רייס, קונדוליזה. אין כבוד נעלה יותר: זיכרונות משנותיי בוושינגטון (לונדון, 2012) [סיכום ספר]

Rice, Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of My Years in Washington (London: Simon and Schuster, 2012). 766 pp.

רייס, קונדוליזה. אין כבוד נעלה יותר: זיכרונות משנותיי בוושינגטון (לונדון, 2012). 766 עמ' כולל מפתח שמות. הספר פורסם לראשונה ב-2011.  [סיכום ספר]

זיכרונותיה של קונדוליזה רייס, ילידת 1954,  יועצת לביטחון לאומי של הנשיא ג'ורג' בוש הבן (George W. Bush) בתקופת כהונתו הראשונה בין השנים 2005-2001, ומזכירת מדינה בתקופת כהונתו השנייה בין השנים 2009-2005. רייס הייתה האישה הראשונה בתולדות ארה"ב בתפקיד היועצת לביטחון לאומי. מבנה סִפרה כרונולוגי ומתמקד בהתמודדותה עם הבעיות העיקריות  במדיניות החוץ בתקופת נשיאותו של בוש, בשילוב עם סיפורים אישיים מעניינים. מקום חשוב בספר תופסים הנושאים הבאים: פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 והשלכותיהם; המלחמה בעיראק; הסכסוך הישראלי-פלסטיני – נושא אותו מצאתי לנכון לפרט; סוגיות הגרעין של איראן וצפון קוריאה, והקשרים עם רוסיה.  לסיכום שלפנינו, המשקף את עמדת המְחברת, הוספתי מדי פעם בסוגריים מרובעים  פרטים נוספים ממקורות אחרים – ואת דעתי בקיצור נמרץ. את דעותיי פירטתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.

הרקע והתמנות לתפקיד

[קָדמה לפעילותה של קונדוליזה רייס בפוליטיקה, קריירה מבריקה  בתחומי האקדמיה והניהול. היא החלה ללמוד באוניברסיטה בגיל 15, סיימה דוקטורט במדעי המדינה ב-1981 תוך התמחות בבריה"מ, מחקריה זכו לשבחים ולפרסים; וב-1993  היא התמנתה לרקטור של אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה – אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב. במקביל לעיסוקה האקדמי, שימשה רייס בשנות ה-90 דירקטורית  במועצת המנהלים של חברות גדולות בתחומי האנרגיה, הפיננסים, המידע והמחשבים. במיוחד בלטה פעילותה בחברת הענק האמריקאית הרב- לאומית שברון (Chevron), שהתמחתה בעיקר בנפט ובגז. רייס קידמה מטעם  החברה מיזם להנחת צינור נפט מקזחסטן לים השחור באורך 1,496 ק"מ. ]

רייס מילאה תפקיד של יועצת לענייני בריה"מ במועצה לביטחון לאומי (NSC),     בשנתיים הראשונות של  נשיאותו  של ג'ורג' בוש האב (George H. W. Bush) בין השנים 1991-1989. באוגוסט 1998 רייס הוזמנה על ידי בוש האב (שפרש למעשה מפוליטיקה לאחר סיום כהונתו כנשיא ב-1993) להתארח בביתו. כפי שהתברר לרייס במהלך הביקור משיחתה עם בוש הבן – שהתארח באותו הזמן אצל אביו  וכיהן כמושל טקסס  – מטרת בוש האב הייתה ליצור קשר בינה לבין בוש הבן, כדי שתעזור לבנו ללמוד את נושא מדיניות החוץ, לאור רצון הבן  להתמודד בשנת 2000 על משרת הנשיא. לדברי רייס, היא לא האמינה אז כי סיכוייו להיות נשיא טובים, אך נמנעה מלומר זאת. במארס 1999 הצטרפה  רייס למסע הבחירות של בוש לנשיאות כיושבת ראש הצוות שלו למדיניות חוץ. רייס הייתה מודעת כי נושא מדיניות החוץ עלול להיות "עקב אכילס" של בוש, דבר שבלט במיוחד בראיונו בנובמבר 1999, כאשר לא ידע לנקוב  בשמותיהם של ראשי מדינה אחדים, בהם שליט פקיסטן. ואולם רייס סברה כי אי ידיעת שמות אינה מצביעה על היעדר יכולת לנהל מדיניות חוץ, מה עוד שפגם זה לדעתה היה ניתן לתיקון. מכל מקום, מאז הפגישה ב-1998 היא דנה מדי פעם עם בוש בענייני חוץ, עזרה לו ללמוד את הנושא ולהתמודד בהצלחה בעימות הטלוויזיוני מול מתחרהו הדמוקרטי,   סגן הנשיא אל גור (Al Gore).

מַעֲמדה של רייס בממשל בוש

כבר למחרת הבחירות לנשיאות – שהתקיימו ב-7 בנובמבר 2000 וטרם הוכרעו – הודיע בוש לרייס כי הוא מעוניין כי היא תהיה יועצת לביטחון לאומי בממשלו, אם הוא אכן ייבחר לנשיא, ובהמשך הם דנו בגיבוש מדיניות החוץ. בכירי הממשל בנשיאותו של בוש הבן, שנכנס לכהונתו ב-20 בינואר 2001, היו סגן הנשיא, דיק (ריצ'רד) צ'ייני (Dick Cheney), מזכיר המדינה, קולין פאוול (Colin Powell), ומזכיר ההגנה, דונלד רמספלד (Donald Rumsfeld). בתור יועצת לביטחון לאומי שאפה רייס ללכת בדרכו של  היועץ לביטחון לאומי בתקופת נשיאותו של בוש האב, ברנט סקוקרופט (Brent Scowcroft): למלא תפקיד של מתאמת בין הבכירים בממשל ולשמור על פרופיל נמוך. בהתאם לכך, בישיבות של בכירי הממשל עם הנשיא – שכללו את סגנו ומזכירי המדינה וההגנה – נמנעה רייס מלהביע את דעותיה, מלבד הבהרת נקודות עבור הנשיא, כדי להקל עליו לגבש את עמדתו (עמ' 144).

על אף כוונתה המוצהרת של רייס להגביל את משרתה  כיועצת לביטחון לאומי לתפקיד צנוע, הרי בפועל המצב היה שונה. בתור יועצת לביטחון לאומי, רייס הייתה נפגשת עם הנשיא "כל יום, ולעתים קרובות חמש או שש פעמים ביום" (עמ' 291).  בשיחות הפרטיות האלה נהגה רייס להביע את דעתה ולתת עצות, אשר לעיתים התקבלו על ידי הנשיא (עמ' 161). כבר מלכתחילה, בתור המומחית בצמרת הממשל לרוסיה, היא למעשה הפכה לממונה מטעם הנשיא לקשרי ארה"ב עם המעצמה הזו (על כך יפורט בהמשך.) זאת ועוד. כתוצאה מקרבתה לנשיא ומרצונה לעזור לו להתמודד עם סוגיות קשות במיוחד, רייס הייתה מעורבת מאוד בגיבוש המדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מסיבות דומות מילאה  רייס תפקיד חשוב בהתוויית המדיניות כלפי עיראק החל מ-2003, כאשר המצב בארץ זו הלך והסתבך לאחר הפלישה האמריקאית. מעורבותה בנושא העיראקי – כיועצת לביטחון לאומי ובהמשך כמזכירת המדינה –  גרמה  מאז 2003 למתיחות הולכת וגוברת בינה לבין מזכיר ההגנה רמספלד, אשר סבר כי היא חורגת מסמכויותיה ומתערבת בנושאים השמורים לפנטגון (עמ' 459-458). בדומה למתיחות ביחסיה עם רמספלד, לאורך שמונה שנות שירותה של רייס בבית הלבן ניכרה מתיחות בינה לסגנו של הנשיא, צ'ייני. רייס חוזרת ומדגישה כי המתיחות עם צ'ייני נבעה לא מסיבות אישיות, אלא מהבדלי עמדות  בְּקֶשֶת רחבה של נושאים: עמדותיו של סגן הנשיא, ככלל, היו ניציות בהשוואה לעמדותיה.

מקריאת זיכרונותיה של רייס בין השיטין ניתן להבין, כי בתחילת נשיאותו של בוש היא עדיין הרגישה כממלאת תפקיד של מדריכה עבור חוֹנך, שאינו בקיא דיו בנושאי חוץ. לדוגמה, בעת מסיבת העיתונאים של בוש בעקבות פסגתו הראשונה עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין,  ביוני 2001 (שהתקיימה בסלובניה), רייס הייתה מודאגת, כאשר בוש נשאל, אם הוא בוטח בפוטין. דאגתה נבעה מכך, שזו הייתה שאלה שקַל מאוד למעוד בה, והיא לא נדונה בהכנותיה של רייס עם בוש לקראת מסיבת העיתונאים. תשובתו החיובית של בוש לשאלה הזו הניחה את דעתה (כי הרי לוּ היה משיב בשלילה הדבר היה נשמע גרוע) –  אך המשך תשובתו הייתה לדעתה של רייס נאיבית. (בוש נימק את אֵמונו בפוטין בכך, שהוא הביט בעיני האיש וחש בנשמתו)  (עמ' 63). ואולם  רגש העליונות מצד רייס כלפי בוש – שעלול להשתמע מאירוע זה ואירועים נוספים בסִפרה –  הלך ונעלם כבר בשנים הראשונות לכהונתה. כבר בהתייחסויותיה לבוש בתחילת ממשלו, רייס מרבה להחמיא לנשיא הן על דרכי עבודתו והן על ידיעותיו. הוא היה מתחיל את יום עבודתו מוקדם בבוקר; הוא ניחן ביכולת להבדיל בין עיקר לטפל ולקבוע סדר יום ומטרות ברורות במצבים מסובכים, כמו בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. במדיניות החוץ,  הוא עלה עליה בידיעותיו בתחום אמריקה הלטינית. שררו יחסי אמון בינה לנשיא ובאוזניה היה מוכן להודות בטעויות, בהן לא הודה בפומבי, כמו הכרזתו  על רקע פיגועי  ה-11 בספטמבר, כי הוא רוצה את בן לאדן "מת או חי" (עמ' 146).

רייס מגלה, כי זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות של נובמבר 2004 –  בעקבות הצעתו של רמספלד לנשיא להתפטר, לאחר   שפרשת ההתעללות באסירים עיראקיים בידי האמריקאים בכלא אבו ע'רייב (Abu Ghraib) שבבגדאד נחשפה – דן  הנשיא עם רייס באפשרות למנותה למזכירת ההגנה. [רייס עבדה בפנטגון כשנה ב-1986 וחלק ניכר ממחקריה האקדמאיים עסקו בנושאים צבאיים.]  רייס מודה, כי האפשרות להיות האישה הראשונה בתפקיד הזה קסם לה, אך היא החליטה, מתוך ידיעת כוונתו של הנשיא למנותה למזכירת המדינה בקדנציה השנייה שלו, אכן ליטול את המשרה הדיפלומטית, כהולמת יותר את כישוריה (עמ' 298). [קולין פאוול  –  שבעמדותיו המתונות בנושאי חוץ, במיוחד בשאלת עיראק, היה חריג בצמרת ממשלו של בוש – החליט לא להמשיך בתפקידו בקדנציה השנייה של בוש.] בתור מזכירת המדינה, לרייס, כדבריה, היה חשוב מאוד לא לאבד את התיאום ההדוק בינה לנשיא, אך במשתמע גם את עמדת ההשפעה שרכשה בגיבוש מדיניות החוץ. העובדה כי לאחר התמנותה למזכירת המדינה מינה  הנשיא את סגנה בתפקידה הקודם, סטיב האדלי (Steve Hadley), ליועץ לביטחון לאומי במקומה, כבר, לדברי רייס, הבטיחה כי התיאום בינה לנשיא יישמר; ושוב במשתמע, כי לדעותיה תהיה אוזן קשבת אצל הנשיא גם באמצעות קשריה הטובים עם האדלי. עוד ראוי  לציין, כי גם לאחר מינויו של האדלי ליועץ לביטחון לאומי – לפחות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי העריך הנשיא את הידע וכישוריה של רייס הרבה יותר מאלה של האדלי,  ובמקרה אחד, בעת הצורך בניסוח הצהרה  בנושא הזה בפסגת  מדינות ג'י 8 (G8) ביולי 2006, טרח להזמין את רייס לְצִדו במקומו של האדלי. האדלי ראה בכך הבעת חוסר אמון בו ושקל להתפטר, והייתה זו רייס שתרמה ליישוב ההדורים בין האדלי לנשיא (עמ' 479-478. על ההחלטה שהתקבלה בפסגה בניסוחה של רייס, ראו פרק בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי בהקשר למלחמת לבנון השנייה.)

רייס, בטרם הסכימה להצעתו של הנשיא לקבל את תפקיד מזכיר המדינה, בנובמבר 2004 ביקשה ממנו לאשר מחדש את ה"עליונות" ("primacy") של המחזיק בתפקיד הזה בהתוויית ובביצוע מדיניות החוץ (עמ' 292). עיקרון זה היה חשוב לרייס בתקופה בה ארה"ב הייתה מעורבת בשתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן – מצב שחיזק את מעמדו של הפנטגון בתחום החוץ בתקופת הקדנציה הראשונה של בוש (עמ' 298). כמו כן ביקשה רייס מהנשיא, כי לאחר שתגיע אתו להסכמה בפרמטרים הכלליים, היא תיהנה מחופש לקבל החלטות בעצמה.  רייס הייתה מעוניינת כי כתוצאה מכך, ובזכות היותה אישיות המקורבת לנשיא, מהלכיה במדיניות החוץ יזכו לסמכותיות ואמינות כמשקפות את עמדת ארצה (עמ' 293).  משתמע כי תשובתו של הנשיא לבקשותיה הייתה חיובית.  

לפני ה-11 בספטמבר 2001

בוש גילה בקיאות בנושא אמריקה הלטינית, והחידוש שהוא תכנן במדיניות החוץ של ארצו היה לתת חשיבות מיוחדת לפיתוח הקשרים עם האזור הזה, ובראש וראשונה עם מקסיקו. כבר ב-16 בפברואר 2001 הגיע בוש לביקור במכסיקו, שאת נשיאה, ויסנטה פוקס (Vicente Fox), הכיר והעריך שנים רבות. המִפנה כלפי אמריקה הלטינית לא יצא אל הפועל ממגוון סיבות, אך על הביקור הספציפי הזה העיבה הפצצה אמריקאית של בגדאד, שמִקדה את תשומת לב העיתונאים. כללית, הפצצה זו הייתה המשך למדיניות ההפצצות הספוראדיות של ארה"ב נגד עיראק, שהתנהלה מסוף 1998, בעקבות גירוש פקחי הנשק של  האו"ם על ידי סדאם חוסיין. מכל מקום, לדברי רייס, משטרו של סדאם נראה כבר אז כאיום בעיני ממשלו של בוש, על אף שלפי מיטב זיכרונה פעולה צבאית להפילו לא עלתה כלל לדיון עד לפיגועי  ספטמבר 2001 (עמ' 33).

בפגישת הפסגה הראשונה בין בוש לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אשר התקיימה בסלובניה ביוני 2001, נלוותה רייס לבוש בשיחתו "בארבע עיניים" עם הנשיא הרוסי. בשיחה הזו העלה פוטין את נושא הקשרים בין הצבא ושירותי המודיעין של פקיסטן מצד אחד לבין הטליבן ואל-קאעידה מצד שני. פוטין המשיך והזהיר, כי "זוהי רק שאלה של זמן עד שזה [פעילות הארגונים האלה, או מכלול הגורמים האלה] יביא לאסון גדול" (עמ' 62). רייס מצִדה טוענת, כי ארה"ב עוד בתקופת הנשיא ביל קלינטון הפצירה בפקיסטן להפסיק את קשריה עם ארגונים קיצוניים. עם זאת, היא פירשה את האשמותיו של פוטין כלפי פקיסטן כביטוי למרירות מצִדו כלפי ארץ זו, אשר תמיכתה ב"מוג'אהדין" הביאה לנסיגת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן ב-1989 (עמ' 62). בדיעבד, לדעתה, פוטין צדק: אל-קאעידה וטליבן היו פצצות שעתידות היו להתפוצץ בספטמבר 2001. בשיחות הבאות עם האמריקאים נהג תמיד פוטין  להזכיר את אזהרתו (עמ' 63). ביוזמתו של בוש הוקם בפסגה ערוץ לקשר חשאי בין וושינגטון למוסקבה. בוש הודיע לפוטין כי בצדו האמריקאי תנהל אותו רייס, ופוטין קבע את ממלא התפקיד בצדו הרוסי והוא שר ההגנה, סרגי איוונוב (Sergei Ivanov). רייס מציינת כי  איוונוב היה איש ק.ג.ב לשעבר, אשר דיבר אנגלית מצוינת, כמעט ללא מבטא.

פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 והשלכותיהם

רייס מביאה שורה של טיעונים אפולוגטיים בדבר חוסר יכולתו של הממשל ושלה אישית למנוע את פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, ובעצם לפטירתה מאחריות לפיגועים האלה. לדבריה, עוד לפני הפיגועים, היא נתנה דעתה לצורך להילחם נגד הארגון המוסלמי הקיצוני אל-קאעידה, וביוזמתה מומחה למאבק נגד טרור פיתח אסטרטגיה למלחמה נגד הארגון הזה שפורטה במסמך, אותו הגישה לנשיא ב-10 בספטמבר. התוכנית נועדה להביס את אל-קאעידה בטווח של שנים, אך לא למנוע מתקפת טרור בטווח המיידי. (1) הגורם העיקרי שמנע חשיפת מזימת הפיגועים מבעוד מועד התבטא בבעיה מבנית. לא היה גוף הממונה על איסוף תקשורת בין טרוריסטים בארה"ב לחבריהם בחוץ לארץ. הסי.איי.אי (CIA) אסף מידע על תקשורת מחוץ לארה"ב, והאף.בי.איי (FBI) על התקשורת בתוך ארה"ב, כך שהתחום שהוזכר לעיל נותר בלתי מכוסה. כמו כן מגבלות השמירה על החוק פגעו ביכולת הפעולה  של האף.בי.איי. (2) לגורם הראשון והראשי לאי מניעת הפיגועים, נוסף גורם פסיכולוגי. כיוון שככלל, לא בוצעה מתקפת טרור רבתי של גורם זר בשטחה של ארה"ב, למומחים ולממשל היה קשה להניח כי דבר כזה יקרה – והחשש היה ממתקפת טרור נגד מטרות אמריקאיות בחוץ לארץ. ואכן, רובן של ההתרעות שהתקבלו לפני ה-11 בספטמבר היו על מתקפות כאלה (עמ' 70-63).  

כאשר המטוס הראשון פגע במרכז הסחר העולמי בבוקר ה-11 בספטמבר, רייס הייתה בבית הלבן וחשבה שמדובר במטוס קטן שסטה ממסלולו. היא הודיעה על כך לנשיא, שסבר שזוהי "תאונה מוזרה" (עמ' 72). רייס המשיכה בדרכה ל"חדר המצב", ואז קיבלה הודעה נוספת, כי מטוס שני פגע במרכז הסחר העולמי. עדי ראייה הסיקו מהבעת פניה של רייס, כי היא עדיין לא הייתה מודעת למתרחש, אך לטענתה, כעת כבר ידעה כי ארצה נמצאת במתקפת טרור והייתה מזועזעת. ב"חדר המצב" ראתה בטלוויזיה כיצד מטוס שלישי פוגע בבניין הפנטגון. בעקבות זאת, אנשי השירות החשאי ביקשו ממנה לרדת לבונקר, מחשש שמטוס נוסף עלול לפגוע בבית הלבן. בדרכה לבונקר הספיקה רייס ליידע  בטלפון את קרובי משפחתה כי שלומה טוב, ואחר כך טלפנה לנשיא, שהיה באירוע חינוכי בפלורידה. רייס הודיעה לנשיא בקול תקיף – דבר שלא עשתה מעולם – כי אסור עליו לחזור לוושינגטון, כפי שרצה לעשות, מסיבות ביטחוניות (עמ' 73).

בבונקר רייס מצאה לנכון להתקשר לאיוונוב, שכאמור היה אחראי בצד הרוסי לקיום הערוץ החשאי עם וושינגטון. מטרת שיחתה הייתה למנוע העלאת הכוננות הצבאית הרוסית, בתגובה להעלאת הכוננות הצבאית האמריקאית כתוצאה מהפיגועים. במקום איוונוב, פוטין היה על הקו וסיפר לרייס שלא הצליח ליצור קשר עם בוש. רייס הסבירה לפוטין, כי בגלל המתיחות, הנשיא מועבר למקום אחר, וכי כרגע אי אפשר להתקשר אליו. פוטין מצִדו אמר, כי הוא מודע למצב, וכדי לתרום להפגת המתיחות בארה"ב הוא ביטל תמרונים צבאיים, הפחית את רמת הכוננות, ושאל אם הוא יכול לעשות עוד משהו למען האמריקאים (עמ' 75).

בוש חזר בערב יום הפיגועים  לבית הלבן. להפתעתה של רייס, הוא לא נראה עייף או מתוח, כי אם היה בשליטה מלאה והיה חוזר ואומר כי ארה"ב תעניש את אלה שתקפו אותה. במסיבת עיתונאים באותו היום ולאחר התייעצות עם רייס הצהיר, כי ארה"ב לא תעשה אבחנה בין טרוריסטים לבין אלה שנותנים להם מקלט. ביוזמתה של רייס המשפט הזה הועבר לתחילת הודעתו של הנשיא והפך ל"דוקטרינת בוש" (עמ' 77). מאוחר בערב, בעקבות אזעקת שווא, הורה השירות החשאי לנשיא, משפחתו ויועציו הקרובים ובהם רייס, לישון במקלט, אך הנשיא – במשתמע גם בהתחשב במראה העלוב של המקום – החליט לעלות מן המקלט למגוריו הרגילים, וכל שאר האנשים שנלוו אליו עשו כמותו (עמ' 78). לדברי רייס, פיגועי ה-11 בספטמבר השפיעו על מכלול המדיניות של הנשיא, במיוחד בתחום הביטחון, לאורך כל תקופת נשיאותו. בקיצור, כל יום מתקופת הנשיאות הפך ל-12 בספטמבר, דהינו ליום המחרת של הפיגועים (עמ' 79).

רייס מתייחסת לחוויות הרגשיות הקשות שעברו עליה  על רקע הפיגועים. היא ליוותה את הנשיא בביקורו במקום הפיגוע בפנטגון ב-12 בספטמבר, אך לא בסיורו באתר הפיגוע בניו יורק ב-14 בחודש, כיוון שהנשיא ביקש ממנה באותו הזמן להצטרף להתייעצות של בכירי הממשל בקמפ דיוויד. בהתייעצות נדונה מלחמה נגד שלטון הטליבן באפגניסטן, אותו שלטון שנתן מקלט בארצו לאל-קאעידה, הארגון שביצע את פיגועי ה-11 בספטמבר.  הדיון ב-14 בחודש היה הכנה  להתייעצות בכירי הממשל עם הנשיא למחרת. עקב מוּדעותו של הממשל לניסיון ההתערבות הסובייטי המר באפגניסטן [בין השנים 1989-1979], הדעה שהתגבשה בישיבה ב-15 בספטמבר הייתה כי במלחמה באפגניסטן יש להימנע מנוכחות קרקעית מסיווית, כי אם להישען על כוחות אפגאניים מקומיים המתנגדים למשטר הטליבן. הוחלט כי מלבד מתן סיוע צבאי למתנגדי הטליבן,  ארה"ב תפעל ישירות באפגניסטן באמצעות כוחות מיוחדים, מודיעין וחיל האוויר. רייס לא התעלמה מהסיכונים שבפעולה הצבאית נגד אפגניסטן, אך מאידך גיסא קסם לה השינוי הגיאופוליטי שתביא הצלחתה. זאת לאור גבולותיה המשותפים של אפגניסטן עם רפובליקות סובייטיות לשעבר, וגם עם איראן והמזרח התיכון (עמ' 84). הכוחות האפגאניים המקומיים שנלחמו נגד הטליבן כללו בראש וראשונה את "הברית הצפונית", שהורכבה בעיקר מאוּזבקים וטג'יקים. רוסיה נענתה לבקשת הממשל האמריקאי וסיפקה ציוד צבאי ל"ברית הצפונית". רייס מצדה ניהלה שיחות עם איוונוב, לזירוז אספקת הציוד הרוסי לארגון הזה. עקב  השבילים הצרים בהרי אפגניסטן, הציוד הרוסי הועבר בחלקו על גבי חמורים! – לתדהמתה של רייס. מטוסים אמריקאיים סיפקו מטרייה אווירית לשיירות החמורים (עמ' 94). קבול, בירת אפגניסטן, נכבשה על ידי "הברית הצפונית" בנובמבר 2001, בעת שהנשיא בוש ורייס שהו יחד עם פוטין בוועידת מדינות האוקיינוס השקט בשנחאי. זו הייתה הזדמנות להחליף ביטויים של שביעות רצון עם הנשיא הרוסי  (עמ' 97).

ב-2005 ביקרה רייס, כמזכירת המדינה, באפגניסטן ונפגשה עם נשיאה, חמיד קרזאי (Hamid Karzai). הוא היה הנשיא הראשון של ארץ זו שנבחר בבחירות דמוקרטיות, אך לדבריה, היה פער עצום בין שאיפותיו למציאות בארצו. חלק גדול מן המדינה למעשה לא היה נתון לשלטונו, אלא לשלטונם של מנהיגי שבטים, והצבא והמשטרה היו בתחילת הקמתם (עמ' 344). רייס מותחת ביקורת על קרזאי בשורה של נושאים. הוא מנע מארה"ב לנקוט צעדים דרסטיים נגד גידול האופיום בארצו, כמו ריסוס השדות מהאוויר; והוא לא טיפל כיאות בנושא השחיתות ובהקמת כוחות הביטחון (עמ' 446).

בספטמבר 2006, פקיסטן בראשות נשיאה, פרווז מושארף (Pervez Musharraf), הגיעה להסכם עם שבטים בצפון וזיריסטן (Waziristan), לפיו הצבא הפקיסטני ייסוג מן האזור הזה, בתמורה להתחייבות מצד השבטים המקומיים לחדול לתקוף את הצבא, בנוסף להתחייבות למנוע חדירה של כוחות עוינים מן האזור לשטחה של אפגניסטן. רייס מוסיפה, כי וזיריסטן הוא אזור הררי, אשר בגלל תנאיו הטופוגרפיים התקשה הצבא הפקיסטני לפעול בו.  באותו החודש, בעת ביקורו בוושינגטון,  יִדֵע מושארף את בוש על ההסכם. בוש אמר בתגובה כי הוא ייתן הזדמנות להסכם להצליח – ואולם אם ההסכם לא יקוים, הרי ארה"ב שומרת לעצמה את הזכות לפעול בווזיריסטן ללא רשותה וללא ידיעתה של איסלאמבאד (עמ' 444). במפגש שהתקיים בבית הלבן בספטמבר 2006 בין קרזאי למושארף – ובנוכחות בוש, צ'ייני, רייס והאדלי – התפתח ויכוח מילולי חריף בנוגע להסכם הזה. הנשיא האפגאני חשד בעמיתו בתמיכה בטרור נגדו ובניסיון לספח חלק מארצו (עמ' 445). מכל מקום, בעקבות ההסכם הפך וזיריסטן למקום מקלט עבור טרוריסטים, בהם  הטליבן ושרידי אל-קאעידה, וגרם להחמרה הדרגתית במצב באפגניסטן. בפברואר 2008 ביקרה רייס שוב באפגניסטן, כולל במחוז קנדהאר (Kandahar), שנחשב למעוזם של לוחמי הטליבן. [גרסתה של רייס על ההסכם עם השבטים בווזיריסטן, נועד לתרץ את קשייה של ארה"ב במלחמה נגד הטליבן. לדעתי, ההסכם הזה הוא רק גורם משני לקשיים, ואת הגורמים המהותיים יש לחפש באפגניסטן עצמה ולא מחוצה לה.]

כנגד הביקורת שהוטחה כלפיה וממשלו של בוש בכלל, עקב הטיפול מצד ארה"ב בשבויי הטליבן ואל-קאעידה – כמו אי יישום אמנת ז'נבה לגביהם – רייס טוענת כי ההחלטות המשפטיות האלה נעשו בחלקן ללא ידיעתה ובאמצעות הצוות המשפטי של סגן הנשיא. היא מצדיקה את האמצעים החריגים שנקט בוש במלחמה נגד טרור, כמו "שיטות חקירה מתוגברות", בטענה כי שיטות אלה הופעלו רק כאשר ראש הסי. איי. אי קבע את הכרחיותם והן אושרו על ידי משרד המשפטים, וכי הן אכן מנעו הישנותם של פיגועים נוסח  ה-11 בספטמבר.

מאז התמנותה למזכירת המדינה, דגלה  רייס במתן שקיפות מסוימת למאבקו של הסי. איי. אי בטרור. קרי, הודאה מצד וושינגטון הן בקיומם של מתקנים סודיים של הסי. איי. אי מחוץ לארה"ב להחזקת אסירים החשודים בטרור והן הודאה בהעברת אסירים כאלה לארה"ב. אישור קיומה של מדיניות כזו נועדה, לדברי רייס, לאפשר לה להגן עליה כנגד ביקורת מצד מדינות ידידות. בדיון במועצה לביטחון לאומי באוגוסט 2006 התפתח ויכוח חריף בין רייס לצ'ייני בשאלת השקיפות בתחום הזה. סגן הנשיא טען כי  הקו של רייס יפגע במלחמה בטרור ובאמון המדינות שהסכימו לאפשר לארה"ב להשתמש במתקנים כאלה בתחומן. הנשיא בוש הודיעה כי הוא צריך לחשוב בנושא, ובנאום ב-6 בספטמבר נענה – משתמע חלקית – לקו של רייס, בהודאתו בקיומם של מתקנים     סודיים לכליאת  אסירים   החשודים בטרור, המופעלים  על ידי הסי. איי. אי (עמ' 503-502).

תיווך בין פקיסטן להודו וחתימה על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני עם ניו דלהי

פקיסטן

רייס נטלה חלק פעיל במאמצי ממשלו של בוש   להפיג את  המתיחות בין הודו לפקיסטן בשני המשברים בין שתי המדינות השכנות האלה בדצמבר 2001 ובמאי-יוני 2002. פקיסטן מתוארת על ידי רייס כמדינה בעייתית, נגועה בקיצוניות אסלאמית, ואשר שירותי המודיעין שלה מקיימים  קשרים עם ארגוני טרור אסלאמיים. רייס אף מאשימה חוגים מסוימים בפקיסטן בראייה בסכסוך עם הודו "אינטרס קיומי" (עמ' 128). ארה"ב ניסתה לשנות את התנהלותה של פקיסטן באמצעות סיוע כלכלי ועידוד לבצע רפורמות בחינוך – אך לא השיגה תוצאות משמעותיות. לפי רייס, טענת השלטונות בפקיסטן – אותה שמעה עת ביקרה בה בתור מזכירת המדינה ב-2005 –  בדבר אחריותה החלקית של וושינגטון להתפשטות הקיצוניות האסלאמית בארצם ובאפגניסטן, נכונה. בהתאם לטענתם, תמכה ארה"ב בשנות ה-80 ב"מוג'אהדין" שנלחמו נגד הצבא הסובייטי באפגניסטן. לאחר המלחמה, חלק מן הלוחמים האלה נותרו באפגניסטן והיוו את הגרעין של הטליבן; אחרים חזרו לפקיסטן ועסקו בגיוס דור חדש של קיצונים (עמ' 345).

באוקטובר 2007 מאמציה האינטנסיביים של רייס לתווך בין מושארף לבין ראש ממשלת פקיסטן לשעבר, בנזיר בהוטו (Benazir Bhutto), זכו להצלחה חלקית, ובהוטו חזרה מגלות לפקיסטן. מטרת המהלך הזה של רייס היה ליצור שיתוף פעולה בין שני האישים האלה נגד המפלגות האסלאמיות. ואולם, חרף כל הפצרותיה של רייס, בתחילת נובמבר הכריז מושארף על מצב חירום, הִשְעה את החוקה ופיטר את השופט הראשי.  בנזיר בהוטו, לדאבון לבה של רייס, נרצחה בדצמבר.  צעדיו של מושארף בנובמבר הביאו לוויכוח נדיר בין בוש לרייס. בוש העריך כי מושארף ישרוד בשלטון בגלל נאמנות הצבא לו, וכי על ארה"ב אסור לתרום לנפילתו  לאור מלחמתו נגד הטרור האסלאמי. בניגוד לבוש, רייס העריכה כי מושארף ייפול, וכי היא חייבת למתוח ביקורת על הנהגת משטר צבאי בפקיסטן, בגלל מחויבותה של ארה"ב לדמוקרטיה, ואכן עשתה כך. עם זאת רייס מציינת, כי גם בוש בשיחות אישיות עם מושארף, ואף בפומבי, ביקש ממנו להחזיר את החוקה ולערוך בחירות דמוקרטיות. באוגוסט 2008 מושארף, שהחל לאבד תמיכה גם בקרב הצבא, נאלץ להתפטר. רייס זוקפת לזכותו של בוש את חילופי השלטון    בפקיסטן בדרכי  שלום (עמ' 612-610).

הודו

בניגוד  לפקיסטן, הרחבת הקשרים עם הודו, בתור דמוקרטיה רב לאומית, נראתה הן בעיני הנשיא בוש והן בעיני רייס, כאופציה מבטיחה יותר, ואכן ארה"ב פעלה בהצלחה למימושה, כמו בתחום ההיי-טק. רייס מילאה תפקיד מרכזי בהתגברות על המכשולים מצד ארה"ב והודו, שאִפשרה  חתימה על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי בין שתי המדינות. הבסיס להסכם הזה הייתה הודעה משותפת בין בוש וראש ממשלת הודו ביולי 2005. רייס אינה מתעלמת מכך כי הודו,  בתור מעצמה המחזיקה בנשק אטומי, הפרה את האמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני (NPT) משנת 1968 (עליה לא חתמה). האמנה הזו היוותה יוזמה אמריקאית-סובייטית, ומכאן קולות המתנגדים להסכם לשיתוף פעולה גרעיני עם הודו בוושינגטון . עם זאת רייס מצדיקה את ההסכם עם הודו מהסיבות הבאות. (1) היותה של הודו למעצמה גרעינית הפכה לעובדה מוגמרת. (2) ההסכם יאפשר להטיל בקרה של "הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית" (סבא"א, IAEA)  על חלק מכוּריה הגרעיניים של הודו – ומכאן קולות המתנגדים להסכם בניו דלהי.  (3) החשיבות הרבה שבשיפור הקשרים עם מעצמה דמוקרטית עולה. ההודעה מיולי 2005 הפכה להסכם מפורט ופורמאלי רק באוקטובר 2008, לאחר אישורו בשני בתי הקונגרס והחתימה עליו על ידי רייס ועמיתה ההודי במחלקת המדינה.

החתימה על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני עם הודו – בלי להעלות כלל על הפרק חתימה מצד ארה"ב על הסכם דומה עם פקיסטן – ביטאה את החשיבה  החדשה של רייס בדבר ניתוק ההצמדה (linkage) בין מדיניותה של וושינגטון כלפי ניו דלהי לבין זו כלפי איסלמבאד. רייס מציינת לזכותה של הודו, כי בניגוד לפקיסטן, היא לא העבירה את הידע שלה בתחום הגרעין לארצות אחרות.  רייס ראתה בהסכם  הגרעיני עם הודו חשיבות מעבר לו – "בסיס לשותפות אסטרטגית חדשה עם ניו דלהי" (עמ' 699).

בסוף נובמבר 2008, כמו בתחילת נשיאותו של בוש ב-2001, ניסתה רייס לתווך בין הודו לפקיסטן, בעקבות פיגועי הטרור ההמוניים במומביי (בומביי) שבהודו. רייס הייתה משוכנעת כי גורמים בשירותי הביטחון של פקיסטן היו מעורבים בפיגועים האלה ולא קיבלה את התנערותה של פקיסטן מאחריות.

המלחמה בעיראק

בניגוד לסגנו צ'ייני – בוש לא האמין  בדבר מעורבותו של סדאם חוסיין בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001. עם זאת הוא חשש כי סדאם חוסיין עלול לצייד טרוריסטים בנשק להשמדה המונית שברשותו לביצוע פיגוע המוני בארה"ב (עמ' 171). ואכן, רייס חוזרת ומדגישה כי השיקול העיקרי לטובת פעולה צבאית של ארה"ב נגד משטרו של סדאם היה חששותיה מאפשרות כזו, וזאת לאור לקחי ה-11 בספטמבר. לאחר פיגועי ספטמבר, כשהתברר כי שירותי המודיעין לא חזו את האירועים האלה על אף כי היו  ברשותם רמזים לכך, מסקנתו מחויבת המציאות של הממשל הייתה, כי יש להיערך לאפשרות הגרועה ביותר, גם כאשר ההוכחות לקיומה עדיין אינן נמצאות. לכך התכוונה רייס, לדבריה, כאשר הצהירה בשעתה כי "איננו רוצים כי התותח המעשן יהיה פטריית ענן" [של פצצה אטומית] (עמ' 198). [המְחברת מנסה לגמד את כוונת הצהרתה, כי הרי מילולית כוונתה להפעלת נשק אטומי מצד עיראק, בתקופה שעיראק – כפי שהתברר בדיעבד –  הייתה רחוקה מיכולת כזו.]  בקיצור, ארה"ב יצאה למתקפה נגד עיראק, כיוון שסברה כי נשקף איום ממדינה זו לביטחונה בנוסח פיגועי אל-קאעידה, כולל  בנשק לא קונבנציונאלי.

לפי רייס, כינון משטר דמוקרטי בעיראק לא הייתה מטרת המלחמה, אלא רק תוצאת לוואי. הנשיא האמין כי כינון משטר דמוקרטי בעיראק יתרום לדמוקרטיזציה במזרח התיכון ויפגע בכרי הטרור שבו (עמ' 187). הצורך לקדם דמוקרטיה בעיראק השתלב עם מדיניותו הכללית של ממשל בוש – מדיניות שפותחה ביוזמת רייס – ולפיה כינון משטרים דמוקרטיים ושמירה על זכויות האדם, יקדמו יציבות וביעור העוני, ויסייעו  במניעת היווצרותם של הגורמים לטרור ובמלחמה נגדו. רייס מודה בטעויות בהסברה מִצִדה ומצד הנשיא, שהתבטאו בשימוש בהערכות מודיעיניות סלקטיביות כאילו היו עובדות, להצדקת הפלישה לעיראק, והיא נוטלת על עצמה את האחריות לטעויותיה שלה ושל הנשיא בנדון. דוגמה לטעות כזו הייתה ייחוס לסדאם ניסיון לקנות אורניום ממדינת ניז'ר באפריקה, שנכלל בנאום לאומה של הנשיא בינואר 2003.

הנשיא עצמו לא היה שלם עם הראיות  בדבר קיום נשק להשמדה המונית אצל סדאם, ואף לאחר שראש הסי. איי. אי ג'ורג' טנט,  טען כי באוזניו כי בידיו ראיות ודאיות, בכל זאת ביקש בוש מרייס לבדוק אישית את החומר המודיעיני. גם לפאוול, מזכיר המדינה וראש המטות המשולבים בעבר, היו ספקות לגבי החומר המודיעיני, ועל כן טרח לבוא אישית למטה הסי.איי. אי לבדוק את החומר, ורייס הצטרפה אליו  במשך שני לילות (עמ' 200). עוד טוענת רייס, כי נאומו של פאוול במועצת הביטחון בפברואר 2003, בו דיבר על הנשק להשמדה המונית שבידי סדאם היה מבריק – ומוכנה רק להודות, כי נאומו היה פחות משכנע מנאומו של נציג ארה"ב באו"ם בזמן משבר הטילים בקובה ב-1962, שלוּוָה בהצגת תצלומים של הטילים הסובייטיים באי (עמ' 201). [רייס בעצם אינה מודה, כי הנאום של פאוול היה שגוי במהותו]. בדיעבד, לאחר שבעיראק לא נמצא נשק להשמדה המונית, רייס טוענת כי היה עליה להדגיש בזמנה כי דוחות מודיעיניים אינם ודאיים מטבעם. עם זאת, היא ממשיכה להצדיק את הפעולה הצבאית של ארה"ב נגד עיראק בטענות  כי בזכותה המזה"ת פחות מאוים, ונמנע מרוץ חימוש גרעיני בין עיראק לאיראן (עמ' 237).

ההחלטה לצאת למלחמה נגד עיראק הלכה והתגבשה בממשל בהדרגה החל מתחילת 2002. בספטמבר 2002 התגלעו חילוקי דעות אצל בכירי הממשל ביחס לפעולה צבאית, כאשר צ'ייני ורמספלד תמכו באופציה הצבאית, בעוד פאוול דגל בהליכה לאו"ם, ובוש החליט בשלב ראשון למצות את האופציה המדינית, קרי לקבל את הצעתו של פאוול. רייס הגיעה למסקה בתחילת 2003 כי ארה"ב תצטרך לצאת למלחמה (עמ' 186). [נראה כי מבחינת דרגת הנחישות לצאת למלחמה בעיראק אפשר לדרג את בכירי הממשל האמריקאי לפי הסדר הבא: צ'ייני (הנחוש ביותר ואחריו בסדר יורד), רמספלד, בוש, רייס – ופאוול רק בדיעבד ומתוך נאמנות לנשיא.]  המְחברת מדגישה את קרבתה לנשיא בוש, אך לאחר שהוא נתן את הפקודה לתקוף את עיראק ב-19 במארס 2003, בוש – כך הרגישה –  החליט להתבודד. רייס הבינה כי עליה לא להפריע לבדידותו, והמצב המחיש בעיניה עד כמה בודד הנשיא בהחלטותיו הקשות, בנושאו את כל כובד האחריות על כתפיו (עמ' 205)

בעוד שלממשל האמריקאי הייתה תוכנית מסודרת  לשיקומה של עיראק לאחר מיגור משטרו של סדאם, לא הייתה לוושינגטון  תוכנית לטיפול באוכלוסייה האזרחית בעורף בזמן התקדמות הכוחות האמריקאיים בתוך עיראק בעת המלחמה. רייס העלתה את הבעיה הזו עוד לפני התקיפה האמריקאית, אך הפנטגון התחמק ממתן תשובות מספקות, והנשיא לא נתן לה גיבוי חזק דיו כדי לחייב את הצבא לגבש תוכנית רצינית (עמ' 190-189). מימדי הבעיה התגלעו בכאוס שנוצר לאחר כיבושה של עיראק. המחברת מקבלת גם את טענת פאוול, כי כדי לקיים סדר בעיראק לאחר כיבושה, היה צורך במספר הרבה יותר גדול של חיילים אמריקאים מאשר כ-200,000 שהוצבו בה (עמ' 212). לדעת רייס,  פירוק הצבא העיראקי בסוף מאי 2003 היה משגה ותרם לחוסר יציבות. [זוהי הערכה מקובלת גם על מומחים. לעומת זאת, הנשיא בוש בזיכרונותיו סבור כי פירוק הצבא העיראקי בכל זאת היה צעד נכון. ראו: Bush, George W. Decision Points (UK: Virgin Books, 2011) p.259.] הצעד החשוב הזה נעשה ללא דיון במועצה לביטחון לאומי וללא תיאום מלא עם וושינגטון. רייס ממשיכה: המושל האמריקאי בעיראק, פול ברמר (Paul Bremer), נהנה, בהסכמת הנשיא, מגמישות בקבלת החלטות, אך לא בסדר גודל כמו ההחלטה על פירוק הצבא (עמ' 238).  מוטב היה, להערכתה של רייס, להשאיר חלק מהיחידות כגרעין לבנייתו של צבא חדש. רייס לא ציפתה כי העיראקים יתייחסו לאמריקאים כמשחררים, אך מאידך גיסא הופתעה מדרגת העוינות ההולכת וגוברת של האוכלוסייה המקומית לחיילים האמריקאים, שניכרה כבר מסוף קיץ 2003, והתייחסות אליהם ככובשים (עמ' 241-240).

במיוחד מאז החמרת המצב בעיראק באוגוסט 2003, הייתה  רייס מעורבת בטיפול השוטף בארץ זו יותר ממה שסברה כי עליה, בתור יועצת לביטחון לאומי, היה להיות (עמ' 244). אחת הסיבות לכך הייתה, לדברי רייס,  יחסים מתוחים בין ברמר לרמספלד. ואולם, ניתן להסיק, כי מטרת מעורבותה הרבה בנושא העיראקי הייתה לא רק להגביר את התיאום בין ברמר לנשיא, כדבריה – אלא גם לתרום את חלקה ולהשפיע בהתמודדותו של הממשל עם הסוגיה הקשה הזו. כנראה כלקח מדרך קבלת החלטה על פירוק הצבא, החלה  רייס לקיים קשר שוטף עם ברמר, הקפידה כי לפני החלטות חשובות יעדכן ברמר את הממשל ואף  יגיע לשיחות עם הנשיא בבית הלבן. בנובמבר  2003 נלוותה  רייס לנשיא בביקור חיילים אמריקאים בבגדאד בחג ההודיה, ביקור שהיה כרוך בסיכון אישי ונמשך כשעתיים. המחברת הייתה נרגשת מלכידתו של סדאם בדצמבר 2003. היא ממשיכה: "אנחנו [בכירים בממשל?] האמנו, כי החדשות מִתכרית (Tikrit) [מקום בקרבתו נאסר סדאם] יביאו בקרוב קץ להתקוממות" (עמ' 252). רייס אינה מסבירה כלל כיצד הערכה זו התבררה כתלושה מן המציאות.

ביוזמתה, ולדבריה כדי לשפר את התיאום בין ברמר ולוושינגטון, שלחה רייס את  רוברט בלאקוויל  (Robert Blackwill) לבגדאד (עמ' 242).   בלאקוויל היה מיודד עם רייס, לדבריה, עוד מתקופת עבודתם המשותפת במועצה לביטחון לאומי בעת נשיאותו של בוש האב, ומכאן עשוי להשתמע כי דרכו ניסתה להשיג יותר מידע אמין והשפעה בקבלת החלטות בנושא העיראקי. בתקופה מסוימת במהלך 2004, לאור המשימה להקים בעיראק ממשלה זמנית עד לבחירות שתוכננו להיערך בינואר 2005, שוחחה רייס עם בלאקוויל  [ולא עם ברמר] פעמיים ביום (עמ' 270). ביוני 2004 לראשונה מאז הכיבוש, הוקמה בעיראק ממשלה זמנית בראשות איאד עלאווי (Ayad Allawi).

באמצע מאי 2005 ביקרה רייס לראשונה בתור מזכירת המדינה בעיראק  ונפגשה עם ראש ממשלתה הנבחר, אבראהים  אל-ג'עפרי. מטרת הביקור הייתה להביא לשיתוף הסונים בשלטון – עדה אשר, לדברי רייס, היוותה כ-30% מן האוכלוסייה, שלטה בעמדות מפתח בתקופת סדאם, אך נדחקה לשוליים לאחר הכיבוש האמריקאי. באוקטובר 2005 הציגה רייס לפני ועדת החוץ של הסנט את האסטרטגיה שלה  להתמודדות עם ההידרדרות במצב הביטחוני בעיראק – תוכנית שגובשה בעזרת צוות ששלחה לעיראק עוד לפני הביקור בה. התוכנית התמקדה בהקמת מוסדות שלטון ושיקום כלכלי של האזורים שיטוהרו מן המורדים.  

בתחילת אפריל 2006 שוב ביקרה רייס בעיראק. מטרת הביקור הייתה לשכנע את  אל-ג'עפרי להתפטר מראשות הממשלה. לטענת רייס, הוא התאים להיות פרופסור, אך לא פוליטיקאי – ואולם אישים בכירים במפלגתו נמנעו לומר לו זאת. כשלושה שבועות לאחר הביקור ניאות  אל-ג'עפרי לבסוף להתפטר, וב-21 באפריל נוּרי אל-מאליכי  (المالكي al-Maliki) נבחר במקומו (עמ' 458-457). בסוף אפריל 2006 ביקרה רייס בעיראק פעם נוספת, יחד עם רמספלד, וזאת ביוזמת בוש ובמטרה להפגין אחדות בין מחלקת המדינה לפנטגון – מטרה שלא הושגה, לדברי רייס. במהלך ביקורה היא נפגשה פעמיים עם אל-מאליכי, והתרשמה ממנו לחיוב כאדם  מעשי ושונא את האיראנים. עם זאת היא העירה לו על כך ששירותי הביטחון בארצו נשלטים בידי השיעים (עמ' 460).

בקיץ 2006 מודה רייס שהייתה "מודאגת כי אנו בסכנה להפסיד" בעיראק, בגלל הגידול בפיגועים נגד חיילים אמריקאים (עמ' 467), ובגלל היותה של עיראק קרובה להידרדרות למלחמת אזרחים עדתית (עמ' 469). תסכולה מן המצב בעיראק גבר בסתיו. היא נפגשה בקהיר עם שרי החוץ של מדינות המפרץ  (החברות בארגון "המועצה לשיתוף פעולה של המפרץ") ובהן ערב הסעודית, בצירוף שרי החוץ של מצרים וירדן, במטרה לגייס תמיכתם בדמוקרטיה הצעירה בעיראק.  ואולם נציגי המשטרים הסונים האוטוריטטיביים  האלה, כלשונה, לא נענו לבקשתה, בטענה כי אל-מאליכי הוא שיעי ולכן פרו איראני. טענתה הנגדית של רייס, כי בתור ערבי הוא שונא את איראן, אך אם אתם לא תתמכו בו, תדחפו אותו לזרועותיה של טהראן – לא הועילה (עמ' 508).

מסעה לעיראק באוקטובר 2006 היה הגרוע ביותר, כלשונה, בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה. אל-מאליכי לא קיים את הבטחתו לנשיא בוש ונמנע לפעול הן נגד המיליציה השיעית בראשות מוקתדא א-סדר (Muqtada al-Sadr) והן נגד יחידות חיסול שיעיות שטבחו בסונים. בפגישתה עם מנהיגים סונים הם הציגו לפניה תצלומים של גופות שעברו התעללות אכזרית מידי היחידות האלה. רייס נפגשה גם עם נשיא עיראק ומנהיג כורדי, ג'לאל טלבאני, ועם נשיא כורדיסטן של עיראק, מסעוד ברזאני. מכל המנהיגים של עיראק דרשה רייס להתפייס, ברמזה כי אם עיראקים ימשיכו להרוג עיראקים, ארה"ב לא תשים את גופות חייליה בתווך בין הצדדים הניצים, כי אם תצא מעיראק (עמ' 513).  בשובה מעיראק, שיתפה רייס את בוש, צ'ייני והאדלי בהערכתה הפסימית, ולשאלת הנשיא, מה על ארה"ב לעשות, מפאת עייפותה וייאושה העמוק, השיבה כי אינה יודעת. רייס מודה, כי בתוקף תפקידה כמזכירת המדינה, ו"אחד היועצים הקרובים ביותר" לנשיא – זו הייתה תשובה בלתי אחראית (עמ' 515).

באוקטובר 2006  הנשיא – וכמו כן צ'ייני והאדלי – כבר תמכו בהגדלת מספר הכוחות האמריקאיים בעיראק ובשינוי הטקטיקה של הלחימה נגד המורדים. במקום הפעלת  הליקופטרים לדיכוי המורדים בבגדאד –  שיטה אשר תוצאת הלוואי שלה הייתה פגיעה באזרחים וליבוי רגשות אנטי-אמריקאיים – סיורים חמושים ברחובות העיר ושימוש זהיר יותר בכוח האש. לחימה כזו הייתה כרוכה בסיכונים גדולים יותר עבור הכוחות האמריקאיים.  רייס מצִדה, פיתחה תוכנית אלטרנטיבית, שתמציתה ניכרה כבר במהלך ביקורה באוקטובר בעיראק [אך ייתכן כי לנוכח "תבוסתנותה" לא העזה להעלותה באוזני צמרת הממשל מייד בשובה מעיראק].  לפי רייס, ארה"ב צריכה לדרוש מממשלת עיראק להפסיק לתמוך במעשי הרג עדתיים, וזאת בליווי איום להוציא את כוחותיה מן הערים הגדולות, אם בגדאד לא תמלא אחר הדרישה,  ואכן לממש את האיום במקרה כזה. רייס אינה בטוחה אם תוכניתה הייתה מצליחה, אך היא הייתה חוסכת בחיי חיילים אמריקאים (עמ' 540). 

בדיון שהתקיים במועצה לביטחון לאומי בסוף נובמבר, התנגדה רייס להגדלת מספר החיילים האמריקאים בעיראק וטענה כי זה מתפקידה של הממשלה העיראקית להגן על אזרחיה (עמ' 542). בדיון נוסף באותו הפורום ב-8 בדצמבר האשימה  רייס הפעם לא רק את אל-מאליכי , אלא גם את מנהיגי הסונים והכורדים בחוסר יציבות, וטענה כי אם כל הגורמים האלה לא יפעלו להבטחת שלום האוכלוסייה, אלא ימשיכו בהרג הדדי – הגידול  בנוכחות הצבאית האמריקאית לא יביא לתוצאות. עמדתה הרגיזה את הנשיא, מפאת חוסר המעש והתבוסתנות שהשתמעה ממנה – אך למורת רוחו, רייס שוב חזרה על עמדתה באומרה: "איננו פשוט יכולים לנצח על ידי הצבת הכוחות שלנו באמצע סכסוך הדמים שלהם. אם רצונם במלחמת אזרחים, אנו נאפשר להם שזה יקרה." (עמ' 544). לדברי רייס, היה זה מקרה נדיר של כמעט עימות בינה לנשיא בנוכחות אחרים. לאחר הדיון, נכנסה  רייס בעקבות הנשיא לחדר הסגלגל והדגישה כי היא מחויבת לניצחון בעיראק (עמ' 544).  

רק אחרי חג המולד  [שחל ב-25 בדצמבר 2006]  הודיעה רייס אישית לנשיא על תמיכתה בהחלטתו לתגבר את הכוחות האמריקאיים בעיראק (עמ' 545), והנשיא הכריז פומבית על החלטתו זו ב-10 בינואר 2007. רייס מסבירה את השינוי בעמדתה, שהחל לדבריה להסתמן כבר מנובמבר 2006,  בסיבות הבאות. (1) שינוי בפיקוד האמריקאי. בנובמבר 2006 הודיע בוש לרייס על כוונתו להחליף את מזכיר ההגנה רמספלד ברוברט גייטס Gates)). רייס שמחה מאוד על המינוי, כיוון שיחסיה עם רמספלד הידרדרו, אך לטענתה לא מסיבות אישיות. לעומת זאת עם גייטס היא שמרה על קשרי ידידות עוד מתקופת ממשלו של בוש האב (עמ' 540). בדצמבר  2006 הודיע  גייטס לרייס על החלטתו למנות את דיוויד פטראוס (Petraeus)  למפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק. חילופי הפיקוד עוררו ברייס תקווה, כי עם פיקוד מוכשר יותר – במשתמע – המשימה עשויה להצליח. (2)  מאחר והחלטתו של בוש ביחס לעיראק עמדה להיפך לעובדה מוגמרת, בחרה רייס  לתמוך בה ולהתפלל להצלחתה מסיבות פטריוטיות, ומתוך אהדה אישית לנשיא והערכתה הרבה לאומץ לבו בקבלת ההחלטה הקשה והבלתי פופולארית (עמ' 596). (3) נציגי השלטון במדינות ערב הידידות לארה"ב, ובראשן מצרים, ערב הסעודית וירדן, חששו מן ההשלכות השליליות על ארצותיהן במקרה שאמריקה תחליט לנטוש את עיראק, ובהתאם לכך, בשיחות סגורות עם רייס, תמכו בגידול בכוח הלוחם האמריקאי בעיראק (עמ' 543). רייס סברה כי על וושינגטון להתחשב בעמדת ידידותיה,  וגם  כי על ארה"ב אסור לשדר חולשה ביחס לאיראן. בקיצור, רייס הייתה משוכנעת כי לארה"ב אסור להפסיד בעיראק, פן תאבד את אמינותה בקרב ידידיה  במזרח התיכון ובעולם בכלל (עמ' 590).

עוד יצוין, כי בפגישותיה עם שרי החוץ  של מדינות המפרץ ומצרים וירדן בתחילת 2007, הם הביעו דאגה מהסכמתה של ארה"ב לשתף  את איראן בשיחות אזוריות על עיראק, ובכלל התרשמותה של רייס הייתה, כי איראן הפכה לבעיה מספר אחת בעיניהם וגבוהה בחשיבותה במספר דרגות מהבעיה הפלסטינית (עמ' 550).  בזיכרונותיה, רייס חוזרת ומתלוננת על צביעותם של המנהיגים הערבים האוטוריטטיביים , אשר מתוך רצון לזכות בפופולאריות אומרים דבר אחד בפומבי ודבר הפוך בשיחות חשאיות (עמ' 575).

בעקבות החלטתו של בוש להגדיל את מספר הכוחות האמריקאיים בעיראק, המצב הביטחוני בה השתפר במהלך 2007. בשיחתה עם אל-מאליכי בעיראק בדצמבר היא הבטיחה לו כי ארה"ב אינה מעוניינת להדיחו (זאת כנגד ניסיון של פוליטיקאים עיראקים בכירים), אלא רוצה בהמשך שלטונו. בד בבד היא מתחה ביקורת קשה על דרכי שלטונו ותבעה שיתופם של אחרים (קרי סונים) בשלטון. להפתעתה קיבל אל-מאליכי את ביקורתה בצורה ידידותית ביותר והתחייב לפעול בהתאם להנחיותיה. רייס לא הסתפקה בכך וביקשה מאל-מאליכי לחזור שלוש פעמים על הצעדים שהיא מציעה לו לנקוט, והוא עשה זאת  (עמ' 663-662). [מהתיאור הזה משתמע, כי רייס התנהגה כלפי אל-מאליכי כמלך כלפי וסל.]  בעת פגישתה עם אל-מאליכי בכוויית באפריל 2008 היא כבר "חיבבה וכיבדה" אותו (עמ' 662). במאי  אל-מאליכי גילה, לדברי רייס, מנהיגות ואומץ, כאשר ליווה את הצבא העיראקי בפעולה להחזרת השלטון על העיר בצרה והנמל אוּם קַסְר  מידי המיליציה השיעית של מוקתדא א–סדר.

ביקורה האחרון של רייס בעיראק נערך ב-21 באוגוסט 2008, בהקשר להסכמים בין וושינגטון לבגדאד בדבר פינוי הכוחות האמריקאיים מעיראק. רייס סבורה כי בוש קיבל את ההחלטה הנכונה בהיענותו לתביעתו של אל-מאליכי להוצאת כל הכוחות האמריקאים מעיראק עד סוף 2011 (ללא השארת כ-40,000  בה, כפי שרצה בוש בתחילה.) בכך קבעה ארה"ב תאריך לסיום מעורבותה במלחמה בעיראק. על רקע זיכרונותיה מהמראות של  החיילים  האמריקאים הפצועים קשה מהמלחמה בעיראק אותם ביקרה בבית חולים, מאמינה רייס כי "הקורבן לא היה לשווא. עיראק החדשה תוכל להוות  את הבסיס למזרח תיכון שוכן שלום ומשגשג יותר" (עמ' 468).

מיגור משטרו של סדאם: השלכות על לוב

הדחתו סדאם חוסיין בעיראק ב-2003 תרמה להסכמתה של לוב, בראשות מועמר קדאפי, לוותר על הנשק שלה להשמדה המונית. המו"מ בנדון התנהל בין טריפולי לוושינגטון בחשאי מאביב 2003 והסתיים בהתחייבות לובית פומבית ב-19 בדצמבר (251-249). ביקורה של רייס בלוב ופגישתה עם קדאפי בספטמבר 2008 היו תגמול על ההסכמה הלובית להתפרק מנשק להשמדה המונית. רייס התרשמה כי קדאפי אכן היה מוזר ואף מנותק מהמציאות, וכי במהפכת  2011 שכוונה להדיחו, מתוך ייאוש, "ללא ספק" היה משתמש בנשק להשמדה המונית (עמ' 703). [הטענה הזו היא מגמתית – נועדה לתת צידוק נוסף למלחמה נגד עיראק – אך סבירה. עם זאת, למען הדיוק צריך לציין כי בזמן המרד, לקדאפי עדיין נותר נשק להשמדה המונית אותו שמר בסתר.]

המלחמה בעיראק: השלכות על  הקשרים עם מערב אירופה

בשיחתה עם הנשיא בנובמבר 2004, בה הציע בוש לרייס למלא את תפקיד מזכירת המדינה בכהונתו השנייה, העלתה רייס את רצונה לשפר קשרים עם בעלות בריתה של ארה"ב באירופה, צרפת וגרמניה, שנפגעו כתוצאה מהתנגדותן למלחמה בעיראק. גם הנשיא סבר כי יש להתייחס לחילוקי הדעות בנושא העיראקי כנחלת העבר. ואכן, בתחילת כהונתה כמזכירת מדינה בראשית 2005 ביקרה רייס בגרמניה ובצרפת  ותרמה לשיפור הקשרים איתן. עם זאת  [בדומה לנשיא בוש] לרייס נותר יחס שלילי כלפי הנשיא הצרפתי, ז'ק שיראק,  ולכן קיבלה בשמחה את עלייתו לשלטון של ניקולא סרקוזי  ב-2007 [שלא הסתיר את היותו פרו אמריקאי]. רייס מציינת כי מצבה של ארה"ב בעימות עם סדאם חוסיין ב-2003 היה שונה לוּ אז בצרפת במקומו של  שיראק היה סרקוזי, ובגרמניה – אנגלה מרקל [שעלתה לשלטון ב-2005] במקומו של  גרהרד שרדר.  בדומה לנשיא  בוש, לרייס היו קשרים מצוינים עם ראש ממשלתה של בריטניה, טוני בלייר, בעל בריתה העיקרי של ארה"ב במלחמה בעיראק.

קידום "סדר היום של חופש" במזרח התיכון

רייס תמכה בצורה נלהבת בקידום "סדר היום של חופש" ("Freedom Agenda") במזרח התיכון, בהתאם למדיניותו הגלובאלית של בוש בתחילת כהונתו השנייה. להלן משנתה הפוליטית של רייס בדבר חשיבות הדמוקרטיה באזור, תוך הפקת לקחים ממדיניותה השגויה, לדבריה,  של ארצה בעבר. "רק הופעתם של  מוסדות ושיטות עבודה דמוקרטיים יכולה להביס את הטרור והאסלאם הפוליטי הרדיקלי" (עמ' 328). רייס ממשיכה, כי הדרך לכך לא תהיה קלה, וכי זוהי מטרה לטווח ארוך. ב-60 השנים הקודמות של מדיניותה במזרח התיכון, בהן העדיפה וושינגטון את היציבות על פני דמוקרטיה, היא השיגה לא יציבות ולא דמוקרטיה. התרת חופש לאנשי הדת במסגדים בערב הסעודית, כתחליף לדמוקרטיה, הולידה קיצוניות דתית בדמות אל-קאעידה, פיגועי ה-11 בספטמבר ובהמשך פיגועים בערב הסעודית עצמה (עמ' 328-327). קידום הדמוקרטיה במזרח התיכון הינו,  בפרספקטיבה היסטורית, המשך למדיניות האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה, במיוחד בגרמניה ויפן,  בהן בעקבות הכיבוש האמריקאי הוקם משטר דמוקרטי, שהביא לשגשוג, יציבות ומניעת מלחמות. טורקיה בראשות המפלגה האסלאמית השולטת בה, "מפלגת הצדק והפיתוח", המצליחה לפתור את המתח בין האסלאם לזכויות הפרט, כולל זכויות הנשים,  עשויה לשמש מודל להקמתם של משטרים דמוקרטיים בארצות המוסלמיות הערביות. עד כאן, כאמור, משנתה הפוליטית של רייס.

ביקורה של רייס, כמזכירת המדינה, בטורקיה בתחילת 2005, חיזקה את דעתה בדבר יישומו של מודל הדמוקרטיה הטורקי למזרח התיכון. בעת הביקור, טען שר החוץ הטורקי, עבדאללה גול (Gul), באוזניה, כי המפלגה האסלאמית השולטת בטורקיה, בסופו של דבר תהיה דומה למפלגה הנוצרית-דמוקרטית בגרמניה. לדעת רייס, אי צירופה של טורקיה על 70 מיליון המוסלמים שבה לאירופה תהיה טעות אסטרטגית, ותגרום לנבואתו של סאם הנטינגטון  (Sam Huntington)   בדבר התנגשות בין ציביליזציות להתגשם. בסתירה מסוימת לדברי שבח והלל של עצמה כלפי טורקיה ומשטרה הדמוקרטי, רייס בכל זאת מודה, כי פגישתה עם ראש ממשלת טורקיה, ארדואן (Erdogan) , עוררה בה תחושה כי ארץ זו אינה אירופית. אף על פי כן, לשביעות רצונו של ארדואן, הבטיחה רייס כי ארצה תגביר את מאמציה אצל האיחוד האירופי, כדי שיקבל את טורקיה לשורותיו (עמ' 331-330).

במטרה לקדם דמוקרטיה, ביוני 2005 הגיעה רייס לביקור במצרים. בשיחה ביחידות עם נשיאה, חוסני מובארק, היא רמזה לו בתקיפות, כי עליו לפעול למען דמוקרטיה בארצו, וכי לא נותר לו הרבה זמן לכך, "כיוון שבקרוב הם [המצרים] ידרשו זאת" (עמ' 375). מובארק השיב, כי המצרים הם עם גאה, שאינו אוהב התערבות זרה. בהמשך הביקור, בנאום באוניברסיטת קהיר, הציגה רייס את עיקר משנתה – כפי שנסקה לעיל –  בדבר חשיבות קידום הדמוקרטיה במזרח התיכון. מובארק, ככלל, לא רק שלא הקשיב  לעצותיה של רייס בנושא הדמוקרטיה, כי אם הגביר בהדרגה  את סמכויות השלטון שלו, בודד עצמו מן העם והודח בפברואר 2011 (עמ' 377-376). בניגוד למצרים – בעת ביקורה בערב הסעודית ב-2005 נמנעה רייס [מסיבות של ריאל פוליטיקה] מלמתוח ביקורת על המשטר והיעדר דמוקרטיה  בארץ זו. מכל מקום, גם בהמשך כהונתה כמזכירת המדינה המשיכה רייס לדבוק ב"אג'נדה של חופש", והאמינה וכי הדרך להגשמתה במזרח הערבי עוברת בעיראק, בלבנון ובמדינה הפלסטינית שתקום (עמ' 510). 

הסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמיכה נחושה בהקמת מדינה פלסטינית ובביטחונה של ישראל

רייס ביקרה לראשונה בישראל בקיץ 2000, עוד לפני כישלון השיחות בין הישראלים והפלסטינים בקמפ  דיוויד. בתור יועצת למתמודד לנשיאות בוש, נפגשה רייס במהלך ביקורה עם ראש הממשלה, אהוד ברק ושריו, ועם מנהיג האופוזיציה, אריאל שרון, והיועצת שלו, ציפי לבני. לדברי רייס, שרון ולבני הציגו עמדה בלתי מתפשרת בדבר זכותה של ישראל על כל שטחי ארץ ישראל המקראית (עמ' 52-51)   [כנראה תיאור מוגזם ובלתי מדויק, כי הרי גם ממשלת הליכוד בזמנה בשנים 1999-1996 הייתה מחויבת להסכמי אוסלו.] אריאל שרון נכנס לתפקיד ראש הממשלה בראשית 2001, כאשר האינתיפאדה השנייה, שהחלה בסוף ספטמבר 2000 הייתה כבר בעיצומה. בממשל האמריקאי היו הבדלי עמדות בין הנשיא ורייס מצד אחד לבין קולין פאוול מצד שני. בוש "תיעב את  [המנהיג הפלסטיני יאסר] ערפאת, בו ראה...טרוריסט ונוכל" (עמ' 54). הוא גם ראה בו אחראי לכישלון השיחות בקמפ דיוויד ב-2000  ומנהיג מושחת שאינו מסוגל לקבל החלטות קשות כדי להשיג שלום (עמ' 135). על כן,  הנשיא ורייס סברו, כי יש צורך בשינוי יסודי בקרב הממשל הפלסטיני, כתנאי לשלום (עמ' 54). לעומת זאת, מחלקת המדינה בראשות פאוול סברה, כי על ארה"ב לשמור על מדיניות מאוזנת, כדי שתוכל לפעול לקידום השלום, גם במצב הבלתי אפשרי לכאורה להשגת מטרה זו בעיצומה של האינתיפאדה. עם זאת הייתה תמימות דעים בממשל האמריקאי בדבר התנגדות לבנייה ישראלית נוספת בהתנחלויות בשטחים הפלסטיניים, שהיו בעיני הממשל שטחים כבושים.

קוֹדמוֹ של בוש בתפקיד, הנשיא ביל קלינטון, נמנע מלהביע תמיכה מפורשת בהקמתה של מדינה פלסטינית  וראה בהקמתה נושא לשלב האחרון במשא ומתן לשלום בין הפלסטינים לישראלים. כבר בתחילת נשיאותו, לא היה  בוש מרוצה מהערפול בעמדה האמריקאית בנושא כינון מדינה פלסטינית, אך בעצתה של רייס – שהייתה מוּדעת לרגישותה של ישראל בנושא הזה – נמנע מלהצהיר על  צידודו בהקמת מדינת פלסטין. ואולם, לקראת נאומו בעצרת הכללית של האו"ם בסוף אוקטובר 2001, היה  בוש נחוש החלטה להביע את תמיכתו בכינון מדינה פלסטינית, שתחיה בשלום לצִדה של ישראל. פאוול קיבל את השינוי הצפוי בשמחה. לעומתו, סגן הנשיא, דיק צ'ייני, לא היה מרוצה. לדברי רייס, ללובי הפרו ישראלי בארה"ב, איפא"ק  (AIPAC), היה קשר ישיר לבית הלבן, "במיוחד באמצעות משרד סגן הנשיא" (עמ' 134). רייס קיבלה אישור מבּוּש  להצעתה, לעדכן את הצד הישראלי מראש על נאומו של הנשיא בעצרת הכללית. בהתאם לכך היא עדכנה את יועצו של שרון, דני איילון,      אשר ניסה  להתמקח     ולשנות את     הניסוח –   אך ללא הועיל (עמ' 133-131). חזונו של הנשיא בדבר הקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצדה של ישראל, בא לידי ביטוי נוסף בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס' 1397 ממארס 2002. רייס ניסתה להפיג את חששותיהם של המנהיגים היהודים בארה"ב מהשינוי בעמדתה של וושינגטון. לדבריה, היא מעריכה את ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וכבעלת בריתה של ארה"ב – על אף שהשיחות עם מנהיגיה הן לפעמים "סיוט" (עמ' 135-134). לאכזבתה של רייס, מדינות ערב לא הוקירו את השינוי בעמדת הנשיא.

בינואר 2002, חיל הים הישראלי – "בסיוע במעקב (tracking) מצד ארצות הברית" – לכד ספינה בשם "קרין A" (Karine), שהובילה נשק מאיראן לעזה (עמ' 136-135). בעקבות האירוע הזה, רייס, ביתר שאת – בדומה לנשיא – ראתה בערפאת טרוריסט והחלה לחפש אלטרנטיבה למנהיגותו, מתוך כוונה להחליפו בדרכי שלום, ולא לחסלו פיסית (עמ' 136). רייס גם מתייחסת להתחייבותו של שרון לנשיא, בהתאם לבקשת הצד האמריקאי, לא להרוג את ערפאת, שניתנה עוד ב-2001 וחוּדשה, ביוזמתה של רייס, בדצמבר אותה שנה, לאחר הפצצת המטה של ערפאת  ברמאללה על ידי הליקופטרים ישראלים (עמ' 135).  [על אף סלידתו של בוש מערפאת, ניתן להבין בבירור כי הוא עדיין המשיך לראות בו כנציג לגיטימי של הפלסטינים. במהלך "מבצע חומת מגן".] באמצע אפריל 2002, לפי בקשת הנשיא, נפגש פאוול עם ערפאת ב"מוקטעה" (מטה ערפאת) הנצורה ברמאללה, ודרש ממנו לרסן את פעולות הטרור. הפגישה הסתיימה בכישלון. בביקורו בישראל נודע לפאוול על החלטת ממשלתה להקים "חומה" בין ישראל לגדה המערבית. מטרת ה"חומה" הייתה "לכאורה" למנוע חדירות מחבלים לישראל, אך "ידענו" כי בנייתה "תתפרש כניסיון ישראלי...לקבוע מראש את גבולות המדינה הפלסטינית. הדימוי היה נורא גם כן: מכשול מכוער שהוקם בין עמים שאמורים היו לנסות למצוא דרך לחיות בשלום" (עמ' 139).

בוש מחד גיסא תמך במבצע הישראלי לחיסול הטרור הפלסטיני, אך מאידך גיסא התנגד למצור הישראלי על המוקטעה. רייס בשיחות יומיומיות, ולעתים אף מספר פעמים ביום, העבירה לדני איילון את עמדתו של הנשיא במהלך המבצע. היא גם דאגה להעביר לו את המסר מהנשיא לחדול מהמצור על המוקטעה. ב-27 באפריל רייס מסרה לאיילון, כי הנשיא ייפה את כוחה להודיעו, כי אם לא תהיה תזוזה – משתמע בהסרת המצור מעל המוקטעה – במשך 24 שעות, ימתח הנשיא ביקורת פומבית על ישראל ושרון (עמ' 141). לדבריה, רק ב-2 במאי נסוג הצבא הישראלי מהמוקטעה (עמ' 142).

ב-10 ביוני 2002 ביקר שרון בבית הלבן, ולשביעות רצונו של האורח, מסר לו  בוש כי ארה"ב תצהיר כי על הפלסטינים לכונן הנהגה חדשה, קרי להחליף את ערפאת. לבקשת רייס, הנשיא חזר באוזני שרון על האיסור להרוג את ערפאת, ושרון אישר מחדש את התחייבותו בנושא (עמ' 142). ב-21 ביוני, יום לפני נאומו של הנשיא בסוגיה הפלסטינית, התגלעו חילוקי דעות לגביו בקרב בכירי הממשל. צ'ייני טען כי אין לצדד בתביעות הפלסטינים [למדינה?] בעיצומה של האינתיפאדה, בעוד פאוול לא היה מרוצה מהתערבותו של בוש בבחירת המנהיג הפלסטיני. רייס סברה כי על הנשיא לדבוק בנוסח נאומו המקורי, ואכן ב-22 ביוני קרא הנשיא לפלסטינים "לבחור מנהיגים חדשים, לא מוכפשים בטרור", ולכונן משטר דמוקרטי (עמ' 144). קריאתו למעשה להחליף את ערפאת גררה תגובות שליליות מצד מדינות ערב, מדינות מערב אירופה, וגם מצד פקידים בכירים במחלקת המדינה ובמיוחד דיפלומטים אמריקאים המוצבים בארצות ערב. ואולם, בהדרגה, ירדן, מצרים וערב הסעודית השלימו עם נאום הנשיא.

בעקבות מיגור משטרו של סדאם חוסיין בעיראק באפריל 2003,  חידשה ארה"ב את מאמציה לקדם הסדר בין ישראל לפלסטינאים. רייס הכינה מטעם הנשיא (ומשתמע במידה מסוימת תוך פגיעה בסמכותו של פאוול, על אף שלדבריה פעלה בתיאום ויחד אתו) שני מפגשים מדיניים ביוני 2003, אחד בשרם א-שייח שבמצרים  והשני בעקבה שבירדן. במפגש בעקבה השתתפו בוש, אריאל שרון, וראש ממשלתה החדש של הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן). במעמד הזה הסכים שרון למעשה להקמתה של מדינה פלסטינית והבטיח לפנות מאחזים בלתי חוקיים, ועבאס הביע התנגדות לטרור. ואולם, בחודשים הבאים ההתקדמות בשיחות בין הישראלים לפלסטינים נבלמה. ישראל לא פינתה מאחזים, וערפאת קינא במעמדו העולה של עבאס בזירה הבינלאומית, ובספטמבר עבאס התפטר (עמ' 221-215).

[בנובמבר 2003] בעת פגישתה בבית הלבן עם יועצו הקרוב של שרון, דובי [דב]  ויסגלס (Weisglass),  רייס  "הייתה המומה" [מעוצמת ההפתעה] לשמוע מפיו, כי שרון שוקל לסגת באופן חד צדדי מרצועת עזה. ויסגלס המשיך וטען, כי כדי לזכות בתמיכת דעת הקהל בישראל בצעד כזה, על שרון לקבל הבטחה, כי  היישובים הישראלים הגדולים בגדה המערבית יישארו בתחומי מדינת ישראל במסגרת הסדר שלום עם הפלסטינים. כוונתו הייתה ליישובים כמו אריאל, מעלה אדומים, מודיעין עילית וביתר עילית (עמ' 280). רייס מצִדה הייתה מעוניינת להבטיח כי הפינוי מעזה לא יוביל להנצחת השלטון הישראלי בגדה, או יתפרש כך.  משתמע, כי לפחות באופן חלקי כהיענות לעמדתה הזו של וושינגטון, הסכים שרון לפנות גם ארבעה יישובים ישראלים בגדה. המו"מ בנושא הפינוי והתמורה התנהל בין רייס וּויסגלס ותוצאתו הייתה "מכתב" ("letter") של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון, שהכיר בצורך "לעשות התאמה" (("accommodate"[כלשונה של רייס],  בעת קביעת הגבולות בהסדר סופי,  ל"מציאות החדשה בשטח", לרבות "מרכזי אוכלוסייה ישראלים גדולים שכבר קיימים" (עמ' 281). במכתב נכללה גם התייחסות לסוגיית הפליטים הפלסטינים מ-1948 ועיקרה כי "רובם הגדול" [כלשונה של רייס] לא יחזרו למדינת ישראל. הניסוח בנושא הפליטים במכתב נדון בוושינגטון במארס 2004 בין רייס לבין ציפי לבני, שרת הקליטה. רייס מציינת, כי היא התקשתה להבין את התנגדותה של לבני לשובם המסיווי של הפליטים הפלסטינים לישראל ואף רומזת כי הדבר נראה בעיניה כגזענות, ואולם לבסוף היא שוכנעה על ידי לבני כי מניעת השיבה ההמונית נועדה לאפשר לישראל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית (עמ' 282-281). המכתב נמסר לשרון בפגישתו עם הנשיא בבית הלבן באפריל 2004. לדברי רייס, בדומה להחלטותיו האמיצות ושוברות הטאבו  הקודמות בנושא הפלסטיני והן תמיכה מפורשת בהקמת מדינה פלסטינית וקריאה לחילופים בהנהגה הפלסטינית –   מכתבו של הנשיא בנוגע לגושי ההתיישבות שבר טאבו ועורר התנגדות אף מצד מדינות ערב ידידותיות לארה"ב. עם זאת, לטענת רייס, המכתב אִפשר לצמצם את קצב הגידול של ההתנחלויות, כך שבתקופה מ-2004 ל-2009 שיעור הגידול השנתי של האוכלוסייה בהן היה הנמוך ביותר מאז יוני 1967 (עמ' 284).

בשיחה בין רייס לבוש בנובמבר 2004, בה הציע לה הנשיא לקבל את תפקיד מזכירת המדינה ובטרם נענתה להצעתו, מצאה רייס לנכון להעלות נושא פרקטי אחד (להבדיל מנושאים עקרוניים, כמו עליונות מזכירת המדינה בהתוויית מדיניות החוץ.) "אנו צריכים להשיג הסכם להקים מדינה פלסטינית", אמרה (עמ' 293). בכוונתה של רייס הייתה לנצל שתי התפתחויות צפויות – יציאתה של ישראל מרצועת עזה ובחירתו של מחמוד עבאס לנשיא, בעקבות מותו של ערפאת  – כדי לקדם מטרה זו. לאחר דיון בנושא, בוש הסתפק במשפט קצר, "אנו נעשה זאת" (עמ' 293). הצורך להקים מדינה       פלסטינית    חזר ונשנה מצד רייס בשיחותיה עם בוש גם בשנים הבאות (לדוגמה, עמ' 333-332, 620, 623).  בתגובה להפצרותיה, בוש נהג להסתפק בתשובה חיובית קצרה. 

ביולי 2005 ביקרה רייס בישראל בהקשר לנסיגתה המתוכננת מרצועת עזה. בפגישתה עם שרון, בסיפור אישי הוא המחיש באוזניה את גודל כאבו בהחלטתו לפנות את היישובים היהודיים  מחבל ארץ זה. הנסיגה הושלמה בספטמבר 2005, והתנהגות הפלסטינים בעזה בעקבותיה, כמו הרס החממות שהותירו הישראלים [וירי הקסאמים!], פגעה באמונתה [משתמע זמנית בלבד] כי הם מוכנים למדינה (עמ' 382).  בנובמבר 2005, במשך לילה כמעט ללא שינה בירושלים, הושג בתיווכה הסכם  ישראלי-פלסטיני בדבר נוהלי פתיחת מעבר רפיח בין הרצועה למצרים.

ב-4 בינואר 2006 קיבלה רייס הודעה מדובי ויסגלס על כך ששרון לקה בשבץ מוחי. רייס, אשר הייתה בתו של כומר פרסביטריאני וראתה עצמה כדתייה, השיבה כי תתפלל למענו. ואכן, היא לקחה ספר תורה עתיק, אשר שרון נתן לה ביום הולדתה, ואמרה תפילה קצרה למענו ולמען עם ישראל (עמ' 413). רייס, בדומה לנשיא בוש, ראתה בשרון מנהיג, אשר בזכות הרקורד הצבאי שלו בעיני הישראלים, יוכל לקדם את תהליך השלום באמצעות מסירת שטחים לפלסטינים. למחרת, כאשר ויסגלס טלפן שוב והודיע כי שרון כנראה כבר לא יתאושש, נזכרה רייס בפגישתה עם שרון בחוותו בנגב, ועיניה דמעו (עמ' 414).

בניגוד למיתוס המקובל, כדברי רייס, לפיו כאילו מחמוד עבאס וישראל התנגדו ללחץ אמריקאי לקיים בחירות למועצה המחוקקת (הפרלמנט) ברשות הפלסטינית ב-25 בינואר 2006 – לאמִתו של דבר תמכו עבאס וישראל בקיום הבחירות. זאת ועוד. הייתה זו רייס שהציעה לעבאס להעלות את הרעיון כי כל מפלגה הרוצה להשתתף בבחירות חייבת להתפרק מנשקה, אך עבאס נמנע מלתמוך בו, פן יתפרש כניסיון לשלול את השתתפותו של חמאס בבחירות (עמ' 415). [גרסתו של דב ויסגלס, יועצו של אריאל שרון, שוֹנה. לפי ויסגלס, הרשות יזמה את הבחירות על סמך הערכה שגויה בדבר ניצחון ארגון פתח; ארה"ב תמכה בהתלהבות בעריכתן כחלק מהגשמת חזונה הדמוקרטי למזרח התיכון; ישראל התנגדה לבחירות בהן משתתף חמאס, אך משתמע לא  בנחישות. בסמוך לפני קיום הבחירות ומתוך הערכה ריאלית של תוצאותיהן, ניסתה הרשות – בתמיכת ישראל – לבטלן, אך נכנעה ללחצה של מחלקת המדינה.  ויסגלס, דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012), עמ'  264-263]
המודיעין האמריקאי צפה את ניצחונו  של ארגון פתח בבחירות בהפרש קטן, ולכן הופתעה רייס מניצחונו של חמאס. בתגובה לשיחת הטלפון הבהולה שקיבלה רייס משרת החוץ, ציפי לבני, שחששה מהענקת כעת לגיטימיות לחמאס, בתור ארגון המחויב להשמיד את ישראל, גיבשה רייס את המדיניות הבאה. כיוון שהבחירות היו חופשיות והוגנות, תכיר ארה"ב בתוצאותיהן – אך לא בלגיטימיות של ארגון חמאס, כל עוד  "הארגון הטרוריסטי", כלשונה,  מסרב לחדול מאלימות ולקבל את ההסכמים עליו חתם ערפאת עם ישראל. רייס התכוונה להמשיך לנסות לקדם את השלום בין ישראל לפלסטינים באמצעות הנשיא עבאס. היא הצליחה לשכנע את שר החוץ הרוסי, סרגי לברוב  Sergei Lavrov)) – על אף שארצו ראתה בחמאס מפלגה חוקית – כי על הקוורטט  [פורום שכלל את ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם] להציג עמדה אחידה כלפי חמאס, כדי לקדם את תהליך השלום. ביתר פירוט, על הקוורטט לדרוש מחמאס להתחייב לאי-אלימות, להכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולקבל את ההסכמים הקודמים עִמה (עמ' 419). עוד מציינת רייס, כי בניגוד לתקופה הסובייטית, לא הפריעה רוסיה למאמצי התיווך האמריקאיים בסכסוך.

ב-25 ביוני 2006 מסרה ציפי לבני בשיחת טלפון לרייס על כך שפלסטינים מעזה, בהם אנשי חמאס, חדרו דרך מנהרה לשטחה של ישראל, הרגו ופצעו חיילים וחטפו את החייל גלעד שליט. לבני הייתה נזעמת ורמזה כי ישראל תגיב. בוש העדיף להשאיר את הנושא הזה לטיפולה של רייס, ולדברי רייס בצדק, כיוון שמוטב כי פנייה כלפי ישראל לריסון תגובתה שלא תיענה בחיוב, לא תבוא מטעם הנשיא עצמו (עמ' 472).  לטענת רייס, הבעיה עם תגובותיה של ישראל –  כולל במקרה הזה –  הייתה, שהיא נטתה להגזים בהן, ופגיעותיה באזרחים היו הופכות את ישראל לתוקפן בעיני דעת הקהל. במצב כזה,  תפקידה של ארה"ב, לרוב בדמות מזכיר המדינה (או מזכירת המדינה), היה להפסיק את הפעולה הישראלית, כדי לא לפגוע בקשריה של וושינגטון עם בעלות בריתה וידידיה (עמ' 473).  זה היה גם דפוס האירועים בעקבות הרג וחטיפת חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה, בתוך שטחה של ישראל באמצע יולי 2006. בהתאם לבקשתו של בוש, מילאה רייס תפקיד מרכזי בגיבוש ובניסוח הסופי של ההחלטה בנושא האירועים בגבול עם עזה ולבנון –   החלטה שהתקבלה בפסגת מדינות ג'י 8, שהייתה מכונסת באמצע יולי בפטרבורג.  ההחלטה הטילה את האחריות לאלימות על חמאס וחיזבאללה; הצדיקה את תגובתה של ישראל, אך קראה לה להימנע מפגיעה באזרחים; וכמו כן קראה לפירוק חיזבאללה מנשקו בהתאם להחלטות קודמות של מועצת הביטחון (עמ' 479-477).

בעת מלחמת לבנון התרכזו  מאמציה של רייס בריסון הצד הישראלי, כדי לא לערער את ממשלת לבנון בראשותו של פואד סיניורה Fuad Siniora)), ממשלה שנחשבה בעיני רייס כאחת הביטויים לתחילת התגלמות החזון  הדמוקרטי במזרח התיכון. [רייס נוטה להתעלם מכך כי ממשלה זו  הייתה שבויה למעשה בידי חיזבאללה – הארגון הצבאי החזק ביותר בלבנון.] רייס השיגה את הסכמת ישראל לא לפגוע ברשת החשמל של לבנון. עם זאת רייס הייתה שותפה לעמדת הממשל האמריקאי,  שלא היה מעוניין בהפסקת אש מיידית, כי אם  במתן זמן לישראל להנחית מכה על חיזבאללה. רייס רגזה על  שר הביטחון הישראלי, עמיר פרץ,  כיוון שבעת הפגישה אִתה  ב-30 ביולי 2006 קיבל הודעה על הרג "יותר מעשרים אזרחים" לבנונים בכפר קנה (Qana) כתוצאה מהפצצת חיל האוויר הישראלי, אך לא טרח לעדכן אותה על כך (עמ' 487). בגלל התגובה הנזעמת בעולם הערבי לאירוע הזה, רייס – משתמע בבירור – נכנסה ללחץ מחשש שמעמדה של ארה"ב באזור יתמוטט בעטיה של תמיכתה בישראל. לכן בפגישתה עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הייתה תקיפה והשיגה הסכמתו להפסקת התקיפות האוויריות של ישראל למשך 48 שעות, ובהמשך פעלה להשגתה של  הפסקת אש.  

ב-6 באוגוסט 2006, בדיון במועצה לביטחון לאומי, התפתח ויכוח בין רייס לסגן הנשיא. צ'ייני טען כי צריך "לאפשר לישראלים  לסיים את המלאכה". עמדה זו הרגיזה את רייס, כיוון שנגדה את מאמציה להשיג הפסקת אש, וגם כיוון שממנה השתמע כי צ'ייני ניהל שיחות עם אישים בכירים בממשלה הישראלית מאחורי גבה (עמ' 490). הנשיא בוש מצא לנכון להפסיק את הדיון, ולמחרת  במסמך משלו, הכריע את הוויכוח לטובתה של רייס, בטענות כי המשך המלחמה מסכן את  הכוחות הדמוקרטיים בלבנון ואת מעמדה של ארה"ב באזור. "רגעים לפני ההצבעה באו"ם" על ההחלטה לסיים את המלחמה (עמ' 492), פתחה ישראל במתקפה קרקעית בלבנון. רייס הייתה נזעמת וטלפנה לציפי לבני ולאולמרט. לבסוף, בשיחה עם אולמרט בטלפון אחד ועם סניורה בטלפון אחר לסירוגים, סיכמה רייס את הנוסח הסופי של ההחלטה להפסקת האש, שהתקבלה במועצת הביטחון ב-11 באוגוסט.

ביוני 2007 השתלט חמאס צבאית  על רצועת עזה. רייס ראתה בהשתלטותו של חמאס על עזה [אשר למעשה הביאה לקרע בין פתח לחמאס] הזדמנות לחדש ברצינות את המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינאים בראשות מחמוד עבאס. לאור זאת, ביוני החלה רייס בהכנות לכינוס ועידה בינלאומית לקידום השלום בין ישראל לפלסטינים. השתתפותן של מדינות ערב ומדינות אירופיות בוועידה הזו נועדה לתת גיבוי לתהליך השלום. רייס העלתה את נושא קיום הוועידה בפני בוש, אך הנשיא היה ספקן לגבי הצלחתה, וכדי להנמיך ציפיות הסכים למונח "כֶנֶס" (meeting), במקום "ועידה" (conference).  (עמ' 601-600).  על אף הספקות וגם הקשיים שבכינוס הוועידה מצד בעלי הפלוגתא –  מדינות ערב וישראל  (לעומתן רוסיה ומדינות אירופה תמכו ברעיון) –   הודות למאמציה הרבים של רייס, נפתחה  הוועידה (ולא כנס) באנאפוליס  (Annapolis)  (מדינת מרילנד) בסוף נובמבר 2007. רק כ-10 דקות לפני תחילת הוועידה, הודות למאמציו של בוש אשר נפגש אישית עם אולמרט ועבאס, נוסחה הודעה ישראלית-פלסטינית משותפת בדבר פתיחתה.

טקס פתיחת הוועידה היה מרשים והשתתפו בו שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל ונציגי מדינות גדולות וקטנות, בהן ברזיל והוותיקן. בסיום טקס הפתיחה ויתרה רייס על הנאום שהכינה מראש ובמקומו נשאה נאום רגשי מאולתר. בנאומה טענה, כי היא מבינה את רגשותיה של אם פלסטינית האומרת לבת שלה, כי נאסר עליה לנסוע בכביש מסוים בגלל היותה פלסטינית. גם אימא שלה נאלצה לנהוג באופן דומה כלפיה, בתקופת היותה ילדה שחורה בברמינגהם שבמדינת אלבאמה, עת נאסר על שחורים להיכנס למקומות מסוימים רק בגלל צבע עורם. [האנלוגיה מפוקפקת. ההפרדה בכבישים ביו"ש מקורה בשיקולים ביטחוניים.] מאידך גיסא, המשיכה רייס, היא גם מבינה את הרגשות של אם יהודייה, המשכיבה את הילדה שלה לישון וחוששת כי פצצה תהרוג אותה בלילה. בהקשר זה הזכירה את חברת ילדותה, שנהרגה בפיצוץ [על רקע גזעני]  בכנסיה בברמינגהם ב-1963. "לכן, אנו צריכים להקים מדינה פלסטינית שתחיה בשלום ובביטחון עם המדינה היהודית ישראל לא בגלל פוליטיקה" – אלא כדי לשנות את אורח חייהם של הפלסטינים והישראלים כאחד (עמ' 616).

לדברי רייס, בשנה האחרונה לכהונתה,  התרכזה  פעילותה בניסיון להביא לפריצת דרך בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והנושא הזה הותיר מאחוריו נושאים אחרים בסדר יומה, כמו עיראק ואפגניסטן (עמ' 656). בתחילת ינואר 2008 בעת ביקורה המשותף עם הנשיא בוש בישראל וברשות הפלסטינית, החליט בוש בעצתה – ובניגוד לרצון הצד הישראלי – להגיע לבית לחם לא בהליקופטר, אלא במכונית. זאת כדי לאפשר לנשיא, לראות במו עיניו, את "הכיעור של הכיבוש",  הכולל את המחסומים בכבישים ואת "חומת הביטחון". לנוכח המראות האלה, הנשיא אמר לה בשקט כי "זה איוֹם"' (עמ' 623).

בעקבות ועידת אנאפוליס, נהגה רייס להגיע לעתים קרובות לאזור, כדי לעקוב מקרוב אחר השיחות הישראליות-פלסטיניות, שהתנהלו על ידי ציפי לבני ואבו עלא (אחמד קריע).  במאי 2008, בפגישה בירושלים עם אולמרט ביחידות על פי בקשתו, הוא ביקש לנהל את המו"מ ישירות עם מחמוד עבאס (במשתמע בלא שיתופה של לבני), כדי להגיע להסכם עוד בתקופת נשיאותו של בוש. למען מטרה זו הוא הציג הצעה  להסדר שהפתיעה לטובה את רייס. לפי הצעה זו, תחזיר ישראל לפלסטינים  94%  מהגדה ותפצה אותם על החלק שתספח במסגרת חילופי שטחים; ישראל תסכים לשובם של 5,000 פליטים לתחומי מדינת ישראל, אך לא במסגרת איחוד משפחות, אחרת ייצא התהליך מכלל שליטה; וכמו כן השתמע כי אולמרט יחלק את ירושלים ויפקיד את המקומות הקדושים בידי גוף בינלאומי (עמ' 652-651). תגובתו של עבאס להצעה באוזני רייס הייתה כי לא ייתכן שרק 5,000 מתוך 4,000,000 פליטים יחזרו, אך הוא הסכים לשיחות עם אולמרט ביחידות (עמ 653).

בספטמבר 2008 הציג אולמרט לעבאס מפה של המדינה הפלסטינית, שהתבססה על התוכנית שהציג לרייס במאי, בצירוף שאר מרכיבי התוכנית ובהם חלוקת ירושלים. אולמרט ביקש מעבאס לחתום על המפה, אך לא הסכים לתת לו אותה. עבאס טען כי עליו להתייעץ עם מומחים, נקבעה פגישה כזו למחרת, אבל הוא  לא הגיע אליה לא למחרת ולא בהמשך (עמ' 723). בהתאם לבקשתה של רייס, קיבל בוש את פני עבאס בבית הלבן בסוף 2008 וביקש ממנו לשקול מחדש את הצעתו של אולמרט, אך עבאס סירב. רייס ממשיכה: לסירובו של עבאס היו סיבות סבירות לכאורה. ציפי לבני ביקשה מרייס, וכנראה גם מעבאס, לא "לקדש" ("enshrine") את הצעותיו של אולמרט, בטענה כי הוא איבד את מעמדו בישראל, ואף אחדים מיועציו הקרובים של אולמרט טענו כי אין לו את הלגיטימיות להגשים את תוכניתו. ואכן, בתחילת 2009 אמורות היו להתקיים בחירות בישראל. אף על פי כן סבורה רייס, כי אם עבאס "היה מביע רצון לקבל את התנאים הבלתי רגילים שהוצעו לו, הדבר עשוי היה להוות נקודת מפנה בהיסטוריה הארוכה של הסכסוך הבלתי פתיר" (עמ' 724). היא מאשימה את הפלסטינים בכך שהם "הסתלקו מן המשא ומתן", ומעריכה כי עלול לקחת זמן רב עד שראש ממשלה אחר בישראל  "יציע משהו כה דרמאטי שוב" (עמ' 724).

בעת הפעולה הצבאית של ישראל נגד חמאס ברצועת עזה, שהתנהלה בדצמבר 2008-ינואר 2009 ["עופרת יצוקה"], ניסתה רייס לעכב קבלת החלטה בדבר הפסקת אש במועצת הביטחון, כדי לאפשר לישראל להמשיך במבצע הצבאי. ואולם לנוכח תמיכת כל חברות מועצת הביטחון והלחץ של הליגה הערבית ושל עבאס להביא להפסקת אש, הסירה רייס את התנגדותה לכך. בהמשך רייס הייתה מעורבת בניסוח הצעת החלטה, אשר בד בבד עם הקריאה להפסקת אש קראה להפסקת הטרור [בלי לנקוב בשמו חמאס] ולהברחות של נשק ותחמושת לרצועת עזה. הצעת ההחלטה להפסיק את האש עוררה את זעמה של ישראל. רייס ביקשה הוראות  הצבעה מבוש, תוך הבעת נטייה באוזני הנשיא להצביע בעד הצעת ההחלטה שהייתה מעורבת רבות בניסוחה –  אך גם הֲבָנָה, אם בוש ייתן לה הוראה להימנע. הנשיא הורה לה להימנע בהצבעה וכך עשתה (עמ' 726). רייס הרגישה רע, כיוון שהצבעתה האחרונה באו"ם הייתה במובן מסוים נגד ישראל. מכל מקום, המתקפה הישראלית לאחר החלטת מועצת הביטחון לא פסקה. לבקשתה של ישראל, ארה"ב הגיעה לסידורים מוסכמים עם המצרים למניעת הברחות נשק לרצועה. כתוצאה מהתעקשותה של ציפי לבני –  שעה לפני שרייס נפרדה מצוות מחלקת המדינה ב-16 בינואר עקב סיום תפקידה – חתמה רייס עם לבני על מִזכר הבנה בדבר התנאים להפסקת המלחמה ברצועת עזה (עמ' 727). ציפי הייתה זקוקה למסמך ולמעמד החתימה, גם לצורך הבחירות הקרֵבות בישראל (עמ' 728).

איראן: בעיית הגרעין

רייס הצליחה  בהדרגה לשכנע את גרמניה, צרפת ובריטניה בצורך להפנות את שאלת הגרעין של איראן למועצת הביטחון, ובהמשך פעלה להשגת תמיכה בקו הזה  גם מצִדן של  רוסיה וסין, בעלות זכות הווטו על הצעות ההחלטה בארגון הזה. ביוזמתה של רייס, בסוף ינואר 2006 התכנסו בלונדון שרי החוץ של ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה לדון בסוגיית הגרעין האיראני. זו הייתה פגישה ראשונה של מה שֶכוּנה בהמשך כפוֹרוּם ה-1+5, שכלל את 5 החברות הקבועות במועצת הביטחון + גרמניה. במפגש התפתח ויכוח קולני בין רייס לשר החוץ הרוסי, לברוב, אשר התנגד לאיום בסנקציות נגד טהראן ועמד על זכותה לפתח אנרגיה גרעינית לצרכים אזרחיים. לרייס היה חשוב להשיג עמדה אחידה בפורום, כתנאי לפעילות מוצלחת במועצת הביטחון. בסופו של דבר עלה בידה לגייס את תמיכתו של לברוב למהלך בשני שלבים. בשלב ראשון יידון הנושא האיראני במועצת הנגידים של "הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית" (סבא"א, IAEA), ואם איראן לא תענה לתביעות הסוכנות, תובא הסוגיה לדיון במועצת הביטחון (עמ' 424-420).

בסוף מאי 2006 הודיעה רייס על שינוי במדיניות ארצה ביחס לשיחות הגרעין עם איראן – שינוי אשר יזמה רייס וזכה בסופו של דבר לאישור הנשיא. השינוי התבטא בהסכמתה של ארה"ב להצטרף לשיחות המעצמות עם איראן, אם איראן תַשעה  את העשרת האורניום. בשיחות עם איראן התכוונה ארה"ב לדון לא רק בשאלת הגרעין, אלא במכלול בעיות אזוריות ובהן אפגניסטן ופעילותה הצבאית של טהראן נגד אמריקאים בעיראק. מטרת יוזמתה של רייס הייתה לאפשר לאיראן לתקן את מדיניותה, ואם לא – ליצור חזית מאוחדת נגדה בפורום 1+5  לקראת הטלת סנקציות (עמ' 465-464). מאחר ואיראן לא מילאה את החלטת מועצת הביטחון מקיץ 2006 אשר דרשה ממנה להפסיק את העשרת אורניום, בדצמבר 2006 קיבלה המועצה החלטה קשיחה יותר, אשר גינתה את איראן על המשך העשרת האורניום ופגעה ביכולתה לייבא חומרים לקידום תוכניתה הגרעינית וזו של הטילים הבליסטיים. 

בשיחות בין בוש לפוטין, בהשתתפותה של רייס –  שהתקיימו בביתו הפרטי של בוש האב ביולי 2007 ונועדו לשפר את האווירה ביחסים האמריקאיים-רוסיים – לא הסתיר הנשיא הרוסי את מורת רוחו מאייתולה חמינאי [המנהיג העליון והאישיות הקובעת בטהראן] ומחמוד אחמדינג'אד [נשיא איראן] (עמ' 580). בהתאמה לדברי פוטין, החל מסתיו 2007  ניכרה התקרבות בין ארה"ב ורוסיה בנושא האיראני. בשיחה עם לברוב, בעת כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר, ביקשה ממנו רייס לברר, האִם יוכל פוטין להעביר באופן אישי מסר  לחמינאי מבוש. פוטין מילא בקשה זו במהלך פסגת המדינות שלחוף הים הכספי באוקטובר. במסר של בוש נאמר, כי ארה"ב שואפת לפתור את בעיות הגרעין עם איראן. הרוסים התאכזבו מתשובתה של טהראן, ומאז קל יותר היה להשיג  את תמיכתה של רוסיה בסנקציות נגד איראן מאשר זו של סין (עמ' 617).  לדברי רייס, דוח "הערכת המודיעין הלאומית" (NIE) שפורסם בדצמבר  2007, ואשר טען כי איראן עצרה את תוכניתה ליצור נשק גרעיני בסתיו 2003, היה שגוי ופגע , אך רק  זמנית, במאמצי ארה"ב לקדם סנקציות נגד איראן. במארס 2008 התקבלה החלטה במועצת הביטחון אשר אסרה מכירת ציוד  וטכנולוגיה לאיראן שעשויים לתרום לפיתוח יכולתה הגרעינית.

בפגישה בין בוש למלך ערב הסעודית, עבדאללה,  שהתקיימה בעת ביקורו של בוש בממלכה בינואר 2008 ואליו נלוותה רייס, רצה הנשיא לדון על עיראק, תהליך  השלום הישראלי-פלסטיני ואפגניסטן – אך עבדאללה היה מעוניין רק בנושא האיראני. (זאת בהמשך למגמה אותה הזכירה רייס ב-2007, בהקשר להסכמתה של ארה"ב לשתף את איראן לדיונים אזוריים בנושא העיראקי.)  המלך הסעודי היה מודאג מאפשרות פיתוח נשק גרעיני בידי איראן ורצה שבוש, לפני סיום כהונתו, "ייטפל באיראן", דהינו ינקוט בפעולה צבאית נגדה (עמ' 625). רייס מציינת כי העלאת הנושא האיראני לא הייתה נוחה לבוש. לדברי רייס, לא התכוון  בוש לצאת למלחמה נגד איראן, בעוד פעולה מוגבלת נגד מתקניה הגרעיניים עלולה הייתה אף לחזק את המשטר בה. רייס גם מודה למעשה במובן מאליו והוא, כי מעורבותה של ארה"ב במלחמה בעיראק הקשתה עליה לצאת למלחמה נוספת (עמ' 624). כמו כן היא מודה למעשה כי הסנקציות של מועצת הביטחון, ושל ארה"ב מִשֶלה  בתחום הכלכלי, נגד איראן, לא היו יעילות דיין כדי לעצור את תוכניתה הגרעינית. לרייס לא היה ספק כי המשטרים באיראן  ובצפון קוריאה בסופו של דבר יתמוטטו – ועם זאת העריכה כי הם יהפכו לאיום גרעיני ממשי עוד בטרם התמוטטותם (עמ' 629).  

צפון קוריאה: סוגיית הנשק הגרעיני

לפי ניתוחה של רייס, הטיפול בבעיית הנשק הגרעיני של המשטר הקומוניסטי הקיצוני בראשות קים ג'ונג איל (Kim Jong-il) בצפון  קוריאה, הציב בפני ארה"ב דילמה. בראש וראשונה צ'ייני, ובמידה פחותה יותר ראמספלד, בוש והמְחברת עצמה סברו שאין טעם לנהל דיאלוג עם צפון קוריאה, וכי יש להגביר את הסנקציות נגד המשטר בה ולבודדו. ואולם מאידך גיסא, לפי רייס,  היו גם שיקולים בזכות עשיית ניסיון להידבר עם צפון קוריאה. (1) בעלות בריתה של וושינגטון – יפן ודרום קוריאה – תמכו בקיום דיאלוג עם פיונגיאנג. (2) אי ניהול דיאלוג והטלת סנקציות מצד ארה"ב בלבד לא היו מניבים תוצאות, כל עוד מדינות חשובות כמו סין ודרום קוריאה לא היו מוכנות להצטרף למאמץ לבודד את משטרו של קים. (3) עוד ראוי לציין כי היחיד מבין בכירי הממשל שתמך בבירור בקיום שיחות עם צפון קוריאה היה פאוול, ולעמדתו זו היה משקל מסוים בממשל. כתוצאה ממכלול השיקולים האלה, באוקטובר 2002 יצא שליח אמריקאי לצפון קוריאה, אך שליחותו נכשלה.

הנשיא, להערכת רייס, סבר נכון, שֶרַק לסין יש את היכולת למתן את עמדת צפון קוריאה בשאלת הנשק הגרעיני, אך בייג'ין נמנעה להיענות להצעותיו של בוש (1) ללחוץ על צפון קוריאה בנדון (2) ולהשתתף בפורום של שש מדינות בשאלת הגרעין. בוש העריך כי אילוצה של צפון קוריאה לנהל שיחות משותפות עם ארה"ב, רוסיה, סין, יפן ודרום קוריאה תגביר את הלחץ עליה נגד פיתוח נשק גרעיני. כדי לשנות את עמדת סין, לפי עצת רייס, רמז בוש בשיחה עם נשיא סין על אפשרות של שימוש באופציה צבאית מצד ארה"ב נגד פיונגיאנג; וביוזמתו שלו הוסיף כי אין להוציא מכלל אפשרות פיתוח נשק גרעיני מצד יפן, אם צפון קוריאה לא תרוסן (עמ' 248). לפי רייס, לא מן הנמנע, כי איומים אלה והפלישה לעיראק, הביאו את סין להסכים לשיחות שש המדינות, שהתקיימו לראשונה בבייג'ין באוגוסט 2003.

לאחר התמנותה למזכירת המדינה ב-2005,  נקטה רייס בפעילות דיפלומטית נמרצת, במטרה לאלץ את צפון קוריאה להשהות את תוכניתה הגרעינית. בדומה לקודמה בתפקיד, פאוול,  לא הייתה מוכנה רייס לטרוק את הדלת בפני משא ומתן עם פיונגיאנג, גם לנוכח אכזבות.  זאת ועוד. במקביל  לדיפלומטיה הרב צדדית במסגרת פורום שש המדינות, שליח אמריקאי היה נשלח מדי פעם לצפון קוריאה. רייס יזמה מִפנה במדיניותו של בוש כלפי צפון קוריאה, לפיו וושינגטון תציע לפיונגיאנג לוותר על הנשק הגרעיני, בתמורה לחתימה על חוזה שלום עִמה והכרה במשטרה. בוש תיעב את המשטר בצפון קוריאה, אך בכל זאת השתכנע לתמוך בתוכניתה של רייס, בהנחה כי קץ הסכסוך ופתיחוּת, יביאו בסופו של דבר לשינוי המשטר בפיונגיאנג.   ההצעה   האמריקאית   נמסרה  על ידי  בוש ורייס אישית לנשיא סין, הו ג'ין טאו (Hu Jintao), בעת ביקורו בוושינגטון באפריל 2006, לשם העברתה לצפון קוריאה. הנרי קיסינג'ר ניצל את קשריו עם הסינים, כדי להדגיש כי בוש רציני בכוונותיו (עמ' 526). ההבנה שגילתה סין להצעה האמריקאית, הבטיחה, לטענת רייס, ליצור עמדה אחידה נגד צפון קוריאה מצד חמש המדינות שהשתתפו בשיחות אִתה, אם היא תמשיך בהתעצמותה הצבאית (עמ' 527).  

ואכן, ב-2006 הצליחה ארה"ב להשיג את תמיכתה של סין בשתי החלטות  של מועצת הביטחון להטיל סנקציות על פיונגיאנג,  בהן איסור העברת נשק בקנה מידה רחב וטכנולוגיה גרעינית לצפון. הלחץ הדיפלומטי ובידודה של צפון קוריאה במהלך 2007 הניב תוצאות. צפון קוריאה הרשתה לפקחים של סבא"א  וארה"ב לבצע בדיקות על אדמתה  ואף הרסה חלק מהציוד של תוכניתה הגרעינית. בתמורה לוויתורים האלה מצד צפון קוריאה, היא זכתה להפשרת כספיה בארה"ב ולסיוע כלכלי, כולל באספקת נפט.

ואולם, במקביל להצלחות האלה, נחלה הדיפלומטיה של רייס ביחס לפיונגיאנג גם כישלונות. ביולי 2006 ערכה צפון קוריאה ניסוי בטילים, כולל טיל בין יבשתי, ובאוקטובר פוצצה מטען גרעיני. נוסף לכך, צפון קוריאה לא הודתה בהפצת ידע וטכנולוגיה גרעינית לארצות אחרות, כמו לסוריה. בהקשר זה מביאה רייס את פנייתו של אולמרט לנשיא בוש ב-2007, בה ביקש מארה"ב להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה, שנבנה בסיוע צפון קוריאני. הנשיא, מזכיר ההגנה, רוברט גייטס, ורייס התנגדו להפצצת הכור בידי ארה"ב – בעוד סגן הנשיא, צ'ייני, תמך בפעולה כזו (עמ' 708). בינואר 2009 הודיעה צפון קוריאה כי לא תתיר כניסתם של פקחים אמריקאים לתחומה. זאת בניגוד להבנות שהושגו בין וושינגטון  לפיונגיאנג באוקטובר 2008 ואשר בעקבותיהן, בהמלצת רייס, הוציא הנשיא בוש את צפון קוריאה מרשימת המדינות התומכות בטרור.

בסיכומו של דבר סבורה רייס כי מדיניותה בשאלת צפון קוריאה – שעיקרה הפעלת לחץ דיפלומטי מתואם על ידי קבוצת מדינות מפתח על פיונגיאנג, תוך שימוש בכלים של תגמול וענישה –   הייתה נכונה, מהסיבות הבאות. (1)  "הנשיא בוש ויועציו לא שקלו ברצינות פעולה צבאית", בין היתר בגלל תגובתה של צפון קוריאה שתתבטא בירי מסיווי של טילים על סיאול (עמ' 712). רייס גם מודה כי מעורבותה של ארה"ב במלחמה בעיראק מנעה ממנה להתעמת באופן חד צדדי עם צפון קוריאה וחייבה פעולה במסגרת דיפלומטיה רב-צדדית (עמ' 537). (2) פעילותה של ארה"ב במסגרת דיפלומטיה רב-צדדית אִפשרה בכל זאת להגיע להישגים מסוימים: הפקחים שביקרו בשטחה של צפון קוריאה השיגו מידע חשוב וחֶלֶק ממתקני הגרעין של הצפון פורקו.

רוסיה: נשק אסטרטגי, התרחבות נאט"ו מזרחה והמלחמה בגיאורגיה

כבר בפסגה הראשונה בין בוש לפוטין ביוני 2001 הודיע הנשיא האמריקאי לעמיתו הרוסי על כוונתו לצאת מהסכם שאסר הצבת טילים אנטי בליסטיים, וכעבור שנה יציאתה של ארה"ב ממחויבותה להסכם הזה נכנסה לתוקף. [יצוין כי ההסכם נגד הצבת טילים אנטי בליסטיים, שכונה לפי הראשי תיבות שלו  ABM, נחתם בין  בריה"מ לארה"ב   ב-1972.] פוטין התנגד למהלך האמריקאי הזה, אך תגובתו בתחילת העשור לכך הייתה מתונה. להערכתה של רייס, בוש ופוטין "נהנו מדרגה מסוימת של כימיה אישית" (עמ' 174).  רייס מתייחסת בקצרה בלבד ל"חוזה מוסקבה" שנחתם במאי 2002, בעת שנלוותה לנשיא בוש בביקורו ברוסיה. החוזה צמצם באופן דרמאטי את מאגרי הנשק הגרעיני ההתקפי של ארה"ב ורוסיה, ורייס ראתה בו הישג אמריקאי, כיוון שנחתם פחות משנה לאחר שארה"ב "ביטלה" את חוזה ABM , למורת רוחה של מוסקבה (עמ' 173). [ליתר דיוק החוזה נחתם פחות משנה לאחר שארה"ב הודיעה על כוונתה לבטל את חוזה  ABM. הביטול נכנס לתוקף ביוני 2002. רְאוּ תחילת הפִסקה הזו. התייחסותה הקצרה של רייס ל"חוזה מוסקבה" מפתיעה, כיוון  שסביר להניח כי היה לה חלק חשוב בגיבוש העקרונות של ההסכם הזה.]  רייס מוסיפה, כי באותה תקופה היחסים עם רוסיה היו שקטים ואף חמים. לדעת רייס, (בהקשר לפגישתה בינה לבין פוטין במוסקבה באפריל 2003, ובמשתמע ככלל), "הכימיה האישית" בינה לפוטין הייתה טובה. היא דיברה אליו [באמצעות מתורגמן]  באנגלית, כיוון שבינתיים רמת הרוסית שלה ירדה וכיוון שרצתה לדייק בדבריה – אך האזינה לדברי פוטין ברוסית והתרשמה כי סגנונו היה מחוספס ופשוט (עמ' 214).

לאחר כניסתה לתפקיד מזכירת המדינה ב-2005, ובהמשך לקו החשיבה שלה עוד מ-15 בספטמבר 2001 בדבר השלכות פעולה מוצלחת אמריקאית נגד שלטון הטליבן באפגניסטן, החליטה רייס להעביר את הטיפול בחמש רפובליקות סובייטיות לשעבר – קירגיסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן וטורקמניסטן – מאזור האירופי לדרום ומרכז אסיה. בשינוי הזה רומזת רייס על  שאיפתה  להחליש את הקשר המיוחד בין המדינות  האסיאתיות האלה  לבין רוסיה, שנותר מן התקופה הסובייטית (עמ' 313). רייס ביקרה לראשונה ברוסיה בתור מזכירת המדינה באפריל 2005 ונפגשה עם שר החוץ, סרגי לברוב (Sergei Lavrov)  ועם פוטין. לברוב נהג להציג עמדות תקיפות, אך בזכות מעמדו החזק, להסכמות שהושגו אִתו היה ערך שֶאִפשר לקדם נושאים חשובים (עמ' 359). בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה היא הייתה נפגשת עם פוטין ביחידות ובפגישות האלה הנשיא הרוסי נהג לפרוס לפניה את משנתו בדבר כינונה של דמוקרטיה בארצו. אליבא דפוטין, בשלב הנוכחי יש להנהיג את העם הרוסי ביד חזקה, וכי הדמוקרטיה תתפתח בהדרגה באמצעות היווצרותן של  סיעות בתוך המפלגה השולטת (עמ' 360).  

בעת שיחותיה עם פוטין במוסקבה באוקטובר 2006 התפתח עימות בינה לנשיא הרוסי בשאלת גיאורגיה (גרוזיה). רייס העבירה מסר של בוש, לפיו "כל מהלך נגד גיאורגיה , ישפיע מאוד על היחסים האמריקאיים-רוסיים". בעקבות זאת, פוטין קם על רגליו ובפוֹזה מאיימת הכריז כי כל תמיכה בסאקשבילי [נשיא גיאורגיה, [Mikheil Saakashvili   "תהרוס" את היחסים הרוסיים-אמריקאיים. רייס בתגובה  מצאה לנכון גם כן לעמוד על רגליה, ובנעלי העקב שלה היא הייתה גבוהה יותר מפוטין – כדבריה – וחזרה על עמדתו של בוש (עמ' 532). נוסף לבעיית גיאורגיה, התוכנית האמריקאית להציב מרכיבים של מערכת הגנה נגד טילים בפולין ובצ'כיה הרגיזה את הרוסים, גם בגלל ששתי המדיניות האלה היו בעבר חלק מהגוש הסובייטי. לברוב אף התבטא פעם כך: הציבו את מערכת היירוט שלכם בטורקיה! (עמ' 576). שיפור זמני ביחסי ארה"ב-רוסיה חל ביולי 2007, כאשר ביוזמת הצד האמריקאי נערכה פגישת פסגה בוש-פוטין, באווירה בלתי רשמית ורגועה, בביתו הפרטי של בוש האב (עמ' 580).

בהמשך למגמה של התרחבות נאט"ו מזרחה – מגמה שהחלה עוד בתקופת הנשיא ביל קלינטון –ב-2004 הצטרפו לנאט"ו מדינות  נוספות במזרח אירופה וגם שלוש המדינות הבלטיות, ליטא לטוויה ואסטוניה, שהיו בעבר חלק מבריה"מ. סבלנותה של רוסיה כלפי התהליך הזה פקעה, כאשר עלתה על הפרק הענקת מעמד של מעין טרום צירוף לנאט"ו  (MAP) לשתי מדינות  נוספות, אוקראינה וגיאורגיה, שהיו בעברן רפובליקות סובייטית. ראשי שתי המדינות האלה, ויקטור יושצ'נקו (Yushchenko) וסאקשבילי, רצו מאוד להצטרף לברית הצפון אטלנטית, כיוון שראו בה מגן מפני לחציה של מוסקבה. מנקודת ראותה של רייס, היה צורך להתחשב לא רק בתגובתה של מוסקבה למהלך כזה, אלא גם מן ההסתייגויות של גרמניה וצרפת לצירופן בטענה כי אוקראינה וגיאורגיה  נתונות בסכסוך עם רוסיה. רייס מודה כי היא לא ידעה כיצד להכריע בסוגיה הזו ולכן, בדיון במועצה לביטחון לאומי, הציגה את היתרונות והחסרונות שֶבִשתי ההחלטות השונות, בלי לנקוט עמדה. היה זה הנשיא בוש שהכריע בעד תמיכה בהענקת מעמד טרום צירוף לברית לאוקראינה וגיאורגיה,  בטענה כי אינו יכול להשיב בשלילה למדינות הדמוקרטיות האלה. עמדתו זו, בה ראתה רייס ביטוי לנאמנות הנשיא לעקרונותיו,  זכתה להערצתה (עמ' 672). בפסגת נאט"ו בבוקרשט באפריל 2008 לא הושגה הסכמה בשאלת הענקת מעמד טרום חברוּת לאוקראינה וגיאורגיה,  אך הוחלט כי הן "תהינה חברות בנאט"ו", בלי לקבוע תאריך (עמ' 675).

במאי 2008 החליף פורמאלית דמיטרי מדבדב  (Medvedev) את פוטין כנשיא רוסיה, ופוטין נתמנה לתפקיד ראש ממשלה. רייס, בביקוריה ברוסיה התרשמה לחיוב ממדבדב, כאיש שבעברו לא היה חבר במפלגה הקומוניסטית וכשייך לדור חדש שמחובר לאינטרנט ואינו תלוי במידע בערוצים הרוסיים הרשמיים. עם זאת, להערכת רייס, המשך שליטתו למעשה של פוטין ברוסיה בתקופת נשיאותו של מדבדב, ומכשולים ביורוקראטיים  מנעו ממדבדב לבצע רפורמות בתחום הפוליטי והכלכלי.

ב-10 ביולי  2008 נפגשה רייס עם סאקשבילי בגיאורגיה וביקשה ממנו להיענות לאחת מדרישותיה של מוסקבה והיא: לחתום על התחייבות לא להשתמש בכוח בסכסוכיו עם האזורים האוטונומיים של אבחזיה (Abkhazia)  ודרום אוסטיה (Ossetia), שבתחומי    גיאורגיה          הריבונית (עמ' 685-684).  [שני האזורים האלה רצו לפרוש מגיאורגיה. רוסיה, במיוחד לאור האוריינטציה הפרו מערבית של סאקשבילי, תמכה למעשה במגמות הבדלניות של האזורים האלה]. לאחר שמאמציה במשך למעלה משעה לשכנעו לעשות זאת לא הועילו, אמרה רייס לסאקשבילי במפורש, כי אם מוסקבה תגרום לו "לעשות משהו טיפשי" והוא יכניס עצמו לעימות נגד הכוחות הרוסיים, "אף אחד לא יבוא לעזרתך, ואתה תפסיד" (עמ' 685). חששה של רייס ממהלך בלתי שקול של  סאקשבילי נבע מאופיו ומהתקדים המוצלח מבחינתו של השתלטותו מחדש על מחוז אדג'רה. כדי לרכך את הרושם הקשה של דבריה על  סאקשבילי, הסכימה רייס לחזור על הבטחת ארצה להגן על שלמותה הטריטוריאלית של גיאורגיה, אך בניסוח שלא חייב את ארה"ב לעשות זאת בכוח צבאי (עמ' 686).

רייס נמנעת מלהטיל את האחריות לפרוץ המלחמה בין גיאורגיה  לרוסיה בלילה שבין ה-7 ל-8 באוגוסט 2008 על סאקשבילי. לפי גרסתה משתמע, כי מתקפה רבתי של גיאורגיה נגד דרום אוסטיה הייתה תגובה לפרובוקציות של מורדים מדרום אוסטיה –  בסיוע  כוחות רוסיים–  שהתבטאו  בהפגזת יישובים גיאורגיים  באוסטיה.  רייס ממשיכה: רוסיה הגיבה לפלישתה של גיאורגיה לדרום אוסטיה, בפלישה לגיאורגיה. בתחילת המלחמה בוש שהה באולימפיאדה בבייג'ין, שם ניהל שיחה עקרה עם פוטין, ורייס החליטה לא לבטל את חופשתה הקצרה עם ידידים, אותה תכננה מבעוד מועד (עמ' 687).  היא פרסמה הודעה בה קראה לרוסיה להפסיק התקפותיה נגד גיאורגיה ולסגת משטחה. כאשר לברוב ב-11 באוגוסט, בשיחת טלפון, בחשאי ושלא לפרסום, ביקש מממנה להביא להדחתו של סאקשבילי – רייס לא רק דחתה את התביעה הזו מכל וכל, בטענה כי ארה"ב לא תיתן יד להדחתו של נשיא שנבחר באורח דמוקרטי, אלא הודיעה ללברוב שהיא תיתן פומבי לדרישתו זו, וכך עשתה. בתגובה לקריאות המצוקה החוזרות של סאקשבילי לבית  הלבן, בדבר התקדמות הכוחות הרוסיים לעבר טביליסי (בירת גיאורגיה) בכוונה להדיחו, החליט הממשל האמריקאי להפגין נוכחות, באמצעות משלוח סיוע הומניטארי לגיאורגיה במטוסים צבאיים.

מאידך גיסא, מאחורי הקלעים, כבר בתחילת המלחמה, לחצה רייס על הגיאורגים  לסגת מדרום אוסטיה, כדי לא לספק תואנה להמשך המתקפה הרוסית נגדם. בשיחה עם לברוב ב-11 באוגוסט, שנזכרה לעיל, הסכימה רייס לשתי תביעותיו והן: על גיאורגיה  להתחייב לא להשתמש בכוח [נגד דרום אוסטיה ואבחזיה]  ולהסיג את כוחותיה [מדרום אוסטיה]. כמו כן, כל צמרת הממשל האמריקאי, כולל הנשיא וסגנו, פסקה כי ארה"ב לא תצא למלחמה נגד רוסיה, בגלל גיאורגיה. כבר בתחילת המלחמה, החליטה רייס, בהתייעצות עם הנשיא, להימנע מהפיכת המלחמה בגיאורגיה לסכסוך בין ארה"ב לרוסיה. בהתאם לכך פעלה רייס לשתף בפתרונו של הסכסוך את האיחוד האירופי, וב-14 באוגוסט נפגשה עם סרקוזי, שהיה מעורב בניסיונות תיווך בין מוסקבה לטביליסי. לתדהמתה גילתה רייס, כי מנסחי ההצעה הצרפתית ליישוב המשבר לא טרחו להסתכל במפה של גיאורגיה, ולכן לא היו מוּדעים לכך שהצעתם מאפשרת לרוסיה להמשיך ולכבוש את העיר גוֹרי, הנמצאת 64 ק"מ מטביליסי. הודות להתערבותה, שלח סרקוזי הצעה מתוקנת למדבדב  וסאקשבילי; ורייס נסעה לגיאורגיה, שם ללא הפעלת לחץ,  השיגה הסכמתו של הנשיא הגיאורגי להצעה. עם זאת רייס זעמה על סאקשבילי, בגלל שבמסיבת עיתונאים משותפת עִמה תיאר את הרוסים כברברים ורמז כי האירופאים התנהלו בעת המלחמה ברוח מינכן 1938. גם הרוסים הסכימו להצעה הצרפתית, אך לדברי רייס, הם לא נסוגו בשלמות לעמדותיהם שלפני הסכסוך, ובהמשך הכריזו על שני האזורים הבדלניים – אבחזיה ודרום אוסטיה –  כמדינות עצמאיות.  

להלן סיכומה של רייס בנושא  יחסי ארה"ב-רוסיה בתקופת נשיאותו של בוש, שהחלו, לדבריה, בצורה מעוררת תקוות במפגש בסלובניה ב-2001 והסתיימו בשפל בעת המלחמה בגיאורגיה  ב-2008. מִרקם הקשרים לא נהרס, ושיתוף הפעולה בנושאים כמו איראן, צפון קוריאה ואי הפצת הנשק הגרעיני, נשמר. הבעיות שהיו ונותרו נגעו לרפובליקות הסובייטיות ולמדינות ברית ורשה לשעבר. מוסקבה סבורה הייתה כי יש לה זכויות יתר בארצות האלה, בעוד וושינגטון סברה כי למדינות העצמאיות האלה זכות לבחור את ידידיהן ובעלות בריתן (עמ' 693).

אפרו-אמריקאית

רייס מציינת, כי מוצאה מן העבדים ביבשת האפריקאית שהובאו לארה"ב (עמ' 431). לכן, היא חשה שביעות רצון מכך, שהנשיא בוש  –  משיקולים שאינם קשורים בה – בחר להושיט סיוע הומניטארי רחב ליבשת זו. בקיץ 2003 תמכו  רייס ופאוול בהתערבות צבאית אמריקאית בליבריה, כדי להביא להתפטרותו של נשיאה צ'רלס טיילוֹר, שהיה מעורב בפעילות קרימינאלית. רייס ופאוול הניחו, כי די במשלוח אלפים אחדים של חיילים, מגוּבים בספינות מלחמה, כדי לאלץ את טיילור להתפטר. שני האפרו-אמריקאים  הבכירים בבית הלבן האמינו כי לארה"ב מחויבות מוסרית לליבריה, כיוון שנוסדה על ידי עבדים שחורים מארה"ב ואף דִגְלה דומה לדגל האמריקאי. בניגוד לפאוול ולרייס, אשר היוו את האגף היוני בממשלו של בוש – דווקא  צ'ייני ורמספלד, אשר היו ידועים בעמדותיהם הניציות, ראו בהתערבות בליבריה פעולה מיותרת – במיוחד לנוכח המלחמה בעיראק. הנשיא בוש  שוכנע בנכונות העמדה של רייס ופאוול, ואכן היה די בשיגור כוח אמפיבי קטן לליבריה, כדי שטיילור יתפטר.  

כאשר בינואר 2005, כחלק משבועת כניסתה לתפקיד מזכירת המדינה, הבטיחה רייס להגן על החוקה האמריקאית, חלפה בראשה המחשבה, כי החוקה הזו בעבר התייחסה לאבותיה השחורים "כשלוש-חמישיות" של בני אדם (עמ' 302). במקביל חשה רייס את הכבוד הרב שנפל בחלקה להיות השרה הבכירה בקבינט, בתוקף תפקידה (עמ' 318). רייס מביעה חוסר שביעות רצון מייצוגם הנמוך של שחורים במחלקת המדינה של ארה"ב – למרות שבראשה עמדו שני אישים שחורים ברציפות, פאוול ורייס (עמ' 660-659).

רייס הרגישה מבוכה, כי כאשר ממדי האסון של סופת קטרינה (Katrina) החלו להופיע על מסכי הטלוויזיה באוגוסט 2005, היא נִצפתה צוחקת בתיאטרון בניו יורק בעת הצגת קומדיה מוסיקלית. לדבריה, באותה התקופה היא מאוד רצתה לנוח, לאחר שבמחצית הראשונה של 2005 ביקרה ב-46 מדינות. רייס ממשיכה: העובדה כי רוב קורבנות האסון היו שחורים והיא הייתה האישיות "השחורה  הבכירה ביותר" בממשל – כל זה הטיל עליה חובה מיוחדת לעזור להתמודד עם הבעיה, ולא להסתתר מאחורי התואנה, כי בתור מזכירת המדינה, הנושא אינו בתחום טיפולה (עמ' 396). רייס רוגזת על עצמה, בגלל שהבינה את תפקידה באיחור. כחלק  מתרומתה בטיפול בתוצאות הסופה, היא ביקרה באזור הנגוע במדינת הולדתה, אלבאמה. רייס דוחה מכל וכל את האשמה, לפיה הנשיא לא פעל כיאות בבעיית קטרינה מסיבות של גזע. 

בתחילת 2008 תרמה רייס למאמצי התיווך בקניה בין שני יריבים פוליטיים, שכל אחד מהם טען כי ניצח בבחירות. התיווך מנע הידרדרותה של המדינה למלחמת אזרחים.  באותה השנה, בעת ביקורה בברזיל, היא גילתה התעניינות בתושבים האפרו-ברזילאים בה. ביקורה של רייס בסודאן ובדרפור ב-2005 , זוועות המלחמה בדרפור ובהן אונס נשים, המריצו אותה לפעול נגד מעשי אימה אלה. מאמציה הוכתרו בהצלחה, כאשר ביוני 2008, בהיותה יושבת ראש מועצת הביטחון של האו"ם, קיבלה מועצת הביטחון החלטה  שהכריזה על אונס נשים בזמן סכסוכים צבאיים,  כפשע מלחמה (עמ' 392).

לאחר בחירתו של ברק אובמה לנשיא בנובמבר 2008, הודיעה רייס במסיבת עיתונאים, כי בתור אפרו אמריקאית היא גאה על כך במיוחד, בהוסיפה כי האירוע מבטא התגברות על פצעים הקשורים בגזע והתחדשות. [ניכר כי בהתלהבותה הספונטאנית מבחירתו של אובמה, נעלמו מעיניה – ולוּ זמנית ולכאורה –  חילוקי הדעות האידיאולוגיים עם האיש, שהשתייך למפלגה הדמוקרטית היריבה.]

אישה בתפקיד בכיר

[קונדוליזה רייס מעולם לא נִשְאָה –  על אף שפע ההצעות  וההזדמנויות שהיו לה, כולל בתקופת שירותה בבית הלבן.   היא הייתה מאורסת פעם אחת בעת לימודי הדוקטורט, אבל הזוג נפרד. לאחר הדוקטורט המשיכה לצאת  עם גברים – אך לא התארסה שוב. ראו, פליקס, אנטוניה. קונדי: הסיפור של קונדוליזה רייס (קרית גת: הוצאת "קוראים", 2006). מאנגלית  ד.  רז. עמ' 24, 113 ]

התייחסות בודדת של רייס בדבר הרגשתה כ"קצת לא שייכת למקום"  –  אולי ברמז בגלל היותה אישה – הייתה לאירוע ב-14 בספטמבר 2001. בתאריך הזה, לבקשת הנשיא בוש, הצטרפה רייס לבכירי הממשל – צ'ייני, פאוול ורמספלד –  להתייעצות בקמפ דיוויד, שנועדה  להכין את הפגישה עם הנשיא למחרת (עמ' 83). צוות המתכנסים ידע כי הנשיא עתיד לקבל החלטה לצאת למלחמה נגד הטליבן באפגניסטן, בעקבות הפיגועים ב-11 בספטמבר.  אפשר להסיק, כי תחושת האי שייכות של רייס לפורום הזה נבעה לא בהכרח או לא כל כך בגלל היותה אישה, אלא ממוּדעוּתה, כי בניגוד לה, לכל המתכנסים לקראת ההחלטה לפתוח במלחמה היה ניסיון ביטחוני עשיר. [צ'ייני כיהן כמזכיר ההגנה בתקופת נשיאותו של בוש האב, כולל במלחמה נגד עיראק ב-1991; פאוול היה    ראש המטות     המשולבים באותה    המלחמה;    ורמספלד היה מזכיר ההגנה בין השנים 1977-1975 בתקופת נשיאותו של ג'רלד פורד, ובצעירותו שירת בצבא.]  

אחת ההתייחסויות המעטות בסִפרה של רייס, להיותה לא נשואה,  מופיעה בהקשר לפגישתה עם יורש העצר הסעודי עבדאללה בטקסס באפריל 2002. היורש חשב שהדבר "עצוב, אבל הבטיח לי שאני כנראה עדיין אמצא בן זוג" (עמ' 378). בביקורה בערב הסעודית ב-2005, עבדאללה  [אולי ברמז לאי שביעות רצונו מלבושה הלא צנוע] העניק לה במתנה עבאיה (חלוּק מסורתי שחור) וצעיף. היו אלה בגדים שלבשו נשים בסעודיה, ואשר רייס ראתה בהם סמל לדיכוי האישה, אך בהתחשב בכוונותיו הטובות של האיש ובמעמדו, הודתה לו על המתנה (עמ' 379). רייס נשאלה מדי פעם, איך היא הרגישה בתור אישה, בתפקיד מזכירת המדינה, בעת ביקוריה הרבים במזרח הערבי, במקום בו נשים אף לא נהנו ממעמד של אזרחים מדרגה שנייה, כִלְשונה.  תשובתה הכללית היא, כי בתוקף תפקידה כמזכירת המדינה של ארה"ב, אף אחד לא העליב אותה (עמ' 509).

לפחות במקרה אחד, עוּבדת אי היותה אֵם נוצלה להתקפה אישית נגדה בארה"ב. בדיון על עיראק בוועדת החוץ של הסנט בתחילת 2007, סנטורית מקליפורניה (Barbara Boxer) טענה, כי רייס אינה יכולה להבין את השכוֹל, כיוון שאין לה ילדים. לדעת רייס וחברי הוועדה, הייתה זו הערה בלתי הוגנת. רייס הסתפקה בתשובה עניינית, באומרה כי היא מכירה את הסבל שבשכול מביקוריה אצל משפחות שאיבדו את יקיריהן (עמ' 548).

רייס דוחה באלגנטיות קיומו של רומן בינה לבין שר החוץ הקנדי בספטמבר 2006, בעת שהאיש גר לבדו ורייס התארחה בביתו, כולל שינה ערֵבה, לדבריה, בלילה. לפי רייס, הביקור חיזק את רוחה ועזר לה להתגבר על מחשבות להגיש את התפטרותה לנשיא, מפאת העומס הקשה מנשוא שבמילוי  תפקידה (עמ' 505-504).  [בכל זאת, ניתן להסיק כי היה בביקור הזה קורטוב של רומנטיות. רומנטיות דומה ניכרה ביחסו של נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי , כלפי רייס.] סרקןזי תמיד נהג לקדמה במילים "אני אוהב את האישה הזאת". כמובן, לדברי רייס, הוא לא התכוון לכך באופן מילולי, אך הייתה תמימות דעים ביניהם כמעט בכל הנושאים (עמ' 585).

                                                                            ***

בתקופת שירותה כיועצת לביטחון לאומי ומזכירת המדינה השתדלה רייס לא להזניח את התחביבים שלה ובראש וראשונה נגינה בפסנתר. [כבר מילדותה הוכשרה רייס להיות פסנתרנית מקצועית, ורק במהלך לימודי התואר הראשון חל שינוי במקצוע שבחרה.] בהיותה מזכירת המדינה, ניסתה רייס לשמור על שגרת יום. היא הייתה קמה ב-4:30 בבוקר וב-6:30 הייתה ליד שולחן עבודתה, והשתדלה ללכת לישון לא  יאוחר מ-22:00. היא התעמלה לבדה וגם בעזרת מאמן כושר אישי, אשר לדבריה, "לא ריחם על האובייקט בגיל חמישים פלוס" (עמ' 452).  ביום ראשון אחר הצהריים היא יכלה להרשות לעצמה לשחק גולף, או לצפות במשחקי פוטבול, או לנגן בפסנתר עם החמישייה (quintet) הקבועה שלה (עמ' 452). אף על פי כן משתמע, כי הלכה והצטברה אצלה עייפות פיסית –  ובין השיטין ניכר גם תסכול –  כתוצאה ממילוי תפקידה. כאמור, שקלה רייס להתפטר בספטמבר 2006; ואף ממש לקראת סיום תפקידה, בספטמבר 2008 היא שוב התכוונה להתפטר מפאת עייפות, כלשונה – אך המלחמה בגיאורגיה מנעה זאת ממנה.  על אף הרוח האופטימית של הספר ובמיוחד של האפילוג, במשפט בודד מודה רייס: "אמרתי לנשיא בוש חודשים מעטים לפני עזיבתי את תפקידי כי נמאסנו על אנשים" (עמ' 734). כמו כן, אפשר להניח כי כותרת ספרה – "אין כבוד נעלה יותר" – רומזת על החלטתה לא לשוב לפוליטיקה.

פעילותה הייחודית של רייס בממשלו של בוש: הערות ביקורתיות מסכמות

במלחמה באפגניסטן  בסתיו 2001, תרמה רייס בגיוס הסיוע הרוסי נגד משטר הטליבן. בעת המלחמה בעיראק, בסתיו 2006  העזה רייס לחלוק על  תוכניתו של הנשיא בוש להגדיל את מספר הכוחות האמריקאיים בארץ זו – אך הנשיא דבק בתוכניתו. בפרספקטיבה היסטורית, לדעתי, צדקה רייס, כי הרי תגבור זמני בכוחות האמריקאיים לא מנע בסופו של דבר את הידרדרותה של עיראק למלחמה עדתית, והקורבנות האמריקאיים הנוספים שבמהלכו של בוש היו לשווא. ואולם מאידך גיסא, ההישג הזמני שהביא תגבור הכוחות האמריקאיים בעיראק ב-2007, שיפר את תדמיתה של ארה"ב באזור ובעולם בכלל, הביא מראית עין של ניצחון והכשיר את הקרקע ליציאה מסודרת ומכובדת לכאורה של ארה"ב ממלחמה זו. (בפרספקטיבה היסטורית, הסלמת המעורבות האמריקאית במלחמה בעיראק ב-2008-2007, שהניבה הישג אשר בדיעבד התברר כמטעה, דמתה להגברת ההפצצות האמריקאיות על צפון וייטנאם ב-1972, שאילצה את האנוי  לחתום על הסכם עם ארה"ב לסיום המלחמה בינואר 1973. הסכם זה יצר מראית עין של סיום הלחימה בצורה מכובדת מנקודת ראותה של וושינגטון – אולם כבר ב-1975 השלימה צפון וייטנאם את השתלטותה על הדרום.)

מעורבותה של רייס בהתוויית תוכניות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובטיפול השוטף בו הייתה רבה, כבר בתור יועצת לביטחון לאומי, והיא גברה בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה. לאחר כינוס ועידת אנאפוליס ביוזמתה בשלהי 2007, פעילותה של רייס ממש התרכזה בניסיון לישב את הסכסוך הזה במהלך 2008 – תוך השארת נושאים מרכזיים אחרים מאחור ובהם עיראק ואפגניסטן. עם זאת פעילותה האינטנסיבית בסכסוך הישראלי-ערבי לא הניבה תוצאות ממשיות, גם לא בדמות הסכם ביניים (בדומה למאמצים של מדינאים אמריקאים דגולים אחרים שקדמו לה).

נאומה המאולתר של רייס בפתיחת ועידת אנאפוליס  חשף את עמדתה הרגשית בסוגיה הפלסטינית. בתור אפרו אמריקאית וקורבן לגזענות הלבנה –   במיוחד בתקופת ילדותה במדינה דרומית, אלבאמה –  היא זיהתה ספונטאנית את הפלסטינים בתור השחורים המדוכאים, ואת הישראלים בתור הלבנים הגזעניים. כתוצאה מכך היא תיעבה את המחסומים בשטחים ואת גדר ההפרדה, וחזרה והדגישה באוזני הנשיא את הצורך להקים מדינה פלסטינית,  כמעין תרופת פלא שתפתור את מצוקת העם הפלסטיני  –  בלי אזכור מרכיבים  נוספים בהסדר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רייס נטתה להתעלם מכך,  שגדר ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית הוקמה מסיבות ביטחוניות מובהקות ורק אחרי האינתיפאדה השנייה: למנוע פיגועי רצח המוניים בתחומי מדינת ישראל מצד מחבלים פלסטיניים.  רייס אינה מזכירה לקורא כי  המדינה היהודית, בדמותה של ישראל, שוכנת על פיסת ארץ זעירה, והיא מעין אי קטן באוקיינוס ערבי-מוסלמי הכולל את הפלסטינים, השואף לבלוע אותה. היא גם אינה מוּדעת לעומקה ולעוצמתה של  השאיפה הפלסטינית להביא לחיסולה של מדינת ישראל, בין אם על ידי פעולות טרור, או באמצעות הגשמת זכות השיבה לתוכה של פליטי 1948. [לשם השוואה, הנשיא ביל קלינטון קיבל את טענת ישראל בעת ועידת קמפ דיוויד ב-2000, כי מימוש זכות השיבה היה עלול להפוך את ישראל למדינה פלסטינית נוספת לזו שבידי ערפאת. Clinton, Bill. My Life (London: Arrow Books, 2005) pp. 944-945]   כמו כן רייס בין אם מתעלמת או אינה מודעת לכך, כי בניגוד לאופוריה שאפפה את היישוב העברי בארץ והעם היהודי ככלל, בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 להקים בארץ ישראל המנדטורית מדינה יהודית (וערבית, ועל כך היהודים לא שמחו) – הצד הערבי לא רק דחה החלטה זו, אלא פתח במעשי איבה במטרה לחסל פיסית את היישוב העברי. גם בשנים הבאות, תקוותו של העם הפלסטיני התמקדה לא בהקמת מדינה, אלא בהשבת  פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל ובכך לבטלה. הקמת מדינה פלסטינית לצִדה של מדינת ישראל דווקא עוררה אצל המנהיגות הפלסטינית ועמה רתיעה עמוקה, במידה שחִיֵבה אותם, לפחות פורמאלית, לוותר על זכות השיבה.

ואולם, על אף אהדתה  הרגשית הרבה של רייס לפלסטינים, מדיניותה בסכסוך הונחתה בפועל משיקולים המסורתיים של ארה"ב בכלל ושל ממשל בוש במיוחד, ובראש וראשונה  עוּבדת היותה של ישראל בעלת ברית נאמנה של ארה"ב. זאת ועוד. כיוון שרייס הייתה מודעת היטב למעורבותו של ערפאת בטרור, וחמאס וחיזבאללה היו ארגוני טרור בעיני וושינגטון, לכן במלחמתה של ישראל נגד הגורמים האלה לא היססה  רייס לתמוך בה, אך תוך התחשבות  בבעלות בריתה של ארה"ב בעולם הערבי והמוסלמי. רייס אף מודה, כי התנהגות הפלסטינים בעקבות פינוי רצועת עזה מצד ישראל, גרם לה לפקפק (משתמע זמנית) האִם אכן הם מוכנים להקמת מדינה. כמו כן, למרות שבמישור הספונטאני ניתן לתמצת  את עמדתה בסכסוך הישראלי-פלסטיני כצורך להקים מדינה פלסטינית בהקדם, הרי אף בנאום המאולתר בוועידת אנאפוליס הוסיפה רייס, כזכור,  כי על מדינה זו לחיות  "בשלום  ובביטחון עם המדינה היהודית ישראל". עוד ראוי לציין, כי בניגוד לנשיא בוש, אשר נמנע מלהטיל את האחריות לכישלון השיחות בין אולמרט לעבאס – לאחר הצעתו מרחיקת הלכת של אולמרט בספטמבר 2008 – על הצד הפלסטיני, הרי רייס עושה זאת.

[על עמדת בוש: [Bush, George W. Decision Points (UK: Virgin Books, 2011) p.410                                   

 תרומתה של רייס למאמצים הדיפלומטיים למנוע  פיתוח נשק גרעיני מצד איראן  התבטאה  בהקמת הפורום 1+5(חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון + גרמניה) ב-2006, לשם הפעלת לחץ משותף על טהראן. כמזכירת המדינה שכנעה רייס את הנשיא בוש להגמיש את עמדותיו הן ביחס לאיראן והן ביחס לצפון קוריאה, ולהעביר מסרים אישיים מצִדו לראשי המשטר בשתי המדינות האלה, כדי להביא לתוצאות ממשיות בשיחות הגרעין אִתן. ואולם, פעילותה האינטנסיבית במישור הדיפלומטי  למניעת התחמשותן הגרעינית של טהראן ופיונגיאנג הניבה הישגים מוגבלים בלבד. לעומת זאת, הישג ראוי לציון של רייס היה הפסקת ההצמדה בין מדיניותה של ארה"ב כלפי הודו לזו כלפי פקיסטן, וחתימה על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי עם ניו דלהי ב-2008.

בתחום הקשרים עם רוסיה מלאה רייס כנראה תפקיד חשוב בקביעת העקרונות בנושא צמצומו של הנשק האסטרטגי  ובחתימה על "חוזה מוסקבה" ב-2002. כמו כן הייתה רייס האישיות הבכירה בממשל שטיפלה באופן שוטף בקשרים עם רוסיה בכלל ובעת  מלחמת רוסיה-גיאורגיה ב-2008 במיוחד.  עם זאת, רייס לא רק שלא הצליחה להביא לפריצת דרך ביחסים בין ארה"ב לרוסיה, אלא שהמלחמה בגיאורגיה דרדרה את הקשרים בין שתי המעצמות לנקודת שפל.

רייס טוענת כי המתיחות ביחסיה עם רמספלד וצ'ייני לא נבעה מסיבות אישיות, וכי רמספלד רגז עליה על התערבותה בנושאים שהיו שמורים, לדעתו, לפנטגון. ואולם יחסיה  עם פאוול היו טובים – על אף תפקידה המרכזי בהתוויית המדיניות כלפי רוסיה והתערבותה בטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני, נושאים  שנכללו בתחום המיניסטריון שלו בתקופת כהונתו כמזכיר המדינה. מכאן, בלי להרחיק לכת בספקולציות, סביר להניח כי להיעדר יחס ידידותי כלפיה מצד רמספלד וצ'ייני – נוסף לחילוקי דעות ענייניים, היו גם סיבות אישיות, כמו קנאה ממעמדה בעל ההשפעה על החלטות הנשיא.

בתקופת כהונתה כיועצת לביטחון לאומי, הרגישה רייס כי בוש זקוק לעזרתה בהתמודדות עם הבעיות הקשות,  ובהתאם לכך הרחיבה את תחומי מעורבותה, במיוחד בעיצוב המדיניות כלפי עיראק. מסביבות 2006 ניכרו אצל  רייס עייפות ותסכול מהבעיה העיראקית, עד שבמצב של  חולשה בסתיו באותה שנה היא אמרה בגלוי לנשיא כי אינה יודעת מה לעשות בסוגיה הזו ושקלה להתפטר.  בהמשך כהונתה כמזכירת המדינה העדיפה רייס להשאיר את ההחלטות הקשות –  ולא רק בשאלת עיראק, אלא גם בנושאים שנכללו בתחום התמחותה ובהם צברה ניסיון – בידי הנשיא, תוך הימנעות ממתן עצות. רייס הותירה את ההכרעה בידי הנשיא בשאלות האִם לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו  ב-2008, וכיצד להצביע במועצת הביטחון בעת הפעולה הישראלית בעזה בינואר 2009. הנשיא שמע מגוון של דעות, וניתן להסיק כי קיבל את ההחלטות בעצמו  משיקולים ענייניים, ולא כיוון שאישיות בכירה זו או אחרת דחפה אותו לכך.

בהחליפה את פאוול בתפקיד מזכיר המדינה החל מ-2005, תפסה רייס את מקומו גם כאישיות הדוגלת במדיניות המתונה ביותר בתחום החוץ בממשלו של בוש. תמיכתה של רייס בהגברת הכוח האמריקאי בעיראק ב-2007 נעשתה בעצם רק בדיעבד ומתוך נאמנותו והערכה לנשיא, בדומה לתמיכתו של פאוול בפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. ושוב בדמיון מסוים  לפאוול, במעמדה כדיפלומטית הבכירה בממשל בוש, הצליחה רייס להשיג את הסכמתו של הנשיא למהלכים דיפלומטיים פרגמאטיים ביחס למשטרים  "מרושעים" (איראן וצפון קוריאה) , וגם נקטה בעמדה האוהדת ביותר לפלסטינים מבין בכירי הממשל.  נראה כי שימת הדגש אצל רייס, בתור מזכירת המדינה, על דיפלומטיה נבעה לא רק מתוקף תפקידה, אלא גם  מתסכולה מהסתבכותה של ארה"ב בשתי מלחמות בקדנציה הראשונה של בוש. תרומתה  הייחודית של רייס למהלכים החשובים והמשפיעים במדיניותו של בוש – ובראש וראשונה המלחמות באפגניסטן ובעיראק –  כנראה לא הייתה רבה.

כפי שמציינת רייס בזיכרונותיה, כל יום מתקופת הנשיאות של בוש הפך כאילו ליום המחרת של פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. ואכן לאירוע המחולל הזה הייתה השפעה מכרעת על תמיכתה של רייס ביציאה למלחמה נגד אפגניסטן ועיראק. בעוד המלחמה נגד שלטון הטליבן באפגניסטן – ואי הסתפקות בלוחמה נגד אל-קאעידה –  זכתה לתמיכה אמריקאית ובינלאומית רחבה בזמנה והוכרעה  לכאורה כבר בשלהי 2001 כמעט ללא שימוש בכוחות קרקע אמריקאיים, הרי היו סיבות כבדות משקל לראות בפלישה לעיראק החלטה שגויה מלכתחילה. פאוול, ראש המטות המשולבים לשעבר ומזכיר המדינה, וברנט סקוקרופט (Brent Scowcroft) , היועץ לביטחון לאומי בתקופת נשיאותו של בוש האב, התנגדו (פאוול, מאחורי הקלעים, וסקוקרופט, במאמר שפרסם) לפלישה לעיראק, בטענה שהיא  תרתק כוחות אמריקאיים למלחמה בלתי הכרחית, עלולה לסבך את ארה"ב, ותפגע במאמציה להילחם נגד הטרור במישור הגלובאלי.

אריכות ההנמקה של רייס למלחמה נגד משטרו של סדאם חוסיין, אין  בכוחה לחפות על רפיסות טיעוניה ולהסוות את הסיבות האמִתיות למהלך השגוי. האיום שנשקף לארה"ב ממשטרו של סדאם – שהיה נתון בסנקציות יעילות למדי במשך למעלה מעשור – היה כאין וכאפס בהשוואה לסכנה הפוטנציאלית שארבה לאמריקה מאיראן ומצפון קוריאה. דווקא חולשתה  הברורה של עיראק – בהשוואה לאיראן וצפון קוריאה – ובעיקר אשליית הניצחון המהיר והקל  על משטר הטליבן באפגניסטן, היו הסיבות המכריעות בהחלטת ממשלו של בוש לפלוש לעיראק. המלחמה נגד משטרו של סדאם, בעל היכולת המוגבלת בתחום הנשק להשמדה המונית, שבדיעבד התגלתה כלֹא קיימת כלל,  עמדה בסתירה רבתי למאמצים הדיפלומטיים הסבלניים של רייס בסוגיות הגרעין הממשיות של טהראן ופיונגיאנג.

רייס אינה נוקבת במספר החיילים האמריקאים שנהרגו ונפצעו בעיראק בתקופת נשיאותו של בוש (נהרגו למעלה מ-4,200 ונפצעו למעלה מ-30,000), לא כל שכן במספר הקורבנות מקרב האוכלוסייה האזרחית בעיראק באותה תקופה (לפי הערכה זהירה למעלה מ-100,000), וגם לא במימדי המשאבים האדירים הכלכליים והפיננסיים שהשקיעה ארה"ב במלחמה בעיראק.  בדרך זו היא מטשטשת וממעיטה את העלות הכבדה של המלחמה הזו. אמונתה של רייס כי הקורבנות בדמותם של החיילים האמריקאים שנפלו במלחמה בעיראק לא היו לשווא, וכי עיראק תהווה בסיס למזרח תיכון משגשג ודמוקרטי התבדו.  בזמן כתיבת שורות אלה בקיץ 2013, נטיותיו הדיקטטוריות של אל-מאליכי גברו, וכדי להתמודד נגד הטרור הסוני של אל-קאעידה  ושלוחותיו, נאלץ  אל-מאליכי להיעזר בבעל ברית מקומי בדמותו של המשטר השיעי באיראן, ובהתאם לכך, האוריינטציה הפרו-איראנית שלו התחזקה. ארה"ב, במקום לבודד את איראן, בלי משים יצרה לה בעל ברית מקומי. מאידך גיסא, מתנגדיו הסונים של אל-מאליכי גם כן לא בחלו בבחירת בעל ברית מקומי  – וכך הפכה עיראק לכר פורה לאל-קאעידה ושלוחותיו. עיראק ב-2013 נראית מדינה במצב של התפוררות, הנתונה בפיגועי טרור יומיומיים מחד גיסא וניסיונות אכזריים ובלתי יעילים של המשטר לשים להם קץ מאידך גיסא. סביר להניח כי חלק ניכר מהעיראקים רואים את המקור לצרותיהם בפלישת הזר  בזמנו לארצם, בדמותה של ארה"ב. 

כישלונה של רייס, בתור אקדמאית מוכשרת, בהתוויית המדיניות כלפי עיראק, דומה, בפרספקטיבה היסטורית, לכישלונם של מיטב המוחות המבריקים בצוות היועצים של הנשיא לינדון ג'ונסון (אותם ירש מקודמו, ג'ון קנדי)  בהתמודדות עם שאלת וייטנאם באמצע שנות ה-60. תחום התמחותה של רייס לא הייתה עיראק, כמו שיועציו הבכירים של ג'ונסון לא היו מומחים לווייטנאם. מומחים לענייני עיראק  צפו את האפשרות, כי הרוב השיעי שיגיע לשלטון בעיראק לאחר מיגור משטרו של סדאם, עלול להתחבר למשטר האייתוֹלוֹת השיעי באיראן – אויבה המושבע של ארה"ב. על מיעוט הידע  של רייס בנושא העיראקי מעידות הודאותיה, שהיא לא חזתה את מידת העוינות הגוברת והולכת של העיראקים לכוחות האמריקאיים, האמינה כי לכידתו של סדאם חוסיין תשים קץ למרד, ולא ציפתה מראש את הידרדרותה של עיראק למלחמה עדתית. אפשר לומר, כי הטעות שבכניסתה של ארה"ב למלחמה נגד עיראק ב-2003 הייתה הרבה יותר חמורה מתחילת מעורבותה המאסיבית של ארה"ב במלחמת וייטנאם באמצע שנות ה-60. במלחמת וייטנאם ניסתה ארה"ב לשמֵר את הסטאטוס קוו, קרי את קיומה העצמאי של דרום וייטנאם כמדינה פרו-מערבית, מול ניסיונה של צפון וייטנאם הקומוניסטית להשתלט עליה. זאת תוך הסתמכות על התקדים ההיסטורי  של מלחמת קוריאה (1953-1950), בה הצליחה ארה"ב להכשיל את ניסיונה של צפון קוריאה הקומוניסטית להשתלט על דרום קוריאה.  לעומת זאת, פלישתה של ארה"ב לעיראק  ומאמצה האדיר לעצב מחדש את המשטר בה  היו בבירור ניסיונות לשנות את הסטאטוס קוו, תוך התעלמות מתקדימים היסטוריים אמריקאיים כושלים. תקדימים  מיניאטוריים קודמים היו המעורבות האמריקאית בלבנון ב-1984-1982, ובסומליה ב-1994-1992. בכל המקרים האלה, הפיצול האתני והדתי של הארצות, איבת המוסלמים כלפי האמריקאים והקושי של צבא סדיר להילחם נגד מלחמת גרילה, עמדו לרועץ לארה"ב. 

בתחילתו של "האביב הערבי" ב-2011 – הנזכר באפילוג של סִפְרָה –   רואה רייס הצדקה לנכונות קידום "סדר היום של חופש" על ידה בתקופת כהונתה כמזכירת המדינה. לדבריה, על אף שהדרך להקמת משטרים דמוקרטיים בעולם הערבי לא תהיה קלה, הרי החזון הדמוקרטי יתגשם וישמיט את הקרקע להיווצרותם של ארגוני טרור קיצוניים נוסח אל-קאעידה. להערכתי, התחזית האופטימית הזו פשטנית ותלושה מן המציאות. דווקא משטרים דיקטטוריים ברוטאליים בעולם הערבי, כמו משטרו של קדאפי בלוב, משטר אסד (האב והבן)  בסוריה ואף משטרו של סדאם חוסיין בעיראק נלחמו ביד ברזל נגד ארגונים אסלאמיים קיצוניים, בהם ראו מתחרים מסוכנים לשלטונם. מיגור המשטרים האלה בעיראק ובלוב, ושקיעתה של סוריה לתוך מלחמת אזרחים – וכל זאת בעזרת ארה"ב והמערב – התגלו כחרב פיפיות. הפילוג העדתי, הדתי והשבטי בארצות האלה, הביא לחוסר יציבות פוליטית בהן, ויצר קרקע פורייה לפעילותם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים המהווים איום לאינטרסים מערביים. רייס בעצמה סטתה מחזונה הנעלה בדבר קידום הדמוקרטיה, כאשר חזון זה התנגש באינטרסים של ארה"ב. כזכור, הדבר בא לידי ביטוי  במעורבותה בהדחת ראש ממשלתה הנבחר הראשון של עיראק באפריל 2006, ובהתנהגותה המשפילה כלפי מחליפו, אל-מאליכי,  בדצמבר 2007. אם יש סיכוי להקמתם של משטרים דמוקרטיים בארצות ערב, הרי הוא קיים בעיקר בארצות בעלות אוכלוסיה הומוגנית ברובה כמו מצרים ותוניס. גם אם בארצות האלה תקום דמוקרטיה, הרי היא לא תהיה בהכרח לפי הדגם הטורקי של דמוקרטיה אסלאמית, אותה שבחה רייס.

רייס נוטה להתעלם מכך כי המגמות הדומיננטיות בממשלתו של ארדואן היו הגברת האסלאמיזציה  ולא הדמוקרטיה, והתרחקות מן המערב (להוציא שיתוף פעולה טקטי  החל מ-2011 לנוכח האינטרס המשותף להפיל את משטרו של אסד בסוריה).  נראה כי טורקיה בראשות ארדואן מתרחקת מהדגם המערבי של דמוקרטיה וחותרת באטיות לכיוון הדגם האיראני. רייס לא מצאה לנכון לשנות את התרשמותה החיובית מטורקיה ב-2011 (התאריך המעודכן של סיום זיכרונותיה), גם לאחר שני האירועים הבאים שהתרחשו במאי 2010 ומהם היא מתעלמת. (1) ניסיון טורקי כושל למנוע אישור יוזמה אמריקאית במועצת הביטחון של האו"ם להטיל סנקציות נוספות על איראן, בגלל מדיניות הגרעין שלה. הניסיון נעשה באמצעות חתימה על הסכם משולש טורקי-ברזילי-איראני, שלכאורה פתר את סוגיית הגרעין האיראני. (2) "משט המרמרה" לעזה בחסות טורקית, במטרה להסיר את המצור הישראלי מעל ממשל חמאס בעזה.  צירופה של טורקיה לאיחוד האירופי, בו תמכה רייס, משול להכנסתו של "סוס טרויאני" לתוכו.

בסיכומו של דבר, בהתמודדות עם פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 היה  על ארה"ב לנקוט במדיניות מפוקחת, המודעת למגבלות כוחה. על וושינגטון היה להתרכז בלחימה נגד אל-קאעידה – ולא הטליבן; לא להשקיע משאבים אדירים בטיפול באיום משני ואף שולי, שבדיעבד התגלה כמדומה, בדמות  משטרו של סדאם חוסיין; ולוותר על היעד האוטופי של הפיכת המזרח הערבי לדמוקרטי,  כדי לשרש  בו את האסלאם הקיצוני, אלא להסתפק בקידום רפורמות.