סיכסק,
איימן. אל יפו (תל אביב: משכל, 2010), 142 עמ' כולל ביקורת [סיכום וביקורת]
איימן
סיכסק (أيمن
سكسك) (Ayman Sikseck) נולד למשפחה ערבית מוסלמית ביפו ב-1984. הוא
סופר הכותב בעברית. "אל יפו", ספר הביכורים שלו, פורסם ב-2010. מאז
המשיך בפעילות ספרותית מגוונת. למחבר תואר ראשון בספרות אנגלית מהאוניברסיטה
העברית.
הספר
כתוב בגוף ראשון, אך אין זו אוטוביוגרפיה. בסיכום שלי ריכזתי את ההתייחסויות
לסכסוך הישראלי-פלסטיני בספר בפרק נפרד. כמו כן הוספתי לסיכום הערות בסוגריים, דברי
ביקורת בפרק העוסק בסכסוך בין יהודים לערבים, ופרק ביקורתי על היצירה בכללותה.
סיכום
בגיל
עשר נכנס המחבר בפעם הראשונה לבית כנסת ביפו. יהודי דתי ביקש מאימו להדליק את האור
בבית הכנסת לפני צאת השבת, ואימו הטילה את התפקיד עליו. הילד חשש כי בבית הכנסת
יאונה לו רע ורגז מאוד על אימו שנִדבה אותו למשימה הזו. זאת ועוד. ידידו נמרוד,
בדומה לחבריו החילונים, שנאו את הדתיים. נמרוד כינה אותם "ג'וקים" וראה
בהם טפילים החיים על חשבון האנשים החילונים העובדים. על כן, כל שירות למען הציבור
הזה היה מגונה בעיני חברו. לאחר שובו מהדלקת האור, שהסתיים בלי שהדתיים פגעו בו,
ניסה המספֵּר להצטדק בפני נמרוד, בטענה כי לא יכול היה לסרב לאימו. נמרוד נתן
להבין לילד הערבי כי כעת
ה"חֶברה" אינם רוצים לשחק אתו ואף תכננו לשסע בו את הכלב בצאתו מבית
הכנסת – לא רק כיוון שעזר לדתיים, אלא בנוסף לכך כיוון שהוא ערבי והם גזענים.
בתקופת
ילדותו של המספֵּר עברה משפחתו לשכונה, בה ביתו היה ממוקם בקרבת מסגד. הקִרבה
למסגד עוררה בו "התלהבות גדולה: קולו של המואזין הדהד לעת ערב בכל החדרים
בבית" (עמ' 53). בילדותו הוא היה חובש כיפה לבנה שאימו רקמה לו במיוחד
ומתלווה לאביו הדתי לתפילות הערב. עם הזמן התרחק המחבר מהדת.
באותה
השכונה היו גרים סעיד ו-שָׁרִיהָאן
עם הוריהם. הוריו של סעיד לא התערו
בשכונה, כנראה על רקע שמועה שפשטה בזמנה, שאביו היה משת"פ של
השב"כ. בחלוף הזמן אביו נפטר והמשפחה
חדלה מהסתגרותה. נרקם קשר בין המחבר לשריהאן, אשר תחילתו בסתר: כאשר אביה היה בירדן ואחיה סעיד לא
היה בבית. שריהאן באותה תקופה נהגה לבוא לביתו כמעט כל יום, ואימו ואחותו סָמָאהֶר
חיבבו אותה.
במקביל
לקשר עם שריהאן, לכותב היצירה הייתה ידידה יהודייה בשם ניצן. פעם, המחבר קבע מראש
לצאת איתה לקולנוע , ולא ידע כי באותו היום יתקיים טקס פתיחתו המחודשת של המסגד.
לאחר שנודע לו הדבר, החליט בכל זאת לא לבטל את היציאה לקולנוע עם ניצן, ולא שעה
לאזהרתו של אביו כי הוא יתחרט על כך. באותה התקופה שירתה ניצן בצבא והגיעה לפגישה
במדים צבאיים. הוא החליט לעזוב את הסרט במהלך ההפסקה הראשונה, וחזר לשכונתו
לחזות בפתיחה המחודשת של המסגד. בקרבתו ישב שעה ארוכה, וניצן – אשר הייתה מודעת
לאי נוחות שלו על שמיאן לשמוע בקול אביו –
הצטרפה אליו. הוא נמנע להשיב לשאלתו של סעיד מדוע איחר לאירוע.
אחותו
האהובה של המחבר, סָמָאהֶר, הייתה צעירה שאפתנית. היא למדה חינוך
ו"טענה שלא תתחתן לפני גיל עשרים ושמונה, ואך ורק אם עד אז יהיה לה תואר
שני" (עמ' 8). אביו של המחבר היה שתקן וכמעט לא הצליח ליצור שיחה עימו.
בפעמים המעטות בהן אביו דיבר אתו היה בהקשר לטרוניותיו על סמאהר. האב ניסה לשדך
אותה, היא התארסה וכבר בדקה למעלה משלוש דירות עם ארוסה, וכל פעם לא הייתה מרוצה
מהדירה – וזאת לדאבון ליבו של האב שרצה שתתחתן כבר. המחבר רומז כי אולי זו הייתה
דרכה של סמאהר לומר כי היא עדיין אינה מעוניינת להתחתן. באוזני המחבר האב כינה את
בתו "אחותך" בלבד. השידוך בסופו של דבר לא צלח.
המחבר
זוכר מתי אביו חיבק אותו בפעם האחרונה. היה זה כאשר המתין לאביו בצאתו ממסגד. אחר
כך סיפר לאביו שניצן לא תבוא יותר. ארבעה חודשים אחר כך נפל האב מפיגומים במפעל –
בו עבד במשך 20 שנה – ונהרג. המחבר למד אז באוניברסיטה בירושלים והוזעק משם.
שבועון התנועה האסלאמית, אל-מית'אק, עליו מנוי היה האב, המשיך להגיע לביתו גם
שנתיים אחר מותו. המחבר נהג לאסוף אותו בכל יום שישי ולקחתו לירושלים. בכתב העת
הזה משכה את תשומת לבו "פינת האישה המוסלמית", בה השתמש כדי לדלות ממנה
מתכונים ולבקש מאימו להכין אותם. בשבועון הופיעה כותרת בולטת על הפגנה שארגנה
התנועה האסלאמית מול שערי שגרירות דנמרק בתל אביב, כדי למחות על הקריקטורות
שממשיכות להתפרסם בארץ זו על הנביא מוחמד. המפגינים קראו להחרים מוצרים
דניים.[האירוע התרחש ב-2006.]
המחבר,
אשר המשיך לקיים קשר חשאי עם שריהאן, לאחר העיון בשבועון התנועה האסלאמית התקשר
אליה מטלפון חסוי. מתברר שאביה נהג לאסוף את אל-מית'אק כל שבוע מהמסגד – אבל היא
לא גילתה עניין מיוחד בשבועון הזה ותמהה על שהוא שואל אודותיו. המחבר הסב את תשומת
ליבה לציטוט מדברי מוחמד המופיע בעיתון, לפיו אמר הנביא כי אף אחד לא ייחשב למאמין
אמיתי, עד שלא יאהב את מוחמד יותר מאשר את עצמו, את הוריו וילדיו ואת כל בני האדם.
המחבר סבור שזו דרישה מוגזמת ואינה מקובלת עליו. לאחר מכן שריהאן שאלה את הדובר
עימה האם הוא קורא את פינת המתכונים, והוא שיקר במצח נחושה: "זו פינה
לנשים!" (עמ' 63).
כאשר
שריהאן למדה באוניברסיטת ת"א, המחבר נהג לקיים איתה פגישות רומנטיות חשאיות
בעירם יפו. המפגשים היו נערכים בסתר, כיוון שהמחבר לא מצא לנכון לבקש אישור לכך
מאחיה של שריהאן, סעיד – וזאת על אף הקשר הידידותי בין האח לבינו. [לאחר מות האב,
האח אמור לאשר את הנישואים של אחותו.] "אם הייתָ מדבר אתו, היא [שריהאן]
אמרה, לא היינו צריכים להתחבא ככה" (עמ' 14). שניהם אינם מקפידים לקיים את
מצוות הדת כמו לצום ברמדאן. בניגוד למחבר, שאינו מגלה לסעיד שהוא לא צם, סעיד
אומר: "כל אחד מאיתנו [מאחיו] צם כי
הוא בטוח שכל האחרים צמים גם" (עמ' 21).
הקשר
בין המחבר לשריהאן לא התפתח מעבר לפגישות חשאיות במקומות בלתי הומים, והיא התארסה
לאחר. המספֵּר הגיע למסיבת אירוסין שלה, אבל בראות אותה בשמלה לבנה, מיהר לברוח
מהאולם. "חלף שבוע בדיוק מאז מסיבת האירוסין שלה [של שריהאן]" (עמ' 93). המספֵּר יחד עם ניצן השתתף במועדון בחגיגות
לכבוד השנה הלועזית החדשה, בה המבלים הרבו לשתות אלכוהול ולרקוד. שתיית אלכוהול
הייתה קשה עליו, אך ניצן עודדה אותו לעשות
זאת. באותה התקופה עדיין ראה בשריהאן חברתו, בעוד בניצן ראה ידידה. [ייתכן כי
הסכמתו להשתכר נבעה גם מפאת האירוסין של שריהאן.] בהיותו מעולף משכרות במסיבה, חזר
המחבר לביתו כשהוא נשען על כתפה של ניצן. שריהאן ראתה אותו במצב כזה ובירכה אותו
בשנה טובה. למחרת סיפרה לו על מסיבת האירוסין שנערכה לה ואמרה כי חבל שהוא לא הגיע
למסיבה. לשאלתו איך החיים בתור אישה
מאורסת ענתה: "בעיקרון אותו דבר כמו להיות רווקה", מלבד תירוץ לאי סיום
תואר ראשון (עמ' 92).
עוד
לפני האירוסין של שריהאן, שני אחיו הגדולים של המחבר [אשר בידיהם הייתה שמורה
הזכות המסורתית להחליט על נישואי אחותם לאחר מות האב], אילצו למעשה את אחותם סָמָאהֶר להתחתן עם אדם שסברו שמתאים לה. למספֵּר,
בתור האח הצעיר, לא היה שום חלק בשידוך – אבל הוא גם לא מצא לנכון להביע התנגדותו
לנישואים האלה. הוא תירץ את התנהגותו הפסיבית בכך שממילא דעתו לא תהיה חשובה בעיני
אחיו, וגם אם היה לו האומץ להתנגד, היה מצער את אימו. לרגל אירוסי אחותו, המחבר חזר
מלימודיו באוניברסיטה בירושלים לביתו ביפו. בשבתו בחדרו, נכנסה אחותו: היא לא אמרה
דבר, אלא סטרה על לחיו "בכל כוחה, סטירה זועמת, יחידה" (עמ' 13). בחלוף הזמן, בשיחה עם סמאהר בביתו, משתמע כי
היחסים בינה לבעלה קרירים.
המחבר
הגיע לחתונתה המפוארת של שריהאן. בחתונה מתברר לו כי היא הכירה את חתנה בשידוך:
שתי המשפחות מכירות זו את זו, בעוד שריהאן אינה מכירה היטב, ואולי בקושי, את החתן.
כותב היצירה מתאר את רגשותיו: עוד לפני הגעת הזוג המאורס "הרגשתי חסר מנוחה
וחנוק בתוך חולצתי. קודם סמאהר, והלילה גם שריהאן. מי תהיה הבאה בתור שתיפול קורבן
לשתיקתי?" (עמ' 96). בראותו את הכלה והחתן, כמעט בריצה עזב המספֵּר את אולם
החתונה.
מאז
ששריהאן התארסה, ביקוריה של ניצן נעשו תכופים יותר. המחבר נהג לבוא מירושלים ליפו
ביום חמישי ולחזור לירושלים במוצאי שבת, ובימים האלה יכול היה להיפגש עם ניצן.
בפגישה האחרונה המתוארת בספר בין הסופר לשריהאן, היא, במשתמע, כבר בהריון. הם
נזכרים בהשתתפותם ביחד עם ערבים ישראלים אחרים בפעילות למען פלסטין.
הסכסוך
הישראלי-פלסטיני ביצירה
בטיול
עם אימו של המחבר היא הראתה לו את מה שנותר מבית הוריה ומהבתים שסבבו אותו ביפו:
"ערמות גדולות של חול ומתכת העומדות
מול הים ומביטות מושפלות בגבם של בתי הפאר החדשים שנבנו לאורך החוף". המחבר חיפש
ביפו כתובות לקיומה של פלסטין במקום, ואכן מצא כתובות כאלה, בערבית ובאנגלית,
מתקופת המנדט הבריטי. מתעורר בו הרצון לחרות את המילה פלסטין גם באותיות עבריות. בשובו מירושלים ליפו, יהודי חובש כיפה ביקש ממנו
לקנות ספר תהילים בחמישה שקלים, אשר ישמשו כתרומה להצלת בית כנסת. ניתן להבין כי
למחבר חסר האומץ לסרב, תוך הבהרה כי הוא ערבי, ובמקום זה הוא נענה לבקשה. בביתו, באירוע לקראת אירוסי אחותו
סמאהר, מישהו מהנוכחים הזכיר את בית הכנסת "ואת המאבק שמתנהל זה כמה שנים על
החזרת המבנה למשפחה שנמלטה ממנו בארבעים ושמונה" (עמ' 12-11).
פרשנותי
לפִסקה. התיאורים שהובאו בפִסקה לעיל נועדו להזכיר לקורא העברי כי יפו הייתה עיר
פלסטינית-ערבית בתקופת המנדט הבריטי, עד להקמה של מדינת ישראל במאי 1948. העדויות לכך הן בתי תושביה הערבים של העיר שהפכו
לעיי חורבות, ובתים אחרים שנתפסו על ידי יהודים ואחד מהם הפך לבית כנסת. עדות
נוספת לכך היא הכתובת שגילה המספֵּר באנגלית ובערבית עליה רשום פלסטין. רצונו לכתוב
פלסטין גם בעברית, כנראה רומזת אף ביתר שאת על רצונו להסב את תשומת לבו של הקורא
העברי כי יפו הייתה עיר פלסטינית – בניגוד לכוונתה של מדינת ישראל לעקור את שם
פלסטין משמה של העיר.
סעיד,
בשיחה עם המחבר, מספר כי אנשים חדשים עוברים לגור בשכונה, שאינם מתעניינים
בשכניהם. בשעת בוקר המחבר מברך את אחד השכנים החדשים ומוסיף: "אני הסיבה
שעברתָ לגור ביפו" (עמ' 108). באירוע אחר, סמאהר והמחבר שמו לב לנוכחות
מוגברת של המשטרה ביפו. "בטח זה כמו בשטחים הכבושים", אמר המחבר (עמ'
117). סמאהר הוסיפה כי הנוכחות המשטרתית מעצבנת וגורמת "פשעים אחרים"
[פיגועים?] (עמ' 118). להערכתי, התיאורים לעיל רומזים על ניסיונות מחודשים לייהד
את העיר שנעשו בתחילת המאה ה-21 – ניסיונות שנתפסו בעיני תושביה הערבים, כהקמת
התנחלויות בעיר וערעור הסטאטוס קוו בה, ועוררו התנגדות מצדם. בדומה לכך, בנייני
הפאר החדשים המתוארים בתחילת הפרק הזה, אשר אוישו בעיקר על ידי יהודים, גם כן
נתקלו בהתנגדות מצד התושבים הערבים,
כניסיון לדחוק אותם מהעיר. הסיפור על תרומה להקמת בית הכנסת רומז כנראה כי מאמצי
הייהוד נעשהו על ידי גורם דתי. (לפי ערך "יפו" בוויקיפדיה, "בשנת
2007 הוקם בעיר גרעין חברתי תורני על ידי הרב יובל אלפרט ושנה לאחר מכן ישיבת שירת
משה שנועדו על פי מארגניהם לחזק את הקהילתיות והזהות היהודית ציונית ביפו, ולמנוע
התבוללות".)
הפִּסקה
הבאה מתארת את האי נוחות, המבוכה ואף התסכול שחש אזרח ערבי כאשר זוכה במתת מארגון
ציוני. המחבר נכח בטקס הענקת מלגות לסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. בין מקבלי
המלגות הייתה חברתו באותה התקופה, שריהאן. המלגה שלה הייתה על שמו של אחד ממייסדי
הקרן שנמנה עם "חלוצי היישוב היהודי בישראל", אשר עסק גם "באימוני
ירי בשטחים פתוחים. מנימת דבריו ניכר היה שהוא מאמין כי במעשים של גבורה
מדובר". לאחר קבלת המלגה המחבר לחש לעברה
של שריהאן, "כמה פטריוטי מצדך". שריהאן בתגובה לחשה: "עכשיו
אני גם צריכה להגיד להורים שלי ולסעיד שזה בזכות היישוב היהודי. הם יתגלגלו
מצחוק" (עמ' 65). שריהאן אומרת למחבר כי שניהם דומים לדמותה של אנטיגונה
במחזה הקרוי על שמה: "העובדה שהיא כולה ניגודים וסתירות...שהיא יוצאת נגד
משהו שהוא כביכול גדול עליה" (עמ' 67). כותב היצירה מתקן את שריהאן ואומר כי
בניגוד לשניהם, כאשר כולם עמדו ושרו את "התקווה", הם לא יצאו, כפי שהייתה עושה אנטיגונה, אלא עמדו
בלבד.
כותב
היצירה וסעיד ערכו ביקור בשוק הפשפשים (העתיקות) ביפו. כאשר המוֹכר הזקן –
ממנו קנה סעיד תמונה – שמע את המחבר וסעיד מזכירים
בשיחתם שביום הזה חל יום מותו של ביאליק, המוכר
פנה אליהם בערבית, הביא להם ספר בערבית של ע'סאן כנפאני והשמיע כלפיהם דברי תוכחה:
"ברור שלא תדעו מי זה...מי בגילכם יודע היום מי זה ע'סאן כנפאני" (עמ'
39). המוֹכר תיאר את האיש כ"נסיך הספרות הפלסטינית", אשר "כתב את
הדברים שביאליק לא ירצה לעולם לספר" (עמ' 40) המחבר, בדרכו חזרה, חשב איך זה
קרה שאת יום השנה למותו של ביאליק זכר, ואת הסיפורים "בארץ התפוזים
העצובים" של כנפאני שכח ברובם. עיניו דמעו.
בפגישה
בין המחבר לשריהאן שנערכה כבר לאחר נישואיה, הם נזכרים בהשתתפותם ביחד עם ערבים
ישראלים אחרים, כולל מאל-קודס [ירושלים], בפעילות למען פלסטין: הפגנה בחיפה בה
נשאו דגלי פלסטין. כעת מתברר להם כי קרובת משפחה של מחמוד – איתם השתתף באותה
פעילות – נהרגה על ידי ישראל בעזה [אולי במבצע "עופרת יצוקה"]. המחבר
ממשיך: "אני מנסה לדלות מזיכרוני תפילה מוסלמית קצרה למען המתים, ללא
הצלחה" (עמ' 128). אותו מחמוד, בשלט שעסק בהכנתו בשלוש שפות עבור הפגנה, שכח
איך אומרים טרנספר בערבית. בתגובה, ערבי מאל-קודס [ירושלים] אומר: "קוראים
לעצמכם ערבים?...באל-קודס לא הייתם עוברים את מילוי שאלון הקבלה" (עמ' 127).
שתי
הפסקאות האחרונות רומזות על צער שחש גיבור היצירה מפאת התרחקותו ושכיחתו את שורשיו
הפלסטיניים-המוסלמים על רקע ניסיונותיו להשתלב בחברה הישראלית. ביצירה ישנו גם
אזכור לצפייתו של המחבר בסרט "זהות במלכודת", בה סוכן שלקה באמנזיה נאבק
לגלות את זהותו. בכך נותן להבין המחבר כי מצבו דומה לאותו הסוכן: גם הוא שכח חלקית
את זהותו האמיתית ושואף לגלותה ולממשה מחדש.
הפִּסקה
הבאה מרכזת את יחסו כלפי החגים היהודיים. ביפו דואגים לתלות שלטים לכבוד החגים
היהודיים, כמו סוכות – אך אין שלט לכבוד רמדאן. יחסו של המחבר כלפי החגים היהודיים
עבר שינוי. בתור תלמידים, המחבר ואחותו סמהאר נהגו להקים סוכה בחצר ואף חשבו שזה
גם חג שלהם [אולי כיוון שראו בכך גם סמל לפליטים הפלסטינים?], אבל בחלוף הזמן הפסיקו. המחבר
מרגיש יחס שלילי הן כלפי חג המולד הנוצרי וחג חנוכה היהודי. לדבריו, "אמא שלי מופתעת בכל שנה
מחדש לגלות שיש כל כך הרבה נוצרים ביפו" (עמ' 48). ואשר למחבר: "לא
יכולתי לשאת את ריחה המחניק של הריבה החמה [למילוי הסופגניות] שעמד בחנות"
(עמ' 44). הוא שאל את עצמו האם היחס השלילי כלפי חגו של האחר הוא הדדי: האם תושבי העיר שאינם מוסלמים "החמיצו
פנים מול הנורות הצבעוניות שקישטו את השכונות ברמדאן" (עמ' 44). בעומדו בתור
לקנות שתייה, עובדת החנות הציעה לו סופגנייה בחינם, ומתוך קונפורמיזם לא העז לסרב.
לעומתו, אישה שעמדה מאחוריו בתור, סירבה בנימוס, ולאחר דקות אחדות הפנתה את מבטה
אליו ואמרה בערבית: בתיאבון. הערתה עוררה
בו מבוכה. המחבר יחד עם ניצן השתתף באירוע לכבוד יום העצמאות. בהמשך היום קנו תפוחים קשים מצופים בקרמל,
ולמחרת כאבו השיניים לשניהם. באירוע האחרון המחבר כנראה רומז על הענשתו בגין
השתתפותו בחגיגות יום העצמאות.
שתי
הפסקאות הבאות עוסקות באפליה כלפי האזרחים הערבים על רקע ביטחוני. במהלך נסיעתו
באוטובוס לסרט עם ניצן, היא ונוסעים
יהודים אחרים – אך לא המחבר – חשדו באישה
ערבייה שהיא נושאת מטען חבלה בתיקה. נוסע אחד, ללא רשותה, פתח את תיקה ורוקן אותו,
אבל לא מצא דבר חשוד. בקבוק בושם קטן שנשמט מתיקה של האישה והיא לא מצאה אותו,
נלקח (נגנב?) על ידי ניצן, היא התיזה אותו על עצמה לאחר צאתה מהאוטובוס, וביקשה מהמספֵּר
לשמור אותו עבורה בכיסו. המחבר ניאות לעשות זאת, אבל הרגיש בחילה. במקרה הזה,
מנקודת ראותו של הכותב, כמו להוסיף חטא על פשע, פריט מרכושה של האישה, נלקח-נגנב
בעקבות הבדיקה הביטחונית הבלתי מוצדקת.
לאחר
סיום שירותה הצבאי, עבדה ניצן בחברת אבטחה והחליטה לחגוג עם המחבר את יום הולדתה
בפסטיבל הבירה, אירוע בו שימשה כמאבטחת. לשאלתו על פרטי עבודתה הסבירה כי טיפוסים
"בעייתיים" שצריך "להתעכב עליהם" נקבעים לפי המראה – "אם
הם קצת כהים בעור ובעיניים זה כבר מדליק נורה אדומה"; "וחוץ מזה מנסים
לדובב אותם רק כדי לראות אם יש להם מבטא" (עמ' 112). בהבינה כי הקריטריונים
האלה מעוררי החשדנות מכוונים לאנשים כמוהו, קרי ערבים, במעין התנצלות אמרה:
"ככה הכשירו אותנו. אין לי ברירה", בהוסיפה כי לו אין מה לדאוג, כיוון
שאין לו מבטא. בתגובה, "הנחתי את כף ידי על ירכה. 'איזה יופי', אמרתי, ולא
החזרתי לה מבט" (עמ' 112). בעת הפסטיבל המחבר היה עֵד לתשאול של שני ערבים על
ידי מאבטח. אבל הבדיקה הביטחונית פסחה עליו, כיוון שניצן אמרה לעמיתה לעבודה:
"אותו תעזוב...הוא אתי" (עמ' 115).
הספר
מסתיים בפרק העוסק בפיגועי התאבדות. במהלך נסיעה באוטובוס לירושלים המספֵּר מדמיין
אוטובוס עם חיילים נפגע בפיגוע התאבדות. כמקובל בפיגועי התאבדות "המחבל",
כדבריו, יהפוך לגיבור בעיני ערבים: רעולי פנים יניפו כרזות עם התמונות שלו ביד אחת
ורובים ביד שנייה, בעזה, בג'נין, בביירות, בבגדאד, במזרח ירושלים וביפו (עמ' 131). בקלטת שישאיר אותו המחבל לפני הפיגוע יידבר על
זכות השיבה, הנַכְּבָּה והקוראן, תוך קריאות אללה אכבר. אימו של הסופר, בראותה את
הקלטת על מסך הטלוויזיה, תגיד "עוד מטומטם ששטפו לו את המוח" (עמ' 131).
בהמשך מדמיין המחבר שהאוטובוס בו הוא נוסע כעת נפגע בפיגוע התאבדות.
בחירתו
של הכותב לתאר פיגוע נגד אוטובוס עם חיילים, כלומר אובייקט צבאי, ולא אוטובוס
אזרחי ובו אימהות עם תינוקות, ייתכן ונועד להמעיט מחומרת המעשה. עוד ראוי לציין כי
המחבר מצא לנכון לציין כי מעשי הטרור נגד יהודים זוכים לא רק להערצה במדינות ערב,
אלא גם ביפו, כחלק מהעולם הערבי.
ביקורת
היצירה
כתובה בעברית ברורה, לא מליצית ועם זאת יפהפייה, העולה על פני סופרים עברים יהודים
בני דורו. לדעתי, מִבנה הספר לוקה בחסר. הספר בנוי מפרקים שנכתבו בזמנים שונים ופורסמו
בנפרד בזמנם. פרסומם בתור יצירה אחת היה מחייב עריכתם מחדש בהתאם – אחרת העלילה
דומה למעין פאזל שעל הקורא לנסות להרכיבו.
על
אף שהיצירה אינה אוטוביוגרפיה, מתאר איימן סיכסק בה את עצמו כמישהו שעוסק בכתיבה
ספרותית, נוהג להסתובב עם פנקס ולתעד אירועים, וזה ללא ספק אחד היסודות
האוטוביוגרפיים בספרו. ביצירה ישנה ביקורת ברוח הליברליזם כלפי האדיקות בדת
המוסלמית ואורח החיים השמרני שהיא כופה על הערבים, כמו נישואים לפי שידוך, ולא
מתוך אהבה בין בני הזוג, והחובה באישור לנישואים מצד האב, או מצד האחים של הכלה
לאחר מות האב . עם זאת, בתור ערבי-מוסלמי נותרה במחבר זיקה לדת. הוא הרגיש אי
נוחות על שהלך לצפות בסרט במקום להשתתף בטקס פתיחתו המחודשת של המסגד. כמו כן,
כאשר נודע לו על הרוגה תמימה בעזה בזמן פעולה צבאית ישראלית, הוא ניסה לדלות
מזיכרונו תפילה מוסלמית, אך לא הצליח.
הסופר
מתאר את עצמו כאישיות חלשת אופי. הוא לא העז להתייצב נגד הנישואים שנכפו על אחותו
האהובה, לא העז לבקש את הסכמתו של סעיד להיפגש עם שריהאן, והיא נישאה לאחר. חולשת
האופי שלו באה לידי ביטוי בסטייתו מהפטריוטיות הפלסטינית, כזו הראויה בעיניו. הוא
נענה לבקשה לתרום כסף לשיפוץ בית כנסת שהוקם בבית פלסטיני נטוש, הוא אכל סופגנייה
שהוצעה לו בחינם – על אף שנגעל ממנה, והוא לא יצא מהאולם בעת שירת
"התקווה".
בדומה
ליחסו הדו-ערכי כלפי האסלאם, הוא גם בעל אישיות מפוצלת הנעה בין ערבי-פלסטינאי
לבין ישראלי. הוא כותב בעברית ולומד באוניברסיטה עברית בירושלים – אך קשה לו
להשלים עם השתלטות המרחב היהודי ישראלי על פלסטין ההיסטורית, והוא גם משתתף
בהפגנות למען פלסטינים. הדואליות מתבטאת גם בכך שיש לו שתי ידידות ערבייה ויהודייה. בעיני
הפלסטינים באל-קודס הוא אינו מספיק פלסטיני, ובעיני היהודים הוא אינו מספיק
ישראלי.
ואולם
קריאה ביקורתית של היצירה חושפת כי הדואליוּת של הכותב בין ישראליות לפלסטיניות
היא בעיקר דואליות לכאורה. הישראליות שלו מקורה בחולשת אופיו ובנטייתו
לקונפורמיזם: רצונו להסתגל למציאות אנומאלית ובלתי צודקת מבחינתו, בה עם אחר השתלט
על מולדתו פלסטין. מנקודת ראותו, הוא ועמו הם קורבנות תמימים הסובלים על לא עוול
בכפם.
ביצירה
ישנן התייחסויות מרומזות ותיאורים להרס ולעקירת זהותה הפלסטינית-הערבית של יפו,
תהליך שנמשך עד ימי כתיבת הספר. הערבים בישראל סובלים מגזענות ואפליה. המחבר חש
בגזענות כלפיו כבר בהיותו ילד בגיל עשר, הרשויות מקשטות את יפו לרגל חגים יהודיים,
אך לא חגים מוסלמים, ואזרחים ערבים נתונים
לבדיקות ביטחוניות, רק בגלל היותם ערבים. אף בקבלת מלגת סטודנט, הסטודנטית
הערבייה חשה אי נוחות, כיוון שניתנה מטעם קרן להנצחת פעיל ציוני שקידם התיישבות,
ובמשתמע היה גם מיליטנטי.
קל
לראות, כי ההתבטאויות הרכות והמרומזות בחלקן של המחבר בנושא הסכסוך
הישראלי-פלסטיני משקפות גרסה חד צדדית, אמת חלקית וסלקטיבית, המסתירה את התמונה
המלאה והאמיתית.
בהקשר
למלגה שמקבלת סטודנטית ערבייה על שם חלוץ ציוני שאחז בנשק, מתעלם המחבר מכך שלפני
התחמשות היישוב היהודי בארץ ישראל למטרות הגנה, נערכו פוגרומים ביהודים בה תחת
הסיסמה "אד'בח אל-יהוד" (إذبح اليهود), כולל
ביפו עירו, בה נרצח הסופר יוסף חיים ברנר ב-1921. פרעות נגד יהודי יפו על ידי
תושביה הערבים חזרו בשנת 1936. המחבר אינו מוצא לנכון להביע הכרת תודה למדינה
היהודית שבה גם סטודנטים ערבים שאינם
משרתים בצבא ואינם עושים שירות לאומי, ואף מפגינים נגד המדינה היהודית עם דגלי
פלסטין – עשויים לקבל מלגה מאותה מדינה. לוּ סטודנטים ערבים בארץ היו מפגינים למען
מטרותיהם הלאומיות עם דגלי ישראל ופלסטין, ניתן היה לראות בכך, לפחות באופן סמלי, כביטוי לתמיכתם בהקמת שתי מדינות, יהודית
וערבית.
בעקבות
החלטת כ"ט בנובמבר 1947 שקבעה כי יש להקים בארץ ישראל המנדטורית שתי מדינות,
יהודית וערבית, "בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו [– כתוצאה מירי מיפו –] למעלה מ-1000 מתושביה היהודים של תל אביב, מהם כ-170
הרוגים. כ-17,000 מתושבי השכונות שגבלו ביפו, נאלצו לברוח למרכז תל אביב וצפונה...
ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים
מיפו ומסלמה תקפו את שכונת התקווה".[1] האירועים האלה היו חלק מתוכנית
של ההנהגה הפלסטינית, בתמיכת תושביה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ובכך לשים קץ להקמת מדינה יהודית. באנלוגיה
בלתי מדויקת אפשר לומר כי מי שרואה רק את עיי החורבות של יפו הערבית במאי 1948 –
אך מתעלם מההיסטוריה שקדמה לכך, דומה למי שרואה רק את ברלין ההרוסה במאי 1945 – אבל מתעלם מתולדות מלחמת העולם השנייה.
בספר
מוזכר הסופר הפלסטיני הכישרוני ע'סאן כנפאני (غسان
كنفاني)
(1972-1936) – אבל אין אזכור כלשהוא לכך
כי האיש היה חבר בארגון הטרור הפלסטיני "החזית
העממית לשחרור פלסטין" ודוברו של הארגון. הארגון דגל ודוגל בהשמדת מדינת
ישראל והתפרסם בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 בחטיפה ותקיפה של מטוסים אזרחיים, בהם של חברת אל-על.
בקיצור
– תוך התעלמות מזכויותיו ההיסטוריות עתיקות הימים של העם היהודי על ארץ ישראל וגם
מהחלטת החלוקה של 1947 – התייחסויותיו של
המחבר לסכסוך היהודי-פלסטיני מבוססות על ההנחה הסמויה כי מדינת ישראל, בתור מדינה
יהודית, היא ישות קולוניאליסטית בלתי לגיטימית, כפי שטענו בגלוי מדינות ערב
והפלסטינאים בטרם הקמתה ועם הקמתה. אבל
בשונה מהפלסטינים באותה העת, הוא מקבל את
מדינת ישראל בתור עובדה קיימת ומשתדל להסתגל אליה. לאור ההנחה הסמויה הזו הוא מואס
בחגיה, מחרים את ההמנון הלאומי שלה ומתנגד להרחבת ההתיישבות היהודית בעירו יפו,
אשר עד למאי 1948 הייתה עיר פלסטינית מובהקת. כיוון שציבור ערבי גדול בארץ עדיין
רואה בישראל ישות בלתי לגיטימית, ופיגועי הטרור נגד האוכלוסייה היהודית מבוצעים על
ידי ערבים, אכן אין לרשויות החוק ברירה אלא למקד את הבדיקות הביטחוניות בערבים.
כאמור,
על אף שהיצירה כתובה בגוף ראשון, אין זו אוטוביוגרפיה. על כן, הדעות המובאות בה
בנושא הסכסוך היהודי-פלסטיני אינן בהכרח משקפות את עמדותיו של איימן סיכסק. כמו כן
אפשר לטעון כי זו אמורה להיות יצירה ספרותית, ספרות לשמה, הבאה, בין היתר, לשקף את
תחושות האפליה והתסכול שמרגיש ערבי בתחילת המאה ה-21 החי בישראל – וכל העיסוק
בתולדות הסכסוך אינו רלוונטי. אבל אין להתעלם מכך כי הדעות הגלויות והסמויות
המשתקפות בספר מבטאות את נקודת ראותם של לא מעט ערבים משכילים בישראל, כאלה
השואפים להשתלב, ואף השתלבו חלקית בחברה הישראלית-יהודית. הפגם בדעות כאלה, שהן
תורמות להנצחת נקודת ראות חד צדדית ומסולפת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינן מקדמות
את פתרון שתי מדינות לשני עמים, או כל פתרון המבוסס על שלום אמת – אלא עלולות
לעודד את הצד הפלסטיני לפעול להחזרת גלגל ההיסטוריה אחורנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה