גראס, גינטר. קילוף הבצל
(אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011). מגרמנית: חנה לבנת. 396 עמ'. הספר פורסם
במקור ב-2006. [סיכום ספר]
רומן אוטוביוגרפי של הסופר,
המשורר, הפסָּל והצייר הגרמני, גינטר
גראס (2015-1927), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1999. הספר מתחיל מתיאור נעוריו בעיר
דנציג ומסתיים בסביבות 1959, השנה בה פרסם את הרומן הראשון שלו "תוף
הפח". בסיכום שלי מקום מיוחד הוקדש לתקופת חייו במשטר הנאצי. הסיכום משקף את
גרסת המחבר כולל מחשבותיו, השערותיו, טענותיו והסבריו – מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את דעתי
הבעתי בפרק קצר בסוף הסיכום. היצירה, לדברי המחבר, נקראת "קילוף הבצל"
משתי סיבות. (1) יש בה ניסיון להסיר את השכבות החיצוניות, כדי להגיע למהות ולדברים
כהווייתם. (2) קילוף הבצל, בדומה לחיטוט בזיכרונות העבר, מעורר דמעות (עמ' 308).
נעורים: תקופת המלחמה, 1945-1939
גראס נולד באוקטובר 1927 בעיר
דנציג (כיום גדנסק, פולין). באותה תקופה זו הייתה עיר גרמנית "חופשית", כלומר
לא השתייכה לשום מדינה. אביו, וילהלם (וילי), היה גרמני ואימו, הֵלֵנֶה, הייתה קאשוּבית-קתולית.
לדברי גראס, העם הקאשובי, שישב על גבעות סביב דנציג, נחשב לפולני לפני מלחמת העולם
השנייה – אך במהלכה, בכוונת הנאצים הייתה להפכו
לגרמני. למחבר הייתה אחות צעירה ממנו בשלוש שנים בשם וַאלְטְרָאוּט. [החל מ-1933,
בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, שלטה בדנציג מפלגה נאצית
מקומית.] אביו של גראס הצטרף למפלגה
הנאצית ב-1936, כאשר הלחץ לעשות זאת לא היה גדול. גראס מודה כי לא הצטער על כך בזמנו, ואינו אומר כי
כעת הוא מקונן על כך. הוא עצמו כבר בגיל 10 הצטרף "מרצונו החופשי"
ל"יוּגְנְפוֹלק", הקבוצה הצעירה של היטלריוגנד (עמ' 23), בעיקר מתוך
היגררות אחר העדר. כשנה לפני פרוץ המלחמה [כנראה בנובמבר 1938 ב"ליל
הבדולח"], העלו אנשי פלוגות הסער (ס"א) בתי כנסת באש וניפצו חלונות
ראווה [של חנויות בבעלות יהודים]. "אמנם לא השתתפתי במעשים, אבל צפיתי
בסקרנות" – וגינטר הילד, "לכל
היותר נתמלא תדהמה". המחבר ממשיך:
"אני יכול לנבור כאוות נפשי בנבכי הזיכרון שלי, ובכל זאת אינני מוצא משהו
שיעמוד לזכותי" (עמ' 22).
משפחת גראס גרה בדירה צנועה
וצפופה, שהייתה מחוברת לחנות מכולת – מקור פרנסתה. אבא היה קונה סחורה אצל
סיטונאים ואימא ניהלה את החנות. תחרות קשה ולקוחות רבים שֶקָנו בהקפה פגעו קשה
בפרנסה. ביוזמת אימו, בגיל 11-10 נעשה גינטר הילד גובה חובות, והצליח מאוד בתפקידו
בזכות לשונו החדה. ב-5%-3% מהסכומים שגבה, אשר הותירה לו אימו, הוא נהג לקנות את הדברים
הבאים: מחברות לציור – ציור היה תחביבו
משחר ילדותו; ספרים –כבר מילדותו הִרבה לקרוא; וגם מתנה יקרה מאוד בזמנו לאימו –
מגהץ חשמלי. התנסותו עם אנשים כגובה חובות תרמה – כעבור עשרות שנים – לכושר כתיבתו
פרוזה ריאליסטית, וגם הכשירה אותו לניהול משא ומתן קשוח עם מוציאים לאור.
בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה
בספטמבר 1939, סופחה דנציג לגרמניה הנאצית. כשהחלה המלחמה היה המחבר בן 12 וכאן
נגמרה ילדותו. ימים אחדים לאחר המלחמה הוציאו הגרמנים להורג את דודו מצד אימו,
פראנץ, שבתור דוור השתתף בהגנה על משרד
הדואר הפולני. הוא נוֹרָה, כמו מגנים אחרים של בית הדואר ששרדו את הקרב. על אף
שהאיש היה אהוד מאוד על משפחת גראס, הקשרים עם אלמנתו וארבעת ילדיה נותקו.
"שמו לא הוזכר יותר, כאילו לא היה קיים מעולם" (עמ' 14). גם גינטר הנער
לא העז לשאול שאלות על אודותיו ומשפחתו,
אולי כיוון שכבר לא היה ילד. חברו לספסל הלימודים, וולפגנג היינריכְס, "נעלם
פתאום" מבית הספר בסתיו 1940. גם במקרה הזה המחבר לא שאל שאלות. כחמישים שנה
לאחר מכן איתר אותו גראס במקרה במזרח גרמניה. שם נודע לו כי היעלמותו הייתה קשורה
לחברותו של אביו במפלגה הסוציאל דמוקרטית, היותו "אנטי פשיסט אמיתי, לא כמו
אלו שהכריזו על עצמם כאנטי-פשיסטים אחרי המלחמה" (עמ' 19).
כשעבר די זמן ממותו של הדוד
פראנץ, חידשה משפחת המחבר בהיחבא את הקשר עם משפחת האם הקאשובית. הקשר הועיל לחנות
בתקופת המלחמה: בזכותו ניתן היה להחליף עופות וביצים מהכפר תמורת צימוקים, אבקת
אפיה ונפט. אביו נחשב ל"חיוני בעורף" ולא נשלח לחזית. פעם [ב-1943?] שמע
את אימו אומרת: "אני לא מבינה מה יש להם נגד היהודים", ואף הזכירה שמו
של סיטונאי יהודי ש"היה נחמד מאוד ותמיד נתן לי הנחה" (עמ' 70). המכולת
המשיכה לתפקד בתקופת המלחמה, הקניות נעשו לפי תלושי מזון, ומספר הלקוחות גדל, הודות
לסגירתה של רשת מתחרה.
בנעוריו נשאר גראס כיתה וסולק
משני בתי ספר, בעטיה של התנהגות חצופה (עמ' 41). עם זאת היה תאב דעת, המשיך בקריאה
נמרצת של ספרים, ספרות יפה וספרי אמנות
בתחום הציור, ואף כתב שירים וחיבר רומן. גינטר הנער היה כל כך שקוע בקריאת ספרים
עד שכאשר אימו, בתור מעשה קונדס, הייתה מחליפה את פרוסת הלחם עם ריבה שנגס בה
בחתיכת סבון, היה מבחין בכך רק אחרי כמה
נגיסות בסבון. על אף שעקב אחר החדשות, קריאת הספרים הרחיקה אותו במידה מסוימת מן
האקטואליה. מרוב התעניינותו בימי הביניים, חש את כאבם של קורבנות
האינקוויזיציה, אך התעלם מסבלם של האנשים
בסביבתו הקרובה כמו גירוש איכרים פולנים על משפחותיהם, וגירוש יהודי דנציג מגטו
למחנה ריכוז. בחברותו בהיטלריוגנד היה המחבר "אכן נאצי צעיר". הוא כמובן
האמין בפיהרר, לא היו לו "שום פקפוקים", וגם האמין כי מולדתו המוקפת באויבים נמצאת בסכנה (עמ' 36).
לזכותו יכול לומר כי לא הלשין על אף אחד כמו על שכן שסיפר בדיחות על גרינג. כיוון
שמשפחתו [בדומה לכלל האוכלוסייה הגרמנית בפרוסיה המזרחית] "גורשה מביתה לאחר
מלחמת העולם השנייה" (עמ' 51), לא נשתמרו אצלו השירים והרומן שחיבר בנעוריו.
אולי זה לטובה – ממשיך המחבר – אחרת היו מגלים את שיריו שפיארו את היטלר וביטויים
גזעניים כלפי הסלאבים [מה לגבי ביטויים גזעניים כלפי יהודים? סביר להניח כי היו
כאלה].
בילדותו האמין גראס בדת
הקתולית, אך כבר בגיל 14 חדל להאמין בדת. המחבר מתאר בכנות את התבגרותו המינית,
שלא יכול היה לתת לה פורקן והציקה לו. אהבתו הראשונה והנכזבת, שנשאה אופי
אפלטוני, הייתה לנערה בת גילו. לא קל היה
להתגבר לו על האובדן, ואחרי המלחמה, ואף
בהמשך חייו, חיפש אחר עקבותיה של אהובת
נעוריו שנעלמו, מאז קיבל ממנה מכתב בגיל 16.
בתור נער, כשאר תלמידי כיתתו,
גויס לשרת כמסייע בסוללת נ"מ. את השירות בנ"מ אהב בגלל המדים, שמשכו
מבטים של נערות. נוסף לכך, השירות הזה הרחיק אותו מהבית עם השירותים המשותפים
לארבע משפחות, שהיו לרוב מטונפים ומסריחים. (למרות שבשירותו בנ"מ עשה את
צרכיו בבור בצוותא עם חבריו – אך הדבר לא הפריע לו.) נוסף לרצונו להתרחק מן הבית
בגלל השירותים, גם הצפיפות בביתו – ובמיוחד חריקות מיטה וגניחות ששמע בזמן שקיימו
הוריו יחסי מין, הגבירו את רצונו לעזוב את בית הוריו. הדרך למילוט הייתה להתנדב
לשרת בחזית, וכך ניסה לעשות כבר בגיל 15. [בנימה אירונית גראס מודה כי] לא הופעלה עליו "מערכת לחצים מגבוה"
וגם אין להצדיק את מעשהו כ"איוולת נעורים" (עמ' 59).
המחבר ממשיך: ואולם אין להסביר
את רצונו להילחם בחזית רק בסבל מהצפיפות בביתו, שהרי בני כיתתו, שרובם גרו בדירות
גדולות ומרווחות, גם כן ביקשו להתנדב לחזית. התקופה בה רצה להתנדב הייתה כבר לאחר
קרב סטלינגרד ומצבה הצבאי של גרמניה היה במגמת ירידה. אולם, לפי יומני החדשות, חיל
הים ובמיוחד צי הצוללות, המשיכו לנחול ניצחונות מפוארים. בנסיבות האלה רצה לשרת
בצוללת, כדי לזכות בתהילה ולהשתתף בהגנה על הרייך המוקף אויבים מכל צד. גראס הגיע
ביוזמתו לבסיס בו הכשירו טירונים לצי הצוללת (כיום זו עיר גדיניה הפולנית), אך לא התקבל לקורס מפאת גילו הצעיר.
[באביב 1944] הועבר גראס מנ"מ לשירות עבודה של שלושה
חודשים, במהלכו הצטייד בנשק (רובה קרבין 98), והוא וחבריו היו מאוד גאים בכבוד
לשאת נשק. ואולם במחנה היה סרבן נשק עקשני מסיבות דתיות, שהשתייך לכת "עדי יהוה". את סירובו
היה מצדיק במשפט: "אנחנו לא עושים דברים כאלה". כל שיטות הענישה הפיזיות
האכזריות לא שברו את התנגדותו לאחוז בנשק. לבסוף "הועבר" הסרבן, כנראה
למחנה ריכוז, וחבריו לפלוגה סברו שבצדק וכי שם ישברו את רוחו. המחבר חש הקלה
בהיעלמותו, כיוון שנוכחותו עוררה בו לראשונה ספקות ביחס לאידיאולוגיה הנאצית, ועם
סילוקו חזר להיות שבע רצון מעצמו (עמ' 80). על אף הנסיגה הגרמנית בכל החזיתות,
נחיתת בעלות הברית בצרפת והקשר נגד היטלר – בקיץ 1944 אמונתו בפיהרר נותרה בעינה.
לאחר גמר שירות העבודה – כצפוי
ולחרדת הוריו – קיבל בספטמבר 1944 צו גיוס. בדרכו לבסיס הגיוס עבר בברלין, ושם התגלתה
לעיניו הזוועה של ההפצצות: בתים בוערים ורחובות שהפכו לעיי חורבות. רק בדרזדן נודע
לו כי יישלח לאימון בסיסי בבוהמיה (כיום בצ'כיה), כדי להכשירו כתותחן טנק במתחם
אימונים של וואפן אס-אס (חיִל הצוללות כנראה כבר לא נזקק לו). השתייכותו לוואפן
אס-אס אז, בניגוד להיום, לא החרידה אותו ואף היה גאה בה משתי סיבות. הוא ראה בחיִל הזה יחידת עילית לביצוע משימות חשובות
ודחופות בשדה הקרב. נוסף לכך, וואפן אס-אס כלל גם יחידות נפרדות לא גרמניות, כמו
של צרפתים והולנדים, וכן חיילים דנים ונורווגים ואפילו שוודים. רק לאחר המלחמה
נודע לו על חלקו של האס-אס ב"השמדתם של מיליוני בני אדם" והוא הרגיש
אשמה שמקורה ב"אחריות משותפת" – אשמה איתה יצטרך לחיות עד סוף ימיו.
בגלל הקלון שדבק באס-אס בדעת הקהל, מצא גראס לנכון להסתיר את השתייכותו לארגון הזה
במשך עשרות שנים (עמ' 99-98).
גראס החל את אימוניו בהתלהבות,
אך הטרטורים הרבים (כמו ריצה עם מסכת גז ומטען כבד במעלה הגבעה) ועבודות הפרך פגעו
במוטיבציה שלו. פעמים אחדות הוא הצליח לפטור עצמו מאימונים מפאת מחלה אמיתית או
מדומה. מגויס אחד לא יכול היה לשאת את
ההתעללות של המפקדים ותלה את עצמו. מטרת הטרטורים הייתה להפוך את הטירונים לחיילים
ממושמעים המצייתים בצורה עיוורת. בסוף פברואר
1945 סיים המחבר את אימוניו ויועד
להישלח לחזית לשלזיה התחתית [כיום דרום מערב פולין]. בדרכו לחזית עבר בדרזדן וראה
את התוצאות המחרידות של הפצצתה. משך זמן רב המתין לטנקים: קבוצתו אמורה הייתה לקבל
טנק מדגם "טייגר", אך קיבלה טנקים פחות משוכללים מדגם "פנתר ציִד"
(יאגדפנתר). במהלך תנועתו בטנקים לעבר החזית ראה חיילים גרמנים צעירים ומבוגרים
תלויים על עצים, כעונש על בגידה, וגם
שיירות של פליטים גרמנים שנעו מערבה.
[משתמע כי המחבר הגיע למגע עם
האויב בחזית המזרחית באפריל 1945.] בעת הפגזה ארטילרית (?) גראס התחבא מתחת לטנק
ומרוב פחד השתין במכנסיו. לאחר ההפגזה נגלו לעיניו מראות זוועה כמו גופות וחלקי
גופות מפוזרים, וצעקות ויללות של פצועים – דבר שתרם לכרסום אמונתו בנאציזם, אמונה
שנסדקה לראשונה על ידי סרבן הנשק. [אין
התייחסות לתפקודו כתותחן טנק.] בהמשך היה
מסופח ליחידות ללא שם, שהלכו והידלדלו באנדרלמוסיה של הנסיגה. לפעמים פחד יותר מן
המשטרה הצבאית – אשר התייחסה לחיילים ללא יחידה כעריקים ואלה היו נידונים לתלייה
בצדי הדרכים – מאשר מהצבא הרוסי. המחבר מתאר את עצמו כחייל פחדן שכל מעייניו היו
נתונים איך להימלט מידי הרוסים ולשרוד. לדבריו: "מעולם לא יריתי" בבני
אדם (עמ' 354). הוא לא ירה גם כאשר היה
נתקל ברוסים בטווח ירי, אך עשה זאת "לא...מתוך אהבת אדם" (עמ' 131) –
אלא, משתמע, מתוך רצון לא להיהרג. בשלב מסוים רב טוראי ותיק, איתו התיידד המחבר,
הסביר לו כי אם ייתפס בידי הרוסים, אלה
יוציאו אותו מייד להורג בגלל מדי האס-אס שלו. מסיבה זו החליף גראס את מדי האס-אס
במדי ורמכט רגילים שהשיג בשבילו הרב טוראי.
לאחר נדודים ותלאות, בהם מאחורי
קווי האויב, ב-20 באפריל, יום הולדתו של
היטלר, הגיע גראס למחוז לאוזיץ (מזרח גרמניה), שם הצליח להצטרף לכוח מאולתר (הדבר היה חשוב כדי לא להיחשב
לעריק) ולזכות בארוחה חמה. היו חיילים שהתלוננו על כך שנעלמו התוספות המיוחדות
לארוחה לכבוד יום הולדתו של הפיהרר כמו סיגריות ואלכוהול. במקום הכינוס הזה נפצע
גראס מירי מצד הצבא הרוסי: רסיסים חדרו
לירכו הימנית ולכתפו השמאלית. הוא נחשב לפצוע קל, ופונה באמבולנס לתחנת עזרה
ראשונה. משם לאחר מסע ברכבת ואשפוז בעיר מֵיסֶן, הועבר לעיר המרפא מריינבאד (כיום בצ'כיה ליד
קארלסבאד) בה אושפז בבית חולים צבאי.
לעיר המרפא הגיע לאחר שהפיהרר כבר "נפל בקרב" בהגנה על ברלין (לפי
הגרסה הרשמית). גראס מעיד על עצמו: "אני לא הרגשתי במיוחד בחסרונו",
ובהמשך, בעת שהייתו של המחבר במחנות
שבויים, אפשר היה לספר בדיחות על היטלר (עמ' 147). ביום שֶכּונה "השחרור",
קרי כניעתה ללא תנאי של גרמניה, גראס עדיין לא קלט בתודעתו כי המלחמה הסתיימה והיה נדמה לו כי זו
רק הפסקת אש. בסיום תקופת ההחלמה הועבר גראס למחנה שבויים.
בתקופה הקצרה שבין סיום הכיבוש
הגרמני לבין כניסת הצבא האמריקאי למריינבאד, לקח גראס פריטים מסוימים מהמטה המקומי
הנטוש של המפלגה הנאצית, פריטים אשר עתידים היו לשמש אותו בסחר חליפין עם שומרי מחנות השבויים בתמורה למזון. המצוקה
הדומיננטית ממנה סבל במחנות השבויים האמריקאיים הייתה רעב. (עם זאת מודה
המחבר כי הרעב בו היה נתון היה כאין וכאפס
בהשוואה לרעב ממנו סבלו אסירי מחנות
הריכוז.) שומרי המחנה האמריקאים נהנו מתזונה עשירה, כך שהמחבר סבור, כי זו הייתה
מדיניות מכוונת של הרעבת השבויים הגרמנים, שנעשתה ביוזמתו של [הנרי] מורגנטאו [שר האוצר האמריקאי. המחבר
אינו מזכיר את מוצאו היהודי של האיש]. בתקופת ההרעבה מנת המזון היומית שלו הכילה
850 קלוריות והוא שקל 50 ק"ג. באותה תקופה בשביו בה הועסק כחוטב עצים, ניסה
להתגבר על הרעב באמצעות בישול עשבים, צמחים ופטריות שהיה מוצא ביער. דרך נוספת
לנסות להתמודד עם הרעב הייתה השתתפותו בקורס לבישול שהועבר על ידי אחד השבויים, שף
במקצועו. גראס מתאר בקטעים גדושי הומור את הרצאותיו המלומדות של השף על הכנת
מתכונים עתירי קלוריות, וכך "באמצעות מלים ומחוות" של השף הצליח השבוי להפיג את רעבנו (עמ' 175). "בשלהי
הקיץ" חל שיפור בתזונה והיא הגיעה לרמה של "יותר מאלף קלוריות
ביום" (עמ' 179). כעת אף נוצר מצב פרדוקסאלי בו רמת התזונה של השבויים הייתה טובה יותר מזו של האזרחים החופשיים. במקביל
לרעב לאוכל, סבל המחבר מרעב מיני, אותו פתר באמצעות אוננות. בהיעדר נשים, אצל
חיילים בני גילו התפתחו נטיות הומוסקסואליות, שמומשו חלקית (עמ' 180) [אין פירוט
בנושא].
בתקופה מסוימת בשביו נכלל גראס בקבוצה שביצעה עבודות שירות (כגון
במטבח) עבור מחנה אמריקאי בבוואריה. שם
הוא נתקל בקבוצת יהודים, ניצולי מחנות ריכוז, שגם כן הועסקו בעבודות שירות במחנה.
בכל הַפְסקה התנהל קרב מילולי בין שתי הקבוצות, בו השבויים הגרמנים כינו את
היהודים בכינויי גנאי כמו "כלבים עקומי רגליים" (עמ' 181). קצין חינוך
אמריקאי ניסה לשנות את התנהגות השבויים: הוא הציג בפניהם תמונות ממחנות ריכוז ובהן
הררי גופות וניצולים שנראו כשלדי אדם – אך הגרמנים סרבו להאמין כי בני עמם ביצעו
את הפשעים האלה והיו משוכנעים כי זוהי תעמולה. "חלף זמן רב" עד שמוכן
היה גראס להודות כי לקח בעקיפין חלק בפשע – פשע שהבושה ממנו מכרסמת בו עד עצם היום
הזה. מה ששכנע אותו לבסוף בקיום מחנות ההשמדה
היו דבריו ברדיו, בעת משפטי נירנברג, של מנהיג ההיטלריוגנד, באלדור פון
שיראך. במארס 1967 הִרצה גראס על התקופה הנאצית באוניברסיטת תל אביב. משתמע כי הוא
הוזמן לשאת את דבריו בישראל לאור נטייתו לחשוף את מה שאחרים מעמו מעדיפים לטאטא
מתחת לשטיח (עמ' 183).
הדרך לאמנות, 1959-1946
גראס השתחרר מן השבי בגיל 18 [בסוף
1945?], חסר כול. בגין רסיס זעיר של רימון בכתפו השמאלית (שנותר מפציעתו עד עצם
היום הזה), נמצא בלתי כשיר להישלח לעבוד במִכרות בהרי ווילס Wales)) בבריטניה, ועל כן שוחרר. בשנים הראשונות לאחר שחרורו היה נע ונד
ברחבי גרמניה המערבית ועבד בעבודות
מזדמנות. בין היתר עסק במסחר בשוק השחור; בקריאת העתיד על פי כף היד, תוך ידיעה כי
עבור עתיד ורוד יותר יזכה בגמול גדול יותר; וכמו כן עבד במשקי איכרים, בהם יכול
היה להשביע את תחושת הרעב. רעבונו לקשר מיני המשיך להציק לו, ולמזלו, באותה תקופה
הוא גם זכה לקיים לראשונה יחסי מין. היה זה עם אישה מבוגרת ממנו ומנוסה, והיא
שיזמה את האקט המיני בערימת שחת, ולאחר מכן הם נפרדו בחופזה (עמ' 197-195).
בהמשך עבד במכרה אשלג בסקסוניה
התחתונה. העבודה הזו, שנחשבה לקשה, זיכתה אותו בתוספת לקצבת המזון. בתקופה הזו
לאחר "השחרור", סבלו תושבי גרמניה מרעב, המזון סופק לפי תלושים, וכמויות
חורגות של מוצרים מסוימים, כמו חמאה, נחשבו לנכס. בשעות ההפסקות בעבודת המכרה האזין
גראס לוויכוחים פוליטיים בין הפועלים, שהתחלקו לשלושה מחנות: הקומוניסטי (הקטן
מבין השלושה), הנאצי (הגדול ביותר) והסוציאליסטי. לפעמים היה מתגלה מעין שיתוף
פעולה בין המחנה הנאצי לקומוניסטי נגד המחנה הסוציאליסטי, כפי שכבר קרה ב-1933.
בהשפעת נהג הרכבת החשמלית של המכרה, איתו עבד, התקרב המחבר למחנה הסוציאליסטי. אך
בהשפעת מפקח הפיר, שהיה קומוניסט – וכנראה במידה לא מבוטלת בהשפעת העניין שגילה גראס בבִתו של המפקח – היה קשוב גם לרעיון הקומוניסטי. (עמ'
212-211). עם הבת של המפקח הלך לסרטים, טייל, שוחח שיחות פילוסופיות, וגם קיים
יחסי מין. היא הייתה מדפיסה את שיריו, כולל תיקון טעויות כתיב. בניגוד לתיאור
הקליל הזה, ממקום אחר בספרו משתמע כי תהליך השתחררותו מן האידיאולוגיה הנאצית והתגבשות השקפתו הסוציאל דמוקרטית היה ארוך
ונמשך שנים, כאשר תקופת עבודתו במכרה הייתה ציון דרך חשוב מאוד בו (עמ' 218).
החורף של 1947-1946 היה קר
במיוחד ואנשים בגרמניה קפאו למוות וגוועו ברעב. גרמניה ההרוסה ומוכת הרעב הייתה
מוצפת בפליטים חסרי כול מאזורי הגירוש,
בהם מזרח פרוסיה, שלזיה, פומרניה, חבל
הסודטים ודנציג. בעיני תושבי גרמניה גופא, ככלל, נחשבו הפליטים לזרים ומסתננים, והם אף קראו להם לחזור למקומות מהם
באו – מה עוד שלנוכח מצוקתם הכלכלית של הגרמנים שנותרו בארצם, הם אכן התקשו להושיט
סיוע לאחיהם המגורשים מן המזרח. בלוחות
מודעות נתלו רשימות רבות של חיפוש אחר קרובי משפחה, בהן רשימות של גרמנים שגורשו.
בעזרת הרשימות האלה נודעה לגראס
הכתובת של משפחתו, שגורשה מדנציג וכעת שהתה בריינלנד. כבר בתקופת שירותו הצבאי היה
מודאג מגורל משפחתו, לנוכח המידע על הזוועות שחולל הצבא הרוסי באוכלוסייה הגרמנית,
בהן מעשי אונס. עם זאת בתקופה שלאחר המלחמה חשב בעיקר על עצמו, ומשתמע כי לא ממש
השתוקק לאתר את משפחתו. מכל מקום, לאחר שהשיג את הכתובת, עזב את המכרה, ואת חברתו שלא הזילה דמעות של פרידה, ונסע
לפגוש את הוריו ואחותו. הפגישה עם המשפחה הייתה נרגשת, אך בני משפחתו נמנעו מלספר
לו על האסונות והתלאות שעברו עליהם. רק אחרי מות אימו נודע לו מפי אחותו כי האֵם, מתוך רצון לגונן על בִתה, הציעה
לחיילים הרוסים את עצמה והם אנסו אותה מספר פעמים (עמ' 265). במעין איזון לברבריות
של החיילים הרוסים, מוצא המחבר לנכון להזכיר את חטאיו שלו: שבועת הנאמנות ל-וואפן
אס-אס; נאמנותו למשטר הנאצי כמעט עד לסוף המלחמה; ואי רצונו להאמין לזוועות שנעשו
במחנות הריכוז (עמ' 266).
בריינלנד כל המשפחה – יחד עם
המחבר ארבע נפשות – גרה בחדר אחד, אשר
שימש בעבר מטבח מספוא לפיטום חזירים. החדר הזה הוקצה למשפחה על ידי אחד האיכרים,
רק לאחר שהרשויות כפו עליו לעשות זאת. נראה כי הצפיפות הרבה ורצונו העז של גראס
ללמוד פיסול באקדמיה לאמנות בדיסלדורף –
בניגוד לדעתו של האב שלא ראה תועלת מעשית בעיסוק הזה – גרמו לעזיבתו המחודשת את
משפחתו, לאחר כשבועיים בלבד של מגורים משותפים.
גראס הפסיק את לימודיו
הפורמאליים בגיל 15. לאחר המלחמה הייתה לו הזדמנות טובה להשלים את לימודיו ולגשת
לבחינות בגרות בבית ספר מיוחד לצעירים שהשתתפו במלחמה – אך לאחר שיעורים מעטים הוא
נטש את בית הספר. בעיניו היה בית הספר מוסד שמרני מעופש (עמ' 202). הוא קיווה
להתקבל לאקדמיה בדיסלדורף ללא תעודת בגרות. המחבר מצא את האקדמיה סגורה מפאת מחסור
בפחם בתקופת החורף. מרצה שפגש הציע לו לעבוד בבית מלאכה לסיתות ולפיסול באבן, בתור
מכינה שתעזור לו להתקבל לאקדמיה, ולשמחתו
של גראס, לא הזכיר את הצורך בתעודת בגרות כתנאי לקבלה. המחבר שמע בעצת המרצה,
ומחורף 1947 עבד בבית מלאכה להתקנת מצבות. בתקופת עבודתו גר במעון שנוהל על ידי
נזירים. במעון קיבל ארוחות בתמורה לתלושי המזון שהיה מוסר, הארוחות היו משביעות,
ומצבו יחסית לשאר האוכלוסייה היה טוב. גראס נחל הצלחה במלאכת סיתות המצבות והתנחם
בכך שכעת תמיד יהיה לו מקצוע מבוקש. בעודו מצליח להשביע את רעבונו לאוכל, את
רעבונו למין הצליח להפיג באופן חלקי בלבד. כבר בהיותו נער גילה כישרון לריקודים,
וכעת בסופי שבוע רקד עם נשים בנשפי ריקודים. את רעבונו השלישי, לאמנות ובמיוחד
לציור, ניסה להשביע בציור בעיפרון של
קשישים שזכו למחסה באותו המעון בו גר; בפיסול באופן עצמאי, בכתיבת שירים ובביקורים
בתערוכות ובתיאטרון. כעבור שנה עבר גראס לעבוד בבית מלאכה אחר, בו הועסק בשיפוץ ושחזור של חלקי פסלים שנפגעו
בתקופת המלחמה.
המצב הכלכלי בגרמניה המערבית
השתפר בעקבות רפורמת המטבע של 1948. גם מצבו הכלכלי של גראס הוטב, וכעת הוא נהנה
משפע עבודות בשיפוץ ושחזור חזיתות של בניינים שנפגעו במלחמה – והוא המשיך לעסוק
בעבודות האלה גם לאחר התקבלותו ללימודים. הוא התקבל לאקדמיה בדיסלדורף בזכות ציורי הזקֵנים והפסלים שהציג, וניסיונו כסתת.
בסמסטר הראשון ב-1949-1948 החל לעשן, בהתאם לצו האופנה של החבורה שדנה בפילוסופיה
אקזיסטנציאליסטית. (בגיל 50, מסיבות בריאות ולפי המלצת הרופא, עבר לעישון מקטרת.) גראס
התמסר לפיסול, ואפילו ביום בו האקדמיה הייתה סגורה היה מתגנב דרך החלון עם השותפה שלו לריקודים,
שכעת החליפה בשבילו את דוגמנית העירום הקבועה, והיה מפסל אותה. הפסל שהתבסס על
הנערה הזו צוין לטובה בחוברת של האקדמיה של דיסלדורף לשנת 1950-1949, ואימו של
גראס הייתה גאה מאוד בהישגו. גראס עצמו לא ייחס חשיבות מיוחדת לפסל הזה ולאחרים
שיצר. על כן השאירם בכיתת הלימוד, לאחר שעבר לברלין.
בסביבות 1950 חווה את אהבתו
הרצינית הראשונה לבחורה שלמדה פיסול כמוהו. למען חיים משותפים איתה שיפץ גראס
אורווה, אותה קנה בזול, והפכה לדירת מגורים. אך פרשת האהבה לא נמשכה זמן רב: הנערה
עזבה אותו בגלל דרישותיה של אִמהּ. עד לקשר איתה – כותב גראס על עצמו בגוף שלישי – היה זה "הוא שנטש נערות ונשים לאחר שמאס
בהן במהירות, בלי לטרוח להיפרד מהן אפילו. עכשיו הוא היה זה שחווה את הנטישה"
(עמ' 295). כדי לברוח מזיכרונות אהבתו הנכזבת, ב-1951 נסע לאיטליה. הייתה זו
נסיעתו הראשונה לחוץ לארץ. איטליה משכה אותו בזכות אוצרות האמנות שלה. מאותה סיבה
ב-1952 נסע לצרפת. במסעותיו באיטליה ובצרפת נע בטרמפים, התאכסן במקומות זולים,
והִרבה לצייר ולכתוב שירים.
בינואר 1953 עבר גראס מדיסלדורף
לברלין המערבית, בעקבות התקבלותו ל"בית הספר הגבוה לאמנות יפה." הוא
התקבל ללימודים בברלין לא רק בזכות פסליו וציוריו, אלא גם בזכות שיריו אותם טרח
לשלוח לוועדה. כבר בשנה הראשונה בברלין
הלך בדרכו שלו, וּויתר על המודל הקלאסי של נערת עירום. במקום זה המודלים שלו היו
תרנגולת, "ציפור מתוח על מוט והדג הפחוס שגופו מפולח" (עמ' 353).
"אמנות לא צורנית", שהייתה אופנתית בגרמניה באותה תקופה, לא הייתה
מקובלת עליו. כיוון שבחר לא להשתייך לשום קבוצה ולא ללכת ברוח הזמן, נאלץ להציג את
יצירותיו בתערוכות יחיד והן נותרו "בשוליים עד עצם היום הזה" (עמ' 352).
בינואר 1953 החל קשר רומנטי
בינו לבין אנה שוורץ, צעירה ממנו בכ-5 שנים, בת למשפחה עשירה בשווייץ, שלָמדה
באותו הזמן ריקודים בברלין – אשתו לעתיד. הקשר התחיל יפה: "אהבנו זה את זה
ואהבנו את האמנות" (עמ' 340). המחבר נותן להבין בצורה ציורית כי קיים איתה
לראשונה יחסי מין בעת לינה באוהל שהקימו, במהלך טיולם המשותף באיטליה. "האריג של [האוהל] חשף כמה כתמים אדומים
כדם...[כשהסיבה לכך] נטינו את האוהל מתחת לעץ תות עמוס לעייפה בפירות בשלים"
(עמ' 357). ביוני, גראס ואנה צפו מהחלק האמריקאי של ברלין, כיצד פועלים גרמנים
משליכים אבנים על טנקים סובייטיים. המחבר הכיר את הטנקים האלה T-34 מתקופת
המלחמה והם עוררו בו חרדה (341). זוהי תמצית התייחסותו למרד נגד המשטר הקומוניסטי
במזרח גרמניה, שנשען על הצבא הסובייטי. עוד ראוי לציין כי גראס לועג מדי פעם למשטר
הקומוניסטי במזרח גרמניה המתיימר לייצג את הפועלים (לדוגמה, עמ' 300).
בהמשך שנת 1953, כאשר גראס ואנה
חיו באושר והחליטו להתחתן, ובמקביל זכה
גראס להישגים כאמן – אימו סבלה קשות ממחלת הסרטן. משתמע כי המחבר מרגיש ייסורי
מצפון על כך שנסע לבקר את אימו בבית חולים רק כשקיבל הודעה שהיא גוססת, בציינו:
"היא שנתנה לבן היקר שלה, את הכול, וקיבלה מעט." אימו נפטרה כאשר הוא ישב וישן ליד מיטתה. היה
זה בינואר 1954. הוא בכה על מות אימו "רק כעבור זמן רב". בסמוך לאחר
מותה חשב גראס "רק על עצמו, על המזל הטוב שהובטח לו" (עמ' 367): הוא
התחתן באביב 1954. לאחר שהמחבר נעשה מפורסם, האב טען באוזניו, "בלי
למצמץ", כי "הוא האמין [בו] מאז ומעולם" (עמ' 368). מייד לאחר מות האם התחבר האב בנישואים בלתי רשמיים (כדי לא לאבד את הפנסיה) לאלמנה
אחת. במותו בגיל 80 בקיץ 1979 הוא גם נקבר
לידה.
למשפחתה של אנה הייתה ספרייה
עשירה, המחבר הִרבה לשאול ממנה ספרים, ולכך הייתה השפעה על הפיכתו לסופר בעתיד.
בחתונה קיבל גראס במתנה מכונת כתיבה נישאת מתוצרת "אוליבֵטי". במכונה
הזו החל את דרכו כסופר והוא נשאר נאמן לה לאורך
כל דרכו הספרותית במשך חמישה עשורים, בלי להתפתות למכונות כתיבה חשמליות
ולמחשבים. בשלב מסוים הוא קנה שלוש מכונות מאותו הסוג – ואת המכונה הראשונה שומר
אצל בנו הצעיר ביותר. הרגלי הכתיבה שלו מיושנים. הוא נוהג לכתוב את הגרסה הראשונה
בכתב יד ולאחר מכן להדפיס שתים-שלוש גרסאות במכונה (עמ' 375-374).
לאחר הנישואים גר הזוג הצעיר
בשכירות, בדירה שהייתה במרתף של בית חרב למחצה. גראס המשיך לפסל, שנותר תחום
עיסוקו העיקרי, אך גם לכתוב שירים. באביב 1955 הוזמן לערב משוררים של קבוצה
ספרותית שנוסדה ב-1947, ובפורום הזה זכו שיריו לשבחים. בעקבות זאת, הוצאת ספרים
חתמה איתו על חוזה לפרסום שיריו, ולבקשתו כללה בספר גם חלק מציוריו. במהלך שלוש
שנים נמכרו "רק 735" עותקים מהקובץ הקטן והראשון של שיריו. לדברי גראס,
הוא לא התכוון להיות משורר מוכר. כזכור, הוא כתב שירים כבר מילדותו, ולפי עדותו, לא
טרח לשמור אותם ולא ניסה לכפות אותם על אחרים – כתיבתו נעשתה מתוך "דחף בלתי
ניתן לכיבוש" (עמ' 386). כעבור כחצי
שנה מהקראת שיריו ב"קבוצת 47'", הוא הקריא את יצירת
הפרוזה שלו בפני אותה קבוצה. באוקטובר-נובמבר 1955 ציוריו ופסליו זכו להצלחה
בתערוכה בברלין. בקיצור, החל מ-1955 התחיל גראס לרכוש לעצמו מוניטין בתחום האמנות
והספרות, כולל בחיבור מחזות. ב-1955 (?) עבר הזוג מברלין לפריס. אשתו אנה המשיכה
לעסוק בריקוד. הדחף של גראס לכתוב רומן ארוך בפריס נבע חלקית, לפי עדותו,
"משיגעון גדלוּת מעופש שהחמיר עקב העובדה שלא סיימתי את לימודיי בבית
הספר" (עמ' 393). היה זה הרומן
הראשון שלו, "תוף הפח", שפורסם ב-1959. בפריס גם נולדו שני בניו
הראשונים – תאומים. כשנה לאחר פרסום הספר חזרה המשפחה לברלין.
שנות חייו הראשונים של גראס עם
אנה וילדיהם מתוארות בספר כשנים מאושרות. ואולם בסתירה לכך, במקום אחר בספרו הוא
מסכם את מערכת יחסיו עם אנה כך: "אני נאלץ להודות...הפעמים היחידות שבהן היינו
קרובים זה לזה...התרחשו רק כשרקדנו." כשהיינו להורים "הילדים היו הדבר
היחיד שעדיין חיבר בינינו" (עמ' 338). [גראס התגרש מאנה ב-1978 וב-1979 נישא
שנית.]
בפעם הראשונה (?) ביקר המחבר
בעיר מולדתו דנציג , שסופחה לפולין והפכה לגדנסק, ב-1958. "תוף הפח" היה ספרו הראשון בטרילוגיה
שעסקה בדנציג, וגראס המשיך לפקוד את העיר הזאת מדי פעם. בסביבות 2005 שוב ביקר
גראס בגדנסק יחד עם אחותו ועם משפחתו
המורחבת, ילדיו ונכדיו. המחבר אינו מתייחס לביקורו כ"ביקור שורשים" – אך עשוי להשתמע כי זו הייתה מטרתו.
הערות ביקורתיות
כפי שאמר גראס עצמו (מוסף
"הארץ" 26.8.2011), הוא שאב אומץ והשראה לכתיבת ספרו האוטוביוגרפי
מהרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז,
"סיפור על אהבה וחושך" (2002). ואכן מבחינות מסוימות דומה ספרו
של גראס לזה של עוז כמו ריבוי אירוניה, כולל אירוניה עצמית, וחשיפה עצמית כולל בתחום
המיני. כמו כן בדומה לעמוס עוז מְספר
לפעמים גראס כיצד אירועים מסוימים בחייו מצאו את ביטויים המאוחר ברומנים שחיבר.
בניגוד לספרו האוטוביוגרפי של עוז, הקופץ תכופות מנושא לנושא ומתקופה לתקופה – מִבנה
הרומן של גראס מסודר וערוך בסדר כרונולוגי בעיקרו. עם זאת, לעניות דעתי,
מבחינה איכותית – כמו עושר הדימויים, תיאור מעמיק של הדמויות והתקופה – עולה
יצירתו האוטוביוגרפית של עוז על זו של גראס.
מהספר עולה דמותו של גראס כאמן
משחר נעוריו: חובב ספרי ציור ומצייר בעצמו, וכותב שירה ופרוזה. על אף תנאי קיומו
הקשים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והשתחררותו ממחנה השבויים חסר כול, הוא הצליח לפלס
את דרכו להכרה ולהערכה הן כפסל והן כאיש ספרות. בצעירותו ניהל אורח חיים בוהמי. האיש מצטייר כאינדיבידואליסט, נונקונפורמיסט, וכמי
שאינו הולך בתלם. אך כל התכונות האלה לא מנעו ממנו להתנהג בהתאם לחוק העדר בתקופת נעוריו בשלטון הנאצי.
גראס מודה בהזדהותו בנעוריו עם
המשטר הנאצי והפיהרר – אך כל זה מתואר בקווים כלליים, תוך שימת דגש על הזדהותו עם
ארצו בתקופה בה הותקפה בכל החזיתות. סביר להניח כי המחבר אינו מספר את האמת ואת כל
אמת על שירותו כחייל בוואפן אס-אס בשלהי המלחמה. הוא גם נמנע מלציין – לא כל שכן להרחיב את היריעה – מה הייתה
עמדתו בתקופת נעוריו כלפי האנטישמיות
הארסית הנאצית. על האנטישמיות של המחבר עצמו בתקופת הנאצית, ואף אחריה, ניתן רק
להסיק מתוך אירוע שהתרחש לאחר המלחמה ועליו הוא מספר, כזכור, כך: ב-1945, קבוצת
השבויים אליה השתייך גראס, נהגה לקרוא קריאות גנאי לעבר ניצולי שואה יהודים – בלי
לומר במפורש כי גם הוא השתתף בכך. משתמע כי גראס דמה לרבים מן הגרמנים, אשר כבר
בשלהי המלחמה וביתר בירור מייד אחריה, השתחררו מאספקטים חשובים באידיאולוגיה
הנאצית – אך לא מן האנטישמיות, שהייתה
בעלת שורשים עמוקים בגרמניה עוד לפני כינונו של המשטר הנאצי ובאופן טבעי שרדה
אחריו. בקיצור, גראס אינו חושף את מלוא היקף
הזדהותו עם הנאציזם בזמנו, מנסה למצוא
נסיבות מקלות להזדהותו, ובכך ממעיט
מחומרתה. באי הגילוי את מלוא האמת על תקופת שירותו הצבאי בוואפן אס-אס, ייתכן כי
מסתיר את חלקו בפשעי הרייך.
גראס מביא התבטאות חיובית של
אימו כלפי יהודים בתקופת המלחמה, אך אין אצלו התבטאות כלשהי של אביו הנאצי ביחס
ליהודים, ובכך ממעיט גראס ואף נוטה להתעלם מנגע האנטישמיות שפשה באביו. אין אצלו
תיאור כלשהו של התעמולה הנאצית ביחס ליהודים. בהימנעות מתיאור, לא כל שכן פרטני,
של תקופת התהילה השטנית של הרייך, ובמקום זה, בתיאוריו את הסבל שנגרם לגרמניה מן
ההפצצות בשנות המלחמה האחרונות; ובתיאור פרטני של הפשעים והעוולות שנעשו למשפחתו ולעם הגרמני על ידי הכיבוש הסובייטי –
כל זה יוצר תמונה הממעיטה מפשעי הנאצים ואף מציגה את הגרמנים, ובמיוחד את משפחתו, כקורבנות המלחמה.
החשוב מכול, גראס נוטה להתעלם
מאחריותו בראש וראשונה של העם הגרמני עצמו
לפורענויות שפקדו אותו ואף לפשעים שנעשו נגדו בתקופת המלחמה ובעקבותיה. אחריות זו התבטאה בתמיכה הרחבה שהעניק העם
הגרמני למפלגה הנאצית בעלת האידיאולוגיה הגזענית של התפשטות, אידיאולוגיה שמומשה
באופן אכזרי במיוחד במלחמה נגד בריה"מ. גראס מעדיף לא להזכיר את העובדה
הפשוטה, כי לולא פלישתה של גרמניה הנאצית לבריה"מ, לא היו הסובייטים כובשים
את גרמניה, מגרשים את הגרמנים מאזורים מסוימים במולדתם, ומבצעים פשעים חמורים כמו רצח, אונס וביזה.
ישנו דמיון בין הנרטיב הגרמני
נוסח גראס, על סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה ואף הצגתם כקורבן, לבין הנרטיב
הפלסטיני בסכסוך הישראלי-ערבי. הפלסטינים מציגים את עצמם כקורבן של תוקפנות
ישראלית, שהסבה להם אבידות כבדות בנפש, נישלה אותם מאדמתם והפכה אותם לפליטים. זאת
תוך התעלמות כי מקורה ההיסטורי של בעיית
הפליטים בסירובו של הצד הערבי להסכים לקיומה של מדינה יהודית בחלק מארץ
ישראל/פלסטין (סירוב שנמשך למעשה עד היום – 2014), בפתיחתו במלחמה ב-1948-1947
שנועדה למחוק את היישוב העברי מעל פני האדמה (וכך עשה הצד הערבי במקומות שכבש, כמו השכונה היהודית בירושלים) – וכשנכשל
העמיד פני קורבן תמים.
באפריל 2012 פרסם גראס שיר בשם
"מה שחייב להיאמר" בו טען כי "המעצמה הגרעינית ישראל מסכנת את
השלום העולמי" ואף עלולה להנחית מכת מנע על איראן ובכך "למחות" את
העם האיראני מעל פני האדמה. (עם זאת, קרא גם לאיראן לפתוח את תוכניתה הגרעינית
לפיקוח בינלאומי.) בשירו הכחיש גראס את היותו
אנטישמי. ואולם ישנם בשיר מרכיבים
דומיננטיים של האנטישמיות הנאצית כמו דמוניזציה של ישראל השואפת למחות את איראן,
ותיאור מדינת היהודים כמסכנת את העולם. בין אם במודע או לאו, מהווה השיר ביטוי
להתעוררות אנטישמיות רדומה אצל גראס, השואבת ממוטיבים נאציים מובהקים. אין זה סביר
כי אדם שאינו נגוע כלל באנטישמיות ברוח הנאצית יטען כי לא איראן בראשות מחמוד
אחמדינג'אד מהווה סכנה קיומית לישראל (בקריאות מצד הנשיא האיראני למחות את ישראל
מהמפה, בפיתוח הנשק הגרעיני, בנשק הקונבנציונאלי, ובסיוע צבאי לארגונים פלסטיניים
המחויבים להשמידה), אלא מדינת היהודים
המיניאטורית מהווה סכנה קיומית לאיראן ולעולם כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה