יום שבת, 28 בפברואר 2015

אלדר, שלומי. להכיר את חמאס (ירושלים: כתר, 2012). [סיכום ספר]


אלדר, שלומי. להכיר את חמאס (ירושלים: כתר, 2012). [סיכום ספר] 419 עמ', כולל הערות ומפתח שמות ועניינים. Shlomi Eldar

המחבר, שלומי אלדר, הוא יליד 1957 והיה כתב חדשות ערוץ 10 לענייני רצועת עזה משנת 2003 עד נובמבר 2012. ספרו "עזה כמוות" (2005) וסרטו הדוקומנטרי "חיים יקרים" (2010) עוסקים בעזה. הוא חתן פרס סוקולוב לעיתונות (2007) ופרס אופיר על סרטו. ספרו "להכיר את חמאס" הוא פרי מחקר של ארבע שנים בו הסתמך על מחקרים ומאמרים; על שהותו בת 20 שנה בעזה ופגישותיו עם מנהיגי חמאס ואנשי השטח שלה, וגם פגישות עם אנשי ארגון פתח; ושיחותיו עם מקבלי ההחלטות ואנשי הממסד הביטחוני בישראל.  הספר מתרכז בפעילותה של חמאס אחרי חיסולו של מייסדה,  אחמד יאסין, במארס 2004 ומסתיים כרונולוגית בתחילת 2012. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל הערכותיו, השערותיו והסבריו. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.

 

ייסוד חמאס והאינתיפאדה הראשונה, 1993-1988

חמאס – ראשי תיבות בערבית של "תנועת ההתנגדות האסלאמית". מייסדה של חמאס, אחמד יאסין, נולד ב-1936 בכפר שכיום נמצא בשטחה של אשקלון. ב-1948 נמלטה משפחתו לעזה ומצאה מחסה במחנה הפליטים שאטי. משם ראה אחמד יאסין כיצד מתפתחת ופורחת העיר אשקלון, על האדמה שהייתה ביתו – בניגוד גמור למצב העלוב במחנה הפליטים. מגיל 16 הפך אחמד יאסין לנכה כתוצאה ממאבק [ריב?] עם חבר ונכותו הלכה והחמירה עם השנים. בתקופת השלטון המצרי ברצועת עזה חבר ל"אחים המוסלמים" ונאסר זמנית עבור פעילות זו. הוא החל דרכו כדרשן עני. בהתאם לאידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" הקים אחמד יאסין במחנה שאטי מרכז דתי, שעסק גם בסיוע כלכלי לנזקקים. במחצית הראשונה ובאמצע שנות ה-80, עת פעילות הרווחה של התנועה האסלאמית ברצועת עזה צברה כוח, התייחסה ישראל אליה בחיוב. זאת כאמצעי לפגוע במעמדם של אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) ובמיוחד של התנועה החשובה ביותר בארגון הזה, פתח (ראשי תיבות בערבית של "התנועה לשחרור פלסטין), בהם ראתה ישראל את אויביה העיקריים. הממשל הצבאי ומערכת הביטחון העריכו כי התנועה האסלאמית מתרכזת בדת וברווחה.  על כן, שר הביטחון, יצחק רבין, נהג באמצע שנות ה-80 לפגוש בלשכתו בקריה בתל אביב פעילים מן "המרכז האסלאמי" בעזה, בתקווה לקדם אלטרנטיבה שפויה לאש"ף.

 

ביוני 1984 נעצר אחמד יאסין בפעם הראשונה, לאחר שנמצאו אמצעי לחימה בביתו, ונידון ל-13 שנות מאסר – אך הוא שוחרר ב"עסקת ג'יבריל" במאי 1985 (במסגרת העִסקה הזו שחררה ישראל 1,150 אסירים פלסטינים בתמורה ל-3 חיילים שבויים שהוחזקו על ידי ארגון פלסטיני בראשות אחמד ג'יבריל).  גם לאחר מאסרו של יאסין –  ואף לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה (9 בדצמבר 1987), ייסוד חמאס ב-15 בדצמבר  1987 והצטרפותה הרשמית לאינתיפאדה – עדיין נותרה מערכת הביטחון  מקובעת בהערכתה כי חמאס עדיפה על אש"ף. בהתאם לכך, בפברואר 1988 נפגש רבין בלשכתו בקריה עם מחמוד א-זהאר, דוקטור מנתח במקצועו שעתיד היה להפוך לאחד המנהיגים הרדיקליים של חמאס. במארס 1988, שר החוץ, שמעון פרס, והרמטכ"ל, דן שומרון, קיימו פגישה עם א-זהאר במִתחם המִנהל האזרחי בעזה, במהלכה חיפש הצד הישראלי דרכים להפסיק את האינתיפאדה, אך ללא הצלחה.

 

ב-18 באוגוסט 1988 פרסמה חמאס את אמנת הארגון. לאורך האמנה מודגש אופייה הדתי של התנועה, תוך ציון כי חמאס בפלסטין היא חלק מתנועת האחים המוסלמים העולמית (עמ' 367).  האמנה כוללת התבטאויות אנטישמיות קיצוניות כלפי היהודים. היהודים מתוארים בה ככוח אדיר חובק עולם, והם ש"עמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האסלאמית" ולהשיג את הצהרת בלפור. [כלומר, חמאס מאשימה את היהודים בחיסול תפקיד הח'ליף, ממלא מקומו של הנביא מוחמד, תפקיד שהתקיים ממותו של מוחמד ב-632 במשך כ-1,300 שנה.]  היהודים גם "עמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה...שבה...הכשירו את הקרקע להקמת מדינתם" (סעיף 22) (עמ' 382). בהסתמך על "הפרוטוקולים של זקני ציון", מאשימה האמנה את היהודים בשאיפה להתפשטות מהנילוס עד לפרת ומעבר לכך  (סעיף 32) (עמ' 389).

 

בסעיף 11 של האמנה נאמר כי "אדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וַקְף] ...אסור...לוותר עליה או על חלק ממנה" (עמ' 372). ויתור על חלק מאדמת פלסטין שווה ערך לזניחת חלק מהדת (עמ' 374). לפי  סעיף 13 "אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג'יהאד" (עמ' 375). עוד נאמר באמנה, בהסתמך על חדית' (מסורת דתית), כי "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם" (סעיף 7) (עמ' 371). עם זאת,  חמאס טוענת באמנה כי היא "תנועה הומאנית", אינה עוינת דתות אחרות, אם אלה אינן עומדות בדרכה, ו"לפיכך מאמיני שלוש הדתות, האסלאם, הנצרות והיהדות, יכולים לחיות זה במחיצת זה בחסות האסלאם" (סעיף 31) (עמ' 388). [הציטוטים מהאמנה לפי הנוסח המלא שלה, שמופיע  כנספח בסוף ספרו של שלומי אלדר.]

 

חמאס (בדומה לפתח) הופתעה מפרוץ האינתיפאדה הראשונה. כאמור, היא נוסדה רשמית  ימים אחדים לאחר פרוץ האינתיפאדה, וכדברי אחמד יאסין, חמאס היא "ילידת האינתיפאדה". בסעיף  27 באמנת חמאס המתייחס לאש"ף יש מתן כבוד לארגון הזה, מתוך הכרה בזכות הראשונים שלו במלחמה נגד ישראל, ראִייה בו אב ואח, והדגשת הצורך להילחם באויב המשותף.  עם זאת באמנה נמתחת ביקורת על האידיאולוגיה החילונית של אש"ף, "שמנוגדת בתכלית לאידיאולוגיה הדתית" – האידיאולוגיה של חמאס (עמ' 68). חמאס לא הצטרפה למפקדה המאוחדת של האינתיפאדה, אך במהלך האינתיפאדה אש"ף וחמאס פעלו ב"הרמוניה יחסית" (עמ' 69).

 

עם פרוץ ההתקוממות החליטה חמאס על מִפנה  מפעילות דתית-קהילתית-חברתית לפעילות ג'יהאדיסטית. במהלך המחצית הראשונה של 1989, הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה חטפה ורצחה שני חיילים ישראלים. אחמד יאסין סיפק את הכסף עבור הפעולות האלה וקרוב לוודאי גם הורה על ביצוען (עמ' 30).  בעקבות זאת, במאי 1989 עצרה ישראל מאות אנשי חמאס, ואחמד יאסין נידון למאסר עולם. עם זאת, בסוף מאי שוב הגיע מחמוד א-זהאר, יחד עם אנשי פתח, לפגישה עם  רבין בלשכתו בקריה – פגישה שלא הניבה תוצאות. בדצמבר 1992 נחטף ונרצח שוטר משמר הגבול, ובעקבות זאת, רבין, בתפקידו כראש הממשלה  (מ-1992) ושר הביטחון, גירש  לפרק זמן קָצוּב 415 אנשי חמאס לדרום לבנון.

מהסכמי אוסלו עד האינתיפאדה השנייה, 2000-1993

ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, וביולי 1994 הוקמה הרשות הפלסטינית ברצועת עזה  בהנהגתו של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת. בעיני חמאס, מבחינה אידיאולוגית היוו הסכמי אוסלו מכירת פלסטין, ומבחינה פרקטית טמנו ההסכמים סכנה של הידחקות חמאס לשוליים כתנועה בלתי רלוונטית ובלתי לגיטימית. בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית, משוחררי פתח בשטחים ומִמטה הארגון בתוניס הפכו לבעלי השררה. עושרם החומרי, בדמות מכוניות מרצדס (לרוב שחורות) וּוילות, בלט במיוחד ברצועת עזה על רקע דלותה, ועורר את קנאתם של אנשי חמאס. שנאה עזה  ביותר עוררו "פקידי תוניס", שזכו בפירות האינתיפאדה בלי שנטלו בה חלק. הרשות לא תִפקדה בתחום החברתי ופשתה בה השחיתות – גורמים שהקלו על חמאס להגביר את הפופולאריות שלה בקרב התושבים בעזרת הרשת הרחבה לסיוע חברתי שהקימה. לחמאס זרמו כספים בשפע מארצות המערב וממדינות ערב, וישראל נכשלה בעצירת זרם הכספים.

 

בכיר בחמאס, איברהים מקאדמה, התווה את האסטרטגיה של הארגון במצב החדש. לפיה, על חמאס לבצע פיגועים נגד ישראל, ישראל תתקוף את הרשות הפלסטינית כנושאת באחריות לפעולות החבלה, מדיניות זו תחליש את הרשות  ואף תמוטט אותה, ובכך  תיסלל הדרך לתפיסת השלטון בידי חמאס. כי זו אכן מטרת הפיגועים מצד חמאס נגד ישראל לאחר הסכמי אוסלו הייתה הערכתם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, במיוחד של המנגנון המסכל בעזה בראשות מוחמד דחלאן.

 

יצוין כי פיגוע ההתאבדות הראשון של חמאס בוצע באפריל 1993 עוד לפני הסכם אוסלו. היה זה פיגוע בצומת מחולה שבבקעת הירדן, שנעשה בהשפעת ארגון חיזבאללה בלבנון (עמ' 90). בין הפיגועים הבולטים נגד ישראל שבוצעו על ידי חמאס (חלקם בשיתוף עם הג'יהאד האסלאמי) היה פיגוע באוטובוס בתל אביב באוקטובר 1994 בו נרצחו 22 ישראלים. בינואר 1996 חיסלה ישראל את יחיא עיאש, שכונה "המהנדס, בתור אחראי לפיגועי ההתאבדות הרבים של חמאס לאחר הסכמי אוסלו. לפי מקורות שבידי המחבר, בינואר 1996 לפני החיסול, חמאס הייתה קרובה  לקבל את הצעתה של פתח להפסיק את הפיגועים בתמורה לשילוב זרועה הצבאית בכוחות הרשות, וכבר מאוגוסט 1995 חדלה חמאס מלבצע פיגועים – אך חיסולו של עיאש גרם לחידוש הטרור (עמ' 199-198). נקמתה של חמאס על החיסול בוצעה בסדרת פיגועים בפברואר-מארס 1996 בירושלים ובתל אביב בהם נרצחו 59 ישראלים ומאות נפצעו.

 

בעקבות סדרת הפיגועים הזו, הפעילה ממשלת ישראל בראשות שמעון פרס, ומיוני 1996 בראשות בנימין נתניהו, לחץ על ערפאת להילחם בטרור. ללחץ הזה היה שותף מוחמד דחלאן, אשר בהסכמת ערפאת ביצע גל רחב של מעצרים נגד אישים בכירים פוליטיים וצבאיים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי, בהם מחמוד א-זהאר, שבתור צעד משפיל גולח זקנו (עמ' 82). בעטיים של המעצרים האלה הפך דחלאן לשנוא נפשם של אנשי חמאס. במהלך חקירת העצורים התברר כי לחמאס הייתה רשת סודית בראשות איברהים מקאדמה, שתכננה לפגוע בבכירים בפתח, בהם ערפאת. ערפאת בחר להצדיק את המעצרים בעיני דעת הקהל הפלסטינית בטענה כי מדובר בבגידה בשלטון הפלסטיני – ולא כשירות לישראל. מכל מקום, הפגיעה בחמאס הייתה מוגבלת: לא נפגעו מוסדות הצדקה של התנועה וגם לא האוניברסיטה האסלאמית בעזה שבשליטתו, כך שגם בתקופת המעצרים המשיכה חמאס להרחיב את תמיכתה הציבורית בזכות רשת הסיוע לנזקקים.

 

בתקופה שלאחר הסכמי אוסלו התלבטו גורמי הביטחון בישראל אם פני ערפאת לשלום או לא, וזאת בגלל כפל הלשון בה נהג לנקוט. המגמה הדומיננטית במערכת הביטחון הייתה להתייחס בסלחנות לדבריו המלחמתיים של ערפאת, תוך ביטולם כרטוריקה לצורכי פנים ותו לא. [ייתכן כי בשנים הראשונות לאחר הסכם אוסלו, אכן שקל ערפאת לעלות ברצינות  על דרך השלום, וזאת בגלל אותם הגורמים עצמם שעמדו מאחורי חתימתו על ההסכם הזה ב-1993 והם: (1) הפסקת הסיוע הכספי מכוויית וערב הסעודית, בעקבות צידודו בסדאם חוסיין בפלישתו לכווית ב-1990. (2) התמוטטותה של בריה"מ ב-1991 שהביאה להפסקת תמיכה צבאית ממקור זה.]

 

השינוי בהערכה כלפי ערפאת  באגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) חל במארס 1997 כתוצאה מהצטברות של אירועים. בערב פורים בוצע פיגוע בקפה "אפרופו" בתל אביב, וזמן קצר אחריו, בכנס סגור עם נציגי חמאס והג'יהאד האסלאמי נשא ערפאת נאום חוצב להבות בזכות ההתנגדות [מוּקַאוָמָה]  והג'יהאד. למחרת הנאום שחרר ערפאת מהכלא את איברהים מקאדמה, שכאמור, לטענת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים תכנן לפגוע באישים ברשות הפלסטינית. מסקנת אמ"ן  (בראשות משה יעלון, אשר כעת שינה דעתו) הייתה כי ערפאת נותן אור ירוק לפיגועים נגד ישראל. לעומת זאת שירות הביטחון הכללי (שב"כ) (בראשות עמי איילון) המשיך לדבוק בהערכה הקודמת.

 

מכל מקום, המאבק נגד חמאס מצד הרשות הפלסטינית נעצר בסביבות 1997, והחלה מדיניות של "הדלת המסתובבת": ראשי הזרוע הצבאית של הארגון היו יוצאים לעתים תכופות לחופשות מהכלא או משוחררים כליל. הדעה הרווחת בממסד הישראלי להתנהלות הזו הייתה שערפאת מלכתחילה לא התכוון ברצינות להילחם נגד חמאס והיה זקוק לו כקבלן משנה לביצוע פיגועים: זו הייתה חלק ממדיניות הדו פרצופית שלו במלחמתו נגד ישראל. לעומת זאת, מוחמד דחלאן מטיל את האשמה על ראש הממשלה נתניהו. לטענתו, כאשר נוכח ערפאת לדעת כי אין לו פרטנר לשלום בדמותו של נתניהו – שעמד בראשות הממשלה מיוני 1996 עד יולי 1999 – לא רצה להסתכן במלחמת אזרחים נגד חמאס.  להערכת המחבר, הרשות הפלסטינית לא יכלה לחסל את חמאס – שנהנתה מתמיכה עממית רחבה – בתור תנועה פוליטית. ואולם במחצית השנייה של   שנות ה-90 היא יכלה להילחם ביעילות נגד הזרוע הצבאית שלה.

 

[העובדה כי האינתיפאדה השנייה החלה בספטמבר 2000, דווקא כאשר בישראל כיהנה ממשלה נוחה לתהליך השלום בראשות אהוד ברק,  מראה כי הטענה לפיה ערפאת החליט לחזור לדרך הטרור בגלל שנואש מממשלת נתניהו (1999-1996), יכולה לכל היותר להסביר שינוי טקטי זמני במדיניותו של ערפאת. העובדה כי ערפאת מעולם לא נלחם בנחישות נגד הטרור הפלסטיני, לא ניצל את הסיוע הפיננסי האדיר שקיבל מן המערב לפיתוח תשתית כלכלית למדינה שוחרת שלום, כי אם להקמת מנגנוני ביטחון ולהברחות נשק – כל זה מוכיח כי פניו,  גם אם לא מלכתחילה הרי בהדרגה,  היו לעימות נגד ישראל.] 

 

מהאינתיפאדה השנייה עד לחיסולו של אחמד יאסין, 2004-2000

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, שחררה  הרשות הפלסטינית חלק  מאסירי חמאס. אלה שלא שוחררו מצאו את עצמם מחוץ לכלא, בעקבות מדיניותה של ישראל להפציץ את הבסיסים והמִתקנים של  מנגנוני הביטחון, בהם  כלא עזה בינואר 2001. ההפצצות כוונו בתחילה כאמצעי להפעלת לחץ על ערפאת להפסיק את טרור הפיגועים, ואחר כך במטרה לרסק את הרשות. משוחררי חמאס לא חזרו מייד לטרור, אלא כחצי שנה מפרוץ האינתיפאדה. עד אז העריכה חמאס כי הסכסוך בין ישראל לרשות זמני. חמאס אף התקשתה להאמין כי למען האינתיפאדה תיוותר הרשות למעשה על שלטונה (עמ' 87). 

 

הפיגוע הראשון באינתיפאדה השנייה עליו נטלה חמאס את האחריות בוצע  במארס 2001 בנתניה. [לפי ויקיפדיה, הפיגוע הראשון של חמאס בנתניה היה בינואר 2001 והפיגוע במארס היה השני.] פיגוע התאבדות בולט  של חמאס התרחש ביוני 2001 בדולפינריום בתל אביב בו נרצחו 21  בני נוער ישראלים. במאי 2002 לכדה ישראל מתכנן פיגוע  של חמאס, פיגוע שבוצע בסוף מארס 2002 במלון פארק שבנתניה ובמהלכו נרצחו 30 ישראלים. המחבל טען בחקירתו כי יכול היה לבצע את הפיגוע כבר בסביבות קיץ 2001, אך עדיין לא היו הוראות ברורות וקו מנחה לגבי שיטת המאבק המועדפת (עמ' 91). לחמאס היה מאגר אנושי הרבה יותר גדול לביצוע פיגועי התאבדות מאשר לפתח ולג'יהאד האסלאמי. מערכת הביטחון לא הצליחה למצוא פתרון לעצירת תופעת המחבלים המתאבדים של חמאס – תופעה שהגיעה לשיאה ב-2002. [לפי ויקיפדיה, בשנה הזו נרצחו בפיגועים על ידי כל הארגונים הפלסטיניים (חמאס, גדודי חללי אל-אקצא של פתח והג'יהאד האסלאמי) 225 ישראלים, כשסך הכול  מספר ההרוגים הישראלים ב-2002, אזרחים וחיילים, הגיע ל-452.]

 

ביולי 2002 הטילה ישראל פצצה במשקל של טון על הבית ברצועת עזה בו שהה צלאח שחאדה, מפקד בכיר בזרוע הצבאית של חמאס – הדבר גרם למותו, אך גם למותם של 16 אזרחים, מהם 11 ילדים.  כלקח מן הפגיעה באזרחים באירוע הזה, בספטמבר 2003 הסתפקה ישראל בהטלת פצצה של רבע טון על הבית  בו התכנסו בכירי הזרוע הצבאית והמדינית של חמאס, כולל אחמד יאסין – אותו שחררה ישראל ב-1997 (על נסיבות שחרורו בפרק הבא). ואולם היעד היה הדרג הצבאי – ולא יאסין. הפצצה הרסה את הקומה העליונה של הבניין, אך אנשי חמאס ששהו בקומה התחתונה, ניצלו (עמ' 39-37).

 

שאלת חיסולו של אחמד יאסין  נדונה בדרגים הצבאיים והמדיניים הבכירים בארץ ב-2004-2003. השיקולים נגד חיסולו היו כדלהלן: - (1) החשש מתגובה חמאסית קשה בצורת פיגועים; (2) תגובה זועמת מצד מצרים וירדן, עד כדי ניתוק הקשרים;    (3) גינויים מצד ארה"ב ודעת הקהל בעולם, כיוון שדוּבר על הריגת אדם נכה המרותק לכיסא גלגלים. במארס  2004 ביצעו חמאס ופתח פיגוע בנמל אשדוד בו נהרגו 10 ישראלים – אירוע שהכריע בקבלת ההחלטה לחסל את יאסין, שהוצאה לפועל ב-22 במארס.

 

עבד אל-עזיז רנתיסי, רופא ילדים במקצועו, שדאג בתאוות שלטון ובקנאות להבטיח את מעמדו כמעין סגנו של אחמד יאסין בחייו, נבחר ליורשו ב-24 במארס 2004. הוא חוסל על ידי ישראל כבר ב-17 באפריל. במקומו בחרה מועצת השוּרא [הגוף המנהל את חמאס] בדמות אלמונית יחסית, שנועדה להיות אחראית לפעילות הדתית-חברתית של הארגון ומכאן לא לשמש יעד לחיסול (מוחמד חסן שמעה, נפטר ב-2010). ואולם המנהיג בפועל של חמאס נעשה חאלד משעל. הוא שלט על המנגנון הכספי של התנועה וישב בדמשק, מקום בטוח יחסית מפני ניסיונות חיסול מצד ישראל. באותה מועצת השורא התקבלה החלטה להציע לישראל הפסקת החיסולים בתמורה להפסקת הפיגועים. ההצעה הועברה על ידי שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן, לראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. שרון הסכים להצעה והפיגועים הופסקו. לטענת המחבר –  בניגוד למקובל לחשוב – מבצע "חומת מגן" (מארס- מאי 2002) לא עצר את גל פיגועי הטרור של חמאס. מאז המבצע  ועד אפריל 2004 נהרגו מפיגועי חמאס יותר מ-200 ישראלים ואלפים נפצעו (עמ' 92), ולכן היו אלה, כאמור, החיסולים הממוקדים של הנהגת חמאס שהביאו להפסקת הפיגועים.

 

בהסכמתה להפסקת הפיגועים הסתמכה חמאס על דברי אחמד יאסין בזמנו, המעוגנים בדת האסלאם, לפיהם  מותר לעשות "הוּדְנָה" [הפסקה זמנית בלחימה עם "כופרים"]   עם האויב כשהוא חזק, על מנת לצבור כוח. הסכם ההבנות בין חמאס לשרון היה סודי ולא פורסם מעולם, כך שלציבור הישראלי לא היה ברור מדוע לא מגיב חמאס על חיסוליהם של יאסין ורנתיסי (עמ' 63). לחמאס היו סיבות נוספות להפסקת הפיגועים: רצון לזכות בלגיטימציה בקרב מרבית העם הפלסטיני ולהיפך לתנועה פוליטית רחבה, תוך התכוננות לאפשרות כי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, אכן תממש את תוכניתה לסגת מרצועה עזה. מאז אפריל 2004 ועד למבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008, קיימה חמאס את ההבנות להפסקת הפיגועים, מלבד פיגוע בבאר שבע באוגוסט 2004 בו נהרגו 16 בני אדם וכ-100 נפצעו. להערכת המחבר, ייתכן כי טענת שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן,  לפיה הפעולה בבאר שבע מקורה בתקלה, נכונה.  לדברי השר המצרי, מפאת סודיות ההבנות הן לא הגיעו לכל פעילי השטח. מכל מקום, ישראל הגיבה על הפיגוע בהפצצות נגד עזה, וחמאס, כדי למנוע תקלות נוספות, הפסיקה להטיף לפיגועים כמו בפתוות  (פסקי הלכה) ובדרשות במסגדים (עמ' 101).

 

הדרך לתנועה פוליטית שולטת,  2006-2004

חאלד משעל, מנהיגה של חמאס מאפריל 2004, נולד ב-1956 בכפר ליד רמאללה. בעקבות מלחמת יוני 1967 היגרה משפחתו לירדן ומשם לכוויית, בה לימד פיזיקה בתיכון. ב-1991, כמו רבים מן הפלסטינים, נאלץ לעזוב את כוויית (בגלל תמיכת האוכלוסייה הפלסטינית, שהתגוררה בכוויית, בכיבוש העיראקי ב-1990) ולחזור לירדן. בירדן עבד בלשכה המדינית של חמאס בעמאן, אשר בראשה בשנים 1995-1993 עמד מוסא אבו מרזוק, ונעשה סגנו.

 

מוסא אבו מרזוק נולד ברפיח ב-1951, היגר לארצות הברית ב-1981, התאזרח בה וקיבל תואר דוקטור בתעשייה וניהול מאוניברסיטת לואיזיאנה. בארה"ב הוא הקים רשת לגיוס כספים למוסדות החברתיים של אחמד יאסין, ובהמשך, לאחר הקמתה של חמאס – לתנועה הזו ולזרוע הצבאית שלה. כנראה מחשש שישראל תבקש את הסגרתו מידי ארה"ב, ב-1993 עבר לעמאן. בקיץ 1995 נאלץ אבו מרזוק לעזוב את ירדן (מלך ירדן, חוסיין, כנראה נענה לפניות לגרשו מצד ערפאת) ולחזור לארצות הברית, שם נעצר. ישראל הגישה לאמריקאים בקשה להסגירו כפעיל בטרור, אבו מרזוק ניהל מאבק משפטי נגד ההסגרה במשך שנתיים, ולבסוף ב-1997 לא הוסגר כי אם חזר לעמאן. הסיבה לאי הסגרתו: באפריל 1997 הסירה ממשלת נתניהו באופן מפתיע את בקשת ההסגרה מחשש כי הסגרתו תגביר את הפיגועים. שלא כבעבר, הפעם התקבל אבו מרזוק בברכה על ידי המלך חוסיין – אך לתדהמתו של אבו מרזוק,  עם שובו חאלד משעל כבר הספיק לרשת את מקומו, וכעת אבו מרזוק היה לסגן ראש הלשכה המדינית. בספטמבר 1997 ניסה המוסד להתנקש בחאלד משעל במקום מושבו בעמאן, וזאת בעקבות שני פיגועי טרור בירושלים בקיץ, בהם נהרגו 21 ישראלים. ניסיון ההתנקשות נכשל וקרנו של משעל עלתה.  לאחר כישלון ההתנקשות במשעל – התנקשות שעוררה את זעמו של המלך חוסיין –  בתור מחווה למלך, שחררה ישראל את אחמד יאסין. [ראויים לתשומת לב קשריו של חוסיין עם חמאס, על אף חוזה השלום שלו עם ישראל מ-1994. סביר להניח כי האינטרס של המלך בקיומה של חמאס היה להוות משקל נגד לפתח בראשות ערפאת, ממנו סלד מזה עשרות שנים; וגם בשיטת הפרד ומשול לנסות להחזיר לעצמו דריסת רגל בגדה.]  בקיץ-סתיו 1999, המלך החדש של ירדן, עבדאללה, סגר את משרדי חמאס בעמאן. בעקבות זאת, חאלד משעל  ומרבית הנהגת חמאס עברו לדמשק,  וכזכור,  באפריל 2004, במקום מושבו בדמשק,  נעשה  משעל למנהיג התנועה.

 

ערפאת נפטר ב-11 בנובמבר 2004. הוא רדף באובססיה אחר כבוד, הִרבה לעסוק במצעדים ותהלוכות – ולא היה מודע כי אויבו האמיתי, חמאס, אורבת לו. חאלד משעל החליט לשנות את האסטרטגיה של התנועה בשורה של תחומים. (1)  בניגוד ל-1996, עת החרימה חמאס את הבחירות למועצה המחוקקת (קרי הפרלמנט)  הפלסטינית – משעל הורה על הכנות להפיכתה של חמאס למפלגה פוליטית, לקראת השתתפותה בבחירות מול פתח. (2) עוד הוחלט כי חמאס תקים מעין צבא של מגויסים שיוכל להתמודד מול כוחות הרשות הפלסטינית. (3) כתחליף לפיגועי טרור, הוחלט להגביר את הירי של רקטות קסאם לעבר הדרום (הרקטות הראשונות נורו כבר בסתיו 2001). (4) משעל, שנולד בגדה,  לא היה מודע דיו לחשיבותה של הפעילות הדתית חברתית לטובת הנזקקים ברצועה, ודרגת הפעילות הזו ירדה. עוד יצוין כי עם המעבר לדמשק גברה השפעת המשטרים הסורי והאיראני על פעילותה של חמאס.

 

ראש הממשלה שרון לא התרשם מטענות במערכת הביטחון כי חמאס  "תקטוף את מלוא פירות הנסיגה" הישראלית מעזה – כפי שאכן קרה – בעוד יורשו של ערפאת, מחמוד עבאס (אבו מאזן) "יקבל מכה אנושה" ((עמ' 129). שרון גם דחה הצעות, מאחד משריו ומן הרשות הפלסטינית, להעביר את הרצועה בצורה מסודרת לאבו מאזן. העברה כזו,  לדעת המציעים,  נועדה למנוע מחמאס לנכס את הישג הנסיגה לעצמה ולדרך הג'יהאד, קרי הטרור, איתה הייתה מזוהה (בניגוד לדרך הדיפלומטיה של הרשות). שרון טען כי דווקא מסירת שטחים לאבו מאזן תתפרש כפרס לטרור, בהתחשב בעובדה כי את פיגועי האינתיפאדה השנייה פתחו "גדודי חללי אל-אקצה" והתנזים של פתח. שרון גם לא נענה לבקשות מצד דחלאן והאמריקאים להעביר לרשות הפלסטינית בעזה נשק ושריוניות, כדי שתוכל להתמודד מול חמאס. טענתו הייתה כי אין הבדל בין פתח לחמאס, שתיהן עוסקות בטרור, והנשק שיינתן לרשות עלול להיות מופנה נגד ישראל (עמ' 132). [בכל מקרה, לנוכח התמוטטותם המהירה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעזה ביוני 2007, הנשק שברשותם היה עובר לחמאס.] נסיגת ישראל מעזה החלה באוגוסט 2005 והסתיימה בספטמבר.

 

מנהיגי הרשות החליטו לנסות לבלום את חמאס באמצעות בחירות לפרלמנט הפלסטיני. הם העריכו כי חמאס תקבל רק רבע מהקולות ותמלכד את עצמה בכללי הדמוקרטיה כשותף זוטר – בעוד פתח תזכה במנדט מחודש. ממשלו של הנשיא האמריקאי, ג'ורג' וו. בוש, התלהב מרעיון הבחירות, כחלק מהדוקטרינה שלו להפצת דמוקרטיה בעולם הערבי, שאמורה הייתה להשמיט את הקרקע מצמיחתה של קנאות אסלאמית. שרון נענה לבקשה האמריקאית לערוך בחירות – אך ללא התלהבות. במאי 2005 קבע מחמוד עבאס רשמית את מועד הבחירות למועצה המחוקקת – ינואר 2006.

 

בראש רשימתה לבחירות הציבה חמאס את אסמעיל  הנייה, יליד 1963. הוא נולד במחנה הפליטים שאטי (בו התגורר גם אחמד יאסין), למד בחוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטה האסלאמית בעזה, עבד בהוראת ספרות, ומ-1997 נעשה לראש לשכתו של אחמד יאסין. כבר באמצע שנות ה-90  – בניגוד להנהגת חמאס – סבר הנייה כי יש לשלב את חמאס במוסדות הרשות הפלסטינית.  הוא אף הציג את מועמדותו למועצה המחוקקת בבחירות בינואר 1996, אך נאלץ להסירה בלחץ איומים על חייו (עמ' 166).  תדמיתו המתונה נועדה למשוך קולות מהציבור שאינו מזדהה עם חמאס. כאמצעי נוסף להשיג קולות מהציבור המתון, בחרה חמאס להשתתף בבחירות תחת השם "מפלגת הרפורמה והשינוי" (בהשפעת "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשות טאיפ ארדואן בטורקיה). ואכן השם שינוי היה אטרקטיבי, כי הרי אף תומכי פתח רצו שינוי. יתרה מזו, במצע הבחירות הציגה חמאס את עצמה כדוגלת בפלורליזם, בקיום בחירות דמוקרטיות, בעיקרון של חילופי שלטון, ובהפרדה בין שלוש הרשויות, המחוקקת, המבצעת והשופטת; מתנגדת לסתימת פיות, למעצרים שרירותיים ולעינויים, ודוגלת ביישוב סכסוכים פנים פלסטיניים  "רק בדרך של דיאלוג" (עמ' 155, 356-352).

 

המחבר פגש לראשונה את הנייה ב-1994, לאחר ששב למחנה שאטי מלבנון כאחד מ-415 המגורשים של דצמבר 1992 (כאמור, הגירוש הזה בוצע על ידי ממשלת רבין, בעקבות חטיפתו ורציחתו של שוטר משמר הגבול). הנייה ראה לנכון להתנצל בפני המחבר על דברים ששמע לפני הפגישה מבנו, שהיה בסביבות גיל 10, על רצונו להרוג הרבה יהודים ולהיות שהיד. הנייה טען כי הילד אינו מבין מה הוא שח, ורק חוזר כתוּכּי  על דברים ששמע מפי אחרים. באותה הפגישה עם המחבר הציע הנייה לישראל הוּדנה ל-20 שנה בתמורה לנסיגה מלאה לגבולות 1967, שחרור כל האסירים ומציאת "פתרון הולם" לבעיית הפליטים (עמ' 149). לגבי העתיד לקרות בתום 20 שנה, השיב: "ניתן לדורות הבאים להחליט...אחרי שמעגל השנאה...והנקמה בינינו יפוג" (עמ' 150). מכל מקום, הצעתו של הנייה לא סיפקה את הדרישות המינימאליות של הממשלה הישראלית בראשות רבין.  (יצוין כי הצעה דומה הועברה לישראל, בשם חמאס, על ידי המלך חוסיין, בסביבות 1997 בתקופת ממשלת נתניהו.)

 

ניסוח  הסעיפים במצע הבחירות  ב-2006 ביחס לסכסוך עם ישראל עורר מחלוקת בקרב חמאס. הגוש הפרגמאטי בראשות הנייה שאף לעמעם את סעיפי האמנה המגדירים את כל אדמת פלסטין כהקדש (וקף)  ואת חובתו של כל מוסלמי למלחמת קודש, ג'יהאד, למען שחרורה.   כמו כן הנהגת עזה מוכנה הייתה  להציע לישראל הוּדנה ל-20 שנה, לפי הנוסחה שהשמיע הנייה באוזני המחבר ב-1994 –  ואולם חאלד משעל התנגד לכך. היה בכך ביטוי למאבק בין חמאס חוץ שישב בדמשק לבין ההנהגה המתונה יותר שישבה בעזה. מכל מקום, בניגוד לאמנת חמאס מ-1988 – במצע חמאס ב-2006 לא נאמר כי חמאס תשאף לחסל את מדינת ישראל בדרך של ג'יהאד ותקים בכל שטחה של פלסטין מדינת הלכה אסלאמית. אדמת "וקף" הוחלפה במילה "כיבוש", הודגשה זכותם של הפלסטינים על כל אדמת פלסטין (סעיף 2), תוך הותרת אפשרות מעורפלת ביותר להסתפק בסיום הכיבוש של 1967 בשלב הראשון (עמ' 159-156).

 

בהדרגה הלכו והצטברו נתונים והערכות הן בידי ישראל והן בידי הרשות הפלסטינית, שנגדו את התחזיות בתחילת מסע הבחירות בדבר ניצחונה הוודאי של פתח. כבר בבחירות המקומיות בספטמבר 2005  ניצחה חמאס ברוב הערים הגדולות. כמו כן, קציני "מִנהלת התיאום והקישור" של ישראל, שאנשיה קיימו מגע יומיומי עם האוכלוסייה הפלסטינית, התרשמו כי השנאה לפתח רבה מאוד מפאת שחיתותו, וצפו כי חמאס תנצח בבחירות (בניגוד לתחזיות של שב"כ ואמ"ן). בהתקרב מועד הבחירות החלו גם בכירים ברשות, במיוחד מוחמד דחלאן, לחשוש מתוצאותיהן, וביקשו מישראל באמתלות שונות לבטלן (כמו לאסור קיומן בירושלים המזרחית, תוך ספיגת גינויים). ואולם לבסוף נענתה הרשות ללחצה של וושינגטון – שלא חזתה את ניצחונה של חמאס –  והסכימה לקיים את הבחירות כמתוכנן. חמאס עצמה לא האמינה בניצחון בבחירות וקיוותה לכל היותר להשיג 40% מהקולות, כפי שחזו לה הסקרים האופטימיים ביותר.

 

ב-4 בינואר  2006 לקה ראש הממשלה, אריאל שרון, באירוע מוחי, ממנו לא התאושש, והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית  ב-25 בחודש נערכו בתקופת מחליפו, אהוד אולמרט.  בבחירות האלה זכתה חמאס ב-74 מושבים, פתח ב-45  מושבים ושאר הרשימות ב-13. המחבר ביקר בביתו של אסמעיל הנייה בבוקר שלאחר הבחירות וניכר כי הנייה הופתע מן התוצאות: הוא לא היה מוכן להמונים שבאו לברכו. יומיים לאחר שנודעו התוצאות הסכים הנייה לקיים ראיון עם המחבר. היה זה הראיון הראשון של הנייה בתור ראש ממשלה נבחר, לפני ראיונותיו לרשתות חדשות חשובות כמו  אל-ג'זירה, CNN ו-BBC – מחווה וניסיון הרגעה כלפי ישראל. [ואולם בדבריו לא הייתה שום בשורה לציבור הישראלי, והוא התחמק משאלות שהטרידו את הישראלים, כמו האם יימשך ירי הקסאמים.] (עמ' 173-171).

 

במארס 2006 יצא חאלד משעל למוסקבה ונפגש עם שר החוץ הרוסי, סרגי לברוב. רוסיה שאפה למתן את עמדת חמאס בכיוון של הכרה בישראל, אך משעל לא מוכן היה להגמיש את עמדתו, כך שהביקור לא הניב תוצאות. עוד ראוי לציין  כי בתחילת 2006 אנשי חמאס אחדים היו מוכנים לקיים מפגש חשאי עם ישראלים במוסקבה. שניים מהאישים האלה  נחשבו למקורבים לאסמעיל הנייה והם ראזי חמד, דובר חמאס, ואחמד יוּסף, יועצו המדיני של הנייה. ואולם "מועצת השורא" של חמאס וחאלד משעל פסלו את המפגש המתוכנן עם הישראלים והוא לא יצא אל הפועל (עמ' 326). (במחצית השנייה של 2006 שני האישים המתונים האלה פוטרו ממשרותיהם והנייה התנער מהם.  באוקטובר 2006, הנייה, בהתאם לקו של משעל  הכריז כי אנחנו, חמאס, "לעולם לא נכיר בישראל" עמ' 178.)

 

ממשלת אולמרט, כבר בעקבות היוודע תוצאות הבחירות, הודיעה כי לא תנהל דיאלוג עם חמאס לפני שתפורק מנשקה, תכיר בישראל ותבטל את האמנה הקוראת להשמדתה (עמ' 168). ישראל גם מיהרה להטיל סנקציות כלכליות על הרשות הפלסטינית והפסיקה את העברת כספי המכס והמע"מ, שהייתה גובה עבור הרשות ואשר הסתכמו ב-2005 בסכום של 30 מיליון דולר לחודש בממוצע.  פתח דחתה את הצעתה של חמאס להצטרף לממשלה ורצתה להאמין כי חמאס תיכשל לנוכח עמדתה התקיפה של ישראל ובידודה היחסי של חמאס בזירה הבינלאומית.  

 

ב-28 במארס  2006 הוקמה ממשלת חמאס בראשות אסמעיל הנייה. הממשלה קיוותה להתרכז בנושאי פנים ולהשאיר את נושאי החוץ והקשרים עם ישראל לנשיא הרשות, מחמוד עבאס. עבאס, מצדו, כדי להכשיל את ממשלת חמאס, פעל באותה דרך בה נקט ערפאת, בתור נשיא, כלפי עבאס בתור ראש ממשלה ב-2003. ערפאת, בזמנו, לאחר שנאלץ להסכים לכינון תפקיד ראש ממשלה ולמסירת המִשרה הזו לעבאס, המשיך לשמור על שליטתו במנגנוני הביטחון למיניהם. כעת ב-2006, בתגובה לסירובו של עבאס להעביר את השליטה על מנגנוני הביטחון לחמאס, החל ממאי פעל ברצועת עזה מנגנון שיטור של חמאס  בשם "כוח הביצוע" שהיה כפוף לממשלת הנייה ולשר הפנים מטעם חמאס, סעיד ציאם. "כוח הביצוע" עלה במהרה על מנגנוני הביטחון של הרשות בעזה מבחינות רבות: משכורות טובות מקופת חמאס, מנות מזון דשנות, הופעה מסודרת וציוד צבאי חדש, ומורל גבוה. עוד ראוי לציין כי כוח השיטור של חמאס היה רק החלק הגלוי מהצבא של חמאס, אשר שקד הארגון על הקמתו במחתרת במשך כ-4 שנים, במטרה להתמודד עם ישראל ולתפוס את מקומה של הרשות בבוא היום המתאים.

 

הכסף לחמאס זרם מערב הסעודית ומאיראן, ומתרומות ממדינות ערב והמערב . הקשר בין איראן לחמאס נוצר כבר בסביבות 1990 והוא הלך והתרחב בשנות ה-90. באביב 1998 ביקר אחמד יאסין בטהראן ונפגש עם מנהיגה העליון, עלי חמינאי. בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 לחמאס-עזה היו חששות מקשרים הדוקים מדי עם איראן העלולים לפגוע בעצמאות ההחלטה של התנועה ולחבל בקשרים עם מדינות ערב הסוניות. לעומת זאת לחמאס-דמשק לא היו חששות כאלה. מכל מקום, לאחר השינוי בטקטיקה של חמאס ב-2004 שהתבטא בוויתור על פיגועי התאבדות  ומאמץ להקים צבא ממושמע בנוסח חיזבאללה, קיבלה חמאס את ההחלטה להרחבת הקשרים עם איראן. זאת כיוון שרק איראן יכלה לספק את האמצעים להקמתו של צבא חמאסי ממשי בצורת ציוד צבאי, הדרכה ומשכורות. היחיד בין בכירי חמאס שהתנגד לקשר ההדוק עם איראן היה מוסא אבו מרזוק, סגנו של חאלד משעל (עמ' 195).

 

בראש הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה עמד מ-1993 מוחמד דף, שנולד ב-1965  במחנה פליטים בחאן יונס. אך לאחר שהוא נפצע קשה במהלך ניסיון חיסול באמצעות כלי טיס ישראלי בספטמבר 2002, נפגע כושר תפקודו ועלה מעמדו של יורשו הפוטנציאלי, אחמד ג'עברי (מוצאו ממשפחה מחברון שנמלטה לעזה לפני כמאה שנה.)  ג'עברי נולד ב-1960 בשכונת שג'אעיה בעזה, ב-1982 נידון ל-13 שנות מאסר בעוון פעילותו בתנועת פתח, ושוחרר ב-1995; בכלא הצטרף לתנועה האסלאמית ובהמשך לחמאס.  ביולי 2006 נפצע מוחמד דף שוב בניסיון חיסול ישראלי, בעקבותיו הפך ג'עברי למעשה למפקד צבא חמאס.

 

חטיפת החייל גלעד שליט ויוזמתו המדינית של משעל, אביב-סתיו 2006

ב-25 ביוני  2006 נחטף החייל  גלעד שליט. המתכנן הראשי של הפעולה היה מפקד "ועדות ההתנגדות העממיות" (למעשה היה זה ארגון של מאוכזבי פתח וחמאס), ג'מאל אבו סמהדאנה.  (לא ברור אם מארגני התקיפה הקרקעית מרצועת עזה לתוך שטחה של ישראל תכננו מראש לחטוף חייל או חיילים ישראלים. עמ' 219.) יצוין כי סמהדאנה אף חשש לגלות לחמאס על המבצע המתוכנן, בהניחו כי חמאס התמסדה, במיוחד לאחר הצלחתה בבחירות. ואולם, אחמד ג'עברי, בחר להצטרף למבצע, ולאחר חיסולו של סמהדאנה על ידי חיל האוויר ב-9 ביוני 2006, הפך לדמות הדומיננטית בפיגוע החטיפה. ג'עברי החליט לתמוך בפיגוע מתוך רצונו להפוך את הזרוע הצבאית של חמאס, שבראשה עמד, לגורם הדומיננטי בארגון, שינווט את ההנהגה הפוליטית – אותה הנהגה שעדיין קיוותה לבצע את מצעה הכלכלי-חברתי.

 

בחודשים שקדמו לחטיפה שררה אווירה של מלחמה ברצועת עזה וסביבתה: טילי קסאם ואף גראד נורו מן הרצועה לשטחה של ישראל, וצה"ל ביצע חיסולים.  פיגוע החטיפה היה הפעולה הקרקעית הראשונה של חמאס מרצועת עזה, לתוך שטחה של ישראל, מאז פינוי הרצועה ב-2005. אחמד ג'עברי ביצע את הפעולה ללא ידיעתו של  ראש ממשלת חמאס, אסמעיל הנייה, וללא ידיעתה של ההנהגה  של הארגון בדמשק בראשות חאלד משעל (עמ' 219).  זאת ועוד. מתחילת אפריל 2006 נוצרו מגעים עקיפים, באמצעות שליח, בין חאלד משעל לבין ישראל, על רקע רצונו של הארגון לאפשר לממשלתו, שהוקמה כזכור בסוף מארס, לפעול. החל ממאי, מצִדה של ישראל השתתפו בדיאלוג העקיף עם חמאס-דמשק ראש השב"כ, יובל דיסקין, וראש המשלה, אהוד אולמרט. בתחילת יוני ניסחו משעל ומוסא אבו מרזוק מסמך עקרונות, שכותרתו "דו-קיום בשלום", והציעו להמשיך בהידברות עקיפה עם ישראל על הסדר. זו הפעם הראשונה בה הסכים חמאס לניסוח כזה (עמ' 222). המסמך הגיע לדיסקין יום אחד לאחר חטיפתו של שליט. בהמשך הדיאלוג העקיף טענו ראשי חמאס בדמשק כי הם בעצמם המומים מן הפיגוע וכי זו התרסה על מנהיגותם. עוד טענה חמאס-דמשק כי היא תסתפק בשחרור הומניטארי של אסירים (כמו אסירים חולים וקטינים) בתמורה לשחרורו של שליט ולהמשך הדיאלוג. אולמרט מצדו, בהתייעצות עם דיסקין, החליט למעשה לדחות את הצעת חמאס-דמשק, בהעריכו כי אין לה כיסוי. (בסוד המשא ומתן העקיף עם חמאס היו רק אולמרט ודיסקין, בעוד שר הביטחון, עמיר פרץ, היה ממודר.)  בינתיים, מעשה החטיפה זכה לאהדה רבה בציבור הפלסטיני, בו ראה הזדמנות להביא לשחרורם של אלפי אסירים פלסטינים; ואחמד ג'עברי, החתרן בעיני ההנהגה הפוליטית של חמאס, הפך לגיבור בדעת הקהל.

 

אולמרט החליט לא לנהל משא ומתן על שחרור שליט, כי אם לנקוט עמדה קשוחה לפיה אין להיכנע לטרור. הוא פתח בפעולה צבאית קשה ושאפתנית נגד עזה במטרה לערער את שלטונה של חמאס ולאלצה להביא לשחרורו של שליט. מ-28 ביוני עד 12 ביולי 2006 פעל צה"ל ברצועה בעוצמה רבה. הוא הפציץ את תחנת החשמל של עזה וגשרים חשובים. בתקופה זו, לפי נתוני הצד הפלסטיני, נהרגו  394 מתושבי הרצועה, כשני שליש מהם אזרחים. ב-12 ביולי נחטפו שני חיילים ישראלים בצפון על ידי חיזבאללה, ובשלושת השבועות הבאים הופנה עיקר המאמץ הישראלי ל"מלחמת לבנון השנייה". מכל מקום, ההנחה כי הרס ופגיעה בתשתיות יאלצו את חמאס להשיב את החייל החטוף וימוטטו אותה, הוכחה כבלתי נכונה (אותה ההנחה התבררה כשגויה גם ביחס לחיזבאללה). ב-14 באוגוסט מינה אולמרט את עופר דקל לפעול להחזרת השבויים – ובכך בעצם ויתר על עמדתו כי לא ייכנע לטרור. ואולם בעקבות "מלחמת לבנון השנייה", שהצטיירה ככישלון ישראלי, דרישותיו של אחמד ג'עברי הרקיעו, וכעת דרש שחרור מאות אסירים רק בעבור הצגת אות חיים מגלעד שליט.

 

בספטמבר 2006, באמצעות אותו שליח (שמו אינו נחשף)  שניסה לתווך בין חמאס-דמשק לבין ישראל באביב-קיץ, הועבר לאולמרט מסמך בלתי רשמי ("non-paper") מחאלד משעל וכותרתו: "חמאס וישראל – דו קיום בשלום". במסמך הוצעו לישראל שתי אופציות לשחרורו של שליט. לפי האופציה הראשונה שחרורו של שליט יהיה שלב בהסדר ל"דו קיום" ארוך טווח, "שיכול להיות תקף למשך 25 שנה". במקרה כזה, בתמורה לשחרור שליט תשחרר ישראל אסירים פלסטינים "לא במאות". ואולם ההסדר הזה יחייב את ישראל לסגת לגבולות "המבוססים על קווי 67[19]", תוך דחיית נושאים קשים לעתיד, בהם שאלת הפליטים וירושלים. בסיום השלב של הדו קיום ארוך הטווח [25 שנה?],  מוכן היה  חמאס להסכים ל"סיום הסכסוך המזוין" – אך לא לקץ הסכסוך. לעומת זאת לפי האופציה השנייה, במקרה שישראל מעוניינת בשחרורו של שליט בלבד, ללא הסדרת היחסים עם חמאס, מחיר שחרורו של שליט יהיה אלף אסירים  פלסטינים   (עמ' 238-236).  ראוי לשים לב כי עמדתו של משעל מבחינות מסוימות (פליטים וירושלים) הייתה נוחה יותר לישראל מזו של מחמוד עבאס   אבל אולמרט, כנראה בעצתו של דיסקין, דחה אותה. ראש ממשלת ישראל יצא מתוך הנחה כי השליטה ברצועת עזה היא בידי אחמד ג'עברי, ולא משעל.  כבעבר, לא גילה אולמרט  את דבר קיום ההצעה לבכירים בדרג הפוליטי (עמיר פרץ) והצבאי (רמטכ"ל, ראש אמ"ן).

 

בינתיים המִבצעים הצבאיים נגד עזה דשדשו, אך נמשכו עד נובמבר 2006, אז השיג מחמוד עבאס הסכם רגיעה. המניין הפלסטיני הרשמי של האבידות בצִדם התקרב ל-500 הרוגים ואלפי פצועים, התשתיות בעזה נפגעו – אך חמאס לא נשברה. אחמד ג'עברי יצא בעימות נגד ישראל, ובעיקר נגד הנהגת חמאס בדמשק וברצועה, כמנצח.

 

השתלטותה הצבאית של חמאס על הרצועה והשלכותיה, 2008-2007

בפברואר 2007, בתיווך ערב הסעודית, הושג "הסכם מֶכּה" בדבר הקמת ממשלת אחדות פלסטינית שתכלול את חמאס ופתח. לשני הארגונים היה קשה לסרב  לסעודיה, אשר בתמורה לאחדות הבטיחה סיוע כלכלי נדיב ופעילות דיפלומטית להשגת הכרה בינלאומית בממשלת האחדות. ההסכם נחתם בהשתתפותם של אסמעיל הנייה וחאלד משעל מחמאס, ומחמוד עבאס ומוחמד דחלאן מטעם הרשות הפלסטינית ופתח. הסכם מכה אסר על שפיכות דמים בין פלסטינים לפתרון המחלוקות ביניהם, וקבע כי בראש ממשלת האחדות יעמוד הנייה על פי מינוי הנשיא עבאס. הייתה גם התייחסות מעורפלת למחויבות של הממשלה שתקום ל"הסכמים עם ישראל" (עמ' 245). בעקבות ההסכם, ממשלת אחדות בראשות הנייה הוקמה במארס. ואולם, שני סעיפי המחלוקת העיקריים בין חמאס לבין פתח  בדבר השתלבותה של חמאס במנגנוני הביטחון ובמוסדות אש"ף, נעקפו בהסכם מכה  ונותרו ללא פתרון. 

 

כבר בתחילת מאי 2007 התחדשו העימותים בין מנגנוני הביטחון של הרשות ברצועה לבין "כוח הביצוע" של חמאס. בעימות שהתפתח הייתה לחמאס עדיפות ברורה על פתח מסיבות אחדות. (1) התשתיות של מנגנוני הביטחון נפגעו כתוצאה מן ההפצצות של ישראל באינתיפאדה השנייה, וישראל, שהמשיכה להתייחס לכוחות האלה בחשדנות, נמנעה מלשקמם ולספק להם נשק. לעומת זאת, לחמאס זרם נשק בהיקף רחב דרך מנהרות ההברחה שבגבול בין הרצועה למצרים (גם הרשות הבריחה נשק, אך בהיקף מצומצם.) בכך התגשמה למעשה האסטרטגיה של בכיר חמאס, איברהים מקאדמה (חוסל על ידי ישראל במארס 2003), אשר כאמור, כבר בעקבות הסכמי אוסלו, העריך כי  פיגועים יביאו לתגובה ישראלית קשה נגד הרשות ולהחלשתה, ובכך יסללו את הדרך להשתלטותה של חמאס על השטחים.  (2) בעקבות ניצחונה של חמאס בבחירות הטילה ישראל סנקציות כלכליות נגד הרשות, בעוד חמאס נהנתה מזרימת כספים מאיראן ומתרומות כספיות ממדינות ערב. [(3) סביר להניח כי אנשי פתח ברצועה סבלו מדימוי שלילי והרגישו חסרי עורף עממי רחב.]

 

נוסף ליתרונות המשמעותיים האלה, בעימות המכריע בין חמאס לפתח באמצע יוני, נהנתה חמאס גם משני יתרונות טקטיים חשובים. (1) ב-11 ביוני 2007, שוטר זוטר של הרשות שנפל בשבי חמאס, הושלך אל מותו מגג של בניין בן 18 קומות. האיש נזרק מהגג לאחר שכבר הושג הסכם בין פתח לבכירי חמאס לשחררו, ומכאן הדעה הרווחת  בארגון פתח היא כי את ההוראה להפר את ההסכם ולהמית את השבוי בצורה מעוררת חרדה, נתן אחמד ג'עברי.  זאת במטרה לזרוע אימה בקרב מנגנוני הביטחון של הרשות  לקראת הקרב. (2) עוד ראוי לציין כי בשעת העימות המכריע אף אחד מבכירי פתח לא היה ברצועת עזה. מוחמד דחלאן שהה במרכז שיקום בקהיר, אחרי שעבר ניתוח בגרמניה. שאר בכירי הרשות השתתפו בישיבה מן המניין של "המועצה המהפכנית" של פתח ברמאללה.

 

בלילה שבין ה-11 ל-12 ביוני 2007, נפגשו ראשי הזרוע הצבאית והאזרחית של חמאס בעזה והתקבלה החלטה להשתלט בכוח על מנגנון הביטחון המסכל של דחלאן. ההסתערות בוצעה ב-14 ביוני, ובמקביל הותקפו מוקדי כוח אחרים של הרשות, כדי למנוע מהם להזרים תגבורת. חמאס תכננה להשתלט רק על הביטחון המסכל, במטרה להפעיל לחץ על מחמוד עבאס לצרפה לשאר מנגנוני הביטחון של הרשות. חמאס גם הכינה תוכנית לנסיגה, אם ההשתלטות לא תצליח. ואולם, להפתעתה של חמאס, הרשות הפלסטינית ברצועת עזה על כל מנגנוניה קרסה תוך פחות מ-6 שעות, כמעט ללא ירייה. בצהרי ה-14 ביוני הפך אחמד ג'עברי למפקד כל הרצועה, ואת אנשי הביטחון המסכל הצעיד לבושים בתחתונים ברחובות עזה (עמ' 258).  כדי לגרום לבכירי פתח להימלט על נפשם לגדה המערבית ולמצרים, נקטה חמאס בשיטות של הפחדה. אנשי פתח שנתפסו, נורו ברגליהם, וביתו של אחד הבכירים הופגז בטילי לאו ובמרגמות. כמו כן הפיצה חמאס שמועה (בדיעבד חסרת בסיס) בדבר הימצאות רשימות של בכירי פתח שיש להוציאם להורג – רשימות בהן צוידו כביכול מחסומי חמאס. המחבר מודה כי הופתע מהשתלטותה הצבאית של חמאס על רצועת עזה. זאת בין היתר כיוון שמייסד חמאס, אחמד יאסין, אסר מלחמת אחים (fitna) (עמ' 13).

 

רצועת עזה הייתה תלויה בישראל במקורות חיים חיוניים כמו חשמל, דלק ואפילו מים.  על כן, לאחר ההפיכה נגד פתח ברצועה, ניסתה חמאס – באמצעות סגן שר התקשורת בממשלת הנייה, חברים זוטרים וסוחרים – ליצור קשר עם ישראל, על מנת לחדש את מעבר הסחורות. דובר חמאס, פאוּזי ברהוּם, אמר כי ארגונו מוכן לפגוש שרים ישראלים, כדי לדון בעניינים השוטפים (עמ' 268). לעומת זאת, כבר ב-15 ביוני 2007 קיבל אולמרט החלטה, שעתידה הייתה להפוך למדיניותה של ישראל במשך שנים, והיא: ישראל תעצור את מעבר כל סחורות לרצועת עזה למעט מים, חשמל, שירותים רפואיים וציוד הומניטארי. יחולו הגבלות על אספקת מזון לרצועה, והוא יועבר ברמה שנועדה למנוע היווצרותו של מצב תת תזונה. הטלת המצור על עזה, שנועדה להביא להפלתו של שלטון חמאס בה, נתמכה על ידי שר הביטחון החדש, אהוד ברק. כמו כן תמכו בה בכירי הרשות הפלסטינית (כמו מחמוד עבאס, סאיב עריקת ו-יאסר עבד רבו), שקיוו בעזרתה לשוב לעזה. לאחר הפיכת חמאס, פיטר מחמוד עבאס את ממשלת אסמעיל הנייה  ובשטחים הפלסטיניים נוצרו שתי ממשלות: ברמאללה – הנאמנה לעבאס, וברצועת עזה בראשות הנייה. ישראל וארה"ב, מצִדן,  חידשו את הזרמת הכספים לרשות.

 

סגירת המעברים היוותה מכה קשה לעזה. לכן, כחודש לאחר סגירתם הציעה חמאס בתמורה לפתיחתם להפסיק את ירי הרקטות. ואולם ישראל לא גילתה עניין בהצעה  ובמקומה הציג ברק נוסחה חדשה לפיה אם ירי הרקטות לא ייפסק, הסיוע ההומניטארי ייפסק או ייפגע. בהתאם לכך, מאמצע דצמבר 2007 צמצמה ישראל את אספקת הדלק לרצועה, ובהמשך גם את הזרמת החשמל. בתגובה הגבירה חמאס את ירי הרקטות לישראל, כולל טילי גראד. לפי נתונים ישראליים, ב-2006 נחתו ביישובי הדרום כ-1,500 רקטות; ב-2007 כ-1,150; ובינואר-פברואר 2008, בעקבות הגברת המצור על עזה, יותר מ-400. ישראל הגיבה על הירי בהפצצות, חיסולים וחדירות קרקעיות לרצועה.

 

כאמצעי נוסף – מלבד ירי רקטות –  להפעלת לחץ על ישראל לפתוח את המעברים, ב-23 בינואר 2008 פוצצו אנשי חמאס את החומה שבנתה ישראל בין הרצועה למצרים, וכ-200,000 מתושבי עזה חצו את הגבול כדי להצטייד במוצרים. בעקבות הצעד הזה, נשיא מצרים, חוסני מובארק, שלמעשה היה שותף סמוי לישראל ולרשות הפלסטינית ברצון להפיל את שלטון חמאס, מצא לנכון לשלוח את שר המודיעין שלו, עומר סולימאן, לישראל לניהול משא ומתן על פתיחת המעברים. חמאס לא חיכתה בחיבוק ידיים לתוצאות המשא ומתן הזה, כי אם מסוף ינואר פתחה במבצע רחב לכריית מנהרות הברחה, במהלכו תוך כשלושה חודשים נכרתו כ-200 מנהרות בין הרצועה למצרים. במהרה מערכת המנהרות התמסדה: דרך נמל אל-עריש ייבאה חמאס סחורות מחוץ לארץ,  וצינור דלק וסולר נמתח בין רפיח המצרית לרפיח הפלסטינית. ישראל השלימה עם שבירת המצור באמצעות המנהרות, ורק הקפידה שלא יועבר דרכן נשק שובר שוויון.  ב-19 ביוני 2008, בתיווך מצרי, הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס  למשך חצי שנה, תמורתה התחייבה ישראל לספק כמות  גדולה יותר של חומרי גלם וסחורות.

 

מבצע "עופרת יצוקה", דצמבר 2008 – ינואר 2009

הרגיעה אמורה הייתה להסתיים ב-19 בדצמבר 2008,  ואולם כבר מנובמבר חודש ירי הטילים מצד חמאס והג'יהאד האסלאמי. זאת בעקבות חדירת כוח של צה"ל לרצועה, כדי להרוס מנהרה בקרבת הגבול בנובמבר, פעולה בה נהרגו אנשי חמאס; וחיסולו של פעיל בג'יהאד האסלאמי ליד ג'נין ב-16 בדצמבר. ב-24 בדצמבר התקיימה ישיבה של הקבינט הביטחוני. ראש הממשלה אולמרט שאף לצאת לפעולה רחבה בעזה, על מנת להפיל את שלטון חמאס. לעומתו, שר הביטחון ברק חשש מהסתבכות אפשרית בפעולה רחבה, מה עוד שיצא מנקודת הנחה כי הפלת שלטון חמאס עלולה להביא חלופה אף גרועה יותר. על כן, הסתפק בהנחתת מכה אימתנית על חמאס, שתביא לרגיעה. בישיבת הקבינט התקבלה למעשה תוכניתו של ברק: בשלב ראשון להנחית מכה אווירית ולבדוק אם חמאס תבקש הפסקת אש, שזו האפשרות הרצויה.  בסמוך לפני ישיבת הקבינט, נפגשה שרת החוץ, ציפי לבני, עם הנשיא מובארק בקהיר והזהירה מפני פעולה ישראלית רחבה בעזה. מצרים העבירה את האזהרה הזו לפלגים הפלסטיניים ויעצה להם להפסיק את ירי הרקטות. ואולם הפלגים – ובראש וראשונה מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי –  העריכו כי מדובר בעוד איום סרק, וכי התקרבות הבחירות בישראל ואחזקתו של שליט בידי חמאס ימנעו פעולה ישראלית.

 

ביום שישי, 26 בדצמבר 2008 התקבלה החלטה בקבינט המצומצם – שכלל את אולמרט, לבני וברק – לתקוף את עזה. במקביל ננקטו צעדי הסחה: באותו היום העבירה מצרים לחמאס מסר מרגיע לפיו נענתה ישראל לבקשה מצרית לתת לקהיר ארכה להגיע לרגיעה מוסכמת [מדברי המחבר לא ברור אם זו הייתה הטעיה מכוונת מצד מצרים]; ובד בבד, ישראל מצִדה, התירה העברת 40 משאיות של מזון ודלק לרצועה. המהלכים האלה גרמו לחמאס לבטל את הכוננות עליה הכריזה  בתום הרגיעה ב-19 בדצמבר. כביטוי לשאננותה של חמאס, ב-27 בדצמבר בסביבות 11:30 התקיים ברצועה טקס סיום טירונות של שוטרים. כעבור דקות ספורות פגעו בצועדים בסך מטוסים של חיל האוויר הישראלי. (המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, לאחר התלבטויות, נתנה הכשר לתקיפה, בטענה כי שוטרים הם למעשה חלק מצבא חמאס בעת מלחמה.)  בהפצצות על המִסדר והמחנה הסמוך נהרגו  בסך הכול 78 מסיימי הקורס, קצינים ושוטרים.

 

ב-30 בדצמבר, לאחר שהופצצו רוב המטרות האיכותיות, כמו מצבורי נשק ובסיסים, ברק – תוך עקיפת אולמרט ולבני – חתר להביא להפסקת אש הומניטארית, בתיווך צרפתי, כשלב ראשון בסיום הלחימה (עמ' 302). ואכן באותו היום, הציעה צרפת הפסקת אש כזו, וברק בישיבת הקבינט המצומצם ביקש לבחון אותה – אך אולמרט ולבני התנגדו וסברו שיש להמשיך במבצע. זו גם הייתה עמדת הצבא, אשר שאף להחזיר לעצמו את ההרתעה שנפגעה במלחמת לבנון השנייה. חמאס המשיכה בירי מסיבי של רקטות, 60-50 ביום, תוך הקפדה לשגר אותה כמות בכל יום כהוכחה לאי פגיעה ממשית ביכולתה (בטקטקה כזו נקטה גם חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה),  ודרשה  את פתיחת המעברים כתנאי להפסקת אש. כתוצאה מכך חזר ברק לתמוך בהמשך הלחימה. כאשר נגמרו המטרות האיכותיות תקפה ישראל את בתיהם של בכירים בחמאס, בטענה כי מתחת לבתיהם נמצאים מחסני נשק ותחמושת, וגם כאמצעי לחץ על חמאס להגיע להפסקת אש. 

 

ב-3 בינואר 2009 החל השלב הקרקעי של המבצע: לרצועה הוכנסו כוחות רגלים ושריון, אך ללא מטרה ברורה בשטח, מלבד אמצעי לחץ נוסף על חמאס להסכים להפסקת אש. ב-15 בינואר חיסלה ישראל את שר הפנים של חמאס, סעיד ציאם, לו היו כפופים מנגנוני הביטחון. בסוף השבוע השני למבצע הצטרפה לבני לעמדת ברק לפיה, אם לא מתכוונים להפיל את שלטון חמאס, יש לעשות מאמץ להשיג הפסקת אש. ב-17 בינואר בערב הכריז אולמרט על הפסקת אש חד צדדית שתיכנס לתוקף למחרת  בשעה 2:00. ישראל קיימה את הפסקת האש והסיגה את כוחותיה מעזה, בעוד חמאס המשיכה בירי ספוראדי במשך ימים אחדים. לפי נתוני משרד הבריאות בעזה, במהלך המבצע נהרגו כ-1400 פלסטינים ונפצעו כ-5000. לפי הערכת המחבר, הדומה לזו של מחליפו של ציאם כשר הפנים, כחצי מן ההרוגים, כלומר כ-700, היו אנשי ביטחון (עמ' 313). [בצד הישראלי נהרגו 10 חיילים ו-3 אזרחים.]

 

רגיעה יחסית, עסקת שליט, ופיוס פורמאלי בין חמאס לפתח, 2012-2010

תפקיד חשוב בשחרורו של שליט משבי חמאס מילא האקדמאי גרשון בסקין, אשר יחד עם חנא סניורה עמד בראש מרכז ישראלי-פלסטיני בירושלים. בסקין ניהל קשר עם ראזי חמד בנושא שחרורו של  שליט מאז 2006. ראזי חמד היה, כאמור, אחד האישים הפרגמאטיים בחמאס. באוגוסט 2006 הוא אף פרסם מאמר בעיתון של חמאס, א-ריסאלה, בו מתח ביקורת נוקבת על מעשי הארגונים הפלסטיניים החמושים, כולל זה של חמאס, שבמקום ליהנות מפירות הנסיגה של ישראל מרצועת עזה – כתוצאה מירי הטילים לעבר ישראל, המיטו אסון על עזה (עמ' 327). מכל מקום,  הממומנים מטעם ראש הממשלה בנושא השבת שליט (עופר דקל ואחריו חגי הדס)  דחקו את בסקין וקשריו עם ראזי חמד הצִדה. רק כאשר מינה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את דוד מידן לטפל בנושא, החליט מידן, בקיץ 2011 לתת הזדמנות לשחרורו של שליט באמצעות הערוץ החשאי בסקין-חמד. בניהול המשא ומתן עמד בסקין בקשר עם מידן, בעוד חמד, מצדו, עמד בקשר ישיר עם אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. ג'עברי שלט על המשא ומתן באופן מוחלט, תוך מידור ההנהגה הפוליטית של חמאס הן בעזה והן בדמשק. היה בכך ביטוי נוסף להפיכתה של הזרוע הצבאית של חמאס לדומיננטית בארגון. ב-18 באוקטובר 2011 שוחרר שליט בתמורה ל-1000 אסירים פלסטינים. בסקין זכה לקבל מכתב הוקרה מנתניהו על פועלו לקידום העִסקה (עמ' 334-325). שחרור האסירים הוסיף ליוקרתו של ג'עברי. [ג'עברי חוסל על ידי ישראל בתחילת מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012.]

 

בתקופת המשא ומתן בסקין-חמד לשחרור שליט נוצר אף תיאום ביטחוני עקיף בין ישראל לחמאס. ג'עברי היה מעוניין בשמירה על הפסקת האש, בהתקרב השיחות בדבר העִסקה לסיומן. לכן, לפעמים היה מבקש, דרך הערוץ חמד-בסקין, מישראל להימנע במשך 24 שעות מתגובה על ירי ארגונים פלסטיניים סוררים. זאת כדי לאפשר לאנשי חמאס לעצור את היורים בקרבת הגבול, בלי שצה"ל יפגע באותם אנשי חמאס שנשלחו למנוע ירי.  ישראל הייתה נענית לבקשה והרגיעה נשמרה (עמ' 333-332). יצוין כי לאחר השתלטותה על עזה פעלה חמאס בנחישות למיגור מיליציות שהוקמו על בסיס של חמולות, כמו "צבא האסלאם", אך לא העזה לפגוע ב"וועדות ההתנגדות העממיות" ובג'יהאד האסלאמי. זאת כיוון ששני הארגונים האלה נהנו מתמיכתה של איראן, אותה המדינה שהייתה המקור העיקרי לתמיכה הצבאית בחמאס.

 

בעקבות ההתקוממות נגד משטרו של בשאר אסד במארס 2011, שגברה והתחזקה [ודומיננטיות הזרם האסלאמי, המקורב אידיאולוגית לחמאס, בקרב המתקוממים], עזבו אנשי חמאס בהדרגה את דמשק, וחאלד משעל עבר לנסיכות קטאר. אובדן הבסיס בדמשק הייתה אחת הסיבות לנכונותו של משעל להגיע להסכמים לפיוס עם מחמוד עבאס בשנים 2012-2011.  בהסכמים, שנעשו בתיווכה של מצרים, נקבע כי חמאס תוכל להצטרף  לאש"ף, קרי לארגון שהגדיר את עצמו כ"הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני". עוד סוכם כי עבאס ימשיך לכהן כנשיא וגם יתמנה כראש ממשלה בממשלת המעבר הזמנית, שתכהן עד לעריכת בחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות. (מבחינה כרונולוגית מסתיימת כתיבת הספר במארס 2012.) [סעיפי ההסכמים האלה לא יושמו, ותרומתן העיקרית הייתה לירידה מסוימת ברטוריקה העוינת בין חמאס לפתח. באפריל 2014 שוב נחתם הסכם פיוס בין חמאס לפתח, אשר שוב למעשה  לא יושם.]

 

הערות ביקורתיות

המחקר מתאפיין בבקיאות וירידה לפרטים. מידע ממקורות צבאיים ומדיניים מאפשר למחבר לתאר בפירוט רב אירועים מסוימים כמו חיסולו של אחמד יאסין במארס 2004: ההתלבטויות בדרג המדיני בטרם  קבלת ההחלטה והשתלשלות מפורטת של ביצועה.

 

בולטת גישתו ההומאנית של המחבר כלפי הפלסטינים  וסלידתו מפגיעה באזרחים בזמן מתקפות ישראליות (עמ' 316 לדוגמה). ב-16 בינואר 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", העביר המחבר בערוץ 10, בשידור חי באמצעות טלפון סלולארי, את תגובתו הנרגשת של אב מעזה (הרופא עז א-דין אבו אל-עייש), שזה עתה נהרגו שלוש בנותיו ואחייניתו בהפצצה ישראלית שגויה. זאת כדי להמחיש לצד הישראלי את הכאב שבאובדן גם בצד השני.

 

במחקר חסרונות אחדים. ישנן בו קפיצות כרונולוגיות רבות מתקופה מאוחרת לתקופה מוקדמת. לדעתי, רצוי היה, ככלל, לשמור על רצף כרונולוגי (וכך השתדלתי לערוך את הסיכום שלי). מדי פעם ישנה במחקר נטייה להסביר תהליכים ומגמות באירועים בודדים ובמקריות. כאמור, המחבר נוטה להעריך כי לוּלא  ישראל הייתה מחסלת את יחיא עיאש  בינואר 1996, חמאס הייתה מוותרת על פיגועי הטרור. 

 

המחבר טוען פעמים אחדות כי בעקבות חיסולם של יאסין ורנתיסי באביב 2004 הייתה חמאס "על סף קריסה", וכי לוּ ראש המשלה שרון היה ממשיך במדיניות החיסולים, חמאס, על פי עדות אנשיה, "הייתה מקשה   מאוד להתאושש" (עמ' 127-126). מהניסוח הזה לא ברור דיו אם כוונתו כי המשך החיסולים עשוי היה  להביא למיגור זרועה הצבאית של חמאס או גם להיעלמותה הפוליטית. מכל מקום, ההיסטוריה מלמדת כי תנועה לאומית בעלת בסיס חברתי, פוליטי וצבאי רחב, שאינה בנויה על מנהיג כריזמטי אחד, אינה ניתנת למיגור על ידי חיסול מנהיגיה.  כמו כן, מתוך פרספקטיבה היסטורית ברור, כי המניע העיקרי להפסקת פיגועי ההתאבדות של חמאס מאביב 2004, נבע לא משינוי טקטי חולף, אלא משינוי אסטרטגי (אליו מתייחס המחבר, אבל במסגרת גורמים נוספים להפסקת הפיגועים).  השינוי התבטא בהצבת היעד מצד חמאס להפוך לתנועה פוליטית מוכרת במישור המקומי, הכלל ערבי והבינלאומי. שיטת החיסולים בוודאי לא הייתה נשק על כל יכול:  מִגבלתה בולטת בחוסר יכולתה לשים קץ לירי הרקטות לעבר ישראל.

 

שהותו בת  20 שנה בעזה אִפשרה למחבר להכיר לא רק את הפן האנושי של תושביה, כי אם גם של מנהיגיה. המחבר מוצא לנכון לציין כי בניגוד לישראלים, הרואים באנשי הזרוע הצבאית של חמאס חבורת מחבלים חסרי צלם אנוש – מבחינת ראותם של אנשי הארגון הם פטריוטים. חלקם משכילים בעלי מקצועות חופשיים, שוויתרו על אורח חיים נוח למען אידיאולוגיה (עמ' 335).  אישים בולטים בהנהגה האזרחית של חמאס הם אקדמאים (מוסא אבו מרזוק, חאלד משעל, אסמעיל הנייה) ורופאים (עבד אל-עזיז רנתיסי, מחמוד א-זהאר). כמו כן מהספר יכול להשתמע כי לאחר השתלטותה של חמאס על עזה היא נלחמה נגד ישראל רק כדי להסיר את הסגר מהרצועה. (יש לציין  כי מאז פרסום הספר שינה מחברו את דעותיו  לשלילה ביחס לחמאס. ראו, לדוגמה, מאמרו "אם הפלסטינים  רוצים שלום, שיצאו נגד חמאס" ב-al-Monitor, 12 באוגוסט 2014.)

 

הצגה כזו של הנהגת חמאס נוטה להתעלם מן הצדדים האפלים שבה. לשם השוואה, גם בקרב ההנהגה הנאצית היו אקדמאים (לדוגמה, שר התעמולה, יוזף גבלס היה דוקטור לספרות; שר החימוש, אלברט שפר היה אדריכל) והצד האנושי בבכירים מסוימים במשטר הנאצי בא לידי ביטוי בהיבטים אחדים, כמו יחס נאות ואף מסור למשפחותיהם. ואולם מנהיגים פוליטיים צריך לשפוט לפי האידיאולוגיה בה הם דוגלים וניסיונותיהם להגשימה בפועל. בדיון בגוף הספר באמנת חמאס מציין המחבר את שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל מצד הארגון והצורך בג'יהאד לחיסולה. עם זאת הוא מתעלם מן הפן האנטישמי הפנאטי של האמנה, אותו אפשר לאתר בנוסח המלא של האמנה שמופיע כנספח בסוף הספר, ואשר ציטוטים אחדים ממנו הבאתי בסיכום שלי. די בציטוטים האלה כדי לקבוע כי האנטישמיות של אמנת  חמאס אינה נופלת מזו של "מיין קאמפף" של היטלר, ומבחינת הקריאה הגלויה להרוג יהודים אף עולה על חיבורו "הקלאסי" של הצורר הנאצי.  

 

הגשמת האידיאולוגיה של חמאס באה לידי ביטוי ברצח  ללא אבחנה של יהודים בפיגועים בעקבות הסכמי אוסלו בשנות ה-90 ובאינתיפאדה השנייה בראשית המאה ה-21; ובהמשך, בירי טילים אל מרכזי אוכלוסייה אזרחית. הצעות ה"הודנה" של חמאס, בדומה להצעות לרגיעה בתמורה להסרת המצור מעל עזה, נשאו אופי זמני טקטי ונבעו מהערכתה של חמאס את יחסי הכוחות בינה לבין ישראל.  כאשר טווח הרקטות של הארגון השתפר באופן משמעותי במבצע "צוק איתן" (יולי-אוגוסט 2014), חמאס כבר לא הסתפקה בהפסקת המצור, בהתאם לסטאטוס קוו שלפני השתלטותה על עזה ביוני 2007, אלא דרשה הקמתם של נמל ימי ושדה תעופה בשליטתה. יחסה של חמאס ליריביה מקרב אחיה הפלסטינים מתנועת פתח לאחר יוני 2007 – בניגוד גמור לאמנתה מ-1988 ולמצעהּ בבחירות ב-2006 – הינו רק בבוּאה קלוּשה למה שעלול הארגון הזה לעולל לאוכלוסייה היהודית בישראל, אם יצבור את הכוח המתאים. בפרספקטיבה היסטורית ראוי לשים לב לדמיון בין השתלטותה המהירה של חמאס על רצועת עזה ב-2007 לבין הכיבוש –  המדהים במהירותו בידי ארגון דאע"ש (מדינה אסלאמית בעיראק ובלבנט) –   של  אזורים נרחבים בצפון מזרחה של עיראק, כולל העיר מוסול, ביוני 2014. בשני האירועים הוכרעה הלחימה לטובת ארגוני הטרור בגלל, בין היתר, אכזריותם  מעוררת האימה כלפי אויביהם.

 

בקביעת מדיניותה של ישראל כלפי חמאס יש לקחת בחשבון כי שלוש ממשלות ישראליות, בהרכבים פוליטיים שונים, במהלך שלוש מלחמות     "עופרת יצוקה" דצמבר 2008-ינואר 2009, "עמוד ענן" נובמבר 2012, ו"צוק איתן" יולי-אוגוסט 2014 – נכשלו להכריע את חמאס. מכאן, לעניות דעתי, אין בידי ישראל פתרון מהיר ופשוט לבעיית חמאס, ועל הממשלה להסתפק במדיניות ריאליסטית ושקולה שמכוונת לבלום את יכולותיו הצבאיות של הארגון. בעיית חמאס (בדומה לבעיית חיזבאללה) יכולה להיפתר בסופו של דבר כנראה רק על ידי הפלסטינים עצמם (וחיזבאללה על ידי הלבנונים עצמם), בסיוע גורם ערבי. כמו כן יש לזכור כי הסבת מכה קשה מדי לארגון עלולה לגרום לאיבוד שלטונו בשטח ולביזור השליטה בו בידי ארגונים אף קיצוניים ממנו.

 

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה