פאלאדה, הנס. בארצי הזרה לי: יומן בית הכלא 1944 (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012). [סיכום וביקרות]]

פאלאדה, הנס. בארצי הזרה לי: יומן בית הכלא 1944 (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012). מגרמנית: יוסיפה סימון. 327 עמ'. כולל הקדמה מאת פרופ' משה צימרמן; אחרית דבר  מאת ג'ני ויליאמס וסבינה לנגה (Jenny Williams and Sabine Lange), שערכו את כתב היד; והערות.

הנס פאלאדה ((Hans Fallada (שמו המקורי רודולף דיטצן) (1947-1893) הוא סופר גרמני אשר זכה להצלחה מסחררת בעולם ובארץ זמן רב לאחר מותו, בעיקר בזכות ספרו "לבד בברלין" (תורגם לעברית ב-2010). האיש החל את דרכו הספרותית ב-1919. בשנות ה-20 של המאה שעברה הוא נידון פעמים אחדות למאסר בעוון מעילה. ב-1929 פאלאדה התחתן עם אנה (זוּזה) איסְל, וב-1930 נולד בנו הראשון. המגבלות החמורות על כתיבתו – לעתים  עד כדי איסור למעשה לפרסם – שהוטלו עליו בתקופת המשטר הנאצי תרמו להידרדרותו הנפשית. הוא התמכר לאלכוהול והתגרש מאשתו ביולי 1944. באוגוסט פרצה מריבה עם גרושתו, ובזמן המריבה נפלט כדור מאקדחו, אשר גם לפי עדות גרושתו לא כוון אליה. בעקבות האירוע הזה, ב-31 באוגוסט נדון הנס לאשפוז בבית סוהר לפושעים חולי נפש (לראשונה אושפז בבית מרפא לחולי נפש ב-1913-1912). בשבתו בבית הסוהר כתב  פאלאדה רומן תמים לכאורה בשם "השתיין". אך בין שורות הרומן, באותיות זעירות ותוך שימוש בקיצורים – ובמצב בו עמודי הרומן הפוכים – הגניב הסופר את טקסט היומן. היומן  מתאר את חייו בגרמניה מאז עליית הנאצים לשלטון ב-1933, תוך גינוי חריף של המשטר. פאלאדה החל לכתוב את היומן ב-23 בספטמבר  1944 וסיימו ב-7 באוקטובר. ב-8 באוקטובר 1944 ניצל פאלאדה חופשה שקיבל מהכלא כדי להבריח את היומן החוצה. ב-13 בדצמבר 1944 הוא שוחרר מהכלא. היומן פורסם לראשונה ב-2009. הסיכום משקף את גרסתו של פאלאדה. ההערות שבסוגריים מרובעים הן ברובן של עורכי הספר ומיעוטן מוויקיפדיה.  בסוף הסיכום  הוספתי דברי ביקורת אחדים.

סיכום היומן

פאלאדה חולק את תאו הצר עם שלושה אנשים: רוצח סכיזופרני, פושע מין מסורס ומפגר שהוא גם אנס-רוצח (עמ' 160). את הזיכרונות האלה האנטי נאציים הוא כותב תחת איומי מוות בתלייה. הוא גם מודע כי בכתיבתו הוא מסכן לא רק את עצמו אלא גם אנשים אחרים אותם מזכיר. כמו כן יודע הסופר כי כל החומר הכתוב חייב לעבור צנזורה, ואין לו עדיין מושג איך להגניב את כתב היד שלו. לסוהר העוקב אחר כתיבתו פאלאדה טוען כי הוא מחבר סיפורי ילדים (בבית הסוהר הוא  אכן חיבר גם סיפורי ילדים). הסוהרים העוברים על ידו מתפעלים מכתב היד הזעיר –   "ההגנה היחידה שלי מפני מרחרחים סקרנים" (עמ' 158). פאלאדה מתלבט האם לא עדיף לזרוק את מה שכתב לאסלה, פן יפענחו את כתב היד הזעיר (עמ' 160). הוא סבור כי יש בכתיבתו קלות דעת, אך היא נעשית מתוך דחף שאי אפשר לעמוד בפניו (עמ' 158).  "אני חש את סופה הקרב של המלחמה, ולפני כן אני רוצה להבטיח שכל מה שחוויתי יועלה על הכתב: אחרי המלחמה מאות יעשו זאת" (עמ' 37-36).

מעצרו של פאלאדה והשלכותיו, 1933

לפי פאלאדה,  "לא הגרמנים הם שסללו ראשונים את הדרך לנאצים: הצרפתים והאנגלים הם שעשו זאת" (עמ' 34),  באמצעות חוזה ורסאי (1919), שתנאיו הקשים הביאו לרעב, התרוששות האומה ודחפו אותה לתהום.

המחבר, כמו רבים בגרמניה, סבר כי לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933 – כמקובל על מפלגות – הם ימתנו את מצעם ואף יוותרו על חלק ממנו. באפריל 1933 – בניגוד להצהרות הנאציות בדבר רייך בן אלף השנים – הסופר העריך כי השלטון הנאצי יימשך ארבע עד חמש שנים לכל היותר (עמ' 70).  פאלאדה ממשיך: כאשר החל מבול של מעצרים, אמרנו לעצמנו, "הרי זה לא נוגע לנו...מעולם לא היינו מעורבים בפוליטיקה" (עמ' 30). ואולם בסתירה לדבריו,  מייד בהמשך טוען המחבר כי למוציא לאור שלו ארנסט רוֹבוֹלט  (Ernst Rowohlt) (1960-1887) במיוחד וגם לעצמו היו סיבות לחשוש. בתקופה שלפני עליית הנאצים לשלטון, הוצאת הספרים של רובולט פרסמה כתבים של אנשי רוח יהודים, בהם אמיל לוּדוויג. כמו כן פרסמה ספרים וחוברות שמתחו ביקורת על המפלגה הנאצית ועל היטלר. אשר לפאלאדה, הוא תואר בעיתונים נאציים כגוי ייצוגי של יהודים.

בתחילת שנת 1933 עבר המחבר – יחד עם אשתו ובנו בן השלוש – מברלין לכפר בשם בֶּרְקֶנְבְּרוּק השוכן על גדת הנהר שְפְּרֵיי. במקום הזה הוא התגורר בשכירות בקומה השנייה של וילה.  פעם נסע לברלין וראה את פלוגות החולצות החומות הצועדות ברחובות, שאנשיהם שרים שירים פרועים, בהם אנטישמיים. אזי נוכח לדעת ביתרון הגדול של חיי השלווה בכפר, בו התופעות האפלות של ברלין טרם הגיעו.

פאלאדה התכוון לרכוש את הווילה מבעל הבית, האדון שפּוֹנר, שהיה שקוע בחובות. זאת בתמורה להסדר כספי מורכב בו כבר נטל את חובותיו של שפונר על עצמו וגם הבטיח לזוג שפונר מגורים בווילה וקצבה חודשית לכל ימי חייהם. ואולם הזוג הזה (בעיקר   הגברת שפונר), בגלל בעיות כספיות ורצון לשמור בעלות על הדירה, הלשין על פאלאדה לשלטונות הנאציים. הבסיס להלשנה היה ביקורו של סופר, אשר במהלכו סיפר פאלאדה בדיחות חדשות על היטלר. באותם הימים היה זה משחק חברתי, והמחבר לא נהג בזהירות יתרה בכך שהבדיחות לא נאמרו במקום שכולו סגור. [ב-12 באפריל 1933] נערך חיפוש בביתו של המחבר על ידי אנשי פלוגות הסער (SA). מפקד החיפוש לא התרשם מכך שנמצאו בארון הספרים בביתו ספרים כמו "הקפיטל" של מרקס וזיכרונות של קומוניסט גרמני, וחיפש משהו הרבה יותר מפליל. העיד על כך "הכוח" שנשלח למבצע החיפוש. על אף שהדבר המפליל לא נמצא, הוסע פאלאדה בליווי אנשי אס.אה למעצר. בדרך, במקום שומם, נעצר הרכב והמפקד הציע לעציר לצאת כדי להשתין. בתחילה ההצעה נאמרה בנימוס ואחר כך הפכה לפקודה, אך פאלאדה מיאן לעשות זאת. על סמך אירועים בעבר היה משוכנע כי זו  אמתלה לירות בו, תוך מסירת הודעה קצרה למשפחתו: נורה  בעת ניסיון בריחה. המחבר התרשם כי עמדוּ להוציא אותו בכוח מהמכונית, אך באותו הזמן חלף במקום רכבו של  רופא המשפחה, שהכירוֹ וברכוֹ לשלום. בעקבות זאת, הורה המפקד להמשיך בנסיעה, והרופא המסור המשיך לנסוע אחר הרכב בו היה עצור פאלאדה.

בהגיעו לעיירה קטנה במחוז ברנדנבורג, פִירְסטֶנְוולְדֶה, הוכנס פאלאדה לתא מעצר משטרתי. פאלאדה מציין כי עצם מעצרו לאחר החיפוש בביתו, ובהמשך הכנסתו לתא למעצר מינהלי – נעשו בניגוד לעמדת המשטרה, שניסתה לשמור על חוקיות ולא להעניק גושפנקא למעצרו, אך לבסוף עמדתו של האס.אה הכריעה. לאחר שהייה במשך שעות ארוכות בתא מעצר מלא פשפשים ומטונף בצואת אדם, הוכנס פאלאדה לבית משפט השלום, בו כתבן הציג לו מסמך אשר במשפט בודד ציין את פשעו ועונשו: מעצר מינהלי בעוון מעורבות  "בקשירת קשר לרצוח את הפיהרר" (עמ' 63). בתגובה להכחשותיו הנמרצות של פאלאדה, טען הכתבן ש"אנחנו" רק מבצעים את הוראות המעצר. לבקשתו של העציר, ניתן לו נייר כדי לכתוב מכתב לעורך דין ולאשתו. כמו כן הותר לו להשתמש בכספו (היה לו ארנק עם כסף), כדי להזמין ארוחותיו ממסעדה שמחוץ לבית המעצר. הפעם הוכנס לתא מעצר של בית המשפט,  שהיה נקי יחסית.

באותה התקופה, בחודשים הראשונים לשלטון הנאצי, נותרו "שיירי הגינות" (עמ' 69) באנשים – אותה הגינות שהוכחדה בהדרגה ולא נותר לה זכר ב-1944. בעת שבתו במעצר, אף הסוהר הנאצי (היה גם סוהר לא נאצי) לא הקפיד לאכוף את ההוראה שאסרה עליו לישון ביום. יתרה מזו. אותו הסוהר, בהתאם לבקשת שני יהודים שישבו בתא אחר וחיפשו אדם שלישי למשחק בקלפים, היה נוהג להעבירו זמנית לתאם. המשחק שימש גם תירוץ  לבילוי משותף ולשיחה. תנאיו במעצר היו בהחלט סבירים. אולם, המכתב שקיבל פאלאדה מעורך דינו לפיו נאסר עליו לטפל בעניינו עורר את דאגתו [מעציר מנהלי אכן נשללה זכות משפטית זו]. היה בכך שלילת זכות משפטית בסיסית השמורה אף לרוצחים. פאלאדה הגיע למסקנה כי הוא נתון למאסר שרירותי שיכול להימשך לעד. הטרידו אותו מחשבות על גורלם של אשתו ובנו בן ה-3.

מה רבה הייתה הפתעתו, כאשר זוּזה [אנה דיטצן]  אשתו יחד עם בנו הגיעו אליו לביקור [ב-17 באפריל]. סוהר, שלא היה נאצי, תוך הפרת הנוהל, אִפשר לזוּזֶה להיפגש איתו, והגדיל לעשות, שבמקום חמש דקות אותן הקציב לפגישה, הִרשה שהפגישה הנרגשת תתארך כנראה קרוב לשעה. אשתו סיפרה כי על בית מגוריהם הוצב זקיף שאסר עליה לעזוב את הבית, אף לא לקניית אוכל לילד. אישה זקנה טובת לב הייתה קונה לה מצרכי מזון. מאותה האישה גם נודע לה על מקום מעצרו. זוזה חמקה בשעות החשיכה מן הבית יחד עם הילד, צעדה בלילה יחד עם בנה ובמצב של הריון מתקדם, מרחק של למעלה מעשרה קילומטרים (חששה להשתמש ברכבת מקיומו של צו לאסרה), כדי להיפגש אתו.

פאלאדה יעץ לאשתו לפנות למוציא לאור שלו רובולט. רובולט נסע עם זוזה  לעורך דין, שהיה במקרה חברו לספסל הלימודים של השופט שדן את פאלאדה למעצר מנהלי. שיחה בין עורך הדין לשופט הספיקה כדי לצייד את זוּזֶה בהוראה לשחרורו המיידי של פאלאדה. פאלאדה שוחרר [ב-22 באפריל]. האירוע מוכיח את השרירותיות בשיפוט כבר בראשית השלטון הנאצי. במהלך התקופה הנאצית התקיימו למעשה לפחות שלוש מערכות משפט: הראשונה, הקודמת, שניסתה לשמור על תקינות המשפט; השנייה, של בתי דין עממיים, שמיהרו להטיל עונשי מוות על "בוגדים"; ושלישית, של האס.אס שפעלה כאוות רצונה ולרוב בצורה חשאית, והייתה מעל החוק.

פאלאדה, בשובו לווילה בה התגורר, לוּ היה מעמיד פנים כי אינו יודע על מעשה הנבלה של הזוג שפונר, ייתכן שבסופו של דבר היה זוכה בבעלות על הווילה. במקום זה הוא מיהר לשלוח מכתב לבעל הבית כי הוא עוזב את הווילה, מבטל את השכירות ואת הבטחתו לקצבה לזוג לכל ימי חייהם. בתגובה, למחרת הופיעו בביתו, הפעם רק שלושה אנשי אס. אה, אשר איימו עליו כי אם לא יעמוד בכל התחייבויותיו לזוג שפונר – יחוסל. כמו כן "יעצו" לו להתנהג בנימוס לזוג המבוגר. לזוג שפונר היו קשרים עם בכיר מקומי במפלגה הנאצית, והסחטנים פעלו מטעמו. תגובתו הראשונית של פאלאדה הייתה להיכנע לסחטנות.  

ואולם המשך המגורים באותה הווילה עם הזוג שפונר היה בלתי נסבל עבור פאלאדה ועבור אשתו. אנשי האס.אה, בעת שאיימו עליו, הסכימו לבקשתו לעבור לגור במקום אחר, אך בתנאי שימשיך לשלם דמי שכירות, וכך עשה. הוא מסר לשפונרים כסף לכיסוי שכר הדירה וקצבת המחייה לרבע שנה מראש ועזב עם משפחתו.

[בסוף אפריל 1933] משפחת פאלאדה השתכנה בברלין בפנסיון שְטֹוסינְגֶר. היה זה פנסיון ברמה גבוהה בבעלותה של אישה יהודייה. באותו הזמן עדיין לא נאסר על ארים להתגורר בפנסיונים של יהודים. בדיעבד המחבר מבין כי זו הייתה התנהגות מטופשת ביותר מצדו להתגורר בפנסיון בבעלות יהודית בשעה  שהמתינה בקשתו להתקבל ל"לשכת הספרות של הרייך". התקבלות ללשכה הייתה עניין קיומי בשבילו – תנאי הכרחי לאפשרות לפרסם את מה שכתב בספר, בכתב עת או עיתון. לדבריו, הוא מעולם לא קיבל תשובה כי התקבל ללשכת הספרות, אך הותר לו לעבוד "בינתיים" – וכך נותר מצבו במשך 11 שנות השלטון הנאצי. [טענתו של פאלאדה כי מעולם לא התקבל ללשכה אינה נכונה. ב-11 ביולי 1934 הוצאה לו תעודת חבר מס' 841.]

בהיותו בברלין חיפש פאלאדה עורך דין, כדי לבטל את התחייבויותיו הכספיות לשפונרים, אשר הפרו את חלקם בהתחייבות –  למכור לו את הווילה. ואולם,  כיוון שבכיר נאצי מקומי היה חברו של בעל הבית שלו, אף עורך דין לא היה מוכן לטפל בעניינו, ורובם לא רק דחו אותו, כי אם עשו זאת בגסות. בעקבות אוזלת היד שלו מול הסחטנות הנאצית, התמלא המחבר זעם על כל הנאצים, החל בפיהרר וכלה בחברים בנוער ההיטלראי.

האיש          היחיד שהסכים לעזור לפאלאדה    בנושא הווילה של השפונרים              היה חברו פטר זוּהרְקַמְפּ [1959-1891]. זוהרקמפ נסע לנאצי המקומי שעמד מאחורי מעשה הסחיטה, כדי להגיע אתו להסדר כספי שישחרר את פאלאדה מהחוזה הכובל עם השפונרים. פאלאדה חשש לחיי חברו שנטל על עצמו שליחות זו. לשמחתו, הסחטן הנאצי ניאות להגיע להסדר בדבר סכום סופי שעל פאלאדה לשלם. הסכום היה גדול, אך הוא שחרר את פאלאדה מכל התחייבויותיו. המחבר מניח כי אותו הנאצי לקח חלק נכבד מהכסף לעצמו, כיוון שכעבור זמן מה נאלצו השפונרים לעזוב את הווילה ולעבור לגור בשכונה צפופה בברלין.

זוּהרְקַמְפּ היה בנו של איכר פשוט, אשר בהיותו נער מרד באביו שרצה כי יהיה איכר כמותו, ברח מהבית, פִּרנס את עצמו, חי בדוחק, אך במקביל רכש השכלה –  ובסופו של דבר הצליח לפלס את דרכו לעולם הספרות. לפני עליית הנאצים לשלטון התמנה זוהרקמפ  לעורך הראשי של בית הוצאה לאור גדול שבבעלות יהודית "ס. פישר". לדברי פאלאדה, זוהרקמפ,  בתקופת שלטון הנאצים, בהדרגה, ממניעים אופורטוניסטיים, העמיד פנים כתומך במשטר – דבר שבא לידי ביטוי בסיפורים  שחיבר. אהדתו לנאציזם נועדה לסלול לפניו את הדרך לרכישת בית הדפוס מבעליו היהודי, סמואל פישר [1934-1859]. בכל זאת, כנראה מפאת התבטאות בלתי זהירה,  ב-1944 נעצר זוהרקמפ על ידי הגסטאפו. המחבר, בעת שבתו בכלא לחולי נפש, לא ידע מה עלה בגורלו. [פאלאדה, כנראה מסיבות סובייקטיביות (האיש לעתים התנהג כלפי פאלאדה בהתנשאות בנוסח מורה לתלמיד), בדה סיפורים דמיוניים על זוהרקמפ ומתארו כ"צייד הירושה".]

ביולי 1933 ילדה זוּזה תאומות, אחת מהן מתה בלידה. מאוקטובר 1933 עד סוף 1944 התגוררה משפחת המחבר בבית כפרי, בכפר דייגים מבודד קרוויץ במֶקְלֶנְבּוּרג. לכפר קרוויץ הגיע מורה חדש בשם שטורק, מלשין אמביציוזי, אשר הודות לתכונות האלה הפך לראש הכפר. אנשים בכפר שנהגו לספר בדיחות על המשטר הפכו לקורבנותיו. כאשר פרצה המלחמה, דיבר האיש גבוהה גבוהה  על רצונו לשרת את הפיהרר עם רובה ביד, אך למעשה התחמק משירות בטענה כי אין לו תחליף כראש הכפר. כאשר לבסוף גויס בשנה החמישית למלחמה, הוצב כתברואן הרחק מהחזית והיה מגיע לעיתים קרובות לחופשות בבית. רק בשנה השישית למלחמה הורחק שטורק לבסיס אימונים במזרח. בתקופת המלחמה הונהג קיצוב במצרכים. כדי למנוע מעצמו ומבני ביתו לסבול חרפת רעב, התחכם  פאלאדה ועבר על חוקי הצנע, ובזכות תחכומיו גם הצליח לצאת זכאי כאשר הלשינו עליו בנדון.

דרכו הספרותית בתקופת המשטר הנאצי, 1944-1934

המוציא לאור של פאלאדה, רובולט, "אהב לשחק...באש" (עמ' 128) וגם היה נאמן לעובדיו. לאחר עליית הנאצים לשלטון הוא לא פיטר מתרגם יהודי מעולה, פרנץ פַיין, והתעלם ממכתבי אזהרה אחדים שנשלחו אליו מטעם לשכת הספרות של הרייך ביחס להמשך העסקתו של המתרגם הזה. כאשר  לבסוף הוטל עליו קנס כספי גדול, השיב במכתב שכלל משפט אחד: "המתרגם פרנץ פיין רשאי לעבוד על סמך תעודת שחרור מס' 796. הייל היטלר." (עמ' 129). יצוין, כי לשכת הספרות אכן נהגה להוציא תעודות שחרור זמניות ליהודים מסוימים, כדי לא לפגוע במוציאים לאור – אך לא במקרה של פיין. בדומה לאי מילוי ההוראה לגבי פיין, לא הקפיד רובולט על הוראה נוספת לפיה כל אדם שהגיעו אליו מכתבים אנונימיים המכילים דברי הסתה, חייב לשלוח אותם ללא דיחוי ובלי להראותם לאיש, יחד עם המעטפה, אל לשכת הספרות של הרייך או אל משרד גסטאפו הקרוב.

בשנים הראשונות לשלטונם לא מיהרו הנאצים לסגור את בית ההוצאה של רובולט,  כיוון שנהנה ממוניטין בחוץ לארץ. כמו כן קיוו כי יגווע מעצמו. ואולם [בספטמבר 1937] – לאחר שפרסם פאלאדה ספרים אחדים שלא היו מוצלחים במיוחד, [ובחודשים ספטמבר-דצמבר 1935]  אף הוכרז ל"סופר בלתי רצוי" על ידי המשטר – יצא לאור ספרו "זאב בין זאבים" שהיה להצלחה מפתיעה. הספר עסק בתקופת ההיפר אינפלציה בגרמניה ברפובליקת ויימאר וזכה ליחס חיובי מצד המשטר הנאצי, כיוון שכלל תיאור שלילי של השלטון הקודם. ברייך השלישי לא הייתה "צנזורה מראש", ולכאורה מותר היה לפרסם הכול, "אבל הסופר והמו"ל  היו ערבים בראשם לכך שהספר ימצא חן בעיני בעלי השררה" (עמ' 133). בהוצאה היו התלבטויות אם לפרסם את "זאב בין זאבים". ההחלטה לפרסם את הספר נפלה בסופו של דבר בזכות לקטור אמיץ שטען כי "אם ההוצאה תיהרס בגלל הספר הזה, היא תיהרס למען משהו שראוי להיהרס למענו!" (עמ' 133).  

הצלחת הספר הוכיחה לבעלי השררה כי הוצאת רובולט לא תגווע מעצמה, ולכן נזקקו לתירוצים כדי לחסלה, ואלה נמצאו. נגד ההוצאה נטען כי היא פרסמה ספר שמחברו הוא יהודי מוסווה. כנגד טען רובולט כי לאיש שם ארי, ולכן הוא לא ידע כי מדובר ביהודי. אם את העניין הזה  עוד אפשר היה לטייח, נוספה עוד פרשה. רובולט – בניגוד להוראות המשטר – המשיך להעסיק בחשאי, לאחר שעות העבודה, מזכירה יהודייה, כיוון שלא רצה לפגוע בפת לחמה. הדבר נודע לשלטון כתוצאה מהלשנה. בתגובה, רובולט הועמד לפני ועדת האתיקה, סולק בגידופים ממקצוע המוציאים לאור ו"נאסר עליו  לתמיד לנהל נכסי תרבות גרמניים". ד"ר יוזף גבלס  [שר התעמולה הנאצי] פסק ביחס לרובולט: "אתה טינפתָ בצואה את כבודו של המוציא לאור הגרמני!" (עמ' 135).

רובולט עדיין יכול היה להתפרנס ממקצוע שאינו קשור בתרבות הגרמנית או לחיות מחסכונותיו, אבל אז בא "ליל הבדולח" [פוגרום ביהודים, נובמבר 1938]. אשתו של רובולט לא יכלה להתאפק ולשתוק לנוכח "מעשי הנבלה האלה", ובעומדה בתוך האספסוף "אמרה בקול רם וצלול מה היא חושבת על ההרסנות ועל הטירוף של ההצתות האלה" (עמ' 137).  באותה התקופה בגרמניה "כאשר שלושה אנשים בלבד עמדו יחד חזקה שלפחות אחד מהם יהיה מלשין" (עמ' 137). בעקבות דברי האישה, נאלץ הזוג רובולט למהר ולהגר לשווייץ – אך לפני נסיעתו החפוזה, בכל זאת מצא רובולט לנכון לסדר לפאלאדה מוציא לאור אחר.    [היה זה גוסטב קליפֶּר (1963-1897), מנהל כללי של בית ההוצאה הגרמני  (DVA). חברת רובולט , לאחר שנבלעה על ידי ה-DVA בינואר 1939, המשיכה להתקיים כחברת בת שלה ונוהלה על ידי בנו הבכור של ארנסט רובולט. פאלאדה המשיך לפרסם בחברת הבת, ולא פרסם דבר ב-DVA.] המנהל של בית ההוצאה החדש, כמו המחבר, שנא את הנאצים. בדומה לרובולט בעבר, המנהל נאבק עם משרד התעמולה, כדי לאפשר לסופרים לפרסם יצירות ראויות, על אף הפגמים האידיאולוגיים שנמצאו בהן.

משווייץ היגר רובולט לברזיל, ארץ המוצא של אשתו. ואולם, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, החליט האיש, משיקולים פטריוטיים ועל אף ההשפלות שספג, לחזור לגרמניה. הוא שב לבדו בהותירו את אשתו וילדיו בברזיל. פאלאדה היה נסער ונרגש לשובו [בדצמבר 1940] של ידידו, המסור לו כאב לבנו. רובולט מיהר להתגייס לצבא בדרגת סגן ממלחמת העולם הראשונה. בהמשך הוא עלה לדרגת סרן ולחם בחצי האי קרים – אך כל זה לא עזר לו לכפר על "חטאיו" מהעבר. יריביו – שחששו כי רובולט, באמצעות מעשהו הפטריוטי, מנסה לסלול את דרכו לחידוש פעילותו כמוציא לאור לאחר המלחמה – הלשינו על "פשעו" בשנת [1927]. באותה שנה הוא חתם על עצומה להמתקת גזר דין מוות שהוצא נגד מנהיג כנופיות קומוניסטי בעוון הצתת וילות של תעשיינים. כתוצאה מההלשנה רובולט פוטר מהצבא [בשנת 1943?]. הקשר איתו נותק, והמחבר אינו יודע מה מצבו כעת, בסתיו 1944.

פאלאדה מביא סיפורו של איש נוסף – שעל אף סלידתו מהמשטר הנאצי –  למעשה עבד למענו. היה זה הצייר והקריקטוריסט א. או. פְּלַאוּאֶן אוהזר [1944-1903], אשר צייר גם את פאלאדה, באחד ממפגשיו עמו. בין השנים [1944-1940] צייר פלאואן [כשמונה מאות קריקטורות] לשבועון הנאצי "הרייך" של גבלס. לשאלתו של המחבר מדוע למרות שנאתו לנאצים ואמונתו כי גרמניה לא תוכל לנצח במלחמה, הוא מפרסם קריקטורות בשבועון של המשטר, תירץ פלאואן את מעשיו בכך כי במלחמה "זה לא חוסר הגינות ללחום נגד היריב" (עמ' 153). האמן התגאה כי אינו מצייר קריקטורות אנטישמיות. אשתו של פלאואן נתנה סיבה כבדת משקל רבה יותר להמשך יצירתו במשטר הנאצי: האיש פשוט מוכרח לצייר, ועל כן הוא ימשיך לצייר גם כשברלין תהפוך לעיי חורבות. פלאואן היה חירש חלקית ועל כן דיבר בקול רם. התבטאויות הבוטות נגד המשטר הנאצי, שנאמרו בדירתו לחבר במשך כחצי שנה, נרשמו בדייקנות על ידי בעל הבית והועברו על ידו לגסטאפו. החומר היה כה מפליל שאף גבלס לא יכול היה להצילו. [כנראה] בתור מחווה הניחו אקדח בתאו, כדי לאפשר לו להתאבד, וכך עשה [באפריל 1944].

בנובמבר 1937 חתם פאלאדה על חוזה עם חברת הסרטים טֹובִּיס [מ-1935 בבעלות נאצית]  לכתיבת תסריט עבור השחקן אֶמיל יָנִיְנְגס. ינינגס על פני השטח שיתף פעולה עם המשטר הנאצי, אך בשיחות פרטיות עם פאלאדה לעג לשר התעמולה גבלס. המחבר החליט לכתוב בשביל השחקן רומן המבוסס על חייו של "גוסטב איש הברזל", שלא היה מוכן לוותר על כרכרה רתומה לסוסים ולהחליפה במכונית, ואף ב-1928 נסע בכרכרה מברלין לפריז. הסופר מסר את כתב היד לחברת הסרטים [בפברואר 1938]. תסריטאים נאציים וכותבת סרטים ערכו שינויים ברומן כדי להתאימו לתסריט. [ביולי 1938] אישר גבלס את התסריט בתנאי שיש לסיימו לא בשנת 1928, אלא להמשיכו לעליית הנאצים לשלטון. הרעיון הזה עורר בחילה אצל פאלאדה. אף על פי כן, הסכים לחבר סיום פרו נאצי לסיפור. בעקבות זאת, אישר גבלס את התסריט והקציב 1.5 מיליון מרק להפקת הסרט.  ואולם, אלפרד רוזנברג – יריבו של גבלס [ואידיאולוג ראשי של המשטר הנאצי] – הצליח [באוקטובר 1938] לסכל את הפקת הסרט. [יש לציין כי עוד בינואר 1938 הופיעה בפרסום מטעם רוזנברג ביקורת שלילית על ספרו של פאלאדה "זאב בין זאבים", ובאוקטובר דוֹבר מטעמו של רוזנברג הצהיר כי יש לפסול פסילה מוחלטת כל מה שפאלאדה כתב ויכתוב.]  אף אחד לא העז להתערב למען הצלת הסרט. גבלס לא התערב מהסיבה הבאה: בעקבות רומן שלו עם שחקנית קולנוע שאיים על נישואיו, סר חִנו בעיני היטלר, כלומר מעמדו נחלש. לפאלאדה דעה שלילית ביותר על גבלס. האיש חסר נאמנות: הוא  "ידבר מחר על הבולשביקים כמו שדיבר היום על הנאצים...הוא שורש הרוע, הוא השטן עצמו" (עמ' 188).

ב-21 ביולי 1943 מלאו לפאלאדה 50 ו-25 שנה לעבודתו עם הוצאת רובולט, הוצאה איתה עבד החל מ-1918 באופן בלעדי. משרד התעמולה נתן הוראה לעיתונות להתעלם מיום הולדתו. אף על פי כן, היו עיתונים שבכל זאת ציינו את האירוע. כמו כן קיבל הסופר מכתבי ברכה מקוראים, בהם חיילים צעירים מהחזית אשר שלחו לו מתנות, כמו סיגריות. גם הוצאת רובולט שלחה לו מתנה. ואולם בהמשך השנה יורשו האנטי נאצי של רובולט אולץ למכור את ההוצאה להוצאת אֵהֶר(DVA)   שמטעם המפלגה. הוצאה זו, כמובן, לא הייתה מוכנה לעבוד איתו, וגם המחבר לא היה מעוניין לעבוד איתה. במשא ומתן על הפיצויים, אותו ניהל פאלאדה באמצעות עורך דין, הוא נאלץ להסכים להסדר בלתי הוגן בעליל, פן יוטל איסור על כל פעילותו הספרותית. לבסוף אף תנאי ההסדר האלה לא כובדו, והמחבר לא קיבל פיצויים כלל.   

[בינואר 1944 פתח המחבר בדיונים עם הוצאת וילהלם היינה בעיר דרזדן, ובמארס חתם על חוזה עימה.] לפאלאדה היו כתבי יד לספרים חדשים, אך מיניסטריון התעמולה לא מוכן היה להקצות  נייר לפרסום ספריו [בתקופה זו היה קיצוב לנייר]. על מנת לקבל אישור לנייר, הסכים פאלאדה לכתוב רומן אנטישמי. [למעשה פאלאדה אסף חומר לרומן אנטישמי כבר בקיץ 1941 וקיבל תמיכה רשמית לפרויקט ביוני 1943. עם זאת במכתב להוצאת רובולט התוודה המחבר: "חוששני שהרומן לא יענה על ציפיותיהם שם" (עמ' 324). פאלאדה סיים את כתיבת היצירה הזו בסוף נובמבר 1944, עת היה כלוא במוסד, כתב היד הועבר להוצאת וילהלם היינה, אך בהפצצת העיר דרזדן בפברואר 1945 נהרס בית ההוצאה והרומן נחשב לאבוד.]

יחסו ליהודים

באִזכוריו הקצרים ליהודים שהובאו לעיל ניכרת סימפטיה של פאלאדה  כלפיהם, מורת רוח מצעדי המשטר הנאצי נגדם (כמו פיטורים ממקומות עבודתם), וסלידה מפוגרומים נגדם בנוסח "ליל הבדולח". הדמויות היהודיות המתוארות ביומן זוכות ליחס חיובי בעיקרו מצד הסופר, בהן בעלת הפנסיון שטוסינגר, בו התגורר זמנית ב-1933, מזכירה שעבדה בהוצאת רובולט, ולקטור באותה ההוצאה בשם  בשם פַּאוּלְשֶן מאייר. פאלאדה מתאר בהשתוממות את כישוריו האינטלקטואליים של הלקטור, "וגם נקי כפיים היה", ונוסף לכך אמיץ לב והעז להתווכח עם רובולט (עמ' 99). הוא היה "המצפון הנקי של ההוצאה לאור...לא ניתן לשיחוד" (עמ' 100). בשיחה עם ראש הכפר הפרו נאצי שטורק טען המחבר –  בהסתמך על דברי הפיהרר לפיהם גֶבֶר אמיתי נשאר נאמן לחבריו בעת צרה –  כי "היהודים היו חבריי בזמנים הטובים, ואין בדעתי לבגוד בנאמנותי כלפיהם עכשיו, כשהם נתונים במצוקה" (עמ' 219). 

על אף שלאורך כל תקופת היומן מופיעות התייחסויות חיוביות ליהודים, המחבר עצמו מוצא לנכון  לעשות אבחנה בין עמדתו כלפי היהודים לפני עליית הנאצים לשלטון לבין זו שבעקבות שלטונם. עד 1933 פאלאדה, לדבריו, היה "פילושמי". בין חבריו היו יהודים והוא לא עשה הבחנה בין ארים ליהודים. אבל לאחר תפיסת השלטון בידי הנאצים דעתו על היהודים השתנתה בהדרגה. "בניגוד לרוב בני עמי אינני מאמין לתעמולה הבלתי פוסקת, הטוענת שכל הרע עלי אדמות מקורו ביהודים" (עמ' 98). עם זאת – משתמע בבירור – כי לדידו  טענות מסוימות של התעמולה הנאצית ביחס ליהודים נכונות. המחבר הושפע מהסטריאוטיפ היהודי  המכוער שהופיע בתעמולה הנאצית.

פרופסור נתנזון שהתגורר בפנסיון ב-1933 מתואר כ"בעל אף מעוקל כהלכה" (עמ' 97). הלקטור פאולשן, שנזכר לעיל,  מתואר כ"יהודי קטן, מנוון, במשקל של 35 קילו בערך ומכוער להחריד" (עמ' 100).

נוסף לתיאור היהודים כמכוערים, המחבר סבור כי היהודים הם אכן תאבי בצע, כפי שטוענת התעמולה הנאצית, ומביא דוגמאות אחדות. למשל,  פרופסור נתנזון,  אשר גורש באופן משפיל מגרמניה על ידי הנאצים בגלל היותו יהודי. אך כאשר התברר לנאצים שהם זקוקים להמצאותיו והציעו לו סכום כסף גדול, מחל הפרופסור על  כבודו והסכים לחזור לגרמניה ולעבוד בשירות המשטר. "גיליתי..שגישת היהודים לכסף שונה מהגישה שלנו...[וגישה זו] דוחה אותי" (עמ' 99). עוד גילה בתקופת השלטון הנאצי, שבשעת סכנה, יהודים בעלי דעות מנוגדות, מרגישים קרבה רבה יותר זה לזה מאשר למיטב חבריהם מקרב הגויים, ולמעשה ביוזמתם מקימים מחיצה בינם לבין הגויים. כלומר הטענה הנאצית בה "לא רצינו להאמין", שהיהודים עצמם מבחינים בין דם לדם התבררה כנכונה (עמ' 101).

[לאחר סיום המלחמה ב-1945, פאלאדה שכתב את הקטעים האנטישמיים האלה ביומנו. הוא טען כי אמירותיו האנטישמיות היו תולדה של התעמולה הנאצית המתמדת שחלחלה גם בו. עוד טען כי כעת הוא מכיר בעובדה כי גם רבים מבני עמו האריים היו מוכנים לסבול השפלות ואף לבצע פשעים איומים למען כסף – כלומר בכל עם ישנם  תאבי ממון. (ראוי לשים לב כי חלק ניכר מיומנו עוסק בסכסוכיו הכספיים עד שביחס לטענתו על תאבת הבצע של היהודים אפשר לומר כי הפוֹסֵל במוּמוֹ פוסל.) לאחר מפלת השלטון הנאצי, הסופר התייחס בהבנה והצדיק את התרחקותם של היהודים מהארים בתקופת שלטונו של היטלר. לדברי פאלאדה, היה זה טבעי כי בתקופה שבה 95% מהגרמנים תמכו בכל צעדיו של היטלר, וסכנת חיים  ריחפה על יהודים, הם בטחו יותר בבני עמם והתלכדו, והתרחקו מתוך חשדנות מגרמנים. ]

יחסו למלחמה

משתמע כי כבר במלחמת העולם הראשונה התחמק פאלאדה משירות צבאי: הוא שוחרר לאחר שירות קצרצר מסיבות רפואיות לכאורה. ב-1938 שוב שוחרר פאלאדה – לשמחתו – מטעמי בריאות. בשנים הבאות הוא התחמק מבדיקות רפואיות. ב-1944, כאשר מצבה הצבאי של גרמניה החמיר וגייסו אף את הבלתי כשרים לשירות, הוא הגיע לבדיקות ושוחרר סופית, כנראה בזכות רופאו המשפחתי לשעבר, שכעת ערך לו את הבדיקה.

לדעת פאלאדה, היטלר גנב את רעיונותיו מהפשיזם של מוסוליני ומהבולשביזם של רוסיה (עמ' 247). הסיבה האמיתית לפתיחתו של היטלר במלחמה נגד פולין ב-1939 לא הייתה העיר דנציג והמסדרון הצר שהפריד בין פרוסיה המזרחית לשאר חלקי גרמניה, אלא "הרעב לכוח של היטלר שלא ידע שובע" (עמ' 270). המחבר לא ראה במלחמה בה פתח היטלר את מלחמתו שלו, ולא השתוקק לניצחון. פאלאדה – בניגוד לחלק מחבריו – נשאר עקבי לעמדתו הזו, גם כאשר גרמניה נחלה ניצחונות בשנים הראשונות של המלחמה, כמו על פולין וצרפת. טיעונו היה כי הניצחונות האלה לא יביאו חופש לגרמנים, ומועילים רק להיטלר וחבורתו. בהמשך, במיוחד אחר קרב סטלינגרד ב-1943, לאחר שאבידותיה של גרמניה הלכו וכבדו, הגיע למסקנה הבאה – למרות היותה קשה לו בתור גרמני  –  והיא: "מאחר שעוצמתו של היטלר עשויה להישבר רק באמצעות תבוסה במלחמה –  משום שהגרמנים לא יוכלו להשתחרר מהרודן הזה לעולם בכוחות עצמם – הרי שכל טיפת דם שנשפכה בשדה הקרב מקרבת את גרמניה במידה כלשהי אל המטרה הנכספת" (עמ' 249). כלומר, כל חייל גרמני שנופל מחליש את היטלר ומקרב את שחרורו של העם הגרמני מהרודן (עמ' 250).

הצדקת החלטתו לא להגר מגרמניה

פאלאדה מצדיק את החלטתו לא להגר מגרמניה בתקופה הנאצית, על אף שבתקופה הזו הוטלו הגבלות על יצירתו, הוא נתקל באיבה, נחשב לאזרח מסוג ב', וצל פרוֹץ מלחמה ריחף. פאלאדה, לדבריו, העדיף להפקיר את עצמו ומשפחתו, אשתו וילדיו, לכל הסכנות האלה ולא להגר, למרות שיכול היה לעזוב את ארצו לפני פרוץ המלחמה. הסיבה: בתור גרמני הוא אוהב את גרמניה מולדתו והוא אומר זאת ב"גאווה ובעצב" גם היום (עמ' 33). יתרה מזו. גם כעת בספטמבר 1944, בהיותו מאושפז בבית סוהר כחולה נפש מסוכן לציבור, כאשר הוא מתגורר עם 84 גברים "שכמעט כולם כלואים כרוצחים, גנבים ועברייני מין...בנסיבות אלה אני אומר: נהגתי נכון שנשארתי בגרמניה. אני גרמני ומעדיף להיכחד עם בני העם המבורכים-אומללים האלה במקום ליהנות מאושר כוזב בניכר" (עמ' 37). זאת ועוד. פאלאדה מותח ביקורת על המהגרים, שבאים בטענות לעם הגרמני וקוראים לו להתמרד, כשהם עצמם חיים בנוחות מחוץ לארצם.

הערות ביקורתיות

הדמויות, כפי שמתוארות ביומנו של פאלאדה, תואמות למציאות באופן חלקי בלבד. לדברי עורכי הספר, עבור גיבורי יומנו, בהם ארנסט רובולט, פאלאדה "ממציא...דיאלוגים ומונולוגים פנימיים ומפתח סצנות. זיכרון ודמיון, פיוט ואמת, מתחברים זה לזה" (עמ' 280). בספרו מבליט המחבר את התנגדותו של רובולט למשטר הנאצי – ואולם ב-1945 הוא עמד למשפט של דה-נאציפיקציה. בדומה לכך, פאלאדה מדגיש את התנגדותו לנאציזם ומצניע את מידת שיתופו עם משרד התעמולה של גבלס, כמו בנושא כתיבת הספר האנטישמי וקבלת הקצבה מוגבלת לנייר לכתיבה, אף בשבתו בכלא. אין להוציא מכלל אפשרות כי חלקים מכתב היד הושמטו או אף שוכתבו, כדי להתאימם לתקופה שלאחר המלחמה.

כפי שמציין פאלאדה עצמו, הוא מודע כי תבוסתה של גרמניה קרֵבה, ומכאן, אפשר להניח, יומנו נכתב על רקע רצונו להצדיק וליפות את התנהגותו בתקופה הנאצית. פאלאדה מנסה להצדיק את החלטתו – בעיני הקוראים ובעיני עצמו –  להישאר בגרמניה הנאצית, ואף משמיץ את המהגרים. אך למעשה לא הייתה הצדקה להישארותו. פאלאדה נאלץ להתאים את יצירותיו לדרישות משרד התעמולה של גבלס – ב-1941 הוא אף הסכים לכתוב רומן אנטישמי –  ולא הייתה לו אפשרות להיאבק נגד המשטר הנאצי מבפנים. ייתכן כי שיתופו המוגבל עם המשטר נבע לא רק מחשש לאובדן מקור פרנסתו, אלא מצורך אובססיבי לכתוב ולפרסם. הכתיבה הייתה מעין סם החיים שלו.

מכל מקום, פאלאדה ראוי להערכה רבה על שבתקופת האופל הנאצית עשה מאמץ לשמור על צלם אנוש. כללית, הוא לא הלך שולל אחר התעמולה של המשטר, ורק רבב משטיפת המוח האנטישמית דבק בו. עם זאת, ראוי לשים לב כי אצל המחבר המדגיש את סלידתו מרדיפות נגד היהודים בשנות ה-30, אין התייחסות כלשהי להיעלמותם של היהודים  מגרמניה. יש לזכור כי גירוש יהודי גרמניה החל באוקטובר 1941, וב-1943 גרמניה הוכרזה כ"נקייה מיהודים" (יודנריין). פאלאדה אינו שואל היכן נעלמו היהודים ומה עלה בגורלם. 

על סמך יומנו של פאלאדה, מעניין להשוות בין מצבם של  אנשי הרוח במשטר הנאצי לבין מצבם במשטר טוטליטארי אחר – השלטון הסובייטי בתקופת סטאלין. במבט ראשון ושטחי, נראה כי דרגת השעבוד הנאיבית מרצון וההתרפסות של אנשי הרוח במשטרו של סטאלין הייתה רבה יותר מזו של עמיתיהם במשטרו של היטלר. העובדה כי בבריה"מ לא היו הוצאות ספרים פרטיות ולא מוסדות תרבות פרטיים, ולא היה רכוש פרטי משמעותי בכלל – כל זה חיזק את שליטתו של המשטר, באינטלקטואלים ובתושבים בכלל, בדרגה גבוהה יותר מאשר במשטר הנאצי. כמו כן, מבחינה היסטורית, בעוד למשטר הנאצי בגרמניה קדמה לא רק רפובליקת ויימאר, כי אם מאות שנים של כינון שלטון החוק, הקמת חברה אזרחית  ותמורות דמוקרטיות הדרגתיות –  הרי למשטר הסובייטי קדמו מאות שנים בהן חיו האיכרים במצב של צמיתות (עד 1861), ורק ניצנים של התקדמות לקראת משטר דמוקרטי שנגדעו באִבּם. בתקופה הנאצית היו ניסיונות למגר את המשטר באמצעות התנקשות בהיטלר (הניסיון החשוב והרציני ביולי 1944) –  לא כן בתקופת סטאלין, ואף לא בתקופת יורשיו.

קאמי, אלבר. גלות ומלכות (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016). [סיכום וביקרות]

קאמי, אלבר. גלות ומלכות (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016).  150 עמ'. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

אלבר קאמי (Albert Camus) (1960-1913), יליד אלג'יריה, היה פילוסוף אקזיסטנציאליסטי וסופר. הוא היה נשוי פעמיים, אך בהיותו לא בנוי לקשרי נישואים, ניהל יחסי אהבה וידידות עם נשים רבות. בהשקפתו הפוליטית היה סוציאליסט ומתח ביקורת קשה על הקומוניזם בשנות ה-50 של המאה ה-20. בתקופת מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1962-1954), בתור צאצא למתיישבים צרפתים, לא תמך קאמי במתן עצמאות מלאה לארץ זו. ספרו "גלות ומלכות" כולל שישה סיפורים והוא פורסם לראשונה ב-1957, זמן קצר לפני זכייתו בפרס נובל לספרות באותה השנה.

האישה הנואפת

גיבורי הסיפור הם הזוג מרסל וז'אנון (ז'אן) המתגוררים באלג'יריה והנשואים למעלה מעשרים שנה. לזוג אין ילדים. מרסל שקוע בעסקי חנותו למכירת בדים, וכדי לשפר את הכנסותיו יוצא למסע רחוק שנועד למכור בדים ישירות לסוחרים ערבים. ז'אנון, מתוך התחשבות בבעלה, נענית לבקשתו להצטרף אליו לנסיעה. מרסל, מצִדו, נענה לבקשתה של אשתו בעת המסע לעלות למצודה. ממרומי המצודה מושכים את תשומת לבה של ז'אנון נוודים החיים באוהלים, והם זוכים להערצתה. היא רואה בהם אנשים חופשיים שאינם משרתים איש, "בני חורין של מלכות מוזרה" (עמ' 21). משתמע כי המפגש עם מרחבי המדבר והנוודים מעורר בז'אנון  תשוקה מינית. המחבר רומז כי בלילה, לאחר שבעלה ישן עייף מהמסע, אשתו קיימה יחסי מין עם גבר זר (עמ' 27). 

המומר או נפש סתורה

סיפור מבולבל בגוף ראשון –  מפי מיסיונר קתולי חבול, מעורער בנפשו ועזוב במדבר באלג'יריה–   על קורותיו בארץ זו. במקורו היה האיש צרפתי פרוטסטנטי שהמיר את דתו לקתוליות והוכשר לתפקיד מיסיונר באלג'יריה. הוא נטל על עצמו משימה קשה ביותר: להעביר לדת הקתולית את אנשי עיר המֶלח הפגאנים הידועים באכזריותם ובאיבתם לזרים. בהגיעו לעיר הזו הוא הוכה, עונה קשות, חתכו לו את הלשון, והוא אולץ להיות עובד אלילים. המיסיונר הצליח להימלט למדבר, אך מתוך נאמנות לדתו הפגאנית החדשה רוצח כומר, שאמור להגיע לאותה העיר ממנה נמלט. אף על פי כן, המְסַפר  מודע, לפחות במידה מסוימת, כי הכומר שהוא רצח מייצג את הטוב ואת שורשיו שלו. כביטוי לכך, המיסיונר לשעבר שואל את עצמו: "אוי לילות אירופה, מולדת, ילדות, למה דווקא ברגע הניצחון אני בוכה?" (עמ' 45). בסתירה להרגשה הזו, גיבור הסיפור מאחל שאנשי עיר המלח, המייצגים את הרוע, "יחצו את הימים, יחשיכו את אורה של אירופה ברעלותיהם השחורות" (עמ' 46).

אילמים

כמו שני הסיפורים הקודמים, הסיפור הזה מתרחש באלג'יריה.  גיבורו הוא איוואר, מומחה לייצור חביות. משכורתו נמוכה ושביתת הפועלים, במפעל בו הוא עובד, במטרה לזכות בהעלאת שכר נכשלה. ביום הראשון לשובם לעבודה, העובדים לא השיבו לברכת השלום של הבוס. הבוס ניסה לשבור את שתיקת הפועלים: הוא הזמין את נציג האיגוד ואת איוואר, בתור עובד ותיק, למשרדו והסביר להם כי מפאת המצב בשוק – ירידה בביקוש לחביות – לא יכול היה להיענות לתביעותיהם. הוא אף הוסיף כי אם המצב בשוק ישתפר, הוא יעלה את משכורותיהם עוד לפני שיבקשו. אכן, האיש לא היה רע ונהג להתייחס טוב לעובדיו. ואולם בניגוד לדעתו של המעסיק, שתיקת העובדים לא הייתה משחק ברוגז איתו, אלא ביטוי לזעמם, לתסכולם ולחוסר האונים שלהם.  בהמשך אותו היום, בתו הקטנה של הבוס חלתה קשה והוזעק אמבולנס. העובדים משתתפים בצערו של מעסיקם, אך אין זה שובר את שתיקתם, כאשר בסיום המשמרת הוא נפרד מהם בברכת ערב טוב. איוואר אינו שלם עם השתיקה, אבל אינו מפר אותה.

האורח

דָארוּ הוא מורה המתגורר בבית ספר נידח באלג'יריה. מבחינתו, אלג'יריה היא ארץ קשה, אבל כיוון שנולד בה, "בכל מקום אחר הרגיש גולֶה" (עמ' 67). למקום מגוריו מגיע ז'נדרם המלווה ערבי כבול בחבל. פשעו של הערבי: האיש הרג את בן דודו בגרזן, כנראה בגלל ריב על חיטה, והוא לא בהכרח עוין את הצרפתים. הז'נדרם מסביר למורה, כי לנוכח מצב המלחמה, הוא עצמו חיוני למשימות כמו סיור, ולכן על המורה מוטלת חובת העברת הערבי לעיר, לצורך מאסרו. בצאת הז'נדרם, המורה אינו מוכן למלא את הפקודה, ובמיוחד מקוממת אותו קשירת האסיר בחבל. הוא מתיר את החבל, מתייחס לאסיר כשווה אל שווה, ומכין לו ולעצמו אותו האוכל. תוך היסוס מסוים, הוא נוטה לבטוח בערבי שלא יפגע בו. לבסוף, במקום להצטייד באקדח וללוות את הערבי למקום מאסרו, דארו נותן לו צידה וכסף, מלווה אותו בתחילת הדרך, מראה לו את המשך הדרך לעיר, ועוזב אותו. הערבי, לאחר התלבטות, יוצא ליעד שנקבע. בשובו לביתו מוצא המורה כתובת מאיימת: "אתה הסגרת את אחינו. אתה תשלם" (עמ' 81).

ז'וֹנאס, או האמן בעבודתו [Jonas הוא שם המקביל לנביא יונה בעברית]

מילדותו, מזלו של ז'ילבר ז'ונאס האיר לו. באופן פרדוקסאלי, מקור מזלו היה באירועים עצובים ובישי מזל. דווקא כיוון שהוריו התגרשו, האם והאב הגרושים התחרו ביניהם על פינוק הילד. בבגרותו התמסר כל כולו לציור "וכמעט עבר את גיל החתונה ברווקותו" (עמ' 85) – אולם תאונת אופנוע שהביאה לגיבוס ידו הימנית גרמה לו להשתעמם ו"להתעניין סוף-סוף באהבה...[ו]להסתכל בלואיז פּולֶן כראוי לה" (עמ' 86). זו הייתה אישה חרוצה מאוד שדאגה לצרכיו היומיים, לביקורים במוזיאונים – ובמקביל הספיקה להביא שלושה ילדים. ז'ונאס  ומשפחתו התקיימו מקצבה חודשית צנועה אך קבועה, מטעם סוחר אמנות.

ואולם – צחוק הגורל – וכמו שאירועים בישי המזל בסופו של דבר עזרו לו, כך הצלחתו הייתה בעוכריו. לכשנעשה צייר מוצלח היו לו ידידים ותלמידים רבים.  אלה היו מתכנסים בחדרו, צופים בו ומדברים איתו בשעת עבודתו, וכתוצאה מכך תפוקת עבודתו ירדה. בתחילה, המצב החדש דווקא היטיב עימו. "רצה המזל ופרסומו גבר ככל שעבד פחות. ציפו בקוצר רוח לכל תערוכה שלו, והיללו אותה עוד לפני שנפתחה" (עמ'' 97) – אך בהדרגה פרסומו הרב פגע קשות בעבודתו. מרוב תלמידים, אורחים, מעריצים, הצורך לענות למכתבים הרבים מאנשים שביקשו את עצותיו, בקשות לעזרה כספית וטלפונים תכופים – בקושי נותר לו זמן לצייר. האירוע שבישר את קיצו נועד בעצם לסמל את גדולתו. היה זה כשצייר מטעם המדינה הגיע לדירתו על מנת לצייר את ז'ונאס, בתור סלבריטי, ביצירה שתיקרא "האמן בעבודתו". על כך העיר אחד האנשים בעת האירוע הזה כי מרוב ההצלחה ז'ונאס "גמור".

אכן, הלחץ הרב מצד החברה על הצייר נתן את אותותיו.  לז'ונאס נעשה קשה להתרכז בציור, אפילו בהיותו לבד; המוניטין שלו ירד, הביקורות השליליות גברו, וסוחר האמנות הקטין את קצבתו. ז'ונאס ניסה למצוא פתרון ללחץ הקהל. הוא ניצל את העובדה כי התקרה בדירתו הייתה גבוהה ובנה מִשטח מעץ במחצית מגובהו של הקיר, מעין קן, בתקווה שיוכל שם להתבודד ולצייר – אך בקן הוא רק התבודד ולא צייר. לבסוף צנח ארצה מהמשטח. הרופא שהוזעק קבע כי הוא יחלים. בציורו, כנראה האחרון, שז'ונאס התכוון לצייר אפשר היה לראות רק מילה אחת כתובה בצורה בלתי ברורה, שניתן היה לפענחה כ"בדידות" או "ידידות" (במקור solitaire או solidaire- בודד או סולידרי). (עמ' 114).

האבן הצומחת

מהנדס צרפתי בשם ד'אָרַאסט מגיע לעיירה בברזיל, על מנת לבנות סכר שיימנע את הצפתן של השכונות העניות בה על ידי נהר. בניית הסכר על ידי חברה צרפתית אמורה גם לספק עבודה לתושבים העניים. עבור המהנדס מסעו לעיר הרחוקה בברזיל הוא במידה מסוימת תירוץ, "הזדמנות להפתעה, או לפגישה שלא יכול לשערה, אך אולי הממתינה לו, בסבלנות, בקצה העולם" (עמ' 129). ד'אָרַאסט  מתקבל בכבוד רב על ידי ראש העיר, השופט, והתושבים שהם טובי לב ומכניסי אורחים. רוב תושבי העיירה הם עניים, אך שמחים בחלקם, מרבים לערוך טקסים דתיים בהם הנצרות שזורה בפגאניות ובאמונות טפלות.

כל שנה מתקיימת בעיר חגיגה אשר במהלכה באים אנשי המקום למערה עם פטישים, על מנת לשבור אבן. לדברי המקומיים, מקורה של האבן הזו בפסלו של ישו, שהגיע מהים, עלה בנהר, דייגים מצאו אותו והביאוהו למערה. שבירת חתיכות מהאבן נעשית לשם בְּרָכָה. על אף שבירתה, האבן בדרך נס ממשיכה לצמוח. המהנדס, מתוך נימוס, משתתף באחד הטקסים הדתיים בו נשים וגברים, מהופנטים למחצה מעשן הסיגרים, רוקדים בטרנס. הטקס הזה אינו לרוחו והוא קובע: "כאן – גלות או בדידות, בין המשוגעים האלה...הרוקדים כדי למות" (עמ' 141).

למחרת, בעיירה מתקיימת תהלוכה דתית. נוטל בה חלק טבָּח, אשר כאות הוקרה על הינצלותו מספינה טובעת בה עבד, מקיים את הנדר שהבטיח לישו בשעת טביעתו: לשאת על ראשו אבן במשקל 50 קילו, אם ישו יצילו.  על אף השתתפותו ביום הקודם בטקס הריקודים, אין הטבח מוותר על קיום נדרו, ובמאמץ עליון מגיע כמעט ליעד – כנסייה שבמרכז העיר – אך מתמוטט ואינו יכול עוד. ד'אָרַאסט, בהיותו איש גדול וכבד בשר – אשר יודע על נדרו של הטבח, אך גם, משתמע, מפקפק בהתערבותו של ישו במניעת טביעתו – מעמיס את האבן על ראשו ומתקדם לכיוון הכיכר. אך במקום להמשיך לכנסייה, הוא חוזר, כשהאבן על ראשו, לבקתתו של הטבח ומניח אותה שם. בשובם של הטבח ואחיו לבקתה, אומר האח למהנדס: "שב איתנו" (עמ' 150).

הערות שלי

ב"האישה הנואפת" יש ביטוי לשאיפת גיבורת הסיפור להשתחרר, ולוּ זמנית, מחיי היומיום המשמימים עם בעלה. הניאוף שלה כנראה מצטייר בעיני המחבר כחירות, הדומה מבחינה מסוימת לחופש של הנוודים שאינם כפופים לאיש. עוד משתמע מהסיפור כי החופש הוא המלכות. הגלות, כפי שאפשר להסיק מסיפור "האבן הצומחת", היא שיעבוד – מצב בו אדם שקוע בטקס דתי מוזר, מסומם למחצה, מאבד את צלילות מחשבתו, ושאלות על מהות החיים בוודאי כבר אינן מטרידות אותו.

גיבורי הסיפורים החל בז'אנון ב"האישה הנואפת" וכלה בד'אראסט  ב"האבן הצומחת" אינם שלמים עם חייהם.  הדבר מובן מאליו לגבי ז'אנון, ולגבי הכומר לשעבר רווי התהפוכות, הסתירות והניגודים ב"המומר או נפש סתורה". מה שהביא את המהנדס ד'אראסט לנדוד מצרפת למקום נידח בברזיל, הוא לא רק בניית הסכר. הוא לא היה מרוצה ממשהו במולדתו, אולי משגרת חייו שם.

הגיבורים נמצאים במצב של דילמה.  עליהם להכריע,  ובין שיחליטו לכאן או לכאן לא יוכלו להיות שלמים עם החלטתם.  איוואר (ב"אילמים")  צריך להחליט אם עליו אישית לשבור את חרם השתיקה שהטילו העובדים על הבוס. הוא אינו שובר אותה, והדבר מעיק עליו. אפשר להניח כי גם אם היה מחליט אחרת היה מתייסר על שפגע בסולידריות העובדים. דארו (ב"האורח")  צריך להכריע איך לנהוג באסיר שהפקיד בידיו השוטר, ואין באמתחתו החלטות קלות. ז'אנוס הצייר צריך לבחור בין התמסרותו לציור מצד אחר לבין הדברים שמרחיקים אותו מעיסוק במשלח ידו האהוב, כמו אהבתו לילדיו ורצונו להיפגש עם ידידים – אבל בעיקר האם לוותר על אופיו הנוח לבריות, לגרש את שפע מעריציו ולהפסיק לענות למכתבים וטלפונים. הצייר נמצא במצב של דילמה, פרדוקס ואבסורד גם יחד. פרסומו שם קץ לפריחתו היצירתית ומחזיר את בדידותו, אך הבדידות אינה מביאה לחידוש עבודתו. אולי בדומה ליונה הנביא – שעל שמו נקרא ז'ונאס – הוא אינו מרוצה משני מצבים הפוכים: יונה לא היה מעוניין בשליחות שהטיל עליו האל וניסה לברוח לתרשיש – אך גם כאשר מילא את שליחותו הרגיש רע.  

ב"מומר או נפש סתורה" אפשר להבחין בפחד של האדם האירופאי, הצרפתי, מפני הברבריות האכזרית של האוכלוסייה המקורית של אלג'יריה. ייתכן כי פחד זה חש המחבר במידה זו או אחרת בעצמו. מ"האורח" ניתן להסיק על האמביוולנטיות של המחבר כלפי מלחמת העצמאות של הערבים נגד השלטון הצרפתי בארצם. כמי שנולד באלג'יריה, מרגיש גיבור הסיפור, המורה דארו, כי זו ארצו ובכל מקום אחר ירגיש גולה. לכן, בדומה למחבר, מן הסתם לא רצה דארו במתן עצמאות מלאה לאלג'יריה שתביא לגירושו. מאידך גיסא, המורה מפליג ביחס של כבוד ושוויון אף כלפי אסיר פושע ערבי. זאת בניגוד ליחס ההתנשאות של השלטון הצרפתי והאוכלוסייה הצרפתית בכלל – בדמותו של מרסל ב"האישה הנואפת" –  כלפי הערבים. מכל מקום, יחסו הנדיב והאציל הרוח של דארו לא רק שאינו זוכה להערכה מצד המקומיים, אלא הם רואים בו שותף לפשעים של המשטר הקולוניאלי. יש בכך רמז לעמדת  תנועת ההתנגדות לשלטון הצרפתי באלג'יריה שראתה למעשה בכל הצרפתים בארצה – ללא קשר ליחסם כלפי הערבים – שותפים לשלטון הקולוניאלי.

בתור סוציאליסט והומניסט, קאמי אינו מציג את מלחמת המעמדות בצורה פשטנית  בנוסח הקומוניסטי: הפרולטריון הטוב מול הקפיטליסט הנצלני ללא רחם. ב"אילמים" מוצג הקונפליקט הזה באופן רב צדדי ומורכב: שכרם של העובדים מושפע מאילוצי השוק, ורגשות אנושיים חיוביים כמו סימפטיה לזולת – משותפים לפועלים ולמעסיק שלהם. כביטוי להשקפה הומניסטית   ושוויונית של המחבר, בקרב אחדים מגיבורי הסיפורים ניכר מתן יחס שוויוני, אהדה והתחשבות כלפי אנשים שמעמדם נחות משלהם. איוואר, הפועל הוותיק בעל המעמד המיוחד (ב"אילמים"), חולק את פת לחמו עם סעיד, עובד ערבי בלתי מקצועי (עמ' 59-58). בדומה לכך,  המורה דארו (ב"האורח")  מכין אותה ארוחה שהכין לעצמו גם לאסיר הערבי. על המהנדס ד'אראסט (ב"האבן הצומחת")  לא מקובל כי הטבָּח יקרא לו "אדון" וטוען כי "אין יותר אדונים בארץ שלנו" (עמ' 130). זאת ועוד. כאשר אפסו כוחותיו של הטבח לקיים את נדרו להמשיך לשאת את האבן על ראשו – המהנדס נושא את האבן במקומו.

בסיפורי הקובץ קאמי משלב בין ספרות לבין נושאים שהעסיקו את הוגי האקזיסטנציאליזם, כמו האבסורד, חופש הרצון ומשמעות החיים. כדי לנסות לחדור לעומק משמעותם של הסיפורים האלה וליהנות מהם יותר, על הקורא להכיר את תורתו הפילוסופית של קאמי. כותב השורות האלה אינו שייך לקטגוריה הזו. 

מיכאל, סמי. ויקטוריה (תל אביב: עם עובד, 1993) [סיכום וביקרות]

מיכאל, סמי. ויקטוריה (תל אביב: עם עובד, 1993). הדפסה תשע עשרה, 2001. 304 עמ'. 

סמי מיכאל  (שמו המקורי כאמל סלאח)  נולד ב-1926 בבגדאד, וכבר מנעוריו כתב בעיתונות העיראקית. בעקבות פעילותו במפלגה הקומוניסטית המחתרתית בארצו, ב-1948 נמלט לאיראן ומשם עלה לישראל ב-1949. בשנותיו הראשונות בארץ עדיין המשיך לכתוב בערבית ופרסם מאמרים וסיפורים בכתבי העת הערביים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. באמצע שנות ה-50 הוא פרש מן המפלגה הקומוניסטית על רקע הגילויים על פשעיו של סטאלין בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ. ב-1974 פרסם סמי מיכאל את הרומן הראשון שלו. מאז חיבר עשרות ספרים, בעיקר רומנים, אך גם ספרי ילדים, ספרי עיון ומחזות. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לפרסים יוקרתיים. הרומן "ויקטוריה" זכה לארבעה פרסים, בהם פרס ויצו פריז (צרפת). מ-2001 המחבר מכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.

הרומן ויקטוריה

תמצית הסיפור

מבחינה כרונולוגית היצירה מתחילה בתקופת השלטון התורכי בעיראק בראשית המאה ה-20. רוב ההתרחשויות בספר הן בעידן העותומאני ובשנות ה-20 של המנדט הבריטי על עיראק. רק הבזקים אחדים מובאים ברומן על חיי גיבורי העלילה מאז עלייתם לישראל בראשית שנות ה-50. הרומן מתאר משפחה יהודית מורחבת המתגוררת  ביחד בבגדאד במעין מִתחם המכונה "החצר".   המשפחה שב"חצר" כוללת את סבתא רבא מיכל ושלושת בניה – יהודה, עִזוּרי ואליהו –  על נשותיהם, ילדיהם  הרבים ונכדיהם. האח הבכור יהודה, אדוק בדתו, חולה, ועל כן אינו יכול לתרום משמעותית לפרנסת המשפחה המורחבת. לעומתו, האח עזורי, ברשתו בית מסחר לבדים, הוא המפרנס העיקרי של כל המשפחה, והודות לכך נהנה ממעמד של כבוד וסמכות עליונה. הרומן מתרכז סביב בתו של עזורי, ויקטוריה.

עזורי נוהג לכפות על אשתו נג'יה, יחסי מין, ולזוג ילדים רבים – ויקטוריה היא הבת הבכורה. ויקטוריה, בדומה לאביה, היא תמירה וחזקה גופנית. מאז נעוריה היא מאוהבת ברפאל, בנו של אליהו. רפאל התבגר במהירות, מוכשר, ובעל תשוקה מינית עזה. כבר בגיל 15 הוא עזב את ביתו, התאהב בזמרת, וחי אתה בדמשק. בשובו לבגדאד, כדי לספק את יצריו  נהג לקיים קשר עם זונה יהודייה (רַחְמָה עַצְפָה) וכמו כן ללכת  לתְיַאטרוּ – מקום בו נשים היו רוקדות בבגדים חשופים וניתן היה לקיים איתן יחסי מין. על אף חיי המין הפרועים שלו, מגיל צעיר, מתוך תחושת חובה,  החל  רפאל  לפרנס את משפחתו במקומו של אביו, שחי חיי הוללות. רפאל גם דאג לחתן את אחיותיו, בהעניקו להן נדוניה.

עזורי אינו מגלה חיבה כלפי ילדיו הרבים, ומעמדה של ויקטוריה,  בתור בת, נחות בעיניו. נג'יה מקנאה בוויקטוריה ומתנכלת לה, וגם שונאת את רפאל, ורואה בו מעין נווד בדואי שאינו מסוגל להתמיד בחיי נישואים. גם עזורי אינו אוהב את רפאל, בחששו שבתור בחור מוצלח עלול הוא להעיב על מעמדו במשפחה המורחבת.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השלטון  העותומאני מגייס בכוח כל גבר כשיר לשירות, ואלה נשלחים ללא אספקה ובציוד צבאי דל לחזית נגד הרוסים, כבשר תותחים. כדי להתחמק מהגיוס, הגברים ב"חצר" מסתתרים בבור עמוק שחפרו, אותו כיסו מלמעלה. בבור הזה שוהים הגברים רוב הזמן ועושים את צרכיהם בדליים.  את הדליים מרוקנות הנשים, שגם דואגות להוריד אוכל לשוכני הבור. רפאל, שאינו יכול לשאת את החיים העלובים בבור, מצליח להבריח את  משפחתו – הכוללת את אחיותיו וחתניהן – לעיר בצרה, שכבר נכבשה בידי האנגלים.

לא רק ויקטוריה מאוהבת ברפאל. גם מרים, בתה של עזיזה – אשתו של האח יהודה – מאוהבת בו. מרים מגלה לוויקטוריה, חברתה הטובה, שרפאל כבר בחר בה לפני צאתו לבצרה, מִשם הבטיח לשלוח לה טבעת אירוסין. העוּבדה שחלפו כבר חודשיים  והטבעת לא הגיעה – ממשיכה מרים – מוכיחה כי רפאל מת, ולכן עזיזה החלה לחפש לה חתן. באמצעות שידוך נישאת מרים לבחור צעיר בשם גוּרג'י,  מסגר במקצועו.

בגדאד, לשמחתם של היהודים, נכבשת בידי האנגלים, וכעת גזירת הגיוס הכפוי לצבא התורכי חלפה. בניגוד להערכה הרווחת ב"חצר", רפאל לא מת, ובסיום המלחמה חזר מבצרה לבגדאד. רפאל לא נענה להצעתו של עזורי לעבוד בבית מסחר שלו, אלא פתח חנות אריגים משלו. מאחר ומרים כבר נשואה, רפאל, באמצעות אימו, מציע נישואים לוויקטוריה, שכמובן, מסכימה. הוריה של ויקטוריה, שכאמור אינם מחבבים את רפאל, עורכים לבתם חתונה צנועה ומסתפקים בנדוניה קטנה. ויקטוריה שמזה זמן רב חשקה ברפאל, בליל הכלולות חשה פחד – מה עוד שאימה נג'יה לא הדריכה אותה לפני הנישואים. רפאל הבין את חששותיה של ויקטוריה, והודות לניסיונו הרב עם נשים, הוא השתדל לנהוג בה בעדינות  ולענג אותה. הדבר עלה בידו, ובעקבות ליל הכלולות שקע הזוג באהבה גופנית.

עם זאת, מדי פעם היה רפאל מרביץ לוויקטוריה, וּויקטוריה – על אף היותה גופנית חזקה מרפאל – גילתה צייתנות והכנעה. היה זה כמקובל ביחסים בין בעל לאישה ב"חצר".  רפאל הִכה  את ויקטוריה, בין השאר, מפאת הקושי שחש להיות מרותק לבית אחד, ולהתמסד ולחיות עם אישה אחת. ויקטוריה הייתה האישה העיקרית שלו, אך במקביל המשיך רפאל ללכת לתיאטרו.

בהמשך נודע למרים ולוויקטוריה כי רפאל, בהיותו בבצרה – כאשר נמלט לשם בתקופת השלטון התורכי בבגדאד – קיים את הבטחתו למרים ושלח לה טבעת אירוסין יקרת ערך, אך הטבעת לא הגיעה ליעדה. מרים הנשואה המשיכה לאהוב את רפאל עד יום מותה, ואולם זו הייתה "אהבה אפלטונית". לעומתה, פלוֹרָה, אשר הייתה נשואה לאחיו של רפאל, חשקה ברפאל שנחשב לגבר מבוקש, ופיתתה אותו לקיים יחסי מין איתה.

לזוג ויקטוריה ורפאל נולדו שתי בנות: כִּלְמַנְטִין וסוזאן.  בזכות הצלחתו הכלכלית של רפאל, עזב הזוג את "החצר" ועבר לדירה מרווחת. ואולם אושרה של ויקטוריה לא האריך ימים. רפאל חלה בשחפת – מחלה שבאותה התקופה נחשבה כמעט בלתי ניתנת לריפוי. בניסיון נואש להציל את חייו, מכר רפאל את רכושו ונסע לבית חולים המטפל בחולי שחפת, אשר שכן בהרי הלבנון. ויקטוריה נותרה חסרת כל והָרָה, ונאלצה לחזור לבית הוריה. אימהּ, נג'יה, שָמחה לאידה, הפכה אותה לשפחה ביתית והתעללה בה. בייאושה, הותירה ויקטוריה את שתי בנותיה אצל אימה, ובהיותה בהריון יצאה להתאבד בקפיצה מגשר לנהר החידקל. היא הגיעה לגשר, אך התחרטה וחזרה לבית הוריה. בשובה נודע לה כי בתה סוזן – שכבר הייתה חולה –  מתה, דבר שעורר בה רגשי אשמה.

שכן של "החצר" (שמו מעתוּק) הציע לוויקטוריה לבצע  עבודה ביתית  בייצור סיגריות עבור בית המלאכה שלו. העבודה הזו אִפשרה לוויקטוריה לעזוב את "החצר" ולחיות בדוחק עם בתה כלמנטין. לא חלף זמן רב,  ומצבה של נג'יה הדרדר מבחינה נפשית וגופנית  (על אף שהיא המשיכה להרות), והיא ביקשה מוויקטוריה לחזור ל"חצר". זאת כדי שלמעשה תחליף אותה חלקית בניהול משק הבית: כמו לדאוג לבשל עבור עזורי והילדים הרבים, ולכבס. לאחר שובה של ויקטוריה ל"חצר" – נג'יה, מרוב תשישות, חדלה להציק לה, ואביה, עזורי, שילם לה עבור הטיפול במשק הבית.

בינתיים הגיע שליח מרפאל. בניגוד לחרדתה של ויקטוריה, בישר השליח  כי רפאל חי, ממשיך להתרפא בסנטוריום בלבנון, מסתיר את עוּבדת היותו נשוי ומבלה בנעימים עם נשים. עוד מסר השליח כי להמשך הטיפול הרפואי זקוק  רפאל לכסף, דבר שלא עלה בידי ויקטוריה להשיג מאחיו של רפאל, להם עזר ביד רחבה בזמנו.

הריונה של ויקטוריה מסתיים בלידה, בעזרת מיילדת זקנה ומבולבלת, בחדר חשוך בבית הוריה. מרים, אשר נמצאת לצִדה של ויקטוריה בעת הלידה, מתכוונת להפקיר את הרך הנולד, בהנחה שמדובר בבת נוספת – אך מה רבה הייתה שמחתם של כל דיירי "החצר" לכשנודע כי נולד בן. ויקטוריה, שאינה יודעת קרוא וכתוב,  בעזרתו של עזרא, אחיה של מרים, שולחת מכתב לרפאל בו מודיעה לו על לידת הבן ומבקשת ממנו לחזור לכבוד האירוע הזה – אבל המכתב אינו זוכה למענה. שם בנה של ויקטוריה הוא אַלְבֵּר. חודשים אחדים לאחר לידתו, גם לאימה נג'יה נולד בן שזוכה לשם אלבר. אמונתה של ויקטוריה כי בזכות לידתו של הבן יחזור רפאל מלבנון מתגשמת. רפאל – שכמעט נרפא מן השחפת –  מגיע, ובידיו חליפה עבור בנו הפעוט אלבר ושמלת משי עבור בתו, כלמנטין. על רקע השיפור במצבם הכלכלי של יהודי עיראק בתקופת השלטון הבריטי,  עזורי נעשה בעל בית חרושת משפחתי לייצור מחברות, וכל דיירי "החצר" עוברים לבית חדש.

ואולם – כפי שמודה עזורי – מסתבר כי יש מן האמת בטענתה של אשתו נג'יה, שכזכור הגדירה את רפאל כנווד באופיו. רפאל – למורת רוחה של ויקטוריה – נענה להצעתו של מנהיג שיעי, אשר בנו חולה בשחפת, להתלוות  לבנו לאשפוז בסנטוריום בלבנון בתמורה לשכר גבוה. מטרת השירות הזה, לשמש לבן ידיד במקום זר, להביא לו מזל בתור מי שחלה בשחפת וכמעט נרפא מהמחלה, וגם לאפשר לרפאל להתרפא בשלמות מהשחפת. רפאל משלים את הבראתו ושב לוויקטוריה, אך בזאת לא תמו הרפתקאותיו.

אלמנה עשירה לה בן מבוגר וחולה, ולכן אינו נשוי, מצליחה לבסוף לשדך לו בחורה צעירה ויפה בת 16בשם נַעימה, ומבקשת מרפאל שידריך את בנה לפני הנישואים. אֵם הנערה אלמנה, ומפאת מצבה הכלכלי מסכימה לשידוך. נעימה, שכנראה נשבתה בקסמיו של רפאל עוד לפני נישואיה, מסכימה לנישואים המוצעים לה בתנאי סודי אחד – רפאל יוכל להיות מאהבה. לאחר הנישואים של נעימה, בעלה החלש והחולה נזקק לעזרתו של רפאל, ורפאל מרבה לבקר בביתו ולקיים יחסי מין עם נעימה. בהמשך, הבעל החולה נפטר, רפאל מתאהב בנעימה והיא מתעברת ממנו. מאידך גיסא, מרגיש רפאל  חובה כלפי משפחתו. הוא נהג לשוב בלילות או לפנות בוקר לוויקטוריה, המשיך לפרנסה, ולזוג נולדה בת,  לינדה שמה.

כלמנטין בגיל שמונה נאנסת על ידי אחד מילדיה של נג'יה, ניסן,  כלומר אחיה של ויקטוריה. ויקטוריה מרוב זעם רצתה לרצוח את האנס, אך לבסוף לא עשתה דבר. היא חששה שאם תספר על האונס לרפאל, הוא יאשים אותה שלא שמרה על בתה. רפאל, שלא  ידע על פשעו של ניסן, החליט לקדמו ולצרפו לעבודה בחנותו, וזאת לתדהמתה של כלמנטין, שמגיעה למסקנה כי היא שחטאה. זמן לא רב לאחר מכן,  כלמנטין מתה באִבּה, וּויקטוריה מתאבלת קשות על מותה. גם רפאל מתאבל, אך פחות, לנוכח שיעור התמותה הגבוה של תינוקות וילדים בעיראק באותה התקופה.

נעימה הִרבתה להפעיל לחץ על רפאל להתגרש מוויקטוריה ולהתחתן איתה – אחרת תמצא גבר אחר. לבסוף, במאבק על רפאל מנצחת ויקטוריה את המאהבת שלו. נעימה עולה לארץ ישראל  המנדטורית יחד עם בנה מרפאל, ועם...הארוס של אחותה, אותו פיתתה. שם בארץ, האישה המתוחכמת והערמומית מתחתנת איתו. לרפאל היה קשה לשאת את הפרידה מנעימה, ובעקבות עזיבתה הוא שכב במיטה ושקע בהזיות. בנקודה הזו מסיים המחבר את העידן העיראקי של סיפורו.

לאחר העלייה לישראל  [בסביבות תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20?], בתקופת החיים במעברה, כאשר לנוכח קשיי הקליטה והפרנסה בארץ איבד רפאל ממעמדו וסמכותו, כעת – בניגוד לעיראק – כאשר העז רפאל להרים את ידו על ויקטוריה, היא הייתה מחזירה לו אפיים. ועם זאת, הייתה מצטערת על כך, בראותה שגם תנאי הקליטה השפילו את בעלה. 

בחלוף השנים, בישראל בשנות ה-80 לחייהם [בשנות ה-80 של המאה ה-20?], זכה הזוג  ויקטוריה ורפאל, להגיע לזִקנה מכובדת. ברשות הזוג הייתה דירה מרווחת ברמת גן – דירה מעל ומעבר לחלומותיה של ויקטוריה בבגדאד – שכללה שלושה חדרי שינה ושירותים כפולים. המשפחה המורחבת של הזוג, שהתארחה אצלם בפסח, כללה גם נינים. אלה היו תערובת של עדות שונות: עיראקים, מצרים, פולנים, סורים, הולנדים ובולגרים. בעת האירוח, ילדיה של ויקטוריה מבוססים מבחינה כלכלית. אף על פי כן, הם באים בטענות לאימם, על שבתקופת המעברה היא שלחה אותם מגיל צעיר לעבוד כדי שיוכלו להתקיים – ולא ללמוד. על כן, לטענתם, אין במשפחתה פרופסורים ואלופים בצה"ל.

רפאל, לצערו הרב, חדל  להיות פעיל מינית בגיל  86. בגיל  92, לאחר ששבר ירך, הוא הוכנס לבית אבות לתשושי גוף ונפש והיה מרותק לכיסא גלגלים. גם בגיל הזה ובמצבו הירוד נותרה ויקטוריה קנאית באהבתה לבעלה. היא התעניינה מי מהאחיות הצעירות רוחצת אותו ואף שאלה את רפאל האם האחיות רוחצות אותו גם בחלק גופו התחתון. רפאל, כדי לנחמה, השיב כי את החלק הזה הוא רוחץ בעצמו. אילו הניחו לוויקטוריה במוסד, הייתה רוחצת את רפאל בעצמה.

במות רפאל, ויקטוריה הייתה כבר 40 שנה בארץ [בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20?] ועדיין לא הבינה היטב עברית. הבן אלבר היה היחיד ממשפחתה הרחבה של ויקטוריה שנשאר ללון בדירתה ברמת גן  ב"שִבעה". אלבר דמה לאביו בחיצוניותו, וגם כאביו בזמנו הִרבה לקרוא ספרים. ב"שבעה" גילתה ויקטוריה לאלבר כי אביו הוליד ילדים לנשים אחרות בהן זונה יהודייה, פלורה ונעימה.

הערות וביקורת

קרוב לוודאי לא במקרה בחר המחבר לקרוא לגיבורת הרומן ויקטוריה, במשמעות של מנצחת. על אף היותה בת דחויה מצד הוריה, היא הצליחה לפלס את דרכה במשפחתה המורחבת, לזכות בנישואים עם גבר שהיה משאת נפשן של נשים רבות, ולגונן בסופו של דבר בהצלחה על  נישואיה מפני נשים אחרות שחשקו בבעלה. היא גם זכתה לאריכות ימים, לילדים, נכדים ונינים, שאת כולם יכלה לארח בדירתה המרווחת.

הרומן רווי בארוטיקה. תיאורי איברי המין של נשים צצים בחלק ניכר מעמודי הספר. לאורך היצירה, הבנויה בצורה כרונולוגית בעיקרה, מתאר המחבר את האיברים האינטימיים אצל נערות המשתוקקות למין ("ערוות בתו המשוועת לגבר", עמ' 121), ובהמשך מתאר את אותם האיברים אצל נשים מבוגרות, ולבסוף אצל זקנות החוסות בבית אבות סיעודי.  האיבר הגברי מתואר בפחות תדירות.

חלק נכבד מהספר עוסק ביחסי אישות של הדמויות ברומן. מחשבות ודיבורים על מין תופסים חלק חשוב מהסיפור. גיבורי הרומן מתייחסים לנושא המיני לרוב בשפה ישירה, בוטה וגסה. לעומתם, המחבר בתיאוריו הארוטיים מתעלה לסגנון ספרותי עשיר ומרשים. להלן קטע המתאר מִשגל בין רפאל לוויקטוריה.

"[רפאל] הפשיל את כותנתה לאט-לאט כדי להדליק מדורות בחמוקיה. גופה לא הגיב. ואז שלח לבין ירכיה "שגריר הפיוס". בעת ההיא שקד על עיתונים ערביים ומהם דלה את הכינוי הזה...בליל השבת הרחוקה ההיא הייתה ויקטוריה מבוצרת כנגד הפצרותיו השוקקות של השגריר, עד שהודה זה בכישלונו, והיה מוטל נכלם ביניהם כשליחה של מעצמה רמוסה...שגריר הפיוס המגומד הוא שהעיר ועורר את יצרה... בקצה ציפורנה דובבה את השגריר הנכלם. רפאל המנוסה בתענוגות בשרים השתומם לנוכח הפריצות הטמונה בנשמות צנועות. ועד שהוא צונח לתהומות ונוסק לגבהים אמר בלבו שמצא את חפצו...אשת חיל, אם למופת, רעיה נאמנה, מאהבת עסיסית." (עמ' 155-154)

נוסף ליחסי מין מקובלים, מתוארים ברומן סטיות מיניות. אחיה של נגי'יה (אימהּ של ויקטוריה), דָהוּד, הוא פדופיל. לאחר שאשתו מתה, הוא העביר את ילדיו לטיפולה של אימו והתחתן עם נערה נמוכה בשם תוֹיָה. לתויה אין אב, אימהּ ענייה, ועל כן הסכימה לחתן את הבת עוד לפני גיל הווסת. דהוד נוהג להוסיף בסתר אבקה מיוחדת למזונה של תויה – אבקה שאמורה להבטיח כי היא תישאר קטנה ועקרה. בניגוד להבטחתו לאימה, הוא אינו מחכה לתחילת הווסת כדי לקיים איתה יחסי מין.

לשכן של המשפחה המורחבת, עבדאללה נוּנוּ, נולד בן נכה, גיבן, בשם מעתוּק. בתגובה, גירש האב את אשתו ואת בנו לחדר שכור, ובביתו היה מקיים יחסי מין עם בתו היפה, נוּנָה, עוד בהיותה נערה. כיוון שהיה איש עשיר, השכנים לא העזו לגנותו. הוא חיתן את בתו עם חתן חלש והמשיך לקיים איתה יחסי מין גם לאחר נישואיה. ברומן אין אזכור לנושא המודרני של הומואים ולסביות.

הרומן מאפשר לשחזר את מנהגי הנישואים אצל חלק מסוים מיהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20. כשֶבת הייתה מגיעה לפרקה, מתחילים היו לחפש לה שידוך ראוי. בבחירת החתן חשוב היה מצבו החומרי, מצב בריאותו וכוח הגברא שלו – בעוד גילו נחשב פחוֹת. לא היה פסול, כי אם אף יתרון בחתן שהתנסה בקיום יחסי מין לפני הנישואים – אך הכלה, כמובן, חייבת הייתה להיות בתולה. הבתולים של הכלה חשובים היו אף יותר מן הייחוס, היופי והממון. בחורה נאה ומלאה נחשבה ליקרת ערך. לעומתה, אישה רזה – ערכה היה פחוּת. בליל הכלולות, החתן והכלה היו מסתגרים בחדר, כאשר קהל החוגגים היה מתכנס מסביב ומצפה ליציאת החתן, כסימן שגמר את מלאכתו. לפעמים, אם החתן התמהמה  לצאת, אחדים השמיעו קריאות עידוד. לאחר יציאת החתן, אימהות נכנסו לחדר לבדוק את דם הבתולים. נישואים בין בני דודים היו מקובלים. [הדבר היה נכון לא רק לגבי הרובד החברתי המתואר ברומן, אלא יהודי עיראק בכלל, וגם לגבי המוסלמים.] המועמדות לנישואיו של רפאל היו בנות האחים של אביו, אליהו: מרים וּויקטוריה.

במקביל למנהגי הנישואים ברובד חברתי מסוים של יהודי עיראק, מהרומן ניתן ללמוד גם על מעמד הנשים באותו הרובד. ברור כי מעמדן היה  נחות בהשוואה לגברים. לא מקובל  היה להקנות להן השכלה בסיסית, כמו ידיעת קרוא וכתוב, וגם לא מקובל היה שתעבודנה מחוץ למשק ביתן. על כן, לעצם מחייתן שלהן ושל  ילדיהן הן היו תלויות בבעל. במסגרת המשפחה, הנשים שימשו בעיקר משרתות ביתיות, ושפחות מין  עבור הבעל ומטפלות עבור הילדים הרבים. אישה ללא בעל  נחשבה לנחותה שבעתיים, ובהיעדר ירושה הפכה לאביונה. בנות היו נתפסות כמעמסה על האב המפרנס, לא רק כיוון שלא יכלו לתרום להכנסות המשפחה, אלא שגם  סידור נישואים ראויים להן  היה מחייב את האב להוצאות כספיות,  בצורת מתן נדוניה נאה.

על אף שהמצב שתואר לעיל ביחס לנשים היה הנורמה ב"חצר" – ברומן מתוארים מקרים היוצאים מהכלל של נשים חזקות באופיין. סבתא רבא מיכל – אם שלושת בני "החצר" –   הייתה דמות סמכותית, וכאשר הייתה מוצאת לנכון להתערב בקבלת החלטות, בניה היו עושים כדבריה. ככלל, האישה נהגה לספוג מכות מבעלה וגם להבליג כלפי בעל נואף  –  אבל היו גם מצבים שונים. נשים בעלות ביטחון עצמי שלא היו מרוצות מתשמיש המיטה של בעליהן היו מוצאות דרך להשיג את מבוקשן. עזיזה, אשתו של  יהודה, השתוקקה למין, וכנראה בעלה החולה לא יכול היה לספק אותה. המחבר נותן להבין כי היא נהגה לקיים יחסי מין עם עזורי (אחיו של יהודה) וייתכן כי בתה, מרים, היא פרי היחסים האלה. (הדמיון בשמות בין עזיזה ועזורי כנראה בא לרמוז כי נועדו זה לזו.)  בדומה לכך, פלורה, בהיותה נשואה, יזמה יחסי מין עם רפאל. מרים, שבמהלך נישואיה הלכה והשמינה, הצליחה לשים קץ למכות שספגה מבעלה. היא כמעט חנקה אותו בשִבתה על ראשו עם עכוזה הכבד, תוך אזהרה לחדול מלהכותה – והאיום פעל. נעימה עלתה על כל הנשים שברומן ביכולתה לתמרן גברים.

האירועים המרכזיים בחיי "החצר" היו חתונות, הולדת בנים זכרים וטקסי אבל. לטקסי האבל היו שוכרים מקוננות מקצועיות, ונשים היו מכות על החזה כביטוי לקינה – אך בסיום האבל הייתה נערכת סעודה דשנה. 

בקרב "החצר" היו רווחות אמונות טפלות כמו בשדים וברוחות, וביכולת להטיל מומים בבני אדם באמצעות כישוף. כאשר מישהו חלה, נהגו להזמין "חכם" –  מְרפא עממי שנהג לרפא באמצעות קמעות ופתקים. היה זה רפאל, שבתור אדם משכיל, חרג מן הנוהג והזמין רופא. כך, בתקופת שלטון האנגלים, ראו דיירי "החצר" לראשונה רופא, אשר טיפולו בחולה, השונה כל כך מטיפולו של ה"חכם", עורר את תימהונם.  

ברומן ישנם תיאורים של בישול ואוכל. כללית, נהנו דיירי "החצר" מארוחות משביעות שכללו בשר, דגים ואורז. ואולם היו תקופות בהן חלק מגיבורי הסיפור סבלו חרפת רעב, כמו משפחת האח אליהו, שלא דאג לפרנס את בני ביתו. לעומת השפע היחסי במזון, השכלת דיירי "החצר" הייתה דלה בעיקרה. הילדות והנשים היו אנאלפביתיות. השכלתם של רוב הגברים הוגבלה לעברית החיונית למילוי צרכי הדת הבסיסיים, כמו תפילה.  "בסמטה כולה [בה הייתה "החצר"] אין איש שיודע לקרוא ערבית" (עמ' 201), וגם "לא היה בסמטה אפילו לוח שנה אחד" (עמ' 205). שני האישים המשכילים במשפחה המורחבת היו רפאל ועזרא (בנו של יהודה). רפאל קרא ספרים בערבית, בהם ספרות אירופית מתורגמת. עזרא למד בבית הספר "אליאנס", המשיך בלימודי רוקחות בביירות, ובשובו משם פתח בית מרקחת.

בניגוד להשקפת עולמו השמאלית של המחבר, אשר לחלק מיסודות אמונתה נותר נאמן גם לאחר עוזבו את המפלגה הקומוניסטית, כמו יחס שלילי לקולוניאליזם ולאימפריאליזם המערבי –ביצירה מתואר השלטון הבריטי בעיראק כמי שהיטיב עם היהודים ואף עם הערבים. לפי הרומן, קיבלו היהודים את הכובשים הבריטים  ב-1917 בשמחה רבה. "בחוש משיחי תפסו היהודים כי בא קץ על אפלה של מאות שנים...גברים ונשים נהרו אל הרחוב לחזות במושיעים" (עמ' 129). עוד אומר המחבר כי הכיבוש הבריטי הביא לקִדמה ושגשוג כלכלי ליהודים. כמו כן הקימו האנגלים מערכת לאספקת מים לבגדאד, וכך  לראשונה היה ב"חצר" ברז, ולוּ בוֹדד, של מים זורמים.

ברומן ישנה התייחסות קצרה להשפלות מהן סבל עזורי בעיראק, בגלל היותו יהודי (עמ' 248). זאת בניגוד לטענה המקובלת על בעלי השקפה שמאלית מקרב יוצאי בבל, לפיה במשך מאות שנים חיו יהודי עיראק בהרמוניה עם המוסלמים, וכי  רק הציונות ובמיוחד הקמתה של מדינת ישראל היא שפגעה במרקם היחסים האלה.

המחבר מתאר את בואו של שליח עלייה מארץ ישראל המנדטורית ל"חצר". בתור יהודים שומרי מצוות (אך לא אדוקים בדתם)  מרגישים דיירי "החצר" קשר רגשי לארץ  – אך אינם נלהבים לעלות אליה, שמצטיירת בעיניהם כארץ קשה. גם שפת העברית שבפיהם שונה מזו של השליח. ואולם מתוך קורות חייה של ויקטוריה משתמע בבירור כי הציונות היטיבה בסופו של דבר עם יהודי עיראק. אם יש בספר הטחת אשמה כלפי הציונות ו"הממסד האשכנזי" בנושא עלייתם וקליטתם של יוצאי עיראק, הרי היא מרומזת ודקה. זאת בניגוד מוחלט לרומן הראשון של המחבר "שווים ושווים יותר" (1974), וגם בשונה מהביקורת שהמשיך להשמיע סמי מיכאל בעשור השני של המאה ה-21 כלפי "השמאל האשכנזי" (כדבריו) על גזענות וקיפוחם של יוצאי עדות המזרח במוסדות השלטון, האקדמיה והתרבות. מהיצירה הזו ניתן להסיק כי אין להאשים  באופן גורף את מוסדות השלטון של מדינה ענייה בראשית דרכה, על כך שעולים שבאו מרקע השכלתי נמוך ואף אנאלפביתיות, ומאורח חיים בו הושם דגש על מילוי צרכי הקיום הבסיסיים, לא הפכו בארץ לאקדמאים. עוד אפשר להגיע למסקנה כי כמו שסמי מיכאל בהחלט היה מודע לפן החיובי של האימפריאליזם  הבריטי, כך להבדיל, היה גם מודע לצד החיובי של הציונות וקליטת העלייה – על אף שאת כל אלה הִרבה לחרף ולגדף.   

דמויות ה"חצר", בעולמם הרוחני ובאורח חייהם, יִצגו כנראה רובד חברתי לא מבוטל בקרב המעמד הבינוני של יהודי עיראק. הרובד הזה דומה (כמו מבחינת האמונה באמונות טפלות, אנאלפביתיות בקרב נשים, ריבוי ילדים ומצב בו האם ממשיכה ללדת במקביל ללידות של בנותיה הנשואות) לזה שמתואר בספרו האוטוביוגרפי של יוסי אלפי, "בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך"  (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014). הרובד החברתי הזה מצטייר כשונה בתכלית מזה של המעמד הבינוני הגבוה, והמשכיל ברוח התרבות המערבית בעיקרה – אשר התקיים ביהדות בבל, והמתואר באוטוביוגרפיה של ששון סומך, "בגדאד, אתמול"  (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004).