סיכסק, איימן. אל יפו (תל אביב: משכל, 2010) [סיכום וביקורת]

 

סיכסק, איימן. אל יפו (תל אביב: משכל, 2010), 142 עמ' כולל ביקורת [סיכום וביקורת]

איימן סיכסק  (أيمن سكسك) (Ayman Sikseck)  נולד למשפחה ערבית מוסלמית ביפו ב-1984. הוא סופר הכותב בעברית. "אל יפו", ספר הביכורים שלו, פורסם ב-2010. מאז המשיך בפעילות ספרותית מגוונת. למחבר תואר ראשון בספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית.

הספר כתוב בגוף ראשון, אך אין זו אוטוביוגרפיה. בסיכום שלי ריכזתי את ההתייחסויות לסכסוך הישראלי-פלסטיני בספר בפרק נפרד. כמו כן הוספתי לסיכום הערות בסוגריים, דברי ביקורת בפרק העוסק בסכסוך בין יהודים לערבים, ופרק ביקורתי על היצירה בכללותה.  

סיכום

בגיל עשר נכנס המחבר בפעם הראשונה לבית כנסת ביפו. יהודי דתי ביקש מאימו להדליק את האור בבית הכנסת לפני צאת השבת, ואימו הטילה את התפקיד עליו. הילד חשש כי בבית הכנסת יאונה לו רע ורגז מאוד על אימו שנִדבה אותו למשימה הזו. זאת ועוד. ידידו נמרוד, בדומה לחבריו החילונים, שנאו את הדתיים. נמרוד כינה אותם "ג'וקים" וראה בהם טפילים החיים על חשבון האנשים החילונים העובדים. על כן, כל שירות למען הציבור הזה היה מגונה בעיני חברו. לאחר שובו מהדלקת האור, שהסתיים בלי שהדתיים פגעו בו, ניסה המספֵּר להצטדק בפני נמרוד, בטענה כי לא יכול היה לסרב לאימו. נמרוד נתן להבין לילד הערבי כי  כעת ה"חֶברה" אינם רוצים לשחק אתו ואף תכננו לשסע בו את הכלב בצאתו מבית הכנסת – לא רק כיוון שעזר לדתיים, אלא בנוסף לכך כיוון שהוא ערבי והם גזענים.

בתקופת ילדותו של המספֵּר עברה משפחתו לשכונה, בה ביתו היה ממוקם בקרבת מסגד. הקִרבה למסגד עוררה בו "התלהבות גדולה: קולו של המואזין הדהד לעת ערב בכל החדרים בבית" (עמ' 53). בילדותו הוא היה חובש כיפה לבנה שאימו רקמה לו במיוחד ומתלווה לאביו הדתי לתפילות הערב. עם הזמן התרחק המחבר מהדת.

באותה השכונה היו גרים סעיד ו-שָׁרִיהָאן  עם הוריהם.  הוריו של סעיד לא התערו בשכונה, כנראה על רקע  שמועה  שפשטה בזמנה, שאביו היה משת"פ של השב"כ. בחלוף  הזמן אביו נפטר והמשפחה חדלה מהסתגרותה. נרקם קשר בין המחבר לשריהאן, אשר תחילתו  בסתר: כאשר אביה היה בירדן ואחיה סעיד לא היה בבית. שריהאן באותה תקופה נהגה לבוא לביתו כמעט כל יום, ואימו ואחותו סָמָאהֶר חיבבו אותה.

במקביל לקשר עם שריהאן, לכותב היצירה הייתה ידידה יהודייה בשם ניצן. פעם, המחבר קבע מראש לצאת איתה לקולנוע , ולא ידע כי באותו היום יתקיים טקס פתיחתו המחודשת של המסגד. לאחר שנודע לו הדבר, החליט בכל זאת לא לבטל את היציאה לקולנוע עם ניצן, ולא שעה לאזהרתו של אביו כי הוא יתחרט על כך. באותה התקופה שירתה ניצן בצבא והגיעה לפגישה במדים צבאיים. הוא החליט לעזוב את הסרט במהלך ההפסקה הראשונה, וחזר לשכונתו לחזות בפתיחה המחודשת של המסגד. בקרבתו ישב שעה ארוכה, וניצן – אשר הייתה מודעת לאי נוחות שלו על שמיאן לשמוע בקול אביו –  הצטרפה אליו. הוא נמנע להשיב לשאלתו של סעיד מדוע איחר לאירוע.

אחותו האהובה של המחבר, סָמָאהֶר, הייתה צעירה שאפתנית. היא למדה חינוך ו"טענה שלא תתחתן לפני גיל עשרים ושמונה, ואך ורק אם עד אז יהיה לה תואר שני" (עמ' 8). אביו של המחבר היה שתקן וכמעט לא הצליח ליצור שיחה עימו. בפעמים המעטות בהן אביו דיבר אתו היה בהקשר לטרוניותיו על סמאהר. האב ניסה לשדך אותה, היא התארסה וכבר בדקה למעלה משלוש דירות עם ארוסה, וכל פעם לא הייתה מרוצה מהדירה – וזאת לדאבון ליבו של האב שרצה שתתחתן כבר. המחבר רומז כי אולי זו הייתה דרכה של סמאהר לומר כי היא עדיין אינה מעוניינת להתחתן. באוזני המחבר האב כינה את בתו "אחותך" בלבד. השידוך בסופו של דבר לא צלח.

המחבר זוכר מתי אביו חיבק אותו בפעם האחרונה. היה זה כאשר המתין לאביו בצאתו ממסגד. אחר כך סיפר לאביו שניצן לא תבוא יותר. ארבעה חודשים אחר כך נפל האב מפיגומים במפעל – בו עבד במשך 20 שנה – ונהרג. המחבר למד אז באוניברסיטה בירושלים והוזעק משם. שבועון התנועה האסלאמית, אל-מית'אק, עליו מנוי היה האב, המשיך להגיע לביתו גם שנתיים אחר מותו. המחבר נהג לאסוף אותו בכל יום שישי ולקחתו לירושלים. בכתב העת הזה משכה את תשומת לבו "פינת האישה המוסלמית", בה השתמש כדי לדלות ממנה מתכונים ולבקש מאימו להכין אותם. בשבועון הופיעה כותרת בולטת על הפגנה שארגנה התנועה האסלאמית מול שערי שגרירות דנמרק בתל אביב, כדי למחות על הקריקטורות שממשיכות להתפרסם בארץ זו על הנביא מוחמד. המפגינים קראו להחרים מוצרים דניים.[האירוע התרחש ב-2006.]

המחבר, אשר המשיך לקיים קשר חשאי עם שריהאן, לאחר העיון בשבועון התנועה האסלאמית התקשר אליה מטלפון חסוי. מתברר שאביה נהג לאסוף את אל-מית'אק כל שבוע מהמסגד – אבל היא לא גילתה עניין מיוחד בשבועון הזה ותמהה על שהוא שואל אודותיו. המחבר הסב את תשומת ליבה לציטוט מדברי מוחמד המופיע בעיתון, לפיו אמר הנביא כי אף אחד לא ייחשב למאמין אמיתי, עד שלא יאהב את מוחמד יותר מאשר את עצמו, את הוריו וילדיו ואת כל בני האדם. המחבר סבור שזו דרישה מוגזמת ואינה מקובלת עליו. לאחר מכן שריהאן שאלה את הדובר עימה האם הוא קורא את פינת המתכונים, והוא שיקר במצח נחושה: "זו פינה לנשים!" (עמ' 63).

כאשר שריהאן למדה באוניברסיטת ת"א, המחבר נהג לקיים איתה פגישות רומנטיות חשאיות בעירם יפו. המפגשים היו נערכים בסתר, כיוון שהמחבר לא מצא לנכון לבקש אישור לכך מאחיה של שריהאן, סעיד – וזאת על אף הקשר הידידותי בין האח לבינו. [לאחר מות האב, האח אמור לאשר את הנישואים של אחותו.] "אם הייתָ מדבר אתו, היא [שריהאן] אמרה, לא היינו צריכים להתחבא ככה" (עמ' 14). שניהם אינם מקפידים לקיים את מצוות הדת כמו לצום ברמדאן. בניגוד למחבר, שאינו מגלה לסעיד שהוא לא צם, סעיד אומר: "כל אחד  מאיתנו [מאחיו] צם כי הוא בטוח שכל האחרים צמים גם" (עמ' 21).

הקשר בין המחבר לשריהאן לא התפתח מעבר לפגישות חשאיות במקומות בלתי הומים, והיא התארסה לאחר. המספֵּר הגיע למסיבת אירוסין שלה, אבל בראות אותה בשמלה לבנה, מיהר לברוח מהאולם. "חלף שבוע בדיוק מאז מסיבת האירוסין שלה [של שריהאן]" (עמ' 93).  המספֵּר יחד עם ניצן השתתף במועדון בחגיגות לכבוד השנה הלועזית החדשה, בה המבלים הרבו לשתות אלכוהול ולרקוד. שתיית אלכוהול הייתה קשה  עליו, אך ניצן עודדה אותו לעשות זאת. באותה התקופה עדיין ראה בשריהאן חברתו, בעוד בניצן ראה ידידה. [ייתכן כי הסכמתו להשתכר נבעה גם מפאת האירוסין של שריהאן.] בהיותו מעולף משכרות במסיבה, חזר המחבר לביתו כשהוא נשען על כתפה של ניצן. שריהאן ראתה אותו במצב כזה ובירכה אותו בשנה טובה. למחרת סיפרה לו על מסיבת האירוסין שנערכה לה ואמרה כי חבל שהוא לא הגיע למסיבה. לשאלתו  איך החיים בתור אישה מאורסת ענתה: "בעיקרון אותו דבר כמו להיות רווקה", מלבד תירוץ לאי סיום תואר ראשון (עמ' 92).

עוד לפני האירוסין של שריהאן, שני אחיו הגדולים של המחבר [אשר בידיהם הייתה שמורה הזכות המסורתית להחליט על נישואי אחותם לאחר מות האב], אילצו למעשה את אחותם סָמָאהֶר להתחתן עם אדם שסברו שמתאים לה. למספֵּר, בתור האח הצעיר, לא היה שום חלק בשידוך – אבל הוא גם לא מצא לנכון להביע התנגדותו לנישואים האלה. הוא תירץ את התנהגותו הפסיבית בכך שממילא דעתו לא תהיה חשובה בעיני אחיו, וגם אם היה לו האומץ להתנגד, היה מצער את אימו. לרגל אירוסי אחותו, המחבר חזר מלימודיו באוניברסיטה בירושלים לביתו ביפו. בשבתו בחדרו, נכנסה אחותו: היא לא אמרה דבר, אלא סטרה על לחיו "בכל כוחה, סטירה זועמת, יחידה" (עמ' 13).  בחלוף הזמן, בשיחה עם סמאהר בביתו, משתמע כי היחסים בינה לבעלה קרירים.

המחבר הגיע לחתונתה המפוארת של שריהאן. בחתונה מתברר לו כי היא הכירה את חתנה בשידוך: שתי המשפחות מכירות זו את זו, בעוד שריהאן אינה מכירה היטב, ואולי בקושי, את החתן. כותב היצירה מתאר את רגשותיו: עוד לפני הגעת הזוג המאורס "הרגשתי חסר מנוחה וחנוק בתוך חולצתי. קודם סמאהר, והלילה גם שריהאן. מי תהיה הבאה בתור שתיפול קורבן לשתיקתי?" (עמ' 96). בראותו את הכלה והחתן, כמעט בריצה עזב המספֵּר את אולם החתונה.

מאז ששריהאן התארסה, ביקוריה של ניצן נעשו תכופים יותר. המחבר נהג לבוא מירושלים ליפו ביום חמישי ולחזור לירושלים במוצאי שבת, ובימים האלה יכול היה להיפגש עם ניצן. בפגישה האחרונה המתוארת בספר בין הסופר לשריהאן, היא, במשתמע, כבר בהריון. הם נזכרים בהשתתפותם ביחד עם ערבים ישראלים אחרים בפעילות למען פלסטין.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני ביצירה    

בטיול עם אימו של המחבר היא הראתה לו את מה שנותר מבית הוריה ומהבתים שסבבו אותו ביפו: "ערמות  גדולות של חול ומתכת העומדות מול הים ומביטות מושפלות בגבם של בתי הפאר החדשים שנבנו לאורך החוף". המחבר חיפש ביפו כתובות לקיומה של פלסטין במקום, ואכן מצא כתובות כאלה, בערבית ובאנגלית, מתקופת המנדט הבריטי. מתעורר בו הרצון לחרות את המילה פלסטין גם באותיות עבריות.  בשובו מירושלים ליפו, יהודי חובש כיפה ביקש ממנו לקנות ספר תהילים בחמישה שקלים, אשר ישמשו כתרומה להצלת בית כנסת. ניתן להבין כי למחבר חסר האומץ לסרב, תוך הבהרה כי הוא ערבי, ובמקום זה הוא  נענה לבקשה. בביתו, באירוע לקראת אירוסי אחותו סמאהר, מישהו מהנוכחים הזכיר את בית הכנסת "ואת המאבק שמתנהל זה כמה שנים על החזרת המבנה למשפחה שנמלטה ממנו בארבעים ושמונה" (עמ' 12-11).

פרשנותי לפִסקה. התיאורים שהובאו בפִסקה לעיל נועדו להזכיר לקורא העברי כי יפו הייתה עיר פלסטינית-ערבית בתקופת המנדט הבריטי, עד להקמה של מדינת ישראל במאי 1948.  העדויות לכך הן בתי תושביה הערבים של העיר שהפכו לעיי חורבות, ובתים אחרים שנתפסו על ידי יהודים ואחד מהם הפך לבית כנסת. עדות נוספת לכך היא הכתובת שגילה המספֵּר באנגלית ובערבית עליה רשום פלסטין. רצונו לכתוב פלסטין גם בעברית, כנראה רומזת אף ביתר שאת על רצונו להסב את תשומת לבו של הקורא העברי כי יפו הייתה עיר פלסטינית – בניגוד לכוונתה של מדינת ישראל לעקור את שם פלסטין משמה של העיר.

סעיד, בשיחה עם המחבר, מספר כי אנשים חדשים עוברים לגור בשכונה, שאינם מתעניינים בשכניהם. בשעת בוקר המחבר מברך את אחד השכנים החדשים ומוסיף: "אני הסיבה שעברתָ לגור ביפו" (עמ' 108). באירוע אחר, סמאהר והמחבר שמו לב לנוכחות מוגברת של המשטרה ביפו. "בטח זה כמו בשטחים הכבושים", אמר המחבר (עמ' 117). סמאהר הוסיפה כי הנוכחות המשטרתית מעצבנת וגורמת "פשעים אחרים" [פיגועים?] (עמ' 118). להערכתי, התיאורים לעיל רומזים על ניסיונות מחודשים לייהד את העיר שנעשו בתחילת המאה ה-21 – ניסיונות שנתפסו בעיני תושביה הערבים, כהקמת התנחלויות בעיר וערעור הסטאטוס קוו בה, ועוררו התנגדות מצדם. בדומה לכך, בנייני הפאר החדשים המתוארים בתחילת הפרק הזה, אשר אוישו בעיקר על ידי יהודים, גם כן נתקלו  בהתנגדות מצד התושבים הערבים, כניסיון לדחוק אותם מהעיר. הסיפור על תרומה להקמת בית הכנסת רומז כנראה כי מאמצי הייהוד נעשהו על ידי גורם דתי. (לפי ערך "יפו" בוויקיפדיה, "בשנת 2007 הוקם בעיר גרעין חברתי תורני על ידי הרב יובל אלפרט ושנה לאחר מכן ישיבת שירת משה שנועדו על פי מארגניהם לחזק את הקהילתיות והזהות היהודית ציונית ביפו, ולמנוע התבוללות".)

הפִּסקה הבאה מתארת את האי נוחות, המבוכה ואף התסכול שחש אזרח ערבי כאשר זוכה במתת מארגון ציוני. המחבר נכח בטקס הענקת מלגות לסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. בין מקבלי המלגות הייתה חברתו באותה התקופה, שריהאן. המלגה שלה הייתה על שמו של אחד ממייסדי הקרן שנמנה עם "חלוצי היישוב היהודי בישראל", אשר עסק גם "באימוני ירי בשטחים פתוחים. מנימת דבריו ניכר היה שהוא מאמין כי במעשים של גבורה מדובר". לאחר קבלת המלגה המחבר לחש לעברה  של שריהאן, "כמה פטריוטי מצדך". שריהאן בתגובה לחשה: "עכשיו אני גם צריכה להגיד להורים שלי ולסעיד שזה בזכות היישוב היהודי. הם יתגלגלו מצחוק" (עמ' 65). שריהאן אומרת למחבר כי שניהם דומים לדמותה של אנטיגונה במחזה הקרוי על שמה: "העובדה שהיא כולה ניגודים וסתירות...שהיא יוצאת נגד משהו שהוא כביכול גדול עליה" (עמ' 67). כותב היצירה מתקן את שריהאן ואומר כי בניגוד לשניהם, כאשר כולם עמדו ושרו את "התקווה", הם  לא יצאו, כפי שהייתה עושה אנטיגונה, אלא עמדו בלבד. 

כותב היצירה וסעיד ערכו ביקור בשוק הפשפשים (העתיקות) ביפו. כאשר המוֹכר  הזקן   – ממנו קנה סעיד תמונה – שמע את המחבר וסעיד מזכירים בשיחתם  שביום הזה חל יום מותו של ביאליק, המוכר פנה אליהם בערבית, הביא להם ספר בערבית של ע'סאן כנפאני והשמיע כלפיהם דברי תוכחה: "ברור שלא תדעו מי זה...מי בגילכם יודע היום מי זה ע'סאן כנפאני" (עמ' 39). המוֹכר תיאר את האיש כ"נסיך הספרות הפלסטינית", אשר "כתב את הדברים שביאליק לא ירצה לעולם לספר" (עמ' 40) המחבר, בדרכו חזרה, חשב איך זה קרה שאת יום השנה למותו של ביאליק זכר, ואת הסיפורים "בארץ התפוזים העצובים" של כנפאני שכח ברובם. עיניו דמעו.

בפגישה בין המחבר לשריהאן שנערכה כבר לאחר נישואיה, הם נזכרים בהשתתפותם ביחד עם ערבים ישראלים אחרים, כולל מאל-קודס [ירושלים], בפעילות למען פלסטין: הפגנה בחיפה בה נשאו דגלי פלסטין. כעת מתברר להם כי קרובת משפחה של מחמוד – איתם השתתף באותה פעילות – נהרגה על ידי ישראל בעזה [אולי במבצע "עופרת יצוקה"]. המחבר ממשיך: "אני מנסה לדלות מזיכרוני תפילה מוסלמית קצרה למען המתים, ללא הצלחה" (עמ' 128). אותו מחמוד, בשלט שעסק בהכנתו בשלוש שפות עבור הפגנה, שכח איך אומרים טרנספר בערבית. בתגובה, ערבי מאל-קודס [ירושלים] אומר: "קוראים לעצמכם ערבים?...באל-קודס לא הייתם עוברים את מילוי שאלון הקבלה" (עמ' 127).

שתי הפסקאות האחרונות רומזות על צער שחש גיבור היצירה מפאת התרחקותו ושכיחתו את שורשיו הפלסטיניים-המוסלמים על רקע ניסיונותיו להשתלב בחברה הישראלית. ביצירה ישנו גם אזכור לצפייתו של המחבר בסרט "זהות במלכודת", בה סוכן שלקה באמנזיה נאבק לגלות את זהותו. בכך נותן להבין המחבר כי מצבו דומה לאותו הסוכן: גם הוא שכח חלקית את זהותו האמיתית ושואף לגלותה ולממשה מחדש.

הפִּסקה הבאה מרכזת את יחסו כלפי החגים היהודיים. ביפו דואגים לתלות שלטים לכבוד החגים היהודיים, כמו סוכות – אך אין שלט לכבוד רמדאן. יחסו של המחבר כלפי החגים היהודיים עבר שינוי. בתור תלמידים, המחבר ואחותו סמהאר נהגו להקים סוכה בחצר ואף חשבו שזה גם חג שלהם [אולי כיוון שראו בכך גם סמל  לפליטים הפלסטינים?], אבל בחלוף הזמן הפסיקו. המחבר מרגיש יחס שלילי הן כלפי חג המולד הנוצרי וחג חנוכה  היהודי. לדבריו, "אמא שלי מופתעת בכל שנה מחדש לגלות שיש כל כך הרבה נוצרים ביפו" (עמ' 48). ואשר למחבר: "לא יכולתי לשאת את ריחה המחניק של הריבה החמה [למילוי הסופגניות] שעמד בחנות" (עמ' 44). הוא שאל את עצמו האם היחס השלילי כלפי חגו של האחר הוא הדדי:  האם תושבי העיר שאינם מוסלמים "החמיצו פנים מול הנורות הצבעוניות שקישטו את השכונות ברמדאן" (עמ' 44). בעומדו בתור לקנות שתייה, עובדת החנות הציעה לו סופגנייה בחינם, ומתוך קונפורמיזם לא העז לסרב. לעומתו, אישה שעמדה מאחוריו בתור, סירבה בנימוס, ולאחר דקות אחדות הפנתה את מבטה אליו ואמרה בערבית: בתיאבון.  הערתה עוררה בו מבוכה. המחבר יחד עם ניצן השתתף באירוע לכבוד יום העצמאות.  בהמשך היום קנו תפוחים קשים מצופים בקרמל, ולמחרת כאבו השיניים לשניהם. באירוע האחרון המחבר כנראה רומז על הענשתו בגין השתתפותו בחגיגות יום העצמאות.

שתי הפסקאות הבאות עוסקות באפליה כלפי האזרחים הערבים על רקע ביטחוני. במהלך נסיעתו באוטובוס לסרט עם ניצן, היא  ונוסעים יהודים אחרים – אך לא המחבר –  חשדו באישה ערבייה שהיא נושאת מטען חבלה בתיקה. נוסע אחד, ללא רשותה, פתח את תיקה ורוקן אותו, אבל לא מצא דבר חשוד. בקבוק בושם קטן שנשמט מתיקה של האישה והיא לא מצאה אותו, נלקח (נגנב?) על ידי ניצן, היא התיזה אותו על עצמה לאחר צאתה מהאוטובוס, וביקשה מהמספֵּר לשמור אותו עבורה בכיסו. המחבר ניאות לעשות זאת, אבל הרגיש בחילה. במקרה הזה, מנקודת ראותו של הכותב, כמו להוסיף חטא על פשע, פריט מרכושה של האישה, נלקח-נגנב בעקבות הבדיקה הביטחונית הבלתי מוצדקת.

לאחר סיום שירותה הצבאי, עבדה ניצן בחברת אבטחה והחליטה לחגוג עם המחבר את יום הולדתה בפסטיבל הבירה, אירוע בו שימשה כמאבטחת. לשאלתו על פרטי עבודתה הסבירה כי טיפוסים "בעייתיים" שצריך "להתעכב עליהם" נקבעים לפי המראה – "אם הם קצת כהים בעור ובעיניים זה כבר מדליק נורה אדומה"; "וחוץ מזה מנסים לדובב אותם רק כדי לראות אם יש להם מבטא" (עמ' 112). בהבינה כי הקריטריונים האלה מעוררי החשדנות מכוונים לאנשים כמוהו, קרי ערבים, במעין התנצלות אמרה: "ככה הכשירו אותנו. אין לי ברירה", בהוסיפה כי לו אין מה לדאוג, כיוון שאין לו מבטא. בתגובה, "הנחתי את כף ידי על ירכה. 'איזה יופי', אמרתי, ולא החזרתי לה מבט" (עמ' 112). בעת הפסטיבל המחבר היה עֵד לתשאול של שני ערבים על ידי מאבטח. אבל הבדיקה הביטחונית פסחה עליו, כיוון שניצן אמרה לעמיתה לעבודה: "אותו תעזוב...הוא אתי" (עמ' 115).

הספר מסתיים בפרק העוסק בפיגועי התאבדות. במהלך נסיעה באוטובוס לירושלים המספֵּר מדמיין אוטובוס עם חיילים נפגע בפיגוע התאבדות. כמקובל בפיגועי התאבדות "המחבל", כדבריו, יהפוך לגיבור בעיני ערבים: רעולי פנים יניפו כרזות עם התמונות שלו ביד אחת ורובים ביד שנייה, בעזה, בג'נין, בביירות, בבגדאד, במזרח ירושלים וביפו (עמ' 131).  בקלטת שישאיר אותו המחבל לפני הפיגוע יידבר על זכות השיבה, הנַכְּבָּה והקוראן, תוך קריאות אללה אכבר. אימו של הסופר, בראותה את הקלטת על מסך הטלוויזיה, תגיד "עוד מטומטם ששטפו לו את המוח" (עמ' 131). בהמשך מדמיין המחבר שהאוטובוס בו הוא נוסע כעת נפגע בפיגוע התאבדות.

בחירתו של הכותב לתאר פיגוע נגד אוטובוס עם חיילים, כלומר אובייקט צבאי, ולא אוטובוס אזרחי ובו אימהות עם תינוקות, ייתכן ונועד להמעיט מחומרת המעשה. עוד ראוי לציין כי המחבר מצא לנכון לציין כי מעשי הטרור נגד יהודים זוכים לא רק להערצה במדינות ערב, אלא גם ביפו, כחלק מהעולם הערבי.

ביקורת

היצירה כתובה בעברית ברורה, לא מליצית ועם זאת יפהפייה, העולה על פני סופרים עברים יהודים בני דורו. לדעתי, מִבנה הספר לוקה בחסר. הספר בנוי מפרקים שנכתבו בזמנים שונים ופורסמו בנפרד בזמנם. פרסומם בתור יצירה אחת היה מחייב עריכתם מחדש בהתאם – אחרת העלילה דומה למעין פאזל שעל הקורא לנסות להרכיבו.

על אף שהיצירה אינה אוטוביוגרפיה, מתאר איימן סיכסק בה את עצמו כמישהו שעוסק בכתיבה ספרותית, נוהג להסתובב עם פנקס ולתעד אירועים, וזה ללא ספק אחד היסודות האוטוביוגרפיים בספרו. ביצירה ישנה ביקורת ברוח הליברליזם כלפי האדיקות בדת המוסלמית ואורח החיים השמרני שהיא כופה על הערבים, כמו נישואים לפי שידוך, ולא מתוך אהבה בין בני הזוג, והחובה באישור לנישואים מצד האב, או מצד האחים של הכלה לאחר מות האב . עם זאת, בתור ערבי-מוסלמי נותרה במחבר זיקה לדת. הוא הרגיש אי נוחות על שהלך לצפות בסרט במקום להשתתף בטקס פתיחתו המחודשת של המסגד. כמו כן, כאשר נודע לו על הרוגה תמימה בעזה בזמן פעולה צבאית ישראלית, הוא ניסה לדלות מזיכרונו תפילה מוסלמית, אך לא הצליח.

הסופר מתאר את עצמו כאישיות חלשת אופי. הוא לא העז להתייצב נגד הנישואים שנכפו על אחותו האהובה, לא העז לבקש את הסכמתו של סעיד להיפגש עם שריהאן, והיא נישאה לאחר. חולשת האופי שלו באה לידי ביטוי בסטייתו מהפטריוטיות הפלסטינית, כזו הראויה בעיניו. הוא נענה לבקשה לתרום כסף לשיפוץ בית כנסת שהוקם בבית פלסטיני נטוש, הוא אכל סופגנייה שהוצעה לו בחינם – על אף שנגעל ממנה, והוא לא יצא מהאולם בעת שירת "התקווה".

בדומה ליחסו הדו-ערכי כלפי האסלאם, הוא גם בעל אישיות מפוצלת הנעה בין ערבי-פלסטינאי לבין ישראלי. הוא כותב בעברית ולומד באוניברסיטה עברית בירושלים – אך קשה לו להשלים עם השתלטות המרחב היהודי ישראלי על פלסטין ההיסטורית, והוא גם משתתף בהפגנות למען פלסטינים. הדואליות מתבטאת גם  בכך שיש לו שתי ידידות ערבייה ויהודייה. בעיני הפלסטינים באל-קודס הוא אינו מספיק פלסטיני, ובעיני היהודים הוא אינו מספיק ישראלי.

ואולם קריאה ביקורתית של היצירה חושפת כי הדואליוּת של הכותב בין ישראליות לפלסטיניות היא בעיקר דואליות לכאורה. הישראליות שלו מקורה בחולשת אופיו ובנטייתו לקונפורמיזם: רצונו להסתגל למציאות אנומאלית ובלתי צודקת מבחינתו, בה עם אחר השתלט על מולדתו פלסטין. מנקודת ראותו, הוא ועמו הם קורבנות תמימים הסובלים על לא עוול בכפם. 

ביצירה ישנן התייחסויות מרומזות ותיאורים להרס ולעקירת זהותה הפלסטינית-הערבית של יפו, תהליך שנמשך עד ימי כתיבת הספר. הערבים בישראל סובלים מגזענות ואפליה. המחבר חש בגזענות כלפיו כבר בהיותו ילד בגיל עשר, הרשויות מקשטות את יפו לרגל חגים יהודיים, אך לא חגים מוסלמים, ואזרחים ערבים נתונים  לבדיקות ביטחוניות, רק בגלל היותם ערבים. אף בקבלת מלגת סטודנט, הסטודנטית הערבייה חשה אי נוחות, כיוון שניתנה מטעם קרן להנצחת פעיל ציוני שקידם התיישבות, ובמשתמע היה גם מיליטנטי.   

קל לראות, כי ההתבטאויות הרכות והמרומזות בחלקן של המחבר בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני משקפות גרסה חד צדדית, אמת חלקית וסלקטיבית, המסתירה את התמונה המלאה והאמיתית.

בהקשר למלגה שמקבלת סטודנטית ערבייה על שם חלוץ ציוני שאחז בנשק, מתעלם המחבר מכך שלפני התחמשות היישוב היהודי בארץ ישראל למטרות הגנה, נערכו פוגרומים ביהודים בה תחת הסיסמה "אד'בח אל-יהוד" (إذبح اليهود), כולל ביפו עירו, בה נרצח הסופר יוסף חיים ברנר ב-1921. פרעות נגד יהודי יפו על ידי תושביה הערבים חזרו בשנת 1936. המחבר אינו מוצא לנכון להביע הכרת תודה למדינה היהודית שבה גם  סטודנטים ערבים שאינם משרתים בצבא ואינם עושים שירות לאומי, ואף מפגינים נגד המדינה היהודית עם דגלי פלסטין – עשויים לקבל מלגה מאותה מדינה. לוּ סטודנטים ערבים בארץ היו מפגינים למען מטרותיהם הלאומיות עם דגלי ישראל ופלסטין, ניתן היה לראות בכך, לפחות באופן סמלי,  כביטוי לתמיכתם בהקמת שתי מדינות, יהודית וערבית.

בעקבות החלטת כ"ט בנובמבר 1947 שקבעה כי יש להקים בארץ ישראל המנדטורית שתי מדינות, יהודית וערבית, "בין דצמבר 1947 לאפריל 1948 נפגעו [– כתוצאה מירי מיפו –] למעלה מ-1000 מתושביה היהודים של תל אביב, מהם כ-170 הרוגים. כ-17,000 מתושבי השכונות שגבלו ביפו, נאלצו לברוח למרכז תל אביב וצפונה... ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה תקפו את שכונת התקווה".[1] האירועים האלה היו חלק מתוכנית של ההנהגה הפלסטינית, בתמיכת תושביה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל  ובכך לשים קץ להקמת מדינה יהודית. באנלוגיה בלתי מדויקת אפשר לומר כי מי שרואה רק את עיי החורבות של יפו הערבית במאי 1948 – אך מתעלם מההיסטוריה שקדמה לכך, דומה למי שרואה רק את ברלין ההרוסה במאי 1945 –  אבל מתעלם מתולדות מלחמת העולם השנייה.

בספר מוזכר הסופר הפלסטיני הכישרוני ע'סאן כנפאני (غسان كنفاني) (1972-1936) – אבל  אין אזכור כלשהוא לכך כי האיש היה חבר  בארגון הטרור הפלסטיני "החזית העממית לשחרור פלסטין" ודוברו של הארגון. הארגון דגל ודוגל בהשמדת מדינת ישראל והתפרסם בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 בחטיפה ותקיפה של  מטוסים אזרחיים, בהם של חברת אל-על.

בקיצור – תוך התעלמות מזכויותיו ההיסטוריות עתיקות הימים של העם היהודי על ארץ ישראל וגם מהחלטת החלוקה של 1947 –  התייחסויותיו של המחבר לסכסוך היהודי-פלסטיני מבוססות על ההנחה הסמויה כי מדינת ישראל, בתור מדינה יהודית, היא ישות קולוניאליסטית בלתי לגיטימית, כפי שטענו בגלוי מדינות ערב והפלסטינאים בטרם הקמתה ועם הקמתה.  אבל בשונה מהפלסטינים באותה העת,  הוא מקבל את מדינת ישראל בתור עובדה קיימת ומשתדל להסתגל אליה. לאור ההנחה הסמויה הזו הוא מואס בחגיה, מחרים את ההמנון הלאומי שלה ומתנגד להרחבת ההתיישבות היהודית בעירו יפו, אשר עד למאי 1948 הייתה עיר פלסטינית מובהקת. כיוון שציבור ערבי גדול בארץ עדיין רואה בישראל ישות בלתי לגיטימית, ופיגועי הטרור נגד האוכלוסייה היהודית מבוצעים על ידי ערבים, אכן אין לרשויות החוק ברירה אלא למקד את הבדיקות הביטחוניות בערבים.  

כאמור, על אף שהיצירה כתובה בגוף ראשון, אין זו אוטוביוגרפיה. על כן, הדעות המובאות בה בנושא הסכסוך היהודי-פלסטיני אינן בהכרח משקפות את עמדותיו של איימן סיכסק. כמו כן אפשר לטעון כי זו אמורה להיות יצירה ספרותית, ספרות לשמה, הבאה, בין היתר, לשקף את תחושות האפליה והתסכול שמרגיש ערבי בתחילת המאה ה-21 החי בישראל – וכל העיסוק בתולדות הסכסוך אינו רלוונטי. אבל אין להתעלם מכך כי הדעות הגלויות והסמויות המשתקפות בספר מבטאות את נקודת ראותם של לא מעט ערבים משכילים בישראל, כאלה השואפים להשתלב, ואף השתלבו חלקית בחברה הישראלית-יהודית. הפגם בדעות כאלה, שהן תורמות להנצחת נקודת ראות חד צדדית ומסולפת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינן מקדמות את פתרון שתי מדינות לשני עמים, או כל פתרון המבוסס על שלום אמת – אלא עלולות לעודד את הצד הפלסטיני לפעול להחזרת גלגל ההיסטוריה אחורנית.  

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] מתוך ערך "יפו" בוויקיפדיה

שעת', נביל. השיבה למולדת (2001-1994) (ביירות, 2022). [סיכום וביקורת]

 שעת', נביל. השיבה למולדת  (2001-1994) (ביירות, 2022). [סיכום וביקורת]

نبيل شعث, عودة إلى الوطن: سيرة ذاتية ورؤية تاريخية (1994 - 2001) (ذاكرة فلسطين)  (بيروت: المركز العربي للأبحاث ودراسة السياسات, 2022)  

שעת', נביל. השיבה למולדת: אוטוביוגרפיה ומבט היסטורי (2001-1994) (ביירות, 2022). 416 עמ'. הסיכום נעשה לפי המהדורה הדיגיטלית באפליקציית kindle.  

נביל שעת' (Nabil Shaath) נולד ב-1938 בצפת. ספרו סוקר את השקפתו הפוליטית ואת פעילותו בתקופה בה    כיהן כשר התכנון ושיתוף פעולה   בינלאומי  ברשות   הפלסטינית  בעיקר בשנים 2000-1994 (ולא 2001). הסיכום משקף את גרסתו של נביל שעת', וניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי  לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו.

קורות חייו האישיים [לפי גרסתו]

החל מ-1965 נביל שעת' היה חבר בארגון פתח. שעת' מחזיק בשלושה תארים מאוניברסיטת פנסילבניה האמריקאית: תואר שני בתחום ניהול פיננסי ב-1961; תואר דוקטור בכלכלה ב-1965; תואר דוקטור לשם כבוד בתחום המשפטים ב-1996, על תפקידו בניסיון להגשים שלום במזרח התיכון.

למחבר שלושה ילדים: שני בנים, עלי וראמי ובת רנדא. שלושת ילדיו הם בעלי תואר שני מאוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. בעקבות הסכם עזה-יריחו (הסכם קהיר) משנת 1994 – שהביא לכינון הרשות הפלסטינית –  שבו ילדיו לפלסטין  לתקופה מסוימת. עלי, בעל תואר שני במחשבים, לאחר שניהל את מרכז המחשבים הממשלתי הפלסטיני, ב-30 בדצמבר 1995 חזר לעבוד בקהיר. ראמי עבד במודיעין הכללי הפלסטיני בעזה  ובהמשך חזר להתגורר בקהיר, אבל נשאר מחויב לבעיה הפלסטינית וניהל את הסניף המצרי של התנועה להחרמת ישראל BDS. ב-2019 הוא נעצר על ידי המודיעין המצרי באשמת הסתה להחרמת ישראל. בדומה לשני בניו, בתו רנדא חזרה לגור בקהיר.

אשתו, אם שלושת ילדיו, נהרגה בתאונת דרים במצרים בשנת 1985. אחרי עשר שנים בהן היה אלמן, התאהב נביל שעת' בְּרג'א אבו ע'זאלה (رجاء أبو غزالة) [לא צוינה שנת לידתה], ילידת שכם,  פטריוטית פלסטינית אשר עבדה בירושלים ב"אוריינט האוּז"  בראשות פייסל אל-חוסייני. לאחר היסוסים מצד שעת', לנוכח גילו ומעמדו הפוליטי, הוא נפגש עם רג'א לפגישת היכרות ראשונה במסעדה במאי 1995, והם נישאו בשכם ב-3 באוגוסט באותה השנה.  שעת' מתאר באריכות וברומנטיות את התהליך שהוביל לנישואיו השניים.

תקופת רבין-פרס: התקדמות איטית להקמת מדינה פלסטינית

ב-13 בספטמבר 1993 נחתם בוושינגטון "הסכם  אוסלו" בין ישראל לאש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) שנועד להביא לפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נביל שעת' לא השתתף במשא ומתן על ההסכם הזה, אך הוא מצדיק אותו משיקולים של ריאל פוליטיק. לדבריו, אש"ף נאלץ להגיע להסכם אוסלו מפאת הדומיננטיות הגלובלית של ארה"ב [עקבות התפרקותה של בריה"מ], בעלת בריתה של ישראל. כמו כן, לדבריו, ההנהגה הפלסטינית החליטה כי מוטב להתעמת עם האויב הכובש וקשיי מדיניותו, כשאנו בתוך ארצנו יחד עם האינתיפאדה, תוך שמירה על עצמאות ההחלטה הפלסטינית. זאת עדיף על פני העימות המתמשך עם ישראל כשאנו מחוץ לארצנו, ונתונים ללחצים מאחינו הערבים –  ויתרה מזו, עימות עם צבאותיהם כפי שהתרחש לעיתים בירדן, בסוריה ובלבנון (עמ' 18).

השיבה למולדת, מאי 1994  נביל שעת' חזר לפלסטין ב-19 במאי 1994, "בעקבות נסיגת הכוחות הישראליים והיערכותם מחדש ברצועת עזה ויריחו" [לאחר הסכם קהיר, 4 במאי 1994]. לדבריו, היה זה "אחד מן הימים היפים ביותר" בחייו. אהבתו הרבה לפלסטין מולדתו נותרה בליבו ובמחשבתו, מאז שיצא מיפו "בתחילת שנת  1947" בגיל 9, ונסע לאלכסנדריה (עמ' 34)  [כלומר עוד לפני החלטת ה-29 בנובמבר 1947.] המחבר טיפח בילדיו אהבה לפלסטין. "שני ילדיי, עלי וראמי, היו מדמיינים כי התפוזים מעזה ופירות הפמלה הגדולים הירוקים מיריחו הם מפירות גן העדן, ובתי רנדא  הייתה מדמיינת שהזיתים ושמן הזית אשר היו מגיעים  אלינו מהגדה או מהגליל העליון הם גם כן מוצרי גן העדן". החל ממאי 1994, במהלך שבועיים, נכנסו ששת אלפים אנשי צבא פלסטינים לעזה ויריחו, רובם קצינים מנוסים. היה זה תהליך היסטורי של השבתם למולדת של הלוחמים הפלסטינים מעיראק, תימן, סודאן, מצרים, ירדן, תוניסיה ואלג'יריה [אין סוריה]. בכך נפתחה הדלת למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לדורותיהם למולדתם. לאחר מכן "גויסו" 30 אלף חיילים פלסטינים מרצועת עזה ומהגדה בפיקוד הקצינים שחזרו. בעת שובו לרצועה, "כל עזה הייתה במצב של חתונה לאומית": הם חגגו את יציאת צבא הכיבוש והגעת הכוחות הפלסטינים. בסיורו בעזה שמע המחבר תלונות מהתושבים וכמו כן מהחיילים והקצינים הפלסטינים על הטיפול בהם במעברי הגבול ובדרכים הראשיות: עקירת גידולים, מכות, השפלות, חיפושים ומעצרים. אנשים חשבו בטעות כי עם החתימה על ההסכם תשתנה התנהגותם של הישראלים.

למחרת בואו לעזה, ביקר נביל שעת' באדמה שקנה אביו עוד בשנת 1929 בשכונת א(ל)-סברה (الصبرة) [השוכנת במרכז העיר עזה]. בהגיעו למקום, התקבל בברכה מצד השכנים שאמרו לו כי הם שמרו על אדמת אביו, אשר שטחה דונם, וכעת תחזור אליו.  זאת בניגוד לְמה שנעשה "לבית שלנו ביפו ממנו עזבנו את פלסטין, והבית אשר נולדתי בו בצפת, והבית אשר גרתי בו כילד" בחברון. המחבר מאשים את ישראל בייבוש נחל עזה, באמצעות הטיית מקורותיו – הנמצאים  בהר חברון ובצפון הנגב –  לסכרים ולמאגרים שבנתה. בקיצור, הישראלים גנבו את "המים שלנו, את הקרקע שלנו ואת האוויר שלנו" – בנוסף לאדמותיה ומימיה של עזה שגנבו ההתנחלויות.

ב-20 במאי 1994 במעבר ארז נפגש נביל שעת' עם אמנון [ליפקין] שחק, סגן הרמטכ"ל הישראלי, בליווי יעקב פרי, ראש השב"כ. שחק הודיע כי הצבא הישראלי כבר נערך מחדש ברצועת עזה ובאזור יריחו, ונותר רק בהתנחלויות באזורים הצבאיים עליהם הוסכם. לאחר ביקורו בעזה שנמשך 36 שעות, חזר נביל שעת' לקהיר, כדי לטפל בצרכים הפיננסיים  הדחופים של הכוחות והפקידים הפלסטיניים בעזה.

מאמציו של שעת' לשכנע את ערפאת להעביר את מקום מושבו לפלסטין  נביל שעת' נסע לתוניסיה כדי לשכנע את המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת לחזור לעזה מהר ככל האפשר, אך ערפאת השיב כי עליו קודם להשלים את התחייבויותיו בתוניס. [לאורך הספר שמו של ערפאת מופיע לרוב בכינויו "אבו עמאר".] עד לשובו, מינה ערפאת את המחבר כאחראי לניהול רצועת עזה, תוך ייפוי כוחו לעסוק בנושאים אזרחיים ופיננסיים. את סמכויות הביטחון הפקיד עד לשובו בידי נַסְר (בתעתיק נצר) יוּסף.  הססנותו של ערפאת לגבי שובו לפלסטין נבעה משיקולים ביטחוניים ופוליטיים. השיקול לביטחונו היה מובן. אבל השיקול הפוליטי היה הרבה יותר חשוב.

ערפאת נהג לומר לאנשיו בתוניס: "איך אעבור את הגבול עליו מונף הדגל הישראלי והנשלט על ידי קצינים ישראלים?! איך ארשה להם להחתים את דרכוני בחותמת ישראלית?" הוא רצה לשמֵר את מעמדו  "כמנהיג המהפכה, כאביר המשחרר והמניע את ההמונים הערביים והאסלאמיים בכל מקום בעולם". על כן חשש כי תדמית זו תיפגע כתוצאה משובו לפלסטין דרך גבולות עליהם מונף הדגל הישראלי (עמ' 17). רצונו של ערפאת לשמור על תדמיתו כלוחם עיקש למען זכויות עמו  בא לידי ביטוי בטקס החתימה על הסכם עזה-יריחו בקהיר ב-4 במאי 1994. אי חתימתו על מסמך המפות, במהלך טקס החתימה על ההסכם, נבעה לא רק כיוון שלא היה מעודכן לגבי הנוסח הסופי שלו, אלא מסיבות עמוקות יותר. הוא רצה שהעם יראה אותו בכל ערוצי הטלוויזיה כלוחם אשר אינו מוותר על זכויות עמו ונאבק למען שיפור התנאים בהסדר עד הרגע האחרון, ובנוכחות מנהיגים בינלאומיים כמו הנשיא האמריקאי ביל קלינטון. [טעות. ארה"ב יוצגה בטקס על ידי שר החוץ וורן כריסטופר, ולא קלינטון.] המחבר דוחה את "הטענה הישראלית" לפיה הנשיא חוסני מובארק העליב את ערפאת בגין אי הסכמתו הראשונית לחתום על המפות [וקרא לו "בן כלב" בשידור חי]. שעת', לדבריו, עלה ביחד עם חוסני מובארק לבמה, ונענה לבקשתו של הנשיא המצרי להתערב ולהסביר לערפאת את אמיתות המפות, ובעקבות זאת חתם ערפאת על המפות. [משתמע בבירור כי] נאומו של ערפאת ביוהנסבורג ב-20 במאי 1994 בו דיבר על ג'יהאד לשחרור ירושלים, בציינו כי ירושלים היא לא רק של הפלסטינים אלא של כל המוסלמים, נועד לשמֵר את מעמדו כמנהיג הערבים והמוסלמים בעולם.  

במקום לנסוע לאחר הסכם עזה-יריחו לפלסטין, בחר ערפאת לנסוע לדרום אפריקה, כדי להיות לצדו של נלסון מנדלה  (אשר הפך מאסיר של משטר אפרטהייד לנשיא נבחר על בסיס הסכם עם אותו משטר אפרטהייד). זאת על אף ש"היו בהנהגה אשר מחו על העדפתו לנסוע לדרום אפריקה על  פני הליכתו ישירות אל המולדת". לערפאת ולמחבר היו קשרים חמים עם מנהיגי הקונגרס הלאומי האפריקאי בתקופת מאבקם נגד משטר האפרטהייד וגם לאחר נפילתו. מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי ומנהיגה נלסון מנדלה היוו עבור שעת' דוגמה ומופת להצלחתה של פעילות דיפלומטית להביא לנפילת שלטון האפרטהייד, באמצעות הטלת חרם עליו בתחומים הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. ההנהגה השחורה בדרום אפריקה הצליחה לשכנע את העולם, הודות למאבקה הבלתי אלים, ברצינות כוונותיה לכונן "משטר דמוקרטי, צודק ושוחר שלום, אשר יבטיח את האינטרסים של כולם ויבנה חברה בהשתתפות המתיישבים הלבנים ותושבי דרום אפריקה המקוריים... אצל הלבנים בדרום אפריקה נעדרה תואנה אידיאולוגית דתית-גזענית-היסטורית כמו התואנות הציוניות... ביחס לפלסטין" (עמ' 145).

המעבר מרומנטיקה של מהפכה לריאליזם של מדינה אינו קל. (עם זאת, שעת' חולק על אלה הטוענים כי זו הייתה הסיבה לכישלון השיחות בקמפ דיוויד ב-2000.) היו בהנהגה שהציעו לערפאת להישאר יושב ראש אש"ף ונשיא מדינת פלסטין אשר הוכרז עליה באלג'יר [ב-1988] – אבל להמשיך לשהות בחוץ לארץ ולהותיר לאחרים את ניהול הרשות הלאומית הפלסטינית. ביניהם היה פארוק אל-קדומי, ראש המחלקה המדינית של אש"ף, אשר קיבל החלטה להישאר בחוץ לארץ, גם אם יקבל ערפאת החלטה לחזור לפלסטין. קדומי לא בטח בישראלים ולא בהסכם אוסלו.

על רקע זה  הבין שעת' כי עליו לעזוב את כל פעילותו בפלסטין ובחוץ לארץ ולהגיע לתוניס כדי לשכנע את צמרת אש"ף לממש "שיבה רחבה ומהירה" "בהנהגת ערפאת שישוב בעצמו". בתוניס [בסוף מאי 1994?], שעת' שוחח ארוכות עם ערפאת והרגיע אותו ביחס למצב הביטחוני. כמו כן ציין בפניו את "התמיכה העממית העצומה  לו ולהסכם [עזה-יריחו] בעזה; ויתרה מזו, במולדת כולה, כולל באזורים הפלסטיניים בתוך הקו הירוק". נוסף לכך עדכן אותו שעת' לגבי תחילתו של מפנה חיובי ברחוב הישראלי, במיוחד בקרב מנהיגי השמאל, בהם ראש הממשלה יצחק רבין. ערפאת לא חלק על דבריו של שעת', אבל טען כי קשה עליו לקבוע "מועד מהיר לשיבה", לנוכח העבודה הרבה שנותרה לו בתוניס ומחוצה לה, ובראש והראשונה הקמת ממשלה לרשות הלאומית הפלסטינית. הועלתה אפשרות למנות את שעת' לשר החוץ, ואולם המִשרה עוררה התנגדות מצד ארה"ב וישראל [בטענה כי לא ייתכן שלשלטון אוטונומי יהיה שר חוץ], וגם מצד פארוק אל-קדומי, אשר בתור ראש המחלקה המדינית של אש"ף ראה עצמו כשר החוץ. הנושא הוכרע בהצעתו של שעת' להיקרא "שר התכנון ושיתוף פעולה בינלאומי".

ב-29 במאי 1994 הוקמה ממשלה ראשונה של הרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת, אשר שמר לעצמו גם את תיק הפנים ופיקוד על הכוחות. ערפאת ייפה את כוחו של שעת' ואת הנהגת אש"ף לנהל את עזה עד לשובו. הרשות הפלסטינית נזקקה לעשרות מיליוני דולר להקמת מבנים עבור אנשי המשטרה ולתשלום משכורותיהם של השוטרים והפקידים. על המיניסטריון לתכנון ולשיתוף פעולה בינלאומי שבראשו עמד שעת' היה לדאוג למילוי כל הצרכים האלה. ב-9 ביוני  1994 השתתף המחבר בוועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית, שנערכה בפאריס, כדי להבטיח בדחיפות תשלום משכורות לפקידי הרשות הפלסטינית. המדינות התורמות נהגו להיענות לצרכי הפלסטינים, מתוך הבנה כי הדבר יקדם את תהליך השלום ואת תפקוד הרשות הפלסטינית.  

מסע לגילוי המולדת, יוני 1994     נביל שעת' לא ביקר בפלסטין מאז שעזב אותה ב-1947, מלבד ביקור קצר בעזה בשנת 1964. כעת היה עליו להכיר מחדש את "כל מולדתי מרפיח עד לראס אל-נאקורה [ראש הנקרה]  ומבאר שבע ועזה – שָם [בעזה] משפחתי – עד לצפת, מקום הולדתי, עד אל-קודס [ירושלים], בית לחם, חברון ויפו שם גרתי בילדותי" (עמ' 34). הוא התגעגע במיוחד ליפו, העיר בה גר בילדותו בין השנים 1947-1943. שעת' תכנן את ביקורו ביפו, במסגרת ביקור עבודה רשמי בתל אביב באמצע חודש יוני 1994. ביקרו הרשמי נועד להשלים את ביצוע ההסכם עזה-יריחו, לפעול למען שחרורם של האסירים הפלסטינים, ולהקל את הבידוק במעברים לעזה וליריחו, במיוחד דרך מעבר רפיח. "האסירים היו במחשבותיי ובליבי ולא שכחתי אותם מעולם. הם הגיבורים שלנו" (עמ' 24).

פגישתו הראשונה נערכה עם משה שחל, שר המשטרה הישראלי, באחד ממלונות "שבחוף תל אביב אשר נגנב מחוף אל-מנשיה ביפו" (עמ' 35). שחל קיבל את פניו "בצורה ידידותית וחמה" ובירך אותו "בשפה ערבית מליצית" (עמ' 36). השר הישראלי סיפר שמוצאו מעיראק והוא גאה בתרבותו הערבית וכי הוא יושיט את כל הסיוע הדרוש להגשמת תהליך השלום עם הפלסטינים, ואחר כך עם כל הערבים. שעת' ביקש לזרז את שחרורם של האסירים שנותרו. שחל נענה לבקשתו של  שעת' להרשות לו לבקר את האסירים הפלסטינים.

לאחר צאתו מהפגישה עם שחל, צבאו עליו עיתונאים ישראלים. אחת מהם הציגה עצמה בשמה, ענת סרגוסטי [ערכה ריאיון עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982]. העיתונאית אמרה שהיא פעילת שלום, וכי  פַדוָוא  (فدوى) יחד עם קבוצה של תומכי שלום נמצאים במלון בקרבת מקום. ענת ביקשה משעת' להיפגש איתם וסיכמה: ישנו כאן סיפור אנושי אשר תומכי השלום רוצים לנצלו לקידום מסעם ההסברתי. הוא לא זכר מי זאת פדווא, אבל כעבור זמן מצא פתק שמישהו הגניב לכיסו ובו רשום: פדווא אִבְּראהים שעת', בת דודתך וחברת ילדות, רוצה להיפגש אתך, ומספר גדול של עיתונאים רוצים לצלם את הפגישה הזו. העיתון "ידיעות אחרונות" עתיד היה לפרסם את הפגישה הזו בעמודו הראשון תחת הכותרת: "'העלייה' של נביל שעת' ליפו". שעת' מסביר [לקורא הערבי] את פירושה המילולי של המילה עלייה וגם את משמעותה: "שיבת היהודים לארץ המובטחת, שהוא מונח דתי אשר השתמשו בו לתיאור גלי ההגירה של אלפי יהודים אירופים לאדמת פלסטין" (עמ' 37). לאחר קריאת הפתק, נזכר שעת' כי פדווא היא בת אחותו של אביו, אשר הייתה בערך בגילו כאשר הוא עזב את יפו ב-1947, בעוד היא נותרה ביפו. 

שעת' קיים פגישה ארוכה עם פדווא וילדיה [אין פרטים על הפגישה]. בהמשך רצה  לבקר ביפו, כפי שהוסכם עם משה שחל – אבל  הגנרל עוזי דיין [אז ראש אגף התכנון בצה"ל] ניסה להניאו מכך, לכאורה מתוך דאגה לביטחונו. עוד טען הגנרל כי הוא לא יורשה להיכנס ליפו ללא ליווי ברכבים צבאיים ומשטרתיים. בעיני שעת' היה זה מצב קשה ביותר: "האם אכנס ליפו, עירי האהובה, תחת המשמר של אלה אשר גזלו אותה?!..ואני לא אשוב לעירי כמנצח על גבי טנק שמתנוסס עליו דגל פלסטיני, כי אם מתוך הסכם שלום בשלבים...אשר לא יכלול את יפו! ייתכן כי אשוב ליפו מתוך יישום זכות השיבה, אבל היא [יפו] תהיה בריבונות הישראלית, ולא בתוך המדינה הפלסטינית...וזו המציאות" (עמ' 38).

שעת' הסכים לבוא ליפו, על אף התנאים, והצטרף לשיירת מכוניות העיתונאים שליוו את מסעו. המחבר מתאר בפירוט רב ובנוסטלגיה את  ביקורו ביפו. הוא ראה את שכונת אל-מנשיה בה גרה משפחתו בעת שהגיעה ליפו, וכעת נעלמה והחוף שלה הפך לחלק מחופה של תל אביב; את כיכר השעון ושינוי שמות הרחובות לשמות עבריים ועוד. לא הרשו לו להיכנס לבית בו התגורר (בית ג'בר), אלא לגן בסמוך לו. הבית הפך למרכז לטיפול במכורים לסמים: נראה כי אורך השיירה הפחיד את מנהלי המוסד, והמאמצים לשנות את עמדתם כשלו. על אף הצער והכאב שעורר מסעו ביפו, שעת' חזר לאופטימיות שלו: הוא ניצב על אדמת פלסטין, תקום מדינה פלסטינית, ותוענק זכות שיבה לפליטים.

ביוני 1994 נפגש המחבר עם אמנון [ליפקין] שחק  [סגן הרמטכ"ל]. שחק הסכים לשובם [לפלסטין] של משפחות השוטרים הפלסטינים מייד, וגם נקט בעמדה חיובית ביחס ל"עשרות בעיות יומיומית" שנזקקו לטיפול [אין פירוט]. כמו כן קיבל  שעת' אישור מאמנון שַחק  לעבור דרך ירושלים ליריחו, יחד עם אנשי ביטחון פלסטינים, חמושים ברובי קלשניקוב,  בשני כלי רכב.  מעברו החמוש בירושלים נודע לשלטונות הביטחון הישראלים, ואלה ממש יצאו מדעתם, ועיכבו אותו במשך שעות ביריחו. המחבר נהג להתקשר לאמנון שחק בכל פעם שנתקל בבעיה. למחרת ביקורו ביריחו, האחריות לניהול משא ומתן עם הפלסטינים הוצאה מידיו של שחק. הייתה זו "מכה כואבת לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני" (עמ' 44). ההחלטה להרחיק את שחק מהתפקיד הזה התקבלה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין, אשר – לדעת המחבר – שוכנע לעשות זאת על ידי [הרמטכ"ל] אהוד ברק. ברק סבר כי שחק מגלה אהדה כלפי הפלסטינים ובכך פוגע באינטרסים הישראליים.[1]

בהמשך סיורו ביקר שעת' בבית לחם, עיר אותה אהב מאוד –  ובצפת, עיר בה נולד. צפת, בדומה לבית שאן וטבריה, הן ערים פלסטיניות אשר הישראלים ביצעו בהן "טיהור אתני שלם, ולא נותר בהם ערבי פלסטיני אחד" (עמ' 45). "ממשלת הכיבוש הפכה אותה [את צפת] לעיר של קנאים דתיים יהודים...נחרבו מסגדיה או הפכו לחנויות או למחסנים" (עמ' 46).

ביקרו בבאר שבע היה שונה לחלוטין. על אף שבראש העיר עמד איש מפלגת הליכוד [יצחק רגר], הוא הזמין את שעת' לביקור, קיבל את פניו בחום, וההפתעה הגדולה ביותר הייתה הנאום שנשא לכבודו בו אמר: "אנו מקבלים היום בגאווה את בנו של המייסד האמיתי של העיר באר שבע, השייח' תאג' א(ל)-דין שעת'", אשר הפך את המקום מכפר בדווי לעיר חשובה. נביל שעת', תואר על ידי ראש העיר היהודי כ"אחד המנהיגים של תהליך השלום" (עמ' 46). שעת' הודה לראש העיר על קבלת הפנים החמה, ותיקן את דבריו בציינו כי הוא, נביל שעת', אינו בנו של מייסד העיר, אלא מדובר בקרוב משפחתו מצד אביו. כמו כן דיבר בזכות תהליך השלום.

במהלך סיורו במולדת ביקר שעת', בין היתר, בכפרי המשולש והגליל, ובערים עכו ונצרת. המחבר משבח את הערבים תושבי מדינת ישראל על כך שלא נטשו את אדמתם. "הם חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, וחלק מן האומה הערבית האסלאמית והנוצרית" (עמ' 49). בביקורו בחיפה נפגש שעת' עם חברי מועצת העירייה, ערבים ויהודים, ועם ראש העיר, עמרם מִצְנע. מצנע היה תומך נלהב בתהליך השלום והציע לשלוח למִתקני הנמל בחיפה עובדים מעזה, כדי להכשירם לקראת הפעלת נמל חדש בעזה.

בחודשים הראשונים לשובו של שעת' לעזה, יהודים ישראלים שתמכו בשלום, בהם אורי אבנרי, הגיעו לעיר כדי לפגוש אותו, בו ראו תומך בשלום צודק. כמו כן ביקרה אותו נערה יהודייה עיוורת [אין ציוּן שמה], אשר הגיעה יחד עם אביה, חיבקה אותו ואחר כך מיששה את פניו באצבעותיה כדי לדמיינו ואמרה: "אתה גיבורי וגיבור השלום" (עמ' 239).

סוגיית ההתנחלויות    כאשר קרא המחבר את נוסח הסכם אוסלו במשרדו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתוניס, אמר: "הרעל בתהליך ההתנחלות, אחי אבו מאזן...היה עלינו להתעקש על הפסקתו בהסכם אוסלו בצורה ברורה ונחרצת" (עמ' 56). מחמוד עבאס הביא לידיעתו שקיים בהסכם סעיף המונע מכל צד לעשות שינויים בשטח שיפגעו בפתרון הסופי – אבל הישראלים טענו כי הסעיף אינו מונע מהם להמשיך בתהליך ההתנחלות, ואם בהסדר הסופי יצטרכו לפנות התנחלויות, יפנו אותן כפי שעשו בעקבות השלום עם מצרים. עם זאת המחבר מודע לכך כי התעקשות על הפסקת ההתנחלות עלולה הייתה למנוע השגת הסכם אוסלו. ישראל לא הפסיקה את תהליך ההתנחלות אף לרגע, והדבר הכאיב במיוחד באל-קודס [ירושלים].

שחרור האסירים הפלסטינים    נושא שחרור האסירים היה כואב ביותר: הוא הדיר משנתו כל בית פלסטיני כיוון שלכל בית היה אסיר או אסירה.  ההנהגה הפלסטינית יצאה מתוך הנחה כי שחרור האסירים יהיה תוצאה טבעית של הסכם שלום. כאשר מוּנה  שעת' לעמוד בראש המשלחת הפלסטינית במשא ומתן על הסכם עזה-יריחו בקהיר, הוא הכריז כבר ביום הראשון שלא יתחיל במשא ומתן, אלא אם ישוחררו מייד אלף אסירים, ואחרי דיון אינטנסיבי הסכים ראש הממשלה רבין לשחרר 680 אסירים. בהמשך איים שעת' שלא יהיה הסכם שלום, אלא בשחרור האסירים. בתקופה הזו היה מספר האסירים הפלסטינים 10,500. הודות להתעקשותו של שעת' על לוח זמנים לשחרורם, בהסכם עזה-יריחו נקבע במפורש כי בעקבות חתימתו תשחרר ישראל או תמסור לרשות הפלסטינית "בערך" [כך במקור] 5,000 אסירים מתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. עוד נקבע בהסכם כי לאחר חתימתו שני הצדדים ימשיכו במשא ומתן על שחרור אסירים ועצורים פלסטינים נוספים. ישראל התנתה את שחרור הקבוצה הראשונה של האסירים [5,000] בכך שלא יכללו בה אסירים מירושלים ומאלה שהסתננו לפלסטין "וביצעו פעולות הקרבה"  (عمليات فدائية) באדמות הכבושות. כמו כן סירבה ישראל לנהל משא ומתן על האסירים אשר בתחומי 1948 [ערביי ישראל]. לאחר ששעת' הפסיק את המשא ומתן יותר מפעם אחת, "הגענו להסכם שיאפשר לשחרר את כל האסירים אבל בשלבים".

ב-28 ביוני 1994 החל משא ומתן על העברת השלטון בגדה המערבית והשלמת שחרור האסירים. ערפאת מינה את שעת' לעמוד בראש המשלחת הפלסטינית במשא המתן הזה.  ישראל סירבה לכלול בשחרור  את אסירי תנועות חמאס וג'יהאד, בתואנה שהם מתנגדים לשלום, ובכך נותרו במעצר, לאחר שחרור השלב הראשון של האסירים, 6,000  אסירים. המחבר הופתע לגלות כי עשרות אסירים ממשפחת שעת', רובם ילדים, עדיין נותרו במאסר. כאשר שעת' דרש משר החוץ שמעון פרס  לשחרר מייד את האסירים הילדים, חזר פרס לדבר על הקושי לשחרר ילדים אשר רצחו ישראלים, תוך שימוש בביטוי העברי  אסירים עם "דם על הידיים" [המחבר מביא אותו בעברית בתעתיק ערבי ואחר כך מתרגמו לערבית]. לנוכח התבטאותו הזו, הפסיק שעת' את דבריו, וזעק: "שמעון...שמעון מה זה על ידייך? הבט על ידייך!" לאחר שפרס הביט על ידיו אמר לו שעת': "ידייך נוטפות דם מגופות הפלסטינים אשר השתתפתָ בתוכנית להרוג אותם או הוצאתָ פקודות להרוג אותם!" פרס לא הגיב, ושעת' המשיך לומר: "לא ארשה לך פעם  שנייה להשתמש בביטוי הגזעני הזה לתיאור אסירינו הגיבורים". ואכן, לדברי שעת', פרס לא חזר להשתמש בביטוי הזה בשיחה עימו. שעת' התרשם כי רף הציפיות מפרס צריך להיות נמוך – על אף דיבוריו הרבים על השלום ועתיד האזור. שר המשפטים הישראלי דויד ליבאי, ושר המשטרה משה שחל, גילו יותר הבנה ומתינות בנושא האסירים (עמ' 69). [מאז הסכמי אוסלו עד אמצע 2013 שחררה ישראל 9,200 (?) אסירים פלסטינים, כולל "עם דם על הידיים".]

שובו של ערפאת למולדת, יולי 1994    לנוכח התעכבות בשובו של ערפאת והצטברות בעיות דחופות, ב-26 ביוני 1994 נערכה בלעדיו הישיבה הראשונה של הממשלה הפלסטינית. ישיבה זו נערכה, לפי הזמנתו של שעת' בעזה, עיר הבירה הזמנית. על פי המלצת המפקד הצבאי [נסר יוסף] הוחלט להעלות את שכרם של אנשי הצבא ולשלמו בדולרים.  שעת' לא התנגד לכך, בהסתמכו של הדוגמה של סינגפור – מדינה למופת – בה נשיא המדינה, לאחר השגת עצמאות מהבריטים  מיהר להעלות את משכורותיהם של אנשי הביטחון כדי למנוע שחיתותם. שעת' אף העלה את הסיסמה "עזה – סינגפור".  המחבר עדכן את ערפאת בתוצאות הישיבה, "ו[הוא] קיבל ההחלטה לחזור במהירות למולדת" (עמ' 61). ערפאת בעצמו, בעקבות שעת', השתמש בסיסמה "עזה – סינגפור", אך סירב לחקותה בתחום העלאת שכרם של השוטרים. "הוא חשש מאובדן שליטה על אנשיו, אם תתקבלנה ההחלטות הפיננסיות הנוגעות להם בהיעדרו" (עמ' 62). [כפי שנראה בהמשך, כנראה ההחלטה שהתקבלה בלעדי ערפאת לגבי שכרם של אנשי הצבא זירזה את שובו לפלסטין.]

בסופו של דבר "אבו עמאר [ערפאת] הבין כי כל העולם ירכז את התעניינותו בשלטון שנולד [בפלסטין]... [וכי] עליו להיות בתוך פלסטין, כדי להשלים את שחרור האדמה עד לקיום המדינה הפלסטינית העצמאית" (עמ' 17). ב-29 ביוני 1994 הודיע ערפאת לשעת'  בפעם הראשונה על רצונו לחזור לעזה בתחילת יולי דרך מעבר רפיח ולהישאר במולדת שלושה ימים במהלכם יבקר בעזה וביריחו. שעת' הגיש לשלטונות ישראל בקשה לאשר את בואו, ולאחר שזו אושרה יצא לקהיר כדי ללוות את ערפאת בשבו לעזה. כמו כן הודיע שעת' לערפאת שעליו לשלוח מראש לשלטונות הישראליים את שמות האנשים אשר ילוו אותו במכוניתו ובשיירה שלו ואת דרכוניהם, אבל לא יבוצע חיפוש כלשהו בו ובמלוויו. ב-1 ביולי 1994 התעקש נשיא מצרים חוסני מובארק ללוות את ערפאת במטוסו הפרטי לאל-עריש, ואחר כך המשיך ללוותו במכוניתו עד רפיח המצרית, ושוב התעקש ללוותו ברגל עד קו הגבול בין מצרים לפלסטין. מובארק שמח בשובו של ערפאת וראה בכך הצלחה של הסכם קהיר (הסכם עזה-יריחו). כאשר חצה  שעת' את הגבול עם ערפאת לפלסטין, התכופף ערפאת ונשק את אדמתה ואחר כך הודה לאללה על שובו למולדתו.

בלילה הראשון לשובו הקדיש ערפאת זמן רב לדיון בכוח הצבאי שהוקם. ערפאת פקד לבטלו ובמקומו בנה כוח צבאי חדש, אשר משכורתו תשולם בשקלים ולא בדולרים. כמו כן נזף בְּנסר [בתעתיק נצר] יוסף בגין החלטתו להעלות את שכרם של אנשי הצבא ולשלמו בדולרים, ללא הסכמה ישירה ממנו, וגם שעת' ספג מנת נזיפה.

ערפאת ראה ביריחו סמל לגדה המערבית ואף לירושלים, כיוון שיריחו הייתה בעברה חלק ממחוז ירושלים. על כן החליט ערפאת לקיים את  השְׁבּעת השרים ביריחו. ערפאת לא רצה להגיע מעזה ליריחו דרך ישראל. כדי להתגבר על הבעיה הזו, ב-5 ביולי 1994 ארגנו אנשיו טיסה בהליקופטר, שהושאל ממצרים בהסכמתה של ישראל –  ואולם ישראל התעקשה שמטוס ישראלי ילווה את הטיסה. כמו כן מנעה ישראל מההליקופטר לטוס מעל ירושלים. לכן "ראינו מרחוק את כיפת הסלע זורחת, מחזירה את קרני השמש של הבוקר. אבו עמאר [ערפאת] היה נרגש ועיניו התמלאו בדמעות" (עמ' 78). במהלך הטיסה (המחבר נלווה לטיסתו של ערפאת) ראו הנוסעים את התרחבות ההתנחלויות בגדה המערבית "אותו הסרטן הזדוני האוכל את ארצנו". הישראלים תכננו את מסלול הטיסה בכוונה תחילה, כדי שנראה את המספר הגדול ביותר של ההתנחלויות (עמ' 78). [אם אכן כך הדבר, אולי דווקא כדי שהפלסטינים יבינו כי הזמן אינו פועל לטובתם ויזדרזו לפעול למען השלום.]

ב-7 ביולי 1994 נסע ערפאת בלוויית שעת' לפאריס לבניין אונסק"ו לטקס קבלת פרס פליקס הופואה-בואני (Félix Houphouët-Boigny) לשלום. הפרס הוענק לערפאת, יצחק רבין ושמעון פרס. ערפאת מעוניין היה לפגוש את רבין כדי ליישר הדורים בשאלת כניסת ארבעה "לוחמים" [מדובר היה במחבלים מבוקשים] פלסטינים במכוניתו של ערפאת בעת כניסתו לעזה –  בלי להודיע לישראל מראש על זהותם כדי לקבל אישור, כפי שהצד הפלסטיני אמור היה לעשות. ישראל עוררה את הבעיה הזו כבר ביום שובו של ערפאת, ראתה בכך הפרה חמורה, איימה לעצרם ודרשה להחזיר אותם למצרים מייד. בהתערבות בינלאומית הוסכם על פתרון שלא יפגע בכבודו של אף צד: הארבעה ישובו למצרים ללא מראית עין  של גירוש או מעצר, וכעבור שבועות אחדים יחזרו בסידור מתאים עם ישראל. שעת' מציין כי הביקור בפאריס "לא הצליח לגמרי לשים קץ להיעדר הידידות  האישית בין אבו עמאר לרבין" (עמ' 80). ב-12 ביולי  1994 הודיע ערפאת על החלטתו לשוב לעזה ולהישאר בה, והוא מימש אותה ב-15 ביולי. בניין על חוף עזה שימש לו משרד, ואחר כך קנה "בית צנוע" בקרבת משרדו שהפך למעונו הרשמי. לאחר בואו של ערפאת לעזה, רצונו לבצע שינויים בעיר לנוכח ריבוי תושביה, התבטא "בשורה של החלטות חפוזות ובלתי מחושבות.  הוא הוציא צו לבניית קומה חדשה מעל כל בית, דבר שלא ניתן היה לבצעו. כמו כן הוא הרשה לבנות ללא התאמה למתווה העירוני, דבר שפגע בחוף עזה...החלטתו הגרועה ביותר הייתה לבנות את נמל הדיג של עזה בחריצות ובהתנדבות וזאת באמצעות מינוי בנייתו בידי מהנדס צעיר בעל ניסיון מועט" (עמ' 84).

לאחר כישלון ניסיונו הראשון לבקר בירושלים, ביקש שעת' פעמים רבות להרשות לו לנסוע אליה עם ערפאת. בקשתו של שעת' אושרה רק לגביו, אבל כלי התקשורת בישראל ראו באישור הזה כסלילת דרך לביקורו של ערפאת בהמשך. בירושלים, הוא פנה ישר לבקר באל-חרם א(ל)-שריף [הר הבית], כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא, התפלל שם והודה לאללה שאפשר לו לשוב לירושלים. "אבו עמאר חש בכאב בגלל ביקורי בירושלים ומכך שמנעו זאת ממנו, והוא המשיך לרדוף אחרי בשיחות טלפון בבקשו ממני לשוב במהירות לעזה", [בתירוץ] בצורך להשתתף בישיבת הממשלה למחרת או אחרי יומיים. (עמ' 87). ערפאת לא הורשה לבקר בירושלים עד למותו.

ביקור שר החוץ האמריקאי  בעזה, יולי 1994      יש לציין כי ישראל ניסתה כמיטב יכולתה למנוע מהרשות הפלסטינית להשתמש בסמלים של מדינה. ישראל לא רצתה שהשלטון הפלסטיני ישתמש במילה פלסטין, אלא רק במונח "הרשות הפלסטינית", בו פלסטין מופיעה כשם תואר בלבד; וכמו כן התנגדה לתיאור הרשות הפלסטינית כ"רשות הלאומיות הפלסטינית". מאותה הסיבה הנשיא ערפאת כונה במסמכים הרשמיים יושב ראש. כמחאה על הגישה הזו, בשיחות עם הישראלים השתמש שעת' במילה פלסטין ארבע או חמש פעמים במשפט אחד, וכמו כן התעקש להוסיף את המילה "הלאומית" בכל התייחסותו לרשות הפלסטינית.

ב-21 ביולי  1994 ביקר שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר בעזה. ערפאת מינה את שעת' – שראה בו כממלא תפקיד שר החוץ – להכין את הביקור ולקבל את פני האורח בגבול. בביקורו של כריסטופר בעזה ראה הצד הפלסטיני הזדמנות להפגין סמלים של מדינה. בתחילת הביקור האורח ושעת' סקרו משמר כבוד, השר האמריקאי הרכין את ראשו בפני הדגל הפלסטיני, ושני האישים האזינו לניגון תזמורת פלסטינית את ההמנונים של פלסטין וארה"ב. לאחר קבלת הפנים, דניס רוֹס  [המתאם המיוחד למזרח התיכון בממשלו של ביל קלינטון], אשר נלווה לביקורו של כריסטופר, עורר בעיית פרוטוקול: הצד הפלסטיני הביך את השר האמריקאי בכך שקיבל אותו בסמלי מדינה פלסטינית ללא הסכמה מוקדמת. ערפאת, כמובן, היה מרוצה מאוד מהטקס .

כבר האינתיפאדה הראשונה הפכה את אוריינט האוז בירושלים לעובדה מוגמרת, בעיני הקונסולים והמבקרים הזרים, כנציגות פלסטינית בירושלים בתור בירת פלסטין. לאור זאת, בשיחה עם כריסטופר תקף אותו שעת' בגלל אי ביקורו באוריינט האוז. כריסטופר השיב כי לא מדובר בתקדים  וכי משרד החוץ האמריקאי יודיע על נכונותו לבקר באוריינט האוז בביקורו הבא. כריסטופר הסכים לדרישה הפלסטינית לרשום את התנצלותו על אי ביקורו באוריינט האוז והבטחתו לבקר בו בעתיד באיגרת רשמית. בין שעת' לכריסטופר עתידים היו להיווצר יחסי ידידות וכבוד הדדיים.

קשרי החוץ של הרשות הפלסטינית        בשנה הראשונה לקיומה של הרשות הפלסטינית  הגדיל שעת' את צוות עובדי המיניסטריון שלו, בהם 30 בעלי תואר דוקטור. הרשות הפלסטינית הייתה צריכה להקים משרד חוץ במסגרת המיניסטריון לתכנון ושיתוף פעולה בינלאומי – אשר בראשו עמד שעת' –   במקביל ובתיאום מתמיד עם המחלקה המדינית של אש"ף אשר נותרה בתוניסיה. יחסיו של נביל שעת' עם ראש המחלקה המדינית של אש"ף פארוק אל-קדומי היו עדינים ומורכבים. שעת' כיבד את קדומי בתור מנהיג היסטורי של אש"ף, מייסד קשרי החוץ של הארגון הזה וכמי שנבחר מטעמו לשמש שר חוץ של מדינת פלסטין, עליה הוכרז באלג'יר ב-1988. אבל האיש תקף את הסכם אוסלו, מלבד סעיף אחד בו דבק בכוח, זה האוסר על הרשות הפלסטינית לקיים קשרי חוץ ולמנות שר חוץ. כאמור, לנוכח הנסיבות האלה,  תפקידו הרשמי של שעת' היה שר לתכנון ושיתוף פעולה בינלאומי.   

ישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, דבר שאפשר לערפאת, לחתום על הסכמים עם מדינות זרות בשם אש"ף, בתור יושב ראש אש"ף, ולא בשמה של הרשות הפלסטינית – על אף שבפועל נעשו ההסכמים האלה לטובת הרשות הפלסטינית. לפעמים ייפה ערפאת את כוחו של שעת' לחתום על הסכמים כאלה, שוב בתארו כיושב ראש אש"ף.

ראשי מדינות ושרי חוץ הגיעו לביקורים ברשות הפלסטינית, ולמעשה לא ניתן היה לנהל את זרם המבקרים מתוניס. כמו כן נחתמו הסכמים כלכליים הקשורים לתהליך השלום ולהסכם אוסלו, לוֹ התנגד קדומי. אף על פי כן התעקש קדומי כי כל סמכויות החוץ תישארנה בידיו ואף שלח הוראות לשגרירים שלא ישתפו פעולה עם שעת'. למרות זאת, ניסה שעת' לשמור על יחסי אחווה עם קדומי ולפתור את הסוגייה במסגרת חלוקת סמכויות. לבסוף הסכים קדומי לפתרון החלוקה לפיו קיבל קדומי את האחריות, בין היתר, על  הקשרים הערביים – בעוד שעת' היה אחראי על הקשרים עם כל המדינות החשובות, בהן על אזורי צפון אמריקה  ואירופה, רוסיה, סין, הודו, יפן, דרום אפריקה ואוסטרליה. שעת' יחד עם קדומי השתתף בכינוסי העצרת הכללית של האו"ם, במיוחד בכינוס העצרת הכללית השנתית שהיה נערך בספטמבר. במהלך הישיבות בעצרת, שעת' ישב מאחורי קדומי. גם הליגה הערבית נותרה באחריות משותפת של קדומי ושעת'. בהמשך ייפה ערפאת את כוחו של שעת' להיות אחראי על קשרים ערביים בילטרליים עם מצרים, ירדן, סוריה, לבנון וסעודיה, לאור חשיבותן בתהליך השלום. (לאחר מותו של ערפאת ב-2004, עזב שעת' את ניהול ענייני החוץ – אבל  התחום הזה עבר בשלמות לרמאללה.)

לקידום האינטרסים הפלסטיניים, נעזרה הרשות הפלסטינית במדינות ערב העשירות בנפט. לדוגמה, כוויית נענתה לבקשת הרשות לעזור ליוון במישור הפיננסי – בתקופה בה יוון הייתה נתונה במצב כלכלי קשה בשנות ה-90 – ובתמורה זכו הפלסטינים לתמיכה פוליטית רבה מאוד מאתונה. בקידום הנושא הפלסטיני סבר שעת' כי יש ליצור קשרי ידידות עמוקים, אינטימיים, עם עמיתיו הערבים והזרים. מורו בתחם הזה היה ערפאת. "בתחילת יחסים רשמיים כלשהם חובה היה עלינו להסביר את צדקת ענייננו, את העושק והדיכוי להם אנו נתונים ממדינת הכיבוש ונכונותנו המתמדת לשלום צודק" (עמ' 145). לצורך בניית קשרים אינטימיים לא דגל שעת' בשום פנים ואופן בהשתתפות בנשפים ליליים ובשתיית אלכוהול – המחבר מעולם לא התקרב למשקאות אלכוהוליים. הוא יצר קשרים ידידותיים במיוחד עם שרי החוץ של שבדיה, צרפת, ספרד, בלגיה ומדינות נוספות באירופה, בהן רוסיה; במישור הקשרים עם מדינות ערב – עם שר החוץ הסעודי סעוד אל-פייסל.

שעת' קבע את מִספר ביקוריו במדינות השונות, בהתאם לחשיבות היחסית של קשריה הפוליטיים והכלכליים של כל אחת מהן עם פלסטין. הוא נהג לבקר בקהיר, בעמאן ובריאד פעם בשבועיים או שלוש לפחות; בוושינגטון, בריסל, פאריס, לונדון שטוקהולם ואוסלו, פעם בחודש עד שישה שבועות; ברוסיה ודרום אפריקה פעם בשלושה חודשים; ובסין, הודו ויפן, פעם בחצי שנה לפחות. ערפאת ייחס חשיבות רבה לקשרים עם מצרים, מדינה בה ראה מנהיגת העולם הערבי. לשעת' היה קשר מיוחד למצרים במישור האישי: ילדיו של שעת' גרים במצרים ולו בית במצרים. כאשר המחבר הופקד על קשרי החוץ של פלסטין, הורה שר החוץ המצרי עמר מוסא לשגרירויות המצריות בחוץ לארץ להתייחס אליו כאילו היה שר מצרי.

סוגיית "הפעולות נגד הישראלים" [הטרור] של חמאס   בפברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין טבח נגד מתפללים מוסלמים "באתר הקדוש האִבְּרַאהימי" [מערת המכפלה] בחברון. מהצד הפלסטיני, המשיכה חמאס "בביצוע פעולותיה נגד הישראלים" (עמ' 57), כבר למחרת הנסיגה הישראלית מעזה [כוונתו כנראה לפיגוע ירי במחסום ארז ב-20 במאי  1994 בו נרצחו שני חיילים], ופעולותיה גברו בהמשך. בכך התגשמה נבואתו של שעת' ביום החתימה על הסכם עזה-יריחו לפיה חמאס תנסה להרוס את תהליך אוסלו, לא באמצעות מעשי התנקשות נגד המנהיגים הפלסטינים אשר חתמו על הסכם השלום, אלא בהמשך פעולותיה נגד הישראלים. זאת על מנת לגרום לישראל "לחזור לטרור" ולעצור את תהליך השלום. ביוני 1994 פרסמה ועדת [מאיר] שמגר את מסקנותיה אודות הטבח בחברון –  אבל כל הפתרונות של הוועדה למניעת הישנות הטבח הופנו נגד אלה שהותקפו.  הוועדה הורתה לחלק את המערה לשני מקומות תפילה נפרדים, הגדול מהם בתור  בית כנסת ליהודים, והאחר כמסגד למוסלמים. (בספרו טוען המחבר כי לפי המודל שקבעה ישראל  ב"באתר הקדוש האִבְּרַאהימי"  היא מנסה להשתלט גם על מסגד אל-אקצא.[2]) שעת' גינה את הדוח בצורה חריפה והתקשר לאמריקאים, לישראלים ולאירופים והביע את מחאתו, אבל ללא הועיל.  הטבח והדוח עוררו את זעמם של הפלסטינים,  ו"גברו הפעולות הצבאיות של חמאס".   

ערפאת רצה להקים קשר חיובי עם חמאס והג'יהאד האסלאמי. הוא ציווה לאחר בואו לפלסטין לשחרר את כל העצורים משתי התנועות האלה אותם עצר נסר יוסף לפני הגעתו של ערפאת. הם נעצרו בעוון הפרת הביטחון וגם ביצוע מעשי רצח, ללא משפט, נגד אלה שנראו בעיניהם משתפי פעולה עם ישראל. ערפאת ניסה לשתף את שני הארגונים בבניית השלטון הפלסטיני, וכמו כן הסביר להם כי פעולות צבאיות נגד ישראל תשרתנה את אויבי השלום בישראל ותיתנה בידי ישראל תואנה לחזור בה ממתן הזדמנות לפלסטינים להשיב את אדמתם בדרך השלום. ערפאת הזכיר לחמאס והג'יהאד האסלאמי שהוא הוביל את המאבק המזוין במשך תקופה ארוכה, ואם תהליך השלום ייכשל, אפשר יהיה לחזור למאבק המזוין. ואולם ניסיונותיו נכשלו.

קשה היה על הרשות הפלסטינית לנהל משא ומתן על השלום ולהפעיל לחץ על ישראל, בזמן שהתנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי היו מבצעות "פעולות צבאיות עקובות מדם" (עמ' 159). הישראלים התחייבו לנסיגה הדרגתית,  עד לפתרון קבע שיביא סוף לכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית, "בתמורה להתחייבותנו להפסיק להרוג אותם ולאיים על ביטחונם. היה עלינו לעמוד בהתחייבותנו ולחייב אותם במה שהסכימו עליו...היה עלינו כעת לעשות כל מאמץ להשכנת שלום, ולא לאפשר להם להטיל עלינו את האחריות לכישלון" (עמ' 58-57). אבל אם היינו מנסים להפסיק את המתקפות נגד הישראלים באמצעות עימות מזוין עם חמאס, הדבר היה מביא בהדרגה למלחמת אזרחים, ועתידים היו "להאשים אותנו בהגנה על הכיבוש ובהתייצבות נגד ההתנגדות". ואם נרשה למתנגדי ההסכם להמשיך במתקפותיהם, "במיוחד נגד האזרחים הישראלים", נחזק את הקיצונים המתנגדים לשלום מקרב הימין הישראלי, דבר שעלול לשמש תואנה להטלת מצור על עזה, פגיעה בפרנסתם של הפלסטינים ולהפסקת תהליך השלום בכללותו. כך ניצבנו בפני דילמה.

"האמנתי בצורך לתת הזדמנות אמיתית לבחון את [יישומו של] הסכם אוסלו, למרות ביקורתי כלפיו...יצחק רבין הימר, כפי שהימרנו אנו בתהליך הזה [תהליך המשא ומתן לשלום]. הוא סבר שישיג קשרים מדיניים וכלכליים עם הערבים [מדינות ערב]  וביטחון ל[מדינת] ישראל בתמורה לשלטון מעבר לפלסטינים אשר ישמש מבחן להם, לפני שיקבל את ההחלטה הקשה ביותר בנושא פתרון הקבע. היינו מוכנים להסכים להימור באמצעות הוכחת יכולתנו למשול ולשלוט על אדמתנו, וליצור עוּבדות אשר יקשו על ישראל לבטלן" (עמ' 159). המחבר האמין כי בסופו של תהליך כזה ניתן היה להגיע "לפתרון הסופי [הקבע]: מדינה עצמאית בגבולות  1967  אשר בירתה ירושלים המזרחית, ביצוע זכות השיבה לפליטים, ושלום קבוע וכולל לכולם" (עמ' 159). לדברי שעת', ההימור הזה הסתמך על יכולתנו להגשים את שליטנו על שטחנו בפלסטין, אבל לא דייקנו בהערכות שלנו לגבי חמאס וג'יהאד. ערפאת האמין ביכולתו להשיג אחדות לאומית, המחבר תמך במטרתו, אבל נכשלנו בהשגתה ושילמנו על כך מחיר כבד. [מפִּסקה הזו משתמע כי המחבר מודה – באופן נדיר בספרו – באחריותה, ולוּ החלקית,  של הרשות הפלסטינית בכישלונו של תהליך אוסלו.]

ב-6 באוגוסט 1994 בהתאם להזמנתו של הנשיא מובארק, נסעה משלחות פלסטינית  בראשות ערפאת, שכללה את שעת', לאלכסנדריה. לאחר מכן נפגשו הצד המצרי והפלסטיני עם שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר וצוותו. האמריקאים ביקשו מהפלסטינים לעשות כל המאמצים "לשמור על הביטחון ולהפסיק את הפעולות נגד ישראל" (עמ' 100). בשובה של המשלחת בראשות ערפאת לפלסטין, היא נפגשה במחסום ארז עם משלחת ישראלית בראשות רבין. רבין דיבר באריכות על "האלימות הפלסטינית, הביטחון, רצח הישראלים" והשלכותיהם המסוכנות על תהליך השלום.

ערפאת היה מעוניין לכונן יחסים אישיים חיוביים עם רבין, בהבינו את חשיבותם לזירוז תהליך השלום. בפגישתו עם רבין במחסום ארז ב-25 בספטמבר 1994 טרח ערפאת להביא מתנה לרבין, חלק עתיק של [ספר?] התורה אשר הביא מתימן. "המתנה הזו לא הייתה תמימה לגמרי, כיוון שגרסאות היסטוריות אחדות קושרות את מקורה של התורה בגיאוגרפיה של תימן, ולא של פלסטין, תוך הסתמכות על הוכחות וראיות" – אבל רבין קיבל את המתנה בלי שהתעניין בהיסטוריה שלה (עמ' 107). [המחבר אינו שולל את "הגרסאות ההיסטוריות" האלה.]

ב-30 באוקטובר 1994 התקיימה ועידה כלכלית בקזבלנקה. יש לציין כי כבר בספטמבר 1993 מרוקו הייתה תחנתו הראשונה של רבין משובו על חתימת הסכם אוסלו בוושינגטון. שעת' היה עֵד לבקשתו של רבין מערפאת בוושינגטון, בעת ששהו בה שניהם לרגל חתימה על ההסכם, לעזור לו להתקבל במרוקו.  זאת כדי שבשובו לתל אביב יוכל לומר לישראלים כי השלום עם הפלסטינים פתח לפני ארצו את דלתות העולם הערבי – בעוד דבר כזה לא קרה לאחר השלום עם מצרים. בוועידה הכלכלית במרוקו ב-1994 השתתפו נציגים בכירים מ-61 מדינות בהן ארה"ב והאיחוד האירופי, מרבית מדינות ערב וישראל, וכמו כן אנשי עסקים. מטרתה המוצהרת של הוועידה הייתה לקדם תוכניות לשיתוף פעולה כלכלי במזרח התיכון כדי לחזק את תהליך השלום באמצעות חיזוק בסיסו הכלכלי.

"הכינוס [בקזבלנקה] היה מוזר ביותר, כיוון שהישראלים והיהודים האמריקאים התנהגו כאילו הם רכשו את הוועידה, וכאילו השלום היציב עם הערבים כבר התגשם, והם הפכו 'לבעלי הבית' החוגגים את קנייתו" (עמ' 113). כיוון שהדרך להשגת שלום צודק עבור הפלסטינים הייתה עדיין ארוכה, התנגדו ערפאת ושעת' למגמת הנורמליזציה בקשרים בין מדינות ערב לישראל שהחלה להסתמן בוועידה. לכן, במהלך הוועידה חש המחבר בדיכאון, וערפאת היה "נרגז ומתוח".  שר החוץ המצרי עמר מוסא עזר לפלסטינים לעצור את הניסיון האמריקאי-ישראלי לנצל את הוועידה, כדי לכונן ברית אזורית בהשתתפותה של ישראל ו"נורמליזציה חינמית מכוערת". הרשות הפלסטינית רצתה להשיג, באמצעות הוועידה, תוכניות פיתוח חיוניות, אבל "היהודים ואמריקאים" נקטו במאמצים להכשיל זאת, תוך יצירת קשר בין אישור התוכניות לבין שינוי באמנה [הלאומית הפלסטינית] והפסקת האלימות תחילה. "איזו חוצפה!"  השלטון הפלסטיני לא התנגד שישראל תיהנה מפירות השלום, אלא היה מעוניין לקיומו של קשר הדוק בין מתן תמריצים לישראל לבין ביצוע התחייבויותיה בהסכמים עם הפלסטינים.

ב-10 בדצמבר 1994 נערך  באוסלו טקס הענקת פרסי נובל לשלום ליאסר ערפאת, ליצחק רבין ולשמעון פרס. במהלך הטקס באוסלו נערכו פגישות רבות בין ערפאת לרבין "והחלו היחסים ביניהם להתפתח בצורה חיובית" (עמ' 160).

ב-22 בינואר 1995 ביצעה תנועת הג'יהאד האסלאמי את "אחת הפעולות האלימות ביותר": בצומת בית ליד נהרגו 21 ישראלים, רובם [20] חיילים, ונפצעו עשרות. ערפאת מיהר לגנות את הפעולה הזו, בהבינו את האיום שהיא יוצרת [על תהליך השלום]. [בתגובה?] ישראל הודיעה  על הרחבת ההתנחלויות בבקעת הירדן ובירושלים, במעלה אדומים, בביתר ובגבעת זאב. הנשיא קלינטון מצדו, לאחר הפעולה בבית ליד, הכריז על 12 ארגונים ארגוני טרור, בהם חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית לשחרור פלסטין וארגון "כך" של מאיר כהנא. "נקטתי בכל המאמצים להגן על הארגונים הפלסטיניים מתוצאות הסיווג הזה [הקפאת נכסים וכספים], ודרשתי לסווג את הצבא הישראלי כארגון טרור, אבל לא עלה זאת בידינו" (עמ' 166).

במסגרת מאמציו של שעת' להגשמת איחוד לאומי, ב-24 ביוני 1995 הוא נפגש באיסטנבול עם ח'אלד משעל, סגן מנהיג חמאס.  הפגישה נעשתה באישורו של ערפאת, ובתיווך ידידו של משעל, פלסטיני איש האחים המוסלמים, ובחסות ראש הממשלה  [האסלאמי] של תורכיה נג'מטין ארבקאן. בשיחתו עם משעל מתח שעת' ביקורת גלויה על "הפעולות הצבאיות של חמאס" אשר משמשות תואנה בידי ישראל לא לבצע את התחייבותה לנסיגה מהגדה המערבית והופכות את מסלול המשא ומתן לבלתי אפשרי. עוד טען שעת' באזני משעל, כי מצבם של הפלסטינים שונה מזה של לוחמי וייטנאם ואלג'יריה בזמן מלחמות השחרור שלהם. וייטנאם גבלה בסין ונהנתה מתמיכת בריה"מ, ולוחמי המהפכה האלג'ירית נהנו מבסיסים בטוחים במרוקו ותוניסיה. לעומתם, הלוחמים הפלסטינים  לאחר 1967 איבדו את בסיסיהם במדינות הגובלות בארצם: בירדן [ב-1970],  ובלבנון ב-1982. בתשובה  לדברי משעל, המחבר הודה כי גם לו ספקות לגבי כוונתה של ישראל לבצע את התחייבויותיה, ועם זאת סבר כי יש לנצל  ולמצות את ההזדמנות הקיימת. בסיום השיחות הושגה טיוטה להסכם בדבר הפסקת מעשי האלימות לתקופה מוגבלת, במקביל לערבויות מצד הרשות הפלסטינית להגנה על מנהיגי חמאס ואנשיה. שעת' חזר מהפגישה אופטימי ומסר על תוצאותיה לערפאת. שמו של ח'אלד משעל לא היה מוכר לערפאת כלל, הוא הִרבה לשאול את שעת' מי האיש, ונראה כי עדיין לא השתכנע בחשיבותו, גם כאשר שעת' טען שמשעל יחליף בקרוב את מנהיג חמאס אבו מרזוק. מכל מקום, התפתחויות בעולם הערבי, הסבו את תשומת לבו של ערפאת מהנושא. [אין הסבר משכנע, מדוע ערפאת לא המשיך במאמצים להשגת הסכם עם חמאס, כמו באמצעות שיחות עם מנהיגי הארגון בעזה.]

הסכם אוסלו ב', ספטמבר  1995     בסוף מאי 1995 הזמין אורי סביר, מנכ"ל משרד החוץ תחת שמעון פרס,  את שעת' לשיחה על הסדר לגבי הגדה המערבית. סביר הזהיר את שעת' כי המשא ומתן על הגדה יהיה שונה מזה שהיה בנושא רצועת עזה ויריחו. זאת לאור הימצאותם של מתיישבים יהודים ברחבי האזור, אשר ישראל אחראית לביטחונם. עוד טען כי השטח בין גבעות הגדה  המערבית לבין חוף הים צר מאוד, כאשר שליטה פלסטינית על  הגבעות האלה מהווה איום על תל אביב ועל נמל התעופה בן-גוריון. הוא הוסיף כי הניסיון הישראלי עם מה שמתחולל ברצועת עזה ויציאת פעולות התאבדות מתחומה אינם מעודדים את ישראל לחזור על המצב הזה בגדה המערבית. שעת' טען מנגד כי הרשות הפלסטינית עושה את כל המאמצים למען הביטחון, בעוד הצד הישראלי אינו עוזר לה באמצעות הטלת סְגרים ובניית התנחלויות. הוא פסק כי לא ניתן יהיה להתקדם בתהליך השלום, אלא באמצעות נסיגה ישראלית מהגדה. סביר הציע לחלק את הגדה המערבית לאזורי C,B,A. שטח A יהיה הקטן ביותר ויצטמצם לערים הפלסטיניות הגדולות ובהן תועברנה הסמכויות האזרחיות והצבאיות לרשות הפלסטינית, כפי שנעשה בעזה ויריחו. האזור B יכלול כפרים ואזורים אחדים ובו תהיינה לרשות סמכויות אזרחיות, אבל הסמכויות הביטחוניות תישארנה בידי ישראל. שאר הגדה, אשר תכלול גם את בקעת הירדן, בתור אזור C, תישאר תחת שלטון ישראלי מלא, ביטחוני ואזרחי. שעת' דחה את ההצעה הזו מכול וכול, בטענה כי היא נוגדת את הסכם אוסלו, וכי הסדר כזה יגרום לאובדן האמון של עמו ברשות הפלסטינית ולפרוץ עימות עם כוחות הכיבוש. סביר השיב לשעת' כי סירובו להצעתו יביא להפסקת תהליך השלום או ליציאתו [של שעת'] מניהול המשא ומתן. שעת' השיב לסביר כי לא הוא שיקבע מי מייצג את פלסטין, אלא הנשיא ערפאת.

לדברי שעת', "לוֹבּי פלסטיני" ביקש מערפאת למנות צוות מאנשי הגדה המערבית לניהול המשא ומתן עליה. אנשי השדולה הזו טענו בזכות צוות בעל גישה חדשה המתאפיינת בגמישות, בעוד הקשיחות של שעת' עלולה להביא לאובדן ההזדמנות להחזיר את הגדה, וכי שעת' כתושב עזה כבר ביצע את תפקידו במשא ומתן עליה במסגרת הסכם עזה -יריחו. 

ב-2 ביולי 1995 הגיע שעת', כמשתתף במשלחת בראשות ערפאת, למלון בירושלים המערבית, כדי לנהל משא ומתן עם משלחת ישראלית בראשות פרס בשאלת הגדה המערבית. לאחר שערפאת ופרס קיימו שיחה לבדם במשך למעלה משעתיים, אנשי המשלחת הפלסטינית ביקשו משעת' ליצור קשר עם ערפאת. בהיכנסו לאולם בו ישבו ערפאת ופרס, פרס בראותו מייד אמר: "אני רואה את נביל שעת', מחריב המשא ומתן כבר שב כדי לשקוד בהחרבתו! " (עמ' 207). שעת' הביט בערפאת, אשר רמז לו לא להגיב על דברי פרס. בעקבות זאת, שעת' עזב את האולם וגם את המלון, והגיע למסקנה כי ערפאת רוצה להמשיך במשא ומתן כדי לאפשר לשחרר את מה שניתן מהגדה המערבית, וכדי שעזה ויריחו לא תהיינה תחילתו וסופו של תהליך השחרור. כמו כן הבין שעת' כי בסירובו להצעות הישראלית הוא משמש מכשול להגשמת המטרה הזו. בהתאם לכך הודיע שעת' לערפאת על התפטרותו מצוות המשא ומתן ומעמידה בראשו ועל רצונו להתרכז בעבודתו במשרד התכנון ושיתוף הפעולה הבינלאומי בתחום הכלכלי. ערפאת נענה לבקשתו, ועם זאת ביקש ממנו להמשיך להשתתף בשיחות גם בנושאים אחרים, כמו שחרור האסירים שנותרו עדיין. 

ביולי 1995 חזר מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתוניס לפלסטין. שעת' סבור כי העיכוב בשובו של עבאס לפלסטין, שנמשך כשנה, נבע מחילוקי דעות בינו לבין ערפאת. שעת' שמח לשובו למולדתו, אותה שיבה למולדת אליה הקדיש את מרב חייו. "ללא ספק, הוא היה המנהיג האמיתי בתהליך אוסלו" (עמ' 210). היחסים בין ערפאת לעבאס היו קרובים והדוקים, דבר שאִפשר לעבאס לתת לו עצה ולחלוק עליו לפעמים. אם נמשכו חילוקי הדעות ללא תוצאות, עבאס היה נעלם מהאופק, וערפאת היה נוקט במרב המאמצים לפייסו, והיחסים ביניהם היו חוזרים למסלולם.

ב-25 ביולי 1995 נלווה שעת' לערפאת בביקורו בפאריס. בהגיעו לפאריס "התעקש ערפאת לא לבוא לראות את אשתו [סוּהַא سهى]  והתינוקת [בתו שזה עתה נולדה ב-24 ביולי], אלא אחרי סיום פגישותינו" (עמ' 221) עם מנהיגי צרפת, הנשיא ז'ק שיראק, ראש ממשלתו ושר החוץ. לאחר סיום פגישותיו הרשמיות, ביקר ערפאת את אשתו בבית החולים לאחר הלידה. בתחילה נכנס לחדרה לבדו, ואחרי דקות אחדות הזמין את מלוויו, בהם שעת'. ערפאת חיבק את בתו זַהְווַא (زهوة) (נקראה על שם אימו של ערפאת), הרים אותה בידיו ונשק על ראשה ברכות רבה. הוא בילה פחות משעה עם אשתו, ואחר כך חזר לעזה, באומרו: יש לנו עבודה רבה, הזמן לא יספיק. במהלך הטיסה ביקש שעת' מערפאת לאפשר לו לצאת לחופשה לרגל נישואיו שעמדו להיערך ב-3 באוגוסט [ראה פרק קורות חייו לעיל] וירח הדבש המתוכנן. ערפאת השיב כי הוא זקוק לו מאוד, וכי שעת' נוכח לראות במו עיניו שהוא בעצמו התעכב מעט אצל אשתו ובתו ומיהר לחזור לעבודה. בתגובה חייך שעת' והשיב: "[אבל] אתה אבו עמאר", וערפאת אישר את חופשתו.

לאחר התפטרותו  של שעת' מתפקיד ראש הצוות למשא ומתן עם ישראל , החליף אותו אחמד קריע (אבו עלא). המשא ומתן בנושא הסדר הביניים עתיד היה להסתיים  בהסכם בטאבה בספטמבר 1995 (הסכם אוסלו ב'). הוסכם בו ליישם את הסכם עזה-יריחו על שטחי A [הערים הפלסטיניות בגדה ו-450 כפרים עברו לשליטה פלסטינית מלאה], באופן חלקי על שטחי  B[שטחים בשליטה פלסטינית אזרחית ובשליטה ביטחונית ישראלית]; כאשר שאר השטחים C, הכוללים שני שליש של הגדה המערבית [ליתר דיוק 60%] נותרו תחת שליטתה המלאה הצבאית והאזרחית של ישראל. הודות להסכם, הרשות הפלסטינית עברה לגדה המערבית והוסר הפחד שתישאר בעזה בלבד. שעת' מעריך כי ערפאת נתן הסכמתו להסדר שהושג, כיוון שהתרכז במטרה להחזיר כמה שיותר שטחים לשלטון פלסטיני.   

שעת' הצטרף בטיסה למשלחת הפלסטינית, שניהלה את המשא ומתן על ההסכם, כדי להשתתף איתה בטקס החתימה בוושינגטון ב-28 בספטמבר 1995. במטוס הוא ראה לראשונה את נוסח ההסכם. במסיבה שנערכה לאחר החתימה, ישבו ערפאת, מחמוד עבאס (אבו מאזן), רבין ופרס בשולחן מיוחד ו"שוחחו כמו ידידים ותיקים אשר הגשימו הישג משותף". ערפאת אמר לרבין: "אתה פלסטיני מבחינת הלידה והמוצא", ורבין השיב "אתה אינך שונה מאף אחד מאיתנו". לא היה בדבריהם שמץ של לעג, אלא ביטויים לחיבה והתקרבות (עמ' 229).

רצח רבין, נובמבר 1995   רבין היה המנהיג הישראלי הראשון שהבין כי השלום הוא אינטרס של ישראל אשר מחייב להיענות במידה מסוימת לדרישות הפלסטיניות והערביות, בהן צמצום ההתנחלות. עם זאת הוא לא הכיר מעולם בזכותם של הפלסטינים למדינה שבירתה מזרח ירושלים ובזכות השיבה של הפליטים. המחבר מפרט את מסע השטנה נגד רבין שניהל הימין הישראלי נגדו, בהם מנהיג הליכוד בנימין נתניהו – דבר שסלל את הדרך להירצחו על ידי סטודנט קיצוני  ב-4 בנובמבר 1995. 

רצח רבין "היווה זעזוע עמוק עבור אבו עמאר [ערפאת] אשר אמר מייד לאחר שמעוֹ את הידיעה: 'איני יכול להאמין! איזה אסון!' ערפאת הרגיש כי הוא איבד שותף "לשלום האמיצים". לשעת' אמר ערפאת ביום הרצח: "נביל, הסתיים היום תהליך השלום" (עמ' 242). ישראל התנצלה על כך שלא הרשתה לערפאת להשתתף בהלווייתו של רבין, מחשש שיביא לפרובוקציה של הימין הקיצוני. במקום זאת קיבלה ישראל בברכה את השתתפותם של שעת', סאיב עריקאת , פייסל אל-חוסייני ואישים נוספים בלוויה. שישה ימים לאחר הירצחו של רבין הגיע ערפאת בהליקופטר לביתה של אשתו לאה, בצפון תל אביב, להביע את תנחומיו.

ביצוע הסכם אוסלו ב'   ב-13 בנובמבר 1995 החלה נסיגה ישראלית מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית בהתאם להסכם מספטמבר 1995. ערפאת היה נכנס לערים המשוחררות, מתקבל בשמחה ובחגיגיות ונושא נאומים. שעת' היה נלווה לערפאת בתהלוכת בואו לערים האלה. המחבר היה לצדו של ערפאת, כאשר בנאום שנשא לאחר כניסתו לבית לחם אמר: "בית לחם, זו העיר אותה בירך אללה בלידת ישוע הפלסטיני ...היום אנו התפללנו כאן, ובשנה הבאה...במסגד אל-אקצא" (עמ' 250).[ בהקשר ל"ישוע הפלסטיני", בדמיון לערפאת, גם המשטר הנאצי, מסיבות אידיאולוגיות משלו, קבע כי ישוע הוא מגזע ארי טהור.] שמעון פרס – אשר החליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון – היסס לסגת מחברון, כדי לא להרגיז את המתנחלים. ערפאת ראה בכך בעיה זמנית, שתיפתר לאחר ניצחונו הצפוי של פרס בבחירות, שעתידות היו להיערך ב-29 במאי 1996. 

הבחירות בפלסטין בינואר 1996   שעת' חוזר ומדגיש כי הוא ייחס חשיבות רבה להקמת שלטון דמוקרטי במדינת פלסטין: "הייתה לי תקווה גדולה שנבנה מדינה עצמאית על אדמת ארצנו, מדינה פלסטינית מודרנית ודמוקרטית, שונה מכל המדינות השכנות" (עמ' 408).  לדבריו, גם ערפאת ייחס חשיבות לדמוקרטיה – ואולם במקום אחר בספרו מציין המחבר: ערפאת "האמין במשטר נשיאותי, והיה משוכנע עמוקות כי ריכוז הסמכויות בידיו הוא האמצעי היחיד להגנה על המהפכה, השלטון ועצמאות ההחלטה הפלסטינית" (עמ' 270). מכל מקום, הבחירות לנשיאות נקבעו ל-20 בינואר 1996 ולמועצה המחוקקת ל-25 בינואר באותה השנה. תושבי מזרח ירושלים השתתפו בבחירות באמצעות סניפי דואר. ניסיונותיו של ערפאת לשכנע את התנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי, וכמו כן את שתי החזיתות, העממית והדמוקרטית, לא להחרים את הבחירות, לא צלחו. שעת' התחרה על בחירתו במחוז חאן יונס. במסע הבחירות שלו הציג שעת' את עצמו כבונה פלסטין העצמאית, כעושה שלום, תומך בזכויות האישה, משחרר אסירים ועוד. שעת' השתתף בבחירות בשם תנועת פתח אשר ייצגה את מרב העם הפלסטיני. מוחמד דחלאן, אשר עמד בראש הביטחון המסכל, פעל להכשיל את בחירתו של שעת', בנסותו לנצל את הסכסוך בין תושבי פלסטין לבין הפלסטינים שחזרו [בעקבות הסכם אוסלו].

בבחירות לנשיאות ניצח ערפאת. הוא זכה ב-88% מהקולות, והיה מאושר שלא זכה ב-99% מהקולות. הבחירות למועצה המחוקקת היו דמוקרטיות גם כן, פיקחו עליהן 600 משקיפים מרחבי העולם, כולל ממדינות המערב, כשבראש המשקיפים עמד ג'ימי קרטר , נשיא ארה"ב לשעבר. שעת' נבחר למועצה המחוקקת, בה זכו נציגי פתח ברוב מוחלט.

חיסולו של ה"שהיד" עיאש, "פעולות" נגד ישראל, וּועידת שארם  (ינואר-מארס, 1996)   ב-5 בינואר 1996 חיסל  השב"כ, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד את יחיא עיאש, אשר תכנן את "פעולות ההקרבה הקדושות (إستشهادية)  של חמאס". בישראל הוא היה מבוקש מספר אחד, מפאת התפוצצויות שביצע. [עיאש היה אחראי לביצוע פיגועי טרור בשיטת התאבדות בשנות ה-90, אשר גבו את חייהם של למעלה מ-100 ישראלים.]  בהלווייתו של עיאש בעזה השתתפו למעלה מ-100,000 איש. כמו כן, נערך לו טכס אבלים גדול: "השתתפתי בו וקוננתי עליו כשָהִיד [מוסלמי המקריב חייו למען מצווה דתית]  פלסטיני ולוחם בגדודי אל-קסאם" (עמ' 261).   מנהיגי ישראל, ובהם ראש הממשלה שמעון פרס, אשר עמדו מאחורי חיסולו של עיאש, והיו מודעים לכך כי פעולה בסדר גודל כזה תגרור מעשי נקם.

בעקבות ההתנקשות ב"שהיד" ( כדברי המחבר) יחיא עיאש, בחודשים פברואר-מארס 1996 ביצע חמאס "פעולות" באשקלון, ירושלים ותל אביב בהן נהרגו עשרות ישראלים. במצב המדרדר הזה קרא הנשיא ביל קלינטון לכינוס ועידה למאבק נגד טרור  בשרם-א-שייח' ב-13 במארס 1996. שעת', יחד עם בכירים פלסטינים אחרים, השתתף במשלחת בראשות ערפאת בוועידה הזו.

לנוכח ה"פעולות" [פיגועי הטרור] נגד ישראל בחודשים פברואר-מארס, גבר הלחץ הבינלאומי על ערפאת לנקוט בצעדים מעשיים נגד הארגונים חמאס וג'יהאד כדי למנוע הידרדרות בקשרים בין השלטון הפלסטיני לישראל, לעזור לפרס לנצח בבחירות במאי  1996  ולהחזיר את האמינות לשלטונו.  ערפאת הבין כי ניצחונו של "הימין הפשיסטי", בדמות הליכוד בראשות בנימין נתניהו, מהווה סכנה לעניין הפלסטיני. על רקע זה, עוד לפני צאתו של ערפאת לוועידה ולאחר שובו, עצרה הרשות הפלסטינית למעלה מאלף איש מחמאס וג'יהאד, כולל מפקדים בכירים, בהם עבד-אל-עזיז א(ל)-רנתיסי. יש לציין כי הסכם עזה-יריחו קבע כי עצורים שהרשות הפלסטינית גזרה את דינם לא יוסגרו לידי ישראל. כלומר באמצעות מדיניות זו מנע ערפאת את הסגרת העצורים לישראל.

לשעת' נודע מפי ידידו, איאד אל-סראג', פסיכיאטר עזתי ופעיל בתחום זכויות האדם, כי מנגנון הביטחון הפלסטיני משתמש בשיטות עינויים – אותן למד על בשרו מהשב"כ –  כלפי העצורים ואינו מאפשר לצלב האדום ואף לא לעורכי הדין לערוך ביקורים אצלם. ערפאת נענה לבקשתו של שעת' להרשות לו לפנות, יחד עם שר המשפטים הפלסטיני (פריח אבו מדין), לצלב האדום הבינלאומי  במטרה להגיע להסכם שיעניק לארגון הזה סמכויות ביחס לאסירים בתחומי הרשות הפלסטינית, סמכויות השוות בערכן לאותן הקיימות אצל הצלב האדום  לגבי אסירים פלסטינים בישראל. כלומר, להיפגש עם העצורים, ללמוד על מצבם ולשמוע את תלונותיהם ללא נוכחות של איש ביטחון. בייפוי כוח מערפאת, באוגוסט 1996 הגיע המחבר להסכם עם הצלב האדום, הראשון מסוגו עם שלטון הנמצא תחת כיבוש, בו התייחס הצלב האדום לרשות הפלסטינית כמו למדינה עצמאית, ואשר הבטיח הגנה על העצורים. במסגרת ביצוע ההסכם הזה הורה ערפאת על שחרור הדרגתי של העצורים – בעוד ישראל, כהרגלה, האשימה את הצד הפלסטיני בשחרור מחבלים ובביצוע מדיניות של דלת מסתובבת בבתי הכלא.

ביטול סעיפים באמנה הפלסטינית, אפריל 1996         עוד לפני כינוס הוועידה בשרם-א-שייח' במארס 1996, ביקשה ישראל מקלינטון לכנס את המועצה הלאומית הפלסטינית, כדי שזו תבטל את הסעיפים באמנה הלאומית הפלסטינית אשר קראו לחיסולה של מדינת ישראל. ערפאת, במסגרת הסכם אוסלו וחילופי האיגרות בינו לבין רבין בדבר הכרה הדדית בין ישראל ואש"ף, התחייב לבטל את הסעיפים האלה, ועם זאת ניסה לדחות את ביצועה של ההתחייבות הזו. אבל "גל האלימות" [קרי הטרור הפלסטיני] והתחייבותו לשלום בוועידת שרם-א-שייח' אילצו את ערפאת לכנס את המועצה הלאומית הפלסטינית, כדי לבצע את השינוי. המועצה התכנסה ב-22 באפריל 1996, וב-24 בחודש ביטלה את הסעיפים. פרס היה מרוצה מההחלטה וראה בה שינוי היסטורי, בעוד נתניהו טען כי הפלסטינים לא שינו דבר.

יצירת סמלי מדינה עצמאית   השלטון הפלסטיני היה מעוניין ליצור סמלי עצמאות והם הדגל, ההמנון הלאומי, הנפקת תעודת זהות ודרכון, מטבע לאומי, בולי דואר וקוד אינטרנטי, ולהשגת הכרה בינלאומית בהם. כבר ב-1 בינואר 1995 שלח שעת' איגרת לשבדיה שנשאה לראשונה בול פלסטיני. היה זה לאחר ששעת' שכנע את שולמית אלוני "תומכת השלום והשרה הממונה על התקשרות בישראל, במהלך המשא ומתן על עזה-יריחו, בזכותנו לדואר מיוחד [עצמאי מישראל] ובולים פלסטיניים עצמאיים בתקופת שלב המעבר". כמו כן השיג המחבר את ההסכמה לכך מ"איגוד הדואר העולמי" (UPU).

לאחר הנפקת תעודת זהות פלסטינית ותעודת לידה פלסטינית, התנהל משא ומתן עם הצד הישראלי על הנפקת דרכון פלסטיני. יצוין כי אחד מהישגי הסכם עזה-יריחו היה השגרת זכותו של השלטון הפלסטיני להנפיק דרכון. לבסוף הושג  הסכם על הנפקת דרכון בשם "הרשות הפלסטינית"  – ולא "הרשות הלאומית הפלסטינית" כפי שהיה מעוניין הצד הפלסטיני; אך ללא אזכור ישראל וללא שימוש בשפה העברית בו – בניגוד לדרישותיה של ישראל. הנפקת דרכון דיפלומטי פלסטיני עוררה התנגדותה של ישראל, כיוון שאמורה הייתה ליצור רושם בקיום מדינה פלסטינית. לאחר משא ומתן ממושך הוסכם על הוצאת דרכון לאנשים חשובים (VIP Passport Travel Document) בצבע אדום, בעוד הדרכון  הדיפלומטי הרגיל הוא בצבע ירוק. כתוצאה מכך עד עצם היום הזה על מחזיקי הדרכון להסביר לאנשי הביטחון בנמלי התעופה שמדובר בדרכון דיפלומטי המַקְנה חסינות כמו דרכון דיפלומטי.  ב-21 באפריל 1995 עולי הרגל הפלסטינים למכה היו הראשונים להשתמש בדרכונים פלסטיניים. בעקבות הוצאת הדרכון הפלסטיני, החזיר שעת' לעמר מוסא את דרכונו המצרי, אותו נשא בגאווה 36 שנים, והציג לפניו את דרכונו הפלסטיני. עיניו של מוסא דמעו מרוב שמחה. הצד הפלסטיני היה מעוניין להנפיק מטבע פלסטיני, אבל הסכם אוסלו והפרוטוקול הכלכלי של פאריס העניקו לישראל את הזכות להשתמש בשקל הישראלי בלבד [בשטחים הפלסטיניים], וישראל לא הייתה מוכנה לוותר על ההישג הזה.

ההמנון הלאומי הבלתי רשמי  של   פלסטין היה שיר בשם "ארצי" (مَوْطِني)  של  המשורר  הפלסטיני אבְּראהים טוקאן. אבל ערפאת רצה שההמנון הלאומי הפלסטיני "יזכיר את המאבק וההקרבה אשר הביאו לשובנו למולדת", ולכן בחר בהמנון "לוחם המקריב את חייו [למען אללה או המולדת]" (فدائي)  של המשורר  סעיד אל-מזין (Al-Muzayin) [1991-1935, חבר בפתח]. [فدائي בתעתיק לעברית הוא "פִדַאי", ברבים "פִדאיוּן" – כך כינו הפלסטינים  את "לוחמיהם" אשר ביצעו מעשי רצח נגד אזרחים ישראלים, בהם נשים וילדים בשנות ה-50.] את השיר הזה אימץ אש"ף כהמנון של המהפכה הפלסטינית בשנת 1972 וערפאת קבע אותו כהמנון לאומי של הרשות הלאומית הפלסטינית [ב-1996]. בינואר 1999 השיגה הרשות הפלסטינית מארגון התקשורת העולמי קוד טלפוני עצמאי, ובאוקטובר 1999 קיבלה פלסטין גם קוד שלה לאינטרנט PS.

התחום הכלכלי. היעד – שחרור מההגמוניה של ישראל

קשרי חוץ כלכליים     ב-29 באפריל 1994 נחתם  בפאריס הסכם כלכלי  בין ישראל לאש"ף, כנציג העם הפלסטיני. אחמד קריע התפתה לחתום על פרוטוקול פאריס– על אף מגבלותיו – כיוון שאִפשר לקבל בחזרה מישראל את המכסים שהיא גבתה עבור הסחורות המיובאות דרכה לרשות הפלסטינית. כמו כן הבטיחה ישראל להעסיק "מספר גדול" [אין נתון]  של פועלים פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה, עבור קניית תוצרת ישראלית. אבל כל זה הפך את הכלכלה הפלסטינית שבויה בידי ישראל. 

ב-12-8 בספטמבר 1994 נערכה בפאריס, בראשות הבנק העולמי, ועידת המדינות התורמות לרשות הפלסטינית. באותה התקופה התמיכה הפיננסית העיקרית לרשות הגיעה מאירופה. בהתאם לכך, התרכז שעת' על הגדלת הסיוע הזה ופיתוח הקשרים עם אירופה, עד שֶכּונה בפי אחדים כשר החוץ הפלסטיני לענייני אירופה. בעת הוועידה, ישראל וארה"ב, איימו  להפסיק כל הסיוע לרשות הפלסטינית מצד הבנק העולמי, אם הרשות לא תבטל את תוכניות [הפיתוח] והתמיכה במוסדות הפלסטיניים בירושלים, שהגישה לוועידה. זאת בטענה כי בעיית ירושלים נדחתה לשלב פתרון הקבע, וכי המנדט עליה נותר בידי ישראל עד השלב הזה. כתוצאה מכך, המימון הכספי בתוכניות בירושלים [המזרחית] הועבר מוועידות התורמות, אשר בראשן הבנק העולמי, למימון בילטרלי, במיוחד הערבי והאסלאמי. בדומה לכך, כדי למנוע את הווטו האמריקאי-ישראלי אשר היה משתק את הבנק העולמי, הועבר מימון תוכניות הסיוע לרשות הפלסטינית להסכמים דו צדדיים. במערכה הזו נגד הבנק העולמי כמעט ולא זכינו לתמיכה ערבית ואסלאמית.  לדברי שעת', עמדתו של הבנק העולמי "השתנתה רק כאשר התמנה לעמוד בראשו ג'יימס וולפנסון (James Wolfensohn) [מ-1 ביולי 2005-1995], יהודי אוסטרלי במקורו אשר אימץ את ענייננו בחוזקה ובתבונה. שררה ביננו ידידות אמיתית הנשענת על אמון הדדי....[הוא]  ניצב לצד העם הפלסטיני במה שנוגע לזכויותינו הפוליטיות, ההומניטריות, הכלכליות ולמים"  (עמ' 98). במסגרת ההסכמים הדו צדדים, רוב המדינות התורמות העדיפו להקצות את תמיכתן ברכישת סחורות, מומחים ותוכניות ממדינותיהן, במקום לשלם במזומן  בדולרים, ביורו או בלירה סטרלינג. שווייץ הייתה המדינה היחידה  שלא התנתה את עזרתה בקניית סחורות או שירותים שווייצריים.

ב-8 בנובמבר 1995 הגשים שעת' חלום ישן כאשר עלה בידו לכנס בליגה הערבית בקהיר אנשי עסקים פלסטינים מהמולדת ומהתפוצות. הכינוס נועד לעודד אותם להשתתף בבניית הכלכלה הפלסטינית, עצמאית ביחס לזו הישראלית. פלסטינים מחוץ לארץ הפקידו כספים בבנקים בפלסטין כדי לתמוך במשפחותיהם. חלק מהפיקדונות האלה נוצלו לבניית בתי ספר ואוניברסיטאות. פלסטינים מחוץ לארץ קנו נדל"ן וקרקעות, חלקם מימנו תוכניות להקמת תשתיות, כמו בתחומי החשמל והתקשורת.

המחבר ביקר אצל הגולים הפלסטינים, במיוחד באמריקה הצפונית והדרומית, באירופה ובמדינות המפרץ הערבי, והם היו אופטימיים לגבי קרבת הקמת המדינה הפלסטינית ומימוש זכות שיבתם. העברות הכסף של הפלסטינים מהתפוצות לשטחי הרשות הפלסטינית בין השנים 2000-1995 הסתכמו ב-1.5 מיליארד דולר מדי שנה, פי שלושה ממה שנתנו המדינות התורמות ביחד.

פיתוחה הכלכלי של פלסטין     בהתאם לבקשתו של שעת', הקים ערפאת "ועדה משרדית כלכלית עליונה", אשר ערפאת עמד בראשה ושעת' נמנה עם חבריה. [משתמע כי הוועדה הזו פיקחה על השימוש בכספי הסיוע הבינלאומי.]  המיניסטריון לתכנון ולשיתוף פעולה בינלאומי, בראשו עמד המחבר, לא היה אחראי על ביצוע תוכניות – על כך היו אחראים המיניסטריונים הרלוונטיים כמו התעסוקה, השיכון והתעשייה. המיניסטריון של שעת' ניהל את מרכז המחשבים של הרשות הפלסטינית ותכנן תוכניות פיתוח, בהן תוכנית לבניית נמל תעופה בינלאומי, תוכניות למים ברצועת עזה, לביוב בחאן יונס, לבית חולים אירופי בעזה וביריחו, שיקום לצעירי האינתיפאדה, לפצועים בה ולאסיריה, "שיפור המצב במחנות הפליטים", בניית בתי ספר ועוד. [אין פירוט האמצעים שננקטו לשיפור מצבם של הפלסטינים במחנות הפליטים. שימור המצב הקשה במחנות נועד לחזק את שאיפת דייריהם להגשים את זכות השיבה.]  כמו כן נטל חלק משרדו בהקמת חברת תקשורת פלסטינית וחברת חשמל פלסטינית. הרשות חתמה על הסכם עם מצרים לייבוא גז טבעי וסולר. הוקמה חברה פלסטינית לתקשורת שנועדה להקים קווים לטלפון נייח [ולספק שירותים] לטלפונים ניידים.

בתקופת הכיבוש הישראלי בעזה, חופי עזה הוכרזו כאזור ביטחון ותושבי עזה לא יכלו ליהנות מהים ולשחות בו. בעקבות התעקשותו של שעת' בשיחות טאבה [שהחלו בסוף יוני 1994 על הסכם אוסלו ב'], הותר לפלסטינים להשתמש בחוף של עזה, מלבד בשני מקומות בהם היו התנחלויות. בעקבות זאת התמלאו חופי עזה בקיץ במתרחצים, גברים וילדים, אך לא נשים. ערפאת התיר רחצה מעורבת של משפחות באחד החופים, ואולם הדבר עורר התנגדות בהנהגת חמאס. כתוצאה מכך הקצה השלטון מועדים מסוימים לשחייה בים לנשים.

שעת' ביקש ממשרדו לערוך תוכנית לחופי עזה תוך היעזרות במומחים מחוץ לארץ, במיוחד מהולנד. המומחים הכינו תוכנית לחוף עזה, המשתרע על פני  47 ק"מ, שֶכללה בין היתר, מקומות לתיירות, למגורים ולנמל. החוף של עזה התמלא במסעדות ובבתי קפה. בעזה החלה תנופת בנייה בעקבות המבקרים הרבים וההון של הפלסטינים שמחוץ לארצם. מחירי הקרקע ברצועת עזה האמירו והגיעו במקומות מסוימים בעיר ובחופיה למיליון דולר עבור דונם אחד, כלומר אלף דולר למ"ר. שיבת המהגרים לארצם יצרה בעיה בכל התשתיות, במיוחד בתחם הביוב. כמו כן נוצרו בעיות בתחומי החשמל, המים, האשפה והיגיינה. הרשות עבדה על פיתוח תוכניות לפתרון הבעיות האלה.

שעת' וההנהגה הפלסטינית ייחסה חשיבות רבה להקמת נמל ימי ברצועת עזה, כדי לאפשר לפלסטין לייצא ולייבא בצורה עצמאית – ולא באמצעות ישראל, ובכך לצמצם תלותה בכלכלה הישראלית ולבסס מעמדה של פלסטין כמדינה עצמאית. הסכמה עקרונית לגבי הקמת הנמל הושגה כבר בהסכם אוסלו ב-1993, אושרה בהסכם עזה-יריחו ב-1994, ודיונים על ביצועה התנהלו במשא ומתן בשנים הבאות. ב-29 בדצמבר 1994 חתמה הרשות הפלסטינית על  הסכם בו התחייבה הולנד לתכנן נמל ימי, בשיתוף פעולה עם צרפת. ב-18 בינואר 1996 הניחו ערפאת וראש ממשלת הולנד את אבן הפינה במקום הקמת הנמל.

ב-26 במאי 1995, במקום מושבו של ערפאת בעזה, נחתם הסכם לבניית נמל תעופה חדש בעזה עם חברה מצרית בראשות עת'מאן אחמד עת'מאן, אשר ביצע את תוכניות הבנייה החשובות ביותר בתקופת הנשיא גמאל עבד א(ל)-נאצר. ישראל הסכימה לבניית נמל התעופה, בהתאם להסכם עזה-יריחו. שעת' ראה בנמל התעופה צעד חשוב לשחרור הכלכלה הפלסטינית מהתלות בנמל התעופה בן-גוריון.

שעת' חוזר ומדגיש כי הוא ייחס חשיבות עליונה לשחרור הכלכלה הפלסטינית מההגמוניה הישראלית ולהקמת כלכלה פלסטינית עצמאית. בתמיכתו של ערפאת ארגן שעת' ב-17-16 בספטמבר 1995 ועידה "לקביעת אסטרטגיה לפיתוחה של פלסטין". בוועידה השתתפו שרים פלסטינים  ומנכ"לים שלהם, נציגי המוסדות הכלכליים הראשיים, נציגי המגזר הפרטי ואקדמאים. מטרות הוועידה הייתה לקבוע עדיפויות לתוכניות הפיתוח ולהשיג סיוע בינלאומי. המחבר היה אופטימי לגבי עתידה הכלכלי של ארצו, אופטימיות אשר התבססה על שלושה נתונים מצוינים בהם ניחן העם הפלסטיני וארצו: האדם, המקום והזמן.

גאוניות האדם הפלסטיני באה לידי ביטוי בהשכלתו בתחומי המדע ובטכנולוגיות המתקדמות. הצעירים הפלסטינים פונים ללמוד מקצועות כמו מחשבים, תקשורת, הנדסה ורפואה. ישנם אלפי רופאים פלסטינים ברוסיה, אוקראינה, רומניה, הונגריה, ספרד, גרמניה ואוסטריה –  ולוּ ניתן היה להחזירם לארצם, פלסטין הייתה הופכת למרכז רפואי עבור כל המדינות השכנות. הפלסטינים בתפוצות מילאו חלק חשוב בפיתוח הארצות אליהן היגרו, כמו מדינות המפרץ הערביות, תוך שמירה על השתייכותם המלאה לפלסטין. הפטריוטיות של האדם הפלסטיני  יחד עם כישוריו ומשאביו הכספיים ימלאו תפקיד אסטרטגי בפיתוח ארצו.

הנתונים המצוינים של המקום מתבטאים בהיותה של פלסטין  קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ובכך מהווה אתר מצוין לתיירות דתית ולעלייה לרגל, במיוחד בירושלים, בית לחם, חברון ויריחו. ים המלח, בתור המקום הנמוך ביותר בעולם גם כן מהווה אטרקציה תיירותית. מבחינה גיאוגרפית פלסטין מהווה נקודת קישור בין אסיה לאפריקה ובכך עשויה להוות גשר למסחר בין יבשות. יש בה גם מחצבים ונפט (?)  ובארות גז בים התיכון. מצוּינוּת הזמן התבטאה בכך שרוב מדינות העולם  היו מוכנות להגיש סיוע חומרי כדי להקים את הכלכלה של המדינה הפלסטינית.

ברמתם הגבוהה של הרופאים הפלסטינים למד שעת' על בשרו. ב-11 בנובמבר 1995 הגיע שעת' לאוניברסיטת הרווארד בארה"ב, בהתאם להזמנת האוניברסיטה ובמימונה, כדי לקבל ייעוץ  ממיטב המומחים בנושאים כמו ניהול ממשלתי וכלכלה. באותה ההזדמנות נערכו לו גם בדיקות רפואיות, וזאת לאחר שלא היה מרוצה מהאבחון שנעשה לו בבית חולים אסותא הישראלי (הוא פנה לבית חולים ישראלי כיוון שבבית חולים פלסטיני לא היה הציוד המתאים לאבחון מחלתו). באסותא קבעו כי יש לו סרטן בעמוד השדרה ועליו לעבור מיד ניתוח. לעומת זאת רופאים פלסטינים בארה"ב קבעו כי אבחנת הרופאים הישראלים הייתה שגויה ומטעה, וכתוצאה מהניתוח שהוצע לו היה סובל מכאבים במשך כל חייו. אבחנת הרופאים הפלסטינים הייתה כי הוא סובל מפריצת דיסק בחוליה הרביעית, והטיפול מתמצה במשככי כאבים ופיזיותרפיה. בעקבות זאת תוהה שעת': "האם [האבחנה באסותא] הייתה זו מזימה ישראלית, או הם [הישראלים] מטפלים בזלזול בחולים פלסטינים?" (עמ' 245.) [או זו הייתה טעות מצערת באבחון.]

שעת' פעל להגשמת הפוטנציאל הפלסטיני בתחום המחשוב, והוא  "מערכות ומידע" (Systems and Software), תחום אשר ניתן לייצא אותו מהמחשב המקומי למחשב הזר דרך האינטרנט ללא צורך לעבור בגבולות ולהיתקל במחסומים. המחבר נסע לארה"ב כדי להיפגש עם מומחים פלסטינים אחדים בתחום טכנולוגיית המחשב והתקשורת, ואחד מהם (ד"ר ע'סאן אל-קדח) הביע מייד נכונות לחזור למולדתו ולעבוד כיועץ במיניסטריון לתכנון ושיתוף פעולה בינלאומי, לגבש תוכנית להקמת תעשיית תוכנות פלסטינית ולהוציאה לפועל. שעת' הצליח להשיג מימון בינלאומי להבטחת משכורת סבירה לאותו המומחה, דבר שאפשר לו לעזוב את משרתו ולחזור עם משפחתו לארצו.

התפוזים, אשר היוו את היבול החקלאי העיקרי ברצועת עזה, נצבו בפני בעיות שיווק בשוק העולמי, לנוכח כניסתה של ברזיל לתחום בתוצרתה הענקית. ערפאת היה משלם פיצויים למגדלי התפוזים וליצואנים שלהם כדי שימשיכו לגדל ולייצא תוצרתם בשם פלסטין. פלסטין לא יכלה להתחרות בתוצרת הענקית של תפוזים בשוק העולמי (גם ישראל לא יכלה להתחרות בברזיל בתחום הזה) – מה עוד שגידול תפוזים מצריך הרבה מים, אותו גנבו הישראלים. לנוכח זאת ביצעה הרשות הפלסטינית תוכנית למעבר מגידול הדרים בעזה לגידול פרחים ותותים וייצואם לאירופה.

תקופת שלטונו של נתניהו והעימות עימו, יוני 1996-יולי 1999

נביל שעת' עקב כל הלילה אחר ספירת הקולות בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שהתקיימו בישראל ב-29 במאי 1996. ערפאת ומחמוד עבאס השקיעו מאמצים כדי להביא לניצחונו של שמעון פרס, כולל תיקון האמנה הפלסטינית וביצוע מעצרים נגד חברי הארגונים חמאס וג'יהאד. "הגורם המכריע" להפסדו של פרס בבחירות ב-1996  לא היו "הפעולות" [מעשי טרור] שביצעו חמאס וג'יהאד בפברואר-מארס 1996, אלא "הטבח" ב-18 באפריל 1996 בכפר קאנא הלבנוני בו נהרגו למעלה מ-100 אזרחים מאש תותחים ישראלית,  במהלך מלחמה בין ישראל לחיזבאללה ["מבצע ענבי זעם"]. כתוצאה מ"הטבח" נמנעו "הפלסטינים שֶבִּפְנים" [ערביי ישראל] להצביע עבור שמעון פרס לראשות ממשלה מול מתחרהו בנימין נתניהו. [הסברו של שעת' הוא, כמובן, מגמתי, ונועד להסיר מהרשות הפלסטינית את אחריותה להפסדו של פרס. בעקבות הפיגועים ב-1996, לראשונה מאז רצח רבין התאושש המחנה שהתנגד להסכמי אוסלו שהוביל פרס.]  על אף חסרונותיו של פרס, ראה בו הצד הפלסטיני שותף בתהליך השלום, אשר השתתף בו החל בהסכם אוסלו וכלה בהשלמת הנסיגה הישראלית מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית, מלבד חברון וירושלים. עם זאת, קובע שעת': פרס לא יכול היה להוליך אותנו שולל. בתור מי שמחויב לתכונית הציונית, בתקופתו לא חלה התקדמות ממשית לקראת הסדר קבע הרצוי לפלסטינים. לעומתו, נתניהו התנגד לתהליך השלום כבר מתחילתו, תוך הסתמכות על מיתוס לפיו אדמת פלסטין היא קניינם של היהודים וזוהי אדמת הארץ המובטחת.

פעולותיו של נתניהו נגד השלום    בבחירות לראשות הממשלה ניצח נתניהו את פרס בהפרש קטן וממשלתו זכתה באמון הכנסת ב-18 ביוני 1996. תוצאות הבחירות גרמו לתסכול בצד הפלסטיני. ב-23 בספטמבר 1996 הנחית נתניהו מכה על תהליך השלום כאשר הורה "לפתוח מנהרה תחת מסגד אל-אקצא". ערפאת והפלסטינים ראו בכך פגיעה גדולה בקדושת המסגד וכ"חלק מתוכניות לייהד אותו". [המנהרה לא עברה מתחת להר הבית, לא פגעה בקדושת המסגד ובוודאי לא היוותה ניסיון לייהד אותו.] ערפאת הצהיר בפומבי כי לא ניתן לשקוט על הפגיעה הזו בקדושי האסלאם. פרצו הפגנות זעם בירושלים, אשר התפשטו לגדה המערבית ולרצועת עזה. "כוחות הביטחון הפלסטיניים התערבו בתגובה לירי כוחות הכיבוש הישראליים, אשר ירו על מפגינים פלסטינים בלתי חמושים...מנגנוני הביטחון הפלסטיני ירו על החיילים הישראלים בין אם ברצועת עזה או בגדה המערבית...[בקבר יוסף]  כיתרו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים את האתר ואילצו את הכוח הישראלי להיכנע לאחר שהרגו אחדים ממנו" (עמ' 281). [אף מתוך גרסה זו משתמע כי ירי הכוחות הפלסטינים בוצע לא רק כדי להגן על מפגינים, אלא היו פעולות פלסטיניות התקפיות, כמו בקבר יוסף. המהומות התרחשו ב-27-23 בספטמבר.]

על רקע האירועים האלה יזם הנשיא קלינטון פגישה בין נתניהו לערפאת בבית הלבן ב-29 בספטמבר 1996. שעת' המתין לערפאת במהלך הפגישה ונתבקש לפגוש את הנשיא קלינטון במשרדו. כאשר נכנס שעת' למשרד, "נעמד נתניהו, פתח את זרועותיו לקבלני, כשהוא אומר לנשיא קלינטון: 'זהו האיש אשר אשיג אתו שלום. כולנו אנשי עסקים וכלכלה, ושלום הוא ביזנס. דוקטור שעת' הוא בעל תואר דוקטור במנהל עסקים...מאוניברסיטת פנסילבניה. ולי תואר מאסטר בהתמחותו מאוניברסיטה מכובדת MIT...' הרגשתי שנתניהו בא בניסיון אמריקאי לרכוש את חיבתי או ליצור בעיה עם אבו עמאר [ערפאת] לפני קלינטון [לערער את מעמדו של ערפאת כעומד בראש המשא ומתן לשלום]...אמרתי  לו: 'יש לך את אבו עמאר והוא המומחה הטוב ביותר בביזנס השלום... כולנו מאחוריו חיילים בהגשמת השלום'". שעת' ראה בנתניהו איש עסקים אמריקאי, business man, אשר מדבר כמוהם בשפתם ובסגנונם ומצליח לרמות את הקונגרס האמריקאי.

ב-11 בדצמבר 1996 הנחית נתניהו מכה חדשה על תהליך השלום כאשר הכריזה ממשלתו על תוכנית לבניית התנחלות גדולה  חדשה במזרח ירושלים [מעבר לקו הירוק] במקום שנקרא ג'בל אבו ע'נים (جبل أبو غنيم), [הר חומה]. מטרת הקמת ההתנחלות הייתה להשלים את כיתור ירושלים בהתנחלויות ובכך להפריד בינה לבין השכונות הערביות,  וכחלק מהתוכנית להפריד בין דרום הגדה המערבית לצפונה.

 ב-15 בינואר 1997 נחתם פרוטוקול [הסכם] חברון בין הרשות הפלסטינית לממשלת ישראל. שעת' לא השתתף במשא ומתן על הפרוטוקול. ערפאת, בהסכמתו לפרוטוקול – על אף שהותיר כ-20% מחברון תחת שליטה ביטחונית ישראלית –  פעל מתוך הנחה כי יש לנצל את הזמן להחזרת הערים והאדמות הפלסטיניות, רבות ככל האפשר, לשלטון פלסטיני.

בעקבות הניסיון הכושל של המוסד להתנקש בראש הלשכה המדינית של חמאס ח'אלד משעל בעמאן (ירדן) בספטמבר 1997,  נאלצה ישראל להיענות לדרישתו של המלך חוסיין לשחרר ממאסר את המנהיג [הרוחני] של חמאס השייח' אחמד יאסין ולהבטיח שובו לעזה. שעת', לדבריו, היה עֵד  לכך שערפאת היה מבקש לשחרר את  השייח' אחמד יאסין "בכל פגישה", בין עם הישראלים או עם האמריקאים. לאחר שחרורו של השייח', קיבל ערפאת את פניו בעזה ודאג להבטיח לו השגחה רפואית וטיפול רפואי בעזה ואחר כך בקהיר. [מטרת המחבר להפריך את ההערכה המקובלת לפיה ערפאת וארגונו פתח לא היו מעוניינים בשחרורו של השייח' יאסין –  בתור מנהיג של ארגון יריב.]

סטנלי שיינבאום       במהלך כהונתו השנייה של קלינטון (2001-1997) קיים ערפאת 14 פגישות אתו, רובן בבית הלבן, אותן ארגן שעת' בעזרתו של סטנלי שיינבאום  (Stanley Sheinbaum), אשר היה מקורב לקלינטון. שיינבאום הוא יהודי פרוגרסיבי. הוא היה אחד מחברי המשלחת היהודית האמריקאית שנפגשה עם ערפאת בסטוקהולם בנובמבר 1988, ובכך סלל את הדרך לדיאלוג בין ארה"ב לאש"ף. בעוד דניס רוֹס (מתאם מיוחד למזרח התיכון בממשל קלינטון) [יהודי]  השקיע מאמצים כדי למנוע כל פגישה חדשה בין ערפאת לקלינטון – שיינבאום, בהיענות לבקשתו של שעת', במהלך נגדי היה משכנע את קלינטון לפגוש את ערפאת.  שעת' שכנע את ערפאת ביחס לתפקידו השלילי של דניס רוס באזור, וערפאת נהג לומר כי האיש פועל כיועץ של נתניהו ותפקידו מצטמצם בהדיפת כל מהלך אמריקאי שנועד ללחוץ על ישראל. שעת' נהג לעקוף את רוס, בכל פעם שהדבר היה אפשרי, באמצעות פגישה עם שרת החוץ מדליין אולברייט או קלינטון, תוך היעזרות בשיינבאום.

שעת' היה מלווה את ערפאת בביקוריו בוושינגטון לשם פגישה עם קלינטון והיה משתתף בפגישות בין המשלחות הפלסטינית והאמריקאית. ואולם בפגישה בין שני המנהיגים, סאיב עריקאת היה נלווה  לערפאת בתור מתורגמן. לפעמים ערפאת היה מבקש ממחמוד עבאס (אבו מאזן) להשתתף במפגש עם קלינטון, וקלינטון היה מצרף אליו את מדליין אולברייט.

ועידת ואי, אוקטובר 1998   בשתי פגישות שקיים ערפאת עם קלינטון בינואר 1998, הנשיא האמריקאי דיבר על הצורך בנסיגה ישראלית מהגדה המערבית, אבל תוך שימוש בסגנונו של נתניהו העלה את הצורך  בביצוע בו זמני של התחייבויות שני הצדדים: נסיגה ישראלית במקבל לפעילות הרשות הפלסטינית נגד טרור ונגד הסתה. הפגישות האלה סללו את הדרך לפסגה משושלת קלינטון-נתניהו-ערפאת באתר ואי ריבר (Wye River) (מדינת מרילנד, ארה"ב), ב-23-15 באוקטובר 1998. שעת' הגיע לוועידה במטוסו של ערפאת. האמריקאים הבטיחו לערפאת להשיג הסכמתה של ישראל לסגת מ-13% משטחי הגדה המערבית. נתניהו מצדו דרש שורה של תביעות ביטחוניות בהן  להעביר לישראל 30 מבוקשים שנלחמו נגד ישראל וכמו כן מפקד משטרה (ע'אזי אל-ג'באלי) – ואף בחוצפתו, דרש מערפאת שהוא יחסל את אנשי ההתנגדות [קרי מחבלים]. בסופה של הוועידה הושג הסכם לפיו תעביר ישראל לרשות הפלסטינית 13% משטחי C, מהם 1% בתור שטח A  ו-12% בתור שטח B. במקביל [בתור היענות לדרישות הצד הישראלי] נקבע בהסכם כי על הצד הפלסטיני "לעצור את האנשים החשודים בביצוע מעשי אלימות וטרור כדי לחקור אותם, ולשפוט את כל המעורבים בפעולות האלימות והטרור ולהענישם, ולמנוע הימצאות נשק בלתי חוקי". כמו כן על הצד הפלסטיני היה לפרסם צו למניעת כל סוגי ההסתה לאלימות או לטרור. ערפאת לא היסס להסכים לכל סידורי הביטחון האלה למלחמה בטרור ולהבטחת ביטחון לישראלים, כדי להשמיט מידי נתניהו את התואנות להתנגדותו לנסיגה. מטרתו העיקרית של ערפאת [כמו בהסכמי אוסלו ב' וחברון] הייתה להחזיר שטחים רבים ככל האפשר. [בדיעבד אפשר להניח בוודאות כי ערפאת שאף לקבל דבר ממשי בצורת שטחים להקמת מדינה פלסטינית, שישמשו גם כבסיס פוטנציאלי לעימות צבאי נגד ישראל, ובתמורה היה מוכן לפזר הבטחות שווא.] בוועידה נפגש שעת' עם שר החוץ הישראלי אריאל שרון. האיש, בחוצפתו, סירב ללחוץ את ידו של ערפאת ולדבר עימו. לכן, שעת' סירב ללחוץ את ידו המושטת של שרון.

שינויים באמנה הפלסטינית וביקור קלינטון בעזה, דצמבר 1996    לבקשתו של נתניהו בוועידת ואי, הסכים ערפאת לבטל את הסעיפים באמנה הלאומית הפלסטינית המנוגדים לתהליך השלום (נתניהו לא השתכנע כי הסעיפים האלה כבר בוטלו באפריל 1996.)  לצורך זה התחייב ערפאת לכנס את המועצה הלאומית הפלסטינית, וקלינטון הביע נכונותו להיות נוכח בישיבתה של המועצה בנידון. ערפאת מינה צוות גדול, בו נכלל שעת',  להכנת ביקורו של קלינטון בעזה שהתקיים ב-14 בדצמבר 1998.  האמריקאים, בהשפעת ישראל, התעקשו שקלינטון, בדרכו לעזה, יגיע קודם לנמל התעופה לוד [בן-גוריון] במטוסו הנשיאותי, בטענה כי נמל התעופה של עזה – שנחנך ב-24 בנובמבר 1998 –אינו מצויד לקלוט את מטוסו. לכן הגיע הנשיא לעזה בהליקופטר. לביקור הייתה חשיבות מדינית רבה לצד הפלסטיני, בתור ביקור ראשון של נשיא אמריקאי מכהן ברשות פלסטינית. בסיום יום שהותו של קלינטון, "בוטלו כל הסעיפים באמנה הלאומית הפלסטינית אשר התייחסו להשמדת ישראל או לשינויה,  ואותם שהתייחסו למאבק המזוין או לשחרור האדמה הפלסטינית בשלמותה" (עמ' 311).

ויתור על הכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית    בתחילת  1999 התלהט הדיון בקרב ההנהגה הפלסטינית בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה במאי 1999. כלומר, בתום התקופה של חמש שנים, שנקבעה בהסכם עזה-יריחו ב-4 במאי 1994, לסיום תקופת האוטונומיה – וזאת על אף התנגדותן של ישראל וארה"ב להכרזה חד צדדית כזו. אחמד קריע (אבו עלא), בתמיכת מחמוד עבאס (אבו מאזן) וצוות המשא ומתן עם ישראל, היה המתנגד החריף ביותר להכרזה חד צדדית. הוא טען כי יש להמשיך במשא ומתן, אחרת נאבד את תמיכתו של קלינטון, וכי החלפתה הבלתי נמנעת של ממשלת נתניהו בממשלה בראשות מפלגת העבודה תיצור הזדמנויות חדשות. לעומתו, ערפאת, אשר נתמך בידי שעת', היה משוכנע כי על מנת לחזק את העמדה הפלסטינית במשא ומתן יש צורך להשיג מבעוד מועד תמיכה בינלאומית בהכרזה על מדינה פלסטינית ב-4 במאי 1999. למען השגת המטרה הזו, יצא ערפאת למסע ברחבי העולם בחודשים פברואר-מארס 1999. שעת' מילא תפקיד ראשי בארגון ביקוריו של הנשיא במסעו הזה והשתתף במרביתו. מדינות מוסלמיות, כמו תורכיה, אינדונזיה ופקיסטן, הסכימו להכיר במדינה הפלסטינית עם הכרזתה. רוב המדינות [משתמע] יעצו לערפאת לנהוג בזהירות בנושא, כדי לא לאבד את תמיכתו של  קלינטון.

ערפאת הטיל על שעת' לפעול בקרב מדינות האיחוד האירופי, כדי לפרסם הודעה להכרה במדינה הפלסטינית בפסגת הארגון הזה שתיערך בברלין בסוף מארס 1999. בעת קיום הפסגה ערפאת ושעת' שהו בוושינגטון. נשיא צרפת, ז'ק שיראק, דאג להעביר בשיחת טלפון לשעת' את נוסח ההחלטה בוועידה בנושא הפלסטיני, כדי לקבל את אישורו. לאחר "דיון טלפוני ארוך" הודיע שעת' על הסכמתו. בהחלטה דובר על "הזכות הקבועה של הפלסטינים – וללא מגבלות – לקבוע את גורלם, כולל הקמת המדינה" (עמ' 320).

ב-24 במארס 1999 נפגשו ערפאת וקלינטון ביחידות בבית הלבן במשך שעה שלמה. במהלך הפגישה ניסה קלינטון לשכנע את ערפאת לא להכריז על הקמת מדינה פלסטינית ב-4 במאי באותה השנה. ערפאת נענה לבקשתו של קלינטון לדחות את מועד ההכרזה על המדינה, כדי לאפשר לנשיא להמשיך בתפקידו החיובי, וכדי לאפשר לישראלים – שעמדו ללכת לבחירות כלליות ב-17 במאי 1999 – להחליף את נתניהו.

התחום הכלכלי: הסכם שותפות עם האיחוד האירופי (1997) וחנוכת נמל תעופה בעזה (1998)

ב-1996 ניהל שעת', מטעם הרשות הפלסטינית, משא ומתן עם האיחוד האירופי אודות הסכם שוּתפוּת בתחומים הכלכלי, הפיננסי, המדיני והביטחוני. ההסכם  נועד לפתוח בפני הרשות הפלסטינית את שוקי אירופה ולהגדיל את תמיכתה הפיננסית.  נוסף לתועלת הכלכלית, להסכם היה ערך מדיני – התייחסות לפלסטין כמדינה ריבונית, ולכן ניסתה ישראל למנוע מהאיחוד האירופי לחתום על הסכם כזה.  המשא ומתן בנידון התנהל במשך שלושה חודשים והסתיים בנובמבר 1996 – בעוד המשא ומתן של מצרים וסוריה להשיג אותו הסכם נמשך יותר מעשר שנים. יום לפני טקס החתימה על ההסכם עם האיחוד, שהה שעת' בפאריס בראש משלחת פלסטינית לשיחות עם המדינות התורמות לרשות. ואז לפתע קיבל פקודה מ"אחד מעוזריו" של ערפאת לבטל את חתימתו הצפויה על הסכם השותפות, ולנהל עליו משא ומתן מחדש. [אין הסבר כלשהו להתנהגותו הזו של ערפאת, כמו מה לא מצא חן בעיניו בהסכם.]  שעת' מיהר לשלוח פקס לערפאת בו תיאר את חשיבות ההסכם, ולאחר שלא קיבל תשובה, טלפן לערפאת ואמר לו ברוגז: "הריני מתפטר מיידית מכל משרותיי!" (עמ' 292). ערפאת התנצל, האשים את השליח, וכמו במקרים דומים ניסה לפייס את שעת'. שעת' לא התרצה מהר, אך הודה: "אבל הוא אבו עמאר, בסופו של דבר לא יכולתי להסתכסך אתו". ערפאת התעקש שהמחבר יחתום על ההסכם, והוא אכן הגיע למחרת בבוקר בבריסל וחתם עליו ב-16 ביולי 1997 [כך במקור]. החתימה נעשתה בשם אש"ף לטובת הרשות הפלסטינית.

נוסף להסכם השותפות עם האיחוד האירופי,  על מנת לפתח את הייצוא ולהתגבר על מכשול המכסים, בין השנים 1998-1996 חתמה הרשות הפלסטינית, בין היתר, על הסכם סחר חופשי שם ארה"ב וקנדה, והסכמים לפטור ממכס עם מדינות ערב, עם רוסיה וחבר המדינות העצמאיות.

באוקטובר 1998, במהלך ועידת ואי ריבר, טען  שעת' כי לא השיקולים הביטחוניים הם הסיבה לאי הסכמתה של ישראל לבניית נמל ימי בעזה, אלא שיקול חומרי והוא חששה של ישראל שהנמל בעזה יביא לידי סגירתו של נמל אשדוד בכל תחרות אמיתית. שר החוץ אריאל שרון נענה לאתגר ואמר כי אם הצד הפלסטיני יוכל לנהל את הנמל במחירים נמוכים יותר מנמל אשדוד, הרי הוא יהיה הראשון שישתמש בו לייבוא הכבשים לחוותו, והוסיף: "אני מסכים לנמל". בוועידה הוסכם לכנס ועדה משותפת שתחתום על פרוטוקול לבניית הנמל הימי והפעלתו. כמו כן אושר פרוטוקול להקמת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה והפעלתו. ב-24 בנובמבר 1998 חנך ערפאת את נמל התעופה של עזה, כאשר שעת' ניצב לצידו. באותו היום נחתו בו 9 מטוסים ממדינות ערב להשתתף בטקס הפתיחה.

תקופת אהוד ברק וכישלון תהליך השלום, יולי 1999- מארס 2001

כבר במהלך הפגישה של ערפאת ושעת' עם שר החוץ החדש של ישראל, אהוד ברק –  שהתמנה לתפקידו בעקבות רצח רבין בנובמבר 1995 – פגישה שהתקיימה בסוף אותו החודש בוועידת ברצלונה, התעוררו אצל שעת' ספקות לגבי אמינותו. הצהרותיו של מנהיג מפלגת העבודה, אהוד ברק, לפני הבחירות שנערכו בישראל במאי 1999, לא היו מעודדות. הוא היה מעוניין ליצור בגדה המערבית קנטוֹנים פלסטיניים מנותקים באמצעות גושי התנחלויות. [הטענה האחרונה נטולת יסוד. סיקור תקופת ברק מתאפיין בניסיונות חוזרים ונשנים לתארו כבעל גישה שלילית לתהליך השלום, כדי להטיל עליו את האשמה בפרוץ האינתיפאדה השנייה.]

ניצחוני של אהוד ברק בבחירות במאי 1999 התקבל ביחס פושר בחוגי ההנהגה הפלסטינית, מפאת עמדותיו השליליות כלפי הסכמי אוסלו א' ואוסלו ב'. עם זאת, הוא נחשב כרע במיעוטו בהשוואה לקודמו, נתניהו. בשתי הפגישות שהתקיימו בין ברק לערפאת – ב-11 וב-27 ביולי 1999 במעבר ארז – התחמק ברק מביצוע הסכמים שכבר נחתמו עם הפלסטינים ובראש וראשונה הסכם ואי.

לאחר מאמצים דיפלומטיים מצד ארה"ב, מצרים וירדן, ב-4 בספטמבר 1999 התכנסה ועידת פסגה בשרם-א-שייח', בה נוסף לערפאת וברק, השתתפו נשיא מצרים חוסני מובארק, מלך ירדן עבדאללה השני, ושרת החוץ האמריקאית מדליין אולברייט. לאחר שבסיום הוועידה נחתמו הסכמים, ניכרה בבירור אווירה  חמה בין ברק לערפאת – בסתירה לאחת מפגישותיו הקודמות עם ברק  ביולי, אשר בעקבותיה כינה  ערפאת את בן שיחו נפוליאון בונפרטה. בהסכם נקבע להאריך את תקופת המעבר [תקופת האוטונומיה עד להסכם הקבע] בשנה אחת, כלומר עד ה-13 בספטמבר 2000; וכי המשא ומתן על הסדר הקבע יתחיל ב-8 בנובמבר  1999 ויושג בו הסכם  מלא תוך שנה. ברק הבטיח לבצע נסיגה משטחים פלסטיניים בהתאם להסכם ואי ובלוח זמנים מוגדר.

בסוף 1999 ותחילת 2000 התרכז ברק בערוץ הסורי, ולא התכוון לבצע את מה שהוסכם עליו בשרם-א-שייח'. רק לאחר כישלון המשא ומתן עם הסורים, באפריל-מאי 2000 חזרה ממשלת ברק לנהל משא ומתן אינטנסיבי עם הפלסטינים על הסכם קבע. השיחות התנהלו בקרבת וושינגטון, באילת ובסטוקהולם, כאשר בראש הצד הפלסטיני עמד אחמד קריע (אבו עלא) ובראש הצד הישראלי שלמה בן-עמי, ללא השגת התקדמות ממשית. 

ב-15 במאי 2000 התרחשו התנגשויות אלימות, תוך שימוש בנשק, בין הכוחות הישראלים לכוחות המשטרה הפלסטינית [לא נאמר כי הצד הפלסטיני הוא שפתח במהומות]. ב-24 במאי 2000 הסיג ברק את הכוחות הישראלים מלבנון ללא תנאים. שעת' היה מאושר מאוד מכך שההתנגדות הלבנונית אילצה את ישראל לסגת לגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. "המאבק המזוין הלבנוני השיג תוצאות שלא הושגו בהסכמי השלום שלנו עם ישראל". על אף שהמחבר הבין את הפער האסטרטגי [בין לבנון לבין האמצעים שבידי הרשות הפלסטינית] מסקנתו הייתה: "חובה עלינו תמיד לעיין מחדש באסטרטגיה שלנו" (עמ' 354-353).

פסגת קמפ דיוויד, יולי 2000    ערפאת היה משוכנע כי אין לערוך פסגה משולשת ישראלית-פלסטינית-אמריקאית ללא הכנות מספיקות, והוא התנגד לקיומה. בפגישתו עם קלינטון ב-15 ביוני 2000 בבית הלבן ניסה ערפאת לשווא לשכנע את קלינטון לדחות את הפסגה בשני חודשים, במהלכם יתנהל משא ומתן בין הפלסטינים לישראלים בחסות שרת החוץ מדליין אולברייט. במקום זה הצליח ערפאת להשיג מקלינטון הבטחה, לפיה הנשיא לא יטיל על הצד הפלסטיני את האשמה, אם תיכשלנה השיחות בפסגה. ב-28 ביוני הגיעה אולברייט לרמאללה לניהול שיחות עם ערפאת לקראת הפסגה. במהלך ביקורה הזדמן לשעת' לשוחח עם צוות המשא ומתן שנלווה לאולברייט וכלל בין היתר את דניס רוס ואהרון מילר. שעת' שאל אותם בתמיהה, מה ההיגיון בקיום הפסגה בקמפ דיוויד, לאחר היעדר התקדמות כלשהי בשיחות באילת ובסטוקהולם. על כך השיבו רוס ומילר כי לפי המידע אצלם יסתפקו הפלסטינים ב-65%-70% מהגדה המערבית, לא יתעקשו על זכות השיבה, ואף לא על ריבונות בירושלים המזרחית. שעת' השיב כי ידיעותיהם שגויות ומוכיחות כי השגת פתרון בלתי אפשרית. אבל אהוד ברק הצליח לשכנע את קלינטון לקיים פסגה משולשת בה, לדבריו, יושג פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קלינטון השתכנע, כיוון שרצה להיכנס להיסטוריה כנשיא גדול, בזכות תרומתו למציאת פתרון לסכסוך ממושך שנראה היה כבלתי פתיר.  

בתחילת יולי 2000 קיבל ערפאת הזמנה מקלינטון להשתתף בפסגה בקמפ דיוויד שתחל ב-11 בחודש. ערפאת לא הסתיר את חששו שהמשא ומתן בקמפ דיוויד נועד ללכוד אותו במארב, ממנו יקשה עליו לצאת ללא פגע. עם זאת ערפאת מוכן היה לגלות פתיחות לגבי עמדותיהם של ברק ושל קלינטון בפסגה, ולפעול בהתאם. גישתו של שעת' הייתה קרובה לזו של ערפאת. על אף שלא האמין כי הצד הפלסטיני ישיג את מה שרצה, היה מוכן לעשות מאמץ כדי שהמשא ומתן יוכתר בהצלחה, בלי לוותר על העמדות הבסיסיות והמוצקות בנוגע לטריטוריה, ירושלים והפליטים. לעומתו, מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואחמד קריע (אבו עלא) נקטו בגישה ספקנית כלפי הפסגה מלכתחילה וחששו מתוצאותיה. מנגד, מוחמד דחלאן, ח'אלד סאלם, וחסן עספור [בתעתיק עצפור], היו מוכנים למדי להגיע להסכם שישביע את רצונם של האמריקאים. על אף חילוקי הדעות האלה, הצוות הפלסטיני התנהל בהנהגתו הבלתי מעורערת של ערפאת. בפסגת קמפ דיוויד, שעת' יחד עם  מחמוד עבאס (אבו מאזן) השתתפו בוועדה שדנה בנושא הפליטים מול אליקים רובינשטיין בצד הישראלי.

המכשולים העיקריים בפני השגת הסכם היו ירושלים וזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. ערפאת נפגש עם קלינטון פעמים אחדות וסירב בכל תוקף לוותר על "אל-חרם א(ל)-שריף" [הר הבית] וירושלים המזרחית. הוא אמר לקלינטון: "אל תצפו ממני להעניק חוקיות לכיבוש. כמובן, הכיבוש יוכל להימשך זמן רב, אבל הוא לא יימשך לעד...הביטו לדרום אפריקה" (עמ' 364). הוויכוחים בין קלינטון לערפאת הפכו למתוחים כאשר קלינטון הציג את ההשקפה היהודית-נוצרית מול המוסלמית של ערפאת בנושא "אל חרם א(ל)-שריף". קלינטון טען כי המקום הזה מכונה בכתבי הקודש "שלנו" הר בית המקדש, כיוון שמקדשם של היהודים נמצא בו. בתגובה, "לא היה ביכולתו של ערפאת לסבול יותר את הפרובוקציה, והתעקש בשלב מסוים לומר: מעולם לא היה מקדשם של היהודים בירושלים, אלא בשכם, שאלו את השומרונים היהודים בשכם. אחר כך אמר ערפאת כי קיימות השערות בסבירות גבוהה על קיום מקדשם של היהודים בצפון תימן" (עמ' 364). ההתייחסות ל"אל-חרם א(ל)-שריף" בפיהם של קלינטון ואולברייט כהר בית המקדש, הייתה מעוררת כעס וסרקזם אצל ערפאת.

למי שמכיר את המדיניות האמריקאית, יקשה עליו להאמין שהממשל האמריקאי יתייצב לצד הזכויות הלאומיות של הפלסטינים מול דרישותיה של ישראל. "התרבות האמריקאית מלאה עד לרוויה במיתוסים מהתורה אודות פלסטין, ירושלים במקום אל-קודס, ויהודה ושומרון במקום הגדה המערבית; ועל אדמת פלסטין אותה נתן אלוהים לבני ישראל". שעת' ממשיך: לאור התרבות הזו השולטת באמריקה והתפקיד שממלאת ישראל באסטרטגיה האמריקאית, אשר מטרתה להשתלט על המזרח התיכון ומקורות הנפט שלו, היה ברור שהנשיא קלינטון רחוק ביותר מלהבין את העמדה הפלסטינית. שעת' לעג לעמדה האמריקאית וסתר אותה בטענה הבאה: לפי היגיון דבריהם של האמריקאים, לוּ האיטלקים, בתור יורשי האימפריה הרומית אשר שלטה על אירופה במשך שנים רבות, היו דורשים על סמך זה לחזור ולשלוט במדינות אירופה, הדבר היה מביא לפרוץ מלחמה בין איטליה לבין כל מדינות היבשת (עמ' 373). שעת' מוסיף: זכותם של הישראלים להאמין בסיפורי התורה בתור אמונות דתיות שאין לבטלן, אבל לא בתור הצדקה לריבונות ישראלית על מסגד אל-אקצא.

העמדה הפלסטינית הייתה כי יש להחזיר את כל ירושלים המזרחית לריבונות פלסטינית, כדי שתהפוך לבירת המדינה הפלסטינית. "הרובע היהודי והכותל המערבי יהיו תחת שלטון ישראלי, אבל לא תחת ריבונות ישראלית". הצד הפלסטיני דרש ריבונות מלאה על המקומות האסלאמיים הקדושים בירושלים המזרחית, ובבירור במסגד אל-אקצא (עמ' 365). כמו כן דחה על הסף הצעת הצד הישראלי לחלק את הריבות על אזור אל-חרם א(ל)-שריף בצורה בה תהיה בידי היהודים בעלות במקם אשר לטענתם נמצאים  בו יסודות המקדש שלהם. בפנותו לקלינטון אמר ערפאת: "לעולם לא אמכור את ירושלים, ולא איכנֵס להיסטוריה כבוגד, האם תרצו להרגני?" (עמ' 368.)  על מנת להפעיל לחץ על הפלסטינים בנושא ירושלים ואל-חרם א(ל)-שריף, התקשר קלינטון לראשי מדינות ערב ולאפיפיור. בתגובה, בהתאם לייפוי כוח מערפאת, התקשר שעת' לנשיא מצרים חוסני מובארק ולשר החוץ שלו עמר מוסא, לשר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל ולאפיפיור. לדברי שעת', אף אחד מהמנהיגים הערבים לא ביקש מהצד הפלסטיני להסכים לוויתורים כלשהם בנושא ירושלים או בתחום אחר.

מספר הפלסטינים שעזבו או גורשו "מבפנים, או מה שמכונה עכשיו ישראל", מפאת המלחמה ב-1948, הגיע בשנת 2000 ל-6.5 מיליון נפש [כוונתו לכל הערבים ממוצא פלסטיני לדורותיהם]. היו גם פלסטינים שהיגרו מארצם לפני 1948 או אחרי שנה זו. הצד הפלסטיני דרש כי לכל הפליטים האלה זכות שיבה, בהתאם להחלטת האו"ם 194,  תוך אפשרות לבחור בין שיבה לביתם  והחזרת רכושם, או לחלופין  לקבלת פיצויים. כנגד הטענה הישראלית כי גם יהודי מדינות ערב גורשו ממדינותיהם לאחר 1948, השיב הצד הפלסטיני כי התנועה הציונית היא שעודדה את היהודים ממדינות ערב להגר לפלסטין. וכנגד הטענה כי זכות השיבה תְשַנה את המצב הדמוגרפי, הציע הצד הפלסטינים להקים מנגנון ולוח זמנים בהסכמת שני הצדדים למימוש זכות השיבה. הצד הישראלי היה מוכן לקבל מספר מצומצם של פליטים מסיבות הומאניות ואיחוד משפחות – בין 5,000 ל-10,000 – במסגרת הסכם שלום ולאחר הסכמת הצד הפלסטיני להכריז בכך על סוף הסכסוך. הצד הפלסטיני דחה בנחישות את העמדה הישראלית.

בתחום הטריטוריאלי דרש הצד הפלסטיני נסיגה ישראלית מלאה לגבולות ה-4 ביוני 1967, תוך נכונות לבחון חילופי שטחים, לגבי לא יותר מ-3% מהשטחים, בגְדלים שווים. הצד האמריקאי לא הבין את גודל ההקרבה של ערפאת בתחום הטריטוריאלי, בהסכמתו להכיר בישראל בשטח השווה בגודלו ל-78% משטחה ההיסטורי של פלסטין [ולהסתפק במדינה פלסטינית רק על 22% מהשטח].  עמדתה של ישראל, אשר דרשה, בין היתר, לספח שלושה גושי התנחלויות ולקבל בשכירות את שטח בקעת הירדן למשך 25-10 שנים לא הייתה מקובלת על הצד הפלסטיני. כמו כן דחה הצד הפלסטיני את דרישותיה של ישראל בתחום הביטחוני בהן שליטה על המרחב האווירי הפלסטיני.  שעת' קובע כי לאהוד ברק, היה תפקיד בולט בכישלון הפסגה בצד הישראלי, וזאת מפאת הרקע הצבאי שלו והשתתפותו בפועל  במעשי ההתנקשות במנהיגים הפלסטינים בביירות, בתוניס, במוגדישו (?) ובאנטבה (?)  (עמ' 375).

ב-25 ביולי  2000 בבוקר נפגש קלינטון עם ערפאת וברק, ולאחר שהביע את צערו על המבוי הסתום בו הסתיימה הוועידה, ביקש משני הצדדים להמשיך במשא ומתן לאחר הפסגה, על מנת להגיע להסכם באמצע ספטמבר. שני הצדדים הסכימו לכך. לאחר הוועידה הֵפֵר קלינטון את התחייבותו לערפאת לא להטיל עליו את האשמה, במקרה של כישלון הפסגה. קלינטון והצד האמריקאי פעלו בהנחה מוטעית לפיה האינטרס של הפלסטינים בפסגה אמור היה להיות להציל את מה שניתן להציל [מהשטחים הפלסטיניים] – בלי לקחת בחשבון כי הצד הפלסטיני דבק בשלֵמות בזכויותיו שאינן ניתנות לערעור: מדינה בגבולות 1967, כולל ירושלים המזרחית ובמיוחד מסגד אל-אקצא, וזכות השיבה. לא קל היה בעיני ערפאת לאבד את תמיכת קלינטון והבנתו. העמדה הישראלית במיוחד בשאלת ירושלים והפליטים – אשר נתמכה בידי ארה"ב –  הביאה באופן בלתי נמנע לפרוץ האינתיפאדה השנייה (אינתיפאדת אל-אקצא). כלומר גם קלינטון, ולא רק ברק, נושא באחריות לפרוץ האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000.

בעקבות כישלון הפסגה בקמפ דיוויד, החל ערפאת מייד בצעדים דיפלומטיים שנועדו לא רק לנטרל את הלחץ –  אשר שאפו להפעיל עליו ארה"ב וישראל במישור הערבי והבינלאומי –  אלא גם לקבל חיזוק בעמדותיו. ערפאת מיהר לבקר בטהראן, שם נפגש עם הנשיא מוחמד חאתמי  ודן עימו בכינוס ועידת פסגה אסלאמית בנושא ירושלם. ערפאת התקבל בטהראן כגיבור, וחאתמי אמר לו כי מהפסגה יצאתָ מחוזק והגדלתָ את יכולתך ב"התנגדות"   (مقاومة). אחר כך נפגש במוסקבה עם הנשיא ולדימיר פוטין, ובהמשך, במסע רחב היקף באסיה נפגש עם ראשי המדינות של סין, הודו, פקיסטן ומדינות נוספות. בהתאם להוראתו של ערפאת, יצא נביל שעת' למסע באירופה שכלל בין היתר פגישות עם ראשי המדינות הבאות: צרפת, ספרד ואיטליה. הצד הפלסטיני שאף להשיג גם את תמיכת הנוצרים בנושא ירושלים – ומכאן ביקורו של שעת' בוותיקן.

המשך המשא ומתן ופרוץ האינתיפאדה, יולי-ספטמבר 2000    לאחר כישלון פסגת קמפ דיוויד, במשא ומתן המחודש בין הפלסטינים לישראלים,  הבעיות המכריעות נותרו הריבונות על ירושלים המזרחית וזכות השיבה של הפליטים. בנושא שטח אל-חרם [האתר הקדוש] הצד הפלסטיני לא מוכן היה להסכים  [להצעה ישראלית חדשה] שהוא יהיה בריבונות האל [הצעתו של  שמעון פרס]. ראש הממשלה ברק התנגד לזכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם  לתחומי מדינת ישראל, בטענה כי זהו אמצעי להביא לקץ המדינה היהודית. ברק אמר: "ערפאת סבור שלישראל אין זכות קיום והוא שואף לשים לה סוף". עוד טען ברק כי "ערפאת אינו מכיר בקיומו של עם יהודי או אומה יהודית, אבל הוא מכיר בקיומה של דת יהודית בלבד כיוון שהיא נזכרת בקוראן" (עמ' 394). [המחבר אינו מוצא לנכון להפריך את הטענות האלה של ברק – לדעתי, בראש וראשונה כיוון שבעיניו הן עושות כבוד לערפאת. כמו כן, המחבר עצמו שותף לעמדתו של ערפאת בנושא שלילת קיומו של העם היהודי וזכותם של היהודים למדינה משלהם בפלסטין. ]

נביל שעת' מפרט ארוכות  את עמדתו  בדבר זכותה ההיסטורית של פלסטין על אל-קודס [ירולשים] בתור בירתה. לדבריו, הנביא מוחמד עלה מכיפת הסלע לשמים "לאחר שהוּסע בלילה (أسري به) ממכה לאל-קודס". לפי שעת', אל-קודס קדושה גם לנוצרים בגלל הימצאות בה קברו של ישו. כמו כן העיר קדושה ליהודים בגלל הימצאות בה "כותל אל-בֻּראק (براق)",[3] המכונה בפי היהודים כותל "הדמעות". שעת' נמנע לכנות את הכותל כ"כותל המערבי", כלומר כשייך לבית המקדש. ואולם כל שלושת המקומות הקדושים האלה נמצאים תחת ריבונות פלסטינית "מאז שחררו אותם המוסלמים והערבים  מהכיבוש הרומאי".  ב-1929 קבעה ועדה מלכותית בריטית כי כותל אל-בראק הוא רכוש של הווקף המוסלמי בלבד, תוך מתן רשות ליהודים להתפלל בו.

ביחס לשאלת הפליטים מדגיש המחבר כי "שובם של פליטי הגולה תהיה לתוך כפריהם ובתיהם בתוך ישראל, ולא לשטחי הרשות הלאומית". שעת' ממשיך: אפשרי שנתחיל בהחזרת 370 אלף פליטים מלבנון. הפליטים הפלסטינים בגדה (כ-45% מתושביה) ורצועת עזה (כ-70% מתושביה) מכונים מהגרים ולא פליטים. הם יוכלו לשוב למגוריהם  [כלומר לתחומי מדינת ישראל]– בהתאם להחלטות בינלאומיות שונות, כולל פסגת קמפ דיוויד [1978] – במסגרת ועדה מרובעת המורכבת מפלסטין, מצרים, ירדן וישראל. לא ניתן לוותר "לעולם" על זכות השיבה של הפליטים והמהגרים הפלסטינים לבתיהם במולדתם (עמ' 399). המחבר מתגאה שבזכות הסכמי אוסלו, הצליח השלטון הפלסטיני להחזיר למולדת 600,000 פלסטינים מהגולה, 100,000 מהם לוחמים ומדינאים.

ב-7-6 בספטמבר  2000 התקיימה פסגת האלף של האומות המאוחדות בהשתתפות 150 ראשי מדינות, בהם ערפאת. כהקדמה לפגישה עם קלינטון, נפגש ערפאת עם מדליין אולברייט, בנוכחות שעת'. כאשר ביקשה אולברייט לברר את עמדת ערפאת בשאלת "הר הבית", רגז ערפאת על שימושה במונח הזה והדגיש כי שֵם המקום אל-חרם א(ל)-שריף בלבד ואין לו שם אחר מלבדו. הוא חזר על עמדתו כי מקדשם של היהודים  בשכם והמשיך:  "זו אינה דעתי האישית, אבל אני מומחה בסוגיות דתיות" (עמ' 403). גם בפגישותיו הבאות עם אולברייט, ערפאת נהג בקשיחות בשאלת אל-קודס ואל-חרם. באחת הפגישות אולברייט אף פרצה בבכי והנשיא קלינטון התערב כדי להרגיע אותה. בפגישה בספטמבר על  שעת' היה להרגיע את ערפאת, לאור פגישות אחרות שתוכננו לו בפסגת האלף. המחבר מציין כי קלינטון נפגש לחוד עם ערפאת ועם ברק, ולא הצליח ליישב את חילוקי הדעות ביניהם [אין פרטים].

ב-26 בספטמבר 2000, ערפאת בשיחה עם אהוד ברק בביתו [בכוכב יאיר] ניסה לשכנעו לא לאפשר את ביקורו של אריאל שרון [מנהיג הליכוד והאופוזיציה] באל-חרם א(ל)-שריף [הר הבית], בהזהירו כי הדבר יביא להתפוצצות המצב, אך ללא הועיל. שרון "פרץ" לאל-חרם א(ל)-שריף ב-27 בספטמבר, הדבר הביא להפגנות רחבות היקף, דיכוי אכזרי מצד ישראל,  הרוגים ופצועים בצד הפלסטיני, ופרוץ האינתיפאדה השנייה.

ברק טען כי בידי ישראל היה מידע מודיעיני אמין לפיו ערפאת גמר אומר לאחר כישלון קמפ דיוויד לפתוח בעימות אלים וטרוריסטי, בלי שקבע תאריך מדויק לפרוץ האינתיפאדה. עלייתו של שרון לאל-חרם א(ל)-שריף  [הר הבית] סיפקה לערפאת תירוץ למהלך עליו החליט מבעוד מועד (עמ' 394). [שעת' אינו מוצא לנכון לסתור את הטענות האלה של ברק, כיוון שהן, מנקודת ראותו, רק מאדירות את המוניטין של ערפאת.]  לפי נתונים פלסטיניים וישראליים רשמיים הביאה האינתיפאדה השנייה ל"מות קדושים" (إستشهاد) של 4,412 פלסטינים ולהרג 1069 ישראלים.

התחום הכלכלי. חנוכת שדה גז מול חופי עזה, והריסת המפעל הכלכלי הפלסטיני בעקבות האינתיפאדה  

על אף עיסוקו  של הצד הפלסטיני בהכנות למשא ומתן בקמפ דיוויד, מצא שעת' לנכון ב-15-11 ביוני 2000 לבקר שוב ב"עמק הסיליקון" בקליפורניה, לאור החשיבות שהוא ייחס לקשר בין הפיתוח הכלכלי, במיוחד בתחום תעשיית ההייטק, לבין השלום והעצמאות. הוא המשיך להיעזר רבות בידידו  היהודי סטנלי שיינבאום, שגר ופעל בקליפורניה, כדי לגייס חברות מחשבים אמריקאיות להשקיע בהקמת תעשיית הייטק בפלסטין. המחבר חוזר ומדגיש כי בקרב הצעירים הפלסטינים ישנם הכישורים המתאימים להקמת תעשיית הייטק בארצם. בביקורו ביוני 2000, באופן בלתי מתוכנן, נפגש שעת' עם ידידו של שיינבאום, מיילס (?) רובין, יהודי אמריקאי, אשר ייבא בגדים מסין בסכום שנתי של 6 מיליארד דולר. האיש, אשר בדומה לשיינבאום, היה מעוניין לקדם שלום במזרח התיכון, תכנן להשקיע בהקמת יחידות לייצור בגדים בחאן יונס ובהכשרת חייטים בה; ולאחר השלמת המפעל לייבא  לארה"ב בגדים בסכום של 100 מיליון דולר כבר בשנה הראשונה.

[בקיץ?]  בשנת 2000 גילתה חברת הגז הבריטית  British Gas  שדה גז חשוב מול חופי רצועת עזה. היה זה לאחר שהעניקה הרשות הפלסטינית לחברה הזו זיכיון לחיפוש גז ולהפקתו בשותפות עם חברה פלסטינית. מדובר היה בשדה שהכיל 30 מיליארד מטרים מעוקבים של גז בשווי של 4 מיליארד דולר. ערפאת הגיע לחנוכת שדה הגז בספינה עליה התנופפו דגלים פלסטיניים ותיאר את האוצר הטבעי כמתנת אללה לעם הפלסטיני. רשות האנרגיה הפלסטינית העריכה כי הפקת הגז תחל תוך שנתיים, או לכל המאוחר בתחילת שנת 2003.

 פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 מנע למעשה את ביצוע התוכנית להפקת הגז, וכמו  כן את הקמת תעשיית ההייטק והמפעל לייצור בגדים.  נוסף לכך הרסו כוחות הכיבוש הישראלים את כל המבנים והציוד שנועדו לבניית הנמל הימי בעזה וגם את נמל התעופה.

הדרך לחירות, לעצמאות ולהשבת השלום  [לפי גרסת המחבר]

בשנת 2022 המדינה הפלסטינית עדיין נמצאת תחת עול הכיבוש הישראלי. ההתמודדות עם המצב הזה צריכה להתחיל בנו הפלסטינים, וקודם כול  בסיום הפילוג בין הגדה המערבית לרצועת עזה ופיוס בין פתח לחמאס. הדרך להשגת המטרה הזו היא כינון דמוקרטיה ובחירות דמוקרטיות בכל הרמות, במועצה המחוקקת בתוך פלסטין וכמו כן במועצה הלאומית הפלסטינית, אשר צריכה לייצג את עמינו בגולה. המועצה המחוקקת צריכה להיות עצמאית ולפקח על הרשות המבצעת. יש להמשיך לבנות כלכלה פלסטינית עצמאית ביחס לישראל. "עלינו להיפטר מהפרוטוקול  הכלכלי של פאריס ודרישותיו, ולערוך עיון מחדש מלא בהסכמי אוסלו ומרכיביהם" (עמ' 413). עלינו לפעול להטלת חרם על ישראל כדי לאלצה לסגת מהשטחים הכבושים, ולהפעיל לחץ כדי לעצור כל נורמליזציה בין מדינות ערב לישראל, עד שתיסוג מכל האדמות הפלסטיניות והערביות שכבשה לאחר ה-4 ביוני 1967. במישור העולמי ניכרת התקדמות לקראת רב-קוטביות, ובמקום הדומיננטיות האמריקאית, עולות מעצמות אחרות – רוסיה בהנהגת פוטין, סין והאיחוד האירופי – מגמה שתאפשר לשים קץ למונופולין של ארה"ב בתהליך השלום. המחבר מקווה לפתרון שלום המבוסס על משא ומתן שישים קץ לכיבוש הישראלי.

הערות ביקורתיות

ספרו של נביל שעת' משופע בטענות השוללות את הלגיטימיות של מדינת ישראל. לדבריו: "בכתביהם הקדומים [של היהודים] מדובר על ירושלים, חברון ושכם וכולן בגדה [המערבית], למרות שישנם היסטוריונים האומרים שכל זה היה בתימן ולא בפלסטין" (עמ' 205).  המחבר ממשיך: לא כאן המקום לדון בטענות האלה וערכן ההיסטורי "כדי להצדיק את המתקפה הציונית לכיבוש ארצנו וגירוש עמנו מאדמתו ואדמת אבותיו. אבל לוּ מדינות העולם היום היו מתנהלות לפי ההיסטוריה והמיתוסים לבדם, איטליה הייתה מחזירה לעצמה את כל אירופה, בראותה בה חלק מהאימפריה הרומית, ואנו היינו מבקשים להחזיר לנו את ספרד, אשר שלטה בה התרבות האסלאמית מאות שנים" (עמ' 205). שעת' חוזר וטוען כי גם שטחי ישראל בגבולות ה-4 ביוני 1967 הם שטחים "שגנבו מאיתנו  ב-1948" (עמ' 58).

עם זאת, מקריאה בין השיטין משתמע כי המחבר למעשה מכיר בקשר ההיסטורי בין יהודים לפלסטין. כאמור, שעת' מכיר במונח "עלייה" – על אף שמגביל את המונח כדתי בלבד, וגם מכיר בקדושתה של ירושלים ליהודים. טענתו כי לוּ העולם היה מתנהל לפי ההיסטוריה והמיתוסים, איטליה, בתור יורשת האימפריה הרומית, יכלה לדרוש לעצמה שליטה על אירופה, אינה רלוונטית לגבי זכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל.

מרכז האימפריה הרומית היה  העיר רומא ואיטליה – ולא אירופה. לעומת זאת, מרכזה של הממלכה היהודית היה ירושלים וארץ ישראל. בניגוד לקשר בין איטליה המודרנית לבין הארצות אשר בשליטת האימפריה הרומית – הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל ובראש וראשונה ירושלים נשמר במשך אלפי שנים: באמצעות התאבלות על חורבן בית המקדש,  אמונה דתית והכרה לאומית כי ארץ ישראל היא מולדתו, עלייה לארץ ונוכחות מתמדת בה. בירושלים היה רוב יהודי עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. שעת' מרבה לדבר על געגועיו לפלסטין, אבל במהלך כ-19 שנות שלטונה של ירדן בגדה המערבית, הוא לא טרח לבקר בה – גם לא בירושלים המזרחית ובמסגד אל-אקצא, שבספרו טוען כי יקרים לו מאוד.

שלילת העוּבדה מצדו של שעת' כי מסגד אל-אקצא נמצא בהר בו היה בנוי בית המקדש מעוררת תדהמה. "פרשנים מוסלמים של הקוראן מסכימים כי ההר הוא האתר של המקדש אשר נבנה במקורו על יד שלמה, שנחשב לנביא באסלאם, ונחרב לאחר מכן".[4]  המונח  Bayt al-Maqdis  / Bayt al-Muqaddas אשר מופיע לעיתים קרובות במקורות אסלאמיים מוקדמים בתור שמה של ירושלים, מקורו בשם העברי בית המקדש.[5]  זאת ועוד. לפי הערך "מסגד אל-אקצא  (المسجد الأقصى) בוויקיפדיה בערבית  – מקור פרו-מוסלמי ופרו-פלסטיני –  "כבשו הנביא דוד ובני ישראל העיר בשנת 995 לפני הספירה, הרחבת העיר ובנייה מחדש של מסגד אל-אקצא. אחר כך בנוֹ סולימאן קיבל את השלטון, והוא בנה את המסגד ושיפץ אותו שוב. הנביא מוחמד מְספר  זאת באומרו: 'כאשר סולימאן בן דוד, על שניהם השלום, סיים לבנות את הבית הקדוש (بيتِ المقدسِ)...'".[6]  על אף שהמקור הזה מייחס את בניית מסגד אל-אקצא לדוד ולשלמה, הרי עובדה היסטורית אינה שנויה במחלוקת כי בניית מסגד אל-אקצא החלה רק במאה ה-7 לספירה, ואחרי מותו של הנביא מוחמד – בעוד הגרסה שצוטטה לעיל מהמקור המוסלמי על בניית בית המקדש בתקופת המלך שלמה תואמת לזו שבתנ"ך ומקובלת על היסטוריונים.

שעת', אשר מרבה להזכיר בספרו את ההחלטה מס'  194 של העצרת הכללית של האו"ם בדבר זכות השיבה, מתעלם כמעט לגמרי בספרו מהחלטת אותו המוסד שמספרה 181 (שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947 ) – מלבד בשני מקומות[7] – אבל תוך התעלמות ממהות ההחלטה. מהות ההחלטה הייתה חלוקת  פלשתינה (ארץ ישראל) לשתי מדינות: "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית". לא במקרה שטחה של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה היה גדול יותר מזו הערבית, מתוך הנחה כי היא תשמש מקום להתיישבות בה ליהודים מתפוצות, ובכך הכירה העצרת הכללית בקשר בין העם היהודי לארץ ישראל.

בספרו של שעת' בולט רצונם העז של היהודים לשלום, אפילו של ראש העיר באר שבע מטעם הליכוד. כמו כן מתאר המחבר באהדה את נכונותם של יהודים אמריקאים לתרום לפיתוח הכלכלה הפלסטינית למען קידום השלום. אבל אין אצל המחבר תיאורי התלהבות מהשלום ברחוב הפלסטיני. (להבדיל משמחתם על העברתם לשלטון פלסטיני.) ההפך. שעת' אישית מצטער שלא חזר ליפו על גבי טנק ועל שנבצר מהפלסטינים מכורח ריאל פוליטיק להמשיך במאבק המזוין נגד ישראל. לאחר הקמת הרשות הפלסטינית היא אימצה המנון  לאומי לוחמני והתנגדה לסיווגן של התנועות חמאס וג'יהאד אסלאמי כארגוני טרור. שעת' אינו מגנה את פיגועי הטרור של חמאס שבוצעו לאחר הסכמי אוסלו ונמנע לכנותם מעשי טרור. בעיניו הם "פעולות צבאיות נגד אזרחים ישראלים" "פעולות הקרבה [למען אללה והמולדת]" או סתם "פעולות"; יחיא עיאש הוא שהיד, ושעת' מקונן על מותו. האסירים הפלסטינים שישבו בבתי הכלא בישראל על מעשי טרור נגד אזרחים יהודים, כולל נשים וילדים, הם בעיניו "אסירינו הגיבורים". לנוכח עמדתו הזו של המחבר כלפי חמאס והג'יהאד האסלאמי, ברורה סיבתו האמיתית להתנגדות לעימות צבאי מצד הרשות הפלסטינית עם שני הארגונים הסוררים האלה.

שעת' אינו מוותר על האופציה הצבאית בסכסוך עם ישראל. בהקשר להצלחתו של חיזבאללה להביא לנסיגה ישראלית מלבנון בסוף מאי 2000, קובע המחבר: "חובה עלינו תמיד לעיין מחדש באסטרטגיה שלנו" (עמ' 354-353).  עם זאת סבור שעת' כי בשנות ה-90 לא הייתה אופציה צבאית שתניב את התוצאות הרצויות והיא עדיין אינה קיימת ב-2022. אבל –  משתמע בבירור – ניתן להשיג את אותה המטרה, חיסולה של מדינת ישראל, לכאורה בדרכי שלום. זאת באמצעות מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים  לדורותיהם משנת 1948 לתחומי מדינת ישראל. לא קיים אצלו המושג  ערביי ישראל, אלא "הפלסטינים שֶבִּפְנים". מנקודת ראותו, המודל האידיאלי לפתרון הסכסוך עם ישראל, הוא מודל של דרום אפריקה, בה הקולוניאליסטים הפכו למיעוט במדינה בשליטת תושביה המקוריים. שעת' מתעלם מכך שבעיית הפליטים הפלסטינים נוצרה בראש וראשונה כיוון שערביי ארץ ישראל סירבו להסכים לתוכנית החלוקה לשתי מדינות, יהודית  וערבית, שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-1947, ופתחו במעשי רצח נגד יהודים. על הניסיון להכחיד את קיומו של עם העם היהודי בארצו צריך לשלם מחיר. בעקבות מלחמת העולם השנייה, מיליוני גרמנים גורשו משטחים גרמניים, ושטחי מולדתם סופחו לבריה"מ, פולין וצ'כוסלובקיה. שעת' נוטה להתעלם מכך כי שיבת הפליטים הפלסטינים למדינת ישראל לא רק תביא לחיסול המדינה היהודית מסיבות דמוגרפיות, אלא אף להשמדה פיזית של יהודים.

כחבר בארגון פתח, אשר סמלו פלסטין בגבולות המנדט הבריטי, שעת' לא ויתר על מטרתו המקורית להביא לחיסולה של מדינת ישראל. ואולם לאחר שהגשמת המטרה הזו בכוח צבאי נכשלה, הוא מתיימר להגשים את אותה המטרה בדרכי שלום, במסווה של הגשמת זכות השיבה. בהקשר זה אני נזכר בדברים שכתב רודולף הס (Rudolf Hoess), מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ, בסוף האוטוביוגרפיה שלו. לאחר המלחמה, כשנוכח לדעת כי מדיניות ההתפשטות בכוח של  גרמניה הנאצית נכשלה והוא הועמד למשפט, עדיין טען  האיש כי הוא נשאר נאמן לאידיאולוגיה הנאצית, אלא שסבור כי "ההרחבה הנחוצה של מרחב המחייה עבור העם הגרמני אפשר היה להשיגה בדרכי שלום". [8]

 

 

 

---

[1] במקום אחר בספרו מציין המחבר כי בעת ניהול המשא ומתן על הסכם עזה-יריחו (ההסכם נחתם ב-4 במאי 1994), נתקל שעת' ביריב קשה בדמותו של המשפטן יואל זינגר. ואולם המחבר הצליח "לקשור קשר נגדו ולשכנע את אמנון שחק להרחיקו לשבועיים, דבר שהיה הכרחי כדי לחולל התקדמות אמיתית במשא ומתן" (עמ' 47).

 

[2] לדברי המחבר, מה שהתחולל באתר הקדוש הזה הוא המודל אשר ישראל מנסה ליישמו במסגד אל-אקצא, להתחיל בחלוקת זמני התפילות ליהודים ולמוסלמים, להמשיך בחלוקת המקום ליהודים ולמוסלמים, "כהקדמה לגניבת האתר הקדוש כולו. איזה אסון לנו! היכן עומדת אומתנו הערבית והאסלאמית ביחס לסכנה המוחשית הזו?! מדינות אחדות שלה [של האומה]  עסוקות בנורמליזציה עם ישראל, בזמן בו היא גוזלת את המסגדים האסלאמיים הקדושים ביותר" (עמ' 115).

 

[3] לפי הקוראן, מוחמד הגיע באמצעות הסוס המופלא בראק מהמסגד במכה ל"אל-אקצא". אל-אקצא, מילולית, הוא המקום הרחוק ביותר של התפילה, אשר על פי  פרשנים מאוחרים של האסלאם מתפרש כמסגד אל-אקצא. יצוין כי מסגד אל-אקצא נבנה ב-705, בעוד מוחמד נפטר ב-632; ואל-קודס, בתור שמה הערבי של ירושלים, אינו מוזכר כלל בקוראן. 

 

[4] מתוך הערך The Temple Mount  בוויקיפדיה באנגלית.

[5] שם.

[6] הציטוט הזה מוויקיפדיה, בהסתמך על חדית' המופיע בספר "עידוד והפחדה" (الترغيب والترهيب) של הסופר חאפז אל-מנד'רי (حافظ المنذري) (1258-1185).

[7] (1) בחלק ממשפט בודד: ערפאת "אשר הכיר בישראל והסכים לקמת מדינה פלסטינית בגבולות שנת 1967, והתגבר על החלטת החלוקה 181  (تجاوز قرار التقسيم), לא יכול היה בשום אופן להסכים לריבונות  ישראלית על  מסגד אל-אקצא הקדוש" (עמ' 373). (2) הצד הפלסטיני דחה את גרסת הישראלים בדבר הוויתורים הכואבים עליהם הסכימו בקמפ דיוויד. כנגד, טענו הפלסטינים שהם הסכימו להקים מדינה על שטח של 6,000 קמ"ר בגבולות ה-4 ביוני 1967, שטח שהוא חצי מתוך 12,000 קמ"ר שהוקצו למדינה הפלסטינית "בהתאם להחלטת החלוקה" (עמ' 390).

 

[8] Rudolf Hoess, Commandant of Auschwitz, (Phoenix Press London), 2000, p. 177.