשותו של וילהלם השני מנעו ממנו לראותם. במצב בו מעצמה אחת הפכה לדומיננטית באירופה היבשתית – קרי גרמניה –  ראתה בריטניה איום על ביטחונה, מתוך הנחה כי בהמשך המעצמה הזו תִפנה להשתלט גם עליה. מסיבה זו בריטניה השתתפה בכל הקואליציות שהוקמו נגד צרפת בראשות נפוליאון הראשון. פיתוח נמרץ של הצי הגרמני ביוזמת וילהלם השני, היווה מנקודת ראותה של לונדון, איום על מעמדה הבכיר כמעצמה ימית, וגם כן נתפס כאיום על ביטחונה. ביסמרק במפורש, ברוח נבואית, נמנע מפיתוח הצי (הוא גם חזה כי איזושהי שטות בבלקן תצית מלחמה רבתי, כפי שאכן עתיד היה לקרות). ולבסוף, תוכנית המלחמה של המטה הגרמני נגד צרפת, שנועדה לאגוף את צבאה באמצעות פלישה אליה דרך בלגיה  הניטראלית ("תוכנית שליפן") – ואשר הוצאה לפועל בתחילת המלחמה –  היוותה בעיני בריטניה כאיום ביטחוני. בלגיה נתפשה  כקו הגנה קדמי של בריטניה ופלישה אליה כסיבה להכרזת מלחמה על גרמניה  (casus belli).

ב-28 ביולי 1914 הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה. בתגובה הכריזה רוסיה על גיוס כללי. גרמניה שלחה אולטימטום לרוסיה בו דרשה לבטל את הגיוס הכללי ולהתחייב לא לתקוף את אוסטריה, וכשהאולטימטום לא נענה הכריזה מלחמה על רוסיה ב-1 באוגוסט. ב-3 באוגוסט הכריזה גרמניה על מלחמה גם נגד צרפת, לאחר האולטימטום שתואר לעיל לא נענה, וב-4 באוגוסט בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה.

המפקד העליון של הצבא הצרפתי ז'וזף ז'ופר (Joffre) החל את פעולות המלחמה שלו  בצורה מוטעית. הוא פתח במתקפה חסרת סיכוי נגד כוחות גרמנים עדיפים מספרית, וזאת בהסתמך על תוכנית שגובשה לפני המלחמה ובלי שידע כי הצד הגרמני נהנה מיתרון. עם זאת, המכות שספג הצבא הצרפתי כתוצאה מהמתקפה הזו היו מתונות: הצבא נסוג בצורה מסודרת יחד עם תותחיו וחייליו, ולא ברח. ז'ופר לא נהג להודות בטעויותיו, כולל לגבי פקודתו השגויה לתקוף בתחילת המלחמה. את יכולתה של צרפת להחזיק מעמד מול כוחות עדיפים ובהמשך – כפי שיפורט – לחדש את המתקפה, יש לזקוף  לקור הרוח של ז'ופר והאופטימיות שלו. "הוא המשיך בסדר היום הקבוע שלו, שכלל שלוש ארוחות נינוחות ביום, והלך לישון בכל יום בעשר בערב, גם אם יתהפך העולם...סדר היום הקבוע נטע ביטחון בקרב מטהו ומפקדי הארמיות שלו" (עמ' 108). הוא ביקר במטות הארמיות שלו, בדק את תפקודי מפקדיהם והחליף מפקדים כושלים ללא היסוס.

בתחילת המלחמה רוסיה פתחה במתקפה נגד גרמניה, ואולם הרוסים הובסו בקרב טננברג בסוף אוגוסט 1914. טעותו של הרמטכ"ל הגרמני הלמוט פון מולטקה "הצעיר" הייתה לשלוח חלק מכוחותיו, שנועדו לביצוע המתקפה נגד צרפת, לחזית המזרחית נגד רוסיה, וזאת כאשר המתקפה הרוסית כבר נהדפה ולא היה בהם צורך. כמו כן, מפקד אחת הארמיות הגרמניות, ויתר על השלמת האיגוף מערבה ודרומה לכיוון פריז ופנה בחדות דרומה ומזרחה לתוך צרפת, לכיוון הכוחות הצרפתיים שחשב בטעות כי כבר הובסו. תפנית זו יצרה מרווחים בין הארמיות הגרמניות וחשפה את אגפיהן לכוחות הצרפתיים והבריטיים. מתקפות גרמניות שהיו פרי יוזמתם של גנרלים וללא תיאום עם המטה הכללי, וחוסר שליטה של מולטקה במצב גם כן תרמו לכישלון בקרב על הנהר מארן.

כל זה נוצל על ידי ז'ופר, אשר פתח במתקפה נגד הגרמנים על הנהר מארן ב-5 בספטמבר 1914.  בקרב על מארן לצבא הגרמני הייתה עדיפות מספרית בכוח אדם ובתותחים על פני הצבא הצרפתי, עדיפות שנשמרה גם אחרי שהחיילים הצרפתים תוגברו בכוחות בלגיים וחיל משלוח בריטי. ההערכה השגויה של הגרמנים במארן כי הצרפתים כבר הובסו בקרבות הקודמים הייתה אחת מהסיבות לניצחון הצרפתי בקרב על המארן. הגרמנים נהדפו, ניצחון בזק גרמני נמנע – ובהמשך המלחמה הפכה למלחמת חפירות ארוכת שנים. פריז ניצלה וחזרה לתפקד כבירה, לאחר שכבר פונו ממנה חלק ממוסדות הממשל שהועברו לבורדו. הקרב על מארן הוכיח את חשיבות הפיקוד העליון בעת מלחמה: שמירה על קור רוח והימנעות מהיסטריה, לדעת להשלים עם הפסד בקרבות ולא להפסיד במלחמה. מול מעלותיו האלה של ז'ופר, גילו וילהלם השני ומולטקה היסטריה והססנות. נוספו לכך השחצנות והשאננות של חלק מהגנרלים הגרמנים, שחשבו שכבר ניצחו את הצבא הצרפתי. מולטקה לא היה שותף לשאננות הזו. הוא חשד שהצבא הצרפתי לא הובס ושאל איפה השבויים והתותחים של האויב לאחר כל כך הרבה ניצחונות עליו.

יום הדין של צרפת, מאי 1940

היו סיבות רבות לתבוסתה המהירה של צרפת בעת הפלישה הגרמנית לתוכה במאי 1940. שיטת הלחימה הצרפתית התבססה על מגננה, שהוכיחה את עצמה במלחמת העולם הראשונה, אך לא התאימה לשיטת הלוחמה הניידת של גרמניה הנאצית, שהתבססה על הבקעה באמצעות שריון וחיל האוויר. בהתאם לתורת הלחימה הצרפתית המיושנת, ב-1935 סיימה צרפת את הקמת קו הביצורים מז'ינו בגבולה עם גרמניה. ההישענות על קו הביצורים הזה לא רק שלא הבטיחה לצרפת חסינות מול שיטות המלחמה של גרמניה – הקו למעשה לא הושלם. על אף שצרפת הייתה משוכנעת שגרמניה תתקוף אותה דרך הולנד ובלגיה, קו מז'ינו – מפאת סוגיות פוליטיות בין צרפת לשתי מדינות השפלה – לא הוארך עד הים. כדי להוסיף חטא על פשע לא המשיכו הצרפתים את קו הביצורים שלהם באזור הארדנים, רכס הרים בצפון מזרח צרפת, היות שחלקם היה בתחום בלגיה. ראש המטה הצרפתי, מוריס גמלן (Gamelin) יצא מתוך הנחה כי הגרמנים לא יבנו את תוכניתם המלחמתית נגד צרפת על מעבר שריון מסיבי דרך הארדנים, אלא יחזרו על תוכנית שליפן ממלחמת העולם הראשונה, שהתבססה על חדירה לצרפת באמצעות איגוף רחב דרך בלגיה – או דרך בלגיה והולנד גם יחד. במקרה כזה תוכניתו הייתה בנויה על כניסת צבא צרפתי וחיל משלוח בריטי לבלגיה והולנד, תוך השתתפותן של שתי מדינות השפלה האלה במלחמה, ניהול המלחמה בשטחן, תוך הרחקת ההרס מאדמת צרפת. לא הייתה לו תוכנית התקפית נגד גרמניה. גמלן הדחיק את תוצאות תרגיל שריון שערך הצבא הצרפתי עצמו והוכיח שמעבר דרך הארדנים אפשרי ואינו קשה. בסופו של דבר דמה קו מז'ינו לסכר החוסם חצי מנהר ויש בו יותר נזק מתועלת. להקמת קו מז'ינו הייתה השפעה פסיכולוגית הרסנית על הצבא הצרפתי. הוא פגע ברצונה של צרפת לתקוף את גרמניה, גם כאשר הייתה סיבה מוצדקת לכך ויחסי הכוחות היו לטובת הצרפתים, כמו בעת ביצור האזור המפורז של חבל הריין ב-1936. החשיבה הצרפתית הייתה כי לאחר ההשקעה של מיליארדים בהקמת קו מז'ינו, אין טעם לצאת להילחם מחוצה לו, כאילו לא היה קיים.

את התנהגותה הפחדנית של צרפת מול פעילותה התוקפנית של גרמניה בתקופה שקדמה למלחמה יש לייחס במידה רבה לאישיותו של ראש המטה הצרפתי גמלן. גמלן היה בנו של גנרל  וסיים את האקדמיה הצרפתית למלחמה בהצטיינות. הוא נחשב לקצין מעולה במלחמת העולם הראשונה והיה בן טיפוחיו של ז'ופר שנתן לו לנסח את פקודת הקרב על המארן בספטמבר 1914. כמו כן היה אינטלקטואל. ואולם בתור מפקד עליון הוא סבל מפחדנות ויהירות. הוא זלזל בצבא הגרמני בטענה שרוב מפקדיו לא שירתו במלחמת העולם הראשונה. ההחלטה הגרועה ביותר של גמלן הייתה לא לתקוף את גרמניה בספטמבר 1939, כאשר רוב צבאה נלחם נגד פולין. גם במקרה הטוב, מבחינת ראות גרמנית, אם הצבא הגרמני היה ממשיך לחסל את פולין ואחר כך מגיע למערב המדינה בזמן כדי להדוף את הפלישה הצרפתית, תוצאות המלחמה היו טובות בהרבה מאלה שנתקבלו תשעה חודשים לאחר מכן, כאשר היטלר פלש לצרפת דרך הארדנים. היטלר הימר נכון בהנחתו כי גמלן, אשר לא הגיב על ביצור חבל הריין ב-1936, לא יפעל גם בעקבות הפלישה לפולין. גמלן, במקום לבצע מתקפה רבתי לתוך גרמניה בספטמבר 1939, תוך ניצול העובדה שהגרמנים נטשו כמעט את גבולם המערבי, בחר להסתפק במתקפה בחבל הסאר רק כדי לצאת ידי חובה: למלא את התחייבותה של צרפת להכריז מלחמה על גרמניה  ולתקוף אותה, אם זו תתקוף את פולין. בשטח הזה כמעט ולא היה צבא גרמני. מייד כאשר התברר כי פולין הוכרעה, הכוחות הצרפתיים הוחזרו מחבל הסאר לצרפת.

הגיוס הצרפתי בתקופת המלחמה, שלא נוצל למתקפה נגד גרמניה אלא ל"מלחמה מדוּמה", החליש את התעשייה הצבאית הצרפתית, כאשר רוב הפועלים המיומנים גויסו לצבא. זאת ועוד. המגויסים לא רק שלא נלחמו, אלא גם לא התאמנו. 

התנהגותו הפחדנית של גמלן תאמה את מדיניות הפיוס התבוסתנית של צרפת כלפי גרמניה הנאצית. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהפקרת צ'כוסלובקיה לנאצית בהסכם מינכן ב-1938 ובעקבותיו, בהיעדר מתן הצעות רציניות לבריה"מ להיערכות צבאית משותפת נגד גרמניה, ובניהול "מלחמה מזויפת" נגד גרמניה לאחר שזו פלשה לפולין ב-1939.

תוכנית המלחמה הגרמנית נגד צרפת ב-1939 עדיין דמתה לתוכנית שליפן, אשר אליה התכונן גמלן. סביר להניח שאם אכן הייתה יוצאת לפועל, גמלן היה עשוי לבלום אותה (עמ' 154-153). לאפשרות הזו היה מודע הגנרל הגרמני אריך מנשטיין. מנשטיין רצה תוכנית שתפתיע את הצרפתים והאנגלים באמצעות החדרת רוב דיוויזיות השריון דרך הארדנים. כדי שהצרפתים לא יזהו תחילה ששם נמצא המאמץ הגרמני העיקרי, הציע מנשטיין מהלך הטעיה על ידי חיל האוויר שנועד ליצור את הרושם כי המאמץ המרכזי הוא מול הולנד ובלגיה. ראשי המטה הגרמני דחו את רעיונו של מנשטיין והוא אף הורד למעשה בתפקידו: הוא אובחן כבלתי מתאים לפקד על קורפוס משוריין והופקד לפקד על קורפוס חי"ר. היטלר לא דחה את רעיונו של מנשטיין על הסף וזימן אותו לפגישה אישית. זאת על אף שבתחילה חשד בו כיהודי – חשד חסר בסיס. תרגיל ההטעיה של מנשטיין מצא חן בעיני היטלר והוא העביר אותו לבדיקה למומחה השריון שלו, היינץ גודריאן. גודריאן קבע כי אכן תיתכן פריצת שריון דרך הארדנים, והיטלר מיהר לנכס את הרעיון לעצמו. ואולם אם מפקדי הוורמאכט היו נענים לדרישתו של היטלר ומבצעים את המתקפה כבר בנובמבר 1939 לפי התוכנית הקודמת, תוצאות המלחמה היו אחרות. בנובמבר 1939 ראשי הצבא הצליחו לשכנע את היטלר כי המטוסים והטנקים עדיין לא חזרו לכשירות בעקבות המלחמה נגד פולין. התוכנית של מנשטיין אומצה על ידי הצבא הגרמני בפברואר 1940.

מבצע "אבחת מגל" (השם בו כונתה המתקפה דרך הארדנים)  ניתן היה לביצוע רק בזכות גודריאן, שמילא תפקיד מרכזי בהתפתחות השריון הגרמני.  תורת השריון של גודריאן קבעה כי אין לפזר את הטנקים בין יחידות חי"ר, כדי לעזור להן. הוא היה הראשון שקבע כי הטנקים צריכים לפעול באופן עצמאי ובמספרים גדולים כדי להבקיע את החזית ולהמשיך ולדהור קדימה, ולא לחשוש מהתקפות נגד ומניתוק. בניגוד לחדשנות והתחכום בצד הגרמני –  בצד הצרפתי שלט קיבעון מחשבתי. פעילותם היעילה של השריון וחיל האוויר הגרמני בפלישה לפולין ב-1939 לא הדליקה אצל גמלן מנורה אדומה בדבר יכולתו של הצבא הגרמני לפרוץ לצרפת דרך הארדנים. חיל האוויר הצרפתי פיגר אחר חיל האוויר הגרמני, וכ-80% מהטנקים הצרפתיים לא היו מצוידים במכשירי קשר – בניגוד לטנקים הגרמניים.

בימים הראשונים של  הפלישה הגרמנית לצרפת, שהחלה ב-10 במאי 1940, הצליחו הגרמנים להטעות את הצרפתים ולהעמיד פנים כאילו המאמץ העיקרי שהלם מתרכז דווקא בהולנד ובחלק הצפוני והמרכזי של בלגיה. ההטעיה הצליחה, והצרפתים הכניסו לבלגיה ולהולנד את מיטב צבאם, בהנחה השגויה כי המטה הגרמני חוזר על תוכנית שליפן. טעות נוספת של מגלן הייתה הימנעותו מהפצצת טורי השריון הגרמנים בארדנים מחשש לתגובה גרמנית בהפצצת מטרות אזרחיות. כבר ב-16 במאי הניצחון הגרמני על צרפת הלך והתבהר. את הסיבות להתמוטטות המהירה של צרפת יש לייחס לא רק לתרגיל ההטעיה הגרמני ויעילותם של השריון וחיל האוויר של גרמניה לעומת  החילות המקבילים של צרפת. בצרפת ניכר חוסר רצון לחימה כללי. הימין הקיצוני בצרפת אהד את הפשיזם ולכן לא שנא במיוחד את היטלר והנאצים. גם הקומוניסטים לא רצו להילחם בהיטלר שהתחייב לאי התקפה ושיתוף פעולה עם בריה"מ, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ באוגוסט 1939. המדינאי הצרפתי הבולט שלא תמך במדיניות הפיוס של ארצו ודמה לווינסטון צ'רצ'יל הבריטי ביחסו כלפי היטלר היה פול ריינו (Reynaud), אשר עמד בראש ממשלת צרפת החל ממארס 1940 והמשיך בתפקידו לאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ב-10 במאי. ב-16 במאי דיווח ריינו לצ'רצ'יל על הבהלה שהחלה שוררת בפריז. מיד לאחר מכן הגיע צ'רצ'יל לביקור בהול בפריז. ריינו ביקש מצ'רצ'יל את עזרת חיל האוויר המלכותי, אך בשלב הזה החלו כבר האנגלים לחשוב על הגנת האי שלהם אחרי נפילת צרפת. צ'רצ'יל השיב כי רק חיילי צרפת יוכלו לבלום את השריון הגרמני.

ב-24 במאי 1940 החליט היטלר לעצור את השריון הגרמני לפני עיר הנמל הצרפתית דנקרק, אשר בסביבתה התרכזו כוחות צרפתיים ובריטיים מנותקים. להערכת המחברים, היטלר רצה להשאיר את חיסול הכוחות המכותרים לחיל האוויר. מפקד חיל האוויר גרינג רצה את חלקו בתהילה והצליח לשכנע את היטלר להשאיר לו את המלאכה. המחברים אינם מקבלים את ההסבר – אותו  היטלר נתן בדיעבד לפקודתו – בכך שדנקרק הייתה מוקפת תעלות, שחצו אזור ביצתי, ולכן לא התאימה לפעולת שריון; וגם לא את ההסבר כי רצה להכין את השריון לשלב הבא של כיבוש צרפת עצמה. המחברים גם דוחים את ההסבר כי עצירת המתקפה על דנקרק נועדה לפייס את בריטניה. ב-26 במאי בוטלה פקודת העצירה, אך עד אז הוכן מערך הגנה חזק שנתמך בידי הצי וחיל האוויר הבריטי. חיל האוויר הגרמני נכשל במניעת הפינוי האנגלי-צרפתי בדרך הים. פינויים של 350,000 החיילים האלה הושלם ב-3 ביוני. החלטתו של היטלר לעצור את המתקפה על דנקרק הייתה רעה מנקודת ראות נאצית. היא מנעה הוצאתו מכלל המערכה של כוח צבאי גדול, הרימה את המורל של הבריטים, חיזקה את מעמדו של צ'רצ'יל מול הפייסנים במפלגתו ומנעה חתימה על הסכם שלום מבריטניה עם גרמניה.

ממשלת ריינו נפלה בתחילת המחצית השנייה של חודש יוני 1940 והממשלה החדשה חתמה על הסכם כניעה ב- 22 ביוני 1940. למעשה כבר תוך שבוע התמוטטה מעצמה בעלת צבא יבשתי החזק ביותר במערב אירופה, שהייתה בברית עם מעצמה אחרת שצייה נחשב לחזק ביותר בעולם, והתמוטטות זו התרחשה מול מדינה שכמעט ולא היה לה צבא שבע שנים קודם.

החלטתו של היטלר לצאת למלחמה נגד צרפת לאחר הניצחון בפולין הייתה נכונה במישור הטקטי (או ב"מיקרו"). הוא אכן השיג ניצחון מהיר על צרפת. ואולם זו הייתה טעות אסטרטגית (במישור "המקרו"). הניצחון הגדול והמהיר הפך את היטלר "למטורף גדול יותר והיה משוכנע שאם הצליח בצרפת, יצליח בכל מה שיעשה...עוד בקיץ 1940, חודשים ספורים לאחר שהביס את הצרפתים, כבר פתח בהכנות" לפלישה לבריה"מ באביב 1941 (עמ' 167-166). היטלר תכנן להכניע את בריה"מ במהירות, ודווקא בשלהי 1941, כאשר ברור היה כי הדבר לא עלה בידו, קיבל החלטה גרועה בעליל, בהכריזו מלחמה על ארה"ב, והוסיף אותה למעצמות הלוחמות נגדו. בדומה לנפוליאון בזמנו, לא ידע היטלר היכן לעצור בשאיפות ההתפשטות שלו, והאמביציות שלו לשלטון עולמי היו מעל ומעבר ליכולתה של גרמניה.

"אלמלא בחר היטלר לתקוף את צרפת, ייתכן אפילו שהמלחמה הייתה מסתיימת לאחר תבוסתה של פולין, כשניצחונותיה של גרמניה בידיה" (עמ' 164). הימין הפרו פשיסטי  והקומוניסטים בצרפת (האחרונים בעקבות החוזה מולוטוב-ריבנטרופ מאוגוסט 1939)  ייתכן והיו מובילים את ארצם להגיע להסכם הפסקת אש נפרד עם גרמניה. יתרה מזו. אנשים רבים בצרפת, ללא דעות ימניות או קומוניסטיות, לא רצו להמשיך במלחמה ורצו להחזיר את צרפת כבירת תרבות והבילויים העולמית. גם באנגליה יכלו הפייסנים לחזור לשלטון, במיוחד בעקבות יציאתה האפשרית של צרפת מהמלחמה. לתיאוריה הזו לפיה לולא היטלר פלש לצרפת, ייתכן והיה נשאר עם שלל ניצחונותיו, יש להוסיף הסתייגות. צ'רצ'יל ומחנהו האנטי גרמני היו בתהליך של התחזקות באנגליה, לאחר מפלת פולין.

ריינו ישב בכלא הגרמני, ולאחר שחרור צרפת שימש שר בכמה ממשלות ברפובליקה הרביעית, וגם מילא תפקידים אחדים ברפובליקה החמישית של שרל דה-גול. דה-גול לא שכח שהיה זה ריינו שהעלה אותו לדרגת גנרל, דרגה אשר עזרה לו מאוד לעמוד בראש "צרפת החופשית", וגם אִפשרה לו לבצע שתי התקפות נגד הגרמנים בראש דיוויזיה. דה גול היה הגנרל  היחיד שהצליח במלחמתה של צרפת נגד הגרמנים.

דוד וגוליית. מלחמות פינלנד-רוסיה (1944-1939)

מוצאו של גוסטב מנרהיים (Mannerheim) היה ממשפחה גרמנית שעברה לשוודיה ואחר כך לפינלנד. הוא שירת בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה והגיע לדרגת לוטננט-גנרל. ב-1918 הוא פיקד על צבא פיני במלחמת עצמאות מול רוסיה הסובייטית וניצחונו הביא להכרתה של רוסיה בעצמאות ארצו. ב-1931 מונה  מנרהיים לתפקיד שניתן לכנותו יושב ראש המועצה לביטחון לאומי, בו החזיק עד 1939. בניגוד לראשי מערכת הביטחון שלא חששו מפלישה רוסית, מנרהיים נלחם נגד השאננות הזו והצליח להעביר החלטה על בניית קו הגנה במפרץ קרליה, שבו השקיע את מאמציו.   

בשנים 1939-1938, מתוך ציפייה לאפשרות מלחמה עם גרמניה הנאצית, החלה בריה"מ לתבוע מפינלנד ויתורים טריטוריאליים במפרץ קרליה ובקרליה, ליד מסילת הברזל מוּרמנסק-לנינגרד, וזאת במטרה להרחיק את הגבול מאזור לנינגרד. יש לציין כי גרמניה עזרה לפינלנד במלחמת העצמאות נגד רוסיה הסובייטית ב-1918 ומשטרו של היטלר סיפק נשק לפינלנד. לנוכח אי היענותה של פינלנד לדרישותיה של רוסיה, החלטתו של סטאלין לפתוח במלחמה נגדה נראית נכונה לאור הנתונים שהיו בידיו. סטאלין, לאחר ניצחונו של המרשל גיאורגי ז'וּקוֹב בקרב  חלקין גול  (Khalkin Gol) על היפנים במונגוליה ביולי-אוגוסט 1939, היה בטוח שצבאו במצב מצוין. זאת למרות הטיהורים וההוצאות להורג של מיטב קציניו שביצע סטאלין בצבא לא מכבר. אמנם הרמטכ"ל בוריס שפושניקוב (Shaposhnikov) הזהיר את סטאלין כי המלחמה לא תהיה קלה ותימשך חודשיים- שלושה, אך שר ההגנה, קלימנט וורושילוב   (Kliment Voroshilov)הבטיח כי בריה"מ תנצח בקלות תוך שבועות. חוזה מולטוב-ריבנטרופ מאוגוסט 1939 העניק לבריה"מ חופש פעולה נגד פינלנד בתור אזור השפעה רוסי. כלומר, סטאלין היה בטוח כי גרמניה לא תתערב לטובת פינלנד. פינלנד הייתה חלק מאימפריה הרוסית בתקופה הצארית, כך שלתביעותיו הטריטוריאליות של סטאלין כלפיה, ואף להשתלטות על כל שטחה, היה לכאורה בסיס היסטורי. כמו כן, אוטו קוסינן (Kuusinen), מנהיג קומוניסטים פיני, הבטיח לסטאלין כי מחצית מהאוכלוסייה של ארצו תתמוך ברוסיה.  (בניגוד לכך, בפועל הפינים, רובם ככולם, עתידים היו להתייצב להגן על ארצם.)

החלטתו של מנרהיים לא להיכנע לדרישות הרוסיות נראית במבט ראשון בלתי סבירה הגובלת בהימור מסוכן. לרשות הצבא הסובייטי עמדו אלפי טנקים ומטוסים ועתודות כוח אדם בלתי נדלות. מספר תושבי בריה"מ היה כ-200 מיליון לעומת 4.4 מיליון בפינלנד. תקוותו  של מנרהיים הייתה כי הצבא הפיני בזכות רוח הלחימה ומיומנותו, ובזכות קו ההגנה שהקים מול בריה"מ, יחזיק מעמד לפרק זמן מסוים, ואז ייתכן כי בלחץ התערבות צבאית של צרפת ואנגליה ודעת הקהל העולמית, תפסיק בריה"מ את פלישתה. מנרהיים העריך כי אם פינלנד תיענה לדרישות הרוסיות בלי להילחם, הדבר יביא לסיפוחה לבריה"מ, כמו במעמד שהיה לה ברוסיה הצארית, או להפיכתה למדינה וסאלית.

ב-30 בנובמבר 1939, ביום הפלישה הסובייטית לפינלנד, מונה מנרהיים למפקד הצבא של ארצו. הכוחות הרוסיים שרוכזו בגבול פינלנד כללו כחצי מיליון לוחמים  ומולם עמדו כ-200,000 חיילים פינים. הרוסים נכשלו בהפתעתם האסטרטגית לחתוך את פינלנד לשניים במרכז. כשש-שבע דיביזיות רוסיות חוסלו, ובהן גם כאלו שכללו מספר רב של טנקים. עשרות אלפי חיילים רוסים נהרגו ואלפים רבים נפלו בשבי. בדצמבר 1939, פינלנד והגנרלים של מנרהיים היו בטוחים כי רוסיה הפסידה ב"מלחמת החורף" – אבל מנרהיים ידע שלרוסים יש עתודות גדולות וכבר אז חשב על שביתת נשק. העזרה שציפה מנרהיים לקבל בחיילים מצרפת ומאנגליה עדיין לא התממשה. עם זאת, הצרפתים והאנגלים שלחו ציוד צבאי, שכלל טנקים ומטוסים, דרך נורבגיה ושבדיה.

בעקבות המפלה ביצע סטאלין שינויים פרסונאליים בקרב מפקדי הארמיות בחזית הפינית. לעמדת מפתח בחזית הזו הוצב הגנרל סמיוֹן טימוֹשֶנקוֹ. בפברואר 1940, אחרי שסטאלין שלח מיליון חיילים למפרץ קרליה וקו מנרהיים נפרץ חלקית, הסיק מנרהיים שהגיע הזמן לשביתת נשק, כשפינלנד עדיין עומדת על רגליה. זו הושגה ב-21 בפברואר.        אבדות  הרוסים  הסתכמו ב- 70,000 הרוגים ו-6,000 מחייליהם נפלו בשבי – ולפינים  היו 24,000  הרוגים. 

ב-13 במארס 1940 נחתם הסכם שלום במוסקבה שהותיר לפינלנד את צבאה, ציודה הצבאי, כולל נשק השלל הרב שתפסה מרוסיה. רוסיה לא זכתה לפיצויים, וקיבלה פחות או יותר את מה שתבעה לפני המלחמה. את הסתפקותו של סטאלין בהסכם הזה, הנוח יחסית לפינים, יש לייחס להתרשמותו של סטאלין מרוח הלחימה של הפינים: הוא הבין כי המשך המלחמה לא יהיה קל. כמו כן, חשש סטאלין מהתערבות צבאית צרפתית-בריטית לטובת פינלנד: זו הובטחה, אך טרם התממשה – ובדיעבד קרוב לוודאי גם לא הייתה מתממשת. 

בסיכומו של דבר, החלטתו של סטאלין לפתוח במלחמה נגד פינלנד, אשר במבט ראשון נראתה נכונה, התבררה כגרועה. הצבא הרוסי ספג אבדות כבדות ויוקרתה הבינלאומית של בריה"מ נפגעה. הדבר גם עתיד היה לעודד את גרמניה הנאצית לפתוח במלחמה נגד בריה"מ. [ואולם בסתירה לאבחנה הזו] מחברי הספר מציינים כי לתוצאות המלחמה היו גם השלכות חיוביות ביחס לבריה"מ. בריה"מ זכתה לעומק האסטרטגי אותו תבעה לעצמה באזור לנינגרד ובשליטה באיי הים הבלטי  וליד מסילת הברזל מורמנסק-לנינגרד. כמו כן הסיק סטאלין לקח מהנזק שגרמו טיהוריו בצבא, בהחזירו חלק מהקצינים הבכירים לשירות.

החלטתו של מנרהיים להילחם מול הרוסים, אשר במבט ראשון נראתה כהימור מסוכן, בדיעבד התבררה כנכונה ואף מצוינת. בעקבות הסכם מוסקבה שמרה פינלנד על עצמאותה, ואף אחרי ההסכם ב-1944 (שיידון בהמשך), נותרה פינלנד המדינה [האירופית] היחידה שגבלה בבריה"מ, בלי שהפכה לקומוניסטית בחסות הצבא הסובייטי. הסכם השלום הנדיב יחסית שהורה סטאלין לחתום  עם פינלנד ב-1944 נבע מהכרתו שלא כדאי להסתבך במלחמה עם הפינים "המטורפים", המוכנים להילחם בעקשנות להגנה על עצמאותם.

בעקבות הסכם השלום של מארס 1940 נטשו כ-440,000 פליטים פינים  – שהיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה של המדינה – את האזור שנכבש בידי הרוסים. פינלנד המשיכה לבנות את צבאה שגדל והתקרב לחצי מיליון חיילים. עם זאת סירבה פינלנד להיות חלק ממתקפה הגרמנית נגד בריה"מ שהחלה ביוני 1941, אך ביולי קיבל מנרהיים החלטה לפעול בצורה עצמאית, ללא תיאום עם הגרמנים, כדי לשחרר את האדמות שנכבשו מפינלנד במלחמת החורף. כיבוש השטחים האלה הושלם בסוף אוגוסט 1941. ההחלטה הזו במבט ראשון נראית נכונה. מנרהיים העריך כי גרמניה תנצח את רוסיה, וכי עצם התרכזות הכוחות הסובייטיים במלחמה נגד הגרמנים תקל על פינלנד להגשים את יעדה. לא רק גרמניה הנאצית, אלא גם בריטניה וארה"ב התייחסו באהדה למלחמתה של פינלנד להחזרת שטחיה. מנרהיים  סבר כנראה כי גם אם בריה"מ תנצח במלחמה, סטאלין לא יתגמל את פינלנד על אי ניצול ההזדמנות להחזיר את שטחיה, ואף ההיפך. העריץ הרוסי יֵצא מההנחה כי ב"מלחמת החורף" הוא הצליח להרתיע את פינלנד, לשבור את רצון הלחימה שלה, ומעתה היא תיענה גם לדרישות מרחיקות לכת. 

בדיעבד החלטה זו התבררה כגרועה. הנחת היסוד של מנרהיים כי גרמניה תנצח במהירות, התבדתה. התברר כי הרוסים יילחמו זמן רב ואינם מוכנים להיכנע לגרמנים. על אף מאמציה של פינלנד להימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים ומזיהויה עם המשטר הנאצי, היא נאלצה להיגרר לשיתוף פעולה מוגבל איתם – במיוחד לנוכח שליטתם בנורבגיה. [מכל מקום, השגת הסכם עם בריה"מ שתכיר בהישגיה הטריטוריאליים של פינלנד לא היה אפשרי לא רק מנקודת ראותה של מוסקבה, כל עוד היא המשיכה במלחמתה נגד הגרמנים –  אלא גם הנאצים, שהיו עדיין בשיא כוחם, לא היו מרשים לפינלנד להגיע להסכם נפרד עם בריה"מ.]

בספטמבר 1941 פלש מנרהיים  למזרח קרליה, אזור אשר יחד עם אוכלוסייתו הפינית, סופח לרוסיה בתום מלחמת העצמאות של פינלנד ב-1920. כיבוש השטחים האלה בידי פינלנד הושלם בדצמבר 1941, אך במחיר אבדות בנפש, הכרזת מלחמה מצד בריטניה על פינלנד ואובדן תמיכה בדעת הקהל האירופית. בדיעבד השטחים האלה עתידים היו לחזור לבריה"מ, לאחר  שמוסקבה עברה ממגננה למתקפה במלחמה נגד גרמניה. ההחלטה לכבוש שטחים מעבר לקו הגבול של 1939  הייתה בבירור שגויה. לזכותו של מנרהיים יצוין כי גם כאשר היטלר טרח להגיע אליו לביקור ביוני 1942 וביקש לשלוח צבאו לאזור לנינגרד, הוא סירב להצעה הגרמנית.

בינואר 1944 הסירו הסובייטים את המצור הגרמני מעל העיר לנינגרד, דבר שאפשר להם לפתוח במתקפה רחבה נגד פינלנד. פינלנד פנתה לשבדיה וביקשה ממנה לתווך. כדי לשפר את עמדת המיקוח מול הרוסים הצליחו הפינים לקבל טנקים, מטוסים ותחמושת מהגרמנים, תמורת הבטחה להמשיך להילחם נגד הרוסים ולא לחתום על שלום נפרד. לאחר קבלת הנשק המבוקש, פתח מנרהיים במגעים עם הרוסים וחתם עימם על הסכם שביתת נשק ב-4 בספטמבר 1944.

בספטמבר 1944 יכול היה סטאלין להגביר את הלחץ הצבאי על פינלנד עד לכניעתה המוחלטת ולהחזיר את המצב שהיה לפני עצמאותה. מנגד עמדו השיקולים שהפינים עלולים להילחם בעקשנות ולהסב לרוסים אבדות כבדות; והקצאת כוחות למלחמה בפינלנד תעכב את המרוץ של צבאו מערבה לכיבוש ברלין, עוד לפני הגעתם של האמריקאים לשם. לאור השיקולים האלה בחר סטאלין לחזור להסכם מוסקבה 1940 בשאלת הגבולות. כמו כן נקבע כי פינלנד תמסור לרוסיה את מכרות הניקל בפטסאמו (Petsamo) ותשלם פיצויים לרוסיה. נוסף לכך התחייבה פינלנד להילחם נגד הצבא הגרמני בלפלנד (בחלקה הצפוני של פינלנד). באפריל 1945 הצליחו הפינים לסלק את הגרמנים מפינלנד, במלחמה שלא התאפיינה בהתלהבות.  החלטתו של סטאלין הייתה נכונה לאור הכושר הצבאי של הצבא הפיני, כפי שהתגלה בשנים 1944-1939. בעקבות ההסכם הפכה פינלנד למדינה ניטרלית וכמעט מפורזת מכוח צבאי. 

מספר הנפגעים הפינים בכל המלחמות מאז 1939 עמד על 84,000 הרוגים ו-57,000 פצועים, וחצי מיליון פליטים, מתוך אוכלוסייה של 4.4 מיליון תושבים. במחיר הזה הבטיחה פינלנד את עצמאותה מול בריה"מ ואת שגשוגה הכלכלי, בתקופה בה כל שכנותיה [האירופיות] של בריה"מ הפכו למדינות קומוניסטיות משועבדות למוסקבה הסובלות מתלאות הכלכלה "הסוציאליסטית". החלטתה של פינלנד לא להיכנע לתביעות הרוסיות ב-1939 הייתה "ההחלטה האמיצה ביותר של אומה כלשהי במאה העשרים" (עמ' 227). מנרהיים, אשר ניווט את מדיניות ארצו באומץ, הפך לאדם הנערץ ביותר בפינלנד בכל ההיסטוריה שלה.

"סטאלין מציל את העולם". הקרב על מוסקבה, ספטמבר 1941-מרס 1942

החלטתו של היטלר לפלוש לבריה"מ התבססה על שיקולים אחדים. הניצחון המהיר על צרפת ב-1940 עורר בהיטלר ביטחון כי הניצחון על בריה"מ יהיה אף קל יותר. ביצועיו הכושלים של הצבא הרוסי ב"מלחמת החורף" נגד פינלנד חיזקו את הערכתו האופטימית. מנקודת ראותו של העריץ הנאצי, ההשתלטות על רוסיה הייתה חיונית להשגת מרחב מחייה עבור העם הגרמני, ובמישור האידיאולוגי היטלר ראה עצמו מחויב למגר את הבולשביזם. היטלר סבר כי זמנו דוחק וניצחון מהיר על בריה"מ יכריח את בריטניה להסכים להפסקת אש – דבר שימנע את הצטרפותה של ארה"ב למלחמה נגדו.

במבחן התוצאה, ברור כי החלטתו של היטלר לפלוש לבריה"מ הייתה  החלטה גרועה. בדומה לנפוליאון לא הבין היטלר כי במלחמת כיבוש מתמדת הוא שוחק את עמו, צבאו והתעשייה שלו, וכי גרמניה קטנה מבחינה דמוגרפית כדי לשלוט בכל העולם. לטובת המשך קיום שלטונו היה על היטלר לבסס שליטתו על השטחים הכבושים ולא להוסיף את בריה"מ על אויביו בטרם הכניע את בריטניה. הפלישה לבריה"מ הביאה בסופו של דבר לחורבן הרייך ולהתאבדותו.

הגרמנים הקצו לפלישה לרוסיה יותר מ-3 מיליון חיילים, 3,600 טנקים, 7,500 תותחים ו-500 מטוסים; 600,000 כלי רכב ממונעים ו-650,000 סוסים. מולם ניצבו הרוסים עם יותר מ-3 מיליון חיילים, 14,000 טנקים שמתוכם רק 2,000 מדגמים חדשים, 8,000 מטוסים שרובם מיושנים ו-31,000 תותחים, גם הם ברובם מדגמים לא מעודכנים.

במחדל ההפתעה שבפלישה הגרמנית לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 האשמה מוטלת על סטאלין. למרות שפע המידע שזרם לבריה"מ על הפלישה הגרמנית, סטאלין דבק בהערכתו כי פלישה זו לא תצא לפועל כל עוד היטלר לא השיג הכרעה מול בריטניה וכי היטלר לא ינהל מלחמה בשתי חזיתות, ובכל מקרה מתקפה רבתי נגד בריה"מ עתידה להתרחש רק ב-1942 או אפילו ב-1943. כל מי שניסה להעמידו על טעותו, סיכן את חייו, דבר שהביא להשתקת דעות אחרות. גם כאשר הגנרל גיאורגי ז'וּקוֹב העיר את סטאלין בשעה 3:30 בלילה כדי להודיעו על הפלישה, סטאלין עדיין לא השתכנע וסבר שזו פרובוקציה של קצינים בצבא הגרמני, ורק לאחר הכרזת מלחמה שהועברה על ידי השגרירות הגרמנית  במוסקבה הסכים שזו מלחמה. 

בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שנחתם באוגוסט 1939, החליט  סטאלין להעביר את עיקר הצבא האדום לשטחים שסופחו לבריה"מ על סמך ההסכם הזה. הדבר נועד להוכיח את בעלותה של מוסקבה על השטחים החדשים ולהעניק לבריה"מ עומק אסטרטגי במקרה של פלישה גרמנית. באמצעות המהלך הזה, ויתר סטאלין על קו הגנה שהיה מבוסס על ביצות הפריפאט  הנמצאות במרכז המפה בין לנינגרד לאודסה ועל הביצורים הממשיכים אותן מצפון ומדרום. הקו הזה (קו סטאלין), בו הושקע הון תועפות, הפך עם הזמן בלתי ניתן לאיוש והרוס בחלקו. העברת כתשעים אחוז מהצבא שלו לשטחים המסופחים – מזרח פולין, המדינות הבלטיות ובסרביה – הכניסה את הצבא הסובייטי לעמדות שקשה להגן עליהן ולמצב בו קל לכתרו. ואכן, בתחילת הפלישה הגרמנית, ארמיות רוסיות כותרו ומיליוני חיילים נהרגו  ונפלו בשבי. בקיצור, החלטתו של סטאלין הייתה קטסטרופלית, שכמעט הביאה למפלה. היה עליו להסתמך על קו ההגנה של רוסיה בגבולות 1939. 

נוסף להחלטה הגרועה לכבוש את בריה"מ, תוכנית הכיבוש של היטלר גם כן הייתה גרועה.  היטלר החליט בשלב ראשון לכבוש את לנינגרד ואת דרום בריה"מ, אוקראינה,  העשירה במשאבים כלכליים, ורק אחר כך להפנות את שתי קבוצות הארמיות, הצפונית והדרומית לעבר מוסקבה, בשיתוף קבוצת הארמיות המרכזית, שהופנתה לבירה הרוסית. היטלר תלה לשווא תקוות בעזרתה של פינלנד בכיבוש לנינגרד.

היטלר לא למד מהלקח של תבוסת נפוליאון, אשר כבש את מוסקבה – במקום לכבוש את עיר הבירה דאז, פטרבורג (לנינגרד), שבה שכנו מוסדות השלטון והניהול של האימפריה הרוסית. כיבוש מוסקבה על ידי נפוליאון לא פגע בניהול המדינה. מתן עדיפות מצד היטלר לכיבוש מוסקבה היה עשוי להביא לכיבושה ולהתמוטטותה של בריה"מ כדוב חסר ראש. בעוד ראשי המטה הגרמני כבר בעת תכנון המלחמה נגד בריה"מ תמכו במתן עדיפות לכיבוש מוסקבה, היטלר עדיין באוגוסט 1941 – בניגוד לעמדת מפקדיו – דבק במתן עדיפות לכיבוש לנינגרד. הוא טען כי כיבוש העיר יסגור את הים הבלטי בפני הרוסים ויבטיח את נתיב עפרות הברזל משבדיה. עוד טען כי אוקראינה כבושה בידי הגרמנים תבטיח חומרי גלם רבים ותוצרת חקלאית. רק באמצע ספטמבר 1941, כאשר היטלר נוכח לדעת כי מטרותיו באוקראינה עומדות בפני השגה, הורה למטכ"ל לפתוח במתקפה לכיוון מוסקבה. דחיית המתקפה על מוסקבה הייתה כאמור שגויה. כפי שיפורט, תנאי מזג האוויר בסתיו ובחורף עצרו את ההתקדמות הגרמנית, במצב בו הגרמנים לא היו מצוידים אף בביגוד מתאים לחורף. עוד ראוי לציין כי מלחמה שניהל היטלר [בבלקן]  במאי 1941 – במקום לפי התכנון המקורי לפתוח באותו החודש במתקפה נגד בריה"מ  – גרמה לאיחור בחודש לתחילת המתקפה נגד מוסקבה ולאובדן ההזדמנות הנוחה מבחינת מזג האוויר. 

למבצע לכיבוש מוסקבה הִקצו הגרמנים שלוש ארמיות פנצר מתוך הארבע שהשתתפו בפלישה לרוסיה ושלוש ארמיות חי"ר, בסך הכול יותר מ-2,000 טנקים, יותר מ-2 מיליון חיילים וכמעט כל עוצמתו של חיל האוויר. הצבא הרוסי תוגבר במאות אלפי מתנדבים, בהם מאזור מוסקבה. בספטמבר-אוקטובר 1941 הגרמנים המשיכו להתקדם במהירות לעבר מוסקבה. ארמיות רוסיות הובסו וכחצי מיליון חיילים כותרו. ב-14 באוקטובר במוסקבה החלה ביזה ופשטו שמועות שהגרמנים כבר בעיר. חלק גדול מהפקידוּת הבכירה פונתה לקוּיבּישֵב. סטאלין עצמו שקל להתפנות לשם והוכנה רכבת מיוחדת לפינויו, אך ב-19 באוקטובר החליט  לא לעזוב את מוסקבה, על אף שהגרמנים כבר היו במבואות העיר.  מחברי הספר מעריכים כי עזיבת העיר על ידי סטאלין הייתה הופכת אותה לעיר הפקר, היא הייתה נכבשת בידי הגרמנים "ורוסיה הייתה נופלת כפרי בשל לידי היטלר" (עמ' 273). העובדים והאזרחים של מוסקבה קיבלו עידוד מוראלי מהחלטתו של סטאלין. החלטתו של סטאלין הייתה מהמרת, אך במבחן התוצאה נכונה ומצוינת. לעידוד מוראלי נוסף זכו תושבי מוסקבה כאשר סטאלין הורה לערוך את המצעד הצבאי המסורתי (לכבוד מהפכת אוקטובר) כרגיל ב-7 בנובמבר.

במחצית השנייה של אוקטובר המתקפה הגרמנית נבלמה. הטנקים הגרמנים לא יכלו לנוע לעבר מוסקבה מפאת היערות העבותים, השלג, הבוץ, הגשמים, והתקלות המכניות, שנבעו מהטמפרטורה הנמוכה ומקפיאת הנוזלים בטנקים  ובכלי הרכב. כך שותק חלק ניכר מהדיוויזיות המשוריינות. כבישי הגישה למוסקבה היו חסומים בטנקים שלא הצליחו להתקדם אליה. המטכ"ל הגרמני המליץ על עצירה או אף נסיגה מסוימת. היטלר רתח וביוזמתו פתח הצבא הגרמני במתקפה מחודשת ב-15 בנובמבר. מתקפה זו נכשלה ברובה. 

במהלך הקרב על מוסקבה קיבל סטאלין חלטה חשובה ביותר להעביר את הצבא שהוצב במזרח הרחוק אל מוסקבה. יש לציין כי באפריל 1941 חתמה בריה"מ על חוזה לאי התקפה עם יפן. על אף שיפן הייתה בעלת בריתה של גרמניה, סטאלין בהסתמך על דוחות מודיעין העריך כי יפן לא תתקוף את ארצו. הצבא הסובייטי במזרח הרחוק היה צבא מעולה, בעל ניסיון במלחמה נגד היפנים, מצויד היטב ללוחמת חורף, כלל מיליון חיילים, 1,700 טנקים ו-1,500 מטוסים. עיקרו הובא ברכבות דרך סיביר לאזור מוסקבה. ההחלטה הזו הייתה כרוכה בסיכונים, אבל נכונה במבחן האופציות שעמדו בפני סטאלין. הוא העריך שחזית מוסקבה חיונית להישרדותו, ולא החזית במזרח הרחוק, גם במקרה שתתרחש התקפה יפנית. סטאלין דאג שלא ישתמשו בכוחות הרעננים האלה לפעולות אחרות, לפני מתקפת הנגד שהוביל המצביא המעולה גיאורגי ז'וקוב ב-5 בדצמבר. בהתקפה זו השתתפו יותר ממיליון חיילים רוסים ובראשם, נוסף לז'קוב ,עמדו  מצביאים מעולים אחרים: איוון קוֹנייב, אנדרי וְלאסוֹב (עתיד ליפול בשבי בקרב על לנינגרד ולבגוד) וקונסטנטין רוֹקוֹסוֹבְסְקי.

המתקפה נערכה בשיאו של החורף הרוסי בו הטמפרטורה הנמוכה ביותר הייתה מינוס 40 מעלות – מצב שהקשה מאוד על תפקוד הגרמנים. בסיום התקפת הנגד התרחקה החזית ממוסקבה ביותר מ-200 קילומטרים. ב-10 בינואר 1942 פקד סטאלין על התקפה נוספת (ז'וקוב התנגד) שהרחיקה את הגרמנים מאזורים נוספים בהם עדיין יכלו לסכן את מוסקבה. כתוצאה מכך, בשנים הבאות כבר לא ניסו הגרמנים לכבוש את מוסקבה אלא המשיכו במצור על לנינגרד ופנו דרומה. בסיכומו של דבר, החלטתו של סטאלין להעביר את רוב צבאו מהמזרח הרחוק למוסקבה ולפתוח במתקפת נגד הייתה החלטה מצוינת.   

ניצחונה של בריה"מ על גרמניה הושג בזכות נחישות הלחימה של העם הרוסי. הכובש הנאצי, באמצעות ניסיון להגשים את מטרתו לשעבד חלק מהעם הרוסי וחלק אחר להשמיד, לא הותיר לרוסים ברירה, אלא להילחם על קיומם. היחס הקשה של משטר הכיבוש כלפי עמים שנטו לשתף אתו פעולה, כמו האוקראינים, קומם חלק מהעמים האלה נגדו. כמו כן לבריה"מ היו מצביאים מעולים, שנזכרו לעיל. "מעל הכול מגיע הכבוד על הניצחון לסטאלין עצמו...[הוא] ניהל את המערכה בהצטיינות רבה" (עמ' 251)  בקבלו החלטות נכונות. 

  מלחמה זה לא פיקניק. פרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית, הקרב הראשון בבול-ראן, 21.7.1861

מבחינה מספרית, במדינות הדרום שפרשו מארצות הברית, בצירוף מחצית מאוכלוסיית מדינות הגבול, היו בסך הכול 6.8 מיליון לבנים. נגד מדינות הדרום ניצבו 19 מדינות הברית עם אוכלוסייה לבנה של 19 מיליון איש. כמו כן התגוררה בהן אוכלוסייה שחורה שמתוכה גויסו 180,000 חיילים לצבא הצפון. הצפון נהנה בזמן המלחמה משגשוג כלכלי ומזרם של מהגרים מאירופה. לעומת זאת הדרום מצא את עצמו במצור ימי ויבשתי, נקלע למשבר כלכלי ואיבד את שוקי הכותנה שלו. לנוכח הנתונים האלה הדרום בחר בטקטיקה הגנתית, דבר שצמצם את הנחיתות שלו והאריך את המלחמה. נשיא הקונפדרציה (השם של מדינות הדרום הפורשות) ג'פרסון דיוויס הצליח לבחור לא מעט גנרלים מוצלחים בתיאום עם גנרל רוברט לי. נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן נכשל בכך. בשלבים הראשונים של המלחמה הוא נהג לבחור גנרלים על פי הופעתם החיצונית.

במאי 1861 החליט לינקולן לא להתחשב בהצעתו של הגנרל וינפילד סקוט בדבר "תוכנית אנקונדה"  (Anaconda) ולפלוש לווירג'יניה. סקוט העריך כי ההכרעה במלחמה לא תהיה מהירה, אלא תימשך במשך שנתיים-שלוש. כמו כן סבר שהצפון יצטרך לגייס צבא גדול כדי להכריע את מדינות הדרום, וכי יש להטיל על מדינות הדרום מצור ימי ויבשתי ולנוע דרומה בנהר המיסיסיפי ואחר כך לפנות מזרחה ולשבור ולחסל את המדינות הדרומיות. להערכתו, הצפון עתיד היה לנצח בזכות עדיפותו בכוח אדם ובמשאבים, אך תהליך הגיוס ואימון החיילים, הקצאת המשאבים למלחמה – לכל אלה יידרש מאמץ של שנים, כפי שאכן עתיד היה לקרות. 

בניגוד לגנרל סקוט, לינקולן סבר כי ניתן לנצח את מדינות הדרום בקלות וזאת לנוכח היתרון המספרי של הצפון ביחס של 3 מול 1 והיעדר משאבים בדרום. לעומת זאת, מלחמה ארוכה תביא להתמסדות הקונפדרציה כמדינה נפרדת מארצות הברית. לינקולן לא לקח בחשבון את יתרון חיילי הדרום במוטיבציה, היותם בתור אנשי הכפר מתאימים  יותר לקרב מאשר תושבי הצפון העירוניים, ויתרונם בגנרלים מעולים שעלו על עמיתיהם מהצפון.

בראש צבא הפלישה לדרום עמד הגנרל אירווין מקדואל (Irvin McCdowell), שהתגלה כגנרל כושל. הוא, בדומה ללניקולן, חשב שיוכל לדכא את מרד מדינות הדרום במהירות. מקדואל בחר להתקדם בדרך הקצרה ביותר מוושינגטון, בירת הצפון, לבירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, אשר בווירג'יניה. הקרב הראשון ב-21 ביולי 1861  בבול-ראן (Bull Run), נהר בצפון מדינת וירג'יניה על אם הדרך בין וושינגטון לבין ריצ'מונד, היה טבילת האש הראשונה במלחמת האזרחים האמריקאית. צבאו של מקדואל כלל 35,000 חיילים. בדרכו של צבא הפלישה התייצב צבא של 20,000 חיילים בפיקודו של הגנרל הדרומי פייר בורגרד (Pierre Beauregard). במרחק כמה עשרות מיילים ממנו התמקם צבא קונפדרציה בראשות גנרל ג'ו ג'ונסטון, שהיו לו 11,000 חיילים. את ג'ונסטון אמור היה לרתק הגנרל הצפוני רוברט פטרסון  (Patterson), שנהנה מעדיפות מספרית. ואולם צבאו של ג'ונסטון הצליח לחמוק מהכוח המרתק, והגיע לשדה הקרב ברכבת. הרכבת נאלצה לעשות נסיעות אחדות הלוך ושוב כדי להעביר את צבאו של ג'ונסטון. עם הגעת הצבא הזה לבול-ראן צבא הדרום השתווה כמעט כמותית לצבא הצפון. המהלך הזה של שינוע החיילים ברכבת התגלה כקריטי לניצחון הדרום בקרב. הצפון ספג מפלה מחפירה וחייליו נסו משדה הקרב. חיילים וקצינים השליכו את נשקם. אזרחי וושינגטון שיצאו עם משפחותיהם לפיקניק כדי לצפות בניצחון צבאם, חזו בתבוסתו, ואזרחים התערבבו בחיילים במנוסה לעבר וושינגטון. לולא ג'פרסון דיוויס ובורגרד היו מקבלים החלטה לרדוף אחר כוחות הצפון הנסוגים, חיילי הדרום היו יכולים להגיע לוושינגטון ואף לבית הלבן. מכאן, החלטתו של לינקולן שלא להתמהמה ולצאת לקרב, על אף שנראית כרציונאלית, ולא הימור, התבררה כהחלטה גרועה, שעלולה הייתה אף להביא להתפרקותה של ארצות הברית.  היה עליו לאמץ את תוכנית אנקונדה, שרק בהמשך המלחמה אומצה על ידי הגנרל יוליסס גרנט.

החלטתו של מקדואל לתקוף את כוחות הדרום בבול-ראן בהקדם התקבלה בלחצו של לינקולן. הנשיא ראה בריכוז צבא דרומי גדול קרוב לבירה וושינגטון עלבון וסכנה כאחת. מקדואל היה מצביא בוסר חסר ניסיון בניהול כוח צבאי גדול. הוא קוּדם במהירות לתפקידו על ידי לינקולן ומילא את רצונו של הנשיא לא לפי מצפונו המקצועי אלא כדי שהקריירה הצבאית שלו לא תיעצר. דחיית מועד היציאה למלחמה וניצול הזמן הזה לאימונים ולהגדלת הכוח הלוחם שלו עשויים היו להכריע את הקרב לטובתו. לפני הפתיחה במתקפה נגד כוחות הדרום בבול-ראן היה עליו להמתין להגעת כוחותיו של פטרסון – ולא לצאת לקרב ב-21 ביולי כפי שעשה. הוא זלזל בצבא הדרום, ראה בו אספסוף, בלי לקחת בחשבון כי המפקד הצבא הדרומי מולו היה בוגר מצטיין מווסט פוינט. בסיכומו של דבר ההחלטה של מקדואל לתקוף ב-21 ביולי הייתה גרועה. וושינגטון נותרה ללא כוחות שיגנו עליה ועל הבית הלבן.

מאחורי החלטתם של בורגרד וג'פרסון דיוויס לא לרדוף אחר הכוחות הצפוניים שברחו מבול-ראן עמדו שיקולים אחדים. הם לא ידעו כי לצפון לא נותרו כוחות פדראליים להגן על וושינגטון, עצם הניצחון בבול-ראן בא להם בהפתעה, וכעת חששו כי הצפון טומן להם מלכודת. ג'פרסון דיוויס לא רצה לסכן את הצבא הקטן שלו, בהיעדר מודיעין על הכוחות שנותרו בידי האויב. יש לציין כי לינקולן עצמו לא היה מודע כי לא נותר לו צבא להגן על וושינגטון והוא ניצל בנס. בנושא היציאה למרדף בורגרד ודיוויס התלבטו, היססו, בהמשך ירד גשם, המרדף נדחה ולבסוף לא התבצע. מאחורי האי יציאה למרדף עמדה גם ההערכה כי הדרום יוכל להדוף מתקפות של הצפון גם בהמשך, כפי שאכן עתיד לקרות בשלבים הראשונים של המלחמה – בלי לקחת בחשבון כי הזמן פועל לטובת הצפון לאור יתרונו העצום בכוח אדם ובמשאבים: נשק, אוניות מלחמה ומזון לתושבים ולחיילים. בדיעבד ברור כי ההחלטה לא לבצע מרדף לאחר הניצחון בבול-ראן הייתה החלטה גרועה. היעדר מרדף הפך את הניצחון בבול-ראן לניצחון בקרב בודד, ולא במלחמה. כניסת צבא הדרום לוושינגטון הייתה עשויה לאלץ את לינקולן להגיע להסדר שהיה מעניק עצמאות לקונפדרציה.

ב-1865 ניצחונו של הצפון על הדרום הושג, אבל במחיר כבד. אבדות מדינות הצפון הסתכמו ב-350,000 הרוגים והדרום איבד 250,000 מתושביו. כלומר, במלחמת האזרחים נהרגו 600,000 אנשים, יותר מאשר בכל מלחמותיה האחרות של ארה"ב. ייתכן ששפיכות הדמים הזאת הייתה נחסכת, במחיר המשכה של העבדות, לו ניצל הדרום את ניצחונו בבול-ראן כדי להגיע לוושינגטון ולהכתיב את תנאיו.

מדינת ישראל נלחמת בבלתי סדירים: האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, "מבצע עופרת יצוקה": 2009-2000

ההיסטוריה מוכיחה כי במלחמה מול כוחות בלתי סדירים, הנוקטים במלחמת גרילה וטרור, אף מעצמות גדולות מתקשות להשיג הכרעה. דוגמאות לכך הן מלחמתה של ארה"ב נגד וייטקונג בווייטנאם בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, ומלחמתה של בריה"מ נגד המורדים באפגניסטן בשנות ה-80 של המאה ה-20. אבל המקרה של ישראל שונה בתכלית משתי הדוגמאות האלה, כיוון שהכוחות בהם היא נלחמת פועלים בפתח ביתה. מצבה דומה יותר למלחמה של הטורקים בכורדיסטן.

ביולי 2000 ביוזמתו של ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, נערכה ועידת קמפ דיוויד בהשתתפותו ושל מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ונשיא ארה"ב ביל קלינטון. ברק הניח בטעות כי במהלך ועידה שתימשך כשבועיים יצליח לפתור את הבעיות הסבוכות וארוכות השנים בין ישראל לפלסטינים, בהן "זכות השיבה", של פליטי 1948  הפלסטינים לדורותיהם, לתחומי מדינת ישראל – זכות עליה ערפאת לא מוכן היה לוותר. ברק גם לא לקח בחשבון כי כישלון הוועידה יביא להתקוממות פלסטינית. עלייתו של מנהיג הליכוד אריאל שרון להר הבית בספטמבר 2000 הייתה רק עילה לאינתיפאדה השנייה. "ברור שערפאת היה יוזם אינתיפאדה בכל מקרה, סביב אמתלה כזו או אחרת" (עמ' 316). החלטתו של ברק ללכת לוועידת קמפ דיוויד, בלי לצפות את הכישלון והשלכתו,  הייתה החלטה גרועה.

לאחר פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000 ועד ינואר 2001 – כלומר עד סמוך לתבוסתו של ברק בבחירות לראשות הממשלה בפברואר – המשיכה ממשלת ברק לנהל משא ומתן לשלום עם הרשות הפלסטינית בראשות ערפאת. "תחת אש" האינתיפאדה הסכים ברק לרוץ אחר ערפאת לפריז, שארם-א-שייח, ולבסוף בינואר 2001 לשלוח משלחת ישראלית לשיחות בטאבה – וכל פעם הסכימה ממשלתו לוויתורים נוספים לטובת הפלסטינים. במקביל, במהלך השלב הזה באינתיפאדה נמנע הצבא הישראלי להיכנס לשטחי A [שטחים בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית אשר היוו מעין מדינה עצמאית] והסתפק בפגיעה במטרות בלתי מאוישות עליהן היה מודיע מראש לרשות הפלסטינית. מדיניותו של ברק שידרה חולשה ושכנעה את ערפאת שהטקטיקה שלו נכונה: עליו להמשיך ולהסלים את האינתיפאדה כדי לסחוט מישראל ויתורים נוספים. ניהול המשא ומתן תחת אש מצד ברק היה החלטה גרועה. בהחלטתו הזו ברק לא עצר את האינתיפאדה אלא "שפך... שמן על מדורת האינתיפאדה" (עמ' 319). הלוגיקה של ברק מאחורי התנהלותו הייתה שהוא חייב לסגור עסקה עם ערפאת, אחרת ייעלם מן המפה הפוליטית. בסיכום תקופת כהונתו הקצרה של ברק כראש ממשלה אפשר לומר "שראש ממשלה גרוע ממנו עוד לא היה (כולל גולדה מאיר של מלחמת יום הכיפורים)" (עמ' 318). עם זאת, אי התאמתו להיות ראש ממשלה, אינה אומרת כי לא התאים להיות שר ביטחון.

ערפאת, מצדו, החליט לא לחתום על הסכם בקמפ דיוויד ולפתוח באינתיפאדה השנייה. מנקודת ראותו ההחלטות האלה היו נכונות. בעוד בעקבות סירובו להגמיש את עמדותיו בקמפ דיוויד הצטייר ערפאת בחלק מדעת הקהל המערבית כסרבן השלום, הרי הודות לאינתיפאדה השנייה הפלסטינים בראשות ערפאת זכו מחדש לאהדה בעולם המערבי – לא כל שכן בעולם השלישי. "מתווה קלינטון" להסדר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אותו הציע קלינטון בדצמבר 2000 ועל בסיסו נערך משא ומתן בטאבה בין ישראל לפלסטינים בינואר 2001, היה טוב יותר לפלסטינים בהשוואה להסכם שהוצע להם בקמפ דיוויד.

ואולם ערפאת טעה כאשר לא הסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל על בסיס "מתווה קלינטון". אישור פלסטיני-ישראלי של "מתווה קלינטון" היה מעורר מחלוקת חריפה בישראל, לנוכח התנגדות נמרצת של הימין הפוליטי כלפיו. הפילוג היה מחליש את ישראל ואף עלול היה לדרדר אותה על סף מלחמת אחים. ערפאת, לוּ היה מאשר את ההסכם, היה הופך לנשיא מדינת פלסטין העצמאית, בלי שהדבר היה מונע ממנו לרמות ולהתחמש בסוגי נשק אסורים, ובהמשך להילחם נגד ישראל מעמדת היתרון של מדינת טרור חמושה היטב. אי חתימה על ההסכם מצד ערפאת הבטיחה בוודאות את עלייתו של שרון לשלטון ובסופו של דבר לנפילתו של ערפאת. ערפאת לא חתם על ההסכם כיוון ש"היה בטוח שיקבל עוד" (עמ' 320). [לא חתם על "המתווה" במידה רבה משיקולי פנים. לא רצה להפר את הקונצנזוס הפלסטיני.]

בפברואר 2001 נבחר שרון לראש הממשלה במקומו של אהוד ברק. להפתעתם של רבים, שרון לא החל מייד לחסל את האינתיפאדה במהירות  ונחישות. בהתחשב בדעת הקהל העולמית שתמכה בפלסטינים בתור הצד החלש ובהתחשב בתדמיתו של שרון כקיצוני חסר מעצורים מוסריים, פעל שרון בשלב ראשון לשפר את תדמיתו בעיני מנהיגי אירופה ונשיא ארה"ב. הוא הִרבה להעלות הצעות רבות להפסקת אש, שלח את בנו עמרי להיפגש עם ערפאת, ונמנע להגיב אף על פיגוע טרור קשה במיוחד בדולפינריום בתל אביב ב-1 ביוני 2001 בו נרצחו 21 אנשים. מדיניותו של שרון התפרשה בעיני ערפאת כחולשה. פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב ושקריו של ערפאת שהלכו ונחשפו בפני הנשיא ג'ורג' בוש הבן, כל זה עזר להשיג הבנה בעיני הממשל האמריקאי לפעולה ישראלית רחבה נגד הטרור הפלסטיני בשטחי A.  הפיגוע במלון "פארק" בנתניה במארס 2002 בו נרצחו 30 ישראלים, אכן הכשיר את הקרקע בעיני הממשל האמריקאי לפעולה כזו. בעקבות הפיגוע בנתניה, בחודשים מארס-מאי 2002 קיים צה"ל מבצע רחב היקף נגד הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון בשם "חומת מגן". כמו כן הרחיב שרון באופן ניכר את השימוש בחיסולים ממוקדים של מנהיגי הטרור, חיסולים שהחלו עוד בתקופת ברק. "לדעתנו, טיפל שרון באינתיפאדה באופן האופטימלי האפשרי...היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון...היו למדינת ישראל הרבה הרוגים עד שחיסל את האינתיפאדה השנייה, אך לדעתנו לא היה ניתן לגמור אותה מהר יותר או עם פחות נפגעים" (עמ' 324).

מלחמת לבנון השנייה, 12 ביולי 2006- 14 באוגוסט 2006  המלחמה נפתחה בפעולת תקיפה של חיזבאללה בגבול לבנון-ישראל במהלכה נחטפו שני חיילים ישראלים ושמונה חיילים נוספים נהרגו. מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה רצה לנצל את הטירוניוּת של הצמרת הישראלית החדשה שכללה את אהוד אולמרט בתפקיד ראש הממשלה, עמיר פרץ – שר ביטחון חסר ניסיון ביטחוני, והרמטכ"ל דן חלוץ, אשר בתור מפקד חיל האוויר לשעבר  לא הכיר דיו את היכולות והמגבלות של חילות אחרים בצה"ל.  נסראללה לא הבין כי במשטר דמוקרטי כולם עומדים לבחירה – ואפילו הרמטכ"ל שמתכונן לקריירה פוליטית – ולכן תגובה הולמת הייתה חייבת לבוא. הוא גם טעה לגבי עוצמת התגובה. על אף שפעילותה של ישראל במישור הצבאי לא הייתה מוצלחת, במבחן התוצאה טעה נסראללה.

אולמרט בחר לצאת למלחמה בפזיזות, ללא תהליך קבלת החלטות מסודר, ובלי שידע שהצבא, אשר עסק כחצי עשור בדיכוי האינתיפאדה השנייה, לא היה מוכן למלחמה קרקעית מול חיזבאללה. חטיבות שריון מילואים לא התאמנו במשך חמש שנים. לוּ היו ראשי ממשלה אחרים במקומו, בהם קודמו שרון, אבל גם שמיר, רבין ונתניהו, היו פועלים בצורה שקולה. ב-17 ביולי 2006 נשא אולמרט נאום בו הציב לישראל מטרות מרחיקות לכת במלחמה, כמו פירוק חיזבאללה מנשקו והחזרת החיילים החטופים – מטרות בלתי ריאליסטיות. המחברים סבורים כי על אולמרט היה לקצר את משך המלחמה. ישראל יצאה מהמלחמה "מוכה וחבולה, וכושר ההרתעה שלה ספג מכה קשה" (עמ' 327). נקודת האור היחידה מהמלחמה הייתה הבנת חומרת מצבו של צה"ל. בעקבות זאת הוחל להחזיר את צה"ל לכשירות. החלטתו של אולמרט להורות על פעולה קרקעית, שאמורה הייתה להתבצע במשך כ-60 שעות לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקפה, הייתה טעות בעליל. אפילו היה מצליח צה"ל לכבוש את השטח שהותקף, לא היה בכך להמשיך מחיזבאללה לירות טילים לעבר ישראל באותו הקצב ואף להגבירו, כדי להוכיח לישראל כי היא אינה מסוגלת לצמצם את הירי מלבנון.

מבצע "עופרת יצוקה", 27 דצמבר 2008 – 18 בינואר 2009   זו הייתה פעולת צה"ל נגד חמאס וג'יהאד אסלאמי ברצועת עזה, בעקבות ירי מסיבי של רקטות על שדרות, יישובי עוטף עזה, והערים הסמוכות לרצועה. במהלך המבצע נהרגו כ-1,200 מתושבי הרצועה, 900 מתוכם חמושים. בצד הישראלי כמעט ולא היו נפגעים, ובכך ניתן לראות הצלחה לא מבוטלת, לאור קיומה של פעולה קרקעית ומספר רב של רקטות שנורו על ישראל. הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק תפקדו הרבה יותר טוב בהשוואה לעמיתיהם במלחמת לבנון השנייה.

החלטתו של חמאס לפתוח בירי מסיבי הייתה שגויה. ארגון הטרור הזה לא לקח בחשבון כי ישראל תגיב בעוצמה. לאור יציאתה של ישראל מרצועת עזה ב-2005, בדעת הקהל בארץ נוצר קונצנזוס רחב להגיב על הירי. תגובה עוצמתית חייבת הייתה לבוא גם  לנוכח העובדה כי מדובר היה באירוע לפני הבחירות הכלליות שעמדו להיערך ב-10 בפברואר 2009. עם זאת, מנקודת ראותו של חמאס, היו גם נסיבות מקלות להחלטתו השגויה, וזאת לאור תקופת ההבלגה הארוכה מצד ישראל על ירי רקטות לעברה בעבר. פעולתה של ישראל הייתה מוצדקת ונכונה. בעקבותיה קטן מספר הרקטות שנורו לעבר ישראל. עם זאת – במיוחד לנוכח הביקורת הרבה בעולם על הרג אזרחים במהלך המבצע – על ישראל למצוא דרך יותר הומאנית להתמודד עם ירי הרקטות, כמו יירוט ושיבוש החיים ברצועה.

 

הערות ביקורתיות

הספר עשיר במידע אנציקלופדי אשר מוגש בצורה מעניינת ומרתקת. עם זאת, מתוך רצון לעניין, למשוך את תשומת לב הקורא, להדהים ולהפליא ניכרת נטייה להפוך את ההיסטוריה לשורה של אנקדוטות. מסיקור קרב סדאן ב-1870 עלול להשתמע כי בעיית שלפוחית השתן של נפוליאון השלישי היא הסיבה העיקרית למפלתו. עוד לדברי הספר:  "אֵם הבית הכפרית שלו [של סטאלין] יעצה לו בשכלה הישר לא לעזוב את מוסקבה [ב-1941] , ועל כך חייב לה העולם כולו את תודתו, לה ולמרשל ז'וקוב" (עמ' 338). הפרק על קרב מוסקבה ב-1941 מופיע תחת הכותרת הסנסציונית  "סטאלין מציל את העולם". כללית, אין אצל המחברים הבחנה בין גורמים עיקריים למשניים ואף שוליים להתפתחויות ההיסטוריות.

המחברים נוטים לייחס חשיבות רבה מדי לא רק למקריות אלא גם לאישים על מהלך ההיסטוריה. לדעתם, לולא ניצחונו של מסנה בקרב ציריך בספטמבר 1799, צרפת הייתה מובסת, הבורבונים היו חוזרים למלוך בה, נפוליאון לא היה עולה לשלטון ולכן: "שעתו הגדולה של מסנה והשפעתה על ההיסטוריה העולמית אינן ניתנות בכלל לכימות" (עמ' 62). לדעתי, בהערכת המלחמה בין צרפת לבין אוסטריה ורוסיה בקרב ציריך ב-1799, יש לקחת בחשבון כי צרפת הפכה למעצמה הדומיננטית באירופה היבשתית כבר במאה ה-17  ועוצמתה הצבאית אף גברה לאחר המהפכה הצרפתית. לאחר המהפכה הצרפתית לנתונים האובייקטיביים של צרפת ביחס למעצמות אחרות, כמו גודל האוכלוסייה ומשאבים, נוספו בעקבות המהפכה לא רק הלהט המהפכני אלא רפורמות בצבא כמו גיוס רחב וקידום על פי כישורים ולא מוצא. לאור הרקע הזה יש לייחס את ניצחונותיה של צרפת בתקופת המהפכה וגם בתקופת נפוליאון, במידה לא מבוטלת, לנתוניה האובייקטיביים וליעילות  צבאהּ, ולא למצביאיה.

בדומה לכך, נראה כי המחברים מפריזים בחלקו של סטאלין בניצחונה של בריה"מ על גרמניה הנאצית. לטענתם, עזיבת מוסקבה על ידי סטאלין ב-1941 הייתה הופכת אותה לעיר הפקר, היא הייתה נכבשת בידי הגרמנים "ורוסיה הייתה נופלת כפרי בשל לידי היטלר" (עמ' 273). לדעתי, נכון כי במהלך הקרב על מוסקבה ב-1942-1941 סטאלין קיבל החלטות נכונות וחשובות ביותר. אבל ראיית כישלון הפלישה הנאצית לבריה"מ בפרספקטיבה היסטורית, מאפשרת להמעיט בחלקו של סטאלין בניצחון לטובת גורמים אובייקטיביים. פלישתה של גרמניה לבריה"מ ב-1941 הייתה הניסיון השלישי הרציני להשתלט על רוסיה מצד מעצמה מערבית – וכל הניסיונות האלה נכשלו, ומסיבות דומות. הניסיון הראשון נעשה על ידי קרל ה-12 מלך שבדיה בתחילת המאה ה-18 (הובס בקרב פּוֹלְטָבָה ב-1709) והניסיון השני על ידי נפוליאון ב-1812. בכל שלוש הפלישות, תנאי מזג האוויר הקשים בחורף, שיטת האדמה החרוכה ובעיות האספקה בשטחיה הרחבים של רוסיה, בצירוף פטריוטיות של העם הרוסי ומקצועיות הצבא – כל אלה פעלו לטובת הצד המגן.

תיאורו של היטלר כ"מטורף" (עמ' 150), "תת-אדם" ו"קקה" (עמ' 151), לוקה בחסר. עצם העובדה שהיטלר הצליח לעלות לשלטון באחת המדינות המפותחות והתרבותיות ביותר באירופה, להרחיב את שטחה של גרמניה – בשלב הראשון בלי לירות אפילו ירייה אחת, ובהמשך לנצח בקלות  את צרפת – כל זה מוכיח כי לפושע המלחמה המפלצתי הזה היו כישורים, כמו כושר תעמולה  ואימוץ פיתוח כלי נשק ושיטות לחימה חדישים. קריאה ביקורתית של "מיין קאמפף" תגלה כי היטלר עצמו לא האמין בשלמות בתורת הגזע, אלא ראה בה אמצעי יעיל לממש את האמביציות המגלומניות שלו. הוא גם מוכן היה לנהוג בגמישות משיקולים של ריאל פוליטיק. לדוגמה,  ב-1941 הוא נפגש עם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, אשר בתור ערבי השתייך לגזע השמי. 

אפשר לחלוק  על הטענה המובאת בספר לפיה עצר היטלר את המתקפה על דנקרק במאי 1940, כדי להותיר את חיסול הכוח הצרפתי-בריטי המכותר לחיל האוויר בראשות המרשל גרינג. אין הוכחות כי היטלר רגז על גרינג שלא עלה בידו לחסל את הכוח הצרפתי-בריטי בדנקרק. מכאן סביר להניח כי היטלר לא ייחס חשיבות עליונה להשמדת הכוח הזה, וזאת מסיבות אחדות. מטרתו העיקרית בשלב הזה הייתה לכבוש את צרפת, ולכן במקום להסיט את כוחות השריון צפונה, הוא נתן עדיפות להפנייתם דרומה, ללבה של צרפת. עם בריטניה קיווה היטלר להגיע להסדר שלום, לאחר הסבת מפלה לצרפת. זאת בהתאם לתוכניתו המקורית של היטלר, כפי שנוסחה ב"מיין קאמפף", והיא לשאוף להגיע להסדר עם בריטניה ולהתפשט מזרחה לשטחה של רוסיה. הכרזתה של בריטניה מלחמה על גרמניה בספטמבר 1939 קלקלה לו את תוכניתו המקורית, אך היטלר התכוון לחזור אליה. יתרה מזו. גם אחרי כיבוש צרפת, כאשר בריטניה דחתה את הצעות השלום של היטלר, הוא לא גילה עקשנות בניסיונו להכניעה ופנה לכיבוש רוסיה.

בהקשר למלחמה וליחסים בין בריה"מ לפינלנד בין השנים 1944-1939, אפשר לחלוק על הטענה של מחברי הספר, לפיה בזכות העובדה שפינלנד בחרה לא להיענות  לתביעות הטריטוריאליות של סטאלין ב-1939, אלא להילחם בגבורה מול הצבא הרוסי, מדינה זו הבטיחה את עצמאותה. העובדה כי סטאלין לא חרג הרבה מעבר לתביעותיו המקוריות כלפי פינלנד אף בהסכם השלום איתה בשנת 1944, כאשר ניצב בעמדה נוחה יותר מבחינה צבאית ומדינית מאשר ב-1940, עשויה לחזק את ההשערה כי מלכתחילה ב-1939 וגם ב-1944 לא שאף לספח ארץ זו. יש לקחת בחשבון כי במסגרת רוסיה הצארית פינלנד נהנתה מאוטונומיה רחבה – בניגוד למדינות הבלטיות אותן מצא סטאלין לנכון לספח. אפשר להניח כי החלטתו של סטאלין לא לשאוף לספח את פינלנד הושפעה מחששו כי צעד כזה עלול להביא להתחברותה של שבדיה לברית עם גרמניה הנאצית, או לברית מערבית לאחר מלחמת העולם השנייה. מלחמתה האמיצה של פינלנד מול הענק הרוסי ב-1940-1939  בוודאי מעוררת השתאות. אך מתעוררת השאלה האם הקורבנות הרבים שהקריבה מדינה זו – בתחילה במלחמה נגד רוסיה, אחר כך כשותפה של גרמניה נגד רוסיה, ולבסוף כשותפה של רוסיה נגד גרמניה – לא היו לשווא. האם היענות לתביעות הסובייטיות כבר ב-1939 הייתה מביאה לאותה התוצאה שהושגה בסופו של דבר ב-1944?

בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.  לדברי מחברי הספר, הלוגיקה של אהוד ברק מאחורי התנהלותו בראשית האינתיפאדה השנייה בסתיו 2000 הייתה שהוא חייב לסגור עסקה עם ערפאת, אחרת ייעלם מן המפה הפוליטית. לדעתי, זו הגדרה בלתי מדויקת, ממנה עלול להשתמע כי ברק היה מוכן לסטות מעקרונות ההסדר שקבע, והעיקר להגיע להסכם עם ערפאת. לוּ  כל שאיפתו של ברק היה להציל את מעמדו הפוליטי, הוא עשוי היה להקים ממשלת אחדות לאומית עם מנהיג הליכוד דאז, אריאל שרון – אפשרות שנראתה ריאלית בסביבות אוקטובר 2000. סביר להניח כי  הלוגיקה של ברק הייתה למצות כל סיכוי לשלום, אף הקלוש.

אפשר לחלוק עד דעתם של מחברי הספר לפיה שרון טיפל באינתיפאדה באופן אופטימאלי. בדיעבד ברור כי ככל שישראל הייתה נוקטת מוקדם יותר בפעולה בנוסח "חומת מגן", כך נחסכים היו יותר חיי אדם בצד הישראלי (ואולי אף בצד הפלסטיני). ברק  כבר בראשית האינתיפאדה הציב אולטימטום לערפאת להפסיק את האלימות – אך לא מימש את איומו. המתנתו של שרון למעלה משנה עד ל"חומת מגן" גם כן עלתה לצד הישראלי בקורבנות רבים.

ההערכה השלילית בעיקרה של מחברי הספר על התנהלותה של ישראל במלחמת לבנון השנייה ב-2006 אינה לגמרי מוצדקת. בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי על אף שפע הטעויות שעשתה ישראל במישור הטקטי בעת ניהול מלחמת לבנון השנייה – ישראל זכתה להישג לא מבוטל.  חיזבאללה למד כי תגובת ישראל – על פעולות כמו פגיעה בחיילים –עלולה להיות בלתי צפויה בממדיה הרחבים, דבר אשר שיפר את כושר הרתעתה הישראלי.  

מבצע "עופרת יצוקה" לא היה כל כך מוצלח כפי שיכול להשתמע מגרסת מחברי הספר. הוא התארך ללא צורך, בלי שהתארכותו שיפרה את מצבה של ישראל; הסתיים בהפסקת אש חד צדדית מצד ישראל, ירי הרקטות מרצועת עזה חוּדש בהדרגה, וכבר בנובמבר 2012 נאלצה ישראל לצאת למבצע חדש נגד רצועת עזה בשם "עמוד ענן".

לדעתם של מחברי הספר, "לכישלון ישראלי מול פתח, חמאס או חיזבאללה יש אמנם השפעה מיידית על לב המדינה, אך אין לו השלכות על קיומה" (עמ' 314). לדעתי, עצם קיומה של אוכלוסייה ערבית פלסטינית גדולה משני עברֵי הקו הירוק, המשתווה במספרה למספר היהודים בארץ ישראל המנדטורית, יוצרת בעיה קיומית למדינת ישראל בתור מדינה יהודית, ואף סכנה לקיומה הפיזי של האוכלוסייה היהודית. כבר בשלהי המאה ה-20 מדינות כמו בריה"מ ויוגוסלביה התפרקו, כיוון שהעם השולט בהן היה מיעוט מבחינה מספרית – ומאותה הסיבה השלטון בדרום אפריקה עבר לרוב השחור. במצב בו קיים איום פוטנציאלי מתמיד על האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל אף בעתות שלום, כישלון במלחמה של ישראל  מול פתח, חמאס או חיזבאללה, ואף עצם מלחמה מול הארגונים האלה, יוצרת סכנת התקוממות מצד האוכלוסייה הפלסטינית משני עברֵי הקו הירוק, כולל מעשי טבח ללא הבחנה ביהודים, כמו במבצע "שומר חומות" במאי 2021.

טעויות אחדות בספר

שם הגנרל הרוסי שתפקד בצורה כושלת בקרב ציריך ב-1799 הוא רימסקי-קורסאקוב אלכסנדר מיכאילוביץ' – ולא גורצ'אקוב, כפי שמופיע בספר בעמ' 61-60.

ניקיטה חרושצ'וב היה אוקראיני (עמ' 245). חרושצ'וב היה רוסי (בהסתמך על ערך חרושצ'וב בוויקיפדיה באנגלית וברוסית).

בשם המטוס "מיג" שתי האותיות הראשונות לקוחות משמו של אחיו של אנסטס מיקויאן (עמ' 246). אינו מדויק. רק האות הראשונה מ' לקוחה משמו של מיקויאן. האות י', и ברוסית, פירושה ו' החיבור ברוסית. המטוס "מיג" נקרא על שמם של שני מתכנני המטוס ארטיום  מיקואין י (כלומר ו' החיבור) -מיכאיל גורביץ' (יהודי).

סטאלין הכיר את אשתו נדיה בצאריצין (עמ' 250). לאמיתו של דבר הרומן בין סטאלין לאשתו נדיה החל עוד בפטרוגרד ב-1917 כאשר נדיה הייתה בערך בת 15.

האיחור בחודש במלחמה נגד בריה"מ [פתיחת המלחמה ביוני במקום במאי 1941]  נבע מרצונו של היטלר להשפיל את יוגוסלביה לאחר ההפיכה האנטי גרמנית בה (עמ' 237, 282). בניגוד לטענה הזו של המחבר, האיחור בפלישה לבריה"מ לא נבע בגלל המלחמה ביוגוסלביה: הצבא היוגוסלבי נכנע ב-17 באפריל, לאחר עשרה ימי לחימה. לעומת זאת המלחמה של גרמניה ביוון נמשכה בחודש מאי והיא שגרמה לאיחור בפלישה לבריה"מ.

טעויות דפוס. בעמ' 327 ובעמוד 328 פעמיים, תאריך חטיפת החיילים על ידי חיזבאללה ופתיחת מלחמת לבנון השנייה מיוחס ליולי 2007 במקום יולי 2006.