בן-דוד, מישקה. לא ראיתי חיילים שמחים (ירושלים: כתר, 2013). 161 עמ'
מישקה
בן-דוד נולד בגבעת שמואל ב-1952. הוא סופר ישראלי בעל תואר דוקטור בספרות עברית מטעם האוניברסיטה העברית
בירושלים, ושירת בעברו בתפקיד בכיר במוסד. בן-דוד פרסם שמונה עשר ספרים, בהם קובצי
סיפורים, ספרי מתח וספר פילוסופיה. לדברי הסופר, הכתיבה באה לו בקלות. הרומנים שלו
זכו לשבחים והפכו לרבי מכר. ספרו הנסקר להלן פורסם לראשונה ב-1982 –בתחילת דרכו הספרותית
של המחבר – בשם "חיילים שמחים". במהדורה שלפנינו הוסיף המחבר מאמר על ספרו
משנת 1982 ועל 40 שנות כתיבתו. הספר מתאר קבוצה של חיילים בבסיס של חיל הקשר בחצי האי סיני, בחלוף זמן מה לאחר סיום מלחמת יום
הכיפורים. הסיכום משקף את גרסת המחבר. הוספתי הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי
קצר מאוד בסיום.
לפנינו
מעין עלילה אוטוביוגרפית של חייל בשם מיכה שהוא הדמות הראשית בה. ההובי שלו לכתוב וזוהי
גם התרופה שלו. הפסיכיאטר ד"ר מנדלייב אישר לו "בפקודה" להקדיש כל יום
שעתיים לכתיבה. מיכה שירת בגולני בתקופת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בשעה שמונה
בבוקר ביום הכיפורים [6 באוקטובר 1973] צלצל הטלפון בביתו ואמרו לו להיות מוכן בעוד
עשר דקות, כדי לעלות על רכב שייקח אותו ליחידתו הצבאית. הוא נפרד מהוריו ואחותו, ויצא
לדרך ברכב שבדרך אסף חיילים נוספים. בנקודת הכינוס היה כבר ברור כי עומדת לפרוץ מלחמה
[ואכן המתקפות של מצרים וסוריה החלו באותו היום בשעה 14:00]. מיכה עלה לרמת הגולן בזחל"ם,
השתתף בלחימה כבר ביום הראשון למלחמה, במהלך המלחמה נפצע אך לא קשה, החלים וחזר להילחם.
הוא קיבל צל"ש על "רצון לחימה". מיכה אהב את השירות הקרבי – אבל לא בגלל המלחמה וההרג, אלא בדומה לאהבתו לעבודות
הפיזיות הקשות, בגלל "הרומנטיקה הגברית". בהתאם לכך, הוא הרגיש כי תקופת
המלחמה אינה שייכת לו, כאילו היה "בהלם מהירייה הראשונה ועד האחרונה" (עמ'
73).
לאחר
המלחמה, למרות שביקש להמשיך להיות חייל קרבי, שלחו אותו לקורס קשר, ולקראת סיום שירותו
הצבאי הציבו אותו בתחנת ממסר על הר גבוה במערב סיני. נהגוּ לשבץ אותו לשמירה במשמרת
הראשונה, אבל הוא מרצונו, מוכן היה להחליף מישהו במשמרת שנייה וגם שלישית, ואף בתורנות
מטבח – על אף שהיה סמל בדרגתו וקיבל צל"ש: "אחרי שנתקלתי במוות נראה לי טיפשי
לעשות עניין מתורנויות" (עמ' 23).
חברו
הטוב בבסיס היה אלכס, בחור ממוצא רוסי, שאהב לשתות וודקה ועזר לו להתאקלם במקום. החייל
אריה היה דמות נוספת הראויה לציון לנוכח דעותיו הבלתי שגרתיות. הוא היה יוצא נגד התיאוריות
המקובלות, בהן תורת ההסתברות, וגם נגד הדמוקרטיה ונגד השירות הצבאי. בניגוד לתדמיתו
השמאלית, הוא היה גם נגד הערבים ונגד ברית המועצות. לדעתו, אין מלחמה "כדאית"
ו"צודקת": "מותו של חייל לגביו ולגבי בני משפחתו" שָׂם לאַיִן
את כל היתרונות שמשיג מישהו אחר מהמלחמה כמו עלייה בדרגה ותוספת שטחים.
מיכה
הוא נמוך, שמנמן ומקריח, וחברתו דליה גבוהה ממנו – אבל הדבר לא הפריע לה. הוא דמות
מלנכולית-רומנטית. במכתבים שהיה כותב לדליה נכללו הרהורים פילוסופיים על מוות, ומחשבות
על אפסותו וחוסר חשיבתו של הפרט מול מיליארדי בני אדם. למרות שהייתה לו חברה, מיכה
היה מנצל את זמנו בבסיס לקיום יחסי מין מזדמנים עם חיילות, בהסכמה הדדית. בניגוד לתדמיתו
כ"חמוד" הייתה לו הצלחה רבה עם בחורות, ואפילו רותי – חברתו של זלמן שנחשב
לגבר בה"א הידיעה של הבסיס במלוא מובן המילה – באה אליו בחשאי "שאנחם אותה
באופן אופקי" (עמ' 49). באירוע אחר, כאשר חדר השינה פוּנה מכל החיילים כדי לאפשר למיכה להתייחד עם חיילת,
זלמן שאל סטטוסקופ מאחות, הצמיד אותו לקיר בחדר הסמוך מול מיטתו של מיכה, כדי שיוכל
להאזין ולמסור לחיילים שנאספו לידו דיווח על
המתרחש. התברר כי מיכה נקט בשיטתו הרגילה לקראת המשגל. הוא דיבר עם החיילת על מוות, אחר כך ניגן בגיטרה ולבסוף הגיע
למחוז חפצו. התנהגותו של מיכה תאמה את חיי השגרה של הבסיס: יחסי מין חופשיים, ללא מחויבות,
ומסיבות השתכרות. ואוּלם חייל בשם רַסְנֶר לא היה מצליח ליצור קשר עם בחורות. היה
זה טיפוס חיוור, רזה, סובל מדיכאון, מרבה לקרוא ספרים, והוא שהציע למיכה לכתוב את ספרו.
אחרי
מלחמת יום הכיפורים הציע מיכה לדליה נישואים.
היא, בתור הכרת טובה, באמצע המדשאה של מלון הילטון, גילתה קבוצת שיחים "משכה אותי
לתוכם, ואחר כך לתוכה" (עמ' 75). אבל לאחר גמר שירותו הצבאי פרשת אהבתו לדליה,
שהייתה מלווה בכאב, נגמרה. משתמע כי החיים
עם דליה הפריעו לשאיפתו של מיכה לנדוד בעולם, "להגיע לערים זרות ולהיטמע ביושבים
בָּן (עמ' 121). על מנת להגשים את שאיפתו הזו הוא התכוון לעלות על אנייה ולעבוד בה
בתור ימאי. לשם כך נאלץ לבצע הליך מסודר –
להירשם בלשכת הימאים ולעבור הכשרה קצרה – ואחר כך עלה על אנייה אשר עבדה בקו
חיפה-איטליה וקו חיפה-יוגוסלביה.
בסוף
הספר ישנם הרהורים פילוסופיים על דמותו הדוּאָלית של האדם. יש בו מֵמד רציונאלי, אותו
מכנה המחבר "אפולוני", על שם אל השמש והאור היווני אפולון (או אפולו). בהתאם
לצד הזה שבאדם הוא שואף להקים משפחה ולגור בבית עם גינה מטופחת. מאידך גיסא, ישנה באדם
גם שאיפה לשקוע בחיי תענוגות, לעשות מה שמתחשק לו. את הממד הזה מכנה המחבר "דיוניסי", על
שם אל היין היווני דיוניסוס. ישנם אנשים הפועלים בהתאם לממד "האפולוני",
אבל "מנסים מפעם לפעם מן הדיוניסיות המשכרת. בחלומותיהם, לפעמים גם במוטל זול,
מתפרץ דיוניסוס" (עמ' 131).
מציאות
ודמיון בספר, על פי הערותיו של מישקה בן-דוד,
אותן פרסם כ-30 שנה לאחר צאת ספרו לאור
הכותרת
המקורית שנתן המחבר לספר הייתה "לא ראיתי חיילים שמחים" – אבל במהדורתו הראשונה
בשנת 1982 יצא הספר לאור תחת הכותרת "חיילים שמחים". הוצאת הספרים של משרד
הביטחון "תרמיל", בה פורסם הספר לראשונה, החליטה לשנות את הכותרת [בהנחה
כי אופייה העצוב ואף המלנכולי בוודאי לא יתרום למורל, בלשון המעטה.] הכותרת המקורית
של המחבר נועדה לבטא את השקפתו לפיה אנשים צעירים, לאור מחשבותיהם, חלומותיהם ואהבותיהם
– "רק במקרה ושלא בטובתם הם גם חיילים" (עמ' 140).
קיים
דמיון מסוים בין הדמות הספרותית מיכה לבין מחבר הספר, מישקה בן-דוד. השם מיכה דומה
קצת לשם מישקה, וגם בתיאורו של מיכה כטיפוס מלנכולי-רומנטי יש דמיון לסופר בן דוד.
מיכה מתאר את הצורך שלו לכתוב כך: "יותר מכול מזכירה לי הכתיבה זיון. קיים בי
אותו צורך עמוק, קיומי, בלתי מוסבר לעשות זאת...ואחר כך הצורך לדעת שזה נעשה טוב...ובמידת
מה גם הצורך שאחרים יידעו" (עמ' 154). גם לאחר כתיבת 14 ספרים נוספים מאז, מישקה
בן-דוד עדיין חותם על הדברים האלה. את הספר שנסקר לעיל הוא החל לכתוב עוד בתקופת שירותו
הצבאי, ובהמשך עיבד אותו.
במציאות,
בשירותו הצבאי, בתור דובר רוסית, מישקה בן-דוד גויס לחיל המודיעין ליחידת האזנה שנועדה
לעקוב אחר המעורבות הרוסית במצרים באותה התקופה. בזמנו לא רצה המחבר בתפקיד הזה, ולכן
בספרו הוא מתאר את מיכה כאיש גולני, אשר בניגוד לרצונו הועבר לחיל הקשר. לפני מלחמת
יום הכיפורים שירת בן-דוד בבסיס מודיעין בסיני, אשר בדומה לבסיס הקשר המתואר בספרו
היה ממוקם על הר גבוה. בדמיון מסוים להווי אשר שרר לפי ספרו בבסיס בחיל הקשר, בבסיס המודיעין בו שירת, חבריו
במחלקה הרוסית העבירו את השירות במסיבות של אלכוהול והוללות. בדומה למסופר בספרו, גם
במציאות הוחזר המחבר בחופזה מחופשה בביתו ליחידתו, ביום הראשון של המלחמה. אין התייחסות
בספרו לפעילותו האמתית בתקופת המלחמה ולאחריה. במציאות, עוד לפני המלחמה עבר בן-דוד
קורס קציני מודיעין וסיים את המלחמה כמפקד מחלקת נגמ"שי האזנה באוגדה 252 מעבר
לתעלת סואץ. בסיום המלחמה בחזית המצרית [בסוף אוקטובר 1973] נשלח המחבר למוצב החרמון,
כדי להקים בו מחדש את בסיס המודיעין, ושירת בחזית הסורית לאורך כל תקופת מלחמת ההתשה
[מסוף אוקטובר עד סוף מאי 1974]. דחיקת תיאורי המלחמה לשולי הספר מסמנת את ניסיונו
של המחבר להיאחז עדיין בתקופה האופטימית, לפני השבר של המלחמה.
ישנו
דמיון מסוים בין המכתבים של מיכה לחברתו דליה המתוארים בספרו לבין מכתביו של הסופר
במציאות לאשתו שינה. אבל בניגוד למיכה הצעיר, בן-דוד לא הפליג באניית סוחר, אלא חזר
לחברה שלו והקים משפחה אוהבת בה הוא מוצא סיפוק. המחבר עדיין סבור כי אי אפשר למצוא
משמעות לחיים על רקע הזמן והמרחב האינסופיים, אבל הוא הגיע להשלמה מסוימת עם עצמו ואף
למשמעות פנימית, בתור אדם שהצליח למצות את יכולותיו. ובסיום, הוא עדיין "מתנודד
בשניוּת הטראגית בין המעטה האפולוני של יופי וסדר בימים לבין הדיוניסיות המשכרת בלילות"
(עמ' 158).
הערות
ביקורתיות שלי
הסופר
מישקה בן דוד ניחן בכיששרון כתיבה במגוון סגנונות: שפה פשוטה ומחוספסת של חיילים וגם
שפה מליצית עם אוצר מילים עשיר. (בהתייחסויותיו למין הסופר משתמש במילה העממית המקובלת
"זיון" – דבר שנמנעתי לעשות בסיכום.) השכלתו בתחום הפילוסופיה באה לידי ביטוי
ביצירתו ומוסיפה לה מֵמד מעמיק ומעניין.
לעניות
דעתי, ישנם ביצירה אירועים בלתי ריאליסטיים מובהקים הפוגמים בה, במיוחד על הוראתו של
הפסיכיאטר ד"ר מנדלייב למיכה, "בפקודה", לכתוב כל יום שעתיים. לדברי
המחבר, המִבנה המקוטע והכרונולוגיה השבורה של הספר נועדו להצביע על נעורים שנשברו כתוצאה
מהמלחמה. אף על פי כן, לטעמי, הקפיצות מנושא לנושא ומתקופה לתקופה רבות מדי. (בסיכום
ניסיתי להציג את הסיפור בצורה מסודרת.)
לפי
ספרו, עוד בהיותו איש צעיר צפה בן-דוד לעצמו שני מסלולים אפשריים: קריירה צבאית או
משורר. בסופו של דבר הוא הגשים את שניהם כסופר וכבכיר במוסד, כאיש ספרא וסייפא. הדמות
הדוּאָלית שבאדם, עליה מדבר מיכה בסוף ספרו, באה לידי ביטוי בסופר בן-דוד לא רק באופיו
אלא גם בשני המסלולים השונים של חייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה