בק, אלדד. הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים (ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2017) [סיכום וביקורת]

בק, אלדד. הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים (ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2017)  415 עמ'. ללא מראי מקומות ומפתח שמות.

אלדד בק נולד ב-1965 בחיפה.  הוא עיתונאי וסופר ישראלי, בעל תואר ראשון בלימודי ערבית ואסלאם מאוניברסיטת סורבון. בק שימש נציג של כלי תקשורת ישראליים שונים בצרפת, גרמניה ואוסטריה. בעבר השתייך למחנה השמאל ותמך בהסכמי אוסלו, אך בהמשך התפכח "מאשליית השלום", כדבריו. מאז 2017 הוא משמש כתב של "ישראל היום" באירופה.

ספרו על מרקל מבוסס על הצהרותיה בכלי התקשורת; ראיונות שערך המחבר עם הקנצלרית ועם אנשים שהכירו אותה בתקופות חייה השונות, החל בנעוריה וצעירותה במזרח גרמניה וכלה ביועציה בתקופת כהונתה כקנצלרית; שיחותיו של המחבר עם שרים ישראלים שהכירו את מרקל ועם דיפלומטים ישראלים ששירתו בגרמניה, וכמו כן חומר מכלי התקשורת. סיכום הספר משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. את הערותיי רשמתי בסוגריים מרובעים ובפרק נפרד בסוף הסיכום.

תולדות חייה עד לאיחוד גרמניה, 1989-1954

הורסט קאזנר, אביה של אנגלה מרקל, נולד ב-1926 והיה בנו של מהגר פולני משלזיה ש"גִרמן" את שם משפחתו לקאזנר. לא ידוע מה עשה האב בתקופת מלחמת העולם השנייה. יש לציין כי בשנים האחרונות של המלחמה הוא בוודאי נכלל בגיל הגיוס (בשנתיים האחרונות של המלחמה גויסו אף נערים בני 14). אנגלה מרקל נולדה במערב גרמניה בהמבורג ב-17 ביולי 1954. כמה שבועות לפני לידתה, החליט אביה, תיאולוג אוונגליסטי, לעבור למזרח גרמניה הקומוניסטית. (שמה הרשמי של גרמניה המזרחית היה "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", ובראשי תיבות בגרמנית DDR). החלטת האב נעשתה בניגוד  לדעתה של אִמה של מרקל, הרלינד ינטש, בעלת תואר אקדמאי באנגלית ולטינית. בתקופת מעברו של קאזנר מזרחה,  היה דווקא זרם אדיר של מהגרים ממזרח גרמניה למערבה, ומתי מעט שעברו מזרחה נחשבו לקומוניסטים או אידיוטים. הורסט קאזנר בחר לעבור למזרח גרמניה לא רק כיוון שבכירי הכנסייה האוונגלית קראו לו לעקור למחוז ברנדנבורג לנוכח המחסור בכמרים בו. באותה תקופה חוגי השמאל בכנסייה האוונגלית במערב גרמניה התנגדו למדיניות ההתקשרות למערב של הקנצלר הקתולי קונרד אדנאואר ולהתחמשותה מחדש של ארצם, כדי להתמודד עם האיום הקומוניסטי. במקום זה חוגי השמאל רצו בהקמתה של גרמניה מאוחדת וניטראלית.

לאחר שישה שבועות ממעברו של האב למזרח גרמניה, האם הרלינד והבת התינוקת אנגלה הצטרפו לאביהם. בגרמניה המזרחית  נולדו אחיה של מרקל  ב-1957 ואחותה ב-1964. במזרח גרמניה עבד האב בעיר טמפלין, עיירה בת 16 אלף תושבים בערך, השוכנת במחוז ברנדנבורג, במרחק כשעה נסיעה מברלין. שם הקים האב מרכז הוראה של הכנסייה האוונגלית וגם לימד בו. בשנת 1961, בהיותה מרקל תלמידה בכיתה א', הוקמה חומת ברלין, כדי למנוע הגירה המונית ממזרח גרמניה למערבה. משפחת קאזנר המשיכה לצפות בתחנות טלוויזיה של מערב גרמניה ולקבל בדואר –באמצעות קרובי משפחה שהתגוררו במערב גרמניה –  עיתונים ממערב וספרות "אסורה".

משתמע כי עמדתו של האב כלפי המשטר הקומוניסטי הייתה אמביוולנטית. כבר בעצם היותו איש דת שקרא ספרות אסורה ניתן להסיק כי לא נשבה בקסמי הקומוניזם. השתתפותה של מזרח גרמניה בפלישה של בריה"מ ובעלות בריתה לצ'כוסלובקיה ב-1968, במטרה לדכא את המודל הליברלי של המשטר הקומוניסטי בפראג, עוררה אצל קאזנר רגשות שליליים כלפי המשטר בארצו. הוא גם לא הסכים להצעת השלטון הקומוניסטי לעבוד עבור השטאזי, משטרת הפנים שעסקה במעקב אחר התושבים, קרי הלשנה.

אף על פי כן, קאזנר לא נטש את אמונתו בסוציאליזם ובמשטר, וכנראה האמין בקִרבה בין הנצרות לסוציאליזם. לשביעות רצונו של המשטר הוא פעל לכינונה של כנסייה אוונגלית נפרדת מזו שבמערב גרמניה, שאכן הוקמה ב-1969. כביטוי לאמון המשטר בו, קאזנר הורשה לנסוע למערב גרמניה וקיבל מכונית לצורך עבודתו (נוסף לכך למשפחה הייתה מכונית פרטית.) בחוגי הכנסייה הביקורתיים כלפי המשטר הקומוניסטי הוא כונה "הכומר האדום". העובדה שבִּתו, אנגלה, הייתה חברה בתנועת הנוער הקומוניסטית, הורשתה ללמוד באוניברסיטה ולהתקבל לאקדמיה למדעים, נתפסה על ידי חוגים ביקורתיים למשטר כהוכחה לכאורה לקרבתו של "הכומר האדום" לשלטון (עמ' 30).  

במזרח גרמניה כ-98% מהילדים והנוער היו חברים בארגונים שהיוו מעין משמרת צעירה של המפלגה הקומוניסטית, ואי חברות בהם פגעה בציוניהם ובהתקדמותם בחיים הבוגרים. בהתאם להוראת הוריה, הילדה אנגלה לא הצטרפה לארגון כזה בכיתה א' – ואולם  חבְרה אליו  מכיתה ב'. עם זאת, במקביל ללימודיה הפורמאליים למדה לימודי דת. כבר בילדותה התעניינה בפוליטיקה והבינה כי בין החברים בכנסייה אפשר לדבר חופשי, אך לא בחוץ. לדבריה, הייתה לה ילדות יפה.  מרקל זוכרת את הנופים הכפריים היפים של ילדותה, יערות, שחייה באגם, ועבודה בגינתה הקטנה. בילדותה הרבתה לקרוא ספרים, הייתה תלמידה מצטיינת, וגם פיתחה אהבה לשפה הרוסית. בביתה ראו את הרוסים בחיוב, כמשחררי גרמניה ממשטרו הנאצי של היטלר. ב-1969 השתתפה  אנגלה בנבחרת בית סִפרה, שניצחה באולימפיאדה כלל ארצית של בתי ספר לידיעת השפה הרוסית. כפרס זכתה לנסיעה למוסקבה ולהשתתפות באולימפיאדה עולמית לידיעת רוסית. בתור נערה היא הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית וזכתה למדליה לא רק על הצטיינותה בלימודים, אלא גם על עבודתה במסגרת תנועת הנוער. ואולם בסתירה לאידיאולוגיה האתיאיסטית של המשטר, ב-1970 עברה אנגל את טקס הקונפירמציה (טקס  נוצרי המקביל  במידה מסוימת לבר מצווה)  בכנסייה האוונגלית.

אנגלה סיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות, ובסתיו 1973 החלה ללמוד פיזיקה באוניברסיטת קרל מרקס בלייפציג, האוניברסיטה הגדולה ביותר במזרח גרמניה. לאנגלה הייתה אזרחות מערב גרמנית, כך שיכלה באופן חוקי לעבור למערב. לדבריה, היא חשבה על אפשרות כזו בהיותה סטודנטית, אך לא מִמשה אותה. במהלך לימודיה הכירה את אולריך מרקל, סטודנט לפיזיקה שהיה מבוגר ממנה בשנה. בגמר לימודיה ב-1977 אנגלה ואולריך נישאו בכנסייה אוונגלית, על פי בקשתה (בן זוגה היה אתיאיסט). היא דחתה הצעה לעבוד בשטאזי בתירוץ כי אינה מסוגלת לשמור סודות. בסיום לימודיה עברה לעבוד באקדמיה למדעים בברלין.

בתקופת עבודתה באקדמיה, הייתה חברה בארגון צעירים המסונף למפלגה, ולדבריה, הייתה אחראית בתחום התרבות מטעם הארגון. ישנה טענה רצינית כי הייתה גם מזכירה לתעמולה מפלגתית – האשמה שהוכחשה על ידי מרקל. במהלך 1981 נסעה מרקל שלוש פעמים לפולין, מתוך התעניינות בארגון מעורר התסיסה נגד המשטר הקומוניסטי בוורשה בשם "סולידריות". אבל לפי דוח של מלשין מטעם שטאזי, אשר מסר על הדברים שסיפרה מרקל לחבריה באקדמיה על הנסיעה בפולין, משתמע כי התבטאויותיה לא חרגו מתחום המותר בעיני המשטר.

לפי עדותה של מרקל, היא לא נכנסה לקשר הנישואים עם אולריך ברצינות הנדרשת. עוד טענה כי התחתנה, כיוון שבמזרח גרמניה היה מקובל להינשא בגיל צעיר ונישואים הבטיחו עדיפות בקבלת דירה ומקום עבודה. כנראה השגת דירה ומקום עבודה לא הוכיחו עצמם כמתכון טוב לשמירה על נישואים, ושיעור הגירושים במזרח גרמניה ב-1980 התקרב לכשליש. בשנת 1983 הודיעה מרקל לבעלה שהיא עוזבת אותו. [המחבר אינו מביא את הסיבה לצעדה הזה, והאם היה קשר בינו לבין הכרתה את מי שעתיד להיות בעלה השני.] באקדמיה היא הכירה את בן זוגה החדש, הכימאי יואכים זאואר, מדען מוערך, שהיה נשוי ואב לשני בנים. תקופה מסוימת [לפחות במהלך 1984] חיה מרקל ב"חטא" עם בן זוגה הנשוי – למורת רוחו של אביה הכומר. בגיל 32 סיימה מרקל בהצטיינות את עבודת הדוקטורט בכימיה קוונטית. בהקדמה לעבודתה היא מודה לפרופ' זאואר על הערותיו הביקורתיות. כדי לסיים את התואר בהצלחה היה על מרקל לכתוב גם עבודה בתחום המרקסיזם-לניניזם, חובה אותה מילאה. עבודתה הזו "נעלמה ולא אותרה עד היום" (עמ' 59). ב-1986, לראשונה מאז בניית חומת ברלין, יצאה מרקל לביקור משפחתי במערב גרמניה, אותו לא ניצלה לעריקה למערב.

עמדתה של מזרח גרמניה כלפי ישראל עד 1989

מזרח גרמניה תיארה את עצמה כיורשת של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שנרדפה בידי הנאצים, ובתור שכזו בלתי אחראית לשואה. בהתאם לכך, גרמניה הקומוניסטית סירבה לשלם פיצויים לישראל ולקורבנות השואה. אנגלה מרקל, בתור ילדה, השתתפה בביקורים מטעם השלטון שנערכו באתרי מחנות הריכוז הנאציים, אך במהלכם נטען כי היו אלה מחנות לדיכוים ורציחתם של הקומוניסטים, בעוד השמדת היהודים כמעט ולא הוזכרה.

גרמניה המזרחית הייתה המדינה היחידה בגוש הסובייטי שמעולם לא קיימה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. מתוך רצון לזכות בהכרה דיפלומאטית מצד מדינות ערב, בשנות ה-60 של המאה ה-20 נקטה מזרח גרמניה בעמדה פרו ערבית בסכסוך הישראלי-ערבי, אשר במידת הזדהותה עם הערבים חרגה אף מן העמדה הסובייטית. בעקבות מלחמת ששת הימים, שהתרחשה ביוני 1967, גברה התעמולה הארסית של גרמניה המזרחית נגד ישראל. לפי דרישתו של חבר פוליטביורו יהודי בהנהגה המזרח גרמנית, תיאור מלחמתה של ישראל נגד מדינות ערב ביוני 1967 הושווה לפלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941. התקשורת המזרח גרמנית תיארה את ישראל כמדינה פשיסטית – תפיסה אשר שימשה קרקע פורייה לצמיחת הדעה אצל חלק מהגרמנים לפיה ישראל היא גרמניה הנאצית של היום.

מזרח גרמניה הייתה המדינה הראשונה בגוש הסובייטי שהכירה ב"ארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף), ומשלחת בראשות מנהיג הארגון הזה, יאסר ערפאת, ביקרה במזרח ברלין באוקטובר 1971. גרמניה הקומוניסטית הושיטה סיוע צבאי ואזרחי לאש"ף. ברלין גם העניקה טיפול רפואי למוחמד עודה (אבו דאוד), מתכנן חטיפתם ורציחתם של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972. בערוב ימיו טען הטרוריסט כי מזרח גרמניה, בה הִרבה לבקר, הייתה עבורו "מולדת שנייה" (עמ' 84). במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, נשלחו 12 מטוסי קרב מדגם מיג 21  של חיל האוויר המזרח גרמני לסוריה (המטוסים הועברו מפורקים ובסוריה הורכבו מחדש), וכמו כן צוותיהם, לקראת אפשרות השתתפותם בקרבות – אפשרות שלא מומשה (עמ' 87-86).

כאשר ב-1975 מזרח גרמניה תמכה בצורה פעילה בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם שהגדירה את הציונות כסוג של גזענות, פרסמו מנהיגיה הרוחניים של הכנסייה האוונגלית של מזרח גרמניה – כנסייה אליה השתייך אביה של מרקל –  מנשר בו הובעה מורת רוח מההשוואה הזו. במנשר נוסף של הכנסייה האוונגלית במזרח גרמניה ב-1978 הובעה תמיכה בקיומה של מדינת ישראל כמקלט ומולדת ליהודים. עוד נאמר במנשר כי "ביקורת מוצדקת כלפי מדינת ישראל" לא צריכה להיות מנוצלת ככיסוי לאנטישמיות    (עמ' 109-108).

יהודים אחדים במזרח גרמניה הגיעו לעמדות בכירות במפלגה הקומוניסטית ובחיי תרבות, ובפוליטביורו של המפלגה השולטת נכללו שני יהודים. ואולם היהודים האלה  לא היו חברים בקהילה היהודית ולא הגדירו עצמם כיהודים. לקראת שנות ה-60 המשטר סייעה לקהילה היהודית הקטנה במזרח גרמניה (בשנות ה-80 מנתה קהילה זו כמה מאות יהודים). עם זאת, על הקהילה הופעל לחץ לגנות את מדיניותה של ישראל, כמו בעת מלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת לבנון ב-1982. הדיווחים העוינים על ישראל בעת מלחמת לבנון, ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית,  עוררו גלי אנטישמיות "עממית" במזרח גרמניה, בהם חילול בתי קברות יהודיים והצדקה לשואה.

ב-1988 [בעקבות סימנים ראשונים להתערערותה של בריה"מ] עשתה מזרח גרמניה מאמץ להשיג מעמד של מדינה מועדפת בסחר עם ארצות הברית. למען מטרה זו, לשכת התיירות של מזרח גרמניה הכינה סיורים מודרכים לתיירים מהמערב באתרים יהודיים בתחומה; נשיא הקונגרס היהודי העולמי, אדגר ברונפמן, הוזמן לביקור במזרח גרמניה, במהלכו קיבל עיטור מידי מנהיג מזרח גרמניה אריך הונקר; וחבר יהודי בפוליטביורו ביקר בוושינגטון. ואולם היוזמה בדבר הענקת מעמד הסחר המועדף נכשלה. ב-1989, כחלק ממדיניות נרמול היחסים עם ישראל מצד מדינות מזרח אירופה, מזרח גרמניה נקטה בצעדים אחדים בכיוון הזה, שלא הבשילו להקמת יחסים דיפלומטיים.

ראשית דרכה הפוליטית של מרקל, 1990-1989

ביום נפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989, לא חרגה מרקל מסדר יומה הרגיל. היא חזרה זה עתה ממערב גרמניה, ולכן המצב החדש נראה שלא הלהיב אותה במיוחד. בערב היא נוכחה במו עיניה בשינוי, כאשר המוני מזרח גרמנים עברו דרך מעברי הגבול, ללא הפרעה, למערב העיר. מרקל הצטרפה לזרם הזה של בני אדם, עברה למערב, אך באותו הערב כבר חזרה, כדי שלמחרת תוכל להמשיך ביום עבודתה הרגיל באקדמיה. על סמך ההתנהגות הזו, יריביה הפוליטיים יאשימו אותה באופורטוניזם. לחיזוק טענה זו, אפשר לציין כי מרקל עצמה, באחד הראיונות בתחילת דרכה הפוליטית, הודתה כי חברותה בארגון הצעירים של המשטר הקומוניסטי (FDJ) "נבעה 70 אחוז מאופורטוניזם" (עמ' 123).

מסביבות נובמבר 1989, ויש הטוענים עוד לפני נפילת חומת ברלין, הייתה  מרקל פעילה בתנועה חדשה, שעתידה הייתה להפוך למפלגה בשם "ההתעוררות הדמוקרטית". לדבריה, היא לא חשבה שהייתה הופכת לפוליטיקאית בתנאים של המערב, והחלטתה להיכנס לפוליטיקה נבעה מנסיבות המצב הכאוטי בגרמניה המזרחית. המעסיקים באקדמיה נתנו לה חופש להיעדר מעבודה לצורך עבודתה המפלגתית. במפלגה התגלו חילוקי דעות בין התומכים באיחוד גרמניה לבין המתנגדים. גם במערב גרמניה היו מתנגדים לאיחוד, בהם, כללית, המפלגה הסוציאל דמוקרטית, מתוך חשש כי האיחוד יעורר לאומנות קיצונית. ב-23 בינואר 1990 התמודדה מרקל לראשונה על תפקיד פוליטי: דובר הסניף הברלינאי של המפלגה. בעצם הגשת מועמדות לתפקיד היה ברור שהיא ניצבת לצד התומכים באיחוד (נושא שכבר הוכרע במפלגתה) ובאיחוד אפשרי של מפלגתה עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, מפלגה שמרנית שהייתה באותה התקופה מפלגת השלטון במערב גרמניה.

לקראת בחירות דמוקרטיות במזרח גרמניה שנקבעו ל-18 במארס 1990 הצטרפה  "ההתעוררות הדמוקרטית" לשתי מפלגות נוספות – החשובה בהן הנוצרית-דמוקרטית של מזרח גרמניה בראשות לותר דה מזייר – בהקמת גוש משותף, "הברית עבור גרמניה". סיסמת הברית הייתה "לא עוד סוציאליזם". הקנצלר המערב גרמני, הלמוט קוהל, הכריז על תמיכתו ב"ברית". בכך נטשה  מרקל למעשה את אמונתה בסוציאליזם דמוקרטי לטובת קפיטליזם חברתי. יריביה שוב יאשימו אותה באופורטוניזם, אך אפשר לראות בכך ביטוי לפרגמאטיות שלה ולהתאמה מתמדת למציאות המשתנה, התנהגות שתאפיין אותה גם בהמשך דרכה.

בבחירות השיגה "ההתעוררות הדמוקרטית" רק 0.92% מהקולות, אך כל מפלגות "הברית" השיגו יותר מ-48% מהקולות ויכלו להרכיב ממשלה. דה מזייר, שעמד להרכיב ממשלה, החליט למנות את מרקל לסגנית דובר הממשלה. בעקבות זאת מרקל התפטרה ממשרתה באקדמיה למדעים. ב-19 באפריל 1990 דה מזייר הושבע כראש ממשלה. מרקל הצטרפה לנסיעותיו שעסקו בנושאים גורליים לעתידה של מזרח גרמניה ובדיעבד הפכה ליועצת המדינית שלו. היא גם צברה ניסיון בעבודה מול תקשורת. בספטמבר 1990 קיבלה גרמניה מארבע מעצמות הכיבוש – ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וצרפת – את ריבונותה המלאה, ו-3 באוקטובר הוכרז ליום איחודה של גרמניה. בתחילת אוקטובר המפלגה הנוצרית דמוקרטית במזרח גרמניה התאחדה עם מפלגת האחות מהמערב. מרקל לא הצליחה להיבחר להנהגה הארצית של המפלגה חדשה, אך היא התקבלה לפגישה אצל הקנצלר קוהל. ב-3 בנובמבר 1990 חדלה מזרח גרמניה להתקיים. לפני כן, באפריל 1990 הפרלמנט הראשון של גרמניה המזרחית שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הכיר באחריות חלקה של מזרח גרמניה לשואה.

שרה בגרמניה המאוחדת, 1998-1990

ב-2 בדצמבר 1990 נערכו בחירות כלל גרמניות. מרקל התמודדה מטעם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית המאוחדת על מחוז בחירה שעל חוף הים הצפוני במזרח גרמניה ונבחרה לבונדסטאג. דה מזייר, שמונה לסגן יושב ראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, המליץ לקנצלר קוהל למנות את מרקל לשרה, והקנצלר מינה אותה לשרת הנשים והנוער – תפקיד בו לא רצתה. כך בגיל 36 נעשתה מרקל לשרה הצעירה ביותר. בבונדסטאג היא העלתה את הקשיים של האוכלוסייה המזרח גרמנית בעקבות האיחוד: אחוז אבטלה גבוה מפאת סגירת מפעלים בלתי רווחיים, והגירה מאסיבית במיוחד של צעירים למערב.

במהלך המלחמה לשחרור כוווית מידי עיראק ("מלחמת המפרץ", 17 בינואר-28 בפברואר 1991), לאחר ירי טילים עיראקיים על תל אביב וחיפה, הגיע שר החוץ הגרמני האנס דיטריך גנשר לישראל, כדי להביע סולידאריות עימה. בעקבות הביקור סיפקה גרמניה לישראל ציוד להתגוננות מפני לוחמה כימית, וכמו כן התחייבה לבנות שתי צוללות עבור חיל הים במימון גרמני מלא בעלות של 880 מיליון מארק. בכך נפתח עידן של אספקת צוללות גרמניות לישראל שיימשך בתקופת כהונתה של מרקל כקנצלרית.

מרקל הגיעה לביקורה הראשון בישראל ב-7 באפריל 1991. הביקור נמשך יומיים. רשמית הייתה מרקל השרה הבכירה במשלחת, אך השגריר הגרמני מיהר להתייצב לצדו של שר המדע והמחקר וביקש ממנו לשאת נאום. מרקל חשה מוזנחת ואולי מושפלת בגלל מוצאה הנחות לכאורה ממזרח גרמניה. המעמד עורר בה פרץ של דמעות אותן התקשתה להסתיר מעיתונאים. המארחים הישראלים הרגישו במצבה של מרקל וארגנו לה פגישה עם שר החוץ דוד לוי, שקיבל אותה בחמימות רבה. היא ערכה ביקור ביד ושם. עבור מרקל נושא השואה  – אשר כאמור מזרח גרמניה נטתה להתעלם ממנו – היה חשוב מתוך רצון ללמוד מה קרה ולהפיק לקחים. ישראל עניינה אותה גם בגלל הישגיה במדעים וכניסוי מוצלח בהתהוות ויכולתה לקלוט עולים (מהגרים) רבים. בתור בתו של כומר, היא ביקרה ב"כנסיית הלחם והדגים" שבצפון מערב כנרת (הכנסייה הוצתה על ידי פעילי ימין קיצוני יהודים ב-2015).

על סמך מסמכי השטאזי נחשף כי דה מזייר היה בעברו מלשין מטעם המשטר הקומוניסטי. הוא נאלץ להתפטר מתפקיד סגן יושב ראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, ובדצמבר 1991 מרקל החליפה אותו במשרתו זו. בראשית שנות ה-90 לא זכתה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית לתמיכה רחבה במזרח גרמניה. ואולם עיתונאי חד עין כבר באפריל 1992 חזה כי יש למרקל סיכוי להפוך לקנצלרית הראשונה (עמ' 152).

למרות המצב הכלכלי הקשה והתסכול בחלקה המזרחי של גרמניה המאוחדת, הצליח קוהל לזכות בבחירות הכלליות שנערכו ב-1994. הפעם מינה את מרקל לשרה לאיכות הסביבה, בהעריכו כי בתור פיזיקאית היא תתמוך במדיניות האנרגיה הגרעינית האזרחית שלו. בדאגתה לאיכות הסביבה הושפעה מרקל כנראה גם מאביה, אשר בשנות חייו האחרונות זוהה כתומך במפלגת הירוקים. (הוא נפטר ב-2011.) ב-1995 פרצו עימותים אלימים בשאלת העברת הפסולת הרדיואקטיבית מכורים גרעיניים לאתרי שימור בגרמניה ומחוצה לה. בנושא הזה היה למרקל עימות עם מושל  סקסוניה התחתונה, גרהרד שרדר, מהמפלגה הסוציאל דמוקרטית שבאופוזיציה. מרקל התעקשה על העברת הפסולת הגרעינית כמתוכנן וכחוק. שלוש שנים לאחר מכן – בעיצומה של מערכת הבחירות שתסתיים בתבוסת הנוצרים דמוקרטים ובבחירתו של שרדר לקנצלר –  התפוצצה פרשת הפסולת הגרעינית: התברר שרמת הקרינה מהפסולת הייתה הרבה יותר גבוהה מהמותר. האופוזיציה ניסתה להטיל את האחריות למחדל על מרקל ודרשה את התפטרותה. מרקל טענה כי האחראיות לכך הן תעשיית האנרגיה הגרעינית והממשלות המחוזיות. היא החליטה להפסיק מייד את משלוחי הפסולת הגרעינית עד שיגובשו צעדים לפיקוח על רמת הקרינה. מרקל באותה התקופה תמכה בבניית כורים גרעיניים חדשים, כאמצעי לצמצום פליטת גזי החממה – אולם היא תשנה את עמדתה בעתיד בשאלת השימוש באנרגיה אטומית.

הדרך להנהגת האופוזיציה ולשלטון, 2005-1998

בספטמבר 1998 הנוצרים-דמוקרטים בראשות הקנצלר קוהל הפסידו בבחירות הכלליות. למשרת הקנצלר נכנס גרהרד שרדר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בנובמבר התמנתה מרקל למזכירה הכללית של מפלגתה. בסוף דצמבר היא נישאה בטקס כמעט מחתרתי לבן זוגה יואכים זאואר. החתונה כמעט ונכפתה על השניים, לאחר שאישיות בכירה בכנסייה הקתולית בגרמניה הביעה ביקורת פומבית על "הזוגיות הפרועה" של מרקל. מרקל הבינה כי אם ברצונה להגיע לצמרת של מפלגתה השמרנית בעלת האופי הקתולי, עליה להעניק גושפנקא רשמית לקשר עם זאואר. גם לאחר נישואיה לזאואר היא תמשיך להשתמש בשם משפחתה של בעלה הראשון, מרקל.

בנובמבר-דצמבר 1999 על מפלגת הנוצרים-דמוקרטים העיבו פרשות של קבלת תרומות אסורות, אי הצהרה על תרומות והעלמת מס. קוהל עצמו הודה בריאיון לטלוויזיה כי באמצע שנות ה-90 קיבל תרומות בסכום של שני מיליון מארק, ולא הצהיר עליהן. לנוכח המצב, נקטה  מרקל במהלך בלתי צפוי  ואמיץ. ב-22 בדצמבר היא פרסמה מאמר בו –  לאחר שציינה את הישגיו של קוהל בעבר ובהם איחוד גרמניה –  נתנה להבין שעל הקנצלר לשעבר לפרוש בהדרגה מהחיים הפוליטיים. יושב ראש המפלגה, וולפגנג שויבלה, שתפס את מקומו של קוהל לאחר התבוסה בבחירות ב-1998, החליט להתפטר בעקבות פרשת התרומות, וב-10 באפריל 2000 מרקל תפסה את מקומו.

במאי 2001, שמעון פרס, שהיה באותה העת שר החוץ בממשלתו של אריאל שרון, ערך ביקור בגרמניה במהלכו נפגש עם שרדר. באותו הביקור, בניגוד לעמדת יועציו ועל אף הגשם השוטף, טרח ביוזמתו לנסוע ללשכת המנהיגה החדשה של האופוזיציה, בציינו כי "צופים לה עתיד מזהיר". מחוותו זו של פרס הרשימה את מרקל. בהמשך דרכה הפוליטית, מרקל עתידה לצטט עצה שקיבלה באותה הפגישה מפרס והיא: "אין הנהגה בלי סיכונים" (עמ' 185-184).

בבחירות הכלליות בספטמבר 2002, מרקל כנראה העריכה שגרמניה עדיין אינה מוכנה לבחור בה לתפקיד הקנצלר. על כן היא הציעה למנהיג מפלגת הנוצרים-סוציאלים, אדמונד שטויבר, להתמודד על התפקיד הזה מטעם "איחוד המפלגות השמרניות". השותפה הבכירה בגוש השמרני הזה הייתה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, בעוד מפלגת הנוצרים-סוציאלים  הייתה שותפה זוטרה שפעלה רק במדינה הקתולית העשירה, בוואריה. שטויבר הפסיד לשרדר, ומרקל זכתה בשנים נוספות לביצור מעמדה כראשת איחוד השמרנים.

שבועיים לפני הבחירות הכלליות של שנת 2002, נשאה מרקל נאום בבונדסטאג בו הוכיחה את נכונותה לעמוד מול הזרם ולהנהיג. מרקל מתחה ביקורת על התנגדותו של הקנצלר שרדר להכנות האמריקאיות ליציאה למלחמה נגד עיראק (המלחמה לכיבוש עיראק תחל ב-20 במארס 2003). התנגדותו של שרדר למלחמה נגד עיראק שיקפה את עמדת דעת הקהל בגרמניה. כנגד עמדת שרדר ודעת הקהל בארצה, טענה מרקל כי התייחסות רצינית ל"לקחי אושוויץ...[ו]השמדתם של היהודים בגרמניה ובעולם" מחייבת לנקוט "מדיניות אחראית היום. אני לא רוצה להיות במצב שבו ממשלה גרמנית תיאלץ לענות על השאלה: האם עשיתם מספיק כדי למנוע מהדיקטאטור העיראקי להעמיד בסכנה את היהודים בישראל? האם שכחתם שהמטרה המוצהרת של סדאם חוסיין היא להשמיד את ישראל?"( עמ' 180).  אהדתה של מרקל לישראל ראויה לציון מיוחד על רקע מעמדה של המדינה היהודית בדעת הקהל בגרמניה. לפי סקר מ-2003, 65% מהגרמנים סברו שישראל היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם (עמ' 181). 

עמדתה העקרונית של מרקל בשאלת המלחמה נגד עיראק הייתה כי אין להוציא מכלל אפשרות פעולה צבאית כאמצעי אחרון, וכי בהתנגדותו הנחושה של שרדר לפעולה צבאית אמריקאית נגד עיראק הוא מחליש את הלחץ הבינלאומי על עיראק וגם את נאט"ו (אשר במסגרתה קשורה גרמניה בברית צבאית עם ארה"ב). עם זאת  בעתיד, בהיותה קנצלרית, נמנעה מרקל מלהכניס את ארצה למלחמות. בשאלה על דמות פוליטית אשר משמשת לה מקור השראה ענתה: "תמיד חשתי קרבה לאנשים שבדרכי שלום, באמצעות כוח האישיות, הזיזו דברים" (עמ' 184). 

עמדתה של מרקל כלפי ישראל כמנהיגת האופוזיציה, 2005-2001: "קורבנות לעולם לא צריכים להפוך לנאשמים"

בנובמבר 2001 בתום השנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה, נפגשה יושבת ראש האופוזיציה מרקל עם יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, בעזה. היא אמרה לערפאת כי הפלסטינים טעו בכך שלא קיבלו את ההצעות מרחיקות הלכת של ראש הממשלה אהוד ברק והנשיא ביל קלינטון בקמפ דיוויד ביולי 2000.

בדצמבר 2003 נשאה מרקל נאום  בנושא ישראל והסכסוך המזרח תיכוני בכנס שארגנה ההוצאה לאור "אקסל שפרינגר". בנאומה אמרה בין היתר: "אנחנו הגרמנים, חייבים בעיקר לראות לנגד עינינו באיזה מצב קיומי מסוכן ישראל נמצאת" (עמ' 223). היא מתחה ביקורת על הסיוע הלא מותנה של מדינות האיחוד האירופי לרשות הפלסטינית, המוזרם במקום הכספים שהקפיאה ישראל בתקופת האינתיפאדה השנייה. לדבריה, "מהרגע שבו דיקטאטורים  או אחראים פוליטיים, שאינם נרתעים מטרור, זוכים לסיוע כספי מדמוקרטיות, נוצר מצב שבו אנו מחזקים את אלה שאנחנו למעשה לא צריכים לחזק" (עמ' 223). יש להדגיש כי דבריה נאמרו בתקופת האינתיפאדה השנייה, כאשר השנאה לישראל ברחבי אירופה הרקיעה שחקים.

בריאיון שהעניקה מרקל בסמוך לזכייתה בבחירות בגרמניה, שנערכו בספטמבר 2005, אמרה הקנצלרית לעתיד: "בשיפוט שלנו כלפי ישראל אנחנו צריכים תמיד להביא בחשבון שמדינת ישראל, היום כבעבר, מוקפת באנשים ובארצות ששוללים את זכות קיומה. על בסיס עובדה זו נוצר מאבק קיום תמידי ומוצדק...קורבנות לעולם לא צריכים להפוך לנאשמים. עם זאת צריך להיות אפשרי...גם להעלות שאלות" ביקורתיות שאין פירושן הרשעה (עמ' 93-92).

בנאומיה  כמנהיגת האופוזיציה, מרקל  חזרה והדגישה את "ייחודיות השואה, הניסיון המודע, הייחודי במובנו השלילי, לחסל עם שלם ולהשמיד אנשים שלא עשו דבר, רק בגלל השייכות שלהם לקהילה דתית מסוימת. הניסיון...הוא ייחודי, גם אם צדדים מסוימים של המשטר הנאצי ניתנים להשוואה עם מאפיינים אחרים של טוטליטריות" (עמ' 312).

בריאיון לעיתון "הארץ", בסמוך להיבחרותה לקנצלרית, תיארה מרקל את קשריה של גרמניה עם ישראל כ"אבן יסוד" במדיניות ארצה. היא נימקה זאת כך: "עלינו ועל הדורות הבאים להיות מודעים להיסטוריה שלנו ולאחריות הנובעת ממנה" [קרי אחריותה של גרמניה לשואה]  (עמ' 226). עם זאת, בהשפעת העמדה האירופית בכלל ודעת הקהל בגרמניה בפרט, באותו הריאיון התייחסה מרקל גם לחשיבות הקמתה של מדינה פלסטינית, על מנת להשיג שלום בר-קיימא. נוסף לאחריותה של גרמניה לשואה המחייבת אותה לקיים קשרים מיוחדים עם ישראל – רעיון עליו תחזור מרקל גם  בתקופת כהונתה כקנצלרית – בהיותה קנצלרית נהגה מרקל לחזור ולהטעים כי היחסים המיוחדים עם ישראל נובעים גם לאור היותה מדינה דמוקרטית. דווקא בתור מדינאית שחלק ניכר מחייה עברו במדינה לא דמוקרטית, היא הוקירה יותר את ערך הדמוקרטיה. 

הקנצלרית הראשונה, 2009-2005

בספטמבר 2005 נערכו בחירות כלליות בגרמניה, שנה מוקדם מהמועד הרגיל, כיוון שהקנצלר שרדר רצה לזכות באמון מחודש על רקע המשבר הכלכלי. לקראת הבחירות דגלה מרקל בקו כלכלה ניאו ליברלי והוציאה מכלל אפשרות קואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים. בתחום החוץ הדגישה כי גרמניה צריכה לגלות סולידריות "משפחתית" עם ארצות הברית בעניין המלחמה בעיראק. היא הוסיפה כי שיפור יחסים עם ארה"ב, אין פירושו הרעה ביחסים עם רוסיה, ואף התייחסה ל"שיתוף פעולה אסטרטגי" עם מוסקבה (עמ' 187). הבחירות חייבו את מרקל לשנות את הופעתה החיצונית: היא ויתרה על תספורת הפוני הקצרה וגם חלו שינויים בלבושה.

 תוצאות הבחירות הכזיבו את מרקל. בניגוד לסקרים, איחוד השמרנים זכה ב-35.2% מהקולות, רק אחוז אחד יותר מהסוציאל דמוקרטים. שרדר, לאחר שהכריז על ניצחון, בסופו של דבר התפטר מכל תפקידיו, ובכך ויתר על תפקיד הקנצלר לטובת מרקל והכשיר את הדרך להקמת קואליציה בין מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית לאיחוד השמרנים.  ב-22 בנובמבר 2005 הושבעה מרקל כקנצלרית. הסוציאל-דמוקרטים קיבלו תיקים בכירים בממשלתה, כולל האוצר.

מרקל הייתה האישה הראשונה בתפקיד קנצלר בגרמניה, והאישה הראשונה בתולדות גרמניה העומדת בראש המדינה. היא גם הראשונה שנולדה לאחר מלחמת העולם השנייה והגיעה למשרת הקנצלר, והראשונה שמוצאה ממזרח גרמניה שנבחרה למשרה הזו מאז איחוד גרמניה ב-1990. בעלה של מרקל, יואכים זאואר, נעדר מטקס ההשבעה החגיגי, והוא ייעדר גם מטקסי ההשבעה הבאים, וכמעט ולא יופיע לצדה של הקנצלרית באירועים רשמיים. הוא גם נמנע מהענקת ראיונות. זאואר נראה היה בחברת מרקל רק פעם בשנה בקיץ, כאשר הזוג היה מגיע לפסטיבל ריכרד וגנר בעיר ביירוית.

במדיניות החוץ הצהירה מרקל כי האיחוד האירופי והשותפות הטרנס-אטלנטית הם אבני היסוד שלנו. למרקל היו יחסים טובים מאוד עם ממשל ג'ורג' בוש הבן ועם הנשיא אישית. בוש אירח את מרקל בחוותו הפרטית בטקסס. יואכים זאואר, שלא כמנהגו, הצטרף לנסיעה הזו של אשתו לחו"ל. בניגוד למפלגות השמאל שטיפחו את מדיניות הרב תרבותיות, במיוחד בהקשר לקליטתם של מהגרים מוסלמים – מרקל, בנאום שנשאה בפני חברי מפלגתה בנובמבר 2006, אמרה: "הרב-תרבותיות הוליכה את גרמניה שולל. הרב-תרבותיות נכשלה. אנחנו גרמנים ואנחנו אוהבים את ארצנו...זו פטריוטיות במובנה הטוב ביותר" (עמ' 195).

בקיץ 2007 נפגשה מרקל עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, במעון הנופש שלו בסוצ'י. בתחילת הפגישה, לעיני הצלמים והעיתונות, הוכנסה לאולם כלבת הלברדור של פוטין. שתים עשרה שנים לפני כן כלבת השכנים נשכה את מרקל, ומאז פחד מכלבים לא הרפה ממנה. למרקל לא היה ספק שפוטין ידע על הפחד הזה וביקש להביך אותה. למראה הכלבה, מרקל אכן הראתה סימני פחד – מראה שעורר הנאה מצד פוטין – ואולם גילתה שליטה עצמית ואיפוק. לעיתונאים גרמנים אמרה לאחר הפגישה: "אני מבינה למה הוא מתנהג כך – הוא צריך להוכיח שהוא גבר" (עמ' 198). למרקל היה יחס שלילי כלפי מנהיגים מצ'ואיסטים בהם פוטין, מנהיג תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, וראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני.

מרקל הייתה מודעת היטב להתנגדותה של רוסיה להרחבת ברית נאט"ו מזרחה, במיוחד לצירוף אליה רפובליקות סובייטיות לשעבר. רוסיה ראתה במהלכים כאלה איום על ביטחונה  והתכוונה לנקוט בצעדי נגד שעלולים היו להביא להסלמה במתיחות בין רוסיה לנאט"ו. כדי למנוע הסלמה כזו – לפני פסגת מדינות נאט"ו בבוקרשט שנקבעה לאפריל 2008, אשר אמורה הייתה לפתוח את הדלת להצטרפותן של אוקראינה וגיאורגיה לברית המערבית – נסעה מרקל למוסקבה לפגישה עם פוטין. בהצהרה פומבית לצדו של פוטין, מרקל נתנה להבין כי היא מתנגדת לצירוף שתי המדינות האלה לברית. בפסגה של ברית נאט"ו בבוקרשט מרקל טענה שאוקראינה וגיאורגיה מעורבות בסכסוכים פנימיים ובסכסוך עם רוסיה (בקיץ 2008 אף פרצה מלחמה בין גיאורגיה לרוסיה), ובכך רמזה בבירור כי צירופן לברית פירושו סיבוכה של נאט"ו בעימות צבאי עם רוסיה.

מדיניות הקנצלרית כלפי ישראל, 2009-2005: יחסים חמים עם אולמרט; ביטחונה של ישראל הוא אינטרס לאומי עליון של גרמניה

בהתייחסות לעקרונות של מדיניות החוץ של ארצה ב-2005 קבעה מרקל כי גרמניה "מוכנה לקחת אחריות...מוגברת, גם מחוץ לגבולות נאט"ו, למען הבטחת ...היציבות והשלום בעולם" (עמ' 193). בהתאם להצהרה הזו, השתתפה גרמניה בפיקוח על מעבר הגבול ברפיח המחבר בין רצועת עזה למצרים. זאת במסגרת כוח האיחוד האירופי, שהוקם ב-25 בנובמבר 2005, בעקבות נסיגת ישראל מרצועת עזה בספטמבר 2005. הכוח של האיחוד האירופי הוקם לבקשת הצד הישראלי והפלסטיני ותפקידו היה לפקח על מעבר אנשים וסחורות [ולמנוע הברחת אמצעי לחימה]. בשיאו כלל הכוח 89 איש [אך הוא סולק על ידי חמאס, לאחר השתלטותו של הארגון הזה על רצועת עזה ב-2007].

מרקל קיימה את הבטחתה לשגריר ישראל בגרמניה שאם תנצח בבחירות, ישראל תהיה אחת המדינות הראשונות שתבקר בהן. היא ביקרה בישראל בסוף ינואר 2006, בינה לראש הממשלה, אהוד אולמרט, ולשרת החוץ, ציפי לבני, נוצרו קשרים הדוקים. שיחותיה של מרקל בישראל התנהלו באנגלית, תוך הסתייעות בתרגום במקרים מסוימים. הקנצלרית הותירה רושם חיובי על הצד הישראלי. מישראל המשיכה מרקל לפגישה עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ברמאללה.

במסגרת המשא ומתן לתנאי סיום מלחמת לבנון השנייה (יולי-אוגוסט 2006), הציע אולמרט למרקל שגרמניה תשתתף בכוח הפרדה בינלאומי  שיוצב בדרום לבנון, ואשר לדבריו, "יגן על ישראל" (עמ' 234). דוּבר היה בתפנית היסטורית בה בפעם הראשונה ביקשה ישראל מגרמניה לסייע בהגנתה לא רק באמצעות משלוחי נשק, אלא בשיגור חיילים. ממשלת גרמניה החליטה לדחות את ההצעה הישראלית בטענה שלא יימצא לכך רוב בבונדסטאג – אך הסכימה להשתתפות ארצה בכוח ימי בינלאומי במסגרת האו"ם (כוח יוניפי"ל מורחב) שיפטרל מול חופי לבנון, במטרה למנוע הברחת נשק לחיזבאללה. בדיון בבונדסטאג על השתתפות גרמנית בכוח בינלאומי (כוח יוניפי"ל מורחב) שנערך בתחילת ספטמבר  2006 הצהירה מרקל: "כשמדובר באינטרס הלאומי העליון של גרמניה – לערוב לקיומה של מדינת ישראל – אנחנו לא יכולים לומר: אם קיומה של ישראל במזרח התיכון מאוים – וזה המצב הקיים – אז אנחנו מוציאים את עצמנו מהמשוואה" (עמ' 237). זו הפעם הראשונה שמרקל קבעה כי ביטחונה של ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה. הכרזתה הפומבית  הזו מאשרת את ההתרשמות מהקנצלרית של אישיות בכירה בוועד היהודי האמריקאי ב-2006 לפיה "יש למרקל קשר רגשי חזק לישראל...בעיניה הקשר עם ישראל והיהודים הוא עניין אישי ומיוחד" (עמ' 232).

ב-20 בספטמבר 2006 אישר הבונדסטאג את משלוח הכוח הימי הגרמני. ["כוח המשימה הימי" MTF)) הוקם בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006. הכוח אִפשר להביא לסיום את המצור שהטילה ישראל על חופי לבנון במהלך מלחמת לבנון השנייה, בנטלו על עצמו את המשימה למנוע הכנסת נשק "ללא סמכות" ללבנון דרך הים.  בין אוקטובר 2006 לפברואר 2008 "כוח המשימה הימי" היה תחת פיקוד גרמני.]  בשלהי 2009 הכוח הימי הגרמני מול חופי לבנון מנה ארבע אוניות ו-455 חיילים. השותפה הקואליציונית החדשה של מרקל, המפלגה הליברלית (המפלגה הזו החליפה בקואליציה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית,  לאחר הבחירות ב-2009), לחצה להביא לסיום את השתתפותה של גרמניה בכוח הימי. ישראל הייתה מעוניינת כנראה  בהמשך השתתפות הכוח הגרמני, ובהתאם לעמדת הקנצלרית, השתתפות זו נמשכה (עמ' 273).

בדצמבר 2006 הגיע אולמרט לגרמניה לביקור ממלכתי ראשון כראש ממשלה. מרקל העלתה את נושא הטיסות שביצע חיל האוויר הישראלי מעל לאוניות הקרב הגרמניות [הפועלות מול חופי לבנון במסגרת "כוח  המשימה הימי" מטעם האו"ם], טיסות שגרמו למתיחות מסוימת בין שתי המדינות. אולמרט הבהיר שהטיסות האלה תימשכנה, אך הן מתבצעות לצורך איסוף מידע על הזרמת אמל"ח לחיזבאללה, ולא כדי לשגר מסר פוליטי לגרמנים (עמ' 240-239). אולמרט גם מסר לה על תוכניתו להניע את המשא ומתן עם הפלסטינים.

ב-2007 שימשה גרמניה נשיאת האיחוד האירופי, ומרקל התכוונה לנצל את המעמד הזה לקידום תהליך השלום. בפברואר 2007 נפגשה מרקל עם מחמוד עבאס בברלין ואמרה לו כי על הפלסטינים  מוטלת האחריות לקידום  תהליך השלום. באפריל 2007 ביקרה מרקל בירדן, ברשות הפלסטינית ובישראל. בביקורה בישראל אמרה בין היתר: "מי שמתכוון ברצינות לפעול להבטחת זכות קיומה של ישראל, צריך לפעול לפתרון הסכסוך...מדינה פלסטינית בת-קיימא ומשגשגת היא תנאי בסיסי לביטחונה של ישראל" (עמ' 245).

דעת הקהל בגרמניה על ישראל המשיכה להיות שלילית בעיקרה. לפי סקר משנת 2007 44% מהגרמנים החזיקו בדעה שלילית על ישראל לעומת 35%  בדעה חיובית. 78% מהגרמנים סברו שעל גרמניה להתייחס לישראל כמו לכל מדינה, למרות השואה. שליש מהגרמנים חשבו שישראל מתייחסת לפלסטינים כמו שהנאצים התייחסו ליהודים. לעומת זאת, ל-57% מהישראלים הייתה דעה חיובית על גרמניה (עמ' 243-242). סקר אחר באותה השנה בדק את עמדת דעת הקהל בגרמניה למצב בו תותקף ישראל. זאת לנוכח איומיה של איראן על ישראל. למעלה מ-80%  התנגדו לשיגור חיילים גרמנים לישראל, ואף לאספקת נשק לישראל, ורק 58% תמכו בהענקת תמיכה פוליטית לישראל (עמ' 251).

בפברואר 2008 נפגש אולמרט שוב עם מרקל בברלין. הם דיברו על ביקורה המתוכנן של הקנצלרית בישראל במארס במסגרת האירועים לציון שישים שנה להקמתה של מדינת ישראל. בביקורה הצפוי הוחלט להעניק למרקל כבוד מיוחד: היא תהיה ראשת ממשלה ראשונה שתישא נאום בכנסת. עד אז נשמור כבוד זה לראשי מדינות בלבד, ושני נשיאים גרמנים כבר דיברו בכנסת לפניה. בביקורה בישראל במארס חרגה  מרקל מהנוהג לבקר גם ברשות הפלסטינית. בעת פגישותיה בארץ, בחדרי-חדרים היא הביעה אי הבנה למדיניותה של ישראל בעניין ההתנחלויות. הקנצלרית ערכה סיור מרגש בקיבוץ שדה בוקר שכלל את ביתו של בן גוריון (בו ביקר גם הקנצלר קונרד אדנאואר ב-1966, לאחר סיום כהונתו). בביקור הוסכם לקיים התייעצויות שנתיות קבועות בין שתי הממשלות שתיערכנה לסירוגין בירושלים ובברלין.

ב-18 במארס  2008 נשאה מרקל את נאומה בכנסת. בגלל זכר השואה והנאום בשפה הגרמנית, חברי כנסת אחדים (בהם שלי יחימוביץ', ישראל כץ ולימור לבנת) נעדרו, ושני חברי כנסת (אריה אלדד ואורי אריאל) יצאו מהמליאה. מרקל התגברה על המבוכה ונאמה כמתוכנן. היא הודתה על שהותר לה לדבר בשפת אִמה ואמרה כי "גרמניה וישראל נותרות, לתמיד, קשורות בדרך מיוחדת בגלל זיכרון השואה" (עמ' 252). עוד אמרה שהיא נחרדת כאשר בסקרים "רוב ברור של הנשאלים באירופה אומרים שישראל היא האיום הגדול ביותר על העולם, ולא איראן" (עמ' 253). הקנצלרית הצהירה שוב כי קיומה וביטחונה של ישראל הם חלק מהאינטרס העליון של גרמניה. מרקל החלה את נאומה במשפט בעברית וסיימה אותו בעברית, באיחולים למדינת ישראל לרגל 60 שנה להקמתה.

הצהרתה של מרקל כי ביטחונה של ישראל הוא אינטרס עליון של גרמניה עוררה ביקורת בארצה, מחשש שהכרזה זו עלולה לגרור את גרמניה למלחמה לא לה, כמו במקרה של מלחמה בין איראן לישראל. הקנצלר הסוציאל-דמוקראטי לשעבר, הלמוט שמידט, טען כי מרקל יצרה את הרושם שלגרמניה ברית צבאית עם ישראל. הוא הדגיש שאין לגרמניה מחויבות כזאת ומתח ביקורת על מדיניותה של ישראל בשטחים הפלסטיניים. בגרמניה החלו לדבר על "דוקטרינת מרקל" לפיה מחויבת גרמניה לביטחונה של ישראל באמצעות אספקת נשק ושיתוף פעולה ביטחוני מחד גיסא – אבל מאידך גיסא, באמצעות יצירת מרחב פוליטי שהמתיחות בו פחותה. זאת על ידי הגברת הסיוע הכלכלי לרשות הפלסטינית, חיזוק כוח המשטרה שלה ומערכת המשפט – אמצעים שיפחיתו את המוטיבציה לטרור ויעזרו להיאבק נגדו.

ביוני 2008 התכנסה בברלין ועידה בינלאומית לתמיכה בביטחון האזרחי ובשלטון החוק הפלסטיניים. הוועידה נערכה בהסכמתה של ישראל ובהשתתפות שרת החוץ שלה, ציפי לבני. כמו כן השתתפו בוועידה שרי חוץ ערבים, שרת החוץ האמריקאית קונדוליזה רייס וראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד. מרקל דיברה בפני שרי החוץ הערבים על פתרון שתי מדינות שיכלול את "ישראל  כמדינה יהודית ומדינה פלסטינית" (עמ' 259). אחרי קביעת הנוהג של קיום התייעצויות שנתיות עם ממשלת ישראל, הכריזה ממשלת גרמניה על התייעצויות דומות עם ממשלת פיאד. למרקל לא הייתה הערכה רבה כלפי מחמוד עבאס, שהצטייר בעיניה כאישיות בלתי רצינית שאין לסמוך על מילותיו. לעומתו, זכה פיאד להערכתה בשל היותו איש מקצוע הגון ולא מושחת, שקידם את בניית מוסדות המדינה הפלסטינית העתידית.

הצעותיו הנדיבות של אולמרט בנושא הסכם שלום למחמוד עבאס, שהוגשו ב-18 בספטמבר 2008, הביאו את מרקל להתגייס לשדרוג הקשרים בין האיחוד האירופי לישראל. ואולם ב-21 בספטמבר נאלץ אולמרט להגיש את התפטרותו לנשיא בצל החקירות הפליליות שהתנהלו נגדו. הוא המשיך לעמוד בראש ממשלת מעבר. בדצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע צבאי "עופרת יצוקה" נגד חמאס וארגוני טרור אחרים ברצועת עזה, בגלל התגברות ירי הטילים מעזה – מלחמה בה התקשורת העולמית האשימה את ישראל בפגיעה מכוונת באוכלוסייה פלסטינית. בעקבות המבצע, הרגישה מרקל כי לנוכח תדמיתה השלילית של ישראל בתקשורת, המדינה הזו זקוקה ללגיטימציה בינלאומית. ביוזמתה של מרקל –  לאחר השתתפותה יחד עם חמישה מנהיגים אירופאים בוועידה בינלאומית למאבק בטרור ולקידום השלום, שכינס נשיא מצרים חוסני מובארק בארצו –   המשיכו ששת המנהיגים האירופאים בטיסה לירושלים ב-19 בינואר 2009. הקבוצה כללה, נוסף למרקל, את נשיא צרפת וראשי ממשלות של איטליה, בריטניה, ספרד וצ'כיה. הביקור נועד להביע סולידריות עם ישראל ועם העומד בראשה, אולמרט. 

תקופת כהונתה השנייה של מרקל ובחירתה לקנצלרית בפעם השלישית, 2013-2009

בבחירות הכלליות שנערכו בספטמבר 2009 השיג  איחוד השמרנים בראשותה של מרקל את התוצאה הגרועה ביותר מאז 1949 בצברו 33.8% מהקולות. הסוציאל-דמוקרטים התרסקו וקיבלו רק 23% מהקולות. המפלגה הליברלית אספה את קולותיהם של מאוכזבי שתי המפלגות הגדולות וזינקה ל-14.6% – דבר שהעניק למרקל את ההזדמנות לכונן קואליציה עם המפלגה הזו, קואליציה שהייתה משאת נפשה.

אחד המבחנים הקשים בפניהם ניצבה מרקל היה המשבר הכלכלי ביוון. מרקל הייתה מוכנה להעניק סיוע פיננסי ליוון ואף צירפה את קרן המטבע הבינלאומית במתן הלוואות ליוון – אך בתמורה דרשה מיוון לנקוט בצעדי צנע. בתגובה, ביוון נוצרה אווירה אנטי גרמנית, תוך העלאת זיכרונות מהכיבוש הנאצי, וכרזות של מפגינים אף הציגו את מרקל כנאצית. לשלטון ביוון עלתה ממשלת שמאל קיצוני, שהתנגדה לאיחוד האירופי ולתנאיו להבראה כלכלית – אך בסופו של דבר נאלצה להסכים לתנאי האיחוד האירופי.

יחסיה של מרקל עם הנשיא  האמריקאי ברק אובמה היו סיפור שונה מהיחסים עם קודמו, בוש הבן. במהלך מסע הבחירות הראשון של אובמה לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בעת ביקורו בברלין, לא אִפשרה לו מרקל לנאום ליד שער ברנדנבורג, בטענה כי רק נשיאים יכולים לנאום ליד השער הזה. כנראה היא לא רצתה להכעיס את חבריה במפלגה הרפובליקנית בארה"ב וגם לא הייתה בטוחה בניצחונו של אובמה.

לכאורה, האירוע הזה לא השפיע על המשך היחסים הטובים בין שתי המדינות בכלל ועל יחסה של אובמה למרקל בפרט. ב-7 ביוני 2011, בטקס שנערך בבית הלבן, העניק אובמה למרקל את מדליית החופש ושיבח את כלת הפרס. ואולם בהמשך, עובד לשעבר של הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, אדוארד סנודן, חשף כי הטלפון הנייד של מרקל היה נתון להאזנה ולמעקב של שירותי הביון האמריקאיים. נוסף לכך, אתר אינטרנטי שעסק בחשיפת מסמכים מדיניים חסויים, "ויקיליקס", פרסם מברקים סודיים של השגרירות האמריקאית בברלין שכללו, בצד מחמאות, גם הערות מעליבות כלפי הקנצלרית. עם זאת, מרקל, שייחסה חשיבות רבה לשמירה על הקשרים עם ארה"ב, דאגה לא לאפשר לאירועים המביכים האלה לפגוע בהם.

מרקל, מתוך ראייה ריאליסטית, לא הגיבה בהתלהבות ואופטימיות לגבי המהפכות בעולם הערבי ב-2011. לא הייתה לה התנגדות להפלת משטרים דיקטטוריים, אבל היא כלל לא הייתה בטוחה כי לאחר מכן תבוא תקופה של דמוקרטיה ושגשוג כלכלי. במארס 2011, בהצבעה שנערכה במועצת הביטחון של האו"ם על הצעת החלטה שנועדה להתיר שימוש בכוח נגד משטרו של קדאפי בלוב, גרמניה נמנעה בהצבעה, יחד עם רוסיה וסין – בניגוד לעמדתן של צרפת, בריטניה וארה"ב שתמכו בהחלטה. עמדתה זו של גרמניה התגבשה כנראה כלקח מהתוצאות הלא מרנינות של המלחמה בעיראק ואי רצונה של מרקל  לגרור את ארצה למלחמות – עמדה שתאמה גם את דעת הקהל בארצה. בדיעבד, לנוכח שקיעתה של לוב במלחמות פנימיות לאחר הדחתו של קדאפי, מדגישים מקורביה של מרקל כי עמדתה במועצת הביטחון הייתה מוצדקת. (בשלהי 2015 הסכימה מרקל בלב כבד להצטרף למלחמה שהכריזה צרפת על "המדינה האסלאמית" בסוריה – אך הסיוע הגרמני הוגבל לתחום הלוגיסטי, ללא השתתפות בלחימה.)

במארס 2011 צונאמי אדיר גרם לאסון גרעיני בכור פוקושימה שביפן. האירוע עורר דאגה בדעת הקהל בגרמניה לגבי הכורים הפועלים בה. מרקל, כלקח מאסון פוקושימה, ולאור קרבתן של בחירות מחוזיות בגרמניה, שינתה את מדיניותה בנושא שימוש באנרגיה גרעינית לצרכים אזרחיים. כעת החליטה מרקל לסגור לאלתר שבעה כורים ישנים ולחדש את ההחלטה שקיבלה ממשלת שרדר לסגור את כל הכורים עד לשנת 2022. במקביל החליטה, לשביעות דעת הקהל, להגביר את ההשקעה בייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת.

בבחירות הכלליות בספטמבר 2013 זכה האיחוד השמרני ב-41.5% מהקולות, התוצאה הטובה ביותר עבור הגוש הזה מאז תחילת שנות ה-90. מרקל הפכה למנהיגה הבלתי מעורערת של גרמניה ושל אירופה בכלל. הודבק לה הכינוי העממי "Mutti" – אִמא של האומה הדואגת לכל ילדיה. ואולם, המפלגה הליברלית לא עברה את אחוז החסימה, מצב שאילץ את מרקל להקים קואליציה עם הסוציאל-דמוקרטים, תוך מסירת תיקים חשובים להם. מבקריה של הקנצלרית טענו ב-2013 כי היא בעצם אינה שייכת לימין ורעיונותיה – כמו כלכלת שוק חברתית – אותם הגשימה במהלך שמונה שנות שלטונה מתאימות יותר לסוציאל-דמוקרטים. מאידך גיסא, אפשר לטעון כי סוד כוחה וקסמה הוא בשבירת הגבולות בין ימין לשמאל ובהתמקמות בתוך קונצנזוס רחב.

מדיניותה של מרקל כלפי ישראל בתקופת נתניהו: התנגדות פומבית להרחבת התנחלויות והמשך המחויבות לביטחונה של המדינה היהודית, 2016-2009

מאז כינון ממשלתו השנייה של נתניהו במארס 2009 חל שינוי ביחסה של מרקל כלפי ישראל. בעוד בשנות כהונתו של אולמרט נמנעה מרקל למתוח ביקורת פומבית על ישראל, הרי מאז שובו של נתניהו לשלטון הביעה הקנצלרית בגלוי את התנגדותה להרחבת ההתנחלויות וניכרה התרחקות מסוימת בקשרים עם ישראל. נשיאה החדש של ארה"ב, ברק אובמה, שנכנס לתפקידו בינואר 2009, החליט להגביר את הלחץ על ישראל בנושא הפסקת הבנייה בהתנחלויות.  בהפעלת לחץ על ישראל בנושא ההתנחלויות ניסה אובמה להסתייע בגרמניה בראשות מרקל, בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל באירופה. נתניהו מצדו, בנאום שנשא באוניברסיטת בר אילן ביוני 2009, הביע תמיכה מרומזת בפתרון שתי המדינות, ובמקביל דרש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. למרקל לא הייתה בעיה עם הגדרתה של ישראל מדינה יהודית. היא דיברה על כך עוד לפני שנבחרה לקנצלרית ועיגנה את העיקרון הזה במצע מפלגתה שאומץ ב-2007, וגם בהסכם הקואליציוני של ממשלתה ב-2009. בהסכם הזה נאמר: "אנחנו מכירים באחריותה המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל כמדינה יהודית" (עמ' 267). בהסכם הקואליציוני של ממשלתה השלישית של מרקל, שהוקמה ב-2013, דובר על מחויבותה של גרמניה לישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" (עמ' 267).  לעומת זאת, המשך מדיניות ההתנחלויות עוררה התנגדותה של מרקל כפוגעת בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית וגם באפשרות לכונן מדינה פלסטינית.

בסוף אוגוסט 2009, זמן קצר לפני הבחירות הכלליות בגרמניה, נפגש נתניהו עם מרקל בברלין. במסיבת עיתונאים משותפת עם נתניהו הדגישה מרקל כי הפסקת הבנייה בהתנחלויות היא תנאי הכרחי לקידום תהליך השלום. על אף הביקורת בנושא הזה, מרקל חזרה על מחויבותה של גרמניה לביטחונה של ישראל. היא הצהירה כי "גרמניה נושאת באחריות נצחית [לשואה] וכתוצאה מכך, חלק מהאינטרס הלאומי העליון שלה הוא הגנה על ביטחונה של ישראל" (עמ' 270). נתניה מצִדו דיבר על מדינה פלסטינית לא חמושה המכירה בישראל כמדינת הלאום היהודי.

בינואר 2010 התקיימה התייעצות ממשלתית שנייה בין ממשלות גרמניה לישראל, שנערכה לראשונה בברלין. השיחות נסבו על איראן ותהליך השלום. כבר בנובמבר 2009 הסכימה ממשלת ישראל [בתור היענות חלקית לדרישת ארה"ב] להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים, מלבד במזרח ירושלים. המחווה הזו נועדה לאפשר לצד הפלסטיני לחדש את המשא ומתן לשלום, אך ללא הועיל. 

הודעה ישראלית במארס 2010 על בניית 1,600 יחידות דיור במזרח ירושלים העלתה את המתיחות בין מרקל לנתניהו. לבקשת הממשל האמריקאי הבהירה מרקל לנתניהו, כי גרמניה והאיחוד האירופי מתנגדים לבנייה ישראלית במזרח ירושלים. היא הגדירה את ההודעה הישראלית כ"מהלומה קשה" לתהליך השלום (עמ' 279).  במאי 2010 שדרגה גרמניה את קשריה עם הממשלה הפלסטינית. שרים בכירים פלסטינים הוזמנו להתייעצויות בגרמניה שהתנהלו תחת הכותרת "עתיד לפלסטין". עם זאת, הדיונים האלה התנהלו לא על ידי מרקל, אלא שר החוץ, גידו וסטרוולה, ועסקו בפיתוח תשתיות בשטחי הרשות.

בסוף מאי 2010 התקרבה  לחופי ישראל האנייה הטורקית "מאווי מרמרה", שהייתה חלק ממשט אניות שנועד לשבור את הסגר הימי של ישראל על רצועת עזה. על האנייה הטורקית היו שתי חברות בונדסטאג ממפלגת השמאל הרדיקלית די לינקה. במהלך השתלטותו של צה"ל על "מאווי מרמרה" נהרגו עשרה פעילים אסלאמיים. מרקל ושר החוץ וסטרוולה דרשו לערוך חקירה בינלאומית על התקרית בהשתתפות גורמים ניטראליים. חודש לאחר מכן קיבל הבונדסטאג החלטה קשה מבחינתה של ישראל  שקראה להסרת הסגר על עזה. מרקל פעלה למתן את נוסח ההחלטה, בהשוואה לנוסח המקורי שיזמה מפלגת הירוקים. התגובה הגרמנית בפרשת המשט לעזה נבעה, לפחות בחלקה, מקשריה המיוחדים של גרמניה עם תורכיה. נוסף לכך, בגרמניה חיו כ-4 מיליון טורקים. בהמשך ניסתה מרקל לתווך בין ירושלים לאנקרה, אבל ללא הצלחה.

בסוף ינואר 2011 הגיעה מרקל עם עשרה משריה לירושלים לסיבוב ההתייעצויות הממשלתיות השלישי. היה זה בתחילתו של מה שכונה "האביב הערבי". בעוד ישראל חששה שהמרידות נגד השליטים הדיקטטוריים  יסללו את הדרך לעלייתם לשלטון של משטרים אסלאמיים רדיקאליים, לפי הדגם של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 – בסביבתה של מרקל היו שהשוו את ההתקוממויות הערביות לאלה שהביאו לנפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה ב-1989. מרקל לא נתפסה לאשליות האלה (עמ' 283). מכל מקום, בשהותה בישראל טענה מרקל כי ההתפתחויות האחרונות באזור מחייבות חידוש מהיר של המשא ומתן בין ישראל לפלסטינאים תוך "פשרות כואבות משני הצדדים" (עמ' 283). ב-18 בפברואר 2011 הצביעה גרמניה עם כל חברות מועצת הביטחון – מלבד ארה"ב שהטילה וטו –   בעד הצעת החלטה שיזמה הרשות הפלסטינאית שגינתה את כל ההתנחלויות הישראליות  מאז 1967 כבלתי חוקיות. לפי מידע שהדליפו מקורביה של מרקל, כאשר התקשר נתניהו לקנצלרית להביע את אכזבתו מהצבעתה של גרמניה, היא הוכיחה אותו על שלא עשה שום צעד לקידום השלום.

במקביל, בתחילת 2011 מצאה מרקל לנכון לברר האם ישראל תתנגד למכירת טנקים גרמניים מדגם לאופרד לערב הסעודית, ולאחר שישראל לא הביעה התנגדות לכך, נחתמה העסקה. ירושלים לא התנגדה לעסקת הנשק, כיוון שלנוכח מדיניות התפשטותה של איראן באזור נוצרה מעין ברית בלתי כתובה בין ישראל למדינות ערב הסוּניות במפרץ נגד איראן. ראוי לציין כי בתקופת כהונתה של מרקל ייצוא הנשק הגרמני הורחב באופן משמעותי ביותר.

באמצע שנת 2011   פעלה  מרקל אישית כדי לארגן פגישה בין נתניהו למחמוד עבאס. עבאס רצה התחייבות ישראלית לא לבנות שלושה חודשים בהתנחלויות והסכים להצעתה של מרקל לפיה נתניהו לא יצטרך להכריז פומבית על כך. ואולם הודעה ישראלית בספטמבר על בניית למעלה מאלף יחידות דיור בשכונת גילֹה בירושלים, טרפדה, לדעתה של מרקל, את מאמציה להחזיר את הפלסטינים למשא ומתן. בביטוי להחרפת הטון כלפי ישראל, דוברה של מרקל מסר שהקנצלרית אמרה לנתניהו כי החלטת הבנייה הישראלית בגילה "מעוררת ספקות באשר לרצינות כוונותיה של ממשלת ישראל לחדש את המשא ומתן לשלום" (עמ' 289). עם זאת, במבצע "עמוד ענן" – פעולה ישראלית נגד חמאס ברצועת עזה  בנובמבר 2012  – הביעה גרמניה תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, למורת רוחה של הרשות הפלסטינית.

ב-2011 מרקל עדיין פעלה נגד מהלכים פלסטיניים חד צדדיים באו"ם. גרמניה הצביעה נגד צירוף פלסטין לאונסק"ו וגם התנגדה לצירוף פלסטין כמדינה משקיפה באו"ם. אבל ב-29 בנובמבר 2012 נמנעה גרמניה בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם על הצעת החלטה המכירה בפלסטין כחברה משקיפה בארגון – החלטה שהתקבלה ברוב גדול ובהתנגדות תשע מדינות בלבד. ההצבעה הגרמנית עוררה את כעסו של נתניהו. דוּוח כי מרקל קיבלה את ההחלטה להימנע בעקבות שיחת טלפון מהמנצח הישראלי דניאל בארנבוים, הידוע בפעילותו למען הפלסטינים, וגם בהשפעת הצהרותיו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. שני האישים הישראלים טענו כי החלטת העצרת הכללית כוללת תמיכה בהסדר שתי המדינות, כלומר הכרה במדינת ישראל.

בתחילת 2013 הוקמה ממשלה חדשה בישראל, שוב בראשות בנימין נתניהו, ובהשתתפות ציפי לבני, איתה היו למרקל קשרים טובים. הרכב הממשלה החדשה ופעילותו הנמרצת של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לקדם הסדר בין ישראל לפלסטינים, עוררו תקוות בברלין. בתקופה הזו, העדיפה גרמניה במקום ללחוץ ישירות על ישראל למתן את עמדותיה, לעשות זאת באמצעות הצהרות וצעדים של האיחוד האירופאי. כך ב-2014, בעת ההתייעצות השנתית בין ממשלות גרמניה וישראל שנערכה בארץ, הודיעה מרקל כי היא תומכת בהחלטת האיחוד האירופי מיולי 2013 לאסור מימון פרויקטים ומתן פרסים או מלגות לגופים ישראלים הקשורים לשטחים החל מ-2014.

במארס 2014 העניק הנשיא שמעון פרס למרקל את עיטור הנשיא – אות הכבוד האזרחי הגבוה ביותר שמעניקה מדינת ישראל. העיטור ניתן לקנצלרית כהוקרה עבור "מחויבותה הבלתי-מתפשרת לביטחונה של מדינת ישראל, קידום החינוך נגד אנטישמיות וגזענות ומנהיגות מוסרית יוצאת דופן" (עמ' 296). קדמוּ למרקל בקבלת אות הכבוד הזה, בין היתר, הנרי קיסינג'ר, ביל קלינטון וברק אובמה.

במלחמה בין ישראל לחמאס בקיץ 2014 (מבצע "צוק איתן")  הצהירה מרקל: "לישראל יש זכות להגנה עצמית, אבל זו צריכה להיעשות באופן פרופורציונאלי" – בלי לפרט במה כוונתה לפרופורציונאלי (עמ' 299). ב-2015 נחתם הסכם בין ישראל לגרמניה לאספקת ספינות גרמניות לשמירה על אסדות הגז בישראל לפיו הסכימה גרמניה לממן שליש מעלות הספינות.

מעמדה של ישראל בדעת הקהל בגרמניה המשיך להתערער. בסקר של הבי-בי-סי שנערך ב-2014 רק ל-14% מהגרמנים הייתה דעה חיובית על ישראל. נראה כי אף לנתונים האלה יש להתייחס בזהירות, כיוון שגרמנים רבים, לנוכח הרגישות לעברה הנאצי של ארצם, נמנעו מלהצהיר בגלוי על עמדתם השלילית כלפי ישראל. לעומת זאת, לפי סקר שנערך על ידי קרן קונרד אדנאואר, 70% מהישראלים גילו יחס חיובי עד חיובי מאוד למרקל. הסקר גם הצביע על עלייה ביחסם החיובי של הישראלים לגרמניה, שהיה קשור בפופולאריות של מרקל בארץ. אותו הסקר קבע ש-58% אחוז מהפלסטינים סבורים שגרמניה תומכת בשאיפתם למדינה עצמאית, ו-46% מקרב הנשאלים הפלסטינים גילו הבנה ליחסים המיוחדים בין גרמניה לישראל (עמ' 300-299).

[ב-2015?] ועדת מומחים משותפת מגרמניה ומישראל  בדקה כיצד מלמדים על ישראל בבתי ספר גרמניים. תוצאות המחקר היו מזעזעות. מזה שלושים שנה הוצגה ישראל בספרי הלימוד כמדינה תוקפנית ואלימה. כלומר, דורות שלמים של גרמנים גדלו על ספרי לימוד שתיארו את ישראל בצורה שלילית, ומכאן תדמיתה הרעה של ישראל בדעת הקהל בגרמניה, עד כדי דה-לגיטימציה של המדינה היהודית. בתגובה למצב הזה, בהוראת הקנצלרית הוקמה ועדה משתי המדינות לגיבוש ספרי לימוד חדשים בכל הנוגע לישראל.

במארס 2015 נערכו בחירות לכנסת ובמאי הוקמה ממשלה חדשה בראשות נתניהו, שהייתה ימנית יותר מקודמתה. בנובמבר פרסם האיחוד האירופי הנחיות בדבר סימון מוצרים מהתנחלויות בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובגולן. יושב ראש הכנסת, יולי אדלשטיין, בנאום שנשא בבונדסטאג בדצמבר, גינה בחריפות את הצעד הזה באומרו: "אני חושש שבמקום שבו מסמנים מוצרים על פי מקום ייצורם, עלולים לסמן יום אחד גם אנשים על פי מוצאם" (עמ' 300). יושב ראש הבונדסטאג, חבר מפלגתה של מרקל, השיב כי הגרמנים מבינים את רגישות הישראלים לנושא. הוא המשיך: "זו החלטה לא נחוצה ולא חכמה, אך היא אינה נובעת מאנטישמיות" (עמ' 301).

יש הטוענים כי באמצע העשור השני של המאה ה-21, בעקבות מלחמות אזרחים אכזריות בעולם הערבי וטרור של מהגרים מוסלמים באירופה, מרקל מבינה יותר את עמדותיו של נתניהו, וכי לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור כל הבעיות במזרח התיכון.  אף על פי כן, תמיכתה של הקנצלרית בתביעת הפלסטינים לכונן מדינה אף גברה. באפריל 2016 ניצבה מרקל לצדו של מחמוד עבאס בברלין והצהירה שהיא מבינה מדוע הרשות הפלסטינית פונה שוב ושוב לאו"ם, ובכך זנחה בבירור את התנגדותה למהלכים פלסטיניים חד צדדיים בארגון הזה.

במקביל המשיכה מרקל לגלות רגישות ודאגה לביטחונה של ישראל. לפי עדותו של אחד מיועציו של נתניהו, כאשר במפגש מסוים בין גרמנים וישראלים אמר אחד הגרמנים כי כל העולם חושב שאתם טועים, שללה מרקל את הטענה הזו בנימוק שצריך לבחון כל נושא לגופו. היא הוסיפה: "ישראל מדינה יהודית יחידה מול ארבעים ושבע מדינות מוסלמיות" (עמ' 301). גרמניה, יחד עם ארה"ב, פעלה להסיר וטו תורכי שמנע פתיחת משרד ישראלי במטה נאט"ו בבריסל. [המשרד הישראלי במטה נאט"ו הוקם לבסוף בינואר 2017.]

מרקל וסוגיית הגרעין האיראני: "מי שמאיים על ישראל מאיים גם עלינו"

בקיץ 2006 הוקמה קבוצת עבודה משותפת לטיפול בבעיית הגרעין האיראני. היא כללה את חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ואת גרמניה, בתור מדינה שקיימה קשרי מסחר רחבים עם איראן. בעת ביקורו של ראש הממשלה אולמרט בברלין בדצמבר 2006 טענה  מרקל כי גרמניה פועלת לצמצם את הסחר עם איראן, ולהשגת הסכמה לסנקציות נגד איראן מצד רוסיה וסין – שתי המעצמות הקבועות במועצת הביטחון שנמנעו לתמוך במלוא העיצומים אותם תבעו ארה"ב, בריטניה וצרפת.  עוד אמרה  מרקל כי "האופציה הצבאית אינה על השולחן" (עמ' 351), והיא דבקה בגישה הזו גם בשנים הבאות. הקנצלרית תמכה בעיצומים כלכליים בלבד, ובתחום הזה נאלצה לפעול מול התעשיינים הגרמנים שלא רצו לוותר על  השוק האיראני.

מרקל גינתה בצורה חוזרת ונשנית את הצהרותיו של  נשיא איראן,   מחמוד    אחמדינג'אד  (2013-2005), בהן הכחיש את השואה, שלל את זכות קיומה של ישראל ואף קרא למחוק אותה מעל פני המפה. בנאומה בפני העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2007  אמרה מרקל כי "אם איראן תשיג פצצה גרעינית, יהיו לכך השלכות הרות גורל, בראש וראשונה לקיומה של ישראל". באותו הנאום הצהירה כי בתור קנצלרית גרמניה היא "מחויבת חד-משמעית...לאחריות ההיסטורית המיוחדת של גרמניה לקיומה של ישראל..[ש]היא חלק מהאינטרס הלאומי של ארצי" (עמ' 356). מרקל אמרה בפעם הראשונה מעל בימה בינלאומית כי ביטחונה של ישראל הוא חלק   מהאינטרס הלאומי של ארצה. הצהרה כזו לא נשמעה מפי מנהיגים אחרים בעולם, כולל קודמיה של מרקל בתפקיד הקנצלר. בנאומה בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי ב-4 בנובמבר 2009 הכריזה מרקל כי "מי שמאיים על ישראל מאיים גם עלינו" (עמ' 370). בנאום הזה, כמו בחלק מהנאומים האחרים שלה בנושא הגרעין האיראני, השתמע קיומו של קשר בין פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באמצעות הקמת שתי מדינות, לבין התקדמות בפתרון סוגיית הגרעין של איראן.

הקנצלרית לא הסתפקה בהצהרות בדבר מחויבותה של גרמניה לביטחונה של ישראל. ב-2008 נחתם מזכר הבנה בין שר ההגנה הגרמני לשר הביטחון הישראלי אהוד ברק. החלק החשאי במסמך התייחס לאספקת צוללות נוספות לישראל. מי שפרצו את הדרך בעניין רכישת צוללות גרמניות עבור חיל הים הישראלי היו הקנצלרים קוהל (כאמור, עוד בעת ירי הטילים מעיראק על ישראל בתחילת 1991), ואחריו שרדר. מרקל המשיכה במסלול שכבר הותווה לפניה. במזכר ההבנה משנת 2008 דוּבר על אספקת צוללות בעלות יכולת שהייה ארוכות מתחת למים, אותן ניתן לצייד בטילים ארוכי טווח, בעלי ראש נפץ גרעיני. בינואר 2010, בפגישה בין נתניהו למרקל  בברלין נידונה רכישת צוללת גרמנית שישית, במימון חלקי של גרמניה.

כנראה כביטוי לאי שביעות רצונה של מרקל ממדיניותה של ממשלת נתניהו בנושא ההתנחלויות, בסביבות 2011-2010 עיכבה  גרמניה את מתן האישור לבניית צוללת שישית עבור ישראל, על אף שפורמאלית לא קשרה בין ההתנחלויות לבין מכירת הצוללת. ייתכן כי החלטתה של ישראל, לשחרר לרשות הפלסטינית את כספי המסים המוקפאים, תרמה לחתימתה של גרמניה עם ישראל על הסכם לבניית הצוללת השישית במארס 2012. ההסכם הזה נחתם בעת ביקור של שר הביטחון  אהוד ברק בברלין. יחד עם זאת, גרמניה התנגדה לפעולת מנע צבאית ישראלית נגד מתקני הגרעין של איראן. נראה כי מנקודת ראותה של מרקל, הצוללות נועדו  לתגובה, במקרה של תקיפה גרעינית מצד איראן נגד ישראל. במסיבת עיתונאים עם ברק במארס 2012  רמז  שר ההגנה הגרמני על התנגדותו למהלך צבאי ישראלי נגד איראן, ובאוגוסט התקשרה מרקל לנתניהו והזהירה אותו מהשלכות בלתי צפויות של מתקפה ישראלית על האזור ועל אירופה (עמ' 376).

בקיץ 2013 נבחר נשיא חדש באיראן, חסן רוחאני, שנחשב למתון ביחס לקודמו אחמדינג'אד. בחירתו סללה את הדרך לחתימה ב-14 ביולי 2015  על "הסכם וינה" בין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה לבין איראן לגבי תוכנית הגרעין שלה. בהתאם להסכם ויתרה איראן על ייצור נשק אטומי לפחות למשך 10 שנים בתמורה להסרה הדרגתית של הסנקציות הכלכליות נגדה. בעקבות ההסכם, התעשייה הגרמנית מיהרה לחדש את קשריה עם איראן. מרקל לא הייתה מעורבות במשא ומתן על פרטי ההסכם עם איראן והפקידה את הנושא בידי שר החוץ שלה. היא בירכה על מה שהושג, אך ללא התלהבות – בניגוד לעמדה הנחרצת נגד ההסכם מצד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בריאיון שערך המחבר עם מרקל בספטמבר 2015 אמרה הקנצלרית כי היא קשובה לרגישותה של ישראל, עליה מאיימת איראן באופן ישיר. אבל ההסכם, לדברי הקנצלרית,  עצר לפרק זמן ארוך יחסית  את פיתוח יכולתה הגרעינית הצבאית של איראן.

בפגישה עם מרקל בסוף אוקטובר 2015 העלה נתניהו בקשת רכש חדשה: שלוש צוללות שיחליפו לקראת תום העשור השלישי של המאה ה-21 את שלוש הצוללות הראשונות, שגרמניה סיפקה לישראל בשנות ה-90. מרקל הגיבה בחיוב.

הקהילה היהודית בגרמניה ומשבר הפליטים ב-2016-2015 

בגרמניה בעשור הראשון של המאה ה-21 חיה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באיחוד האירופי, והיחידה מחוץ לישראל שאינה מצטמקת אלא צומחת. בעקבות הגירת יהודים מבריה"מ לשעבר  לגרמניה בשנות ה-90 של המאה ה-20, מספר היהודים בגרמניה עלה ל-110,000. בתקופת כהונתה של מרקל כקנצלרית סיועה הכספי של הממשלה הגרמנית לוועד הקהילות היהודיות גדל. מרקל נאבקה נגד אנטישמיות והזהירה מפני גלישת אנטי ציונות לאנטישמיות. היה חשוב לה שיהודים יחיו בגרמניה בביטחון ולא יצטרכו להסתיר את יהדותם. בנאום באירוע של הקהילה היהודית בברלין הכריזה הקנצלרית: "חיזוק החיים היהודיים בגרמניה וביטחון מדינת ישראל שייכים לאינטרס הלאומי של גרמניה" (עמ' 323).

בקיץ 2012 קבע בית משפט בקלן כי מילת קטינים היא עבירה פלילית. פסק הדין הזה ניתן בעקבות מילת ילד מוסלמי על ידי מוהל בלתי מקצועי שהסב נזק לקטין. אך לפסק הדין הזה היו השלכות גם על מילת יהודים. מרקל התנגדה לאיסור המילה וביוזמתה התקבל חוק בבונדסטאג שהמשיך לאפשר את קיום מסורת המילה – לאחר שהמוהלים יעברו הכשרה מקצועית. עמדתה של מרקל בנושא המילה ראויה להערכה מיוחדת: גישתה נגדה את דעת רוב הגרמנים אשר 70% מהם רצו לאסור את המילה.

נושא המילה, לכאורה, אמור היה לקרב בין יהודים למוסלמים. אבל ההקצנה האנטישמית בקרב המוסלמים בגרמניה – תורכים, ערבים ואיראנים – דווקא הלכה וגברה. מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 גרר הפגנות אנטישמיות חסרות תקדים בגרמניה בהן הושמעו סיסמאות "יהודים לגז". בתגובה הצהירה מרקל כי מי שפוגע ביהודים מילולית או פיזית "מכה ופוצע את כולנו" (עמ' 330).

את גישתה הליברלית של מרקל לגבי כניסה מאסיבית של פליטים –  בעיקר ערבים מוסלמים –  לגרמניה בסוף אוגוסט 2015 יש להבין על רקע עמדתה כלפי השואה. הקנצלרית סברה כי לנוכח עברה הנאצי של גרמניה, הושטת יד לפליטים זו הזדמנות לכפר על העבר הזה  ולהוכיח לגרמנים עצמם ולעולם את המהפך שחל באופייה של האומה הגרמנית. בהקשר זה אמרה מרקל: "אני שמחה שגרמניה הפכה עבור אנשים רבים מחוץ לגבולותיה למדינה שמסמלת תקווה. זה דבר שעלינו להעריך כשאנחנו חושבים על ההיסטוריה שלנו" (עמ' 396). כמו כן, מלחמתה הנחרצת של מרקל  נגד אנטישמיות, משמעותה לדידה,  הייתה גם דחיית כל צורה של גזענות, ומכאן כל אפליה ביחס לקבלת פליטים בגלל דתם או לאומיותם. מדיניותה של מרקל ביחס לפליטים הונחתה גם משיקול דתי-מסורי. בתור בתו של כומר חונכה  מרקל לגלות אהדה ולסייע לאנשים סובלים. מצבה הכלכלי הטוב יחסי של גרמניה, סברה הקנצלית, הטיל עליה חובה מוסרית לעזור לאנשים הנמלטים מאזורי מלחמה ומשברים. עדיפות ניתנה למתן מקלט לפליטים מסוריה, שארצם הייתה שרויה במלחמה אכזרית מאז 2011.  

מאחורי פתיחת שערי גרמניה בפני הפליטים עמדו גם שיקולים כלכליים. יועציה של מרקל טענו כי אחוז גבוה מהפליטים הסורים הם חילונים, משכילים ובעלי מיומנויות טכניות גבוהות. לנוכח הריבוי הטבעי השלילי בגרמניה, הזדקנות האוכלוסייה והמחסור בכוח אדם – טענו היועצים –   כי פליטים אלה יתרמו לצמיחתה של הכלכלה הגרמנית. זאת בדומה למהגרי העבודה מתורכיה  וארצות אחרות שהגיעו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה  ותרמו לשגשוגה הכלכלי. ואולם, לאמִתו של דבר, רוב הפליטים שרצו להיכנס לגרמניה לא היו סורים, ומאלה שבאו מסוריה אחוז האסלאמיסטים היה גבוה והם לא רצו להשתלב באוכלוסייה הגרמנית ולהפוך לחלק ממנה.

בתחילת ספטמבר 2015 זרם אדיר של פליטים כבר היה בדרכו לגבול הגרמני. באמצעות פתיחת השערים בפניהם קיוותה מרקל להקל את הלחץ על מדינות מרכז אירופה שסבלו ממצב כלכלי קשה ודרכן נעו הפליטים לעבר גרמניה. עוד קיוותה כי בהמשך, מדינות עשירות יחסית באיחוד האירופי תסכמנה להתחלק בנטל קליטת הפליטים – אך הדבר לא התרחש. למעלה ממיליון פליטים הגיעו לגרמניה משלהי 2015 עד סוף 2016.

גל המהגרים, רובם מהמזרח התיכון, עורר פחד בקרב גרמנים. מדובר היה באוכלוסייה מוסלמית השונה בתרבותה ובזהותה  מגרמנים. מהגרים מוסלמים רבים, שכבר התגוררו בגרמניה שנים רבות, המשיכו לשמור על זהותם הנפרדת ואף עברו הקצנה דתית. פיגועים המוניים שבוצעו על ידי  מוסלמים קיצוניים באירופה – הבולט בהם פיגוע טרור בפאריס באמצע נובמבר 2015 בו נרצחו למעלה ממאה אנשים – הגבירו את ההתנגדות למדיניותה של מרקל בנושא הפליטים. בלילה האחרון של שנת 2015 עשרות נשים הותקפו מינית על ידי מהגרים בליל השנה החדשה בגרמניה, בעיקר בעיר קלן. בדצמבר 2016 בוצע פיגוע דריסה בברלין בו נרצחו 12 אנשים.  הפיגוע בברלין הביא את מתנגדי מדיניות השערים הפתוחים של מרקל להטיל עליה אחריות ישירה למחיר הדמים שגובה הטרור האסלאמי.

מרקל התבטאה פעמים אחדות שעל הפליטים לעבור תהליך של אינטגרציה.  "אנשים, ולא משנה מהיכן הם באים, צריכים להכיר בחוקים שלנו, במדינת החוק, בחופש הדת, בשוויון בין גברים לנשים, בדחיית כל סוג של אפליית הומוסקסואלים וכל סוג של אנטישמיות" (עמ' 335). מרקל התייחסה בהבנה לחששם של היהודים מפני התגברות האנטישמיות בעקבות כניסת המהגרים המוסלמים, הבאים מארצות שבהן, כדבריה, "אנטישמיות ושנאת ישראל הן חלק מהחיים הציבוריים ומועברים בחינוך מילדות".

עוד לפני הפיגוע בברלין, כאשר מרקל נוכחה לדעת בהדרגה כי רוב הציבור הגרמני מתנגד לעמדתה הליברלית לגבי כניסת מהגרים, החלה ממשלתה לאמץ מדיניות של הגבלות על הענקת מקלט לפליטים ולגרש מסורבי מעמד פליטות. בעקבות התקיפה המאסיבית של נשים על ידי מהגרים, החליטה גרמניה שֶזָרים אשר יידונו לתקופות מאסר על תנאי יאבדו באופן אוטומטי את מעמדם כפליטים ויוחזרו לארצם. כדי שנשיא תורכיה, ארדואן, ינקוט בצעדים לעצירת זרם הפליטים, שרובם עברו דרך ארצו לאירופה ומשם המשיכו לגרמניה, נאלצה הקנצלרית להיכנס למשא ומתן עם השליט התורכי. על אף סלידתה מהתנהגותו הרודנית של ארדואן, נענתה מרקל לחלק מדרישותיו, כמו מתן הטבות כלכליות לארצו, ותנועת הפליטים לגרמניה נבלמה.

הערות ביקורתיות

בספרו של אלדד בק, מתיאור יחסה של מרקל לפוטין  יכול להיווצר הרושם כי כבר בראשית כהונתה כקנצלרית היה לה יחס שלילי כלפיו, מפאת אופיו המאצ'ואיסטי וניסיונו להפחידה באמצעות כלבתו, בעת ביקורה במעונו בסוצ'י ב-2007. לאמִתו של דבר התקרית עם הכלבה העיבה, לכל היותר באופן שולי, על הקשרים הטובים בין שני המדינאים שהתקיימו במשך שנים רבות. כפי שמציין המחבר, מרקל, לשביעות רצונו של פוטין, פעלה נגד צירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו. לכך יש להוסיף כי שליטתה המצוינת של מרקל בשפה הרוסית, וכנראה אהדה מסוימת שחשה כלפי רוסיה עוד מילדותה, וידיעתו של פוטין את השפה הגרמנית ושירותו בעבר בגרמניה המזרחית בתור קצין מודיעין של הק-ג-ב – כל זה תרם להגברת ההבנה בין השניים וליצירת אווירה חיובית בפגישות ביניהם. ואולם השתלטותה של רוסיה על חצי האי קרים ב-2014, והתערבותה הצבאית של רוסיה באוקראינה שהחלה באותה שנה –  מהלכים שהתקבלו במורת רוח מצד גרמניה – הביאו להידרדרות בקשרים בין מרקל לפוטין החל מ-2014. להערכתי, המחבר, שכתב את ספרו בסביבות 2016, הושפע ממצב הקשרים המתוח בין הקנצלרית לנשיא הרוסי בעת הכתיבה, והשליך מצב זה בטעות גם על התקופה שקדמה לכך.

ייתכן כי טעות דומה אפשר למצוא בייחוס מצד המחבר גישה ריאליסטית למרקל כלפי מה שכּונה בזמנו "האביב הערבי", כבר בעת התרחשותו ב-2011. המחבר מסתמך בקביעתו הזו על עדות מאוחרת של אחד מיועציה של מרקל. מכאן,  לא מן הנמנע כי היועץ, בחוכמה שלאחר המעשה, מייחס למרקל עמדה מפוכחת יותר מזו שנקטה בזמנה.

בתור הערה מסכמת לספר אפשר לצטט את דברי מחברו, אלדד בק: "במחויבותה העמוקה לישראל וליהודים ניצבת מרקל כתופעה ייחודית לא רק בארצה, אלא גם באירופה ובעולם כולו...היא הצהירה מעל בימת העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק [בספטמבר 2007], ומעל בימת הכנסת בירושלים [במארס 2008], שקיומה של ישראל וביטחונה הם חלק 'מהאינטרס הלאומי העליון' של גרמניה" (עמ' 16).

במקביל לתחושת הוקרה עמוקה לעמדתה החיוביות של מרקל כלפי ישראל, קשה לי שלא לחוש הסתייגות כלפי עמדתה בנושא הפלסטיני. להערכתי, מרקל אינה מודעת דיה להתנגדותם הנחרצת של אף המתונים ביותר שבהנהגה הפוליטית הפלסטינית, בהם מחמוד עבאס, להכרה בישראל כמדינה יהודית, ולמעשה להמשך ראייה בה ישות בלתי לגיטימית  (תוך שלילה מוחלטת של "הצהרת בלפור"), אשר בשלב הנוכחי אפשר להשלים עם קיומה. נראה שמרקל גם אינה יודעת כי ארגון הפתח שבראשו עומד מחמוד עבאס דבק בזכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם לתחומי מדינת ישראל – זכות שפירושה חיסולה של מדינת ישראל, לכאורה בדרכי שלום.

חוסר ידיעה מספקת של הנושא – שעמד מאחורי תמיכתה הבלתי מסויגת של מרקל בהקמת מדינה פלסטינית –  ניכר גם בהחלטתה לפתוח את שערי גרמניה בפני פליטים מוסלמים ב-2015. לדעתי, מרקל אינה מודעת דיה לאופייה המיליטנטי של דת האסלאם ולחוזק השפעת הדת הזו וזרם "האחים המוסלמים" שבה בקרב המהגרים המוסלמים. בחסות ארגון "האחים המוסלמים", קיימות בגרמניה כבר היום קהילות מוסלמיות הפועלות לפי חוקי האסלאם ("השריעה"), כמעין מדינות בתוך מדינה. מטרת ארגון "האחים המוסלמים" – בעל ההשפעה והשליטה על חלק ניכר של המהגרים – היא לא לעזור למהגרים המוסלמים להשתלב בחברה הגרמנית, אלא להפוך את גרמניה לארץ מוסלמית (כמו באמצעות הטפה דתית ("דעווה"), קרי להגשים את הג'יהאד בדרכי שלום.

ברעם, ניר. הארץ שמעבר להרים (תל אביב: הוצאת עם עובד, 2016). [סיכום וביקורת]

ברעם, ניר. הארץ שמעבר להרים (תל אביב: הוצאת עם עובד, 2016). 181 עמ'. [סיכום וביקורת]

ניר ברעם נולד ב-1976 בירושלים. הוא סופר, עורך ספרותי ופובליציסט, וחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים  לשנת 2010. אחד מספריו הבולטים הוא "אנשים טובים" המתמקד בהתנהגותם של אנשים רגילים החיים במשטרים טוטליטאריים. בעמדותיו בסכסוך הישראלי-פלסטיני ברעם נמצא שמאלית ממפלגת מרצ. לדוגמה, הוא לא תמך במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע צבאי רחב היקף של צה"ל ברצועת עזה בדצמבר 2008 – ינואר 2009. ספרו "הארץ מעבר להרים" מתאר את ביקוריו בגדה המערבית (יהודה ושומרון) ובירושלים המזרחית  בשנים 2015-2014, ושיחותיו עם פלסטינאים ומתנחלים. זאת בהנחה כי "קשה לדבר על פתרון הסכסוך [הישראלי-פלסטיני] כשלא יודעים איך נראה המקום שעליו מדברים" (עמ' 8). המחבר מנסה לברר את עמדות בני שיחו ביחס לפתרון וגם מציג את עמדתו שלו בסוגיה. ברעם למד ערבית, אך מתקשה מאוד לנהל שיחה בשפה הזו, ועל כן שיחותיו עם פלסטינאים מתנהלים לרוב באנגלית. סיכום הספר משקף את גרסת המחבר, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את דעותיי, השונות מאוד מאלה של ברעם, הבאתי בפרק קצר בסוף הסיכום.

ארגון הפתח: מדינה פלסטינית בגבולות יוני 1967 וזכות השיבה

חברים בארגון הפתח דוגלים פורמאלית בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי הגבול של ה-4 ביוני 1967 (להלן קווי 67'). עם זאת,  במקביל הם אינם מוכנים לוותר על זכותם של פליטי מלחמת 1948 לדורותיהם לשוב למקום מגוריהם, קרי למדינת ישראל בגבולות 67'. במיוחד עזה שאיפתם של פליטי 48', החיים  עדיין במחנות הפליטים בגדה המערבית, לשוב ולחיות במקום הולדתם. גם דור שלישי של פליטים, נוקב בשמות הכפרים והערים בהם חיו אבותיהם (שכיום הם בתחומי מדינת ישראל הריבונית), כמקום מגוריהם – ולא בשמות מחנות הפליטים בהם הם נולדו ומתגוררים. יש פלסטינאים שמרחיבים את זכות השיבה לא רק ביחס לפליטי 48' לדורותיהם המתגוררים במחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובמדינות ערב במזרח התיכון, כמו ירדן לבנון וסוריה –אלא גם ביחס לפליטים הפלסטינים  משנת 48' לדורותיהם הפזורים בכל רחבי תבל, כולל באמריקה.

עמדה "הומאנית" של אסיר חמאס משוחרר

[ביוני] 2014 ביקר ברעם  ברמאללה, ב-Progress, בית ספר ללימוד שפות, בעיקר עברית. רוב התלמידים בבית הספר הם בנות, והן לומדות את השפה לא מתוך אהבה, אלא בצורך בידיעתה במקומות עבודתן. בית הספר הוא בבעלותם של אנשי חמאס, שריצו תקופות מאסר ארוכות בכלא הישראלי, ובדומה לאנשי הפתח איתם נפגש המחבר לא היו מוכנים – ככלל –  לספר בעוון מה נידונו [משתמע בעוון פיגועים קשים]. מנהל בית הספר הוא ג'לאל רומאנה, שנפצע ב-1998 ב"תאונת עבודה". הוא תכנן לפוצץ מכונית תופת בירושלים, אך המכונית עלתה באש בעודו יושב בתוכה. בעקבות זאת ישב בכלא 15 שנה. בשבתו בכלא רכש תואר שני בלימודים בינתחומיים. הוא מכיר היטב את רעיונות הציונות ונבכי הפוליטיקה הישראלית, וכתב מחקר בערבית על הציונות. לפי מחקרו הציונות הגיעה לשיאה ב-1967 ומאז היא בנסיגה (פינוי סיני ב-1982, יציאה מלבנון  ב-2000  ומרצועת עזה ב-2005) – ולדעתו –  "הסוף ברור" (עמ' 48). לדבריו, הוא מכיר את הרדיפות נגד היהודים באירופה, כולל השואה, ויש בו אהדה ליהודים. אבל, לגרסתו,  אין דרך לפצות את הפלסטינים על השואה שעשו להם היהודים, אלא באמצעות יציאת היהודים מפלסטין לארצות מוצאם באירופה. הוא מודע לכך כי יהודי מדינות ערב אינם יכולים לשוב לארצותיהם, ולכן צריך למצוא להם מדינה אחרת. ג'לאל רומאנה  לא מוכן שיהודים יישארו בתור מיעוט במדינה הפלסטינית, לנוכח איבת הפלסטינים כלפיהם [שתביא לפרעות נגדם]. כל עוד היהודים לא יסכימו לפתרון שלו, לעולם לא יהיה   שלום ושני הצדדים ייפגעו. (עמ' 50-48). כעת הוא אינו דוגל באלימות, אך לא ויתר על עמדתו  הבסיסית של חמאס לגבי פתרון הסכסוך. 

מצוקתן של השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים שמחוץ לחומה

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 הקימה ישראל גדר הפרדה בתוך מזרח ירושלים. כתוצאה מכך השכונות ראס ח'מיס וראס שחאדה, וכמו כן מחנה הפליטים שועפאט, הנמצאים בתוך הגבולות המוניציפאליים של ירושלים מאז 1967 ומרבית תושביהם מחזיקים בתעודות זהות כחולות, מצאו את עצמם מוקפים בחומה. הממשלה נימקה את בניית החומה בשיקולים ביטחוניים [על רקע האינתיפאדה השנייה], וכל העתירות נגד תוואי הגדר שהוגשו בשם תושבי השכונות נדחו בבג"ץ. החומה פוגעת קשות בתושבים בתחומים רבים: היא מנתקת אותם ממשפחותיהם ומסביבתם המקורית במזרח ירושלים – כדי להגיע לחלק המזרחי עליהם לעבור דרך מחסום. המחסום גם מקשה על התושבים להגיע לעבודה ולקבל שירותים  במשרדי העירייה. יתרה מזו, עיריית ירושלים אינה מספקת שירותים בסיסיים לשכונות האלה, כמו פינוי אשפה. כתוצאה מכך, חלק מהזבל נערם ברחובות, חלקו נשרף בתוך השכונה – דבר היוצר בעיה תברואתית חמורה ביותר. גם בעיית אספקת המים חמורה. המשטרה מדירה את רגליה מן השכונות האלה והעבריינות בהן גואה, כולל מעשי שוד מזוינים ורצח. בשכונות הוקמו ועדים מקומיים המנסים להסדיר את החיים בהן. הוועדים גם פועלים מול עיריית ירושלים ובכנסת, כדי שתושבי שכונתם יוכלו לקבל שירותים להם הם זכאים בתור תושבי ירושלים, אך הצלחתם מעטה. אף על פי כן, מספר תושבי השכונות עולה בהתמדה. היעדר אכיפה בתחום הבנייה מוריד את מחירי הנדל"ן ומעודד בנייה פיראטית, שאינה עומדת בסטנדרטים בטיחותיים.

אותן הבעיות הקיימות בשכונות ראס ח'מיס וראס שחאדה, מאפיינות גם את שכונת כפר עקב, השכונה הגדולה ביותר של מזרח ירושלים שהוצאה מחוץ לחומה. מספר תושביה כ-65,000 נפש, היא בנויה בצפיפות וביוב זורם ברחובותיה – אך מספר תושביה גדל בהתמדה וניכרות התחלות בנייה חדשות. המיוחד בה שחלק ממנה נמצא בשטח המוניציפאלי של ירושלים וחלק שייך לרשות הפלסטינית. קו הגבול אינו ברור דיו. נוסף לכך, שלא כמו תושבי שתי השכונות האחרות, כדי להגיע לישראל על תושביה לעבור דרך מחסום קלנדיה. המעבר דרך המחסום, במיוחד בשעות הבוקר, כאשר אלפי פועלים נמצאים בדרכם לעבודה בישראל, עלול להתארך למעלה משעה, כרוך בהשפלות, בגחמות הבודקים, ובאי ודאות האם תינתן לך זכות המעבר. המחבר התרשם כי בעקבות כישלון תהליך אוסלו והאינתיפאדה השנייה, תושבי המקום הקצינו את עמדותיהם ורוצים בהחזרת "כל פלסטין". 

ירושלים המזרחית: ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד

בעקבות מעשי אלימות שיצאו משכונת  ג'בל מוכבר, כמו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על שכונת ארמון הנציב, וכמו כן פיגועי דקירה בסכינים נגד יהודים מצד אחדים מתושבי השכונה הזו – הציב הצבא מחסום בפתח השכונה. המחסום משבש את חיי התושבים: פוגע בקשרים המסחריים שהתקיימו בין השכונה ליהודים, מקשה על יציאה לעבודה, מפחיד ילדים ועוד. לעומתה, שכונת ראס אל-עמוד נראית כשוקקת חיים.

המשפחה של מְבצע פיגוע הדקירה במקרים אחדים תטען בעקשנות כי בנם כלל לא היה מְפגע ונורה ללא סיבה. זאת כדי לא להיענש כמו בפיטורים מעבודה, שלילת קצבאות הביטוח הלאומי ואף הריסת הבית. במקרה אחד, ברעם טרח לוודא כי גרסת הצד הישראלי – בניגוד לטענת המשפחה הפלסטינית – על קיומו של פיגוע דקירה הייתה נכונה. המחבר מביא תחזית של פרשן פלסטיני הטוען כי הסטאטוס קוו לא יוכל להימשך לעד. גם אם התפרצויות מסוימות תדוכאנה וישרור שקט לכמה שנים, בסופו של דבר תבוא התפרצות רבתי.

סלע המחלוקת: הר הבית

ברעם ביקר בהר הבית ימים אחדים אחר ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, שנפצע קשה, ולמחרת פיגוע הדריסה בירושלים שבוצע על ידי תושב מחנה הפליטים שועפאט ב-5 בנובמבר, במהלכו נהרג קצין משמר הגבול. [ההתנקשות  בגליק בוצעה על ידי פעיל הג'יהאד האסלאמי ב-29 באוקטובר 2014, על רקע מאבקו של גליק למען מתן ליהודים זכות להתפלל בהר הבית.]  שני הפיגועים נעשו על רקע חשדנותם העמוקה של הפלסטינים מפני "מזימות" היהודים בנוגע למסגד אל-אקצא [משתמע להתפלל בו ולדחוק את רגלי המוסלמים, ואף להשתלט עליו]. האווירה בהר הבית מתוחה. עבור יהודים דתיים קיים נוהל מיוחד לעלייתם למקום. שוטרים שואלים לכוונותיהם ובעת שהייתם ברחבת המסגדים מקפידים שלא יתפללו. בד בבד גם שומרי ה"וקף" מקפידים על כך. מורה מקריית ארבע מסביר לתלמידיו הדתיים כי בניגוד למוסלמים, שאינם רוצים בבני דתות אחרות בהר, אמר הקדוש ברוך הוא "כי ביתי בית תפילה לכל העמים" (עמ' 76). בהמשך מנהל המחבר שיחה עם "מוראביטאת" – נשות פלסטיניות השומרות על מסגד אל-אקצא. הן ניצבות מחוץ למסגד ומקללות כל יהודי חרדי.  בכך הן מוחות על עליית היהודים  להר הבית השייך, לדבריהן, למוסלמים.

כפר ברטעה – מסחר ערבי-ערבי

בעקבות הסכמי שביתת הנשק של 1949 חולק הכפר ברטעה כך: החלק המזרחי לירדן, והמערבי – לישראל. חומת ההפרדה שהוקמה בעקבות האינתיפאדה השנייה נבנתה בין ברטעה המזרחית לבין הגדה המערבית (מצב הפוך לזה שבשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית שהופרדו מישראל באמצעות חומה). היעדר חומה בין ברטעה המזרחית לבין "פלסטינים –ישראלים" (כדברי המחבר) הביא לשגשוגו של השוק בה. כ-80 אחוז מהקונים בו הם ערבים מישראל המנצלים את המחירים הזולים בשוק בו מוכרים בגדים, מזון, שטיחים, אביזרי חשמל ועוד. הסחורה מיובאת בחלקה מטורקיה ומארצות ערב. השוק בברטעה הוא בעצם עדות לתופעה הרבה יותר רחבה: כוח הקנייה של הערבים מישראל הוא אחד מאבני יסוד של הכלכלה הפלסטינית. ב-2013 נרשמו מיליון ביקורים של ערבים מישראל בגדה. נוסף על קניות, מוציאים ערבים מישראל כסף בגדה על שירותים כמו מסעדות ותיירות ביריחו. רג'א ח'אלדי, מבכירי הכלכלנים הפלסטינים, טוען כי הערבים משני צדי הקו הירוק מופלים לרעה, והדרך לשיפור במצבם הוא "כלכלה ערבית-ערבית משותפת משני צדי הקו הירוק" (עמ' 158).

המחבר ביקר בברטעה המערבית בסביבות מאי 2015. שלושת תלמידי תיכון איתם שוחח מעדיפים פתרון של מדינה אחת, אך אינם פוסלים פתרון של שתי מדינות. בהמשך שוחח עם אקדמאים: הם התלוננו על קיפוח, וציינו את התחזקות התודעה הפלסטינית אצל ערביי ישראל בעקבות שתי האינתיפאדות.

 מתנחלים הדוגלים בשליטה ישראלית על כל יהודה ושומרון

המאחזים מחוץ להתנחלויות

באמצע מארס 2015 ביקר ברעם במאחז 777. זהו אחד משבעת המאחזים שנמצאים בסביבת ההתנחלות איתמר. הוא שוחח עם תיראל כהן, בת 22 ילידת מודיעין. כבר בנעוריה, בעקבות שבר ההתנתקות ב-2005, היא הצטרפה לנוער הגבעות שהחליטו ליישב נקודות רבות ולהיאבק נגד פינוי אפשרי. כיום תיראל כהן מסיימת תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת תל אביב. במקביל, היא הקימה ביוזמתה במאחז 777 כפר של סטודנטיות מכל הארץ. היא משתתפת בישיבות של מועצת יש"ע, המורכבת בעיקר מגברים דתיים ממוצא אשכנזי. גם המתנחלים במשך שנים רבות היו בעיקר אשכנזים דתיים. ואולם בהדרגה ההרכב העדתי של האוכלוסייה הזו השתנה. תיראל היא ממוצא מזרחי, ולפי מחקר משנת 2009 חלוקת המתנחלים הייתה כדלהלן: 36 אחוז אשכנזים, 30 אחוז מזרחים ו-34 אחוז של יהודים שנולדו בישראל ולא ניתן לקבוע את מוצאם (עמ' 142). גם אחוז הדתיים בקרב המתנחלים ירד וכיום הצטרפו אליהם מסורתיים וחילוניים. תיראל אינה דתייה. לתיראל אין כמעט מגע עם הערבים שבסביבה ושאלת זכויותיהם אינה מטרידה אותה. משתמע כי נוח לה להתעלם מקיומם.

בהמשך ביקר המחבר בכפר הערבי ח'רבת ינון א-תחתא, הנמצא בסמוך למאחזים. לדברי אחד מתושבי הכפר, התרחבות המאחזים נעשית תוך פלישה לקרקעות פלסטיניות או חסימת הגישה אליהן. המתנחלים מתנכלים לתושבים הפלסטינים: עוקרים עצי זית, מרעילים צאן, ומכים תושבים היוצאים לעבד את אדמתם. הצבא מוכן לספק הגנה לחקלאים  הפלסטינים רק במשך ימים ספורים. כתוצאה מכך רבים מתושבי הכפר נאלצו לעזוב אותו; ואחרים, במקום לעבד את מטעיהם ושדותיהם, יוצאים לעבוד אצל ערבים בגליל.

מתנחל חילוני: דני דיין

דני דיין עלה לישראל מארגנטינה ב-1971 והגיע למעלה שומרון ב-1988, בעת האינתיפאדה הראשונה. בעידודו של נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי", בינואר 2015 השתתף דיין בבחירות בפריימריז של מפלגה זו, אך לא נבחר למקום ריאלי. דיין רואה עצמו "חילוני לגמרי", אבל "ציוני מקסימליסטי". לדבריו, "מטרת הציונות היא כל עם ישראל בכל ארץ ישראל" (עמ' 33). הוא דוגל בהרחבה מתמדת של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, תפיסת כל מקום אפשרי, לפני שהפלסטינים יעשו זאת. שיטתו: לבדוק היטב במפה אם הקרקע אינה בבעלות פלסטינית פרטית, ואז להתיישב בה.

דיין מוּדע לנרטיב הפלסטיני לפיו גם אם נניח שהיהודים אכן חיו במקום הזה (פלסטין / ארץ ישראל) לפני אלפי שנים, הרי מבחינת הפלסטינים הדבר אינו רלוונטי, ובעיניהם התנועה הציונית אינה אלא קולוניאליזם קלאסי בנוסח המאה ה-19. דיין גם מודה בקיומו של עם פלסטיני. הוא דוחה את רעיון שתי המדינות. לדעתו, הפתרון לסכסוך הוא בהמשך שליטתה של ישראל בכל שטחי יהודה ושומרון, תוך מתן הקלות לפלסטינים בחיי יומיום, שיקום מחנות הפליטים – אך בלי מתן לפלסטינים זכות הצבעה לכנסת. דיין מעלה אפשרות של הפיכת הפלסטינים לאזרחי ירדן בטווח הרחוק. 

מתנחלים דתיים

שיחה עם שרה אליאש מקדומים. היא ממייסדי קדומים ב-1975,  אֵם לעשרה ילדים ובעלת תואר שני בפילוסופיה של המדעים מאוניברסיטת תל אביב. מאז 1982 היא מנהלת אולפנה לבנות שזו מפעל חייה. כיום יש באולפנה למעלה מ-1000 תלמידות. המשיחיות שלה אינה פרסונאלית, אך היא חדורת אמונה נלהבת כי יישוב הארץ הוא שלב בגאולה ומזדהה עם "נוער הגבעות". מנהלת האולפנה מצדיקה את "משטר הכיבוש" בשטחים (כדברי המחבר) בטענה שבמרחב הערבי בכלל אין משטרים דמוקרטיים, ושמצבם של הפלסטינים ביהודה ושומרון טוב יותר מאחיהם במדינות ערב, במיוחד בתקופת שלאחר ה"אביב הערבי". פתרונה לטווח ארוך הוא להעניק זכויות אדם לפלסטינים (מגיע להם לחיות בכבוד), ולהעניק אזרחות לחלק מהפלסטינים הנאמנים למדינה. במקביל יש לעודד הגירתם של הפלסטינים.  דעות דומות שמע המחבר מבחורי ישיבה אשר ישיבותיהם שוכנות באלון מורה ואיתמר.

קבוצת מיעוט מתונה בקרב המתנחלים והפלסטינים: שלום דתי במדינה אחת

ברעם ביקר בישיבת ההסדר עתניאל (השם הרשמי: "בית ועד לתורה הר חברון") שבדרום הר חברון ושוחח עם מורה בישיבה, יעקב נגן. האיש נולד ב-1967 בארה"ב, עלה לארץ ב-1993 וכבר 18 שנים מלמד בישיבת עתניאל. בישיבה לומדים 400 תלמידים, ורוחו של הרב מנחם פרומן      (2013-1945) מתקוע "שורה מעל הישיבה" (עמ' 114). בישיבה, לדברי המורה, מעודדים התעניינות בתרבות הישראלית ופתיחות מחשבתית, ועל כן בצד הספרות הדתית, קוראים התלמידים גם סופרים כמו עמוס עוז וסופרים לועזיים כמו טולסטוי ותומס מאן. יעקב נגן מספר: "קראתי את הקוראן כמה פעמים, והספר מלא בדברים יפים על תפיסת האדם ותפיסת המוסר. הזמנתי לישיבה מלומד ממצרים שכתב דוקטורט... על מעמד היהודים בקוראן, והוא קיבל כאן מחיאות כפיים סוערות" (עמ' 118). הדרך לפתרון הסכסוך, לדידו של יעקב נגן, היא להדגיש את המשותף בין היהודים לערבים: "אנחנו מתפללים לאותו אלוהים וכולנו צאצאי אברהם" (עמ' 118). מפגשים משותפים בין מנהיגים דתיים משני הצדדים, יסללו את הדרך לחיים משותפים בהרמוניה בין שני העמים. הוא מתנגד לאלימות.  הפתרון לא בהפרדה בין העמים בנוסח הסכם אוסלו 1993, כי אם בחיים במדינה אחת בה מתקיים "שוויון זכויות אזרחיות מלא בין יהודים לערבים". עיקרון נוסף בפתרונו הוא "להכיר בקשר הפלסטיני הדתי וההיסטורי לארץ הקודש" (עמ' 118).

בדעות קרובות לאלה של יעקב נגן דוגל בצד הפלסטיני עלי אבו עוואד. האיש תרם את "השדה" שבבעלותו (הנמצא בקרבת יישובי גוש עציון) לפעילות משותפת בין פלסטינים למתנחלים מתונים, ממשיכי דרכו של הרב פרומן. ב"שדה" נפגשים יהודים וערבים, משוחחים, מתפללים ביחד ועובדים ביחד בחקלאות אורגנית. קבוצה קטנה זו, המכוּנה "שורשים-ג'ֻד'וּר", דוחה את הגישה המקובלת על שמאל-מרכז בישראל לפיה חייבים להיפרד מהשטחים, ולהקים מעין גטו יהודי ענקי מוקף חומה, כדי להשתחרר מן הכיבוש ולהציל את הציונות. לדידה של קבוצה זו דווקא החיים המשותפים בין ערבים ויהודים, שיתחילו בקבוצות קטנות וילכו ויתפשטו, יתרמו להסרת החשדנות והאיבה ויסללו את הדרך לשלום. השותפות בין ערבים ליהודים בקבוצה זו עמדה במבחן גם כאשר נחטפו שלושת הנערים היהודים בגוש עציון ביוני 2014. באותה העת "השדה" ערך קייטנה משותפת לילדים ערבים ויהודים, נערכו תפילות משותפות לשלום החטופים, ולאחר שנודע דבר הירצחם, משלחת ערבית-יהודית ערכה ביקור תנחומים אצל אחת ממשפחות הנרצחים. עוואד דוגל בהתנגדות בלתי אלימה לכיבוש, ברוח מהטמה גנדי ונלסון מנדלה, ובפעילותו בתחום הזה משתתפים גם יהודים.  

"מולדת אחת, שתי מדינות": יוזמה ערבית-יהודית בהשתתפותו של ברעם

להלן עמדתו של ברעם בנושא הסכסוך עם הפלסטינים והצעתו לפתרונו. "תודעתית בקרב הפלסטינים שפגשתי, מלחמת 48' היא נקודת המוצא לכל דיון על הסכסוך". ראש הממשלה אהוד ברק דייק כאשר לאחר כישלון שיחות קמפ דיויד בשנת 2000 אמר: "הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967 וערפאת דיבר על 1948" (עמ' 178). ייתכן כי זו הסיבה לכישלון יוזמות השלום הקודמות. אולי חייבים לדבר על רצף היסטורי מ-1948, ועוד לפני שמציגים מודל לפתרון "יש לדבר בכנות על ההיסטוריה של הסכסוך" (עמ' 178). "העובדה שכל צד לכוד בתוך סיפור 48' שלו ולא מכיר כלל בסיפור האחר" שולל דיון מקיף ונוקב בשאלות יסוד של הסכסוך (עמ' 179). משתמע כי המחבר דוגל במתן פיצויים מצד ישראל לפלסטינים על אובדן רכושם ב-1948, בדומה לפיצויים שמקבלים יהודים מגרמניה עד היום – "בלי להשוות כמובן" (עמ' 179).

"איני יודע אם ניתן עדיין לחלק את הארץ...מספר המתנחלים גדל באופן דרמטי (יותר מ-555 אלף כולל במזרח ירושלים)". גושי ההתנחלות גדלו באופן משמעותי. קשה לראות הפרדה בין יהודים לערבים בגדה המערבית ועוד יותר קשה בירושלים (עמ' 179). "בדבר אחד אני משוכנע: מודל ההפרדה בין יהודים לפלסטינים קרס" (עמ' 181).  חזון מדינה אחת בה יתקיים שוויון זכויות עלול להתדרדר למלחמת אזרחים נוסח יוגוסלביה, במיוחד שהשנאה בין שני העמים גדולה.

לאור הנתונים האלה, קבוצה יהודית-ערבית בהשתתפותו של המחבר גיבשה יוזמה בשם "מולדת אחת, שתי מדינות" בגבולות 67'  שהתנועה ביניהן חופשית, בה המתנחל לא יאבד את ביתו ופליטי 48' יוכלו לגור בישראל. המפגש הראשון של חברי היוזמה, פלסטינים ויהודים, התקיים ב-2012. ב-2014 [בסביבות החודש מאי], קבוצה ערבית-יהודית, הכוללת את המחבר, הציגה את יוזמתה לשלום בפני בכיר ברשות הפלסטינית ברמאללה, מוחמד אל-מדני. במסמך נאמר: "אנחנו רואים במרחב בין ירדן לים מולדת משותפת, ששני העמים מחוברים לכל חלקיה בזיכרון ההיסטורי והדתי שלהם. בתוך המולדת המשותפת הזו שני עמים מגשימים את שאיפותיהם הלאומיות באמצעות שתי מדינות עצמאיות וריבוניות עם גבולות מוכרים על יסוד גבולות 4 ביוני 1967. הגבולות בין שתי המדינות פתוחים, ולאזרחי שתי המדינות חופש תנועה ומגורים בכל המרחב" [הציטוט לעיל מתוך היוזמה]. [בהמשך ציטוט מעיקרי היוזמה כפי שמובאים על ידי ברעם] "שום אדם לא מפונה מביתו.. וכל עם מממש את שאיפתו הלאומית במדינתו"  (עמ' 45-44). אל-מדני טען כי ההצעה עשויה להיות רלוונטית בשלב מאוחר יותר, אך בדומה לבכירי הרשות, הוא דוגל בשלב הנוכחי בפתרון שתי המדינות על פי הפרמטרים של הקהילה הבינלאומית.

מפגש נוסף בין חברי היוזמה "מולדת אחת שתי מדינות" התקיים בדצמבר 2014 במלון בבית ג'אלה. מדובר בעצם בהצעת פשרה בין פתרון של מדינה אחת, בה כל תושביה ייהנו משוויון זכויות, לבין פתרון של שתי מדינות לשני עמים. המשורר אליעז כהן מגוש עציון הציע מעין סיסמה ליוזמה והיא: "אנחנו כאן והם כאן" (עמ' 131) – כניגוד לסיסמת השמאל "אנחנו כאן והם שם". משתמע כי לפחות חלק מהחברים הערבים בקבוצה היו מעדיפים מדינה אחת, אבל לנוכח הצורך הדחוף לסיים את הכיבוש מסכימים לשתי מדינות. היוזמה כוללת עיקרון, אשר כפי שמודה המחבר, ידרוש "מהפך ערכי עמוק" בקרב הישראלים, והוא: "התנועה החופשית בין שתי המדינות והזכות של כל אזרח במדינה אחת להיות תושב במדינה האחרת" (עמ' 134). אפשר להסיק כי המחבר מודע לכך שגם פתרון כזה אינו בר ביצוע. לדבריו, בניגוד לכל התחזיות בעבר הסטאטוס קוו ממשיך להתקיים –  ובכל זאת "חייבים להאמין כי אפשר להשיג פיוס בין שני העמים" (עמ' 181).

הערות ביקורתיות

הספר סוקר קשת רחבה של דעות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיקור נעשה בחלקו בצורה מאוזנת – אבל רק בחלקו. לדוגמה, המחבר מקדיש לרצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו ח'דיר  (הנער נשרף בעודו בחיים ב-2 ביולי 2014) על ידי קיצונים יהודים כ-4 עמודים (עמ' 74-69), ובתוכם רק משפטים ספורים לרצח שלושת הנערים היהודים על ידי חמאס (בוצע ב-12 ביוני 2014). הוא גם מתייחס בסלחנות לתושבי שכונת שועפאט על גרסתם – כמובן, השקרית, לדבריו – לפיה הנערים היהודים לא נרצחו כי אם נספו בתאונת דרכים בעת נסיעה לאילת, וכל סיפור הרצח הומצא כדי לשמש תואנה למעצרם של אנשי חמאס ומשוחררי עסקת שליט.

בפסקאות אחדות בספר ניר ברעם מציג את נקודת ראות שלו על המצב ובהן כתב האשמה חמור כלפי מדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים. להלן ציטטה קצרה: "חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה" (עמ' 111). עוד טוען המחבר כי החברה הישראלית ברובה משלימה עם הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים, כיוון  שרוב הישראלים נולדו למציאות הזו ולא הכירו אחרת, ואין הם מאמינים באפשרות פתרון פוליטי.

לאורך סקירתו מוצגים הפלסטינים כקורבנות הגירוש של 48'  והכיבוש של 67'. אין המחבר טורח כלל לתאר בקצרה מה קדם לגירוש, וגם אינו מנתח לעומק את הקושי להפסיק את הכיבוש. לגירוש של 48' קדם ניסיון של ארגונים חמושים פלסטינאים (מאז החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמת שתי מדינות בארץ ישראל המנדטורית: יהודית וערבית) ושל מדינות ערב לגדוע באִבָּה את הקמתה של מדינה יהודית קטנה. הסופר עמוס עוז מתאר בספרו האוטוביוגרפי את התקופה הזו כך. מדינות ערב וערביי פלסטינה הצהירו על נחישותם "להטביע בדם כל ישות ציונית שתנסה לקום ולו אף על שעל יחיד מאדמת פלסטין", כלשונם.[1] בארץ, הערבים נהגו לצאת בתהלוכות שטנה מן המסגדים, מלוות בקריאות לטבוח ביהודים. לנוכח העוינות המצמררת של הערבים ובהשפעת השואה באירופה שנסתיימה לפני כשנתיים בלבד, חשש כבד פקד את היישוב מכך ש"המוני ערבים צמאי דם, מיליוני מוסלמים משולהבים, יקומו ובתוך ימים אחדים ישחטו את כולנו. לא יותירו אף ילד".[2]

בניגוד לישראל שגירשה רק חלק מהפלסטינים, בכל מקום שנכבש על ידי הערבים ב-1948, הם גירשו ממנו את כל היהודים, כולל ממזרח ירושלים, בה קיים היה יישוב יהודי מקדמת דנא. האוכלוסייה הפלסטינית שגורשה לא הייתה שוחרת שלום, כי אם עוינת ליישוב היהודי, ובמקרה של ניצחון הצד הערבי במלחמה הייתה נוטלת חלק בהשמדת היהודים. את נחת זרועה הרגישו היהודים בשורה של פרעות שהתחוללו עוד לפני 48'. 

גירוש הפלסטינים תאם את התקדימים ההיסטוריים באותה תקופה של גירוש אוכלוסייה שהזדהתה עם הצד התוקפן ולחמה בשורותיו: מיליוני גרמנים גורשו בעקבות מלחמת העולם השנייה  ב-1945 משטחים בהם ישבו מדורי דורות, ושטחים אלה סופחו לצ'כוסלובקיה, לפולין ולבריה"מ. כמו כן, אפשר לראות בעלייתם של יהודי מדינות ערב לישראל ובהימלטות הפליטים הפלסטינים מישראל למדינות ערב ביטוי לחילופי אוכלוסייה. חילופי אוכלוסייה התרחשו בסכסוכים אתניים אחרים, כמו זה שבין הודו לפקיסטאן בעקבות יציאת הבריטים מהודו ב-1947, בלי שההינדים  שנמלטו מפקיסטאן תובעים לחזור אליה, ובלי שהמוסלמים שנמלטו מהודו תובעים את זכות השיבה. זעקות השבר של הפלסטינים על גירוש 48'  מעלים אסוציאציה מצוואתו הפוליטית היטלר מ-29 באפריל 1945, בה מתוארים "העמים האריים" כצד הקורבן במלחמה, קורבן של הפצצות אכזריות ביותר ורעב. ואשר לפרוץ המלחמה, אליבא דהיטלר – "אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939…"

כל בר דעת מבין כי מימוש זכות השיבה של פליטי 48' לדורותיהם כיום, דהינו החזרת ההיסטוריה 70 שנה אחורנית, בלתי מעשי. תיאורטית, אם תמומש זכות זו, פירושה הפיכתה של מדינת ישראל למדינה ערבית-פלסטינית, וגירושם של היהודים מתוכה. זאת בהתאם לשירו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש בו קרא ליהודים לצאת מפלסטין יחד עם קבריהם. התעקשות על זכות השיבה פירושה דבקותם של הפלסטינים במטרתם מ-1948 לחסל את מדינת ישראל – אלא שכעת, לכאורה בדרכי שלום ובהתאם להחלטת האו"ם  194 משנת  1948 בנושא הפליטים. העובדה כי הפלסטינים בתוך ארצם (בעזה, ובגדה המערבית)  לא טרחו לקלוט את הפליטים במשך 70 שנה מוכיחה כי לא ויתרו על השימוש בהם כקרדום לחפור בו לחיסולה של ישראל.

אשר לכיבוש של שנת 1967, הרי הוא נוצר בעקבות מלחמת מנע של ישראל. תהליך השלום עם הפלסטינים בתקופת רבין-פרס בשנים 1996-1993, שעשוי היה לשים קץ לכיבוש של 67' ולהקמת מדינה פלסטינית, נבלם כתוצאה ממעשי הטרור של חמאס. הצעותיו של ראש הממשלה אהוד ברק ב-2000, והצעות של ראש הממשלה אהוד אולמרט ב-2008 – הצעות שיכלו לשחרר את ישראל מנטל הכיבוש ולכונן מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' – לא זכו להיענות חיובית מצד הפלסטינים. ליתר דיוק, על הצעותיו של ברק הגיבו הפלסטינים באינתיפאדה השנייה: טרור ברוטאלי חסר הבחנה נגד כל יהודי. הקמת חומת הביטחון הייתה צעד הגנתי מובהק נגד הטרור הרצחני הזה. ניסיון להיפטר מהכיבוש באמצעות נסיגה חד צדדית – מהלך בו נקט ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ביחס לרצועת עזה וזכה לתמיכה בזמנו מצד רוב הציבור בישראל –  אִכזב בדיעבד, לנוכח התגברות והתרחבות ירי הטילים על ישראל מעזה. על כן, נאלץ  מחליפו של שרון בתפקיד ראש הממשלה, אולמרט, לוותר על כוונתו להמשיך בנסיגות חד צדדיות גם ביחס ליהודה ושומרון. הקושי לסיים את כיבוש 67' נובע מכך כי מנקודת ראות פלסטינית – כולל מנקודת ראותם של חברי "הרשימה המשותפת" בכנסת  –  הכיבוש התחיל לא ב-67', אלא ב-48', כלומר בעצם קיומה של מדינת ישראל. מסקנה זו משתמעת מספרו של ניר ברעם, אך הוא מעדיף להתעלם ממנה. חשיבות ספרו טמונה בכך כי קריאה ביקורתית בו מאפשרת לחשוף את העמדה הפלסטינית. בהקשר לקושי לסיים את הכיבוש יש לזכור כי הבחירות האחרונות שנערכו ברשות הפלסטינית ב-2006 הסתיימו בניצחונה של תנועת חמאס, הקוראת בלשון ברורה לחיסולה של מדינת ישראל.

מטרתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, שהחלה להתגבש ב-1917 כאנטיתזה לתנועה הציונית, התרכזה לא בכינון מדינה עצמאית, אלא בסילוק היהודים מארץ ישראל, במיוחד בדרכים אלימות, תוך שלילה מוחלטת קיומו של קשר בין היהודים למולדתם ההיסטורית. דחייה למעשה של הצעותיה של ישראל מצד הפלסטינים ב-2000 וב-2008 לכונן מדינה עצמאית על בסיס גבולות 67' מוכיחה כי מטרתם היסודית לא השתנתה.

נראה שלא נותרו בפני ישראל אופציות טובות,  כי אם אופציות גרועות בהשוואה לרעות במיעוטן. האופציה הרעה במיעוטה היא לפעול להיפרדות מהפלסטינים שביהודה ושומרון. הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' – בלי להגיע להסכמה בשאלת הפליטים  ותוך השארת ההתנחלויות הקטנות בשלטון פלסטיני – עשויה לקדם פתרון כזה. חלק מתושבי ההתנחלויות בוודאי לא ירצו לחיות תחת שלטון פלסטיני ויעברו לתחומי מדינת ישראל. אין ספק כי לנוכח הבעיה הדמוגרפית, המשך החזקתה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מכאן, אין זה מפתיע שדווקא שיעור התומכים בכינונה של "מדינת כל אזרחיה", בגבולות כל ארץ ישראל המנדטורית, גבוה יותר בקרב הפלסטינים שמחוץ לתחומי מדינת ישראל ובתוכה בהשוואה לאחוז היהודים התומכים ברעיון הזה. לאור מלחמות האחים בתוך מדינות ערב על רקע עדתי, שבטי ודתי, בהתחשב במה שמעוללים הערבים במלחמות האלה לבני עמם שלהם –  אפשר להסיק מה יהיה גורלם של היהודים בתוך "מדינת כל אזרחיה". מסקנה זו ניתן להסיק גם מכך שבמדינות ערב, אשר בשטחן התקיימו קהילות יהודיות מפוארות, כיום כמעט ולא נותרו יהודים.  על אף הקשיים הרבים הכרוכים בניסיון להיפרד מהפלסטינים, הצבת ההינתקות כמטרה אליה צריכה לשאוף המדיניות הישראלית כדי לצאת מהתסבוכת, עדיפה על פני פיזורה והרחבתה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון שפירושה הגדלת ההסתבכות והמלכוד העצמי.

מטרתה המקורית והראשית של התנועה הציונית לא הייתה לגרש ערבים מארץ ישראל, וכמובן, לא להרגם, כי אם לבנות מדינה ליהודים במולדתם ההיסטורית, אשר תשרת ותקדם גם את תושביה הלא יהודים. הזרם העיקרי בציונות היה מוכן להתפשר על גודל המדינה וגבולותיה. התבצרות במדינה בעלת רוב יהודי מוצק, על בסיס גבולות 67' המוכרים במשפט הבינלאומי – גם אם לא תביא לשלום – תפתור את שאלת קיומה של ישראל כמדינה יהודית לטווח ארוך.  פתרון כזה תואם את רוח  החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 ואת החלטות מועצת הביטחון של האו"ם בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני המבוססים על עיקרון חלוקת הארץ. זה נראה פתרון צודק למצב בו שני הצדדים מאמינים כי כל ארץ ישראל/פלסטין שייכת להם. בניגוד להסדר בו ישראל תספח חלקים ניכרים משטחי יהודה ושומרון ותסתום לכאורה את הגולל מעל הקמתה של מדינה פלסטינית – הפתרון של חלוקת הארץ על בסיס אתני נותן תקווה לשני העמים.

אפשר לטעון, ובצדק, כי הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' לא תביא לשלום, במיוחד לאור המשך קיומה של בעיית הפליטים, ואמונתם המושרשת של הפלסטינים כי ישראל אינה ישות לגיטימית, ורק מכורח הנסיבות אפשר זמנית להסכים לקיומה. הרעלת הנפשות האנטישמית, המתנהלת נגד ישראל במשך דורות בכלי התקשורת ובמוסדות החינוך אצל הפלסטינים ובמדינות ערב בכלל,  אינה טומנת סיכויים לשלום אמיתי. (גם במדינות ערב, איתן לכאורה קיים שלום פורמאלי עם ישראל – מצרים וירדן –  חברי הפרלמנט, התקשורת וכנראה מרבית דעת הקהל ממשיכים להתייחס לישראל  כמדינת אויב מפלצתית, אשר עצם קיומה אינו לגיטימי.) עם זאת, אפשר לטעון כי גם האופציה של המשך שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון רק מגבירה את שנאתם של הפלסטינים כלפיה, שבמוקדם או במאוחר תביא להתפרצות רבתי.  בסופו של דבר נראה כי הוויכוח בין הדוגלים בנסיגה על בסיס גבולות 67' לבין הדוגלים בהמשך השליטה בשטחים מתמקד בשאלה כיצד יעיל יותר להגן על קיומה של מדינה יהודית. האם לעשות זאת באמצעות ישיבה בתוך אוכלוסייה ערבית עוינת ביהודה ושומרון, תוך ריתוק משאבים לדיכויה ולשמירה על יישובים יהודיים מבודדים, על חשבון הגנה על מרב האוכלוסייה היהודית הנמצאת במדינת ישראל הריבונית, וגם על חשבון מימוש הריבונות הישראלית בשטחי הגליל והנגב? נוסף לכך, המשך שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון יגביר את בידודה בזירה הבינלאומית. לדעתי, מוטב להגן על המדינה היהודית מתוכה ובגבולות בינלאומיים מוכרים.

 

---

[1] עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: בית ההוצאה כתר, 2002), עמ' 381.

[2] שם, עמ' 341.