טְרוֹיאנוֹבְסְקי, אוֹלֵג. לאורך השנים והמרחקים (מוסקבה, 2017) [סיכום וביקרות]

 טרויאנובסקי, אולג. לאורך השנים והמרחקים: קורותיה של משפחה אחת (מוסקבה, 2017) 351 עמ'. מהדורה דיגיטלית.

Олег Трояновский: Через годы и расстояния. История одной семьи  (Москва: Центрполиграф, 2017)  [רוסית]

 

אוטוביוגרפיה של אולג טְרוֹיאנוֹבסקי (Oleg Troyanovsky) (2003-1919), דיפלומט סובייטי אשר היה נציג קבוע של בריה"מ באו"ם בין השנים 1986-1976. הספר כולל עדויות מעניינות של טרויאנובסקי מאביו, אשר שירת תחת לנין וסטאלין, על  שני המנהיגים האלה; וחוויותיו של  המחבר מעבודתו עם מולוטוב ומפגישותיו עם סטאלין, בתור מתורגמן של שני האישים האלה. כמו כן מכיל הספר זיכרונותיו של המחבר לאורך המשך הקריירה שלו, עת שימש יועץ לענייני חוץ של מנהיג בריה"מ ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב ואחר כך אלכסי קוֹסיגין; ועל תקופת שירותו כשגריר ביפן (1976-1967),  באו"ם, ולבסוף בסין (1990-1986). הסיכום, משקף את גרסת המחבר, וניסוח כמו "לדברי המחבר" נועדו רק להדגיש כי זו דעתו של טרויאנובסקי. לסיכום הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.

 

אביו של המחבר, אלכסנדר טרויאנובסקי: שגריר ביפן (1933-1927) ובארה"ב (1938-1933)

אביו של אולג טרויאנובסקי, אלכסנדר טרויאנובסקי (1955-1882), היה קצין ארטילריה בצבא הצארי, וכמו כן בעל תואר אקדמאי בפיזיקה-מתמטיקה ובמשפטים מאוניברסיטת קייב. כבר במהלך לימודיו הצבאיים הוא הושפע מרעיונות מרקסיסטיים וב-1904 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית לסיעה הבולשביקית. ב-1906 הגיש  האב בקשה רשמית לפרוש מהשירות הצבאי, בהביעו חשש כי הצבא יופנה לדיכוי העם (זו הייתה תקופה של תסיסה  מהפכנית רחבה נגד המשטר), וכי במצב כזה המשך שירותו בצבא יהיה מתחת לכבודו. שלטונות הצבא לא הסתפקו בהיענות לבקשתו: נערך לו משפט צבאי ונשללו ממנו כל הזכויות של קצין בדימוס. בעוון פעילותו בארגון צבאי בולשביקי, ב-2008 נשלח טרויאנובסקי לגלות בסיביר. הוא הצליח להימלט מסיביר ולהגיע לבסוף לפאריס, שם פגש את מייסד המפלגה הסוציאל דמוקרטית הרוסית גיאורגי פליחנוֹב.

 

פליחנוב התנהג בצורה מתנשאת, בהתאם למעמדו כאבי המרקסיזם הרוסי – דבר שהרחיקו מטרויאנובסקי. לעומת זאת נרקמו קשרי ידידות בין טרויאנובסקי ל-ולדימיר לנין, אשר התגלה לאביו כאדם חברתי שהרבה לשאול אותו על המצב ברוסיה. לנין הרשים את האב במרצו המהפכני ובכריזמה. המנהיג הרוסי לעתיד היה נואם טוב, אך קולו לא היה חזק דיו, ולכן קשה היה לשמוע אותו במקום פתוח. נוצרו גם קשרי ידידות בין הזוג טרויאנוסקי (אשתו של האב, יֶלֶנָה פיוֹדוֹרוֹבְנָה רוֹזְמירוֹביץ', גם כן הייתה מהפכנית) לבין לנין ואשתו קְרוּפְּסְקַיָה, ולעיתים שני הזוגות שהו באותה העיר, כמו בפאריס ובז'נבה.  ב-1913 בקרקוב, לנין  וטרויאנובסקי  שיתפו פעולה בפרסום ירחון בולשביקי.

 

טרויאנובסקי התגורר בחוץ לארץ ברמת חיים נאותה, בזכות קבלת כסף מקרובי משפחה ברוסיה ומתן שיעורים פרטיים. ב-1913 אירח הזוג טרויאנוסקי בביתו בווינה את יוסף דג'וּגַשְווילי (סטאלין), שהגיע לעיר כדי לכתוב ספר בנושא הלאומי. סטאלין לא ידע שפות זרות, ועל כן נעזר בסטודנט רוסי ששאל עבורו ספרים מהספרייה ותרגם את החלקים הנחוצים. גם לב טרוצקי התגורר באותה העת בווינה, אך טרויאנוסקי לא חש סימפטיה כלפיו, כיוון שנראה היה לו כאדם הנגוע באהבה עצמית.

 

ב-1913 התגלו חילוקי דעות בין טרויאנוסקי ללנין ביחס לאישיותו של רומן מלינוֹבסקי. מלינובסקי היה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וגם חבר בדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) – אבל לאמתו של דבר שימש סוכן חשאי של המשטרה, שבחשיפתו את פעילותם החשאית של הבולשביקים לשלטונות הסב למפלגה נזק רב. טרויאנובסקי, על סמך ראיות מסוימות שברשותו, העלה בפני לנין את דבר חשדנותו כלפי מלינובסקי כסוכן המשטר – אך לנין המשיך להאמין בחפותו. לא מצא חן בעיני לנין שטרויאנובסקי לא קיבל את דעתו, והוא החל לראות בו כרוקם מזימות. (גם כאשר התגלתה  לבסוף עובדת היותו של מלינובסקי סוכן, לנין עדיין ניסה בצורה בלתי משכנעת להגן על עמדתו הקודמת, בטענה כי התועלת בפעילותו של מלינובסקי עבור המפלגה הייתה רבה יותר מהנזק שגרם לה.)

 

חילוקי דעות משמעותיים יותר נוצרו בין טרויאנובסקי ללנין בהקשר למלחמת העולם הראשונה. ברוב הארצות הלוחמות המפלגות הסוציאל דמוקרטיות תמכו במלחמה שניהלו ממשלותיהן, בעוד לנין סבר שלפרולטריון אין מולדת, ולכן במקום להילחם במלחמה לא לו, עליו לפעול למיגור המשטרים הקיימים. בניגוד ללנין, האב – שעוד בהיותו בולשביק ב-1905 השתתף במלחמה נגד יפן –  סבר כי יש להתגונן מפני גרמניה, בתור המעצמה האימפריאליסטית החזקה ביותר. ייתכן כי חילוקי הדעות ביחס למלחמה היוו סיבה, ולוּ חלקית, לגירושים בין אביו לאשתו ילנה רוזמירוביץ'. ידוע למחבר כי רוזמירוביץ' הייתה תומכת עקבית בלנין, לאחר המהפכה ברוסיה החזיקה במשרות חשובות והייתה נשואה למפקד הראשון של הצבא הרוסי בשלטון הבולשביקי, ניקולאי קְרילֶנקוֹ. (האיש הוצא להורג בטיהורים של סטאלין ב-1938, אך בתקופה זו רוזמירוביץ' כבר הייתה נשואה ברביעית לגבר אחר.)

 

לאחר נפילת המונרכיה ברוסיה בתחילת 1917, חזר האב למולדתו, הצטרף לצבא והשתתף בלחימה בחזית. הוא התנגד לתעמולה הבולשביקית בקרב החיילים שנועדה להביא לפירוק הצבא. בספטמבר-אוקטובר 1917 הצטרף אביו למנשביקים, לסיעה של יוּלי מַרְטוֹב, והיה חבר בוועד המרכזי של מפלגה זו. מדיניותם של הבולשביקים כלפי המנשביקים בתקופת מלחמת האזרחים (1920-1918) לא הייתה עקבית. היו פרקי זמן של רדיפות והיו פרקי זמן שבהם הותרה פעילותם, והם אף כיהנו כחברים במוסדות שלטון מסוימים. אביו נאסר על יד הבולשביקים לחודשים אחדים ב-1918 ושוב ב-1920. ב-1919 שירת האב בצבא האדום, אך לא בחזית אלא בהדרכת תותחנים. [ב-?1918] התחתן אביו עם נינה ניקוֹלַיֶאְבנָה פּוֹמוֹרְסְקַיָה, ובנובמבר 1919 נולד המחבר.

 

ב-1921, פגישה מקרית ברחוב בין סטאלין, מזכ"ל המפלגה הבולשביקית (בתקופה הזו בכירי המפלגה עדיין הלכו ברחוב בלא ליווי שומרים) לבין אלכסנדר טרויאנובסקי האיצה את הליך התחברותו מחדש לבולשביקים. בתקופה הזו הסיבות לחילוקי הדעות עם לנין כבר הפכו לנחלת העבר: מלחמת העולם הראשונה  הסתיימה עוד ב-1918. הפגישה עם סטאלין נערכה כאשר השלטון הבולשביקי התכוון להחליף את התנהלותו הכלכלית מימי מלחמת האזרחים ("קומוניזם מלחמתי") ב"תוכנית כלכלית חדשה" (NEP) שכללה חזרה מסוימת לקפיטליזם. הנהגת נא"פ הסירה את חילוקי הדעות בין האב לבולשביקים בנושא הכלכלי. ב-1923 הגיש האב בקשה להתקבל למפלגה הבולשביקית, בקשתו אושרה ומאז הוא זכה לקידום מהיר. נראה כי סטאלין [אשר זכר לטובה את האירוח שלו אצל טרויאנובסקי ב-1913] היה פטרונו. ב-1924 טרויאנובסקי התמנה ליושב ראש Gostorg, הארגון הגדול ביותר לסחר חוץ בתחום ייצוא וייבוא סחורות, וב-1927, ביוזמת סטאלין התמנה לשגריר ביפן. המחבר, בתור ילד (יליד 1919), נלווה לשליחותו של אביו ביפן.

מתחילת שנות ה-30 ביפן הלך והתחזק הזרם הלאומני שדגל בהתפשטות טריטוריאלית. זאת במסווה של הסיסמה "אסיה לאסייתים", שכוונה לכאורה רק נגד הקולוניאליזם האירופי. (בהקשר זה ראוי לציין כי באפריל 1941, כאשר סטאלין ליווה את שר החוץ היפני לאחר צאתו ממוסקבה, בנצלו את הסיסמה הזו, הוא הדגיש באוזני האורח את השותפות בין יפן לרוסיה בתור עמים אסייתיים.) לארה"ב ולבריטניה היה אינטרס כי ההתפשטות היפנית הצפויה – שנראתה כבלתי נמנעת – תהיה יבשתית ותיעשה בכיוונה של בריה"מ, ולא בכיוון המושבות שלהן באזור הימי. ואכן, ההתפשטות היפנית בתחילה הייתה יבשתית והתבטאה בכיבוש מנצ'וריה בשנים 1932-1931. מוסקבה, בהמלצת השגריר, נמנעה מצעדים בפרובוקטיביים נגד טוקיו בעקבות הכיבוש, מחשש להגביר את הזרם בקרב הצבא היפני שדחף למלחמה נגד בריה"מ. ב-30 באפריל 1931 שר החוץ הסובייטי מקסים ליטווינוב הציע לשר החוץ היפני לכרות הסכם לאי התקפה, וחלק מהשיחות בנושא ההסכם הזה נדונו ביפן על ידי שגריר בריה"מ בטוקיו. (בסופו של דבר, כעבור עשר שנים נחתם הסכם לניטראליות בין בריה"מ ליפן, שפירושו היה כי יפן החליטה להתפשט בכיוון הימי, מזרחה ודרומה, כפי שהייתה מעוניינת מוסקבה.) השגריר הצליח לכונן יחסים טובים עם נציגי הצי היפני, שדחפו להתפשטות הרחק מגבולותיה של בריה"מ. נוסף לכך יצר השגריר קשרים טובים עם בכירי השלטון וגם, באישורו של סטאלין, עם חסידי הקו הלאומני הקיצוני –  וכל זאת על מנת לקדם יחסי ידידות עם יפן ולסכל את מגמת ההתפשטות בממשל שלה לכיוונה של בריה"מ. האב זכה להערכה רבה ולכבוד רב מצד השלטון ביפן על שירותו בארץ זו ועל תרומתו לפיתוח הקשרים בין יפן לרוסיה. תקופת כהונתו כשגריר ביפן הייתה פסגת פעילותו הדיפלומטית של טרויאנובסקי.

כאשר טרויאנוסקי פנה לסטאלין וביקשו לחזור מיפן ולשרת בבריה"מ, בדצמבר 1932 השיב המנהיג הסובייטי כי לאור הקשרים שיצר השגריר עם בכירי המשטר ביפן עליו להמשיך בשירותו עוד שמונה חודשים עד שנה, במיוחד בתקופה הזו. ואולם האב עמד על שלו, לא נענה לבקשתו של סטאלין – דבר שלא היה מקובל כלל באותו הזמן – ועזב את יפן כבר בסוף פברואר 1933. בהרצאה על עבודתו ביפן בפני הפוליטביורו [הגוף המפלגתי העליון ולמעשה המוסד השולט בבריה"מ] באפריל 1933, העריך טרויאנובסקי כי תוקפנות יפנית נגד בריה"מ אינה בלתי נמנעת, וכי הסכנה העיקרית אורבת לבריה"מ מגרמניה הנאצית.

ימים אחדים לאחר הופעתו בפוליטביורו, נענה  סטאלין לבקשתו של טרויאנובסקי  לקבל תפקיד בתחום הכלכלי, והוא מונה לסגן יושב ראש Gosplan – המוסד המרכזי לתכנון הכלכלה הסובייטית. ואולם בתפקיד הזה עבד האב רק כחצי שנה. בנובמבר 1933 הוקמו קשרים דיפלומטיים בין בריה"מ לארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליט סטאלין  למנות את טרויאנובסקי לשגריר בארה"ב. תגובתו של האב כי אינו מעוניין לחזור לעבודה דיפלומטית לא עזרה לו. סטאלין ייחס חשיבות רבה לקשרים עם ארה"ב, וכביטוי לכך, לפני צאתו של טרויאנובסקי לאמריקה נועד איתו שלוש פעמים. יש לציין כי בין האב לשר החוץ ליטווינוב לא שררו יחסים טובים עוד מתקופת שירותו כשגריר ביפן, כיוון שהשגריר נהג לפנות ישירות לסטאלין תוך עקיפת שר החוץ. לפני צאתו של האב לשליחותו לארה"ב התעורר ויכוח בינו לליטווינוב בשאלת איוש השגרירות ושתי הקונסוליות, בניו יורק וסאן פרנסיסקו: האב רצה לאיישם באנשים המוכרים לו, בעוד שר החוץ סבר כי זוהי סמכותו לקבוע את הצוות הדיפלומטי בחו"ל. המחלוקת הגיעה לידיעתו של סטאלין והוא פסק בעיקר לטובתו של טרויאנובסקי – דבר שפגע בליטווינוב.

טרויאנובסקי הפליג לארה"ב יחד עם משפחתו והגיש את כתב האמנתו לנשיא פרנקלין רוזוולט ב-8 בינואר 1934. הנשיא האמריקאי נקט ביחס ידידותי מיוחד כלפי השגריר הסובייטי והורה לו במקרה של היווצרות קשיים לפנות ישירות אליו דרך הטלפון. האב דאג לקדם את מעמדה ותדמיתה של בריה"מ בארה"ב: הוא כונן קשרים עם פוליטיקאים, ערך מסיבות עיתונאים והרצאות, וכמו כן ארגן קונצרטים בשגרירות. הבן אולג טרויאנובסקי למד בבית ספר אמריקאי של קוויקרים – זרם ליברלי בנצרות. הוא נהנה מלימודיו, רכש חברים, חיזר אחר בת כיתתו, ובשנת סיום הלימודים נבחר למעין נשיא כיתתו.

ירח הדבש ביחסים הסובייטיים-אמריקאים לא נמשך זמן רב. ארה"ב דגלה במדיניות בדלנית – מגמה אשר שירתה את תוקפנותן של גרמניה, יפן ואיטליה. העיקו על הקשרים בין שתי המדינות חובותיה הכספיים של רוסיה שלפני תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, וארה"ב סירבה להעניק אשראי לבריה"מ  עד שלא יוסדר נושא החוב. כנגד, תבעה בריה"מ את ארה"ב כספית על נוכחותה הצבאית בסיביר ב-1918 – תביעה אותה דחתה וושינגטון. הטיפול בשאלת החוב מול האמריקאים עורר האשמות הדדיות בין ליטווינוב לטרויאנובסקי והוסיף ליחסים הבעייתיים בין שני האישים. בסוף יולי 1934, במכתב אישי לסטאלין, דחה השגריר את האשמותיו של ליטווינוב כלפיו. עוד ציין כי לא רצה בתפקיד הדיפלומטי מלכתחילה, וכי הוא מעוניין לחזור לבריה"מ ולעבוד בתחום כלכלי (המכתב לפי הנוסח שאותר על ידי המחבר בארכיון). סטאלין החליט לא לשחרר את טרויאנובסקי מתפקידו ולא להראות את מכתבו לליטווינוב.

בסוף אוגוסט 1934 הגיש טרויאנובסקי בשם בריה"מ הצעת פשרה בנושא החובות, שנדחתה מייד בידי האמריקאים, ומחלקת המדינה הודיעה על הפסקת השיחות עם הסובייטים בנושא. בספטמבר שב השגריר לבריה"מ ונפגש עם סטאלין. האווירה בשיחותיו עם סטאלין הייתה טובה והמנהיג יעץ לשגריר לא למהר לחזור לוושינגטון, בתור אמצעי לחץ על האמריקאים. טרויאנובסקי קיבל את עצתו של סטאלין, לא נחפז לשוב לארה"ב, ונוסף לכך בחר לחזור לוושינגטון במסלול הארוך דרך סיביר, יפן ולוס אנג'לס. ב-31 בינואר 1935, בסבר פנים חמור,  הוא הגיש לשר החוץ האמריקאי את עמדתה הבלתי מתפשרת של בריה"מ בשאלת החובות,  בהתאם להחלטה שהתקבלה בפוליטביורו בנובמבר 1934. עם זאת טרויאנובסקי היה מודאג מצעדי התגובה בהם עלולה לנקוט וושינגטון. ואכן, תגובתה של וושינגטון כללה, בין היתר, הקפאת השיחות על החובות ומתן אשראי.

על אף שהשיחות על הסדר החובות והאשראי הוקפאו, ב-1937 נחתם הסכם מסחרי בין שתי המדינות, והוא חודש ב-1938. ייתכן כי לחתימה על ההסכם תרם אירוע נועז בתחום התעופה: ב-1937 מטוס סובייטי בפיקודו של ואלרי צְ'קאלוֹב ביצע טיסה ישירה ממוסקבה לארה"ב דרך הקוטב הצפוני. בזכות השתדלותו של השגריר, צ'קאלוב ואנשי צוותו התקבלו לשיחה אצל הנשיא רוזוולט, אשר הביע הערכה לגבורתם ואמר כי הם קירבו את הקשרים בין ארצם לארה"ב.

במברקים למוסקבה הדגיש השגריר בהתמדה כי גורל הקשרים בין מוסקבה לוושינגטון תלוי במידה רבה בנשיא רוזוולט: אם מצבו ייחלש, תהיה הרעה ביחסים – וההפך. בניגוד לליטווינוב שלא הבין את התחכום במדיניותו של רוזוולט וייחס לו פסיביות ביחס ליפן ואף תמיכה עקיפה בה, השגריר הבין נכון את הנשיא האמריקאי, שפעל בהדרגה ובעורמה להתגבר על המגמות החזקות לניטרליות ולבידוד במדיניות החוץ האמריקאית. טרויאנובסקי הצליח לשמור על קשרים טובים עם הנשיא, אשר בשיחות עם השגריר היה מוטרד בעיקר מיפן ופחות מגרמניה הנאצית. עם זאת, ב-24 בדצמבר 1936 אמר הנשיא לשגריר שהוא צופה מלחמה גדולה באירופה, בה ארה"ב ובריה"מ תהיינה בעלות ברית, ולאחר המלחמה תעמודנה בפני בעיה גדולה – לכונן סדר עולמי על בסיס חדש.

בערך במאי 1936 הראה השגריר לבנו מכתב, בצורה בה תוכנו היה מוסתר וניתן היה לראות רק את סופו אותו רשם סטאלין בכתב ידו: "מבקש לעשות זאת אישית עבורי. י. סטאלין." כעבור שנים נודע למחבר כי דובר היה על בניית שתי אוניות מלחמה גדולות בארה"ב עבור בריה"מ. בקידום הפרויקט מילא חלק איש העסקים האמריקאי סֶאם קַרְפּ, אחיה של אשתו של מולוטוב, פּוֹלינָה (זֶ'מְצ'וּז'ינה) [יהודייה] (שם משפחתה לפני נישואיה היה קרפ). מולוטוב באותו הזמן כיהן כראש הממשלה. ניתן לשער כי ביקורה של אשתו של מולוטוב בארה"ב בסתיו 1936 היה קשור בפרויקט האניות. להערכת המחבר, קרפ היה איש עסקים קטן מכדי לקדם את הפרויקט, ומשתמע כי בהמשך הוא לא נטל  בו חלק חשוב. על אף שרוזוולט לא התנגד לפרויקט  וב-1937 אף תמך בו לנוכח התגברות פעילותה התוקפנית של יפן –  לא הוחל בביצועו, מפאת התנגדות מפקדים בכירים בחיל הים האמריקאי. תזוזה ממשית לקראת ביצוע המיזם ניכרה בעקבות שיחתו של סטאלין עם שגריר ארה"ב במוסקבה ב-5 ביולי 1938. סטאלין הביע תמיהה באוזני השגריר מדוע לא הוחל בביצוע הפרויקט לבניית אניית הקרב, אחת בארה"ב והעתק שלה, שייבנה בסיוע טכני אמריקאי בבריה"מ, בהוסיפו כי ארצו מוכנה לשלם עבור המיזם הזה מ-60,000 עד 100,000 דולר במזומן. בעקבות זאת, ב-8 ביולי אישר רוזוולט את הפרויקט והורה לקדמו. ואולם בסוף 1938 שינתה  ההנהגה הסובייטית את עמדתה והחליטה לבנות את האוניות בבריה"מ, בהותירה בידי ארה"ב רק הזמנה לחימושן. ביטול הפרויקט נעשה כבר לאחר סיום עבודתו של טרויאנובסקי בוושינגטון בקיץ 1938.

בהקשר לרדיפות ומשפטי הראווה בבריה"מ באמצע שנות ה-30, מציין המחבר כי הנשיא רוזוולט, לאור הערכתו בדבר הסכנה האורבת לארצו מגרמניה הנאצית, לא התעמק במשפטים הפוליטיים במוסקבה. שגריר ארה"ב בבריה"מ אף נוכח במשפט נגד ניקולאי בּוּחארין (1938) ואישים נוספים והאמין בשלמות באמיתות ההאשמות שהוטחו בנאשמים. כמו כן, בעקבות מדיניותו הכלכלית החדשה של רוזוולט (New Deal), בארה"ב נפוצו הלכי רוח שמאליים, וביקורת כלפי בריה"מ הצטיירה כהשמצת המשטר הסוציאליסטי בה.

כאשר משפחת טרויאנובסקי הגיעה לחופשה למוסקבה ב-1937, בשיא הטיהורים, אשר כוונו במידה רבה נגד ותיקי המפלגה הבולשביקית – אותה שכבה חברתית אליה השתייך אביו – רבים מהמכרים של  המשפחה כבר נעלמו או חששו לגורלם. בפגישה עם פולינה  (אשתו של מולוטוב), ניתן היה לאבחן בדבריה, ובין השיטין בלבד, ברמזים דקים לספקותיה ביחס למעצרים רחבי ההיקף. לעומתה, כאשר האב ערך ביקור אצל מולוטוב, האיש הציג קו קשוח. בניגוד לזוג מולוטוב – מקסים ליטווינוב, שכיהן כשר החוץ, לא ניסה להסתיר את ספקותיו ביחס למעצרים הרבים. כאשר האב הזכיר מישהו ממכריו שכעת נקבע כי הוא מרגל, השר העיר: "מה יש לתמוה על כך, כעת כולם מרגלים, ומי שעדיין אינו מרגל, הרי בכל רגע עלול להיות כזה". האב ניסה לגונן לפחות על שניים מידידיו שנעצרו, באמצעות פנייה למוסדות מפלגה מקומיים. התנהגותו הצביעה על אומץ לב –  במיוחד לנוכח עברו המנשביקי שהיה בו די כדי להרשיעו – אבל גם על נאיוויות. מאמציו לא הועילו, ואולי אף הזיקו, כיוון שהמריצו את החוקרים לנסות להוציא מקורבנותיהם וידויים על "פשעים" חמורים יותר. האב בשיחות פרטיות רמז על ספקותיו ביחס לטיהורים רחבי ההיקף – אבל בתור שגריר בריה"מ בארה"ב, בהתבטאויות פומביות, טען כי לנוכח ההכנות למתקפה פשיסטית נגד בריה"מ, יש צורך לחזק את העורף הסובייטי. להצדקה כזו לטיהורים היה שותף חלק מהציבור הסובייטי.

בקיץ 1938 חזרה משפחת טרויאנובסקי לבריה"מ. האב היה מתוח, צלצול בדלת באמצע הלילה היה מעורר בו פחד, והיה מוכן למעצר. פעם אף אמר: לא משנה באילו שיטות ינקטו נגדי, אני לא אֶבְדֶּה דברים על עצמי ועל אחרים. כעבור שנים רבות סיפר למחבר חבר בפוליטביורו של סטאלין, אנַסְטאס מיקוֹיאן, כי השאלה מה לעשות עם אביו נדונה בהנהגה הסובייטית. סטאלין התלבט. מצד אחד הוא ידע על עברו המנשביקי של אלכסנדר טרויאנובסקי, אך מצד שני הכירוֹ אישית – על אף שהיכרות אישית לא הייתה ערובה לחסינות. בסופו של דבר החליט לא לפגוע באביו, אבל גם לא למנותו לתפקיד אחראי. האב עסק במתן הרצאות באקדמיה הדיפלומטית ונפטר ב-1955.

אולג טרויאנובסקי: מתורגמן של מולוטוב וסטאלין (1948-1947)

לאחר שובו עם משפחתו למוסקבה ב-1938, החל אולג טרויאנובסקי ללמוד ב"מכון לפילוסופיה, ספרות והיסטוריה" ИФЛИ)) שבעירו, ובעת הפלישה הגרמנית לבריה"מ ביוני 1941 היה עדיין סטודנט. הוא גויס לצבא, נשלח למכון הצבאי  לשפות זרות לקורס להכשרה באנגלית, בו למעשה התבטל כיוון שכבר שלט היטב בשפה הזו. בין השנים 1944-1942 עבד טרויאנובסקי ב"לשכת המידע הסובייטית" Советское информбюро)) בתור עורך ומתרגם. הוא עסק בתרגום ובעריכה של חומר על פעילות הצבא האדום במלחמה, חומר שנועד לפרסום בחוץ לארץ. בקיץ 1944 הוקמה ועדה משותפת של שלוש בעלות הברית – בריה"מ, ארה"ב ובריטניה –  במטרה לתאם את התעמולה נגד גרמניה הנאצית. מקום מושבה של הוועדה היה בלונדון. בריה"מ יוצגה בוועדה הזו על ידי שלושה חברים, אחד מהם היה המחבר, אשר לצורך עבודתו הגיע ללונדון בסוף אוגוסט 1944. עמדותיהן של השותפות בקואליציה נגד היטלר בנושא התעמולה היו שונות מאוד מכדי להצליח בתיאום.

לאחר סיום המלחמה, ב-1945 צורף טרויאנובסקי לשגרירות הסובייטית בלונדון, בתחילה בתור "נספח" ואחר כך "מזכיר שלישי". בדרך זו, בלי שתכנן, הפך המחבר לדיפלומט. בתקופה זו נערכו שיחות בין משלחות של ארבע מדינות –  בריה"מ, ארה"ב, בריטניה וצרפת – במטרה לנסח תקנון לבית דין בינלאומי לעריכת משפט נגד בכירי המשטר הנאצי. טרויאנובסקי שימש מתרגם ומזכיר של המשלחת הסובייטית לשיחות האלה. בתחילת השיחות הצד הסובייטי דגל בהליך שיפוט מקוצר, ואולם בהמשך הצטרף לעמדת הרוב. העבודה על התקנון הושלמה באוגוסט 1945. בנובמבר 1945 הועבר המחבר לנירנברג, בה נערכו משפטים נגד בכירי המשטר הנאצי. תפקידו היה לבצע תרגום ועבודות מזכירות עבור השופט הראשי מטעם בריה"מ במשפטי נירנברג, יוֹנה ניקיטצ'נקו (Nikitchenko). [ניקיטצ'נקו מילא תפקיד שיפוטי בכיר במשפטים נגד "אויבי העם", בהם בכירי המשטר הסובייטי, בין השנים 1938-1936.] 

עוד לפני סיום משפטי נירנברג, כבר ב-1945 ובמיוחד ב-1946 הזדמן לטרויאנובסקי לעבוד הרבה עם אנדרי וישינסקי, סגן ראשון של שר החוץ מולוטוב, בתור מתרגם ובעבודות מזכירות. [וישינסקי היה התובע הכללי בשלושת משפטי הראווה נגד בכירי המשטר שהתקיימו במוסקבה בשנים 1938-1936.] האיש היה נואם מעולה ואהב לשאת נאומים, הוא התנהג בגסות כלפי הכפופים לו ותמיד התאים עצמו למולוטוב (להוציא מקרה בודד בו השיב, בתגובה לביקורתו של מולוטוב כלפיו). למחבר לא היו בעיות עם סגן השר, אשר העריך את רמת תרגומיו.

לדברי טרויאנובסקי, תאריך אפשרי סמלי לפרוץ המלחמה הקרה ניתן לראות בנאומו של נשיא ארה"ב הארי טרומן במארס 1947, בו הכריז על מה שכונה דוקטרינת טרומן. המחבר נמנע מלקבוע עמדה בשאלה מי אחראי לפרוץ המלחמה הקרה, בטענה כי ספרו אינו מחקר אלא זיכרונות. עם זאת הוא מציין כי עד 1947 בריה"מ הייתה מעוניינת לכונן משטרים ידידותיים כלפיה במזרח אירופה, ולא בהכרח לכונן משטרים קומוניסטיים לפי הדגם הסובייטי. המִפנה בעמדה הסובייטית חל מתחילת 1947 ובפרספקטיבה היסטורית היה מוטעה. דווקא ויתורה של בריה"מ על כינון משטר קומוניסטי בפינלנד, הביא לקיומו של משטר ידידותי למוסקבה בה.

החל ממארס 1947 החל טרויאנובסקי לעבוד במזכירות של שר החוץ מולוטוב כמתרגם, מזכיר ומשימות נוספות. הנוהג של סטאלין לעבוד בשעות הלילה, חייב את בכירי המשטר, בהם מולוטוב, להתאים עצמם לסדר היום של המנהיג, על מנת להיות זמינים בעת הצורך. הנוהג הזה, כמובן, הקשה על עוזריו של מולוטוב, בהם המחבר. מולוטוב היה מדקדק נוקשה (פדנט), קשוח ביחסו כלפי עובדיו, ונוסף לכך אדם אכזר. על אכזריותו ניתן ללמוד מן ההערות שרשם בפסקי דיני המוות בשנות ה-30. כאיש משפחה הוא היה קשור מאוד לאשתו ולבתו, סווטלנה. מאסרה של אשתו ב-1948 הייתה מכה קשה עבורו.

טרויאנובסקי תרגם לראשונה עבור  מולוטוב באפריל 1947, בישיבה של מועצת שרי החוץ של ארבע המעצמות – בריה"מ, ארה"ב, בריטניה וצרפת – שהתקיימה במוסקבה. לפני הישיבה שאל מולוטוב את המחבר האם הוא בטוח בעצמו, האם הוא מתמצא בסוגיות שעל סדר היום של הוועידה וכדומה. בגמר הישיבה השר התעניין אצל משתתפי המשלחת הסובייטית ברמת ביצועיו של המתרגם, ולאחר שקיבל תשובה חיובית לא חזר יותר על שאלותיו לפני אירועים אחרים. מולוטוב, על אף אי ידיעתו שפות זרות, ייחס חשיבות רבה לתרגום איכותי, ואף לטון של דבריו בקולו של המתרגם. לדוגמה, בוועידה של שרי החוץ של ארבע המעצמות שעסקה בשאלת פיצויים מגרמניה, הצהיר השר כי "אין אנו מבקשים אלא דורשים פיצויים", ובלחש ביקש מהמחבר להשמיע את דברי התרגום בעוצמה.

ב-4 במאי 1948 שגריר ארה"ב בבריה"מ, לפי בקשתו, קיים פגישה עם מולוטוב. מחד גיסא הסביר השגריר את צעדי ארצו בהקמת גוש צבאי באירופה כתגובה ל"הפיכה הקומוניסטית" בצ'כוסלובקיה, אך מאידך גיסא טען כי לארצו אין כוונות תוקפניות כלפי בריה"מ וכי וושינגטון מעוניינת ליישב את הסוגיות עם מוסקבה במשא ומתן רציני. לאחר צאתו של השגריר התבטא מולוטוב באוזני טרויאנובסקי כך: "האמריקאים מתחילים לפעול יותר כמו היטלר. בעוד הוא כל הזמן מיהר, הרי לאלה יש זמן". מכל מקום, ב-9 במאי השיבה בריה"מ בחיוב להצעה האמריקאית לפתוח במשא ומתן ליישוב הבעיות, אולם האמריקאים התחמקו מיוזמתם לפתוח בשיחות.

טרויאנובסקי פגש לראשונה את סטאלין ב-24 במארס 1947 בשעה 22:00. היה זה זמן קצר לפני פגישתו של המנהיג הסובייטי עם שר החוץ הבריטי ארנסט בֶּווין. טרויאנובסקי התרגש לפני האירוע, ולא בגלל שחשש מכישוריו בתחום התרגום, אלא מכך שכעת עמד לתרגם אישית לסטאלין. בכניסתו לחדרו של סטאלין התרשם המחבר כי האיש נראה היה נמוך יותר ממה שציפה ובשערותיו ניתן היה להבחין בקרחת די גדולה. מלבד האבחנות האלה לא ניכרו הבדלים גדולים בין דמותו בתמונות ובצילומים לבין דמותו במציאות. בתחילה סטאלין שאל את טרויאנובסקי אודות המתרגם הקבוע שלו, וכאשר המחבר השיב כי הוא אינו מרגיש טוב העיר הערה הומוריסטית שכנראה נועדה להרגיע את המתרגם המחליף. בעת התרגום התרכז טרויאנובסקי בעבודתו וכך התגבר על התרגשותו מהמעמד. סטאלין דיבר במבטא גיאורגי (גרוזינ)י כבד, אבל ביטא מחשבותיו בצורה מדויקת, תוך שימוש באוצר מילים עשיר. הוא שוחח במשפטים קצרים, תוך הפסקות קצרות, ועל כן, לא קשה היה לתרגמו.

השיחה עם בווין התנהלה באווירה של  המלחמה הקרה. שני הצדדים העמידו פנים כאילו הם מנהלים משא ומתן, אך למעשה לא ניסו להגיע להסכמות, ועם זאת לא רצו לשבור את הכלים. בנושא המזרח התיכון, בווין דיבר על רצונה של בריטניה להגיע להסכם הגנה עם מצרים. סטאלין – בניגוד לחילוקי הדעות לגבי הסוגיות הקשורות באירופה – הגיב על כך בחיוב, באומרו כי לולא נוכחותם של האנגלים במצרים במלחמת העולם השנייה, הממשלה המצרית עלולה הייתה לתמוך בגרמניה. סטאלין הדגיש כי אין בכוונתה של בריה"מ להפריע למדיניותה של בריטניה במצרים. שנים רבות אחר כך   [בעת "מבצע סואץ" ב-1956?]     נזכר  מנהיג בריה"מ ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב (1964-1955) כי סטאלין הזהיר את חברי הפוליטביורו מהתערבות במזרח התיכון, פן יביא הדבר לשימוש בכוח מצד בריטניה. כעבור כעשר שנים  לא שעה חְרוּשְצ'וֹב לאזהרתו, דבר שהביא למתקפה צבאית של בריטניה, צרפת וישראל נגד מצרים באוקטובר-נובמבר 1956. בסוף השיחה ביקש בווין להרשות לנשים רוסיות, שהתחתנו עם אנגלים במהלך המלחמה, לצאת לבריטניה יחד עם בעליהן. סטאלין השיב – בלי להניד עפעף – כי הוא ניסה לשכנע את נשיאות הסובייט העליון לבטל את האיסור על יציאתן של הנשים, אך נתקל בסירוב נחוש, ועל כן ספק אם יעורר את הנושא שנית. בווין נראה נדהם מהתשובה, לא ידע אם להתייחס אליה כהלצה או לקחת אותה ברצינות, והחליט לא להגיב. למחבר לא ברור סירובו של סטאלין להתיר את הגירתן של הנשים – דובר על 17 נשים בלבד. במהלך השיחה נקט  סטאלין פעמים רבות בלשון "אנו הרוסים". המחבר, אולי מתוך ידיעתו כי סטאלין גיאורגי (גרוזיני) ולא רוסי, תרגם את דבריו "אנו הסובייטים". למזלו, אף אחד לא שם לב לשיבוש בתרגום. לאחר שהגיע למסקנה כי סטאלין משתמש בלשון "אנו הרוסים" בכוונה, הוא תרגם זאת כלשונו. [סיבה אפשרית לשימושו של סטאלין ב"רוסים" במקום "סובייטים": ניסיון להקטין את האנטגוניזם של המערב כלפי רוסיה, בהציגו את המתיחות בין ארצו למערב כהמשך ליריבות היסטורית בין אומות, באמצעות הסרת או לפחות טשטוש הממד האידיאולוגי של הסכסוך הטמון בשימוש במילה "סובייטים".]

באמצע אוקטובר 1947 החליט  סטאלין לארח במעון הקיץ שלו, בחוף הקווקזי של הים השחור, משלחת של שמונה חברי לייבור בריטים שמאליים שדגלו בשיפור הקשרים עם בריה"מ. טרויאנובסקי הוזמן למעון לשמש כמתורגמן. בשיחתו עם הבריטים הציע סטאלין לארצם לשמש כמתווכת בין בריה"מ לארה"ב, כדי להביא לשיפור ביחסים בין שתי המעצמות הגדולות. בשלב מסוים, בגלל המתח, במקום לתרגם את דבריו של סטאלין לאנגלית, טרויאנובסקי חזר על דברי המנהיג הסובייטי ברוסית. בתחילה חברי המשלחת הבריטית לא הבינו מה קורה ואחר כך החלו לצחוק. אז סטאלין, מתוך סימפטיה כלפי המתרגם העייף, חיבק אותו. זו הייתה הצגה מצד סטאלין שכוונה להפגין לבריטים את אנושיותו וטוּב לבו, והיא עשתה רושם עז על המשלחת האנגלית.

כישוריו של סטאלין בהפגנת התכונות האלה באו לדי ביטוי, לאחר סיום השיחות עם המשלחת הבריטית, בעצם הצעתו לטרויאנובסקי, בחור בן 26, לא לחזור למוסקבה אלא להתארח במעון הקיץ שלו – הצעה שלא ניתן היה לדחות. כנראה סטאלין יצא מתוך הנחה כי טרויאנובסקי יספר על חוויית האירוח לחבריו וכך יופץ הסיפור על פשטותו וטוב לבו של השליט. לרשותו של המתורגמן הועמד בית קטן במרחק  30-20 מטרים מהביתן הראשי. במהלך שהותו במתחם הוא סעד פעמיים עם סטאלין, והמנהיג נהג בו כמארח מסביר פנים, והיה מציע לו לטעום ממאכל זה או אחר. המארח גם הציע לאורחו לשחק ביליארד איתו. סטאלין ניצח את טרויאנובסקי בשני משחקים, ולדברי המחבר, המנהיג אכן שיחק טוב ממנו. בהקשר ליכולותיו של סטאלין להעמיד פנים ולהציג ארשת של האיש הפשוט והטוב, מביא המחבר את עדותו של הסופר קונסטנטין סימוֹנוֹב, המדגיש את כישוריו של סטאלין כשחקן.  בדומה לכך, הדיפלומט האמריקאי ג'ורג' קנאן (Kennan) מעלה על נס את כישוריו של סטאלין להטעות אנשים, תוך הפגנת ארשת פנים בלתי יומרנית ורגועה. בתחום הזה, לדעת קנאן, היה סטאלין טקטיקן מעולה, ללא מתחרה בתקופתו. טרויאנובסקי מציין כי בתקופת המלחמה הקרה נהג סטאלין בשיחותיו עם האמריקאים והבריטים להציג את מולוטוב כקשוח ונוקשה, שאינו מוכן לפשרות, ולעצמו שמר את דמות המדינאי המתון השואף להגיע לעמק השווה.

תפקידו היחיד של טרואינובסקי במִתחם הנופש היה לחבר דוח על השיחה בין סטאלין לחברי המשלחת הבריטית. סטאלין הכניס לדוח רק תיקון אחד בלתי משמעותי ושלח אותו לחברי הפוליטביורו. בעת שהותו בנופש הקפיד  טרויאנובסקי לשמור על פרופיל נמוך ולהמעיט בדיבור, כדי לא להסתבך. בשיחותיו עם טרויאנובסקי טען סטאלין כי מי שרוצה לעסוק בנושאי חוץ או בפוליטיקה בכלל, חייב לדעת היסטוריה היטב. חלק חשוב משיחתו של סטאלין נסב סביב העלאת זיכרונות משנת 1913, עת התארח בדירת אביו של טרויאנובסקי בווינה, כאשר עסק בחיבור עבודתו על "המרקסיזם והשאלה הלאומית". סטאלין זכר את תקופת התארחותו זו לטובה וכנראה רצה לחלוק את הזיכרונות האלה עם בנו של מארחו.  המנהיג הסובייטי התעניין בשלומו של אביו של טרויאנובסקי.

במתחם הדאצ'ה [מעון הקיץ] בו התארח טרויאנובסקי נכחו שומרים (המקום נשמר היטב), מפענח צופן, כתבנית ומשרתים. לתימהונו, בדאצ'ה לא נוכח רופא, אלא פרמדיק. המחבר שהה במקום תשעה ימים. בפרק הזמן הזה, פעם הגיע למתחם לַזַר  כַּגַנוֹביץ' [יהודי], מזכיר ראשון של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה, יחד עם חרושצ'וב, ראש הממשלה של אוקראינה, כנראה כדי ליישב מחלוקת שנפלה בין השניים. במתחם שהה אלכסנדר פוסקריוֹבישב (Poskrebyshev), עוזרו הוותיק של המנהיג הסובייטי, אישיות קודרת שלא עוררה סימפטיה.

בשלב מסוים הודיע טרויאנובסקי לסטאלין כי לצערו  עליו לעזוב. בתחילה המארח נראה מופתע, אבל כאשר המחבר הסביר כי עליו להגיע לישיבה מפלגתית בה תידון התקבלותו למפלגה, המנהיג הסובייטי הצדיק את נסיעתו. סטאלין העיר בסיום כי כנראה למחבר היה משעמם, בעוד הוא, סטאלין רגיל לבדידות. הערתו של סטאלין לגבי בדידותו שלו קרוב לוודאי הייתה כנה – דיקטאטורים אכן בודדים.

החל מיולי 1948 הפסיק טרויאנובסקי להיות מתורגמן של סטאלין. הוא גם הועבר ממזכירות משרד החוץ לתפקיד אחר במיניסטריון: אחראי על דסק בריטניה והדומיניונים שלה. בערך באותו הזמן, וליתר דיוק ביוני 1948, הטילה בריה"מ סגר יבשתי על ברלין המערבית. בתקופת המצור שנמשכה כשנה, סטאלין ומולוטוב קיימו שיחות עם נציגי המערב, אך המחבר מעולם לא הוזמן לתרגם עבורם – דבר שפורש על ידו כהבעת חוסר אמון בו. בסתירה מסוימת  לביטוי הזה של חוסר אמון, בתקופת הסֶגֶר על ברלין הוענק לו אות "דגל העמל האדום", וזאת בטקס  חלוקת אותו האות לקבוצה של אנשים אשר שימשו בתקופה זו או אחרת מתורגמנים של סטאלין. מתוך ספרו של טרויאנובסקי ניתן להסיק על הסיבות להורדה במעמדו. הוא מציין כי אביו אלכסנדר נהג לשחק ברידג' עם ליטווינוב – והמריבות הקודמות בין שני האישים נשכחו. בעת המשחק, בנוכחות אנשים נוספים, נאמרו הערות שליליות על מולוטוב ואנדרי גְרוֹמיקוֹ (סגן שר החוץ דאז), שבוודאי הגיעו לידיעת השלטון. די היה  בהיותו של טרויאנובסקי בנו של אב, אשר נפגש עם אדם שנחשב כעת לטיפוס מפוקפק (כבר ב-1946 ליטווינוב הוצא לגימלאות), כדי לפגוע במעמדו.

העבודה במחלקה האירופית הייתה פחות מעניינת מאשר במזכירות. אנדרי וישינסקי, אשר החליף את מולוטוב כשר החוץ במארס 1949, לא היה חבר בפוליטביורו והיה חסר השפעה בעיצוב מדיניות החוץ. ייתכן כי מפאת השינויים האלה ביקש טרויאנובסקי לשחררו ממשרד החוץ, על מנת שיוכל להשלים את לימודיו האקדמיים שהופסקו בפרוץ המלחמה. בקשתו נענתה בחיוב.  ב-1951 הוא הסכים לבקשתו של מולוטוב לשמש עורך תרגומים לאנגלית בכתב עת סובייטי שנועד להפצה במערב.

עוזרו של מולוטוב בתקופת הפגת המתיחות עם המערב (1956-1953)

סטאלין נפטר ב-5 במארס 1953, וכבר באפריל חזר מולוטוב לעמוד בראש משרד החוץ והזמין את טרויאנובסקי לעבוד כעוזרו[1]. שר החוץ הודיע למחבר כי בריה"מ תנהל מדיניות שנועדה להרפות את המתיחות עם המערב, אבל בזהירות, כדי שהמגמה החדשה לא תתפרש כחולשה. בינואר-פברואר 1954 התקיימה ועידת שרי החוץ של ארבע המעצמות הגדולות: ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וצרפת. ראוי לציין כי מולוטוב ניסה בוועידה, ואף הצליח במידה מסוימת, לבנות לעצמו תדמית חדשה: לא עוד סטליניסט נוקשה, כי אם אנושי ונבון. בוועידה לא הושגה התקדמות בשאלת גרמניה ואוסטריה, אבל הוסכם לכנס באפריל 1954 ועידת ז'נבה בנושא קוריאה והודו-סין. טרויאנובסקי, בתור עוזרו של מולוטוב, השתתף בשתי הוועידות ב-1954.

במאי 1955 שרי החוץ של ארבע המעצמות ואוסטריה חתמו על אמנה להקמתה מחדש של אוסטריה עצמאית ודמוקרטית. נראה כי בנושא הזה התגלו לראשונה חילוקי דעות בין מנהיג המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב לבין מולוטוב. חרושצ'וב היה מעוניין בפתרון מהיר של הבעיה, בעוד מולוטוב שאף לקשור בין הסוגיה האוסטרית לזו של גרמניה. בשלב הזה הסתפק חרושצ'וב במתיחת ביקורת עקיפה על שר החוץ. בתקופת המשא ומתן על ההסכם בשאלת אוסטריה, חרושצ'וב – בהיעדרו של מולוטוב –  פנה בדברי תוכחה לעובדים בכירים של משרד החוץ, בהם סגן השר אנדרי גרומיקו. הוא שאל בתמיהה, מדוע בישיבות של הפוליטביורו[2] בנושאי חוץ נושא דברים רק מולוטוב? מדוע שאר הקומוניסטים של משרד החוץ שותקים? נראה כי הנאמנות שלכם למיניסטריון נמצאת מעל למשמעת המפלגתית, וכי מולוטוב לימד אתכם לסתום את פיכם, סיכם חרושצ'וב.

ביולי 1955 התכנסה ועידת פסגה של ארבע המעצמות בז'נבה. המשלחת הסובייטית, נוסף לעומד לכאורה בראש המדינה, ראש הממשלה ניקולאי בוּלְגָנין, נלווה השליט בפועל, מנהיג המפלגה חרושצ'וב. בוועידה הזו לראשי המדינות נלוו שרי החוץ, וטרויאנובסקי השתתף בוועידה בתור עוזרו של מולוטוב, וגם כמתורגמן, כולל בשיחה שהתנהלה בין נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר, לשר ההגנה הסובייטי גיאורגי ז'וּקוֹב. ז'וקוב הובא לוועידה כדי לקיים פגישה אישית עם אייזנהאואר, בניסיון לתרום לשיפור האווירה בין הצד הסובייטי לאמריקאי, בהנחה כי הרגשות החמים בין שני המפקדים מתקופת מלחמת העולם השנייה עדיין נותרו. אבל שיחתו של המרשל הסובייטי התנהלה במידה רבה לפי התכתיב שקבעה ההנהגה. בין היתר הוא רמז על רצונו של חרושצ'וב לבקר בארה"ב, אך אייזנהאואר התחמק מהנושא. (הביקור בסופו של דבר יצא לפועל כעבור ארבע שנים.) לעומתו, ראש ממשלת בריטניה, אנתוני אידן, באחת הפגישות עם בולגנין וחרושצ'וב העלה את הרעיון בדבר קיום ביקור רשמי מצדם באנגליה.

ההודעה המשותפת עליה הוסכם בוועידה נועדה רק ליצור רושם של התקדמות, כדי לרצות את דעת הקהל הבינלאומית אשר תלתה תקוות בכינוס החשוב הזה. על המחבר הוטל להשתתף בעריכת הנוסח הסופי של ההודעה המשותפת, בתור נציג מטעם בריה"מ. לאחר שהוסכם על הנוסח עם נציגי הוועידה, טרויאנובסקי הביא את הטקסט לאישורו של מולוטוב, אך זה הִפנה אותו לחרושצ'וב, בעוד חרושצ'וב החזיר אותו למולוטוב. בסופו של דבר הנוסח הסופי פורסם ללא אישור הדרג הבכיר הסובייטי.  ביטוי ברור יותר כיצד חילוקי דעות ואמביציות אישיות בתוך ההנהגה הסובייטית פגעו בתפקודה ניכר בוועידת שרי החוץ של ארבע המעצמות בז'נבה שהתקיימה באוקטובר-נובמבר 1955. באותה הוועידה הצעתה של בריטניה לאיחוד גרמניה כללה יצירת אזור מפורז בין מערב למזרח  [בין הגוש המערבי למזרחי?] וחתימה על חוזה לביטחון הדדי. המחבר התרשם כי בתמורה לאיחוד גרמניה הצד המערבי היה מוכן להסכים לוויתורים משמעותיים נוספים לצד הסובייטי. מכל מקום, מדובר היה בהסכם הרבה יותר טוב עבור בריה"מ מזה עליו הסכימה ב-1990. טרויאנובסקי, שנלווה למולוטוב וגרומיקו בנסיעתם לחרושצ'וב בחצי האי קרים, כשבאמתחתם הצעות חשובות  שעשויות היו להביא להצלחת הוועידה, חזרו מהפגישה מאוכזבים ביותר. המחבר התרשם כי חרושצ'וב דחה את ההצעות, כיוון שלא היה מעוניין לזקוף אותן  לזכותו של מולוטוב. לבסוף, מולוטוב הודח מתפקיד שר החוץ ביוני 1956, בגלל התנגדותו למדיניות שיפור הקשרים עם יוגוסלביה אותה יזם חרושצ'וב.

עבודתו של טרויאנובסקי עם חרושצ'וב, 1964-1956

באפריל 1956 נלווה טרויאנובסקי לביקורם של בולגנין וחרושצ'וב בבריטניה. פורמאלית, בראש המשלחת הסובייטית עמד ראש הממשלה בולגנין, אך בפועל עמד בראשה מנהיג המפלגה חרושצ'וב. היה זה ביקור רשמי ראשון של אישים סובייטים בכירים במדינה מערבית. בניגוד לשפע ההשערות המוזרות שעוררה הגעתה של המשלחת הרוסית לאנגליה באוניית מלחמה, ההסבר לכך פרוזאי. לבריה"מ – שלא כמו למערב – לא היו מטוסים אזרחיים בעלי ארבעה מנועים, ולכן בואה של המשלחת באוניית קרב מודרנית נועד להסוות את רגשי הנחיתות של מוסקבה ביחס למערב. בראש המשלחת הבריטית לשיחות עמד ראש הממשלה  אנתוני אידן. כללית, עברו השיחות בהצלחה, מלבד תקרית אחת. אידן טען כי אספקת הנפט מהמזרח התיכון חיונית עבור ארצו, בהוסיפו כי בריטניה אף תהיה מוכנה להשתמש בכוח, אם מישהו ינסה לפגוע בעמדותיה באזור. חרושצ'וב הגיב בזעם ובאיום נגדי. במהלך ביקורו נפגש חרושצ'וב עם צ'רצ'יל, אשר עדיין נותר חבר בפרלמנט. צ'רצ'יל אמר לחרושצ'וב כי הוא מעריך מאוד את סטאלין כמנהיג דגול אשר הוביל את עמו לניצחון לגדול. עם זאת, הוא גם מעריך את חשיפת פשעי סטאלין על ידי חרושצ'וב בקונגרס ה-20 של המפלגה (1956). התקיימה שיחה בין חרושצ'וב לבין הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת בריטניה, בה טרויאנובסקי שימש מתרגם. במהלך השיחה שאל  הנסיך לפתע את חרושצ'וב האם הוא אינו חושש כי כאשר הוא יהיה רחוק מארצו –  בעת ביקוריו הרבים בחוץ לארץ –  יתכנס הוועד המרכזי וידיח אותו. חרושצ'וב השיב כי אינו חושש מכך, אבל למחבר "נדמה היה כי צל חלף על פניו". טרויאנובסקי נזכר באירוע הזה כעבור כשנה, כאשר נעשה  הניסיון הראשון להדיח את חרושצ'וב, וייתכן כי גם חרושצ'וב נזכר בו אז. תקרית חמורה התרחשה בעת סעודה שנערכה לחרושצ'וב מטעם חברי מפלגת הלייבור בפרלמנט. את הנאום הרשמי באירוע הזה נשא בולגנין, ואולם בהמשך נענה חרושצ'וב לבקשת הנוכחים ונשא נאום ספונטאני. נאומו כלל התקפה בוטה על מדיניות הפיוס הבריטית כלפי היטלר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וגם על האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית. חברי הלייבור השיבו במתקפה נגדית על דיכוי מזרח אירופה מצד בריה"מ. האירוע הסתיים בכאוס ומשתמע בקללות מצד חרושצ'וב.

לאחר שבמארס 1958 פיטר  חרושצ'וב את בולגנין ונטל לידיו את תפקיד ראש הממשלה, באפריל הוצע לטרויאנובסקי, על ידי עובד בכיר במנגנון של חרושצ'וב, לשמש עוזר ראש הממשלה בנושאי חוץ. המציע אף טרח להוסיף, כי אם הוא, טרויאנובסקי,  לא יקבל את ההצעה, הדבר בשום פנים ואופן לא יפגע בו. באותו הזמן המחבר עבד אצל שר החוץ  אנדרי גרוֹמיקוֹ (1985-1957), אשר יעץ לו להיענות מייד להצעה. במקביל למילוי תפקיד ראש הממשלה, המשיך חרושצ'וב לשמש מזכיר ראשון של המפלגה, ולכן היו לו שתי לשכות בשני בניינים הממוקמים באתרים שונים. עם התמנותו לתפקיד ראש הממשלה,  חרושצ'וב בילה רוב הזמן, במיוחד בשנותיו האחרונות, בלשכת ראש הממשלה. (בדומה לסטאלין בזמנו אשר גם כן מ-1941 מילא במקביל את תפקיד מנהיג המפלגה וראש הממשלה והתרכז בעיקר בתפקידו האחרון). המצב הזה אִפשר למחבר לקיים קשר במשך שעות רבות עם חרושצ'וב ולהתרשם מאישיותו. האיש ניחן  בתכונות טבעיות כמו זיכרון  מצוין, טביעת עין חדה ותושייה. תכונתו החיובית החשובה הייתה אנושיותו. נאומו בקונגרס ה-20 של המפלגה בו הוקיע את פשעיו של סטאלין נבע לא רק משיקולים פוליטיים, אלא ביטא את מוסריותו ואומץ לבו.

אולם, לפעמים האומץ שלו היה דוחף אותו לסיכון בלתי מוצדק, כמו בעת משבר הטילים בקובה ב-1962 (נושא שיידון בהמשך). חולשתו הגדולה ביותר הייתה השכלתו המעטה. עם זאת, באחד האירועים ב-1962, חרושצ'וב ציטט בעל פה קטע קצר מיצירתו של פושקין. המחבר נדהם, חרושצ'וב הבחין בכך ולאחר מכן פנה אליו ואמר בחיוך: "אתה כנראה מניח שאני בכלל לא קראתי שום דבר". חרושצ'וב היה ידוע בהתפרצויותיו האמוציונאליות. ואולם חלק מהן – אולי תוך חיקויו את סטאלין –  היו בגדר הצגות שנועדו להשיג תוצאות. התפרצויותיו הכּנות נבעו מרגשי נחיתות מהם סבל המנהיג הסובייטי עצמו וגם אלה שחש כלפי מעמד ארצו. כלומר, כאשר נדמה היה לו כי מישהו מגלה חוסר כבוד כלפיו או כלפי בריה"מ, האיש אכן יכול היה להתפרץ בכנות.

משבר ברלין, 1961-1958  בניגוד לדעה הרווחת במערב לפיה שליטי מזרח גרמניה היו פיונים במשחק השחמט של בריה"מ – המציאות הייתה שונה. המשטר במזרח גרמניה לחץ בהתמדה על מוסקבה לנקוט בקו קשוח יותר כלפי מערב גרמניה ומערב ברלין, כדי לגונן על קיומו. שיגור הלוויין הסובייטי הראשון "ספוטניק" ב-1957 – תחום בו הקדימה בריה"מ את ארה"ב – הגביר את ביטחונו של חרושצ'וב כי יוכל לפעול בשאלת גרמניה מעמדת כוח. נוסף לכך חששה בריה"מ  כי גרמניה המערבית, בהסכמתה של ארה"ב, עלולה להתחמש בנשק גרעיני. שגריר ארה"ב במוסקבה, לואלין תומפסון (Llwellyn Thompson) ב-18 בנובמבר 1958 שלח מברק לוושינגטון בו הזהיר: "חרושצ'וב ממהר, בחשבו  כי  הזמן פועל נגדו, במיוחד במה שנוגע לחימושה של מערב גרמניה בנשק אטומי. לכן, אני סבור שמעצמות המערב צריכות להיות מוכנות לאיזה שהם אירועים רציניים בחודשים הקרובים". במברקו מנובמבר צפה השגריר נכון את העתיד.

ב-27 בנובמבר 1958 שלחה  הממשלה הסובייטית איגרת לשלוש מעצמות המערב בה דרשה לשים קץ למשטר הכיבוש של מערב ברלין ולהפכה ליחידה פוליטית עצמאית. מדובר היה בהפיכתה של מערב ברלין לעיר חופשית [ומפורזת]  והענקת למזרח גרמניה  את השליטה על נתיבי הגישה אליה. למעצמות המערב ניתן מועד מוגבל – עד מאי 1959 – להגיע להסכם על הקמת עיר חופשית. יש לציין כי נוסח האיגרת נדון מספר פעמים בפוליטביורו והוכנסו בו תיקונים, חלקם על ידי חרושצ'וב עצמו. הטענה כי חרושצ'וב נהג לקבל החלטות בנושאי חוץ לבדו מוטעית. עם זאת, בהמשך שלטונו חבריו להנהגה נמנעו להתווכח איתו, וגם חרושצ'וב עצמו איבד סבלנות להאזין לדעות אחרות. לכאורה היה היגיון לנקוט בקו תקיף נגד המערב בעקב אכילס שלו – מערב ברלין. ואולם החיסרון של המהלך הסובייטי – אליו הִפנה טרויואנובסקי את תשומת לבו של חרושצ'וב –  היה בכך שלא הייתה בהירות ביחס לצעדים הקונקרטיים בהם תנקוט בריה"מ להגשים את דרישותיה, וגם לא ברור היה לאן האולטימאטום הסובייטי עלול להוביל. חרושצ'וב השיב לטרויאנובסקי בציטוט מלנין לפיו יש קודם להיכנס לקרב ואחר כך לראות מה הלאה (למעשה הציטטה המקורית שייכת לנפוליון).

בינואר-פברואר 1959 ביקר חבר בכיר בהנהגה הסובייטית, אנסטס מיקויאן, בארה"ב בשליחות עדינה מטעם חרושצ'וב – ביקור אליו נלווה טרויאנובסקי בתור מתרגם ויועץ.  במהלך פגישותיו עם הנשיא אייזנהאואר ושר החוץ ג'ון פוסטר דאלס הבהיר מיקויאן כי לא חל שינוי בעמדה הסובייטית בשאלת ברלין, אך התאריך שנקבע לתשובת המערב אינו בגדר אולטימאטום. ביקורו של מיקויאן תרם להרפיית המתיחות בין מוסקבה לוושינגטון.

במחצית השנייה של ספטמבר 1959 ביקר חרושצ'וב בארה"ב. הצוות של חרושצ'וב, בו נכללו גרומיקו וטרויאנובסקי, היה מצליח לרסן או לרכך את דבריו ומחוותיו של הבוס שתוכננו מראש. לדוגמה, חרושצ'וב התכוון להגיש לאייזנהאואר בנמל התעופה, מייד לאחר נחיתתו בארה"ב, העתק הסמל של בריה"מ שהוצב על הירח באמצעות חללית סובייטית (ב-13 בספטמבר 1959). הפגנת עליונותה של בריה"מ מול ארה"ב במרוץ לחלל, לאור זרקורי הטלוויזיה, כוונה להסב הנאה למנהיג הסובייטי. חלק מצוותו של חרושצ'וב התנגד לכך בטענה כי מדובר במחווה חסרת טאקט שתביא לתגובה שלילית מצד הנשיא. לאחר ויכוח ממושך הוסכם על פשרה: חרושצ'וב יגיש את המתנה שלו לנשיא בעת פגישתו הראשונה בבית הלבן, בנוכחות נציגי התקשורת. חרושצ'וב פעל כפי שהוסכם, אבל גם במצב הזה מתנתו של חרושצ'וב התקבלה על ידי אייזנהאואר בחיוך חמוץ. לא תמיד מוכן היה  הצוות  להיכנס לוויכוח עם המנהיג הסובייטי, וכמובן, לא הייתה לצוות שליטה על התבטאויותיו הספונטאניות החריפות, שבחלקן הושמעו בעקבות מתקפות בוטות נגד מדיניות ארצו. נושא גרמניה נדון בין שני המנהיגים בנוכחות המתורגמנים בלבד. חרושצ'וב חזר מארה"ב במצב רוח מרומם, בהביעו ביטחון כי נפתח עידן חדש בקשרים בין שתי המעצמות וכי מדינות המערב יסכימו לוויתורים בשאלת ברלין. האופוריה לא נמשכה זמן רב. בפברואר 1960 במסיבת עיתונאים רמז אייזנהאואר על אפשרות חימושה של מערב גרמניה בנשק גרעיני. המערב גם לא מוכן היה לוותר בשאלת ברלין.

ב-1 במאי 1960 הופל מטוס ביון אמריקאי מסוג U-2 מעל שטחה של בריה"מ. לאחר שבאמצע מאי הודה אייזנהאואר שטיסות המודיעין מעל בריה"מ מתבצעות לפי הוראתו והן תימשכנה, כיוון שחיוניות לביטחונה הלאומי של ארצו, ביטל חרושצ'וב את ביקורו של אייזנהאואר במוסקבה, אך עדיין לא ביטל את ועידת הפסגה של ארבע המעצמות שנועדה להתכנס בפאריס במאי. רק בסמוך לפני עלותו למטוס לפאריס החליט חרושצ'וב לבטל למעשה גם את הפסגה עם אייזנהאואר. חרושצ'וב החליט להציג לאייזנהאואר דרישות שהוא לא יוכל לקבל, בהן הפסקת טיסות הביון וענישת האחראים לביצוען. הקו התקיף של חרושצ'וב נועד גם לרצות את המשטר הקומוניסטי בבייג'ין וגם היה לשביעות רצונו של שר ההגנה הסובייטי רודיאון מלינובסקי. כמו כן קיווה חרושצ'וב כי מתקפותיו המילוליות נגד ממשלו הרפובליקאי של אייזנהאואר יפגעו בסיכוייו של סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון להיבחר לנשיא. חרושצ'וב במפורש העדיף את יריבו של ניקסון. (לאחר שקנדי נבחר לנשיא, בפגישה שהתקיימה בינו לבין חרושצ'וב בווינה ב-1961, המנהיג הסובייטי אמר לו: "אנו הצבענו עבורך". קנדי ענה כי הוא הרגיש זאת.)

חרושצ'וב החליט להשתתף בישיבת העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 1960, בין היתר כדי להופיע כאורח בלתי רצוי בחצרו של "נסיך החושך", כפי שנתפס בעיניו אייזנהאואר, ולהשפילו. המחבר נלווה לחרושצ'וב בעת שהותו בניו יורק במשך כחודש, שהות אותה ניצל המנהיג הסובייטי למשוך תשומת לב. לאחר האירוע בעצרת הכללית  –  בה חרושצ'וב, בביטוי למורת רוחו מדבריו של אחד הנואמים דפק עם נעלו על השולחן – הוא היה במצב רוח מרומם בעת פגישתו עם המשלחת הסובייטית. המנהיג הסביר את צעדו כך: האו"ם הוא סוג של פרלמנט בינלאומי בו המיעוט – שבינתיים מהווה בריה"מ ותומכיה – "צריך להשמיע את קולו בדרכים שונות". יצוין, כי גם הזרם השמרני בממשל הסובייטי לא היה מרוצה מתקרית הנעל באו"ם.

חרושצ'וב תלה תקוות בנשיא החדש של ארה"ב קנדי שעלה לשלטון בינואר 1961, אך כבר בעקבות הניסיון של גולים קובנים לפלוש לקובה בסיועה של ארה"ב באפריל, החל  להתאכזב. כישלון הפלישה הזו, סבר חרושצ'וב, מהווה עיתוי נוח ליזום פגישת פסגה עם המנהיג האמריקאי, בהנחה כי יריבו נמצא במצב נחות. ואולם קנדי נענה מהר להזמנה והפסגה התקיימה בתחילת יוני 1961 בווינה. שנים אחדות לפני הפסגה החליף ויקטור סוחודרב (Sukhodrev)  את טרויאנובסקי כמתרגם הראשי של חרושצ'וב ומילא את תפקידו בצורה מעולה. התרשמותו של חרושצ'וב מפגישתו הראשונה עם קנדי הייתה כי מדובר באדם "מאוד חסר ניסיון" ו"אפילו בלתי בוגר". עוד הוסיף המנהיג הסובייטי כי בהשוואה לקודמו – אייזנהאואר הוא בעל חשיבה עמוקה והשקפת עולם רחבה. טרויאנובסקי נכח בישיבות בין שני המנהיגים והתרשם כי קנדי לא היה במיטבו. הוא נראה מיואש במידת מה לנוכח הלחץ שהפעיל עליו חרושצ'וב בשאלת ברלין. המנהיג הסובייטי תיאר השלכות הרות אסון, אם מעצמות המערב לא תגלינה נכונות בחיפוש פתרון מקובל בסוגיה הזו. שני המנהיגים עזבו את ועידת הפסגה במצב רוח פסימי.

 ב-1961 חלפו כבר כשלוש שנים מאז האולטימאטום הראשון של חרושצ'וב בשאלת ברלין ונותרו לו שתי אפשרויות: או להמשיך באיומים תוך הפגנת אוזלת יד, או לנקוט בצעדים מעשיים ולהסתכן בסכסוך מזוין. באותה השנה העלתה ההנהגה המזרח גרמנית את רעיון בניית החומה בברלין, כדי למנוע המשך בריחת אזרחיה למערב. חרושצ'וב היה מעוניין כי הרעיון יזכה לגושפנקא של "ברית ורשה" – כדי לא לשאת באחריות בלעדית לכך. מסיבה זו בניית החומה נדונה בכינוס הברית באוגוסט 1961, אך בלי לתת לכך פומבי. התוכנית חייבת הייתה להישמר בסוד, וקנדי אכן הופתע ממנה. בניגוד לחרושצ'וב, אשר ראה בחומת ברלין פתרון קבע – מנהיג מזרח גרמניה ולטר אוּלבְּריכְט, כפי שחושפים הארכיונים, ראה בהקמת החומה צעד ביניים בדרך לפתרון סוגיית מערב ברלין לטובת מזרח גרמניה.

משבר הטילים בקובה, אוקטובר 1962. רעיון הצבת טילים בליסטיים בעלי ראשי חץ גרעיניים בקובה שייך לחרושצ'וב. חרושצ'וב טען בזיכרונותיו כי הסיבה העיקרית להצבת הטילים הייתה להרתיע את ארה"ב מלנסות לארגן שוב פלישה להפלת משטרו של פידל קסטרו בקובה. לחרושצ'וב היה אכן בסיס לחשוש מאפשרות כזו, והוא לא רצה לשאת באחריות לאובדן מדינה סוציאליסטית בדמותה של קובה, במיוחד לנוכח האשמותיה של בייג'ין בתבוסתנותו. אבל הייתה גם סיבה אחרת להצבת הטילים והיא לנסות לתקן את חוסר האיזון במצב בו טילים אמריקאיים המכוונים לבריה"מ הוצבו בסמוך לגבולותיה. מלבד העלאת ספיקות מסוימים מצד מיקויאן ואולי גרומיקו, תוכנית הצבת הטילים לא נתקלה בהתנגדות בדיון שהתקיים אודותיה בהנהגה הסובייטית, והיא אושרה בפוליטביורו במאי 1962[3].

בניגוד להסכמה בהנהגה, מנקודת ראותו של טרויאנובסקי, "ההרפתקנות עם הטילים נראתה ברורה ממש מתחילתה". למחבר היו ברורים שני דברים: האמריקאים לא ישלימו עם הצבת הטילים הסובייטיים בקובה ויהיו מוכנים לנקוט באמצעים חריפים; וכיוון שסכסוך צבאי לא נכלל בתוכניותיו של חרושצ'וב, ברגע המכריע הוא יצטרך לוותר. זו הייתה גם דעתם של שני יועציו הבכירים של חרושצ'וב – ולדימיר לבדב (Lebedev) וגריגורי שוּיְסקי– (Grigory Shuysky)  – אך הם החליטו לא להעלות את נימוקיהם בפני חרושצ'וב בטענה כי הוא לא ישנה את עמדתו. בתחילת יוני  1962 טרויאנובסקי אזר אומץ וניצל רגע בו חרושצ'וב לא נמצא היה בחברת אנשים, כדי להביע את עמדתו בשאלת הטילים. למען האמת,  לדברי טרויאנובסקי, לשיחה הזו מצדו לא נדרש אומץ רב, כיוון שחרושצ'וב, בניגוד לאישים אחרים רמי מעלה, היה קורקטי ביחסיו כלפי הכפופים לו ולא שפך עליהם את חמתו. נוסף לכך התקיימו יחסים טובים בינו לחרושצ'וב. במקרה הנוכחי, חרושצ'וב האזין למסקנותיו של טרויאנובסקי בצורה רגועה והשיב כי אינו רואה סיבה מדוע בריה"מ צריכה להימנע  מצעדים שאינם מרחיקי לכת מאלה שנקטו האמריקאים אשר כיתרו את בריה"מ בנשק אטומי. חרושצ'וב הוסיף כי האמריקאים שללו מעצמם את הזכות להסתמך על "דוקטרינת מונרו", כיוון שארה"ב בעצמה הפֵרה את הדוקטרינה הזו בהתערבותה בענייני אירופה. עמדתו של חרושצ'וב נראתה צודקת וקשה היה להתווכח עם נימוקיו – ואולם המנהיג הסובייטי לא לקח בחשבון את הלכי הרוח הממשיים בארה"ב ואת התגובה האמריקאית האפשרית. טרויאנובסקי לא מצא לנכון להשיב לדברי חרושצ'וב, ובעצם לא האמין מראש כי יצליח לשנות את עמדתו – הצגת עמדתו בפני הבוס נועדה בעיקר להשקיט את מצפונו.

המבצע להצבת הטילים בקובה היה כרוך בהעברתם של כ-45,000 אנשי צבא לאי, וזאת לא רק לאיוש הטילים הטקטיים בעלי ראש הנפץ הגרעיניים, אלא גם לאמצעים על הגנתם שכללו טילי קרקע-אוויר ומטוסים. ההנחה של הקרמלין הייתה כי כאשר לוושינגטון ייוודע על הטילים, הם יהיו כבר חמושים ומכוונים לעבר ארה"ב, ואז הממשל האמריקאי ישלים עם המצב. להערכתו של  טרויאנובסקי, לא ניתן היה להניח כי את המבצע הלוגיסטי הרחב הזה, אשר התנהל במשך הקיץ, אפשר יהיה לשמור בסוד. מוזר, לדברי המחבר, שהמודיעין האמריקאי גילה את הימצאותם של הטילים  הבליסטיים בקובה רק באמצע אוקטובר.

ב-22 באוקטובר  1962 נמסר כי הנשיא קנדי עומד לשאת נאום לאומה בנושא חשוב. לצד הסובייטי היה ברור כי נאומו יעסוק בנושא הטילים, ולכן קבע חרושצ'וב ישיבה של הפוליטביורו בערב של אותו היום. כשעה לפני הנאום של קנדי, איגרת מטעם הנשיא לחרושצ'וב, הועברה מהשגרירות האמריקאית למשרד החוץ הסובייטי. טרויאנובסקי, אשר נכח בישיבת הפוליטביורו, תרגם את האיגרת של קנדי לרוסית, ובהמשך גם את נאומו של הנשיא. תגובתו הראשונה של חרושצ'וב ושל חבריו להנהגה הייתה תחושה של הקלה. העובדה שקנדי הטיל הֶסגֵר על קובה, תוך שימוש במונח לא צבאי " "quarantine", אותו ניתן היה לפרש גם כ"בידוד" [רפואי], לא פורשה במוסקבה כאיום.  ואולם, בחשיבה מעמיקה יותר, לדעת המחבר, ניתן היה להגיע למסקנה כי גילוי הקמת בסיסי הטילים –  בטרם הצבת הטילים, חימושם והכוונתם –  העמידה את מוסקבה במצב נחות. בהמשך הישיבה, שנערכה בלילה, ניסח חרושצ'וב את עיקרי תשובתו לקנדי, שהועברה למשרד החוץ לעריכה ולפרסום למחרת. חרושצ'וב בחר באותו הלילה לישון בקרמלין בספה שליד חדר עבודתו. למחרת, הנוסח הסופי של תשובת חרושצ'וב – ובו דחיית דרישת הנשיא [להוציא את הטילים] – אושר על ידי הפוליטביורו ונשלח. 

הימים הבאים התאפיינו בחילופי איגרות נוספות בין חרושצ'וב לקנדי. חרושצ'וב נהג להכתיב את איגרותיו לכתבנית ממש בישיבות הפוליטביורו, אלה נמסרו לעריכה רצינית שנעשתה לשביעות רצונו של המנהיג, והיו מאושרים על ידי הפוליטביורו. כאשר הסגן הראשון של שר החוץ, וסילי קוּזניצוֹב, העלה בזהירות בפני חרושצ'וב את האפשרות להפעיל לחץ סובייטי על מערב ברלין (בלי לפרט), וזאת בתגובה למצור האמריקאי על קובה, חרושצ'וב דחה את הצעתו על הסף בנימוק כי אינו מעוניין "להיכנס להרפתקה נוספת". ב-24 באוקטובר האניות הסובייטיות שהגיעו לקו המצור, נעצרו לפי הוראה ממוסקבה, וחלק  מהן שטו בחזרה. בכך רמזה מוסקבה כי אינה מעוניינת בעימות צבאי עם ארה"ב.

ב-27 באוקטובר פרסם רדיו מוסקבה איגרת של חרושצ'וב לקנדי מאותו היום ובה הצעה ליישוב המשבר. ההצעה כללה הוצאת נשק שנראה בעיני ארה"ב כהתקפי (בריה"מ נמנעה להודות בהצבת הטילים) מקובה, אם ארה"ב תוציא נשק דומה מתורכיה. כמו כן תבעה בריה"מ כי בתמורה להוצאת הנשק (קרי הטילים) מקובה, על ארה"ב להתחייב לא לתקוף את קובה, ובריה"מ תתחייב לא תקוף את תורכיה. יש לציין כי עוד לפני המשבר בקובה התכוונה ארה"ב להוציא את טילי "יופיטר" מתורכיה מפאת התיישנותם, אך בריה"מ לא לקחה בחשבון כי דווקא העלאת הדרישה הזו בפומבי – תוך קישור בינה לטילים בקובה –  יצרה קושי עבור הממשל האמריקאי להגשים את הצעד הזה.

המשבר הגיע לשיאו ב-28-27 באוקטובר. ב-27 בחודש הופל מטוס ביון U-2 מעל קובה. בלילה בין ה-27 ל-28 בחודש התקבלה איגרת ממנהיג קובה, פידל קסטרו, לחרושצ'וב בה הביע את הערכתו הוודאית כי במהלך שלוש היממות הקרובות האמריקאים יפציצו את קובה מהאוויר. ב-28 באוקטובר נערכה ישיבה של הפוליטביורו בנוכחות שר החוץ גרומיקו ושר ההגנה רודיאון מלינובסקי. במהלך הישיבה דיבר למעשה רק חרושצ'וב, בתוספת הערות ממיקויאן. השאר העדיפו לשתוק וכאילו רצו לומר למנהיג כי עליו לאכול את הדייסה שבעצמו בישל. בתחילת הישיבה התקבלה איגרת חדשה מקנדי שנשלחה ב-27 בחודש לפי זמן וושינגטון. באיגרת הוצע לסובייטים להוציא את הטילים מקובה בתמורה להסרת ההסגר ולהתחייבות לא לתקוף את קובה. כמו כן הובעה נכונות לדון בהפגת המתיחות בין נאט"ו לברית ורשה. היה בכך רמז לנכונותה של ארה"ב להוציא את הטילים מתורכיה, אך לא במסגרת יישוב המשבר על קובה. זאת בהתאם להצעתו של רוברט קנדי (אחיו של הנשיא והתובע הכללי בממשל), שכבר הועברה  בסודיות לשגריר בריה"מ בוושינגטון, אנטולי דוֹבְּרינין.

בהמשך הישיבה ב-28 באוקטובר נקרא המחבר לטלפון, בה בכיר במשרד החוץ הקריא באוזניו מברק של דוברינין על תוכן שיחתו הנוספת עם רוברט קנדי. בשיחה זו נתבקש הצד הסובייטי להפסיק את הוויכוח המילולי ולתת תשובה ברורה להצעות הנשיא למחרת. באותה השיחה רמז רוברט קנדי על אפשרות הפצצת בסיסי הטילים הסובייטיים בקובה, אם בריה"מ תמשיך להשהות את תשובתה. המחבר הקריא את מברקו של דוברינין בישיבה, והנוכחים מיהרו להסכים לענות בחיוב להצעה. לאחר מכן התקבלה הודעה ממזכיר "מועצת ההגנה" של בריה"מ לפיה הנשיא קנדי עומד לשאת נאום בשעה 17:00 זמן מוסקבה. בדיעבד התברר כי היה זה שידור חוזר של נאומו מ-22 באוקטובר – אבל בעת קבלת ההודעה חשדו בקרמלין כי הנשיא יודיע על הפצצת אוויר נגד בסיסי הטילים בקובה. בעקבות זאת הוחלט לחבר בדחיפות תשובה חיובית להצעתו של קנדי ולשדר אותה ברדיו עוד לפני נאומו, ובכך למנוע את מהלכו הצבאי. נוסח התשובה הוכתב על ידי חרושצ'וב, עבר עריכה, נמסר למזכיר של הוועד המרכזי (ליאוניד אילְאיצ'וֹב) אשר נסע לתחנת הרדיו, במהירות מופרזת ותוך הפרת חוקי התנועה, כדי להספיק לשדר את התשובה עוד לפני נאום הנשיא. שידור המענה הסובייטי ברדיו החל בשעה 17:00 זמן מוסקבה (ושעה 9:00 זמן וושינגטון). התשובה הסובייטית התקבלה בבית הלבן כניצחון, ואכן, לדעת המחבר, היה יסוד לכך.

לדעת טרויאנובסקי, על אף ששני הצדדים לא רצו בפרוץ מלחמה גרעינית, הרי היא עלולה הייתה לפרוץ, כמו במקרה שקנדי היה מצווה על הפצצת בסיסי הטילים  או כתוצאה מתקרית בלתי צפויה. מכל מקום, במהלך המשבר שני הצדדים גילו תבונה ואיפוק והתירו ליריב מִרווח למוצא מן המשבר. בעקבות המשבר שינה חרושצ'וב את דעתו על קנדי. בניגוד להתרשמותו מהמפגש עם הנשיא האמריקאי בווינה, כעת ספקותיו לגבי כישוריו האינטלקטואליים וכוח הרצון שלו נעלמו.

העובדה כי האיש שביצע את ההתנקשות בנשיא קנדי בנובמבר 1963, לי הארווי אוסוולד, חי בתקופה מסוימת בבריה"מ והיה נשוי לאישה רוסייה, הטרידה את טרויאנובסקי ואת גרומיקו. [אוסוולד ערק מארה"ב לבריה"מ ב-1959, נשא אישה רוסיה, וחזר עם אשתו לארה"ב ביוני 1962.] המחבר לא העלה כלל על דעתו את האפשרות של מעורבות כלשהי מצד שירותי הביון של בריה"מ במעשה ההתנקשות, ועם זאת חשש כי עצם מגוריו של אוסוולד בעברו בבריה"מ עלול להיות מנוצל למטרות תעמולה נגד מוסקבה. כדי לאפשר לחרושצ'וב להתכונן לשאלות על אוסוולד, טרויאנובסקי התקשר לראש ה-ק.ג.ב ולדימיר סֶמיצַ'סְטְני וביקש מידע על האיש. סמיצ'סטני ציפה לשאלה והשיב כי לפי המידע שברשותו ל-ק.ג.ב מעולם לא היו מגעים עם אוסוולד [אין זה סביר שה-ק.ג.ב. לא ערך תחקיר כלשהו לאזרח אמריקאי בדמותו של אוסוולנד שערק לבריה"מ ושירת בעברו במארינס (חיל הנחתים). כוונת המחבר מן הסתם שאוסוולד לא גויס על ידי ה-ק.ג.ב בטרם שובו לאמריקה.] כאשר חרושצ'וב הגיע למקום עבודתו בקרמלין, אחת משאלותיו הראשונות עסקה באוסוולד. טרויאנובסקי מסר לו את מה שהיה ידוע לו, ונראה כי הדבר הרגיע את המנהיג הסובייטי במידת מה. לאחר התלבטות מסוימת הוחלט כי בלוויה של קנדי ישתתף מיקויאן, אשר באותו הזמן החזיק בתפקיד מקביל לנשיא, ולא חרושצ'וב בתור ראש ממשלה.  

הדחתו של חרושצ'וב, אוקטובר 1964. המחבר לא הרגיש כלל כי חרושצ'וב עומד להיות מודח – מהלך שנעשה באוקטובר 1964. ההפך, באפריל 1964 יום הולדת ה-70 נחוג בפאר – מה עוד שהדחת מנהיג מכהן הייתה חסרת תקדים בבריה"מ. עם זאת ניכר כי שיעור התמיכה בחרושצ'וב בכל שכבות האוכלוסייה בארצו נמצא היה בירידה. סגנונו האוטוריטארי גם כן היה בעוכריו.         יוּרי אַנְדרוֹפּוֹב (מזכיר הוועד המרכזי 1967-1962), אשר ידע על קשריו הטובים של טרויאנובסקי עם חרושצ'וב, הציע לו לרמוז למנהיג כי עליו לאפשר להתבטא גם לאחרים. חרושצ'וב עצמו הרגיש במידה מסוימת שהגיע הזמן לסיים את תפקידו. פעם אמר למחבר: "בכל זאת, במובנים רבים אני נותרתי איש העבר". מדי פעם אף היה אומר כי הגיעה העת בה עליו ללכת, כיוון שהצטברו בעיות רבות אשר אין בכוחו להתמודד איתן.  הדחתו של חרושצ'וב בוצעה כדלהלן.  חרושצ'וב קיבל שיחת טלפון מליאוניד בְּרֵזְ'נייב (האיש השני במפלגה) בה התבקש לחזור ממקום הנופש שלו למוסקבה לטיפול בבעיות דחופות. לפי גרסתו של  מיקויאן, אשר בילה את הנופש הזה עם חרושצ'וב, הוא אמר למנהיג כי הסיבה האמיתית להזמנתו לישיבה דחופה של הפוליטביורו היא הרצון להדיחו, ועל כך השיב חרושצו'ב: "אני לא אתנגד". טרויאנובסקי נותן אמון בגרסתו הזו של מיקויאן. 

לאחר תום ישיבת הפוליטביורו בה כולם התייצבו נגד חרושצ'וב, מלבד מיקויאן,  חזר המנהיג המודח ללשכתו. כעברו דקות אחדות הוא הזמין אליו את טרויאנובסקי. חרושצ'וב נראה עייף ומדוכא. מילותיו הראשונות היו: "הקריירה הפוליטית שלי הסתיימה, כעת העיקר – לעבור כל זאת בכבוד". טרויאנובסקי שאל את חרושצ'וב האם במליאת הוועד המרכזי של המפלגה המצב יכול להשתנות לטובתו, כפי שקרה ב-1957. [ב-1957 חרושצ'וב הכשיל את החלטת הפוליטביורו להדיחו, באמצעות כינוס הוועד המרכזי, בו היה לו רוב.] חרושצ'וב השיב במהירות: "לא, לא, זה אינו בגדר האפשר. נוסף לכך, אתה הרי יודע כי אני לא נאחזתי בכיסא הזה". אחר כך באופן בלתי צפוי סיפר כי לַזַר כַּגַנוֹביץ' [חבר בפוליטביורו של סטאלין, יהודי, שותף לניסיון הכושל להדיח את חרושצ'וב ב-1957, בעקבותיו סולק מההנהגה] יעץ לו בזמנו להיפגש כל שבוע עם שניים-שלושה מזכירי מפלגה אזוריים ומחוזיים. אני לא עשתי זאת וזו אחת מטעויותיי, סיכם. חרושצ'וב צפה כי בעקבות פיטוריו, טרויאנובסקי יוחזר לעבוד במשרד החוץ. שני האישים נפרדו בחיבוק.

יועצו של קוסיגין, 1967-1964

בערך שלושה ימים לאחר הדחתו של חרושצ'וב התקשר אנדרופוב לטרויאנובסקי וסיפר לו כי במהלך ישיבת הפוליטביורו עלתה השאלה בדבר המשך העסקת עוזריו של חרושצ'וב. הוא הוסיף כי היחס כלפי טרויאנובסקי היה חיובי ביותר. במהלך אותה הישיבה אנדרופוב מצא לנכון לציין כי האדם הראשון ממנו שמע שהצבת הטילים בקובה היא הרפתקה היה טרויאנובסקי. עוד סיפר כי ראש הממשלה אלכסי קוֹסיגין [כיהן כסגן ראשון של ראש הממשלה בתקופת חרושצ'וב]  מעוניין שטרויאנובסקי ישמש עוזרו. המחבר באותו הזמן כבר הכיר את קוסיגין טוב למדי, כאדם נבון ואינטליגנטי שהתמצא בתחום הכלכלי. חזותו השקטה הסתירה את נטיותיו להתפרצויות. בין השנים 1967-1964 קוסיגין סבר כי בתור ראש הממשלה הוא, ולא המזכיר הכללי  של המפלגה ברז'נייב, צריך לייצג את ארצו בנושאי חוץ. כבר בתחילת 1965 קוסיגין ביקר בסין ובווייטנאם, ב-1966 תיווך בין הודו לפקיסטן בוועידת טשקנט, ב-1967 ייצג את בריה"מ בעצרת הכללית של האו"ם שהתכנסה בעקבות המלחמה בין ישראל למדינות ערב, ובאותה השנה נפגש עם נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון. ואולם בהדרגה דחק ברז'נייב את קוסיגין מטיפול בתחומים החשובים של מדיניות החוץ, בהם הקשרים עם מדינות המערב בכלל וארה"ב במיוחד.

בהקשר להידרדרות ביחסים בין ברז'נייב לקוסיגין מביא טרויאנובסקי אירוע לו היה עֵד. ימים אחדים לפני ביקורו של ראש ממשלת יפן בבריה"מ באוקטובר 1973, על מנת להכין עצמו לביקור, הזמין ברז'נייב אליו את גרומיקו ואת המחבר, שבאותה העת כיהן כשגריר ביפן. ואולם במהלך השיחה, התקשר לברז'נייב בקו ישיר שגריר בריה"מ במצרים ומסר לו כי הנשיא אנואר סאדאת החל בפעולות צבאיות נגד ישראל. בעקבות זאת ברז'נייב וגרומיקו החלו מייד לדון בסכסוך המזרח תיכוני. [לא נאמר כי שני האישים הופתעו ממהלכו של סאדאת, אך יכול להשתמע כי  לא ידעו  מראש – לפחות לא בוודאות – מתי בדיוק סאדאת יתחיל במלחמה.]  כעבור כשעה התקשר קוסיגין. הוא הביע את חוסר שביעות רצונו בטון די גבוה כי הבעיה המזרח תיכונית נדונה "לא ברור עם מי", לדבריו, ולא עם חברי הפוליטביורו [יש לציין כי גרומיקו היה חבר בפוליטביורו החל מאפריל 1973]. ברז'נייב בלי להרים את קולו השיב כי הוא בדיוק התכוון לכנס ישיבת פוליטביורו והציע לקוסיגין להיכנס אליו לאחר חצי שעה. אחר כך אמר: צריכים עצבים של ברזל כדי לקבל זאת בשלווה, ובפנותו  לטרויאנובסקי הוסיף: "אגב, אתה הרי עבדת אצלו, אתה יודע מה זה".

קוסיגין התייחס בסימפטיה כלפי טרויאנובסקי והוא די מהר השתלב בצוות שלו. היוזמה לפיוס בין הודו לפקיסטן בינואר 1966 שייכת אישית לקוסיגין. מלאכת התיווך של קוסיגין נעשתה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אליה הוזמנו ראש ממשלת הודו שסטרי (Lal Bahadur Shastri)   ונשיא פקיסטן איוּב חאן. פעילותו הדיפלומטית של קוסיגין הייתה קשה, אך מאמציו נשאו לבסוף פרי והביאו לחתימה על הצהרה משותפת בין הודו לפקיסטאן. זו ניסתה להחליק את המהמורות בין ניו דלהי לאיסלמבאד, אך למעשה לא הסירה את הבדלי האינטרסים העמוקים שהיו (ועדיין נותרו) בין שתי המדינות. בהצהרה המשותפת הביעו שת המדינות היריבות את תודתם העמוקה למנהיגי בריה"מ ולקוסיגין אישית על ארגון המפגש, מפגש אשר העלה את יוקרתה של בריה"מ. שסטרי נפטר בלילה, לפני שעמד למחרת לשוב לארצו. בעקבות זאת, טרויאנובסקי הוער באמצע הלילה משנתו ונתבקש לגשת לקוסיגין. התברר לו כי ראש הממשלה הסובייטי מתכונן להשתתף בהלווייתו של שסטרי בהודו ועל טרויאנובסקי לחבר נאום הספד לאירוע.

בסוף 1966 [אין תאריך מדויק], בעת מלחמת וייטנאם, ביקש  קוסיגין לברר את עמדתו של  טרויאנובסקי כלפי היוזמה הבאה: ראש הממשלה הסובייטי ייסע לווייטנאם במטרה להניע את הנהגתה להגיע להסדר עם  האמריקאים. קוסיגין הסביר כי מלחמת וייטנאם מערימה מכשולים לפיתוח הקשרים בין בריה"מ לבין ארה"ב ומדינות המערב בכלל, ולכן צריך לשים לה קץ[4]. טרויאנובסקי טען שהרעיון בלתי ריאלי: הוא לא יתקבל בפוליטביורו וגם לא יצליח לשכנע את האנוי להגמיש את עמדתה.

ואולם נראה כי קוסיגין בסופו של דבר לא ויתר על קידום הרעיון שלו. בביקורו של קוסיגין בלונדון בפברואר 1967 – ביקור אליו נלווה המחבר – ניסה ראש הממשלה הסובייטי להגיע עם עמיתו הבריטי, הרולד וילסון, לנוסחה מקובלת על האנוי וּ-וושינגטון שתאפשר לשני הצדדים להתחיל בשיחות שלום. וילסון היה שבע רצון על שמצא בקוסיגין שותף המוכן לחפש מוצא למבוי הסתום במלחמת וייטנאם. הבית הלבן פעם או פעמיים נתן את הסכמתו לניסוחים שבעיני שני ראשי הממשלה נראו כסבירים, אבל אחר כך היה חוזר בו ומציב תנאים קשוחים יותר. התשובה השלילית האחרונה מהנשיא לינדון ג'ונסון התקבלה מאוחר בלילה. וילסון היה נרגז מהמצב המביך. בסוף ביקורו בבריטניה הציע לפתע קוסיגין לווילסון לכלול בהודעה המשותפת את נכונותן של בריה"מ ובריטניה לחתום על חוזה לידידות ואי התקפה. וילסון התחמק ממתן תשובה חיובית לאור מחויבות ארצו לנאט"ו וקשריה המיוחדים עם ארה"ב. לאחר שובו למוסקבה, על קוסיגין נמתחה ביקורת בפוליטביורו בעוון הצגת היוזמה הזו שנעשתה ללא תיאום עם המוסד העליון של המפלגה.

למחבר הערכה רבה כלפי קוסיגין והוא סבור שאם קוסיגין, ולא ברז'נייב, היה עומד בראש המדינה, בריה"מ הייתה עולה על דרך הרפורמות המחושבות היטב – ולא על דרך הקיפאון. ב-1966 בהגיעו לגיל 47, לא רצה טרויאנובסקי להמשיך עד סוף שירותו להיות יועץ בלשכה, אלא היה מעוניין בעבודה דיפלומטית עצמאית. הוא אזר אומץ והעלה את הנושא הזה בפני קוסיגין, וזה בתיאום עם גרומיקו, וכנראה עם ברז'נייב, הציע לו להתמנות לשגריר ביפן. טרויאנובסקי הסכים, ויחד עם אשתו ובתו באפריל 1967 נסע לטוקיו.

שגריר בריה"מ ביפן, אפריל 1967-אפריל 1976

האפשרויות לפיתוח הקשרים עם יפן בתחום הפוליטי היו מוגבלות למדי, כיוון שבתום מלחמת העולם השנייה לארה"ב הייתה השפעה מכרעת על מדיניותה. אמריקה הקימה בה בסיסים צבאיים ויפן הפכה לנושאת מטוסים שלה שלא ניתן להטביעה. טרויאנובסקי הצליח ליצור קשרי ידידות אישיים עם פוליטיקאים חשובים ביפן בהם יושבי ראש הפרלמנט, שרים בכירים ושרים לשעבר, וכמו כן עם עורכי העיתונים החשובים. אי ידיעת השפה היפנית – שהיא שפה קשה – הפריעה במידה מסוימת לכינון קשרים עם אישים יפנים, ועם זאת חלק מפעילותו התנהל באנגלית. בתחילת שירותו ביפן כיהן ראש הממשלה  אייסאקו סאטו (Eisaku Sato) (1972-1964), אשר התרכז בהחזרת האי אוקינאווה מידי ארצות הברית ליפן. הנושא הזה הפחית זמנית את לחצה של יפן על בריה"מ להחזיר לה את ארבעת האיים הקוּריליים הדרומיים ("השטחים הצפוניים" בפי היפנים). יש לציין כי התביעה היפנית על ארבעת האיים העיבה כחרב דמוקלס על הקשרים בין מוסקבה לטוקיו.

באוגוסט 1968 קיבל טרויאנובסקי הוראה ממוסקבה להסביר לראש ממשלת יפן את פלישתה של בריה"מ לצ'כוסלובקיה. המחבר סבר אז וכעת כי הפלישה הייתה אחת מהטעויות הגדולות של תקופת ברז'נייב, אבל בתור שגריר הוא מילא את המוטל עליו. להפתעתו, תגובת אייסאקו סאטו הייתה קצרה. הוא טען כי אם בריה"מ נקטה בצעד הזה, על אף שציפתה מראש את השלכותיו השליליות, הרי פירוש הדבר כי לא הייתה לה ברירה. רושם טוב הותיר על סאטו ביקורו של גרומיקו ביפן בינואר 1972. שר החוץ הסובייטי מסר הודעה בדבר נכונותה של בריה"מ להעביר ליפן שניים מתוך ארבעת האיים שאת השבתם דרשה טוקיו. עמדתו של גרומיקו היוותה חזרה על עמדת בריה"מ משנת 1956 בעת חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הודעתו של גרומיקו התקבלה בשביעות רצון מצד היפנים, אך לא סיפקה את דרישותיהם. הם עדיין תבעו את כל ארבעת האיים. [כנראה מהלך הפיוס הזה של בריה"מ כלפי יפן קשור בהודעתו של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון ביולי 1971 על ביקורו הצפוי בסין בשנה הבאה – ביקור שיצא לפועל בפברואר 1972. בריה"מ כנראה העריכה כי יפן תלך  בעקבות בעלת בריתה, ארה"ב, וגם כן תתקרב לסין וכי ההתקרבות הזו עלולה להיות מכוונת נגד בריה"מ.]

לאחר התפטרותו של סאטו ביולי 1972, לתפקיד ראש הממשלה נכנס קקואיי טנאקה (Kakuei  Tanaka) (1972- דצמבר 1974). בתקופתו חלה הרעה ביחסים עם בריה"מ, כיוון שלאחר החזרת השליטה על אוקינאווה  מידי ארה"ב ליפן במאי 1972, תביעותיה של יפן מבריה"מ להחזיר את "השטחים הצפוניים" גברו. באוקטובר 1973 טנאקה הגיע לביקור רשמי בבריה"מ במטרה לקדם את התביעות האלה של יפן, וטרויאנובסקי חזר למוסקבה כדי להשתתף בשיחות. עיתוי הביקור לא היה מוצלח. באותו הזמן התנהלה מלחמה בין מצרים לישראל והצוות הסובייטי בשיחות עם היפנים – ברז'נייב, קוסיגין וגרומיקו – לא היו מרוכזים דיים בדבריו של טנאקה. במהלך השיחות הטרויקה הסובייטית הייתה מקבלת הודעות מקהיר שדרשו תשובה דחופה. כתוצאה מכך לפעמים השלישייה הייתה מתלחשת בינה לבין עצמה בשעה שטנאקה דיבר. ההתנהגות הזו הרגיזה את היפנים ויצרה אצלם את הרושם שהם נושאים דבריהם לשווא. לנוכח ההתנהגות הזו, טנאקה הגביר את קולו והודיע כי הוא מבקש להקשיב לו היטב ולרשום על הנייר את דבריו. אחר כך הוא חזר על דרישתו להחזרת ארבעת האיים. ברז'נייב התרגז, הציע להפסיק את השיחות, קם מהשולחן ואמר בקול רם: "שום דבר לא ניתן להם". אף על פי כן, שני הצדדים לא רצו להגיע למשבר. בסופו של דבר הצד הסובייטי הסכים לניסוח פשרה יפני אותו כל צד יכול היה לפרש לטובתו.

נרמול הקשרים בין ארה"ב לסין –  אותו סימל ביקורו של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון בבייג'ין בפברואר 1972 – הפתיע והרגיז את היפנים. הדבר הביא לשינוי באוריינטציה במדיניות החוץ של יפן שבוצע על ידי ראש הממשלה טנאקה: הוא נסע לבייג'ין להשתחוות לסין.  נוסף לעצם הנרמול בקשרים בין יפן לסין, דאגה מיוחדת בקרב הסובייטים  עוררה הצעתה של בייג'ין לטוקיו לחתום על חוזה שלום וידידות אשר יכלול סעיף התנגדות ל"הגמוניות" – מונח אשר בלקסיקון הסיני כוּון נגד בריה"מ. בתחילת פברואר 1975 נפגש טרויאנובסקי עם סגן מנהיג המפלגה הליברלית-דמוקרטית השולטת והודיע בלשון חדה כי אם יפן תחתום על חוזה עם סין בו ייכלל סעיף נגד ה"ההגמוניות", הדבר יסב נזק  רציני לקשרים בין שתי המדינות. במברק שקיבל טרויאנובסקי מגרומיקו, הועברה לו תודתו של ברז'נייב על פעילותו, כשהכוונה הייתה כנראה לעבודתו הנחושה בנושא החוזה היפני-סיני. לעומת זאת, אותה פעילות נחושה של השגריר הרגיזה את ממשלת יפן, בה ראתה התערבות סובייטית בוטה בנושא קשריה של יפן עם מדינה שלישית – ואולם כלפי חוץ שמרה טוקיו על איפוק. על אף אזהרתו הבוטה של גרומיקו את יפן נגד סעיף "ההגמוניות" בעת ביקור בטוקיו בינואר 1976 – לבסוף, באוגוסט 1978 יפן בכל זאת חתמה על חוזה עם סין שכלל סעיף כזה. הדבר קרה כבר לאחר שטרויאנובסקי סיים את כהונתו ביפן. עוד ראוי לציין, כי בתקופה בה טרויאנובסקי עתיד היה לכהן כשגריר ארצו באו"ם, בריה"מ החליטה לנסות לנטרל את המשמעות האנטי סובייטית של התנגדות ל"הגמוניות". בהתאם לכך, על פי הוראה ממוסקבה, השגריר יזם בעצרת הכללית הצעת החלטה המתנגדת ל"הגמוניות" בכל צורותיה. לאחר שנוספו להצעתו תיקונים שכוונו בעקיפין נגד בריה"מ, מוסקבה מצאה לנכון להתגאות שהצעתה התקבלה בעצרת הכללית, בתוספת תיקונים.

בניגוד לקשיים ביחסים הפוליטיים, הקשרים הכלכליים בין בריה"מ ליפן – אשר הפכה בשנות ה-70 לאחת הכלכלות הגדולות בעולם –  התרחבו באופן משמעותי. שתי המדינות חתמו בין היתר על הסכמים לחיפושי גז ונפט בבריה"מ ולפיתוח אוצרות היער בתחומה, הסכמים עבורם שילמה מוסקבה בסחורת. בריה"מ הציעה ליפן לממן הנחת מסילת ברזל למזרח הרחוק (BAM)   (כינוי המסילה בר"ת ברוסית, בתעתיק אנגלי)  בתמורה לאספקת נפט. טרויאנובסקי העריך כי היפנים לא ייענו להצעה הסובייטית, כיוון שתיראה בעיניהם כמכוונת לחזק את מעמדה האסטרטגי של בריה"מ במזרח הרחוק. זו גם הייתה הערכתו של גרומיקו, ואכן השיחות בנושא הפרויקט הזה נכשלו.

המפלגה הקומוניסטית היפנית שמרה על עמדה עצמאית ביחס למוסקבה, וזאת עוד לפני תופעת האירו-קומוניזם. עמדתה העצמאית באה לידי ביטוי בשאלת תביעותיה הטריטוריאליות של יפן כלפי בריה"מ והפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 ולצ'כוסלובקיה ב-1968. עצמאותה ביחס למוסקבה אִפשרה למפלגה הקומוניסטית היפנית לשמור על מעמד יציב בארצה. קשריה של בריה"מ עם המפלגה הקומוניסטית ביפן היו מתוחים –  אבל, דווקא היעדר קשרים הדוקים בין מוסקבה לקומוניסטים המקומיים הסיר את הנושא הזה בתור מכשול אפשרי לפיתוח היחסים הבילטראליים. קשריו של טרויאנובסקי עם המפלגה הקומוניסטית היפנית היו מינימאליים. 

שגריר בריה"מ באו"ם, דצמבר 1976- מארס 1986

כבר ב-1972 ביקש טרויאנובסקי מגרומיקו לשנות את מקום שירותו, אך השר לא הבטיח דבר. רק ב-1976 זמן קצר לאחר סיום הקונגרס ה-25 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (הסתיים ב-5 במארס), קיבל המחבר הודעה כי בקשתו למעבר למוסקבה נענתה בחיוב. במקומו מונה לשגריר ביפן דמיטרי פּוֹליאנסקי [אשר הודח מהפוליטביורו בקונגרס ה-25]. חודשים אחדים לאחר חזרתו למשרד החוץ במוסקבה, הציע גרומיקו לטרויאנובסקי להיות שגריר קבוע של בריה"מ באו"ם, במקומו של השגריר יעקב מאליק, אשר נבצר ממנו להמשיך בתפקידו מטעמי בריאות. המשרה נחשבה לאחד התפקידים הבכירים בשירות הדיפלומטי והמחבר הסכים להצעה. לרגל המינוי, לטרויאנוסקי נקבעה פגישה עם ברז'נייב, בה המנהיג הסובייטי דיבר מעט ובעיקר איחל לו הצלחה.

בניגוד לכך, לפגישתו של טרויאנוסקי עם יוּרי אנדרופוב, ראש ה-ק.ג.ב (1982-1967),  היה תוכן. יחסי ידידות בין שני האישים נרקמו עוד בתקופה בה טרויאנובסקי שימש יועצו של חרושצ'וב בנושאי חוץ ואנדרופוב עמד בראש המדור למפלגות קומוניסטיות שולטות השייך לוועד המרכזי. המחבר התרשם מאנדרופוב כאינטלקטואל (על אף שהשכלתו הפורמאלית הייתה מעטה) וכמי שהיה מודע שהשיטה הסובייטית זקוקה לרפורמות, אותן יש לבצע בהדרגה –  אך לא בהיקף ובקצב כפי שעתידים היו להתבצע בתקופת שלטונו של גוֹרבצ'וֹב. המאורעות בהונגריה ב-1956, בהם איבד השלטון הקומוניסטי שליטה על הנעשה במדינה, הותירו עליו רושם עז  בתור שגריר של ארצו בבודפשט באותה העת. אנדרופוב נהג לומר כי אינו רוצה שאירועים כאלה יתרחשו בבריה"מ. בפגישה שנערכה בעקבות מינויו של טרויאנובסקי לשגריר באו"ם, הציע אנדרופוב למנות לו שומר ראש. המחבר דחה את הרעיון. עם זאת, בהצעתו של אנדרופוב היה היגיון, לנוכח התנכלויות למשלחת הסובייטית באו"ם, ואף פיצוץ בנציגותה, מעשה ידיהם של  טרוריסטים קובנים [אין ציון תאריך.] באותה הפגישה ייחס אנדרופוב חשיבות רבה לקשרי ארצו עם סין. לא היו לו אשליות לגבי שיפור הקשרים בין שתי המדינות בשלב הזה, ואף על פי כן האמין כי בעתיד הן תוכלנה לשקם את קשריהן. אנדרופוב הציע לטרויאנובסקי לנסות ליצור יחסים מועילים עם נציגי סין באו"ם. בדצמבר 1976, בסמוך לפני צאתו לשליחותו באו"ם, קיים גרומיקו שיחת הדרכה לטרויאנובסקי. המלצתו העיקרית של שר החוץ הייתה לא להיגרר לוויכוחים והתנצחויות עם נציגי מדינות אחרות, במיוחד קטנות, בדיוני מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האו"ם, בהדגישו כי בריה"מ היא מעצמה גדולה. ואכן, בכהונתו באו"ם נוכח המחבר לדעת בנכונות ההמלצה הזו.

טרויאנובסקי מציין בקצרה כי בין עובדי בריה"מ באו"ם היו אנשי שירותי המודיעין של ארצו, אשר פורמאלית היו כפופים לו: אחדים מהם היו נעצרים ואחדים מגורשים, ולפרשות האלה בעיניו לא היה עניין רב. כבר בתחילת 1978 מסרו שירותי המודיעין  לטרויאנובסקי כי משהו לא כשורה בהתנהגותו של הדיפלומט הסובייטי ארקדי שֶבְצֶ'נקוֹ, אשר כיהן כסגן מזכ"ל האו"ם, וכעבור זמן הוסיפו כי ייתכן שהאיש מקיים קשר עם שירותי הביון של ארה"ב. בתחילה התעלם טרויאנובסקי מהאזהרות, אבל אחר כך נוכח לדעת שאכן משהו לא כשורה עם שבצ'נקו. האיש היה  מופיע לעבודה במצב של שיכרות ואף נציגי מדינות זרות התלוננו על כך. בעקבות זאת שלח  טרויאנובסקי מברק למוסקבה בו הציע כי שבצ'נקו יוחזר למולדת לצורך בירור, בקשתו התקבלה והאיש זומן למוסקבה ל"התייעצויות". טרויאנובסקי יידע את שבצ'נקו על מברק הזימון [וכנראה באותו הערב ערק שבצ'נקו לארה"ב]. למחרת בבוקר אשתו של האיש, לינה, סיפרה לטרויאנובסקי כי שני אמריקאים מסרו לה מכתב מבעלה ובו החלטתו להישאר בארה"ב.

לגרומיקו נותרה יראת כבוד כלפי סטאלין. כאשר בעת כינוס העצרת הכללית של האו"ם, מלך ירדן חוסיין הזמין את גרומיקו להיפגש אתו במלון וולדורף-אסטוריה בו התאכסן, גרומיקו לא רצה לבוא לשם וניסה להזמין את המלך לפגישה במעון המשלחת הסובייטית. בתגובה, נציגו של חוסיין מסר כי על אף שירדן מדינה קטנה, בתור מלך הוא אינו יכול לבוא לשר. טרויאנובסקי, כאילו ללא קשר לעניין, יזם שיחה עם גרומיקו על ועידת טהראן [ב-1943] וציין כי במהלכה סטאלין נסע אל השאה – שלא כמו רוזוולט וצ'רצ'יל שקיבלו אותו במעונם. גרומיקו שאלו האם הוא  בטוח בכך, וכאשר טרויאנובסקי השיב בחיוב החליט שר החוץ הסובייטי לנסוע אל המלך.

גרומיקו, ככלל, נהג להגיע לכל כינוס שנתי של העצרת הכללית של האו"ם והיה נפגש עם שרי חוץ רבים מכל רחבי העולם. סדר היום שלו היה עמוס למדי. "איני יכול לומר שגרומיקו קבע את מדיניות החוץ של המדינה, ליתר דיוק, הוא ישֵּם הלכה למעשה, לפעמים בניגוד לרצונותיו, אותו הקו אשר נקבע על ידי ההנהגה הפוליטית." אבל הוא היה מיישם המדיניות מדרגה ראשונה. למחבר הייתה הזדמנות להיות נוכח ברבות מפגישותיו של השר עם דיפלומטים זרים, ולפי עדותו של טרויאנובסקי, גרומיקו שמר על איפוק והיה רגוע גם בפגישות המתוחות ביותר, כאשר נדרש להביע מורת רוח מפעולה זו או אחרת של הצד השני. בהקשר זה המחבר מתאר שתי פגישות של גרומיקו עם שר החוץ הישראלי דאז, יצחק שמיר [ב-1981 וב-1984]. גרומיקו הביע קובלנות כלפי מדיניותה של ישראל, ובצדק, אבל עשה זאת בטאקט. הוא אף הרים את ידו הימנית, באומרו: "באותה היד עצמה אני הצבעתי באו"ם למען הקמתה של מדינת ישראל [ב-1947]. גם כעת  אני חושב שעמדתנו אז הייתה נכונה בצורה מוחלטת".

טרויאנובסקי סבור היה כי ארצו צריכה הייתה לתמוך בארה"ב בעימות שלה מול איראן, כאשר בנובמבר 1979 קיצונים איראנים השתלטו על השגרירות שלה ועובדיה הוחזקו כבני ערובה במשך זמן רב – אך בריה"מ נמנעה לעשות זאת, מפאת המלחמה הקרה.  

בסוף דצמבר 1979, ועוד לפני הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-27 בחודש, המחבר קיבל מברק סודי מגרומיקו ובו הוראה לפיה, אם נושא כניסתו של כוח סובייטי לאפגניסטן יעלה לדיון במועצת הביטחון, עליו להגן על המהלך הזה בהסתמך על סעיף 51 של תקנון האו"ם, בדבר זכות המדינות להגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית  שאינה נוגעת למועצת הביטחון. לטרויאנובסקי היה ברור כי יהיה לו קשה להגן על עמדת ארצו בסוגיה האפגאנית, מה עוד שלא נמסר לו בזמן אמת מלוא המידע על השתלשלות האירועים. זאת בניגוד לנציג הקבוע של ארה"ב באו"ם, אשר פירט במדויק מה קרה בבירת אפגניסטן קבּוּל וכיצד נרצח שליט אפגניסטן חפיזולה אמין. [המחבר אינו מפרט. האיש נרצח על ידי כוחות סובייטיים מיוחדים.]  הצעת ההחלטה האמריקאית בנוגע לפלישה הסובייטית לאפגניסטן זכתה לרוב של  12 קולות מתוך 15, ובריה"מ ביטלה אותה תוך שימוש בזכות הווטו. בעצרת הכללית של האו"ם, הצעת החלטה נגד בריה"מ באותה הסוגיה זכתה לתמיכתן של למעלה מ-100 מדינות, בעוד רק כ-30 מדינות או נמנעו או הצביעו נגד. ב-1985, בתשובה לשאלתו של מנהיגה   החדש של      בריה"מ        מיכאיל גוֹרבָּצ'וֹב (1991-1985) על התנהלות העניינים באו"ם, השיב טרויאנובסקי כי המשך המלחמה של ארצם באפגניסטן מעוררת אי שביעות רצון רצינית. תגובת גורבצ'וב הייתה שהנושא האפגאני מעורר גם אי שביעות רצון בתחום הפנים ויש לחפש פתרון פוליטי לסוגיה.

אירוע לא נוח נוסף עבור נציגות בריה"מ באו"ם היה הפלתו של מטוס אזרחי  דרום קוריאני על ידי מטוס קרב סובייטי מעל שטחה של בריה"מ בספטמבר 1983.  בתקרית נהרגו כל נוסעי המטוס וצוותו, 269 אנשים. טרויאנובסקי  הטיל וטו במועצת הביטחון על הצעת החלטה אמריקאית אשר גינתה את בריה"מ בגין הפלת המטוס. בתקופת שירותו בת תשע השנים באו"ם הוא השתמש שלוש פעמים בזכות וטו. טרויאנובסקי מציין כי בעת הדיון בסוגיה הזו במועצת הביטחון, נציג ארה"ב הציג גרסה מסולפת של השיחה בין הטייס שהפיל את המטוס לבין מרכז הבקרה. התוכן  המלא של השיחה מוכיח כי טייס הקרב סבר בטעות כי  מדובר  במטוס  ביון    אמריקאי       מסוג RC-135, וכי לפני שפתח לעברו באש הזהירו ודרש ממנו לנחות.

בהתאם להוראתו של אנדרופוב, ניסה טרויאנובסקי ליצור קשר עם הנציגים הסינים באו"ם – אך ללא הצלחה. פלישתה של וייטנאם לקמבודיה ב-1978 ופלישת סין לווייטנאם בעקבותיה החריפו את היחסים בין בריה"מ לסין. עם זאת, בהדרגה ובאיטיות החלו להיווצר מגעים בין נציגי בריה"מ וסין באו"ם.

שגריר בסין, מארס 1986-אוגוסט 1990

בתחילת 1986 חזר טרויאנובסקי לבריה"מ ונפגש עם שר החוץ החדש     אדוארד שֶבַרְדְנַדְזֶה (1990-1985). קודמו בתפקיד, גרומיקו, נהג לא להחליף שגרירים, במיוחד במדינות חשובות. לדוגמה, אנטולי דוברינין כיהן כשגריר בארה"ב במשך 23 שנים והמחבר שימש שגריר 9 שנים ביפן ו-9 שנים באו"ם. בניגוד לגרומיקו, שבשרדנדזה, עם כניסתו לתפקיד ערך שינויים: חלק משהשגרירים החליפו תפקידים וחלק הוצאו לגמלאות. בתחילה רצה שברדנדזה למנות את טרויאנובסקי לשגריר בבריטניה. ואולם אחר כך קיבל שברדנדזה הוראה מגורבצ'וב למנות שגריר חדש בסין, מדינה אשר לפיתוח הקשרים איתה ייחס המנהיג הסובייטי חשיבות רבה. גורבצ'וב קבע את הקריטריונים הבאים לבחירת השגריר החדש לסין: עליו להיות דיפלומט מקצועי בולט – ולא בעל קריירה מפלגתית – וללא קשר כלשהו לסין בעבר. בהתאם  לקריטריונים האלה, סיכם שר החוץ באוזני טרויאנובסקי, הוא החליט לבחור בו כשגריר. שר החוץ  הוסיף, כי לאור חשיבותו של הנושא הסיני, בקונגרס הקרוב של המפלגה [שנערך בפברואר-מארס 1986], טרויאנובסקי, בתור שגריר חדש בסין, יתמנה לחבר מועמד לוועד המרכזי של המפלגה. [טרויאנובסקי נותר חבר מועמד לוועד המרכזי עד 1990.]

טרויאנובסקי לא ענה בדיוק לקריטריונים שקבע גורבצ'וב לתפקיד, כיוון שבתור יועצו של חרושצ'וב ואחר כך של קוסיגין הייתה לו השפעה כלשהי על מדיניות ארצו כלפי סין. לדעת המחבר, הסיבה העיקרית והמהותית למשבר ביחסים בין בייג'ין  למוסקבה, שהחל בסוף שנות ה-50, הייתה אי רצונה של סין, בתור מדינה גדולה ורבת אוכלוסין,  לתפוס מקום שני או למלא תפקיד של שחקן מִשנה במעין ברית או שוּתפוּת עם בריה"מ. נוסף לכך, לאחר מותו של סטאלין, ראה מאוֹ דְזֶה דוּנְג את עצמו כיורשו של סטאלין בתנועה הקומוניסטית העולמית, מעמד אותו בריה"מ לא הייתה מוכנה להעניק לו. טרויאנובסקי נלווה לביקורו של חרושצ'וב בסין ב-1958 במהלכו שני המנהיגים, לבושים בבגדי ים, דנו בבריכה בבעיות העולם. בסיומו של הביקור, רק על פני השטח נראה היה כי חילוקי הדעות בין שני הצדדים יושבו. הרדיקאליות של ההנהגה הסינית מצאה אוזן קשבת בחוגים מסוימים של הממסד הסובייטי בדרג בכיר. אלה סברו כי חרושצ'וב הרחיק לכת בביקורתו כלפי סטאלין וכי מוטב להקריב את שיפור הקשרים עם ארה"ב, כדי לקיים קשרי ידידות עם סין. ב-1963 הגיע חרושצ'וב למסקנה כי לא ניתן לשפר את הקשרים עם סין לפי תנאיה, והקרע עם בייג'ין היה אחת הסיבות להדחתו באוקטובר 1964.

יורשיו של חרושצ'וב, בשנים הראשונות לאחר הדחתו, אכן קיוו לשפר את הקשרים עם סין. טרויאנובסקי היה עֵד למצב הרוח המרומם של קוסיגין, לאחר שפגש בנמל התעופה של מוסקבה את ראש הממשלה הסיני, צ'וּ אֶן לַאי (לפי תעתיק אחר, ג'ואו אנלאי), אשר הגיע להשתתף בחגיגות לרגל יום השנה למהפכה אוקטובר, בנובמבר 1964. ואולם בשיחות עם ההנהגה הסובייטית המנהיג הסיני דבק בעמדותיה של ארצו. תקרית שהתרחשה באירוע חגיגי בקרמלין סתמה את הגולל על הצלחת השיחות. המחבר עמד לא רחוק מהמשלחת הסינית כאשר ראה את שר ההגנה הסובייטי, רודיאון מלינובסקי אומר משהו לצ'ו אן לאי. בתגובה, ראש הממשלה הסיני רתח מזעם, אמר משהו בטונים גבוהים ונטש את המקום. התברר כי מלינובסקי, אולי במצב של שיכרות, אמר לאורחו הסיני כי לאחר שאנו נפטרנו מחרושצ'וב , עכשיו תורכם להיפטר ממאו.

אף על פי כן, קוסיגין לא ויתר על שיפור בקשרים עם סין ובפברואר 1965 יצא לביקור בה, אליו נלווה טרויאנובסקי. בעיניו של קוסיגין, בהשפעת האידיאולוגיה הקומוניסטית, לא נראה סביר כי שתי מפלגות קומוניסטיות לא תוכלנה להתגבר על חילוקי הדעות ביניהן. כמו כן, האפשרות לרשום לזכותו שיפור בקשרים עם סין נועדה לחזק את מעמדו בקרב ההנהגה הסובייטית. בשיחתו של קוסיגין עם ראש הממשלה, צ'ו אן לאי, האיש הציג תנאים מתונים יחסית לנרמול בקשרים בין שתי המדינות וכנראה רצה להותיר את הדלת לאפשרות הזאת פתוחה. השיחה עם צ'ו אן לאי התקיימה בדרכו של קוסיגין לביקור בווייטנאם. בשובו של קוסיגין מווייטנאם הוא קיים שיחות עם המנהיג הסיני מאו בנוכחות משלחות משני הצדדים. השליט הסיני כבר בתחילת הפגישה גילה יחס צונן, ובהמשך נקט בסגנון סרקסטי הגובל בהעלבה. התנהגותו, ובעיקר כישורי המשחק שלו, הזכירו למחבר את סטאלין. בנימה אירונית טען מאו כי אין להתייאש, כיוון שהקשרים בין שתי המדינות ישתפרו בוודאי כעבר עשרת אלפים שנה ואולי כעבור רק תשעת אלפים שנה. עוד אמר כי אין זה נכון שהוא אינו אוהב את בריה"מ, ולראיה, הוא לא נאות לפגוש את נציגה של בריטניה, אבל הסכים להיפגש עם קוסיגין. בטיסה חזרה לבריה"מ הציע קוסיגין לטרויאנובסקי להוציא מרישום השיחה עם מאו ביטויים שליליים מסוימים, ואולם לבסוף ויתר על כך, כאשר המחבר אמר לו כי ממילא ברור כי לא קיימת אפשרות לפיוס.

מאמצע שנות ה-70, לאחר מותו של מאו ורפורמות בתחום הפנים, חלה תזוזה חיובית בקשרים בין מוסקבה לבייג'ין, אך עדיין לא ניכר שינוי משמעותי. כבר בתקופה הזו דגל אנדרופוב בשיפור הקשרים עם סין, גם כדי למנוע חיזוק קשריה עם ארה"ב. גורבצ'וב, אשר היה מודע למגמה הזו במדיניותו של אנדרופוב [שליט בריה"מ 1984-1982], לאחר עלייתו לשלטון החליט ליישמה במרץ. לפני צאתו של טרויאנובסקי למלא את תפקיד השגריר, פגישתו המתוכננת עם גורבצ'וב בוטלה, בגלל סמיכותה לאסון צ'רנוביל (26 באפריל 1986). טרויאנובסקי היה שותף לעמדתם  של גורבצ'וב  ושברדנדזה אשר דגלו והאמינו באפשרות לנרמל את הקשרים עם סין. לעומתם, גרומיקו – אשר כעת היה נשיא בריה"מ – היה ספקן בנושא, בציינו את קשריה ההדוקים של סין עם ארה"ב. גם בשגרירות הסובייטית בבייג'ין היו ספקנים בנדון.

טרויאנובסקי זכה לקבלת פנים חמה בסין, וכבר בשבועות הראשונים לאחר בואו התאפשר לו להיפגש עם בכירי השלטון. צעד חשוב לקראת נרמול הקשרים עם סין היה נאומו של גורבצ'וב ב-וְלַדיווֹסְטוֹק ביולי 1986 בו נקט עמדה נוחה לסין ביחס לסימון הגבול בין שתי המדינות והביע נכונות לפתוח בשיחות בדבר צמצום הכוחות הצבאיים לאורך הגבול המשותף. עוד אמר כי בריה"מ דנה בנושא הוצאת חלק מכוחותיה ממונגוליה וגם מתכוננת להוציא חלק מכוחותיה מאפגניסטן בסוף 1986.

בשנותיו הראשונות בבייג'ין ניסה טרויאנובסקי לשבור את חוסר האמון בין ארצו לסין, בהדגישו את הקִרבה בין שתי המדינות המתבטאת בעמדה משותפת כלפי רוב הסוגיות בדיוני האו"ם, וברפורמות הכלכליות בהן ארצו מתחילה לנקוט. הצד הסיני האזין לדבריו בהבנה, ועם זאת הצביע על שורה של מכשולים בנורמליזציה בקשרים בין שתי המדינות: נוכחות צבאית סובייטית במונגוליה וריכוז כוחות גדול בגבולה עם סין; הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, ונוכחות כוחות וייטנאמיים בקמבודיה. ראש ממשלת סין, ז'או זיאנג (Zhao Ziyang)           (1983-נובמבר 1987), נקט בעמדה קשוחה כלפי הסוגיות האלה. הוא גם דחה הזמנה לבקר בבריה"מ.

עם זאת, התקיימה תשתית ליצירת אווירה חיובית בקשרים בין בריה"מ לסין, והמכשולים שמנעו שיפור ביחסים בין שתי המדינות הוסרו בהדרגה. רבים מהבכירים במשטר הסיני, בהם ראש הממשלה, לי פֶּאְנג (נובמבר 1987- מארס 1998),  רכשו את השכלתם בבריה"מ. הם לא הפכו לפרו-סובייטיים, אבל נותרו בהם רגשות חיוביים כלפי בריה"מ. גם הכרתם והתעניינותם של הסינים בתחום התרבות הרוסית, במיוחד הספרות, כולל הקלאסית, הייתה רבה. [סוגיית אפגניסטן נפתרה לשביעות רצונה של סין, כאשר באפריל 1988 הושג הסכם לנסיגה סובייטית מאפגניסטן וזו הושלמה בפברואר 1989.] בכירים בשלטון הסיני, בהם דֶנג שִׂיָאוׁ פִּינג,  טענו כי הם מייחסים חשיבות ראשונה לפתרון סוגיית קמבודיה – נושא שהיה תלוי בראש וראשונה בווייטנאם. במאי 1988 הודיעה האנוי כי תתחיל להוציא את כוחותיה מקמבודיה בהדרגה וכי הפינוי יושלם בסוף 1990. על אף שהיוזמה לשיפור בקשרים עם סין במחצית השנייה של  שנות ה-80 הייתה של בריה"מ – לסין היו אינטרסים מִשלה בנושא. דעיכת המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב הפחיתה את האינטרס לשיתוף פעולה של סין עם ארה"ב נגד מה שהוגדר כאיום סובייטי. [סימנים להיחלשותה ואף התפרקותה של בריה"מ הסירו את האיום הסובייטי. זאת ועוד. בסוף שנות ה-80  הפכה  ארה"ב למעצמת העל החזקה ביותר, ומאז נוצר בהדרגה אינטרס סיני לשתף פעולה עם בריה"מ (ואחר כך עם רוסיה) נגד מעצמה זו. בקיצור, סכנת ההגמוניה הסובייטית הוחלפה כעת בעיני הסינים בסכנת הגמוניה אמריקאית.]

פריצת דרך מכרעת בקשרים הסובייטיים-סינים התחוללה בסוף 1988 בביקורו של שר החוץ הסיני צ'יאן צ'יצ'ן  (Qian Qichen) בבריה"מ. הוא הגיש לגורבצ'וב הזמנה לבקר בסין ב-1989, בציינו כי הנרמול הפורמאלי בקשרים יתחולל לאחר פגישתו של המנהיג הסובייטי עם דֶנג שִׂיָאוׁ פִּינג (הדמות האוטוריטארית במשטר הסיני). כחודש לפני ביקורו של גורבצ'וב בסין, באמצע אפריל  1989 החלו בה הפגנות מחאה של סטודנטים שהלכו והתרחבו וכללו קבוצות נוספות באוכלוסייה. על אף הסלמה מתמדת במצב, לטרויאנובסקי לא הייתה כל כוונה להמליץ על דחיית הביקור. זאת לאור הערכתו של השגריר כי השלטונות יוכלו לשלוט במצב, חשיבותו של הביקור לצד הסובייטי, וכי דחיית הביקור ביוזמת מוסקבה תתפרש כעלבון לסינים. ביקורו של גורבצ'וב בסין התקיים מ-15 עד 18 במאי 1989, לאחר ביקור הכנה מצד שברדנדזה בפברואר.  גורבצ'וב התקבל באהדה רבה על ידי ההמונים ברחובות בייג'ין, ולפעמים המנהיג הסובייטי היה נוטש את מכוניתו ונכנס לתוך הקהל. המראות לא עוררו התלהבות מצד מלוויו הסינים, אך הם החליטו לא להתערב. בפמלייתו של גורבצ'וב היו "רדיקלים" (כהגדרת המחבר) שהציעו לו לנאום בפני הסטודנטים [שהפגינו נגד המשטר] בכיכר טיין-אן-מן, אך הצעתם נדחתה. במסיבת עיתונאים בסיום ביקורו נמנע גורבצ'וב לנקוט עמדה לטובת אחד מהצדדים באירועים בסין והביע תקווה כי הדיאלוג בין ההנהגה למפגינים יביא לפתרון שיאפשר לסין להתקדם בדרך בה בחרה.

בשיחותיו של גורבצ'וב לא נידון מצב הפנים בסין, על אף שניכר כי הצד הסיני הרגיש אי נוחות מהמתרחש. דֶנג שִׂיָאוׁ פִּינג בשיחותיו עם גורבצ'וב אמר כי הגיע הזמן לשים קץ לעבר ולפתוח את הדלת לעתיד, למרות שהקדיש הרבה זמן לעבר. גורבצ'וב – ובצדק – לא נכנס לוויכוח עם מארחו הסיני ביחס להתפתחויות בעבר. המנהיג הסובייטי, כפי שאמר לפמלייתו מראש, התכוון לנהל את השיחה עם דאנג כצעיר עם מבוגר (דאנג היה בן 85), בהדגישו כי גישה כזו זוכה להערכה במזרח. שיחה מפורטת יותר בנושאים החשובים קיים גורבצ'וב עם ראש הממשלה לי פאנג. הביקור הביא לנרמול בקשרים בין שתי המדינות, אך לא לברית פוליטית-צבאית. בניגוד לביקורת המוצדקת, לדברי המחבר, כלפי ויתוריהם של שברדנדזה וגורבצ'וב כלפי גרמניה וארה"ב, בלי לקבל תמורה מספקת – אין זה נכון בהתנהלותם של שני האישים בשיחותיהם בסין.

הפעלת היד הקשה נגד המפגינים בסין התרחשה שבועיים-שלושה לאחר סיום ביקורו של גורבצ'וב, בתחילת יוני 1989. במערב, במיוחד בכלי התקשורת, הופיעו גינויים כלפי המשטר הסיני בגין דיכוי תנועת המחאה, ואולם ממשלו של ג'ורג' בוש (האב)  –  כפי שהעריכה השגרירות  –  לא התכוון לפגוע בקשרים עם סין מפאת מאורעות יוני.  לנוכח הביקורת על מדיניות הליברליזציה של גורבצ'וב, ביקרות שהחלה להופיע בפרסומים של סין עבור עובדי המדינה, טרויאנובסקי חשש מחידושו של העימות האידיאולוגי בין מוסקבה לבייג'ין, ובצורה דיפלומטית ביקש מהסינים להימנע מכך. הוא התרשם כי השתדלותו נשאה פרי.

בסוף 1989 מלאו לטרויאנובסקי 70 שנה והוא ביקש משברדנדזה לפרוש מפאת גילו, בסברו כי גם אם בגיל הזה האדם בריא גופנית ומנטאלית, מוטב לפנות את הדרך לצעירים. כעבור כשנה וחצי, בספטמבר 1990, בקשתו נענתה. הוא סיים את תפקידו בסין בהרגשת סיפוק על כך שהקשרים בין מוסקבה לבייג'ין חזרו למסלולם.

בהתייחסות קצרה לקשיים שפוקדים את רוסיה בשנות ה-90 של המאה ה-20, הביע המחבר תקווה כי ארצו תוכל להתגבר עליהם, כפי שסין התגברה על חוסר ההיגיון שב"המהפכה התרבותית" והפכה לאחת המעצמות הגדולות בעולם.

הערות ביקורתיות

בתור מי שעוצבה אישיותו במשטר הסובייטי, נוטה טרויאנובסקי למצוא נסיבות מקלות לטיהוריו של סטאלין ולעריצותו בשנות ה-30. לדעת המחבר, אין ספק כי "האחראיות העיקרית" למסע הטיהורים מוטלת על סטאלין –"אבל האם אפשר להסתפק רק בכך בחיפוש אחר האמת?"  האם לקבוצות כלשהן היו תוכניות לסלק את סטאלין? "האם היו קיימות תוכניות לחסל את המשטר הסובייטי או ההפך, לתקן טעויות רציניות שנעשו על ידי סטאלין?" לרוע המזל, עוצמת הרגשות ביחס לתקופה הזו מונעת נקיטת גישה אובייקטיבית בחקירתה כעת או בעתיד הקרוב, מסכם טרויאנובסקי.  

עוד מציין טרויאנובסקי כי בשנים האחרונות לשלטונו (1953-1948) נקט סטאלין בשורה של טעויות בתחום החוץ, כמו המצור על ברלין (1949-1948); היעדר התנגדות לפתיחה במלחמה מצד צפון  קוריאה נגד דרום קוריאה (1950); נטישה זמנית של מועצת הביטחון כאשר החלה המלחמה הזו ועוד. במקביל – ממשיך המחבר – התרחש מסע של רדיפות בתחום הפנים, שכלל בין היתר את  פיזור "הוועד היהודי האנטי פשיסטי" [חלק מחברי הוועד הוצאו להורג ב-1952] ו"פרשת הרופאים" (1953). לאחר ההתייחסות לנושאים האלה במשפטים בודדים, טרויאנובסקי ממשיך:   נראה כי לנוכח גילו של סטאלין שהיה בשנות ה-70 לחייו, ריכוז השלטון בידיו וגודל הבעיות איתן היה עליו להתמודד בבריה"מ ומחוצה לה – לא הצליח סטאלין לעמוד בלחץ המעמסה הכבדה שהייתה מוטלת על כתפיו, ומכאן מחדליו. בתיאור כזה של האירועים – בדומה להתייחסויותיו של טרויאנובסקי לטיהורים בשנות ה-30 – ניכרת נטייתו של המחבר להמעיט מעוצמת פשעיו המפלצתיים של סטאלין בתחום הפנים.

הערכתו המסכמת של טרויאנובסקי על סטאלין היא כדלהלן: אישיותו של סטאלין אינה חד משמעית. הוא אינו שטן ואינו מלאך, כי אם מדינאי "ולא סתם מדינאי, כי אם מִבֵּין אלה אשר ניצבו בפסגת הפירמידה הפוליטית". פּוֹלינה, אשתו של מולוטוב, על אף הייסורים שעברה בתקופת שלטונו של סטאלין, כולל מאסר – כבר לאחר מותו של סטאלין אמרה לבתו סווטלנה: "לעולם אל תשכחי, אבא שלך היה גאון". עד כאן דברי טרויאנובסקי. יש לציין כי אם לשפוט את מדיניותו של סטאלין בתחום החוץ לפי הקריטריונים המקובלים – קריטריונים שאינם מוסריים – אין להתעלם מכך שגם מדינאים מערביים, כמו וינסטון צ'רצ'יל והנרי קיסינג'ר, העריכו את סטאלין כמדינאי גדול. 

בתיאור היחסים בין בריה"מ למערב המחבר נוטה לשמור על אובייקטיביות. לדוגמה, הוא נמנע מלנקוט עמדה מי משני המחנות היה אחראי לפרוץ המלחמה הקרה. בניגוד לכך, הוא דבק בעמדתו השלילית של ארצו כלפי ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי בתקופת כהונתו כשגריר באו"ם. כאמור, טרויאנובסקי מצדיק את טענותיו של גרומיקו נגד מדיניותה של ישראל בשיחותיו עם שמיר. יתרה מזו. במקום אחר בספרו הוא מעמיד את ישראל באותה קטגוריה כמו דרום אפריקה [בתקופת משטר האפרטהייד]  כשתי מדינות למענן נציגי מעצמות המערב  באו"ם – ארה"ב, בריטניה וצרפת – איימו להשתמש בזכות הווטו או השתמשו בה, למרות שאישית לא היו שלמים עם ההוראה שקיבלו מממשלותיהם. המחבר אף לועג לישראל על כך שבלחצה, ב-1979  נאלץ להתפטר מתפקידו  שגריר ארה"ב באו"ם, אֶנדרוּ יאנג – אותו העריך מאוד –   בגלל פגישה בלתי רשמית עם נציג אש"ף באו"ם. טרויאנובסקי ממשיך: באותה התקופה טענה ישראל כי אש"ף הוא ארגון טרור, אבל כעבור שנים ישראל ניהלה משא ומתן עם אותו ארגון הטרור! 

המחבר מתעלם מכך שאש"ף אכן היה ארגון טרור. די להזכיר רק חלק מפעולות הטרור הבולטות ביותר שנעשו בחסות אש"ף: רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972 (פורמאלית בלבד הטבח נעשה על ידי ארגון "ספטמבר השחור"), רצח השגריר האמריקאי בסודן ב-1973, רצח התלמידים במעלות ב-1974, הפיגוע בכביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978. מכל מקום, נראה כי בעמדתו כלפי ישראל הושפע המחבר מהתעמולה הסובייטית ומהעמדה השלילית האנטי ישראלית  שהייתה מקובלת בעולם ובמוסדות האו"ם בזמנו (ונותרה כזו). המחבר מתעלם מכך שישראל הסכימה להכיר באש"ף ב-1993 רק אחרי שהארגון הזה התחייב להתנער מטרור (התחייבות אותה מיהר להפר).

לשאלה האם הרגיש  טרויאנובסקי ייסורי מצפון או רצון להתפטר כאשר נדרש להגן על עמדתה הבלתי צודקת של ארצו – כמו בנושא פלישתה של בריה"מ לאפגניסטן ב-1979 – תשובתו: הוא לא רצה להתפטר, אך הרגיש חוסר נוחות. לדעתו של טרויאנובסקי, תפקידו של דיפלומט להגן על עמדת ארצו, גם כאשר קיימים אצלו ספקות ביחס לצדקתה. הוא מסתמך על האִמרה האמריקאית: אני בעד ארצי בין אם היא צודקת או לאו. לדעתי, אפשר להשתמש באִמרה הזו באופן מסויג, כמו במקרה גבולי, אך בוודאי לא להצדקת פשע  רבתי.

 

---

[1] בהקשר לשינויים שהתרחשו בהנהגה הסובייטית לאחר מות סטאלין, דוחה  טרויאנובסקי את המיתוס לפיו לברנטי בריה, שר הפנים ששלט על שירותי הביטחון, נרצח כבר בעת מעצרו ביוני 1953, וכי בעת המשפט שנערך נגדו בהמשך ישב כפיל. לדברי טרויאנוסקי, משפטו של בריה הועבר ישירות ממקום בו התנהל לחדרי ההנהגה הסובייטית, והמחבר בעצמו נוכח לראות את מולוטוב מאזין למשפט – דבר שלא היה עושה לוּ היה מדובר בכפיל.

 

[2] בין השנים 1966-1952 שמו של המוסד העליון של המפלגה המקביל לפוליטביורו  היה "הנשיאות של הוועד המרכזי". לאחר 1966 שמו חזר להיות פוליטביורו.

 

[3] לפי זיכרונותיו של חרושצ'וב, היחידים בהנהגה הסובייטית, שהביעו בצורה מרומזת ומאופקת התנגדות להצבת הטילים, היו חברי הפוליטביורו מיקויאן ואוֹטוֹ קוּסינן (O.V. Kuusinen). בהסתמך על זיכרונותיו של גיאורגי ארבאטוב, "איש השיטה" (מוסקבה, 2015).

Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015)[רוסית]

[4] בהקשר זה ראויה לתשומת לב עדותו של אלכסנדר בּוֹבִין, אשר בתור יועץ במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי  השתתף בביקורו של קוסיגין בווייטנאם בפברואר 1965. לדברי בובין, כיוון  שבריה"מ לא האמינה ביכולתה של צפון וייטנאם לנצח את ארצות הברית במלחמה, ניסה קוסיגין לשכנע את הנהגתה של האנוי לפעול לאיחודה של וייטנאם בדרכי שלום, אך  נכשל .

בובין, אלכסנדר. המאה ה-20 כהשתקפות חיי אדם: זיכרונות, עמ' 132-131 (מוסקבה, 2003).

Бовин, Александр. ХХ век как жизнь: Bоспоминания (Москва: Захаров, 2003).[רוסית]