ברנדס, יוכי. הָגָר (תל אביב: למשכל, 2006). 289 עמ'.
הסופרת יוכי (יוכבד) ברנדס נולדה ב-1959
בחיפה במשפחה חרדית. בנעוריה קיבלה חינוך
חרדי, אבל אחר כך עזבה את החברה החרדית. בלימודיה האקדמאיים באוניברסיטת בר אילן
היא התמחתה בתנ"ך וביהדות – נושאים שבאו לידי ביטוי ביצירותיה, בספרי העיון
שלה ובפעילותה הציבורית. ספרה הגר פורסם לראשונה ב-1998. לסיכום הוספתי הערות
קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.
סיכום
גיבורת הספר היא הָגָר, ילידת משפחה
חרדית בירושלים, ועלילת הרומן מתוארת על ידיה. הסבא של הגר אברהם פרידמן
התעקש לקרוא לנכדתו הגר – בניגוד לרצונה של הסבתא לאה שרצתה שתיקרא שרה.
לאה הייתה ניצולת שואה, אשר בעת בריחתה מאזור הכבוש בידי הנאצים, "במו ידיה
חנקה את בתה" (עמ' 67) [כנראה בלי כוונה] שרה, כדי שהבכי של התינוקת לא יגלה את
קבוצת הנמלטים. הסב הכיר את לאה במחנה העקורים בקפריסין, אליו נשלח מהארץ כדי
ליצור קשר עם יהודים חרדים. באותו הזמן לאה הייתה שבורה נפשית, ואברהם הציע לה
נישואים והבאת ילדים חדשים לעולם, מתוך רצון לשקמה. בילדותה הגר הייתה קשורה
לסבהּ, בעוד יחסיה עם סבתה היו עכורים. הסב אהב מאוד את נכדתו עד שאביה של הגר
(בנו של אברהם פרידמן) "היה אומר שבשביל חיוך אחד של הגר, סבא יהיה מוכן להפוך
את העולם ולטפס לשחקים" (עמ' 19).
בהתנהגותו היה הסב דמות חריגה בחברה
החרדית. הוא טען באוזני נכדתו כי לא צריך
לפחד מדעת הקהל של הציבור החרדי, ובניגוד גמור לחברה החרדית שראתה בעמידה בצפירה
עבודה זרה – הסב עמד בצפירה ביום הזיכרון לחללי צה"ל והסביר לנכדתו: "החיילים
שלנו מתו במלחמה שלנו וגם הצפירה היא שלנו" (עמ' 19). בערב יום הזיכרון סיפר
הסב לנכדתו בת ה-7 על בחור חרדי מ"מאה שערים" בירושלים – אשר על אף
התנגדות הוריו – במלחמת העצמאות עבר הכשרה
לפלמ"ח, בקיבוץ עין שמר של "השומר הצעיר", והבטיח להוריו להמשיך
להיות חרדי בשובו מהמלחמה. היה זה חלק מהסיפור האוטוביוגרפי של אברהם פרידמן. הגר
הושפעה עמוקות מהסיפור ובהיותה תלמידה, במהלך שיעור של מורה קשוחה במיוחד, אזרה
אומץ ועמדה דום בהישמע הצפירה. המורה מיהרה לשלוח את הילדה הביתה עם פתק להורים.
בהגיעה הגר לבת מצווה, הסבתא לאה עשתה
מאמץ עליון לשכנע את נכדתה לשנות את שמה לשרה. לאה טענה כי קללה רובצת על השם הגר,
אשר בדומה להגר המקראית תגורש למדבר, תסבול מצמא ותשליך את תינוקה. הגר עמדה
בסירובה וטענה כנגד כי המלאך הציל את הגר
ואף הבטיח כי בנה יהיה לגוי עצום. הסב לא האמין במזל רע הטמון בשמות. לימים סיפר
לנכדתו כי החליט לקרוא לה הגר על שם המפקדת שלו בתקופת ההכשרה בפלמ"ח בעין
שמר. זו ב-1947 בגיל 20, נהרגה בקרב בנגב, לא היו לה ילדים ורצתה כי ינציחו את
שמה.
כאשר הגר (פרידמן) הנכדה הייתה בת 20,
בחור ישיבה בשם שלמה מוסקוביץ' – באופן חריג בחברה החרדית – יזם בחשאי קשר
רומנטי איתה. היה זה בחור אשר עבד במשרה חלקית בחנות הספרים של אביו, הִרבה לקרוא –
כולל ספרים שמחוץ לדלת אמות של הציבור שלו. הגר משכה את תשומת ליבו של שלמה כבחורה
שמרבה לקנות ספרים בחנות בה עבד. שלמה ראה את עצמו כרציונליסט, ולא האמין באמונות
טפלות ובמזל רע הטמון בשמות, כמו בשם הגר. הגר חלמה להתחתן עם בחור תמיר ויפה
תואר, ושלמה לא היה כזה – אבל היא התאהבה בו לאור התעניינותם המשותפת בספרים,
במיוחד בספרים האסורים. שלמה מצא פלפולים הלכתיים כדי שיוכל – הרחק מעיני הציבור –
לחבק ולנשק את הגר, והיא נהנתה "מפריו של העץ האסור" (עמ' 55). בחברה החרדית לא היה מקובל להתחתן ללא שידוך. על כן,
הגר מצאה דרך לערוך בחשאי היכרות בין שלמה, בו בחרה לחתן, לבין סבהּ. כצפוי, החתן
מצא חן בעיני הסב בו ראה גבר כלבבו, שאינו ירא מהציבור. כדי ליצור רושם שהנישואים
נעשו באמצעות שידוך, שלח סבא שדכן לבית החתן, ובהמשך, בנוכחות ההורים, נערך מפגש
בין החתן והכלה שהעמידו פנים שאינם מכירים זה את זו מעולם. המפגש הכשיר את הדרך
לנישואים.
בגיל
22 נולד להגר תינוק בן. אך מייד לאחר הלידה התעוררו בעיות עם התינוק. האחות
מיהרה לקחת את הרך הנולד מהגר כדי לטפל בדחיפות במי שפיר שכמעט חנקו את היילוד.
ואולם הגר השתוקקה להרגיש את התינוק בזרועותיה, קמה מהמיטה כשדמה עדיין מטפטף ללא
מעצור, נכנסה לחדר בו היה התינוק מוחזק בידי רופא ומחובר למסֵכה, חטפה את התינוק מידי הרופא ותלשה מעליו את
המסכה. למחרת, רופא החליט להסביר להגר ושלמה את הפגם שהתגלה בתינוק. הגר חששה כי
ייתכן בגלל הסרת המסכה על ידיה, מחסור בחמצן גרם לפגם במוחו. אבל הרופא מסר על פגם אחר: התינוק סובל
מתסמונת דאון מפאת עודף כרומוזומים.
הגר בתחילה לא ידעה מה משמעות הדבר,
אבל בעלה שלמה, שהכיר ספרי מדע, תפש מייד
את חומרת הליקוי ואיבד זמנית את עשתונותיו. לאחר שנודע להגר על מהות הליקוי
בתינוק, היא סירבה לטפל בו: היא לא הִנקה אותו, לא חיתלה אותו ואף נמנעה להיכנס
לחדר בביתה בו שכב התינוק, ורצתה בסילוקו מהבית. מרים, אימהּ של הגר, ושלמה טיפלו בתינוק במקומה – בעוד
הגר התעקשה על הצורך להוציא את התינוק מהבית, שקעה בדיכאון ומצבה הידרדר. שלמה
ניסה להסביר להגר כי אסור היה לו לציית ל"פסקי ההלכה המטופשים של הציבור
הנבער שלנו", שאוסרים לבצע בדיקות בעובר לפני הלידה. בדיקה כזו – המשיך שלמה –
הייתה מגלה כבר בשלב מוקדם של ההריון, בו ניתן לבצע הפלה, את תסמונת דאון. הוא אמר
להגר כי עליהם להעניק לילד את הטיפול הטוב ביותר על מנת לקדמו במידת האפשר,
ובהריון הבא לבצע את הבדיקות הרפואיות המתבקשות. ואולם גישתו הרציונאלית של הבעל
לא שכנעה את אשתו.
כעת הגר הייתה משוכנעת כי הסבא רימה אותה, ודווקא
הסבתא צדקה: הסיבה לפגם בתינוק –קללה הרובצת על שמה. הנכדה רגזה על הסב, שכעת
נעלם, ומאידך גיסא מוכנה הייתה להאזין לסבתא שהסבירה לה כי אכן קללה רובצת עליה מפאת שמה, וכי בדומה להגר
המקראית היא חטאה. הסבתא גילתה לנכדתה שלא נעלמו ממנה חטאיה ובהם חיים עם גבר ללא
חופה וקידושין, אי הקפדה על נידה ועוד. עוד טענה סבתהּ כי התינוק הוא מִכתב, מעין
מֶסֶר מאלוהים, לפיו על הגר לחדול מעוונותיה ולהיות צדיקה – בעוד התינוק לא חייב
להישאר ברשותה, שהרי הוא רק אמצעי שנועד להתריע. בכך הסבתא נתנה למעשה את הסכמתה
לרצונה של הגר להוציא את התינוק מהבית,
ואף הבטיחה לטפל בנושא. רק לאחר השלמת
תהליך ההיטהרות, המשיכה הסבתא, תוכל הגר לשנות את שמה לשרה ולהשתחרר מהקללה.
הגר שמעה בקולה של סבתה, הקפידה מאוד על
קיום המצוות, זרקה ספרים אסורים מהבית ודאגה כי גם הבעל לא יקרא בספרים כאלה,
והתמסרה לקריאת ספרי קודש. שלמה התקשה לקבל את השינוי בהתנהגותה של אשתו, בו ראה
טרוף דתי, וגם לא רצה בהוצאתו של התינוק מהבית. המקום היחיד שהיה מוכן לקבל תינוק
עם תסמונת דאון היה מנזר, וסבתא החליטה למסור אותו לשם. היא המציאה הצדקה דתית
למעשה, ובה שכנעה להשיג את הסכמתה של הגר להחלטתה: הגויים נועדו לשרת את היהודים,
ולכן מוטב להשאיר להם את הטיפול בתינוקות פגומים, כדי לפנות זמן ליהודים להקדיש
עצמם לעבודת הקודש. שלמה, שהיה מותש מהטיפול
בתינוק במשך חמישה וחצי שבועות, הסכים
לחתום על טופס המסירה, ושליחי המנזר נטלו את התינוק.
כחצי
שנה לפני מותו של הסב קיימה הגר
שיחה ראשונה ואחרונה אתו מאז לידת התינוק. באותה הפגישה הסב גילה לראשונה לנכדתו –
במה שהרגישה הגר בעצמה מכבר – כי הוא לא נתן
לסבתא את אהבתו. לדבריו: "אהבה לא הייתה לי לתת...אהבתי נותרה על אדמת
עין שמר...ואהבה אחרת לא הייתה לי" (עמ' 151). באותה הפגישה הפציר הסב בהגר
לא לשנות את שמה, אך היא הייתה נחושה לעשות זאת.
אברהם מת בגיל 70 בעת תפילת "כל נדרי".
"מת מיתת נשיקה ביום הכיפורים שחל בשבת, וצדיק גדול לא היה", פסק
הציבור. "מובדל ופרוש מן הציבור היה בחייו ובמותו" (עמ' 154). על אף
שהגר מאז לידת התינוק התרחקה מהסב, רק ביום מותו החליטה להפר את רצונו ולשנות את
שמה לשרה. עשר שעות לפני כניסת השבת ו-26
שעות לפני שינוי שמה, נסעה הגר לקיבוץ עין שמר כדי למצוא את קברה של אותה הגר
שנהרגה לפני 50 שנה ולמרֵק את שמה שלה. על הקבר רשום היה שהגר נולדה ב-1927 ונפלה
בנגב ב-13 בדצמבר 1947. בעומדה לפני הקבר הרגישה הגר שאינה מצליחה להתמרק וכי
שרידיה של אותה הגר אינם קיימים בה ונסיעתה הייתה לשווא.
בקיבוץ פגשה הגר באישה אשר סיפרה לה כי
להגר נותר אח, אברהם נאמן, המתגורר במקום – בניגוד לגרסתו של הסב לפיה להגר
לא היו קרובים. הגר החליטה להיכנס לביתו של האח וממש בצעקה ביקשה ממנו לספר את
האמת על הסבא שלה. במקביל היא הודיעה לבעלה כי לא תגיע לשבת ומבקשת ממנו לבטל את
הטקס של החלפת שמה. בתחילה, יחסו של אברהם האח כלפי האורחת היה בלתי ידידותי – מה
עוד שהתעקשותה לשמור על חוקי הכשרות הגדישה את הסאה. ואולם בהדרגה אברהם האח – "עוף מוזר" בקיבוץ, צַייר רווק
המקיים יחסי מין מזדמנים עם נשים הבאות לבקרו – גילה פתיחות כלפי הגר ומוכן היה לספר
לה טיפין טיפין על סבה אברהם ועל מערכת היחסים בינו לבין אחותו הגר. הגר, מצִדה, שרק לא מכבר הקפידה בקיום
מצוות לחומרה, בדומה לזיקית השתנתה לגמרי, נטשה את עול המצוות ואף לא הקפידה על אי אכילת בשר
בחלב.
להלן סיפורו של אברהם, אחיה של הגר, לנכדת
אברהם פרידמן, הגר. בעת היוולדו, אחותו
הגר בת ה-9 נתנה לו את שמו התנכ"י אברהם, שלא היה מקובל בקיבוץ. אחותו,
בניגוד לילדי הקיבוץ, אהבה לקרוא בתנ"ך ומכאן בחירתה בשם הזה. אחותו הייתה
שונה מילדי הקיבוץ בדברים נוספים: היא הייתה המדריכה הראשונה לאימונים צבאיים של גברים בקיבוץ. בתחילה חניכיה זלזלו בה, עד
אשר למדו להעריכה.
יחסיו של אברהם עם אחותו היו מאוד
קרובים. בגיל 11, בעת שאחותו הייתה מדריכה של אברהם האברך ולפני צאתה למבצע בנגב
ממנו לא תשוב, היא סיפרה לו "הכול על אהוב ליבה [אברהם]...אולי רצתה שמישהו
יזכור את אהבתה הגדולה והנוראה" (עמ' 187). הגר אחותו, אהבה את אברהם האברך
כנראה לא רק בגלל שמו, שהיה כשם אחיה האהוב, אלא בגלל שהיה גבה קומה, חכם, ואולי גם
בזכות היבדלותו – בתור בחור דתי יחיד הלבוש כיהודי חרדי, שמצא עצמו בחברה חילונית.
בתחילה, החניכים בקבוצתה של הגר לעגו לו, אך במהרה גילו כי האיש מהשכונה החרדית
מצטיין באימונים. כדי לשמור על חוקי הכשרות, אברהם הסתפק באכילת ירקות ולחם, דבר
שפגע בבריאותו. על מנת להסדיר את ארוחותיו
פנתה המפקדת שלו הגר לרב של ה"הגנה" וזה פסק כי על החייל פרידמן
"חובה" לאכול ארוחות חמות ומזינות, "כדי שיוכל לבצע את המשימות
החשובות", ועם זאת ביקש שלא יערבב בשר בחלב (עמ' 206). בעקבות זאת הסכים
אברהם לאכול עם כולם.
במהלך התארחותה של הגר הנכדה אצל אברהם,
הוא נתן לה ספר של שירי רחל, ממנו נהגה אחותו הגר להקריא לאברהם האברך. בתוך הספר
מצאה הנכדה את השיר "תקראי נא בשמי לבתך הקטנה". היה זה השיר אותו דקלם הסב בעת שהעניק לנכדתו את שמה.
בעקבות זאת, הגר הנכדה, בדומה לדברי סבה להגר המפקדת, ביקשה מאברהם שיקריא לה שיר
המתאים לשניהם. אברהם הבין את משמעות דבריה ובתחילה התנגד לכך באומרו "הם
מתו, אנחנו אנשים אחרים" (עמ' 231), אבל לבסוף נענה לרצונה. אברהם הצייר סיפר
להגר הנכדה כי מול ערגתה העזה של אחותו
לסבה, הסב התאמץ מאוד להימנע מקרבתה כדי לא להתפתות. ואולם פעם, בהליכה בלילה,
כאשר הסב ומפקדתו היו לבדם, זו אמרה כי נעקצה בירך, אברהם ניסה לטפל בפצע והטיפול
גרר אותו להתעלסותו הראשונה בחייו. לאחר ההתעלסות, הגר חששה כי אברהם יעזוב אותה,
כפי שאברהם המקראי נטש את הגר, אבל אברהם הבטיח לה: "אוהב אותך כל חיי"
(עמ' 237).
הגר הנכדה בת ה-22, לאחר ששמעה את
הסיפור הזה, נתנה להבין לאברהם הצייר בן ה-61 כי היא רוצה לקיים יחסי מין אתו, כפי
שעשה הסב עם הגר. אברהם סירב: "אני לא סבא שלך ואת לא אחותי, אנחנו אנשים
אחרים" (עמ' 238). אבל הגר לא ויתרה וכפתה עליו לקיים יחסי מין איתה:
"המשכתי להדק אותו על המיטה...פתחתי לו את הרוכסן והוצאתי את האיבר הקשה שלו
והחדרתי אותו לתוכי" (עמ' 240). חיי ההתעלסות בין הקיבוצניק החילוני לאישה
החרדית במקורה נמשכו. היא רצתה לחיות אתו לנצח, אבל הבינה כי בן זוגה ייטוש אותה,
כפי שאברהם המקראי נטש את הגר, מה עוד שהצייר לא האמין במוסד הנישואים. בזמן המוגבל
בטרם גירושה, ניסתה הגר הנכדה לקיים אתו יחסי מין פעמים רבות ככל האפשר, והוא מפאת
גילו התקשה לעמוד בקצב שלה.
בהמשך הקשר בין הגר הנכדה לאברהם היא
סיפרה לו את סיפור חייה, כולל על התינוק שנטשה. עוד סיפרה לאברהם כי הסב ראה
בנישואיו לסבתא לא תענוג, אלא כנראה עונש על חטא מסוים שחטא. זאת בניגוד לְמה שחשב
אחיה של הגר כי הסב, לאחר שמצא אישה אחרת
וכשרה, חי באושר ושכח את אחותו. ההפך. הסב
לא רק שלא זכה לאושר בנישואיו, אלא הגר המשיכה לחיות בזיכרונו של הסב במשך חמישים
שנה עד יום מותו, וזיכרון זה בא לידי ביטוי גם בשם שהעניק לנכדתו. למשמע הסיפור
הזה, עוינותו של אברהם הצייר כלפי הסב התפוגגה. הוא גם הביע השערה כי סבהּ התחתן עם סבתא כיוון שזו
עקדה את תינוקה, בדומה להגר המקראית.
אחרי כחודש של חיים משותפים עם אברהם
האח, הוא סיפר לנכדה על סוף הרומן בין אחותו לסבהּ. כחודשיים אברהם והגר המפקדת,
בתום האימונים ביום, היו מתעלסים בלילה על התבן. זאת עד שהגיע מברק מראש המוסד
לעלייה ובו בַּקָּשה – באישור מפקד הפלמ"ח – להעניק לאברהם פרידמן
חופשה בת שבועיים בירושלים. לפני צאתו,
נפרד אברהם מהגר בלילה של תשוקה לוהטת, בהנחה כי הפרידה ביניהם תימשך שבועיים.
אברהם אכן חזר לעין שמר, אך לדאבון ליבה של הגר הודיע לה כי בירושלים הוטלה עליו
שליחות לנסוע למחנות המעפילים בקפריסין. על שאלתה של הגר מה יהיה עלינו, הוא התנצל
לפניה ועם זאת קבע "בטון נחרץ"
כי קשריו איתה היו טעות. עוד טען הבחור החרדי כי הוא מרגיש עצמו נכשל, כיוון שלא
הצליח להתגבר על ייצרו ולא קיים את הבטחתו
להוריו לחזור מעין שמר בחור ישיבה ישר דרך,
בהוסיפו כי "הציבור שלו" לא יוכל לקבל את הקשר איתה. הגר מצִדה
מחתה על הפרת הבטחתו אליה והזהירה: "נחיה חיים ריקים ושוממים, בלי אהבה"
(עמ' 272). דבריו כי בקרוב היא תמצא אהבה אחרת לא שכנעו אותה.
הגר המפקדת נהרגה שבועיים לאחר פגישתה האחרונה
הזו עם אברהם. מאחר שאברהם הודיע לה כי
הוא נפרד ממנה, היא ויתרה לספר לו על כך שהיא בהריון. מרוב ייאוש שאברהם החליט
לעזבה, היא ביקשה את מותה. לכן התעקשה לצאת למשימה מסוכנת ואף קטלנית בנגב שם מצאה את מותה. לפני צאתה אל
מותה בנגב שיתפה את אחיה בן ה-11 בפרטי
פרטים של מערכת יחסיה עם אברהם. לאחר שנודע לאח על האסון שהמיט אברהם על אחותו
האהובה, הוא התנפל על אברהם, בעת שזה הגיע לקיבוץ כדי להשתתף בהלווייתה של הגר, ואף
ניסה לחנוק אותו, באומרו: "מגיע לך למות, הרגת אותה ואת בנה ביום אחד"
(עמ' 283). באותה הזדמנות גילה האח לאברהם, כי אחותו הרתה ממנו ורצתה לצאת למקום
הכי מסוכן כדי להיהרג. למשמע הסיפור הזה, אברהם פרידמן רצה למות, אבל במחשבה שנייה
אמר כי המוות הוא עונש קל מדי עבורו: "אני אמשיך לחיות עוד הרבה שנים. וכל
יום אייחל עד מוות אל פניה...וכל יום הבשר שלי יסורק במסרקות ברזל ודעתי תיטרף
בגעגועים" (עמ' 284).
לאחר שאברהם סיים לספר להגר הנכדה את
מלוא הסיפור על סבה, הוא גירש אותה. בצאתה לבשה הגר את אותם הבגדים של אישה חרדית בהם
הגיעה לעין שמר, היא שבה אל בעלה שלמה, ילדה בן בריא וקראה לו "אברהם בן הגר".
ביקורת
חוק הייבום עליו מספרת הגר הנכדה לאברהם
הקיבוצניק כנראה נועד לרמוז כי הבן הבריא שעתיד להיוולד
אצלה הוא ממנו, אחיה של הגר. יש בכך ביטוי למעין ייבום פמיניסטי. בִּמְקום שהאח
הצעיר יוליד בן עבור אחיו המת, באמצעות קיום יחסי מין עם אלמנתו, והבן נחשב לבנה
של האלמנה – במקרה שלנו הגר מקיימת יחסי
מין עם האח הצעיר, שאחותו נהרגה. הגר היא שיוזמת את יחסי המין ובשלב הראשון אף
כופה את עצמה במידה מסוימת על אברהם. על אף שבהמשך האח נסחף עם הגר בתשוקתה, הוא
אינו מעוניין להביא ילדים לעולם. הגר קוראת לבן שנולד בעקבות הקשר עם אברהם,
"אברהם בן הגר", כלומר הילד שייך לה – ולא לאביו הביולוגי. השם הגר בשמו,
נועד להנציח את הגר המפקדת. רמז נוסף כי הבן שנולד להגר הוא מאברהם הקיבוצניק אפשר
למצוא בסצנת הפרידה בין השניים. אברהם צועק לעברה שאברהם והגר "לעולם לא
יתאחדו" – בעוד הגר משיבה: "אתה טועה אברהם...כמה שאתה טועה" (עמ'
287). במקום התיאור השמרני-מסורתי של יחסי מין בהם הגבר הוא היוזם ואף הכופה קלות,
והוא הפעיל במשגל – בקשר הארוטי בין הגר
הנכדה לאברהם הצייר יחסי המין מתוארים מנקודת ראות הפוכה.
הספר רב ממדי ומכיל, נוסף על נושאים
ביהדות, פן היסטורי, סוציולוגי, פילוסופי ופסיכולוגי. הספר דן בדמויות בתנ"ך
כמו אברהם, שרה והגר, וכמו כן באישים מתקופת המשנה ובהם הרבנים עקיבא
וישמעאל. המסגרת ההיסטורית של היצירה
מסתמכת על עדויות של פנינה דגן מעין-שמר, אשר שירתה בהכשרה המגויסת של הפלמ"ח,
ועל חברים בקיבוץ עין-שמר, וכמו כן על עדויות של בני מאה שערים, אשר שירתו בהגנה,
באצ"ל ובלח"י – ואולם היצירה
היא, לדברי הסופרת, פרי דמיונה. הממד
הסוציולוגי בא לידי ביטוי בתיאור עולמם
הרוחני ואורחות חייהם הן של הציבור החרדי והן של הציבור החילוני, אותם הכירה
המְחברת. הממד הפילוסופי אידיאולוגי מתואר בדיונים וּויכוחים בין אברהם פרידמן
למדריכה שלו הגר בסוגיות, כמו הסתירה בין הדת לציונות, ניסיונו של הרב קוק להתאים
את הדת לציונות, והתנגדותה של הגר לראייתו בציונים החילוניים כ"חמורו של
משיח". הפן הפסיכולוגי בספר מתומצת בהסברו של אברהם הקיבוצניק למערכת היחסים
המסובכת בינו להגר הנכדה. לדבריו, "הכול תחליפים. אני אוהב אותך וחושב על
אחותי, את אוהבת אותי וחושבת על סבא שלך, וסבא שלך יצר אותך כתחליף חי וזמין
לאהובתו המתה. כל האהבות שלנו בחיים אינן אלא תחליף עגום ועצוב לכמיהה
האמיתית" (עמ' 286). הגר מצִדה סבורה כי אברהם הצייר אינו מאמין באהבה ובמוסד
הנישואים בהשפעת הניסיון המר של אחותו עם אברהם פרידמן. יש לציין כי דמות אביה של
הגר הנכדה בקושי מוזכרת ביצירה, ומכאן אפשר להסיק כי הסב בעצם שימש לה תחליף לדמות
האב. על כן תסביך האלקטרה אצלה הוא ביחס לסב ולא האב. בהתאם לכך, היא בחרה להינשא
לשלמה, כיוון שבהשקפת עולמו דמה לסבהּ. המשותף בכל הדמויות העיקריות ביצירה – הסבא
אברהם ונכדתו, הגר המדריכה ואחיה – הוא היותן יוצאות
דופן בציבור שלהם.
העלילה מרתקת, כתובה בעברית מעולה
המבוססת על מקורות היהדות, ולא בשפה מליצית מדי כי אם מובנת לכול.
לעניות דעתי, החיסרון ברומן הוא בחוסר
ריאליזם בו באספקטים חשובים. פרשת אהבה
בין בחור חרדי למדריכה שלו באימוניו
הצבאיים היא בהחלט סבירה וייתכן שמבוססת על סיפור אמיתי. עם זאת, נראה בלתי סביר
כי אותה מדריכה מספרת לאח שלה בן ה-11 לפרטי פרטים את המשגלים שלה (בספר
הסצנות האלה מתוארות בפירוט רב) עם הבחור
החרדי, ואחיה נוצר את התרחשויות האלה בזיכרונו, וכעבור חמישים שנה מספר על כך – באריכות ובלי לחשוש להתבלבל בפרט זה או אחר בחלוף הזמן
– לנכדתו של אותו הבחור. משהו באירועים האלה נראה מוגזם
ואף מופרך. כמו כן בלתי סביר שבעלה של הגר, שלמה – אשר אהב אותה ומשתמע כי היה
מוכן לקבל אותה כפי שהיא בכל מצב – לא טרח ליצור קשר עם אשתו במשך כחודש בו שהתה
בעין שמר. ברומן, שלמה מופיע בעין שמר ומוצא את הגר עם גבר זר – אבל הסצנה הזו היא פרי דמיונה של הגר בלבד. גם
השינויים הקיצוניים והמהירים בדמותה של הגר הנכדה – מחרדית ליברלית לחרדית פנאטית, ומכאן לחילונית גמורה ושוב לחרדית – נראים בלתי
אמינים.
כללית, בדמות ספרותית שיוצר סופר ניתן
למצוא קווי דמיון אוטוביוגרפיים. ייתכן כי בטלטלות שעוברת הגר ביצירה יש מן
הקורטוב שעבר בעולמה הפנימי, במחשבותיה, של
המְחברת עצמה במעברה מהחברה החרדית לחילונית – בלי לנטוש את עולם היהדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה