בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010) [סיכום וביקורת]

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010). 261 עמ'. [סיכום וביקורת]

אלמוג בהר נולד ב-1978 בנתניה למשפחה ממוצא בגדאדי-עיראקי בחֶלקה, וכיום מתגורר בירושלים. הוא משורר וסופר, חתן פרס   ראש הממשלה   לסופרים עבריים לשנת      תש"ע, 2010-2009. "צ'חלה וחזקל" הוא הרומן הראשון של המחבר. צ'חלה הוא השם שמקביל לרחל בקרב יהודי עיראק, וחזקל (יחזקאל), הוא שם שכיח למדי בקרב עדה זו. הרומן מתרחש בתחילת המאה ה-21, תוך העלאת זיכרונות ואירועים מן המאות הקדמות.  רחל (בגוף היצירה המחבר מכנה לעתים קרובות את צ'חלה רחל)  וחזקל, גיבורי הספר, הם זוג צעיר (משתמע בשנות ה-20) מסורתי-חרדי החי בשכונה ענייה בירושלים. מקום מרכזי בעולמם תופס החכם (הרב) עובדיה ואשתו מזל המשמשים מוריהם הדתיים-רוחניים ומעין הוריהם המאמצים. הספר דן בקשיי התקשורת בין בני הזוג הצעיר ובבעיותיהם הכלכליות.  המחבר גם  מרבה לעסוק בנושא העדתי, בעולמם הרוחני היהודי-ערבי של יהודי עיראק, ובמאמציו הנואשים של החכם עובדיה  להחזיר את המסורת הדתית של יהודי בבל לקהילתם בישראל. אלמוג בהר מקדיש את ספרו "למרן חכם עובדיה יוסף" ול"אוּסתאז  [=أستاذ – כינוי כבוד, במיוחד לאדם משכיל, בחברה הערבית] פרופ' ששון סומך" – הקדשה שיש בה רמז על השקפת עולמו של המחבר ועל מקומה החשוב והמכובד של השפה והתרבות הערבית בה. הסיכום מְבטא את גרסת המחבר, מלבד תוספות קצרות בסוגריים מרובעים.

הדמויות הראשיות

החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד

החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד הוא  סבו של החכם עובדיה (החכם עובדיה לפעמים גם כן מכונה בספר עבדאללה) [משמעות שני השמות זהה: עובד יה=עבד (עֶבֶד) אללה]. עבדאללה הגיע לארץ ב-1939 (עמ' 23). לפי גרסת נכדו, הסב היה בקיא בתורה ובגמרא הן של הספרדים והן של האשכנזים – אך לא זכה  במִשרה ראויה בבגדאד וגם לא בארץ, ואף לא התאפשר לו לפרסם ספר. בעלותו לארץ הוא לקח איתו את בתו הקטנה גורג'יה, כדי שתסעד אותו בזקנתו.

גוּרְג'ִיָה (גרוזיה בערבית)

בת הרב עבדאללה ואימו של החכם עובדיה. גורג'יה מאמינה בקיומו של  השֵד טנטל, שרדף אחרי אביה בבבל. בארץ חדל  טנטל לרדוף אחריו במשך שנים רבות, אך כשהגיע החכם עבדאללה לגיל 95, שוב תקף אותו והביא לקיפוח חייו. לפי גרסת גורג'יה הדבר היה כך:  בנה עובדיה בצעירותו יצא לתרבות רעה, התרחק מן הדת ואף התארס לאישה מופקרת שלא מעדתו, שמקור יופייה היה בשֵד  שנכנס בה. הבן עובדיה שכנע את הסב עבדאללה לערוך לו טקס נישואים עם אותה אישה, ובעת הטקס השד שבאישה הזו נכנס בו וגרם למותו. מאז גורג'יה רוגזת על בנה ואינה מקיימת קשר עימו –  ובאשתו, מזל, רואה זונה.

החכם עובדיה

החכם עובדיה, בנה של גורג'יה ונכדו של החכם עבדאללה מבגדאד, נולד בירושלים. כיוון שהסב עבדאללה לא זכה בתלמידים רבים לא בבגדאד ולא בארץ,  דאג להעביר את ידיעותיו הרבות בהלכה לנכדו עובדיה, כדי שזה יחזיר את "ההלכה הבבלית עטרה ליושנה לכל שארית בית ישראל...שכולם היו גולים בבבל אף אם עזבוה לארצות הרחוקות" (עמ' 109). מרוב כובד המשימה שהטיל הסב על נכדו הצעיר, הנכד לא רק שלא הקפיד בעת קריאת התורה לבטא את האותיות במבטא הבבלי הנכון, לא הבדיל בין א' לע', בין ת' לט' וכדומה – כי אם גם חילל את השבת. הוא נמלט מצו גיוס לחוף הים באשדוד, שם התאהב בבחורה ממרוקו, מזל שמה. לאחר שמזל נכנסה להריון, ביקש הנכד מסבו לערוך לו ולמזל טקס נישואים. הסב  הסכים, אך מרוב צער וכאב על נישואי נכדו, לאישה שנחשבה למפוקפקת בעיניו, נפטר לאחר הטקס. מכל מקום, לפי גרסת הנכד עובדיה, לא טנטל, שד בגדאדי ואחר כך ירושלמי נכנס בסבו עבדאללה והרגו, אלא הסב בזקנתו השתגע. גורג'יה לא רצתה להודות בכך ועל כן ייחסה את התנהגותו לטנטל שנכנס בו. מזל במהלך השִבעה הפילה את עוברה ומאז נעשתה עקרה. עובדיה רואה עצמו אשם במות סבו, אך גם מאשים את סבו על "שניסה להכתירני במקום שהוא כשל והפיל עלי כל חורבנו" (עמ' 111). לאחר מות הסב חל מִפנה בחייו של עובדיה והוא בהדרגה חזר לדת והיה לחכם (רב). ואולם קהלו קטן, עד שלפעמים בשבתות בבית הכנסת שלו היה צורך לבקש מאנשים מבחוץ להיכנס על מנת להשלים מניין.

מזל

מזל היא אשתו של החכם עובדיה. לדבריה, היא גדלה "במרוקאית ובצרפתית", חלמה לגור בפריז – אך "קרבות" 1967 הביאו אותה לארץ בגיל 16. באשדוד, בה גרה, התרחקה מן המסורת, עישנה על חוף הים ושם פגשה את עובדיה והרתה לו. לגרסתה, עובדיה לקח אותה לסבו לערוך טקס נישואים, אך גורג'יה קראה לה זונה וניסתה למנוע את הטקס בצעקות ובקללות, וכתוצאה מכך, החכם עבדאללה, שכבר היה זקן וחלש, נפטר.  כשלושה שבועות לאחר טקס החתונה האומלל הזה, ואולי בהשפעתו – לדבריה –  היא הפילה את עוברה. רופא שבדק אותה קבע כי לא תוכל ללדת יותר. לזוג עובדיה ומזל אין ילדים. הם שידכו בין חזקל לרחל ונהגו בהם כאילו היו ילדיהם המאומצים.

חזקל (בן אליהו נַשַׁאוִוי)

חזקל בנעוריו התייתם מאביו ואימו, ומאז מות אביו נתמלא ספקות ביחס לדת. האיש מתנוסס לגובה 1.93 מטר. כשהיה חזקל בגיל 18 עזר לו החכם עובדיה לחזור לאמונה, וגם לבקשתו של חזקל, סידר לו לא ללכת לצבא ושידך לו את רחל (צ'חלה). לחזקל ישנן בעיות מסוימת בקשרי אישות, ורק אחרי שלושה שבועות וארבעה ימים מיום הנישואים הוא קיים את מצוות פרו ורבו.  נוסף לכך הוא כמעט ואינו מדבר עם אשתו. נראה כאילו הוא שבוי בתפישה לפיה "עם האישה מולידים ילדים ומגדלים אותם בטוב, ואילו השיחה והרֵעוּת  והאהבה עם הגברים בבתי הקפה" (עמ' 144).

בדומה ליהודי חרדי, חזקל מרבה ללכת לחכם עובדיה, להיוועץ עימו ולשוחח בענייני הלכה. ואולם אורח חייו מסורתי. חזקל הולך בכיפה רק בשבתות, ולא תמיד. הוא לפעמים לא רק מדבר עם אלוהים, אלא גם מתווכח עימו. בקיום מצוות ניכרת אצלו מוזרות מסוימת. את ביעור החמץ לקראת פסח עשה עם רחל בשבת – הקדימו בשלושה שבועות וחיללו את השבת. חזקל עובד בסבלוּת בבית דפוס לספרים. לאחר שבלשכת הגיוס גילו כי הוא עובד לפרנסתו ואין תורתו אמונתו, הוא זומן ללשכה – אך הצליח להשתחרר מחובת הגיוס בטענות כי ישנן טעויות בטפסים וכי הוא איש שלום.

חזקל חובב שירה. הוא נוהג להסתגר לבדו בחדר קטן בביתו  ולקרוא ספרים, בהם דברי שירה של פרופ' חביבה פּדִיָה ומתייחס לשירתה בהדרת קודש. פעם הגיע באקראי לערב משוררים בבית קפה ירושלמי. במהלך ישיבתו בו חיבר שיר על מפית, ובהסכמת המנחָה, בהיסוס הקריא אותו. חזקל לא סיפר על כך לאשתו, ובסתר, התחיל לכתוב דברי שירה במחברת. חלק משיריו כתב לאחר שהעלה אותם במחשבותיו בזמן עבודתו בסבלות.

רחל

רחל, בדומה לבעלה, גבוהת קומה, 1.80 מטר, וכמו חזקל, מוצאה מבגדאד. גם היא איבדה את הוריה בגיל צעיר ובתור ילדה יתומה התחנכה בבית חב"ד, שם למדה יידיש. בדומה לחזקל הקשור רוחנית בחכם עובדיה, היא מרבה לשוחח עם אשתו של החכם, מזל.  רחל התאכזבה כי בלילה הראשון לאחר הנישואים לא קיים איתה חזקל יחסי מין, וגם בהמשך, משתמע, אינה מרוצה מתפקודו המיני. רחל יודעת לשיר יפה, כולל משירי אום כולת'ום [זמרת מצרייה, אחת הזמרות הידועות והאהובות ביותר בעולם הערבי], ופעם שרה שיר של זמרת זו לפני בעלה, אך הוא נותר אדיש. היא מעוניינת  לקיים לכל הפחות קשר של דיבור עם בעלה, אבל דבריו קצרים והוא מסוגר בשתיקתו. בתחילת העלילה, על אף היותה בהריון, היא אף שוקלת לעזוב את בעלה.  

התפתחות העלילה

רחל עבדה בעבר כלבורנטית במעבדה לחומרים כימיים, אך בזמן התרחשות העלילה היא כבר אינה עובדת. חזקל מפוטר מעבודתו בבית הדפוס – על אף שהיה עובד מסור מאוד– בטענה כי המפעל  נתון בקשיים. משכורתו האחרונה לא שולמה לו, ובעל בית הדפוס לא היה מוכן להתחשב בכך שאשתו בהריון.   

חזקל אינו נוהג כלפי אשתו במנהגי אדנוּת, כי אם בכבוד ובשוויון. גישה זו תואמת את תפישתו של אלמוג בהר ביחס לנשים – אותה מביע המחבר  בספר בשמו, בלי להסתתר מאחורי דמות ספרותית. הזוג מבשל, שוטף כלים ומנקה את הבית ביחד. לאחר שפוטר מעבודתו, עוסק חזקל אף יותר מאשתו בקניית מצרכים ובבישול. הוא מלווה את אשתו לבדיקת הריון באולטרה-סאונד, בה מתברר, לשמחתו של חזקל, כי העובר ממין נקבה.  

חזקל מתחיל לדבר יותר עם אשתו, אך דבריו עדיין נושאים אופי כללי. בהשפעת החכם עובדיה, חזקל בהדרגה מתקרב לאשתו. כעת ישנם מצבים בהם הם מתנשקים ארוכות ובוכים ביחד. חזקל גם מתוודה לפני רחל כי כבר הלך פעם שנייה לבית הקפה בו קוראים שירים, ופעם הקריא בו אחד משיריו – שירים שאת תוכנם הוא עדיין אינו מוכן לגלות לרחל.

חזקל הולך לחפש עבודה בבתי דפוס בירושלים, כולל במזרח העיר. הוא לא מוצא עבודה – אך למרות מצבו הכלכלי הקשה, לא מתאפק וקונה בבתי הדפוס האלה ספרים: שני ספרים של חכם בגדאדי, יוסף חיים (המכונה גם הבן איש חי) (1909-1832) ושירה מתור הזהב בספרד. עורך של כתב עת ל"שירה רדיקלית", אליו פנה חזקל בחיפוש אחר עבודה, ניחש כי הוא כותב שירה ומצא לנכון לפרסם, בהסכמתו של חזקל, את אחד משיריו בכתב העת הזה. בהמשך הלך חזקל לחנות של דיסקים ערביים, ושוב על אף היותו מובטל, קנה שפע של דיסקים, בהם נוסף לאום כולת'ום, מוזיקה עיראקית של יהודים ולא יהודים. רחל שמחה על הדיסק של אום כולת'ום, קיבלה בהבנה את הוצאותיו, ועם זאת הזכירה כי עליו להימנע מהוצאות כאלה ולמצוא עבודה, במיוחד לאור לידתה הצפויה.

בשובו לביתו קורא  חזקל מספרו של החכם הבגדאדי בנושא "ערוות" ומוצא את האיסור לקרוא ספרי קודש ולברך בזמן שרואים ערוותו של גבר או ערוות אישה – איסור שאינו נראה לחזקל. לקריאתו של חזקל על ערוות מקדיש המחבר פרק שלם. בשלב מוקדם יותר של העלילה  תיאר המחבר את התעניינותו של חזקל בפסיקות דתיות מפורטות בנושא נפיחות (פליטת גזים) בזמן תפילה.  

עורך כתב העת של השירה הרדיקלית עמד בדיבורו, וחזקל קיבל בדואר את גיליון כתב העת הזה בו מודפס שירו. בתשובה לשאלותיה של רחל, הסכים "לקרוא לפניה השיר, וראה כי שמֵחה היא בקריאתו ומעט מגאוותו מצטרפת אל גאוותה" (עמ' 219). כשהלך חזקל שוב לערב משוררים, הפעם הציגה אותו המנחָה בגאווה כמי שכבר פרסם שיר, וחזקל לבקשתה קרא שיר נוסף וזכה למחיאות כפיים. אך הפעם השיחה עם אחד המשוררים בבית הקפה לא קלחה, וכעת היה משוחח יותר עם אשתו. בעקבות קניית הדיסקים הערביים, לוקח חזקל את אשתו לחפלה של מוזיקה עיראקית בכיכובו של הזמר יעקב נשאווי (שם משפחתו זהה  לזה של חזקל, אך לחזקל אינו מזדמן לשאול אותו האם יש קִרבה משפחתית ביניהם.) [יעקב נשאווי  היא דמות ממשית, ולא ספרותית. ביוּטיוּב  ישנן תגובות מעיראק על הופעותיו, המשבחות הן את איכות ביצועיו והן את שימורה של שירה זו בידי יהודי עיראק בישראל.]  צ'חלה, בניגוד לבעלה, הכירה את רוב השירים, והיא הסבירה לו את פירושם של המילים הערביות.

החכם עובדיה, במסגרת מאמציו למלא את צו סבו עבדאללה, להחזיר עטרה ליושנה, מקפיד להגות נכון את האותיות, כמנהג בבל. הוא מדקדק לא רק בהגהה נכונה של האותיות הגרוניות (כמו ח' ו-ע') ואותיות אחרות שמקובל בארץ להגותן בצורה לא נכונה (כמו ק'), כי אם גם מבדיל בין שווא נח לנע, בין אותיות עם דגש קל בתחילת המילה ובלעדיו. עם זאת, עובדיה מודה באוזני חזקל כי הוא לא הצליח לשכנע איש מן החכמים הבבלים "לפסוק שעלינו לשוב בתפילה ובדיבור למבטא אבותינו מקדם", ועל כן החליט "בינתיים" לא לפסוק בנושא (עמ' 167). החכם מנסה להנחיל את הביטוי הנכון של האותיות לחזקל. חזקל מתקשה בכך, אך בקריאה בתורה ב"שבת הגדול" בבית הכנסת של החכם –  מצליח. 

החכם עובדיה ניסה לשכנע את רבני בתי הכנסת הבבליים לחדש את המנהג מתקופת הבן איש חי (החכם יוסף חיים) בבגדאד לפיו  ב"שבת הגדול" שלפני פסח היו נסגרים בתי הכנסת, וכולם היו באים לבית הכנסת הגדול לשמוע דרשה אחת. למעשה עובדיה רצה שכל הקהל של יוצאי בבל יקשיב לדרשה שהוא יישא ב"שבת הגדול" – אך אף רב לא נענה לו, והקהל שהגיע לבית הכנסת שלו בשבת הזו היה די קטן. אף על פי כן, נשא את הדרשה "בקול גדול כנואם לפני קהל אדיר" והביע אמונתו כי המנהג של התכנסות בבית כנסת אחד יחודש  (עמ' 202). בדרשה טען כי כיוון ש"בני בבל בישראל" שינו את שמותיהם, לשונם ולבושם – הם לא יהיו מוכנים לאותם הפלאות שעשה אלוקים לאבותינו במצרים, ושהקדוש ברוך עשוי לחולל בכל רגע (עמ' 203). בהמשך האריך מאוד בדבריו, חלקם לא לעניין, עד שרבים בקהל חדלו מלהקשיב ואחרים ברחו. מזל ורחל, שראו את המחזה מעזרת הנשים, בכו. גם חזקל בכה, ולבסוף –  גם החכם עובדיה, שנפגע מאוד.

בליל הסדר של פסח רואה חזקל הזדמנות להשלים בין כולם, וגם לשתף אנשים בודדים בו. בהסכמתה של צ'חלה,  ועל אף שבני הזוג מובטלים ומצפים לתינוקת, מארח חזקל לארוחת הסדר שבעה אנשים. את החכם עובדיה ואשתו מזל, ואת גורג'יה, בתקווה להשלים בין הבן לאימו ובין הכלה לחמותה – דבר שמצליח חלקית.  הוא מזמין חבר "מרוקאי" [קרי מיוצאי מרוקו, המחבר אינו נוקב בשמו], איתו עבד בבית הדפוס – על אף שחזקל אינו שותף לכל דעותיו הפוליטיות, ובמיוחד לאיבתו לאשכנזים. כמו כן, דאג חזקל לארח בסדר את "השכֵנה המולדבית"  [קרי, ממדינת מוֹלדֹובָה (ברוסית מולדביה) – בריה"מ לשעבר].  מדובר באישה זקנה ובודדה, שאינה יודעת עברית. חזקל, במעין שפת סימנים, מוליך אותה לדירתו. 

לחזקל שני אחים אותם גם כן ניסה להזמין. הראשון, גדול ממנו ואיתו היה מסוכסך. חזקל הלך אליו פעמיים לפני פסח, אבל לא פגשו בדירה, לא צלח בידו להשלים איתו והוא לא הגיע לסדר. השני, אח בכור חורג, אותו הוליד אביו לאישה מוסלמית. הוא מתגורר בבית צפאפא בירושלים, אינו יהודי על פי ההלכה, כי אם התחבר למוסלמים צוּפים, ושמו עבדאללה (הוא מכונה גם אסמאעיל והאיש אינו נשוי). האח החורג ואימו המוסלמית, אִנְעַאם, הגיעו לסדר, אחרי שהתרשמו כי הזמנתו של חזקל  כנה. האח עבדאללה גם נתן מראש לחזקל סכום כסף עבור השתתפותו בארוחת הפסח, ביודעו כי אחיו מובטל. (כך גם עשתה מזל.)  חזקל מרגיש קִרבה וסימפטיה לערבים, אך אינו קורא ערבית ורק יודע מעט לדבר בשפתם. לעומתו, גורג'יה שמחה לדבר עם אנעאם בערבית. החכם עובדיה קרא בהגדת פסח בעברית ובערבית במקביל.

במהלך הסעודה "יָצְתָה [=יצאה בלשון חז"ל]  בת הקול ואמרה, בסוף סעודת הסדר אתה עבדאללה [עובדיה] בן גורג'יה ניטל חי ונלקח לחיי עולם הבא" (עמ' 257). אותה בת קול אמרה כי מזל תצטרף לבעלה בעולם הבא בגמר הסעודה. עובדיה הוריש את מעמדו,  כרועי הקהילה, לחזקל וצ'חלה, בהוסיפו כי לא יוכלו להתפרנס מכך, אלא יצטרכו לעבוד. כבר במהלך הסעודה הודיע החכם כי הוא מוכן להפקיד את נשמתו בידי בוראו. משאלתו נתמלאה, והוא נעלם, ובסוף הסעודה גם מזל נעלמה.

הערות ביקורתיות ופירוש אפשרי ליצירה

המחבר מודה כי ישנם קווי דמיון מסוימים בין דמותו לזו של חזקל וכי הוא מזדהה רבות עם דמותו (עמ' 58).  מבקרים מציינים את הדמיון בין תחילת דרכם הספרותית של השניים, ומן הסתם דומים השקפותיהם גם ביחס לדת ולמסורת. ליל הסדר בסוף היצירה מסמל את כמיהתו של המחבר (באמצעות דמותו של חזקל) לשלום בין כולם: שלום בתוך המשפחה בין צעירים למבוגרים, שלום  בין מזרחים לאשכנזים, ושלום בין יהודים לערבים. גורלו של החכם עובדיה עצוב. בדומה לסבו עבדאללה, קהלו מועט ולא עולה בידו להעלות את תורתו על הכתב בצורת ספר. ייתכן כי במותו, במעין מיטת נשיקה, רצה המחבר לרמוז כי כוונות מפעלו של החכם היו ראויות וטובות – ועם זאת, אותו מפעל חייו לשמֵר את מסורתה הדתית של יהדות בבל בישראל  על כל תגיה ודקדוקיה בלתי אפשרי. (מזל נלקחת עימו לעולם הבא, אולי כדי שיתקיים הפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו".)  יורשיו של עובדיה, חזקל ורחל, כמסורתיים, אמורים להמשיך בדרכו, אך בצורה מתונה יותר הן ביחס לשמירה על מצוות התורה והן ביחס לשימור המסורת הדתית של עדתם.

הספר רווי אירוניה והומור, במיוחד בפרק בנושא ה"ערוות". נדמה גם כאילו המחבר מהתל קצת בדת. היצירה נכתבה במשך למעלה מ-5 שנים, מיוני 2005 ועד ספטמבר 2010 (עמ' 260), ונראה כי הסופר השקיע מחשבה בכל מילה שכתב. זאת בניגוד גמור לסופרים מודרניים המרבים לפלוט מילים כלאחר יד – בדומה לציירים המתיזים צבע באקראי על בד –  וסבורים שיצרו יצירה גאונית. אלמוג בהר מקפיד לנקד מילים מסוימות בעברית, כדי למנוע טעות במשמעותן,  ולשם הדיוק מנקד מילים בערבית, יידיש ורוסית המובאות בכתב עברי. הפרוזה של המחבר היא בעלת איכויות ליריות. הספר כתוב בשפה מסורתית בה משתמש המחבר גם לתיאור המונחים הקשורים לסקס. בסגנונו המיוחד השאוב מן המקורות המסורתיים מצטייר אלמוג בהר כקלסיקון עברי.

הנושא העדתי ביצירה

להלן השקפת עולמו של חברו של חזקל ממוצא מרוקאי, שכאמור, השתתף בליל הסדר (המחבר אינו נוקב בשמו). "אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים, אנחנו הערבים-היהודים" (עמ' 100). לדבריו צריך להקים, בשטחה של ישראל והשטחים הפלסטיניים, שתי מדינות: אחת לאשכנזים –  ושנייה משותפת למזרחים ולפלסטינים שיחיו ביחד בשלום (עמ' 101). האשכנזים, ולא המזרחים, אשמים בעוולות שנעשו לערבים, כמו הגירוש ב-1948 והקמת ההתנחלויות  לאחר 1967. המזרחים אינם שונאי ערבים, על אף שרובם מצביעים לליכוד. במלחמה –   המתבטאת בפיגועים מצד אחד, ובהפצצות כבדות מן האוויר מצד שני – נפגעים עניים משני הצדדים, בעוד העשירים נהנים ומתעשרים יותר (עמ' 103).

החבר "המרוקאי" ממשיך: צריך לעשות אינתיפאדה נגד השלטון האשכנזי, כפי שעשו הפלסטינים (עמ' 102). עוד טוען "המרוקאי" כי המזרחים סובלים מבעיות כלכליות, והפלסטינים – מ"החיילים". לדבריו, על המזרחים להתחבר לפלסטינים, כדי להכריח את האשכנזים לחלק מחדש כסף ואדמה (עמ' 172). בהמשך החבר המרוקאי מספר לחזקל כי הוא מקים "מפלגת פנתרים שחורים חדשים". בכל הזדמנות החבר עוסק בתעמולה כדי לגייס אליה מזרחים, כולל יוצאי אתיופיה, ובארוחת ליל הסדר מנסה לצרף למפלגתו גם את חזקל ואחיו למחצה, המוסלמי עבדאללה. 

יוצאי אתיופיה והאח עבדאללה נוקטים עמדה מתחמקת ביחס להצטרפות לפנתרים, וגם חזקל נמנע מלהצטרף למפלגה הזו. הוא אינו מסכים לחלק מדבריו של החבר, אך אינו מוצא לנכון להתווכח איתו. הנושא היחיד מתוך השקפת עולמו של "המרוקאי", אשר לגביו מפרט חזקל  את התנגדותו הפנימית (כאמור, חזקל אינו מתווכח איתו) הוא תביעתו של החבר "להפוך את האשכנזים לאויביו" (עמ' 104). חזקל נשאר נאמן להטפתו של החכם עובדיה, לפיה על אף "התלאות שהעמידו אותנו בהן...בסופו של דבר צריכים אנחנו לאהוב את האשכנזים" כי הם חלק מישראל (עמ' 173).

עם זאת, לפי המסופר ביצירה, חזקל בעצמו סבל מאפליה כלכלית על בסיס עדתי. חזקל ואחיו היהודי (שלא נוכח בליל הסדר) גורשו לאחר מות הוריהם מדירת ההורים, בטענה כי אין להם זכות ירושה לדירה השייכת לחברה ממשלתית. חזקל הסתייע ברב עובדיה, כדי לעבור לדירה אחרת. אחיו, לעומתו, נאבק באלימות, הושם במעצר, ובהמשך הקים את תנועת הפנתרים החדשים. התנועה הובילה מחאה על האפליה המשוועת בין אשכנזים למזרחים ("עיראקים וכורדים") – בניהם של הראשונים זוכים בקיבוצים לקבל קרקע, בעוד המזרחים מנושלים מדירת הוריהם ומושלכים לכלא. בעקבות המחאה הזו התקבל חוק בכנסת לפיו יוכלו הילדים שגרים "בשיכוני הרכבות הגדולים" לרכוש את דירת מגוריהם ב"כמה עשרות אלפי שקלים" (עמ' 70). [כלומר במחיר מוזל באופן משמעותי. הכוונה לחוק הדיור הציבורי שיזם חבר הכנסת רן כהן ממרצ ואושר ב-1998.]

מירב הטענות והאשמות נגד אשכנזים בספר עוסקות בתחום התרבותי-לשוני. אביה של רחל, לאחר עלייתו ארצה, כעס מאוד על האשכנזים. הוא העריץ את השפה והזמרה הערבית: בעיניו מי שאינו יודע ערבית נחשב היה ל"מין בהמה" – בעוד בבואו לישראל ראה שמתייחסים בה בזלזול ליהודים דוברי הערבית, כשהמזלזלים אינם מודעים לנחיתותם (עמ' 87). רק לפני מותו התרכך על האשכנזים, לפעמים היה אף יושב עימם והיו נעצבים יחדיו על מות שפות ילדותם – יידיש וערבית.

החבר ממרוקו מאשים את האשכנזים בנוסח הבא: אתם "לקחתם לנו את הערבית, וגם אתם לועגים שלא נוכל לדבר עם אחינו בערבית. גם החרבתם את ההיסטוריה שלנו" (עמ' 225). האיש [שכנראה יליד הארץ] מחליט ללמוד מחדש ערבית (עמ' 103).

ידיעותיו של חזקל בערבית, כאמור, דלות. הוא אינו יודע ערבית כתובה וגם לא ערבית-יהודית-בגדאדית (עמ' 132). באחד מחלומותיו הוא רואה את אביו ואת אימו, אך אינו יכול לתקשר עימם כי הם מדברים בערבית, והם מוכיחים אותו בערבית כך: "נִסִיתַ לִסַנַכְּ, שכחת לשונך" (עמ' 212). חזקל חושב לחזור לעברית המקראית הרבנית, אל הערבית היהודית ושאינה יהודית (עמ' 47). בעזרת אחיו החורג המוסלמי, עבדאללה, נכנס  חזקל למסגד – בהסכמת שיח' המסגד – ביום חול בשעת תפילה. הוא שמע מפי החכם עובדיה, כי לפי הרמב"ם מותר ליהודים לעמוד במסגדים ולהתפלל –תוך שמיעת תפילת המוסלמים – וזה מה שעשה. הוא גם הרגיש כמתחבר לתפילת המוסלמים, על אף שלא הבין את שפתם (עמ' 235).

החכם עובדיה טען באוזני חזקל כי העברית של הספרדים "קרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהייתה גם שפתינו", ושונָה מן העברית "של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה" (עמ' 71). הוא ממשיך: העברית של המזרחים היא העברית האוטנטית, בעוד של האשכנזים זו "מין עברית של אירופאים" ודיבורם "אינו עברי ממש" (עמ' 71). החכם גם מסביר לחזקל את עליונותו של בית הכנסת הספרדי על פני האשכנזי [בנקודה זו בולט הדמיון בין החכם עובדיה לבין הרב עובדיה יוסף].

הערות ביקורתיות נוספות

לכאורה, השקפת עולמו של חברו "המרוקאי" של חזקל  מוצגת בצורה די מגוחכת ולא מציאותית, במיוחד הרעיון להקים שתי מדינות נפרדות, אחת לאשכנזים ושנייה למזרחים  ופלסטינים. ואולם סביר להניח כי חלק חשוב מהשקפת עולם זו מקובלת על המחבר וזאת מן הסיבות הבאות. (1) אין בספר כל ניסיון לערער השקפה זו, ואף משתמע כי קובלנותיהם של המזרחים כלפי האשכנזים מוצדקות. (2) המחבר היה בעצמו פעיל מרכזי בהתארגנות להקמתה של  מפלגת הפנתרים השחורים החדשים בירושלים ב-2008 ובחיבור מצע התנועה (לפי ערך אלמוג בהר ב"ויקיפדיה"). (3) רבות מן העמדות שמעלה האיש ממוצא מרוקאי חוזרות כמנטרה ביצירה שלפנינו וגם בסיפורו של המחבר "אנא מן אל יהוד", כמו הטלת האשמה על האשכנזים בקיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ובמיוחד בדיכוי התרבות של יוצאי עדות המזרח. נראה כי עצם הצגת גישה מתריסה מצד המחבר נועדה לקעקע את ההשקפה הציונית המקובלת בנושאי הלִבָּה, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד בנושא התרבותי-לשוני.

כאנטי תזה לציונות אשר מדגישה את אחדותו של העם היהודי ושואפת ליצור תרבות ישראלית בעברית המשותפת לכל העדות – המחבר ממש מקדש את השמירה על התרבות העדתית (דבר שנעשה גם במצע הפנתרים מיולי 2008). הספר יוצר את הרושם כי תרבות ישראלית ובמיוחד ספרות ישראלית אינן קיימות, כי אם ספרות עדתית וזמרה עדתית.  שתי הדמויות שתופסות את המקום המרכזי בספר מבחינת כמות העמודים הם חזקל והחכם עובדיה, ושני הגיבורים, אף יותר מדמויות אחרות, דבקים ומסוגרים בעדתיות שלהם. במקרה אחד, של החבר ממרוקו, הוא מוכן לצאת מן העדתיות שלו, אבל במטרה להקים  קואליציה של כל עדות המזרח נגד השלטון האשכנזי, כדבריו.  קשה למצוא בין גיבורי הסיפור דמות, אף שולית, שרואה את עצמה כיהודי ישראלי ואינה מייחסת חשיבות למוצאה העדתי, ואינה שקועה בפולקלור העדתי. דמות שאינה נגועה באגוצנטריות עדתית בוודאי לא תגלה השכם והערב את עליונות העדה שלה על פני עדה אחרת, בלי להעלות על הדעת שאִם בתחומים כה רבים עדתה מוצלחת מן האחרת, הרי ייתכן מצב בו העדה האחרת לפחות בחצי תחום מוצלחת ממנה.

המחבר אינו מסתפק במתחים,  ולמען האמת גם בשנאה, הקיימים בין העדות, אלא לפעמים מנסה לנפח אותם. הוא  מציג בצורה מעוותת, כאפליה שמקורה על בסיס עדתי בלבד, את האפליה בזכויות הירושה של בני  הקיבוצים בהשוואה לבנים של הורים המתגוררים בשיכון ממשלתי. זאת כאילו אין חברי קיבוץ מזרחים וחברים מנישואים מעורבים כלל, ומאידך גיסא אין אשכנזים הגרים בשיכון ממשלתי. (הגזמות  כאלה נמצאות גם במצע הפנתרים מ-2008 בו נאמר בין השאר כי שלטון מפא"י חשב "שהמזרחים אינם ראויים להשכלה...") בתיאור האפליה בזכויות הירושה רומז המחבר בצורך לעשות התקוממות מהפכנית ניאו מרקסיסטית בשלטון הפוליטי והכלכלי של האשכנזים, כפי שהטיף במפורש חבר הפנתרים ממוצא מרוקאי (ושוב כפי שמופיע  במצע הפנתרים החדשים.)

במקום לקרב את מורשתה התרבותית של יהדות בבל לכלל ישראל על ידי תרגומה לעברית וקידום לימודיה בבתי ספר,  דבר שיעורר את המעוניינים להתעמק בה ולהכירה במקור – לדידו, כל עדה ועֵדה תעסוק בתרבות שלה. במקום להתקרב לעדות ישראל, בהם האשכנזים בנוסח התפילה, כמו באימוץ נוסח התפילה האחיד הקיים  או לנסות לשפרו – מוצא חזקל לנכון להיכנס למסגד ולהתפלל בו, קרי להתקרב למוסלמים. התקרבות זו רומזת גם על העמדה המיוצגת בספר בתחום הלשוני-תרבותי.

כאמור, החכם עובדיה  טוען כי העברית הספרדית קרובה לערבית, בעוד העברית האשכנזית היא "מין עברית של אירופאים". המחבר חוזר שוב ושוב על כך שהאשכנזים אינם מבטאים נכון אותיות עבריות כמו ע', ק', ט' ועוד. עוד יש לזכור כי בדרשתו בשבת הגדול ראה החכם עובדיה בשלילה את שינוי שמותיהם של יוצאי בבל בארץ; ובסעודת הפסח, בת הקול מְכנה את החכם עובדיה בשמו הערבי המובהק, כפי שנקרא גם סבו – עבדאללה. (כמו כן, במצע הפנתרים מ-2008 ישנה קריאה למזרחים "לא לשנות שמות משפחותיהם".)  בכך משתמע כי מסיבות לשוניות יש להחליף את הזרם המרכזי בתרבות הישראלית – שלדידו אשכנזי ואירופאי וממנו נוטה המחבר להתעלם ברומן – בתרבות  עברית אותנטית הקרובה לערבית. בעיני המחבר, מן הסתם,  גם סופרים מזרחים שאינם שותפים לאידיאולוגיה שלו אינם נחשבים לאוטנטיים, ועל כן אינם מוזכרים ביצירתו.  בקיצור, נראה כי אין המחבר שואף להגביר את ייצוגם של יהודי ארצות ערב בעיצוב התרבות היהודית-ישראלית, אלא ליצור בארץ תרבות רב עדתית, אשר במרכזה זרם יהודי-ערבי, וזרם ערבי.    

אולי לא במקרה, הקשישה ממולדביה, הדמות האשכנזית היחידה בסיפור – היא דמות שולית, ומשתמע, היחידה שאינה יכולה לתקשר עם המשתתפים בסדר הפסח בו הכול מתנהל בשפות עברית וערבית. כמו כן, ייתכן ולא במקרה,  בן התערובת היחיד ברומן הוא אחיו המוסלמי של חזקל, עבדאללה ("אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים"), וכמו כן ישנו בספר קשר נישואים לא מאותה עדה בקרב עדות המזרח (עובדיה ומזל), שהוא קשר חשוּך ילדים הרומז על בעיתיות מסוימת שבו– אך אין ביצירה נישואים בין אשכנזים למזרחים. האם זה לא מחשש כי נישואים כאלה יפגעו בהיבדלות עדתית? בסעודת הפסח מתגשמת אותה התחברות והשתלבות בין מזרחים לערבים לה הטיף חברו "המרוקאי" של חזקל – אך במעמד הזה בעיקר במישור הלשוני-תרבותי. השכנה ממולדביה נוכחת בסדר פסח ותו לא – אין לנו שום פרטים נוספים עליה בהקשר הזה. (האם ישבה כמו גולם? האם השתדלה לחייך?)

יהודים מארצות שונות מכוּנים ברומן לפי ארץ מוצאם. כך ישנם ביצירה מרוקאי, קשישה מולדבית, עיראקים, כורדים ועוד, בלי מירכאות במקור. (מצע הפנתרים מ-2008, בדומה, מונה עשרות   לאומים לכאורה ["עיראקים", "רוסים" וכולי], כשהכוונה ליהודים יוצאי מדינות העמים האלה.) תיאור כזה מערער את קיומו של העם היהודי כעם אחד, ודומה לתיאור הזרם הפובליציסטי הדומיננטי בעולם הערבי השולל את קיומו של העם היהודי וזכותו להקים מדינה, והמציג את מדינת ישראל כמפעל  קלאסי של עידן הקולוניאליזם, שהוקם על ידי עמים אירופיים.  בכך שוב, ולוּ בעקיפין, מתחבר הסופר לעמדתו של "המרוקאי" המאשים את האשכנזים בסכסוך עם הערבים. 

השירות הצבאי מוצג ברומן כמִטרד בחיים, שמותר לעקפו. הצבא הישראלי מוזכר בהקשרים שליליים בלבד כמו, כאמור, בהפצצות כבדות נגד פלסטינים, וגם בהגבלות שמטילה ישראל על העיתונים וכתבי העת היוצאים במזרח ירושלים "בצו של המושל הצבאי והשופט הצבאי ושר הצבא"  (עמ' 156). בדומה לכלי התקשורת הערביים, שמו המלא של הצבא, "צבא הגנה לישראל" או צה"ל , אינו מופיע בספר –  ולא כיוון  שהשם הזה אינו מדאורייתא ודרבנן, כי הרי גם  שמם של "הפנתרים השחורים" אינו מוזכר במקורות יהודיים מסורתיים. קל לדמיין מה חושב המחבר על ההמנון הלאומי "התקווה",  שלא רק שאינו מבטא את המאווים הלאומיים של הערבים, אלא התחבר על ידי משורר ומלחין אשכנזים ומושר במלעיל.

בסיכומו של דבר נראה כי הרומן משמש במידה לא מבוטלת שופר לקידום השקפת עולמו של אלמוג בהר. זו מתקרבת, ואולי מאמצת, את הזרם המתון שבמתונים של המנהיגים הערבים בישראל, השואפים לעמם או לבטל את אופייה היהודי-ציוני של מדינת ישראל, ללא אלימות, כי אם בדרכי שלום. 

זאבי פרקש, אהרן. תמרי, דב. ואיך נדע? מודיעין * מבצעים * מדינאות (תל אביב: ספרי עליית גג, 2011). 336 עמ'. [סיכום ספר]

זאבי פרקש, אהרן. תמרי, דב. ואיך נדע? מודיעין * מבצעים * מדינאות (תל אביב: ספרי עליית גג, 2011). 336 עמ'. ללא מפתח שמות. [סיכום ספר]

אהרן  זאבי פרקש נולד ב-1948 ברומניה ועלה ארצה ב-1962. את רוב שירותו הצבאי עשה במודיעין. ב-1998 הוענקה לו דרגת אלוף והוא נתמנה לראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. החל מדצמבר 2001 ועד  5 בינואר 2006 (ארבע שנים וחודשיים) עמד זאבי בראש אגף המודיעין (אמ"ן), ובסיום תפקידו פרש מצה"ל. הוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב. תקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן הקבילה ברובה לתקופת כהונתו של ראש הממשלה, אריאל שרון (מרץ 2001- 4 בינואר 2006).

תת אלוף דב תמרי נולד בקיבוץ עין חרוד ב-1936. חלק ניכר משירותו הצבאי עשה בתפקיד של לוחם וקיבל שלושה עיטורים. בין היתר פיקד על סיירת מטכ"ל ועל עוצבת שריון, והשתחרר מצה"ל בתחילת שנות ה-80. הוא בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה.

הספר מתרכז בתפקידיו של ראש אמ"ן, תוך ניסיון לבנות מעין מודל אופטימאלי לפעילותו של המודיעין הצבאי. הספר בנוי בצורה של שאלות ותשובות. תמרי מציג, לעיתים באריכות, את הסוגיות והשאלות, וזאבי  משיב – כך שרוב תוכנו של הספר הוא של זאבי. בסיכום שלי התרכזתי לא בדיון בחיל המודיעין ובדרכים לשיפור תִפקודו, כי אם בהערותיהם של שני האישים, כל אחד מהם ספרא וסייפא, על מלחמותיה ותפישותיה הביטחוניות של מדינת ישראל. כמו כן התמקדתי בתקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן – תקופה בה התרחשה האינתיפאדה השנייה ובוצעה ההינתקות מרצועת עזה.  הסיכום מבטא את עמדת המחברים, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק קצר בסוף.

מלחמת ששת הימים (יוני 1967), מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) ומלחמת לבנון הראשונה (קיץ 1982)

לדברי תמרי, מסמכי המטה הכללי בשנים 1967-1951 מגלים שהמטכ"ל על מחלקותיו "הגו כל השנים את ההתפשטות הישראלית במרחב באמצעות מלחמה...לשם סיפוח טריטוריות נוספות הרחק מעבר לקווי שביתת הנשק...כך שכיבוש השטחים בהיקף שאירע במלחמת ששת הימים היה דטרמיניסטי, הרבה מעבר למטרת המלחמה 'להסיר את האיום מעל מדינת ישראל'" (עמ' 33).  

עוד טוען תמרי כי עד מלחמת ששת הימים  ביוני 1967, לישראל לא היה עומק אסטרטגי, אך התקיימו למעשה אזורים מפורזים בין צה"ל לבין צבאות ערב שאִפשרו למודיעין להתריע מפני מתקפת אויב. בעקבות הניצחון ביוני 1967, בין צה"ל לבין צבאות סוריה ומצרים לא היו אזורים מפורזים – דבר שפגע קשות ביכולת להתריע מפני מתקפה בין אם בצורת פעולה צבאית מוגבלת, או במעבר פתאומי מתרגיל צבאי לכאורה למלחמה – הדרך בה פתחה מצרים במלחמה  נגד ישראל באוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים).

תמרי מונה בין טעויות המודיעין של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים את המחדלים הבאים: (1) תורת הלחימה של צה"ל, כמו מאז 1949, המשיכה להתבסס על מתקפה והכרעה – ולא מגננה. (2) המודיעין לא התכונן לאפשרות כי נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יפתח במלחמה בעלת משימה צבאית מוגבלת, כשעיקר מטרתה פוליטית: השתלטות על שטח קטן בצִדה הישראלי של תעלת סואץ, כדי להניע תהליך מדיני שיחזיר לו את חצי האי סיני. 

זאבי מגלה כי מי שעזר למצרים לבצע את תרגיל ההונאה ב-1973 – יציאה למלחמה במסווה של תמרון צבאי – היה שר ההגנה של ברית המועצות באותה העת, המרשל אנדרי גרצ'קו  (Grechko). גרצ'קו עצמו נקט בשיטת הונאה כזו בפלישתה של בריה"מ לצ'כוסלובקיה ב-1968 (עמ' 75).  זאבי משיב לתמרי בסוגיית היעדר אזורים מפורזים:  צה"ל בכל זאת יכול היה להבחין בין תרגיל צבאי מצרי לבין הכנות לפתיחה במלחמה, באמצעות שורה של סימנים מעידים, כמו קירוב ציוד צליחה לתעלה, קירוב כוחות שריון ועוד. [כנראה כלקח מתרגיל ההטעיה הזה] זאבי בנה מודל של סימנים מעידים,  כדי לאפשר הבחנה בין תמרון צבאי לבין ריכוז כוחות למלחמה. בזכות שימושו במודל הזה במאי 1983, עת החזיק זאבי בתפקיד בכיר במודיעין, הוא הצליח לשכנע את אהוד ברק, ראש אמ"ן דאז, כי התמרון הסורי הגדול שנערך באותו הזמן, הוא אכן תמרון, ולא יציאה למלחמה. הניתוח שלו התברר בסופו של דבר כנכון והתבסס לא רק על כמות הסימנים המעידים, כי אם במידה רבה על הבנת ההיגיון, החשיבה ודרכי הפעולה של האויב ומעקב קפדני אחר התמרון (עמ' 78). [כנראה מסיבות ביטחוניות המחבר אינו מביא פרטים על המודל.]

בתור תרגיל מחשבתי, טוען זאבי, כי גם אם ההתרעה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שהחלה ב-6 באוקטובר בסביבות השעה 14:00, הייתה ניתנת מוקדם יותר, נניח ב-1 באוקטובר [ולא ב-6 באוקטובר בבוקר] – גם במצב כזה, לנוכח היעדר מלאי מספיק של ציוד, כאשר "החימוש האווירי מספיק רק למספר ימים", תפישת ביטחון בלתי רלוונטית ופגמים נוספים – "יתכן שסאדאת וצבאו היו משיגים פחות שטח ממזרח לתעלת סואץ, אבל...התהליך המדיני שלמענו יצאה מצרים למלחמה היה מושג" (עמ' 80).

מדברי זאבי משתמע בבירור כי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, שכוונה נגד הנוכחות הצבאית של ארגון פת"ח (בראשות יאסר ערפאת) בלבנון, הייתה בלתי מוצדקת. זאת כיוון שהאמתלה למלחמה הייתה התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, שבוצעה דווקא על ידי ארגון פלסטיני קיקיוני שהתנגד לפת"ח (עמ' 36). זאבי ותמרי תמימי דעים כי יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 הייתה   החלטה  נכונה מאוד. היא גרמה לחיזבאללה   להתרכז בזירה    הלבנונית         (עמ'   315-314).

תפקידיו של אמ"ן והעומד בראשו, לפי זאבי

מאז הקמתה של מדינת ישראל, לאור הדומיננטיות של צה"ל, הפך אמ"ן לגוף המודיעין העיקרי והחשוב – בהשוואה למוסד, שירות הביטחון הכללי (שב"כ) ויחידת המודיעין של משרד החוץ. תפקידו של אמ"ן לספק ידע במישור הטקטי (כמו פריסת כוחות האויב לצורך תקיפתם), המערכתי (כמו רוח הלחימה של האויב, ניתוח פסיכולוגי של מנהיגיו) והאסטרטגי (הערכה מדינית, ניסיון לחזות התפתחויות מדיניות בעתיד).  בשנים 1994-1993, ביוזמתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, הופקד אגף המודיעין לא רק על מתן התרעות לפרוץ מלחמה, אלא גם על סריקת הזדמנויות לשלום (עמ' 96). כדי לתת התרעה נכונה לא די בהכרת האויב, אלא צריך להכיר היטב גם את צה"ל, כמו מצב הכַּשרוּת של כוחות המילואים, מלאי התחמושת, רוח הלחימה ועוד – וגם צורת החשיבה של הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון.   

בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ירד בבירור משקלם של פתרונות צבאיים שהושגו באמצעות הכרעה בקרבות, ועלה חשיבותם של הסדרים ביטחוניים-מדיניים. במצבים כאלה אין גבול חד בין הצבאי למדיני, ומכאן תפקידו של אמ"ן הוא לא רק לספק נתונים  למערכה ולהשתתף בהתוויית דרך להצלחתה, אלא – ולא פחות חשוב – לתכנן את היום שאחרי סיומה. היעדר מוּכנוּת לבאות  טומנת בחובּה תוצאות קשות. לדוגמה: לאחר הניצחון המפואר של ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, אגף המודיעין כאילו נרדם. בשנים 1973-1968 הוא לא היה מוּדע דיו לשינויים בתורת הלחימה של הצבא המצרי; וגם לא נתן דעתו להתהוותה של הבעיה הפלסטינית, שעד 1967 הייתה בעיקרה בעיית פליטי 1948. בדומה לכך, ישראל נחלה הצלחה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, אך לא הצליחה לכפות הסדר שלום  ונותרה בלבנון 18 שנים מיותרות (הדוגמה על לבנון היא של תמרי).

בעידן המודרני אף שירות מודיעין אינו יכול להיות אוטרקי, ויש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין ישראל לבין שירותי המודיעין של ארה"ב ומדינות המערב, ואף מדינות כמו רוסיה ומדינות בעולם השלישי. זאת במטרה להילחם במשותף נגד הסכנה הגלובאלית של הטרור העולמי. אחת הדרכים להילחם נגד טרור המתאבדים הפלסטיני היא למנוע הזרמת כספים כגמול למשפחות "השהידים", ולצורך זה יש בשיתוף פעולה בינלאומי בתחום הפיננסי השונה מן המודיעין הצבאי המובהק. לאור הניסיון שצברה ישראל במלחמה נגד טרור המתאבדים האסלאמיים (במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה), התמודדות עם מטעני צד ומלחמה א-סימטרית (מדינה מול ארגונים)  – לניסיון שלה בתחומים האלה היה ביקוש מצד שירותי המודיעין של ארה"ב ומדינות מערביות, שנאלצו להתמודד עם בעיות דומות באפגניסטן ובעיראק (בעשור הראשון של המאה ה-21).

תפקידו של ראש אמ"ן, הכפוף לרמטכ"ל, מלבד מסירת עדכונים ביטחוניים-מדיניים שוטפים לראש הממשלה (ולדרג המדיני בכלל), הוא להבחין בנושאים שנעלמו מעיני ראש הממשלה בלחצם של האירועים השוטפים ולהעלותם בפניו. נושאים כאלה בתקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן, תקופה שכאמור הקבילה לכהונתו של ראש הממשלה אריאל שרון,  היו הגרעין האיראני והתעצמותו של חיזבאללה – נושאים שנדחקו בלחץ האירועים השוטפים של האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000.  עוד טוען זאבי כי על ראש אמ"ן לומר את דעתו לראש ממשלה גם בהיותו מוּדע כי ראש הממשלה לא יקבל את דעתו, וגם כאשר במהלך דבריו ראש הממשלה החזק, שרון, "דופק על השולחן בקוצר רוח או באי-הסכמה" (עמ' 224). מסירת מידע והערכות, גם כאשר הם נופלים על אוזניים לא כרויות, היא חובתו המקצועית של ראש אמ"ן – מה עוד שקיימת אפשרות כי דברי ראש המודיעין  בכל זאת ישפיעו על מקבל ההחלטה.  

זאבי על שירותו כראש אמ"ן בתקופת ראש הממשלה שרון, 2001-ינואר 2006

שרון, משתמע, העריך את הידע והתובנות של זאבי בנושאים ביטחוניים-מדיניים ועל כן גילה עניין בסקירותיו והמלצותיו. עם זאת, במצבים בהם לא היה מרוצה מניסיונותיו של זאבי לריכוך ומיתון הפעולות הצבאיות,   "פעמים רבות" היה אומר: "ראש אמ"ן, הגיע הזמן שתחשוב גם על היהודים. אתה כל הזמן חושב על ערבים בתיאור המלומד הזה" (עמ' 38). תשובתו של זאבי הייתה כי הוא מביא מידע על הערבים, כדי לאפשר ליהודים לקבל החלטה טובה יותר. [במשפט  שאולי תמצת את יחסו המורכב של שרון לזאבי] פעם אמר שרון: "פרקש כראש אמ"ן מעצבן אותי, אבל אני צריך אותו" (עמ' 38).

בפגישה הראשונה בין זאבי לראש הממשלה שרון [אין תאריך] –  לאחר שזאבי מסר את סקירתו על הזירה הפלסטינית, הצפונית ואיראן –  להפתעתו, שרון שאלו: "אז מה אתה ממליץ לעשות?" (עמ' 42.) שרון יצא מתוך הנחה כי מומחה מודיעין המכיר את האויב ויודע לנתח את תגובותיו – רצוי כי גם יציע הצעות. להבא, לזאבי תמיד הייתה תשובה מוכנה לשאלה כזו, שנבנתה בהסתמך על פורום באמ"ן, ופורום חיצוני של אנשי אקדמיה.

האינתיפאדה השנייה

אגף המודיעין סיפק התרעה "מתחילת 2000, ולפיה ערפאת מחפש דרך להתנתק מן המחויבות שלו להסכמי אוסלו" [הסכם אוסלו הראשון נחתם ב-1993 וכלל איגרת של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, בה התחייב לנטוש את הטרור ולפתור את הסכסוך עם ישראל בדרכי שלום]. זאבי ממשיך: "העלייה של שרון להר הבית [ב-28 בספטמבר 2000; שרון היה אז מנהיג הליכוד ויושב ראש האופוזיציה]  הייתה רק קטליזאטור. אלמלא הביקור של שרון, ערפאת היה מוצא תירוץ אחר" (עמ' 87). אגף המודיעין העריך כי ערפאת אינו מוכן להיכנס להיסטוריה כמי שהסכים לחלוקת פלסטין (ארץ ישראל מבחינתנו) לשתי מדינות.

זאבי מחדד הערכה זו וטוען כי  בעיני ערפאת חלוקה כזו הייתה בגדר "נַכְּבָּה שנייה" [נכבה, בערבית אסון גדול, שואה. הנכבה הראשונה, מנקודת ראות פלסטינית, קשורה בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948, שהביאה לגירוש פלסטינים מאדמתם].  על כן, ערפאת לא היה מסכים להסדר של שתי מדינות לשני עמים, ללא תלות ברצח ראש הממשלה רבין [בנובמבר 1995] (עמ' 300). זאת בניגוד לדוד בן גוריון, שהסכים להקמתה של מדינה יהודית רק בחלק מארץ ישראל המנדטורית. עוד טוען זאבי כי ערפאת היה מנהיג כושל, הוא לא דאג לטפח יורש כי אם זוגות של אישים יריבים, כדי לשמור על שלטונו: במישור הפוליטי אבו מאזן (מחמוד עבאס)  מול אבו עלא (אחמד קריע), ובמישור של מנגנוני הביטחון ג'יבריל רג'וב מול מוחמד דחלאן. בשנה האחרונה לשלטונו של ערפאת 65% מן התושבים בגדה חיו מ-2$ ליום, ולכן לא מפליא כי אנשים לא יצאו לרחובות כאשר נפטר בנובמבר 2004.

בעקבות ההתרעה של המודיעין, צה"ל בהחלט התכונן לפרוץ אינתיפאדה שנייה, אך לא ציפה את היקפם הרחב של פיגועי ההתאבדות בה (עמ' 87). כדי להילחם ביעילות נגד תופעת המחבלים המתאבדים, ניסה אמ"ן למצוא מכנה משותף למחבלים האלה, אך התקשה. המתאבדים באו מכל החוגים: דתיים, חילוניים, גברים, נשים, צעירים, מבוגרים וכולי. הדברים המשותפים שנמצאו היו הכבוד הרב וסכומי הכסף הגדולים שהיו נחלת משפחות ה"שהידים". בהתאם לכך, ניסה צה"ל למנוע פיגועי התאבדות על ידי אזהרות להרוס את בתי המחבלים וחסימת הערוצים להגעת הכסף למשפחות ה"שהידים". זאבי זוקף לזכותם של גופי המודיעין והשב"כ את הירידה הדרסטית במספר פיגועי ההתאבדות ב-2005 בהשוואה ל-2002 (6 פיגועים ב-2005 לעומת 55 עם 215 הרוגים ב-2002), בציינו כי כל הפיגועים ב-2005 נעשו על ידי הג'יהאד האסלאמי (ולא חמאס) (עמ' 89). 

בתקופת מבצע "חומת מגן" נגד הטרור הפלסטיני בגדה באביב 2002, עלתה לדיון בממשלה השאלה, מה צריכה להיות תגובתה של ישראל לנוכח ההתגרויות חיזבאללה בגבולה הצפוני באותה העת.  המחבר מפרט ומציין כי חמושים מלבנון הרגו 6 אזרחים ליד קיבוץ מצובה וחיזבאללה ירה רקטות קצרות טווח במשך 13 יום. זאבי יעץ נגד היגררות למלחמה בחיזבאללה, בתקופת הלחימה ביהודה ושומרון. כמו כן הוא עִדכן את הממשלה על יכוֹלוֹת מערך הרקטות של חיזבאללה, ובכך, משתמע, מנע מן הממשלה לנקוט בתגובה קשה לעומק השטח הלבנוני – תגובה שהייתה גוררת הפעלת אותו מערך רקטות (עמ' 34, 85).  זאבי מעריך את מדיניות האיפוק שנקט שרון כלפי חיזבאללה בעיתוי הזה.

פלישת ארצות הברית לעיראק, 2003

לדברי זאבי, בניגוד לטענה המקובלת לפיה טרחה ישראל לשכנע את הממשל האמריקאי לפלוש לעיראק ולהפיל את משטרו של סדאם חוסיין – "ההיפך היה נכון" (עמ' 249). הטיעונים של המודיעין האמריקאי בדבר קיומו של נשק כימי וביולוגי בידי עיראק הוּטוּ לצרכים מדיניים. זאבי ממשיך וטוען כי המודיעין הישראלי ידע שהיכולת הכימית והביולוגית שנותרה בידי עיראק היא "זניחה" ו"שיוּרית" (עמ' 250).

בתקופה שקדמה לפלישתה של ארצות הברית לעיראק – פלישה שהחלה ב-20 במארס 2003 – ניסה זאבי להוכיח לאמריקאים כי הסיכוי "להצליח" בעיראק [כנראה לאחר מיגור שלטונו של סדאם חוסיין] הוא "נמוך" וכי "האיום המוביל והקריטי יותר היא...איראן" (עמ' 127). באפריל 2003 נחלה ארה"ב ניצחון מזהיר בעיראק בהביסה את צבאו של סדאם חוסיין תוך כ-4 שבועות. ואולם בהמשך, טוען זאבי, היא שגתה קשות. היה על אמריקה להסתפק בהחלפת בכירים בצבא ובשירותי הביטחון של עיראק – ולא להרוס את המערכות הצבאיות-ביטחוניות וליצור כאוס.

נשק בלתי קונבנציונלי

בסוף 2003 הודה משטרו של מועמר קדאפי בלוב  בכך שקיים בחשאי תוכנית לפיתוח נשק אטומי, והבטיח לנטוש אותה [מתוך חשש כי ארה"ב עלולה לפתוח במתקפה צבאית נגדו כדי לנטרל את תוכנית זו; זאת לאור התקדים של הפלישה האמריקאית לעיראק]. זאבי מאשר כי ישראל הופתעה ממדי תוכנית הגרעין הלובית.  מסקנתו מן ההפתעה: חייבים להקצות יותר משאבים  למודיעין למעקב אחר פיתוח נשק בלתי קונבנציונלי במרחב – במיוחד במדינות כמו סוריה, מצרים ואיראן – כדי שלא נופתע להבא. שרון נענה ליוזמתו בנדון. עוד טוען זאבי כי תרומתו של שרון "בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית היא מכרעת, במיוחד בגיבוש המדיניות שלפיה ישראל נשארת ברקע, שומרת על פרופיל נמוך ככל האפשר כלפי חוץ, ופועלת במרץ בצינורות מדיניים דיפלומטיים ומודיעיניים" (עמ' 149). [ההיפך הגמור ממדיניותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במיוחד במהלך 2015.]

סוריה

זאבי מביא שני מסמכים  שחיבר בסוף 2003 ותחילת 2004 בדבר נכונותו של נשיא סוריה, בשאר אסד, לפתוח במשא ומתן עם ישראל, כדי להגיע לשלום. תנאיו של אסד לא השתנו: נסיגה מכל רמת הגולן; אסד גם לא יסכים להפסיק תמיכתו בטרור עוד לפי המשא ומתן. הרקע  מאחורי נכונותו של אסד לפתוח בשיחות: נלחץ מן הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק השכנה [מאז מארס 2003], מה עוד שארה"ב רואה בו אחראי לטרור המופעל נגד צבאה בעיראק. סוריה אף חוששת ומתכוננת למתקפה אמריקאית-ישראלית נגדה. ארה"ב, מצִדה, התנגדה להיענות ישראלית ליוזמתה של דמשק בעיתוי הנוכחי. עד כאן תוכן המסמכים (עמ' 114-112). זאבי העריך באוזני ראש הממשלה שרון כי ישנה אפשרות להגיע להסדר עם סוריה ולהרחיקה מציר הרשע [קרי, איראן].  שרון הקשיב, אך לא הביע דעה. לדעת זאבי, התחמקותו של שרון ממיצוי הנושא הושפעה גם משיקולי פנים, כי הרי שלום עם סוריה חִייב את החזרת רמת הגולן.

ההינתקות מעזה, אוגוסט-ספטמבר 2005

ראש הממשלה שרון לא שיתף את הרמטכ"ל, משה יעלון, בדיונים הראשונים על ההינתקות מעזה. תמרי וזאבי מציינים כי גם ראש הממשלה, מנחם בגין, נקט בזמנו בדרך דומה לגבי המגעים הראשונים על הסדר שלום עם מצרים, וראש הממשלה, יצחק רבין – לגבי הסכם אוסלו. אי שיתוף הצבא במגעים הראשונים בדבר נסיגה משטחים נבע מכך שהצבא נתפס תמיד כמתנגד פוטנציאלי לצעדים כאלה (עמ' 272)

זאבי הציע פינוי רצועת עזה מיישובים וצבא, אך "שימור צה"ל במעטפת, דהינו – במעברים, בציר 'פילדלפי' [רצועת חיץ צרה בין רצועת עזה למצרים] ובמרחב הימי ע"מ [על מנת] למנוע הברחות אמל"ח [אמצעי לחימה]  וליצירת הרתעה" (עמ' 235). הדבר גם ימחיש לפלסטינים את המחיר להיעדרו של הסדר במשא ומתן. כמו כן הציע תיאום ביטחוני עם מוחמד דחלן [עמד בראש כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית בעזה] וחיזוק כוחו בעזה, כדי למנוע הקמתה של "חמאסטאן"  (עמ' 235).  למען אותה מטרה, מניעת השתלטותו של חמאס על הרצועה, הציע זאבי גם תיאום עם ראש הממשלה הפלסטיני, אבו עלא, ועם ערפאת (!) (עמ' 235). חסרונות הפינוי לפי זאבי: הפלסטינים יראו בפינוי הוכחה לנכונות דרך הטרור והדבר יחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית.

בתקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש (בוש הבן) אמר זאבי לאמריקאים דברים שלא מצאו חן בעיניהם – תהליך הדמוקרטיזציה  במזרח התיכון שבו דוגל הממשל מהווה סכנה לאזור. דוגמה לסכנה זו הייתה נצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006.

 לבנון

בפברואר 2005 נרצח ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי – אישיות פופולארית בארצו ובעלת קשרים בינלאומיים חזקים – שהיה ידוע בהתנגדותו לנוכחותה הצבאית של סוריה בארצו. החשד ברצח, ובצדק, נפל על סוריה והגורם הלבנוני הקשור בה, חיזבאללה – דבר שהביא להתגברות הלחצים בתוך לבנון  נגד הנוכחות הצבאית הסורית בה ולפירוקו של חיזבאללה מנשקו. בד בבד, בעקבות הרצח חזרה מועצת הביטחון של האו"ם על החלטתה עוד מ-2004 שקראה לנסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ולפירוק למעשה של חיזבאללה מנשקו. סוריה מילאה אחר ההחלטה באפריל 2005, וחיזבאללה נקלע למצב קשה. במצב כזה, העריך  זאבי כי חיזבאללה, על מנת להשיג לעצמו לגיטימציה לקיומו בעיני הלבנונים, ירצה לגרור את ישראל למלחמה נגד לבנון ובכך להופיע כמגן לבנון. זאבי ציפה כי בתור אמצעי להביא לתקיפה ישראלית נגד לבנון, ינסה חיזבאללה לחטוף חיילים. ואכן, במהלך 2005 ניסה חיזבאללה שלוש פעמים לחטוף חיילים, אך נכשל. בדצמבר 2005 כתב זאבי מכתב לשרון בו העריך כי הארגון ימשיך בניסיונותיו לחטוף חיילים, כי זו דרכו להיאבק על קיומו הפוליטי בלבנון.  (עמ' 83-82). בחוות דעת של זאבי מסוף 2005 ישנה ציפייה להתגברות "הסיכוי להסלמה בגבולנו הצפוני במהלך 2006" (עמ' 48). זאבי טוען כי הצבא לא עשה דבר לנוכח התרעתו זו, ומאידך גיסא הוא העריך בחיוב את התייחסותו הרצינית של ראש הממשלה להתרעתו.

מלחמת לבנון השנייה, יולי-אוגוסט 2006

בעקביוּת לניתוח המצב בלבנון שהביא זאבי לידיעתו של שרון  ב-2005 (ונסקר לעיל), זאבי טוען כי התגובה הלא מידתית של ישראל בלבנון ב-2006 (תגובה שבאה בעקבות תקיפה של חיזבאללה בגבול הצפוני וחטיפת שני חיילים) שירתה את האינטרס של חיזבאללה, שחיפש הזדמנות להצטייר כמגן על לבנון. בהקשר למלחמת לבנון השנייה, חוזר זאבי על דבריו ביחס למלחמת יום הכיפורים לפיהם התרעה על מלחמה בעוד 4 או 5 ימים אינה מספקת, אם לא מתקיימים תנאים חשובים, כמו תרגול הכוחות הלוחמים, מלאי אספקה ועוד (עמ' 84).

לדעת זאבי, במלחמת לבנון השנייה טעה המטה הכללי בהבנת חיזבאללה ומנהיגו, חסן נסראללה; וטעה גם בהבנת מלחמה א-סימטרית ובחוסר יכולתה של ממשלת לבנון לכפות את רצונה על חיזבאללה. אחת הסיבות שמלחמת לבנון השנייה לא הביאה לתוצאות הרצויות:  נטרול רקטות קצרות הטווח עד 40 קילומטרים, שבחלקן ניידות ומוסתרות, מחייב פעולה משולבת, קרקעית-אווירית, "שבמוקד שלה" מבצע קרקעי. זאת בניגוד לרקטות לטווח הבינוני והארוך, אותן ניתן לנטרל באמצעות חיל האוויר ומודיעין מדויק. זאבי ותמרי מסכימים כי לוּ בקיץ 2006 שרון היה ממשיך בתפקידו כראש ממשלה ושאול מופז ממשיך כשר  הביטחון –  "המלחמה עם לבנון לא הייתה פורצת או שהייתה נראית אחרת לגמרי" (עמ' 224). זאת, כיוון שלטענת זאבי, הוא הפנים בתודעתם של שרון ומופז את הערכתו בדבר הצורך בפעולה קרקעית, שצוינה לעיל. 

מחברי הספר מסכימים שיש להחזיר לצה"ל את גורם התעוזה – גורם שנשחק מפאת החשש מנטילת סיכונים. לדוגמה, במלחמת לבנון השנייה "מאות לוחמים" של צה"ל פשטו על אזור בעל-בק בלבנון – מעוזו של חיזבאללה במזרח לבנון – אך לא השיגו תוצאות. לדעת תמרי, היה צורך להביא לשם כוח של לא מאות כי אם של "אלפים", בסיוע מטוסים ומסוקים. אזי אנשי חיזבאללה היו מתחילים להעביר כוחות מן הדרום  הלבנוני לבעל-בק, וצה"ל היה פוגע בהם ביעילות. צה"ל יכול היה לבצע זאת, ממשיך תמרי, אך המטה הכללי של קיץ 2006 לא היה מסוגל להחליט על כך (עמ' 187).

מבצע "עופרת יצוקה", דצמבר 2008-ינואר 2009

 לדעת זאבי, על אף חוזה השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב-1979, מצרים רואה בישראל "כמעצמה זרה שמאיימת על הדומיננטיות המצרית", ועל כן רוצה לפגוע  במעמדה. למימוש מטרה זו מצרים "לא סוגרת את הגבול בציר 'פילדלפי' ונשק ואמצעי לחימה זורמים לעזה" (עמ' 123). [מדובר בתקופת נשיאותו של חוסני מובארק, במיוחד לאחר נסיגתה של ישראל מרצועת עזה ופינויו של ציר פילדלפי בספטמבר 2005.] 

לטענת זאבי, אחרי ההינתקות, בזכות תוכנית חדשה לאיסוף מודיעין ברצועה שנבנתה בשיתוף פעולה בין שירות הביטחון הכללי לבין אמ"ן, יכולת המודיעין של צה"ל ביחס לרצועה לא נפגעה. הראייה לכך, בשבת, ביום בו החל מבצע "עופרת יצוקה" (27 בדצמבר 2008) תקפו מטוסי חיל האוויר "בדייקנות מרשימה" עמדות חפורות של רקטות גראד לטווח של 40 קילומטרים. בין אמצעי המודיעין שבידי צה"ל  הם מזל"טים, אשר המידע המסופק על ידם עובר ישירות למפקד החטיבה או הגדוד במסך פלזמה (עמ' 320).

למלחמת לבנון השנייה, לדעת זאבי, הייתה השפעה שלילית על התנהלות מלחמתה של ישראל נגד חמאס (מבצע "עופרת יצוקה") בדצמבר 2008- ינואר 2009. בשתי המלחמות הושם דגש על מניעת נפגעים בצד הישראלי, במקום על מימוש משימות (עמ' 297) – על אף  שבמבצע נגד עזה הראתה ישראל נכונות רבה יותר להקריב והכניסה כוחות קרקע. (גם תמרי סבור כי אסור להירתע מאבידות ויש להמשיך במשימה גם כאשר מספרם של האבידות עולה על המצופה [עמ' 298]). ב"עופרת יצוקה" עשה צה"ל מאמץ ניכר לא לפגוע באזרחים כמו באמצעות "רבע מיליון שיחות טלפון" שהִתרו בתושבים לעזוב, ירי מדויק ועוד (עמ' 328). עם זאת, לדברי זאבי, השימוש של חמאס באזרחים כמגן אנושי במלחמה הזו "הפסיק לשתק אותנו...יש לנו האישור...לפגוע בבתים...של האזרחים, וכשצריך גם בחייהם" (עמ' 328). במבצע "עופרת יצוקה" לא השיגה ישראל הרתעה מול חמאס, ועל כן ציפה זאבי כי "מוכרח להיות סיבוב נוסף. בעוד חצי שנה, שנה, שנתיים, או כמה שנים" (עמ' 326). [מאז, אכן התנהלו שני מבצעים נוספים נגד עזה: "עמוד ענן" בנובמבר 2012 ו"צוק איתן" ביולי-אוגוסט 2014.]

לפי זאבי, הדרך להשיג שקט ברצועת עזה היא להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית, שהעלתה את חמאס לשלטון, וגם לא להסס לפעול באמצעים שלא יימצאו חן בעיני הקהילה הבינלאומית. צריך להפעיל לחץ כזה על האוכלוסייה האזרחית, לפגוע בתנאי החיים שלה, כדי שלא תוכל יותר לסבול את ארגוני הטרור (עמ' 128, 205). זאבי ממשיך: "אני חושב שהדרך היחידה להמחיש ליוֹרה שעליו להגביל את עצמו היא להבהיר לו שהוא, משפחתו והסביבה הקרובה שלו ישלמו מחיר כבד מנשוא" (עמ' 206). צריך להבהיר לחמאס כי הטרור אינו משתלם (עמ' 331).  [משתמע כי ישנן שתי דרכים להשיג שקט מול הרצועה. (1)  למרר את חיי האוכלוסייה האזרחית, כדי להשניא עליה את חמאס כאחראי למצוקתה. (2) לגבות מחיר כבד לא רק ממחבלי חמאס, אלא גם מסביבתם הקרובה כמו משפחה, ואף השכונה ממנה מתבצע הירי. לחימה ברוח היעדים האלה באה לידי ביטוי ב"צוק איתן".]  תמרי עומד על חשיבות פיתוח מערכת ליירוט טילים מן הסוג שיורה חיזבאללה וחמאס. הוא דוחה את הטענה כי עלוּת הטילים המיירטים תרקיע שחקים בהשוואה לטילים של ארגוני הטרור. לדעתו, בחישוב העלויות יש לקחת בחשבון כי הטילים המיירטים  אמורים למנוע נזקים שבאובדן חיי אדם, פגיעה ברכוש ובמתקנים חיוניים והשבתת מיליוני אזרחים (עמ' 332). [ואכן, מערכת נגד טילים הופעלה במבצע "עמוד ענן" ובצורה רחבה ויעילה יותר ב"צוק איתן".]

אפשרויות להסדרים מדיניים

תמרי: "אני מתגעגע לסדר הישן שלפני 67' [קרי מלחמת ששת הימים]...היה ברור מי נמצא איפה" (עמ' 263). [כלומר, למדינת ישראל היו גבולות ברורים ולא נוצר מצב בו מתיישבים ישראלים חיים מחוץ לגבולותיה הריבוניים של המדינה.]  תמרי ממשיך: "הנהגנו אפרטהייד בשטחים הכבושים. באותו שטח חיים יהודים וערבים עם שתי מערכות חוקים נפרדות...אין כיום מדינה דמוקרטית שנוהגת כך לאורך שנים" (עמ' 211). [מדברי תמרי משתמע כי הסטאטוס קוו בלתי קביל:] בסופו של דבר  כמו שחזרה ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, כנראה תצא מיהודה ושומרון (עמ' 264).  תמרי וזאבי מסכימים כי כיום [בסביבות 2010] אין לשום גורם רשמי שליטה על המאחזים הבלתי חוקיים: לא צה"ל, לא מועצת יש"ע, ולא רבנים (עמ' 249).

לדעת זאבי, "היינו צריכים לנסות את אוסלו [כוונתו לתהליך להגיע להסדר עם הפלסטינים שהתקיים בשנים 2000-1993], אבל לא היה סיכוי שאוסלו יצליח." כיום [בסביבות 2010] רואים זאת במפורש (עמ' 255). זאבי סבור כי "בעתיד הנראה לעין" לא יהיה פרטנר פלסטיני הבשל להסדר קבע עם ישראל "במחיר ויתור מלא ומוחלט על דרך הטרור ועל תביעת זכות השיבה" [של פליטי 1948 וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל הריבונית שלפני מלחמת יוני 1967] (עמ' 233).

זאבי ממשיך: הפתרון האפשרי הוא לא באמצעות הקמת מדינה פלסטינית, כי אם בהקמת קונפדרציה בין הגדה לממלכת ירדן וליצירת קשר בין רצועת עזה למצרים. המחבר מוּדע לכך כי הירדנים "בשנים הקרובות" יסרבו להסדר כזה בכל תוקף [וכך גם המצרים]. גושי ההתיישבות הגדולים יישארו בידי ישראל, ורצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה יוקם באמצעות גשרים ומנהרות (עמ' 257). תנאים נוספים להסדר הם הקמת מנגנוני ביטחון פלסטיניים יעילים להתמודדות עם טרור; חינוך פלסטיני לדו קיום בשלום עם מדינה יהודית; הקמת שיתוף פעולה עם מדינות ערביות סוּניות מתונות, כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית, החוששות גם כן מן הטרור האסלאמי ומפצצת הגרעין האיראנית (עמ' 331).

הערות ביקורתיות

הספר מאפשר להכיר את דעותיהם – ללא כחל ושרק – של  שני אנשי ביטחון בכירים ביחס לשורה של אירועים ותהליכים בתולדות מדינת ישראל, ובדרכים להתמודד עם הבעיות הניצבות בפני המדינה כעת.  מהדיון בנושא אמ"ן משתמע תפקידו החשוב של הארגון ובמיוחד של העומד בראשו בעיצוב המדיניות בנושאים צבאיים ופוליטיים. המחברים אינם נרתעים מלהצביע על מחדלים היסטוריים – ואולם זאבי, מטבע הדברים, נמנע מלפרט  באריכות טעויות שנעשו במשמרת בה הוא עמד בראש אמ"ן.

זאבי אינו מתייחס לחלקו של המודיעין  בהוראה של פיקוד העורף לפתוח את ערכות מגן, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק, במארס 2003. ההחלטה הזו התבררה בדיעבד כשגויה ועלתה למשק הישראלי "מאות מיליוני שקלים" [לפי ערך זאבי פרקש ב"ויקיפדיה"]. הטעות שבהחלטה זו  נראית חמורה יותר לנוכח טענתו של זאבי בספר כי המודיעין הישראלי ידע כי היכולות הכימיות והביולוגיות שנותרו בידי משטרו של סדאם חוסיין בזמן הפלישה האמריקאית לעיראק הן  זניחות.

האפשרות להגיע להסדר עם סוריה במהלך 2004-2003, שעל קיומה יידֵע זאבי את שרון, נראית בעיניי בלתי ממשית, ובפרספקטיבה של זמן אף שגויה מן הסיבות הבאות. (1) כפי שמציין זאבי בעצמו, ארה"ב התנגדה להיענות ישראלית ליוזמה הסורית בזמנה. (2) רצונו של בשאר אסד להגיע להסדר עם ישראל נבע  במידה רבה מהצלחתה של ארה"ב למגר את משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, אשר בעקבותיה ראה אסד בנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק איום פוטנציאלי על משטרו – ואולם בהדרגה נוכחות זו הפכה להסתבכות צבאית.  בהיעדר איום אמריקאי, המוטיבציה של אסד להגיע להסדר עם ישראל ולנטוש את "ציר הרשע" הייתה פוחתת. (3) החל מ-2011, לנוכח התערערות משטרו של אסד ומעבר שטחים נרחבים בסוריה – כולל בקרבת רמת הגולן – לשליטתם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים, נסיגה מרמת הגולן הייתה מסכנת את ביטחונה של ישראל.     

לא ברור מהספר, אם זאבי דבק בתוכניתו לשמור בידי ישראל את השליטה על כל המעטפת החיצונית של רצועת עזה, כולל ציר פילדלפי, לאחר השלמת הנסיגה ב-2005. לעניות דעתי, מפאת צרוּתו של הציר הזה (כמה עשרות מטרים) והקושי לשמור עליו אף בתקופה בה קיימה ישראל נוכחות צבאית ברצועה ולא התכוונה לסגת ממנה (הפלסטינים תקפו את המוצבים על הציר בירי מסיבי ובחפירת מנהרות תופת מתחתם) – הרי המשך שליטה ישראלית בציר לאחר יציאת צה"ל מן הרצועה הייתה בלתי מעשית. גם אם ישראל הייתה מרחיבה באופן משמעותי את הציר (דבר שלא העזה לעשות), הרי המשך הישארותה בו פירושו היה מלחמה יומיומית מתמדת נגד פלסטינים הנהנים מעליונות טופוגרפית.

אין התייחסות בספר לכך כי בהיותו ראש אמ"ן לא חזה זאבי את מלוא ההשלכות השליליות מפינוי עזה ב-2005: התעצמות כמותית ואיכותית של צבא חמאס, עד כדי הפיכת החזית נגדו לחזית חשובה של צה"ל. הפינוי לא העניק לישראל לגיטימציה לתגובה קשה על המשך הירי מרצועת עזה לשטחה הריבוני של המדינה. יתרה מזו, פעולות התגמול הישראליות נוצלו ומנוצלות בדעת הקהל למסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. נראה שגם הרמטכ"ל  משה יעלון– שסיים את כהונתו ביוני 2005 והתנגד לנסיגה מרצועת עזה – לא צפה את מלוא חוּמרתו של המהלך הזה. מאידך גיסא, אפשר לטעון כי על אף שמצבה הביטחוני של ישראל הורע בעקבות הנסיגה מן הרצועה, מצבה של ישראל היה עלול להיות אף יותר גרוע, לולא הנסיגה. זאת כיוון שנוכחות צבאית בצירים הראשיים ובבסיסים ברצועת עזה, אינה מקנה שליטה בשטח צפוף אוכלוסייה המאפיין את רוב הרצועה. נוכחות זו אינה מונעת ירי רקטות מן הרצועה, כי אם מרתקת ושוחקת כוחות בלחימת גרילה מתמדת. לאור השיקולים האלה בחר צה"ל לסגת שוב מרצועת עזה, לאחר כניסה קרקעית רחבה אליה במבצע "עופרת יצוקה".

זאבי זוקף לזכותם של גופי המודיעין והשב"כ את הירידה הדרסטית בפיגועי ההתאבדות החל משנת 2005. זאת תוך התעלמות מן ההחלטה שקיבל חמאס  –  הארגון שביצע את רוב פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה – באפריל 2004  לחדול משיטת הטרור הזו. בתאריך הזה הגיע חמאס, בתיווך מצרי, להסכם חשאי עם שרון לפיו תחדל ישראל ממדיניות החיסולים של מנהיגי הארגון, בתמורה להפסקת הפיגועים (אלדר, שלומי. להכיר את חמאס [ירושלים: כתר,2012], עמ' 63, 101.) חמאס לא חידש את פיגועי ההתאבדות נגד אוכלוסייה אזרחית גם בשנים הבאות מתוך שיקולים משלו ובראש וראשונה רצונו להפוך לתנועה פוליטית לגיטימית לא רק בזירה הפלסטינית (הארגון השתתף לראשונה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006), אלא גם הבינלאומית. בהתאם לכך, אותן חוליות חמאס שחדרו לשטחה של ישראל במהלך "צוק איתן" לא ביצעו טבח באוכלוסיית היישובים בעוטף עזה, כי אם תקפו מִתקנים צבאיים. כתחליף מסוים לפיגועי ההתאבדות פיתח ושכלל חמאס את ירי הטילים לעבר ישראל.

תוכניתו של זאבי להסדר מדיני בעתיד הרחוק, המבוססת על רצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה (יהודה ושומרון) באמצעות מנהרות וגשרים, ועל קשר מדיני (קונפדרציה) בין הגדה לממלכת ירדן, וקשר דומה(?) בין רצועת עזה למצרים – תוכנית זו נראית כבלתי מעשית והחלפת הרצוי במצוי. הערכתו של תמרי, לפיה בסופו של דבר תיאלץ ישראל לסגת משטחי יהודה ושומרון, או לפחות מרובם,  נראית סבירה יותר בעיניי.  

היטלר, אדולף. מיין קאמפף [הוצאה אקדמית] (לונדון, 1969) [סיכום ספר]

Hitler, Adolf. Mein Kampf. Translated by Ralph Manheim, with an Introduction

 by D.C. Watt (London: Radius Book/ Hutchinson, 1969).  628 pages.

 מיין קאמפף (מאבקי) הוא ספרו המפורסם  –  והידוע לשמצה בעולם הנאור – של אדולף היטלר (1945-1889), מנהיג גרמניה הנאצית בשנים 1945-1933.  החיבור מורכב משני כרכים המכילים כ-600 עמודים. הכרך הראשון פורסם במקור ב-1925 והשני ב-1926, כשהראשון  משלב בין קורות חייו של המחבר לבין עיצוב האידיאולוגיה שלו, והשני שם את הדגש על האידיאולוגיה של התנועה הנאצית והתפתחותה, מראשית קיומה ועד לניסיונו הכושל של היטלר לתפוס את השלטון בגרמניה בהפיכה בנובמבר 1923.  התרגום וההערות  להוצאה של מיין קאמפף   שלפנינו נעשו על ידי אקדמאים בריטים אנטי-נאציים. המתרגם מסביר את סגנונו המסורבל ולעיתים בלתי ברור של היטלר במגבלותיו הלשוניות (הוא לא סיים את לימודיו התיכוניים). עם זאת, לפי המתרגם, מוּרכבוּת המשפטים וניסוחים כבדים נועדו, מצד המחבר, להקנות לשני הכרכים העבים גם מימד של יצירה פילוסופית, ברוח  סגנונם של פילוסופים גרמנים במאה ה-19. הסיכום לספר ודברי הפרשנות המובאים כאן הם שלי, מלבד במקרים בהם צוין כי הפרשנות היא של עורך הספר. בסיכום שלי מקום חשוב מוקדש לעמדתו של היטלר כלפי היהודים.

פרטים אוטוביוגרפיים

היטלר נולד ב-20 באפריל 1889 באוסטריה.  הפרטים האוטוביוגרפיים שבספר, לדברי  העורך הבריטי, בלתי אמינים ולהלן חמש דוגמאות לכך. (1) היטלר  מביא בספרו תמונה  חלקית בלבד ומסולפת על  כישלונותיו בלימודים בתיכון. (2) כמו כן  מפריז היטלר לגבי העוני שלו, בתקופה בה התגורר בווינה, לאחר שלא הצליח להתקבל לאקדמיה לציור. (3)  היטלר מסביר את  הגירתו מווינה למינכן ב-1912  במניעים פוליטיים ואמנותיים והם סלידתו משושלת הבסבורג (ששלטה באימפריה האוסטרו-הונגרית)   ומהעיר וינה, שהייתה "בבל של עמים", ורצונו ללמוד אדריכלות – בעוד שלמעשה עבר למינכן רק ב-1913 ואחת הסיבות לכך הייתה ניסיונו להתחמק משירות צבאי באוסטריה. (4) עוד  לפי העורך, בתקופת השלטון  המעין בולשביקי קצר הימים בבוואריה  בתחילת 1919, ניסה היטלר להצטרף לממשל הזה ואף ענד את הסרט האדום – דבר שלא מנע ממנו לטעון  באופן שקרי בספרו כי הקומוניסטים ניסו לעצרו בתקופת שלטונם (עמ' 28 בהקדמה של העורך, לעומת עמ' 188 בספר).  [לא מצאתי סימוכין  להצטרפותו  קצרת הימים של היטלר לתנועה המרקסיסטית במקורות אחרים, כך שנראה לי כי היא מוטלת בספק.] (5)  לדברי היטלר,  עם הצטרפותו ל"מפלגת הפועלים הגרמנית" ב-1919 הוא נעשה לחבר מספר 7 שלה – בעוד למעשה נעשה חבר מספר 7 בוועד הפועל של המפלגה  וחבר מספר 555 במפלגה, כאשר מספרו של החבר הראשון בה החל במספר 501 (כדי ליצור רושם מוטעה על גודלה) (עמ' 204).

תובנות כלליות ועמדותיו בנושאים אתיים ואסתטיים

בספר מופיעות מדי פעם  תובנות  או מעין חוכמת חיים של המחבר במכלול רחב של נושאים. לדוגמה, המחבר מבחין  בין תיאורטיקן לבין מנהיג  של תנועה פוליטית. לרוב, טוען היטלר, מדובר בשני אישים שונים, כיוון שתפקידיהם מחייבים כישורים שונים. ברמז ברור לעצמו, ממשיך היטלר וקובע, כי השילוב  של תיאורטיקן ומנהיג בדמות אחת הוא "הדבר הנדיר ביותר שניתן למצוא עלי אדמות; השילוב הזה עושה את האדם לגדול" (עמ' 528).

כדמות שנולדה בשלהי המאה ה-19, אימץ היטלר את העמדות השמרניות שהיו מקובלות באותה תקופה בנושאים אתיים ואסתטיים  (ודבק בהם, ככלל, במשך כל חייו). הוא נקט בעמדה שלילית כלפי הזנוּת מסיבות מוסריות  ותועלתניות, בראותו בה את המקור להתפשטות מחלת העגבת (סיפיליס)  ולפגיעה באיכות הילדים.  היטלר התנגד למה שמכונה היום פורנוגרפיה (הוא לא השתמש במונח הזה) בכל תחומי האמנות כמו תיאטרון וקולנוע; מתח ביקורת קשה על הציור המודרני והמופשט, ועל הסגנון התועלתני בארכיטקטורה של ערים בדגלו בסגנון אמנותי מסורתי. הוא תקף את השירה המודרנית, אותה הגדיר כדקדנטית ועומדת בניגוד לשירתם של שילר, גיתה ושקספיר (עמ' 236).

יחס לדת

כמעין תחליף לאמונה הדתית, שבמשתמע לא הייתה לו, מרבה היטלר להשתמש בביטויים כמו  "הגורל" או "ההשגחה העליונה",  ורואה בכוחות המופשטים האלה כאחראים למאורעות אישיים בחייו ובהתפתחויות בהיסטוריה.  לפעמים  הוא אף  מדבר  ברוח  היוונית-הרומית העתיקה על "אלים" או "אלת  ההיסטוריה".  כבר בשלב של כתיבת ספרו, ניתן להניח כי היטלר ראה בדת הנוצרית –  שהושפעה מן היהדות ונוסדה על ידי יהודי, וגם  כללה מרכיבים פציפיסטיים – גורם שלילי.  ואולם מסיבות מעשיות החליט היטלר בספרו לא לחשוף את עמדתו האמיתית כלפי הנצרות ולא לנהל  מאבק נגדה.  הוא הכיר בכך שכוחה של הנצרות חזק יותר מכוחה של המדינה – כי הרי, לדבריו,  אימפריות קמו ונפלו בעוד הנצרות נותרה קיימת  כאלפיים שנה.  על כן הגיע היטלר למסקנה שעל מנהיג פוליטי אסור לתקוף את הדוקטרינות הדתיות של הכנסייה. מסקנה זו נשענה גם על כישלונה של  התנועה הפאן גרמנית  של [גיאורג ריטר פון] שונרר (Schonerer),  באוסטריה ההבסבורגית, לזכות בתמיכה המונית רחבה, בעקבות התקפותיה על הדת הקתולית, ומכישלונו של [אוטו פון] ביסמארק ב"מלחמת התרבות" נגד הקתוליות. היטלר מדגיש את הצורך לשמור על האחדות בין הפרוטסטנטים והקתולים בגרמניה ומזהיר מפני ניסיונות של לאומנים לצאת במסע תעמולה נגד הקתולים – מהלך בו נכשל אפילו ביסמארק (עמי 514).  היטלר מתייחס בחיוב לישו  ולדת הנוצרית  כמקור למוסר, והוא מציג את הנצרות כניגוד ליהדות, תוך  התעלמות מיהדותו של ישו.

עמדתו כלפי המרקסיזם והמפלגות הבורגניות,  ובנושאים חברתיים

שמה המלא של המפלגה הנאצית היה "המפלגה הנציונאל  סוציאליסטית של הפועלים הגרמנים".  בהתאם לכך, ספרו של היטלר כולל ביטויי זלזול וגינוי כלפי המעמד הבורגני, חלקם ברוח המרקסיזם,  כמנצל העובדים, ורעיונות לשיפור במעמדם.  היטלר מבטיח כי המדינה "הפופוליסטית"  (volkish), קרי הנאצית, תדאג לטפח הערכה וכבוד כלפי עבודה גופנית ותמנע פערים מופרזים בשכר בין עבודה פיזית לרוחנית. המדינה הנאצית גם תאפשר לאנשים ממעמדות נמוכים לרכוש השכלה גבוהה, כאשר התנאי לרכישת השכלה יהיה הכישרון ולא ההון.  במדינה הנאצית – בניגוד למצב בהווה בה מותר לעובדים, לדעת היטלר, להשתמש בזכות השביתה – זכות השביתה לא תהיה קיימת. סכסוכים בין עובדים למעבידים ייושבו בארגונים  משותפים של שני הצדדים, באופן שישרת את האינטרסים של שניהם ואת הכלכלה.  בנושא הסדרת היחסים בין העובדים למעבידים הושפע היטלר, ללא ספק, ממנגנון  דומה שהתקיים במשטרו הפשיסטי של בניטו מוסוליני.

בניגוד לעקרון הדמוקרטיה הפרלמנטארית בה  דוגלת הבורגנות, מדגיש היטלר את העיקרון הנאצי בדבר שלטונה של אישיות גאונית שתקבל את ההחלטות לבדה, תוך אפשרות להתייעץ עם מועצה, אך בלי שדעת הרוב שלה תחייב את המנהיג.  המרקסיזם, לטענת היטלר, בשלילתו את האישיות והלאום, עתיד להביא להרס האנושות.  על אף עמדתו השלילית הנחרצת של היטלר כלפי המרקסיזם ותיאור המהפכה הבולשביקית כהשתלטות יהודית על רוסיה במסווה של דיקטטורה של העם (עמ' 477-476) – הרי במקום אחר בספרו, וממש באותו משפט, טוען  כי קיומה של אידיאה גדולה וחדשה היה יסוד הצלחותיהן של המהפכות הצרפתית, הרוסית והפשיסטית (עמ' 485). מכאן ניתן להסיק כי נוסף להערצתו את המשטר הפשיסטי באיטליה אשר שימש לו מודל לחיקוי, הוא התייחס בהערכה ושאף  לחקות את היסודות הדיקטטוריים-טוטאליטריים  שבמשטר הסובייטי.  היטלר אף הודה בגלוי כי אימץ את שיטות התעמולה של המרקסיסטים וכי אינו רואה פסול בכך  (ראה  להלן פרק  על תעמולה).

חשיבות מעמד הפועלים עבור התנועה הנאצית – טען היטלר – טמון בכך כי  התנאי לתחייתה הלאומית של גרמניה הוא הפיכת הפועלים, קרי ההמונים, ללאומנים.  על כן, ממשיך היטלר, תתמקד התנועה הנאצית בהפצת רעיונותיה בקרב מעמד הפועלים – ולא הבורגנות. מטרה זו, כפי שציפה היטלר, תביא את הנאצים לעימות עם המרקסיסטים, הנאבקים למען רכישת תמיכתו של אותו מעמד. ומכאן, מגיע היטלר למסקנה נחושה: הפיכת ההמונים ללאומנים תצליח  רק אם "המרעילים הבינלאומיים שלהם יושמדו" (עמ' 307).

תעמולה (ראה גם פרק על אנטישמיות, להלן)

חלק גדול מהספר עוסק בטכניקות של תעמולה. היטלר קובע בפסקנות כי כל המהפכות הגדולות בהיסטוריה החלו לא באמצעות הוגי דעות מחברי הספרים, כי אם באמצעות "הכוח הקסום של המילה שנאמרה" – קרי בכוח הנאום.  רק כוח הנאום עשוי ליצור תנועה המונית רחבה החיונית לחולל מהפכה (עמ' 98). אין ספק כי התיאוריה  בדבר כוחו של כישרון הנאום נועדה להציג את היטלר כמנהיג האידיאלי להקמתה של תנועה עממית רחבה. היטלר ממשיך וטוען כי המהפכה הבולשביקית ברוסיה לא  התחוללה בזכות הכתבים התיאורטיים של המרקסיזם, כי אם באמצעות תועמלנים, שהצליחו לפשֵט ולהפוך את התורה הזאת לעממית.  פרק ארוך בכרך השני של ספרו מוקדש למאבקם של הנאצים נגד השמאל המרקסיסטי, תוך אימוץ השיטות האלימות של המרקסיסטים, כדבריו. המאבק התבטא בתעמולה נגישה לציבור רחב, שהופנתה לקהל היעד של  האדומים, קרי הפועלים;  והקמת משמר מיוחד (שלימים התפתח ל-SA), שנועד למנוע כל ניסיון של המרקסיסטים להפריע לקיומם של אסיפות נאציות.  בחירת הצבע האדום על ידי היטלר, כרקע לדגל הנאצי ,  נעשתה בהשפעת השמאל וכוונה לעורר את ההמונים.

תורת הגזע

לטענת היטלר, הסיבה העיקרית להתמוטטותה  של גרמניה בסופה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918 נעוצה בכישלונה להכיר בבעיית הגזע.  לדבריו, כל התרבות של העת החדשה – דהיינו המדע, הטכנולוגיה והאמנות – היא "כמעט בלעדית" פרי יצירתו של הגזע הארי (עמ' 263). היטלר קובע נחרצות: בלעדי הגזע הארי – קרי אירופה ואמריקה הצפונית – התרבות תיכחד והעולם יהפוך שוב לשממה. (לפי היטלר, עמים לא אריים, כמו היפאנים, עשויים להיות נושאי תרבות שנוצרה על ידי הארים.)  לפי  מיין קאמפף, נישואי תערובת בין גזע עליון לגזע נחות פוגעים באיכות הגזע ויוצרים נזק בלתי הפיך.  כהוכחה לכך מביא היטלר את עליונותה של אמריקה הצפונית  –  שמקורה, לדבריו, בגזע הגרמני שלא התערבב באוכלוסייה המקומית – בהשוואה לאמריקה הדרומית,  שאוכלוסייתה מורכבת מתערובת של  ספרדים עם עמים מקומיים.  עוד טוען היטלר כי לוּ שמר העם הגרמני על טוהר הגזע, הרייך הגרמני היה משיג בכוח הנשק שלטון עולמי והחלום הפציפיסטי של שלום היה מתגשם (עמ' 360).  לאור החשיבות של השמירה על טוהר הגזע  וטיפוחו,  אלה  יהיו תפקידיה העיקריים של המדינה הנאצית. האזרחות במדינה הנאצית תוגבל לנתינים גרמנים בריאים אשר שירתו בצבא – בניגוד למצב הנוכחי בו אף כושים ויהודים יכולים לזכות באזרחות מעצם לידתם בגרמניה או מתהליך התאזרחות.  לשם טיפוח הגזע הארי – ממשיך היטלר – אנשים  חולים, במיוחד במחלות תורשתיות, צריכים להימנע מלהביא ילדים לעולם ובמקום זה לאמץ יתומים. וההיפך – יש להגביר את הפוריות של הזוגות הבריאים. 

נראה שהיטלר בעצמו היה מודע לחולשותיה של תורת הגזע, אך ניסה לטשטשן. בעודו פוסק כי הגזע הארי הוא מקור התרבות בעת החדשה, טוען היטלר כי אין טעם להתווכח אלו גזעים הם המקור של התרבות האנושית לדורותיה, ובכך מתעלם מתרומתם של  היהודים וגזעים אסיאתיים "נחותים" (כדבריו)  אחרים  לאנושות.  כמו כן היטלר היה מודע לכך כי דווקא ילדים שמקורם בנישואי תערובת לפעמים מצטיינים ברמת אינטליגנציה גבוהה – אך ניסה להמעיט מחשיבות הדבר ולהציגו כיוצא דופן (עמ' 354). היטלר אף מוֹדה בעצמו כי העם הגרמני בימיו מורכב ממיזוג של עמים רבים עד שייתכן וכבר מהווה גזע חדש (עמ' 360).  אין במיין קאמפף תיאור כללי, לא כל שכן  פרטני, של העמים האירופים השייכים לגזע הארי.

היטלר מתנבא כי בעתיד הרחוק צפוי מאבק איתנים בין הגזעים התרבותיים הדוגלים בדמוקרטיה לבין הגזעים הנחותים והברוטאליים, כדבריו. במאבק הזה, טוען היטלר, ההומאניות – שאינה אלא צירוף של טיפשות ופחדנות – תיעלם כדי להבטיח את עצם קיומם של הגזעים המשובחים. 

יחס ליהודים

לדברי היטלר, בנעוריו הוא לא גילה עניין מיוחד בנושא היהודי, ואף כשהגיע לווינה בצעירותו עדיין סבר כי יהודי  לכאורה דומה לגרמני ומתאפיין בעיקר בדתו, ועל כן, "בהתבסס על סובלנות אנושית" התנגד ל"התקפות דתיות בשאלה הזו" (עמ' 48). כמו כן, הטון "האנטישמי של העיתונות הווינאית" בראשית שהותו בווינה, ממשיך היטלר, היה "נראה  לי כאינו ראוי למסורת תרבותית של אומה גדולה" [קרי הגרמנית]. [הערת העורך הבריטי: קשה שלא להסכים עם המחבר בנקודה הזו.] ברמזו לפוגרומים ביהודים בימי הביניים, לא רצה היטלר אז, בצעירותו, בהישנות המעשים האלה בהווה (עמ' 49).  ואולם, הכרתו בווינה את "יהודי  המזרח" (קרי, יהודי מזרח אירופה שהיגרו לווינה), בלבושם השחור המיוחד, ואת התנועה הציונות, גרמו לו להבין כי  היהודים נבדלים מן הגרמנים לא רק בדתם, כי אם מהווים לאום.  בהמשך, כהצדקה לאנטישמיות, מייחס היטלר ליהודים את  מרב התכונות והתופעות השליליות  בווינה באותה עת. ליהודי המזרח לובשי ה"קפטאן"  הוא מייחס לכלוך וסירחון, וליהודים  שהשתלבו בתרבות הגרמנית וכמעט לא נבדלו מגרמנים – את האחראיות להשחתתה  של  הספרות, האמנות והתיאטרון של הגרמנים, וניהול בתי הבושת בווינה.  שיעורם הגבוה של היהודים בתנועה הסוציאל דמוקרטית השלים –  לדברי היטלר –  את הפיכתו מקוסמופוליט לאנטישמי. בתחילה עוד ניסה להתווכח עם  יהודים בווינה, כדי לשנות את השקפותיהם, אך במהרה הבין כי  בוויכוחים הם נוקטים בשיטות נבזיות, כדבריו, וכי הם חסרי תקנה  (עמ' 58-52).

היטלר טוען, כי מנהיג פוליטי, כדי שתעמולתו תיקלט בהצלחה בקרב ההמונים,  חייב להציג את  מאבקו  כמתנהל נגד אויב אחד, גם אם בפועל הוא מתנהל נגד מספר אויבים – וזאת באמצעות חיבורם לאויב אחד (עמ' 108).  בהתאם לכך, בספרו  היהודים  והמרקסיסטים הופכים  למילים נרדפות, עד שלעיתים קרובות הוא משתמש במילה יהודים, כאשר בהקשר הספציפי כוונתו במפורש למרקסיסטים. לדוגמה, לטענת היטלר, "הדוקטרינה היהודית של המרקסיזם"  שוללת את האישיות, הלאום והגזע. יישומה של הדוקטרינה הזאת פירושה כאוס, הרס הציביליזציה, ובעצם הרס האנושות על פני כדור הארץ (עמ' 60). עוד טוען היטלר, כי בתקופת מלחמת העולם [הראשונה]  שירתו היהודים כפקידים בעורף ולא בחזית; השתלטו על הכלכלה הגרמנית; וכמוכן, מאשים את היהודים והמרקסיסטים בהסכמתה של גרמניה להפסיק את המלחמה. אין אצל המחבר דיון שיטתי לוגי להסבר שנאתו ליהודים, במיוחד לגבי היהודים המתבוללים שהזדהו עם הגרמנים. זאת בהתאם לעקרון שקבע היטלר בעצמו, כי על התעמולה  המכוונת להמונים, לפנות בעיקר לרגשות שלהם – ולא לתבונה (אינטלקט), וכי אסור שהתעמולה תהיה אובייקטיבית.  על כן,  חוזר היטלר ואף מקצין את הטענות האנטישמיות המקובלות כלפי היהודים ובהן היותם טפילים  (פרזיטים)  בתוך העמים  בקרבם חיים; והיותם עוסקים במסחר ובפיננסים, כאשר  הרודנות  "מוצצת הדם" שלהם בתחומים האלה מעוררת מעשים קיצוניים נגדם. הוא מתייחס בקצרה ל"פרוטוקולים של זקני ציון"  כספר אותנטי החושף את מטרותיהם האמיתיות של היהודים. (עם זאת, נדמה לי שאין אצל המחבר התייחסות מפורשת ל"עלילת הדם". כנראה העריך כי על תעמולה מהסוג הזה כבר אבד הכלח.) בהתאם לתורת הגזע, מאשים היטלר את היהודים  ב"הרעלת הדם" הגרמני באמצעות נישואים עם גרמנים. ביתר פירוט: "בשיטתיות, הטפילים השחורים האלה [קרי היהודים] מזהמים את נערותינו הבלונדיניות הצעירות חסרות הניסיון" (עמ' 512).

היעדר קיומה של מדינה יהודית, לדברי היטלר, נעוצה בכך שליהודים אין תרבות וחסר האידיאליזם ורגש ההקרבה, שכֹה מאפיינים את  הגזע הארי. היעדר מדינה יהודית היא הוכחה ברורה נוספת לנחיתותם הגזעית, לדברי היטלר.  היטלר מתעלם מכך שליהודים הייתה מדינה בעבר ההיסטורי, שהם נחשבים ל"עם הספר"  הכולל  צווים מוסריים, במיוחד "עשרת הדברות". בסתירה מסוימת לדבריו על  היעדר יכולת ההקרבה העצמית אצל היהודים, טוען היטלר כי היהודים מתלכדים רק כשיש  להם אויב משותף – אבל בחלוף הסכנה נלחמים בינם לבין עצמם. לוּ חיו היהודים לבד בעולם – ממשיך היטלר – היו נחנקים ברפש של עצמם,  ומתוך תחרות בינם לבין עצמם  היו מחסלים אלה את אלה (עמ' 276).  את המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית ב"פלשתינה",  מתאר היטלר  כניסיון יהודי אופייני לרמות את "הגויים" (המילים במרכאות הן במקור).  מטרתם האמיתית של היהודים, לדבריו,  לא להקים שם מדינה על מנת לחיות בה, אלא רק ארגון מרכזי בעל זכויות ריבוניות  שיאפשר ליהודים לרמות את כל העולם (עמ' 294).

היטלר מודע לסתירה בתיאוריו את היהודי הן כעושק קפיטליסטי והן כמנהיג פועלים מרקסיסטי – אך מיישב את הסתירה בטענה כי בשתי הדרכים האלה פועלים היהודים להשתלט על העולם. כביטוי לניסיונם של היהודים לפעול בדרך המרקסיסטית הוא מביא את המצב ברוסיה במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ובעקבותיה: לדבריו,  ברוסיה, היהודי "צמא הדם" הרג והמית ברעב "שלושים מיליון" מתושביה, במיוחד מקרב האינטליגנציה הרוסית, כדי להכין את הקרקע לשעבודה  בידי "כנופיה של עיתונאים ושודדי בורסה יהודים" (עמ' 296). (בהתייחסות הקצרה הזו לרוסיה משתמעת אהדה לעם הרוסי, שאינה אופיינית לסִפרו.)  בהקשר  לרעיון מרכזי של היטלר  בתחום החוץ, בדבר הצורך של גרמניה לחתור לכריתת ברית עם אנגליה (ראה להלן פרק הדן במדיניות החוץ) – טוען היטלר  כי היהודים השולטים בבורסה של לונדון, עלולים להכשיל את האינטרס האמיתי של אנגליה בחתימה על חוזה עם גרמניה. בקיצור, האנטישמיות של היטלר הכילה באופן בוטה את מרב הדעות הקדומות והפרימיטיביות נגד היהודים, והטילה  עליהם את האחריות לאסונותיה של גרמניה בעבר וגם לכישלונותיה הצפויות בעתיד. 

להערכתי, בניגוד לרושם שמנסה ליצור היטלר לפיו שנאתו היוקדת ליהודים התפתחה בווינה, נראה לי כי היא נוצרה בתקופה  מאוחרת יותר, וזאת לאור הנתונים הבאים. (1) בפרק מסוים בחייו בווינה היה להיטלר מעין סוכן מכירות יהודי, שמכר את ציוריו – ואין שום ממצאים כי  הסתכסך אתו (לעומת זאת דווקא נגד  סוכן מכירות גרמני שלו הגיש תביעה כספית). (2) בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה הוא זכה לקבל אות הצטיינות גבוה בהשוואה לדרגתו הצבאית  הנמוכה,  רק בזכות קצינו היהודי שעמד על כך בעקשנות. (פרטים אלה מופיעים בספרו  הביוגרפי  של  יואכים פאסט על היטלר.)  (3) מטיעונו של היטלר, לפיו ככלל, אדם צריך להיכנס לפוליטיקה לא לפני הגיעו לגיל 30 (עמ' 61),  כיוון שלפני זה דעותיו אינן מגובשות  ושינוי בדעותיו יפגע  בו ובתנועתו הפוליטית – אפשר להסיק כי גם היטלר גיבש את דעותיו האנטישמיות רק  בגיל 30, כלומר ב-1919, בתחילת פעילותו הפוליטית.  בשנה זו, בעקבות חוזה ורסאי ועליית כוחם של הקבוצות הימניות האנטישמיות בגרמניה, החליט כנראה היטלר לרכוב על הגל העולה של האנטישמיות.  מכאן,  באנטישמיות שלו היה  במודע מרכיב אופורטוניסטי מובהק.

בספרו של היטלר מופיעים רמזים לצורך לחסל את היהודים. לדוגמה, בסוף הכרך השני מופיעה אצל היטלר  התבטאות שיכולה להתפרש כהצדקה להמתתם בגזים. לאחר הטלת אשמה על "המנהיגים המרקסיסטים"  בתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם, באמצעות השפעתם ההרסנית על מעמד הפועלים, ממשיך המחבר ואומר: "לוּ בתחילת המלחמה [העולמית]  ובמהלך המלחמה שנים עשר או חמישה עשר אלף מאותם  עִברים משחיתי  (Hebrew corrupters)  האומה  הוחזקו מתחת לגז מרעיל", כפי שקרה למאות אלפי פועלים גרמנים בשדה הקרב – מיליוני הקורבנות של גרמניה במלחמה לא היו לשווא (עמ' 620).  כאמור, המרקסיסטים  והיהודים משמשים אצל היטלר כמילים נרדפות,  כאשר מתוך הֶקְשר המשפט  הזה משתמע כי כוונת המחבר לצמרת של המפלגות המרקסיסטיות ולא ליהודים. עם זאת, ניתן לראות בהתבטאות הזו גם רמז לצורך להשמיד את העם היהודי. לפי קו החשיבה של היטלר, אם יש הצדקה להשמיד את הצמרת  של המרקסיסטים הגרמנים דמויי היהודים – דהינו אותם המרקסיסטים שאינם ניתנים לתיקון – הרי  בוודאי קיימת הצדקה להשמיד את היהודים בכללותם, אשר בגלל גזעם אינם ניתנים לתיקון. 

לסיכום נראה, כי בעוד היטלר היה נחוש החלטה לגבי הצורך לחסל פיזית את אויביו האידיאולוגיים ובראש וראשונה את הגרעין הקשה של הקומוניסטים – לגבי היהודים,  במיין קאמפף, עדיין הושם הדגש על  הוצאתם מהחברה הגרמנית,  ברוח חוקי נירנברג בעתיד לבוא,  אך ללא השמדתם.  זו אכן הייתה המדיניות אותה הגשים המשטר הנאצי בשנים 1940-1933. 

מדיניות חוץ

בכרך הראשון של ספרו טוען היטלר כי על האומה הגרמנית להתפשט טריטוריאלית, כדי להרחיב את הקרקע החקלאית שלה, ובכך לזכות ב"מרחב מחייה" החיוני למניעת רעב ולהבטחת עצם קיומה. עוד טוען היטלר כי במטרה לאפשר לגרמניה להשתלט על השטחים החקלאיים הנרחבים של רוסיה וגם להיות המעצמה הדומיננטית באירופה היבשתית – על גרמניה לכרות ברית עם  אנגליה, ולהכיר במעמדה של זו כמעצמה הימית הדומיננטית. זו, לדבריו, צריכה  הייתה  להיות מדיניותה של גרמניה במלחמת העולם [הראשונה].  לעומת זאת – ממשיך היטלר – בריתה של גרמניה עם אוסטריה במלחמת העולם [הראשונה] הייתה שגויה, כיוון שגררה את גרמניה לתמוך במדינה רקובה, שכבר  חדלה להיות גרמנית בעקבות  תהליך ה"סלאביזציה"  שלה.

בכרך השני של ספרו טוען היטלר כי גרמניה זקוקה למרחב טריטוריאלי לא רק כדי להבטיח את מזונה, אלא לצרכים גיאו-פוליטיים,  קרי כדי להיות מעצמה עולמית. לטענתו, לכל המעצמות הגדולות בתקופתו – והן  ארצות הברית, רוסיה, סין, אנגליה וצרפת – ישנן שטחים נרחבים או בצורת רצף טריטוריאלי או בצורת מושבות מעבר לים.  היטלר דוחה בתוקף את הסיסמה, שהייתה פופולארית  בקרב חוגי הימין בארצו באותה תקופה, בדבר החזרת גבולות גרמניה ל-1914 – קרי לפני מלחמת העולם. הגשמת שאיפה כזו, ממשיך היטלר, לא רק שלא תביא להפיכתה של גרמניה למעצמה עולמית מבחינת גודל השטח לה זקוקה, כי אם  תגרום להקזת דמה למען מטרה שולית.  על אף הצורך, לדברי היטלר, "להתחשבן" עם צרפת, הרי אין להתמקד בשאלה הזו, אלא בהרחבת "מרחב המחייה" עבור הגרמנים באירופה, כשמדיניות כלפי צרפת  נועדה להבטיח את העורף הגרמני. אנחנו, הנאצים – ממשיך היטלר – נחולל מִפנה במדיניות החוץ הגרמנית. אנחנו "נעצור את התנועה הגרמנית המתמדת לדרום ולמערב" [ההגדשה במקור] ונתפשט מזרחה לרוסיה ולמדינות החסות שלה (עמ' 598).

בעקבות סיום מלחמת העולם, הפכה צרפת – לטענת היטלר –   למעצמה היבשתית הראשונה באירופה ובעלת פוטנציאל לאיים על אנגליה. צרפת, ממשיך היטלר, היא גם האויבת הקבועה של גרמניה בגלל סכסוכים טריטוריאליים ורצון להשיג הגמוניה ביבשת. (היטלר אומר בגלוי לב, כי לוּ היה צרפתי, היה נוקט באותה מדיניות כלפי גרמניה בה דוגל ז'ורז' קלמנסו – דהינו, מדיניות שנועדה להחרבתה.) לכן, הדרך היחידה הפתוחה בפני גרמניה לאחר המלחמה היא בכריתת ברית עם אנגליה. גם איטליה , לאור התנגדותה להתעצמותה של צרפת, עשויה להיות בעלת ברית של גרמניה.  בקיצור, היטלר מדגיש את הצורך של גרמניה לכרות ברית עם אנגליה ואיטליה, כדי לשבור את ההגמוניה של צרפת ביבשת ולהתפנות למטרה העיקרית – הבטחת מרחב המחייה  במזרח בשטחיה של רוסיה. בעיקרון לא לאיים על האינטרסים הימיים של בריטניה הושפע היטלר ממדיניותו של ביסמרק.

היטלר דוחה את הרעיון החלופי של ברית עם רוסיה בטענות הבאות: חולשתה;  היותה נתונה לשלטונם של היהודים שרוצים להחריב את גרמניה;  ומשטרה הבולשביקי הנמצא בסתירה לאידיאולוגיה הנאצית. עוד טוען היטלר כי הוא מתנגד לברית עם עמים מדוכאים כמו הוֹדים ומִצרִים (קרי ערבים) בגלל חולשתם ונחיתותם הגזעית – ברית שבניגוד לאסטרטגיה שלו תביא אותו להתנגשות עם אנגליה. יש לציין כי נימוקיו של היטלר נגד ברית עם בריה"מ הם בחלקם פרגמאטיים, ואף ברוח נבואית לחוזה  הגרמני-סובייטי  של 1939 טוען היטלר, כי לפני מלחמת העולם [הראשונה] היה תומך בברית עם רוסיה, לוּ אנגליה לא הייתה מוכנה לכרות ברית עם גרמניה.

אין ספק כי תיאורית הבטחת מרחב המחייה  עבור העם הגרמני הומצאה על יד  היטלר להצדקת מדיניות ההתפשטות המלחמתית בה  הוא דגל – כשלמלחמה הייתה בעיני היטלר ערך חיובי בפני עצמו. היטלר מודה כי הוא סולד מתקופות של שלום בהן האומות מתחרות  אלה באלה רק בתחום הכלכלי, מביע צער על כך שלא נולד בתקופת "מלחמות השחרור" (עמ' 144), ומספר על התלהבותו מ"מלחמת הבוּרים" (עמ' 145). הסכמתה של גרמניה להפסיק את מלחמת העולם הראשונה מתוארת אצלו כאירוע טראומתי  – כאירוע  השני בחייו בו בכה, כאשר האירוע הראשון היה מות אמו ( עמ' 187).

לדעתי, התיאוריה של היטלר לפיה בריטניה עשויה הייתה לפני מלחמת העולם הראשונה ועשויה  הייתה גם בעתיד לתמוך בהתפשטות רבתי של גרמניה לתוך רוסיה מוטלת בספק.  עקרון מרכזי במדיניות החוץ הבריטית היה למנוע הגמוניה של מעצמה יבשתית אחת באירופה, ובהתאם לכך, לדוגמה, השתתפה בריטניה בכל הקואליציות נגד נפוליאון בזמנו. מכאן מובן כי בריטניה הייתה מתנגדת גם לניסיונותיה של גרמניה להשיג הגמוניה באירופה.  מתוך הכרך השני של ספרו, ברור כי היטלר עצמו מודע היטב לעקרון הזה במדיניות החוץ הבריטית, אך הוא נוטה לחשוב כי אם גרמניה תתפשט לקצה המזרחי של אירופה, הרחק מבריטניה, וגם תוותר על פיתוח כוחה הימי, הרי בריטניה תוכל להפוך לבעלת בריתה של גרמניה ולהשלים עם מדיניות ההתפשטות שלה.

הערות ביקורתיות שלי

אין להתעלם מכך כי עד שלב מסוים, בערך עד 1940,  מדיניותו האכזרית והנפשעת של היטלר הצליחה מבחינתו. זאת בזכות טכניקות התעמולה בהן נקט והתווייתו מודל ריאלי להקמת דיקטטורה  לאומנית. הוא הצליח להפוך  מפלגה קיקיונית להמונית, להגיע באמצעותה לשלטון, ולהקים משטר כלכלי-חברתי משגשג לכאורה, כשמאחורי המעטה העבה הזה של הצלחה התבצע דיכוי ברוטאלי של מתנגדיו  הפוליטיים  ושלילת זכויותיהם הבסיסיות של היהודים.  בפרספקטיבה  היסטורית אפשר לומר כי משטרו של היטלר, בדומה למשטרו של מוסוליני, היה מודל של שלטון כלכלי-חברתי יציב  בשנות ה-30 של המאה ה-20 . הוא השתלב עם דיקטטורות ימניות שמשלו באותה תקופה במרבית מדינות מרכז ומזרח אירופה, ובהיבטים  חשובים  גם עם הדיקטטורה השמאלית של סטאלין. ייתכן כי משטרו של היטלר  יכול היה  אף להמשיך להתקיים במחצית השנייה של המאה ה-20 – בדומה למשטר הקומוניסטי בברית המועצות ומשטרו של פרנסיסקו פרנקו בספרד – לוּלא פנה  להתפשטות חסרת המעצורים בתחום החוץ.

אבן היסוד באידיאולוגיה של היטלר הייתה תורת הגזע, שרוממה את עליונותו של הגזע הארי.  ואולם, קריאה בעיון בספרו מאפשרת להסיק כי הוא בעצמו היה מודע לנקודות התורפה הרבות שבתורת הגזע שלו. לדוגמה, הוא בחר להתעלם מהישגיהם של הגזעים השונים בעת העתיקה, תקופה בה השבטים הגרמניים בנו בקתות פרימיטיביות, בשעה שהיהודים חיברו את "ספר הספרים" והרומאים בנו את הקולוסאום וכוננו אימפריה בת אלף השנים. וכאמור, היטלר גם מודע היה שהגזע הגרמני בימיו התערבב עם גזעים אחרים. זאת ועוד. בתקופת מלחמת העולם השנייה מצא היטלר לנכון לשתף פעולה עם עמים ערביים – על אף השתייכותם לגזע השמי – ולמען גיוס תמיכתם של הערבים והמוסלמים בכלל בגרמניה הוא נפגש אישית בברלין בנובמבר 1941 עם  המנהיג הפלסטיני, חאג' אמין אל-חוסייני. (האידיאולוגים הנאצים המציאו הסברים שונים ומשונים להצדקת שיתוף הפעולה עם הערבים, כולל הטענה כי מרכיב הגזע השמי בערבים הוא שולי – טענה שנדחתה דווקא על ידי האישים הפוליטיים הערבים ששיתפו פעולה עם הנאצים.) 

מכל זאת אפשר להסיק כי היטלר לא האמין בתורת הגזע בקנאות עיוורת. תורת הגזע, שהתמקדה  באנטישמיות, הייתה בידי המנהיג הנאצי אמצעי יעיל, מעין אידיאה,  ללכד סביבו תחת דגל השנאה הארסית ליהודים לא רק את העם הגרמני כי אם את עמי אירופה בכלל, כולל עמים בעלי איבה היסטורית עמוקה לגרמנים. להמשך מדיניות השמדת היהודים, גם בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, היה מנקודת ראותו של היטלר רציונאל חשוב. סביר להניח, כי לאחר שהתברר לו כי נכשל לקיים את הבטחתו להקים רייך בן אלף השנים, חשוב אף מבעבר היה להיטלר להיכנס להיסטוריה כאנטישמי ללא חת, שהצליח במידה רבה לקיים הבטחה אחרת שנתן עוד ב-1939 והיא: אם תפרוץ מלחמת עולם, יהודי אירופה יושמדו. בשימושו באידיאולוגיה קיצונית –  בה לא האמין בשלמות –  למען  הצדקת שלטונו המוחלט, דמה היטלר  לדיקטאטורים אחרים בני תקופתו, כמו סטאלין.

לפי מיין קאמפף,  יש מקום לפרגמאטיות במדיניות החוץ. לדוגמה, היטלר התנגד להעלאת שאלת החזרתה של דרום טירול לריבונות גרמנית, כדי לא לפגוע ביחסים עם איטליה בכלל ותחת משטרה הפשיסטי במיוחד, בתור בעלת ברית פוטנציאלית נגד צרפת. עוד אומר היטלר: "מטרת הדיפלומטיה לדאוג שֶׁעם לא יוכחד בצורה הרואית, כי אם יישמר פרקטית. כל דרך המובילה לכך היא אם כן מתאימה, ואי נקיטת בה יש להגדירה כהזנחת חובה נפשעת" (עמ' 561).   את העיקרון הזה הפר היטלר בעצמו. גם כאשר היה ברור,  במיוחד מתחילת 1945,  כי תבוסתה של גרמניה ודאית, העדיף היטלר להמשיך בלחימה  ואף פקד להרוס את התשתיות הכלכליות של גרמניה, בטענה כי יש להשאיר לאויב "אדמה חרוכה". בכך קשר היטלר בין גורלו האישי לגורלה של גרמניה, מתוך רצון לגרור אותה לאבדון בעקבות התאבדותו הצפויה. מעניין לציין, כי הציטטה שלעיל ממיין קאמפף,  המתנגדת להרס עצמי של גרמניה, שימשה גרמנים מסוימים, שלא איבדו  את כושר שיפוטם העצמי, להצדקת התמרמרותם על מדיניותו של היטלר בסוף המלחמה (לפי עדותו של שר החימוש הנאצי, אלברט שפאר, בספרו "בתוככי הרייך השלישי").

היעדר אמונה מוחלטת מצד היטלר בתורת הגזע, דגילתו בפרגמאטיות במדיניות החוץ, מתן ההצדקות הרבות בספרו לצורך במשטר בו שולטת אישיות גאונית שניחנת בדיוק בתכונות בהן התיימר להיות ניחן היטלר עצמו, המשכתו במלחמה גם בשלב בו היה ברור כי תביא רק להחרבתה של גרמניה – מכל אלה עולה המסקנה הבאה. תורתו של היטלר נועדה  בעיקרה לקדם את שאיפות המגלומניה האישיות שלו, במסווה של דאגה לאומה הגרמנית. בסופו של דבר,  הגשמת רעיונותיו של היטלר הביאה להריסתה של גרמניה  והותירה אות קין על מצחה גם לאחר שיקומה.