אֶדְגָה, אברהם. מסע אל החלום [הוצאה עצמית] (ישראל, 2000), 160 עמ'.
אברהם
אֶדְגָה נולד באתיופיה ב-1965 ועלה לישראל ב-1984. הוא סופר, פעיל חברתי ומרצה על יהדות
אתיופיה, וגם בעל תואר מהנדס בניין מהטכניון. ספרו משלב בין מסלול המסע המפרך והמסוכן
שעבר בדרכו לארץ בשנים 1984-1982 לבין סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה בתקופה המקבילה.
כמו כן מביא המחבר סקירה היסטורית קצרה על יהודי אתיופיה החל מימי הבית הראשון ועל
עלייתם לישראל מאמצע שנות ה-50 עד 1991. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר. הוספתי הערות
קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.
מהיכן
באו יהודי אתיופיה הראשונים
ישנן
גרסאות שונות למקורותיהם של יהודי אתיופיה. לפי גרסאות אחדות, ראשיתה של יהדות אתיופיה
עוד בתקופת הבית הראשון. אחת ההוכחות לכך היא העיר אַקסוּם ציון החרבה. זו נבנתה בתקופת
הבית הראשון כחיקוי לירושלים ושימשה עיר מלוכה. לפי גרסה בספר המלכים של אתיופיה, מקורה
של יהדות אתיופיה בקשר הרומנטי בין המלך שלמה למלכת שבא, אשר ממלכתה כללה נוסף לאתיופיה
חלקים מסודאן ותימן. בהשפעת מלכת שבא ובנה המשותף עם המלך שלמה, הופצה הדת היהודית
באתיופיה. לפי גרסה אחרת, לאחר חורבן הבית הראשון התפזרו היהודים לכל עבר, כולל תימן
ומצרים וחֶלֶק מהם הגיעו לאתיופיה. בהשפעת היהודים האלה הופצה הדת היהודית בקרב האתיופים,
אשר באותה התקופה היו עובדי אלילים.
עדויות
כתובות על קיומה של קהילה יהודית באתיופיה מצויות החל מהמאה ה-9, בהן אצל אלדד הדני,
נוסע יהודי שחי במאה ה-9, ואצל בנימין מטודלה, נוסע יהודי שחי במאה ה-12. עדויות היסטוריות
אתיופיות ומערביות מוכיחות קיומה של ממלכה יהודית מפוארת באתיופיה עד שנת 1620. בשנה
הזו היא נחרבה בידי הנוצרים, אשר אילצו את היהודים לבחור בין המרת דתם למוות. אלה שלא
המירו את דתם ברחו רחוק להרים ונושלו מנכסיהם. ניתן להם כינוי "פלאשה", שפירושו
אנשים זרים, נטולי זכויות על הקרקע ומנודים.
קשר
ממשי בין יהודי אתיופיה לשאר העולם נוצר רק בשנת 1860, באמצעות מיסיונרים, בהם יהודי
גרמני שהתנצר. מיסיונר אנגלי העריך את מספרם בכ-200,000. הפעילות המיסיונרית גרמה להתעוררות
בקרב יהודי המערב לעזרת הפלאשים. בעקבות המיסיונרים, הגיע ליהודי אתיופיה יוסף הלוי,
אנתרופולוג במקצועו. תלמידו, יעקב נוח פַיטלוֹביץ' (1955-1881) – שהקדיש את חייו ללימוד
תולדותיהם של יהודי אתיופיה – התחיל במסעותיו לאתיופיה ב-1904. מאז עשה את הדרך הזו
עשרות פעמים ולקח עמו תלמידים לאירופה, ואלה בשובם לארצם עזרו להקים רשת חינוך
יהודית.
בתקופת
הכיבוש האיטלקי
בשנים
הראשונות לכיבוש האיטלקי הפשיסטי של אתיופיה
שהחל ב-1935 [משתמע כי מצבם של היהודים לא
נפגע.] לפי התעמולה איטלקית, יחס משטר הכיבוש כלפיהם היה חיובי ומוסוליני אף הציע להקים
מדינה יהודית באזור גוג'ם, כ-300 ק"מ צפונית לאדיס-אבבה. ואולם הקמת מדינה יהודית
הייתה למעשה מזימה תעמולתית של המשטר הפשיסטי שנועדה למצוא חן בעיני הערבים – שהתנגדו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העלאת הרעיון
בדבר הקמת מדינה יהודית כוון גם להביא לזרימת
כסף יהודי כדי לפתח את האימפריה של מוסוליני באתיופיה. בשנת 1940 – בהשפעת הקשרים המתהדקים
בין מוסוליני להיטלר – החל השלטון האיטלקי בביצוע מעשי רצח נגד יהודים, ובשנת 1941
הגיעה פקודה מרומא לחיסול הפלאשים באתיופיה – אך הביצוע לא יצא אל הפועל במלוא עוצמתו,
כיוון שאיטליה נקלעה לצרות בחזיתות המלחמה שלה. לבסוף, גירוש האיטלקים מאתיופיה בידי
הבריטים ב-1941 מנע את השמדת היהודים.
יחס
השכנים הלא יהודים ליהודי אתיופיה
לאחר
שנושלו מאדמותיהם במאה ה-17, עסקו היהודים בנפחות, קדרות, אריגה ובנאות. מקצועות אלה
נחשבו לנחותים בעיני האתיופים בהשוואה לעיבוד האדמה. הנוצרים דאגו לחנך את ילדיהם מגיל
רך שהיהודי הוא ערמומי, מוצץ דם, אוכל בשר אדם, עושה עין רעה לתינוקות ועוד. הכינוי הנורא ביותר כלפי יהודי היה בודה, שפירושו
"אכילת בן אדם בעין [הרע?] שתגרום לנאכל לחלות קשה עד מוות, אם לא מתקיים תנאי
אחד. התנאי הוא שהבודה חייב לבוא לנאכל ...ולבקש ממנו סליחה, רק אז הנאכל קם על רגלו
ומבריא" (עמ' 156-155). המחבר מביא דוגמה מתקופתו לטקס המשפיל של בקשת סליחה.
בן דודו הואשם על לא עוול בכפו בהיותו בודה ונאלץ לבקש סליחה מאישה שכביכול גרם למחלתה
– אחרת התושבים המקומיים עלולים היו להשמיד את תושבי הכפר של בן הדוד. במקרה הזה תושבי
הכפר ניצלו, אבל היו מקרים בהם כפרים יהודיים כותרו ונשרפו כתוצאה מהאשמות שווא שטפלו
עליהם המקומיים. עם זאת, היו גם מצבים של שכנות טובה בין יהודים לנוצרים, כולל עזרה
הדדית ואף הקרבה עצמית של איש למען רעהו.
המסע
לירושלים
הכמיהה
בקרב יהודי אתיופיה להגיע לירושלים נמשכה אלפי שנים. העולה הראשון מאתיופיה לישראל
עשה את הדרך בשנת 1856. בשובו הוא תיאר בפני העדה את המחסור והמצוקה בארץ, בני העדה
לא האמינו לו ואף נידו אותו. יהודים מעטים מאתיופיה עשו את הדרך לישראל בראשית המאה
ה-20, בהשפעת נוסע יהודי בשם יעקב משה נח פיטלוביץ', אשר כאמור הגיע לראשונה לאתיופיה
בשנת 1904.
עד לבחירתו
של יצחק בן צבי לנשיא מדינת ישראל לא התעניינה ישראל בגורלם של יהודי אתיופיה. ביוזמת
הנשיא הובאה קבוצה של נערים ונערות יהודים מאתיופיה לארץ ב-1954 וב-1956, כדי שילמדו
עברית והמנהגים בישראל, לאחר מכן יחזרו לעדתם, ילמדו את אחיהם, כשהמטרה הסופית הייתה
להכשיר את הקהילה לעלייה. הנערים והנערות
האלה למדו בבית הספר החקלאי בכפר בתיה. אחדים חזרו אחר כך לאתיופיה ומילאו את המצופה
מהם ואחדים נשארו בארץ ונקלטו בה. עם זאת, הניסיון הזה כשל בעיקרו ולא היה לו המשך.
רק בשנות
ה-70 חזרה ההתעניינות בישראל בנושא יהודי אתיופיה, כאשר פוסקי ההלכה נחלקו בין המצדדים
בעלייתם בתור יהודים, לבין המתנגדים שלא ראו בהם יהודים, בגלל ספקות לגבי מוצאם וצבע
עורם. בשנת 1973 פסק הרב הספרדי הראשי, הרב
עובדיה יוסף, שיש יסוד מוצק להיותם יהודים ועל כן לזכאותם לעלות לישראל לפי חוק השבות,
בהסתייגות אחת. כל מי שיהדותו מוטלת בספק, גורלו יוברר בשיתוף פעולה עם מנהיגי העדה,
ואם יש יסוד לספקנות ייאלץ לעבור גיור כהלכה. ב-1975 חל על יהודי אתיופיה חוק השבות.
ב-1974
התחוללה מהפכה באתיופיה במהלכה הודח הקיסר היילה סילאסי והוקם משטר בראשות הקולונל
מנגיסטו היילה מריאם. היה זה משטר שרצה להנהיג קומוניזם ודיכא באכזריות וביד ברזל את
מתנגדיו. בישראל, במאי 1977 לראשונה בתולדות
המדינה עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין. בגין הביא למִפנה ביחסה של ישראל
כלפי יהודי אתיופיה, וכבר בתחילת שלטונו חיפש במרץ דרכים להעלותם ארצה. ביוזמתו נרקמה
עִסקה בין ישראל לשליט אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם לפיה תספק ישראל מטוסים לצבאו של
הרודן האתיופי בתמורה ליציאה מסודרת של היהודים. ואולם משה דיין, שר החוץ בממשלתו של
בגין, הדליף את דבר עסקת הנשק ובכך טרפד אותה ואת עלייתם של יהודי אתיופיה. המחבר מעריך
שהיו כנראה "שיקולים זרים" מאחורי הגילוי הזה של דיין (עמ' 18).
בהיעדר
דרך מסודרת להעלות את יהודי אתיופיה, האופציה היחידה שנותרה הייתה להביאם דרך סודאן
בעזרת המוסד. הראשונים שגילו את הנתיב הזה היו יהודי טיגרי (Tigray).
אזור טיגרי נמצא בצפונה של אתיופיה ובחלקו גובל בסודאן. מעבר של יהודי טיגרי לסודאן,
בדרך לעלייה לישראל, אשר נעשה בתחילה על ידי בודדים ומשפחות אחדות הפך במהרה ליציאה
רחבה. אנשים קמו ועזבו הכול, מבלי לקצור יבול ומבלי למכור את הרכוש. מי שלא הזדרז מצא
עצמו סובל מהשכנים שהפכו לשודדים ובוזזים. עזיבתם של יהודי טיגרי עוררה את נושא העלייה
לארץ בקרב יהודי גונדר (Gondar). העיר
גונדר שוכנת בצפונו של אזור אמהרה (Amhara),
דרומית לאזור טיגרי. התקיימו קשרי משפחה בין יהודי טיגרי ליהודי גונדר. יהודי גונדר
לא ידעו מה עלה בגורלם של אלה שעזבו את אתיופיה והאם הצליחו להגיע לישראל דרך סודאן.
[הקהילות הגדולות ביותר של יהודי אתיופיה התרכזו בצפון מערבה של המדינה, באזור העיר
גונדר והרי סֵמֵן ובאזור טיגרי.] כ-90% מיהודי
אתיופיה חיו בכפרים.
באותה
התקופה [בסביבות 1982] אברהם אדגה, יליד כפר
באתיופיה, היה תלמיד בבית ספר תיכון והתגורר
בעיר [אין שמה של העיר] בדירה שכורה לצורך לימודיו. היה זה בית ספר לא יהודי בו למדו
יהודים מכפרים שונים אשר דאגו לשמור על קשר ביניהם. בני הנוער היהודים האלה הבינו כי
עליהם מוטלת החובה לברוח לסודאן כדי לקבל מידע על אפשרויות העלייה משם לישראל ולהשתמש
במידע הזה להעלאת משפחותיהם. בתחילת שנות ה-80, במשטר הרודני של מנגיסטו היילה מריאם,
עצם הדיבורים על עלייה (וגם הימלטות מאתיופיה של לא יהודים) נחשבו לבגידה שיכולה הייתה
לגרור עונש מוות. בוגדים היו מוצאים להורג בירייה בראש וגופותיהם היו מוצגים בשדרה
המרכזית למען יראו וייראו.
על כן,
היציאה לסודאן חִייבה חשאיות והייתה כרוכה בסיכונים רבים. השלטון עלול היה לאסור את
קרובי הנמלטים, לענות אותם בעינויים אכזריים ביותר (כמו תלייה על התקרה ברגליים, הכאות,
מניעת אוכל ושינה), כדי לאלצם לגלות היכן ברחו יקיריהם. בגיל 17 (?) המחבר וחברו, לאחר
שהצטיידו במזון, החלו בהליכה לעבר גבול סודאן. המסע נעשה בלילה, כדי לא להתגלות וליפול
קורבן למלשינים. כמו כן הנערים יכלו להיפגע מכדורים של הקבוצות היריבות במלחמת האזרחים
באתיופיה או משודדים. לאורך המסע הנערים הסתירו את יהדותם. לאחר הליכה שנמשכה שלושה לילות, במהלכה כמעט לא בא אוכל של ממש לפיהם,
הבורחים הגיעו לכפר אליו השלטון הצבאי טרם הגיע. שם לראשונה העזו לבקש מזון מאנשי המקום.
אלה, אשר שנאו את השלטון, כיבדו את הנערים באוכל ביד רחבה וצירפו אותם לחמישה סוחרים,
שיצאו בשיירה לסודאן לצורכי מסחר. הסוחרים היו חמושים, כדי להתגונן מפני מעשי ביזה
ורצח, שרווחו בדרך. במהלך המסע, אחד הסוחרים ניסה באיומי נשק לגזול את כספם של הנערים.
הנערים ניצלו משוד אכזרי רק בזכותו של סוחר טוב לב, אשר התערב לטובתם, וכאשר עמיתו
השודד ניסה להרגו, הקדימו וירה בו במצח. את המשך הדרך נאלצו הנערים לעשות בעצמם, לאחר
שקיבלו הדרכה כללית מהסוחר הטוב. רגליו של המחבר היו כואבות ומדממות, אך שאיפתו לעבור
את הגבול עזרה לו להתגבר על הכאב. בגבול מדי פעם היו פורצות תקריות בין אתיופיה וסודאן
ובחלקו היה זרוע מוקשים. במקום אליו הגיעו הנערים לגבול הוא לא היה מגודר, אלא התבטא בנהר. שני הנערים חצו את
הנהר והסגירו עצמם למשמר הגבול הסודאני. אנשי משמר הגבול התרגלו לזרם הפליטים מאתיופיה,
רובם לא יהודים, נהגו בהם בצורה לא אלימה,
והיו מעבירים אותם במשאיות פתוחות (המיועדות לבהמות) לעיר גדריף (Gedaref) המרוחקת כ-800 ק"מ מהגבול.
לאחר
שהמשאית הורידה את המהגרים במרכז העיר, הנער אברהם לא ידע מה לעשות. לפתע ראה יהודי
ממוצא אתיופי ורצה ליצור אתו קשר, אך זה סימן לו לא להתקרב אליו. כעבור זמן הבין המחבר
שמדובר בפעיל עלייה, המבקש ממנו ללכת אחריו, אבל תוך שמירה על מרחק. לבסוף הגיע לפרבר
ובו שמונה בקתות, אשר בעליהן הסודאני השכירן ליהודים. שם זכה לקבל מזון ובגדים ולמחרת
הגיע למשרד ההגירה. במשרד, בין קולטי המהגרים מארצות שונות, ישבו גם נציגי המוסד. למחבר
ולחברו לדרך ניתנה הזדמנות לעלות לישראל, כשבועיים לאחר הגעתם לגדריף. חברו ניצל את
האפשרות ועלה לישראל. כפי שנודע למחבר בדיעבד מפי חברו, לאחר שהוא עצמו עלה לישראל,
חברו הועבר במשאית דחוסה בסחורות מגדריף לבירת סודאן, חרטום, ומשם לקניה. באותה התקופה
זו הייתה כמעט הדרך היחידה לעלות לארץ.
אברהם
אדגה, מתוך דאגה לגורל משפחתו, ויתר על ההזדמנות לעלות ארצה, ובמקום זה בחר לחזור בדרך
הקשה והמסוכנת לכפר מולדתו באתיופיה, כדי לשכנע את משפחתו לעלות ארצה דרך סודאן. התברר
לו כי נערים נוספים בחרו לחזור לאתיופיה, כדי להוכיח לבני משפחותיהם ולקהילתם כי הבריחה
לסודאן והעלייה משם לארץ אפשרית. ליהודים ששכנו
בכפרים היו סיבות טובות להתחיל במסע הארוך לארץ הקודש. בסביבות הכפרים התנהלו קרבות
בין קבוצות יריבות והשליטה של המשטר באזור הכפרי הייתה רופפת. כמו כן, לאחר עזיבת הצעירים
לא נותרו אנשים לביצוע העבודות החקלאות המפרכות. נוסף לכך, הכפריים הנוצרים רגזו על
היהודים בגלל רצונם לעלות לארץ ונקמו בהם.
הזעם כלפי היהודים על יציאתם נבע בחלקו לאור היותם בעלי מלאכה מבוקשים, שכעת חסרו.
אביו
של המחבר היה נפח בעל שם וכדי למנוע את בריחתו המקומיים רצו לכרות את שתי רגליו ולאלצו
לבצע את עבודות הנפחות בישיבה. סיפורים דומים התרחשו בכפרים רבים. אביו הצליח להימלט
מבעוד מועד וניצל – אך בחר בשלב הזה להישאר באתיופיה. זאת בניגוד להורים אחרים שהלכו
בעקבות ילדיהם. כדי לצרף ליציאה את היהודים שהיו מגויסים בצבא, קרוביהם שלחו להם מכתבים
על מות האם או האב, על מנת לקבל חופשה אותה ניצלו לבריחה.
שכונות
שלמות התרוקנו וכפרים שלמים נעזבו. "נשים הרות, טף, זקנים שנזקקו למקלות הליכה,
חולים על אלונקות, כל אלה יצאו לדרך הקשה, המסוכנת, המובילה אל הגבול עם סודאן"
(עמ' 64). "ילדים בגיל שש ושבע הלכו ברגל מאות קילומטרים מבלי להוציא הגה...האנשים
קיוו שבסוף הדרך ימצאו את ירושלים" (עמ' 65). היו שהעמיסו את הילדים על בהמות
רכיבה, אך מי שלא יכלו להרשות זאת נשאו את ילדיהם הרכים על כתפיהם וכך צעדו מאות קילומטרים,
ימים ולילות. זקנים וחולים, שהבינו כי אין בכוחם לעשות את הדרך הקשה, ביקשו באצילות
נפש ממשפחתם לא לדאוג להם ולא להתייסר מצפונית, אלא לעזוב. הכפרים הנטושים של היהודים,
בהם עדיין נותרו מְתי מעט שלא ברחו, נבזזו על ידי הנוצרים ללא רחם.
לנוכח
היציאה ההמונית התפתח שוק של מדריכי דרך. רוב מורי הדרך היו נוצרים ומקצתם מבני העדה.
מורה דרך טיפוסי הצטייד בנשק ובקבוצת נאמנים שביצעו את פקודותיו. היו מורי דרך שסיכנו
את עצמם כדי להציל את השיירה מפני שודדים. אבל רובם היו "חסרי מצפון ונטולי כל
אנושיות" (עמ' 72), אשר כל מטרתם הייתה לשדוד. ידוע אירוע בו מדריך רצח ילדה יהודייה
בת שלוש, כדי לשדוד את הכסף אשר הוריה החביאו בבגדיה. והיו מדריכים שלא הסתפקו בביזה,
אלא גם אנסו. רוב עונות השנה היו מסוכנות למסע. בחורף – גשמים עזים ומפולות עפר; בקיץ
-סכנת הצבא; באביב – הגשמים טשטשו את השבילים וסכנת נחשים. עונת הסתיו הייתה עדיפה.
בחורף
1983, בחלוף כחצי שנה מאז שהגיע המחבר לסודאן לראשונה, אוכלוסיית המהגרים היהודים במחנה הפליטים השתנתה. בעוד בבואו בפעם הראשונה
רוב הפליטים היו נערים ונערות – כעת, בשובו לסודאן, באו משפחות שלמות עם ילדים קטנים,
קשישים המהלכים בתמיכת מקלות וחולים על אלונקות. רוב המהגרים במחנה הפליטים היו נוצרים.
היהודים, בהימצאותם במדינה מוסלמית העוינת את ישראל – סודאן – נאלצו להסתיר את דתם.
הפליטים קיבלו קצבה מארגונים בינלאומיים, והיהודים – גם מהמוסד שפעל בצורה חשאית. המהגרים
שכנו באוהלים, בצפיפות רבה וללא שירותים. בשל תנאי סניטציה גרועים רבים חלו במחלות
זיהומיות ומתו. היות והיהודים הסתירו את דתם, הם לא יכלו לקבור את מתיהם כדת וכדין.
הם נתנו הסכמתם לקבור את המתים ליד כנסיות, בתמורה לקבורתם בטקס קבורה נוצרי.
הדרך
לצאת ממחנה הפליטים הייתה לשחד פקיד סודאני, כדי לקבל אישור מעבר לעיר. לאור הביקוש
לאישורים, נוצרה תעשייה של רמאים וזייפנים, אשר לקחו כסף ולא עשו דבר. היעד של כל הפליטים
היה העיר גדריף (Gedaref), ממנה
יכלו הפליטים היהודים להגיע לחרטום ומשם בדרכים מפותלות לעלות לישראל. כאמור, בדרך הזו עלה בזמנו לישראל חברו של אברהם אדגה. בגדריף היו מעשי שוד
רבים שבוצעו באיומי סכינים וגרזנים. יהודים יכלו למצוא את מותם בקרבות שהתנהלו בין
פליטים על אזורי חסות. לגדריף הגיעו המוני צעירים נוצרים אתיופים, אשר התארגנו צבאית
על מנת לחזור לארצם ולתקוף את השלטון. כדי למנוע מעשי אונס מצדם של נערות יהודיות,
נערכו "נישואי סודאן": נערות חותנו בחופזה עם גבר יהודי. נישואים אלה פורקו
על ידי פקידי עלייה מיד לאחר בואם של העולים ארצה, מטעם גילם הרך של בני הזוג או אחד
מהם, או משום שנערות רבות שמעו כי לא יוכלו להתחנך במוסד של עליית הנוער, אם ישמרו
על הנישואים. מעט מהנישואים האלה התממשו בארץ כדת וכדין, לאחר שבני הזוג המשיכו לשמור
על קשר ובגרו.
משלהי
שנות ה-70 ועד ראשית שנות ה-80 היציאה בחשאיות דרך חוף הים בסודאן הייתה כמעט הנתיב
היחיד להעלאת יהודי אתיופיה. העולים מהעיירות הסמוכות לעיר גדריף היו מגיעים במשאיות לפורט סודאן, משם היו נאספים
לסירות גומי – בעזרת חיילי הקומנדו הימי של
ישראל מחופשים לדייגים – ומועברים לספינה ישראלית
שעשתה דרכה לאילת. העולים בהגיעם ארצה השתטחו ונשקו את האדמה. היציאה דרך הים הופסקה
כאשר היתקלויות עם אנשי הביטחון הסודאנים התרבו. מכל מקום, השיטה הזו לא נתנה מענה
כאשר מספרם של הממתינים לעלייה גדל באופן משמעותי.
שיטה
אחרת הייתה שימוש ב"טיסרי". הטיסרי היה מסמך דמוי דרכון הנושא את תמונתו של המקבל ומתאר את המסלול המדויק
של האיש. האישור ניתן לתקופה של לא יותר משבועיים. הוא ניתן תמורת שוחד ולצורך קבלתו
התחפשו המבקשים לעלות למוסלמים. פעילי עלייה דאגו להוציא את הטיסרים, לצייד בהם את
המבקשים לעלות, ולדאוג להטסתם בחברות תעופה זרות מסודאן לאחד היעדים באירופה – כמו
פאריס, רומא ואתונה – ומשם במטוסי אל-על לישראל. בדרך הזו המחבר יחד עם 39 מחבריו הגיעו לפריז, התקבלו על ידי שליח עלייה, וכבר למחרת
נחתו בישראל בינואר 1984. היה זה כעבור כשנה לאחר תחילת מסע יציאתו מאתיופיה. במהלך
השנה הזו הוא חיכה להוריו שהיו אמורים להצטרף אליו בסודאן, אבל הם יצאו לדרך כאשר המחבר
כבר עלה למטוס בדרכו לארץ.
דרך
אחרת להעלאת יהודי אתיופיה הייתה שימוש במטוסי תובלה מדגם "הרקולס" שהגיעו
מישראל, נחתו במדבר הסודאני ובתוכם ישבו חיילים על כל צרה. בניגוד להוראות פעילי העלייה,
לנקודות האיסוף, מהן הוסעו העולים במשאיות למטוסים, הגיעו גם נשים בהריון, תינוקות
וקשישים. יתרה מזו. אנשים נדחקו בכוח לתוך המשאיות. "תינוקות שעל גב אימהות נקרעו
מרוב צפיפות ונפלו על קרקעית המשאית. באחדים מהמקרים אף מצאו את מותם...באחד המקרים
מעקות הבטיחות של המשאיות לא עמדו בדוחק שהופעל עליהם וקרסו. מספר אנשים נפלו מהמשאית
והנהג המשיך בדרכו" (עמ' 112). המשטרה הסודאנית ניסתה, בהצלחה חלקית בלבד, להשליט
סדר בעלייה למשאיות, תוך הכאת העולים באלות. לפי עדות אִמו של המחבר, שלושת אחיו הקטנים
גם כן ניסו לעלות למשאית צפופה, אבל כאשר האח הבכור ביניהם הבחין שאחד האחים חסר, ירד
מהמשאית עם האח שעלה, לבסוף מצא את האח השלישי, אך הפסיד את ההזדמנות לעלות מחדש למשאית.
שיתוף הפעולה והעלמת העין של השלטון בסודאן מתנועת העלייה לישראל נעשתה באמצעות תשלום
שוחד, כולל לנשיא סודאן ג'עפר נוּמֵיירי.
באמצעות
תיווך אמריקאי, המבצע להעלאת יהודי אתיופיה התרחב. שיירות של אוטובוסים עמדו בפתח מחנות
הפליטים בסודאן ואליהם נכנסו רק היהודים אשר שמותיהם הופיעו ברשימות עדכניות שהיו בידי
פעילי עלייה ואנשי המוסד. משטרת סודאן סילקה בכוח את אלה שאינם יהודים או (?) שמותיהם
לא הופיעו ברשימות וניסו להיכנס לאוטובוסים. אוטובוסים עמוסי יהודים עשו את דרכם באור
יום ממחנות השונים לבירת סודאן. מנמל התעופה המריאו העולים במטוסים ישירות לישראל,
ולא ליעדים באירופה כבעבר. במסגרת גל העלייה הזה – מבצע משה – עלו הוריו של אברהם אדגה
לארץ [ב-1985?], לאחר שלא ראה אותם שנתיים. הפגישה בין הבן להוריו הייתה נרגשת ביותר.
בטרם סיום מבצע משה, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, אריה דוּלצ'ין, הדליף עליו לעיתונות
זרה. הדלפת המבצע תרמה להדחתו של שליט סודאן נומיירי באפריל 1985, והשלטון החדש שם
קץ לעלייה הגדולה. מאז העלייה באוניות [שלהי שנות ה-70?] ועד לסיום היציאה הגלויה במטוסים
[בתחילת 1985] עלו לארץ יותר מ-30,000 יהודים מאתיופיה. מספר המתים מקרב העולם בתקופה
המקבילה – בדרך לסודאן ובמחנות בה – מוערך במעל ל-4,000.
היהודים
שנותרו באתיופיה, מפאת התנכלות שכניהם והמשך מלחמת האזרחים, החלו להתרכז בעיר הבירה
אדיס אבבה. בהם היה סבו של המחבר, אשר היה בשנות ה-80 לחייו. בשלהי 1990 נקבצו כ-15,000
יהודים באדיס אבבה מהאזורים הכפריים. הקהילה הגדולה שנוצרה באדיס אבבה קיבלה סיוע מהשגרירות
הישראלית ומארגונים יהודיים. חיי הבטלה של הגברים הכפריים בעיר יצר פיתוי ללכת לזונות. הגברים לא היו מודעים
לסכנת ההידבקות במחלות מין, שכעת הועברו גם לנשותיהם. באדיס אבבה התקיימה קהילה של
יהודים תימנים שמקורם בעדן, אשר אִפשרו ליהודי אתיופיה לקבור את מתיהם בבית הקברות
של יהודי תימן.
כאשר
המורדים התקרבו לאדיס אבבה, האמריקאים, ביוזמת הנשיא ג'ורג' בוש, פנו לשני הצדדים הלוחמים
להפסיק זמנית את הלחימה. בארץ הוכן מבצע צבאי בראשות סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק
להביא במטוסים את יהודי אתיופיה, אשר לקראת העלאתם התרכזו באזור השגרירות הישראלית.
העולים הוסעו באוטובוסים לנמל התעופה של אדיס אבבה. חיילים אתיופים שמרו על האוטובוסים
ומנעו את עלייתם של לא יהודים, אשר לאחר שהבינו מה מתרחש ביקשו להצטרף. לפני העלייה
למטוסים "ניתנה הוראה [לא נאמר ממי] שכספים ותכשיטים מארץ זרה לא נכנסים לארץ
הקודש", ויש לשים אותם בחביות לפני העלייה למטוס (עמ' 133). היהודים התמימים עשו
כן וכך איבדו את כספם ותכשיטיהם. בין 24 ל-25 במאי 1991, במהלך 36 שעות, הוטסו לנמל
התעופה בן גוריון כ-14,500 נפשות. [לפי ערך "מבצע שלמה" בוויקיפדיה, המבצע
התאפשר בעקבות הסכם בין ממשלת ישראל לשלטון המרקסיסטי באתיופיה (שעמד ליפול), בתיווכה
של ארה"ב. בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה קיבל השלטון 35 מיליון דולר ומקלט בארה"ב
לאחדים מבכיריו.]
לאחר
העלייה לארץ, קשיי הקליטה ניכרו ביתר שאת לאחר שהעולים רכשו את יסודות השפה ויצאו ממרכזי
הקליטה למציאות הישראלית [– אבל זהו נושא הראוי לספר נפרד. פרשת עלייתם של יהודי אתיופיה
לא תמה ב-1991. עלייתם של בני הפלאשמורה – צאצאי ביתא ישראל (יהודי אתיופיה) שהתנצרו
במאה ה-19 – נמשכת עד עצם כתיבת שורות אלה ב-2021.]
הערות
ביקורתיות
לפי מחקר שפורסם בשנת 2003, ההשערה הסבירה ביותר על שורשיה של
יהדות אתיופיה היא שמקורותיה בהשפעות והגירות יהודיות מחצי האי ערב. אותו המחקר
שולל למעשה את המסורות בדבר מוצאה של
יהדות אתיופיה משבט דן או מהקשר הרומנטי בין המלך שלמה למלכת שבא. (ארליך, חגי.
אתיופיה: נצרות, אסלאם, יהדות [תל אביב: האוניברסיטה העברית, 2003])
גורלם של ביתא ישראל דמה לזה של מרב הקהילות היהודיות בעולם:
מיעוט אתני הסובל מהתנכלויות מצד השכנים, רדיפות ואף פוגרומים.
ההכרה
בביתא ישראל כיהודים הזכאים לעלות לישראל השתלבה בשינויים שהוכנסו בחוק השבות החל מ-1970
שנועדו להרחיב את ההשתייכות לעם היהודי מקבוצות שאינן יהודים לפי ההלכה האורתודוכסית.
התיקונים אִפשרו – במגבלות מסוימות – לעלות לישראל גם מי שרק סבו/סבתו יהודי/יהודייה,
ונועדו לעודד עלייה ולבלום את תהליך ההתבוללות. במסגרת הגשמת הרעיון הציוני – במצב בו ישראל הייתה נתונה (ועדיין נותרה) במלחמת
קיום מתמדת – להגדלת העלייה הייתה חשיבות מיוחדת
בחיזוקה של ישראל.
בנושא
הרחבת העם היהודי לאנשים בעלי זיקה ליהדות וקשר רגשי עמוק לארץ ישראל – אך אינם יהודים
על פי ההלכה – התגלתה מחלוקת בקרב רבנים ופוליטיקאים. מחלוקת זו שיקפה את התחרות הפוליטית
(שיקולים אלקטוראליים) ואף העוינות הסמויה והגלויה בין האשכנזים למזרחים. בעוד הרבנים
הספרדים (הבולט בהם הרב עובדיה יוסף) דנו בנושא יהדותם של ביתא ישראל (ובהמשך גם בנושא
עלייתם של הפלאשמורה) לקולא – רבנים אשכנזים דנו לחומרא. וההפך, רבנים ספרדים דאגו
להזכיר כי חלק גדול מהעולים מ"חבר המדינות" (בריה"מ לשעבר) אינם יהודים אלא גויים. אותו גון עדתי ניתן למצוא
בחילוקי הדעות בין הפוליטיקאים בסוגיית העלאת בני הפלאשמורה לישראל.
עידוד
העלייה נועד גם להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית, שנוצרה בעקבות השתלטותה של ישראל במלחמת
ששת הימים ב-1967 על יהודה ושומרון, אזורים
שמפלגות הימין לא היו מוכנות לוותר עליהם (עד 2005-2003 הליכוד לא היה מוכן לוותר על שליטה ישראלית גם ברצועת
עזה.) לא במקרה ראש הממשלה מנחם בגין, בעל המחויבות האידיאולוגית העמוקה לארץ ישראל,
השקיע מאמצים ומשאבים רבים בהעלאת יהודי אתיופיה לארץ.
עליית
יהודי אתיופיה, בדומה לרוב רובם של גלי העלייה הגדולים לארץ ישראל, הייתה עליית מצוקה:
סיבותיה פגיעה בביטחון האישי והחמרה במצב הכלכלי.
סיבות דומות עמדו מאחורי העלייה הגדולה מבריה"מ בשלהי קיומה ולאחר התפוררותה,
בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. במישור האוניברסאלי, עליית יהודי אתיופיה, ובמיוחד עליית
הפלאשמורה, השתלבו במגמה הכללית של הגירה רחבת היקף מהעולם השלישי בכלל ומהיבשת האפריקאית
במיוחד למדינות המפותחות, מסיבות כלכליות בעיקרן. כדי להגיע מאפריקה לאירופה, האפריקאים
סיכנו את חייהם בהליכה בדרכים מסוכנות, בנסיעה בחשאי במשאיות סגורות בהן נחנקו עד מוות,
ובמעבר הים בכלי שיט רעועים שירדו למצולות – וכל זה ללא זיקה רגשית לאירופה וללא עזרה
מהמוסד.
ברצוני
להבהיר כי כותב שורות אלה הוא ציוני התומך בהרחבת העם היהודי והכללת בו אנשים בעלי
זיקה ליהדות והמזדהים עם מדינת ישראל – ללא קשר לצבע עורם, וללא קשר למעמדם מנקודת
ראות ההלכה האורתודוכסית. עם זאת, מצאתי לנכון להציג את הדברים נכוחה. יהודי אתיופיה,
בדומה ליהודי "חבר המדינות", עלו לישראל לא רק מסיבות אידיאליסטיות – והעם
היושב בציון השקיע בקליטת העלייה לא רק מאלטרואיזם טהור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה