זיסר, אייל. פניה של סוריה: חברה, משטר ומדינה (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, 2003). 346 עמ' כולל הערות ומפתח שמות.
אייל זיסר נולד ב-1960 בחיפה והוא פרופסור בחוג
להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו מתרכזים בהיסטוריה
המודרנית של סוריה ולבנון. סיכום הספר משקף את גרסתו של המחבר, כולל השערותיו
ודעותיו. הוספתי פרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.
סוריה העצמאית: מגמות ותהליכים עד שלטונו של חאפז
אל-אסד, 1970-1946
סוריה עד מהפכת מפלגת הבעת' ב-1963 ההיסטוריה
הסורית, מאז יום עצמאותה ב-17 באפריל 1946
[שנחוג ביום סיום פינוי החיילים הצרפתים משטחה] ועד לשלטונו של חאפז אל-אסד
ב-1970, התאפיינה בחוסר יציבות פוליטית והפיכות צבאיות. ההפיכה הצבאית הראשונה
התחוללה במארס 1949 בידי חוּסני (בתעתיק חסני) אל-זעים, כורדי מהעיר חלבּ. ההפיכה
בוצעה בסיוע המודיעין האמריקאי. ארה"ב קיוותה שזעים יבצע רפורמות שיהפכו את סוריה
למדינה יציבה, נאמנה למערב ומתנגדת
להתפשטות קומוניסטית. זעים הודח בהפיכה צבאית נוספת באוגוסט 1949, ובאותה השנה
בדצמבר התחוללה הפיכה צבאית שלישית בידי אדיבּ אל-שישכְּלי. שישכלי הודח בפברואר
1954. הפיכות צבאיות המשיכו להתחולל בסוריה בשנות ה-50 וה-60. הן היוו ביטוי
להיעדר מוסדות שלטון פוליטיים חזקים לאחר יציאת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, כאשר
הצבא בתור הכוח המאורגן החזק ביטא בצורה זו או אחרת את חוסר שביעות רצונו של
הציבור ושלו עצמו מהמצב הקיים. הסיבות לכישלון ההפיכות ומעבר השלטון בעקבותיהן
לשלטון האזרחי נעוצות בחולשתו של הצבא, שלא יכול היה להשתלט על כל מוקדי השלטון.
כמו כן, הצבא היה מפולג על בסיס עדתי
ואידיאולוגי כמו הציבור הסורי, כאשר הזרמים הפוליטיים החשובים בצבא היו הפאן ערביות
בדמות מפלגת הבעת', הלאומיות הסורית שיוצגה על ידי המפלגה הסורית הלאומית (פ.פ.ס.)
והקומוניזם בדמות המפלגה הקומוניסטית.
חוסר היציבות בסוריה וחולשתה
בשנות ה-50, הביאו לניסיונות של שכנותיה
ומעצמות אזוריות להשתלט עליה. המרחב הסורי (בִּלאד אל-שַעם) כלל במקורו את סוריה
רבתי, קרי סוריה, עבר הירדן, ארץ ישראל ולבנון. מהשטח הזה, בתוקף הבנות
אנגלו-צרפתיות והשלטון הקולוניאלי הצרפתי בסוריה, נקרעו עבר הירדן, ארץ ישראל,
לבנון ומחוז אלכסנדרטה. מלך ירדן עבדאללה מהשושלת ההאשמית, עד להירצחו ב-1951, שאף
לקדם את רעיון סוריה הגדולה באמצעות השתלטות על סוריה וחלקים מארץ ישראל ולבנון.
עד לנפילתה של השושלת ההאשמית בעיראק ביולי 1958, המשטר בעיראק ניסה לקדם את רעיון
"הסהר הפורה", שיכלול את סוריה ועיראק. מול הציר ההאשמי התייצבה מצרים,
בראשות המלך פארוק ואחריו גמאל עבד-אל-נאצר, וערב הסעודית. שתי המדינות האלה שיתפו
פעולה עד אמצע שנות ה-50 כדי למנוע שינוי הסטאטוס קוו בעולם הערבי והתחזקות השושלת
ההאשמית, אשר שלטה בעיראק וירדן. נוסף לשכנותיה של סוריה, גם שירותי הביון של
ארה"ב היו מעורבים במאבק על השלטון בסוריה, בניסיון למנוע השפעה סובייטית
והתחברות למשטרו של נאצר המקורב לבריה"מ.
בשלהי 1957 נאצר עדיין התנגד להצעה מצד קצינים
סורים לאיחוד בין ארצם למצרים. האיחוד עם מצרים ראשיתו בפוטש של קציני צבא שנועד
לכפות את האיחוד על הפוליטיקאים. לאחר הקמת האיחוד המצרי- סורי בפברואר 1958,
שנקרא "הקהילייה [רפובליקה] הערבית המאוחדת" (קע"ם) – נאצר, על מנת לבסס את שלטונו על סוריה ולמנוע
התקוממות נגד שלטונו, פעל להחליש את כוחו של הצבא הסורי. הצבא הסורי הוכפף למפקדת
הצבא המצרי בקהיר וקצינים מצרים מונו בו לתפקידי מפתח. סדר הכוחות של הצבא הסורי
קוצץ ובמקביל הוצבו בסוריה בין 15 ל-20 אלף חיילים מצרים. קצינים סורים, בהם צאלח
ג'דיד וחאפז אל-אסד – יליד 1930 ושליט סוריה בין השנים 2000-1970 – שנתפסו
כבעלי השפעה, הוגלו למצרים. בדומה לאיחוד עם מצרים, גם פירוקה של קע"ם נעשתה
בהפיכה צבאית בסוריה. תוכניתה של נאצר להטמיע את סוריה במצרים נכשלה וקע"ם
פורקה בספטמבר 1961.
עוד בטרם עצמאותה של סוריה, מנהיגים של הסוכנות
היהודית ניהלו משא ומתן עם מנהיגים סורים בכירים, במטרה לזכות בהכרה בהקמתו של בית
לאומי יהודי בארץ ישראל. מנהיגים סורים אחדים גילו נכונות להכיר בקיומה של ישות
יהודית בארץ ישראל – אך לא בהפיכתה לרוב יהודי ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הנכונות
להכרה הזו נעשתה על סמך הבטחה של מנהיגי
הסוכנות, כי בתמורה לכך תפעל הסוכנות היהודית לקידום עניינה של התנועה הלאומית
הסורית במאבקה למען עצמאות מידי צרפת. אם היה סיכוי להסכם כלשהו סורי-ציוני, הרי
הוא חוסל בשנת 1942 כאשר התנועה הציונית הכריזה בראשונה על מטרתה להקים מדינה
יהודית בארץ ישראל, והסיכוי נעלם לחלוטין ב-1943 כאשר סוריה הפכה לרפובליקה עצמאית
[אך הצבא הצרפתי נותר בה עד 1946] תחת מנהיגותו של שוּכּרי אל-קוּוַתְלי (בתעתיק שכרי אל-קותלי), מדינאי פאן ערבי ופרו
פלסטינאי בולט. דוד בן גוריון מנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל, נואש מהידברות עם
הסורים כבר ב-1934 בעקבות שיחות שקיים עם שני מנהיגים סורים גולים בז'נבה.
ב-1948 שוכרי קוותלי בתפקיד הנשיא קיבל את ההחלטה
לפלוש לארץ ישראל בעקבות לחצה של דעת הקהל, ובעיקר הקצינים בדרג הביניים שהושפעו
מפאן ערביות. כל אלה קראו להיחלצות למען תושביה הערבים של הארץ. כמו כן, סוריה
חששה כי הימנעותה מנטילת חלק במלחמה, תחזק את מעמדה של עבר הירדן בראשות המלך
עבדאללה, אשר החליט להשתתף במלחמה: הדבר
יקדם את ניסיונו של עבדאללה להקים את "סוריה הגדולה" שתכלול את סוריה,
לבנון ועבר הירדן. במאי 1948 מנה הצבא הסורי כ-10,000 איש ובאותו החודש שלח לחזית נגד ישראל 3000-2,500 איש. על אף שהמתקפה
הסורית נהדפה והמלחמה הצטיירה בעיני הסורים ככישלון, בסיום המלחמה נותרו בידי
סוריה חלקים זניחים של ארץ ישראל המנדטורית, אשר בהתאם להסכם שביתת הנשק של יולי
1949 הוכרזו ל"אזורים מפורזים". ההסכם העניק לישראל את ניהולם האזרחי של
השטחים האלה, אך השאיר את שאלת הריבונות עליהם בלתי ברורה.
ניסיונו של חוסני אל-זעים בימי שלטונו הקצר
בדמשק במהלך 1949 להגיע להסדר עם ישראל היה מנותק לחלוטין מן המגמות ששלטו בדעת
הקהל הערבית והסורית. על כן, גם אם היה מצליח להגיע להסדר מרחיק לכת עם ישראל
באביב 1949, הרי היה זה הסכם שלא יכול היה לצאת אל הפועל. בתקופה שבין הסכם שביתת הנשק
ב-1949 לבין מלחמת יוני 1967, התפתחה מעין מלחמה זעירה בין ישראל לסוריה בה כל צד
ניסה להשתלט על השטחים המפורזים שהפרידו בין שתי המדינות.
הקדמה לשלטון הבעת': העדה העלווית בסוריה העדה העלווית הינה עדת המיעוט הגדולה בסוריה.
העלווים מהווים כ-12% מכלל האוכלוסייה
במדינה. יש לציין כי מדובר בהערכה בלבד, כי מאז עליית הבעת' לשלטון ב-1963 המשטר
אינו מפרסם סטטיסטיקות עדתיות. מרבית העלווים, למעלה מ-70% מרוכזים ב"הר
העלווים" – שרשרת הרים המקבילה לחוף הסורי. ריכוזים עלווים מצויים בסוריה גם
לאורך מישור החוף.
הדת העלווית נוסדה
במאה ה-9 על ידי מוחמד אִבּן אל-נוּצַייר (בתעתיק נציר) ממוצא פרסי שפעל בעיראק.
על שמו כונו העלווים נוּצַירים. האמונה
העלווית כוללת סממנים שיעים ברורים כמו הערצת עלי אבן אבו טאלב, בן דודו וחתנו של
הנביא מוחמד. באמונה העלווית יש גם סממנים נוצרים ברורים, כמו ציון מרבית החגים
הנוצרים, פולחן מרים הקדושה, ובעיקר האמונה בשילוש הקדוש. השילוש הקדוש של העלווים
מורכב מעלי אבו טאלב שנחשב להתגלמות אלוהים באדם בשר ודם, במוחמד – נביאו של אללה,
ובסלמאן אל-פאריסי, שליחו ובן לווייתו של הנביא מוחמד. חוקרת האסלאם חוה לצרוס-יפה
סבורה כי האמונה העלווית אינה אלא
"הלבשת הדת הקדומה והאלילית של תושבי ההר בלבוש שיעי, או
אסמאעילי מונותיאיסטי חיצוני" (עמ'
144). הסממנים הפגאניים באמונה העלווית מתבטאים בין היתר בזיהויו של עלי עם השמש,
מוחמד עם הירח, וסלמאן אל-פאריסי עם השמים. אחד מעקרונות האמונה העלווית הוא שמירה
על סודיות (תקיה). עיקרי האמונה העלווית נשמרים, בדומה לעדה הדרוזית, אצל אנשי הדת
הבכירים. במאות ה-10 וה-11 האמונה העלווית התפשטה בקרב שבטים שישבו ברצועת ההרים
המקביל לחוף הסורי. מקורם של השבטים האלה לוט בערפל. ייתכן שאלה הם תושביה הקדומים
של האזור. אל אזור ההרים העלווי בסוריה היגרו עלווים מאזורים אחרים, בהם משבט
כלביה בעיראק. לשבט כלביה שייך חאפז אל-אסד, שליט סוריה בעתיד. העלווים
סבלו מרדיפות בתקופת השלטון העות'מאני שניסה לכפות עליהם את האסלאם האורתודוכסי.
במשך שנים רבות נחשבו
העלווים בעיני שכניהם כעדת מיעוט בזויה ונחותה. הם עבדו בחקלאות, לרוב כעובדים
שכירים, ובנותיהם מגיל ילדות עבדו כמשרתות. פוסק הלכה סוני קבע בימי הביניים כי
דמם של העלווים מותר, אם לא יביעו חרטה וישובו לאסלאם, וכי "הם כופרים יותר מן היהודים ומן הנוצרים, ולמעשה אף
מאלו העובדים את הכוכבים ואת המזלות" (עמ' 143-142). גם פוסקי הלכה שיעים
הסתייגו מהעלווים על שהגזימו בהערצתם לעלי אבן אבו טאלב.
שינוי במעמדם של
העלווים חל בשנות ה-20 של המאה ה-20 בתקופת המנדט הצרפתי על סוריה. הצרפתים ראו
בעלווים עדה לא ערבית אשר שורשיה בנצרות, שהתקיימה בטרם הגעת הערבים והאסלאם ואותה
שאפו להחיות. בשנת 1920 הקימו הצרפתים את חבל העלווים ובשנת 1929 הפכו אותו למדינת
העלווים. ישות מדינית זו התקיימה עד 1936.
הצבא הסורי הוקם על
ידי השלטון הצרפתי בתור "הכוחות המיוחדים". התאריך הפורמאלי להקמתו הוא
20 במאי 1930, אותו מציינים בסוריה כיום הצבא. הצרפתים גייסו לכוחות המיוחדים
מתנדבים בעיקר מקרב עדות המיעוטים, כמו העלווים, אך גם מקרב הסונים מאזורי הכפר
והפריפריה. זאת כדי להגביר את מגמת פיצול בין העיר לכפר, לנצל ולעודד את הנטיות
הבדלניות של עדות המיעוטים, ולמנוע מהרוב הסוני לכונן מדינה סורית עצמאית. זו גם
הייתה הסיבה להקמת המדינה העלווית על ידי הצרפתים. הגיוס לצבא היווה הזדמנות עבור
הקבוצות החלשות בחברה לשפר את מצבן הכלכלי ולהתקדם. בשנת 1944 היוו הסונים 30%
מחיילי "הכוחות המיוחדים" והעלווים
22% – בעוד שיעורם באוכלוסייה היה כ-12%.
בתחילת השלטון הצרפתי
העלווים התייחסו בחשדנות כלפיו, אבל בהמשך שיתפו פעולה איתו. לאחר שרעיון הקמת
המדינה העלווית התברר כבלתי מעשי, ב-1936 צרפת ויתרה עליו ופעלה לשלב את העלווים
במדינה הסורית. יחסם של הסונים כלפי העלווים השתפר. אחת הדרכים לשילובם של העלווים
במדינה ולהתקדמותם הייתה יציאתם מהאזור העלווי, רכישת השכלה והתגייסות לצבא. זה
היה מסלול התקדמותו של חאפז אל-אסד. בגיל 14 הוא עזב את עיר הולדתו קרדאחה ועבר
ללאד'קיה, בה רכש השכלה תיכונית, בגיל 16 הצטרף למפלגת הבעת' ובגמר לימודיו
התיכוניים התגייס לצבא. נוסף לבחירה במסלול הצבאי כדי לזכות בקידום, בני העדות
יכלו להצטרף למפלגות הרדיקליות, כמו הבעת' והמפלגה הלאומית הסורית.
העדה
העלווית ומהפכת הבעת' הפיכת הבעת' ב-8 במארס 1963 בוצעה על ידי קציני
צבא, אך לא רק מתומכי הבעת'. מפלגת הבעת' נוסדה בדמשק ב-1947 על ידי מישל עפלק
(יווני-אורתודוכסי) וצלאח אל-דין אל-ביטאר
(מוסלמי-סוני). מייסד הבעת', מישל עפלק, ראה באסלאם חלק מהמורשת הערבית. הוא השתמש
באידיאולוגיה של המפלגה במונחים השאובים מהאסלאם, בהנחה כי בדרך זו יוכלו רעיונותיו
להיקלט ביתר קלות בחברה הערבית הדתית-מסורתית ולהוות מקור השראה בקרב חסידי המפלגה
החדשה. המילה בעת', במובן של תחייה, בהקשר של תחיית האומה הערבית, כפי שנעשה בה
שימוש על ידי עפלק, מקורה במשמעותה הדתית היא תחיית המתים ושליחת הנביא מוחמד.
המילים "רִסאלה" (שליחות) ו"אומה" (ציבור המאמינים) שמקורם
דתי מצאו שימוש בסיסמה היסודית של מפלגת הבעת' והיא "אומה ערבית אחת בעלת
שליחות נצחית". את התבטאויותיו החמות של עפלק כלפי האסלאם ומוחמד יש לראות גם
על רקע מודעותו למעמדה החזק של דת האסלאם בקרב הערבים, שלא יכול היה – במיוחד
בהיותו נוצרי – לנסות לצאת נגדה. עם זאת, לעפלק היה יחס שלילי כלפי הממסד הדתי
האסלאמי בו ראה, במידה רבה, גורם ריאקציוני בעיקרו, המונע או מעכב את תחייתה
והתחדשותה של האומה הערבית. עפלק דגל במדינה חילונית בה יתקיים חופש פולחן לכל
הדתות.
מאז עלותו לשלטון ב-1963 פעל המשטר הבעת'י
להפיכתה של סוריה למדינה חילונית. נוסף לגורם האידיאולוגי, מאבקו של הבעת' עם
הממסד הדתי שיקף גם את מאבקם החברתי-כלכלי
של אותם השכבות העניות שייצג המשטר מול המעמד העירוני הסוני המבוסס, בעל הקשרים ההיסטוריים לממסד הדתי
הישן. בעקבות עליית הבעת' לשלטון ב-1963 תנועת "האחים המוסלמים" הוכרזה
כבלתי חוקית ונאלצה לפעול בתנאי מחתרת קשים. מהומות דתיות נגד המשטר פרצו בעיר
חמאה (حماة)
[בעברית מקובל לכתוב את שמה חמה] באפריל
1964, אשר דוכאו ביד קשה בידי השלטון.
מפלגת הבעת' דגלה בפאן ערביות. אבל בפועל נתנה
המפלגה הזו עדיפות לאינטרסים הסוריים על פני הפאן-ערביים. נכון, הבעת' פעל למען
איחוד עם מצרים ב-1958, אבל הדבר נעשה כדי לבסס את שלטונו מול המפלגות היריבות,
ובראש וראשונה המפלגה הקומוניסטית הסורית. כאשר התברר למפלגת הבעת' כי האיחוד עם
מצרים הביא למיזוג בשליטה מצרית, הבעת' תמך בפרישה מהאיחוד ב-1961. באפריל 1963
התנגד הבעת' לכינון איחוד מצרי-סורי-עיראקי. שלטון הבעת' בשנות ה-60 התאפיין בנקיטת עמדות
קיצוניות בתחומי הפנים והחוץ, כולל בנושאים בין ערביים ובסכסוך הישראלי-ערבי. את
הקיצוניות הזו יש לייחס חלקית לתחרותו האידיאולוגית עם משטרו של נאצר, תוך חשש
מהשתלטות מחודשת של תומכיו של נאצר על סוריה.
הכוח המניע, אם כי לא היחיד, שעמד מאחורי הפיכת
1963 היה "הוועדה הצבאית", קבוצה של קציני צבא שהיו מקורבים למפלגת
הבעת'. הנהגת "הוועדה הצבאית" כללה שלושה עלווים שהיו הרוח החיה בהקמתה:
צלאח ג'דיד, מוחמד עומראן, וחאפז אל-אסד. במהלך תקופת שלטונם התפתח עימות חריף על
רקע אישי ופוליטי וגם אידיאולוגי בין הקצונה העלווית לבין מייסדי מפלגת הבעת' מישל
עפלק וצלאח אל-ביטאר אליהם חברו גם כמה קצינים סונים בכירים, בהנהגת אמין אל-חאפז,
וגם מוחמד עומראן. ידם של הקצינים העלווים הייתה על העליונה, ובהפיכה ב-23 בפברואר
1966 הם סילקו את יריביהם הפוליטיים: הקבוצה
הסונית, ואחר כך גם קצינים בני העדות הדרוזית והאסמאעילית. הקידום בצבא הסורי
בתקופת המשטר הבעת'י נעשה לא מתוך שיקולים מקצועיים, אלא על בסיס נאמנות למשטר. יש
לציין כי העלייה המהירה של חאפז אל-אסד עצמו בסולם הדרגות החלה ונמשכה מאז עליית
הבעת' לשלטון ב-1963. אסד, אשר ב-1963 היה סרן (נקיב), בדצמבר 1964 מונה לאלוף
(לואאי) ולמפקד חיל האוויר, וביולי 1968
קודם לדרגת פילדמרשל (פריק). במשטר שהוקם בפברואר 1966 הוא כיהן כשר ההגנה והמשיך
להיות מפקד חיל האוויר.
כאשר הפכו העלווים לשליטי המדינה הסורית ב-1966,
האיש החזק של המשטר צלאח ג'דיד, העדיף לנטוש את הצבא ולהטיל את יהבו על מוסדות
המפלגה כמקור לתמיכה פוליטית, בדומה לדגם הסובייטי של יחסי מפלגה-צבא. הוא עזב את
תפקיד הרמטכ"ל ומינה את עצמו לתפקיד סגן המזכ"ל של הבעת' בסוריה. שלטונם הממשי של
העלווים במדינה באמצעות הצבא והמפלגה נעשה במסווה של שלטון סוני. את תפקידי הנשיא
וראש הממשלה הפקיד צלאח ג'דיד בידי סונים: נור אל-דין אל-אתאסי ויוסף זועין, בהתאמה.
הגישה החילונית של הבעת' הגיעה לשיאה בתקופת
שלטונו של הפלג הרדיקאלי של המפלגה בין השנים 1970-1966. המשטר שאף להשמיט את
היסוד האסלאמי מן הלאומיות הערבית הסורית לא רק מסיבות אידיאולוגיות, אלא כיוון
שבתור מיעוט עלווי במדינה בעלת רוב סוני,
מצא את עצמו בעמדה נחותה. יש לזכור כי ערבים סונים מהווים כ-60% מתושבי סוריה.
זיקתם של עלווים, דרוזים והאמסאעילים לאסלאם הסוני היא רופפת, והמיעוט הכורדי – על
אף היותו מוסלמי-סוני – שונה במוצאו האתני ואין לראות בו חלק מהרוב הסוני. באפריל
1967 פורסם בביטאון הצבא של סוריה מאמר אשר למעשה דגל באתיאיזם לוחמני. המאמר עורר
מהומות ואילץ את המשטר להתנער ממנו ולאסור את מחברו, אבל נראה שהוא שיקף הלכי רוח
בקרב רבים מפעילי המפלגה. בתפישתם החילונית היו אנשי הבעת' השמאלי קרובים להשקפת
המפלגה הקומוניסטית ושל המפלגה הסורית-הלאומית.
העימות בין סוריה לישראל גבר בעקבות עליית
הבעת' לשלטון ב-1963, ואף הקצין יותר בעקבות עלייתו לשלטון של הפלג השמאלי-רדיקאלי
של הבעת' ב-1966. נוסף להמשך הסכסוך על השטחים המפורזים – אשר בהתאם להסכם שביתת
הנשק מ-1949 הריבונות עליהם נותרה בלתי ברורה – התגברו פעולות הטרור של הפלסטינים, בחסותה של
סוריה ומשטחה, נגד ישראל. כמו כן פעלה סוריה להטיית מקורות הירדן. המיליטנטיות
הסורית נגד ישראל שיקפה את האידיאולוגיה של המשטר וגם נועדה להסיח את דעת הקהל
מבעיות פנים ולגייס תמיכה במשטר מבפנים ומבחוץ. על אף המיליטנטיות הזו, סוריה לא
הייתה מוכנה לנהל מלחמה רחבה נגד ישראל. חילופי המשטר התכופים בהפיכות צבאיות
הביאו לטיהורים בקרב הקצינים הבכירים ופגעו בכושר הלחימה של הצבא. בעת מלחמת יוני
1967 ("מלחמת ששת הימים"), המשטר הבעת'י – בניגוד גמור לתדמיתו הלוחמנית
– ניסה להשתמט מן המערכה. כאשר תקפה ישראל ברמת הגולן, החזית הסורית קרסה מהר.
שידור הודעה ברדיו דמשק מטעם שר ההגנה חאפז אל-אסד, לפיה העיר קוניטרה נפלה בידי
צה"ל – שש שעות בטרם הגיעו אליה ראשוני החיילים הישראלים – הביא לנטישה
מבוהלת של העיר בידי מגִניה. ייתכן שהשידור נבע מחשש שצה"ל עומד לעלות על
דמשק, וההודעה נועדה להביא להתגייסותה של בריה"מ לטובת סוריה. אסד ניסה
להתנער מהאחריות להודעה הזו בתואנה כי היא שודרה ללא ידיעתו ואף מאחורי גבו.
תקופת שלטונו של חאפז אל-אסד (2000-1970)
הצבא:
משענתו העיקרית של המשטר חאפז אל-אסד תפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-16
בנובמבר 1970, במהלכה הדיח את צלאח ג'דיד. בהפיכה של אסד אפשר לראות את שיא תהליך
המעורבות של הצבא בפוליטיקה – שהחל עם ההפיכה הצבאית של חוסני אל-זעים
ב-1949. ב-1970 הצבא השתלט על מוסדות
הבעת' והממשל שהיו נאמנים לג'דיד. כדי להעניק נופך של לגיטימציה לשלטונו כונן אסד
מוסדות אזרחיים ומפלגתיים, בהם מועצת העם (פרלמנט), ואף התיר פעילות מפלגות אחרות, בנוסף לבעת'. ניצחונו
של אסד על ג'דיד הוכיח כי ניסיונו של האחרון להטיל את מרות המפלגה על הצבא נכשל.
ג'דיד, אשר נתמך בידי מוסדות המפלגה והממשל, הודח בקלות על ידי אסד שנתמך בידי
הצבא. בניגוד להפיכות קודמות, הפעם לא היה פילוג בצבא אשר התייצב מאחורי מפקדו,
אסד. אסד גם לא נזקק להסתתר מאחורי מייסדי הבעת' (כמו בהפיכה ב-1963) או מאחורי
חברי בעת' סונים (כמו בהפיכה ב-1966). הוא נטל את השלטון לידיו ומינויו לנשיא אושר
במשאל עם בפברואר 1971. כאמור, תפיסת השלטון בידי אסד ב-1970 הייתה שיאו של
מעורבות הצבא בפוליטיקה – אבל אפשר לראות באירוע גם את סיומו של תהליך המעורבות
הזו. סיום המעורבות התבטא בכך שכעת התרכז הצבא לא בהפיכות, אלא במשימות ביטחוניות.
מקום חשוב הוקדש להכשרתו של הצבא לעימות מול ישראל, במיוחד בעקבות אובדן רמת הגולן
לישראל לאחר מלחמת יוני 1967. כמו כן השתמש אסד בצבא להגנה מול תורכיה ולקידום
אינטרסים סוריים בירדן ובלבנון.
עם זאת, המשימה הראשונה של הצבא נותרה להבטיח
את היציבות הפוליטית בסוריה. לנוכח החשיבות של השליטה בצבא קבע אסד סעיף בחוקה
(בתחילת 1973) לפיו "נשיא הרפובליקה הוא המפקד הכללי של הצבא והכוחות
המזוינים" (עמ' 212). הצבא הפך לנדבך מרכזי של מוסד המדינה וגדל במיוחד
בתקופת שלטונו של הנשיא חאפז אל-אסד מכ-50,000 חיילים לכדי קרוב לחצי מיליון. ברגעים
הקריטיים לקיומו של המשטר ולשלטונו האישי של הנשיא, נזקק אסד לצבא. הצבא מילא
תפקיד מכריע בדיכוי המרד האסלאמי בין השנים 1982-1976. נוסף לכך, בעימות בין חאפז אל-אסד
לאחיו רִפעת בין השנים 1984-1983, כאשר לפקודתו של רפעת עמדה דיוויזיית עילית,
הנשיא הצליח לגבור על אחיו לאחר שגייס לצדו את מרבית מפקדי הצבא. אסד הותיר את
הצבא, לפחות להלכה, כפוף למפלגת הבעת'. ואולם בפועל ניסיון להטיל את מרות המפלגה
על הצבא נכשל. העימות בין אסד לאחיו ב-1984-1983 התנהל בעיקרו בתוך המערכת הצבאית,
תוך התעלמות מוחלטת מן המנגנון המפלגתי. אסד, לאחר ניצחונו על אחיו ב-1984, דאג להחליף את מוסדות המפלגה
בנאמניו.
משטרו של אסד שאף להועיד את הצבא לשתי משימות
סותרות. מצד אחד רצה להפכו לצבא מקצועי אשר ישרת את האינטרסים הלאומיים של ארצו
ובראש וראשונה בעימות נגד ישראל. אבל מטרה אף חשובה יותר מנקודת ראותו של אסד הייתה להשתמש בצבא
להבטחת שלטונו. בהתאם לכך, כוחות העילית, שלכאורה אמורים היו להישלח לחזית מול
ישראל, הוצבו סביב דמשק. כמו כן, המינויים הבכירים בצבא בתקופת שלטונו של אסד נעשו
לא על סמך שיקולים מקצועיים אלא שיקולים פוליטיים: על סמך היכרות אישית עם אסד
ונאמנות כלפיו. עוד ראוי לציין כי שירותם הממושך של הקצינים הבכירים, בלי להוציאם
לגמלאות כדי לרענן את הפיקוד – מגמה שנעשתה מתוך שיקולים פוליטיים גם כן – פגעה
בתפקוד הצבא שנדרש בהתמדה להתחדשות בשדה הקרב.
אף על פי כן, נראה כי אסד הצליח
להפוך את הצבא הסורי לכוח בעל עוצמה וליריב ראוי לצה"ל. בתחילת שנת
2000 מנה הצבא הסורי כחצי מיליון חיילים.
הגידול העצום בצבא נבע לא מסיבות פנים אלא היה פועל יוצא מהעימות המתמשך עם ישראל.
מדיניותו
של המשטר להבטחת יציבותו מול הגורם העדתי והדתי בתקופת שלטונו של אסד חל גיבושה של העדה העלווית
סביב מנהיגותו. גרעינו של המבנה השלטוני שהקים אסד הושתת על בני משפחתו ובני שבטו,
שבט הכלביה. הוא כלל את אחיו רפעת עד 1984-1983, ומאז ראשית שנות ה-90 את בניו.
ניתן להבחין בגורמים אחדים לתקופת השלטון הארוכה והיציבה של חאפז אסד. החשוב
שבהם הוא הבטחת שליטתם של בני העדה העלווית במוקדי הכוח העיקריים בסוריה ובמיוחד
הצבאיים-ביטחוניים. רוב הקצונה הבכירה בצבא בתקופת אסד הייתה ממוצא עלווי ובחלקה
נמנית עם שבטו של הנשיא אסד, שבט הכלביה, או משפחת אשתו מח'לוף. על בני שבטו של אסד נמנו הרמטכ"ל עלי אצלאן
(2002-1998) וחלק מבכירי הצבא ומנגנוני הביטחון. בסביבות שנת 2000 העלווים היוו
רוב בקרב מפקדי יחידות העילית של הצבא הסורי וכ-90% מכלל המפקדים הבכירים בצבא. בשנות
ה-90 קם דור חדש של קצינים עלווים, אשר חלקם הם בניהם של קצינים עלווים. קצינים
מהעדות האחרות – כמו סונים ודרוזים – לא היו מופקדים על יחידות עילית, הערוכות
בקרבת דמשק, שבידיהן להכריע את גורלו של המשטר. בתקופת אסד הוקמו מנגנוני ביטחון
בהם הועסקו למעלה מחמישים אלף איש שתפקידם לשמור על המשטר. העלווים שלטו בגופי
ביטחון הפנים המרכזיים. כמו כן הקים אסד פלוגות מיוחדות, רובם על טהרת העלווים הכפופות
לנשיא שתפקידן להגן על המשטר מול הצבא או מתנגדים בציבור הסורי. על אלה נמנתה
"פלוגת ההגנה" שבראשה עמד בשעתו אחיו רפעת. ואולם בשלהי 1983 ותחילת
1984, כאשר רפעת ביקש לנצל את הדיביזיה שלו לקידום מעמדו תוך קריאת תגר על אחיו,
הנשיא הוציא את היחידה הזו מידיו, הרחיק ממנה את נאמניו של רפעת והדיביזיה הוכפפה
לצבא כיחידה רגילה. במקומה הוקם כוח חדש, דיביזיית "משמר הרפובליקה".
אסד הביא לשיא את תהליך שילובה של העדה העלווית
לתוככי המדינה הסורית. תהליך זה עמד לכאורה בצילן של שתי מגמות סותרות. מצד אחד חיזוק תחושת הלכידות או אף ההשתייכות
העדתית העלווית, ומצד שני טשטוש הזהות העלווית לטובת אימוץ זהות סורית-ערבית. למגמה
של חיזוק הלכידות העדתית אפשר לראות מתן עדיפות מצד המשטר בהפניית משאבים לפיתוח
האזור העלווי. הנמלים לאד'קיה, בניאס וטרטוס הורחבו; הוקמה תשתית כלכלית הכוללת
מפעלי תעשייה, בתי זיקוק ותחנות כוח; הורחבו מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך.
בלאד'קיה הוקמה אוניברסיטה. לראשונה בתולדותיה נהנית העדה מבסיס גיאוגרפי איתן ובו
תשתית כלכלית. בניגוד למחצית הראשונה של המאה, בסביבות שנת ה-2000 הפכו העלווים
לרוב בערים לאד'קיה בניאס וטרטוס.
אסד חשב שבסיס התמיכה
של הצבא במשטרו הכרחי אך אינו מספיק כדי לזכות בתמיכה ציבורית רחבה. לכן ביסס את
שלטנו על קואליציה שבמרכזה עדתו העלווית ולצדה בני עדות המיעוטים האחרות, כמו דרוזים
ואסמאעילים. בקואליציה הזו ובאופן בולט נכללו גם בני העדה הסונית מאזורי הכפר
והפריפריה, שבידיהם הופקדו משרות בעיקר בממשל האזרחי. הברית בין עדות המיעוטים
והסונים מהפריפריה, עליה נשען משטרו של אסד, נכונה על בסיס משותף של הכוחות החברתיים האלה
לפעול לחיסולו של הסדר הישן ולהביא לחלוקה צודקת יותר של עמדות הכוח והמשאבים
במדינה. הקצינים והפוליטיקאים הסונים מן הפריפריה העניקו למשטר תמיכה גם בשעותיו
הקשות. הבולטים בהם: סגן הנשיא עבד אל-חלים ח'דאם, סוני מן העיר בניאס; ראש
הממשלה מחמוד אל-זועבי (2000-1987); עבדאללה אל-אחמר, סגן מזכ"ל הבעת', סוני
מכפר שמצפון לדמשק; שר החוץ, פארוק אל-שרע, סוני יליד דרעא, ושר ההגנה מוצטפא
טלאס, מכפר ליד חומץ. מאז ראשית שנות ה-90 החלה להתרקם ברית חדשה בין הקצונה
העלווית לבין האליטה הכלכלית – סונית עירונית בעיקרה. אליטה זו שגשגה הודות
לפתיחות הכלכלית שאימץ המשטר.
בתור מגמה לטשטוש הזהות העלווית של המשטר אפשר
לראות את נוכחותם השולית ואף הזניחה של העלווים לא רק בצמרת הפוליטית, אלא גם בתחומי
הכלכלה, החברה, המדע החינוך והתקשורת – וזאת בניגוד לשליטתם בצבא ובמנגנוני
הביטחון שפעילותם נעשית בחלקה מאחורי הקלעים. בפן המוצג לראווה של המשטר, חאפז אסד
היה מוקף בפמליה על טוהרת אישים סונים ובראשם עבד אל-חלים ח'דאם, מוצטפא טלאס,
והרמטכ"ל וחִכמת שהאבי (1998-1974). בעת דיכוי המרד האסלאמי (1982-1976),
הצבא, אשר בראשם עמדו טלאס ושהאבי, מילא תפקיד חשוב בדיכוי המרד האסלאמי-סוני.
בדיכוי המרד פעלו העלווים כחלק מקואליציה רחבה שכללה סונים מאזורי הפריפריה ואפילו
מן המגזר העירוני. בעקבות התקף לב בו לקה אסד בנובמבר 1983 הוא הפקיד את הניהול
היומיומי של המדינה בידי חבריו הסונים בהם טלאס, שהאבי וח'דאם.
לאור המגמות הסותרות שהתקיימו ונותרו במהלך
גיבוש המדינה הסורית, התשובה לשאלה האם העדה העלווית שלטה בסוריה בתקופת אסד, היא מורכבת ואינה חד משמעית. אפשר
לומר כי בסוריה התקיימה הגמוניה של העדה עלווית, עם ביטויים לשליטה של משפחת אסד
ושבטו בצמרת שלה – אך ההגמוניה הזו לא
הייתה מוחלטת. השלטון העלווי שאב את כוחו גם מעדות מיעוט נוספות כמו אסמאעילים ודרוזים – כאשר את המעמד שרכשו לעצמם עדות
המיעוט האלה היה תלוי במידה רבה בהמשך שימור ההגמוניה העלווית במדינה. ביחד, עם
העלווים העדות האלה מהוות כ-40% מהאוכלוסייה. זאת ועוד. כפי שראינו, המשטר נהנה גם
מתמיכתו של חלק לא מבוטל של הרוב הסוני
שמוצאו מהפריפריה ואף אליטה כלכלית עירונית.
חאפז אל-אסד פעל למתֵן את הקו האנטי אסלאמי של
קודמיו, וזאת כחלק מהרחבת בסיס השלטון שלו. הוא נטל חלק בתפילות במסגדים סוניים
בדמשק, שיפר את השכר של אנשי הדת וביקש לקרבם לשלטון. כמו כן פעל להשיג לגיטימציה
דתית לבני עדתו העלווית, במיוחד לנוכח החוקה הסורית החדשה לפיה הנשיא חייב להיות
מוסלמי. בפברואר 1973 ביקש אסד לאשר חוקה זמנית משנת 1969 – מתקופת כהונתו של
הבעת' הרדיקאלי – בה הושמטו הסעיפים שקבעו כי האסלאם הוא דתו של הנשיא וגם מקור
החקיקה במדינה. על רקע זה פרצו מהומות בכל רחבי סוריה ואסד נאלץ להשיב את הסעיפים
האלה לחוקה. ואולם בעקבות זאת, חייב היה אסד, בתור נשיא, להשיג הכרה בעדתו העלווית
כמוסלמים, במיוחד לנוכח פוסקי הלכה סונים שקבעו כי העלווים הם כופרים ואינם
מוסלמים. הכרה זו השיג אסד ביולי 1973 מצד מנהיג שיעי בלבנון, מוסא צדר, אשר קבע
כי העלווים הם אחיהם של השיעים, כלומר משתייכים לזרם השיעי של האסלאם. בעקבות
המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 ולברית שנרקמה בין סוריה לאיראן, הגביר המשטר את
מאמציו לשלב את העלווים בעולם השיעה. עם זאת, איראן נמנעה להעניק לגיטימציה דתית
מפורשת לבני העדה העלווית.
מאמציו של אסד לפייס את חוגי הדת בסוריה היו
לשווא. בשנת 1976 פתחו מוסלמים מיליטנטים, בחלקם חברי "האחים המוסלמים"
לשעבר שהקימו ארגון קיצוני, בפעולות אלימות נגד המשטר במטרה להפילו ולהקים תחתיו
מדינה אסלאמית. המרד לא היה מתוכנן ומאורגן אלא כלל סדרה של מחאות עממיות כמו
שביתות והפגנות, ופעולות אלימות בהם מעשי טרור נגד המשטר ובמיוחד נגד העלווים באשר
הם – לא רק אישי מפלגה, ממשל וקציני צבא, אלא גם רופאים, אנשי מדע וחינוך. ביוני
1979 בוצע טבח נגד צוערים עלווים במכללה לקציני ארטילריה בעיר חלב. בראשית 1980
נראה היה כי המרד הגיע לשיאו. לצד מתקפות טרור של קנאים מוסלמים נגד משרדי ממשלה,
מטות המפלגה ומחנות צבא, פרצו ברחבי סוריה שביתות מסחר, הפגנות ומהומות. אירועים
אלה התקיימו בעיקר בערים בצפון המדינה בהן חלב, חומץ, חמאה (חמה), אדליב ודיר
אל-נור. המשטר שיגר אל הערים האלה כוחות צבא אשר השתלטו על המרכזים העירוניים.
ביוני 1980 בוצעה התנקשות כושלת בנשיא אסד. בתגובה רצח המשטר כ-1000 עצורים וביולי
חוקק חוק המטיל עונש מוות על חברוּת בארגון "האחים המוסלמים". בפברואר 1982 עלה בידי קנאים מוסלמים להשתלט על העיר חמאה ולהכריז עליה
"שטח משוחרר". המשטר הצליח לכבוש את העיר באמצעות הפעלת נגד המורדים
כוחות שריון וארטילריה, מטוסים ומסוקי קרב ואף יחידות קומנדו.
המרד האסלאמי בין השנים 1982-1976 נכשל מפאת
מגבלות התמיכה של האוכלוסייה בו. המרד התרכז בערים הסוניות בעיקר בצפון. נמשכה
היריבות ואף הפילוג בין שני המרכזים החשובים של התנועה האסלאמית דמשק וחלב. מנגד,
הצליח המשטר לכונן קואליציה שכללה נוסף לעדות המיעוטים, סונים בפריפריה ואף בערים
מסוימות, בעיקר בדמשק. והחשוב מכול, הצבא נותר נאמן למשטר ודיכא באכזריות וביעילות
את המרד. המרד בסוריה היה מקרה מבחן ראשון במזרח הערבי בו במאבק בין האסלאם
הפונדמנטליסטי לבין מוסדות המדינה המודרנית
ניצחה המדינה.
בעקבות דיכוי המרד האסלאמי, אישים אחדים – אשר השתייכו לתנועת "האחים המוסלמים"
ונמלטו לחוץ לארץ וגם אלה שהתגוררו בגלות מכבר – ביקשו מהמשטר הסורי לשוב לארצם, להתפייס עם
השלטון ולהסתפק בפעילות דתית, לא חתרנית (כפי
שנהגה התנועה האסלאמית בשנות ה-40 וה-50). כבר בשנות ה-80, אבל בעיקר בשנות
ה-90, המשטר, מתוך רצון להרחיב את בסיס
שלטונו, הסכים לשובם של חלק מהפעילים האסלאמיים, אבל כבודדים ולא כקבוצה מטעם
"האחים המוסלמים". שלטון הבעת' גם לא מוכן היה לבטל את החוק מ-1980
הגוזר עונש מוות על חברות ב"אחים המוסלמים". בגלל סירובו של המשטר להתיר
את שובם של "האחים" כקבוצה ולבטל את עונש המוות על חברות בתנועה הזו,
המשא ומתן שהתנהל בעיקר בסוף שנות ה-90
בין דמשק לאישים אסלאמיים גולים נכשל. רק אישים מעטים מ"האחים המוסלמים"
שהסכימו לתנאי השלטון חזרו לסוריה. רובם נותרו בירדן, אשר שימשה מרכז חשוב
ל"אחים מוסלמים" גולים מסוריה בתקופת שלטונו של המלך חוסיין. לאחר מותו
של המלך חוסיין במארס 1999, יורשו עבדאללה השני שאף לשפר את הקשרים עם סוריה וסגר
את מרכזי הפעילות של "האחים המוסלמים" מסוריה בארצו.
משטר הבעת' בכלל ומשטרו של חאפז אל-אסד בפרט נחשב בעיני "האחים המוסלמים"
למשטר חילוני ואנטי-דתי. המצב השתנה מאז תחילת שנות ה-90 ודמשק הפכה למקור לעלייה
לרגל לרבים מהתנועות האסלאמיות. בין המבקרים בדמשק היו ראשיד אל-ע'נושי, מנהיג
תנועת "ההתעוררות האסלאמית" בתוניס; וחסן אל-תוראבי, מנהיג החזית
הלאומית האסלאמית בסודאן. כמו כן למשטרו של אסד היו קשרים הדוקים עם התנועות האסלאמיות
הקשורות באיראן, חיזבאללה בלבנון, אשר פעלה צבאית נגד ישראל; וארגונים פלסטיניים
דתיים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, אשר עסקו בפעולות טרור נגד ישראל.
הברית שנוצרה בין החוגים האסלאמיים
הפונדמנטליסטיים לבין המשטר הסורי הייתה ברית של אינטרסים. לסוריה ולתנועות
האסלאמיות נוצר אינטרס משותף: למנוע הקמתו של סדר חדש במזח התיכון אותו ביקשו
לכונן ישראל וארה"ב בעקבות תהליך השלום בשנות ה-90. סדר זה איים על מעמדו
הפוליטי של אסד מבית ומחוץ, וגם על מעמדן של התנועות האסלאמיות, כדוגמת חמאס. אפשר
לראות בברית של סוריה עם החוגים האסלאמיים כחלק מהברית של אסד עם המשטר האסלאמי
הפונדמנטליסטי בטהראן. התנועות האסלאמיות שזכו לתמיכה סורית היו גם בעלות בריתה של
איראן. הברית עם הארגונים האסלאמיים נועדה גם להעניק לגיטימציה אסלאמית למשטר
הסורי. הסורים ניצלו את קשריהם עם התנועה אסלאמיות הירדנית ועם חמאס והג'יהאד
הפלסטיני כדי לבלום ולפגוע בקשרים בין ירדן לישראל ובין הרשות הפלסטינית לישראל,
שהתקיימו בעקבות הסכם אוסלו ב-1993 וחוזה השלום הישראלי-ירדני ב-1994. חיזבאללה
שימשה בידי הסורים כלי יעיל להקיז את דמה של ישראל בלבנון, וכמנוף להפעלת לחץ על
ישראל להסכים להחזרת רמת הגולן. בקיצור, ההשפעה שרכשה סוריה על פעילות הארגונים
האסלאמיים הפלסטיניים וחיזבאללה נגד ישראל הפכה בידי דמשק לקלף מיקוח לחיזוק עמדתה
במשא ומתן לשלום מול ישראל וארה"ב. כלומר, דמשק התנתה את הפסקת פעולות האיבה
של הארגונים האלה נגד ישראל בהחזרת רמת הגולן לידיה.
המשטר הבעת'י בתקופת שלטונו של אסד, במיוחד
בשנות ה-90 הצליח להינתק מהמורשת האנטי דתית שדבקה בו ואף לעטות על עצמו ועל העומד
בראשו מעטה של דתיות. אנשי דת בכירים המקורבים לשליט, בהם מוחמד סעיד אל-בוטי
והמופתי של סוריה אחמד אל-כפתארו, הרעיפו דברי שבח והלל על אסד בתחום פעילותו למען
האסלאם: הפיכתה של סוריה למוקד תמיכה בעולם המוסלמי ופריחתו של האסלאם בסוריה.
ואכן שני אנשי הדת האלה פעלו רבות להפצת
לימודי האסלאם ולחיזוק השורשים האסלאמיים של סוריה, וזאת באמצעות הערוצים שהעמיד
השלטון לרשותם, כמו שידורים ברדיו ובטלוויזיה, הפצת כתבי עת וספרים ולימודי שריעה
באוניברסיטאות. במקביל המשטר שמר על אופיו החילוני. בפברואר 1996, כאשר לרגל חג
הקורבן אירח אסד בארמונו אנשי דת מכל רחבי סוריה, בהם המופתי אל-כפתארו, הוא מיעט
לדבר בנושאי דת, ובמקום זה דיבר על השיפור שחל במצבה של סוריה בהנהגתו. עוד ראוי
לציין כי הדיווחים בעיתונות הסורית במהלך חודש הרמדאן לא היו מרשימים בדתיותם, ואף לא היה מקובל לפרסם בעיתונות את מועדי
תחילת הצום וסיומו.
על אף מאמציו של המשטר להשיג לגיטימציה בעיני
הסונים, נראה כי העלווים עדיין נתפסו בעיני הרוב הסוני בסוריה כעדה נחותה, כלא
מוסלמית ואף ככופרת. המרד האסלאמי בין השנים 1982-1976 התאפיין בפגיעה בעלווים באשר
הם, והדיכוי האכזר של המרד, במיוחד בעיר חמאה בפברואר 1982, הותיר רגשי זעם
ועוינות כלפי המשטר.
במהלך שלטון הבעת' הפכה סוריה למבצר של ערביות
חילונית. רוב בני העדה הסונית מגדירים את עצמם מוסלמים, אך רק חלק מהם מקיים אורח
חיים דתי-מסורתי, כמו נוכחות קבע בתפילות במסגדים בימי שישי ובחגים ועטיית רעלות
אצל הנשים. אף על פי כן, את ההודעה על מותו של חאפז אסד ביוני 2000 מסר חבר
"מועצת העם" שהיה איש דת מוכר ומכובד בדמשק. בהודעה בלטו היעדרם של סממנים
דתיים – ואולם מסירתה בידי איש דת שיקפה את רצונו של המשטר לקבל לגיטימציה דתית. בקיצור,
האסלאם נותר נדבך חשוב בזהות הלאומית הסורית, והשלטון דאג להשיג לגיטימיות
אסלאמית ולעטות סמלים אסלאמיים – ואולם המשטר
נותר חילוני ועלווי במהותו.
גיבוש וטיפוח הלאומיות הסורית כאמצעי לייצוב
המדינה והמשטר משטרו
של חאפז אל-אסד ניסה לבנות את הלאומיות הסורית על עברו הערבי והמוסלמי של המרחב
הסורי, הוא בִּלאד אל-שַאם. המונח בִּלאד אל-שאם הוא בעל משמעות גיאוגרפית בעיקרו
שבו כלולות סוריה של ימינו, לבנון, עבר הירדן וארץ ישראל. מונח זה הוא בעל שורשים
ערביים ברורים ומקורו עוד בתקופה הטרום אסלאמית. הוא קיבל משמעות מדינית בין השנים
750-661 כאשר נשלטה האימפריה המוסלמית בידי שושלת ערבית, השושלת האומיית, אשר
בירתה בדמשק. קרבות היסטוריים חשובים שהתרחשו בבלאד א-שאם, שימשו את המשטר
לטיפוח המורשת הערבית-אסלאמית שלו – במיוחד קרב קרני חיטין [המקום נמצא
צפונית מערבית לטבריה, כלומר בשטחה של ישראל] בשנת 1187, בו הובסו הצלבנים בידי
צלאח אל-דין. צלאח אל-דין אמנם נולד בעיר תכרית שבעיראק של ימינו, אבל שלטונו
השתרע על פני מרחבי סוריה ומצרים של ימינו והוא קבור בדמשק. צלאח אל-דין היווה
מקור השראה לנשיא חאפז אל-אסד במלחמתו נגד ישראל, רחובות מרכזיים בסוריה נושאים את
שמו ומאמרים מטעם המשטר פיארו אותו והשוו בינו לנשיא אסד.
בעוד המונח בלאד אל-שאם מקורו ערבי-אסלאמי,
מקור המילה סוריה הוא יווני-רומי וראשיתו בכתבים יוונים מהמאה ה-5 לפני הספירה.
תחייתה של הלאומיות הערבית וראשית טיפוחה של הלאומיות הערבית-סורית נעשתה ברובה על
ידי הוגי דעות נוצרים בשטחה של סוריה של ימינו במאה ה-19. בתקופת שלטונו של המלך
פיצל (פייסל) בסוריה (1920-1918) הופיעה הזהות הלאומית הסורית כממוקדת בבלאד
אל-שאם. היא נתפשה כלא סותרת, כי אם מהווה נדבך, שלב בהגשמת לאומיות כלל ערבית.
הוגי דעות נוצרים בעיקר פעלו לגיבוש השקפה בדבר ייחודיות של האומה הסורית. בלט בהם
אנטואן סעאדה, מייסד המפלגה הלאומית הסורית (1949-1904). מאז ראשית שנות ה-70 חלה
התקרבות בין המשטר הסורי, משטרו של אסד, לבין תנועה זו, והיא אף חידשה באופן חלקי
את פעילותה בסוריה. היא גם הוסיפה לפעול בגלוי ובפרופיל גבוה בלבנון.
בזהות הסורית בכלל ובתקופת משטר הבעת' החל
מ-1963 במיוחד, התקיים מתח בין פאן-ערביות, עד כדי שלילת ישות סורית נפרדת, לבין
מחויבות טוטאלית למדינה הסורית. מרביתם של המדינאים הסורים היו סורים-ערבים, כיוון
שהעניקו למעשה קדימות ללאומיות הסורית, על אף שעטפו אותה לנוחיות פוליטית ומסיבות
רגשיות במעטה של פאן ערביות. זאת ועוד. לקראת אמצע שנות ה-60 סולקו מהשלטון
מייסדיה הוותיקים של מפלגת הבעת' ואת מקומם תפסו קצינים צעירים, רובם ממוצא עלווי.
הללו התמקדו בקידום אינטרסים מדינתיים סוריים, ויותר מכך, קידום האינטרסים של העדה
העלווית. זאת על אף שהם המשיכו להצהיר על מחויבותם לאחדות ערבית. משטרו של אסד
שעלה לשלטון בנובמבר 1970 המשיך באותה המגמה. בסוריה של אסד המשיכו לציין את ה-22
בפברואר, תאריך האיחוד בין סוריה למצרים ב-1958, כיום "האחדות הערבית" –
מס שפתיים לרעיון האחדות הערבית בו דגל הבעת'.
את התאריך ה-6 באוקטובר – היום בו תקפה סוריה
את ישראל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 – מציינים בסוריה מדי שנה, לטיפוח הגאווה
הלאומית. המשטר נוהג להבליט את הישגיה של סוריה בתחילת המלחמה ואת שבירת המיתוס
שהצבא הישראלי הוא בלתי מנוצח. היום הזה מציין את מחויבותה של סוריה למאבק נגד
ישראל. הסורים אינם מציינים את ה-5 ביוני – תחילת מלחמת ששת הימים ב-1967 – אבל
היא נותרה בזיכרונם כפצע מדמם. האירוע תרם להתרחקותה של סוריה מפאן ערביות.
מהפך דרמאטי במעמדה של סוריה, שהתבטא בהפיכתה
למדינה חזקה באזור בתקופת אסד האב, הוא שנתן משקל יתר לניסיון להציגה כיורשת בלאד
אל-שאם. בינואר 1974, על רקע מחלוקת שפרצה בין סוריה לירדן, הכריז אסד כי "המשטר הריאקציוני של ירדן הוקם
מלכתחילה על חלק של סוריה, על חלק מן הגוף הסורי. אנו וירדן הננו מדינה אחת"
(עמ' 104). בנאום ב-8 במארס 1974 אסד אמר: "חובתנו וזכותנו לקבוע שפלסטין
תשוב ותהיה חלק משוחרר של המולדת הערבית ושל בלאד אל-שאם" (עמ' 103). [אשר
ללבנון, רק ב-2008 סוריה כוננה קשרים דיפלומטיים עם לבנון, ובכך לפחות פורמאלית,
הכירה בקיומה העצמאי.] כמו כן המשיכה
סוריה לראות בחבל אלכסנדרטה – אותו מסר השלטון הצרפתי לידי תורכיה ב-1939 – כאזור
סורי כבוש. בשנות ה-80 וה-90 התקיימה מתיחות בין סוריה לתורכיה על רקע תמיכתה של
סוריה ב"מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK),
ארגון בדלני כורדי שפעל בתוך תורכיה. אף בתקופה של שיפור בקשרים בין דמשק לאנקרה,
כמו בתחילת המאה ה-21, סוריה לא הסכימה לוותר על אלכסנדרטה.
המאבק לעצמאות נגד צרפת היה מרכיב חשוב נוסף
בגיבוש הזהות הסורית. בתקופת השלטון הצרפתי פרצו מרידות אחדים נגד השלטון הזר, אשר
דוכאו והשאירו זיכרונות מרים. ואולם מסוף שנות ה-80, לאור התגברות האינטרס של
המשטר לפתח קשרים עם צרפת, המשטר דאג
לעמעם את ההתבטאויות השליליות
בהיסטוריוגרפיה כלפי המעצמה הקולוניאלית לשעבר וגם דוּבר על הצורך להתגבר
על שנאת העבר כלפיה.
תאריכים בעיצוב הלאומיות הסורית הם יום ייסוד
מפלגת הבעת' ב-7 באפריל 1947, מפלגה אשר נוסדה על ידי אישים סורים, אבל חשוב ממנו
עבור סוריה הוא יום עליית הבעת' לשלטון ב-8 במארס 1963. מאחורי מהפכת הבעת' עמדה
קואליציה של כוחות שהיו בשולי המערכת הפוליטית-חברית-כלכלית שהפכו במהרה לשליטי
סוריה. על אלו נמנו בני עדות המיעוטים ובראשם בני העדה העלווית ובני העדה הסונית
מן הכפר ומאזורי הפריפריה. סוריה הפכה ממדינת כל נכבדיה למדינת כל עדותיה. מהפכת
הבעת' הייתה נקודת המפנה האמיתית בתולדות סוריה. ולבסוף, תאריך חשוב במיוחד בתקופת
משטרו של אסד היה יום עלייתו לשלטון ב-16
בנובמבר 1970. תקופת שלטונו של חאפז אסד התאפיינה במאמץ להקטין בערכו ההיסטורי של ה-17
באפריל 1946, יום עצמאותה של סוריה, בהשוואה ל-16 בנובמבר 1970. משטרו של אסד דאג להבליט
דווקא את התאריך הזה כחשוב ביותר בתולדותיה של סוריה ואף כאירוע מכונן, בו ראוי
להתחיל את מניין שנותיה של המדינה הסורית, שהביא לתקופת היציבות הממושכת ביותר
בתולדות סוריה העצמאית.
יציבות שלטונו של אסד הושגה, בין היתר, בזכות
כינונה של ביורוקרטיה ממשלתית ומפלגתית השולטת במגזר ציבורי רחב היקף. הממשלה
הסורית העסיקה 85%-80% מכלל כוח העבודה שאיני חקלאי ואינו מובטל. המשכורות במגזר
הציבורי היו נמוכות, אולם שעות העבודה המעטות 14:00-8:00 אִפשרו לעובדים לעסוק בעבודה נוספת. מתן מקום עבודה
יציב למרב אזרחים, גם אם בשכר נמוך, נועד להשיג את תמיכתם בשלטון, או לפחות למנוע
פעילותם נגדו. להשגת אותה המטרה המדינה פרסה מערך שירותים ברחבי המדינה בהם מוסדות
חינוך ותרבות, בריאות, רווחה, סיוע מקצועי ועוד. נראה כי סורים רבים העדיפו את
המשך שלטונו של אסד ולוּ בזכות היציבות שהביא, על פני הסיכון שבחילופי שלטון
תכופים, חוסר ביטחון, ומצב העלול להוביל לאנרכיה ולמלחמת אזרחים.
בנוסף לנדבך הערבי-מוסלמי – בתור הנדבך העיקרי
עליו ניסה המשטר לבנות את הזהות הסורית –
שאף המשטר לבנות את זהותו גם על
העבר הפרה-אסלאמי והפרה-ערבי של סוריה. הבעת', אשר לכאורה אמוּר היה לזנוח מסורת
זו לאור אמונתו בפאן ערביות, לא זנח אותה. בסוריה למעלה מ-3,500 אתרים
ארכיאולוגיים – בהם העיר אבלה (כשבעים
קילומטרים מדרום לחלב) והעיר אוגרית (עשרה קילומטרים מצפון לעיר לאד'קיה) – המעידים
על קיומן של תרבויות ברמה גבוהה בשני האתרים האלה כבר באלף השלישי לפני הספירה.
הממצאים הארכיאולוגיים בשתי הערים האלה ובאתרים נוספים שימשו מקור גאווה למשטר הבעת'י
ובסיס לטענתו כי תרבותה העתיקה של סוריה אינה נופלת מזו של ארם נהריים ומצרים.
מאידך גיסא, המשטר דחה מכול וכול את הטענה כי הקשר שהתגלה בין השפות האבלאית
והאוגריתית לעברית ובין הטקסטים שמופיעים על לוחות החרס בשתי הערים האלו הדומים
לסיפורי המקרא, מאוששים את טענתה של ישראל בדבר שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל
במזרח הקדום. מבחינתו של המשטר הסורי, הממצאים האלה מוכיחים את מוצאה הקדום
והמפואר של האומה הערבית בת למעלה מ-4,500 שנה. שופרות התעמולה של משטרו של אסד לא
הסתפקו בכך, ואף הציגו את הסורים כיורשיהם האצילים של תרבות יוון ורומא. מאמציו של
המשטר הסורי להקנות לארצו זהות לאומית ייחודית השתלבו בניסיונות דומים מצד משטרים
ערביים אחרים: הפניקיות בלבנון, הפרעוניות במצרים, הכנעניות בקרב הפלסטינאים (וגם
בקרב יהודים), וניסיונו של סדאם חוסיין לתאר את עצמו כממשיכו של חמורבי ונבוכדנצר.
במצרים, תפארת העבר אכן מצאה את מקומה בנדבך הזהות הלאומית. ייתכן כי תהליך כזה
יתרחש גם בסוריה.
הזירה הערבית בתקופת
חאפז אל-אסד הפכה סוריה לא רק למדינה
יציבה, אלא גם למעצמה אזורית. המאבק על סוריה, אשר התנהל בזירה הערבית בשנות ה-50
ואף תחילת ה-60, נפסק במידה רבה. כבר ניסיון האיחוד הכושל של 1958 הוכיח למצרים של
נאצר, ובעקיפין לארצות ערב האחרות, את הקושי לשלוט מבחוץ על סוריה. תבוסתה של
מצרים במלחמת יוני 1967 סתמה את הגולל על יכולתו של נאצר להתערב בענייני סוריה;
ויורשיו, אנואר סאדאת וחוסני מובארק, לא שאפו לעמדת מנהיגות בעולם הערבי ומדיניותם
התרכזה בארצם. המשטרים השונים בעיראק שהגיעו לשלטון בעקבות נפילת המלוכה ב-1958,
ככלל, לא חתרו להשתלט על סוריה. יתרה מזו, מלחמת עיראק-איראן בין השנים 1988-1980
ובידודה של עיראק בעקבות כיבוש כוויית ב-1990 מנעו ממנה לבצע פעולות תוקפניות
בזירות אחרות. בהקשר לירדן התהפכו היוצרות: סוריה הפכה למדינה חזקה צבאית מירדן
והיא שהיוותה איום על הממלכה ההאשמית. עם זאת, סוריה לא השתחררה לגמרי מתחושה של
כיתור גם בשנות ה-90 של המאה ה-20. לנוכח תהליך אוסלו, שהחל ב-1993, סוריה חששה מהקמתו
של "מזרח תיכון חדש" בהנהגת ארה"ב וישראל.
הסכסוך הישראלי-ערבי מלחמת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים")
הותירה טראומה לאומית בסוריה וטראומה אישית של אסד, בתור שר ההגנה, אשר מאז התבוסה
במלחמה שאף להחזיר את רמת הגולן לארצו. אסד, במיוחד לאחר עלותו לשלטון ב-1970, פעל
לחיזוקו של הצבא הסורי, כדי להכשירו למלחמה נגד ישראל. ערב מלחמת אוקטובר
1973 ("מלחמת יום הכיפורים")
מנה הצבא הסורי כמאה ושבעים אלף איש, לעומת צבא של כחמישים אלף איש במלחמת יוני 1967. כמו כן היה הצבא מצויד
בנשק סובייטי חדיש. עיקר מטרתה של סוריה במלחמה ב-1973 הייתה להחזיר את רמת הגולן.
הצבא נחל הישגים מרשימים בתחילת המלחמה, בהם הבקעת המערך של צה"ל, השתלטות על
חלקים ניכרים של רמת הגולן וכיבוש מוצב החרמון. אבל הישגי הסורים היו זמניים
וצה"ל חזר והשתלט על רמת הגולן ומוצב החרמון, ואף התקדם מעבר לקווים שנקבעו
בסיום מלחמת יוני 1967. עם זאת, הצבא הסורי לא נשבר, המשיך בעקשנות לנהל מלחמת
התשה מול ישראל – והתעמולה של המשטר, בהבלטת הישגי הסורים בתחילת המלחמה, אף תיארה
את המערכה כניצחון.
סוריה – בניגוד למצרים – נכשלה לתרגם את הישגיה
בתחילת המלחמה להישגים מדיניים, מלבד החזרת העיר קוניטרה במסגרת הסכם הפרדת הכוחות
עם ישראל במאי 1974. העיר קוניטרה לא שוקמה אלא הפכה בידי הסורים לאתר זיכרון
להנצחת "פשעיה" של ישראל (בניגוד לערים בתעלת סואץ ששוקמו). במחצית השנייה
של שנות ה-70 מצבה של סוריה הורע: שקיעה בבוץ הלבנוני; המרד האסלאמי 1982-1976;
והידרדרות ביחסים עם מצרים. הירידה בקשרים עם מצרים החלה עוד במהלך מלחמת אוקטובר
1973, כאשר מצרים הסכימה להפסקת אש וחתמה על הסכם להפרדת כוחות בינואר 1974, בעוד
סוריה המשיכה לבדה במלחמה נגד ישראל עד מאי 1974. ביקרו של סאדאת בירושלים בנובמבר
1977 הביא לקרע בין סוריה למצרים, אשר העמיק עקב חתימתה של מצרים על חוזה שלום עם
ישראל במארס 1979. חוזה השלום של מצרים עם ישראל, והחל מקיץ 1979 הקרע עם משטרו של
סדאם חוסיין בעיראק (שהאשים את סוריה במעורבות בקשר נגדו) הותירו את סוריה למעשה לבדה במערכה נגד ישראל.
כדי לחזק את מעמדה של סוריה בעימות מול ישראל ובראש וראשונה לזכות בהגברת אספקת
נשק סובייטי, באוקטובר 1980 חתם אסד על חוזה לידידות ושיתוף פעולה עם בריה"מ –
מהלך אותו נמנע לעשות בעבר.
לאחר שסוריה נותרה לבדה במערכה נגד ישראל,
בדצמבר 1981 החילה ישראל את החוק שלה על רמת הגולן. ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון –
פעולה שנועדה, בין היתר, לדחוק את רגליה של סוריה מארץ זו. במלחמת לבנון ב-1982 הצבא הסורי ספג מכה, אך לא הובס. בעקבות
המלחמה הוא התעצם מבחינה מספרית מ-300,000 איש ב-1983 ל-500,000 ב-1985 וקלט נשק
מודרני. סוריה אף הצליחה להפוך את כישלונה במלחמת לבנון להישג, הודות לפעילותו של
ארגון חיזבאללה נגד ישראל בלבנון. ב-1985 נסוגה ישראל מרוב שטחה של לבנון לרצועת
ביטחון שהקימה בתחום השטח הלבנוני, ובאוקטובר 1990 סוריה השתלטה על לבנון.
בראשית שנות ה-90 רכשה סוריה טילי קרקע-קרקע
בעלי טווח של 600 ו-700 קילומטרים המסוגלים לפגוע ברוב שטחה של ישראל, ומול הנשק
הגרעיני של ישראל הצטייד אסד בנשק כימי
וביולוגי. במהלך שנות ה-90, התעצמותה הצבאית של סוריה וניהולה מלחמת התשה נגד ישראל
בלבנון באמצעות חיזבאללה, אפשרו למשטר הסורי לקיים את המשא ומתן עם ישראל על שלום
בשנות ה-90 מעמדה של כוח.
הדיאלוג הסורי-ישראלי בנושא הסדר לסכסוך נערך בשנות ה-90, בעקבת
כינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. בנאום שנשא שר החוץ הסורי פארוק אל-שרע על
מדשאות הבית הלבן בדצמבר 1999, כשלצידו נשיא ארה"ב ביל קלינטון וראש ממשלת
ישראל אהוד ברק, הוא אמר כי "הסכם שלום בין סוריה וישראל...פירושו עבור האזור
הוא סיום עידן המלחמות והעימותים ופתיחת דיאלוג בין ציביליזציות" (עמ' 28).
המשא ומתן לשלום בין סוריה לישראל בתקופת שלטונו של חאפז אסד נכשל סופית בפסגה
שנערכה בז'נבה בין הנשיא הסורי לנשיא ארה"ב ביל קלינטון במארס 2000. היעדר
אפשרות להגיע לשלום עם סוריה, שמטה מידי ישראל גם את האפשרות להגיע להסדר עם
לבנון. כתוצאה מכך נאלצה ישראל במאי 2000 – בלחצה הצבאי של חיזבאללה – לסגת באופן
חד צדדי מרצועת הביטחון בלבנון.
עצם נכונותה חסרת התקדים של סוריה להגיע לשלום
עם ישראל במהלך שנות ה-90 הייתה פרי התגבשותה של סוריה כמדינה וביטוי להתחזקות
וביטחון עצמי של מנהיגה חאפז אל-אסד, שלא נרתע לקדם אינטרסים סוריים טהורים מול
לחצים פנימיים, שעדיין נותרו. בשנות ה-90 נרתע המשטר לחתום על הסכם שלום עם ישראל,
בין היתר, מחשש כי השלום יפגע במעמדו של הצבא שרוב מפקדיו עלווים, צבא אשר שימש בסיס לשימור השלטון בידי העדה.
הערות לסיום משטר של חאפז אסד בשנים 2000-1970 – על אף שהפך
לסמל ליציבותה של סוריה העצמאית בהשוואה לתקופה שקדמה לו בשנים 1970-1946 – נותרו
בו נקודות תורפה ברורות כמו "הגון המשפחתי-שבטי או אף העדתי של המשטר;
מדיניות של דיכוי אכזרי של גורמי אופוזיציה שעוררה אנטגוניזם עמוק בקרב מגזרים
שונים של האוכלוסייה; בידוד מדיני של סוריה בזירה האזורית והבינלאומית; ובעיות
חברה וכלכלה קשות" (עמ' 296). אסד הותיר את סוריה כאחת המדינות הנחשלות ברמת
החיים של תושביה.
לא מן הנמנע כי משטרו של חאפז אל-אסד הצליח
לבנות מקסם שווא של יציבות, וסוריה שהוא הותיר עונה להגדרה של "המדינה
החזקה-חלשה" (עמ' 300). מחד גיסא, מדינתו הקרינה עוצמה ואיתנות, ושלטה ביד
ברזל באוכלוסייה שחדלה לגלות התנגדות רצינית. אבל מאידך גיסא נותרו בה נקודות
תורפה רבות בהן מתחים על רקע עדתי, כלכלי וחברתי והיעדר מוסדות שלטון
דמוקרטיים.
המגמה
של זיהוי המדינה הסורית עם חאפז אסד הגיעה לשיאה בעקבות מותו ב-10 ביוני
2000. אם נשווה את סוריה ליוגוסלביה של טיטו ניתן להגיע למסקנה כי יציבותה אינה
מובטחת. בתקופת שלטונו של טיטו נוצר הרושם כי המדינה התגברה על המחלוקות האתניות,
ואולם מגמות אלה התפרצו לאחר מותו של טיטו במאי 1980 והביאו לפירוקה של יוגוסלביה
בשנות ה-90. העובדה כי אישים בכירים של המשטר הסורי – לנוכח התפרקותה של יוגוסלביה
בשנות ה-90 – דאגו לדחות מכול וכול את האנלוגיה בין ארצם ליוגוסלביה, דווקא יכולה
לשמש אינדיקציה כי השוואה כזו לא הייתה חסרת בסיס.
שנות שלטונו הראשונות של בשאר אל-אסד
על חשיבות הרקע הצבאי והבטחת נאמנות הצבא
כתנאים הכרחיים לעלייה לשלטון אפשר ללמוד מתהליך הורשת תפקיד הנשיאות מחאפז אל-אסד
לבנו, בשאר אל-אסד. הנשיא חאפז אל-אסד, אשר נפטר ב-10 ביוני 2000, נוסף על תפקידו
כמזכ"ל הבעת' בסוריה, היה גם המפקד הכללי של הצבא בדרגת פילדמרשל, הדרגה
הגבוהה ביותר בצבא הסורי. למחרת מותו, ב-11 ביוני הוענקה לבנו, בשאר אל-אסד, דרגת
פילדמרשל והוא מונה למפקד הכללי של הצבא. ראוי לשים לב כי תהליך הכשרתו של בשאר אל-אסד
לרשת את אביו היה במסלול הצבאי, ולא המפלגתי. בשאר אל-אסד, רופא עיניים במקצועו,
שב לסוריה ב-1994, בעקבות מותו של אחיו באסל – שהיה היורש המיועד – בתאונת דרכים. במהלך הכשרה צבאית מהירה, בשאר
אל-אסד סיים בהצטיינות קורס מפקדי גדוד טנקים וקורס פיקוד ומטה, הוא גם התקדם
במהירות בסולם הדרגות וביולי 1999 הועלה
לדרגת אלוף משנה (עקיד). כדי להסיר מכשול אפשרי בדרכו לשלטון, הרמטכ"ל הוותיק
מאז 1974, חכמת שהאבי, פוטר ב-1998. כנראה פגישותיו של שהאבי עם הרמטכ"לים של
ישראל אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק בדצמבר 1994 וביוני 1995, בהתאמה, נוצלו על ידי
המשטר כדי לפגוע בשמו ולהכין את הדרך לסילוקו. במקומו מונה עלי אצלאן, איש צבא
מקצועי, עלווי בן שבטו של אסד (שבט הכלביה). בקיצור, אסד הצליח לכפוף את הצבא לא
רק לרצונו, אלא גם לבנו, וליתר דיוק לשושלת.
בשאר אל-אסד נמנע לפתוח את נאום ההכתרה שלו
"בשם אללה הרחמן והרחום". בכך הלך אסד הבן בעקבות אביו שגם כן נמנע
לפתוח את נאומיו בפסוקים מהאסלאם או לכלול בהם מוטיבים דתיים. עם זאת, הנשיא החדש
ביקש לשדר מסר של פיוס לחוגים האסלאמיים. אחד מצעדיו הראשונים של בשאר אל-אסד היה
ביטול צו, שהוציא אביו לאחר דיכוי המרד האסלאמי ב-1982, אשר אסר על תלמידות
במוסדות חינוך ברחבי המדינה לעטות רעלות על פניהן. עוד טרם מותו של אביו, הוא הורה
על שחרור אלפים מחברי "האחים המוסלמים" שהיו כלואים בבתי הכלא בסוריה
מאז שנות ה-80. בשאר אל-אסד גם פעל לאפשר לגולים פוליטיים ואחרים לשוב לסוריה.
הדבר נועד לא רק לאפשר לחברי "האחים המוסלמים" לשוב לסוריה כבודדים אלא
גם, ואף במידה רבה, להביא להשקעות הון
בסוריה מצד הגולים השבים לארצם.
עצם עלייתו של שליט חדש לשלטון בדמשק ומגמת
הפיוס מצדו, עוררו תקוות בקרב "האחים המוסלמים", אשר ביקשו לפתוח דף חדש
עם המשטר. ואולם עמדתו הבסיסית של המשטר בסוריה כלפי ה"אחים המוסלמים"
לא השתנתה. היחס החשדני כלפיהם נותר, והותרה שובם כבודדים ללא חידוש פעילותם כארגון.
בשאר אל-אסד גם לא מוכן היה להיענות לתביעת "האחים המוסלמים" להביא
לדמוקרטיזציה של משטרו. על כן, כבר בשנים הראשונות לשלטונו של בשאר אל-אסד,
ניסיונות ההידברות בינו ל"אחים המוסלמים" בגולה נכשלו.
בעוּבדה כי השלטון בסוריה עבר בירושה מאב לבנו
אפשר לראות הוכחה כי סוריה לא הצמיחה מתוכה מוסדות שלטון של מדינה מודרנית – כי אם שלטון שושלתי כמותו ידע המרחב
הערבי-אסלאמי לאורך אלף וחמש מאות השנים האחרונות – וגם הוכחה לפגיעותו וחולשתו של
מוסד המדינה בסוריה.
על אף שמשטרו של בשאר אל-אסד נראה היה יציב,
גורמים פוטנציאליים לחוסר יציבות, שהחלו להיווצר עוד בתקופת אביו, עלולים להביא
להתפרצות אסלאמית מחודשת. מחקרים שנעשו בסביבות 2000 מיקמו את סוריה בקִדמה
הטכנולוגית וברמת החיים של תושביה בתחתית מדינות המזרח התיכון, רק קצת לפני תימן
וסודאן. האוכלוסייה של סוריה גדלה בקצב מואץ והיא זינקה מ-4.5 מיליון נפש ב-1960
לכדי 19 מיליון בראשית 2003. המשטר הסורי התקשה להתמודד עם הבעיות
הכלכליות-חברתיות שנוצרות כתוצאה מהתהליך הזה, ובמיוחד צמיחתם של רובעי עוני סביב
הערים הגדולות כתוצאה מהעיור המואץ, אשר תושביהם לא מצאו את מקומם בשירותים שמספק
המשטר כמו בתחומי העבודה, החינוך והבריאות. תחושת הניכור עודדה שיבה לדת וייתכן
לקיצוניות דתית. השילוב בין עוני לדתיות ואף קיצוניות דתית מול משטר חילוני ביסודו
יכול להוביל להתפרצות אלימה בעלת פוטנציאל לזעזע את אשיות השלטון.
המגמה הכללית של שיבה לדת המאפיינת את העולם
הערבי מזה עשרות שנים לא פסחה על סוריה. אסלאמיזציה של חיי יומיום של הפרט והחברה
מצאה את ביטויה בלבוש ובשיבה לדת גם בקרב בוגרי אוניברסיטאות, ולוּ מפאת הריקנות
של האידיאולוגיה הרשמית של הבעת'. גם הפצת הדתיות במסגרת הערוצים הפועלים באישור
השלטון טומנת בחובה את האפשרות של התמרדות נגד המשטר החילוני העוטה דתיות.
הערות ביקורתיות
ספרו של פרופסור אייל זיסר, המבוסס על
ביבליוגרפיה עשירה, מביא תמונה מקיפה ורב
צדדית אודות סוריה. על אף שהספר יצא לאור ב-2003, בתקופה בה המשטר בסוריה נראה היה
יציב למדי, המחבר במידה רבה צפה מראש את
הגורמים שעתידים היו לערער את שלטונו של בשאר אל-אסד בעשור השני לשלטונו.
טעויות הדפוס במחקר זניחות[1]. המחקר
בנוי לפי נושאים, כך שבכל נושא – כמו צבא, עֵדוֹת ועוד – דן המחבר בנפרד, החל בשלטון הצרפתי על סוריה וכלה
בסיום שלטונו של חאפז אל-אסד ותחילת
שלטונו של בנו בשאר. לדעתי, מוטב היה בשלב ראשון לחלק את כל פרק הזמן של המחקר
לתקופות היסטוריות נפרדות, ובכל תקופה היסטורית כזו לדון בנושאים הרלוונטיים
(כמו צבא, עֵדות). גישה כזו מקלה על הקורא להבחין בייחודיות שבכל תקופה היסטורית,
כמו סוריה בתקופה שלפני עלייתו של חאפז אל-אסד לשלטון לעומת התקופה שאחריה. בגישה
הזו נקטתי בסיכום הספר.
בעמ' 224 המחבר מצטט בהרחבה את פטריק סיל
הממעיט מערכו של הציוד הצבאי שהיה בידי
הצבא הסורי, עת נעשה אסד שר ההגה ב-1966. לטענת סיל סיפקה בריה"מ לסוריה ציוד
ישן וכי בחיל האוויר הסורי היו כ-100 מטוסי מיג 17. גרסה זו שמע סיל כנראה מצד אסד
והצד הסורי בכלל והיא תואמת ברוחה את הגרסה המצרית מתקופת הנשיא אנואר סאדאת על
ליקויי הציוד הצבאי הסובייטי. ואולם,
להערכתי, זוהי גרסה מגמתית של הצד הערבי שנועדה להמעיט ואף להסיר את האחריות
לכישלונו במלחמה ב-1967 ולהטילה על בריה"מ. לאמתו של דבר בידי סוריה כבר
ב-1966 היו גם מטוסי מיג 21, מטוס שנחשב מתקדם בזמנו[2]. עוד
יצוין, כי להפרכת הגרסה הערבית טענה בריה"מ כי באותו הציוד הצבאי שהיא סיפקה
לערבים במחצית השנייה של שנות ה-60, הווייטנאמים, בתקופה המקבילה, נחלו הצלחה
במלחמתם נגד ארה"ב.
לסיום, ברצוני להוסיף הערת השוואה בין משטר
הבעת' בסוריה לבין משטר הבעת' בעיראק. כפי שמציין אייל זיסר, הגורם הדומיננטי
במשטר הבעת' בסוריה מאז עלייתו לשלטון ב-1963, כולל בתקופת חאפז אל-אסד, היה הצבא,
ומכאן אפשר לומר כי השלטון המפלגתי היה מסווה לשלטון הצבא ומנגנוני הביטחון. מצב
דומה התקיים במחצית השנייה של המאה ה-20
(ועדיין ממשיך להתקיים) במשטרים רפובליקאים, שמקורם בהפיכה צבאית, גם במדינות ערב
נוספות, כמו מצרים. לעומת זאת, במשטר הבעת' בעיראק בין השנים 2003-1968, כבר מאמצע
שנות ה-70, וביתר בירור לאחר עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון ביולי 1979, המפלגה
בראשות מנהיגה סדאם שמעולם לא שירת בצבא, היא שהיוותה את הגורם הדומיננטי במדינה.
סדאם חוסיין כפף את הצבא לרצונו, והוא לא הודח בידי הצבא גם בעקבות כישלונותיו
הקשים ביותר, כמו במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, ובעצם גם לא בעקבות מלחמת המפרץ
השנייה ב-2003.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה