יוסף, מסעב חסן. בן החמאס: סיפור בנו של מנהיג החמאס שהפך לסוכן שב"כ (מודן הוצאה לאור, 2010) [סיכום וביקורת]]

יוסף, מסעב חסן. בן החמאס: סיפור בנו של מנהיג החמאס שהפך לסוכן שב"כ (מודן הוצאה לאור, 2010). בשיתוף עם רון ברקין. מאנגלית: דפנה לוי. 264 עמ'. 

הנוסח האנגלי פורסם ב-2009. Mosab Hasan Yousef, Son of Hamas

סיפורו של מסעב חסן יוסף, יליד 1978 –  בנו הבכור של שייח' חסן יוסף, מנהיג חמאס בגדה המערבית (יהודה ושומרון) – אשר חצה את הקווים ובין השנים 2007-1999 היה לסוכן שב"כ מעולה. לאחר סיום עבודתו בשב"כ הוא היגר לארה"ב. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. ניסוחים כמו "לדבריו" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

האב

אביו של מסעב חסן יוסף, שייח' חסן יוסף, יליד 1955,  נמנה עם מייסדי תנועת חמאס  ועם מנהיגיה המתונים יחסית. המחבר מייחס לאביו תכונות טובות, כמו אורח חיים פשוט וצנוע, חמלה ועזרה לעניים, תכונות אשר בזכותן רכש את אמון המאמינים. הוא מתואר כאיש משפחה מסור, ושלא כמו אבות אחרים, עזר לאימא בעבודות הבית. לנוכח מעשי הטרור של חמאס נגד יהודים באמצע שנות ה-90, בהם רצח נשים וילדים שגופותיהם הפכו לחתיכות פזורות של בשר, אומר מסעב: "לא הייתי מסוגל...לחבר את טוב הלב...של אבי...עם הארגון שביצע דברים כאלה" (עמ' 70). המחבר שאל את אביו מה עמדתו ביחס לפעולות האלה. האב נתן תשובה מתחמקת ממנה השתמע כי אישית  הוא אינו מסוגל להשתתף בפיגועים (סיפר כי אינו יכול להרוג חרק) – והוא אכן לא מילא תפקיד כלשהו בביצועם – אך הוא הסכים לדרך הטרור. תשובה זו הפכה את דמותו של האב למורכבת בעיני בנו.

חייו של מסעב עד למעצרו, 1996-1978

מסעב נולד ב-1978 ברמאללה, הבן הבכור במשפחה שכללה שבעה ילדים.  באינתיפאדה הראשונה  – שהחלה בדצמבר 1987   ודעכה בסביבות 1992 – בהיותו ילד, השתתף המחבר ביידוי אבנים על כלי רכב ישראלים. פעם אחת נתפס בשעת מעשה על ידי מתנחלים, אלה העבירו אותו למחנה צבאי בו הוחזק עד שעות החשיכה. אז נצטווה לחזר לביתו, אך ללא נעליו, ותוך איום מחייל כי אם פעם נוספת יזרוק אבן, יהרגו אותו. את הדרך לביתו, כשני קילומטרים, עשה בגרביים, ללא נעליים, באדמת חצץ. ואולם העונש לא הרתיע אותו והוא התגאה בפני חבריו על מעשהו ומעצרו.

באינתיפאדה הראשונה יידו הפלסטינים אבנים ובקבוקי תבערה נגד הכיבוש, בעוד הצבא, לדבריו, ירה אש חיה, כולל בילדים. פלסטיני שהרג ישראלים בסכין היה הופך לגיבור בעיני בני עמו. משתמעת בבירור אהדה לאינתיפאדה הראשונה, גינוי לישראל על תגובתה הבלתי פרופורציונאלית והאכזרית, ואף הבנה למעשי הטרור של הפלסטינים, כתוצאה מאבידותיהם הרבות בנפש, ירי בילדים, ותפיסת אדמתם. "הם  [הפלסטינים המתקוממים] לא היו טרוריסטים מטבעם. הם היו בסך הכול בני-אדם שאפסה תקוותם ולא נותרה להם ברירה" (עמ' 45). צעירי חמאס קראו להילחם בנשק נגד הכיבוש בנוסח: "הישראלים הורגים את הילדים שלנו...הם יורים בנו במקלעים. אנחנו תחת כיבוש.  [ארגון] האומות המאוחדות...מכיר בזכות שלנו להילחם" (עמ' 59). ואכן, הקים חמאס זרוע צבאית: גדודי עִז א-דין אל-קסאם.

ב-1989 היה המחבר  עֵד למעצרו של אביו. המעצר בוצע בנימוס: איש שהציג את עצמו כ"קפטן" נכנס לביתו בליווי חיילים, שאל את אביו לשלומו וביקש ממנו לבוא איתו לחמש דקות. ואולם  במשך 40 יום לא ניתן היה להשיג מידע כלשהו על האב. לאחר 18 חודשים שוחרר האב מהכלא. הוא נהפך לגיבור בעיני הסביבה, משפחתו הפכה למעין משפחת המלוכה, והבן הבכור ליורש העצר. רק כעבור שנים רבות סיפר האב לבנו על מה שעבר עליו במעצרו. הוא עוּנה קשה: "במשך ימים הוא היה אזוק בידיו ותלוי מהתקרה. הם הפעילו עליו שוק חשמלי עד שהתעלף" (עמ' 44). נוסף לכך הוכה קשות. אף על פי כן, לא מסר מידע שעלול היה לפגוע בחמאס ובפלסטינים. כעבור חודשים אחדים משחרורו ממעצרו הראשון, נעצר האב שוב, שוחרר לאחר מספר חודשים – והדבר היה חוזר חלילה. בסוף דצמבר 1992 הרגה הזרוע הצבאית של חמאס את שוטר משמר הגבול נסים טולדנו. בתגובה, גירשה ישראל ללבנון למעלה מ-400 מנהיגי חמאס בהם אביו. בלחץ האו"ם, המגורשים הוחזרו, אך האב לאחר שובו, הושם שוב במעצר.

כתוצאה ממאסריו של אביו, המפרנס של המשפחה, מצבה הכלכלי של המשפחה הורע, והאֵם יחד עם שבעת ילדיה סבלה ממחסור במזון. קרובי המשפחה לא עזרו כלכלית, כנראה כיוון שיצאו מתוך הנחה כי בתור משפחה של מנהיג חמאס יש לה כסף. אימו מכרה נדוניית זהב שקיבלה, וכך הצליחה המשפחה לבנות את ביתה בביתוניא, על יד רמאללה, בו היא מתגוררת עד עצם היום הזה.

בספטמבר 1993 נחתם הסכם בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בראשות יאסר ערפאת בו הכיר הארגון בזכותה של ישראל להתקיים והבטיח לנטוש את הטרור ומעשי האלימות. אביו התנגד להסכם, כיוון שדו-קיום בשלום בין מדינת ישראל לפלסטינים – אם יצליח –  פירושו היה שימת קץ להצדקת קיומו של חמאס, שדגל בהקמת מדינה פלסטינית בכל שטחה של פלסטין [ארץ ישראל המנדטורית].  לאהדה זו או אחרת מצד האוכלוסייה הפלסטינית לביצוע מעשי טרור נגד ישראל זכה חמאס, בעקבות הטבח נגד מתפללים מוסלמים באל-חראם אל-איבראהימי [מערת המכפלה] בחברון, שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין בפברואר 1994. החמאס תיאר את סדרת הפיגועים באוטובוסים –  בהם החל באפריל 1994 ושהביאו למותם של עשרות אזרחים – כנקמה על הטבח בחברון. המחבר, בהיותו בן חמש עשרה, היה "גאה" בפיגועים שביצע חמאס (עמ' 66).

בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. מסעב שמח על הרצח, אך התאכזב שלא נעשה על ידי חמאס, אלא סטודנט ישראלי. הוא גם שמח על הנזק שיגרום הרצח לערפאת, שאיבד שותף לשלום. בעקבות הרצח, התקשר ערפאת בטלפון לאביו וביקשו כי ישפיע על אנשי חמאס לא לחגוג את האירוע. האב התייחס בהבנה לבקשה. כדי למנוע מאנשי חמאס לבצע פיגועי טרור, אסרה הרשות הפלסטינית מנהיגים ופעילים של הארגון בהם אביו. תנאי מעצרו היו נוחים וערפאת היה מבקרו מדי פעם ודן עימו בנושאים שונים. כעת, נוסף לישראל, שנא המחבר את ערפאת והרשות הפלסטינית, ופלסטינים חילונים.

מעצרו וגיוסו לשב"כ, 1999-1996

אביו, בשבתו בכלא הפלסטיני, עודד את בנו מסעב להתמקד בלימודים ולעבור את בחינות הגמר (הוא התקרב לגיל סיום הלימודים). הוא לא אמר לו להיות מוג'אהיד [לוחם מלחמת קודש]. אף על פי כן, שאף הנער בן ה-17 להצטרף לזרוע הצבאית של חמאס. הוא קנה נשק באמצעות בן דודו, יוסף דאוד, ממקור בשכם,  בכספו של חבר בן גילו, עבוּר אותו חבר, ועבוּר עצמו. היו אלה שני מקלעי קרל גוסטב ואקדח. לשאלתו של בן הדוד מדוע הוא זקוק לנשק, ענה כי הוא רוצה להגן על משפחתו – אך למעשה שאף לנקום ביהודים. לאחר שלחברו התברר כי שני המקלעים בלתי תקינים, החזיר אותם מסעב  לבן הדוד, כדי שזה יחזירם למוכר וינסה לקבל עבורם החזר כספי.  כנראה שיחותיו הגלויות של החבר בטלפון עם מסעב בנושא הנשק, הביאו למעצרם של שניהם על ידי הצבא ב-1996.

במהלך המעצר הוכה  מסעב קשות, עיניו נקשרו, הוא הוטל על רצפה של גי'פ. בעת הנסיעה, בהיותו כפות, המשיכו החיילים להכותו מתוך אכזריות לשמה. היה זה לפני בחינת הגמר, אותה חשש להפסיד, ובתקופה בה אביו כבר היה עצור וכבנו הבכור מילא הנער את תפקיד ראש המשפחה. מסעב הובל למעצר למתקן של השב"כ במגרש הרוסים בירושלים. במתקן המעצר עבר במשך ימים עינויי תופת: הוא היה כבול לכיסא בתנוחה לא נוחה, כשראשו מכוסה בברדס מסריח, וברקע קולות שבר של עצורים אחרים ומוזיקה מחרישת אוזניים. כשהיה נרדם, השומרים היו מעירים אותו. מהמזון הדל והמים נדף ריח דוחה, ורק פעמים מעטות אִפשרו לו לגשת לשירותים. אחר כך שגרת העינויים השתנתה במקצת. עם זאת, המשיכו להחזיק אותו אזוק לכיסא בתנוחה לא נוחה, הוא הוכה שוב ושוב ונלקח לחקירות. בלילה לא היו חקירות והאסירים בכו, נאנקו והתפללו.

כעבור שבועות אחדים הועבר מסעב לחוקר  שכינה את עצמו קפטן לואי (Loai) [שמו האמיתי גונן בן יצחק]. החוקר דיבר איתו בנימוס ודאג להכניס לו ארוחת צהריים. מתוך רצון להשתחרר מן העינויים, הסכים מסעב למסור גרסה חלקית על רכישת הנשק לחוקר. הוא טען כי רצה לקנות את הנשק להגנה עצמית, וגילה כי הנשק נמצא כעת אצל בן דודו יוסף דאוד (נשוי ואב לתינוק). בעקבות זאת דאוד נאסר והוכנס לתא סמוך לתאו של מסעב. מטרת השב"כ הייתה להביא את שני האסירים לשוחח ביניהם (דרך הקיר), כדי לאמת את גרסת מסעב. בדו השיח, בן הדוד קילל את מסעב, על שהלשין עליו – ואולם גרסת מסעב התבררה כנכונה.  לשב"כ גם התברר כי מסעב אינו מסוכן כל כך, כפי שחשבו מן הסתם בתחילה, בתור בנו של מנהיג חמאס ועל רקע סדרת הפיגועים של חמאס בפברואר-מארס 1996. בעקבות זאת, הציע לו החוקר לואי לשתף פעולה עם השב"כ. בתחילה מסעב סירב בנימוקים אידיאולוגיים (כיבוש) ודתיים, אך לבסוף הסכים, כדי  להשתחרר ממעצר. בינו לבין עצמו עדיין חשב, כי כאשר ישתחרר ואף יקבל נשק מהשב"כ, יוכל להרוג את מפעילו, כפי שעשו משתפי פעולה אחרים. מכל מקום, הוא לא שוחרר, אלא הועבר ממתקן המעצר במגרש הרוסים לכלא מגידו, בטענה כי העיתון "אל קודס" פרסם ידיעה לפיה מסעב נעצר באשמת הכנת מטעני חבלה; ועל כן, אם ישוחרר, יחשדו בו שהוא משתף פעולה.

בכלא מגידו "נדרשו שבועיים להיפטר מהסירחון של בית המעצר" בו הוחזק שלושה חודשים (עמ' 98). חברי חמאס, אשר הכירו את מסעב, התייחסו אליו בכבוד, לאור מעמדו של אביו בארגון. הכלא עצמו היה בנוי מאוהלים בהם מוקמו האסירים בהתאם להשתייכותם המפלגתית. באוהלי חמאס בו שכן מסעב, שלט אגף הביטחון של הארגון הקרוי "מג'ְד". הארגון חקר אסירים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. החקירות היו אכזריות ביותר וכללו הכנסת מחטים מתחת לציפורניים והתכת מגשי פלסטיק על עורם של הנחקרים. מסעב הועסק על ידי "מג'ד" כמעתיק תיקי הנחקרים. החקירות הברוטאליות, שחלקן נעשו ממניעים סדיסטיים  והביאו לווידויים חסרי שחר – וידויים שדמו לסיפורים פורנוגראפיים דמיוניים – ערערו את אמונו בחמאס. יתרה מזו, התעוררו אצל מסעב ספקות, האם זהו האסלאם. מסעב עשה טעות, לדבריו, כשסיפר לאחד מאנשי "מג'ד" על הסכמתו למראית עין לשתף פעולה עם השב"כ, אך למעשה התכוון להיות סוכן כפול ולהרוג ישראלים. בזכות אביו, אנשי חמאס לא עינו אותו, אך הוא הרגיש כי נעשה חשוד בעיניהם. עד עתה לא קיבל  מסעב שום הוראות מהשב"כ – איתו אמוּר היה לשתף פעולה – מה עליו לעשות ואיך לקיים את הקשר.

לאחר שישה חודשים בכלא מגידו, נשלח מסעב למשפט צבאי בו נידון ל-16 חודשי מאסר על קניית נשק. בהפחתה מהתקופה שכבר שריצה, נותרו לו 10 חודשי מאסר. הוא שוחרר ב-1 בספטמבר 1997 והתקבל בביתו כגיבור. לאחר שחרורו למד בלימודי ערב ועבר את בחינות הגמר.

כעבור חודשים אחדים משחרורו, צלצל לואי לטלפון הנייד של מסעב וביקש להיפגש איתו. מסעב הסכים, ובפגישה עם לואי סיפר כי בשבתו בכלא מסר לחמאס את גרסתו בדבר הסכמתו לכאורה לשתף פעולה עם השב"כ. למסעב נודע כי וידויו הזה לחמאס היה ידוע גם לאביו, והאב לא התרגז עליו. כנראה מפאת הקושי של השב"כ לגייס אנשי חמאס ומעמדו של מסעב כבנו של מנהיג בארגון, החליט השב"כ בכל זאת לעבוד איתו. במשך חודשים רבים לא הטיל עליו השב"כ משימות, אלא רק היה מוסר לו סכומי כסף נכבדים לצרכיו, ובהמשך קיבל מעטפה עם כסף למימון לימודים באוניברסיטה לתואר ראשון. כיוון שציוני מבחני הגמר שלו היו נמוכים, נרשם  מסעב לאוניברסיטה הפתוחה (המכוּנה בספר גם מכללה) אל-קודס.

אנשי השב"כ התנהגו כלפי המחבר בצורה אנושית נאותה והקפידו לגלות כבוד כלפי תרבותו ודתו. התברר לו כי הם ידעו על צורת העינויים האכזרית של חמאס בכלא מגידו, אך בחרו לא לעצור את התופעה, בהעריכם שתופעה זו הורסת את הארגון מבפנים. פעם, [בסביבות 1998?] בלכתו בירושלים, הוצע לו לשמוע הרצאה על נצרות. במהלך ההרצאה קיבל את "הברית החדשה" בנוסח דו לשוני, באנגלית ובערבית. הרשים אותו הפסוק  מִספר מתי בו נקראו המאמינים לאהוב את אויביהם ולהתפלל למענם. [משתמע כי] היחס האנושי של מפעילו בשב"כ, האכזריות של חמאס בכלא, הדיכוי שבתוך החברה הפלסטינית, והרוח הסלחנית כלפי האויב של הברית החדשה – כל אלה הכשירו את מסעב מנטאלית לעבוד למען השב"כ [החל מ-1999?].

האינתיפאדה השנייה ובעקבותיה, 2006-2000

המחבר מאשים את יאסר ערפאת בהחמצת הזדמנות היסטורית להגיע להסדר עם ישראל בשיחות קמפ דיוויד ביולי 2000. הוא אף מצדיק את עלייתו של מנהיג הליכוד דאז, אריאל שרון, להר הבית בספטמבר 2000. מסעב טוען כי הצעד הזה נועד לשים  קץ לניסיונות הווקף למחוק כל זכר לקיומם של שני בתי המקדש על הר הבית – ניסיונות שנעשו באמצעות חפירות בדחפורים במקום מטעם הווקף. (עם זאת, נותר אצל המחבר שריד לעמדה הפלסטינית המסורתית לפיה מקדש יהודי על הר הבית לא היה קיים. במקום אחר בספרו הוא מתייחס לעלייתו של שרון ב"מה שהישראלים מכנים מִתחם הר...הבית". עמ' 137).

המחבר מביא מידע לפיו מנהיג הפת"ח בגדה המערבית, מרואן ברגותי, תכנן לנצל את עלייתו של שרון להר הבית, כדי לפתוח באינתיפאדה. גם עבור ערפאת, לדברי המחבר, עליית שרון להר הבית הייתה רק תואנה לאינתיפאדה אותה תכנן "במשך חודשים" (עמ' 141). עם זאת, בהדרגה יצאה האינתיפאדה מכלל שליטתם של ערפאת והרשות הפלסטינית. הדבר קרה "כשאנשים ראו את חיילי צה"ל יורים באבותיהם ובאימותיהם ובילדיהם, הם נמלאו כעס...רב" (עמ' 143).

באוקטובר-נובמבר  2000 נהרגו אזרחים רבים בשני הצדדים. בעקבות זאת הגיע מסעב למסקנה כי "חייבים לעשות משהו כדי לעצור את ההרג המתעצם. ידעתי שהגיע הזמן שאתחיל לעבוד בשביל השב"כ" (עמ' 144). [משתמע כי בפעילות רצינית בשביל השב"כ החל המחבר רק בעקבות הפיגועים הרבים באינתיפאדה השנייה.] כינויו של מסעב בשב"כ היה "הנסיך הירוק". נסיך – כיוון שאביו נחשב למלך, וירוק – צבע חמאס.

במהלך 2001-2000, באמצעות מעקב, גילה מסעב קיומו של קשר בין בכיר בחמאס לבין "כוח 17", המורכב  משומרי ראש האישיים של ערפאת. עוד גילה כי  חברים ב"כוח 17",  המשתמשים בשם "גדודי חללי אל-אקצא", עומדים מאחורי הפיגועים הרצחניים נגד אזרחים ישראלים. אנשי הכוח הזה הסתתרו ב"מוקטעה" – המִתחם של הרשות הפלסטינית ברמאללה ומקום משכנו של ערפאת –  מקום אשר מסיבות פוליטיות צה"ל לא מוכן היה להיכנס אליו. מסעב נכח בחלק מהפגישות בין אביו לבין מרואן ברגותי וערפאת, ואת תוכנן של פגישות בהן לא השתתף ידע מרשימות שניהל אביו. בפגישות דוּבר במונחים כלליים על דרכי פעולה נגד ישראל – ולא בפעולות ספציפיות.

על סמך מידע מאביו, דיווח מסעב מראש לשב"כ  על הפגנות מתוכננות של חמאס. באחת ההפגנות האלה הוא השתתף יחד עם אביו. באותה ההפגנה, כ-200 מ' לפני מחסום צה"לי, העדיפו מנהיגי הארגון להתמקם בגבעה, בעוד הצעירים והילדים צעדו קדימה. הצבא, לדבריו, ביצע טבח במפגינים ואף ירה באמבולנסים. מספר ההרוגים הפלסטינים בהפגנות כאלה הלך וגדל. בעקבות העלייה התלולה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני, במיוחד של ילדים, הפלסטינים האשימו את ישראל ברצח ילדיהם. ואולם יש לציין, כי ההורים, כולל אביו, לא מנעו מילדיהם להתעמת עם החיילים הישראלים. במקביל,  כל הארגונים הפלסטינים התחרו ביניהם מי ירצח יותר ישראלים בפיגועי התאבדות. פיגועי ההתאבדות החלו במארס 2001, והבולט בהם בשנה הזו התרחש ביוני במועדון הדולפינריום בתל אביב, בו נהרגו 21 בני נוער ו-132 נפצעו.

תגובתה של ישראל, בצורת חיסול מנהיגים פוליטיים של חמאס –  שלהערכת המחבר לא היו מעורבים ישירות בפיגועים, אבל עודדו ותמכו בהם –  העמידה לכאורה בסכנה גם את אביו של מסעב. אמנם לשב"כ לא היה עניין לחסל את אביו, ולא רק בזכות בנו, אלא כיוון שהאב, באמצעות הבן, הפך למקור חשוב למידע על פעילות הארגון. אבל, מאידך גיסא, דווקא אי חיסולו של חסן יוסף, עלול היה לעורר חשד נגדו. המחבר פתר את הבעיה בדרך הבאה. ב-2001 הוא שכנע את אביו, לנוכח סכנת החיסול מצד ישראל, לסגור את משרדו, לסלק את שומרי ראשו בטענה שאין לבטוח בהם, ולרדת למחתרת במלון "סיטי אִין" ברמאללה.

במצב החדש, הפך מסעב למזכירו האישי של אביו, לאיש הקשר שלו עם העולם החיצון וגם לשומר ראשו המצויד ברובה אם-16. כלי הנשק הזה, שנחשב ליקר ערך בקרב חמאס באותה תקופה, הִקנה למסעב מעמד מכובד אצל אנשי הזרוע הצבאית של הארגון. אלה חשו בנוח בקרבתו, מסרו לו מידע, אשר העברתו לשב"כ חסכה חיי אזרחים רבים חפים מפשע בצד הישראלי. לדברי המחבר: "כיוון שנעשיתי אמצעי הגישה היחיד אל אבי, הייתי במגע ישיר עם כל בכירי החמאס בגדה, ברצועת עזה ובסוריה" (עמ' 168). מנהיג חמאס בדמשק, "ח'אלד משעל התקשר אלי לפחות פעם בשבוע" (עמ' 170). מסעב ממשיך:  "גיליתי שאני אוהב את עסקי הריגול האלה" (עמ' 171).  "תפקידי כמרגל...אִפשר לישראל לסלק מאות טרוריסטים מהרחובות" (עמ' 181). [כנראה בביטוי "לסלק" כוונתו לא בהכרח לחסל, אלא לעצור.]

מסעב גילה רגישות לחיי אדם, כולל ביחס למחבלים פלסטינים שהיו אחראים למעשי טרור רבים. לדוגמה, ב-2001 הוא מסר מידע בזמן אמיתי על מקום הימצאו של מחבל (מוּנהד אבו חלאווה), למרות שלדבריו, "משהו בתוכי התנגד לחלוטין להריגתו של האיש הזה" (עמ' 175). מסעב ניסה למצוא הצדקה להריגתו של הטרוריסט בברית החדשה, אך לא מצא. שיקולו לסייע בהריגתו היה למנוע מוות אנשים אחרים, ומסעב ביקש סליחה מאלוהים על מה שהוא עומד לעשות. מתוך רגישות זו לחיי אדם, במקרים אחדים ביקש מסעב מהקצין הממונה עליו לא לחסל את המחבלים שמקום מסתורם היה ידוע לו, אלא לעצרם. לדוגמה, במארס 2002 חמישה מחבלים מתאבדים, שהגיעו עם חומרי נפץ מירדן, ביקשו את עזרתו. הוא דיווח על מקום הימצאותם לשב"כ, אך הפציר לעצרם, ולא להרגם.

בטיפול כזה בפרשת חמשת המחבלים סיכן  מסעב את עצמו. מעצרם של המחבלים, ללא מעצרו של מסעב שנתן להם מקלט, עלול היה להחשידו כמשתף פעולה שהסגירם. כדי להסיר ממסעב את החשד הזה, הורה השב"כ לצה"ל לפתוח במבצע ללכידתו של מסעב, שהוגדר כמחבל מסוכן. ביתו – בו התגוררו אימו ואחיו –  הוקף בעשר מכוניות, וכוחות מיוחדים נכנסו לבית. לאחר שמסעב לא הסגיר את עצמו, רוסס חדרו בקומה השנייה בכדורים, ואחר כך נורה טיל לעבר חדרו. ואולם, החיילים  לא מצאו את גופתו. צה"ל לא ידע כי מדובר במבצע מבוים. כ-60 שניות לפני תחילת המבצע, קיבל מסעב התרעה על "התסריט" ועזב במהירות במכוניתו את ביתו. מעתה היה עליו להתרחק מהצבא, להמשיך לגונן על אביו ולאסוף מידע עבור השב"כ.

במהלך מבצע "חומת מגן" (אביב 2002), כאשר נכנסו כוחות צה"ל לרמאללה, המחבר רצה "להיות בעניינים", כדבריו. על כן, הוא הסתובב עם האם-16 שלו בעיר, ומשתמע כי סיכן את עצמו ללא צורך מתוך יצר הרפתקנות (עמ' 194-193). כמו כן דאג לסדר מקלט לאביו בבית מסוים. חיילים הגיעו לסביבות הבית, ערכו חיפושים בבתים, אך לא בבית המקלט של אביו. האב ראה בכך נס – ואולם הדילוג על ביתו נעשה לפי ההוראה שקיבל צה"ל מהשב"כ.  מסעב  עזר ללכוד את מרואן ברגותי. בתיאום עם השב"כ, הוא התקשר אל אחד משומריו של ברגותי, דבר שאִפשר לשירות הביטחון לאתר את מקום מקבל השיחה (עמ' 198).

בקיץ 2002, בחודשים שלאחר חומת מגן, נוצר למחבר  קושי לקיים פגישות עם קצין הקישור שלו, לואי. רמאללה הייתה מסוגרת במחסומים, ומסעב היה מבוקש על ידי צה"ל. הוא היה זקוק לפגישות גם בתור "תמיכה מוסרית", כדבריו. מסעב הרגיש זר בעירו ולא יכול היה לחלוק את חייו עם אף אחד (עמ' 201). השב"כ מצא פתרון להמשך קיום הפגישות: המחבר התבקש לקחת איתו מספריים לחיתוך גדרות ולהעמיד פנים כמנסה להסתנן למחנה עופר. השב"כ דאג בצורה מוסווית לאבטחת דרכו למחנה ולכניסתו אליו בפתח מסוים. בפגישותיו נהג להביא הקְלטות, ראיות ומידע שאסף כתוצאה מקשריו עם מבוקשים. פעם או פעמיים בחודש היה מסתנן כביכול למתקן הצבאי הזה למסירת מידע.

המחבר עָיַיף מהתפקידים הרבים והמסוכנים שהיה עליו לשחק. בחברת אביו ואנשי חמאס היה עליו לגלם את איש החמאס המסור, בחברת אנשי השב"כ – משתף פעולה, בבית – תפקיד האב. המצב הזה הִקשה עליו להתרכז לקראת הבחינות במכללה.  על מנת שיוכל לסיים את הלימודים ולחדול להיות מבוקש, הציע מסעב לשב"כ לביים את מעצרו, בהנחה כי לאחר ריצוי עונשו בכלא יוכל לחזור לחיים "נורמאליים". בדומה לכך, כדי למנוע חיסול אפשרי של אביו, גם כן הציע לעצרו (השב"כ ידע היכן מסתתר אביו – אך לא הצבא). המחבר ואביו נעצרו בנפרד. מסעב, בהתאם לתביעת השב"כ, נדון בבית משפט צבאי לשישה חודשי מעצר מנהלי (השופטים לא ידעו את זהותו האמיתית). את מעצרו עשה בכלא קציעות שבנגב מסוף ספטמבר 2002 עד תחילת אפריל 2003. מהכלא יצא כמנהיג חמאס מכובד שעבר את מבחן האש. בנובמבר 2004 שוחרר אביו.

למחבר היה חבר בשם סאלח תלאחמה, שעזר לו בלימודים באוניברסיטה. אבל האיש היה גם פעיל חמאס, טרוריסט שהתמחה בהתקנת פצצות. מסעב עזר לשב"כ לגלות את מקום מסתורו, אך ביקש לעצרו, ולא להרגו. ואולם, בדצמבר 2003, סאלח וחבריו, שהיו חמושים בבניין ברמאללה, סירבו להיכנע, הבית פוצץ והאיש וחבריו נהרגו. "עכשיו, כאשר כל מנהיגי החמאס בגדה המערבית היו מתים או ישבו בכלא, נעשיתי איש הקשר העיקרי אל כל רשת המפלגות...ובכללם תאים טרוריסטיים" (עמ' 220).

בספטמבר 2005 שיגר חמאס בעזה עשרות טילים  לעבר ישראל,  בטענה השקרית שכלי טיס ישראלי פגע בתהלוכה צבאית של הארגון בעזה – בעוד לאמִתו של דבר טיל קסאם שהוצג במצעד התפוצץ לתוך הקהל. ישראל החליטה להגיב, והמחבר קיבל הודעה מהשב"כ כי הוא ואביו יעצרו שוב, למרות שלא היה להם שום קשר לירי הטילים. בסוף ספטמבר  2005 מסעב ואביו אכן נעצרו.  המחבר שוחרר בחג המולד, בדצמבר 2005, בעוד אביו, בזמן כתיבת הספר [בסביבות 2009] עדיין  נותר בכלא.

על אף שבעזרתו של מסעב נעצרו פעילים ידועים בחמאס, והוא קיווה שהם האחראים לפיגועים – הפיגועים נמשכו. גם אביו לא ידע מי עומד מאחורי הפיגועים ואף לא הייתה לו גישה למי שאחראי על קופת הארגון, ולכן לא היה לו כסף לתת לנזקקים ולמשפחות השהידים. ואולם בהמשך, בזכות אינטואיציה ומעקב אחר חשודים שבמבט ראשון לא עוררו חשד כלל, גילה מסעב את ההנהגה הסודית של חמאס, שמשכה בחוטים בגדה, זו שהחזיקה בידה כסף, נשק וחומרי חבלה.  בעזרתו של מסעב, לבסוף מצאו כוחות הביטחון את מקום מסתורו של מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס בגדה, איבראהים חאמד. האיש ששלח שהידים – נכנע ללא קרב במאי 2006. לכידתו היה המבצע החשוב ביותר והאחרון של מסעב עבור השב"כ.

במקביל לשיתוף הפעולה עם השב"כ, החל ממארס (?) 2001  עבד מסעב ב"סוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי" (USAID) במשרדה הראשי באל-בירה, בתוכנית המים והסניטציה לכפרים. מפעילו בשב"כ חשב כי העבודה תשמש כיסוי למקור הכסף לבזבוזיו (עמ' 161). באוקטובר  2003 הפרויקט שלו בסיוע האמריקאי הסתיים. בהמשך [ב-2005?] יזם מסעב הקמת חברה מצליחה לתיקון מחשבים בבית הלקוח, השקיע בה כסף והיה שותף בה. אמונתו הנוצרית התחזקה. לדבריו, [ב-2005?] בחורה אמריקאית הטבילה אותו לנצרות בימה של תל אביב והבטיחה לשמור זאת בסוד.

פרישתו מהשב"כ, 2008-2007

בחלוף הזמן, חש המחבר תסכול מעבודתו בשב"כ, על אף שאהב אותה. מפאת עבודתו לא יכול היה להיפגש עם בחורות, הוא הרגיש כי הקריב שליש מחייו בלי שתרם משהו לעמו, להפסקת שפיכות הדמים ולמשפחתו. לבסוף, נעתר השב"כ לבקשתו לצאת לארה"ב, אך בתנאי שיחזור. האמתלה לנסיעתו הייתה קבלת טיפול רפואי, אמתלה שאִפשרה למסעב להסדיר צאתו לחו"ל, בלי לעורר חשד, בהליך חוקי, אך ממושך ויקר באמצעות עורך דין. בתחילת 2007 קיבל את אישור הנסיעה, נפרד בחופזה ממשפחתו והגיע לחברים בקליפורניה. ביולי 2008 גילה מסעב את דבר התנצרותו באמצעות ריאיון שנתן לעיתונאי של "הארץ". הדבר גרם מפח נפש לאביו ולמשפחתו. בהמשך, בשיחת טלפון לאביו בכלא, גילה גם שעבד עבור השב"כ. לדבריו,  הגיב האב בשתיקה. 

אחרית דבר למהדורה העברית מאת קפטן לואי [גונן בן-יצחק]

לדברי "קפטן לואי", שיתוף הפעולה עם מסעב הביא להצלחות רבות של השב"כ בגדה "בהן מעצר מרבית ראשי החמאס הצבאי ברמאללה (ביניהם אביו של מסעב...) סיכול עשרות אם לא מאות פיגועי התאבדות ועצירת מתאבדים פוטנציאליים" (עמ' 262). מסעב רצה למנוע שפיכות דמים משני הצדדים, ובהשפעתו הצליח השב"כ במקרים רבים לסכל פיגועים ללא "סיכול ממוקד". בשנת 2006 סיים לואי את תפקידו בשב"כ והקשר בינו למסעב נותק. לאחר פרסום הכתבה על מסעב ב"הארץ" ב-2008, בעזרת מחבר הכתבה, אבי יששכרוף, יצר מפעילו לשעבר קשר עם מסעב ונסע לקליפורניה לפגוש אותו: היה זה מפגש מרגש, כמו בין שני ידידים. "קפטן לואי" גילה לשב"כ כי ביצע עבירה על חוק שירותו בכך שחשף בפני מסעב את זהותו. הסוכן שהפעיל את מסעב לא היה שותף בכתיבת ספרו, אבל, לדבריו, גרסת המחבר היא אמיתית.  [גונן בן-יצחק נסע לארה"ב, כדי להעיד בפני שופט לטובת מסעב שהוא אינו מחבל של חמאס, אלא היה סוכן של שב"כ. בכך סייע למנוע גירושו מאמריקה וקבלת מקלט מדיני בה ב-2010.]

הערות ביקורתיות שלי

ראוי לשים לב כי שירותו של מסעב בשב"כ לא גרם לו לאמץ את העמדה הישראלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן, הוא מתאר באהדה את האינתיפאדה הראשונה, ואף אינו רואה את האינתיפאדה השנייה בצבעים של שחור-לבן – וכל זאת על פי ספרו שלו. מפִּסקה  בתחילת ספרו משתמעת העמדה הפלסטינית המקובלת לפיה בריטניה נושאת באחריות לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. באמצעות פרסום הצהרת בלפור ב-1917, נהרו אל "הטריטוריה הפלסטינית" מאות אלפי מהגרים יהודים (עמ' 15-14). לדבריו, "עם ישראל, שנגאל מהדיכוי של אירופה, נעשה המדכא" (עמ' 252) – בדומה לילדים מוכים שהופכים לעתים קרובות להורים מכים. עוד טוען המחבר – על סמך עבודתו בסוכנות הסיוע האמריקאית בתחום המים בין השנים 2003-2001 – כי  ישראל מפֵרה את החוק הבינלאומי: היא מספקת מים לעצמה ולמתנחלים מעל ומעבר לחלוקה הוגנת של מקורות המים בינה לגדה המערבית ורצועת עזה (עמ' 162-161).

כאמור, האינתיפאדה הראשונה מתוארת בספרו כהתקוממות עמו הפלסטיני נגד הכיבוש, התקוממות שנעשתה באמצעים פשוטים ומאולתרים – מול מכונת המלחמה חסרת הרחמים של ישראל. גם באינתיפאדה השנייה מייחס המחבר לישראל ירי על אזרחים, כולל ילדים, ואף ירי על אמבולנסים שהגיעו לפנות פצועים. עוד טוען מסעב כי חיסולו בידי ישראל באוגוסט 2001 של אבו עלי מוסטפא, המזכיר הכללי של החזית העממית לשחרור פלסטין, שלטענת המחבר לא היה מעורב בטרור, היווה מעשה רצח.

מסעב טוען כי לא פעל למען ישראל  ממניעים כספיים. עם זאת, הוא מודה כי בתקופת עבודתו עם השב"כ נעשה בחור עשיר. "עם השכר שקיבלתי מהממשלה, הרווחתי פי עשרה מההכנסה הממוצעת בארצי. היו לי...שני בתים ומכונית ספורט חדשה" (עמ' 250). המחבר גם דוחה את הטענה כי פעל מתוך אהבת הכוח והסמכות, אך מודה כי "אהבתי את הכוח וההשפעה שהיו לי בחיי הקודמים" (עמ' 250). כזכור, ההסבר שלו לשיתוף הפעולה עם השב"כ היה ברצונו לעצור את ההרג המתעצם בשני הצדדים,  בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה (עמ' 144).

מתוך קריאה ביקורתית בספרו של מסעב, יכול להשתמע כי מניע חומרי לפעילותו בשב"כ  בכל זאת היה קיים. הוא גם מודה פעמים אחדות כי ממש התאהב בעבודת הריגול והבילוש שלו. מניע חשוב, לדבריו, היה למנוע הרג חפים מפשע בשני הצדדים. הוא אכן תרם רבות למניעת מעשי טרור בידי הפלסטינים מחד גיסא, ומאידך גיסא ניסה להשפיע על הצד הישראלי לעצור את המבוקשים, במקום לחסלם, ובכך למנוע גם הרג בלתי מעורבים בטרור שנמצאו בסביבת המבוקשים. אף על פי כן, קשה לקבל את המניע החשוב הזה כגורם העיקרי לשיתוף הפעולה שלו עם השב"כ. זאת כיוון שלאורך ספרו – כולל בתקופת עבודתו בשב"כ – המשיך לראות מסעב בצד הישראלי כובש ומדכא, כך ששיתוף הפעולה עם הצד הזה נראה מוזר. בהתאם  לעמדתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני התאים לו לפעול במסגרת תנועה בלתי אלימה נגד הכיבוש.

מכאן, סביר להניח כי מסעב שיתף פעולה עם ישראל מסיבות אישיות-פסיכולוגיות (אותן אינני מתיימר לנחש), בעוד הגורם ההומאני היה כנראה משני. יש להניח כי תהליך גיוסו היה הדרגתי. בתחילה מפעילו ניסה ליצור איתו קשרי ידידות, להיות לו מעין אח בכור המושיט לו עזרה, כמו העברת תשלומי כסף קבועים, מימון לימודים במכללה – וכל זאת בלי לבקש תמורה. בעצם קבלת הכסף כבר הפך מסעב למשתף פעולה, כלומר, כבר עלה על הדרך שאין חזרה ממנה לחברה הפלסטינית. לא מן המנע שגם לפעילות בשב"כ הוכנס בהדרגה. מתוך הספר משתמע כי שיתוף הפעולה שלו עם ישראל החל כבר ב-1997, אבל שיתוף פעולה משמעותי התחיל מ-1999 ובעיקר מפרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000. כנראה בתחילה התבקש לבצע משימות קלות יחסית, כאשר עם הזמן נסחף יותר ויותר לפעילות החשאית שמצאה חן בעיניו. את התקרבותו ההולכת וגוברת לדת הנוצרית, בתקופת עבודתו בשב"כ,  אפשר להסביר גם בצורך שלו למצוא הצדקה למעשיו. מסעב יכול היה לראות את עצמו כממלא את צו הדת הנוצרית לאהוב את האויב, ואם בכל זאת הרגיש ייסורי מצפון, יכול היה להתנחם בכך שהדת הנוצרית מגלה סלחנות כלפי החוטאים.

מתיאור הסיבות שמביא מסעב לפרישתו מהעבודה בשב"כ, אפשר להסיק כי במניעים האלה חש בצורה זו או אחרת כבר בתקופת עבודתו. כאמור, בדיעבד הוא הרגיש שלא תרם לעמו ולהפסקת שפיכות הדמים. זאת ועוד. בשיחה עם מפעילו בשב"כ טען בין השאר: "אנחנו נלחמים במלחמה שאי אפשר לנצח בה עם מעצרים, חקירות והתנקשויות. האויבים שלנו הם רעיונות...אנחנו לא יכולים לפוצץ רעיונות באמצעות טנק מרכבה" (עמ' 239). אפשר להסיק כי מסעב התעייף מהנטל של עבודה בשב"כ, עבודה שלא יכלה להביא מזור לסכסוך הדמים,  פעילות אליה מן הסתם חש יחס אמביוולנטי, והחליט לצאת לחופש – להגר לאמריקה. גורם שהאיץ את פרישתו של מסעב מהשב"כ היה החלפת מפעילו ב-2006. בניגוד לגונן בן-יצחק שהתייחס למסעב בצורה אנושית, ובמתן אמון בו אף חרג מנוהלי הארגון - מחליפו נהג בו בצורה מקצועית וחשדנית. (על הגורם הזה על פי סרטו של נדב שירמן, "נהסיך הירוק".)

ייתכן כי בספרו מגזים מסעב לגבי מעמדו הרם בחמאס שהִקנה לו גישה למידע פנימי. למעשה לא היה לו תפקיד רשמי בארגון הפוליטי של חמאס, לא כל שכן תפקיד בכיר, והוא גם לא היה חבר בארגון הצבאי של חמאס, גדודי עִז א-דין אל-קסאם. לא מן הנמנע כי חלק חשוב מן המידע השיג בזכות עצם יכולתו לנוע בחופשיות בצדו השני של המתרס, קרי בשטח הפלסטיני, בזכות הכרת סביבתו בה היה בן בית,  וכושרו האנליטי –  ולא ממקורות פנימיים בארגון.

בארצות הברית חלה אצל מסעב תפנית לטובת עמדתה של ישראל בסכסוכה עם הפלסטינים. זאת אחרי שחשיפת פעילותו למען השב"כ, הביאה להתנערותו הפומבית של אביו ממנו ב-2010, ולמעשה גם של עמו הפלסטיני. כמו כן ניכרה אצלו הקצנה כלפי האסלאם. כבר בספרו טוען מסעב כי "מוסלמי מתון מסוכן יותר מפונדמנטליסט, מפני שהוא נראה לא מזיק, ולעולם אין לדעת מתי יעשה את הצעד הבא לקראת ראש הסולם" – שלב הג'יהאד (עמ' 28). בארה"ב החמיר מסעב את גישתו וטען כי "האל של האסלאם הוא הטרוריסט הגדול ביותר" והציע להוציא את הקוראן מחוץ לחוק באמריקה (לפי הערך מסעב חסן יוסף בוויקיפדיה באנגלית).

ספרו של מסעב עוסק בעיקר בפעילותו של בנו של מנהיג פלסטינאי שהפך לסוכן שב"כ איכותי. ואולם הספר גם שופך אור על אמונתו האיתנה של העם הפלסטיני בצדקת עמדתו בסכסוך עם ישראל. אפילו משתף פעולה עם השב"כ במשך כעשור, אשר ידע כי בעקבות פרסום ספרו ייחשב לבוגד בעיני עמו – בכל זאת באותו הספר נותר נאמן חלקית לגִרסה הפלסטינית על הסכסוך עם ישראל.  

אלמוג, רות. החיים: שנים-עשר סיפורים ונובלה (זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 2016) [סיכום וביקורת]

אלמוג, רות. החיים: שנים-עשר סיפורים ונובלה (זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 2016). 150 עמ'.

רות אלמוג נולדה ב-1936 בפתח תקווה להורים רופאים יוצאי גרמניה. היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. סִפְרה הראשון פורסם ב-1967. מאז היא פרסמה ספרים רבים לנוער ולמבוגרים, אשר זיכו אותה בפרסים בישראל ומחוצה לה, ובמקביל עבדה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". סיכום הספר משקף את גרסתה של המחברת והוא אינו אלא בבוּאָה קלושה של היצירה המקורית.  הערות בסוגרים מרובעים ודברי ביקורת קצרים בסוף הסיכום הם שלי.

חוט קרוע

חוט ברזל חלוד נתקע בעינו של הילד דוד, בעת שניסה לחמוק דרך גדר, כדי לראות פרות ברפת. בזכות התושייה של אימו עינו של הילד נותרה ללא פגע, אך לאירוע היו השלכות על האם והילד. הסופרת מתייחסת לדמיון בין הילד דוד לדוד המלך.

שבר

שבר בידו של הילד דוד – שנגרם כתוצאה מקפיצה מסולם גבוה לעיניה של חברתו, מיכל – מתאחה לבסוף. ואולם האירוע קוטע את אהבתו של דוד למיכל. בסיפור אִזכור לדמיון בין אהבתם של דוד ומיכל לבין אהבת דוד המלך למיכל, בתו של שאול.

מתנה

אחות בכורה קונה לאחיה, דוד, מתנת בר מצווה: ספר בשם "כזריה", העוסק בממלכת הכוזרים. היא מוּדעת כי הספר טרם מתאים לגילו ולתחומי התעניינותו של אחיה, אך מקווה לקרוא בו בעצמה. ואולם האח אינו מוכן להשאיל לה את הספר. רק כעבור שנים רבות, כאשר דוד כבר נשוי ואב לבנות, המצב זוכה לתיקון. אחיה מוסר לה את הספר במתנה ובמקומו מקבל ספר המשלב בין היסטוריה למתח – ספר שהלם את רוחו בגיל הבר מצווה.

זללנית

הסיפור מתרחש בארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה. ילדה, בהשפעת המחסור באוכל, אוהבת לזלול ולאכול בצורה בלתי מנומסת – התנהגות המעוררת את רוגזה של אימהּ. ואולם משתמע כי לרוגז האם על בִּתה ישנה סיבה לא פחות חשובה: האם מקנאה ביחסים החיוביים בין הבת לאביה. כאשר בתגובה לאיומה של האם על בתה שלא תיקח אותה יותר לחנות בה היא אהבה לאכול, השיבה הילדה, "אז אני אלך עם אבא כשהוא יבוא לחופש" – "אימא הביטה בי במבט רצחני" (עמ' 22).

צחקניות

גיבורת הסיפור היא רותי, תלמידה בכיתה א', המרבה ללא סיבה מיוחדת לצחקק יחד עם חברתה מרים. היא גם מרבה לקרוא ספרים – ובניגוד לעצת המבוגרים נוטלת ספר של ש"י עגנון שעדיין אינו מתאים לגילה: "מעשה העז".

החלבן

הסיפור מתואר מנקודת ראותה של המְחברת בתור ילדה קטנה. חלבן, אשר שירת במסירות את משפחתה, הִרבה  לעשן, כנראה מרוב צער: אשתו עזבה אותו, לא היו לו ילדים והוא היה בודד. לבסוף נשרף למוות מסיגריה שנותרה דולקת בזמן שנרדם במיטתו.

חמוץ כלימון

ילד מציל ילדה מביצוע בה מעשה מגונה – מצד ילד אחר, "חמוץ כלימון" ומרקע קשה –  בעת משחק ברופא וחולָה. לאחר מכן, דרכי הילדה והילד שהציל אותה נפרדות. רק כעבור שנים, כשגדלו, הם נפגשים לפגישת פרידה קצרה, לפני צאתו של הבחור ללימודים בחוץ לארץ. זוהי פגישתם האחרונה.  אף על פי כן, הילדה שהפכה לאישה, בהיזכרה לפעמים בנשיקה שהבחור נשק לה על פיה באותה פגישת הפרידה, חושבת שזה היה  ה"רגע המאושר ביותר" בחייה (עמ' 38).

סודות

סיפור בגוף ראשון מפי אישה על התקופה בה בתור נערה בשנת 1951 התנדבה עם נערה בת גילה, סירנה, לעבוד עם ילדי העולים. הילדים, מפאת השיטפונות, הועברו מן האוהלים והמעברות למחנה צבאי. במחנה, לכל אחת מהנערות התחבר רס"ר, שניסה לנצלן מינית. המְספרת לא הרחיקה לכת ביחסיה עם הרס"ר, ואולם סירנה, משתמע קיימה יחסי מין. רק לאחר שנודע לסופרת כי סירנה נפטרה, היא החליטה לגלות את הסודות מתקופת עבודתן במחנה.

מלגניה סלרוסה

סיפור בגוף ראשון המתרחש באמצע שנות ה-50 מפי שרה, סטודנטית בתקופה זו. בלילה מושלג בירושלים היא בילתה בדירתה עם גבר צעיר וחסון ששר לה בספרדית, אַת כמו עלה של ורד מֶָלֶגָה (malagene salerosa). אחרי הלילה הוא נעלם ולא חזר. בהמשך, קרובת משפחה ניסתה לשדך לשרה בחור בשם חיים. הקשר איתו התחיל ברגל שמאל, כיוון שהיא כבר זכרה את דמותו בתור טיפוס שלילי: כדי להסב אליו תשומת לב הוא נהג לדבר בעיצומם של קונצרטים, למורת רוחם של קהל המאזינים. בכל זאת היא התיידדה עימו, אך חתונה לא יצאה מזה. כעבור 40 שנה, בתור מורָה לכתיבה יוצרת, הופיע בשיעור שלה, כאחד מתלמידיה, גבר מזדקן הנעזר במקל הליכה. התלמיד הציג את עצמו כמי שנהג לדבר בקונצרטים, וכך שרה וחיים זיהו זה את זו. בעקבות זאת, באמצע השיעור, המורה נשקה לתלמיד על מצחו, והתלמיד השיב לה בשיר בספרדית, אַת כמו עלה של מלגה. [הסיפור ניתן לפירושים רבים. לפעמים מאחורי שנאה מסתתרת אהבה סמויה; לעתים בחלוף הזמן נוצרת נוסטלגיה; אולי חיבתה לתלמיד משקפת למעשה את געגועיה לאותו בחור איתו בילתה לילה בתור סטודנטית.] 

השאלה בדבר ריצ'רד

פגישה אקראית ושיחה קצרה, המתרחשת בחדר ההמתנה לאותה רופאה בין המְספרת לבין ריצ'רד, מעוררת אצל המְחברת סקרנות לגבי האיש, כמו  האם הוא עובד, והאם יש לו משפחה וילדים.

בונה הספינות

מפגש מקרי בין המְחברת לבין עולה מרוסיה. בארצו הוא עסק בבניית ספינות – בישראל הוא חסר בית, עובד כקצָּב, אך מפוטר לעיתים קרובות. לבסוף כנראה חזר לרוסיה.

הביקור של קוּטוּרניקס קוּטוּרניקס  [שמו הלועזי של ציפור שליו הוא [Coturnix coturnix

ציפור שליו הסתבך ונחת במטבחה של המְחברת. לבסוף הוא יצא דרך החלון, בהשאירו נוצות למזכרת. [לפי ריאיון שנערך עם הסופרת, מדובר בסיפור אמיתי.]

החיים  [נובלה]

הדמות המרכזית בסיפור היא אלמה, בת 72. היא נשואה חמש שנים לעוזי, ולשניהם ילדים מנישואיהם הקודמים. הסיפור מתרחש בעשור השני של המאה ה-21 (על כך ניתן להסיק מהתייחסות לאפליקציה Waze בעמ' 88) ומתרכז במסיבה שעורכת לוסי, חברתה של אלמה, לרגל פרסום ספר שירה העשירי שלה. למסיבה מגיעים ראשונים אלמה ועוזי, וכמו כן אמנים בתחומים שונים ומלומדים במדעי הרוח, יחד עם נשותיהם, שלחלקן  קריירה עצמאית בתחום האמנויות. המסיבה נערכת בביתם המפואר של לוסי ובן זוגה ברננדו, ומוגשים בה מאכלים אקזוטיים משובחים. 

מאחורי מעטה האווירה החגיגית של האירוע ניכרת עוינות בין אלמה לבין דמויות אחרות, במיוחד נפתלי קליין, סופר מצליח בארה"ב. בגלל דעותיה השמאלניות של אלמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא רואה בה עוכרת ישראל, בעוד אלמה מתקוממת על עמדתו המקלה בנושא אונס נשים, ומתרעמת על חבורת המשתתפים, בה אף אחד לא קם להשיב על דבריו בנדון. היא חשה ניכור ביחס לאורחים שבעיניה שייכים לעילית אשכנזית, יהירה ונהנתנית. למעשה אלמה מרגישה קִרבה רק לאנשים מעטים באירוע בהם לוסי, ובמיוחד הרופא מלאכי הלר. במהלך המסיבה אלמה ומלאכי מנגנים יצירה בפסנתר לארבע ידיים משנת 1920. באלמה ניכרים סימני זִקנה  מבחינה נפשית ופיזית.  בסיום החלק האמנותי של האירוע, אלמה, למרות חולשתה, אוזרת כוח ושרה שיר שהלחינה. מלאכי מלווה אותה בנגינה בפסנתר, והופעתה זוכה להצלחה רבה.

בגמר המסיבה, בצאת האורחים למכוניותיהם, משתנה מזג האוויר: במקום חמסין – ברקים ורעמים לקראת גשם זלעפות. נפתלי ממהר למכוניתו כדי לא להיתקע בגשם, ובנסותו לעקוף את אלמה המתקשה בהליכה, מפיל אותה ארצה. מלאכי עוזר לאלמה לקום, ויחד עם עוזי מוביל אותה למכונית. [סיום הנובלה – בירידת הגשם ובאִזכוּרו של לוליק המת (איתו לאלמה היה רומן קצר בצעירותה) – מעורר אסוציאציה לסיום יצירתו של ג'יימס ג'ויס, "המתים".]

הערות שלי

בסיפורים  שבקובץ ישנה התקדמות הדרגתית בגיל הדמויות: החל בילדים, המשך בתלמידים, נערים, סטודנטים, אנשים מבוגרים, וכלה בדמויות בגיל הזִקנה בנובלה. ברוב הסיפורים הדמות המרכזית בפרט והדמויות העיקריות בכלל הן ממין נקבה. מרבית האירועים מובאים בגוף ראשון מפי המְחברת. ואכן, על סמך ריאיון שנערך עם הסופרת לאחר פרסום הספר (וכמו כן לדברי פרשנים מלומדים), רובן של ההתרחשויות נושאות אופי אוטוביוגרפי, בהן שני הסיפורים האינטימיים: "סודות" ו"מלגניה סלרוסה". ואולם רק בסיפור אחד, "צחקניות", שם הגיבורה הוא כשמה של הסופרת, רותי, אשר כבר בהיותה תלמידה בכיתה א' היא מרבה לקרוא ספרים. ייתכן שלא במקרה בחרה רות אלמוג להשתמש בסיפור הזה בשמה האמיתי –  יש כאן רמז למהותה ולמשלח ידה בעתיד.  בקובץ הסיפורים יוצאת המחברת נגד הטרדה וניצול מיני של נשים, תופעה שהייתה שכיחה מאוד בזמנה –  כולל, לדבריה, בעיתון "הארץ" בו עבדה שנים רבות.

בספר ישנה ביקורת חריפה על מדיניותה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי. בסיפור "מלגניה סלרוסה", אותו בחור צעיר אשר שרה בילתה בחברתו לילה מושלג, מגלה לה שהוא צנחן היוצא בלילות "להרוג ערבים", כיוון שלדעת מפקדיו, הדבר ירתיע מסתננים להרוג אזרחים שלנו [מדובר בתקופת "פעולות התגמול" באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20]. שרה טענה באוזניו כי הדבר רק יגביר את השנאה ומעשי הרצח מצד הערבים. (דמות הצנחן בסיפור הזה, דומה במידת מה, לדמותו של לוליק, אהובה של אלמה ב"החיים". היא בילתה עם לוליק רק שבוע, ולאחר מכן הוא נהרג בפעולת תגמול). ב"החיים" אלמה טוענת כי מלחמת סיני (1956) הייתה "אידיוטית ומיותרת" (עמ' 88); ויחידת "דובדבן" היא "יחידה כזאת של רוצחים" (עמ' 121). [מדובר ביחידה צה"לית הפועלת בשטחי יהודה ושומרון מאז 1986 למטרות מודיעין, ביצוע מעצרים ו"סיכול ממוקד" של מחבלים.] ייתכן כי דעותיה של אלמה אינן משקפות במלואן את דעותיה של המְחברת. מכל מקום, זוהי עמדה חד צדדית. אסתפק בהערה כי עד עצם היום הזה בשנת 2017, אף מנהיג ערבי בכלל ופלסטיני בפרט אינו מוכן להכיר בישראל כמדינה יהודית, גם לא בגבולות החלוקה של 1947, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. (בהחלטה הזו דובר במפורש על הקמתן של שתי מדינות בארץ ישראל המנדטורית – יהודית וערבית – ונקבעו גבולותיהן.) עם זאת, לדעתי, הדרך להבטחת קיומה של מדינתה של ישראל כמדינה יהודית היא בוודאי לא באמצעות הוספת לשליטתה אוכלוסייה ערבית עוינת, באמצעות סיפוח בצורה זו אחרת של יהודה ושומרון. מכאן, סבורני, יש מן האמת בטענתה של אלמה ב"החיים" כי במרד נגד הרומאים בתקופת אדריאנוס הקיסר (מרד בר כוכבא)  נהג העם בטיפשות, בהביאו חורבן על עצמו – ומאז לא השתנה שום דבר בהתנהגות עמנו (עמ' 83).

לסיום, זהו קובץ סיפורים של סופרת מהדור הישן, במובן הטוב של המילה, שקראה הרבה לפני שכתבה, בעלת ידע מרשים בתחומים רבים, במיוחד בוטניקה. ליצירתה רבדים ומשמעויות  שֶׁרק באופן חלקי ושטחי עלה בידי להבינם.

בן סימון, דניאל. המרוקאים (ירושלים: הוצאת כרמל, 2016). 223 עמ'. [סיכום וביקורת]

בן סימון, דניאל. המרוקאים (ירושלים: הוצאת כרמל, 2016). 223 עמ'. 

דניאל בן סימון  נולד ב-1954 במרוקו ובשנת 1969 עלה לארץ. הוא עיתונאי, סופר ופוליטיקאי. כיהן כחבר כנסת מטעם "העבודה" בשנים 2013-2009. ספרו הוא שילוב בין פרקים נבחרים מחייו לבין פרקים בתולדות יהודי מרוקו בתקופה המקבילה. המחבר מחפש את הגורמים לשנאת חלק ניכר מיוצאי מרוקו בישראל לשמאל, ולתמיכת רבים מהם במפלגת ש"ס – וכל זאת בניגוד למסורת ארוכת השנים של סובלנות, פייסנות ומתינות דתית שאפיינו את הקהילה היהודית במרוקו. הסיכום משקף את גרסת המחבר. את הערותיי הבאתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום. המידע על יהודי מרוקו הרשום בסוגריים מרובעים לקוח מתוך הערך "יהדות מרוקו" בוויקיפדיה.

פרקים אוטוביוגרפיים

דניאל בן סימון נולד בעיר מֶקנֶס והיה ילד אמצעי במשפחה שמנתה תשעה ילדים. ב-1964 עברה משפחתו לקזבלנקה. אביו, חיים, שירת בצבא הצרפתי בתקופה הקולוניאלית, והיה בין היהודים המעטים שהמשיכו לשרת בצבא המרוקאי, לאחר עצמאותה של מרוקו ב-1956. האב היה במידה רבה נטע זר בקהילה היהודית: הוא לא דיבר ערבית יהודית, היה פופולארי מאוד בין חבריו הקצינים בצבא, היטיב לנגן באקורדיון, בילה במסיבות ובחברת נשים, שתה אלכוהול והִרבה לשחק בקלפים. מבחינת התערותו בתרבות הצרפתית של האב ומעמדו, אמורה הייתה המשפחה להשתייך למעמד הגבוה – אבל לנוכח אורח חייו של אביו והצורך לפרנס תשעה ילדים סבלה המשפחה ממחסור. האם, דֶניז, נהגה לצרוח על האב  ולקללו בערבית מרוקאית על שהוא מזניח את המשפחה. בבית שררה אווירה של קללות ופחד. שני ההורים לא מילאו את חובותיהם כלפי ילדיהם. המחבר ממשיך: "איני זוכר נשיקה, חיבוק או ליטוף מצד שניהם" (עמ' 46).         

בתקופת המתיחות הצבאית בין ישראל למדינות ערב במאי-יוני 1967, מתיחות שקדמה למלחמת ששת הימים, חששו יהודי מרוקו לגורל קרוביהם בישראל (כל בני משפחת אימו, הוריה ושמונת אחיה עלו לישראל לאחר קום המדינה ב-1948 ובתחילת שנות ה-50) ולגורלם במרוקו – בעוד הערבים שמחו לקראת הניצחון הקָרֵב על מדינת ישראל. ואולם, ערב המלחמה משפחתו לא נפגעה, והשכנים המוסלמים, חלקם אנשי צבא, הזמינו את המשפחה להשתתף בארוחה חגיגית לקראת הניצחון על ישראל, וטענו כי יהודי מרוקו לא ייפגעו כי הם מוגנים כבני חסותו של המלך. לאחר ניצחונה של ישראל במלחמה ביוני 1967, מצב רוחם של היהודים התחלף "מחרדה קיומית לאקסטזה של שמחה" (עמ' 16). אצל הערבים במרוקו המעבר היה הפוך – משמחה לצער.

בסוף שנות ה-60 נותרו במרוקו בעיקר יהודים שהשתייכו למעמד הבינוני והגבוה והעדיפו להגר לארצות דוברות צרפתית: צרפת, בלגיה וקנדה. בביתו של המחבר דיברו צרפתית, ובפנימייה היוקרתית בקזבלנקה בה התקבל בגיל 12 הוא למד לפי תוכנית לימודים צרפתית שנועדה לאפשר לו לרכוש השכלה גבוהה בצרפת ולהשתכן בה. בעקבות הניצחון במלחמת יוני 1967, הנערים בפנימייה הפכו לפטריוטים ישראלים. רבים ויתרו על תוכניתם הקודמת להגר לצרפת לאחר סיום מבחני הבגרות, וכעת רצו לעלות לישראל. תלמידים החלו "להיעלם" בלי להיפרד מחבריהם, תוך הבנה כי נסעו ל"שם" – כלומר לישראל. מנהל הפנימייה, יהודי שומר מצוות ואוהד ישראל, לא ראה בעין יפה את זליגת תלמידיו לישראל וסבר כי רצוי שיסעו לצרפת או קנדה.

שלושת אחיו של המחבר עלו לארץ – ללא הורים ובאמצעות שליחי עלייה של המוסד – בדצמבר 1967. עלייתם נעשתה מהסיבות הבאות: המצוקה הכלכלית בבית; רצון להציל לפחות חלק מהילדים על רקע גילויי איבה מצד הערבים כלפי היהודים, כמעין נקמה על המפלה הערבית מידי ישראל ביוני 1967;  והתערערות במצבו של אבי המשפחה. תבוסת הערבים גררה שנאה מצד החיילים כלפיו. לעומתם, קצינים, בהם בכירים, המשיכו לקיים יחסי ידידות עם אביו. (אחד מהם, מוחמד עבאדו, עתיד היה לחולל הפיכה כושלת נגד המלך חסן השני ביולי 1971.) ב-1969 הגיע שליח העלייה לבית הוריו של דניאל הנער, כדי לשכנעו לעלות לישראל. השליח, בין היתר, הראה תמונות שהרשימו את הנער מהאווירה החופשית בארץ כמו בלבוש, ובעיקר ביחסים בין נערים ונערות – וכל זה בניגוד ללבוש המכופתר מכף רגל ועד ראש והטאבו בנוגע ליחסי מין, שאפיין את החברה השמרנית במרוקו. הנער גם התלהב מכך כי כבר בגיל 18 יהיה חייל. באוגוסט 1969 עלה המחבר לישראל, יחד עם אחותו הקטנה ממנו, ובמרוקו נותרו ההורים וארבעת אחיו.

בישראל נשלח בן סימון לפנימייה "כפר הנוער הדתי", אשר שכנה ליד היישוב הדתי "כפר חסידים". אורח חיי משפחתו במרוקו – בדומה לרוב יהודי הערים הגדולות – נשא צביון מסורתי או דתי ליברלי. הלימודים ברשת החינוך של אליאנס אִפשרו ליהודי מרוקו לשלב בין יהדות להשכלה אוניברסאלית ולהתקבל למיטב האוניברסיטאות בצרפת. היהודים שמרו על החגים והשבתות, העריצה את הרבנים – אך אפשר היה לבוא לרב גם בלי כיפה, ולא ראו פסול ביהודים שהיו נוסעים בשבת. המושג יהודי חילוני למעשה לא היה קיים במרוקו, ומכאן גם לא הייתה הפרדה בין חילונים לדתיים. כבר ביום הראשון להגעתו לפנימייה כפה עליו המנהל – בעדינות אבהית – אורח חיים דתי. הוא חייב היה לחבוש כיפה, ללבוש ציציות, לפקוד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום ולהשכים בתקופת הסליחות, לברך על המזון, להימנע מביקורים במגורי הבנות ועוד. נגד טענתו של דניאל הנער כי במרוקו הוא היה יהודי מאמין, אך לא דתי, ולא חי באורח חיים כזה במרוקו – השיב המנהל כי עליו לחיות לפי אורח החיים הנהוג בפנימייה. המנהל הוסיף כי הוא מקיים את הוראת הוריו של בן סימון שביקשו לשלוח אותו למסגרת מסורתית. הוריו של הנער לא לקחו בחשבון כי בישראל לא קיימים מוסדות לחינוך מסורתי, אלא קיימת הפרדה ברורה בין מוסדות דתיים וחילוניים, ואין דרך ביניים.

לרוב ילדי הפנימייה היה רקע מרוקאי, חלקם עלו בגיל הילדוּת וחלקם היו דור שני לעולי מרוקו, ובהדרגה התפתחו קשרי ידידות בין דניאל הנער לחניכים. אולם השתלבותו במסגרת הלימודים הייתה קשה מאוד. מפאת ידיעתו המעטה בעברית – בעיקר עברית מקראית –  והיעדר אולפן, בכיתה כמעט ולא הבין דבר. בבית הספר הרגיש שלמורים לא אכפת ממנו, הוא חדל לבוא לשיעורים ורצה לחזור למרוקו.  אף על פי כן, החליט לעשות מאמץ להיקלט בחברה הישראלית ולשם כך חדל לדבר צרפתית והתרכז בלימוד עברית. כבר בתור נער במרוקו התמכר בן סימון לקריאת ספרים בצרפתית וניחן  בכישרון ספרותי. בהיותו בן 15, מורו לספרות בפנימייה במרוקו ניבא לו כי יהיה עיתונאי או סופר, או שניהם. לאחר עלותו ארצה, עדיין חשב המחבר להיות סופר או עיתונאי – אך לא בצרפתית, אלא בעברית. באותו התקופה רבים מהעולים מקרב בני הנוער שאפו להיטמע בארץ, להידמות לטיפוס הצבר, שנראה כאידיאל. מאמציו של בן סימון נשאו פרי, וכעבור שנה הוא השתלב כתלמיד בכיתה, וגם בעבודת הרפת.

עוד בטרם סיים את לימודיו בפנימייה, בראשית שנות ה-70 הוריו וארבע אחיו עלו ארצה, חמשת האחים שכבר היו בארץ יצאו לקבל את פני העולים בנמל חיפה, וכך לבסוף כל המשפחה התאחדה. למחבר נותרה הרגשת זעם כלפי הוריו, על שכבר מגיל 11, עוד במרוקו, הוציאו אותו מהבית בשולחם לפנימייה, ובהמשך שלחו אותו לישראל, בה היה צריך לדאוג לעצמו. האב, שעלה לישראל בסוף שנות ה-40 לחייו והיה "שתול כה עמוק בהוויה המרוקאית-צרפתית" (עמ' 93), למעשה לא נקלט בארץ. הוא ירד ממעמדו המכובד ממנו נהנה במרוקו, כאשר אי ידיעתו את השפה העברית הייתה למכשול רציני בהשתלבותו. לימים, כאשר דניאל בן סימון נעשה עיתונאי, אביו לא יכול היה לקרוא את מאות המאמרים שפרסם. עם זאת,  האב היה גאה בהישגי בנו והקפיד לצפות בגאווה בערוצי הטלוויזיה בשפה הצרפתית בזמן שהופיע בהם בנו.  

המחבר סיים תואר ראשון בסוציולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטת חיפה ולימודי תואר שני בעיתונות באוניברסיטת בוסטון. הוא האמין כי עליו להצטייד במיטב כישורים בטרם יתחיל לכתוב בעיתונות. בשובו לישראל היה נשוי ואב לשני ילדים שנולדו בעת לימודיו בחוץ לארץ. בתחילה [בסביבות 1986?] ניסה להתקבל לעבודה בעיתון "הארץ". על פי הסכם בינו לבין עורך המוסף, עוזי בנזימן, נקבע שהוא יתקבל לעבודה, אם יעמוד במשימה של פרסום שתי כתבות על נושאים שיבחר. בהמשך העלה העורך את תנאי הקבלה לפרסום כתבה שלישית. בנזימן שיבח את שלוש הכתבות, אשר כל אחת מהן פתחה את המוסף. אף על פי כן, הוא לא קיבל את בן סימון לעבודה בטענה שלא גדל בישראל – טענה בלתי מוצדקת לדברי המחבר, במיוחד כלפי אדם שניסה להיטמע בארץ. [אפשר להבין כי אי התקבלותו הייתה קשורה במוצאו המרוקאי.]

ב-1987 התחיל בן סימון לעבוד בעיתון "דבר" – עיתון המזוהה עם מפלגת העבודה (מפא"י  ההיסטורית) – בו עבד עד לסגירת העיתון ב-1996. העורכת הראשית של "דבר", חנה זמר, גילתה סימפטיה כלפי המחבר והעריכה מאוד את עבודתו המקצועית. בשיחה גלויה איתו היא טענה כי הוא אינו נראה כמו מרוקאי טיפוסי: הוא עדין, תרבותי ומבטאו צרפתי. במיוחד הייתה חידה בעיניה הפער העצום בין יהודי מרוקו שעלו לישראל, נמצאו בשולי החברה ותרמו לניצחון הליכוד בבחירות  ב-1977 – מפלגה אותה שנאה – לבין יוצאי מרוקו בצרפת, שהגיעו למעמד מקצועי גבוה והצביעו עבור המפלגה הסוציאליסטית. לחבריו העיתונאים היה יחס שלילי כלפי עולי מרוקו שהצטיירו בעיניהם כאלימים, לא תרבותיים, עצלנים, ונושאים באחריות להורדת מפלגת העבודה מהשלטון.

ביולי 1987 נשלח בן סימון מטעם "דבר"  למרוקו לצורך פרסום סדרת כתבות על ארץ זו  ויהודיה. קדם לו בנושא הזה העיתונאי עמוס אילון מעיתון "הארץ", אשר כתבותיו  פורסמו באפריל-מאי 1953, בעקבות ביקוריו בקזבלנקה, מרקש והרי האטלס. את היהודים בהרי האטלס תיאר אילון כ"פרימיטיביים מאוד...יש להם מנטאליות של  המאה ה-11...בדמויות מחרידות נתקלתי כאן על כל צעד: פני ילדים תפוחים, דלוקי עיניים, עיוורים למחצה, אקזמות מכסות את עורם השחום של התינוקות". את מֶלאח [שכונה יהודית]    בקזבלנקה תיאר כ"ריכוז של לכלוך, סירחון, עוני, ניוון... " (עמ' 105). בן סימון העריך מאוד את עמי אילון מבחינה מקצועית, ראה בו "העיתונאי הישראלי הבולט ביותר בדורו" (עמ' 112) ומודל לחיקוי – אך הוא נחרד מתיאוריו אשר תהום הפרידה בינם לבין מאמריו שלו על אותה הארץ ב-1987. בן סימון מייחס את נימת רשמיו של אילון להיותו יליד אוסטריה ש"אימץ ראייה קולוניאליסטית כלפי ארץ ערבית לא מפותחת", במיוחד לנוכח אורח חייהם של יהודי האטלס (עמ' 104). [בן סימון אינו טוען כי תיאוריו של אילון הם שקריים.]

המחבר אינו מביא תמצית של מאמריו משליחותו במרוקו ב-1987, אלא רק מציין כי טען בהם שהיהודים במרוקו חיים בשלום בצד שכניהם הערבים ולא נשקפת להם סכנה – בניגוד לדעות הרווחות בקרב הישראלים על חיי יהודים בארץ ערבית. לאחר שפרסם בן סימון את כתבותיו, עמי איילון הזמינוֹ להתארח אצלו ולשוחח על מרוקו. אילון אמר לו: "אהבתי מאוד את מה שכתבת...במיוחד אהבתי את דרך כתיבתך. יש בה רגישות מיוחדת שיש למעטים בקרב הכותבים הישראלים" (עמ' 112). בן סימון היה נרגש ביותר מן המחמאות. באילון נותר יחס שלילי כלפי יוצאי מרוקו ויוצאי ארצות ערב בכלל, בהם ראה כאחד הגורמים שהעלה את הליכוד לשלטון ותרם לרוח המשיחיות הלאומנית הפשיסטית שהשתלטה על הארץ, כדבריו.

עשר שנים לאחר אי קבלתו לעבודה ב"הארץ", הוא התקבל לעבודה בעיתון הזה [ב-1996?] וחש בו  "בבית" [בן סימון המשיך לעבוד ב"הארץ" עד 2008] – למרות האירוע מהעבר. [עוד לפני כן?] כתב במקביל ב"דבר" ו"הארץ" – "העיתונים של האליטה האשכנזית" (עמ' 114). דוד לוי, שר בכיר בממשלות הליכוד אִתו צבר בן סימון  שעות רבות של שיחות אינטימיות, חזר והזהיר את המחבר מפני יחס מפלה כלפיו מצד האשכנזים בנוסח "הם לעולם לא ישכחו מאיפה באת. אתה תמיד תהיה בעיניהם...האיש שלא שייך. לא משלהם" (עמ' 114). דוד לוי סבר כי הבדיחות המרושעות עליו מקורן בגזענות הסמויה והגלויה של האליטה האשכנזית כלפי יוצאי מרוקו, וכי "הארץ" הוא עיתון אנטי מזרחי המטפח גזענות כלפי המרוקאים (עמ' 116).  עוד טען דוד לוי, כי רק בזכות שהפך שולחנות "מול הפרצוף שלהם" [קרי אשכנזים] ועורר אצלם פחד, הגיע למעמד שר החוץ [בשנים 1992-1990], וכי הוא לא היה זוכה למעמד הזה, לוּ היה מנומס ועדין כמו בן סימון. בן סימון חש קִרבה  לשתי הדמויות הקוטביות, עמי אילון ודוד לוי – אך "בייחוד לדוד לוי", "נסיך הפרולטריון העשוק" שפילס משום מקום דרך לעצמו (עמ' 119). [המחבר מתעלם מכך שדוד לוי דאג בעיקר לקידום מעמדו שלו, תוך זיגזוג פוליטי וניצול הגורם העדתי. על אף שכיהן כשר שיכון למעלה מעשור (1990-1979), הוא לא ביצע תוכנית רחבת היקף להתמודדות עם מצוקת הדיור.]

יהודי מרוקו

[הקהילה היהודית במרוקו הגיעה לשיא גודלה ב-1948 ומנתה 265,000 יהודים. מאז, בעקבות הקמת מדינת ישראל, החל תהליך עליית יהודי מרוקו לארץ ויציאתם לארצות אחרות, בעיקר דוברות צרפתית.] השלטון הקולוניאלי הצרפתי המתון על מרוקו הגיע לסיומו ב-1956, ומרוקו הפכה למדינה עצמאית. המלך הראשון של מרוקו העצמאית, מוחמד החמישי, ואחריו החל מ-1961 חסן השני,  ראו מחובתם להגן על יהודי מרוקו. יהודים העריצו את שני המלכים והתפללו לשלומם. המלכים נהנו גם מאהדתם של המוסלמים בתור צאצאים של הנביא מוחמד. החל מתחילת שנות ה-50 התנהלה עלייתם של יהודי מרוקו באמצעות שליחים של "המוסד". [בין השנים 1961-1956 עלייה חוקית ממרוקו נאסרה.]  מוחמד החמישי לא התנגד לעלייה, אך סבר שהיהודים עושים טעות בעוזבם ארץ בה הם חיים לבטח וללא מחסור.  היהודים עלו לארץ כביטוי לרצונם לזכות בשיבת ציון, ומפאת חשש לגורלם על רקע הזדהותם של הערבים במרוקו עם הפלסטינים.

חלק מהשליחים שפעלו במרוקו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היו ילידי מדינה אירופאית דוברת צרפתית – צרפת, בלגיה, שווייץ – שמעולם לא ביקרו בארץ ערבית. הם הושפעו מן השואה וחוסר מוּדעותם של יהודי אירופה בזמנם לראות את האסון המתקרב להתרחש, ולפי הגיון הדברים הזה ניסו לשכנע את יהודי מרוקו להציל את ילדיהם, באמצעות העלתם לארץ. בניתוק האכזרי של ילדים, חלקם בהיותם פחות מגיל עשר, מהוריהם, כדי להעלותם לישראל, נושאים באחריות גם ההורים, שהסכימו למסור את ילדיהם לידי השליחים.

יהודי מרוקו לא היו ממִקשה אחת. יהודי הרי האטלס חיו בבקתות קטנות ובשוחות. הנוכחות הצרפתית לא הגיעה אליהם והם נחשבו לפרימיטיביים בעיני יהודי הערים, בהן בעקבות הכיבוש הצרפתי סיגלו היהודים את השפה הצרפתית ואת אורח החיים המערבי.  רוב יהודי מרוקו – לפני עלייתם לישראל – התגוררו בערים הגדולות שהיו תחת השפעה צרפתית. רק כשליש מהם התגוררו באזור האטלס המדברי. שליח עלייה שסייר ב-1953 במרוקו תיאר את ההבדלים הכלכליים-חברתיים החדים בקרב יהודי מרוקו אף בקרב תושבי הערים, בין אלה החיים בחלק האירופי של קזבלנקה לבין אלה הגרים ב"מֶלאח" – הרובע היהודי בערי מרוקו. במרוקו חיו היהודים בשלום עם המוסלמים. יהודי האטלס, בזכות תושייתם הכלכלית והמסחרית, סיפקו פרנסה לשכניהם המוסלמים, והמוסלמים הצטערו על עזיבתם הפתאומית.

היהודים שעלו בגלי העלייה הראשונים לאחר קום המדינה היו יהודי האטלס. הם עלו מתוך תקוות משיחיות ורצונן להיחלץ מדלותם, ונתקלו ביחס עוין ומתנשא מצד האשכנזים. החל מנובמבר 1951 [וְעד אמצע שנות ה-50?] הונהגה סלקציה ביחס לעולים מצפון אפריקה. הסלקציה בוצעה על סמך קריטריונים רפואיים, כושר עבודה, התחייבות לעבוד בחקלאות ועוד. לסלקציה היו שתי סיבות עיקריות. מצבה הכלכלי הקשה של המדינה בשנים הראשונות לקיומה הִקשה לקלוט עלייה המונית, שתיפול עליה כנטל כלכלי-חברתי. נוסף לכך, העלייה רחבת המימדים מארצות האסלאם נתפסה כאיום על דמותה של החברה הישראלית, שנועדה להיות מערבית ובנויה על ערכי החלוציות. בהתאמה למטרות האלה, מדינת ישראל ניסתה, בצורה אכזרית וללא הצלחה, למחוק את זהותם התרבותית של עולי המזרח.

היו סיבות אחדות לכישלון הקליטה של עולי מרוקו שעלו בשנות ה-50. הם נזרקו לאמצע המדבר לעיירות פיתוח שטרם הוקמו, בלי אמצעים כלכליים וללא הכשרה מתאימה. האתוס החלוצי שצריך לבנות ולהיבנות בכוחות עצמם היה זר להם. הם ציפו לעזרה וסיוע מהמדינה. מפעלי התעשייה שהוקמו במקום, כמו טקסטיל ומזון,  נועדו להעסקת עובדים בשכר נמוך יחסית, ועל כן עובדיהם, גם בתקופת שגשוג יחסי, נותרו בתחתית הסולם. בחלוף השנים, המדינה העדיפה, ככלל, להמשיך ולסבסד מפעלים כושלים שהוקמו, ובכך החמירה את מצבם של העובדים שלא היו בטוחים ביום המחרת. מפעלים מתקדמים לא נבנו. רמת החינוך בבתי הספר בפריפריה הייתה נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לזו שבמרכז הארץ.

תנאי החיים הקשים והמחפירים של עולים מצפון אפריקה במעברות בשנות ה-50 הותירו בהם צלקות. היו מעברות בהן היו עשרות (53, 48) נפשות לכל תא שירותים, ומעברה בה הותקנה מקלחת אחת ל-336 איש (עמ' 137-136). המעברות נועדו לכאורה להיות תחנות מעבר בקליטת העלייה ההמונית בשנות ה-50, אך רבים בילו בהן עשר ואף עשרים שנה. רוב תושבי המעברות היו עולים מארצות המזרח, במיוחד ממרוקו. בפרוטוקול מישיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית בנושא קליטת העלייה, בהשתתפות דוד בן גוריון, אשר התקיימה ב-10 בדצמבר 1956 נאמר: מתוך כ-85,000 עולים  שהגיעו מצפון אפריקה ב-27 החודשים האחרונים,  85%  מתוכם הופנו לאזורי פיתוח "מחוץ לרצועת גדרה-נהרייה", כמו באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, קריית גת, קריית שמונה ועוד [לאזורי פריפריה]. לעומתם, כאלפיים מהעולים שהגיעו מפולין בחודשיים האחרונים נכנסו למגורי קבע שבתוך רצועת גדרה-נהרייה, "כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים. להם אנו צריכים שיכון שמתקבל על הדעת" (עמ' 138). [הציטוטים מהפרוטוקול.]  העולים מצפון אפריקה היו משוכנעים כי יישבו אותם בפריפריה, כדי לשמש כוח עבודה זול בידי הקיבוצים האשכנזים.

כפי שסיפר למחבר דוד לוי,  לא די שלאחר עלייתו ארצה ב-1957 נאלץ להתגורר באוהל באזור בית שאן בחום של 45 מעלות. לדבריו, "החוויה הכי קשה שלי קשורה בחיפוש אחר הפרנסה" (עמ' 123). כדי להשיג עבודה היה צורך להידחף למשאיות של קיבוצניקים שאספו מספר מוגבל של עובדים יומיים לעבודה במשקים שלהם באזור. העבודה בשדות התנהלה בחום כבד – בעוד "האדונים מהקיבוצים" לא נענו אפילו לבקשת העובדים להניח את מי השתייה בצל. בהִדחקות למשאיות וביחס לעובדים כמו לעבדים מצד הקיבוצים ראה דוד לוי רשעות, השפלה ופגיעה בכבוד.

אף על פי כן, הדור הראשון של עולי צפון אפריקה הצביע ברובו עבור מפא"י (שהחל מ-1969 נקראה מפלגת העבודה). מפלגת השלטון ניצלה את הערצתם של  עולי מרוקו לבן-גוריון, בורותם בנושאי פנים פוליטיים ותלותם בממסד. ואולם בהדרגה הקשר הזה נותק והתחלף בשנאה כלפי הממסד האשכנזי שזוהה עם מפלגת העבודה – תיעוב שמקורו בטראומת הקליטה. הדבר בא לידי ביטוי ברור כבר בבחירות ב-1977, שהעלו את הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון. השנאה כלפי השמאל ומפלגת העבודה של הדור הראשון של עולי מרוקו והמזרחים בכלל,  לא רק עברה לדור השני, אלא אף גברה אצלו. המצוקה הכלכלית ורמת החינוך הנמוכה בפריפריה גרמו למעבר העוני והתסכול לדור השני ואף השלישי של העולים. תסכולם גבר מכך שאזור המרכז הלך והתפתח ושגשג, בעוד הם נותרו מאחור בכל התחומים, כולל שירותי רפואה ובידור. המדינה המשיכה להביא עולים חלשים מבחינה כלכלית דווקא לעיירות הפיתוח. לקריית מלאכי, בה ישבו עולים ותיקים שהגיעו מצפון אפריקה בשנות ה-50, הצטרפו בשנות ה-90 עולים מברית המועצות לשעבר, בהם מהחלק האירופאי, ומבוכרה וקווקז. כל גל עלייה חדש התייחס בעוינות לקודמו מחשש שייטול ממנו את משאבי הרווחה. העולם מכל המדינות – על אף האיבה ביניהם – התלכדו נגד הכנסתם לקריית מלאכי של עולים מאתיופיה, מפחד כי הדבר יביא לקריסת משאבי הרווחה שזכו להם.

התוצאה הייתה שתושבי עיירות הפריפריה פיתחו תחושה שלמדינה לא אכפת מהם וכי בישראל נוצרו שני עמים. עם אחד, מבוסס, אשכנזי ברובו החי במרכז – והשני, עני, מזרחי ברובו, החי בפריפריה. תחושת התסכול התבטאה בהצבעה בבחירות נגד מפלגת העבודה. מאמציו האדירים של יצחק רבין, בתקופת ממשלתו השנייה בין השנים 1995-1992, לשפר את מצבם של יישובי הפריפריה בחינוך  ובמיוחד בתחום התעסוקה, לא הועילו. על אף  שיקנעם בתקופת שלטונו של רבין  הפכה מעיירת מצוקה למרכז טכנולוגי מוביל – בבחירות ביוני 1996 הפריפריה, כולל יקנעם, הצביעה בעד הליכוד, והליכוד בראשות בנימין נתניהו גבר על מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס. לדעת בן סימון, הסיבה העיקרית לשנאת מפלגת העבודה מצד ציבור רחב מקרב יוצאי מרוקו ועדות המזרח בכלל, היא בטראומת הקליטה, ולא בעמדת מפלגת העבודה בסכסוך הישראלי-ערבי. מסקנה זו משתמעת מכך שוויתוריו של מנחם בגין על סיני (בחוזה השלום עם מצרים ב-1979)  לא פגעו בפופולאריות שלו בקרב הציבור המזרחי; ודעותיו של דוד לוי בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי היו די מתונות.

עליית ש"ס

נוסף לטראומת הקליטה, אופייה החילוני של מפלגת העבודה הרחיק ממנה את הציבור המזרחי שברובו היה מסורתי או דתי. יש לציין כי גם הציבור המזרחי בעל ההשכלה הגבוהה נותר נאמן למסורת. תוצאות הבחירות של 1996 שיקפו גם את המרד נגד כור ההיתוך. ש"ס, המפלגה החרדית הספרדית, כמעט הכפילה את כוחה וזכתה ב-10 מושבים. שמעון פרס, בשיחה עם המחבר, הגדיר את תוצאות הבחירות  ב-1996 כהפסד של הישראלים ליהודים. במקום מדיניות גיבוש זהות ישראלית צברית – אותה הוביל השלטון בשנות ה-50 וה-60 –  הלכה והתגבשה זהות יהודית עדתית ודתית.

כאמור, רוב יהודי מרוקו ניהלו  במקום הולדתם אורח חיים מסורתי-דתי-ליברלי. הסגידה לקדושים ואורח חיים דתי אדוק אפיין את היהודים בעיירות של הרי האטלס, שם לא הגיעה השפעת הקולוניאליזם הצרפתי. עם זאת, בן סימון מציין כי אמונות בכוחם של המתים היו נפוצות בקרב יהודי מרוקו בכלל, ומשתמע לא רק בשכונות העוני. "כל אימת שהתרחש אסון, נולד צורך דחוף לפקוד קבר של צדיק...כל פנטזיה להגשמת חלום גרמו ליהודי המדינה להשתטח על קברו של צדיק. ולא חסרו כאלה" (עמ' 108).

לאחר עלייתם לארץ, בשנות ה-70 המשיכו רוב יוצאי מרוקו לנהל אורח חיים מסורתי. הם לא ראו עצמם לא חילונים ולא דתיים. מסורתיים ודתיים חיו אלה בצד אלה בסובלנות ומתוך כבוד הדדי, ודתיים לא החרימו מסורתיים, אם אלה לאחר תפילת השבת הלכו לים. ראשית השינוי במגמה הזו ניכר ב-1984, כאשר מפלגת ש"ס, בראשות הרבנים עובדיה יוסף ואריה דרעי, לראשונה השתתפה בבחירות לכנסת וזכתה בארבעה מושבים. דרעי היה בעברו שכנו של המחבר במקנס שבמרוקו, שם אביו של דרעי הסתובב בגילוי ראש וגם בבן לא ניכרו סימני חרדיות. במפלגה החרדית ש"ס רואה המחבר סילוף של המסורת הספרדית המתונה. זאת ועוד.  יש בה חיקוי של החרדים האשכנזים בתחומים רבים, כמו בלבוש וגידול הזקן. המחבר רואה את המפלגה הזו בשלילה גם בגלל הטפתה לחזרה המונית בתשובה. ביוזמתה של ש"ס, המתינות הדתית של הציבור הספרדי החלה מתחלפת בקנאות דתית נוסח אשכנז.

ב-1997 פרסם בן סימון את ספרו "ארץ אחרת" שגולל את עליית הימין ב-1996. בספר תיאר המחבר שיחה בין מנהיג ש"ס, אריה דרעי, לבין שמעון פרס. דרעי הסביר לפרס  כי הסיבה שהמרוקאים אינם אוהבים אותו נעוצה בכך שהם עדיין אינם סולחים לו על יחסה של מפלגת העבודה כלפיהם בשנות ה-50. לשאלתו של פרס מה עליו לעשות, השיב: "אתה ומפלגת העבודה צריכים לבוא ליוצאי מרוקו ולשאר עדות המזרח ולבקש סליחה ומחילה על מה שעוללתם להם. אתם ניתקתם אותם מהדת...והשפלתם אותם רוחנית ופיזית..הם לא בכיס של הליכוד" (עמ' 136).

ביוני 1997 נבחר אהוד ברק למנהיגה החדש של מפלגת העבודה. ברק היה מודע היטב לשסע בין המזרחים לאשכנזים ולעוינות  הציבור המזרחי כלפי מפלגתו. בשיחה בינו לבין בן סימון התברר כי הוא קרא את ספרו "ארץ אחרת", ובהשפעת הקטע על השיחה פרס-דרעי החליט לבקש סליחה מעדות המזרח בעיר נתיבות בספטמבר 1997. בן סימון הגיע לנתיבות מבעוד מועד והתרשם כי בקשת הסליחה לא תועיל מפאת הסלידה העמוקה כלפי מפלגת העבודה. תושבי נתיבות, ככלל, ראו במחבר אחד משלהם, לאור מוצאו, הם התייחסו אליו יפה ואירחו אותו בביתם.

הריאיון עם אורי אור, יולי 1998

בקשת הסליחה של ברק לא הועילה למפלגת העבודה בקרב עדות המזרח ונתפסה בעיקר כניסיון ציני להשיג קולות. אורי אור, אלוף במילואים וחבר כנסת בעל עמדה בכירה במפלגת העבודה, הרגיש תסכול רב מהמצב הזה. בסוף יולי 1998 הוא הזמין את בן סימון למשרדו, כדי להשיח את לבו, והעיתונאי – שבתחילה לא ייחס חשיבות לשיחה הזו ואף לא הצטייד בעט – במהלכה, ובהסכמתו של חבר הכנסת, תיעד אותה.  אורי אור אמר בין היתר: "אני יודע שאתה שונה מהמרוקאים האחרים, ולכן מה שאני הולך להגיד עכשיו אינו חל עליך...[ה]המרוקאים...הם העדה...הכי פרובלמאטית. אין בקרב השכבות האלה סקרנות  לדעת מה קורה סביבם ולמה זה קורה" (עמ' 155).  עוד טען כי פוליטיקאים מזרחים נושאים תסביכים עדתיים: "כל פעם שאתה אומר משהו הם קופצים ונעלבים ונפגעים ומתחילים להשתולל. יש להם רגישויות ובעיות של כבוד (עמ' 155)...הם מפרשים כל ביקורת לגיטימית...כמזימה עדתית נגדם" (עמ' 156). ברשימת הפוליטיקאים להם ייחס תסביכים עדתיים הוא כלל את חבר הכנסת מטעם העבודה דאז, פרופסור שלמה בן עמי; ושר הביטחון בממשלת נתניהו, יצחק מרדכי. כאשר דבריו של אורי אור נודעו למנהיג העבודה, אהוד ברק, הוא הבין מייד את  השלכותיהם ההרסניות על חלומו להיבחר לראשות ממשלה. אור הושעה על ידי סיעתו מפעילות בכנסת [לא נבחר לכנסת הבאה,  והקריירה הפוליטית שלו נגדעה].

בן סימון לא ידע מראש שראיונו עם אור, שפִרסם ב"הארץ",  עתיד לחולל "רעידת אדמה" (כדברי המחבר). ראש הממשלה נתניהו ניצל את הריאיון כדי לתקוף את מפלגת העבודה כמייצגת את דעותיו של אורי אור על המרוקאים. לא זאת הייתה כוונתו של בן סימון בפרסום הריאיון. לדבריו, בעבודתו העיתונאית הוא לא חיפש סקופים ולא ידיעות בלעדיות, כדי למשוך תשומת לב – אלא  שם לו למטרה לדווח על הדברים כהווייתם, ולהימנע מהבעת רגשותיו. גם בכתבה על אור נמנע מלהביע דעה על דבריו. לדברי המחבר, מאמרו ראוי היה להעלות שאלות, כמו מניין ינק אדם, הנחשב לסמל הישראליות, את משנתו נגד המזרחים.

ואולם ההדים שעורר הריאיון הכניסו את בן סימון לקלחת עדתית. מצד אחד, הוא מצא עצמו "מוזמן בידי קבוצות מזרחיות קיקיוניות שמאסו בדו-קיום עם אשכנזים" (עמ' 164). מצד שני, בציבור האשכנזי ברובו השייך לשמאל, חשדו בו כי מניעיו בפרסום הריאיון לא היו טהורים ומקורם במוצאו המרוקאי. עוזי בנזימן (אותו בנזימן שקבע בזמנו שאינו מתאים לעבוד ב"הארץ") חשד במחבר שטמן מלכודת למרואיין וסילף את דבריו (עמ' 163). "מאות" מכתבי קוראים, שנשלחו למערכת "הארץ", הזדהו עם דבריו של אור (רובם לא פורסמו, כדי לא לפגוע בתדמית העיתון). בן סימון עצמו קיבל "מכתבי שטנה" מקוראים ותיקים. תוכן הדברים האלה הזכיר למחבר את עמדתו השלילית של העיתון בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי עולי מרוקו, בהם ראה ציבור פרימיטיבי.

התחזקותה של ש"ס והעדתיות

הרשעתו של מנהיג ש"ס אריה דרעי במארס 1999 (בלקיחת שוחד ומרמה) דווקא הגבירה את התמיכה בש"ס בבחירות במאי 1999, בהן הגיעה המפלגה לשיא כוחה – 17 מנדטים. בעקבות ההרשעה, רבים מיוצאי מרוקו במיוחד בעיירות הפיתוח, בהם לא חרדים ואף לא דתיים – שהיו משוכנעים כי המשפט נגד דרעי אינו אלא מזימה אשכנזית לפגוע במזרחים – מצאו לנכון להצביע ש"ס, כדי לסכל את המזימה המכוונת נגד כלל עדתם. לאחר שתומך נלהב בדרעי  (מוֹכר שעונים מקריית גת, לא דתי) לחץ על בן סימון  לומר את דעתו על הרשעתו של דרעי, טען המחבר כי פסק הדין ניתן על ידי שופט מזרחי שהוכיח כי דרעי אכן לקח שוחד – הקהל שהתגודד לא האמין כי זו דעתו האמיתית וסבר כי דבריו נאמרו מפחד התקשורת האשכנזית (עמ' 199).  גם חברי הכנסת של ש"ס טענו כי המשפט אינו אלא קנוניה אשכנזית נגד המהפכה שחולל הרב עובדיה יוסף.

חבר הכנסת יצחק כהן מש"ס הציע הסבר  להתחרדות יהודי צפון אפריקה בישראל. לדבריו "במידה רבה [האשכנזים] אילצו אותנו להיות חרדים, כי מנעו מאתנו לחיות את החיים שלנו בכבוד" (עמ' 199). הדובר לא פירט. ואולם בן סימון מציין כי כבר מראשית עלייתם של יהודי צפון אפריקה לארץ התנהלה מלחמה על נפשותיהם בכלל וילדיהם במיוחד בין המפלגות החילוניות לדתיות. לא הותירו להם את שביל הזהב שאפיין את אורח חייהם המסורתי במרוקו, ובמאבק על נפשותיהם ניצח  הזרם החרדי האשכנזי, שבעצם סלל את הדרך לעליית ש"ס בעתיד. עוד מציין המחבר כי בניגוד לישראל, דת בשילוב מודרניות ופתיחות (כמו הגעה לתפילת השבת במכונית פרטית או במטרו), ברוח המסורת הספרדית, מתקיימת בקרב יהודי צרפת, אשר רובם ממוצא צפון אפריקאי.

על אף שתהום אידיאולוגית הפרידה בין בן סימון לש"ס, חברי הכנסת של ש"ס נישקו אותו על שתי לחייו, עת פגש אותם במסדרונות הכנסת בתקופה בה עבד כעיתונאי; וכאשר בן סימון נבחר לכנסת [מטעם העבודה ב-2009],  עמיתיו מש"ס  הרעיפו עליו חום – כל זאת בזכות מוצאו המרוקאי.  בשנים בהן המחבר היה חבר כנסת (2013-2009) ראה במו עיניו כיצד בקלות יחסית ניתן היה להשיג תוספת תקציבית של עשרות מיליוני שקלים למתנחלים ולחרדים, ומיליארדים אחדים למשרד הביטחון – אך לא  שני מיליוני שקלים לחינוך ותרבות עבור עיירות פיתוח.

"שלושת העשורים האחרונים [החל מאמצע שנות ה-80] האיצו את שקיעתה של הממלכתיות והכתירו תחתיה את התפצלותה של החברה לשבטים נפרדים" (עמ' 185). מגמה זו חזרה על עצמה בבחירות ב-2015 בהן ניצחה קואליציה של מזרחים, חרדים ודתיים את הזרם הציוני החילוני.

דילמה במי לתמוך

בן סימון, מחד גיסא, כאב את כאבם של בני עדתו שהושפלו. התבטאויות, בנוסח אתה מרוקאי אינטליגנטי לא כמו אחרים, אשר שמע מפי אשכנזים, לא היו לרוחו כלל. מאידך גיסא, הוא התקשה לראות רשעות לשמה ביחסו של דור המייסדים לעולי מרוקו. המייסדים, הרי בעצמם הותירו מאחור את תרבותם ומורשתם,  והתחילו מאפס לבנות בית חדש, תוך ניסיון ליצור יהודי ישראלי, עובד אדמה, השונה מהגלותי. כעת הם דרשו הקְרבה דומה מצד עולי מרוקו. ואולם עולי מרוקו לא היו מודעים לתלאות שחווה דור המייסדים בעבר, וכעת ראו בהם אדונים מתנשאים המזלזלים בתרבותם ומורשתם של עולי המזרח.

בן סימון מציין: "'ישראל השנייה' נהפכה לזירת הכתיבה העיתונאית העיקרית שלי" (עמ' 166). העסיקו אותו שאלות כגון: האם התמזל מזלו שלא נשלח לעיירת פיתוח, אחרת היה דומה לאנשי אותה עיירה מקרב בני עדתו. האם התקדם כיוון שהשקיע יותר והם השקיעו פחות? הוא פגש אנשים שעלו לישראל באותה שנה בה הוא עלה ושלמדו באותה מסגרת לימודית, אך נדחקו לשוליים. "האם הופלו לרעה?" (עמ' 168). בהיותו "תחת עינם הפקוחה של אשכנזים ומזרחים", הוא ספג ביקורת משני הצדדים. הגדיל לעשות ד"ר יצחק דהן, אשר עקב אחר מאמריו של המחבר במשך שנים והאשים אותו בבגידה במורשתו ובמורשת אבותיו, על שבחן את התנהגות תושבי הפריפריה לפי כלים "מערביים-אשכנזיים", וכי היה עליו בתור עיתונאי ממוצא מרוקאי לגלות סימפתיה ורגישות רבה יותר כלפי בני עדתו (עמ' 171).

בית המלוכה ומדינת ישראל

המלך חסן השני (1999-1961)  היה תומך נלהב בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים. לאור מטרתו זו, ומתוך מוּדעות לאהדת יוצאי מרוקו בישראל כלפיו, הוא ניסה להטות את תוצאות הבחירות בישראל שנערכו ביוני 1981 לטובת שמעון פרס, באמצעות פגישה אתו במארס בשנה הזו. ביולי 1986, ראש הממשלה שמעון פרס נפגש שוב במרוקו עם חסן השני. המלך התאכזב מן הביקור והרגיש עצמו מרומה, כיוון שמחווה של פרס כלפי "הארגון לשחרור פלסטין" בראשות יאסר ערפאת – מחווה שהובטחה לו שתיעשה על ידי פרס במהלך הביקור – לא נעשתה. להערכתו של בן סימון, מטרתו העיקרית של פרס בביקור היה לנצל את הערצתם של יוצאי מרוקו בישראל למלכם, כדי לזכות בקולותיהם  בבחירות לכנסת (עמ' 104).  בניגוד לפגישותיו עם פרס,  לא מוכן   היה   המלך להיפגש עם  ראש הממשלה מטעם הליכוד, יצחק שמיר  (1984-1983, 1992-1986). שלוש שנות שלטונו של רבין  (1995-1992) – תקופת תחילת תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים –  היוו שיא ביחסים בין מרוקו לישראל. המלך נפגש עם רבין –  ומהירצחו היה המום. חסן השני התאכזב מהצבעתם של רוב  יוצאי מרוקו בישראל בבחירות ב-1996, שתרמו לשובו של הליכוד בראשות בנימין נתניהו לשלטון. הוא השיב בשלילה לבקשתו של נתניהו לבקר במרוקו (עמ' 213).

ניצחונו של אהוד ברק בבחירות במאי 1999 הפיח שמחה בארמון המלוכה: תקווה שתהליך השלום יחודש. ברק נחשב בן בית במרוקו עוד בתקופה בה היה קצין בכיר  והִרבה לבקר בה, כדי לסייע לצבא המרוקאי במלחמה נגד ה"פוליסריו" בסהרה המערבית (עמ' 220). חסן השני שיגר הזמנה לברק לבוא לביקור רשמי בסתיו – אך המלך נפטר ב-23 ביולי 1999. יורשו, מוחמד השישי, נפגש עם המשלחת הישראלית שהגיעה ללוויה, שכללה את ברק, דוד לוי ושמעון פרס. בארמון המלוכה ראו בהצטרפותו של לוי לממשלתו של ברק כשר החוץ, ביטוי לשובו למתינותו המרוקאית הטבעית. לוי לכאורה לא נראה נרגש בעת שהותו בארמון המלוכה: על הברכה בערבית מרוקאית הוא השיב בצרפתית ונראה כמאובן. בן סימון פירש את התנהגותו כקושי "להכיל את ההתרגשות העצומה שמילאה אותו" (עמ' 221).

בן סימון שמר על קשר עם אנדרה אזולאי, יהודי מרוקאי, אחד ממקורבי המלך חסן השני ויועצו הכלכלי, אשר משרדו שכן בארמון המלוכה. בעת הלוויה של חסן השני בסוף יולי 1999, שהה המחבר במרוקו וסקר את האירוע. כמו כן נפגש עם סרז' ברדוגו, ראש הקהילה היהודית. ברדוגו טען באוזניו: "אילו הייתם מגיעים להסדר עם הפלסטינים, כל העולם הערבי היה נפתח בפניכם" (עמ' 222). לדברי ברדוגו, במרוקו לא הייתה אנטישמיות, ועל כן ביהודים המרוקאים אין טראומה, דבר המאפשר  להם ראייה מפויסת על העולם. [הטענה בדבר היעדר אנטישמיות אינה מדויקת. אם כך היה הדבר, כיצד להסביר שקהילה בת 265,000 יהודים ב-1948 הצטמקה לכ-2,500 יהודים ב-2006.] ברדוגו המשיך: "יבוא יום וייבחר אצלכם ראש ממשלה ממוצא מרוקאי. אז אולי תתגשם הפנטזיה של חסן השני...וישראל והעולם הערבי יחיו בשלום" (עמ' 223). [תוך נאמנות למקור, בחרתי לסיים את הסיכום לא בבחירות 2015, אלא בפרק האחרון של הספר ובנימה אופטימית.]

הערות מסכמות שלי

דניאל בן סימון מעורר את השאלה מדוע נכשלה קליטתם של  חלק מיהודי מרוקו בישראל – במיוחד על רקע הצלחתם המרשימה של יוצאי מרוקו בצרפת. על סמך ספרו – בתוספת השערותיי – אפשר להביא לכך את הסיבות הבאות. היהודים שעלו לישראל בגלי העלייה הראשונים היו ברובם מהרי האטלס, אזור בלתי מפותח אליו טרם הגיעה התרבות הצרפתית. לעומתם, היהודים שהיגרו לצרפת, השתייכו כנראה ברובם למעמד הבינוני והגבוה, היו מעורים בתרבות הצרפתית עוד לפני הגירתם – דבר שהקל על השתלבותם. כמו כן,  בצרפת, בתור מדינה גדולה יותר מישראל, וגם עשירה יותר מישראל – במיוחד בשנים הראשונות לקיומה של המדינה היהודית – נפתחו בה אפשרויות הרבה יותר טובות בפני יוצאי מרוקו במגורים, בחינוך והשכלה, ובמישורים הכלכלי, המדעי והאינטלקטואלי.

מלבד הגורמים האובייקטיביים האלה, היו גורמים חשובים נוספים שהִקשו על השתלבותם של חלק מיהודי מרוקו בחברה הישראלית, הביאו לניכורם ולשנאתם כלפי מפא"י ההיסטורית, וליורשת שלה בדמות מפלגת העבודה. יחס מתנשא ואף עוין מצד הממסד האשכנזי שעסק בקליטת עולי המזרח התבטא באפלייתם בתחומי המגורים והתעסוקה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הם שוכנו באוהלים וצריפונים באזורי פריפריה ושימשו כוח עבודה זול בקיבוצים שאוכלוסייתם אשכנזית בעיקרה.

בהתאם לאתוס החלוצי-התיישבותי, חלק מן העולים נשלחו למושבים, ללא רקע והכשרה בתחום החקלאות. בהתאם לאותו האתוס, ילדים עולים נוּתבוּ לחינוך חקלאי-מעשי – דבר שהִקשה  ואף מנע מהם לממש את הפוטנציאל המדעי והאינטלקטואלי בחייהם הבוגרים, פוטנציאל שמומש בהצלחה ביוצאי מרוקו בצרפת.

יישובם של עולי מרוקו בערי הפיתוח, קרי בפריפריה, הרחיק אותם מתעסוקה במפעלים משגשגים שבמרכז הארץ, ואת ילדיהם –  ממוסדות חינוך ברמה נאותה. כך הפער בין מרכז הארץ העשיר והמפותח בהשוואה לפריפריה נשמר בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. כתוצאה מכך תושבי הפריפריה פיתחו תחושה שלמדינה לא אכפת מהם וכי במדינה גרים שני עמים: עם אחד עשיר, אשכנזי ברובו, הקשור במפלגת העבודה (מפא"י ההיסטורית)  המתרכז במרכז הארץ – ועם שני עני, מזרחי ברובו הגר בפריפריה. הישמרות הפער בין המרכז לפריפריה – נוסף לטראומת הקליטה – הביאו למעבר השנאה כלפי הממסד האשכנזי, המזוהה עם מפלגת העבודה, מהדור הראשון של עולי מרוקו והמזרח בכלל לדורות הבאים.

היותם של יוצאי מרוקו ויוצאי עדות המזרח מסורתיים ברובם, הרחיק אותם ממפלגת העבודה שנתפסה כמפלגה חילונית. נוסף לכך נותרה שנאה כלפי מפא"י ההיסטורית שבמשך העשורים הראשונים לקיום המדינה זלזלה בתרבותם של עולי מרוקו, ניסתה למחוק את זהותם העדתית ולהחליפו באתוס חלוצי-ישראלי, אשכנזי מנקודת ראותם של עולי המזרח. אני מוצא לנכון להוסיף: הממסד הישראלי ניסה למחוק גם את תרבותם של יהודי מזרח אירופה –  בשפות ארצותיהן ובשפת היידיש – אבל היא הוחלפה בתרבות עברית ישראלית שנוצרה בעיקר על ידי יהודי מזרח אירופה, דבר שהקל עליהם לקבלה. לוּ במהלך גיבוש התרבות הישראלית בשנות ה-50 וה-60 היה ניתן מקום ראוי לתרבותם של יהודי המזרח, לוּ בספרי ההיסטוריה באותה התקופה היה מוקדש מקום ראוי לתולדות היהודים בארצות ערב – כל זה היה מקל על קליטתם הרוחנית בארץ.

גורם חשוב מאוד, לדעתי,  המביא  חלק מעדות המזרח לא להצביע עבור העבודה והשמאל הוא הסולידאריות העדתית, הקודמת לשיקולים אידיאולוגיים. כפי שמציין המחבר, על אף שתהום אידיאולוגית הפרידה בינו לבין ש"ס, חברי הכנסת מהמפלגה הזו נישקו אותו על שתי לחייו; וכאשר המחבר ביקר בעיירות פיתוח, התושבים, בני עדתו, ככלל, נהגו בו יפה, לאור מוצאו. בעת ביקור בנתיבות בספטמבר 1997, אחד התושבים, אשר ידע על עבודתו של בן סימון ב"הארץ", שאל אותו: "תגיד את האמת...אתה עם האשכנזים או שאתה אתנו?...אתה מרוקאי כמונו" (עמ' 143). ראוי לשים לב, כי האיש לא שאל את המחבר האם הוא עם הליכוד וש"ס או עם העבודה והשמאל – אלא אם הוא עם המזרחים או האשכנזים. מתוך מוּדעוּת  להיווצרותה של מסורת ארוכת שנים בה מרבית יוצאי עדות המזרח מצביעים עבור הליכוד וש"ס (בתור מפלגה מזרחית טהורה) – הרי  הצבעה עבור מפלגות שרוב מצביעיהן מקרב האשכנזים נתפסת כבגידה עדתית. להערכתי, אותו ציבור בקרב עדות המזרח, עבורו הסולידאריות העדתית היא ערך עליון  – סולידאריות זו עומדת מאחורי הקיבעון בהצבעה  לימין של אותו הציבור. שאר הגורמים להצבעה עבור הימין, כמו טראומת הקליטה,  נושאים אופי היסטורי בעיקרו. ואשר לפער בין המרכז "האשכנזי" לפריפריה "המזרחית" –  יש לקחת בחשבון כי מאז המהפך של 1977, רוב הממשלות  שהוקמו היו בראשות הליכוד, ומכאן דווקא מפלגה זו נושאת באחריות רבה להמשכו של  אותו הפער.

עד כאן בניתוח הגורמים לשנאת חלק מעדות המזרח למפלגת העבודה הסתמכתי בעיקר על ספרו של בן-סימון. אני סבור כי בניתוח הסיבות לשנאת השמאל שהובא לעיל, יש לקחת בחשבון גורם נוסף. כידוע, התקיימה ועדיין קיימת גזענות של אשכנזים כלפי יוצאי עדות המזרח, אותה כמובן יש להוקיע – אך אין להתעלם מתופעה הפוכה, גזענות של מזרחים כלפי אשכנזים. גזענות מזרחית זו מתבטאת לא רק באמירות במישור העממי (כמו האשכנזים עשו לנו את השואה,  "אשכנאצים", חבל שלא הרגו אתכם בשואה), אלא גם בצורה מוסווית בעיקרה במישור הספרותי (כמו ביצירות שכל הדמויות האשכנזיות הן טיפוסים שליליים) והמחקר האקדמאי (כמו כינוי מדיניות קליטת העלייה של יוצאי עדות המזרח כ"ניאו-קולוניאליזם" – מרחק קצר לכינוי "אשנכנאצים במישור העממי). יש לזכור כי בתקופה המודרנית  לא חסרו גזענים אינטלקטואלים, בהם אנטישמים, שביססו את תורתם על מחקרים מלומדים. עצם הקמתה של מפלגה או תנועה החורתת בגאווה על דגלה שהיא מוגבלת למזרחים, יש בה לפחות שמץ של גזענות. לשם השוואה, מפלגה אקסקלוסיבית של אשכנזים, היינו מכנים בגלוי וללא מורא מפלגה גזענית. מכל מקום, הגזענות כלפי האשכנזים עומדת מאחורי סלידתו האוטומטית, של אותו חלק בלבד בציבור המזרחי הנגוע בה, מכל מה שמעורר אצלו אסוציאציה עם אשכנזים, כמו מפלגת העבודה והשמאל.

הגזענים נוהגים להתעלם מכך שכמו שאין גזעים טהורים, אין עדות טהורות (מבחינה אתנית) ואין עדות שעשויות מקשה אחת. חלק לא מבוטל מיהודי מדינות ערב (כמו עיראק, אלג'יריה, מרוקו) שהשתייך למעמד הבינוני והגבוה שלט היטב בצרפתית ובאנגלית (אך לא ידע ערבית כתובה), ומבחינה לשונית-תרבותית היה קרוב יותר לאירופה ולמערב מאשר יהודי מזרח אירופה. (יהודי מזרח אירופה שהגיעו לגרמניה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, נתפסו על ידי היהודים הגרמנים כפרימיטיביים וכונו  בזלזול "אוֹסטיוּדֶן", קרי "יהודי המזרח".)  מכאן, הקביעה מיהו מזרחי ומיהו מערבי מורכבת יותר ממה שנראית  במבט ראשון.

ראוי המחבר, דניאל בן סימון, להערכה על שלא נגרר להאשים את דור המייסדים, קולטי העלייה, בגזענות זדונית, כי אם ניסה להסביר את שיקוליהם. הוא חולק על דרך הקליטה של עולי המזרח וכואב את כאבם של בני עדתו, אך בלי לטפח שנאה ונקמה כלפי האשכנזים, ובלי להכתים עדה שלמה.  בספרו המעניין והקריא, גישתו היא גישה הומניסטית  – אותה גישה שחסרה לא רק באזורנו, אלא גם בקרב עמנו המפוצל.