חילו, נאדיה. פורצת הדרך מעג'מי (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013) [סיכום ספר]

חילו, נאדיה. פורצת הדרך מעג'מי (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013). 166 עמ'. כולל צילומים, ללא מפתח שמות. [סיכום ספר] Nadia Hilou, ناديا حلو

ספר אוטוביוגרפי של נאדיה חילו (2015-1953),  ערבייה נוצרייה, ילידת יפו, בעלת קריירה ציבורית מרשימה ופורצת דרך עבור נשים ערביות בישראל.      מנהלת היחידה הארצית למעמד   האישה במרכז השלטון   המקומי      (2006-1997)   וחברה בכנסת ה-17 (2009-2006) מטעם מפלגת העבודה, אלה רק חלק מהתפקידים החשובים שמילאה. בתפקידיה הבכירים פעלה למען כלל הציבור בארץ, יהודים וערבים כאחד. עם זאת, עבודתה לטובת האוכלוסייה הערבית –  המקופחת במדינת ישראל –   תפסה מקום חשוב ומיוחד בפעילותה. המחברת ממעיטה לדון בסוגיות שנויות במחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובסִפְרה ובפעילותה שמה את הדגש על הצורך בדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים בארץ, תוך כיבוד הדדי של דעותיהם השונות. ואולם, היא מביאה רק את הגרסה הפלסטינית על אירועי 1948,  ובחזונה על עתידה של מדינת ישראל היא אינה נוקבת בשמה.  בסיכום שלי השתדלתי לשקף את גרסת המְחברת [התוספות בסוגריים מרובעים הם שלי]. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד בסוף. 

מאורעות 1948

האֵם  של נאדיה חילו, סלווה מונייר, הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי, ושלא כמקובל ביחס לבנות בזמנה, המשיכה בלימודים תיכוניים. אך היא נאלצה להפסיק את לימודיה  ב-1948, לאחר ידי חוזר על אוטובוס בו הייתה נוסעת מביתה בלוד לבית הספר ביפו, במיוחד לאחר שפגז התפוצץ בקרבת האוטובוס. המחברת מעדיפה לא לומר במפורש את המובן מאליו שהירי היה מצד היהודים (עמ' 10).  אביה של סלווה מונייר, "אבו אליאס" (הסב של המחברת מצד האם), מתוך דאגה לשלום ילדיו, ב"מלחמת 1948" (עמ' 16)  שלח אותם  לבית הדוד ברמאללה; אחר כך הילדים עברו לירושלים המזרחית וסלווה המשיכה בלימודיה בעיר זו. לאחר סיום המלחמה, מדינת ישראל במשך שנתיים לא הרשתה לילדים האלה לחזור להוריהם בלוד. המחברת מתארת בהתרגשות את השמחה שבאיחוד בין ההורים  לילדיהם (ב-1950?), מלוּוה גם בשמחה של שיבה לבית האהוב והמטופח בלוד, שבגינתו עצי פרי.  אחותה של סלווה, מרסל ובני משפחתה, "לא הורשו לחזור לבית בלוד. ביתם נותר סגור וההורים המשיכו לשמור על המפתח" (עמ' 16). למרות כל זאת "לא הייתה בלִבּה [של סלווה] שנאה" (עמ' 16). היא ניסתה להסתגל למציאות החדשה, החלה ללמוד עברית, רצתה להתקדם ולעבוד בהוראה, והיו לה שאיפות בתחום ההשכלה – אך נישואיה המוקדמים  ל-ודיע קדיס מיפו, שינו את תוכניותיה.

משפחת קדיס, בניגוד לרוב תושביה הערבים של יפו, לא עזבה את העיר לאחר כניסת הכוחות היהודיים אליה ב-1948. מתוך אוכלוסייה ערבית של כ-120,000 נותרו ביפו לאחר המלחמה רק כ-3000 ערבים, ואלה שנותרו נצטוו לעזוב את בתיהם ולהתרכז באזור עג'מי. "המשפחות כותרו בגדר ולמעשה חיו בגטו בתוך עירם" (עמ' 17).  לאחר שהוסרה הגדר ומשפחת קדיס הורשתה לחזור לביתה ביפו, היא גילתה לתדהמתה כי שוכנו בו שתי משפחות יהודיות. בזכות מסמכי הטאבו והמפתחות, שכנע "אבו אניס", אביו של ודיע (הסב של נאדיה מצד האב), את המשפחות לעזוב – משפחה אחת עזבה בתמורה לסכום כסף נכבד. יפו השתנתה: בבתי הערבים שוכנו יהודים, חלקם ניצולי שואה. הערבים והיהודים ניסו לשמור על שכנות טובה – אך לערבים, במיוחד המבוגרים, קשה היה להתגבר על הנוסטלגיה.

יפו: ילדות, נעורים ופעילות מקצועית

ביוזמת "אבו אניס", שזכתה  להסכמתו של  "אבו אליאס", נערכה חתונה בכנסייה בלוד בין סלווה (בת ה-16?) ל-ודיע. בגיל 17 ילדה סלווה את בתה הבכורה, ובגיל 19, ב-1953, את נאדיה. בתחילה גר הזוג הצעיר בביתו של "אבו אניס", אחר כך ודיע רכש דירה חדשה בשכונת עג'מי, מול הנמל של יפו, ובהמשך המשפחה התרחבה ועברה לדירה גדולה יותר בשכונה יהודית-ערבית, לא רחוק מעג'מי. האב, ודיע, היה אדם נאור בעל השכלה אקדמאית, עבד כמורה ביפו ובמקביל בעיתון הערבי "אל יום".  האם, סלווה, שאהבתה ללימודים ולהשכלה לא דעכה מעולם, הרבתה לעזור לחמשת ילדיה בהכנת שיעורי הבית.  בתקופת ילדותה של נאדיה, ילדי השכונה, יהודים וערבים, שיחקו אלה עם אלה ללא ייחוס חשיבות לדת וללאום,  ולנאדיה היו חברות יהודיות וערביות כאחת. בחג המולד והפסחא, דאגה האם להכין מתנות ומאכלים גם לשכנים היהודים – וההיפך. באותה תקופה היחסים בין יהודים לערבים ביפו התאפיינו בדו קיום בשלום אמיתי המבוסס על כיבוד הדדי. כיום היחסים האלה נעלמו, והמחברת מייחלת שילדיה, או לפחות נכדיה, יזכו לחיות באותה אווירה תמימה של דו קיום.

האם סלווה נהגה לספר לילדיה על החוויות הקשות של המלחמה ב-1948 בצירוף המסקנה: "במלחמות... אין מנצחים. כולם מפסידים בגוף או בנפש." היה עצב בסיפוריה "אך מעולם לא  היה בהם שמץ של טינה או שנאה" (עמ' 32). נאדיה עצמה התנסתה בחוויית המלחמה לראשונה בגיל 13, בעת מלחמת יוני 1967. בדרכה לבית הספר למבחן "הסקר" (מבחן בסיום בית הספר היסודי),  אותו התכוונה לעבור בהצטיינות ולהמשיך בלימודים בתיכון, נשמעה אזעקה. הבחינה בוטלה. המשך המלחמה לווה באזעקות, ריצות למקלט ופחד. "כולנו התפללנו...שהמלחמה הרעה תסתיים" (עמ' 37).  לאחר סיום המלחמה, הביקורים  לקרובי המשפחה מצד האם בירדן  – שקודם היו נדירים – נערכו כעת בקלות יחסית.  יתרה מזאת, כעת גם קרובי המשפחה מרמאללה יכלו לבקרה ביפו. אחת הדודות שלה נסעה ללוד, כדי לראות את הבית שנטשה ב-1948, אותו הותירה נעול בתקווה לחזור אליו. כאשר ראתה כי במקומו נבנו בניינים רבי קומות, "דמעות החלו לזלוג מעיניה". עם זאת "היא ידעה שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה" (עמ' 39).

את לימודיה התיכוניים עשתה נאדיה בבית ספר קתולי פרטי שנקרא "בית ספר טרה סנטה לבנות" (מכיתה י' למדו בו גם בנים.) כאשר בבית הספר הזה, בהתאם לתוכנית הלימודים הישראלית לימדו כי היהודים באו לארץ שוממה, היא כמובן ידעה שזהו שקר. אף על פי כן היא לא התקוממה נגד תוכנית הלימודים הזו ושיננה אותה, כדי להצליח בבחינה (המחברת הייתה תלמידה מצטיינת) – מה עוד שתודעתה הלאומית עדיין לא הייתה מפותחת (עמ' 41).  בהיותה בכיתה ט', המרד הראשון שהנהיגה בתיכון – שהיה ידוע במשמעתו החמוּרה –  כוּון  לנושא אחר: דרישה לשנות את מועדי הבחינות, כדי שיהיה יותר זמן להתכונן. בתגובה לסירוב ההנהלה להיענות לדרישה, התלמידות סירבו להיכנס לכיתה. בסופו של דבר המאבק הזה הצליח, הִקנה למחברת ביטחון ביכולתה, ולימדה חשיבותה של סולידאריות קבוצתית.

בעת מלחמת אוקטובר 1973 רגשותיה דמו לאלה של  מלחמת יוני 1967: פחד ורצון כי המלחמה תסתיים מהר כדי שאפשר יהיה לחזור לחיים הרגילים. ב-1973(?) התקבלה נאדיה ללימודים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב במקצוע בו ראתה שליחות לעזור לזולת: עבודה סוציאלית. היא הייתה הסטודנטית הערבייה היחידה במקצוע הזה באוניברסיטה. המחברת החליטה להצטרף לאגודת הסטודנטים הערבית, כיוון שהאגודה הכללית של הסטודנטים היהודים לא טיפלה בצרכי הציבור הערבי של הסטודנטים. על אף הערכתה הרבה לאביה, היא לא שמעה בעצתו – עליה הוא עוד עתיד היה לחזור בהמשך דרכה –  לפיה עליה להתרחק מפוליטיקה ומהפגנות, כדי לא להסתבך. אביה היה שייך לדור 1948, ולכן "הרכין ראש" (עמ' 58) – בעוד היא ובנותיה שייכות לדור חדש שאינו חושש להיאבק למען זכויותיו.

בשנה השלישית ללימודיה היא הכירה את אכרם חילו, בחור משכיל מכפר ראמה שבגליל, אִתו התחתנה בסיום לימודי התואר הראשון ב-1976(?). הבעל עתיד היה לתמוך  בנאדיה חילו לאורך כל הקריירה השאפתנית והמרהיבה שלה. שתי בנותיה של נאדיה נולדו בשנים הראשונות לנישואיה. אף על פי כן, היא לא ויתרה על עבודה במשרה מלאה כעובדת סוציאלית ביפו. כאן נגלתה לעיניה מצוקתם של תושבי יפו הערבים, כולל ילדים רעבים – מצוקה שנבעה בחלקה מאפליה מצד המדינה ביחס לאוכלוסייתה הערבית. נאדיה חילו הרגישה את האפליה כלפי ערבים על עצמה, כאשר בירח הדבש שלה, לפני העלייה למטוס לטיסה לאילת, נערכה לה ולבעלה, בדיקה ביטחונית קפדנית ומשפילה. לאחר עבודה של כ-9 שנים בלשכת הסעד ביפו (בה התחילה עוד בהיותה סטודנטית), היא התקדמה לתפקיד של קצינת מבחן לנוער במחוז תל אביב, משרה בה עבדה בין השנים       1994-1983. במקביל היא סיימה את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב והייתה אם מסורה מאוד לארבע בנותיה – ב-1984 נולדו לה תאומות. בעת פרסום הספר ב-2013,  שתיים מבנותיה עובדות סוציאליות, אחת משפטנית ואחת פסיכולוגית, כולן נשואות –  והמְחברת סבתא לשלושה נכדים.  לאורך הספר נאדיה חילו חוזרת ומדגישה כי בזכות עבודתה הנמרצת והבלתי נלאית היא הצליחה לשלב בין  טיפוח המשפחה לבין פיתוח קריירה.

ב-1994 ייסדה  נאדיה חילו  את מרכז "הירש" לגיל הרך ביפו, שהוקם בתרומה של נדיב יהודי מלוס אנג'לס. המוסד הזה נועד לשרת אוכלוסייה יהודית וערבית, ולכן בהתמודדות על תפקיד ניהולו, בתחילה רצתה העירייה בעובדת  יהודייה.  ואולם בזכות הישגיה "המעולים" (עמ' 76) של  המחברת במבחן ההתאמה והמיון, הייתה זו היא שהתמנתה לתפקיד. היא התחילה עבודתה במרכז החל מהנחת אבן הפינה וכלה בפיקוח על בנייתו וקליטת צוותי עובדים. המוסד סייע בטיפול באישה ובילדיה מתחילת הריונה ועד שלילדיה מלאו שש שנים, בהעניקו שירותי בריאות וחוגי העשרה בלימודים. ביוזמת המחברת שירותיו של המרכז הלכו והתרחבו וכללו בין היתר בית ספר להורים, שעודד נשים להמשיך בלימודים במקביל לגידול ילדים. לפעמים עובדת ערבייה טיפלה במשפחה יהודית – וההיפך; ילדים יהודים וערבים שיחקו יחדיו – וכך נוצר דו קיום אמיתי בין שתי האוכלוסיות.  נאדיה חילו ניהלה את מרכז "הירש" במשך כעשור עד 2004.

פעילות פוליטית וציבורית

רבה מאוד הייתה התרגשותה ותקוותה של נאדיה חילו כאשר החל תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ב-1993 – ואולם אחר כך נוכחה לדעת כי הדרך לשלום לא תהיה קלה. [היא מתעלמת מפיגועי הטרור נגד היהודים מצד הפלסטינים, שליוו את תהליך אוסלו.] נאדיה חילו שָמחה על ההזדמנויות שנפלו בחלקה לתרום לתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים במיוחד, ולשמש גשר בין יהודים וערבים, בזכות היותה מעורה בחברה יהודית וערבית כאחת. [ב-1995,] ביוזמת שרת הרווחה אורה נמיר, צורפה המחברת כחברה במשלחת הישראלית ל"וועידה לפיתוח חברתי" בקופנהגן. לבקשתה של נמיר, שעמדה בראש המשלחת, ארגנה המחברת פגישה בין השרה הישראלית  לשרה הפלסטינית, אום ג'יהאד, ושימשה מתורגמנית. יחד עם כל משפחתה השתתפה נאדיה חילו בעצרת למען השלום בתל אביב ב-4 בנובמבר 1995, בה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. היא בכתה כשנודע לה על הרצח.

בעקבות רצח רבין, ב-1996 הצטרפה נאדיה חילו למפלגת העבודה, מתוך רצון להמשיך ביעדו של רבין, להביא את השלום. היא נרשמה כמועמדת ברשימת הפריימריז הארצית במרוץ לכנסת – ולא במסגרת המחוז הערבי. נאדיה חילו הסבירה את הצעד הזה כך: כיוון שכל חייה היא נאבקה למען שוויון  מלא בין יהודים לערבים, היא לא רצתה להיבחר לכנסת בזכות היותה ערבייה, אלא בזכות תרומתה וכישוריה ובקולות שני העמים. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מפלגת העבודה בה ערבייה  (או ערבי?) החליטה להתמודד בפריימריז הארציים.  נשים יהודיות לא תמכו בה, בראותן בה מתחרה על המקומות המשוריינים לנשים בייצוג הכללי. בהופעותיה בפני קהלים של ערבים, בדואים ודרוזים הייתה נתקלת בעוינות סמויה או גלויה על כך שבחרה לרוץ לכנסת במקום להסתפק בתפקיד המסורתי של אישה. בכנסים האלה נכחו לרוב גברים בלבד. כדי להקדים תרופה למכת השאלות העוקצניות שהיו מופנות אליה בגלל היותה אישה, בתחילת דבריה נהגה להציג את עצמה כאם מסורה למשפחתה, אשר במקביל פועלת בתחום החברתי. בהופעותיה בפני ציבור יהודי הייתה נשאלת מדי פעם גם כן שאלות עוקצניות אך מסוג אחר, כמו האם היא שרה את ההמנון הלאומי או חוגגת את יום העצמאות. משתמע כי לדעתה אין אלה שאלות ראויות (עמ' 101). בקמפיין שלה היא שמה את הדגש על דו קיום בין ערבים ליהודים, קידום אוכלוסיות חלשות והעצמת נשים. תומכיה נחלקו ל-40% יהודים ו-60% ערבים, והיא נבחרה למקום ה-37 ברשימה לכנסת – אך בבחירות ב-1996 מפלגת העבודה זכתה רק ב-36 מנדטים (בהשוואה ל-44 בכנסת הקודמת ב-1992).

אחר שלא הצליחה להיבחר לכנסת, התחילה נאדיה חילו לעבוד כיועצת לקידום מעמד האישה במרכז השלטון המקומי. בתחילה תחום פעילותה הוגבל לנשים ערביות, אך אחרי שהמקבילה שלה בתפקיד לקידום נשים יהודיות נפטרה – ולאחר היסוס מסוים מצד הממונים עליה – נתמנתה נאדיה חילו כיועצת לקידום כלל הנשים, יהודיות וערביות כאחת.  בתפקידה החדש הייתה פורצת דרך בתור אזרחית ערבייה האחראית גם על אוכלוסייה יהודית. בתקופת פעילותה כיועצת לקידום מעמד האישה בשנים 2006-1997, היא דאגה בין היתר למנות יועצת בתפקיד כזה בכל מועצה מקומית, יהודית וערבית כאחת.

ב-1999 שוב התמודדה נאדיה חילו במרוץ לכנסת בפריימריז  של העבודה, אך בגלל שריונים נדחקה למקום בלתי ריאלי. בתגובה, היא קיבלה את הצעתו של עמיר פרץ, יושב ראש ההסתדרות ומנהיג מפלגת "עם אחד", והצטרפה למפלגתו. בבחירות ב-1999 מפלגת "עם אחד" קיבלה רק שני מנדטים, ונאדיה חילו, שהוצבה על ידי עמיר פרץ במקום השישי ברשימה, שוב נשארה מחוץ לכנסת. ב-2000 מינה פרץ את נאדיה חילו לחברה בהנהגת ההסתדרות, תפקיד בו כיהנה עד 2002 והייתה האישה הערבייה הראשונה בגוף הזה. במעמדה החדש היא נאבקה למען זכויותיהן של נשים ערביות עובדות, במיוחד בתחום השכר; וכמו כן השתתפה בכנסים בינלאומיים בהם הופיעו נציגים גם ממדינות ערב. בכנסים האלה הרגישה נאדיה חילו לא רק שייכות למדינת ישראל, אלא גם לעולם הערבי, מתוך תחושת היותה "חלק מהעם הפלסטיני" (עמ' 108). ביקוריה בארצות הרחוקות חיזקו את אהבתה לעיר מולדתה יפו. "עבורי היא [יפו] המולדת" (עמ' 113).

בסִפרה של נאדיה חילו ישנן התייחסויות קצרות מאוד בלבד לאינתיפאדה השנייה ול"יוזמת ז'נבה". היא מציינת כי ביקורי משלחות בין הצד הישראלי לפלסטיני כמעט ונעצרו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000; וכי היא פעלה לקידום  "יוזמת ז'נבה". ["יוזמת ז'נבה" היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שנוסחה ב-2003 בידי צוותים בלתי רשמיים משני הצדדים בראשות יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו. המחברת מתעלמת מהסדרה הארוכה של מעשי הטרור הרצחניים מצד הפלסטינים נגד יהודים בתקופת האינתיפאדה השנייה, מתגובותיה הצבאיות של ישראל, ומנושא ההתנחלויות.]

לאחר סיום תפקידה בהסתדרות, בשנים 2006-2002 כיהנה נאדיה חילו כסגנית יו"ר נעמת, תפקיד שעד אז לא היה קיים ובו הייתה אחראית על טיפול בנשים יהודיות וערביות כאחת. במשרתה החדשה פעלה לקירוב בין נשים יהודיות וערביות, לקידום ההיכרות בין שני העמים שתעודד אותם לחיות מתוך כבוד הדדי.  כמו כן  ביקרה בכפרי הבדואים הבלתי מוכרים, שָׁם ראתה במו עיניה את התנאים האיומים בהם אימהות צריכות לגדל את תינוקיהן: מגורים בפחונים ללא מים וחשמל. [אין דיון כלשהו בסיבות למצב הזה, אך משתמע כי מדינת ישראל אשמה.]  יצוין כי עד 2004 החזיקה נאדיה חילו בו זמנית בשלושה תפקידים חשובים ומאתגרים: מנהלת מרכז "הירש", מנהלת היחידה למעמד האישה במרכז השלטון המקומי, וסגנית יו"ר נעמת; ועד 2006 המשיכה להחזיק בו זמנית בשני התפקידים האחרונים.

לאחר שמפלגת "עם אחד" הצטרפה למפלגת העבודה ב-2005, החליטה נאדיה חילו שוב לרוץ לכנסת בפריימריז ברשימה הארצית של מפלגת העבודה. כמו ב-1996 היא שוב חרשה את הארץ באינטנסיביות לאורכה ולרוחבה וניהלה קמפיין בקרב יהודים, ערבים, דרוזים ובדואים. לשאלה האם היא שרה את ההמנון הלאומי, ענתה: "ההמנון אינו נותן ביטוי לאני האישי שלי. אני לא מחוברת למילותיו אבל מכבדת תמיד את המעמד בעמידה" (עמ' 122-121). מאידך גיסא, הציבור הערבי והמפלגות הערביות (במיוחד בל"ד) תקפו אותה על חברותה במפלגה יהודית ציונית. על כך השיבה כי היא מייצגת את הדור הערבי הצעיר שמעוניין בשוויון זכויות במיוחד בתחומי החינוך, הדיור והעבודה. כאשר נבחרה במקום ה-15 ברשימה הארצית –  "הייתי באופוריה, ריחפתי בין מציאות לחלום" (עמ' 125).  בבחירות ב-2006 קיבלה מפלגת העבודה 19 מנדטים ונאדיה חילו נכנסה לכנסת. (בתור חברת כנסת ערבייה, קָדמה לה חוסניה ג'בארה ממרצ.)

נאדיה חילו הצטיינה בכושר נאום. לדבריה: "לאורך כל שלוש שנות כהונתי כחברת כנסת מעולם לא קראתי נאום מהדף ותמיד דיברתי באופן שוטף" (עמ' 129-128). בנאומה הראשון דיברה על "מצבם העגום והמופלה לרעה של האזרחים הערבים בישראל" (עמ' 129). במהלך חצי קדנציה של הכנסת היא כיהנה כיושבת ראש הוועדה לזכויות הילד; הייתה חברה בוועדות נוספות של הכנסת ביניהן לקידום הנשים. כמו כן הקימה והנהיגה את השדולה לערים מעורבות כמו יפו, רמלה, לוד, חיפה ועכו. היא ניסתה לקדם את בעיית הדיור לזוגות צעירים ערבים בערים האלה; ואת הצורך ליצור אפליה מתקנת בקבלת עובדים ערבים לעיריות בתפקידים אקדמאים, כמו מנהלי מחלקות ואגפים. בשלוש שנות פעילותה בכנסת הגישה כ-90 הצעות חוק ו-11 מתוכן הפכו לחוקים (עמ' 131). בסוף הקדנציה ב-2009 נבחרה יחד עם שני חברי כנסת אחרים (גדעון סער וזהבה גלאון) כמצטיינת בתחום החקיקה.

בתקופת כהונתה כחברת כנסת, בקיץ 2006 התרחשה מלחמת לבנון השנייה. רוב ימי  המלחמה היא סיירה בצפון המופגז, תוך סיכון עצמי. פעם טיל פגע בסמוך לאוטו שלה ומעוצמת ההדף המכונית התרוממה באוויר. היא ביקרה בעיקר ביישובים הערביים, וראתה במו עיניה כיצד לאזרחים הערבים אין מקלטים להסתתר מפני ירי הטילים. היו מקרים בהן אימהות ערביות בגליל נהרגו יחד עם ילדיהן, ובין ההרוגים היו  גם שני קרובי משפחתה בחיפה.  בדומה להתייחסויותיה למלחמות ב-1967 וב-1973, כך גם ביחס למלחמה ב-2006, נאדיה חילו נמנעת מלנקוט עמדה לגבי מי צודק ומי אשם בהן וחוזרת על מסקנתה כי במלחמה "אין מנצחים. כולם מפסידים" (עמ' 140). [אין אצלה אזכור לחיזבאללה ולכך שטיליו הם שפגעו בערביי ישראל בצפון.] בעקבות המלחמה פעלה נאדיה חילו לשיפור הגנת העורף, במיוחד העורף של האוכלוסייה הערבית.

ב-2008,  על רקע מתיחות ומהומות  בין יהודים לערבים בעכו, נרתמה המחברת להרגעת הרוחות בעיר זו. בהקשר לאירועים האלה, ישנה אצלה התייחסות קצרה ל"מהומות אוקטובר 2000", שפרצו גם ביפו. היו אלה "ימים איומים" שהותירו צלקות (עמ' 143). [מדובר בהפגנות ואירועים אלימים של ערביי ישראל, מתוך הזדהות עם האינתיפאדה השנייה שהחלה בסוף ספטמבר 2000.] לאחר פיזור הכנסת ה-17  ב-2009, התמודדה נאדיה חילו שוב בפריימריז  על מקום בכנסת ה-18. היא לא הצליחה להיכנס מחדש לכנסת מהסיבות הבאות: עליית חשיבות גורם הכסף בפריימריז (כמו לצורך גיוס פעילי שטח), שפגע קשה בדמוקרטיות של הבחירה; שיטת השריוּנים  במפלגה; ומספר מועט של מנדטים שקיבלה מפלגת העבודה.

במהלך הקריירה הפוליטית  הזדמן לנאדיה חילו להיפגש עם אישים חשובים. ב-1996 השתתפה נאדיה חילו בקבלת פנים לנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, בעת נחיתתו בנמל תעופה בן גוריון. כאשר ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, הציגה בפני הנשיא כערבייה המתמודדת בפריימריז במפלגת העבודה, קלינטון הגיב במשפט "אני אצביע עבורך" (עמ' 154). נאדיה חילו  נפגשה בירדן עם שליטה, המלך חוסיין; ובהיותה חברת כנסת נפגשה בירדן  עם יורשו, המלך עבדאללה. היא משבחת את שני המלכים. למחברת משפחה בירדן שמוצאה מפליטי לוד 1948. היא מוסיפה: אין תושב ערבי בישראל שאין לו קרובי משפחה בגדה, בעזה ובארצות ערב, שמוצאם מפליטי 1948. לאור היותה קתולית, נאדיה חילו מתארת בהתרגשות רבה את מפגשיה הקצרים עם האפיפיורים יוחנן פאולוס ה-2 ב-2000, ועם מחליפו בנדיקטוס ה-16  ב-2009, בעת ביקוריהם בארץ.

בחזונה מזכירה נאדיה חילו  פעמים אחדות את השתייכותה ליפו. חלומה    לגבי "המדינה הזאת" [ישראל] (עמ' 164) כולל צדק חברתי, שוויון לנשים בבית ובעבודה, ושוויון זכויות מלא לאזרחים הערבים. היא חולמת לחיות ב"מדינה [שוב אין אזכור שמה]  שבצדה הקרוב מאוד תשכון מדינה אחרת, מדינה פלשתינית [פלסטינית]" (עמ' 165). היא משתוקקת לשלום ולגבולות פתוחים,  שיאפשרו לה לבקר במדינות ערב השכנות.  

הערות ביקורתיות

בספר טעויות עובדתיות אחדות. לפי הספר היא השתתפה "בסוף שנות השמונים" בוועידה לפיתוח חברתי בקופנהגן, במהלכה נפגשה עם השרה הפלסטינית אום ג'יהאד (עמ' 82-80) – בעוד מפגש כזה התקיים ב-1995, וכמובן אחרי הסכם אוסלו ב-1993 והקמת הרשות הפלסטינית ב-1994. לגרסתה, היא נפגשה עם המלך חוסיין בשנת 2000  (עמ' 148) – אך עובדתית המלך חוסיין נפטר בפברואר 1999. המחברת מונה בין קורבנות האוכלוסייה הערבית הפלסטינית במלחמת לבנון השנייה ב-2006 את שלוש בנותיו של הרופא העזתי, עִז א-דין אבו אלעיש, שנהרגו מפגיעה ישירה של "טיל" בביתו  (עמ' 139). לאמִתו של דבר שלוש הבנות האלה נהרגו בינואר 2009 מפגיעה בשוגג של  פגז טנק ישראלי במבצע "עופרת יצוקה."

מתוך התייחסויותיה הקצרות של המחברת לסכסוך הישראלי-ערבי משתמע כי אין בכוונתה לדון בו לעומק ולרוחב, אלא להתמקד במימד של משפחתה שוחרת השלום, לדבריה. ניתן להסיק כי אין בכוונתה להעלות נושאים טעונים, לפתוח מחדש פצעים ולעורר שנאה בין יהודים וערבים. מטרתה  לעודד כיבוד הדדי ודו קיום בשלום בין יהודים לערבים. היא מקבלת את מדינת ישראל כעובדה קיימת, גם אם לא בהכרח לגיטימית. בתור אזרחית ערבייה במדינה הזו, היא רואה  מחובתה לפעול לטובת האוכלוסייה הערבית בה, למען שוויונה וקידומה כמו בתחומי החינוך, התעסוקה והדיור. בניגוד לרוב חברי הכנסת הערבים וההנהגה הפוליטית של ערביי מדינת ישראל, נאדיה חילו רחוקה מלהתמקד בפעילותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם, משתמע, אינה נגועה בשנאה כלפי מדינת ישראל. היא בחרה לייצג אותו חלק נכבד באוכלוסייה הערבית בארץ – לוֹ כמעט ואין ייצוג בקרב חברי הכנסת הערבים –  אשר אכן מעוניין בראש וראשונה בשיפור בחיי היומיום שלו  ובמצבו הכלכלי-חברתי, בשוויון, ובשלום שבהכרח יקדם אותו בכל התחומים. סִפְרה של נאדיה חילו מבטא מסר של אנושיות ושלום.

אף על פי כן, אין להתעלם מגרסתה החד צדדית לסכסוך הישראלי-ערבי. מגרסתה נוצר הרושם כי הצד הפלסטיני בסכסוך ב-1948 היה שוחר שלום, חלקו עזב את מולדתו בעת המלחמה באופן זמני, עד יעבור הזעם, וחלקו גורש מאדמתו ומולדתו על לא עוול בכפו. לגרסתה, מתוך כ-120,000 תושבי יפו הערבים לפני המלחמה ב-1948, נותרו בה לאחר המלחמה רק כ-3000. הפליטים שעזבו את ארצם, ככלל, לא הורשו לחזור למדינת ישראל.

הנתונים הסטטיסטיים שמביאה נאדיה חילו על יפו, ללא ציון מקור, אינם מדויקים, בלשון המעטה.  לפי ערך יפו בוויקיפדיה בערבית –   אשר מאמצת את הגרסה הערבית הפלסטינית ביחס למלחמת 1948 –   מספר תושבי יפו הערבים ב-1948 לפני המלחמה היה כ-70,000 (הנתון הזה תואם בערך גם את נתוני המנדט הבריטי).* עם זאת, הוויקיפדיה בערבית טוענת  כי מספר תושבי יפו הערבים, יחד עם התושבים הערבים שנכנסו אליה מהערים והכפרים הסמוכים בעת המלחמה ב-1948, הגיע ל-120,000. המספר הזה בעייתי מהסיבות הבאות. (1) הוא מובא ללא ציון מקור; (2) סביר להניח כי הוא מוּטה כלפי מעלה; (3) הוא אינו מופיע במקורות בלתי תלויים (לפחות לכאורה, כמו בוויקיפדיה  באנגלית); (4) באנדרלמוסיה של מעשי האיבה ספק אם ניתן היה לערוך מפקד אוכלוסין. עוד יצוין כי מספר תושבי יפו הערבים שנותרו בה אחרי מלחמת 1948, גם לפי הוויקיפדיה בערבית, הוא כ-4,000 – ולא כ-3,000.  

המחברת מתעלמת מכך שההנהגה הפוליטית של ערביי פלסטין התנגדה נחרצות להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל/פלסטין (שהוקמה בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947), הייתה שותפה למאמץ הצבאי הכלל ערבי להשמידה, וגם האוכלוסייה הערבית בארץ ברובה הייתה שותפה למטרה זו. תושביה הערבים של  יפו השתתפו במאמץ המלחמה (קדמו לכך פרעות ביהודי יפו ב-1921 וב-1936).  היישובים היהודיים המעטים אותם הצליח לכבוש הצד הערבי ב-1948, כמו הרובע היהודי בירושלים העתיקה ויישובי גוש עציון, תושביהם נטבחו או גורשו, מבניהם הוחרבו, ולא הותר בהם להתגורר אפילו ליהודי אחד. הם נותרו "מטוהרים" לגמרי מיהודים (לפי המונח הנאצי (Judenrein  עד למלחמת  יוני 1967. גורל דומה ציפה לכלל היישוב היהודי ב-1948, לוּ הצד הערבי היה מנצח במלחמה. משתמע כי המחברת תומכת במוסריות זכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל,  למרות שאינה דוגלת בהכרח במימושה – וזאת תוך התעלמות מכך כי הצפתה של מדינת ישראל באוכלוסייה עוינת השואפת להשמידה הייתה מביאה עליה כליה.

בעוד הזרם העיקרי בתנועה הציונית מאז החרפת הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1948-1947  ועד עצם היום הזה, ככלל, היה מוכן להסתפק בהקמת מדינתו הלאומית בחלק מארץ ישראל – הזרם העיקרי בתנועה הערבית הפלסטינית בתקופה המקבילה  שלל את לגיטימיות התנועה הלאומית היהודית ודגל בהקמת מדינתו על כל שטחה של פלסטין. גם היום ב-2014, מנהיגים פלסטינים בולטים בתחומי ישראל ומחוצה לה, המייצגים ציבור גדול בעמם, דוגלים בגלוי בחיסולה של מדינת ישראל בכל האמצעים, כולל צבאיים. בה בעת,  אף המתונים שבמנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית אינם מסתפקים בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני 1967, נקייה מיהודים. בשלילתם הנחרצת להכיר בישראל כמדינה יהודית ובאמצעות אי ויתור על זכות השיבה של פליטי  1948  לתחומי מדינת ישראל, הם לא נואשו ממטרתם  לשנות את זהותה הלאומית.  

בדומה למתונים שבמתונים בקרב האישים הפוליטיים הפלסטינים,  נאדיה חילו אינה מוכנה לקבל בצורה ברורה את הזיקה בין העם היהודי למולדתו – ישראל (הקיצונים דוחים זיקה כזו על הסף).  לדעתי,  אין צורך להיות יהודי, כדי להזדהות עם כמיהתו בת אלפיים השנים של העם היהודי למולדתו ההיסטורית כפי שמובעת בהמנון "התקווה" – המנון כלפיו נוקטת המחברת בעמדה מתחמקת.  (בדומה לכך, אין צורך להשתייך לעם הערבי הפלסטינאי, כדי להזדהות עם תביעתו להקים מדינה משלו. סביר להניח כי תביעה זו אף הייתה זוכה לרוב מוצק בקרב יהודי ישראל, לוּ המדינה הערבית הפלסטינאית הייתה שוחרת שלום, מוותרת על זכות השיבה לתחומי ישראל, ומכירה בזכותה של ישראל, כמדינה יהודית, להתקיים לצדה.) כיוון ששמה של המדינה בה חיה המחברת  הוא שם יהודי מובהק המבטא את הקשר בין העם היהודי לארצו – ישראל –  הרי ניכר כי יש לה בעיה עם השם הזה. היא מרבה להדגיש את השתייכותה ליפו שהיא מולדתה, ובמקרים נדירים, כמו בהקשר לייצוגה את המדינה בכנסים בינלאומיים, מציינת את השתייכותה הן למדינת ישראל והן לעם הפלסטינאי ולעולם הערבי. 

בחזונה לעתיד נאדיה חילו שוב מזכירה את זיקתה העמוקה ליפו, את הצורך בקיומה של מדינה פלסטינית, אך נמנעת מלנקוב במפורש בשמה של ישראל. סביר להניח – ואשמח אם אני טועה –   כי אכן חזונה הוא לחיות במדינה שההמנון שלה כבר לא יהיה "התקווה",  זהותה כבר לא תהיה יהודית ושמה לא יהיה ישראל. עוד ניתן להניח כי המחברת מייחלת כי בדרך זו או אחרת –  כמו מימוש חלקי של זכות השיבה, איחוד משפחות וגבולות פתוחים – זהותה היהודית של המדינה תשתנה. נאדיה חילו, אשר השכם והערב מטיפה לשוויון, טחו עיניה מֵרְאות כי במרחב הגיאוגרפי הענקי בו מתקיימות עשרות מדינות ערביות, גם העם היהודי, ככל העמים, זכאי להקים את מדינתו הלאומית הקטנה במולדתו ההיסטורית.  זוהי מולדתו ההיסטורית של העם היהודי אליה הוא שב בדרכי שלום, מתוך שאיפה אידיאליסטית לפתחה למען כל תושביה, ורק אחרי שנתקל בשנאה תהומית מלווה במעשי טבח,  אחז בנשק. לא העם היהודי הוא שכבש ארץ זרה בחרב האסלאם, וגם לא כבשה בנוסח מסעי הצלב.

* לפי ערך יפו בוויקיפדיה בערבית, בעיר ב-1945 התגוררו 94,310 תושבים, מהם 28,000 יהודים. המספר 70,000 מובא באותו המקור בהסתמך על עיתון "הארץ" 11.6.1948 – בלי ניסיון לערער עליו. לפי נתוני המנדט הבריטי, התגוררו  ביפו ב-1945 101,580 תושבים, מהם 30,820 יהודים (ערך יפו, ויקיפדיה באנגלית).

[מולוטוב, ויאצ'סלב] 140 שיחות עם מולוטוב. מתוך יומנו של פ. צ'ויב (מוסקבה, 1991) [סיכום ספר]

[מולוטוב, ויאצ'סלב] 140 שיחות עם מולוטוב. מתוך יומנו של פ. צ'ויב (מוסקבה, 1991).  604 עמ'  ללא מפתח שמות. [סיכום ספר]

[Вячеслав Молотов]  Сто сорок бесед с Молотовым. Из дневника Ф. Чуева (Москва: Терра,1991)[רוסית]

ויאצ'סלב מולוטוב (1986-1890) היה האיש השני אחר סטאלין בהיררכיה הסובייטית בשנות ה-30 וה-40, ושר החוץ של בריה"מ בשנים 1949-1939. הוא הודח מן ההנהגה הסובייטית על ידי ניקיטה חרושצ'וב ב-1957. המחבר, פליקס צ'ויב (Felix Chuev), יליד 1941, מתייחס בהערכה רבה ואף הערצה כלפי סטאלין ומולוטוב . הוא קיים 140 שיחות עם מולוטוב במגוון נושאים    בשנים 1986-1969. הסיכום משקף את תוכן הראיונות שקיים המחבר עם מולוטוב.  התוספות בסוגריים מרובעים הם שלי. בסוף הסיכום הוספתי הערות ביקורתיות.

סיכום הספר

חייו

מוצאו של מולוטוב ממשפחה עשירה מאוד מצד האם. בילדותו היה נער מקהלה בכנסייה ואף למד  לנגן  בכינור. הוא הצטרף למפלגה הבולשביקית ב-1906, עוד בהיותו תלמיד תיכון; נאסר וסיים תיכון במקום גלותו.  בהמשך למד כלכלה במכון הפוליטכני בפטרבורג. בתקופה הצארית הוא נאסר והוגלה פעמים רבות, אך  נהג לברוח ממקום גלותו ולחזור לפטרבורג בזהות בדויה, שכללה סעיפי מחלה אשר פטרו אותו משירות צבאי. לראשונה שמע על סטאלין ב-1910 מפי חבר ס.ר. [ראשי תיבות של "סוציאל מהפכנים" – מפלגה שמאלית ברוסיה], שכינה אותו "לנין קווקזי" (עמ' 240), והכירו לראשונה ב-1912, עת עבדו ביחד בעריכת "פרבדה" [Pravda] [ביטאון המפלגה הבולשביקית]. סטאלין התגורר בפטרבורג באופן בלתי חוקי ולכן לא יכול היה לשמש עורכו הרשמי של העיתון.  מולוטוב ערך את  "פרבדה" וכתב בה מאז היווסדו ב-1912. ב-1912 נוצר קשר בהתכתבות בינו לבין לנין, ממנו קיבל הוראות בנוגע לעריכת העיתון.   לראשונה  השתמש בשם המשפחה מולוטוב, במקום שם משפחתו המקורי סקריאבין (Skriabin), ב-1915, ומ-1917 השתמש בשם המשפחה החדש באופן רשמי. לדברי מולוטוב [מקור השם במילה פטיש ([(molot, בדומה לשם סטאלין [מקור השם במילה פלדה (stal')],  שם משפחתו החדש היה קשור בתעשייה ובפועלים ועל כן התאים לו. 

 

מולוטוב הופתע מפרוץ מהפכת פברואר-מרס 1917. באותה תקופה גר בפטרוגרד  והיה חבר בוועד המרכזי של המפלגה. לאחר מהפכה זו, שאִפשרה  חזרתם של סטאלין וקמנייב (Lev Kamenev)  מן הגלות בסיביר לפטרוגרד, הודח מולוטוב  מן המערכת של "פרבדה" וזאת משתי סיבות. (1) מעמדם של סטאלין וקמנייב במפלגה היה בכיר יותר. (2)  בעוד סטאלין וקמנייב דגלו בתמיכה מוּתנית בממשלה הזמנית, כולל בנושא המשך המלחמה – הרי התנגדותו של מולוטוב הן לממשלה הזמנית והן למלחמה הייתה ברורה וקרובה לעמדתו של לנין, שטרם שב  לרוסיה. מולוטוב לראשונה פגש את לנין בתחנת הרכבת הפינלנדית באפריל 1917, עת חזר לרוסיה.

 

לאחר מהפכת אוקטובר 1917 עבד מולוטוב בפרובינציות בתחום ההסברה, בתקופה מסוימת יחד עם אשתו של לנין, קרופסקיה  (Nadezhda Krupskaya)– דבר שקירב אותו ללנין.  מולוטוב גר עם סטאלין בדירה אחת ב-1917. אחר כך "הוא  חטף ממני בחורה"   ("он у меня отбил девушку") (עמ' 240). [האירוע התרחש כנראה ב-1917 או ב-1918 ואולי העיב על  הקשרים בין שני האישים ומסביר בחלקו מדוע בשנים 1920-1918 הורחק מולוטוב מן המרכז ונשלח לעבוד בפרובינציות. יצוין כי מולוטוב הוחזר למרכז ב-1921, שנה בה התחתן וכך פרשת הבחורה אולי נותרה מאחור]. בהמשך טוען מולוטוב כי בזכותו של סטאלין בראש וראשונה, וגם של לנין, זכה לקידום מהיר במפלגה מתחילת שנות ה-20. ב-1921 עבר מולוטוב למוסקבה ונעשה מזכיר אחראי של הוועד המרכזי, וכאשר סטאלין  נתמנה למזכיר הכללי של המפלגה ב-1922 שימש מולוטוב סגנו בתור מזכיר שני עד ל-1930, עת נתמנה לראש ממשלה. ראש הממשלה היה יושב ראש בישיבות הפוליטביורו. בהתאם לכך, ישב בראש ישיבות הפוליטביורו קודמו של מולוטוב בתפקיד ראש הממשלה, ריקוב(Aleksei Rykov) , בשנים 1930-1924 (מאז מות לנין ב-1924). מולוטוב היה ראש ממשלה וישב בראש ישיבות הפוליטביורו כ-10 שנים (עמ' 202) [1941-1930 עד שסטאלין נטל את מִשרת ראש הממשלה לעצמו ב-1941].  לאחר התמנותו לראש הממשלה ביקש מולוטוב לשחררו מתפקיד המזכיר השני, וסטאלין מינה את כגנוביץ' (Lazar Kaganovich) במקומו (עמ' 260).

 

בתום מלחמת העולם השנייה, עת נחלשה בריאותו של סטאלין, בחוג צר הוא העלה את הרעיון של פרישתו לגמלאות והעברת השלטון למולוטוב. אחר כך [בסוף שנות ה-40] נוצר אצל סטאלין חוסר אמון כלפי מולוטוב והוא איבד את מקומו כסגנו הראשון (עמ' 271).  מולוטוב "חושב, שֶלוּ היה  [סטאלין] חי עוד שנה-שנתיים, גם אני עלול הייתי לא להינצל" (עמ' 279). 

 

את אובדן אמונו אצל סטאלין מסביר מולוטוב חלקית בחשדותיו של סטאלין כלפי אשתו [היהודייה], ז'מצ'וז'ינה (Zhemchuzhina).  היא הואשמה בקשרים עם ארגון ציוני; קשרים עם גולדה מאיר, שגרירת ישראל בבריה"מ [ב-1948];  רצון להפוך את חצי האי קרים לאזור אוטונומי יהודי; וקשרים עם השחקן היהודי [שלמה] מיכואלס [נרצח בידי משטרו של סטאלין בינואר 1948]. מולוטוב מסתפק בהערה כי אשתו הייתה צריכה להיות יותר בררנית בבחירת המכרים שלה ועם זאת רואה בה בולשביקית אמיתית. במקום אחר מולוטוב מאשים את עצמו על שלא התבטא בנחרצות באוזני אשתו נגד קשריה עם חוגים חשודים. כדי להתנער מהחשדות הרבים שדבקו באשתו, לפי דרישת סטאלין הסכים מולוטוב להתגרש מאשתו [ובכך לנסות להציל את חייו]. הגירושים נעשו בהסכמת אשתו, שאמרה: "אם זה נחוץ למפלגה, אזי אנו נתגרש". בפברואר 1949 נאסרה ז'מצ'וז'ינה, ומולוטוב מייחס את  הדבר ל"הלכי רוח אנטי יהודיים". בריה (Lavrentyi Beria)  [הממונה על שירותי הביטחון] בישיבות הפוליטביורו  נהג ללחוש למולוטוב – שלא ידע מה עלה בגורלה של אשתו ("גרושתו") –  כי אשתו חיה והיא ב"לוביאנקה" [מטה המשטרה החשאית]. היא שוחררה [בהוראת בריה] יומיים לאחר הלווית סטאלין [במארס 1953]. בריה הזמינה למשרדו ואמר לה: "[את]  גיבורה".  לאחר שחרורה,  המשיכה ז'מצ'וז'ינה, בדומה לבעלה מולוטוב (הזוג חזר לחיות ביחד), להיות נאמנה לסטאלין והייתה מוכיחה את אלה שהעזו למתוח עליו ביקורת (עמ' 476-473).

 

מולוטוב מתייחס בספקנות (ואולם לא דוחה על הסף) להערכה כי אחת הסיבות לירידת קרנו אצל סטאלין הייתה ניסיונות של גאורגי מלנקוב, חרושצ'וב ובריה להדיחו. נדמה לו, כי בריה אף ניסה לגונן עליו, מתוך הנחה, כי אם סטאלין פוגע אפילו במולוטוב,  הרי מה עלול הוא  לעולל לבריה (עמ' 471). 

 

גורם חשוב בשאיפתו של סטאלין להדיח את מולוטוב היו עמדותיו העצמאיות. מולוטוב טוען כי הוא נהג לומר לסטאלין את דעתו האמיתית, ללא ניסיון להתחכם ולהתאים את דעותיו לסטאלין. לאחר מות לנין, הוא אף טען באוזני סטאלין כי ההערכה השלילית של אישיותו מצד לנין, כפי שהופיעה בצוואתו, נכונה.  הדבר, כמובן, לא מצא חן בעיני סטאלין, ואולם לא פגע ביחסים הטובים ביניהם  בשנות ה-20 (עמ' 298-296).  לעומת זאת  מסוף שנות ה-40, עת סבל סטאלין מ"שיגעון רדיפה" (мания  преследования""), התבטאויות  ביקורתיות כלפיו הפכו כנראה לבלתי נסבלות.  לדוגמה, בחוג מצומצם של  7-6 חברים, על שאלתו הרטורית של סטאלין "מי אשם?" בהקשר לניפוח תוכניות החומש, השיב מולוטוב "אתה אשם!" (עמ' 470). [להערכתי, גורם מרכזי בכוונתו של סטאלין בן ה-70 לסלק את מולוטוב מן ההנהגה היה חששו, כי לנוכח הרעה במצב בריאותו, במקרה של נבצרות לבצע את תפקידו, מולוטוב – שלא התרפס בפניו  –   עלול לרשת אותו עוד בחייו (כפי שכמעט קרה בסוף יוני 1941).]

 

בניגוד להערכות המקובלות, לא סבל מולוטוב מהאקלים במונגוליה – מקום אליו הוגלה (ושימש כשגריר בריה"מ) לאחר שהודח מן הפוליטביורו ב-1957. (עמ' 115). לאחר הדחתו הקפיד לשלוח תזכירים  לוועד המרכזי ובהם ביקורת על מדיניות ההנהגה, ולאחר גירושו מן המפלגה ב-1961  שלח גם בקשות להחזרתו לשורותיה.  ביוני 1984 הוחזרה למולוטוב חברותו במפלגה הקומוניסטית עם ותק החל משנת  1906. מזכירה הכללי של המפלגה, קונסטנטין  צ'רניינקו, טרח לקבלו לשיחה קצרה  ולהודיע לו על כך.  בשנים האחרונות לחייו, מצב בריאותו של מולוטוב התערער בצורה משמעותית ויכולתו לקרוא, לא כל  שכן לכתוב נפגעה.  לפעמים אף תעתועי הדמיון שיטו בו והיה נדמה לו כי הוא עדיין בעמדת שלטון.  הוא נפטר בגיל 96.

 

מדיניות חוץ

חסרונו של מולוטוב כדיפלומט, לדבריו, התבטא בחוסר ידיעת שפות זרות בצורה מושלמת.  הוא ידע גרמנית וצרפתית ברמה של קריאה, והבנה חלקית של דיבור, ואנגלית ידע אף פחות (עמ' 107).

 

מולוטוב  בעקשנות ממשיך להכחיש עובדות מוצקות, אשר בריה"מ הכחישה אותן בזמנה, כמו קיומו של הסכם סובייטי –גרמני סודי ב-1939,  שאִפשר לבריה"מ לספח את המדינות הבלטיות;  ואת רצח אלפי הקצינים הפולנים על ידי הסובייטים ביער קאטין.    להערכתו של מולוטוב, בניגוד לדמותו של היטלר המוצגת לרוב  כמטורף משתולל, הרי בשיחות עמו בברלין בנובמבר 1940 הוא לא היה כזה. לטענת מולוטוב, הוא התגלה כאדם נבון, אלא שהשקפת עולמו, המשוללת כל יסוד, הגבילה את כושר שיפוטו. [לדעתי, סביר להניח , כי בפגישה ב-1940 התייחס היטלר למולוטוב  בנימוס, כדי להסוות את כוונותיו לפלוש לבריה"מ.]

 

מולוטוב מגן בלהט על סטאלין, ובעצם גם על עצמו, בכל הקשור  להפתעתה של בריה"מ מהפלישה הגרמנית ולחוסר מוכנותה  לה ביוני 1941.  לטענתו, דאג סטאלין להצטיידות הצבא בנשק מודרני, אך לנוכח הכרתו את חולשתה הצבאית של בריה"מ ביחס לגרמניה, עשה כמיטב יכולתו למנוע מלחמה, כולל הימנעות מצעדי כוננות צבאית, שעלולה הייתה להתפרש על ידי הגרמנים כהכנות למלחמה. מדברי מולוטוב משתמע, כי לולא הכרזתה הרשמית של גרמניה על מלחמה נגד בריה"מ, שהועברה על ידי שגרירה במוסקבה במקביל לפלישה, סטאלין היה עדיין מסרב להאמין כי גרמניה אכן פתחה במלחמה רבתי נגד בריה"מ, וכי לא מדובר במהלך פרובוקטיבי בלבד (עמ' 48-47).  מולוטוב מגלה כי במהלך המלחמה הן רוזוולט  והן צ'רצ'יל הציעו להציב את כוחותיהם בבריה"מ בתפקידי שמירה, אך סטאלין דחה את הרעיונות  ה"ערמומיים" האלה. במקום זה העלה הצעה כי ארה"ב ובריטניה תשלחנה את הכוחות האלה לחזית הסובייטית-גרמנית, אך הצעתו לא התקבלה (עמ' 65). בוועידת פוטסדאם ב-1945, כאשר טרומן רמז לסטאלין כי ברשותה של ארה"ב נשק אטומי, סטאלין העמיד פנים אדישות, וטרומן הסיק מכך כי סטאלין לא הבין את הערתו. למעשה סטאלין הבין היטב את דבריו, והיה מודע ממקורות ביון על ההתקדמות בתוכנית הגרעין האמריקאית. בריה"מ עצמה עסקה בפיתוח נשק גרעיני מ-1943, תוך העזרות בחומר סודי אמריקאי שהועבר על ידי הביון הסובייטי, חלקו על יד הזוג [יוליוס ואתל] רוזנברג (עמ' 82-81). עד כאן גרסת מולוטוב. 

 

מולוטוב מצדיק את תמיכתה של בריה"מ בהקמת מדינת ישראל ב-1947  במסגרת  דגילתה בעיקרון ההגדרה העצמית של עמים, ועל כן התנגדות להקמתה פירושה הייתה התייצבות נגד "העם היהודי" (93).   עוד משתמע כי תמיכתו של סטאלין בהקמת מדינת ישראל, היא שהביאה לשינוי בעמדת הצמרת הסובייטית לטובת עמדה זו – דהיינו, ללא התערבותו של סטאלין, הייתה נמשכת מדיניותה  המסורתית האנטי-ציונית של בריה"מ. אפשר בהקשר זה להוסיף, כי בתקופת ליאוניד ברז'נייב תמך מולוטוב במתן אפשרות ליהודים לצאת ל"מולדתם" –  "ישראל", כדבריו. ואולם דבריו אלה של מולוטוב נאמרו בצורה פוגעת כלפי יהודים – או לפחות כלפי היהודים "הבורגנים" המהגרים לישראל – בנוסח שיסתלקו לעזאזל ולא איכפת לי מהם (עמ' 419). לעומת זאת ראה מולוטוב במתן אפשרות הגירה לדיסידנטים (מתנגדי משטר) רוסים ביטוי לחולשת משטרו של ברז'נייב וטען כי במקום זה יש לאסרם.

 

מולוטוב חושף חילוקי דעות בינו  לבין סטאלין בסוגיות אחדות. לדעתו, תביעותיו הטריטוריאליות של סטאלין מטורקיה בתום מלחמת העולם השנייה, כמו "שליטה משותפת" על מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, לא היו ריאליסטיות. אותה דעה מביע מולוטוב ביחס לתביעותיו  הטריטוריאליות של סטאלין כלפי איראן ובמיוחד    תביעתו לקבלת חסות על לוב  (עמ' 104-102). מולוטוב מביע הערכה חיובית כלפי מאו זה דונג ומתארו כמנהיג  איכרים נבון, שהיה רחוק מלהיות מרקסיסט (114). מולוטוב המשיך לדבוק בעמדתו השלילית כלפי  שליטה של יוגוסלוויה טיטו, גם לאחר מותו של סטאלין, בתקופת חרושצ'וב.  בעמדה זו הוא היה במיעוט ואף מלנקוב וכגנוביץ' לא תמכו בו.

 

אידיאולוגיה

מולוטוב, בדומה לסטאלין וּקְלימנט וורושילוב [איש צבא בכיר], היה  בילדותו נער מקהלה בכנסייה. גם לאחר שנעשו שלושת האישים האלה חברי פוליטביורו, כאשר היו  משתכרים קמעה, נהגו לשיר בצוותא שירים כנסייתיים. אנדרי ז'דאנוב [חבר בפוליטביורו שהתפרסם בקו אידיאולוגי נוקשה]   היה מלווה את שירתם בנגינה בפסנתר (עמ' 123).  על אף שמרנותו האידיאולוגית, מרבה מולוטוב בשיחה להשתמש בביטויים רוסיים מסורתיים הקשורים לדת, כמו "תודה לאל" (слава  богу). (לדוגמה עמ'  241.)  [כל זה מוכיח את הקושי  של האדם, בדומה לעץ, להתנתק משורשיו.] מולוטוב מנסה להסביר את מדיניות החוץ הסובייטית במונחים אידיאולוגיים, ואולם מאחורי המַעֲטֶה האידיאולוגי ניכרים הגורמים הלאומי ואף הדתי בעיצובה של מדיניות זו.  ביתר פירוט, מדבריו של מולוטוב ניכר כי ניתן לראות במאמציה של רוסיה לבנות משטר קומוניסטי ולהפיצו מעבר לגבולותיה ביטוי לאופיו הדתי-משיחי של העם הרוסי (עמ' 90).

 

מולוטוב חושף חילוקי דעות בינו לבין סטאלין  ב-1926, כאשר הוא חלק על דרכו של סטאלין לבנות קומוניזם בארץ אחת ונקט עמדת ביניים בין זו של סטאלין לזו של טרוצקי (עמ' 92-91).  עוד טוען מולוטוב כי חברים בכירים בהנהגה הסובייטית ובהם ולריאן קויבישב [חבר בפוליטביורו, נחשב לנאמנו של סטאלין] ופליקס דזרז'ינסקי [מייסד המשטרה החשאית]  היו בפרקי זמן מסוימים טרוצקיסטים. בתקופת עבודתו  של מולוטוב בז'נווה  (תחילת שנות ה-60?) הוא  שלח מכתב לוועד המרכזי, בו טען כי חרושצ'וב חוזר על טעותו של סטאלין, לפיה ניתן לבנות קומוניזם בבריה"מ בשעה שהיא מוקפת על ידי  ה"אימפריאליזם".  בעקבות  זה גורש מן המפלגה. מולוטוב מותח ביקורת קשה כלפי חרושצ'וב על ששחרר "חיה" ששמה הומאניות או דמוקרטיה (עמ' 364). כמו כן מבקר קשות את מדיניות הדו-קיום  בשלום עם המערב הן של חרושצ'וב  והן של ברז'נייב, כלֹא תואמת את הרוח הלוחמנית של המרקסיזם-לניניזם. [נראה כי מולוטוב זקוק לקיומם של אויבים  מבחוץ, כדי להצדיק הן  את הכישלון לבנות משטר סוציאליסטי אמיתי  בבריה"מ  והן את קיומו של משטר דיקטטורי נוקשה  ומחסור חמור במוצרי צריכה בה, בתואנה כי לא השיטה פגומה.]

 

הוא קרא את  "הקפיטאל" של מרקס בשלמות ובעיון (114).  בשאלות רבות מגלה מולוטוב דבקות במרקסיזם הקלאסי וממשיך להאמין כי ההבדלים בין הלאומים עתידים להיעלם. כמו כן טוען, בהסתמך על לנין, כי במשטר סוציאליסטי אף אחד לא יקבל משכורת גבוהה יותר מפועל ממוצע, כלומר, אף לא המזכיר הכללי של המפלגה. [משתמע מכך, כי בבריה"מ טרם הוקם משטר סוציאליסטי, ובעצם הדרך להגשמתו המלאה עדיין ארוכה.] מולוטוב גם מותח ביקורת על הפער הגדול בין המשכורות בבריה"מ. הוא חוזר על ההגדרה הקלאסית של קומוניזם, שפירושו ביטול המדינה, ביטול ההבדלים בין העיר לכפר ושפע  בתחום הצריכה (עמ' 487).[ נראה כי הרחקתו של מולוטוב מעמדת שלטון מאפשרת לו לדגול  ברעיונות אידיאולוגיים שאינם ניתנים להגשמה.] מולוטוב סבור כי אסור ללכת נגד המפלגה גם אם היא טועה. עם זאת צריך לנסות לתקן את דרכה ומודה  כי הדבר מסובך (עמ' 512).

 

הערותיו של מולוטוב על אישים בכירים במשטר הסובייטי

 לנין

לאחר מהפכת אוקטובר 1917, סבור היה לנין כי בקרוב יושם קץ לכסף, אך הדבר לא התממש (עמ' 166).  עוד טוען כי לנין ניסה להילחם באלכוהוליזם על ידי איסור מכירת אלכוהול (עמ' 169). מולוטוב מגלה  כי לפעמים, בתקופת מלחמת האזרחים,  עת המשטר הבולשביקי היה נתון בסכנה גדולה, נהג לנין לכנס את צמרת המפלגה ולומר: "זהו, השלטון הסובייטי חדל מלהתקיים. המפלגה נכנסת למחתרת." המסמכים לשימוש מחתרתי כבר הוכנו (עמ' 176). 

 

ב-1922 התאמץ לנין  למנות את סטאלין למזכיר הכללי של המפלגה, תפקיד שלא היה קיים עד אז. למען מטרה זו כינס לנין סיעה (פרקציה) של תומכיו המובהקים – למרות שהקונגרס המפלגתי של 1921 אסר על הקמת סיעות.  להערכת מולוטוב, חשוב היה ללנין למנות את סטאלין לתפקיד המזכ"ל הן כדי למנוע שהתפקיד יעבור למישהו שלא מתומכיו הנאמנים והן כדי להעלות את קרנו של סטאלין ולהכשירו להיות יורשו.  מינויו של סטאלין לתפקיד המזכ"ל אושר, אך מעמדו התחזק מעבר למה שלנין חשב לרצוי, לדברי מולוטוב (עמ' 182-181). לנין היה קשוח יותר מסטאלין, ובחוג צר היה מאשים את סטאלין ב"רכות" וב"ליברליזם" (עמ' 184). לעיתים מְצווה היה לנין להרוג אנשים ללא משפט (עמ' 185). לגבי הוצאתה להורג של משפחת הצאר ב-1918, אין למולוטוב  ספק כי השלטון המקומי (בעיר יקטרינבורג)  לא היה מקבל החלטה כזו בלי שקדמה לכך החלטתו של לנין, והחלטותיו של לנין בנושאים האלה היו חסרי פשרות  (עמ' 186-185).  [יצוין, כי הערכותיו של מולוטוב בנושא חיסולה של משפחת הצאר תואמות את מחקריהם של Richard Pipes ו-Dmitrii Volkogonov.] לנין תכנן את הנא"פ (NEP) [חזרה מסוימת לכלכלה קפיטליסטית] כנסיגה זמנית, וכבר ב-1922, דהיינו, כעבור שנה מתחילת התוכנית, דיבר על הצורך לשים לכך קץ (עמ' 209).  בפברואר 1923 מצבו של לנין הדרדר והוא ביקש מסטאלין להביא לו רעל, כדי להתאבד.  סטאלין הבטיח למלא את בקשתו, אך לא קיימה והעביר את הנושא  לדיון בפוליטביורו (עמ' 238).

 

בלנין היה "מעט גרמני" ובהקשר זה מזכיר את הסדר והארגון למופת שבו (עמ' 236). [ייתכן כי בכך רומז מולוטוב גם למוצאו הגרמני, באופן חלקי, של לנין.] מולוטוב גם רומז להערכתו  הרבה של לנין כלפי כושר הביצוע של היהודים – בהשוואה לרוסים.  סטאלין סיפר, כי פעם במלְאוֹ את בקשתו  של לנין לחקור בעניין מסוים, הוא מינה ועדה לטיפול בנושא.  לנין בדק את שמות חברי הוועדה ופסק: אין אף יהודי בוועדה שמיניתָ, ולכן דבר לא ייצא ממנה.  לנין נהג לומר כי הרוסים עצלנים, יודעים לפטפט, אך חלשים בארגון ובביצוע.  ללנין כאב הלב על המגרעות האלה של העם הרוסי (עמ' 273).

 

לנין הרכיב משקפיים אך נמנע מלהיראות במצב זה (עמ'  125).  דעתו של מולוטוב על  אשתו של לנין, קרופסקיה: היא הייתה "קומוניסטית גרועה" ותמכה בטרוצקי לאחר מותו של לנין, ולפני זה הייתה מיודדת עם גריגורי זינובייב  (עמ' 212). מולוטוב  מודה בחצי פה בקשר הרומנטי מחוץ לנישואים בין לנין ל-Inessa Armand [בולשביקית ממוצא צרפתי] (עמ' 215). לדעת מולוטוב עלה לנין על סטאלין במישור התיאורטי, ואולם אף אחד לא עלה על סטאלין במישור הפרקטי (עמ' 190). 

 

סטאלין

סטאלין לא היה "אתיאיסט מיליטנטי" ("воинственным  безбожником")  (עמ' 169). הוא התגאה שהגרוזינים (גאורגים)  קיבלו את הנצרות הפרבוסלאבית עוד לפני הרוסים (עמ' 321).  מולוטוב חוזר על הסיפור כי לפעמים,   כבמעין ערב רֵעים, סטאלין וחבריו בפוליטביורו שרו  שירים כנסייתיים,  ואף של "הלבנים". לסטאלין , שהיה נער מקהלה כנסייתית בצעירותו, היה קול נעים (עמ' 270). 

 

מולוטוב  מודה כי עמדתו של סטאלין בשאלת התייצבותו של לנין למשפט על קשריו עם גרמניה, בהתאם לדרישתה של הממשלה הזמנית ב-1917, לא הייתה חד משמעית. [משתמע כי מולוטוב מנסה לטשטש את עמדתו האמיתית של סטאלין בנדון – דהיינו, ייתכן כי סטאלין אכן תמך בהתייצבותו של לנין למשפט (עמ'  157 , 159).] לאחר מותו של לנין ב-1924, תמך סטאלין במינויו של ריקוב (Rykov)   לראש הממשלה, בין היתר בגלל היותו רוסי, וזאת לאור ייצוגם הגבוה של היהודים במוסדות השלטון (עמ' 198). סטאלין סבר כי למשרות הגבוהות יש לקדם בעיקר רוסים, אוקראינים ובילורוסים.  בהתאם לכך, עם סילוקו של ריקוב ב-1930, מינה לתפקיד זה את מולוטוב, בתור היותו רוסי – על אף  שמולוטוב עצמו הציע  כי סטאלין ימלא את תפקיד ראש הממשלה (עמ' 276).

 

מולוטוב דוחה את הטענה כי בקונגרס ה-17 של  המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ (מקב"מ)  ב-1934 קיבל סרגי קירוב  (Kirov) (בבחירות לפוליטביורו?)   יותר קולות מסטאלין. [עם זאת קביעתו כי נגד סטאלין הצביעו רק 2-3 צירים יכולה לשמש בסיס להנחה כי קירוב אכן זכה ליותר קולות מסטאלין.] עוד מספר מולוטוב, כי צירים אחדים פנו לקירוב וביקשוהו  להציג את מועמדותו לתפקיד המזכ"ל של המפלגה, אך קירוב דחה את ההצעה וסיפר על כך לסטאלין (עמ' 308-307). לדעת מולוטוב, ההצעה הזו הייתה אבסורדית, כיוון שקירוב לא היה ברמה הנאותה למלא את התפקיד.  בסוף הקונגרס ה-17 הציע סטאלין לקירוב לעבור מלנינגרד למוסקבה, כדי לעבוד בוועד המרכזי, אך קירוב טען כי אינו  מתאים לכך.  [מגרסתו זו של מולוטוב  ניתן להסיק כי   לקירוב היה פוטנציאל לסכן את  תפקידו של סטאלין כמזכ"ל וכי סטאלין  הזמינו לעבור למוסקבה כדי שיוכל להשגיח עליו מקרוב.  עוד ניתן להסיק כי לסטאלין היה מניע רציני לרצוח את קירוב (הרצח אירע בסוף 1934); וכי ניסיון ההתארגנות להדיח את סטאלין בקונגרס ה-17 מסביר את הטיהורים הרחבים שערך סטאלין נגד צירי הקונגרס הזה בהמשך.]

 

מולוטוב חוזר ומצדיק את הטיהורים בצמרת הפוליטית והצבאית של בריה"מ בשנות ה-30  ובמיוחד ב-1937 [בטענות אבסורדיות המעלות חשד של שקר עצמי].  לדוגמה טוען מולוטוב על קיומם של קשרים בין טרוצקי וחברי ההנהגה שטוהרו לבין היטלר (עמ' 413). הוא  מודה כי מעולם לא התערב כדי להציל מישהו מהנידונים, כולל אלה שהכיר היטב ולא עברו עבירות רציניות (כמו פליטות פה ליברליות) אִם בכלל.  [עקשנותו בהצדקת הטיהורים  נובעת  לפחות חלקית מסיבות אישיות: מולוטוב היה שותף לביצוע הטיהורים האלה בהיותו ראש ממשלה.] 

 

כאשר החליף מולוטוב את מקסים ליטווינוב כשר החוץ ב-1939, פקד עליו סטאלין: "סלק מהנרקומאט [נרקומאט=מיניסטריון] את היהודים". לדעת מולוטוב, הוראתו של סטאלין הייתה נכונה, כיוון שהיהודים (אחר כך מתקן עצמו "לאטים ויהודים")  היוו "רוב מוחלט בהנהגה ובקרב השגרירים", וכל יהודי היה מביא לנרקומאט יהודים נוספים.  עם זאת מדגיש מולוטוב כי סטאלין לא היה אנטישמי והעריך את תכונותיהם החיוביות של היהודים, כמו כושר עבודה  במישור הפוליטי (עמ' 274).  בביקורת נדירה על סטאלין, טוען מולוטוב כי לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה האיש יותר רוסי מהרוסים (עמ' 276). בהקשר לבריה, טוען מולוטוב, כי סטאלין אסר בנוכחות רוסים לדבר איתו גרוזינית (גאורגית) ואף גער בבריה על שניסה זאת (עמ' 293).

 

לאחר מלחמת העולם השנייה נחלש סטאלין מבחינה גופנית ועבד פחות שעות. הוא נמנע מלפנות לטיפול רפואי, בגלל חשדנותו ברופאים (עמ' 278). לגבי המסע נגד ה"קוסמופוליטים" מסתפק מולוטוב בביקורת קצרה כי "לא הכול"  היה נכון (278).  בשנות ה-50 לא עסק סטאלין לשווא בסוגיה הפילוסופית של הלשון, אלא סבור היה שעם ניצחון "השיטה הקומוניסטית העולמית" תהפוך רוסית ל"שפה העיקרית על פני כדור הארץ"   (עמ' 269-268).

 

אשתו של סטאלין, אלילויאבה, התאבדה בירייה מאקדח ב-1932, בגלל קנאת שווא. לסטאלין הייתה ספרית צעירה שגילחה אותו, ואליויאבה לא הייתה מרוצה מכך. סטאלין הצטער מאוד על מות אשתו, ומולוטוב לראשונה בחייו ראה כיצד דמעות זלגו מעיניו ליד קברה (עמ' 251-250). סטאלין היה יפה תואר וזכה להצלחה בקרב נשים.  מולוטוב רומז כי לאחר מות אשתו ובתקופות שונות היו לסטאלין קשרים אינטימיים  בלתי מחייבים עם נשים, אחדות מהן אולי מצוות עובדות השירותים בקרמלין (עמ' 293-292).

 

סטאלין נהג לדבר בקול שקט ולאט, תוך שיקול דעת, ועם זאת באופן די אומנותי, ורק לעתים נדירות היה טועה בהטעמה (עמ' 244).  לרוב שתה משקאות אלכוהוליים במתינות ומיעט להשתכר. העדיף להביא אחרים למצב של שכרות, כדי להתיר את לשונם.  הוא לבש בגדים ישנים ואף בלויים והתנגד שיחליפו לו אותם. לא עסק בספורט  ובציד, ולא שחה.  אהב לירות ברובה וטייל מעט (297-296).

 

בימי גסיסתו של  סטאלין, מולוטוב היה בין חברי ההנהגה אשר  קיימו "תורנות" ליד מיטתו. רוב הזמן עיניו היו עצומות, אך לעיתים היה פותח אותן ומנסה להגיד משהו, אבל הכרתו לא חזרה.  [בדומה לזיכרונותיהם של סווטלנה אלילויאבה וחרושצ'וב] מזכיר מולוטוב, כי לפני מותו הרים סטאלין את ידו (וכאילו ניסה להגיד משהו?). מולוטוב לא מוציא מכלל אפשרות כי סטאלין הורעל על ידי בריה (ואולי בהשתתפות מלנקוב וחרושצ'וב), או בריה תרם בדרך כלשהי למותו. ב-1 במאי 1953 טען בריה באוזני מולוטוב, כדי למצוא חן בעיניו: "אני סילקתי אותו [את סטאלין]" ו"אני הצלתי את כולכם". (עמ' 328-322).

 

ליטווינוב

 קודמו של מולוטוב בתפקיד שר החוץ, מתואר על ידו כבוגד  ש"רק במקרה" לא  הוצא להורג. עם זאת מודה מולוטוב כי ליטווינוב היה אדם נבון ובעל כישורים בענייני חוץ (98-96).

 

כגנוביץ'

היה נאמן ביותר לסטאלין ושמר על נאמנותו כלפיו גם לאחר מותו. מולוטוב לעומתו, מתח ביקורת על היבטים מסוימים במדיניותו של סטאלין עוד בחייו.

 

בריה

מולוטוב מסווג את בריה כ"ימני" יותר מחרושצ'וב. לדוגמה, ב-1953 היה מוכן לוותר על כינון משטר קומוניסטי בגרמניה המזרחית, על מנת למנוע בה מרד.  על אף ביקורתו הקשה של מולוטוב על בריה כ"ימני", זוקף לזכותו כישורים:  בניהולו הוכתר בהצלחה פרויקט ייצור פצצת האטום הסובייטית.

 

מלנקוב

לדעת מולוטוב  למלנקוב  הייתה יכולת ביצוע טובה, אך חסרה לו השכלה, כמו ידיעת שפות ותיאוריה.  ב-1955 תמך מולוטוב במהלכו של חרושצ'וב להדיחו.

 

חרושצ'וב

ביקורת קשה על חרושצ'וב  שמקורה  בסיבות אידיאולוגיות ואישיות והן: התנגדותו  של מולוטוב לליברליזציה של המשטר הסובייטי  ולניסיונו הכושל לבנות קומוניזם בצורה מואצת;  ומורת רוחו של מולוטוב כלפי האיש על שהדיח אותו מן ההנהגה ואף מן המפלגה.

 

נשים יהודיות 

לאישים בכירים בהנהגה הסובייטית היו נשים יהודיות ובהם מולוטוב, וורושילוב, אנדרי אנדרייב (חבר בפוליטביורו 1952-1932),  ריקוב, קירוב   ומיכאיל קלינין [נשיאה הטִקְסי של בריה"מ, 1946-1919] (עמ' 272).

 

הערות ביקורתיות

בספר כמעט ואין גילויים. נראה כי הגילוי המשמעותי ביותר הוא כי מיטב הצמרת הסובייטית הידועה בנוקשותה האידיאולוגית –  סטאלין, מולוטוב, ז'דאנוב ו-וורושלוב – כטוב לִבָּה ביין לעת ערב, נהגה לחזור לשורשים ולשיר שירים כנסייתיים ואף שירים של הצבא "הלבן". מכאן לא במקרה, מדיניות החוץ של בריה"מ – על אף המסווה האידיאולוגי – היוותה בבירור המשך למדיניות רוסיה הצארית. לא פלא גם כי במישור הפנים ניסתה המפלגה להחליף ואף להידמות לכנסייה הרוסית, כשמבחינת אופיו הדיקטטורי דמה המשטר הסטאליניסטי למשטר הצארי.  נראה כי סטאלין וההנהגה הסובייטית היו מודעים בינם לבין עצמם כי בבריה"מ לא הוקם משטר סוציאליסטי, כי אם דיקטטורה  המשרתת בראש וראשונה את האינטרסים המעצמתיים של רוסיה – באמצעות טיפוח התעשייה הכבדה והצבא – (עמ' 289) וכמובן את רגשי הגדלוּת של הצמרת הפוליטית. מולוטוב נהג לתרץ את המחסור החמור במוצרי צריכה בבריה"מ בעימות בינה למדינות  ה"אימפריאליסטיות", אך לא היה לו הסבר מדוע אין מחסור במוצרי צריכה במדינות ה"אימפריאליסטיות".

 

מולוטוב היה מודע לדמיון בין השיטות הסובייטית לנאצית, בהן תומכים "ההמונים" ב"מנהיג" כל עוד הוא  נמצא בשלטון (עמ' 361-360). אפשר למצוא דמיון בין מולטוב למנהיג הנאצי הרמן  גרינג  במוּדעוּת מסוימת שהשיטות הפוליטיות שהקימו לא שירתו את העם, כפי  כשהתיימרו לעשות.  גרינג בהתבטאות נדירה באוזני הפסיכולוג של הכלא, בעת משפטי נירנברג,  הודה בגלוי כי מדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה הנאצית שירתה את ההנהגה בהביאה לה תהילה. מדיניות זו, המשיך גרינג, לא שירתה את  הגרמני הממוצע  בדמותו של איכר, שבמקרה הטוב  יכול היה לקוות שבתום המלחמה  יחזור בריא ושלם לחלקת אדמתו. [ראו, גוסטב מארק גילברט, יומן נירנברג (תל אביב: עם עובד, 1961).] בדומה לכך, בהתבטאות גלויה נדירה מודה מולוטוב: "אין אצלנו עדיין סוציאליזם. אצלנו שוחד ושוד" ( עמ' 484).

 

גרינג  בחר לא להתנער מהיטלר,  על אף שהיטלר סילקו מן ההנהגה זמן קצר לפני התאבדותו. הוא נשאר נאמן לרודן הנאצי גם במהלך משפטי נירנברג, כדי  להיכנס  להיסטוריה כשותף לגדולתו של מנהיגו.  בדומה לכך בחר מולוטוב לא להתנער מסטאלין גם לאחר מותו, על אף שזה סילקו מן ההנהגה הבכירה, ובשלב הבא כנראה התכוון לחסלו. במשך למעלה משלושים שנה שירת מולוטוב את סטאלין בנאמנות ועל כן העדיף להיכנס להיסטוריה כשותף לגדולתו של הרודן הסובייטי – ומבחינה פסיכולוגית כשלם עם עצמו ודרכו. לוּ היה מודה בכישלון השיטה הסובייטית היה גם עליו להודות כי  הוצאתם להורג ומותם של מיליוני אנשים לא הגשימה את האידיאל הנשגב של צדק חברתי מוחלט, כי אם סללה את הדרך לשעבוד טוטליטארי  והיוותה פשע מחריד.