גראס, גינטר. קילוף הבצל (אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011) [סיכום ספר]

גראס, גינטר. קילוף הבצל (אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011). מגרמנית: חנה לבנת. 396 עמ'. הספר פורסם במקור ב-2006. [סיכום ספר]

 

רומן אוטוביוגרפי של הסופר,     המשורר,     הפסָּל והצייר הגרמני,  גינטר          גראס  (2015-1927),  חתן פרס נובל לספרות לשנת 1999. הספר מתחיל מתיאור נעוריו בעיר דנציג ומסתיים בסביבות 1959, השנה בה פרסם את הרומן הראשון שלו "תוף הפח". בסיכום שלי מקום מיוחד הוקדש לתקופת חייו במשטר הנאצי. הסיכום משקף את גרסת המחבר כולל מחשבותיו, השערותיו, טענותיו והסבריו –  מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את דעתי הבעתי בפרק קצר בסוף הסיכום. היצירה, לדברי המחבר, נקראת "קילוף הבצל" משתי סיבות. (1) יש בה ניסיון להסיר את השכבות החיצוניות, כדי להגיע למהות ולדברים כהווייתם. (2) קילוף הבצל, בדומה לחיטוט בזיכרונות העבר, מעורר דמעות (עמ' 308).

נעורים: תקופת המלחמה, 1945-1939

גראס נולד באוקטובר 1927 בעיר דנציג (כיום גדנסק, פולין). באותה תקופה זו הייתה עיר גרמנית "חופשית", כלומר לא השתייכה לשום מדינה. אביו, וילהלם (וילי), היה גרמני ואימו, הֵלֵנֶה, הייתה קאשוּבית-קתולית. לדברי גראס, העם הקאשובי, שישב על גבעות סביב דנציג, נחשב לפולני לפני מלחמת העולם השנייה – אך במהלכה, בכוונת  הנאצים הייתה להפכו לגרמני. למחבר הייתה אחות צעירה ממנו בשלוש שנים בשם וַאלְטְרָאוּט. [החל מ-1933, בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, שלטה בדנציג מפלגה נאצית מקומית.]  אביו של גראס הצטרף למפלגה הנאצית ב-1936, כאשר הלחץ לעשות זאת לא היה גדול. גראס  מודה כי לא הצטער על כך בזמנו, ואינו אומר כי כעת הוא מקונן על כך. הוא עצמו כבר בגיל 10 הצטרף "מרצונו החופשי" ל"יוּגְנְפוֹלק", הקבוצה הצעירה של היטלריוגנד (עמ' 23), בעיקר מתוך היגררות אחר העדר. כשנה לפני פרוץ המלחמה [כנראה בנובמבר 1938 ב"ליל הבדולח"], העלו אנשי פלוגות הסער (ס"א) בתי כנסת באש וניפצו חלונות ראווה [של חנויות בבעלות יהודים]. "אמנם לא השתתפתי במעשים, אבל צפיתי בסקרנות" –  וגינטר הילד, "לכל היותר נתמלא תדהמה".  המחבר ממשיך: "אני יכול לנבור כאוות נפשי בנבכי הזיכרון שלי, ובכל זאת אינני מוצא משהו שיעמוד לזכותי" (עמ' 22).

 

משפחת גראס גרה בדירה צנועה וצפופה, שהייתה מחוברת לחנות מכולת – מקור פרנסתה. אבא היה קונה סחורה אצל סיטונאים ואימא ניהלה את החנות. תחרות קשה ולקוחות רבים שֶקָנו בהקפה פגעו קשה בפרנסה. ביוזמת אימו, בגיל 11-10 נעשה גינטר הילד גובה חובות, והצליח מאוד בתפקידו בזכות לשונו  החדה. ב-5%-3% מהסכומים שגבה,  אשר הותירה לו אימו, הוא נהג לקנות את הדברים הבאים:   מחברות לציור – ציור היה תחביבו משחר ילדותו; ספרים –כבר מילדותו הִרבה לקרוא; וגם מתנה יקרה מאוד בזמנו לאימו – מגהץ חשמלי. התנסותו עם אנשים כגובה חובות תרמה – כעבור עשרות שנים – לכושר כתיבתו פרוזה ריאליסטית, וגם הכשירה אותו לניהול משא ומתן קשוח עם מוציאים לאור. 

 

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, סופחה דנציג לגרמניה הנאצית. כשהחלה המלחמה היה המחבר בן 12 וכאן נגמרה ילדותו. ימים אחדים לאחר המלחמה הוציאו הגרמנים להורג את דודו מצד אימו, פראנץ,  שבתור דוור השתתף בהגנה על משרד הדואר הפולני. הוא נוֹרָה, כמו מגנים אחרים של בית הדואר ששרדו את הקרב. על אף שהאיש היה אהוד מאוד על משפחת גראס, הקשרים עם אלמנתו וארבעת ילדיה נותקו. "שמו לא הוזכר יותר, כאילו לא היה קיים מעולם" (עמ' 14). גם גינטר הנער לא  העז לשאול שאלות על אודותיו ומשפחתו, אולי כיוון שכבר לא היה ילד. חברו לספסל הלימודים, וולפגנג היינריכְס, "נעלם פתאום" מבית הספר בסתיו 1940. גם במקרה הזה המחבר לא שאל שאלות. כחמישים שנה לאחר מכן איתר אותו גראס במקרה במזרח גרמניה. שם נודע לו כי היעלמותו הייתה קשורה לחברותו של אביו במפלגה הסוציאל דמוקרטית, היותו "אנטי פשיסט אמיתי, לא כמו אלו שהכריזו על עצמם כאנטי-פשיסטים אחרי המלחמה" (עמ' 19).

 

כשעבר די זמן ממותו של הדוד פראנץ, חידשה משפחת המחבר בהיחבא את הקשר עם משפחת האם הקאשובית. הקשר הועיל לחנות בתקופת המלחמה: בזכותו ניתן היה להחליף עופות וביצים מהכפר תמורת צימוקים, אבקת אפיה ונפט. אביו נחשב ל"חיוני בעורף" ולא נשלח לחזית. פעם [ב-1943?] שמע את אימו אומרת: "אני לא מבינה מה יש להם נגד היהודים", ואף הזכירה שמו של סיטונאי יהודי ש"היה נחמד מאוד ותמיד נתן לי הנחה" (עמ' 70). המכולת המשיכה לתפקד בתקופת המלחמה, הקניות נעשו לפי תלושי מזון, ומספר הלקוחות גדל, הודות לסגירתה של רשת מתחרה.

 

בנעוריו נשאר גראס כיתה וסולק משני בתי ספר, בעטיה של התנהגות חצופה (עמ' 41). עם זאת היה תאב דעת, המשיך בקריאה נמרצת של  ספרים, ספרות יפה וספרי אמנות בתחום הציור, ואף כתב שירים וחיבר רומן. גינטר הנער היה כל כך שקוע בקריאת ספרים עד שכאשר אימו, בתור מעשה קונדס, הייתה מחליפה את פרוסת הלחם עם ריבה שנגס בה בחתיכת  סבון, היה מבחין בכך רק אחרי כמה נגיסות בסבון. על אף שעקב אחר החדשות, קריאת הספרים הרחיקה אותו במידה מסוימת מן האקטואליה. מרוב התעניינותו בימי הביניים, חש את כאבם של קורבנות האינקוויזיציה,  אך התעלם מסבלם של האנשים בסביבתו הקרובה כמו גירוש איכרים פולנים על משפחותיהם, וגירוש יהודי דנציג מגטו למחנה ריכוז. בחברותו בהיטלריוגנד היה המחבר "אכן נאצי צעיר". הוא כמובן האמין בפיהרר, לא היו לו "שום פקפוקים", וגם האמין כי  מולדתו המוקפת באויבים נמצאת בסכנה (עמ' 36). לזכותו יכול לומר כי לא הלשין על אף אחד כמו על שכן שסיפר בדיחות על גרינג. כיוון שמשפחתו [בדומה לכלל האוכלוסייה הגרמנית בפרוסיה המזרחית] "גורשה מביתה לאחר מלחמת העולם השנייה" (עמ' 51), לא נשתמרו אצלו השירים והרומן שחיבר בנעוריו. אולי זה לטובה – ממשיך המחבר – אחרת היו מגלים את שיריו שפיארו את היטלר וביטויים גזעניים כלפי הסלאבים [מה לגבי ביטויים גזעניים כלפי יהודים? סביר להניח כי היו כאלה].

 

בילדותו האמין גראס בדת הקתולית, אך כבר בגיל 14 חדל להאמין בדת. המחבר מתאר בכנות את התבגרותו המינית, שלא יכול היה לתת לה פורקן והציקה לו. אהבתו הראשונה והנכזבת, שנשאה אופי אפלטוני,  הייתה לנערה בת גילו. לא קל היה להתגבר לו על האובדן, ואחרי המלחמה,  ואף בהמשך חייו, חיפש אחר עקבותיה  של אהובת נעוריו שנעלמו, מאז קיבל ממנה מכתב בגיל 16.

 

בתור נער, כשאר תלמידי כיתתו, גויס לשרת כמסייע בסוללת נ"מ. את השירות בנ"מ אהב בגלל המדים, שמשכו מבטים של נערות. נוסף לכך, השירות הזה הרחיק אותו מהבית עם השירותים המשותפים לארבע משפחות, שהיו לרוב מטונפים ומסריחים. (למרות שבשירותו בנ"מ עשה את צרכיו בבור בצוותא עם חבריו – אך הדבר לא הפריע לו.) נוסף לרצונו להתרחק מן הבית בגלל השירותים, גם הצפיפות בביתו – ובמיוחד חריקות מיטה וגניחות ששמע בזמן שקיימו הוריו יחסי מין, הגבירו את רצונו לעזוב את בית הוריו. הדרך למילוט הייתה להתנדב לשרת בחזית, וכך ניסה לעשות כבר בגיל 15. [בנימה אירונית גראס מודה כי]  לא הופעלה עליו "מערכת לחצים מגבוה" וגם אין להצדיק את מעשהו כ"איוולת נעורים" (עמ' 59).

 

המחבר ממשיך: ואולם אין להסביר את רצונו להילחם בחזית רק בסבל מהצפיפות בביתו, שהרי בני כיתתו, שרובם גרו בדירות גדולות ומרווחות, גם כן ביקשו להתנדב לחזית. התקופה בה רצה להתנדב הייתה כבר לאחר קרב סטלינגרד ומצבה הצבאי של גרמניה היה במגמת ירידה. אולם, לפי יומני החדשות, חיל הים ובמיוחד צי הצוללות, המשיכו לנחול ניצחונות מפוארים. בנסיבות האלה רצה לשרת בצוללת, כדי לזכות בתהילה ולהשתתף בהגנה על הרייך המוקף אויבים מכל צד. גראס הגיע ביוזמתו לבסיס בו הכשירו טירונים לצי הצוללת (כיום זו עיר גדיניה  הפולנית), אך לא התקבל לקורס מפאת גילו הצעיר.

 

[באביב 1944]  הועבר גראס מנ"מ לשירות עבודה של שלושה חודשים, במהלכו הצטייד בנשק (רובה קרבין 98), והוא וחבריו היו מאוד גאים בכבוד לשאת נשק. ואולם במחנה היה סרבן נשק עקשני מסיבות דתיות,  שהשתייך לכת "עדי יהוה". את סירובו היה מצדיק במשפט: "אנחנו לא עושים דברים כאלה". כל שיטות הענישה הפיזיות האכזריות לא שברו את התנגדותו לאחוז בנשק. לבסוף "הועבר" הסרבן, כנראה למחנה ריכוז, וחבריו לפלוגה סברו שבצדק וכי שם ישברו את רוחו. המחבר חש הקלה בהיעלמותו, כיוון שנוכחותו עוררה בו לראשונה ספקות ביחס לאידיאולוגיה הנאצית, ועם סילוקו חזר להיות שבע רצון מעצמו (עמ' 80). על אף הנסיגה הגרמנית בכל החזיתות, נחיתת בעלות הברית בצרפת והקשר נגד היטלר –  בקיץ 1944 אמונתו בפיהרר נותרה בעינה.

 

לאחר גמר שירות העבודה – כצפוי ולחרדת הוריו – קיבל בספטמבר 1944 צו גיוס. בדרכו לבסיס הגיוס עבר בברלין, ושם התגלתה לעיניו הזוועה של ההפצצות: בתים בוערים ורחובות שהפכו לעיי חורבות. רק בדרזדן נודע לו כי יישלח לאימון בסיסי בבוהמיה (כיום בצ'כיה), כדי להכשירו כתותחן טנק במתחם אימונים של וואפן אס-אס (חיִל הצוללות כנראה כבר לא נזקק לו). השתייכותו לוואפן אס-אס אז, בניגוד להיום, לא החרידה אותו ואף היה גאה בה משתי סיבות. הוא  ראה בחיִל הזה יחידת עילית לביצוע משימות חשובות ודחופות בשדה הקרב. נוסף לכך, וואפן אס-אס כלל גם יחידות נפרדות לא גרמניות, כמו של צרפתים והולנדים, וכן חיילים דנים ונורווגים ואפילו שוודים. רק לאחר המלחמה נודע לו על חלקו של האס-אס ב"השמדתם של מיליוני בני אדם" והוא הרגיש אשמה שמקורה ב"אחריות משותפת" – אשמה איתה יצטרך לחיות עד סוף ימיו. בגלל הקלון שדבק באס-אס בדעת הקהל, מצא גראס לנכון להסתיר את השתייכותו לארגון הזה במשך עשרות שנים (עמ' 99-98).

 

גראס החל את אימוניו בהתלהבות, אך הטרטורים הרבים (כמו ריצה עם מסכת גז ומטען כבד במעלה הגבעה) ועבודות הפרך פגעו במוטיבציה שלו. פעמים אחדות הוא הצליח לפטור עצמו מאימונים מפאת מחלה אמיתית או מדומה.  מגויס אחד לא יכול היה לשאת את ההתעללות של המפקדים ותלה את עצמו. מטרת הטרטורים הייתה להפוך את הטירונים לחיילים ממושמעים המצייתים בצורה עיוורת. בסוף פברואר  1945 סיים המחבר את  אימוניו ויועד להישלח לחזית לשלזיה התחתית [כיום דרום מערב פולין]. בדרכו לחזית עבר בדרזדן וראה את התוצאות המחרידות של הפצצתה. משך זמן רב המתין לטנקים: קבוצתו אמורה הייתה לקבל טנק מדגם "טייגר", אך קיבלה טנקים פחות משוכללים מדגם "פנתר ציִד" (יאגדפנתר). במהלך תנועתו בטנקים לעבר החזית ראה חיילים גרמנים צעירים ומבוגרים תלויים על עצים, כעונש על  בגידה, וגם שיירות של פליטים גרמנים שנעו מערבה. 

 

[משתמע כי המחבר הגיע למגע עם האויב בחזית המזרחית באפריל 1945.] בעת הפגזה ארטילרית (?) גראס התחבא מתחת לטנק ומרוב פחד השתין במכנסיו. לאחר ההפגזה נגלו לעיניו מראות זוועה כמו גופות וחלקי גופות מפוזרים, וצעקות ויללות של פצועים – דבר שתרם לכרסום אמונתו בנאציזם, אמונה שנסדקה לראשונה על ידי סרבן הנשק.  [אין התייחסות לתפקודו כתותחן טנק.]  בהמשך היה מסופח ליחידות ללא שם, שהלכו והידלדלו באנדרלמוסיה של הנסיגה. לפעמים פחד יותר מן המשטרה הצבאית – אשר התייחסה לחיילים ללא יחידה כעריקים ואלה היו נידונים לתלייה בצדי הדרכים – מאשר מהצבא הרוסי. המחבר מתאר את עצמו כחייל פחדן שכל מעייניו היו נתונים איך להימלט מידי הרוסים ולשרוד. לדבריו: "מעולם לא יריתי" בבני אדם (עמ' 354).  הוא לא ירה גם כאשר היה נתקל ברוסים בטווח ירי, אך עשה זאת "לא...מתוך אהבת אדם" (עמ' 131) – אלא, משתמע, מתוך רצון לא להיהרג. בשלב מסוים רב טוראי ותיק, איתו התיידד המחבר, הסביר לו  כי אם ייתפס בידי הרוסים, אלה יוציאו אותו מייד להורג בגלל מדי האס-אס שלו. מסיבה זו החליף גראס את מדי האס-אס במדי ורמכט רגילים שהשיג בשבילו הרב טוראי.

 

לאחר נדודים ותלאות, בהם מאחורי קווי האויב,  ב-20 באפריל, יום הולדתו של היטלר, הגיע גראס למחוז לאוזיץ (מזרח גרמניה), שם הצליח להצטרף  לכוח מאולתר (הדבר היה חשוב כדי לא להיחשב לעריק) ולזכות בארוחה חמה. היו חיילים שהתלוננו על כך שנעלמו התוספות המיוחדות לארוחה לכבוד יום הולדתו של הפיהרר כמו סיגריות ואלכוהול. במקום הכינוס הזה נפצע גראס מירי מצד הצבא הרוסי:  רסיסים חדרו לירכו הימנית ולכתפו השמאלית. הוא נחשב לפצוע קל, ופונה באמבולנס לתחנת עזרה ראשונה. משם לאחר מסע ברכבת ואשפוז בעיר מֵיסֶן,  הועבר לעיר המרפא מריינבאד (כיום בצ'כיה ליד קארלסבאד) בה אושפז בבית חולים צבאי.

 

לעיר המרפא הגיע לאחר שהפיהרר  כבר "נפל בקרב" בהגנה על ברלין (לפי הגרסה הרשמית). גראס מעיד על עצמו: "אני לא הרגשתי במיוחד בחסרונו", ובהמשך, בעת שהייתו  של המחבר במחנות שבויים, אפשר היה לספר בדיחות על היטלר (עמ' 147). ביום שֶכּונה "השחרור", קרי כניעתה ללא תנאי של גרמניה, גראס עדיין לא קלט  בתודעתו כי המלחמה הסתיימה והיה נדמה לו כי זו רק הפסקת אש. בסיום תקופת ההחלמה הועבר גראס למחנה שבויים.

 

בתקופה הקצרה שבין סיום הכיבוש הגרמני לבין כניסת הצבא האמריקאי למריינבאד, לקח גראס פריטים מסוימים מהמטה המקומי הנטוש של המפלגה הנאצית, פריטים אשר עתידים היו לשמש אותו בסחר חליפין  עם שומרי מחנות השבויים בתמורה למזון. המצוקה הדומיננטית ממנה סבל במחנות השבויים האמריקאיים הייתה רעב. (עם זאת מודה המחבר  כי הרעב בו היה נתון היה כאין וכאפס  בהשוואה לרעב ממנו סבלו אסירי מחנות הריכוז.) שומרי המחנה האמריקאים נהנו מתזונה עשירה, כך שהמחבר סבור, כי זו הייתה מדיניות מכוונת של הרעבת השבויים הגרמנים, שנעשתה ביוזמתו  של [הנרי] מורגנטאו [שר האוצר האמריקאי. המחבר אינו מזכיר את מוצאו היהודי של האיש]. בתקופת ההרעבה מנת המזון היומית שלו הכילה 850 קלוריות והוא שקל 50 ק"ג. באותה תקופה בשביו בה הועסק כחוטב עצים, ניסה להתגבר על הרעב באמצעות בישול עשבים, צמחים ופטריות שהיה מוצא ביער. דרך נוספת לנסות להתמודד עם הרעב הייתה השתתפותו בקורס לבישול שהועבר על ידי אחד השבויים, שף במקצועו. גראס מתאר בקטעים גדושי הומור את הרצאותיו המלומדות של השף על הכנת מתכונים עתירי קלוריות, וכך "באמצעות מלים ומחוות" של השף הצליח  השבוי להפיג את רעבנו (עמ' 175). "בשלהי הקיץ" חל שיפור בתזונה והיא הגיעה לרמה של "יותר מאלף קלוריות ביום" (עמ' 179). כעת אף נוצר מצב פרדוקסאלי  בו רמת התזונה של השבויים הייתה  טובה יותר מזו של האזרחים החופשיים. במקביל לרעב לאוכל, סבל המחבר מרעב מיני, אותו פתר באמצעות אוננות. בהיעדר נשים, אצל חיילים בני גילו התפתחו נטיות הומוסקסואליות, שמומשו חלקית (עמ' 180) [אין פירוט בנושא].

 

בתקופה מסוימת בשביו  נכלל גראס בקבוצה שביצעה עבודות שירות (כגון במטבח)  עבור מחנה אמריקאי בבוואריה. שם הוא נתקל בקבוצת יהודים, ניצולי מחנות ריכוז, שגם כן הועסקו בעבודות שירות במחנה. בכל הַפְסקה התנהל קרב מילולי בין שתי הקבוצות, בו השבויים הגרמנים כינו את היהודים בכינויי גנאי כמו "כלבים עקומי רגליים" (עמ' 181). קצין חינוך אמריקאי ניסה לשנות את התנהגות השבויים: הוא הציג בפניהם תמונות ממחנות ריכוז ובהן הררי גופות וניצולים שנראו כשלדי אדם – אך הגרמנים סרבו להאמין כי בני עמם ביצעו את הפשעים האלה והיו משוכנעים כי זוהי תעמולה. "חלף זמן רב" עד שמוכן היה גראס להודות כי לקח בעקיפין חלק בפשע – פשע שהבושה ממנו מכרסמת בו עד עצם היום הזה. מה ששכנע אותו לבסוף בקיום מחנות ההשמדה  היו דבריו ברדיו, בעת משפטי נירנברג, של מנהיג ההיטלריוגנד, באלדור פון שיראך. במארס 1967 הִרצה גראס על התקופה הנאצית באוניברסיטת תל אביב. משתמע כי הוא הוזמן לשאת את דבריו בישראל לאור נטייתו לחשוף את מה שאחרים מעמו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח (עמ' 183).

הדרך לאמנות,  1959-1946

גראס השתחרר מן השבי בגיל 18 [בסוף 1945?], חסר כול. בגין רסיס זעיר של רימון בכתפו השמאלית (שנותר מפציעתו עד עצם היום הזה), נמצא בלתי כשיר להישלח לעבוד במִכרות בהרי ווילס  Wales)) בבריטניה, ועל כן שוחרר. בשנים הראשונות לאחר שחרורו היה נע ונד ברחבי גרמניה המערבית  ועבד בעבודות מזדמנות. בין היתר עסק במסחר בשוק השחור; בקריאת העתיד על פי כף היד, תוך ידיעה כי עבור עתיד ורוד יותר יזכה בגמול גדול יותר; וכמו כן עבד במשקי איכרים, בהם יכול היה להשביע את תחושת הרעב. רעבונו לקשר מיני המשיך להציק לו, ולמזלו, באותה תקופה הוא גם זכה לקיים לראשונה יחסי מין. היה זה עם אישה מבוגרת ממנו ומנוסה, והיא שיזמה את האקט המיני בערימת שחת, ולאחר  מכן הם נפרדו בחופזה (עמ' 197-195).

 

בהמשך עבד במכרה אשלג בסקסוניה התחתונה. העבודה הזו, שנחשבה לקשה, זיכתה אותו בתוספת לקצבת המזון. בתקופה הזו לאחר "השחרור", סבלו תושבי גרמניה מרעב, המזון סופק לפי תלושים, וכמויות חורגות של מוצרים מסוימים, כמו חמאה, נחשבו לנכס. בשעות ההפסקות בעבודת המכרה האזין גראס לוויכוחים פוליטיים בין הפועלים, שהתחלקו לשלושה מחנות: הקומוניסטי (הקטן מבין השלושה), הנאצי (הגדול ביותר) והסוציאליסטי. לפעמים היה מתגלה מעין שיתוף פעולה בין המחנה הנאצי לקומוניסטי נגד המחנה הסוציאליסטי, כפי שכבר קרה ב-1933. בהשפעת נהג הרכבת החשמלית של המכרה, איתו עבד, התקרב המחבר למחנה הסוציאליסטי. אך בהשפעת מפקח הפיר, שהיה קומוניסט – וכנראה במידה לא מבוטלת בהשפעת       העניין שגילה גראס בבִתו  של המפקח – היה קשוב גם לרעיון הקומוניסטי. (עמ' 212-211). עם הבת של המפקח הלך לסרטים, טייל, שוחח שיחות פילוסופיות, וגם קיים יחסי מין. היא הייתה מדפיסה את שיריו, כולל תיקון טעויות כתיב. בניגוד לתיאור הקליל הזה, ממקום אחר בספרו משתמע כי תהליך השתחררותו מן האידיאולוגיה הנאצית  והתגבשות השקפתו הסוציאל דמוקרטית היה ארוך ונמשך שנים, כאשר תקופת עבודתו במכרה הייתה ציון דרך חשוב מאוד בו (עמ' 218).

 

החורף של 1947-1946 היה קר במיוחד ואנשים בגרמניה קפאו למוות וגוועו ברעב. גרמניה ההרוסה ומוכת הרעב הייתה מוצפת בפליטים  חסרי כול מאזורי הגירוש, בהם  מזרח פרוסיה, שלזיה, פומרניה, חבל הסודטים ודנציג. בעיני תושבי גרמניה גופא, ככלל,  נחשבו  הפליטים לזרים  ומסתננים, והם אף קראו להם לחזור למקומות מהם באו – מה עוד שלנוכח מצוקתם הכלכלית של הגרמנים שנותרו בארצם, הם אכן התקשו להושיט סיוע לאחיהם  המגורשים מן המזרח. בלוחות מודעות נתלו רשימות רבות של חיפוש אחר קרובי משפחה,  בהן רשימות של גרמנים שגורשו.

 

בעזרת הרשימות האלה נודעה לגראס הכתובת של משפחתו, שגורשה מדנציג וכעת שהתה בריינלנד. כבר בתקופת שירותו הצבאי היה מודאג מגורל משפחתו, לנוכח המידע על הזוועות שחולל הצבא הרוסי באוכלוסייה הגרמנית, בהן מעשי אונס. עם זאת בתקופה שלאחר המלחמה חשב בעיקר על עצמו, ומשתמע כי לא ממש השתוקק לאתר את משפחתו. מכל מקום, לאחר שהשיג את הכתובת, עזב את המכרה,  ואת חברתו שלא הזילה דמעות של פרידה, ונסע לפגוש את הוריו ואחותו. הפגישה עם המשפחה הייתה נרגשת, אך בני משפחתו נמנעו מלספר לו על האסונות והתלאות שעברו עליהם. רק אחרי מות אימו נודע לו מפי אחותו  כי האֵם, מתוך רצון לגונן על בִתה, הציעה לחיילים הרוסים את עצמה והם אנסו אותה מספר פעמים (עמ' 265). במעין איזון לברבריות של החיילים הרוסים, מוצא המחבר לנכון להזכיר את חטאיו שלו: שבועת הנאמנות ל-וואפן אס-אס; נאמנותו למשטר הנאצי כמעט עד לסוף המלחמה; ואי רצונו להאמין לזוועות שנעשו במחנות הריכוז (עמ' 266).

 

 

בריינלנד כל המשפחה – יחד עם המחבר ארבע נפשות –  גרה בחדר אחד, אשר שימש בעבר מטבח מספוא לפיטום חזירים. החדר הזה הוקצה למשפחה על ידי אחד האיכרים, רק לאחר שהרשויות כפו עליו לעשות זאת. נראה כי הצפיפות הרבה ורצונו העז של גראס ללמוד פיסול  באקדמיה לאמנות בדיסלדורף – בניגוד לדעתו של האב שלא ראה תועלת מעשית בעיסוק הזה – גרמו לעזיבתו המחודשת את משפחתו, לאחר כשבועיים בלבד של מגורים משותפים.

 

גראס הפסיק את לימודיו הפורמאליים בגיל 15. לאחר המלחמה הייתה לו הזדמנות טובה להשלים את לימודיו ולגשת לבחינות בגרות בבית ספר מיוחד לצעירים שהשתתפו במלחמה – אך לאחר שיעורים מעטים הוא נטש את בית הספר. בעיניו היה בית הספר מוסד שמרני מעופש (עמ' 202). הוא קיווה להתקבל לאקדמיה בדיסלדורף ללא תעודת בגרות. המחבר מצא את האקדמיה סגורה מפאת מחסור בפחם בתקופת החורף. מרצה שפגש הציע לו לעבוד בבית מלאכה לסיתות ולפיסול באבן, בתור מכינה שתעזור לו להתקבל  לאקדמיה, ולשמחתו של גראס, לא הזכיר את הצורך בתעודת בגרות כתנאי לקבלה. המחבר שמע בעצת המרצה, ומחורף 1947 עבד בבית מלאכה להתקנת מצבות. בתקופת עבודתו גר במעון שנוהל על ידי נזירים. במעון קיבל ארוחות בתמורה לתלושי המזון שהיה מוסר, הארוחות היו משביעות, ומצבו יחסית לשאר האוכלוסייה היה טוב. גראס נחל הצלחה במלאכת סיתות המצבות והתנחם בכך שכעת תמיד יהיה לו מקצוע מבוקש. בעודו מצליח להשביע את רעבונו לאוכל, את רעבונו למין הצליח להפיג באופן חלקי בלבד. כבר בהיותו נער גילה כישרון לריקודים, וכעת בסופי שבוע רקד עם נשים בנשפי ריקודים. את רעבונו השלישי, לאמנות ובמיוחד לציור, ניסה להשביע  בציור בעיפרון של קשישים שזכו למחסה באותו המעון בו גר; בפיסול באופן עצמאי, בכתיבת שירים ובביקורים בתערוכות ובתיאטרון. כעבור שנה עבר גראס לעבוד בבית מלאכה אחר,  בו הועסק בשיפוץ ושחזור של חלקי פסלים שנפגעו בתקופת המלחמה.

 

המצב הכלכלי בגרמניה המערבית השתפר בעקבות רפורמת המטבע של 1948. גם מצבו הכלכלי של גראס הוטב, וכעת הוא נהנה משפע עבודות בשיפוץ ושחזור חזיתות של בניינים שנפגעו במלחמה – והוא המשיך לעסוק בעבודות האלה גם לאחר התקבלותו ללימודים. הוא התקבל לאקדמיה בדיסלדורף     בזכות     ציורי הזקֵנים והפסלים שהציג, וניסיונו כסתת. בסמסטר הראשון ב-1949-1948 החל לעשן, בהתאם לצו האופנה של החבורה שדנה בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. (בגיל 50, מסיבות בריאות ולפי המלצת הרופא, עבר לעישון מקטרת.) גראס התמסר לפיסול, ואפילו ביום בו האקדמיה הייתה סגורה  היה מתגנב דרך החלון עם השותפה שלו לריקודים, שכעת החליפה בשבילו את דוגמנית העירום הקבועה, והיה מפסל אותה. הפסל שהתבסס על הנערה הזו צוין לטובה בחוברת של האקדמיה של דיסלדורף לשנת 1950-1949, ואימו של גראס הייתה גאה מאוד בהישגו. גראס עצמו לא ייחס חשיבות מיוחדת לפסל הזה ולאחרים שיצר. על כן השאירם בכיתת הלימוד, לאחר שעבר לברלין.

 

בסביבות 1950 חווה את אהבתו הרצינית הראשונה לבחורה שלמדה פיסול כמוהו. למען חיים משותפים איתה שיפץ גראס אורווה, אותה קנה בזול, והפכה לדירת מגורים. אך פרשת האהבה לא נמשכה זמן רב: הנערה עזבה אותו בגלל דרישותיה של אִמהּ. עד לקשר איתה – כותב גראס על עצמו בגוף שלישי –  היה זה "הוא שנטש נערות ונשים לאחר שמאס בהן במהירות, בלי לטרוח להיפרד מהן אפילו. עכשיו הוא היה זה שחווה את הנטישה" (עמ' 295). כדי לברוח מזיכרונות אהבתו הנכזבת, ב-1951 נסע לאיטליה. הייתה זו נסיעתו הראשונה לחוץ לארץ. איטליה משכה אותו בזכות אוצרות האמנות שלה. מאותה סיבה ב-1952 נסע לצרפת. במסעותיו באיטליה ובצרפת נע בטרמפים, התאכסן במקומות זולים, והִרבה לצייר ולכתוב שירים.

 

בינואר 1953 עבר גראס מדיסלדורף לברלין המערבית, בעקבות התקבלותו ל"בית הספר הגבוה לאמנות יפה." הוא התקבל ללימודים בברלין לא רק בזכות פסליו וציוריו, אלא גם בזכות שיריו אותם טרח לשלוח לוועדה.  כבר בשנה הראשונה בברלין הלך בדרכו שלו, וּויתר על המודל הקלאסי של נערת עירום. במקום זה המודלים שלו היו תרנגולת, "ציפור מתוח על מוט והדג הפחוס שגופו מפולח" (עמ' 353). "אמנות לא צורנית", שהייתה אופנתית בגרמניה באותה תקופה, לא הייתה מקובלת עליו. כיוון שבחר לא להשתייך לשום קבוצה ולא ללכת ברוח הזמן, נאלץ להציג את יצירותיו בתערוכות יחיד והן נותרו "בשוליים עד עצם היום הזה" (עמ' 352).

 

 

בינואר 1953 החל קשר רומנטי בינו לבין אנה שוורץ, צעירה ממנו בכ-5 שנים, בת למשפחה עשירה בשווייץ, שלָמדה באותו הזמן ריקודים בברלין – אשתו לעתיד. הקשר התחיל יפה: "אהבנו זה את זה ואהבנו את האמנות" (עמ' 340). המחבר נותן להבין בצורה ציורית כי קיים איתה לראשונה יחסי מין בעת לינה באוהל שהקימו, במהלך טיולם המשותף באיטליה. "האריג  של [האוהל] חשף כמה כתמים אדומים כדם...[כשהסיבה לכך] נטינו את האוהל מתחת לעץ תות עמוס לעייפה בפירות בשלים" (עמ' 357). ביוני, גראס ואנה צפו מהחלק האמריקאי של ברלין, כיצד פועלים גרמנים משליכים אבנים על טנקים סובייטיים. המחבר הכיר את הטנקים האלה T-34 מתקופת המלחמה והם עוררו בו חרדה (341). זוהי תמצית התייחסותו למרד נגד המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה, שנשען על הצבא הסובייטי. עוד ראוי לציין כי גראס לועג מדי פעם למשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה המתיימר לייצג את הפועלים (לדוגמה, עמ' 300).

 

בהמשך שנת 1953, כאשר גראס ואנה חיו באושר והחליטו להתחתן, ובמקביל  זכה גראס להישגים כאמן – אימו סבלה קשות ממחלת הסרטן. משתמע כי המחבר מרגיש ייסורי מצפון על כך שנסע לבקר את אימו בבית חולים רק כשקיבל הודעה שהיא גוססת, בציינו: "היא שנתנה לבן היקר שלה, את הכול, וקיבלה מעט."  אימו נפטרה כאשר הוא ישב וישן ליד מיטתה. היה זה בינואר 1954. הוא בכה על מות אימו "רק כעבור זמן רב". בסמוך לאחר מותה חשב גראס "רק על עצמו, על המזל הטוב שהובטח לו" (עמ' 367): הוא התחתן באביב 1954. לאחר שהמחבר נעשה מפורסם, האב טען באוזניו, "בלי למצמץ", כי "הוא האמין [בו] מאז ומעולם" (עמ' 368).  מייד לאחר מות האם התחבר האב בנישואים  בלתי רשמיים (כדי לא לאבד את הפנסיה) לאלמנה אחת. במותו בגיל 80 בקיץ 1979  הוא גם נקבר לידה.

 

למשפחתה של אנה הייתה ספרייה עשירה, המחבר הִרבה לשאול ממנה ספרים, ולכך הייתה השפעה על הפיכתו לסופר בעתיד. בחתונה קיבל גראס במתנה מכונת כתיבה נישאת מתוצרת "אוליבֵטי". במכונה הזו החל את דרכו כסופר והוא נשאר נאמן לה לאורך  כל דרכו הספרותית במשך חמישה עשורים, בלי להתפתות למכונות כתיבה חשמליות ולמחשבים. בשלב מסוים הוא קנה שלוש מכונות מאותו הסוג – ואת המכונה הראשונה שומר אצל בנו הצעיר ביותר. הרגלי הכתיבה שלו מיושנים. הוא נוהג לכתוב את הגרסה הראשונה בכתב יד ולאחר מכן להדפיס שתים-שלוש גרסאות במכונה (עמ' 375-374).

 

לאחר הנישואים גר הזוג הצעיר בשכירות, בדירה שהייתה במרתף של בית חרב למחצה. גראס המשיך לפסל, שנותר תחום עיסוקו העיקרי, אך גם לכתוב שירים. באביב 1955 הוזמן לערב משוררים של קבוצה ספרותית שנוסדה ב-1947, ובפורום הזה זכו שיריו לשבחים. בעקבות זאת, הוצאת ספרים חתמה איתו על חוזה לפרסום שיריו, ולבקשתו כללה בספר גם חלק מציוריו. במהלך שלוש שנים נמכרו "רק 735" עותקים מהקובץ הקטן והראשון של שיריו. לדברי גראס, הוא לא התכוון להיות משורר מוכר. כזכור, הוא כתב שירים כבר מילדותו, ולפי עדותו, לא טרח לשמור אותם ולא ניסה לכפות אותם על אחרים – כתיבתו נעשתה מתוך "דחף בלתי ניתן לכיבוש" (עמ' 386).  כעבור כחצי שנה מהקראת שיריו ב"קבוצת 47'", הוא הקריא את יצירת הפרוזה שלו בפני אותה קבוצה. באוקטובר-נובמבר 1955 ציוריו ופסליו זכו להצלחה בתערוכה בברלין. בקיצור, החל מ-1955 התחיל גראס לרכוש לעצמו מוניטין בתחום האמנות והספרות, כולל בחיבור מחזות. ב-1955 (?) עבר הזוג מברלין לפריס. אשתו אנה המשיכה לעסוק בריקוד. הדחף של גראס לכתוב רומן ארוך בפריס נבע חלקית, לפי עדותו, "משיגעון גדלוּת מעופש שהחמיר עקב העובדה שלא סיימתי את לימודיי בבית הספר" (עמ' 393).  היה זה הרומן הראשון שלו, "תוף הפח", שפורסם ב-1959. בפריס גם נולדו שני בניו הראשונים – תאומים. כשנה לאחר פרסום הספר חזרה המשפחה לברלין.

 

שנות חייו הראשונים של גראס עם אנה וילדיהם מתוארות בספר כשנים מאושרות. ואולם בסתירה לכך, במקום אחר בספרו הוא מסכם את מערכת יחסיו עם אנה כך: "אני נאלץ להודות...הפעמים היחידות שבהן היינו קרובים זה לזה...התרחשו רק כשרקדנו." כשהיינו להורים "הילדים היו הדבר היחיד שעדיין חיבר בינינו" (עמ' 338). [גראס התגרש מאנה ב-1978 וב-1979 נישא שנית.]

 

בפעם הראשונה (?) ביקר המחבר בעיר מולדתו דנציג , שסופחה לפולין והפכה לגדנסק, ב-1958.  "תוף הפח" היה ספרו הראשון בטרילוגיה שעסקה בדנציג, וגראס המשיך לפקוד את העיר הזאת מדי פעם. בסביבות 2005 שוב ביקר גראס בגדנסק  יחד עם אחותו ועם משפחתו המורחבת, ילדיו ונכדיו. המחבר אינו מתייחס לביקורו כ"ביקור שורשים" –  אך עשוי להשתמע כי זו הייתה מטרתו.  

 

הערות ביקורתיות

כפי שאמר גראס עצמו (מוסף "הארץ" 26.8.2011), הוא שאב אומץ והשראה לכתיבת ספרו האוטוביוגרפי מהרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז,  "סיפור על אהבה וחושך" (2002). ואכן מבחינות מסוימות דומה ספרו של גראס לזה של עוז כמו ריבוי אירוניה, כולל אירוניה עצמית, וחשיפה עצמית כולל בתחום המיני.  כמו כן בדומה לעמוס עוז מְספר לפעמים גראס כיצד אירועים מסוימים בחייו מצאו את ביטויים המאוחר ברומנים שחיבר. בניגוד לספרו האוטוביוגרפי של עוז, הקופץ תכופות מנושא לנושא ומתקופה לתקופה –  מִבנה  הרומן של גראס מסודר וערוך בסדר כרונולוגי בעיקרו. עם זאת, לעניות דעתי, מבחינה איכותית – כמו עושר הדימויים, תיאור מעמיק של הדמויות והתקופה – עולה יצירתו האוטוביוגרפית של עוז על זו של גראס.

 

מהספר עולה דמותו של גראס כאמן משחר נעוריו: חובב ספרי ציור ומצייר בעצמו, וכותב שירה ופרוזה. על אף תנאי קיומו הקשים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והשתחררותו ממחנה השבויים חסר כול, הוא הצליח לפלס את דרכו להכרה ולהערכה הן כפסל והן כאיש ספרות. בצעירותו ניהל אורח חיים בוהמי.  האיש מצטייר כאינדיבידואליסט, נונקונפורמיסט, וכמי שאינו הולך בתלם. אך כל התכונות האלה לא מנעו ממנו להתנהג בהתאם לחוק העדר בתקופת  נעוריו בשלטון הנאצי.

 

גראס מודה בהזדהותו בנעוריו עם המשטר הנאצי והפיהרר – אך כל זה מתואר בקווים כלליים, תוך שימת דגש על הזדהותו עם ארצו בתקופה בה הותקפה בכל החזיתות. סביר להניח כי המחבר אינו מספר את האמת ואת כל אמת על שירותו כחייל בוואפן אס-אס בשלהי המלחמה. הוא גם נמנע מלציין –  לא כל שכן להרחיב את היריעה – מה הייתה עמדתו  בתקופת נעוריו כלפי האנטישמיות הארסית הנאצית. על האנטישמיות של המחבר עצמו בתקופת הנאצית, ואף אחריה, ניתן רק להסיק מתוך אירוע שהתרחש לאחר המלחמה ועליו הוא מספר, כזכור, כך: ב-1945, קבוצת השבויים אליה השתייך גראס, נהגה לקרוא קריאות גנאי לעבר ניצולי שואה יהודים – בלי לומר במפורש כי גם הוא השתתף בכך. משתמע כי גראס דמה לרבים מן הגרמנים, אשר כבר בשלהי המלחמה וביתר בירור מייד אחריה, השתחררו מאספקטים חשובים באידיאולוגיה הנאצית –  אך לא מן האנטישמיות, שהייתה בעלת שורשים עמוקים בגרמניה עוד לפני כינונו של המשטר הנאצי ובאופן טבעי שרדה אחריו. בקיצור,  גראס אינו חושף את מלוא היקף  הזדהותו עם הנאציזם בזמנו, מנסה למצוא נסיבות מקלות להזדהותו,  ובכך ממעיט מחומרתה. באי הגילוי את מלוא האמת על תקופת שירותו הצבאי בוואפן אס-אס, ייתכן כי מסתיר את חלקו בפשעי הרייך.

 

גראס מביא התבטאות חיובית של אימו כלפי יהודים בתקופת המלחמה, אך אין אצלו התבטאות כלשהי של אביו הנאצי ביחס ליהודים, ובכך ממעיט גראס ואף נוטה להתעלם מנגע האנטישמיות שפשה באביו. אין אצלו תיאור כלשהו של התעמולה הנאצית ביחס ליהודים. בהימנעות מתיאור, לא כל שכן פרטני, של תקופת התהילה השטנית של הרייך, ובמקום זה, בתיאוריו את הסבל שנגרם לגרמניה מן ההפצצות בשנות המלחמה האחרונות; ובתיאור פרטני של  הפשעים והעוולות שנעשו  למשפחתו ולעם הגרמני על ידי הכיבוש הסובייטי – כל זה יוצר תמונה הממעיטה מפשעי הנאצים ואף מציגה את הגרמנים,  ובמיוחד את משפחתו, כקורבנות המלחמה.

 

החשוב מכול, גראס נוטה להתעלם מאחריותו  בראש וראשונה של העם הגרמני עצמו לפורענויות שפקדו אותו ואף לפשעים שנעשו נגדו בתקופת המלחמה ובעקבותיה.  אחריות זו התבטאה בתמיכה הרחבה שהעניק העם הגרמני למפלגה הנאצית בעלת האידיאולוגיה הגזענית של התפשטות, אידיאולוגיה שמומשה באופן אכזרי במיוחד במלחמה נגד בריה"מ. גראס מעדיף לא להזכיר את העובדה הפשוטה, כי לולא פלישתה של גרמניה הנאצית לבריה"מ, לא היו הסובייטים כובשים את גרמניה, מגרשים את הגרמנים מאזורים מסוימים במולדתם, ומבצעים פשעים חמורים  כמו רצח, אונס וביזה.     

 

ישנו דמיון בין הנרטיב הגרמני נוסח גראס, על סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה ואף הצגתם כקורבן, לבין הנרטיב הפלסטיני בסכסוך הישראלי-ערבי. הפלסטינים מציגים את עצמם כקורבן של תוקפנות ישראלית, שהסבה להם אבידות כבדות בנפש, נישלה אותם מאדמתם והפכה אותם לפליטים. זאת תוך התעלמות כי מקורה ההיסטורי של  בעיית הפליטים בסירובו של הצד הערבי להסכים לקיומה של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל/פלסטין (סירוב שנמשך למעשה עד היום – 2014), בפתיחתו במלחמה ב-1948-1947 שנועדה למחוק את היישוב העברי מעל פני האדמה (וכך עשה הצד הערבי  במקומות שכבש, כמו השכונה היהודית בירושלים)  – וכשנכשל  העמיד פני קורבן תמים.

 

באפריל 2012 פרסם גראס שיר בשם "מה שחייב להיאמר" בו טען כי "המעצמה הגרעינית ישראל מסכנת את השלום העולמי" ואף עלולה להנחית מכת מנע על איראן ובכך "למחות" את העם האיראני מעל פני האדמה. (עם זאת, קרא גם לאיראן לפתוח את תוכניתה הגרעינית לפיקוח בינלאומי.)  בשירו הכחיש גראס את היותו אנטישמי. ואולם ישנם  בשיר מרכיבים דומיננטיים של האנטישמיות הנאצית כמו דמוניזציה של ישראל השואפת למחות את איראן, ותיאור מדינת היהודים כמסכנת את העולם. בין אם במודע או לאו, מהווה השיר ביטוי להתעוררות אנטישמיות רדומה אצל גראס, השואבת ממוטיבים נאציים מובהקים. אין זה סביר כי אדם שאינו נגוע כלל באנטישמיות ברוח הנאצית יטען כי לא איראן בראשות מחמוד אחמדינג'אד מהווה סכנה קיומית לישראל (בקריאות מצד הנשיא האיראני למחות את ישראל מהמפה, בפיתוח הנשק הגרעיני, בנשק הקונבנציונאלי, ובסיוע צבאי לארגונים פלסטיניים המחויבים להשמידה), אלא מדינת היהודים  המיניאטורית מהווה סכנה קיומית לאיראן ולעולם כולו.

 

 

 

בואן, ג'רמי. ההתקוממויות הערביות: העם רוצה להפיל את המשטר (לונדון, 2013) [סיכום ספר]

Bowen, Jeremy. The Arab Uprisings: The People Want the Fall of the Regime (London: Simon & Schuster, 2013). Revised and updated.

בואן, ג'רמי. ההתקוממויות הערביות: העם רוצה להפיל את המשטר (לונדון, 2013). הוצאה מתוקנת ומעודכנת. 374 עמ' כולל מפתח שמות. [סיכום ספר]

סיקור וניתוח של ההתקוממויות בעולם הערבי משלהי 2010 עד אביב 2013, תוך התרכזות בתוניס, מצרים, לוב וסוריה. ג'רמי בואן נולד בבריטניה ב-1960, שימש כתב BBC במזרח התיכון החל מ-1991 ועורך הדסק המזרח תיכוני של אותו שירות שידור מ-2005. המחבר היה עד ראייה לחלק ניכר מן האירועים המהפכניים שמתוארים בספרו. הסיכום משקף את  גרסת המחבר כולל השערותיו וניתוחיו (מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים).  את הערותיי הוספתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.

הרקע למהפכות

למשטרים האוטוריטאריים  ששלטו בעולם הערבי מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 היה הסכם בלתי כתוב עם עמיהם: המשטרים יספקו מקומות עבודה ואוכל זול והעמים יוותרו על חירותם. לארצות הברית ולבריטניה היה אינטרס בקיומם של המשטרים האלה, כיוון שנלחמו נגד האסלאם הפוליטי, כדוגמת זה שהגיע לשלטון באיראן ב-1979. לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 האינטרס של ארה"ב בקיומן של הדיקטטורות החילוניות בעולם הערבי אף התחזק, כיוון שיכלו להילחם בברוטאליות נגד ארגונים אסלאמיים קיצוניים, ללא עכָּבות משפטיות שהגבילו את המשטרים הדמוקרטיים במערב. על כן, קיצונים אסלאמיים הוסגרו על ידי ארה"ב לטיפוליהם של המשטרים בלוב, סוריה, מצרים וירדן. הלחימה של ארה"ב באפגניסטן החל מ-2001 ובעיראק החל מ-2003, הגבירה את הרגשות האנטי אמריקאיים בעולם הערבי ותרמה לחיזוקו של האסלאם הקיצוני – ובמקביל להגברת האינטרס האמריקאי בשיתוף פעולה עם דיקטטורות ערביות חילוניות בלחימה נגדו.

ב-2005, שרת החוץ של ארה"ב, קונדוליזה רייס, בנאומה באוניברסיטת קהיר, הודתה בגלוי כי במשך 60 שנה נקטה ארצה במדיניות של העדפת היציבות על פני הדמוקרטיה. היא טענה כי מדיניות זו כשלה וכי ארה"ב אינה יכולה להמשיך להשתמש בפחד מבחירתם החופשית של עמים  להצדקת שלילת החופש. ואולם בפועל לא חל שינוי משמעותי במדיניותה של ארצה בעקבות הנאום.

גורם חשוב ביותר לפרוץ המהפכות בעולם הערבי היה חוסר יכולתם של משטרים רבים לספק מקומות עבודה ומזון זול לחלקים ניכרים באוכלוסייה, כפי שהצליח בעבר. במיוחד כשלו המשטרים לרצות את הדור הצעיר, המשכיל והמחובר לאינטרנט, הן במציאת מקום תעסוקה והן בשאיפתו לחופש. הדור הזה שימש קטליזאטור של המהפכות, במיוחד בתוניס ובמצרים, כאשר השימוש באינטרנט זירז את הפצת המידע על האירועים המהפכניים, כולל מידע ויזואלי, אשר היווה השראה לחיקוי.  

תוניס

מנקודת ראות מערבית, למשטרו של הנשיא,  זִין אל-עאבדין בן עלי, היו מעלות רבות. הוא נלחם נגד האסלאם הקיצוני והפוליטי, קידם זכויות נשים ודגל במודרניזציה, ובתקופתו כלכלת תוניס פרחה. ואולם ב-2009 המצב הכלכלי הורע. שגריר ארה"ב בתוניס, רוברט גודק (Godec), במברק מיולי 2009 היטיב לתאר את המצב בארץ שירותו. הוא דיווח כי משטרו של בן עלי "איבד את המגע עם העם של תוניס", אינו סובל ביקורת ונשען על המשטרה, וכי האבטלה הגבוהה, השחיתות והנפוטיזם מעוררים תרעומת (עמ' 33).

האיש שהצית את המחאה בתוניס היה מוחמד בוּעזיזי (Bouazizi), בן 26 מהעיר סִידִי בוּזיד (Bouzid). הדיווחים המוקדמים לפיהם לאיש הייתה השכלה אקדמאית, אך הוא נאלץ למכור ירקות בשוק, זכו להד רחב בעולם הערבי, כיוון ששיקפו את מצבם של משכילים רבים. ואולם לאמִתו של דבר בועזיזי אף לא סיים את לימודיו התיכוניים, אותם עזב על מנת לפרנס את משפחתו. ב-17 בדצמבר 2010 החרימו פקחי העירייה את סחורתו ואת עגלת הירקות שלו, כיוון שעסק במסחר ללא רישיון.  בתגובה הצית האיש את עצמו, הועבר לטיפול לבית חולים, אך נפטר מכוויות ב-4 בינואר 2011.

ניסיון השריפה העצמית עורר מחאה עממית נגד השלטון בתוניס. מאמציו  של הנשיא בן עלי להרגיע את הרוחות, כמו באמצעות ביקורו את בועזיזי בבית חולים, לא הועילו. כאשר ההפגנות נגד בן עלי התרחבו, החליט הצבא לחצוץ בין המשטרה למפגינים ברחובות, ואחר כך הדיח את הנשיא שיצא לגלוּת לערב הסעודית ב-14 בינואר 2011, לאחר שהחזיק בתפקידו כ-23 שנים. מכל מקום, הידיעות על ההצתה העצמית של בועזיזי ומותו, שהופצו במהירות באמצעות האינטרנט ורשת החדשות אל-ג'זירה, הפכו את האיש למעין ניצוץ שהצית התקוממויות ברחבי עולם הערבי, שסבל מבעיות פוליטיות וכלכליות-חברתיות דומות לאלה של תוניס.

המחבר לא היה בתוניס בזמן המהפכה, ורק כעבור כחצי שנה לאחר מותו של בועזיזי נפגש עם הפקחים שהחרימו את סחורתו. בעת האירוע בזמנו, בדצמבר 2010, דיווחי אינטרנט טענו כי אישה פקָּחית, בשם פאידה חמדי, סטרה לבועזיזי ועמיתיה הִכו אותו. בשיחה עם המחבר, האישה וחבריה לעבודה הכחישו זאת מכל וכל, וטענו כי הם ביצעו את תפקידם בהחרימם סחורה של סוחר באזור האסור למסחר, מפאת קרבתו לתחנת משטרה ולמשרד המושל. עוד טענה הפקחית כי הנשיא בן עלי אסר אותה לאחר התקרית ללא שום הצדקה, אלא רק כדי לשמש שעיר לעזאזל  – אך כבר לאחר הדחתו של בן עלי היא עמדה על זכותה להישפט, זכתה לדבריה למשפט הוגן ושוחררה. מסקנתו של המחבר היא כי לוּ הפקחים אכן התנהגו בברוטאליות כלפי בועזיזי, הם לא היו יכולים להמשיך לחיות ולעבוד בעירם, כפי שעשו.

באותו הביקור בעירו של בועזיזי, סידי בוזיד, כחצי שנה לאחר "מהפכת היסמין", התרשם המחבר כי תושבי העיר כבר היו מאוכזבים מן המהפכה. בלט לעין אחוז גבוה של מובטלים צעירים. בגלל השנאה למשטרה ולפקחי העירייה, הם נעלמו כמעט מן הרחובות –  וכך, במקום הסדר שאפיין את מדינת המשטרה של בן עלי, פשו היעדר החוק והפשיעה.

באוקטובר 2011 מפלגת א-נהדה (Nahda) בראשות ראשיד ע'נושי  (Rashid Ghannushi)–מפלגה אסלאמית מתונה שהבטיחה לכבד את זכויות האזרח – ניצחה בבחירות בתוניס. הניצחון התאפשר בגלל אופייה הדתי של החברה הערבית. העובדה כי האסלאמיסטים ניצחו, במדינה שנחשבה למערבית ביותר מבין ארצות ערב, הייתה אות מבשר לגבי העתיד לקרות במדינות ערב אחרות.

מצרים

חוסני מובארק עלה לשלטון במצרים בעקבות רצח הנשיא אנואר סאדאת ב-1981.  אחד מצעדיו הראשונים היה להכריז על מצב חירום, שלא בוטל במשך כ-30 שנות שלטונו, מצב שהקנה למעשה למשטרה ולכוחות הביטחון מעמד מעל החוק. המהומות במצרים החלו כ-10 ימים לאחר הימלטותו של נשיא תוניס מארצו, ב-25 בינואר 2011, יום המשטרה, שהיה יום שבתון. הסיבות להתקוממות במצרים דמו לאלה שבתוניס: מצב כלכלי קשה, אבטלה, עלייה במחירי המזון; היעדר חופש פוליטי והתנהגות ברוטאלית של המשטרה. בדומה לתוניס, העם מאס בשלטונו הממושך של נשיא אחד, והעובדה כי מובארק שאף להוריש את השלטון לבנו, גמאל, לא הותירה תקווה לשינוי משמעותי. כל הגורמים האלה איחדו את רוב הציבור המצרי נגד המשטר: ליברלים, פשוטי העם והאסלאמיסטים. הצלחת המהפכנים בתוניס להדיח את הנשיא עוררה השראה במיוחד בקרב הדור הצעיר  והמשכיל  במצרים. האינטרנט והרשתות החברתיות שימשו לדור הזה אמצעי למעקב אחר המאורעות ולהתארגנות נגד המשטר בארצם.

ב-26 בינואר 2011, ג'רמי בואן, בהיותו בטיסה לקהיר במטרה לסקור את ההתקוממות בארץ זו, לא צפה כי מובארק יודח. הוא העריך, כי בניגוד לנשיא התוניסאי, יצליח מובארק לדכא את ההתקוממות נגדו באכזריות וביעילות. יתרה מזו. גם כאשר ראה במו עיניו את ההפגנות ההמוניות נגד המשטר בקהיר ב-28 בינואר, שהתקיימו  ביום שישי שהוכרז על ידי המתקוממים כיום הזעם, הוא עדיין היה שבוי בהערכתו הקודמת לגבי הצלחת הישרדותו של מובארק, גם לנוכח היערכותה של המשטרה מבעוד מועד ובכוחות גדולים. ואולם כבר באותו היום הצליחו המפגינים להתגבר על כוחות המשטרה, שהוצבו על גשרי הנילוס, ולהגיע לכיכר "תַחְריר". בימים הראשונים לסיקור האירועים נפגע  המחבר מגז מדמיע ונעצר זמנית על ידי המשטרה – אך גם חלק מהמפגינים התייחס אליו בעוינות, ומפגין אחד איים לדקור אותו. המחבר היה בכיכר תחריר עם המפגינים מ-28 בינואר ועד להתפטרותו של מובארק ב-11 בפברואר. בקרב המפגינים בלטו נשים שכלל לא הוטרדו מינית. עם זאת היו אירועים מזעזעים כמו תקיפתה של כתבת CBS, Lara Logan (עמ' 78).

בסופו של דבר לא הצליח המשטר לעמוד מול הלחץ האדיר של המפגינים, אשר בהרכבם שיקפו את  מירב הציבור המצרי: אנשי המעמד הבינוני ועניים, ליברלים ודתיים. ב-31 בינואר המועצה הצבאית העליונה  פרסמה הודעה לפיה היא לא תרשה לפגוע במפגינים. היה זה מהלך שבישר את התמוטטות שלטונו של מובארק. ראשי הצבא הגיעו למסקנה כי דיכוי ההתקוממות הזוֹכָה לתמיכה המונית רחבה ופעילה עלול להיכשל,  מה עוד שחיילים עלולים להירתע מלפגוע במפגינים מחשש להימצאותם של  קרובי משפחה בקרבם. כך, בדומה לתוניס, הכריז הצבא בשלב מכריע על ניטרליות אוהדת למפגינים.  ב-11 בפברואר נאלץ מובארק להתפטר והשלטון עבר למועצה הצבאית העליונה בראשות שר ההגנה, הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי (Tantawi). הצבא החליט לסלק את מובארק, כדי להמשיך לשמור על שלטונו ועל מעמדו כבעל פריבילגיות – מצב שהתקיים במצרים למעשה מאז הפיכת "הקצינים החופשיים" ב-1952. (לפי הערכות מקובלות שלט הצבא בכ-30% מהכלכלה המצרית ובבעלותו היו מפעלי תעשייה וחברות בנייה.)

במהלך ההפגנות בכיכר תחריר, רק האגף הצעיר של ארגון "האחים המוסלמים" הצטרף למפגינים. בתקופת מובארק היה הארגון הזה בלתי חוקי, אך נסבל, ומרביתו בעת ההפגנות נקט בעמדת המתנה. על אף נוכחותם הרבה של גברים ונשים דתיים בכיכר תחריר בעת המחאות, הצעירים החילוניים היוו את חיל החלוץ של המהפכה. כַּתָּבים  מערביים, בהם המחבר, בהשפעת שיחותיהם עם משכילים ערבים ממתנגדי המשטר שדיברו אנגלית רהוטה, סברו כי בעקבות המהפכות תהפוכנה מדינות ערב במהירות לדמוקרטיות מערביות. לאחר שהדבר לא קרה וניכרה התחזקותו של האסלאם הפוליטי, אותם הכתבים העריכו כי מצרים תתפתח לפי הדגם של טורקיה בתקופת שלטונו של ארדואן (שהחל ב-2003) – וגם תחזית זו התבדתה.

בניגוד לתחזיות האלה –  לאחר הפלת משטרו של מובארק, הקרב האמתי   על השלטון עתיד היה להתחולל בין שני כוחות שהיו מאורגנים היטב מבחינה לוגיסטית וכספית במשך שנים רבות לפני מהפכת ה-25 בינואר: הצבא והאחים המוסלמים (עמ' 80). העובדה כי המועצה הצבאית העליונה בראשות טנטאווי המשיכה לשלוט במצרים במשך למעלה משנה אחר המהפכה, מפברואר 2011 עד הבחירות לנשיאות ביוני 2012, מוכיחה את חוזק כוחו של המוסד הזה. על ההשפעה הרבה להשקפת עולמם הדתית של האחים המוסלמים בחברה המצרית ניתן ללמוד מסקר שנערך במצרים ב-2010, גם אם נתייחס לתוצאותיו בזהירות, כיוון שנערך בתקופת הדיקטטורה של מובארק. לפי הסקר הזה, 95% מהנשאלים סברו שעל האסלאם למלא תפקיד חשוב בפוליטיקה. רוב גדול מהנשאלים האמין בענישה לפי חוקי האסלאם: 80% רצו לסקול נואפים, 77% טענו כי יש להלקות גנבים ולכרות את ידם, ו-86% סברו כי העונש על נטישת האסלאם צריך להיות  מוות (עמ' 177).

האתגר החשוב של המשטר לאחר הדחת מובארק היה להתמודד עם הידרדרותו של מצב הביטחון שהתבטאה בעלייה בפשיעה ובאלימות. העובדה כי בבחירות לנשיאות ביוני 2012, אחמד שפיק – גנרל וראש ממשלתו האחרונה של חוסני מובארק, כלומר איש המשטר הישן  – כמעט וניצח בהן, הוכיחה את כמיהתו של חלק ניכר מן הציבור המצרי לסדר, שלמענו היה מוכן להקריב את חירותו. יריבו של שפיק, נציג האחים המוסלמים, מוחמד מוּרְסי, ניצח בהפרש של פחות מ-2%. במחצית הראשונה של 2013, התרשם המחבר כי מורסי מתנהג כאילו זכה בבחירות בניצחון סוחף  ומגביר את הפילוג. ג'רמי בואן אף רומז כי מדיניותו הבלתי זהירה של מורסי עלולה לפגוע בו (עמ' 316). 

לוב

ארבעה ימים לאחר הדחתו של מובארק, ב-15 בפברואר 2011 החלה התקוממות בבנגאזי נגד משטרו של מועמר קדאפי, שליטה של לוב מאז 1969. הפגנה גדולה ראשונה נגד קדאפי בעיר הבירה, טריפולי, התחוללה ב-21 בפברואר.  ב-25 בפברואר הגיע המחבר  ללוב מלונדון בטיסה מיוחדת עבור כתבים שיזם סַיף אל-אסלאם  קדאפי, בנו ולמעשה יורשו המיועד של שליט לוב. בהגיעו לנמל התעופה של טריפולי מצא אותו המחבר במצב של כאוס. מספר העובדים הזרים בלוב באותה תקופה נאמד ב-2 מיליון (מרביתם מצרים ואפריקאים שחורים), ורובם רצו להימלט דרך נמל התעופה, דבר שיצר פקק בו.   בימי שהותו של ג'רמי בואן בטריפולי הוא שמע קולות ירי. היו אלה יריות לפיזור מפגינים, ובהמשך יריות מצד מתקוממים שהשיגו נשק. המחבר וכתבים אחרים נהגו להתגנב לרובע טאג'וּרה  (Tajoura) שבטריפולי בו התקיימו הפגנות נגד המשטר, אותן המשטר נהג לפזר בגז מדמיע ובאש חיה.

כ-45 ק"מ מערבה מטריפולי שוכנת העיר זאוויה (Zawiya), אשר בחודש הראשון של ההתקוממות הייתה בידי המורדים. בתחילה התיר המשטר, באופן מפתיע, לעיתונאים לבקר בה, כדי שייווכחו במו עיניהם כי מתנגדי המשטר הם כביכול קיצונים אסלאמיים מסוממים. ואולם הביקור הוכיח למחבר כי מתנגדי המשטר הם משכבות שונות של האוכלוסייה.  הם סיפרו לו על אנשים שנעלמו בבתי כלא ועל הכנסות  מנפט שבוזבזו. במהלך שהותו בלוב בתקופת המהפכה נעצר המחבר מספר פעמים על ידי השלטונות, אך היה משתחרר בזכות השתייכותו לארגון שידור גדול, הבי-בי-סי, ובזכות אזרחותו הזרה. לעומת זאת אנשי הצוות הערבי שלו הוכו ועונו קשות לפני שחרורם.

ב-1 במארס ערך המחבר (יחד עם נציגת ABC, Christiane Amanpour) ראיון עם קדאפי, בו חזר המנהיג הלובי על טענתו לפיה הארגון אל-קאעידה  עומד מאחורי ההתקוממות נגדו. בכך רצה קדאפי לנצל את שיתוף הפעולה אתו מצד מדינות מפתח במערב נגד הארגון הזה ולמנוע את תמיכתן במורדים. הוא טען כי עמו אוהב אותו וימות על מנת להגן עליו. יצוין כי שיתוף פעולה בין שירותי המודיעין של לוב מצד אחד לבין שירותי הביון של ארה"ב ה-CIA ושל בריטניה ה- MI6 מצד שני, התקיים בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. נפילת משטרו של קדאפי עתידה הייתה לחשוף מסמכים המפרטים את שיתוף הפעולה הזה, שנמצאו במִתְקני המודיעין של לוב. בין הגילויים ראוי לציון האירוע הבא. ב-2004, ה-CIA וה-MI6 חטפו בבנגקוק פעיל בתנועה צבאית אסלאמית שהתנגדה למשטרו של קדאפי, עבד-אל-חכים באלחאג' (Belhaj). בעיני שני ארגוני הביון המערביים  האלה נחשד האיש כתומך באל-קאעידה, והוא הוסגר ללוב, לטיפול משטרו של קדאפי.  בלוב עונה באלחאג' קשות במשך כשש שנים (שוחרר ב-2010), ולאחר הצלחת המהפכה נגד קדאפי היה עתיד לשמש המפקד הצבאי של טריפולי (עמ' 240-234).  

בעת הראיון  עם קדאפי  במארס, טרם התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שהתירה הפצצות נגד משטרו, וקדאפי נראה נינוח ובטוח בניצחונו. ואכן, בשלב הזה ידו הייתה על העליונה. בהמשך החודש כוחותיו התקרבו למעוז המורדים, העיר בנגאזי, וקדאפי הבטיח לבצע טבח במתנגדיו בה. בתגובה, ביוזמת שלוש מעצמות המערב – ארה"ב, בריטניה וצרפת  – קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-17 במארס החלטה, אשר הסמיכה את מדינות הארגון "לנקוט בכל האמצעים הדרושים"  להגן על האזרחים בלוב, והכריזה על "אזור אסור לטיסה" מעל לוב, כדי למנוע מקדאפי להשתמש בחיל האוויר לדיכוי ההתקוממות. לשגרירת ארה"ב באו"ם, סוזן רייס – אשר הייתה יועצת לענייני אפריקה בממשלו של ביל קלינטון בעת הטבח ברואנדה ב-1994 – היה חלק נכבד בגיוס ממשלו של ברק אובמה למען קידום ההחלטה הזו במועצת הביטחון, במטרה למנוע מחדל של הישנות טבח. כמו כן, היוזמה המערבית במועצת הביטחון הושפעה מלחצי הליגה הערבית ומשיקולי נפט.  כדי להבהיר כי ההחלטה לא תהווה מתן אישור לפלישה מערבית ללוב בנוסח עיראק ב-2003 [ובכך כנראה להרגיע את רוסיה ואת סין, שלבסוף נמנעו בהצבעה], הוציאה ההחלטה מכלל אפשרות כיבוש חלק כלשהו משטחה של לוב על ידי כוח זר.

המחבר עזב את לוב ימים אחדים לפני החלטת מועצת הביטחון על אזור אסור לטיסה, וחזר אליה שבועות אחדים לאחר מכן. על כן נאלץ להגיע ללוב מתוניס ביבשה. בדרכו לטריפולי, ראה ערים שמרדו בקדאפי ונכבשו מחדש, בהן העיר זאוויה (Zawiya). בעיר הזו אף נתקל באדם שבפגְשוֹ לראשונה בתקופת ההתקוממות בעירו תמך במהפכה – אך כעת, כאשר פגְשוֹ שנית, נתן לו להבין כי הוא פוחד לדבר.

בעוד קדאפי וסַיף אל-אסלאם, עדיין הפגינו ביטחון עצמי, היו בכירים במשטר הלובי שהחליטו לערוק מבעוד מועד. הבולט בהם היה שר החוץ, מוּסא כוּסא, אשר כיהן כראש המודיעין הלובי בין השנים 2009-1994. הוא הגיע ללונדון ב-30 במארס 2011. בעברו היה האיש מעורב בפיגועים נגד המערב, בהם תמיכה ב"צבא האירי הרפובליקני" (IRA), ובפיצוץ מטוס נוסעים של  חברת PAN AM  מעל לוקרבי שבסקוטלנד ב-1988. ואולם, במסגרת שיתוף הפעולה בין הביון הבריטי ללובי נגד הטרור לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, מוסא כוסא  אף ביקר בלונדון ונפגש עם ראש ה-MI6 (עמ' 234). לאחר עריקתו ב-2011 הוא עבר תשאול קצר בבריטניה, בעקבותיו הורשה לצאת לגלות נוחה בקטר. לדעת המחבר הייתה הצדקה להעמידו למשפט – אך בריטניה החליטה להעניק לו מעין פרס על עריקתו (עמ' 227).

באמצע יוני 2011, נפגש ג'רמי בואן בשגרירות הרוסית בטריפולי עם השליח המיוחד של רוסיה ללוב, מיכאיל מרגאלוב (Margelov). אישיותו הייתה מרשימה: הוא היה ערביסט הבקיא בתחומו ודיבר ערבית ואנגלית באופן שוטף. המֶסֶר של מרגאלוב היה כי על קדאפי לוותר על שלטונו, כיוון שאיבד את הלגיטימיות שלו בעקבות רצח בני עמו. ואולם עזיבתו של קדאפי חייבת להיות מסודרת, כדי למנוע הידרדרותה  של לוב למעשי אלימות (עמ' 154).  עוד טען כי יש לפתור את המשבר בדרך מדינית, ולא צבאית, ובהתאם לכך ביקר בבנגאזי ונפגש עם נציגי המורדים. הוא גם העריך כי קדאפי יוכל להישאר בלוב תחת הגנת שבטו. [בפרספקטיבה היסטורית נראה כי היה הגיון בגישתו של מרגאלוב, שנועדה למנוע מלחמת אזרחים בלוב, וגם כמובן, לנסות לשמור על האינטרסים של רוסיה בארץ זו.]  אך להערכת המחבר, השגת הסדר כזה הייתה למעשה משימה בלתי אפשרית, מפאת הפער שלא היה ניתן לגישור בין קדאפי שדבק בשלטונו לבין האופוזיציה  והמערב שטענו כי יש לא רק להדיחו כי אם גם להעמידו לדין.

ההפצצות של נאט"ו נגד משטרו של קדאפי, אשר מטרתן המוצהרת הייתה להגן על אזרחים, היו לרוב מדויקות. עם זאת היו גם תקלות מביכות שגרמו לפגיעה באזרחים. לדוגמה, ב-19 ביוני הופצץ בית בשכונת סוּק-אל-ג'וּמְעָה בטריפולי – שכונה שנחשבה לאחד ממעוזי ההתקוממות נגד קדאפי בבירה (עמ' 162). ועוד דוגמה: בהפצצת ביתו של בכיר בממשל הלובי ב-20 ביוני נהרגו 13 אנשים, בהם 5 ילדים ואישה בהריון – בעוד דווקא  האישיות נגדה כוונה ההפצצה  לא נהרגה (עמ' 167-169).

ב-20 באוקטובר 2011 איתרו המורדים את קדאפי ורצחו אותו באכזריות. התרשמותו של המחבר היא כי רוב הלובים אכן רצו במותו ולא היה אכפת להם באיזו דרך יעשה הדבר. עוד טענו הלובים, כי לוּ היה מעמידים את קדאפי למשפט, הליך שיפוטו היה ממושך, וכי אף במהלך המשפט הוא היה ממשיך להטיל את מוראו על הלובים. המחבר סבור כי נקיטת שיטותיו של קדאפי מצד המתקוממים נגדו לא הייתה הדרך הראויה למשטר החדש. הוא גם מותח ביקורות על מאסרים רחבי היקף של אפריקאים שחורים על ידי המיליציות השונות של המורדים והחזקתם ללא משפט בתנאים מבעיתים. המאסרים נעשו בחשד כי הם שימשו שכירי חרב במשטרו של קדאפי, אך רובם כנראה לא היו כאלה והיחס הברוטאלי כלפיהם ניזון ממניעים גזעניים.

בבחירות לפרלמנט ביולי 2012 ניצחה מפלגתו של מחמוד ג'יבריל. ג'יבריל הגדיר את מפלגתו כליברלית, אך לא חילונית, והבטיח כי השריעה תהיה בסיס לחוקה. מפלגות דתיות מובהקות לא הצליחו בבחירות בלוב, דווקא כיוון שהחברה הלובית הדתית בעיקרה, ראתה במפלגות המתיימרות להפוך אותה לעוד יותר דתית – עלבון. מכל מקום, לא הצליחה לוב לכונן משטר יציב, המיליציות השונות נהנו ממעמד עצמאי ואף ירו אלה באלה. ב-2013 לוב הייתה שרויה במצב של כאוס, כשהמדינה נשלטה למעשה על ידי מיליציות יריבות, קיצונים דתיים ופושעים. המיליציות כפו את דעתן על הממשלה, ובגלל היעדר ביטחון שגרירויות זרות החלו לפנות חלק מהצוותים שלהם.

סוריה

בתחילת 2011, המשטר בסוריה של הנשיא בשאר אסד, שעלה לשלטון ב-2000 (קדמו לכך 30 שנות שלטון של אביו, חאפז אסד), נראה לכאורה יציב. בדומה לקדאפי –  אשר מירב מנהיגי המערב חיזרו אחריו בעשור הראשון של המאה ה-21 – גם אסד, בגלל חשיבותה של סוריה באזור זכה לחיזורים מהמערב. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר ביקר בדמשק ב-2001, ונשיא צרפת, ניקולא סרקוזי – ב-2008, וזאת על אף מעורבותו של אסד ברצח ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי ב-2005. באחת השיחות עם המחבר, לפני פרוץ המרד נגדו, טען אסד כי הוא רואה את עצמו כגשר בין מזרח למערב, בעל ברית של איראן שיכול להיות ידידותי גם כלפי ארה"ב ואירופה, וגם לתמוך ב"שחרור פלסטין". הדבר לא הפריע לטון העוין של  משטרו כלפי ארה"ב והמערב, ולמדיניות הלוחמנית שלו נגד ישראל  –  כל אלה זכו לפופולאריות בקרב עמו ובעולם הערבי בכלל. תמיכתו במנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, אשר בזכות מלחמתו המוצלחת לכאורה נגד ישראל ב-2006 הפך למעין כוכב בעולם הערבי, תרמה לפופולאריות של פטרונו, אסד. ואכן, בינואר 2011 הביע אסד את ביטחונו, כי המהפכות שפקדו את תוניס ומצרים לא תגענה לסוריה, בזכות הקו התקיף שהוא נוקט נגד ישראל והמערב.

אסד, רופא העיניים במקצועו, טעה באבחנתו. המהומות נגד משטרו החלו במארס 2011 בעיר דַרְעא, בדרומה של סוריה, ליד הגבול עם ירדן. מלבד שנות העריצות הארוכות של שושלת אסד שנשענה במידה מסוימת על עדת מיעוט, העדה העלאווית – למורת הרוח נגד משטרו של בשאר אסד היה גם גורם כלכלי. בצוֹרת קשה בין השנים 2011-2006 פגעה קשה באיכרים. עד מאי-יוני 2011 ההפגנות נגד המשטר היו בלתי אלימות, ולאסד היה עדיין סיכוי לבצע רפורמות דמוקרטיות, אותן הבטיח במשך עשור, ואולי אף לשרוד. ייתכן מאוד כי אסד אכן שקל אפשרות כזו, וסגן הנשיא, פארוּק א-שרע, אף רמז על כך. כביטוי לכאורה למגמה הזו, באפריל 2011 חוקי החירום בוטלו – אך בפועל דבר לא השתנה כתוצאה מהטלת מגבלות חדשות על קיום הפגנות. על שֶדָבָר אינו עומד להשתנות, ניתן היה להסיק כבר מנאומו של אסד ב-30 במארס 2011. חוסר התוחלת להביא לשינויים במשטר בדרכי שלום הביא לראשית ההתקוממות החמושה נגד המשטר. ב-2012-2011 אנשי עסקים סורים בחו"ל מימנו משלוחי נשק למורדים, שקראו לעצמם "הצבא הסורי החופשי". הנשק שנרכש הוברח לסוריה דרך טריפולי שבלבנון.

בגלל תחילת ההתקוממות, קשיים נערמו בפני בקשתו של המחבר להגיע לסוריה. רק כעבור כ-10 חודשים מהגשת הבקשה, הותר לו להיכנס לדמשק, ומשם בינואר 2012  עשה את דרכו לדרעא – לעיר בה כזכור החלו המחאות נגד השלטון –  בליווי אנשי ביטחון של המשטר. בדרך בין דמשק לדרעא ראה מחסומים רבים של הצבא,  ודרעא נראתה כעיר כבושה ובה עמדות צבא המוגנות בשקי חול. הימצאותם של אנשי הביטחון מנעה מהתושבים להביע את דעתם על המשטר. ואולם, באופן מפתיע, אותם אנשי ביטחון  הפנים (ה"מוּחאבַּראת") לא מנעו מהעיתונאים ללכת לכיוונה של גבעה, אשר במעלה שלה עמדו צעירים, רובם ממש בני נוער, שבשפת סימנים ביקשו ליצור קשר עם הכתָּבים. הם סיפרו לעיתונאים על הדיכוי הברוטאלי של ההתקוממות בעירם, כולל מעשי רצח,  ואף צעקו, "בשאר, אנו רוצים לתלות אותך" (עמ' 125). בשובם של העיתונאים למיניבוס, שוב באופן מפתיע, אנשי המוחאבראת  לא נראו מרוגזים ואף לא ניסו להחרים את החומר המצולם. המחבר מעלה שני הסברים אפשריים להתנהגותם. ייתכן כי היה לאנשי ביטחון הפנים מלשין בתוך הקבוצה שדיברה עם העיתונאים; או בקרב המוחאבראת עצמו היו אנשים שעייפו מן האלימות והחליטו להתנער ממנה ולבגוד במשטר. 

בינואר 2012  המחבר ביקר גם ברובע (District)  86 של דמשק הקרוב לארמון הנשיאות. זהו רובע עני המאוכלס על ידי בני העדה העלאווית, רובם עובדי שטח בדרג נמוך של שירותי הביטחון הסוריים. העלאווים מהווים כ-12% מתושבי סוריה, והנשיא בשאר אסד ואנשי מפתח במשטרו משתייכים לעדה הזו. רוב העלאווים תומכים במשטר הסורי כיוון שבקיומו הם רואים ערובה לעצם קיומם.  גם הנוצרים, המהווים כ-10% מהאוכלוסייה, תומכים ברובם במשטרו של אסד, וזאת מפחד מפני החלפתו במשטר אסלאמי קיצוני. העלאווים והנוצרים מהווים את הגרעין הקשה של תומכי המשטר. החשש מפני משטר אסלאמי פונדמנטליסטי עמד מאחורי התמיכה באסד  מצד רוב הדרוזים המהווים כ-3% מהאוכלוסייה, ומאותה סיבה זכה אסד לתמיכה בקרב אחוז ניכר מהכורדים המהווים כ-9% מתושבי המדינה.  רוב המורדים נגד המשטר באים מקרב הסונים, המהווים כ-66% מהאוכלוסייה, ואולם גם בקרב העדה הזו התמיכה במורדים אינה מובנת מאליה. למעמד הסוני הבינוני יש עניין בהמשך קיומו של המשטר כדי למנוע כאוס.

נוסף לביקורים בדרעא ובדמשק בחסות המשטר, באותו החודש הצליח המחבר להגיע עם צוותו מדמשק למעין פרוור של העיר, דוּמה (Douma), שנמצא היה  בשליטה חלקית של המורדים. המעבר ממרכז דמשק לפרוור הזה בכביש ראשי נמשך כ-20 דקות, אך המחבר הגיע אליו בדרכים עקיפות, ברכב אותו הסיעה נהגת אמיצה שפעלה בשירות המורדים. הכניסה והיציאה לדוּמָה היו כרוכות בסיכון: הרכב עלול  היה להיתקל במחסומים של השלטון. בדוּמה פגש המחבר מורדים אמיצים ונחושים, ואולם חימושם היה דל: נשק אישי מעריקים ורובי ציד. בציודם הצבאי המועט ובהתארגנותם שנשאה אופי מקומי, הם שיקפו את מצבם של מעוזי מורדים אחרים באותה תקופה.

ב-22 בינואר 2012, הליגה הערבית בכינוסה בקהיר החליטה להטיל סנקציות על דמשק וגיבשה הסדר לפיו על אסד לפרוש מהשלטון. לבנון ועיראק נמנעו בהצבעה על ההחלטה [ביטוי להשפעתה של איראן – שתמכה במשטרו של אסד – על מדיניותן של ביירות ובגדאד]. כאשר בריטניה וארה"ב ניסו לכלול את החלטות הליגה הערבית בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם, רוסיה וסין הטילו וטו על ההחלטה ב-4 בפברואר 2012.  לפי דיפלומט מערבי, סין רצתה להצביע בעד ההחלטה, אך הצטרפה לרוסיה בגלל הבנה להצטרף לצדה נגד שלוש מדינות המערב הקבועות במועצת הביטחון (עמ' 287).

להתנגדותה של רוסיה להחלטה הזו, ובהמשך להחלטות נוספות במועצת הביטחון, שכוונו למעשה להדיח את  משטרו של אסד, היו שיקולים סבירים אחדים. (1) הרוסים הסיקו את הלקח מן ההחלטה שהתקבלה  במועצת הביטחון בנושא הלובי ב-17 במארס 2011, אשר דיברה על הצורך להגן על אזרחים "בכל האמצעים הדרושים", אך נוצלה על ידי מדינות המערב למלחמה ישירה נגד משטרו של קדאפי. (2)  עוד טענו הרוסים, כי מיגור משטרו של אסד בלי לכונן משטר אחר במקומו, יהפוך את סוריה לסומליה, דהיינו למדינה ללא שלטון מרכזי השסועה בלחימה בין מיליציות יריבות. (3) נוסף לכך, הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, שאף להחזיר לרוסיה את מעמדה כמעצמה, כולל במזרח התיכון, ובהקשר זה סוריה עם משטר ידידותי למוסקבה הייתה חשובה לו.

בעקבות החלטת הליגה הערבית מינואר 2012, ערב הסעודית וקטר תמכו במורדים בנשק ו"הצבא  הסורי החופשי" נעשה יעיל יותר. ביולי, כתוצאה מהטמנת פצצה במטה בדמשק, בו תואמו פעולות נגד המורדים, אנשי ביטחון ואנשי צבא בכירים נהרגו בפיצוץ, בהם גיסו של הנשיא, ושר ההגנה. זו הייתה מכה רצינית למשטר.

בביקורו בדמשק באפריל 2013, בדומה לביקורו ב-2012, במקביל לסיור מטעם השלטונות בעיר, הצליח המחבר ליצור קשר עם המורדים וסייר באזורי שליטתם. בסוריה רוב רובה של האופוזיציה שנלחמה נגד המשטר הייתה מורכבת מארגונים ג'יהאדיסטיים. ברובע בדמשק שבשליטת ארגון אסלאמי (Liwa al-Islam), התרשם כי התנהגותו מתונה. ירי המרגמות ומכוניות התופת של המורדים – כל אלה היו מגיעים לפעמים למרכז דמשק. בשכונות הנאמנות לשלטון הוקמו "ועדות עממיות" שקיבלו נשק, ונראה כי גם אזרחים רגילים  היו מחזיקים נשק להגנה עצמית, בגין ריבוי מעשי החטיפות. חלקם הגדול של החטיפות נשא  אופי קרימינאלי עם גוון פוליטי: סונים, המצוידים בנשק –  הקשורים כנראה למורדים – היו חוטפים שיעים ודורשים כופר מן המשפחה. בדומה להערכתו ב-2012, המחבר התרשם כי חלק ניכר מן האוכלוסייה הסורית תומך במשטרו של אסד: תמיכתו חזקה במיוחד בקרב המיעוטים, אך גם סונים תומכים בו  כרע במיעוטו, בהתחשב כי האלטרנטיבה המסתמנת הינה הֶרֶס, אנדרלמוסיה וקנאות דתית. המשטר מאמין כי הוא מנצח במלחמה (בעזרתן של רוסיה ואיראן), וכי טענתו שאויבו העיקרי הוא האסלאם הקיצוני מוכחת כנכונה. 

אפילוג

באביב 2013, האופוריה שאחזה את העולם הערבי בעת פרוץ המהפכות לפני כשנתיים, פגה. במהפכות במדינות ערב "עד עתה" המנצח הגדול היה האסלאם הפוליטי. אבל כאשר האסלאם הפוליטי יצטרך לספק לא רק חלומות, אלא גם דברים ממשיים כמו מקומות עבודה ורמת חיים טובה יותר, הבחירה  מחדש באסלאם לא תהיה מובנת מאליה. זאת בהנחה הסבירה כי תהינה עוד בחירות דמוקרטיות, כיוון     שאנשים   שמרדו בדיקטטורות  לא יוותרו בקלות על זכות הבחירה (עמ' 296-295). המחבר סבור כי בערב הסעודית יכולה להתחולל מהפכה, בגלל דמיון מסוים בנסיבות בינה למדינות ערב בהן פרצו מהפכות ב-2011 (רוב אוכלוסייתה צעירה ושיעור אבטלה גבוה בקרב הצעירים) (עמ' 305).

הערות שלי

ג'רמי בואן עקב אחר המהפכות בעולם הערבי והתפתחותן החל מ-2011, כולל סיקור אירועים בעת התרחשותם תוך  סיכון חייו. עם זאת, התוצאה בכל הקשור לגילויים ולתובנות חדשות  אינה מרשימה. ראויה לציון הערכתו כי הגורמים האסלאמיים ניצחו בבחירות בתוניס ובמצרים, כיוון שהיו מאורגנים יותר טוב מזה שנים רבות – אך אם לאחר עלותם לשלטון לא יצליחו לספק את הדרישות החומריות של האוכלוסייה, הפופולאריות שלהם תרד. ואכן היעדר שיפור במצב החומרי ואף הידרדרותו היו אחת הסיבות לירידה במעמדו של מוחמד מורסי, שנוצלה על ידי שר ההגנה, עבד-אל-פתאח א-סיסי, כדי להדיחו בהפיכה צבאית ביולי 2013. אותם הגורמים עמדו גם מאחורי ירידת בכוחה של מפלגת א-נהדה בבחירות בתוניס בנובמבר 2014. המחבר, עוד לפני הדחתו של מורסי, רמז על ניכורו את הציבור החילוני-ליברלי, דבר שעלול להיות בעוכריו. כמו כן, התאמתה תחזיתו של המחבר כי המאבק על השלטון במצרים לאחר מהפכת 2011 עתיד להתחולל בין האחים המוסלמים לצבא. ביתר פירוט, לאחר המהפכה, בשנים 2012-2011 שלט למעשה הצבא, אחר כך  ב-2013-2012 שלט הנשיא האסלאמי מורסי, ומאז יולי 2013 שוב בפועל חזר לשלוט הצבא (על אף קיומן של בחירות לנשיאות ב-2014), כאשר ההתנגדות העיקרית לשלטונו באה מן האחים המוסלמים.  ואולם, בניגוד לנאמר על ידי המחבר באפילוג – לדעתי, מפלגה אסלאמיסטית  שתגיע לשלטון בדרכים דמוקרטיות, בגלל האידיאולוגיה הקיצונית שלה, לא תרשה, ככלל, עריכת בחירות שעלולות להדיחה. המקרה של תוניס הוא היוצא מן הכלל.

ראוי לשים לב להבדלים בין הקלוּת היחסית בהפלת המשטרים הפרו מערביים בתוניס ובמצרים לבין  הקושי בו נתקלו המתקוממים בהפלת משטרו של קדאפי ובחוסר יכולתם להפיל את משטרו של אסד. בלוב, המורדים כנראה לא היו מסוגלים להפיל את המשטר ללא סיוע מבחוץ, ובסוריה המורדים לא היו מצליחים לערער את המשטר ללא סיוע מבחוץ. אפשר למנות את הסיבות הבאות לשוני. (1)בלוב ובסוריה היו הדיקטטורות ברוטאליות יותר מאשר בתוניס ובמצרים. (2) בלוב ובסוריה, לחלקים חשובים באוכלוסייה היה אינטרס בהמשך קיומו של השלטון. (3) רטוריקה אנטי מערבית ואנטי ישראלית חֲזקה הוסיפה לפופולאריות של קדאפי ואסד.

אפשר לראות את אחד הגורמים החשובים לפרוץ המהפכות בארצות ערב ב-2011 בהרעה במצב הכלכלי שמקורו במשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-2008. כלומר, אותו הגורם הכלכלי שחולל את המהפכות היה קשור רק באופן חלקי בשליטים ובמשטרים שהיו במדינות ערב, כי אם בגלובליזציה של הכלכלה. ומכאן אפשר להניח מראש, כי גם שינוי במשטרים ובשליטים לא יביא לשיפור משמעותי במצב הכלכלי בארצות ערב. במילים אחרות, אותן המחאות במדינות ערב, שהפכו לרחבות היקף בזכות ההצטרפות אליהן של האזרחים הפשוטים  בתקווה לחולל  שיפור בתעסוקה ולהוריד את מחירי המזון – תקוותיהם בעצם נידונו לכישלון מראש,  אלא אם כן יתחוללו שינוים מהותיים במערכת הכלכלה העולמית. אפשר אף לטעון כי השתלבות בכלכלה העולמית ושיפור ברמת החיים שבעקבותיה לפעמים זוכים להצלחה הרבה יותר גדולה דווקא במשטר דיקטטורי, בהשוואה למשטר דמוקרטי. הדוגמה לכך היא צמיחתה המהירה של כלכלת סין, בהשוואה למצב הכלכלי העגום של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהודו.

היעדר יציבות פוליטית בארצות ערב בתקופת המהפכות ובעקבותיהן פגע בכלכלה כמו בייצור,  בייצוא, בהשקעות של משקיעים מקומיים וזרים ובתיירות. במדינות שנגררו למלחמת אזרחים כמו סוריה ולוב, ערים הפכו לעיי חורבות  וענפי ייצוא חשובים כמו נפט וגז, נהרסו או שותקו באופן חלקי. מכאן, המהפכות הביאו במהרה בין אם לירידה ברמת החיים ובין אם להרס מרקם החיים ולהפיכת מיליוני תושבים לפליטים חסרי כל. לאחר עליית כוחו של ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה (ובעיראק) ב-2014,  מצבם של התושבים ב"אזורים המשוחררים" הורע לא רק מבחינה כלכלית. הדיקטטורה החילונית בעיקרה של בשאר אסד, שלא כפתה אורח חיים דתי או חילוני על האוכלוסייה וגילתה יחס סובלני כלפי מיעוטים לאומיים ודתיים, הוחלפה בדיקטטורה  דתית קיצונית. זו כופה בברוטאליות אורח חיים דתי על האוכלוסייה, מכירה רק בזרם הסוני האדוק באסלאם – בעוד כל שאר הזרמים באסלאם והמיעוטים הלאומיים והדתיים הופכים לתושבים נחותים, רבים מהם מוצאים להורג, ולרוב נאלצים להימלט על נפשם. סיכויים טובים לכינונו של משטר דמוקרטי קיימים לכאורה במדינות ערב בהן רוב האוכלוסייה הומוגנית מבחינה לאומית, עדתית ודתית ואינה נגועה בקיצוניות דתית. דוגמה טובה לכך היא תוניס.

בפרספקטיבה היסטורית ניתן לראות במהפכות ובהתמוטטותן של משטרים דיקטטוריים בעולם הערבי, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, המשך לתהליכים שהתרחשו במזרח אירופה ובבריה"מ בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 של המאה ה-20. ואולם בעוד שברוב מדינות אירופה המעבר לדמוקרטיה הצליח, הרי ברוב מדינות ערב נכשל. הסיבות לכך נעוצות בשוני הרב בין החברות במזרח אירופה לאלו שבארצות הרב. החברות במזרח אירופה גילו לא רק פתיחות רבה כלפי התרבות המערבית על כל מרכיביה כי אם גם רצון עז לחקותה, כולל ערכי הדמוקרטיה וחילוניות. אלה גם היו חברות הומוגניות בעיקרן מבחינה לאומית. לעומת זאת חלק ניכר ממדינות ערב אינן הומוגניות מבחינה דתית, עדתית, שבטית ואתנית. ארצות ערב דתיות בעיקרן, כאשר דתן האסלאמית, במיוחד בזרמיה הקיצוניים,   נוטה להסתגר מפני התרבות המערבית ואף רואה בה מעשה שטן.

התמורות הדמוקרטיות שהתחוללו במזרח אירופה ובבריה"מ בשלהי המאה ה-20  מצאו את ביטוין הראשון בעולם הערבי בתמורות במשטר באלג'יריה. אלג'יריה, אשר משטרה הושפע במידה מסוימת מן המשטרים הקומוניסטיים בגוש הסובייטי ותהליכי הדמוקרטיזציה בהם, בדצמבר 1991 ארגנה בחירות דמוקרטיות בשלבים. ואולם לאחר שהתברר כבר בשלבים הראשונים של הבחירות כי בסופן צפוי ניצחון מוחץ למפלגות האסלאמיות – חולל הצבא הפיכה וביטל את תוצאות הבחירות. בהמשך, במשך כעשר שנים השתוללה מלחמת אזרחים בין הצבא, שנתמך כללית  על ידי הציבור החילוני ומפלגותיו, לבין האסלאמיסטים. במלחמה הזו נהרגו כ-100,000 איש והיא הסתיימה בניצחון – אך לא מלא וסופי – של  המחנה החילוני. את ניצחונן של המפלגות האסלאמיות בבחירות הדמוקרטיות באלג'יריה ב-1991  אפשר לראות כאות משבר לְמה שעתיד היה להתחולל בבחירות דמוקרטיות בתוניס ובמצרים לאחר המהפכות ב-2011, וגם לדומיננטיות של הזרמים האסלאמיים ברוב רובן של ארצות ערב, בין אם נערכו בהן בחירות או לא. רב גם הדמיון בין מלחמת האזרחים באלג'יריה לבין מאבקו העקוב מדם של משטרו של א-סיסי במצרים נגד האחים המוסלמים וקבוצות טרור אסלאמיות. מלחמת האזרחים באלג'יריה מזכירה במידה מסוימת גם את מלחמת האזרחים בסוריה החל מ-2011.

ואולם בעוד במקרה של אלג'יריה בחר המערב לתמוך בדיקטטורה החילונית – במקרה של סוריה, בגלל עוינותו הבסיסית של אסד למערב ובריתו עם המשטר האסלאמי באיראן, בחר המערב לתמוך באופוזיציה. בהדרגה, במיוחד מ-2014, כאשר הכוחות היעילים העיקריים הנלחמים נגד אסד נותרו הארגונים האסלאמיים הקיצוניים שהלכו וצברו כוח ("המדינה האסלאמית" ו"חזית א-נוּסרה"), נוכח המערב לדעת כי תמיכתו ההתחלתית הנלהבת באופוזיציה נגד אסד עלולה להתגלות כחרב פיפיות משתי סיבות. (1) משטרו של אסד החל להצטייר כרע במיעוטו בהשוואה לקיצוניות האסלאמית. (2) אף לפני השתלטותם על סוריה, קיצונים אסלאמיים עלולים לצאת משטחה לביצוע פיגועים במדינות המערב.

בשלהי 2014, בסיכומו של דבר עולה מסקנה שנשמעת אכזרית.  מדיניות ארוכת השנים מצד מעצמות המערב של העדפת יציבות (ולוּ באמצעות משטרים דיקטטוריים) ואי התערבות בכוח בנושאי פנים במדינות ערב, בכל זאת  הייתה נכונה. היא הועילה למערב והייתה הרע במיעוטו עבור התושבים הערבים. ב-2014 התברר מעל לכל ספק כי מצבם של התושבים הורע ללא הכר דווקא באותן מדינות ערב בהן התערב המערב – מתוך כוונה להביא אליהן דמוקרטיה   – בין אם באופן ישיר (לוב, ועיראק עוד ב-2003)  ובין אם באופן עקיף (סוריה).  המערב הצליח למגר (במקרה של עיראק ולוב) או לערער (במקרה של סוריה)   את המשטרים הקיימים,  אך לא היה בכוחו לכונן משטרים דמוקרטיים במקומם.